בבקשת פסילה שהוגשה לפתחו של דיין בביה"ד הגדול לאחר שהביע את התרשמותו החד צדדית בהחלטתה שעניינה מתן רשות ערעור כאשר בין שאר הנימוקים שציין העלה הדיין בהחלטה כי ההתרשמות שקיבל מעיון בתיק היא כי האב גם אשם בניכור הורי של הילדים כלפי אמם, האב טען כי לאחר שהדיין הביעה עמדה כה ברורה הרי שהתוצאה של ההליך לכאורה ברורה מראש ואין לו עוד סיכוי בפני אותו דיין ולכן ביקש כי הדיין יפסול את עצמו ויעביר את התיק לדיין אחר שיגיע לדיון ללא דעה מוקדמת וישמע את הצדדים בנפש חפצה וללא דעה מוקדמת.
הדיין סירב לפסול עצמו, ונימוקו עמו כי היות ועל הדיין להחליט על ההליכים בבית הדין הרבני הגדול עם תחילת ההליך ולדון בשאלות האם לתת רשות ערעור, או האם להתנות את שמיעות הערעור בהפקדת ערובה הרי שעל הדיין חובה לבחון את עיקרו של ההליך, כאשר הדיין מדגיש כי כבר באותה החלטה מדוברת בה נטען כי הביע דעה, הדגיש כי מדובר בהתרשמות "לכאורה" בלבד ! והתרשמות כזו וודאי שאיננה סוף פסוק ויתכן לשנות התרשמות זו בדיון.
בהחלטה נקבע כי רק אמירה מוחלטת של דיין על צד אחד יכולה לפסול אותו מלדון בתיק, אך לא "התרשמות חיצונית" שמובהר כי היא לכאורית בלבד.
