פסק דין
לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה בתיק 1317219/2 מיום ט"ו בטבת התשפ"ד (27/12/2023) שמסקנתה:
א. אין מקום לחיוב בתוספת כתובה.
ב. האיש חייב לשלם לאשה את עיקר הכתובה בסכום של 339.5 ש"ח.
העובדות המוסכמות:
הצדדים נישאו ביום 1.8.96 ולהם 3 ילדים.
הצדדים התגרשו ביום 29.12.21.
הסכום הנקוב בשטר הכתובה הוא 5.555.555 ש"ח.
האיש עזב את בית הצדדים בחודש יולי 2020.
בחודש דצמבר 2020 האיש פתח בבית המשפט תביעת פירוק שיתוף, איזון משאבים, משמורת ומזונות.
ב- 09/05/2021 הגישה האשה תביעת גירושין וכתובה.
טענות הצדדים בערעור:
טענות האשה:
- לא יעלה על הדעת שאישה שנכנעה לתכתיבים של האיש להתגרש תיחשב כמורדים זה על זה.
- גם לאחר עזיבת האיש את הבית האישה הביעה את רצונה לשקם את חיי הנישואין, וצירפה אסמכתאות לבקשות שלה ממנו.
- זמן קצר לאחר עזיבתו קיים האיש בגלוי קשר פומבי עם ידידה שסבר שהיא 'נאה הימנה' ולא הסכים לעוזבה ולחזור לאשתו, וסמיכות הזמנים מוכיחה שהיה קיים קשר לפני כן.
- גם אם הוכח רק ששהו לילה שלם ביחד ולא יותר ולדעת ביה"ד לא נעשה בכך ל'רועה זונות', הרי שהתנהגות זו ועזיבת הבית והודאתו במקצת ש'הסתובבתי קצת' מוכיחה שהוא גרם לפירוק הבית.
- האיש לא הוכיח ולו אמתלא אחת לפירוק הבית מצד האשה, ונטל ההוכחה להפסד כתובה הוא על האיש.
- האיש לא הגיש כתב הגנה, ומעולם לא הכחיש את טענתה שהיא המשיכה לכבס לאיש גם בזמן שהוא נמצא ביחידת דיור משלו כל זה מתוך תקווה לשקם את התא המשפחתי.
- האיש היה צריך ויכול היה לטפל בעצמו גם בזמן המריבות ולמונען וגם בשלב עזיבת הבית יכול היה לחזור.
- גם בכתובה בסכום מופרז יש לחייב בסכום המקובל ובמקרה של סכום גבוה לחייב ברף הגבוה שהרי לכל הפחות לכך התכוון.
טענות האיש:
- אין מקום לחדש טענה כי האיש היה בדיכאון ולא טיפל במצבו הנפשי, משום שלא נטען כך מתחילה, אלא רק על הבגידה שלא הייתה וכקביעת בית הדין שלא הוכחה.
- אין לסמוך על תמונות וממצאים שלא היו בפני הערכאה הראשונה ויש להסירן.
- הגירושין נוצרו ביוזמת שני הצדדים בהסכמה מלאה, האשה הציעה לו לעזוב ליחידת דיור ובתחילה היא רצתה לעזוב.
- האשה הודתה כי שנתיים לפני כן לא היו יחסי אישות מלבד פעם אחת בטיול שביקשה ממנו והוא לא יכול היה בשל מחלה.
- האשה הודתה שהעזיבה הייתה בהסכמה משותפת ורק הבגידה הפריעה לה ולכן הם מורדים זע"ז.
- כל טענות הבגידה היו לאחר הפירוד המוסכם, וגם הן לא הוכחו ולא היו.
- מדובר בזוג חילוני כשהמתירנות גואה ואין בהתנהגותו חריגה מהמצוי.
- כשיש ספק מי גרם לגירושין יד האשה המוציאה על התחתונה, וכאן האשה אשמה בסכסוך המשפחתי שיזמה עם הבן ומנעה על ידי כך את המשך חיי הנישואים.
דיון והכרעה.
קביעת חיוב הגירושין או ההמלצה להם בעקבות הסכמת הצדדים להתגרש בבית הדין, היא לא בהכרח זהה לחיוב הכתובה, ועל בית הדין לברר מה הביא את הצדדים לבית הדין. בני זוג החיים במריבות, גם אם הן נובעות מאופיו או מחלתו של אחד הצדדים אין מגדירים אותם בכלל מורד או מורדת ולא בכלל מה שכתב הטור בסימן קיח: "יצאו הגירושין ממנו", אלא עלינו לבדוק האם הייתה מרידה ומי בפועל פעל לסיום חיי הנישואין. במקרה שלפנינו הצדדים הגיעו לבית הדין לאחר שהיו כבר הליכים לפירוק שיתוף ואיזון משאבים בבית המשפט, וראה בית הדין שלא צפוי הליך של 'שלום בית', ובהצטרף העובדה כי הצדדים הפסיקו יחסי אישות כבר שנתיים לפני כן ושניהם מסכימים להתגרש, בית הדין פועל למימוש הגירושין בזמן קרוב ככל שניתן.
עם זאת מצב נתון זה של הסכמה/השלמה משני הצדדים לקיום הליך גירושין במקום לריב על כך, אינו מהווה ראיה לשאלת חיוב הכתובה. חיוב הכתובה בשטר הוא ברור, ונטל ההוכחה שהאשה הפסידה כתובתה מוטל על המתחייב. לפיכך בכדי להוכיח שהאשה מפסידה כתובתה עליו להוכיח שהאשה מרדה או אינה ראויה לקבל כתובה מסיבות ידועות, או שהיא זו שפעלה ויזמה את הגירושין.
במקרה שלפנינו, מה שידוע ומוכח הוא רק שהאיש עזב את הבית בחודש יולי 2020, וכן ידוע שבחודש דצמבר הוא הגיש תביעת פירוק שיתוף ואיזון משאבים בבית המשפט. נמצא שבשלב זה נראה לעיניים שהאיש פעל לגירושין, ובחודש זה גם ראה אותו החוקר הפרטי מבלה לילה שלם בדירה של אחרת, לילה שנראה כי היתה זו מסיבה מרובת משתתפים/ות. משום כך כאשר לאחר חמישה חודשים של התדיינות משפטית, האשה מגישה תביעת 'לגירושין וכתובה', אין לראות בזה שהאשה תובעת ויוזמת גירושין, אלא מסתבר יותר שכיון שבהליך הרכושי בבית המשפט היא אינה יכולה לתבוע כתובה, היא נאלצת להגיש תביעה זו בבית הדין במקביל להליך הרכושי שפתח האיש בבית המשפט.
לכן עדיין בכדי להיפטר מחיוב הכתובה על הבעל להוכיח שהאשה 'מרדה בו' והייתה שותפה ליוזמת הפירוד והגירושין.
בדיון הראשון שהתקיים ביום י"א במרחשוון תשפ"ב (17/10/2021) שאל בית הדין את הצדדים לגבי גירושין, האשה השיבה ואמרה שהיא רוצה בגירושין מפני שהוא בגד בה ורוצה כתובה. האיש אמר שרוצה בגלל הרחקת הבנות, מריבות, והעדר חיי אישות, ומנגד הכחיש כל בגידה.
בדיון ביום ה' באדר תשפ"ג (26/02/2023) אמרו הצדדים:
ביה"ד: תתמקד בכתובה. ב"כ האיש: חשוב לי להוכיח שבניגוד למה שהיא טוענת שהסיבה לגירושין היא הבגידות ואנו טוענים שבמשך 5 שנים היו ריבים בגלל הבן שניר וזה גרם למערכת יחסים קשה בין ההורים והתוצאה של זה גירושין.
ביה"ד: הטענה המרכזית היא בגידה ולא דברים אחרים כך טענה האשה.
ב"כ האיש: אני חוזר ואומר שאנו מכחישים וטוענים שלא הייתה בגידה אלא דבר אחר שהוא גרם לנתק והגירושין הם תוצאה של הנתק וגם היא והוא טענו שהייתה מערכת יחסים עכורה והיא גרמה שלא היו במערכת יחסים במשך שנתיים וזה הסיבה שגרם לגירושין ואחרי שעזב את הבית היא זו שהביאה את הגירושין ולא הוא.
האשה: הוא משפיל אותי ותראו הודעות שהוא כתב לי עד 2019 ועכשיו הוא מכפיש אותי ומספר שאני מפלצת.
ש. את זוכרת מתי פתחת תיק יישוב סכסוך. ת. לא זוכרת.
ש. ביולי סליחה ספטמבר 20, אחרי שהוא עזב את הבית. ת. בעקבות בקשה שלו הוא שלח אותי לפתוח את התיק".
מדברי הצדדים בפני בית הדין עולה כי חיי הצדדים לפני שנעשתה כל פעולה לגירושין היו במריבות ונתק, אך לא נטענה מצד הבעל כנגד האשה ובוודאי לא הוכחה שום עילת 'הפסד כתובה'. שהרי גם כשהוא טוען על מריבות והסתות הילדים, לא רק שלא הוכח מי האשם בהן והאשה טענה שהוא אשם בהן, אלא שגם אם היה מדובר באשמתה והיא הייתה 'אשה רעה וכתובתה מרובה', עליה נאמר ביבמות דף סג שלא מפסידה כתובתה. במקרה שלפנינו גם לדעת בית הדין האזורי לא הוכחה כל אשמה בעניין המריבות. בית הדין האזורי בפסק דינו קבע שבגידת האיש לא הוכחה, ובכל מקרה הצדדים היו במשבר זוגי ונפשי שגרם למריבות והפסקת יחסי אישות, "ולכן כאן שהמריבה התפתחה על מצע לא פשוט של משבר משפחתי מוצדק או לא, אין פלא שהצדדים הגיעו לסוף דרכם המשותפת".
מסקנה עובדתית זו מקובלת עלינו, אך בהדגשה כי בתיאור המריבה שהתפתחה לקשיים משפחתיים ולמצב נפשי קשה שהביא לסוף דרכם המשותפת, אין כל עילה להפסד כתובה ותוספתה מצד האשה. לא הוכח ואף לא נטען כי האשה פעלה בשלב כלשהו לעזוב את האיש מעבר להסכמתה מרצון או שלא מרצון להתרחקות האיש ממנה גם ביחסי אישות בסוברה שמדובר בדיכאון כטענתה, או בטחורים כטענתו, ו/או מחשדותיה שצצו רק לאחר תחילת הליך הגירושין מצידו.
משום כך לדעתנו אין מקום להמשך דברי בית הדין האזורי הכותב כי לאור מצב זה :
"והדבר בהחלט עונה על ההגדרה הידועה של רבינו ירוחם, של בני זוג ה'מורדים זה על זה'. ובני זוג המורדים זה על זה, הרי שאין מקום לתוספת כתובה. והטעם כי 'אדעתא למישקל ולמיפק, לא יהיב לה תוספת כתובה'. כלומר שונה הדין של עיקר הכתובה, שהוא חיוב חיצוני שהאיש מתחייב בו, או מדאורייתא או מדרבנן, ותלוי הדבר במחלוקת הראשונים, מאשר החיוב של תוספת הכתובה שהאדם מחייב את עצמו מרצונו החופשי. וגם כאשר האשה אינה מפסידה את עיקר כתובתה, עדיין אומרים כי הואיל וגם היא סולדת ממנו ואינה רוצה אותו, הדעת מחייבת שבאופן כזה האיש לא מחייב את עצמו במה שאינו חייב מדינא, כלומר בתוספת הכתובה".
מסקנה זו אינה מתאימה לתיאור העובדתי שלפני כן משתי סיבות. החילוק שכותב רבינו ירוחם בין עיקר כתובה לתוספת הוא במקרה שהאשה מורדת באיש ו/או יוזמת גירושין גם אם מתברר שגם הוא מורד בה היא מפסידה תוספת מפני שלא כתב תוספת על מנת שתמרוד בו. אבל במקרה שלנו כאמור לא הוכח שהאשה יזמה בעקבות המשבר את הגירושין. העובדות הידועות לבית הדין הן שהאיש עזב את הבית, והאיש הוא שהגיש את התביעה בבית המשפט. [לגבי ישוב הסכסוך שם, הוא טען שהיא פתחה והיא טענה שפתחה בשליחותו, ומכל מקום 'יישוב סכסוך', ללא תביעה אינה יוזמת גירושין ואילו תביעה לפירוק ואיזון היא יוזמת גירושין]. האשה גם צירפה כמה פניות שלה לקריאה לטיפול ויעוץ ל'שלום בית', אם כי בהמשך זה הותנה בצדק בעזיבת בת הזוג, אך מצד האיש לא מצאנו שום קריאה לשלום אליה.
נמצא שמה שהוכח הוא רק, שהאיש, ולא האשה, עשה בעקבות המריבה פעולות אקטיביות בעזיבת הבית והגשת תביעה לפירוק איזון משמורת ומזונות, המעידים על יוזמתו והחלטתו הגמורה לגירושין עוד קודם שבאו הצדדים לבית הדין, ומאידך אין שום הוכחה למרידה כלשהי של האשה, ולא הוכחה שרצתה בגירושין באופן שתוגדר 'אדעתא דמיפק לא יהיב לה', מעבר למריבה שלא הוכחה בה אשמה והשלמה עם התרחקות בעלה ממנה.
אבל יתירה מכך, בית הדין כותב שהאשה נחשבת מורדת בו כיון "שהאשה סולדת ממנו ואינה רוצה אותו". הידיעה על מריבות ואפילו הפסקת חיי האישות בגלל דיכאון/טחורים כשלא שמענו בשלב זה שום טענת 'מאיס עלי' [עד לאחר העזיבה וההסתובבות עם אחרות] אין בהם שום מרידה או יוזמת גירושין מצד האשה. ידוע לבית הדין שהאשה ניסתה לפעול על מנת להחזיר אליה את בעלה באמצעות יועץ זה או אחר, וגם אם פנתה לרב מתקשר שהתעה אותה והביא אותה לחשוד בבעלה, היא לא יזמה גירושין אלא דרשה ממנו להיפרד מהאשה הנטענת ולחזור אליה. לעומת התנהגותה, לגבי התנהגות האיש, האשה טענה ולא הוכחש שהאיש הלך עם בת זוגו בפומבי וגם הכיר אותה לילדי הצדדים ולא נראה שרצה לחזור אליה. כאשר היא באה לבית הדין וסולדת מבעלה כל עוד הוא ממשיך בקשרי ידידות שלו עם אחרות, אינה נחשבת למורדת כלל, וגם אם אחרים גרמו לה לחשוד בו בבגידה שלא הוכחה, הרי נקל היה לו, אם היה רוצה בה, לחזור לחיק אשתו ולהוכיח שהיא אשתו היחידה. משום כך אין בתיאור העובדות שהובאו בפסק הדין [ועברנו גם על שאר החומר שבתיק ובדיון שלפנינו] בכדי שתהיה עילה להפסד כתובה ותוספתה, ולא מרידה שלה בבעלה ולא יוזמת גירושין.
לפיכך הנחת היסוד לפסק הדין היא שכתובת האשה בתוקפה והאיש שיזם את הפירוד והגירושין חייב בכתובתה.
שיעור הכתובה:
בית הדין האזורי שכאמור קבע שהיא הפסידה תוספת כתובה, נפנה לדון רק בעיקר הכתובה שלדעתו לא הפסידה האשה. לגבי זה כתב בית הדין שבכתיבת סכום של 5,555,555 ₪ יש אומדנא שנכתב לכבוד או למזל או כאסמכתא בעלמא, ולאחר שהביא את הצדדים והשיטות לגבי פסיקת חיוב בכתובה מוגזמת, כתב כי יש לפסוק כך רק במקום שחיוב הכתובה והתוספת ברור, אבל כשהם מורדים זה על זה די בקביעת חיוב עיקר כתובה לפי ערך הכסף ביום התשלום, דהיינו סך 339.5 ₪ .
על כך יש להעיר תחילה כי אם סבור בית הדין שהם מורדים זה על זה ולא הפסידה עיקר כתובתה הרי שאין ספק לגבי עיקר הכתובה . ועוד יש לעיין אם אדם המתחייב על סכום כ"כ גבוה לכתובה ולתוספת כתובה האם מתכוון לשיעור עיקר כתובה שהוא כ"כ נמוך עד שאין בו בכדי למנוע 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה' ולא 'משום חינא'.
בנוסף על כך כבר כתבנו במקום אחר כי גם אם היה ספק בחיובה בתוספת, הרי כאשר האשה נדרשת להעביר כספים לבעל באיזון הזכויות [ובמקרה זה כ 46,000 ₪] הרי היא רשאית לטעון 'יש לי כנגדו בחיוב תוספת הכתובה בשיעור הגבוה' והיא נחשבת מוחזקת בדמים עד סך זה.
אלא שלדעתנו כמו שהבהרנו בחלק הקודם משלא הוכחה מרידה או יוזמת גירושין מצידה, האיש חייב בבירור בכתובתה ובתוספתה, ומאחר שהסכום הנקוב בכתובה מתפרש לכבוד ולמזל, הרי עלינו להחליט מה בכוחנו לחייבו בעיקר כתובה ותוספת, שהרי גם כשכתבו בכתובה במקומות שונים סכומים גבוהים יותר ממה שהתכוונו להתחייב, הרי הם מחוייבים לפי מנהג המקום כמבואר בגמ' בבא מציעא קד ע"ב "ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבלאי גבו תילתא מרימר מגבי נמי שבחא", ובגמ' כתובות יב ע"א לגבי בית דין כהנים וכנודע.
במקרה זה בחר האיש לא רק בסכום המסמל מזל אלא גם סכום גבוה במיוחד, שהרי מצד המזל יכול היה להסתפק במספר קטן יותר של חמישיות כגון 55,555 ₪, ולכן כשבחר לציין סכום הרבה יותר גבוה אין מקום לומר שרצה להתחייב בסכום המינימלי. גם אין לומר שלא רצה להתחייב בכלל אלא להפליגה בדברים ולהיות כמי שלא כתב כתובה כלל ולעבור על תקנת חז"ל, וגם לא שהתכוון לסכום כ"כ נמוך של 340 ש"ח , ולכן הסברא נותנת שרצה לכל הפחות להתחייב 'לשלם במיטבא' באופן שאין בו אסמכתא.
האשה בתביעתה בבית הדין האזורי אף היא הביאה את השיטות השונות ותבעה כשיטה הסוברת שמגיעה לה פרנסה לשנה וכיסוי חובותיו בערכים של בין 120,000 ₪ ל 180,000 ₪ וכן ביקשה פיצוי נוסף.
ולאחר העיון מאחר שנראה בכתובה שרצה להתחייב ב'מיטבא' אבל באופן מכובד וכפי שכתבנו, נעמיד את חיוב כתובתה על סך הגבוה במעט מעל הרף הנמוך ובסך 150,000 ₪.
פסק דין:
האיש ישלם לאשה סך 150,000 ₪ בכתובתה.
בתיק זה הופקדה ערובה לטובת המערערת בסך 10,000 ₪ ומאחר והערעור התקבל המזכירות תפעל להשבת הערובה למפקיד באישור המערערת או למערערת לפי הנוהל.
ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.
ניתן ביום י"ח בסיון התשפ"ד (24/06/2024)
הרב דוד ברוך לאו הרב שלמה שפירא הרב אברהם שינדלר
