פסק דין
ביום ל' במרחשוון תשע"ו (12.11.2015) הוגשה בפנינו תביעת גירושין מחודשת ע"י הבעל כנגד האשה.
הצדדים פרודים מאוקטובר 2008. הבעל עזב את הבית ועבר לגור בבית הוריו, וזאת בעקבות שתי תלונות שהגישה האשה כנגדו למשטרה, ושבעקבותיהן הוצא בזמנו צו הרחקה כנגד הבעל. התלונות שהוגשו כנגד הבעל, מעולם לא התבררו.
גם לאחר שפג תוקף צו ההרחקה הבעל לא שב לבית הצדדים. לדבריו, בני משפחת האשה איימו עליו לבל יחזור, ועל כן לא שב לביתו.
בדיון הראשון ביום כ"ז בסיון תש"ע (9.6.2010) נכתב בפרוטוקול:
בעל: היא מתעללת בי נפשית, מכתיבה לי את החיים, איומים, משקרת, לא מתפקדת כאשה, עשתה בר מצוה, אני לא רשום בהזמנה, יש לי בן שני ואני חושש שגם שם לא תזמין אותי, טענה שחיבלתי לה ברכב הורחקתי ומאז לא חזרתי…
ב"ד: אז למה את לא רוצה להתגרש?
אשה: יש לי ילדים קטנים, איך אשאר כך.
ב"ד: כלומר שאת רוצה אותו רק בשביל הילדים.
אשה: אני לא רוצה להתגרש, לא קנה תפילין לילד, לא דואג לילדים שלו, הוא שומע להורים שלו.
ב"ד: אם נסכם את הדברים שלך, היית רוצה שלום בית, אבל אם לא תהיה לך ברירה תהיי מוכנה להתגרש, האם זה נכון?
בכא: זה נכון, הגשנו תביעת שלום בית, במידה ויעזוב את המאהבת ולא יהיה נתון להסתות משפחתו אזי תהיה מוכנה לחזור אליו."
הבעל הכחיש כל קשר לאשה אחרת, ומעולם לא הוכח בפנינו שאכן היה לו קשר שכזה.
במהלך אותו הדיון הבעל והאשה קראו קריאות רמות, הפריעו למהלך הדיון, והוצאו מהאולם עקב התפרצויותיהם.
בדיון ביום כ"ב באייר תשע"ב (14.5.2012) אמרה האשה בביה"ד:
"לא אתגרש ממנו כי זה לא ילך בכוח, אני רוצה שלום בית אבל שישנה את עצמו."
בתביעת הגירושין הקודמת, ביה"ד קיים שלושה דיונים. ולאחר מכן ביה"ד בהרכבו הקודם בתחילת ינואר 2013 הוציא פסק דין בתביעה. מסקנות פסה"ד קבעו כדלהלן:
"א) דוחים את תביעת הגירושין של הבעל.
ב) האשה לא הפסידה את כתובתה.
ג) הצו למדור ספציפי שהוצא בתיק ישאר בתוקפו.
ד) אם הבעל מעוניין לממש את רצונו להתגרש הרי שעליו לנהוג ברוח הדברים המוזכרים לעיל, לנהל עם האשה מו"מ על סך הפיצויים המגיעים לה, ולהתגרש בהסכמה."
מעיון בתיק עולה שבמהלך השנים לא התקיימו כל דיונים נוספים ולא הוגשו כל בקשות מצד מי מהצדדים.
בדיון האחרון בפנינו הביע הבעל שוב את בקשתו להתגרש ולפתוח חיים חדשים. האשה סירבה וביקשה שלו"ב, לדבריה, ניסתה לפנות לבעל אך ללא מענה.
בדיון התברר שהשנאה בין הצדדים כה עזה עד אשר בשלוש מסיבות בר המצווה של הבנים, האב כלל לא נכח, ואף לא הוזכר בהזמנה לבר המצווה שנערכה לשלושת ילדיו ושבגינן משלם מזונות עפ"י פסק דין של בית המשפט למשפחה.
האשה טענה שהבעל ביקש לפני בר המצווה לבן הראשון להשמיט את שמו מתוך ההזמנה, האב הכחיש את הטענות מכל וכל.
כאשר שני צדדים מכחישים זה את זה קשה לביה"ד לדעת גרסתו של מי נכונה. אולם כאשר אנו מעיינים בפרוטוקול הראשון שהתקיים בביה"ד ביום כ"ז בסיון תש"ע (9.6.2010), נמצא שנכתב בתחילת הדיון בשורה 3 כדלהלן:
"בעל: היא מתעללת בי נפשית, מכתיבה לי את החיים, איומים, משקרת, לא מתפקדת כאשה, עשתה בר מצוה, אני לא רשום בהזמנה, יש לי בן שני ואני חושש שגם שם לא תזמין אותי, טענה שחיבלתי לה ברכב הורחקתי ומאז לא חזרתי."
מרוח הדברים ומצורת הדברים שנאמרו עולה, שכפי הנראה גרסת הבעל היא הנכונה, ושהאשה מתוך בחירה שלה החליטה להשמיט את שמו של האב מההזמנה לבר המצווה של בנו. שאל"כ, מדוע היה לו להלין על האשה ולהעלות את זה בפנינו כטענה ראשונה נגד האשה, ועוד הוסיף בלשון "חושש" בענין הבן השני, הרי לדבריה הוא עצמו ביקש זאת ממנה – שלא להזמינו לבר המצווה.
עוד עלה בדיון האחרון, שהאב ראה את הילדים רק במרכז קשר וזה כמה שנים הקשר בין האב לילדים נותק לחלוטין, וכך נכתב בפרוטוקול:
"ביה"ד לבעל: למה אין לך קשר עם הילדים.
בעל: היא מונעת ממני לראות אותם חוץ ממה שהיה במרכז קשר.
הבן הגדול אמר לי אני מסרב לראות את אבא.
ביה"ד: אמרת לה שלא תרשום אותך בהזמנה.
בעל: זה שקר וכזב…
ב"כ האיש: אני בוש ונכלם לשמוע את טענות הצד השני, אני באופן אישי ליוויתי מתוך רצון שהאב יראה את הילדים הגענו לאיזה חצר שהאשה אמרה אלי לבית הוא לא ייכנס, הגענו לחורשה מתחת לבית ששם הוא מוכן לבא, הגיע לשם האיש וביקשתי שמישהו מהמשפחה שיהיה שם כי היא עושה מניפולציות, הייתה אחותו במרחק מה והוא מחכה אף אחד לא בא, וכל מה שיש לו זה ללכת בבושת פנים ולהודיע לרווחה, אמרתי לו תלך תתלונן שיהיה לך רישום, בשורה התחתונה הוא לא ראה את הילדים, צריך לבטל את הצו למדור ספציפי."
בדיון טען הבעל שהוא משלם מדי חודש בחודשו מזונות שנפסקו לו בבית המשפט על 6850 ₪ מדי חודש. הכוללים מזונות ילדים, חצי משכנתא על הבית, מסים עירוניים על הבית ועוד. כאשר המשכורת שלו כולה עומדת על קצת יותר מ-9000 ₪ לחודש. למעשה, משכורתו מעוקלת מחמת חיוב התשלומים השוטפים וחובות העבר.
בעקבות חיוב הבעל במזונות כאשר יש בו מרכיב משכנתא, האשה היתה אמורה לשלם את המשכנתא כולה, אולם כפי הנראה היא לא עומדת בתשלומים, ועל כן הצטבר חוב פיגורים על סך81000 ₪. הבנק שלח לבעל מספר מכתבים והתראות ואיומים בנוגע לחוב זה.
לצדדים דירה הרשומה על שמם לדברי האשה הדירה שווה 1800000 ₪ לדברי הבעל 2000000₪, חוב המשכנתא עומד על קרוב לחצי מיליון ₪.
הבעל וב"כ ביקשו בעבר מבית המשפט לפרק את השיתוף בבית הצדדים.
ביום ט' בטבת תשע"א (16.12.2010) נכתבה החלטת בית המשפט המורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים.
בין היתר נכתב באותה החלטה:
ביום 11/11/10 התקיים דיון קדם משפט ובו טענו הצדדים טענותיהם בענין פרוק השיתוף בדירה.
בית המשפט ביקש להתרשם מהאפשרות של התובע לשוב לביתו. ניתן היה להבין מדברי הנתבעת כי היא אינה מעוניינת בחזרתו אל הבית ומתנה את החזרה בתנאים כאלה ואחרים.
כב' השופט א' גולדברג שכתב את פסק הדין קבע כי לבית משפט השלום הסמכות לדון בפירוק השיתוף מכוח התביעה הקניינית שהגיש הבעל כדי לממש את זכותו הקניינית וכן הסמכות הנגררת לדון בעניין מדור האישה מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט, זאת כדי לאפשר את פירוק השיתוף.
במקביל לבית הדין הרבני הסמכות לדון במדור האישה, סמכות הנובעת מתביעתה של האישה למדור ספציפי. עם זאת אין המדובר בשתי סמכויות נפרדות אלא בסמכויות משיקות כך שניתן להשתמש בסמכויות במקביל.
לאור האמור לעיל ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירת מגורי בני הזוג.
אני מעכבת את פירוק השיתוף עד לסיום הדיון בבית הדין הרבני בעניין המדור הספציפי". עכ"ל ההחלטה.
ב"כ הבעל מבקש כיום מבית הדין לחייב את האשה בגט, להסיר את הצו למדור הספציפי ולאפשר לבעל להמשיך את חייו.
במהלך הדיון האחרון בהסכמת הצדדים, ביה"ד ניסה לפשר ביניהם, וברוח הדברים בסעיף ד' שצוטט לעיל מפסק הדין שכתב ביה"ד "לנהל עם האשה מו"מ על סך הפיצויים המגיעים לה, ולהתגרש בהסכמה". אולם האשה דחתה על הסף כל אפשרות סבירה לפיצוי ולפשרה, וביקשה שלו"ב, ולהנציח את המצב הקיים.
כאמור הצדדים פרודים פיזית משנת 2008 כאשר כבר לפחות שנה קודם לכן, הם התגוררו בחדרים נפרדים, עוד לפני כן בשנת 2006–2007 הלכו הצדדים ליעוץ זוגי שכשל.
בתסקיר לשכת הרווחה מכפר סבא מתאריך ג' בניסן תשע"ב (26.3.2012) נכתב:
"מדובר בהורים פרודים מאז אוקטובר 2008… כידוע בין ההורים מתקיים סכסוך מורכב קשה המשליך מזה זמן רב על הילדים ופוגע בתפקודם הלימודי והרגשי, שני ההורים אחראים למצב זה ולהעדר מפגשים קבועים ויציבים של הקטינים עם אביהם… ההורים עסוקים בהאשמות הדדיות ובהכשלת כל נסיון ליישם את הסדרי הראיה המגבשים בהסכמתם…חודשו סדרי ראיה של הקטינים עם האב במרכז הקשר מיום 5/2/12."
מאז אותו התסקיר חלפו ארבע שנים והסכסוך החריף. האב אינו רואה את ילדיו, כאשר כבר אז כתבה העו"ס ששני הצדדים אחראים למצב זה.
מעיון בחומר שבתיק עולה שעיקר האשם על המתח שבבית מוטל כפי הנראה על כתפו של הבעל, וזאת כפי הנראה מחמת אופיו הבלתי מתפשר. אולם אין ספק שגם לאשה ישנה תרומה נכבדת ומשמעותית למתח הרב שיש בין הצדדים. אינני יודע אם ניתן לחלק באחוזים את האחריות למצב שנוצר, כאשר לבעל יש 60% ולאשה 40%, או שהבעל נושא ב-70% והאשה ב-30% אולם ברור לכל, ששני הצדדים אחראים למתח הרב ולסכסוך הקשה.
נזכיר כמה מצביעים המוכיחים זאת, שלשני הצדדים יש חלק משמעותי במתח הרב שבין הצדדים. כבר בדיון הראשון הוצאו שני הצדדים מהדיון עקב התפרצויות של שני הצדדים. בתסקיר לשכת הרווחה משנת 2012 נכתב ששני הצדדים אחראים לסכסוך הקשה ובהכשלת כל ניסיון ליישם את הסדרי הראיה. ב-11/11/10 כתב בית המשפט "ניתן היה להבין מדברי הנתבעת כי היא איננה מעוניינת בחזרתו אל הבית ומתנה את החזרה בתנאים כאלה ואחרים". בדיון האחרון כשביה"ד ניסה להציע פשרות, האשה דחתה על הסף את כל הצעות הפשרה.
אין בפסק דין זה משום חזרת ביה"ד מהפסק הדין הקודם. ברור שביה"ד בפסק דינו הקודם לא התכוון להנציח את המצב לעולם, עד אחרית ימים ושנים של הצדדים. אלא ביה"ד הציע בסוף פסק הדין וחזר עליו בסעיף ד' מתווה בדרך של פשרה ע"מ שהצדדים יתגרשו, אולם האשה כאמור מסרבת לכל הצעת פשרה.
על כן, האפשרות שביה"ד יציע כיום לבעל לשוב לביתו לשלו"ב, כדברי האשה. היא הצעה שאינה ראויה ואינה אחראית. הגורמים המקצועיים כבר לפני ארבע שנים המליצו על הסדרי ראיה של האב עם ילדיו רק בחסות מרכז קשר, א"כ כיצד ניתן היום להציע לבעל לשוב לביתו.
מצד שני, להנציח את המצב הקיים, כאשר לשני הצדדים אחריות למשבר שנוצר. כאשר הבעל כבן חמישים, עובד במפעל מבוקר עד ערב, וכמעט כל משכורתו עוברת לרשות אשתו וילדיו, והוא עצמו מורחק מהם ומביתו, ג"כ נותנת תחושה של עשיית עוול במשפט.
נציין שאין בפנינו עוד תיקים רבים שלביה"ד ברור כ"כ שאין כל סיכוי לשלו"ב בין הצדדים. לדעת ביה"ד, כל הבקשה של האשה לשלו"ב בשלב הזה, היא מהשפה ולחוץ ובמטרה להנציח את המצב הקיים, בו היא נשארת לגור לבדה עם הילדים בבית המשותף, והרוב המוחלט של משכורתו של הבעל עובר לרשותה.
לענ"ד, כיום האיבה בין שני הצדדים קשה מאד, שני הצדדים אינם רוצים זה את זה ומעגנים זה את זה.
יתכן ואם הבעל היה מבחינה מנטלית אדם אחר, היא היתה מסכימה ג"כ להשתנות ולשוב לשלו"ב, אולם לבעל כפי שהוא כיום ומאז נישואיה אליו בשנת 95, ברור לנו שהיא לא מוכנה לשוב.
ביה"ד בפסק דינו הקודם הרחיב שחוסר סיכוי לשלו"ב אינו מהווה סיבה מספקת לחיוב בגט. נציין שביה"ד סבור גם בפסק דין זה שחוסר הסיכוי לשלו"ב אינו מהווה כשלעצמו עילה לחיוב בגט. אולם תנאי הוא שכל האשמה מוטלת על כתפו של צד אחד. כגון בעל הזונח את אשתו ללא עילה של ממש והולך לגור בחברת אשה אחרת, אין הוא יכול לבא לאחר שנים לביה"ד ולהלין על אשתו שמעגנת אותו ולבקש מביה"ד לכפות על אשתו קבלת גט בתואנה של חוסר תקוה לשלו"ב, וזאת משום שביה"ד יאמר לו, בידך האפשרות לעזוב את אותה אשה ולשוב לביתך.
אולם כאשר האחריות לסכסוך הקשה מוטלת על כתפי שני הצדדים וכפי שלענ"ד בנדון דידן, למרות שהאחריות אינה מוטלת על כתפי שני הצדדים בצורה סימטרית ושווה. מ"מ כאשר שני הצדדים אשמים הרי ששני הצדדים מואסים זה בזו, ואינם רוצים זה בזו, ועל כן דינם שונה.
נעיין בהלכה מה הדין כאשר שני הצדדים אינם רוצים זה את זה ומעגנים זה את זה.
דין זה מקורו בדבריו המפורסמים של רבינו ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג), וכל"ה:
"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."
רבינו ירוחם פוסק שכאשר שני הצדדים אינם רוצים זה את זה ומעגנים זה את זה, הגם שהאשה היא זו שדרשה גט מ"מ אם גם הוא לא חפץ בה, אולם לא מסכים ליתן גט, לאחר שנה כופין אותו לגרש ומפסידה תוספת כתובה.
כבר כתבו פוסקים רבים, שכ"ש הוא שכאשר הבעל מבקש להתגרש והאשה אינה רוצה בו ואינה רוצה להתגרש, כ"ש שיש לחייבה ולכופה בגט.
כן כתבו בפד"ר חי"ג עמ' 267 בפסק דין של ביה"ד הרבני האזורי בת"א הרבנים הגאונים הגר"א הורביץ, הגר"נ בן שמעון והגר"א שיינפלד ובלשונם: "וכ"ש כשהאשה אינה רוצה בו שלא תוכל לעגנו וכופין אותה לקבל גט."
נעיין בהלכה כיצד נהגו לפסוק בדורינו אנו במקרים דומים של מאיסות הדדית.
בפד"ר חלק י"א עמוד 95–89 כתבו הרבנים הגאונים צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי להלכה, "כשהבעל והאשה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה", והביאו את דברי רבנו ירוחם הנ"ל, והוסיפו (בעמוד 95):
"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבה"ע סימן קנד סכ"א בהגה) וז"ל 'ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד'."
בפד"ר חלק י"א עמוד 363 מובא פסק דין משנת תש"מ של מרן הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל, והרבנים הגאונים קאפח, ואליהו, זצ"ל שסוברים שאם האשה לא מסכימה שבעלה ישוב לביתה, כלומר לאשה יש חלק פעיל בעיגון, גם אם היא לא אשמה במצב שנוצר מ"מ הרי שני הצדדים מעוגנים, ועל כן חייבוה לקבל גט וז"ל:
הבעל הגיש בשנת תשל"ג תביעה לשלום – בית…האשה הגישה תעודת רופא על חבלות, באותו תיק הוגשו דוחו"ת משטרת – ישראל שהבעל הודה במקצת על פגיעתו באשתו… בינתיים נפרדו הצדדים וכל אחד דר במקום אחר…הודיעה האשה כי עקב אלימות הבעל אין באפשרותה להמשיך לגור עמו, וביקשה להמליץ עליה שתקבל דירה בקרבת הוריה. כן ביקשה לפסוק על מכירת דירת הזוג כדי לאפשר לה לקנות דירה אחרת למגוריה ולמגורי בנותיה. בתיק…גוללה האשה בהרחבה התעללות בעלה בה. באותו תיק החליט ביה"ד ביום כ"ד אייר תשל"ח כי על הצדדים להתגרש. מאז ועד היום (כשש שנים) טרם התגרשו הצדדים כיון שלא פסקו ולא חדלו מלהתדיין בנושאים שונים וברשויות שונות, כולל גם לפני בי"ד זה.
לאחר מכן ופרידה של שש שנים, הגיש הבעל תביעה לגירושין וחלוקת הרכוש ו – או היתר נישואין, וביום י"ז אייר תש"מ ניתן פס"ד כדלהלן: ביה"ד פוסק ומחליט כי על האשה לקבל ג"פ…
פס"ד זה הוא נשוא הערעור לפנינו. האשה קבלה על חיובה בג"פ, כי לא יתכן שאשה אשר נאלצה לחיות בנפרד מבעלה עקב אלימותו, וכפי שגם כב' ביה"ד האזורי הכיר בכך כמובא לעיל באחת מהחלטותיו ועכשיו ביה"ד מזכה את הבעל להנות מפרי מעלליו ולחייב אותה לקבל ג"פ, כמפורט בכתב הערעור…
אחרי העיון בכל החומר שבכל התיקים, כולל תיקי בי"ד זה, נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג.
לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להפרד בג"פ, ברוח פסה"ד של כב' ביה"ד האזורי שליט"א."
בפד"ר חלק ז' עמוד 113 משנת תשכ"ז להרה"ג נסים, אלישיב, וז'ולטי נקבע כאשר הצדדים היו פרודים כ10 שנים:
"לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעונינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא… מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל…לאור האמור אנו מחליטים: מחזירים את הדיון לכב' ביה"ד האזורי ע"מ לדון ולברר אם אין בסירובה של המשיבה להגיע לידי הסדר משום נקמנות גרידא."
גם בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן טו מצאתי כעין זה וז"ל:
"ב. איש ואשה שאין שלום בית ביניהם, והאשה מסרבת לבא לב"ד לקבל גט מחמת תביעות ממון.
ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה. עכ"ל."
הרה"ג חגי איזרר שליט"א כתב בפסק דין מביה"ד הגדול מיום י"א אייר תשס"ט 5/5/09 בתיק מס' 1750-21-1 במקרה של פירוד של ארבע שנים והם מעדות שלא קבלו עליהם חדר"ג והבעל עזב לאשה אחרת ולדבריו אם הבעל היה מפייס את האשה סביר שהיתה מסכימה לחזרתו לשלו"ב:
"אמנם הם בפירוד של ארבע שנים אבל הפירוד נגרם או נמשך עקב הקשר האינטימי עם אשה זרה ובכה"ג אין להקל במנהג, ויתכן שכל כולו של המנהג נועד למנוע עזיבות חמורות של הנשים ונתינת עינים באשה זרה…
אנו ערים לגישה (שאין מקורה בספרות התורנית) המחייבת גט במקום של "מות הנישואין" אולם זו גישה פסולה ויש להרחיק גישה זו כעיקרון.
בית הדין דן במושגים של עילות גרושין וכן בטענות מאיס עלי לסוגיהן וכלליהן בלבד. "מות הנישואין" יכול להשקל כחלק מהמרכיב וההוכחה לטענת מאיס עלי ותו לא."
לעומת זאת הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א חלק עליו בפסק דין זה וכתב:
"שכאשר בטלו התנאים המינימליים לשיקום שלום בית בין בני הזוג ואפי' שהמדובר באשמת הבעל שעיניו נתן באחרת מ"מ אין איסור לגרש אשה ראשונה כאשר קבלה כל המגיע לה, ומעבר לכך, לפי ההלכה, ובנוסף לכך תקבל גם מלוא כתובתה, אין כל טעם וסיבה להמשך הנישואין (עיין תעלומות לב חאבהע"ז סי' א') ולשאלה הנשאלת כיצד מתיישב האמור עם המנהג שלא לגרש אשה בע"כ נראה לי שהמנהג מתייחס למצב רגיל ולא למקרים חריגים הדורשים טיפולו של ביה"ד…עיין שו"ת חיים ושלום אבהע"ז ס"ק קי"ב (חיים פלאג'י)…"
בנדון דידן שלא הוכח שהבעל הלך כלל לאשה אחרת וכל הפירוד הממושך נוצר מסכסוך עמוק ששני הצדדים גרמו לכך. לענ"ד גם לדעת הגר"ח איזירר יש מקום לקבוע שעל הצדדים להתגרש זה מזה.
עוד נוסיף בשו"ע אבהע"ז סימן קט"ו בסעיף ד' נפסק מקור הדין הנוהג היום שאין לגרש אשה בע"כ.
"אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה". וכתב הרמ"א "וכל זה מדינא דגמרא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה ללא מדעתה אם לא שעברה על דת."
מרן בעל השו"ע לא הביא כלל הלכה זו, שאין לגרש אשה בעל כרחה.
הצדדים שבפנינו הם מעדת הספרדים שלא קיבלו את פסקי הרמ"א. כידוע גזירת רגמ"ה לא פשטה בכל הארצות וכפי שכתב מרן השו"ע בסימן א' סעיף י' בענין תקנת ר"ג שלא ישא אשה על אשתו. וראה עוד בענין זה בדברי מרן הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ה' אבהע"ז סימן א' ד"ה ראשית דהוכיח מספרים רבים וכתב בפשיטות, שהספרדים לא קיבלו עליהם חדר"ג.
והנה ברור לכל שאנו נוהגים להלכה ולמעשה שאין לחייב כיום אשה בקבלת גט בע"כ. דידוע דמנהג בתי דין שלא לחייב את האשה להתגרש בעל כרחה ללא שיש עילה מבוררת לחייבה, אף שמעיקר הדין הגירושין תלויים בדעתו של הבעל בלבד.
ועל כן כל הנושא אשה במדינת ישראל נושא על דעת המנהג, וכמו שכתב השו"ע באהע"ז סימן א' ס"ט "ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו", ופירשו שם הח"מ והב"ש דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי נשאה, והוי כאילו התנה.
בימינו, הנושא אשה הוי אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי נשאה לו שלא יגרשה בעל כרחה, אם לא יחליטו בי"ד שחייבת להתגרש, לפי"ז לכאורה, אין הבדל בין בני עדות אשכנז לבני עדות המזרח דכולהו נישאות אדעתא שלא יגרשנה אלא בהסכמתם או באם יחייבוה בי"ד, ואף דבבני עדות המזרח ליכא משום עובר על חדר"ג.
מכל מקום, מאחר והצדדים שלפנינו הם מעדות המזרח שלא קיבלו עליהם חדר"ג וכפי שהבאתי לעיל, על כן אין לחשוש בפסיקה לחיוב בגט משום עילת "מאיס עלי", מצד התרת חרם. שהרי לא קיבלו עליהם חרם כלל אלא כפי שכתבתי מחמת המנהג נהגו שלא לחייב ולא לכוף.
לאור האמור לעיל, גם משום עילה זו של "מאיס עלי" שטוען הבעל יש לחייב את האשה בקבלת גט.
בענין חיוב הכתובה, מאחר והאשמה למצב שנוצר מוטל ברובו על כתפו של הבעל, ביה"ד חוזר על פסק דינו הקודם וקובע " האשה לא הפסידה את כתובתה."
מאחר ועניני הרכוש נידונים בבית המשפט למשפחה ומהחומר שבתיק עולה שהאשה לא ויתרה על זכויותיה לקבל מנכסי בעלה את זכויותיה על פי חוק יחסי ממון, המועד לדון מהו השיעור הכספי המדוייק שבו יחויב הבעל בכתובה, יהיה לאחר השלמת הפסיקה הרכושית בבית המשפט.
בעניין הבקשה להסרת הצו למדור ספציפי
בד"כ ביה"ד מוציא צו למדור ספציפי בשני אופנים של תביעות מצד האשה.
א) כאשר האשה תובעת בבית הדין מזונות ומדור, במקרה זה על מנת להבטיח זכויותיה למגורים ראויים למעמדה ולרמת החיים שהורגלה אליו בבית בעלה בית הדין מוציא צו למדור ספציפי, וכפי שנפסק בשו"ע אבן העזר בסימן ע"ה בסעיף כ' "כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה ארץ אינו יכול להוציאה מנוה יפה לנוה רע". הלכה זו היא הבסיס ההלכתי לדין "עולה עמו" ולהוצאת צו למדור ספציפי.
אכן אם הצו הוצא במסגרת זו, אין מקום לביה"ד להתחשב בזמן הממושך שחלף מאז פירוד הצדדים. שהרי מדובר בזכות ממונית של האשה, זכות המוקנית לה עפ"י דין, לא ניתן לפגוע בזכויתיה כאשר היא לא אשמה, לא חטאה ולא פשעה אלא שהבעל קם ונטש אותה, כגון שהלך לגור בחברת אשה אחרת.
כשם שלא יעלה על הדעת להוריד ממזונותיה או להפסיק את מזונותיה ללא עילה הלכתית, כן אין לפגוע בזכויות המגורים שלה ללא עילה של ממש. בנדון דידן האשה לא פנתה לבית הדין בתביעת מזונות ומדורה, כך שהצו במקורו לא ניתן מחמת עילה זו (הפסיקות בענין החיוב הכספי למזונות ילדים, משכנתא, ועוד ניתנו ע"י בית המשפט למשפחה).
ב) האופן השני בו מוציא ביה"ד צו למדור ספציפי הוא כאשר הבעל מבקש להתגרש, והאשה תובעת שלו"ב וביה"ד דוחה את בקשת הבעל ומקבל את תביעת האשה וקובע שעל הצדדים לשוב לשלו"ב. בנדון שכזה ביה"ד מוציא לבקשת האשה צו למדור ספציפי, וזאת ע"מ להבטיח ביצוע בפועל של שלו"ב שאותו ביה"ד פסק שהרי אם תמכר בפועל דירת הצדדים ולא תיוותר דירת מגורים המשותפת. לאן ישובו הצדדים ע"מ להשיב בפועל את שלוה"ב שעליו ביה"ד החליט.
נדון דידן משתייך לקבוצה זו של צוים.
בתיק דידן ביה"ד בזמנו קיבל את תביעת האשה לשלו"ב, ודחה את תביעת הגירושין של הבעל.
בעבר, ביה"ד הוציא צו למדור ספציפי ע"מ להבטיח את שלו"ב שאותו דרשה האשה, למרות שהבעל פנה לביהמ"ש בבקשה לפירוק שיתוף.
כיום ניצבת בפנינו בקשת הבעל וב"כ להסיר את הצו למדור ספציפי.
אולם כאמור מאחר וחלפו השנים המצב לא השתנה ורק החריף, ושלוה"ב ברור שאינו עומד כיום על הפרק, ואינו מציאותי מצד שני הצדדים. ביה"ד הגיע לכלל מסקנה ששני הצדדים מואסים זה בזו ואינם רוצים זה בזו, ועל כן ביה"ד קיבל את תביעת הגירושין שהגיש הבעל. הרי שבנסיבות אלו יש לבטל את הצו למדור ספציפי שהוצא בעבר ע"י ביה"ד.
לסיכום כל האמור לעיל:
א) ביה"ד מקבל את תביעת הגירושין שהגיש הבעל, וקובע שעל הצדדים להתגרש זה מזו.
ב) האשה לא הפסידה כתובתה, השיעור המדויק של הכתובה יקבע רק לאחר שתושלם הפסיקה הרכושית בבית המשפט.
ג) ביה"ד מסיר את הצו למדור ספציפי שהוצא בעבר ע"י ביה"ד ביום ט"ו בתמוז תש"ע (27.6.2010) על דירת הצדדים הנמצאת ברח' […].
ד) על המזכירות להזמין את הצדדים לסידור גט עפ"י יומנה.
הרב אברהם שינדלר
נפסק כאמור.
ניתן ביום כ"ד בניסן התשע"ו (02/05/2016).
הרב אברהם שינדלר הרב רפאל י' בן שמעון הרב יאיר לרנר
