החלטה
לפנינו בקשת רשות ערעור של מר שמואל מוסיוף שעניינה החלטת בית הדין הרבני האזורי שבה נקבע כי הסכם דיירות מוגנת שנכרת בשעתו בינו לבין ההקדש, באמצעות מנהלו המיוחד הקודם של ההקדש, נעדר תוקף.
ההחלטה המדוברת ניתנה ביום כ' באלול התשפ"ב (16.9.22). מכאן שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור בעניינה (בהתחשב בהוראות החוק והתקנות לעניין ימי פגרה וימי מועדים החלים בסופה של תקופה) חל בג' בתשרי התשפ"ג (28.9.22). אף לעניין ערעור שבזכות, ככל שנניח שבענייננו מדובר בהחלטה המקימה זכות כזו ואינה מצריכה בקשת רשות – ולהנחה זו יש מקום לכאורה – הרי שהמועד תם (לאחר שהבאנו בחשבון את האמור בתקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג – 2013) בל' בתשרי התשפ"ג (25.10.22).
בקשת רשות הערעור שלפנינו הוגשה זמן רב לאחר מכן, בט' בטבת התשפ"ג (2.1.23).
מן הדין די היה בכך כדי לדחות בקשה זו – או ערעור זה, אם נרצה לראות בבקשה ערעור – על הסף.
לאמור יש להוסיף גם כי טענתו המרכזית של המערער היא כי החלטת בית הדין ניתנה ללא שיזומן להעיד בו, בשאלת האותנטיות של ההסכם, מי שהיה מנהלו המיוחד של ההקדש בעת שנכרת ההסכם, עו"ד רבינוביץ. אולם נימוקה המרכזי של ההחלטה אינו כי ההסכם אינו אותנטי – אף כי מובעות בה תהיות בעניין זה, ואף לא שאלת כדאיותו של ההסכם בעת שנכרת – עניין שגם לגביו טוען המערער ושאף לגביו הובעו תמיהות ותהיות בהחלטה, אלא העדר אישור מצידו של בית הדין להסכם האמור בעת שנכרת – עניין שאינו מוכחש בטענות המערער, והעדר תוקף של הסכם כזה ללא אישור כאמור – עניין שאף נגדו אין המערער מעלה טענה של ממש מלבד האמירה כי בעבר לא היה מקובל כי כל הסכם כזה מצריך אישור של בית הדין.
משכך – לא ברור, בלשון המעטה, מה משקל עשוי היה להיות לטענותיו של המערער.
אף על פי כן, ובין השאר בשל האחריות היתרה המוטלת על כתפי בית הדין בענייני הקדשות, שבית הדין אינו רק דן בטענות בעניינם אלא אחראי על הפיקוח עליהם, לא מצאתי לנכון לדחות את הערעור על הסף והוריתי על הגשת תגובה לו – ללא שההחלטה על כך תכלול את העלאת העניינים האמורים ותהיה "כעורכי הדיינין" – במגמה לשקול לאחר קבלת התגובה אם למרות האמור ייתכן שיש צידוק לבחון את הערעור לגופו.
התגובה אכן הגיעה לשולחנו של בית הדין ולאחר עיון בטענותיה ובנספחיה באתי למסקנה כי גם שקילת טענות המשיב אל מול טענות המערער תומכת בדחיית הערעור. ומשכך, ובשים לב לאמור לעיל כי מן הדין בלאו הכי היה ראוי לדחות את הערעור על הסף, דינו של הערעור הוא דחייה.
טיעוני המשיב כמו גם דברי בית הדין קמא אכן מעלים תהיות רבות בנוגע להסכם האמור אף לו נניח שאותנטי הוא ובנוגע לאפשרות כי בית הדין היה מאשרו לו אכן היה מתבקש אישורו במועד – ומשמע כי העדר האישור אינו רק פגם פרוצדורלי, שגם בו אין להקל ראש בכגון דא, אלא פגם מהותי.
אי־ביטולו של ההסכם משמעו לא רק הכרעה פסיבית של העדר ביטול הסכם למרות פגם כאמור אלא הכרעה אקטיבית של מתן אישור בדיעבד להסכם שלא אושר בשעתו – וזאת שעה שיש אכן מקום לתהיות רבות בשאלת ניגוד העניינים וההצדקה להסכם, שאלות שלו היה ההסכם מובא לפתחו של בית הדין במועד היה על בית הדין לשוקלן בכובד ראש טרם היה מאשר את ההסכם ושאין אפשרות לשקול אותן כראוי בחלוף שנים תוך 'הנדסה לאחור' של העובדות שהיו בעת כריתת ההסכם, האפשרויות השונות שעמדו אז בפני ההקדש, הסיכונים והסיכויים של ההסכם כפי שהיו אז לכאורה, ההשלכות של ניגוד העניינים ודרכי מניעתו וכו' ושל ההתפתחויות שהיו לאחר מכן תוך שקיים צורך לבחון כיצד לנטרלן מהשיקול ולבחון אם ההסכם היה ראוי להיות מאושר בשעתו או לא. בהעדר האפשרות לבחון את כל זאת כראוי עתה ודאי שאין אפשרות לאשר את ההסכם, שלפי טענת המשיב לא רק לא אושר אלא למעשה הוכמן, בדיעבד, ודומה כי אין מנוס מביטולו.
הסיכוי להכרעה שונה לאחר דיון בערעור – קלוש עד בלתי־קיים, בנסיבות אלה ודאי שאין הצדקה לקיים דיון בו משהוגש זמן רב לאחר כלות המועד, ודַיֵינוּ באמור כדי לדחותו אף ללא דיון, על הסף, הן מן הטעמים שבנוהל הן מן הטעמים שבמהות.
סוף דבר, הערעור נדחה.
ההחלטה מותרת בפרסום.
ניתן ביום כ"ו בניסן התשפ"ג (17.4.2023).
