מאגר פסקי דין

פסק דין

ביום כ"ח באייר תשע"ב (20.5.2012) הגישה האישה תביעת גירושין וכתובה. סך הכתובה כפי שמופיע בשטר הכתובה עומד על חמש מאות ועשרים אלף ₪.

הצדדים נישאו ביום י' בשבט תשע"ב (2/2/2012), ולאחר שלושה וחצי חודשים בלבד הוגשה תביעת הגירושין. לצדדים אין ילדים משותפים. התביעה מתבססת על אלימות שאירעה בין התאריכים 27/3/2012–26, כחודש וחצי לאחר הנישואין. אירוע זה לטענת האישה הוא בבחינת אלימות חמורה ומבחינתה "הגיעו מים עד נפש". בדיון מיום י"ד במרחשון תשע"ג (30/10/2012) הסכימו הצדדים להתגרש זמ"ז ולדון על הכתובה לאחר הגירושין. סידור הגט נערך ביום י"ט בטבת תשע"ג (1/1/2013).

בדיון ההוכחות בעניין הכתובה מיום ט"ו באייר תשע"ג (25/4/2013) הופיעו הצדדים וב"כ.

לדברי הצדדים, בני הזוג חיו יחדיו חודשיים בלבד והאישה מוכנה להתפשר על 200,000 ₪ לגביית כתובתה. לטענתה נטל ההוכחה בעניין הכתובה הוא על כתפי הבעל.

טענות האלימות

בדברי התובעת נאמר כי האלימות שלו הייתה כבר מתחילה עוד לפני החתונה אלא שלאחר החתונה הופנתה האלימות מחפצים ועברה אליה. וכך נאמר בפרוטוקול הדיון:

"ש: איך הוא התייחס אליך לאחר החתונה.

ת: כל האלימות שלו מהתחלה, אחרי החתונה הפנה את האלימות גם אלי, לא רק לחפצים.

ש: אלימות פיזית.

ת: כן."

בעניין אלימותו של הבעל טענה התובעת בנוסף על מקרי אלימות נוספים, וכך נאמר בפרוטוקול הדיון:

"לאחר החתונה מה היה לבעל במקומות העבודה בגלל האלימות.

ת: מפטרים אותו בגלל התקפי זעם, גם בזמן שנישאנו, הוא היכה אחד מהעובדים שהיו אתו.

ש: יש לך ראיות.

ת: הוא ייחקר."

כלומר נטען ע"י האישה על אלימות קודמת בבית ובעבודה אלא שהאירוע החמור הנזכר למעלה הוא מבחינתה בבחינת "הגיעו מים עד נפש."

בתיאור האירוע ע"י התובעת נאמר בדיון:

"ביום 26/12/2012 זה היה יום שהתבשרתי על כך שאני בהריון, והוא לא שמח מזה, לא שמח בכלל, גיליתי איזה מייל שהוא קיבל שיש שם התכתבות עם איזה בחורה, התוכן היה מיני. כשאני שאלתי אותו, הוא התחיל להכחיש זאת. אח"כ הוא החריף את הריב, והפך זאת למילים לא נעימות ומכות, ונתן לי מכות בבטן, התחלתי לדמם, וזה גרם להפסקה של ההיריון … הוא אחז אותי שלא יכולתי לצאת, כשאני רציתי לצאת מהדירה, הוא נעל את הדירה.

ש: בבטן היכה, האם ראו רשמי מכה או יבש.

ת: מכות יבשות.

ש: מתי התחלת לדמם.

ת: מיד.

ש: הלכת לבי"ח.

ת: לא יכולתי לשום מקום, הוא כלא אותי בבית, זה התחיל בצהרים, זה נמשך עד הבוקר שלמחרת, ביקשתי ממנו לצאת ללימודים, ואפשר לי ללכת, ביום למחרת זה בעצם התחיל האירוע שגרם למעצר שלו, הוא התחיל לשלוח הודעות שהוא מאיים להתאבד, ואחזור הביתה, ואמצא את הגופה שלו, באמת כשאני חזרתי ראיתי את כל הדירה הפוכה, שבור ומרוטט, הכול שברי זכוכיות, ומצאתי אותו על כיסא מדמם, הוא עשה לעצמו חתך ביד, אני נורא נבהלתי, הוא כעס למה חזרתי, ושאל מה עשה, לקח סכינים, ואני נורא נבהלתי והתקשרתי להורי, הם גרים די קרוב, הזמנו משטרה וניידת של מגן דוד אדום, כדי שיוכלו לטפל בו, והוא התחיל להשתולל ותקף את אבי, לקלל, הוא הטיח את הראש שלו בראש זכוכית, ואח"כ כשהגיעו השוטרים הוא התחיל לקלל אותם."

בעניין ניסיונו להתאבד אמרה האישה שהייתה זו הצגה כדי שהיא לא תעזוב אותו, וכך נאמר בפרוטוקול הדיון:

"ש: גילית אחרי זה שניסיון התאבדות, בפועל היה תרגיל.

ת: הוא לא ניסה להתאבד באמת, הוא הודה גם כשנחקר במשטרה, גם ע"י הצוות הרפואי, הוא עשה מניפולציה שאשאר אתו.

ש: עשה גם בעבר.

ת: כן. הוא אמר שניסה להתאבד.

ש: לא ידעת על זה לפני הנישואין.

ת: כן.

ש: בעקבות מה ניסה להתאבד.

ת: לא כשהיה איתי, הוא סיפר בגלל היחסים שלו עם הוריו, מאוד בעייתיים, שכביכול הם לא "אוהבים אותו"! וזה לא כך."

בנוסף אמרה האישה:

"מאוד קשה, כל יום היה איזה שהוא משהו שקשור בקללות, מכות, או שבירת חפצים."

"[פלוני] היה מגיע הביתה ומה היה?

ת: מתקלח איזה ריב.

ש: סתם מתחיל לריב.

ת: כן.

ש: סתם.

ת: כן. האשמות, אפילו כשהוא עייף."

"היה מאחל לי למות, לא ולמשפחתי, הדברים הכי נוראים."

"ש: למה את חושבת ש[פלוני] חתך את היד שלו.

ת: כבר נשאלתי, זה היה מניפולציה, הוא ידע היכן לחתוך, לא חתך את הווריד."

בחקירתה הוסיפה האישה כי בחודש וחצי ששהו הצדדים יחדיו היו רבים "על כל דבר". "על זה שהוא לא מצליח להחזיק בשום עבודה, שמפטרים אותו, כל ענייני הקנאה שלו, מה אני עושה, ומה עושה."

לדבריה, באותו יום הוא נעל אותה בבית ולקח לה את הטלפון.

לדברי הגרוש תיאור חייהם היה כדלהלן:

"אני אפרט על החיים שלנו, כפי שנאמר, חיינו באותו רחוב כמו הוריה, להם היה מפתח לבית שלנו, הייתי מגיע אחרי העבודה, הם נמצאים בבית, לא היה לי רגע שקט מהם, היו בתוך החיים שלי, ידעו עלי הכול, כל דבר מביך, כל דבר שלא צריך לדעת היו יודעים, כל ריב ידעו, הם מערבלים את הקערה, באופן קבוע, לא היה רגע פרטיות, לא היה רגע של כבוד כלשהו, לשמור על הכבוד שלו, דברים שלא צריך לדעת, אני כל הזמן הייתי צריך להסביר את עצמי, להיות "האשם", זה היום יום שלי, להגיע מהעבודה אחרי שאשתי מטרידה אותי בטלפון, עם מי דיברתי, ולמה דיברתי, ענית להיא, יש לי אנשים שיכולים להעיד על זה, שמע איך זה פוגע במקום עבודתי, עבדתי בשתי עבודות, בחברת שמירה בלילה, יש לי עדים על כך, אוציא לכם פלט שיחות מי מתקשר למי, ויש הודעות מי שולח למי … כל מה שנאמר היה היפוך ממה שקרה, האמת הנכונה, מי שהיה קנאי זה לא אני, אלא היא, אלימות זו היא, ומי שקילל זו היא. יש מקרים שאני יכול להעיד."

"המדינה נגדי. הנושא הפלילי נסגר בכך שאני צריך לעבור סדנה של שמונה מפגשים, התיק עצמו מוטל בספק, הוא בהליכי סגירה, אין ענישה, קבע זאת השופט, שירות המבחן, לא יהיו עבודות שירות וכו', אין ענישה. שירות המבחן קבע שאין מקום מעבר, אני עובר טיפול משלי, יש לי פסיכולוג, שמו [ד' ס']."

לשאלה אם היכה את אשתו ענה הנתבע:

"החזרתי לה. מי שיזם את האלימות זו היא, היו מספר מקרים שלא רק שלא החזרתי, אני היכיתי את עצמי בשביל לא לפגוע בה, לא רציתי לפגוע בה, הייתה מקללת אותי ומשפילה, מרביצה, לא היה שום כבוד לפרטיות."

ביחס לאירוע האלימות אמר הנתבע:

"לא זוכר את המקרה, הייתי שתוי, יכול להיות שאמרתי.

ש: העדות שלך שניסת להתאבד, אינך זוכר.

ת: זוכר.

ש: ניסת להתאבד, ואתה עושה מניפולציה.

ת: הייתי שתוי לא מצליח במה שהוא עושה.

ש: אם אתה שתוי אתה יכול לעשות טעויות.

ת: כן.

ש: היכן חתכת את ידך.

ת: מסמן, הייתי בהתמוטטות עצבים, הם מוטטו אותי.

ש: דפקת את הראש בדלת של הדירה.

ת: הייתי שתוי לא זוכר. לא זוכר דברים יש מאין.

ש: בלילה הקודם כלאת אותה אותה ולקחת את הפלאפון.

ת: לא.

ש: מה היה.

ת: היא ביקשה לברוח להוריה, רציתי ללבן איתה דברים, היא הזמינה את הוריה.

ש: הלכה להוריה.

ת: אדם מדמם בדירה.

ש: מה קרה?

ת: רציתי שנשאר ונתמודד.

ש: לקחת את המפתחות.

ת: רציתי שנתמודד עם זה, ונשב ונדבר.

ש: הדירה נעולה.

ת: כן, המפתח אצלי.

ש: אתה אומר לה לא, ואתה סירבת לתת לה מפתחות.

ת: המפתחות שלי."

ביחס לאיכות המכות אמר הנתבע:

"ש: אתה זוכר שהדלת נעולה, הכית אותה בכתפיים.

ת: החזקתי אותה בכתפיים.

ש: שלא תזוז.

ת: לדבר איתי."

בתגובת הגרושה על הטענה כי הבעל היה שתוי, נאמר בדיון:

"ביה"ד: הוא שתה כשנתן מכות.

הגרושה: זה מניפולציה, לא שתה.

ביה"ד: את שתית אתו.

הגרושה: לא שותה.

ביה"ד: במקרה שחתך את עצמו, היה שתוי.

הגרושה: לא היה שתוי.

ביה"ד: איך את יודעת.

הגרושה: הוא היה ברור, כשהוא התפרע, הוא אמר שהוא שתוי. הוא היה מחושב.

ביה"ד: ששאלת אותו למה עשית זאת? איך הייתה האינטראקציה?

הגרושה: נכנסתי לדירה והכול היה שבור, ויש צילום של המשטרה, הכול היה שבור והוא היה צוחק, תוך כדי שהוא מדמם, והוא צופה בסרט במחשב, ושאלתי מה קרה, והוא הביע כעס על זה שאני שם, והתחיל ללכת לכיוונים ושאל מה אני עושה פה? אני הייתי בהלם, הגענו עד למטבח, והוציא סכינים מהמטבח.

ביה"ד: לא היו בקבוקי שתייה, אלכוהול.

הגרושה: היה בקבוק לידו, זה בקבוק של וודקה, ריק. היה ריק.

ביה"ד: היה ריק?

הגרושה: היה בקבוק שהיה בו לכוסית, וגם לא שתה כוסית, זה נשאר.

ביה"ד: מה היה בו.

הגרושה: מעט היה בו לכוסית.

ביה"ד: כשהוא היה שתוי.

הגרושה: כמו שהיה קודם.

ביה"ד: זה נורמאלי?

הגרושה: הכול שבור בבית היה,

ביה"ד: האלכוהול לא גרם לו?

הגרושה: בתור מישהי שלומדת זאת, זה התקף פסיכוטי.

ביה"ד: הוא היה צלול לחלוטין?

הגרושה: כן, ומודע למה שהוא עושה.

ביה"ד: כשהרים סכין מה אמר?

הגרושה: שאיני צריכה להיות פה, וברחתי.

ביה"ד: למה אמר לך לצאת?

הגרושה: הוא אמר לא להיות פה, ולקח סכין, והוא דימם, ולכן יצאתי."

ביחס לכמות ההכאות שטענה התובעת והעיתוי שלהם, נאמר בדיון:

"ביה"ד: כמה פעמים היכה אותך שלא סיפרת לאף אחד.

הגרושה: לא יודעת איך זה מרגיש, זה קשה מאוד, זה קשה רגשית, נפשית, לעבור דברים שכאלה.

ביה"ד: כמה פעמים היכה אותך.

הגרושה: לא זוכרת.

ביה"ד: חמש או עשרים.

הגרושה: בין חמש לעשרים. בין חמש לעשר.

ביה"ד: קודם הנישואין?

הגרושה: עניתי, לא כל פעם מכה, אך היה דבר אחר.

ביה"ד: אלימות פיזית לפני הנישואין?

הגרושה: לא. הוא היה שובר חפצים וזו הסיבה שנישאתי לו, לא חשבתי שזה יגיע אלי.

ביה"ד: שבר חפצים?

הגרושה: כן.

ביה"ד: ידעת שהוא אלים.

הגרושה: כן.

ביה"ד: בכל זאת נישאת.

הגרושה: לכן ביקשתי טיפול.

ביה"ד: מתי ביקשת?

הגרושה: לפני הנישואין.

ביה"ד: מה קרה?

הגרושה: עניתי על זה, היינו אצל מטפל זוגי, ו[פלוני] החליט שלא מתאים לו.

ביה"ד: נישאתם.

הגרושה: כן. הוא תמיד הבטיח בגלל שאין לו כסף, וברגע שיהיה כסף הוא ילך לטיפול."

התובעת הגישה את סיכומיה ביום ט"ז באדר ב' תשע"ד (18.3.2014) בהם שבה על עיקר טענותיה בעניין אלימות הבעל. הוגש נגדו כתב אישום. הוא היה במעצר בית אצל הוריו. הוא הורחק מהבית.

בהמשך פסק הדין נצטט מפרוטוקול הדיון בביהמ"ש ומכתב האישום את פרטי מקרה האלימות המדובר.

סיכומי הנתבע הוגשו לביה"ד ביום כ"ח בניסן תשע"ד (28.4.2014). לדבריו הנישואין ערכו חודשיים בלבד. נטל הראיה אינו על הנתבע אלא על התובעת שכן היא זו שהגישה את תביעת הגירושין. מדובר בנישואי בוסר עם מעורבות רבה של הורי התובעת. הכתובה מוגזמת כאשר אין לצדדים כל רכוש והנתבע מרוויח שכר מינימום. האישה ידעה לדבריה כי הבעל אינו יציב בנפשו. האירוע שארע הוא אירוע בודד עקב מצב נפשי ביותר בו שהה הבעל. סיכומי התשובה הוגשו ע"י התובעת ביום י"ב באלול תשע"ד (7.9.2014).

דיון

בכתב האישום המתוקן מיום כ"ב באלול תשע"ב (9.9.2012) נכתב כדלהלן:

"אישום מס' 1

א. "העובדות:

1. ביום 26/3/2012 בשעות הערב בבית לאחר שהנאשם והמתלוננת התווכחו והמתלוננת ביקשה לצאת מן הבית, תקפה הנאשם שלא כדין וללא הסכמתה בכך שדחפה על מנת שלא תצא מהבית ואחז בחוזקה זרועותיה. כתוצאה מהמתואר לעיל נגרמה למתלוננת חבלה של ממש בדמות סימני חבלה בזרועותיה.

2. בהמשך למתואר לעיל, איים הנאשם על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופו בכך שנטל לידיו סכין ואמר למתלוננת כי הוא יתאבד.

ב. הוראות החיקוק:

1. איומים …

2. תקיפה הגורמת חבלה ממש – בן זוג …

אישום מס' 2

א.   העובדות:

1.       ביום 27/3/12, לאחר שהמתלוננת שלחה לנאשם מיסרון ובו כתבה כי היא רוצה להפרד ממנו, איים הנאשם על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופו בכך ששלח למכשירה הנייד מיסרון ובו כתב לה כי כאשר תחזור היא תראה את גופתו וזה יוכיח לה כי הוא אוהב אותה.

2.      בהמשך למתואר לעיל, בבית, בעודו בגילופין, לאחר שהמתלוננת שבה לביתה והבחינה כי דם ניגר מגופו של הנאשם, ביקש שתצא מהבית ונטל סכינים מהמטבח.

3.      בהמשך למתואר לעיל, עת הגיע לבית … אביה של המתלוננת, גרם הנאשם במזיד נזק לדלת הבית בכך שהטיח את ראשו (שלו) בדלת עד שזכוכית הדלת התנפצה והנאשם ניסה לחתוך את עצמו.

4.      בהמשך למתואר לעיל, עת הגיעו לבית השוטרים … אשר היו במילוי תפקידם, תקף הנאשם שלא כדין וללא הסכמתו את השוטר בכך שדחפו בחזקה, עד אשר השוטר מעד ונתקל בשולחן אשר היה בבית.

5.      בהמשך למתואר לעיל, תקף הנאשם שלא כדין את השוטר בכך שבעט בו ונשך אותו ברגלו.

6.      בהמשך למתואר לעיל, הפריע הנאשם לשוטרים למלא תפקידם ע"פ דין בכך שצעק, הניף ידיו ורגליו לכל עבר וסרב להיכבל.

7.      בהמשך למתואר לעיל, העליב הנאשם את השוטר באומרו לו: "אתה שוטר מזרחי מסריח מי אתה מרוקאי תימני צריך להשמיד אותך מזרחי נחות שפל … אמא שלך …

הוראות החיקוק:

1.      תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו …

2.      היזק לרכוש במזיד …

3.       העלבת עובד ציבור … "

הטיעונים לעונש בדיון הפלילי

התביעה פרטה את האישומים הנזכרים. ובסוף דבריה ציינה כדלהלן:

"נכון כי לחובתו של הנאשם אין הרשעות קודמות. הופנה לתסקיר. מהתסקיר עולה שההופעה שלו בתחילת הדרך לסדנאות הייתה לא סדירה, אבל בהמשך הציג התייצבות סדירה, הם התרשמו מתהליך הדרגתי של התבגרות והתמתנות ויכולת להירתם לקשר טיפולי עם שירות המבחן, יחד עם זאת אנו סבורים שלאור החומרה של העבירות, הנסיבות, תקיפת השוטר, לא נכון לאמץ את המלצת שירות המבחן כך שיוטל עליו צו שירות מבחן בהיקף של 20 שעות. במקרה הנדון אנו סבורים שהענישה הנכונה היא מאסר בפועל שיכול להיות מרוצה בעבודות שירות … מאסר על תנאי, קנס וכן פיצוי למתלוננת."

הסנגוריה אמרה בדיון אל מול טענות התביעה, כדלהלן:

"גם חברתי מסכימה שהמתחם בין מאסר על תנאי ועבודות שירות. עוד אין מחלוקת שמדובר באירוע אחד, אירוע אחד מעשה אחד, זה שני אישומים. נעשו ב-24 שעות בתקופה מאוד קצרה. נכון לראות בזה אירוע אחד … במקרה זה מבלי להקל ראש אנו מצויים ברף הנמוך ביותר. גם המתלוננת לא נזקקה לטיפול רפואי וגם השוטרים לא … יש בעיות נפשיות והוא מקבל טיפול … בביצוע העבירה – לא היה תכנון … מדובר במי שלא בשל … שני בני זוג לא ידעו להתמודד עם הקשר והיו ביניהם חילוקי דעות, קושי בתקשורת … לא מדובר … אלא באדם נורמטיבי שנקלע למצוקה והיום הוא נמצא במקום אחר. מבחינת עברו של הנאשם-כעולה מתסקיר שירות המבחן … זה לא מסוג הנאשם שפוקד תדיר את בית המשפט. מעשה חד פעמי, מעשה רגעי, והוא מביע חרטה, לוקח אחריות ומשלם את המחיר … ללא עבר פלילי … לעניין התסקיר … השתתף בהליך הטיפולי, שירות המבחן סבור שההליך הטיפולי תרם לו וגרם להתבגרות והתמתנות מצדו של הנאשם … "

המקורות ההלכתיים

התייחסות ההלכה לבעל המכה את אשתו

בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן קב) כתב וז"ל:

"בעל המכה אשתו בכל יום, ומצטערת עד שהצריכה לצאת מביתו. והלכה לבית אביה …

תשובה, אין לבעל להכות ולענות אשתו. דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבא, צריך לכבדה יותר מגופו … ואם הוא מכה ומצער שלא כדין, והיא בורחת, הדין עמה. שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. זכר לדבר הגר … ומ"מ, אם הדבר מסופק לבית דין מי הוא הגורם, או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין … גוערים אותו ומייסרין, ומודיעין, שאם יכה שלא כדין, שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה, או לבית האבל, או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה, או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה. וקרוב בעיני הדבר, שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, ר"ל שמתמיד להכותה, שאין נאמן לטעון שהיא גורמת, שהיא מקללתו בפניו. דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה."

לדבריו, גוערין מייסרין ומתרין בבעל שמכה את אשתו שאם ימשיך בדרכו הנלוזה יחויב בגט ובכתובה. יצוין שבתשובתו זו עוסק הרשב"א בחיוב גט ולא בכפייה. הבית יוסף הביא את דברי הרשב"א וכדלהלן.

הנה, בבית יוסף (סו"ס ע"ד) כתב בזה"ל:

"כתוב בתשובות להרמב"ן (במיוחסות) סימן ק"ב שנשאל על בעל המכה את אשתו … וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מתמיד להכותה שאינו נאמן לטעון עליה שהיא מקללתו בפניו דלאו כל הימינו לאחזוקה בפרוצה וכענין שאמרו בפרק המדיר גבי על מנת שלא תלך לבית המשתה עכ"ל. ועל מה שכתב שאין בית דין יכולים להשביעו אני תמה דכיון דעבירה קא עביד שהרי המכה את אשתו עובר בשני לאוין כשם שעובר המכה את חבירו וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות עז), למה לא ינדו אותו שלא יעבור על דברי תורה ומעשים אצלינו בכל יום וגערה ונזיפה לא מהניא בהו וע"פ הנידוי הם נמנעים. וסעד לדבר מצאתי בתשובת רבינו שמחה שכתבתי בסימן קנ"ד (עו. ד"ה מצאתי כתוב). אח"כ מצאתי כדברי בספר מישרים נכ"ג ח"ה (נח ע"ב) בשם הרמ"ה אם חבל בה הבעל יש יכולת לב"ד ליסרו ולהחרימו ולנדותו ולהלקותו ולרדותו בכל מיני רידוי ולקוץ ידו אם רגיל בכך כי הא דרב פפא קץ ידא כי חייב לכבדה יותר מעצמו או יוציא ויתן כתובה ע"כ. ובסימן ק"ג מהתשובות הנזכרים כתוב על הבורחת מפני שמכה אותה או מפני חמותה שמצערתה ולא במרד חייב הבעל לתת לה מזונות ואם לוותה ואכלה הבעל חייב לפרוע עכ"ל."

לדברי הבית יוסף יש להוסיף על דברי הרשב"א גם חרם, נידוי, מלקות ורידוי בכל דרך קשה כדי להניא בעל המכה את אשתו מדרכו הרעה.

חיוב וכפיה בבעל מכה את אשתו

ובבית יוסף (סו"ס קנ"ד) כתב וז"ל:

"מצאתי בתשובת רבינו שמחה, המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סב, ב) והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך (סנהדרין נח, ב ורש"י שם ד"ה קץ ידא) ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה. ואח"כ כתב תטילו שלום ביניהם ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שאם יוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י גוים לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך (גיטין פח, ב) ואפילו לשמואל שאמר בפרק המדיר (עז, א) עד שיכופוהו להוציא יכופוהו לזון, הני מילי מזונות שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה אבל להכותה ולבזותה שענייה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר, אפילו שמואל מודה. ואפילו בההיא גופא דזן ומפרנס כרב קיי"ל ואפילו קיבלה עליה יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה. וכן כתב בהגהות אשיר"י פרק המניח את הכד (סי' י) בשם אור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סי' קסא) וזה לשונו אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו ע"י גוים עשה מה שישראל אומרין לך עכ"ל. ועיין בתשובות (הרשב"א המיוחסות) להרמב"ן סימן ק"ב וכתבתיה בסוף סימן ע"ד (קי.). ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

מדברי הבית יוסף בציטוט רבינו שמחה נראה כי אם חפצה בגירושין "יוציא וייתן כתובה", כפי שכתב בראש דבריו. ובהמשך כתב בשמו שאם לא יעמוד הבעל בקיום השלום ויוסיף להכותה יכפוהו לגרשה. והבית יוסף בעצמו לא סמך לכפות גט. ומשמע שעל מה שכתב רבינו שמחה בראשית דבריו שאם היא רוצה לצאת "יוציא ויתן כתובה" לא חלק הבית יוסף. ונראה כי טעם הדבר הוא כי שם מדובר על חיוב בלבד – "יוציא וייתן כתובה" ובכך אין מחלוקת.

לחיים ניתנה ולא לצער

ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג חלק ד סימן פא) כתב וז"ל:

"כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו, עולה עמו ואינו יורדת עמו, בעולת בעל כתיב בעלייתו ולא בירידתו, לחיים נתנה ולא לצער ומספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואיזון. והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו דבחבירו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגוים בכך אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך, כי הא דרב הונא קץ ידא (סנהדרין נ"ח ע"ב) אפילו בבבל, אף על גב דאין דנין דיני קנסות בבבל, מכין ועונשין שלא יקילו ראשם בכך ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה. ובתשובות הגאונים מצאתי ושכחתי שם הגאון והאשה שקובלת על בעלה א"א לדור עם אמך ואחיותך המחרפים ומגדפים אותי חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר ואם לאו יוציא ויתן כתובה דאמר קרא היא הייתה אם כל חי לחיים נתנה ולא לצער, גם את זאת חייב להוציא דודתו מן הבית שהיא מקנטרת ומקנטת אותה וגורמת המחלוקת ביניהם ולנהוג בה דרך כבוד ואם לאו ענוש יענש."

גם לדבריו ניתן מלבד לעונשו ולהלקותו, אף לנדותו ולהחרימו.

ובדרכי משה (אבן העזר סימן קנד) העיר על הבית יוסף וכתב:

"איני רואה בזה דבריו כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כל שכן שהרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עמהן. ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם וקל וחומר הוא מהאומר איני זן ואיני מפרנס וכמו שהורה בתשובה הנ"ל, ואף שלא היו בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש. ומכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי גוים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט ובדרך זה לא מיקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחויב לעשות."

נמצא שנחלקו הבית יוסף והדרכי משה אם לכפותו או שלא לכפותו. לדעת הבית יוסף אין לכפותו ואילו לדעת הדרכי משה ניתן לכפותו. אמנם גם לדבריו עדיף לכפותו בדרך ברירה – או שיפסיק להכותה או שייתן לה גט.

סיכום המקורות והשיטות

נחלקו אפוא הבית יוסף והדרכי משה בבעל המכה את אשתו אם כופין אותו לגרש. לדעת הבית יוסף אין כופין אותו, ואילו לדעת הדרכי משה יש לכופו לגרש. ומכל מקום כל מחלוקתם עוסקת בכפייה בגט, אך כולם מודים שהבעל חייב לגרש את אשתו כי אינה יכולה לדור עמו בכפיפה אחת שהרי אין אדם דר עם נחש, והאשה לחיים ניתנה ולא לצער.

והנה, הרמ"א (סימן קנ"ד סעיף ג') פסק וז"ל:

"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא. וכל זה כשהוא מתחיל … "

ובפסקי דין רבניים (כרך יא עמוד 328) פסק דין שנכתב ע"י הרבנים הגאונים רבי עובדיה יוסף, רבי בצלאל זולטי ורבי שאול ישראלי זצ"ל כתבו וז"ל:

"ונראה לנו, שהוכח בצורה מספקת שאכן הבעל הכה את האישה מספר פעמים. הוקראה לפנינו עדות הרופא, שאושרה גם ע"י הבעל שאכן זוהי קביעת הרופא (אלא שהיא מוכחשת על ידו), שהפציעה בראשה של האישה, שהצריכה טיפול רציני כנ"ל, לא הייתה יכולה להיגרם ע"י פגיעת הבקבוק, כגירסתו של הבעל, אלא ע"י בעיטה ברגל וכיו"ב. כן מצויות עדויות של שכני הזוג המאשרות את גירסת האישה, על מכות נוספות. גם אם הייתה איזו סיבה שהיא להתרגזות הבעל, כפי שהעלה בביה"ד, אין זה מצדיק בשום אופן הכאות, כמבואר בהלכה, איש המכה את אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בי"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו … ואם אינו ציית לדברי בי"ד י"א שכופין אותו להוציא. (שו"ע אבן העזר, סי' קנ"ד, ברמ"א).

ומקור הדברים בתשובות הרמב"ן (המיוחסות) סי' ק"ב … ואף על פי שבלשון הרמ"א נאמרה ההלכה בלשון יש אומרים לפנינו פסקו של הרמב"ן, ולא מצאנו מי שחולק עליו. אי לזאת אנו פוסקים … הבעל חייב לגרש את אשתו."

המחלוקת בכפיה אולם חייב לגרשה לכל הדעות

לעיל הוכחנו שלכו"ע חייב לגרשה וכל המחלוקת היא על הכפיה.

ומצינו שכך הוכיח בשו"ת נושא האפוד (סי' ל"ב אות י"ח) שכתב וז"ל:

" … דכן הוא מבואר בדעת הרמב"ן דאיהו אזיל בשיטת האומרים דאין כופין לגרש אלא באופן השנויין במשנה וכמ"ש בתשו' סי' קל"ח, ואילו בסי' ק"ב והובא בב"י סוס"י ע"ד כתב גוערין אותו ומודיעין שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה. אם לא שנאמר דדוקא כפייה לא עבדינן ליה אבל אומרים לו שהוא חייב לגרשה והוא עובר על דעת חכמים. באופן דאיכא הכא מערכה לקראת מערכה אי כופין להוציא ולדברי כולם חייב לגרשה … וענין זה אינו אלא לכופו אבל לחייבו לגרש ליכא מאן דאמר דלא."

לפי האמור והמדויק בדברי הרמ"א והפוסקים, נמצא כי אם האישה אינה רוצה לנסות שלום בית ודאי ביכולתה לכל הדעות לחייבו בגט. אלא שאם ניסו והתרו בו והענישוהו וכו' כאמור או אז נחלקו אם ניתן לכפותו.

שלבי הטיפול בבעל מכה אשתו

מדברי הרמ"א על פי המקורות הנזכרים למעלה, נראה כי הטיפול בבעל המכה את אשתו נערך בשני שלבים. הראשון הוא טיפול במישור ה"פלילי" והשני בדינו על פי הלכות אבן העזר.

דהנה, בראשית דבריו כתב הרמ"א וז"ל:

"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד … "

השלב הראשון אינו עוסק עדיין בחיוב או כפיה בגט, כי אם בענישתו ה"פלילית" בייסורין, חרם רידוי כפיה והשבעה כדי לגרום לו להפסיק את התנהגותו הנלוזה ובכדי להרתיעו מלשוב על מעשיו שוב.

משלא צלח השלב הראשון – השלב הפלילי, או אז מגיע זמנו של השלב השני השייך להלכות אישות וגירושין העוסקים בחיובו או כפייתו של בעל שכזה אשר עבר את שלב הענישה וההרתעה ובכל זאת שב על איוולתו והמשיך להכות את אשתו. ביחס לבעל זה ממשיך הרמ"א וכותב בזה"ל:

" … ואם אינו ציית לדברי הב"ד, יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא. וכל זה כשהוא מתחיל … "

לאמור, כי לאחר הענישה וההרתעה ולאחר ההתראות המספקות נפסק דינו שיש לכפותו לגירושין. על פי ניתוח דברי הרמ"א נמצא כי בכל מקרה בו נמצא בעל אשר מכה את אשתו והנידון אם יש לחייבו או לכפותו בגט, יש להקפיד שלא לדלג על השלב הראשוני לפני שדנים בהליך חיוב הגט.

ובפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 351–352) בפסק דין שנכתב ע"י הרבנים הגאונים רבי א' י' ולדנברג, רבי ע' יוסף, ורבי י' קאפח זצ"ל, נכתב בזה"ל:

"כלפי כל זה אין גם בטענות האשה נגד הבעל בכדי לחייבו עפ"י דין לגרשה. הטענה שהבעל הכה אותה, הרי הוכח זה רק על מקרה אחד בלבד, ובפי הבעל הרי גם אמתלה על כך מפני שהתרגז מסיפורו של מר ד' על אודות התנהגותה ברחוב, ועכ"פ נפסק ברמ"א באה"ע סי' קנ"ד סעי' ג' דאיש המכה אשתו מתרין בו ב"ד תחלה פעם אחת או שתים וכו' ורק אם אינו ציית לדברי ב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ע"ש. וכן בדברי הראשונים המובאים בב"י בטור."

נמצא כי הכאה חד פעמית עם כל החומרה שבה עדיין אין בה כדי סיום מערכת הנישואין ובוודאי כאשר לא נשלמו השלבים במלואן אשר חלק עיקרי שבהם היא ההתראה.

הסתירה בדברי השולחן ערוך

ובשו"ע אבן העזר (סימן קנד סעיף ג) נפסק:

"האומר איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש. הגה, וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא, כי ע"י אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשובת הרשב"א סימן תרצ"ג). ועיין לעיל סימן ע' וע"ז. איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא. וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, י"א דמותר להכותה, וי"א דאפילו אשה רעה אסור להכותה. והסברא ראשונה היא עיקר. ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. ואם הלכה מביתו ולוותה ואכלה, אם יצאתה מכח שהכה אותה תמיד, חייב לשלם (כל דברי הגה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סימן פ"ח), וכמו שנתבאר לעיל סימן ע'."

ובשו"ע שם (סעיף ה) נפסק:

"איש המשתטה מידי יום יום, ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים."

מקור דבריו הוא מדברי הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' ג) והובאו דבריו בטור ושולחן ערוך סי' קנ"ד, וז"ל:

"ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף, וטפשות מתוספת עליו מידי יום יום, ושואלת שיגרשנה טרם יטרף ותהיה עגונה לעולם, וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה. ואביה היה עני ומחמת דחקו השיאה לו, וכסבורה הייתה יכולה לקבל ואינה יכולה לקבל, כי מטורף הוא לגמרי, ויראה פן יהרגנה בכעסו, כי כאשר מרגזים אותו, מכה והורג וזורק ובועט ונושך. וראובן משיב, הכרת בו מקודם, לכן וסברת וקבלת, גם אינו מטורף, אך אינו בקי בטיב העולם, ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים, או כסף ערכם, ואז יגרשך.

איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר (עז): ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת ובורסקי. ועוד שנינו התם, האיש שנולדו בו מומין, אין כופין אותו להוציא. לכן אין לכופו לגרש, אך תפייסנו שיגרש, או תקבלנו ותזון מנכסיו."

יישוב הסתירה לפי שיטת הגר"א

ובביאור הגר"א שם (ס"ק יז) הקשה סתירה בדברי השו"ע, וז"ל:

"שאין כופין כו', תו"ס דיבמות ס"ד א' סד"ה יוציא וכל היכא דל"ק כו' והרא"ש שם. ועיין ס"ג בהג"ה. אלא דכאן י"ל כיון שידעה א"א סבורה הייתי לקבל כמ"ש בס"א."

נראה כי כוונת קושייתו של הגר"א היא כי וודאי במקרה המובא בתשובת הרא"ש העוסק בבעל מטורף אשר אשתו חוששת שיהרגנה בכעסו, בוודאי מדובר שמכה הוא אותה.

לפי תירוצו של הגר"א ישנו חילוק בין אם ידעה קודם לנישואיה על התנהלותו זו של הבעל או שלא ידעה.

יישוב הסתירה לפי שיטת בעל ה"אגרות משה"

ובשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן פ) הביא את קושיית הגר"א ויישובו והוסיף יישוב נוסף וכך כתב בתו"ד וז"ל:

"ועיין בטור אה"ע סי' קנ"ד שהביא תשובת הרא"ש באיש המשתטה מדי יום ויום ואומרת אשתו אבי עני הוא ומחמת דוחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל וא"א לקבל כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופין ואיפסק כן בש"ע שם סעי' ה' ולכאורה סותר להא שביארתי דשטות הוא מום גדול שכופין להוציא. אבל פשוט שהם איירו רק באיש פקח שהוא כעסן מצד מדתו הרעה ולשון המשתטה מדי יום ויום שכתבו הוא רק שמכעסו עושה מעשה שוטה ומטורף ולכן אין לומר עליו שאין דר עם נחש בכפיפה דכיון שהוא פקח אפשר לה לראות שלא יבא לכלל כעס אך שהוא טרחא גדולה לפניה להיזהר בזה ולכן כיון שלא מצינו שכופין בכה"ג שהוא רק טרחא גדולה סובר שאין כופין לגרש אלא צריכה לפייסו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו. אבל כשהוא שוטה שעליו נאמר אין אדם דר עם נחש בכפיפה משום שאין שייך ליזהר ואין שייך לפייסו כיון שעושה שלא בדעת ודאי יודו שכופין אם אך יכול ליתן גט כגון כשעתים חלים.

ואף בעובדא דהרא"ש עיין בהגר"א ס"ק י"ז שכדי שלא יסתור הא דתשובת הרשב"א שהביא הב"י לעיל מזה ופסקה הרמ"א בסעי' ג' באיש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד שכופין אותו להוציא כי ע"י זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש והכא לא השיג הרמ"א ואף בב"י לא משמע שפליג תשובת הרשב"א אתשובת הרא"ש, ואינו רוצה הגר"א לומר שהרא"ש איירי רק במכה אותה בכעסו אבל אינו מוציאה מביתו שלא בא מזה למניעת מזונות ותשמיש משום דסובר הגר"א דהוא מן הנמנע דכיון שהוא בכעס ודאי יש גם מניעה מתשמיש, או שסובר דהכאה בעלמא נמי הוא מדברים שכופין להוציא כהי"א שברמ"א שהביא הגר"א בסק"י ראיה בשם תשובת הרמב"ן מלא תלך לבית אביה שאינה מצטערת כ"כ וכופין כ"ש במצערא בגופה עיין שם. לכן כתב דהרא"ש איירי דוקא בידעה וקבלה שאינה יכולה לומר כסבורה הייתי אבל בנעשה אח"כ כעסן כזה שמכה אותה כופין להוציא כ"ש בנשתטה שכופין להוציא."

נמצא כי לשיטת הגר"א בעל המכה את אשתו והאישה לא ידעה על כך קודםהנישואין, עניין זה מהווה עילה לכפייתו של הבעל לגירושין, אולם אם האישה ידעה על כך קודם הנישואין לא ניתן לכפותו על הגט מאחר וידעה וסברה וקיבלה. מנגד, לתשובתו של האגרות משה אין הכרח לחילוק זה ומסתבר יותר שאין כאן סברת "סביר וקבל", וכדעת רבינו שמחה, האו"ז הגהות אשרי והבנימין זאב כדלהלן.

והנה, ה"חלקת מחוקק" שם (סק"ו) הביא בשם שו"ת בנימין זאב סימן פח שפסק שאף אם ידעה מכך כופין אותו לגרש משום שסבורה הייתה שיכולה לקבל אך באמת אין יכולה לקבל, וכלשון הבנימין זאב שם:

"ואפילו בקבלה עליה יכולה לומר סבורה הייתי שאוכל לקבל, שהם הכאות שאין להן קצבה … "

דברי הבנימין זאב מובאים מתשובת רבינו שמחה וכדלהלן. דברי רבינו שמחה מובאים בספר "אור זרוע" פסקי בבא קמא סי' קסא. וכן הובאו בהגהות אשר"י ב"ק שם סי' י'.

ובתו"ד שם כתב בשו"ת "בנימין זאב" וז"ל:

"על האיש שרגיל להכות אשתו ודמעתה על לחייה בוכה ונאנחה מה תיקון יש בדבר כל … משם רבינו שמחה מצאתי מעשה בא' שהיה רגיל להכות את אשתו … והשיב דכופין אותו להוציא … על חתנו שמכה בתו בתמידות ומבזה אותה בפריעת האשה שלא כדת היהודים והאשה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה ואפילו קונה אמה עבריה כקונה אדון לעצמו כ"ש אשתו דבכל הכאה עובר משום פן יוסיף ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה … ואם דבריו אמתיים תקנסוהו קנס חמור בין בגופו בין בממונו על מה שעבר, אמנם צריך כפרה גדולה והכבידו עליו לפי הנראה בעיניכם שיוכל לעמוד שיהיה מותרה ועומד מכאן ולהבא ותטילו שלום ביניהם שלום מסויים ומקויים ותבררו ב' או ג' אנשים שיהיו מוכיחים ביניהם וכל קבלה שתהא להם זה על זה ישפטו ביניהם ואם לא יעמוד בקיום השלום הבעל שיוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימין אחר כך להיותו מנודה בב"ד העליון והתחתון וייעשוהו על ידי גוים לתת גט..אבל להכותה ולבזותה שענייה זו מסורה לידו ואין בידינו לעשות תקנה אפילו שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה … קאמרה השתא דאדרתן לא מצינא דאגלגל בהדך כלומר עתה שנדרת עלי איני רוצה לגלגל עמך כדאיתא פרק המדיר … בכפייה ואפילו בקבלה עליה יכולה לומר סבורה הייתי שאוכל לקבל שהם הכאות שאין להן קצבה שהרי אמרו חז"ל באגרוף שיש לו כדי להמית ואם יעלה חפץ בידיכם להשלימם תתירו לו החרם שקבל עליו לגרש עד זמן מרווח ואם תראו בתוך הזמן שינהוג עמה כשורה התירו לו לגמרי ואם אין עצת שלום מתקיימת ביניהם תפייסוהו לגרש ואם לא יאבה הדין יקוב את ההר ותעשוהו הכול כתבנו לפי ראות עינינו ושלום שמחה בר' שמואל ז"ל.

הא קמן דגדול עונו מנשא המכה אשתו כי הגדיל לעשות הרע בעיני ה' עד שהוא עובר בלאו דלא יוסיף כדכתב הרב שמחה וראה כמה הפליג להביא ראיות עד שבסוף כתב אם אין שם תקנה אחרת כופין אותו לגרש ואפי' על ידי גוים דבכה"ג גט מעושה כשר הוא … "

לדעתו של הבנימין זאב על פי תשובת רבינו שמחה, נמצא שלפני שנוקטים בשיטת הכפייה לגירושין, נוקטים בראשית בשיטת ההתראה ההרתעה והענישה ורק אם נואשו מדרך זו, או אז באה במקומה כפיית הגט.

ובתשובות הגאונים תשובת "שערי צדק" (ח"ד שער ד' סי' מ"ב) תשובת ר' יוסף בן אביתור (במודפסות בקיצור סימן קל"ה) נכתב בזה"ל:

"וששאלתם, אישה שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי שהוא מכה אותי ומצער אותי ונמצא הדבר אמת ובקשה ממנו גט כופין אותו ליתן גט או כופין אותה לישב תחת בעלה ואם מצער אותה בחנם תצא בכתובתה כולה או לא הוו יודעין שאם נתקיים הדבר בעדים שהכה אותה פעם ופעמים חייבין בית דין להוכיחו על כך ולומר לו הוי יודע שאי אתה רשאי להכותה ואם שנית באולתך תצא בכתובתה ומשהין אותה עמו על יד נאמן ואם שנה באולתו תצא בכתובתה שכך אמרו חכמים לחיים נתנה ולא לצער נתנה ואם אמרה היא איני רוצה להשהותו על יד נאמן (כן נראה מסוף התשובה) משפטה כמשפט מורדת ונוטלת נדונייתה ויוצאה ואעפ"י שנמצא הדבר אמת שהכה אותם פעם ופעם כמו שפרשתם אין אנו כופין את הבעל ליתן לה גט ולהגבותה כתובתה עד שיתרו בו בית דין וזקני הקהילה ויאמרו לו הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובתה שתכבדנה ותזוננה כדכתב בכתובתה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון וכשמקבל עליו התראה ומשהין אותו על יד נאמן אם מעיד אותו נאמן ששנה באולתו מגבין לה כתובתה ער הנה."

נמצא כי גם בבעל המכה את אשתו ישנו הליך הקודם להליך הכפייה והוא הליך ההרתעה ההתראה והענישה ורק לאחר שמיצו את ההליך ה"פלילי" ונוכחו לדעת בית הדין ו"זקני הקהילה" כי לא ניתן לחנך את הבעל, או אז מגיע ההליך של כפיית הגט.

עניין נוסף חודש שם בתשובה, כי אישה שתמאן לעבור את ההליך הראשוני של ההתראה והענישה כדי לבדוק אם ניתן לתקן את דרכו של הבעל ולברר אם התנהגותו אינה מעידה על אופי פנימי וקבוע אלא אולי על מעידה חד פעמית וכיוצ"ב, סירובה של האישה יחשב כמרידה והיא תפסיד את הכתובה.

יש לציין באמירת אגב כי גם במשפט האזרחי כאשר בעל נוקט באלימות פיזית או מילולית, הדרך בה מנהלים עם התוקף נעשית בשלבים. בתחילת ההליך הבעל מורחק מבית הצדדים לתקופה מסוימת כדי להגן על המותקפת –"צו הגנה" – "צו הרחקה". צווים אלו מהווים התראה והרתעה לצורך ההמשך והעתיד. פעמים רבות צווים אלו פועלים ומשפיעים על הרגעת הרוחות ולאחר סיומם הבעל שב לביתו והשקט והשלווה שבים לביתם של הצדדים. במקרים שהתנהגותו של הבעל חוזרת ונשנית ולא עזר ההליך הראשוני לתיקון המצב, או אז מתקדם ההליך המשפטי לכדי ענישה ועד למאסר ממש.

לאמור כי גם הפסיקה הכללית מבינה כי בעל שמכה פעם או פעמים עדיין לא נסתם הגולל על מערכת הנישואין ועדיין יש לבדוק בדרכים השונות הנתונות בידי האחראים על שמירת החוק, את סיכויי השינוי בעתיד.

ובפד"ר (א, עמ' 80) נכתב:

"כלפי כל מה שהוברר ע"פ העדויות מהתנהגותו של הבעל עם אשתו, יש מקום גם לדון שנידון דידן חורג מהמסגרת של הדין הנפסק באה"ע סי' קנ"ד סעי' ג' ברמ"א דאיש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו וכו', ונכנס במסגרת הדין של איש המשתטה והאשה טוענת כי יראה פן יהרגנה בכעסו, שכפי המבואר בביאור הגר"א באה"ע סי' קנ"ד ס"ק י"ז בדעת המחבר שם בסעי' ה' כופין אותו בכגון דא לגרשה ודוקא בידעה על כך לפני הנשואין אין כופין. ולפי הגר"א נראה לומר דבלא ידעה כופין לגרש אפילו באינו משתטה יום יום, היות שלא ידעה מזה שמשתטה מדי פעם בחימה גדולה נגדה. ועיי' גם בב"י בטור אה"ע בסוף סי' קנ"ד שמביא בשם חבל ראשונים דס"ל דברגיל להכות את אשתו אפשר לכוף אותו להוציא וליתן לה כתובתה ע"ש. ואף שאנו מחמירים על עצמנו מלכופו בשוטים משום חששא דגט מעושה, ע"ש בב"י, אבל כופין אותו בדרך ברירה או לגרש או לזונה ולא תהא יושבת תחתיו כנזכר בדברי הפוסקים (עיי' בפתחי תשובה באה"ע סי' קנ"ד סק"ח לענין כפיה בדרך ברירה … "

ניתוח המקרה נשוא פסק הדין

נמצא לסיכום כי הבעל במקרה דנן, לא עבר את התהליך הראשוני של ענישה והרתעה, הבעל לא הותרה כלל, האירוע היה חד-פעמי, האירוע כלל רק החזקתה של האישה בזרועותיה דבר שגרם לסימנים כחולים בידיה ולא הכאות ישירות, עניין זה אינו נחשב כהכאת האישה במיוחד כאשר מטרתו של הבעל וכפי שצוין בכתב האישום עצמו וכפי שטען בדיונים, הייתה שהאישה לא תצא ולא תברח מהבית. גם הערכאה האזרחית – על אף ההתייחסות החמורה ככלל ביחס לבעלים אלימים – מבינה שאין במעשיו אלו של הבעל כמעשה חמור עד שהתלבטות השופטת היא בין שעות מבחן בלבד לבין עבודות שירות בלבד. מדובר אפוא על ענישה קלה. במיוחד שהתלבטות זו עוסקת בכתב אישום שכולל אישומים נוספים כמו הכאת שוטרים, קללות כנגד השוטרים ועוד אישומים נוספים כאשר ביניהם נמצא גם האישום של חבלה בבת זוגו, ועל כולם מתלבטת השופטת אם להטיל עליו שעות מבחן בלבד או עבודות שירות. נראה ברור כי מדובר בנישואין שהחלו בקשיים ובחיכוכים אשר ניתן היה לפותרם דרך ייעוץ נישואין, אך הגירושין שנתבקשו ע"י האישה היו מוקדמים מדי לאחר שבועות אחדים בלבד של מגורים יחדיו. יצוין בנוסף כי ביחס לאיומים מצדו של הבעל כי יתאבד ואף המעשה שעשה כאשר חתך את עצמו שלכאורה יש בהם כדי להפחיד ולחשוש מהמשך החיים עמו, נראה כי במקרה דנן על פי דבריה של האישה עצמה הדיבורים והמעשים נעשו לא באמת אלא כדי להשיבה לחיקו והם בבחינת "מניפולציה" כלשונה. היא עוד הוסיפה כי הבעל חתך את עצמו בידו במקום שאינו מסוכן ורק כדי להוכיח לה את מצוקתו אם תעזוב אותו.

הפלת העובר בגרמת הבעל

האישה טענה בנוסף שהייתה באותה עת בהריון בחודש הראשון והבעל היכה אותה מכות יבשות בבטנה שגרמו לה להפיל את העובר. לדבריה, יש בידה מכתב מגניקולוגית שהיא הייתה בהריון. לדבריה, החלה מיד לדמם אולם לא הלכה לבית החולים משום שהבעל כלא אותה בבית וזה נמשך עד לבוקר שלמחרת ולאחר שבקשה ממנו לצאת ללימודים והוא איפשר לה את זאת, הלכה ללימודים. בתגובתה לשאלה כיצד יתכן שהלכה ללימודיה לאחר הפלה ולא פנתה לבית החולים הייתה תשובתה: "איני בן אדם שרגיל להיות במצבים כאלה". לדברי הבעל האישה לא הייתה בהריון, זה היה מדומה, הם הלכו עם הוריה לרופא נשים והתברר שלא היה כלום. לדבריו, האישה משקרת שיש בידה מכתב שהייתה בהריון. להפך, בידו יש אישור שהיא לא הייתה בהריון. בנוסף, שב וחזר על טענתו שלא הכה אותה בבטנה אלא רק החזיקה בכתפיה כדי שתדבר אתו.

בסיכומיו צרף הבעל מייל שקבל מהרופאה ד"ר [ב'] וכן את סיכום הביקור שערכו הצדדים במרפאתה. במייל נכתב כדלהלן:

"ראיתי את אשתך במרץ 2012 ובתום הביקור שלחתי לה סיכום במייל.

לבקשתך – שלחתי את המייל הזה שוב עכשיו. שלחתי לאשתך על פי המייל שהיא מסרה לי בעת הביקור במרפאה את סיכום הביקור. לא ביצעתי בדיקת הריון – ביצעתי בדיקה גניקולוגית ואולטרסאונד בהם לא נצפה הריון. לדבריה היה ההריון צעיר ולכן לא בהכרח ניתן היה לראות אותו בבדיקת אולטרסאונד. יומיים אחר כך היה דימום וסתי. סוכם כי תבצע בדיקת הריון ומשם נמשיך ברור אולם היא לא פנתה אלי שוב מאז. מקווה שהמידע עוזר.

בברכה

ד"ר [ב']."

בסיכום הביקור נכתב כדלהלן:

"לדבריה הייתה בהריון צעיר. בשלב מוקדם בהריון לא תמיד ניתן לראות את שק ההריון ברחם. האיחור בווסת לאישה עם מחזורים סדירים ורירית הרחם העבה שנצפתה באולטרה סאונד במרפאתי יכולים להתאים להריון צעיר. כיון שבמהלך הבדיקה לא ניתן היה להדגים הריון בסונאר, וכיון שלא בצעתי בדיקת דם או שתן להריון, [פלונית] התבקשה להשלים את הברור בבדיקת דם או שתן כבדיקת הריון מהימנה שתוכל לאבחן באופן ודאי יותר את קיומו של הריון צעיר לצורך תכנון המשך המעקב. יומיים מאוחר יותר – [פלונית] יצרה עמי קשר ומסרה על דימום שיכול להיות דימום וסתי שהגיע באיחור או הפלה שלמה של הריון צעיר. לא בדיקת שתן חיובית להריון, אין באפשרותי לדעת איזו מהאפשרות הייתה – דימום וסתי מאוחר או הפלה מוקדמת."

נמצא אפוא כי טענה זו כי היכה הבעל את אשתו בבטנה וגרם לה להפלת העובר, לא הוכחה כלל. ואף הוכחשה בדיון באופן מפורש. טענת האישה כי הוכתה פעמים רבות הוכחשה ולא הוכחה. יצוין בנוסף שאין בכתב האישום שהוגש לביהמ"ש שום איזכור על מכה שהכה הבעל את אשתו ובוודאי לא מכה שגרמה להפלת עובר. עניין זה אין לו שום רמז! כל אשר נכתב בכתב האישום הוא שהבעל דחף את האישה כדי שלא תלך מן הבית ותפסה בחוזקה בזרועותיה וע"י החזקתו גרם לה חבלה (סימנים) בזרועותיה.

מעבר לכך, תמוהה התנהגותה של האישה – אם אכן הוכתה בבטנה והפילה את עוברה, כיצד במקום ללכת למחרת לבית החולים, הלכה ללימודיה!

הכחשות בעניין מכות

בדיון נאמר כדלהלן:

"ביה"ד: האם היכת אותה?

ת: החזרתי לה. מי שיזם את האלימות זו היא, היו מספר מקרים שלא רק שלא החזרתי, אני הכיתי את עצמי בשביל לא לפגוע בה, לא רציתי לפגוע בה, הייתה מקללת אותי ומשפילה, מרביצה, לא היה שום כבוד."

הבעל אינו מודה שהוא יזם והכה את האישה אלא שהחזיר לה על מכותיה.

משכך, דברי הרמ"א בשו"ע אבהע"ז (סי' קנ"ד סעי' ג) אינם נוגעים לענייננו. וכך כתב הרמ"א:

"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד, י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא. וכל זה כשהוא מתחיל … ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו … "

דברי הרמ"א עוסקים בגבר הרגיל להכות את אשתו ואין ספק בדבר, אלא שיש מחלוקת ביניהם מיהו המתחיל, או אז נפסק שהיא נאמנת כיון שכל הנשים בחזקת כשרות. אולם במקרה כבנידון דנן בו אין ידוע על מכות שנתן הבעל לאשתו. היא זו הטוענת כך, אולם אין ראיה לכך. וכאשר הבעל הודה שהחזיר לה בלבד, אזי לכאורה נותרה לו נאמנות של "מיגו" שיכל להכחיש בכלל את הדבר. במקרה שכזה לא ניתן להשתמש בהודאתו שהחזיר לה ולנקוט עמדה כדבר ברור שהוא היכה את אשתו ולטעון שהוא אינו נאמן לומר שהיא המתחלת. מעבר לעובדה שבעניין טענות ה"הפלה" נוצרה ריעותא אצל האישה בעצם אמינותה, וכאמור.

יש להבהיר כי התייחסות ההלכה לבעל מכה את אשתו חמורה ואינה משתמעת לשתי פנים. ההלכה מוקיעה בעלים מכים, אולם במקרה דנן ביהמ"ש האזרחי דן ופוסק בעניין הפלילי.

פסק הדין הסופי בנושא הפלילי

בסיום כתיבת פסק הדין הומצא לביה"ד פסק דינו של ביהמ"ש הפלילי מיום ז' בטבת תשע"ה (29.12.2014).

בפסק דינה כותב ביהמ"ש ומאריך בשני האישומים המרכזיים של הגרוש העוסקים במקרה האלימות כנגד הגרושה וכנגד השוטרים. ביהמ"ש האריך במישור הכללי בעניין האלימות במשפחה ובעניין אלימות כנגד שוטרים, תוך ציטוט מובאות משפטיות בחומרת עניינים אלו. ביהמ"ש ציין כי האלימות השניה שארעה תוך 24 שעות החלה בעקבות הודעת הגרושה על רצונה להיפרד ממנו.

בהמשך ציין ביהמ"ש וכתב:

"התסקיר מתאר את קורות חייו של הנאשם, שזוהי מעורבותו הראשונה בפלילים, בעיות שונות מהן סבל בילדותו ובבגרותו, והרקע לביצוע העבירות, שנעוץ במערכת יחסים מורכבת עם המתלוננת, במהלכה התגלעו חילוקי דעות ובעיות תקשורת לא פשוטות. בשיחה עם קצינת המבחן הביע הנאשם חרטה על המעשים, הסביר שחש נבגד ומושפל על ידי המתלוננת, אולם התקשה להתייחס לפגיעה שנגמרה למתלוננת ולשוטר כתוצאה ממעשיו."

נמצא כי יסוד החיכוך בין הצדדים נעוץ במערכת יחסים בעייתית שבין שני הצדדים.

בהמשך כותב ביהמ"ש:

"הנאשם התנהג באלימות כלפי מי שהייתה אשתו באותו מועד, כשלאחר ויכוח שפרץ ביניהם הוא תקף אותה, גרם לה חבלות בידיים, וגם נטל סכין ואיים עליה שיפגע בעצמו, כשמדובר באירוע מפחיד שהלך והסלים."

"במקרה זה, האירוע אינו מצוי ברף העליון של חומרת עבירות האלימות כלפי בת זוג (הדגשה לא במקור), אולם מדובר בסיטואציה לא קלה בה דחף הנאשם את המתלוננת במטרה למנוע את יציאתה מהבית, אחז בחוזקה בזרועותיה וגרם לה סימני … וחבלה ואיים עליה כי יפגע בעצמו … "

בהמשך כותב ביהמ"ש:

"לצד חומרת המעשים, יש לשקול את הנסיבות אשר עומדת לזכותו של הנאשם. הנאשם ללא עבר פלילי, וזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק. בשני האירועים, שהתרחשו בפרק זמן קצר של כיממה (הדגשה במקור) ועל רקע משבר בזוגיות עם המתלוננת, הנאשם הפנה את האיומים כלפי עצמו (הדגשה במקור), וגם כשגרם נזק לרכוש והטיח את ראשו בדלת זכוכית – הוא המשיך בניסיון לפגוע בעצמו, ובכל אלה יש להפחית מחומרת עבירת האיומים וההיזק לרכוש … הנאשם השתלב בהליך טיפולי, ומהתסקיר האחרון שהוגש בעניינו עולה שחל שינוי בהתנהגותו ובאורח חייו … הנאשם הביע מידה של חרטה על המעשים, ואני תקווה שאכן הפנים את חומרת העבירות שביצע."

יצוין שהתרשמות זו של ביהמ"ש היא למרות מה שנכתב בפסק הדין קודם לכן (עמ' 3) כדלהלן:

"בשיחה עם קצינת המבחן ציינה המתלוננת שלמרות שהליך הגירושין מהנאשם הסתיים, היא עדיין חוששת מהתנהגותו הבלתי צפויה, וגם בעבר גילה הנאשם דפוסי התנהגות אלימים כלפיה.

קצינת המבחן התרשמה כי קיים סיכון להישנות המעשים, בין היתר נוכח מודעות מעטה מצד הנאשם לרגשות הכעס שהוא חש כלפי המתלוננת, ולאור קשייו בוויסות רגשותיו, ובנסיבות אלה הפנתה את הנאשם לטיפול קבוצתי."

ביהמ"ש מציין בנוסף כי בהמשך ההליך הטיפולי "השתלב בסדנה קבוצתית, שבסופה חל שיפור מסוים בהתנהגותו."

כאמור, ביהמ"ש קבע:

"מהתסקיר האחרון שהוגש בעניינו עולה שחל שינוי בהתנהגותו ובאורח חייו … הנאשם הביע מידה של חרטה על המעשים, ואני תקווה שאכן הפנים את חומרת העבירות שביצע."

ביהמ"ש גזר את עונשו של הגרוש וכתב:

"20 ימים מאסר בפועל … (תקופה אותה ריצה הנאשם במעצר) … יבצע 100 שעות של"ץ … 5 חודשי מאסר על תנאי … הנאשם ישלם למתלונת … פיצוי בסך 2500 ₪."

מעיון בפסק הדין עולה כי ביהמ"ש מבין כי הנושא עוסק ב"רף הנמוך" של אלימות. וכי הגרוש הביע חרטה ושינה את דרכו לטובה. בנוסף, הענישה הנזכרת כוללת גם את אישומיו כלפי השוטרים וגם ביחס לנזק ברכוש. בנוסף, השית ביהמ"ש על הגרוש לשלם לגרושה פיצוי בסך 2500 ₪ בלבד.

לדעתי, מתברר כי גם דעתו של ביהמ"ש וכפי שהעלנו למעלה כי תביעת הגירושין של הגרושה ורצונה להתגרש היה מוקדם מדי, וכי הייתה אפשרות לשיקום היחסים בין הצדדים בעזרת עזרה וסיוע חיצוניים, כפי שאמנם קרה בהתקדמותו של הגרוש במסגרות אליהם נשלח והשינוי לטובה שחל בו. גם החזקתה של האישה בזרועותיה ואשר נגרם לה מחמת זאת חבלות שהיא ב"רף הנמוך" כדברי ביהמ"ש, נגרמו כתוצאה ממריבות הדדיות שבין הצדדים. היה זה אירוע חד פעמי ללא עבר פלילי שנגרם מתיסכול של מערכת יחסים קצרה ולא בשלה של זוג צעיר ש"נפל" לתוך חיי המעשה ולא ידע להתמודד עמם.

כאמור בגוף פסק דיננו, לפני הליך של כפייה וחיוב בגט בנשוא הדיון, יש לסיים את הליך ההתראה והענישה – "ההליך הפלילי" ורק לאחריו מגיע שלב הגירושין. הגרושה דילגה על ההליך ואצה לה הדרך לסיים את פרק הנישואין מבלי לנסות לשקמו. אולי מבחינתה מאסה בו ואינו חפצה בו וייתכן שבדבריה יש אמתלא מבוררת, אולם בשל כך אינה זכאית עדיין לכתובתה – כידוע טענת מאיס עלי מבוססת על אי תביעת כתובה בדרך כלל (אבהע"ז סי' ע"ז). תשומת לב מיוחדת לרמת הפיצוי הנמוכה שהשית עליו ביהמ"ש האמון על נשוא הדיון וכפי שהוא עצמו האריך והרחיב בחומרת עניינים אלו תוך ציטוט מובאות בגוף פסק הדין הפלילי.

ביה"ד אינו מקל ראש בנושא החמור של הכאת אישה ע"י בעלה – ההלכה שהבאנו מתייחסת בחומרה ובשאט נפש להתנהלות שכזו, אולם לדעתי המקרה דנן אינו מתאים דיו לכך.

קשר עם אישה אחרת

טענה נוספת נטענה ע"י האישה כי הבעל מתכתב עם אישה אחרת באופן קבוע ואף שלח במייל תמונה לא צנועה שלו. האישה לא צרפה אסמכתאות לדבריה. הבעל טען שהמיילים הם משנת 2008 עוד טרם שהצדדים נישאו ולדבריו גם האישה יודעת מכך. נמצא כי לא הוכח דבר בעניין זה.

יש להוסיף כי ביום כ"ז בשבט תשע"ג (7.2.2013) הוגש כתב אישום נוסף כנגד הגרוש שעדיין לא ניתנה בו החלטה, ובו נכתב כדלהלן:

"ביום 1/1/13 בשעה … בתום הדיון בין הנאשם והמתלוננת בבית הדין הרבני … יצא הנאשם מאולם בית הדין וטרק בפניה של המתלוננת את דלת האולם.

מיד ובסמוך, במסדרון בית הדין, תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין וללא הסכמתה בכך שירק עליה ופגע בשיערה ובידה."

יש לציין כי אירוע זה ארע ביום סידור הגט ולאחר שהצדדים נפרדו.

נפסק

הגרוש אינו חייב בכתובת אשתו ולא בתוספתה.

הרב שניאור פרדס

אני מצטרף לנימוקי חברי הגרש"ז פרדס שליט"א, וגם אני סבור כי לא הוכחה לפנינו עילת גירושין המצדיקה חיוב בכתובה. האישה תבעה את הגירושין ומשלא הוכחה עילת גירושין אין היא זכאית לקבל כתובה. אציין עוד כי בדיון שנערך ביום ט"ו באייר תשע"ג (25/4/13) הצהירה התובעת שהם היו אצל מטפל לפני הנישואין ו"הוא כבר אז אמר לה (=המטפל) שיש לנתבע הרבה בעיות" (שורה 206). גם בתסקיר אבחון שירות המבחן שצוטט בדיון הפלילי של הנתבע בביהמ"ש (12/4/14) נקבע שלא מדובר באדם בעל דפוס אלים או עברייני, אלא באדם שיש לו בעיית תקשורת חברתית, בעיות קשב וריכוז, ובילדותו הוא נדחה על ידי החברה. הנתבע הופנה להליך טיפולי שבעקבותיו הוא הבין והפנים את טעותו. בסיום אותו דיון הביע הנתבע צער וחרטה ואמר: "אני במקום אחר היום ואני לא רוצה לחזור למקום הזה לא עכשיו, ולא אף פעם."

חברי הגרש"ז פרדס שליט"א האריך בפסק דינו כיד ה' הטובה עליו מדברי הפוסקים שקבעו שרק בבעל אלים הרגיל להכות את אשתו קבעה ההלכה חיוב בגט לאחר התראה. אשר על כן, יש לראות בהליך הפלילי שעבר הנתבע – החל משלושת שבועות המעצר; העמדתו לדין והבעת החרטה שלו על אותו מעשה חד-פעמי של תקיפת התובעת ותפיסת זרועותיה בחזקה – כנסיבות שאין להכיר בהן כעילת גירושין המחייבת בגט ובכתובה.

אשר למעשה החבלה שהוא חבל בעצמו – שגם לדברי התובעת מדובר במעין 'הצגה' ולא כמעשה אמתי – אציין לדברי המהרש"ל בתשובתו (פט) שכתב –

" … אבל אם יברר עליו מעשה חיתוך ח"ו והדומה לו, שהוא מזיק ומסכן את עצמו והמצורף לו, אין לך מום גדול מזה ופשיטא שיכולין לכוף אותו ולהוציא, אם לא שיודה על פשעיו ויקבל תשובה וייתן אמתלא לפשעיו ולא הורגל בכך … "

ומכלל הן אתה שומע לאו – במקרה שלפנינו במי שאיננו רגיל לעשות כן; מעשה החבלה של הנתבע בעצמו נועד לזעזע את התובעת ולגרום לה לחזור בה מרצונה להיפרד ממנו; והנתבע כבר הביע את צערו וחרטתו על המעשה.

לפנינו בני זוג שנישואי הבוסר שלהם לא צלחו כבר מראשיתם והיו מלווים במריבות ובהתערבות הורי האישה. הנתבע גם לא עבד והמצוקה הנפשית ביחסיו העכורים עם הנתבעת אליה הוא נקלע הביאה אותו למעשה אלים חד-פעמי כלפי הנתבעת שנבע מחוסר שליטה עצמית, כשהוא בגילופין, והמשכו בנקיטת אלימות כלפי השוטרים שהגיעו למקום. עוד לפני הנישואין ידעה התובעת שלנתבע יש בעיות בתקשורת אישית, ושומה היה עליה להשקיע יותר במערכת הזוגית וביצירת תקשורת חיובית עם בעלה-הנתבע ולא למהר להרים ידיים ולפרק את הנישואין לאחר חודשיים, בשל מריבות שפרצו ביניהם, ובשל אותו אירוע אלים וחד-פעמי. גם אם נכיר בהתנהגותו הקשה של הנתבע כאמתלה מבוררת לטענת מאיסות של התובעת, עדיין אין לראות בכך כקיומה של עילת גירושין של בעל אלים ואכזר שעליו נסובים דברי הרמ"א כפי שהאריך בכך ידידי הגרש"ז פרדס שליט"א, בפרט שלא היו כאן התראות והנתבע הבין אל נכון את טעותו; וכאמור, במסגרת ההליך הפלילי של הנתבע הוא עבר הליך טיפולי מקצועי ואף הביע חרטה על מעשיו אך בשל רצונה הבלתי מתפשר של התובעת להתגרש הוא נאלץ לקבל את רצונה ולהסכים לגירושין.

בסיכומו של דבר לא הוכחה לפנינו עילת גירושין ברורה ומוחלטת, כזו שיש לחייב מכוחה חיוב מלא של כתובה בתביעת גירושין של האישה-התובעת, אלא לכל היותר טענת מאיסות מבוררת, ותו לא. מאחר שצדדים כבר התגרשו וההכרעה כעת עוסקת בתביעת הכתובה, סבור אני כי בנסיבות אלה התובעת איננה זכאית לכתובה.

הרב אריאל ינאי

קראתי את שכתבו חבריי הגאונים והאריכו כיד השם הטובה עליהם ועמיתי הרה"ג ש' פרדס שליט"א האריך בדין אדם המכה את אשתו וכבר הארכנו בדינים אלו בפסקי דין רבים ישנים גם חדשים והדברים כתובים גם חרותים בפסקי דין רבים של היושבים על מדין.

ותורף דבריו של חברי כי מאחר ולא הוכח כי הבעל היכה את אשתו ואף אם היה מקרה זה או אחר לא הייתה כאן התראה ואף לא ניתנה הזדמנות לבעל לעבור תהליך שיקומי ואף בערכאה האזרחית לא החמירו עמו, ומלבד זאת האשה היא שתבעה גירושין והייתה חפצה בהם. וכך כתב חברי:

"כי הבעל במקרה דנן, לא עבר את התהליך הראשוני של ענישה והרתעה, הבעל לא הותרה כלל, האירוע היה חד-פעמי, האירוע כלל רק החזקתה של האישה בזרועותיה דבר שגרם לסימנים כחולים בידיה ולא הכאות ישירות, עניין זה אינו נחשב כהכאת האישה במיוחד כאשר מטרתו של הבעל וכפי שצוין בכתב האישום עצמו וכפי שטען בדיונים, הייתה שהאישה לא תצא ולא תברח מהבית. גם הערכאה האזרחית – על אף ההתייחסות החמורה ככלל ביחס לבעלים אלימים – מבינה שאין במעשיו אלו של הבעל כמעשה חמור עד שהתלבטות השופטת היא בין שעות מבחן בלבד לבין עבודות שירות בלבד. מדובר אפוא על ענישה קלה.

ולכן חברי שלל מהאשה את זכותה לקבל את כתובתה או כל פיצוי אחר.

ולענ"ד אין לבדוק מה אין בתיק זה, אלא יש לבדוק מה כן היה בתיק זה.

א] לצדדים לא היה כל רכוש או זכויות ולכן לא הייתה כל חלוקת רכוש ולא היה דבר שאחד יקבל מחברו על פי חוק יחסי ממון.

ב] מעדות האישה עולה כי הכירה את הבעל קודם הנישואין ואף גרו יחד וכבר אז הכירה את התפרצויות הבעל אשר אופיינו בזריקת חפצים לרצפה. דבר זה לא הוכחש ע"י הבעל אלא שטוענת האישה כי לאחר הנישואין, את החפצים היה זורק עליה. דברים אלו של האישה לא הוכחו.

ג] מדובר בבעל שסובל מהתקפי זעם ולוקח כדורים להרגעה עוד מלפני שנישאו הצדדים וגם אחר החתונה ולזה גם הבעל מודה ומ"מ האישה הודתה כי ידעה מזה קודם שנישאו.

ד] האשה טענה כי באחת המריבות הבעל הכה אותה. דבר זה הוכחש ע"י הבעל ולא והוכח ומ"מ הבעל הודה כי באותו מקרה אכן אחז את האשה בכתפיה עד שניכרו סימני האחיזה בגופה של האישה. כמו כן הודה כי נעל את הבית ולקח את המפתחות ולא נתן לה ללכת עד למחרת בבוקר. [בגין אירוע זה הוגש כתב אישום כנגד הבעל].

וז"ל הפרוטוקול:

ש: תספרי לביה"ד מה היה באותו אירוע ביום 26/12/2012.

ת: ביום 26/12/2012 זה היה יום שהתבשרתי על כך שאני בהריון, והוא לא שמח מזה, לא שמח בכלל, גילתי איזה מייל שהוא קיבל שיש שם התכתבות עם איזה בחורה, התוכן היה מיני. כשאני שאלתי אותו, הוא התחיל להכחיש זאת. אח"כ הוא החריף את הריב, והפך זאת למילים לא נעימות ומכות, ונתן לי מכות בבטן, התחלתי לדמם, וזה גרם להפסקה של ההיריון,

ש: ניסית לברוח מהדירה.

ת: כן. הוא אחז אותי שלא יכולתי לצאת, כשאני רציתי לצאת מהדירה, הוא נעל את הדירה.

הוא התחיל להכחיש זאת. אח"כ הוא החריף את הריב, והפך זאת למילים לא נעימות ומכות, ונתן לי מכות בבטן, התחלתי לדמם, וזה גרם להפסקה של ההיריון,

ש: הוריך לא היו.

ת: בדירה ששכרנו.

ש: בבטן היכה, האם ראו רשמי מכה או יבש.

ת: מכות יבשות,

ש: מתי התחלת לדמם.

ת: מיד.

ש: הלכת לבי"ח.

ת: לא יכולתי לשום מקום, הוא כלא אותי בבית, זה התחיל בצהרים, זה נמשך עד הבוקר שלמחרת, ביקשתי ממנו לצאת ללימודים, ואיפשר לי ללכת, ביום למחרת זה בעצם התחיל האירוע שגרם למעצר שלו, הוא התחיל לשלוח הודעות שהוא מאיים להתאבד, ואחזור הביתה, ואמצא את הגופה שלו, באמת כשאני חזרתי ראיתי את כל הדירה הפוכה, שבור ומרוטט, הכול שברי זכוכיות, ומצאתי אותו על כסא מדמם, הוא עשה לעצמו חתך ביד, אני נורא נבהלתי, הוא כעס למה חזרתי, ושאל מה עשה, לקח סכינים, ואני נורא נבהלתי והתקשרתי להורי, הם גרים די קרוב, הזמנו משטרה וניידת של מגן דוד אדום, כדי שיוכלו לטפל בו, והוא התחיל להשתולל ותקף את אבי, לקלל, הוא הטיח את הראש שלו בראש זכוכית, ואח"כ כשהגיעו השוטרים הוא התחיל לקלל אותם.

ש: איזה קללות.

ת: גזעניות, מזרחי נחות ושפל, צריך להשמיד אותך, הלוואי ותקבל איידס,

ש: מי הזמין משטרה.

ת: הורי. האמבולנס לא רצה לפנות אותו אלא באמצעות המשטרה. השוטרים לא ידעו מה לעשות, לא היה נעים שהוא קילל את השוטרים במקום שיטפלו בו, הוא קרע את חולצת השוטרת וגם נשך את השוטר, ולכן הזמינו עוד ניידת.

ש: יש כתב אישום.

ת: כן.

ש: הלכת לקופ"ח, הרי היית מדממת.

ת: לא נתן לי ללכת."

ה] בגלל תלונות על אלימות הבעל הורחק מהבית למעלה משנה. הבעל מודה בזה, וז"ל הפרוטוקול:

"ש: במקרה שהיה משטרה.

ת: פעם אחת.

ש: נפתח תיק אלימות.

ת: כן, וגם לה נפתח תיק אלימות, על אותה פעם,

ש: לפני כן מי פתח תיק.

ת: אף אחד. לא היה תיק פלילי או תיק.

ש: צווי הרחקה וכו'.

ת: אי יצירת קשר, שני הצדדים.

ש: המשטרה הרחיקה אותך מהבית.

ת: כן, הייתי במעצר בית בית הורי, אני עדיין שם במעצר לילי.

ש: כמה זמן.

ת: קרוב לשנה.

ביה"ד: האם הכית אותה.

ת: החזרתי לה. מי שיזם את האלימות זו היא, היו מספר מקרים שלא רק שלא החזרתי, אני הכיתי את עצמי בשביל לא לפגוע בה, לא רציתי לפגוע בה, הייתה מקללת אותי ומשפילה, מרביצה, לא היה שום כבוד."

ו] האישה טענה כי הבעל הכה אותה מספר פעמים אולם הבעל הכחיש זאת וטען כי הוא רק היה מחזיר לה ולפעמים היה מכה את עצמו. וז"ל הפרוטוקול:

"ביה"ד: האם היכת אותה.

ת: החזרתי לה. מי שיזם את האלימות זו היא, היו מספר מקרים שלא רק שלא החזרתי, אני הכיתי את עצמי בשביל לא לפגוע בה, לא רציתי לפגוע בה, הייתה מקללת אותי ומשפילה, מרביצה, לא היה שום כבוד."

הנה לך הודאה של הבעל כי הייתה אלימות כנגד האישה אלא שטוען להגנתו כי הוא היה מחזיר ולא היוזם. על כן יש לנו לבדוק האם הוא נאמן לומר כי האישה מתחילה במריבה. ומצאנו בשולחן ערוך (אבן העזר, הלכות גיטין, סימן קנד, סעיף ג) שאין הבעל נאמן לומר כי האישה היא המתחלת.

וז"ל מרן השו"ע שם:

"ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. ואם הלכה מביתו ולוותה ואכלה, אם יצאתה מכח שהכה אותה תמיד, חייב לשלם (כל דברי הגה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סימן פ"ח), וכמו שנתבאר לעיל סימן ע'."

א"כ אחר שנתבאר בדברי מרן שהוא לא נאמן לומר שהיא מתחילה, ולמעלה הודה הבעל כי הוא היה המכה אלא שטען להגנתו כי הוא היה רק מחזיר לה – הרי מוכח מדבריו כי הוא היה מכה אותה ולא נאמן לומר כי היא הייתה מתחילה.

ז] אם נכון הדבר כי הבעל הכה את אשתו, מדוע לא התלוננה? על זה השיבה כי אצלם בעדה מתייחסים בסלחנות לאלימות של בעל ומתביישים בזה.

"ש: הוריך מעורבים, גרים בקרבה.

ת: למרות שגרו קרוב, לא ידעו כלום, אנו משפחה גרוזינית, ויש סלחנות כלפי אלימות, הגישה רק בשלו"ב, אני נורא התביישתי לומר …

ביה"ד: כמה פעמים הגשת תלונה על אלימות במשטרה.

הגרושה: אף פעם לא הגשתי תלונה, כי שוב, אני תמיד האמנתי בשלו"ב, לא רציתי לספר לאף אחד, גם בזמן שחקרו אותי במשטרה, אני אמרתי שאיני מתלוננת, ואמרו שהמדינה מתלוננת בשמי, וזה פעם אחת.

ביה"ד: האם אנשים ידעו על אלימות.

הגרושה: אף אחד לא ידע.

ביה"ד: אלימות שלך כלפיו.

הגרושה: לא היה כלום, לי היו סימנים."

ח] הוגשו שני כתבי אישום כנגד הבעל על אלימות כנגד האישה. שני כתבי אישום אלו תלויים ועומדים כנגד הבעל ולא כפי שטען בביה"ד כי כתבי אישום בעניין אלימות במשפחה נמחקו. היוצא כי הבעל לא דיבר אמת בלשון המעטה בביה"ד בדיון ההוכחות.

ט] תביעת הגירושין – הנה לכאורה מאחר והאישה היא שתבעה גירושין שוב לא יכולה לתבוע כתובה. אולם כבר הבהרנו בכמה פסקי דין כי הקובע הוא מי גרם לתביעת הגירושין. לכן במקום שהייתה סיבה מוצדקת לתבוע גירושין אין התביעה גורמת להפסד בכתובה.

ונצטט מפס"ד שכתבנו וכבר הארכנו בפס"ד בתיק מס' 860977/3 (פורסם באתרים המשפטיים) ונצטט חלק קצר ממנו הנוגע בנקודה זו:

"עקרון זה שתביעת אשה לגירושין שנובעת ממעשיו הרעים המקולקלים של הבעל אז האשה זכאית בכה"ג לתוספת כתובה כתב גם ה"חזון איש" בהלכות כתובות (סימן סט ס"ק כב) וז"ל:

"דיני תוספת, ממאנת ושניה ואיילונית אף על פי שלא הכיר בהן יש להן תוספת כמו שכתב הרי"ף והר"ן ס"פ א"נ, כיון שהיה ראוי לו לחוש ולא התנה עמהן, עע"ד וזינתה והיוצאה משום מומין ונדר אין להן, באה מחמת טענה פלוגתא ר"ח ור"ת בתוספות יבמות ס"ה ב' ומספיקא לא מפקינן מניה, ואלו שכופין אותו להוציא כתובות ע"ז א' לא נתבאר בהדיא בפוסקים, ודעת ב"ש (סי' קנ"ד סק"א) דתליא בפלוגתא ר"ח ור"ת, והאומר א"א אלא כמנהג פרסיים מ"ח א' דאמר יוציא ויתן כתובה נראה דיש להן תוספת וכמו שכתב במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס דמחייבינן ליה לגרש [לבה"ג דפסק כרב ואפילו לרי"ף דפסק כשמואל מכל מקום אם אי אפשר לכופו לזון כיפינן ליה לגרש כמו שכתב הר"ן] יש לה תוספת וכן במדיר את אשתו ע' א' יש לה תוספת דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגהמ"ר בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת ק"י נראה דיש לה דהא אסור לצאת, מיהו באומרת לעלות אפשר דלר"ח לית לה, ובהגהמ"ר כ' דתליא בפלוגתא אבל לא נתבאר שם אם גם באומר למאת תליא בפלוגתא."

הנה לך שכתב החזון איש דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לרצונו.

גם בעל ספר "חוק ומשפט" (סימן קפה) פירש את דברי הטור (באהע"ז סימן קיח) מתוך ספרו של הרה"ג ר' אוריאל לביא שליט"א עטרת דבורה (סימן לו) וז"ל הטור (אבהע"ז סימן קי"ח) שכתב וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה וכו', בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לה לא כתב לה וכו'. ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה, או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

מלשון הטור מתבאר שכדי להפסיד לאשה כתובתה אין די בתנאי שהאשה היא זו שיוזמת את הגירושין על ידי תביעתה, אלא צריך שהגירושין יצאו ממנה. כלומר שהעילה והגורם לתביעת הגירושין תהיה האשה ולא בעלה. אולם אם הגורם לכך שהאשה נקטה ביוזמת גירושין נעוצה בהתנהגותו של הבעל או מחמתו, אין האשה מפסידה תוספת.

וכך ביאר את דברי הטור הרב חים טולידנו בספרו "חוק ומשפט" (סימן קפ"ה) שנשאל "במי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אחרת עליה וכו" ובתום עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אשה שניה". ופסק כי יש לחייב את הבעל בכתובה ותוספת כתובה, מפני שאף אם האשה היא התובעת גירושין לא הפסידה בשל כך את כתובתה מחמת תביעתה.

והביא ראיה לדבריו "ממה שכתב הטור באבהע"ז סימן קיח "מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין, שאין לה מן הדין לגבות וכו'. מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה. וכן נדו"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין, הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי. וכן דייק לשון הטור ברישא, מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין. ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה כנדון דידן, שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום."

העולה מהבנתו של תשובת "חק ומשפט" בדברי הטור הוא שתנאי הקובע להפסד תוספת כתובה הוא בגורם הגירושין, ואין זה משנה מי הוא היוזם, כלומר התובע, אלא ה"גורם" קובע. "עכ"ד

ולכן בנדון דידן שביארנו לעיל כי הבעל סובל מהתפרצויות והתקפי זעם; הבעל הכה את אשתו מספר פעמים; והוא לא נאמן לומר כי אשתו התחילה; הבעל גם הורחק מהאישה כבר למעלה משנה; הוגשו נגד הבעל שני כתבי אישום בגין אלימות במשפחה; הרי שהוא בהתנהגותו גרם לכך שהאישה תבעה את הגירושין, ראוי לחייבו לשלם את כתובתה.

אולם מאחר:

א] ובנידון דידן האישה הייתה מודעת להתקפי הזעם שלו שהרי הצדדים גרו יחד קודם שנישאו רק חשבה שילכו לטיפול וכבר קודם הנישואין הלכו לטיפול והבעל הפסיק את הטיפול – הרי שידעה "עם מי יש לה עסק", ובכל זאת נישאה לו, הרי זה כמי שסברה וקיבלה.

ב] הצדדים חיו יחד כחודש וחצי בלבד ותביעת הגירושין באה לעולם כשלושה חודשים אחר שנישאו, כך שעל תקופה קצרה כזו ודאי שלא עלה על דעתו להתחייב סכום גבוה שכתב בכתובה (500,000 ש"ח) ואף האישה לא תבעה סכום זה.

ג] הגם שסיבת תביעת הגירושין היא התנהגותו של הבעל, מ"מ אפשר שאף הוא אין לו שליטה על התקפי הזעם, ולכן הוא לוקח כדורים בשם "רגיעון" שאף האישה הייתה מודעת לזה.

על כן נראה כי בנסיבות אלו יש להעמיד את גובה הכתובה והפיצוי שיש לבעל לשלם הוא על סך 36,000 ש"ח.

הנלע"ד כתבתי וצור יצילנו משגיאות אמן.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

נפסק כדעת הרוב והתובעת לא זכאית לכתובה.

ניתן ביום י"ט בשבט התשע"ה (08/02/2015).

הרב מיכאל עמוס – אב"ד                 הרב שניאור פרדס                           הרב אריאל ינאי