החלטה
החלטה זו תכליתה להכריע בשתי מחלוקות שנחלקו הצדדים לפנינו, כדלהלן:
- האם תוכל האם לעבור לק. עם הבת.
- אם נחליט שזכאית האם לעבור, האם בזכותה לרשום את הבת לבית ספר בק. או שהבת תמשיך להתחנך בבי"ס א' בר' , כדרישת האב.
הרקע:
ההורים הנדונים עברו בשערי בית הדין כברת דרך ארוכה, במהלך הזמן שמגירושי הצדדים ועד עתה, האם חזרה בתשובה, ואף נישאה בשנית והקימה משפחה חרדית [חסידית], ואף שהאב שנותר אינו שומר תורה ומצוות, נתרצה והסכים בלב שלם כי בתם המשותפת – "נ" תתחנך בחינוך חרדי, וקיבל על עצמו להתאמץ ולתת לבת נ' לשמר את אורח חייה עם המוסכמות החברתיות הנובעות מכך, אף בעת הסדרי השהות בביתו.
מאחר ובשנת הלימודים הבאה, הבת נ' עולה לכיתה א', ומתחילה את חוק לימודיה בבית הספר, פנתה האם זה מכבר, בבקשה מבית הדין, כי ברצונה להעתיק את מקום מגוריה לק. [מקום הימצאות הקהילה החסידית לה הם משתייכים], ואף לרשום את הבת נ ללימודים בביה"ס של הקהילה.
יצויין כי בהחלטת בית הדין מיום ט"ו בשבט תשע"ט (21/1/19) קבע בית הדין כדלקמן:
- בית הדין מורה להורים לרשום את הבת נ' – לבית הספר "א" ב "ר".
- בית הדין מתפלל ומייחל להצלחתה של נ' עם תחילת לימודיה בכיתה א'.
- הדיון בבקשתה של האם למעבר דירה, ידון בדיון הקבוע לצדדים. ולפיכך מבהיר ביה"ד – כי אין בהוראה זו לקבוע, לגבי מקום המגורים של האם לשנה הבאה, רק כהכנת מקום לימודים, על הצד שתתקבל עמדת האב.
לשם כך קבע בית הדין מועד לדיון בין הצדדים. במהלך הדיון בפנינו ביום י' סיון התשע"ט (13/6/19) הודיעה האם לבית הדין כי גמלה בלבה ההחלטה, להלך אחר בעלה, להתגורר בק. מתוך רצון להתערות בקהילה של האדמו"ר שליט"א, המנהל קהילה עם מוסדות חינוך של הקהילה, ואשר למרות נסיונה להיוותר ולהתגורר ב ר', הדבר אינו עולה בקנה אחד עם אורח חייו של בעלה, ועם רצונה אף היא להיות חלק מהקהילה הנ"ל.
הצדדים שטחו את טענותיהם לפני בית הדין באריכות, כדלהלן:
לטענת האם, מאחר ופער הזמנים בין הגעת הבת היום מביתה בר' לביה"ס בר', לבין המרחק להגעתה מר' לבית הספר בק. הינו עשר דקות בלבד, היא אינה רואה כל סיבה לסירובו של האב למעברה של הבת, ולמרות שאין ביכולתה ליטול על עצמה את הסעת הקטינה, ואף לא לסייע ולו חלקית בהסעות, מכל מקום מוכנה היא להשתתף עם האב בעלות הדלק לנסיעות אלו. (לאחר לחצו של בא כחה של האם, הסכימה האם ליטול על עצמה להסיע את הקטינה פעם אחת בשבוע).
לביסוס דרישתה זו, הביא ב"כ האם בפני ביה"ד סימוכין מגדולי פוסקי ההלכה לדורותם, ואף מפסיקות ביהמ"ש העליון המתירות מעברים של הילדים אחרי אמם.
בנוסף טוענת האם, כי מדובר במוסד חינוכי איכותי יותר מאשר בר', כמו גם החשיבות לחיי החברה של הקטינה, במגוריה באזור לימודיה.
למרות האמור למעלה, התחייב ב"כ האם עו"ד שיבר, כי הוא נוטל על עצמו את האחריות שהאם תקח על עצמה את נטל ההסעה הלוך ושוב או חלקה, כפי שיקבע בית הדין. האם שתקה לשמיעת דברי בא כחה.
לטענת האב, לאור עבודתו כמחנך, הוא אכן מבין את הצורך לא להטיל על הבת את תפקיד השופטת בין הוריה, ואכן הוא הקפיד לאורך השנים להתנהל באחריות גם בזמנים בהם האם הפרה את כל הוראות ביה"ד, ומנעה ממנו מלפגוש את בתו לאורך זמן רב מאד. למרות זאת בכדי למנוע בלבול מהבת בין אורח חייו שאינו דתי, לבין אורח חייה של האם שחזרה בתשובה, הסכים האב לוויתורים מפליגים, כולל ויתור על זמני שהות בשבתות וחגים עם הבת, אך איננו מוכן בשום פנים למעבר המבוקש, מהטעמים הבאים:
ראשית, הקהילה אליה מבקשת האם לשייך את הבת הינה קהילה "קיצונית" (לטענתו), והוא אינו מוכן שבתו תתחנך חינוך קיצוני.
שנית, האב בדק את ביה"ס "א " בר', ומצא בו ביה"ס ברמה גבוהה, וככל והבת תלמד בביה"ס הזה, הוא אכן יכול להיות בקשר עם צוות בית הספר, ולהיות מעורב בחינוכה של הבת, לעומת בית הספר מרוחק, של קהילה סגורה אשר לתחושתו לא יתנו לו להיות שותף מלא בגידול הבת.
בנוסף, טען האב כי המרחק לק. , הינו מרחק גדול, וזמן הנסיעה אליו בשעות העומס יכול להתקרב לשעת נסיעה, ובהתחשב בעובדה כי יש צורך לנסיעה הלוך חזור הרי שמדובר בשעתיים נסיעה, דבר שאיננו מתאפשר לו כלל, היות והוא עובד כמורה בח'.
במהלך דבריו ציין האב את העבר הקשה, בו האם מנעה ממנו למשך זמן מרובה כל קשר עם בתו. וחששו הרב שמא המרחק הפיזי יתן לאם יכולת השפעה גבוהה יותר על הבת, ותרחיק את הבת ממנו.
יצויין, כי האב הביע את התחייבותו בפנינו בעבר וגם בדיון האחרון, כי הוא ישתף פעולה עם הוראות ביה"ס ודרישותיהם להתנהלות הילדה בענייני הלבוש והאכילה ובשאר העניינים גם מחוץ לשעות הלימודים, כנדרש ע"י מוסדות לימוד חרדיים. אך לטעמו, דרישות האם הינן קיצוניות גם בקנה מידה חרדי. ולכך אינו מסכים.
דיון והכרעה:
הדבר ברור, כי אין סמכות או יכולת למאן דהוא להגביל את האם לגור בכל אשר תאווה נפשה, ובוודאי שאיננה כשבויה להשתעבד לגור במקום מגורי הגרוש. אולם לא כן הדבר לעניין החזקת הילדה, שידועה מחלוקתם של המהרשד"ם והמהריב"ל אודות אם המעונינת להעתיק את מקום מגוריה, וליטול בתה עמה.
המהריב"ל (ספר א כלל יא סי' נו) ס"ל דהא דקי"ל הבת אצל האם לעולם, היינו אפילו אם תלך האם לעיר אחרת, הבת תהיה עמה, ואין יכולים לעכב בעדה. ולדעה זו, האב חייב במזונותיה.
אבל המהרשד"ם (חאה"ע סי' קכג) כתב, ש"כשם שהבן פחות מבן שש, אין האם יכולה להוציאו מן העיר ולהעלימו מעיני אביו, כן הדין לגבי הבת, שאין הבדל בין הבן לבת, אלא שהבן אצל האם עד שש שנים, והבת אצל אמה לעולם. וא"ת ומנ"ל שאינה יכולה להוציא את הבן למקום שתרצה, העבודה שנ"ל שמי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהים, וכי יעלה על הדעת שאם לא יהיה לאיש אלא אותו בן, והוא בן יחיד אצלו ונפשו קשורה בנפשו, שתוכל האם להוציאו לעיר אחרת, והיה בראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו, האם תוכל לומר שאע"פ כן נתנו לה חכמים כח להוליכו לעיר רחוקה, זהו דבר שאין הדעת סובלתו בלי ספק".
ומרן הגרע"י זצוק"ל ביביע אומר ח"ח סי' כ"ט האריך בביאור מחלוקתם, ולאחר שנשא ונתן בדבריהם, והביא את הכרעות הפוסקים כמאן מינייהו אזלינן, והעלה במסקנת דבריו, דגם אם נכריע כדעת הפוסקים להשאיר את הבת אצל אמה בעיר האחרת אליה היא מוליכה אותה, מ"מ אין מכח הספק להוציא מזונות מן האב כשהבת בעיר אחרת, והרי יכול האב לטעון קים לי כדברי הפוסקים שאומרים שהדין עמו, שכל זמן שאין הבת בעירו, שיוכל לפקוח עינו עליה ולחנכה כראוי, יכול לומר אם אין הבת כאן איני נותן כלום, וכמ"ש הרמב"ם והש"ע לגבי הבן שהוא יותר מבן שש, שיכול האב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו לא אתן לו כלום.
העולה מן האמור, שנחלקו הפוסקים האם יכולה האם לקחת את הבת עמה לעיר אחרת. וגם לפי הסוברים שיכולה האם לעשות כן, הרי שיוכל האב לפטור עצמו מחיוב מזונות.
אולם, יש לדון האם כל זה שייך לנידון דידן, כי המעבר אינו למקום רחוק כמו מעבר מעיר לעיר בזמן מהריב"ל ומהרשד"ם, שמעבר זה גרם לנתק מוחלט בין הילדה לאביה מחמת המעבר מעיר לעיר. מה שאין כן בזמנינו, שאינו אלא תוספת טירחה אך לא מניעה של מפגשי האב עם הבת, ולפיכך לכולי עלמא לא יוכל האב להיפטר ממזונותיה מחמת המעבר. וגם יתכן, כי לכולי עלמא לא יוכל האב למנוע את מעבר הבת עם האם לק. למרות שינוי המרחק ותוספת ההכבדה בנסיעות הנובעת מכך.
אולם בכל אופן, בית הדין מדגיש ומבהיר, כי האמור בדברי הפוסקים בהלכות אלו אינו גזירת הכתוב לנהוג כן. אלא היסוד לכל פסק בעניינים אלה הוא הכלל שהניח רבינו הרמב"ן בתשובות המיוחסות סימן ל"ח, בדברו בענין הבן והבת אצל מי:
דאע"ג דמצד הדין… לעולם צריך לדקדק בדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון… לחזור אחר תיקונן.
וביאר דבריו בתשובות דרכי נועם שאלה כ"ו:
כי חכמי התלמוד אמרו על הסתם, דסתם דמילתא הבת אצל האם והבן גם כן בקטנותו ואחר כך עם האב… שכל זה תיקון הולד על הסתם, אבל אם ראו ב"ד שאין בזה תיקון אלא אדרבא קלקול, מחזירין אחר תקנתן כפי ראות עיני הדיינים. וכל הפוסקים הסכימו לזה שהכל תלוי כפי ראות עיני ב"ד מה שהוא תיקון לולד.
וכן כתב מהרשד"ם, בתשובותיו בחלק אבע"ז שאלה קכ"ג, וז"ל:
… וכללא דמילתא כי כל זכות שאמרו ז"ל בדיבורם הבת אצל האם לעולם… ובזכותה דברו ולא בזכות האם… וכן בזכות הבן דברו….
וכן כתב המבי"ט בתשובה בח"ב סימן ס"ב:
… למדנו מכאן שתגדל הבת אצל אמה שתלמד לה אומנות נשים וצניעות דרך נשים… כי מה שאמרו הבת אצל אמה, לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתיקון הבת….
ובפסק דין בראשותו של הגר"א גולדשמיט זצ"ל ועמו הגר"ש קרליץ והגר"י בבליקי זכר צדיקים לברכה (בפד"ר חלק א עמוד 157) הטיבו להגדיר את הדברים כדלהלן:
והסבר הדברים הוא, כי ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים, אלא הלכות בטובת הילדים, אין הבן או הבת חפץ לזכויות אב או אם. אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות עליהם ישנן כאן, שמחוייבים הם לגדל ולחנך את ילדיהם. ובבוא ביה"ד לקבוע בדבר מקומו של הילד, בדבר המגע בינו ובין הוריו, רק שיקול אחד נגד עיניו והוא, טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזו אופן תהיה, אבל זכויות אב ואם, זכויות כאלו לא קיימות כלל…
ולפי זה בבואנו לדון בדבר פגישות התובע עם הילדה, אין לפנינו דיון בדבר זכויות התובע או זכויות הנתבעת, כי אין כאן סכסוך בתועלת אחד משני הצדדים, יש כאן רק דיון בטובת הילדה.
העולה מן האמור, שאין כלל יציב בדבר מקום הילדים, אלא רק כלל של סתמא, כי בדרך כלל זוהי טובתו של הילד. אבל אם בית הדין שוקל את הדברים ולאחר שיקול כל הצדדים הכריע כי טובת הילד אחרת, כך יש לפסוק כפי שנראה לבית הדין הטובה של הילדים.
ובפסק דין אחר של ההרכב הנ"ל (הובא בפד"ר חלק א עמוד 55) הסיקו לאור האמור את השלכת הדברים לענין תשלום מזונות הילד:
כלל זה הקובע בדיון בדבר מקומו של הילד, תוצאותיו יהיו גם לענין מזונות הילד. כי פשוט הדבר שאם ביה"ד יניח, לפי ראות עיניו, שילד מסוים צריך להיות באיזה מקום שהוא, לא אצל האב, ידון ביה"ד על – פי הנחה זו גם בדבר מזונותיו של הילד. ואכן השאלה לרמב"ן נשאלה לכתחלה לענין מזונות הילד, עיין שם.
ולפי זה הא דאמרינן, שהאב יכול לומר אין עלי חיוב לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי, זה רק אם המניעה היא מצד הבן שאין שומע בקול האב להיות אצלו, אבל אם המניעה היא מצד ביה"ד, שביה"ד קובע שלטובת הילד הוא צריך להיות במקום אחר לא אצל האב, ברור שאין האב יכול לטעון אם אין שומע לקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו.
לפיכך, ככל ויראה לביה"ד כי אין טובת הבת לשהות עם אמה, או שאין טובת הבן לשהות עם אביו, הרי מצווה ביה"ד לדאוג ולפעול לפי טובת הילדים, גם אם יסתרו את לשון תקנה זו, שעיקרה דאגה לילדים. ובמקרה כזה, לא יוכל האב להיפטר מחיוב המזונות גם אם הילד אינו אצלו.
הכרעה בענין מקום המגורים:
ומן הכלל אל הפרט – כאמור, במקרה דידן, עלינו להכריע בשתי שאלות. א. האם האם תעבור עם בתה לגור בק. ב. באיזה בית ספר הבת תלמד.
בנידון הראשון, בבואנו לשקול במשקל הזהב, את האיזון בכל הנתונים הרלוונטיים העומדים לפנינו להכרעה, ראשית, עלינו לשקול את זכותה של האם להמשיך את חייה במקום ובקהילה לה בחרה להשתייך, ואת העובדה שהאם בטוחה בה באמת ובתמים, כי ה"גן עדן" של "נ" טמון במעברה של "נ" עמה. מאידך, יש לקחת בחשבון שמעבר כזה עלול להקשות ולסרבל את הקשר של "נ" עם אביה. נתונים אלו יוצרים את הדילמה כיצד יש להורות במקרה זה, היות ושני הוריה של "נ" הינם הורים מטיבים וטובים, המרעיפים עליה חום ואהבה שרק אב ואם יכולים להעניק.
בית הדין שקל היטב את הדברים, ולאחר שיקול דעת מעמיק בנסיבות הענין, ביה"ד מבין את המרקם העדין של האם, אשר נישאת לא מכבר לבעלה, וצריכה היא להלך אחריו על מנת לבנות את חייהם במשותף. לאור זאת, אין למנוע מן האם את המעבר לק. ברור שלא נוכל לכפות את האם [ואת בעלה החדש…] לגור בר', ולא נוכל למנוע מן האם לעבור למקום מגוריה בו בחרה להקים את ביתה החדש עם בעלה החדש, כי זוהי זכות יסוד של האם. ועל כך אין חולק. לפיכך, עלינו לראות את המצב כעובדה מוגמרת, שהאב גר בר' והאם בק. ולפיכך, יש לחלק את זמני שהותה של הבת בין שני הבתים.
כמו כן, ברור כי הבת צריכה להיות עם אמה כפי הנהוג והמקובל, כי טובת הבת להיות עם אמה. ואין לקבל את דרישת האב להעברת כל או רוב המשמורת או זמני השהות אליו עקב מעבר האם, שכן אין ספק שעיקר גידולה של בת צריך להיות אצל האם כלשון המשנה: "הבת אצל אמה לעולם". ונפסק בשו"ע (אהע"ז סי' פ"ב ס"ז). וגם במקרה דנן, מדובר באם חמה, מטיבה ואיכותית, שאין ספק כי הבת זקוקה לקרבתה היום יומית [אמנם בעבר היתה מסיתה נגד האב. אבל דבר זה השתנה ב"ה בשנים האחרונות. ונציין לשבח, כי ניכרת לבית הדין תרומתו הרבה של בעלה של האם, לייצוב הקשר של הבת עם האב, וכי הוא השפיע השפעה חיובית על האם, אשר תרמה רבות לביסוס הקשר, וקיום הסדרי השהות בצורה מסודרת]. וכבר כתב ברמב"ם [בשו"ת הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"א] "שאין צניעות הבת אלא שתהיה אצל אמה" וביאר המבי"ט ח"ב סי' ס"ב: "למדנו – שתגדל הבת אצל אמה – שתלמד לה אומנות נשים וצניעות דרך נשים". והדבר מובן לכל בר דעת ולב ישר.
ולפיכך במקרה דומה לנידון דידן העלה לדינא בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' נ' שכתב:
"… ובנדון זה כיון שהאם שבה אל בית אביה וממילא בתה כרוכה אחריה דהבת אצל אמה".
אך מאידך בוודאי אי אפשר להתעלם מן הקשר הטוב והמטיב של האב עם הבת ומשכך הרי שחובתנו לעודד ולשמר את הקשר החם והאוהב של האב עם הבת. בית הדין מציין לשבח, כי ניכר גם שמדובר גם באב חיובי, הרואה בדרך כלל את טובת בתו לנגד עיניו, והסכים לבוא לקראת האם בבחירת זרם החינוך עם הבנה לוויתורים משמעותיים הנדרשים ממנו בהנהגת ביתו, וזאת כדי לא לגרום לחיצוי בנפש הילדה, דבר זה מוכיח כאלף עדים את חכמתו והבנתו בחינוך, ובוודאי את אהבתו לבתו, ואת החשיבות הרבה שהוא מייחס לבריאותה הנפשית. וזכויות אלו יש גם לזקוף לזכותה של רעייתו החדשה של האב. ולפיכך, בוודאי יש לשמר ולעודד את הקשר הרציף עם האב.
הכרעה בענין מקום לימודי הבת:
אך בבואנו להכריע בשאלה לאיזה בית ספר לרשום את הבת, עלינו לקחת בחשבון את כל הנתונים הנזכרים למעלה.
ובנוסף לכך, עלינו להביט בכל צדדי המציאות הקונפליקטואלית לתוכה גדלה הקטינה, בה הוריה בחרו בדרכי חיים שונות, האם בדרך חרדית חסידית ["קיצונית" – כלשון האב] והאב מסורתי. ולפיכך, מובן חששו של האב מן השוני הדרסטי של הקהילה לה משתייכת האם – לדרך חייו של האב (לנקודה זו נתייחס גם בהמשך ההחלטה).
גם יש לקחת בחשבון את הסכמת הצדדים בעבר, לדרך אמצע, בה הבת מתחנכת בחינוך חרדי קלאסי כמו בבית ספר "א " בר'. יצויין, כי האב מצהיר כל העת כי הוא מוכן לשתף פעולה בגידול הילדה בדרך החינוך הקרובה לבחירת האם, כדי לא לקרוע את נפש הילדה, וזאת למרות שהוא עצמו ומשפחתו אינם מקיימים אורח חיים דתי. נאמנות עלינו הצהרות האב – שלא נסתרו מן המציאות, שהוא מוכן מתוך דאגה כנה ואמתית לנפש בתו, לשתף פעולה עם רצונה של האם לשמר על אורח חייה החרדי של הקטינה, ובלבד שלא יהיה "בצורה קיצונית",- כלשונו, והוא מעוניין להיות מעורב באופן משמעותי בחייה ובחינוכה – לחינוך בדרך התורה, לאהבת הבריות, לדרך ארץ, לצניעות ולמידות טובות.
כל בר דעת מבין, שאין לפנינו הכרעה בדבר שההכרעה בו חד משמעית. על בית הדין לדון את "משפט שלמה" אך להניח את הבת חיה ובריאה בגשם וברוח. על בית הדין ועל ההורים הרוצים בטובת הילדה, להביא בחשבון את כל הנתונים הנ"ל ולמצוא את שביל הזהב, כאשר כל צד מוותר ומקריב על חלק מרצונותיו, כדי שלבת "נ" יהיו חיים רגועים ושלווים. וכך שני הצדדים יוכלו לרוות נחת מ"נ".
ראשית, בית הדין מצר מאד על כך, שההורים לא מצליחים לנהל שיח כדי להגיע להסכמות בעניינים שבמחלוקת הקשורים ל"נ", מתוך ראית טובת הילדה עצמה ולבריאות נפשה שכל הדברים יוכרעו בהסכמה. ובית הדין מטיל את האשמה לכך על שני הצדדים. ולמרות מאמציו הרבים של בית הדין להביא הצדדים להסכמה, כל צד מתחפר בטענת "כולה שלי", מבלי רצון להביא את כל צדדי הענין בשקלול. והיות והצדדים לא הצליחו ולא השכילו להגיע לתובנות והסכמות, נדרש בית הדין לחתוך את הדין בבחינת יקוב הדין את ההר.
כאמור, הסכמת הצדדים היתה על דרך חינוך חרדית כדוגמת בי"ס "א". ולאחר בחינת טענות הצדדים בדיון, ניכר כי יש צדק בטענות האב, כי הרבה מדרישות האם מן האב ותלונותיה נגדו, הינן דרישות העולות מעל הרף הרגיל של הדרישות במוסד חרדי קלאסי. ולדוגמא, בדיון התלוננה האם על כי האב אינו מקפיד די הצורך על צניעותה והתנהלותה של הבת, כגון הדבקת מדבקות, כמו כן, הציגה האם תמונה של הבת עם חולצה ששרווליה אינן ארוכים די הצורך. האב השיב, כי תמונה זו הינה לפני זמן רב, ובהיות הבת קטינת קטינים. לאחר העיון בטענות האם, בית הדין מבהיר, כי לנוכח העובדה שמדובר בילדה רכת שנים, ובגיל זה, אין בהנ"ל משום חריגה כל שהיא מן הנורמה המקובלת במגזר החרדי הקלאסי. אמנם ישנן קהילות המתחסדות להחמיר ביתר שאת [כפי הנראה שכך מתנהלת הקהילה אליה מחוברת האם]. אך בוודאי אין בכך חיוב מעיקר הדין. כאמור, האב הסכים שהבת תתחנך בחינוך חרדי עם כל המחויבויות הנגזרות מכך, אך לא הסכים למעבר לכך. ונראה שבכך צודקת דרישתו שהבת תמשיך להתחנך בבי"ס "א " בר'.
אלא שמאידך, עלה במחשבה, לשקול לקבל את עמדת האם גם לגבי מקום החינוך, וזאת כדי לחסוך לבת את הנסיעות שתצטרך הבת לנסוע מדי יום. אך כיון שהכרענו כי מתוך ראית טובת הבת והאיזון שבין הצדדים, יש לקבל את דרך האמצע שבין הצדדים – דרך חינוך חרדי קלאסית – ולקריטריון זה מתאים בי"ס "א ", כפי הסכמת הצדדים בעבר. נראה שיש להעדיף את מקום החינוך המתאים, על פני בית ספר קרוב, וכדאית היא הטרחה כדי שהבת תתחנך בבית ספר שמוסכם על שני ההורים.
הדבר נכון ביתר שאת, גם בהתחשב בזמן מרחק הנסיעה שבין ר. לק. שאינו ארוך במיוחד, ובוודאי יש הצדקה להעדיף את בית ספר המוסכם מאשר את בית הספר הקרוב. [ובמיוחד, שהאם עצמה ובעלה, טוענים וחוזרים וטוענים שמדובר בנסיעה קצרה וקלה].
לאור האמור, לגבי מקום החינוך של הבת "נ", סבור בית הדין כי יש לקבל את עמדת האב כי הבת תמשיך להתחנך בבית ספר "א" ב"ר". כאשר שני הצדדים מקבלים עליהם את הדרישות של בית הספר במסגרת הלימודים וגם חוצה לה.
הכרעה בחלוקת זמני השהות ובנסיעות:
מה שנותר לנו להכריע הוא, מה תהיה חלוקת זמני השהות בין ההורים ואיך לחלק את נטל הנסיעות שנוסף עקב שינוי מקום ממגורים של האם והבת.
בית הדין סבור כי יש להתאמץ כי ניתן למצוא נוסחה בה לא יפגעו סדרי הראיה של האב עם הבת. גם יש לקחת בחשבון את טענת האב, שהינו מורה במקצועו, ונסיעה בשעות הבוקר אינה אפשרית כמעט מבחינתו בבקרים. ומאידך, האם ובעלה טוענים, שמדובר בנסיעה קצרה בת דקות ספורות. גם מן הצדק יש לקחת בחשבון את העובדה, שהאם היא זו שעושה את השינוי הגורם לתוספת הטרחה.
לאור כל הנ"ל בית הדין מחליט כדלהלן:
- הבת "נ", תלמד בביה"ס "א " ב"ר".
- הסדרי השהות של האב עם הבת "נ" יתקיימו כדלהלן:
- ימים שני ושלישי, האב יקח את הבת מביה"ס, כולל לינה.
- האב יסיע את הילדה ביום רביעי מבית הספר לבית אמה עם סיום הלימודים.
- ביום חמישי, האב יקח את הילדה מביה"ס וישהה עימה עד השעה 17:00, ולאחר מכן יסיע אותה לבית אמה.
- האמא תדאג להביא את הבת לביה"ס בימים ראשון, שני, חמישי, וששי. ואף תדאג להחזירה, בימים ראשון וששי.
- האב והאם ידאג ולמלא בדקדקנות אחר הוראות ודרישות בית הספר.
- ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.
ניתן ביום כ' בסיון התשע"ט (23/06/2019).
הרב ציון אשכנזי הרב אליהו עמאר הרב שמואל דומב
