החלטה
לפניי בקשת המערער שהיא למעשה בקשה לעיון מחדש בהחלטתי הקודמת ולתיקונה או ביטולה.
טרם מתן החלטה לגופה של בקשה מבוקשת תגובת המשיבה שתוגש לבית הדין בתוך עשרה ימים (לרבות ימי פגרה וכיוצא בהם).
מכל מקום אני מוצא לנכון להבהיר כבר עתה כמה נקודות שמשום מה נראה כי לא הופנמו אף שהובהרו בהחלטות קודמות, לחסוך בזאת את הצורך בתגובה בעניין שאינו מצריך אותה ולהבהיר באיזה עניין היא מבוקשת:
המערער מצטט מפסיקות של בג"ץ שבהם נקבע כי אין להתנות הליכי ערעור בתשלום הוצאות משפט שנפסקו בהליכים קודמים.
לו בכך עסקינן היה מקום לבחון את הדברים ולהחליט בהם – תוך מתן זכות התגובה אף לגביהם – ובשימת לב לעיקרון שמנגד להחלטות אלה בדבר הצורך לבוא להליך משפטי בידיים נקיות, לשמירת זכויות המשיבה בצד זכויות המערער, להיותן של החלטות בג"ץ אלה אמירות שאינן בהכרח מחייבות אם משום ההתבטאות "ככלל" המלמדת גם על היות לכלל יוצאים מן הכלל, אם משום שנוגעות הן לסדרי דין החלים בבית המשפט ולאו דווקא בבית הדין, והדברים אמורים בייחוד נוכח ההנמקה כי בית המשפט אינו אמון על אכיפת החלטותיו אלא על הפסיקה עצמה – אמירה שאף בנוגע לבית המשפט יש לה יוצאים מן הכלל הבאים לידי ביטוי בהליכי 'ביזיון בית המשפט' (אם כי הללו אכן לכאורה אינם כוללים את מניעת הדיון בהליך אחר, אף שזו יכולה להתבסס על עיקרון הידיים הנקיות), ושעל אחת כמה וכמה שספק רב אם יש לה מקום בנוגע לסדרי הדין שבבית הדין, שכפי שביארתי בכמה פסקי דין אחריותו – מן המבט ההלכתי – על אכיפת פסקי דינו גדולה בהרבה מהמקובל בבתי המשפט האזרחיים.
אלא שלא בזאת עסקינן.
לא קבעתי כי ערעורו של המערער לא יישמע עד שיפרע את ההוצאות שבהן חויב – אף שייתכן כאמור שהיה מקום לקבוע כך ושלא כנטען – אלא שיש לקבל את התביעה לעקל כספים שהפקיד בקופת בית הדין כערובה לפירעון אותן ההוצאות (שנפסקו אך טרם שולמו ושלמערער יש בעניינן טענות המצריכות דיון). וכפועל יוצא מכך קבעתי גם כי משעוקלו כספים אלה אין הם יכולים לשמש ערובה להוצאות עתידיות, שנקבע בהתאם לתקנות הדיון כי תופקד כתנאי לשמיעת הערעור, ועל כן יש להפקיד ערובה אחרת במקומם.
ודוק: אין כאן התניה של הערעור בתשלום אלא דרישה לערובה לו. לכשתופקד הערובה יישמע הערעור בלי שתועבר לידי המשיבה, אם יזכה המערער בערעורו או אף אם יחויב אך לא נמצא לנכון לחייבו בהוצאות – תושב לו הערובה. אשר לכספים שעוקלו – אם ייוותר חיוב ההוצאות על כנו לאחר סילוק טענות 'קיזוז', 'פרעתי' וכיוצא בהן, ישולמו הם לידי המשיבה ואם יבוטל החיוב – יושבו למערער, וכך או כך אין שמיעת הערעור או ההכרעה בו תלויה בהם והקשר ביניהם הוא עקיף בלבד.
בעניין זה אפוא אין המשיבה נדרשת להגיב דבר.
המערער גם מבקש כי ככל שתיוותר החלטתי על כנה יותר לצד ג' להפקיד את הערבות במקומו ובהקשר זה הוא שב וטוען כי גם הערובה הקודמת הופקדה בידי צד ג' ולא בידיו. טענה זו האחרונה נדחתה כבר בהחלטה חלוטה ואין מקום להעלותה שוב. גם בעניין זה לא נדרשת אפוא תגובה, תגובת המשיבה – ככל שתחפוץ להגיב – בהקשר זה תצטמצם אך ורק לבקשה בנוגע לערובה שקבעתי כי על המערער להשלים ולהפקיד ולבקשה כי נתיר את הפקדתה של זו בידי צד ג' ולבקשה כי ייקבע מראש כי כספים אלה יוכלו לשמש ערובה רק להוצאות המשפט העתידיות שבהליך זה, ככל שתיפסקנה, ולא לכל חיוב אחר.
עוד משיג המערער על האמור בנוגע לסכום ההוצאות שנפסקו וטרם שולמו לפי הנטען וממילא על הסכום שעוקל וכנגזרת שלו – הסכום שעליו להשלים ולהפקיד כערובה להוצאות העתידיות אם תיפסקנה.
כמו כן מבקש המערער כי הדיון בטענות ה'קיזוז', שקבעתי נוכח דברי שני הצדדים כי יתקיים לפנינו ולא דווקא בהוצאה לפועל כמקובל, יכלול גם את האפשרות להעלות כל טענה אחרת שאפשר להעלותה בהוצאה לפועל וכן יכלול את זכות הערעור ויידון משום כך בבית הדין האזורי ולא בבית הדין הגדול.
גם על נקודות אלה זכאית המשיבה להגיב כאמור טרם מתן החלטה, בתוך עשרה ימים ממועד החלטתי זו.
החלטתי זו וקודמתה (מג' באב התש"ף – 24.7.2020) מותרות בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום ה' באב התש"ף (26.7.2020)
הרב שלמה שפירא
