פירוד ממושך כעילה לגט ופיצויי גירושין

כנס הדיינים חורף תש"פ

הרב דוד דב לבנון

מה היא עילת גירושין לחייב אישה בגט?

האם טענת "מאוסה עלי" היא עילת גירושין של בעל לחייב את אשתו בגט?

נראה להוכיח שזו לא טענה ממחלוקת התנאים מתי מותר לגרש את אשתו מן התורה:

הבבלי בגיטין צ אומר:

מתני'. בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; ר' עקיבא אומר: אפי' מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר: והיה אם לא תמצא חן בעיניו.

גמ' […] כי שנא שלח – ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח. ולא פליגי: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני; דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם, ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך.

ומבאר רש"י:

אם שנאתה שלח – כרבי עקיבא. אם שנואה היא לפני המקום שלח – כב"ש, ואית דגרסי שנוי המשלח וזו שמעתי שנוי המשלח לפני המקום ואפילו לבית הלל נהי דלא כייפינן שלא להוציא מיהו שנוי הוא.

אמר ליה רב פפא לרבא: לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, מהו? א"ל, מדגלי רחמנא גבי אונס: לא יוכל לשלחה כל ימיו – כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד.

את המקורות האלו מסכם הבית שמואל בסימן קיט ס"ק ב להלכה:

ואם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כפינן ליה שאל יגרש וכ"כ ב"ח. לכן מסתבר דמוטל עליהם להזהיר אותו שאל יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה ערות דבר, והא דק"ל מדינא דש"ס דיכול לגרש אשתו בע"כ היינו כשמצא בה דבר אז יכול לגרש בע"כ. ומשום חר"ג א"י לגרש בע"כ. ולב"ש דאסור לגרש משום דבר אם כן כופין אותו שאל יגרש. וקרא לא יוכל לשלחה כל ימיו דכתיב באונס … וי"ל דאי לאו כל ימיו ה"א באמת שאר נשים אין כופין, שאל יגרש אבל לפי האמת דכתיב כל ימיו להורות דחייב להחזירה אין סתירה מקרא זה אז אמרינן דכופין אותו שאל יעבור על התורה ואל יגרש אם לא מצא דבר ערוה ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזירה.

כלומר, לפי הב"ש יש אסור דאורייתא לגרש את אשתו בהעדר עילה המוזכרת בגמרא, כגון בזיווג ראשון אם מצא בה דבר ערוה, ולא די בטענה ש"הקדיחה תבשילו" ע"מ להקניטו (מאירי) כדי לחייבה בגט. לא מצאנו שטענת "מאוסה עלי", "אם שנאתה שלח", היא עילת גירושין מדינא דגמרא רק בזווג שני. לפי רש"י – זה כרבי עקיבא (כנראה "מצא אחרת נאה הימנה" יכול להביא לידי שנאה, ולכן הטענה הזאת שהוא שונאה אינה עילה לגירושין). כל זה מדינא דגמרא, ולאשכנזים נוסף איסור חדר"ג. גם הספרדים בהרבה קהילות קבלו על עצמם שלא לגרש בעל כורחה כתקנה או בשבועה שלא לגרש בע"כ.

וכך מצאתי בשו"ת תעלומות לב (חלק ב אבן העזר הלכות גטין סימן א, מדף לד ע"ב בדפי הספר ואילך) שבעל אינו יכול לטעון מאוסה עליי: אחרי שביאר שאסור מדינא דגמ' לגרש את אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, ורק בזיווג שני אם שנאה ישלחנה, רצה לומר שכיוון שטען שמאוסה עליו יהא מותר לגרש אשתו ראשונה, ולסמוך בזה על דברי הרמב"ם שבטענת מאיס כופין את הבעל לגרש, ולגבי כפיית האישה יש לומר שיודו גם החולקים על הרמב"ם. שוב הביא את דברי הכנסת הגדולה (אבן העזר סימן קיט הגהות הטור אות ד) בשם הרא"ם שאפילו מאוסה בעיניו אסור לגרשה בזיווג ראשון, והוכיח כדברי הרא"ם מדברי מר"ן (אבן העזר סימן קיט סעיף ד) שבזיווג שני אם שנאה ישלחנה, ומשמע שבזיווג ראשון גם בשנאה לא ישלחנה ואף אם שנאה מחמת שמצא אחרת נאה הימנה – שנאת חינם היא זו, ואין ראוי לו לבעלה לשלחה כי היא לא פשעה נגדו ולא עשתה דבר שיגרום שנאתה.

הדבר מפליא מדוע אישה שאומרת מאוס עליי לפי הרמב"ם כופין לגרש, וגם ר"ת שחושש שמא נתנה עיניה באחר, מודה שאם היינו יודעים שמאוס עליה זו עילת גירושין, ולעומת זאת בעל שמואס באשתו אינו רשאי לגרש?

נראה לי שאישה אינה יכולה לחיות עם בעל שמאוס עליה משום אופייה של האישה. היא מרגישה אז כאנוסה וכשבויה תחתיו. משא"כ האיש, כיוון ש"דרכו לכבוש" הוא יכול לחיות עם אישה גם אם אינה אהובה בעיניו. ולכן כל החיובים בחיי הנישואין הם של הבעל כלפי אשתו ולא שלה כלפיו, וגם עונה היא חובתו של הבעל ולא של האישה.

האם "אישה רעה" זו עילה לגירושין, ומה בין אישה לאיש?

בבבלי במסכת יבמות דף סג איתא: "אמר רבא: אשה רעה מצוה לגרשה, דכתיב: גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון. ואמר רבא: אשה רעה וכתובתה מרובה – צרתה בצדה".

מכאן נראה שאישה רעה מצווה לגרשה, האם גם ב"ש יודו לכך, שכן עדין לא מצאו בה דבר ערוה ממש? או האם זה רק לדברי ב"ה? מכל מקום מפורש שלא הפסידה כתובה, משמע מכאן שעדין שייכת הסברא שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, וממילא יש כאן חדר"ג.

מאידך גיסא, מצאנו גישה אחרת חיובית כלפי אישה רעה:

מקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: ומוצא אני מר ממוות את האישה, א"ל: כגון מאן? כגון אמך. והא מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך, וא"ל: כגון מאן? כגון אמך! מתקיף תקיפא, ועבורי מיעברא במלה.

משמע שאישה רעה לא רק שאין מצוה לגרשה, אלא שעליה נאמר "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך".

וכן מצאנו חכמים שכבדו את נשותיהן למרות שהגדירו אותן כאישה רעה: "רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר! א"ל: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנומן החטא".

נראה שיש שני סוגי אישה רעה, אחת שרעה במידותיה ובעלת מריבה, ואותה מצוה לגרש, ויש אישה שנסיבות חייה קשות, והיא מביעה זאת במעשים כלפי בעלה, ובה צריך הבעל להתחשב ולפייס אותה. וכך כתב האגודה: "וכתב בעל הרוקח מי שיש לו אשה רעה יסבול יקבל ברצון ויקבל בשמחה ולא יראה פני גהינם". וכן כתב המאירי: "ומכל מקום מי שנפלה לגורלו יסבלנה כפי היכולת ויניח מקום לשלום"^[1].

ואפשר להסביר את התנהגות אשת רבי חייא בגלל מה שסבלה צער לידה כפי שמובא בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב: "יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא, אמרה: אתתא מפקדא אפריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא, לסוף איגלאי מילתא, אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא".

מכל מקום גם אותה אישה רעה שמצווה לגרשה אינה מפסידה כתובה כמורדת, ממילא לאחר חדר"ג גם אסור לגרשה.

לעומת זאת איש שיהיה רע לאשתו ויקניט אותה כפי התאור של אישה רעה, נראה שייכנס תחת ההגדרה של הדוגמאות שבפרק "המדיר", שם מצאנו שאפילו המדיר אשתו שלא תלך לבית האבל חייב לגרש, ולפי הרמב"ם כופין על כך.

נשאלת השאלה מה החילוק בין איש לאישה?

נראה שמוטל על האיש להכיל את אשתו ולהתחשב בה כיון שהיא תחתיו, ולכן גם אם הקדיחה תבשילו להקניטו יש לה כתובה, ובזיווג ראשון לכתחילה אסור לגרשה. מה שאין כן בעל רע שמקניט את אשתו, או המדיר אשתו שלא תלך לבית האבל זו עילת גירושין וחייב לגרש.

חידושו של רבי חיים פלאג'י

למרות כל האמור לעיל, כותב רבי חיים פלאג'י^[2] בספרו חיים ושלום ח"ב קיב, שאם ראו ביה"ד שאי אפשר להשלים ביניהם, ועברו י"ח חודש שהם פרודים "יפרידו הזווג ולכופם לגרש עד שיאמר רוצה אני". ומביא בשם רבו "בעי חיי"^[3] סוף סימן כב שאם ראו בי"ד שקרוביה משיאים לה עצה לא להתגרש יש לבי"ד לנדותם, כיון שגורמים לקלקול גדול. וזה אמור גם כלפי האיש שכופין אותו לגרש, וגם כלפי האישה שחייבת לקבל גיטה.

ולפי דבריו אין זה משנה מדוע האיש לא רוצה את האישה, או האישה אינה רוצה את האיש, ביה"ד לכתחילה צריך להשתדל להשלים ביניהם, אולם אם עובר זמן רב ולא מצליחים להחזיר את שלום הבית מוטל על ביה"ד להשתדל לגרשם עד כדי כפייה על הגט.

דבריו מחודשים, וצריך להבין מה הבסיס ההלכתי לחייב אותם להתגרש ואף לכפות על כך.

יעויין בשו"ת דברי מלכיאל^[4] (חלק ג' סימן קמ"ה) שחולק על מסקנת הגר"ח פלאג'י. שם מדובר היה במקרה שאחד מאס באשתו אחרי היותו עמה, ואילו היא לא חפצה להתגרש הימנו בשום אופן. אחרי שדן שם העלה שאי אפשר לאלצה להתגרש כנגד חרם דרבנו גרשום על אף הפירוד הארוך ביניהם. וזה לשונו שם:

"… וחלילה להתיר חרם רבינו גרשום מאור הגולה בעניינים כאלה, דאם כן יהיו בנות ישראל הפקר, ובשביל זה בעצמו תיקן רבינו גרשום מאור הגולה. ופשוט שחייב במזונותיה וכסותה ככל בנות ישראל הכשירות. ובשביל חשש הרהוריו אין להתיר כלל, חמישה חודשים, באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו חלפו ארבע עשרה שנה ועדיין הם באותו מצב ואי אפשר להביאם לידי שלום בית, והבעל שוטח בקשתו לשים קץ לסבלו ולהתגרש, ומנגד האישה מסרבת בנחרצות ואיננה וכבר נתבאר זה בסימן הקודם. והרי הוא כמזיד כי הלא יכול לדור עם אשתו ככל אדם וינצל מהרהורים. וביותר צריך להיזהר בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר […] ולזה ראוי להביט על היתרים הללו בשבע עיניים שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ומה הועיל רבינו גרשום מאור הגולה בתקנתו".

הרי שלא עלה בדעתו להתיר לגרש בעל כורחה כדברי שו"ת 'חיים ושלום' להגר"ח פלאג'י אפילו לאחר פירוד ארוך כזה של ארבע עשרה שנה.

אולם הואיל ומדובר באחד מגדולי הפוסקים צריך להבין מאיזו עילה הוא מחייב בגט.

והנה המעיין בדבריו ימצא שני נימוקים עיקריים לכפיה על הגט:

• מחשש שהם יבואו לכלל עבירה, ובמיוחד אם הם פרוצים בעריות. והחשש הזה הוא הן כלפי האיש והן כלפי האישה, וכלפיה החשש כבד יותר, שאפילו תהיה כשרה כשאין בעלה עמה שמא יארע לה דבר רע… וחשש ממזרים.
• מפני שאנו מניחים שלאחר פירוד ארוך מי שמעכב את הגט עושה זאת שלא לשם שמים אלא כדי להתנקם מרעהו. ומוטל על בי"ד להורות להם להתגרש, "ועל עניינים האלו וכיוצא באלו אמר קרא: על פי התורה אשר יורוך".

יש לדון באשר לנימוקים אלו:

• ביחס לנימוק הראשון, יש מקום לשאול האם החשש לאיסורים הוא סיבה המתירה כפיה על הגט? מצאתי הסבר לכך בכתבי הרב הרצוג זצ"ל, "היכל יצחק" אבן העזר חלק א סימן י, מקור לכפיה מטעם זה. הוא מסביר באחד הטעמים מדוע כופין אישה שזינתה להתגרש, משום חשש שמא תזנה, כמו שכופין את הרב לשחרר שפחה שחציה בת חורין ואינה יכולה להינשא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. והרי זו כפיה על גט שחרור שהוא כמו איסורים, עיין שם שדן בדברים, וכתב שאי אפשר לכוף כאן מטעם זה, אלא בצרוף טעמים אחרים, מפני שבשפחה תקנו חכמים, שבהפקרא ניחא לה, אבל מי יימר שתקנו במקרה שלנו שזה חשש רחוק יותר, עיי"ש.

מכל מקום מצאנו כעין זה בתקנת הגאונים בדינא דמתיבתא שתקנו לכפות על האיש לגרש בטוענת מאיס עליי כדי שלא תתלה עצמה בנכרי. אמנם כיום אין כופין לגרש מתקנת הגאונים, אולם מדבריהם למדנו כמה חששו חכמים לחשש פריצות, ומהם למדנו כמה מוטל עלינו להשתדל לגרשם כשיש חשש כזה, כדי שלא יהיה מכשול. ואף אם ביחס לכפיית האיש לגרש, שיש בו חשש של גט מעושה, לא נהגו בתי הדין לכפות את האיש לגרש ע"פ רבי חיים פלאג'י אלא בצירוף עילות נוספות, אולם ביחס לחיוב האישה בגירושין, יש לומר שר"ג לא החרים בכה"ג. 

• נצטט את הנימוק השני בתשובה הנ"ל כלשונו:

"וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידין ליתן את הדין, ולדעת מרן החבי"ב בי"ד מנדים אותו, וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מהשמים כי על עניינים האלו וכיוצא באלו אמר קרא עפ"י התורה אשר יורוך ודי בזה והיתר לחכם ירא וסר מרע. והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא מש"כ בזה בספר החסידים.

לענ"ד דבריו של הרב פלאג'י מבוססים על רבנו ירוחם במישרים נתיב כג חלק ח דף ס טור ד, וז"ל: 

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

רבינו ירוחם מחייב את הבעל בגט ואף כופה על גט במקום שהאישה מורדת ורוצה להתגרש אם גם הבעל אינו רוצה אותה ורק מעכב את הגט. למרות שהיא מרדה בו ראשונה אעפ"כ אין לו רשות לעגן את אשתו ולמרוד בה מבלי לתת לה גט. ועל גבי חידוש זה מוסיף רבי חיים פלאג'י, שגם אם הם לא אומרים בפירוש שכוונתם למרוד זה על זה, ואף אם הצד השני אומר שהוא רוצה שלום בית, כיון שביה"ד סבור שבאמת שניהם לא רוצים אחד את השני, נחשב ששניהם מורדים זה על זה וכופין לגרש.

אומנם יש שרוצים לומר שרבינו ירוחם הוא דעת יחיד, שלא מצאנו לו חבר, ועוד שדבריו לא הובאו בבית יוסף, ולכן הוא אינו להלכה. אולם בהרבה מפסקי הדין בבתי הדין נקטו את דבריו להלכה ולמעשה. ואדרבה נראה שקבלו את דבריו כמי שאין עליהם חולק. מה הנימוק שלפיו רבנו ירוחם מחייב את הבעל בגט ואף כופה עליו? נראה לומר שלושה נימוקים:

1. עיונים למשפט^[5] (אבן העזר סימן כח) מסביר את רבנו ירוחם משום שאין להם זכות לעגן האחד את השני, וכופין על מידת סדום^[6]. כמו שמצאנו בקידושין סה ע"א באישה שאומרת לאיש פלוני קדשתני והאיש מכחישה, שאם אינו מפסיד שכבר אסור בקרובותיה כופין אותו לגרש לכו"ע. וכן בספק מגורשת כופין אותו לגרש, ואינו רשאי לעגנה. 

וראיה נוספת לכך שאינו יכול לעגן את אשתו מאישה שזינתה, שאפילו אם היא בגדה בו ואשמה בגירושין לרוב הפוסקים^[7] כופין את הבעל לגרש ואינו רשאי לעגנה.

אומנם לדעת המג"א אין כופין את הבעל לגרש אישה שזינתה. ולפי דבריו יוצא לכאורה שאין לאישה טענת עיגון אם היא פשעה ומרדה בבעל. אם כן מדוע לפי רבנו ירוחם אישה שמרדה בבעל הבעל אינו יכול לעגן אותה ולומר שלא ייתן את הגט? נראה ליישב זאת לפי נימוק נוסף בביאור דברי רבנו ירוחם שיובא להלן, ועל פיו יובן ההבדל בין מורדת לבין זינתה.

• נראה שרבנו ירוחם מחשיב את הבעל למורד, ולכן כופין אותו לגרש. אע"פ שהאישה מרדה בו ראשונה, אם הבעל משיב לה במרידה שלו נחשב שגם הוא כמורד בה, כיון שאינו מאפשר שינוי בעמדת האישה, ונעשה גם הוא שותף ואחראי לפירוד שביניהם, ולכן גם הוא מורד. וראיה לדבר, מזה שרבנו ירוחם מצריך אותם להמתין שנה שמא יתפייסו, ורק אחרי זה כופין על הגט, משמע שיש תקווה שיחזרו לשלום בית, ולכן למרות שהיא מרדה ראשונה, ולכאורה הבעל גירש בגלל מרידתה, לא הפסידה עיקר כתובה.

ויש ללמוד מדבריו שגם להיפך, אם האיש התחיל במרידה והאישה כבר אינה רוצה בו, גם היא גורמת לכך שלא ירצה לחזור אליה ולכן גם היא נחשבת למורדת, ובמורד ומורדת כופין לגרש.

ולפי זה מובן ההבדל בין מורדת לזינתה, מורדת ניתנת לחזרה ואם הבעל מורד בה גורם שלא תחזור בה ונחשב גם הוא כמורד, אבל אישה שזינתה אסורה על בעלה, ולכן הבעל אינו מורד בה. לכן לפי המג"א בזינתה אין כופין אותו לגרש, אבל אפשר שבמורדת כופין את הבעל לגרש.

• נימוק נוסף ניתן להביא מאגרות משה אבן העזר חלק ג' סימן מד, שנשאל על מקרה של זוג ששניהם רצו להתגרש, וכבר חתמו על הסכם גירושין בבית המשפט (בארה"ב), אולם הבעל דורש שאשתו תסכים עמו בכמה נושאים אחרים כמו חינוך הילדים, וביה"ד חייב אותו לגרש. השאלה הייתה האם אפשר לחייב את הבעל לגרש במקרה כזה? ועל זה אומר רבי משה פיינשטיין שגם אם כפוהו על הגט אין זה גט מעושה, וז"ל: 

"דהא כתבו התוס' ב"ב דף מ"ח ד"ה קדיש בטעם שגט לא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר כסות ועונה משום שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה, ומטעם זה פסול גט המעושה שלא כדין וע"י עכו"ם אף בכדין, ורק אם הוא מחויב לגרש הוי זה עצמו כמו מכר, כדאיתא שם בתוס' ד"ה אילימא וד"ה ד"ת עיין שם, וא"כ הוא שייך ברוצה שתהיה אשתו שהשאר כסות ועונה ועוד יותר מזה היה נותן שתהיה אשתו, וגם הא יצטרך ליקח אשה אחרת שג"כ יתחייב לה בשאר כסות ועונה וכל הענינים… אבל באינו רוצה בה לאשה או שיודע שלא תהיה אצלו כאשה, שבשביל זה רוצה בעצם לגרשה, רק שמחמת שהיא צריכה הגט רוצה להשיג ממנה איזה דבר, הוא רק כבית ושדה שאינו רוצה למכור בסך שנותן לו הלוקח משום שהשדה עדיף לו מהמעות שנותן לו, או מפני שרוצה ליתן לו יותר משויה, שכל הענין הוא רק ענין ממון שע"ז הא אר"ה דתליוהו וזבין זביניה זביני כיון שעכ"פ משלם לו השיוי גמר ומקני אגב אונסיה. וא"כ גם בגט כה"ג שנעשה רק ענין משכון לממון נמי יש לומר אגב אונסיה גמר ומקני דמה שנפטר משאר וכסות".

רבי משה פיינשטיין מחדש ע"פ הגמ' והתוספות הנ"ל, שאם האיש אומר שאינו רוצה באשתו, הואיל שבזה שמגרש את אשתו נפטר מחיוביו כלפיה הוי "תלויהו וזבין", אפילו אם הוא רוצה להשיג דברים אחרים מעיכוב הגט. וזה תואם ממש את דברי רבנו ירוחם, שאם גם הבעל אינו רוצה בה, אלא שאינו רוצה לתת את הגט מסיבות אחרות, אפשר לכפותו על הגט ואין זה גט מעושה.

ולהלכה למעשה, מצאתי שפסקי דין רבים סמכו על דברי רבי חיים פלאג'י, ובכל אופן נהגו כן לדינא ביחס לחיוב האישה בגט ולהשלכות הממוניות שלו כמבואר בפסקי דין רבניים חלק ט (עמוד 150 וכן בעמוד 217) וחלק י"א (עמוד 206). אציין עוד כמה מהם שסמכו עליו בדרגות שונות של חיוב, כדלהלן:

• ראה בפד"ר ז' (עמודים 111-113) בהרכב הרבנים הגאונים הרב י. נסים, הרב אלישיב והרב ז'ולטי זצ"ל, שהבינו את דברי הגר"ח פלאג'י כפשוטם, וצידדו כדבריו לדינא אפילו לכפייה – על כל פנים היכא שהאישה היא זו הסרבנית לגט, וזה לשונם שם:

"לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאישה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעונינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא […] מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל".

בהמשך דבריהם כתבו שם בזה הלשון:

"ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ"ה ז"ל לא לגרש בעל כורחה יש להחמיר בכל גווני ולא נרחיק לכת כהגרח"פ ז"ל, מכל מקום יש לדון דעל כל פנים יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה – סכום אשר יקבע בית הדין – ולהיפטר על ידי כן מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו".

הרי שאף אם הם הסתפקו לדינא האם יש לנהוג כדברי הגר"ח פלאג'י אם לאו, מכל מקום הבינו בדבריו כפשוטם של דברים, לחייב ואף לכפות על הגט, והלכה למעשה במקרה כזה פטור את הבעל מחיוביו כלפי אשתו.

• ובאופן יותר מחייב כתבו בית הדין הרבני הגדול (תיק 382/נ"ד בהרכב הרבנים הרב מרדכי אליהו, הרב שלמה דיכובסקי והרב יוסף נדב) שבהיעדר סיכוי לשלום בית אין לבית הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. 
• וכן פסקו בית הדין הרבני הגדול (פד"ר חלק י"א עמוד 362) בהרכב הדיינים הגאונים ע' יוסף, י' קאפח ומ' אליהו זצ"ל כי במקום שברור שאין עוד תקנה ובני הזוג לא ישובו לחיות בשלום יש לשים קץ ולהפריד בין בני הזוג, ואין להניח מצב זה להימשך, עיין שם בעמוד 364 שכתבו בזה הלשון:

"נראה אמנם שאין האישה אשמה במצב האומלל שנוצר […] רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל אך 'הלעולם תאכל חרב'? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה שזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין בני הזוג. ולפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להתגרש בגט פיטורין." 

• וכן בפד"ר ט"ו (עמודים158-161) בהרכב הרבנים הגאונים שאר ישוב כהן זצ"ל, מרדכי א' אוריה שליט"א, וחיים שלמה שאנן זצ"ל מובאים דברי הגרח"פ הנ"ל, ומפרשים ומבינים את שיטתו שהוא פוסק לחייב גט פיטורין את הצדדים, ואף לכפות עליהם, ומצרפים דבריו לכפות גט פיטורין על הבעל.

אנו מוצאים שדיינים רבים הבינו את דברי רבי חיים פאלג'י בתשובת שו"ת 'חיים ושלום' כפשוטם שכוונתו אף לכוף את הבעל לגט היכא שאין סיכוי כלל לעשיית שלום בית, ומ"מ לעניין מעשה ביחס לאישה הסכימו שיש לחייב אותה להתגרש.

וכך כתב הרב משה פיינשטין זצ"ל ב'אגרות משה' ביו"ד חלק ד סימן טו לחייב בגט את האישה בהעדר סיכוי לשלום בית, וז"ל:

"ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה".

לאור כל זאת, גם אם יש חולקים על החידוש הנ"ל, כדאי הם אותם גדולים הפוסקים לסמוך עליהם. ולכל הפחות ביחס לחיוב האישה בגט.

עוד למדתי מהפוסקים הנ"ל שעיקר הנימוק שלהם לחיוב בגט הוא בגלל שביה"ד אמד את דעת שניהם שהם אינם רוצים בשלום בית, ומי שמסרב לגירושין עושה זאת מטעמים צדדיים של נקמה וכדומה. והנה, לפי מה שביארתי לעיל חידושו של רבי חיים פלאג'י לענ"ד מבוסס על רבנו ירוחם, שאומר שאם שניהם מורדים זה על זה כופין לגרש, ורח"פ הנ"ל מוסיף ומחדש שגם אם האישה או האיש לא אמרו בפירוש שהם רוצים להתגרש לאחר פירוד ממושך של י"ח חודש אנו אומדים את דעתם שהם רוצים להתגרש, וכופין אותם להתגרש.

ונראה שהפוסקים אינם מקבלים את הקביעה שפירוד ממושך של י"ח חודש הוא הוכחה תמיד ששניהם אינם רוצים זה את זה, והדבר תלוי בכל מקרה לגופו אם ביה"ד משתכנע שהצדדים אינם רוצים זה את זה, שאז מחייבים אותם להתגרש. וגם הפוסקים שאינם מקבלים את רח"פ, נמצא אותם אומרים שאם ביה"ד אמד את דעתם שאינם רוצים זה את זה מחייבים בגט. אלא שיש פוסקים שאינם סומכים על עצמם לאמוד את דעת הצדדים שאינם רוצים זה את זה. אבל העיקרון מוסכם על כולם, שאם אינם רוצים זה את זה חייבים להתגרש. וכך נראה מהפוסקים שציטטנו לעיל.

והנה גם מי שלא קבל את חידושו של רבי חיים פאלאג'י, וניסה לפרש את דבריו שלא כפשוטם שלא מדובר בחיוב וכפייה אלא בהנחיה בלבד, כמו ביה"ד הגדול בערעור 314/תשמ"ד בהרכב הרבנים א"י וולדנברג, יצחק קוליץ ואליעזר שפירא, פורסם בפד"ר חלק יג עמ' 360 ואילך, מסכים שאם שניהם אינם רוצים זה את זה חייבים להתגרש. אבל פירוד ממושך בלבד אינו ראיה לכך. וכך נאמר שם בעמוד 362

גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגרח"פ הוא רק היכא שבגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג אינם מסכימים להזקק זל"ז לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון "ואם בינם לשמים", וגם הראיה מביא מס' החסידים שמדובר שם היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו וכו' כמוזכר גם ב"באר היטב" אה"ע סי' קי"ט סק"ג. וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם בח' אה"ע סי' ק"ג, שמסתייע בו "החיים והשלום" בתחילת דבריו שם. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה"ג יודה גם הגרח"פ ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לג"פ כל עוד שאין כל עילה ממשית לזאת. ובנידוננו המערער אין רצונו בשלום אך האשה דורשת עד היום שלום בית כנה, וביקשה מאתנו מאד שנעשה את הכל למען שלום בית.  

אולם כאן נשאלת השאלה המעשית האם נוכל לסמוך על אומדן דעתנו שהם רוצים להתגרש כאשר האישה צווחת שהיא רוצה בשלום בית?

 וראיתי לנכון לצטט מדבריו של אב"ד דחיפה לשעבר הגאון הרב אברהם אטלס זצ"ל (דבריו פורסמו ב'שורת הדין' כרך ה עמ' קלא–קנד, וראה שם בעמוד קמ), וזו לשונו:

"בתביעות לשלום בית שומה על בית הדין לבדוק ולבחון האם אין בה (בתביעה) משום הערמה ומרמה. הדרך היחידה לעמוד על כנות התביעה ולדעת האם היא הוגשה בתום לב או אם לא, היא רק בדרך האומדנא, שהרי בתביעות לשלום בית אין בידי בעלי הדין האמצעים והכלים להוכיח ולבסס את תביעותיהם וטענותיהם, שהרי הטענות שביניהם הן בתחום שבינו לבינה. ולכן הדרך של אומדנא היא הכלי היחיד להגיע לברור התביעות. על מנת להגיע לאומדנות מוכיחות, חייב בית הדין להיכנס לפני ולפנים של חיי בני הזוג, לשמוע עובדות במכלול מערכת החיים המשותפים, וכיצד התנהלו לפני הגשת התביעות. אין לבית הדין להתייחס אך ורק לעובדות ולהתנהגות הצדדים כפי שהיא בעת הדיונים, כי כבר אמרנו שלתביעה לשלום בית עלולות להיות מגמות פסולות, והכותרת 'שלום בית' יכולה להיות 'מסך עשן' ו'כסות עינים' להסתרת הכוונה האמיתית להפיק תועלת ממונית." 

לפי דבריו מוטל על הדיינים לאמוד את דעתם של הצדדים, האיש והאישה, האם מי מהם רוצה באמת שלום בית, או שהתביעה לשלום בית היא 'מסך עשן' ו'כסות עיניים', ובאמת הם רוצים להתגרש. "ולכן הדרך של אומדנא היא הכלי היחיד להגיע לברור התביעות."

למרות דבריו הברורים קשה לסמוך על דעתנו, להחליט שאין סיכוי לשלום בית, ולאמוד את דעת האישה שגם היא רוצה להתגרש. מה עלינו לעשות הלכה למעשה?

נראה שבעיה זו עמדה לפני גדולי ישראל, וכדי לפתור אותה הציעו לפסוק פיצויי גירושין, כאשר יבואר להלן.

תגובה לדברי הרה"ג מיכאל עמוס

עיינתי במאמרו של ידידי הגאון הרב מיכאל עמוס שליט"א (שהתכוון לומר בכנס הדיינים חורף תש"פ ומסר את הדברים בכתב), שבו התייחס לחידושו של רבי חיים פלאג'י זצוק"ל שאם יש פירוד ממושך בין בני זוג ולא מצליחים להשכין שלום ביניהם זו עילת גירושין, ואם עברו י"ח חודש לפירוד שלהם כופין את הבעל לגרש ואת האישה לקבל גיטה. ותמה עליו תמיהה גדולה מה מקור לחידוש זה. והביא מפסקי דין שאין סומכין עליו כלל.

ידוע שרבי חיים פלאג'י היה מגדולי הדור בימיו, ואי אפשר לדחות את דבריו בטענה שאינם מסתברים. במאמרי זה ניסיתי להסביר את דבריו. וכתבתי לעיל שיש לו שני נימוקים כבדי משקל לחיוב בגט ואף לכפיה על הגט. ולע"ד הנימוק העיקרי שלו הוא שלאחר פירוד ארוך יש לנו אומדן דעת ששניהם לא רוצים זה את זה, והסיבה שמי מהם מתנגד לגט היא כדי להתנקם מרעהו, וממילא יש כאן את הלכת רבינו ירוחם שאם שניהם מורדים זה על זה כופין לגרש (ראה לעיל עמ' 5).

והנה מה שכתבו כל הפוסקים שציטט שלא לסמוך על רבי חיים פלאג'י זה ביחס לקביעה של י"ח חודש כמבחן לכך שאינם רוצים זה את זה, אבל אם יראה לעיני הדיינים שאינם רוצים זה את זה כולם מודים שחייבים להתגרש.

ועיין בדברי הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שכתב בפירוש שאם ברור לדיינים שאינם רוצים זה את זה בוודאי לא החרים רבינו גרשום, אלא שיש לחשוש שמא יפרצו לעבור על החרם, אבל אם יש פירוד ארוך לא שכיחא מילתא ואין חשש שיפרצו החרם ויש להתיר. ולבסוף לרווחא דמילתא הציע למנוע ממנה שאר וכסות כלחץ להתגרש (ראה לעיל בעמ' 7).

וביתר שאת ויתר עוז חיזק את דבריו הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ג – אבן העזר סימן יח, וכתב שרבי חיים פלאג'י הוא "אילן גדול לסמוך עליו". ויתרה מזאת, הוא צירף את תקנת הגאונים לכוף לגרש בטוענת מאיס עלי, שלפי הרמב"ן התקנה לא בטלה, אלא שאינה נוהגת בזמן שבטלה פריצות הדור, אבל בזמן הזה שיש לחוש שהאישה תצא לתרבות רעה ויהיו קלקולים של ממזרות יש מקום לסמוך עליהם לכפות על הגט. אלא שלבסוף הסתייג מכפיה בשוטין משום שאפשר לפרש דבריו של רח"פ בכפייה בדברים למקרייה עבריינא.

הג"ר מיכאל עמוס בפסק דין שלו (ביחד עם הדיינים הגאונים היישריק ושינדלר) מצטט פס"ד (פד"ר חלק יג עמ' 360 ואילך, שהוזכר לעיל בסמוך), שלא מקבל את דברי רח"פ כפשוטם לכפות על הגט, אלא כוונתו להנחיה בלבד לדיינים להשתדל ולהפריד את הזיווג, אבל באותו פס"ד נאמר בפירוש שאם ברור לביה"ד שאינם רוצים זה את זה כופין לגרש.

מה שהקשה מתשובת רבי חיים פלאג'י שבאין לו גבורת אנשים יש פוסקים שכופין לגרש, ולמרות זאת הוא אומר שיש להמתין אולי יתרפא וימתינו שנה, שנתיים או שלוש, ולכאורה זה שלא כדבריו שלאחר י"ח חודש כופין לגרש, נראה ששם הוא מציע להמתין יותר זמן, כיון שאין ביניהם שנאה, אדרבה רוצים בשלום בית, אלא שיש לו בעיה שאין לו גבורת אנשים ואולי יתרפא (וכידוע הריפוי תלוי גם בטיפול נפשי ואפשר שיתרפא). אבל כשיש ביניהם שנאה ואינם רוצים זה את זה די לשיטתו בפירוד של י"ח חודש כדי לחייבם להתגרש.

מה שהקשה מתעלומות לב שלא הסתפק במה שאמר רבי חיים פלאג'י לחייב את האישה בגירושין, והוסיף שיש לפצות אותה, משמע שלא סמך עליו, אינו קשה כלל. כפי שאבאר דבריו לקמן שזה בא לאחר שתקן שלא לגרש בעל כורחה בדומה לחדר"ג, וכיון שהאיש גורם את הגירושין הוא עובר על החרם, ולכן כדי שלא יעבור על החרם צריך לפצותה. זאת ועוד, כבר הסברתי שהפוסקים לא רצו לסמוך על רבי חיים פלאג'י בקביעתו שפירוד של י"ח חודש מוכיח ששניהם אינם רוצים זה את זה, וצריך עדיין אומד דעת הדיינים, ומתן פיצויים מחזק את אומד הדיינים שמתגרשת ברצון. 

חיוב הגירושין עם פיצויים

מצאנו בפסקיו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל (בשנים 1936–1959) חיוב של פיצויי גירושין. הואיל ופיצויי גירושין הם חידוש גדול שלא מצאנו להם סימוכין בש"ס ובפוסקים הקדמונים, וגם בתקופה שלאחרי הרב הרצוג כמעט לא מצאנו פס"ד הממשיכים מסורת פסיקה זו, ראוי לעיין ולבאר מה מקורותיה של פסיקה זו.

המובאות שהובאו בספרים שונים מפי הגרי"א הרצוג נאספו מאוסף פסקי דין בעריכת ד"ר זרח ורהפטיג (יצא לאור בשנת תש"י). בהקדמה כתב העורך כי נימוקי הפסקים פרט לאחדים לא פורסמו ככתבם, אלא בתמציתם ומשום כך אין לאוסף זה אופי רשמי. על נושא זה כבר כתבו הדיינים הגאונים הרב שלמה שפירא, הדיינים שטסמן, לוז ואדרי והדיינים הרב אושינסקי, גרוזמן וזרביב לבאר מקחו של צדיק. ולצורך הדברים שהתחדשו לי אביא את תמצית המקורות של הפוסקים שחייבו בפיצויים.

שני סוגי פיצויי גירושין

מתוך פסקי הדין של הרב הרצוג עולה שיש שני סוגיי פיצויי גירושין. יש להבחין ביניהם, ורק אחד מהם נוגע לעניינינו, אם כי יש זיקה ביניהם, כפי שיבואר: 

• פיצויי גירושין שמטרתם לשלם לאישה עבור חלקה של האישה ביצירת המשאבים ששרתו את התא המשפחתי. 
• פיצויי גירושין, שעליהם אנו מדברים, הם אלו שמהווים פיצויי לאישה שנדרשת להתגרש שלא בטובתה ונגד רצונה כאשר יש חדר"ג שאוסר על הבעל לגרש. עניינם של פיצויים אלו יבואר להלן.

פיצוי גירושין על תרומתה של האישה ביצירת המשאבים לרווחת הבית 

להלן כמה דוגמאות לפיצויי גירושין כאלו שנפסקו בבתי הדין:

• בפס"ד של בית הדין הגדול בירושלים משנת תש"ז (בהרכב הרה"ר רי"א הרצוג – יו"ר, הרה"ר הראשל"צ רבצמ"ח עוזיאל והרב משולם ראטה) נאמר: 

בית הדין הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אישה – שחיתה עם בעלה עשרות בשנים וילדה וגדלה בנים ובנות – בלי פיצויים מתאימים, ולכן מחזירים הדבר לבית הדין הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו.

• בפסק דין מיום כ' בסיוון תש"י (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והר"ח שבתי) נאמר: "כשהכתובה מועטת נוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר".
• בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה (הרב א' ע' רודנר – יו"ר, והרבנים י' נ' רוזנטל ומ' ב' חמווי) מיום ג' כסלו תשט"ו, והובא בפד"ר (כרך א עמ' 137–138), בעניין בני זוג שחיו שבע עשרה שנה ללא ילדים בני קיימא: הבעל חלה במחלת הברוטולוזה ובגלל זה הפילה אשתו הרבה פעמים. האישה תובעת גט פטורין וחלוקת הרכוש שווה בשווה, כי היא ניהלה המשק ואפשרה לו לעסוק בעבודתו כרופא וטרינר. הבעל טען, שפיצויים נותנים לאישה כדי שתתרצה לקבל הגט, אבל כשהאישה היא הדורשת את הגט אין מקום לפסוק לה פיצויים.

בית הדין העלה וזו לשונו: 

כבר נהגו בתי הדין בישראל לקבוע פיצויים לאישה לפי שיקול דעת בית הדין, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש, והמצב הכלכלי של הצדדים.

נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשיקול דעת בית הדין. ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג. ועיין אבן העזר סימן ס"ו סעיף י"א

ביחס לטעם לחיוב פיצוי גירושין כתב בפסק דין הנ"ל:

בפסיקת בתי הדין בארץ הודגשה כביסוס לחיוב הפיצויים ההנחה שהנכסים שנרכשו בתקופת הנישואין בעמל וחסכון – על ידי שני בני הזוג נרכשו. האישה תרמה את חלקה ושותפה היא לנכסים ומשנתפרדה החבילה יש לה לאישה תביעה מבוססת לקבל חלק ואולי אף שווה בנכסים. פיצויי הגירושין באים אפוא להחזיר לאישה חלקה מעמלה כי:

אין להתעלם מחלקה הגדול בפיתוח והחזקת [ה]משק […] הרי דבר ברור הוא, שהיא עבדה, עמלה ופיתחה את המשק והשקיעה רוב מרצה וכוחותיה בזה.

ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאישה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה, הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת), אין יסוד בגלל זה לתת לאישה את חצי הרכוש כדין שותף שווה בשווה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו, כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים שעל הבעל לשלם לאישה במקרה של גירושין, כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ.

בפסקי הדין מודגש כי הנוהג לפיצויי גירושין של האישה הוא בגלל 'כל הנושא אישה סתם נושא אדעתא לקיים מנהג מקומו:

בית הדין הרבני הגדול […] קובע: 'והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האישה המתגרשת', 'שכן הנהגנו גם בארץ', ו'נוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר', ו'נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם פיצויים בנוסף לכתובתה'

פיצויי הגירושין הללו הם כעין איזון משאבים הנוהג היום לפי חוק יחסי ממון.

נראה שהרב הרצוג בגדלותו הבין את השינוי של החיים בימינו, שנשים "שלנו חשובות הן", עובדות ומתפרנסות, בנגוד לימי קדם שאשה במעשה ידיה לא הייתה יכולה להתפרנס, ואז היו חיוב מזונותיה עיקר, ומעשה ידיה לבעלה משום איבה. בימינו נשים עובדות ומשתכרות לפעמים יותר מהבעל, ברצונה תאמר איני ניזונית ואיני עושה, ואז מצד הדין היא יכולה להפטר מכל עבודות הבית (לפי התוספות), ולכן אם היא מסכימה להישאר בבית ולגדל את הילדים ולא לעבוד בשביל עצמה, זה על דעת שהם יתחלקו ברכוש.  ומבחינה קניינית גם כן יש חלות של הקנין לפי מה שכתבו המהרשד"ם חו"מ שכז ומהר"י בן לב ח"ב סימן כג ביחס לחוק הירושה במקומם בטורקיה שהאלמנה יורשת חצי הנכסים, והסבירו הפוסקים הנ"ל שעל דעת כן נישאו, והקניין על כך הוא כדין "הן הן הדברים הנקנים באמירה", או כדין קניין האומנים ש"מסיעין על קיצתן". יש לומר שגם ביחס לחלוקת הרכוש עם הגירושין לפי חוק יחסי ממון חל קניין זה.

אומנם יש לציין שהפוסקים המהרשד"ם והמהר"י בן לב שדברו על מתן לאישה מחצית מהרכוש דברו בירושת האלמנה, וקבעו שאז יש אומדנא שרצה להקנות לה מחצית מרכושו, אולם הם לא דברו על חלוקה כזאת בגירושין, שאז אומדנא זאת אינה קיימת.

וגם הפד"רים הנ"ל לא דיברו על חלוקת הרכוש בגירושין אלא על פיצויי גירושין, וקבעו זאת בבעל שיוזם את הגירושין, או אשם במידה מסוימת בגירושין, שאז יש צורך בריצוי האישה, ואף במקום ששניהם אינם מסתדרים זה עם זו, אך לא דיברו באישה מורדת. גם אין כאן מנהג של חיוב ממוני, אלא מנהג הלכתי לפסוק פיצויים כדי שלא יעבור על החרם.

אך בימינו שמקובל ע"פ החוק שגם במקרה של גירושין תקבל האישה מחצית מהרכוש שנצבר בזמן הנישואין, ויש אומדנא של כלל הציבור להסדר זה, נעשה הדבר מקובל בבתי הדין בישראל. לפיכך כיום אין צורך לדבר על פיצויי גירושין כאלה.

פיצויי גירושין לאישה שנדרשת להתגרש נגד רצונה

להלן דוגמאות לפיצויי גירושין לאישה שנדרשת להתגרש נגד רצונה:

• בפסק דין של בית הדין הגדול לערעורים בירושלים מיום כ"ט שבט תש"ה (בהרכב הרה"ר הראשל"צ רבצמ"ח עוזיאל – יו"ר, הרה"ר ריא"ה הרצוג והרב יוסף הלוי) נאמר: 

והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האישה המתגרשת ואפילו לאישה רעה שראוי לגרשה, כל זמן שלא נאסרה על בעלה מן הדין ממש, ואף לאישה שהיא קרובה למורדת אך לא מורדת גמורה. ומה גם במקרה שלפנינו, שיש להתחשב עם כל הסבל שסבלה התובעת מבעלה ועם כל הביזיונות והעינויים שהתענתה תחת ידו. אין ספק שמגיעים לה פיצויים.

נראה שהפיצויים כאן הם כדי לרצות את האישה להתגרש, כיון שאי אפשר לחייב אותה מדינא להתגרש, כי אפילו "אישה רעה כתובתה בצידה", ואסור לגרשה בעל כורחה בגלל חדר"ג, ממילא יש צורך בריצוי האישה להתגרש, וביה"ד פוסק לה פיצוי גירושין.

• בפס"ד של בית הדין הגדול בירושלים מיום י"ח אדר ב' תש"ח (בהרכב הריא"ה הרצוג, הרה"ר עוזיאל והר"ח שבתי) נאמר: 

במקרה כזה שאין האישה גורמת לכך [=לג"פ], צריך שהפיצויים יהיו במקסימום של יכולת הבעל ובאפשרות של חיי קיום של האישה המתגרשת.

גם כאן מדובר שאין לבעל עילה לחייב את האישה בגט ולכן הוא צריך לרצותה להתגרש, וביה"ד פוסק פיצויים ולוקח בחשבון את יכולתו הכלכלית של הבעל

• בפסק דין מיום י"ז בכסלו תש"י, בעניין אישה שאינה רוצה להתגרש אלא נגד תשלומים כספיים: 

יש לשים לב לאיסור שיש לגרש אשתו ראשונה (שולחן ערוך אבן העזר סימן קיט), ואם קיים הכרח גדול בדבר, ראוי לחייבו שמלבד סך הכתובה, נדוניא ותוספת, ייתן לה פיוס מעות נוסף על כתובתה.

שכן הנהגנו גם בארץ, לפי כמה פסקי דינים לתת פיצויים לפי יכולת הבעל ולפי מצב יוקר החיים והורדת המטבע מזמן כתיבת הכתובה עד זמן הגירושין.

גם כאן הפיצויים הם לצורך פיוס האישה להתגרש במקום שאינה חייבת להתגרש, וביה"ד לוקח בחשבון גובה הפיצוי את יכולתו של הבעל, וגם הצמדת הכתובה ליוקר החיים, שגם ההצמדה יש בה מן הפשרה לצורך פיצוי האישה.

• בפסק דין מיום ט' אדר א' תשי"א (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והרב יעקב הדס), בעניין איש ואישה שהיו נשואים זה לזו עשרים וחמש שנה, נולד להם ילד ומת, זה שמונה שנים חיים בפירוד, האיש תובע גט מפני שלא זכה להיבנות ממנה – פוסק בית הדין:

'אין נזקקין ללחוץ על האישה על הגירושין בתביעה שרוצה לישא אישה בת בנים, אף אם שהה אִתה יותר מעשר שנים ואין לו ולד בן קיימא ממנה, אלא אם כן בית הדין משוכנע באמִתות כוונתו ומתוך מתן סכום מספיק של פיצויים במידה שיש לאמוד שעל ידי זה נתרצית באמת להתגרש.'

גם כאן הפיצוי הוא לצורך ריצוי האישה להתגרש כיוון שיש לנו ספק אם רבנו גרשום החרים במקום מצוה, ועל ביה"ד לבדוק אם כוונתו לשם שמים, ולקבוע סכום שעל ידו יש להניח שנתרצית.

• בפס"ד מיום ז' כסלו תשט"ו (הרה"ר י' נסים, הר"ש ברוט, הר"ע הדאיה) נאמר:

הנה מנהג בתי הדין בארץ ישראל הוא לחייב את הבעל לפצות את אשתו עד כפל מסכום הכתובה. וזאת אפילו אם הוא מגרשה במקרה ששהתה עשר שנים ולא ילדה. ראה תעלומות לב (חלק ב סימן ב בשם הנדיב לב, וראה פדה את אברהם, מערכת פ (פיוס)) ונודע ביהודה (סימן קב) […] והמדובר הוא אף לפי מנהגי הספרדים וכמה מעדות המזרח שהיו כותבים את הכתובה בסך גדול. עדות שלא נהגו בכך, כבמקרה דנן, שאין הכתובה עולה על עשרות לירות – הרי זה ברור שאין להתחשב בסכום הנקוב בכתובה ואין לפסוק לפיו, אלא שיש לקבוע פיצויים הולמים.

גם כאן אי אפשר לחייב את האישה להתגרש בגלל ספק אם רבנו גרשום החרים במקום מצוה, וביה"ד פסק פיצויים לריצוי האישה.

• בפסק דין הגאונים הגר"א שפירא, הגר"מ אליהו והגר"ש מזרחי זללה"ה (נדפס בפד"ר יב עמוד 124) דנו באישה שהתברר שאינה יכולה להרות, ואישרו את פסק דין בית הדין האזורי שחייבה להתגרש. על כך הוסיפו: 

במקרה כמו דידן שמחלת האישה באה לא באשמתה, אלא לפי דבריה – כתוצאה מתנאי החיים הקשים בזמן הנישואין, והעילה לגירושין היא בגלל טענת הבעל שרוצה לקיים מצות עשה של פרו ורבו, נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם לאישה פיצויים, נוסף על הכתובה, וכדי לא להזניח את האישה שתישאר אחרי הגירושין בלא קורת גג לראשה מחייבים את הבעל או להשאיר את הדירה של הזוג – אם שלהם [היא] – ברשות האישה או שידאג למצוא לה דירה אחרת שווה לה בערך, או במקרים מסוימים, לפי שיקול דעת בית הדין, שייתן לה מחצית רכושו או משווי הקרוב לזה.

גם כאן ביה"ד לא מצא שיש לחייב את האישה בגט, בגלל הספק אם רבנו גרשום החרים במקום מצוה ופסק פיצויים, וגובה הפיצוי לרצותה נקבע "שידאג למצוא לה דירה אחרת שווה לה בערך, או במקרים מסוימים, לפי שיקול דעת בית הדין, שייתן לה מחצית רכושו או משווי הקרוב לזה. 

נראה שביה"ד כאן פיצה את האישה באיזון המשאבים.

בכל פסקי דין אלו הוזכרו הפיצויים לאישה כדי להרחיק מהתנגשות בחדר"ג.

דעת בעל תעלומות לב  

אחד המקורות החשובים והקדומים לחיוב בפיצויי גירושין כדי לרצות את האישה להתגרש הוא תשובת בעל תעלומות לב^[8] (חלק ב אבן העזר הלכות גטין סימן א, מדף לד ע"ב בדפי הספר ואילך). שם הוא דן במי שבא לבית הדין לגרש את אשתו בטענה שהיא מאוסה בעיניו:

"כי לא יוכל לסובלה ונמאסת בעיניו ועל כן רוצה לשלם כתובתה מושלם ולגרשה בעל כורחה והיא צווחת ככרוכיא שאינה רוצה בשום אופן לעזוב אלוף נעוריה". 

הוא האריך לבאר שם שמדינא דגמרא אסור לגרש את אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, ורק בזיווג שני אם שנאה ישלחנה. והביא שכן כתב בשו"ת הרשב"ש (סימן תיא) ובשו"ת יכין ובועז (סימן קכב וסימן קכח) שאין בית דין נזקקין לו, וחייבין בית הדין למנוע הסופר לכתוב והעדים לחתום בגט כזה. עוד הביא מכנסת הגדולה (אבן העזר סימן עז הגהות הטור אות ג) שאם יש חרם רבנו גרשום או שבועה ורוצה לגרש ולתת כתובה אין בית הדין מזדקקין לו, ולמד מדבריו שהוא הדין באישה ראשונה.

מאידך גיסא כתב שם שפסק דין כזה שלא יוכל הבעל לגרשה בעל כורחה מכוח האיסור לגרש את אשתו ראשונה הוא גם בעייתי וטעון בדיקה אם כדאי להשאיר את המצב כך ללא פתרון: 

איני רואה בזה תקנת בנות ישראל כי מה הועילו חכמים בתקנתם לחייבו לתת מזונות ולכופו שלא לגרש והיא מר לה יושבת גלמודה וגם הוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עברה. 

ולכן למסקנה הוא כותב: 

מכל מקום נראה לי שאם בא בטענה שנמאסה בעיניו ראוי לבית דין לעשות דרך בקשה אולי הוא כעס עובר וישובו להיות לאחדים, ואם עבר זמן זמנם והרב הגדול שארנו ז"ל בס"ה חיים ושלום (חלק ב סימן קיב) נתן קצבה ח"י חדשים, והכל לפי ראות הדיינים היושבים על מדין, ובעין שכלם המה יראו כי עדין עומד במרדו ואין שניהם יכולים לדור במקום אחד ראוי לחייבו לפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת גט. 

בהמשך לכך תוקנה תקנת בית הדין דטריפולי: 

לבלתי תת רשות לשום אדם לגרש אשתו שלא ברצונה […] אך שאם יראו בית הדין שהבעל איננו שומע בקולם ואחר שיודיעוהו חומר האיסור ודחו אותו מזמן לזמן ובכל זאת הוא עומד במרדו ובית הדין יבינו בחכמתם שאי אפשר לשניהם לדור עוד במקום אחד כי אז כדי שלא להניח האישה עגונה אלמנות חיות והאיש גם כן שרוי בלא אישה יזדקקו בית הדין לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה […] עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה.

לסיכום, פסק דינו של תעלומות לב (חלק ב אבן העזר הלכות גטין סימן א) ותקנת בית הדין של טריפולי משנת התרמ"ד שבאה בעקבותיו עוסקים באישה שאסור לבעל לגרשה. אעפ"כ, כאשר ביה"ד מבין שלא ייכון ביניהם שלום, וזו טובת שניהם להתגרש מזדקקין לגרשה בכפוף לפיצוי גירושין. 

פיצויי גירושין לריצוי האישה –  האם ביה"ד מחייב או ממליץ? 

וצריך עיון מה כוונתם של כל הפוסקים שהזכרנו, בעל תעלומות לב, הרב הרצוג, הרב עוזיאל וכו', שביה"ד פוסקים לאישה פיצויים, האם ביה"ד קובע את גובה הפיצוי שראוי לבעל לתת לאישה להתרצות להתגרש כדי לשכנע אותה להתגרש בכפוף לקבלת הפיצוי, אך הדבר עדיין תלוי בדעתה, או שמחייבים את הבעל לתת ואת האישה להתגרש בכפוף לקבלת הפיצויים?

קשה לומר שכוונתם של הפוסקים הייתה רק לשכנע את האישה להתגרש, כי אם לא תשתכנע ולא תסתפק בפיצוי ולא נוכל לחייבה להתגרש מה התועלת במה שיחליטו ביה"ד? אלא נראה לומר שביה"ד פוסק לחייב את הבעל בפיצוי, ואז מחייבים את האישה להתגרש בכפוף לכך שהבעל יפצה אותה כפי שביה"ד קובע.

וכך עולה מדברי תעלומות לב שהזכרתי לעיל, שאם יראו הדיינים שאי אפשר להשלים ביניהם "ראוי לחייבו לפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת גט."  הרי לנו שהוא מחייב את הבעל לשלם, ונראה שחיוב זה מחייב גם את האישה להתגרש, וזו כוונתו בהמשך לאחר שהזכיר את תקנת בית הדין דטריפולי שלא לגרש אישה בעל כורחה, שכתב: "יזדקקו בית הדין לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה […] עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה."

בשו"ת גבעת פנחס לבעל ההפלאה (אבן העזר סימן ב) דן במי ששהה עשר שנים ולא נפקד בזרע של קיימא ורוצה לעלות לארץ ישראל כדי לזכות ולהיפקד, ואשתו מסרבת לעלות אתו, ודן בעניין חרם דרבנו גרשום במקום מצוות פרייה ורבייה. הוא הביא שם דעת אחד מן הגדולים שכתב שחייב לתת כל אשר לו לפייס את אשתו במקום חרם דרבנו גרשום אפילו למאן דאמר שלא גזר רבנו גרשום במקום מצווה, והוא חלק עליו, שכשם שאינו חייב לתת כל ממונו לקיים מצוות עשה הוא הדין בחרם דרבנו גרשום אם לא גזר במקום מצווה. והביא – לאידך גיסא – את דעת הנודע ביהודה שבמקום מצווה אין חייב ליתן לה דבר.

גבעת פנחס מחדש שאף שכופין את האישה להתגרש במצב זה שרוצה לעלות לארץ ישראל כדי להיפקד והיא מסרבת, כיוון שהכפייה נעשית לצורך קיום מצוותו של הבעל, דהיינו, מצוות פרייה ורבייה שאין האישה מצווה עליה, עולה שהכפייה לגירושין נעשתה בגרמת הבעל, ועליו לשלם את מה שראוי לו לשלם עבור קיום מצוות פרייה ורבייה.

מכל מקום ברור שביה"ד פוסק פיצוי הראוי, ועל פיו מחייב את הבעל לשלם ואת האישה להתגרש.

וכן ראיתי מה שכתב הרה"ג אברהם שרמן שליט"א חבר ביה"ד הגדול לשעבר, שהסביר כך את דברי התעלומות לב (ראה שורת הדין חלק י), וז"ל:

לאחר שכל ההשתדלויות שיחזור אליה לא נשאו פרי, ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר [כמו שכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום שלאחר י"ח חודש ראוי להשתדל שיהיה גט בין הניצים]. בנסיבות אלו פסק שבזה יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט. ושם בתעלומות לב (ח"ב דף ל"ו ע"ג) הביא הסכמה של בית הדין שבטרבולוס (לוב) על עניין זה וכתבו הרבנים הסכמה של בית הדין צדק נאמרה כשאדם מגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת [אלא שכתב שבנכפית או לא ילדה י' שנים או נסמית וכיוצא בזה, דאז מותר לו לגרש ללא כל פיוס ופיצוי כדין תורה], וכשאין לבעל כל סיבה נראית לעין, ינסו בית הדין לדחות הגירושין זמן בה, שאולי יתפייסו ביניהם, ואם מתמשך הזמן ואין שלום, אזי יחייבו אותם להתגרש ויוסיפו לה שתות על כתובתה.

הרי לנו שפירש את דברי "תעלומות לב" שמחייבים את האישה להתגרש, ובכפוף לכך מחייבים את הבעל בפיצויים.

וכך הוא מביא באותו פס"ד עדות מהגרי"ש אלישיב:

פניתי לכבוד מרן הגאון הרב י. ש. אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גרושין והשיב לי, שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האשה להסכים להתגרש יש מקום לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים (זה מתאים לסוג א' של פיצויי גרושין כפי שנתבאר לעיל). אולם תביעת פיצויים [עמוד קלא] המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האישה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים (זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גירושין כפי שנתבאר לעיל) קבע מרן שליט"א, שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה.

נמצא, שהגרי"ש אלישיב מחייב את הבעל בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש, ונראה שבכפוף לכך יחייב גם את האישה לקבל גיטה.

וכן מעיד הרה"ג שלמה שטסמן מהנהגה למעשה בבתי הדין ממה שראה אצל הרה"ג שאנן זצ"ל, כדלהלן:

בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה משנת תשנ"א (פד"ר חלק טו החל בעמוד 211) כתב הגרח"ש שאנן זצ"ל דעת מיעוט בה שלל פסיקת פיצויים לשם הסדרת גירושין בין השאר בשל כך שפסיקת פיצויים שכזאת עדיין חריגה. זכיתי לשבת בדין עם מורי ורבי אב בית הדין הגרח"ש שאנן זצ"ל במשך שש שנים החל משנת תשס"ח. במשך שנים אלו, לא אחת הציע הגרח"ש שאנן זצ"ל לפסוק פיצויים לאישה לשם הסדרת גירושין תוך שהוא חוזר בו ממשנתו הראשונה, וזאת בהסתמך על כך שהנוהג לפסוק פיצויים שכאלו הפך כיום למקובל ולרווח בבתי הדין לאחר פרסום דעתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בעניין."

מדבריהם עולה שביה"ד פסק פיצויים לאישה כדי להביא להסכמתה להתגרש. וכיוון שבפסק דין עסקינן בוודאי שזה מחייב גם את האישה להתגרש בכפוף לקבלת הפיצויים.

עדות כזאת נכתבה ע"י בית הדין הרבני נתניה (תיק 823575/7) בנימוקי כב' אב"ד הג"ר מיכאל עמוס שליט"א שהוסיף:

ומסיק שם כי פנה לכבוד מרן הגאון יוסף שלום אלישיב זצוק"ל לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין, והשיב לו שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש, יש מקום לחייב את הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת פיצויים.

גם בפס"ד שני שניתן בתאריך 18/04/12 חזר בית הדין על פסיקתו ואף הוסיף כי יינתן לאשה פיצוי ע"פ שיקול דעתו של בית הדין ולאחר שהאישה הסכימה לקבל את גטה כפי שפסק בית הדין. יש לפסוק לאשה גם פיצוי בנוסף לכתובתה.

בפירוש נאמר כאן שביה"ד פוסק לחייב את הבעל בפיצויים, אומנם נאמר שהסיבה לכך היא "להביא את האישה להסכים להתגרש", אבל נראה שאין גובה הפיצויים תלוי בדעתה אם תסכים להם, אלא שתכלית הפיצויים להביא לכך שתסכים להתגרש.

וכך כתב בפירוש הראשל"צ הרב עוזיאל זצ"ל (משפטי עוזיאל חלק ז' סימן צ"ו), וז"ל:

בדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין שבישראל שלא לגרש אשה בע"כ בשום אופן אפילו אם היא אשתו שניה וכמו שכתבו משם האורחות חיים ונהגו העולם שלא לגרש אלא מרצון שניהם וכ"כ הר"ן בתשובה לא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה אולם לאידך גיסא חובה עלינו לדאוג לעיגונא דגברא בכל מקרה שיראו בית דין שאין אפשרות לשלום בין הזוג מסיבת פשיעתה או במקום שהבעל חייב לגרש את אשתו לקיים מצות פריה ורביה ולכן מצאו עצה ותושיה לפייס את האשה לקבלת גטה בהוספה של דמי כתובתה לפי ראות עיני בית דין, אם אחרי כל זאת תעמוד האשה במרדה וסרובה לקבל גט, מתירים לבעל לישא אשה אחרת עליה אחרי השלשה בידי בית דין הגט סכום הכתובה ופצויים לפיוסה, כן כתב הנודע ביהודה ז"ל, והנה למען האמת והשלום כתבתי דרך פשרה לאבי האשה ליתן יותר מכתובתה כפי הסך שכתבתי וכו' וכבר כתבתי אטו תרקבא דדינרא יהיב לה וכו' וקם הדבר על דין תורה להתיר לישא אשה אחרת עליה וכן העיד בגודלו גאון בדורנו כמוהר"ר אליהו חזן ז"ל וכתב תעלומות לב ח"ב אהע"ז סי' ב' דף ל"ז ומזקנים אתבונן דבכגון דא עושים דרך בקשה מהבעל שיפייס אותה לקבל גיטה מרצונה ומוסיף לה על כתובתה לפי יכולתו. ומעשה היה בעיה"ק  ירושת"ו בזמן הגאון מז"ה ז"ל ח"ד בדרא הא מרן הראשל"ץ חיים דוד חזן זצוק"ל וחייבו את הבעל שהיה אמיד בנכסים לפייסה בכפל כתובתה ועוד אייתי לן מ"ש מרן הגאון הגדול ראל"צ יש"א ברכה זצוק"ל דכתב ודוקא באשתו הראשונה דאפילו מזבח מוריד עליו דמעות משתדלים לו דבר יתר על כתובתה לפייסה אבל באשתו השניה ליכא פיוס רק כתובתה ותו לא (שמחה לאיש ח' אה"ע סימן ה' ד' ל"ג) אולם בבתי דיננו היום נוהגים זאת גם באשתו שניה במסיבות שיראו בתי הדין לעשות זאת לתקנת האשה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האשה לקבל גט מרצונה ואם לא תתפייס גם בזה, מקבלים בית דין בתור השלשה דמי הכתובה לפי פסק דינם ומתירים לו לישא אשה אחרת עליה.

את זאת כתבתי לברורה של הלכה זאת דתלמודא ומדברי רז"ל ותקנותיהם

הרי לנו בפירוש שהבין מדברי "תעלומות לב" שמחייבים את הבעל בפיצויי גירושין, ובכפוף לכך מחייבים את האישה להתגרש, ואם לא תסכים מתירים לו לשאת אישה שניה.

והנה כנגד החידוש הזה יצא דברים נחרצים מאד הגר"ש קרליץ זצ"ל בספרו עטרת שלמה (חלק א; סימן נא) וז"ל:

"בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושין, תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל, ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט, אם כי כמובן שהאשה יכולה לסרב לקבל את הגט אם אין סבות מכריעות לחיוב קבלת הגט, והאשה יכולה לדרוש פיצויים כפי מה שהיא מוצאת לנכון להסכמתה לגט, אבל אין דבר זה נכנס תחת סוג של תביעות שאפשר לדרוש מבית הדין שהבעל יהא מחוייב למלאות תביעות אלו, אלא זה תלוי ברצונו הטוב של הבעל שאם הגירושין אצלו הוא דבר הכרחי אז יסכים לפיצויים בלי תביעה ובלי פס"ד, ואין אנו מכירים מנהגים בישראל כאלו להוציא ממון מהבעל שלא מהדין".

לדבריו, אי אפשר לחייב חיוב ממוני שאין לו מקור בהלכה ובש"ס. לחיוב פיצויים לאשה אין מקור כזה ולכן אי אפשר לחייב, אלא רק להציע, וגם זה במקרים הנראים לבית הדין.

כמו כן הקשה הגר"ש קרליץ זצ"ל שם כיצד נולד המנהג  שהזכיר הרב הרצוג לשלם פיצויי גירושין? כי כדי ליצור מנהג צריך שהתפשט המנהג ויתקבל מנהג פשוט בכל המקומות, כפי שמשמע מדברי הרמב"ם פט"ז מהל' אישות שהביא תקנת הגאונים בכל הישיבות שתהיה האלמנה גובה כתובה אף מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכתב הרמב"ם "חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן רק מן הקרקע". ולא מצאנו כאן מנהג קבוע שפשט, ולכן לדבריו "בטל גדר ההנהגה, ובטל היכולת לחייב מדין פיצויים".

יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה

עלינו לנסות ליישב ולהסביר מה הבסיס ההלכתי של כל הפוסקים שהזכרתי ובראשם בעל "תעלומות לב", הרב הראשי הגאון הרב הרצוג והגאון הרשל"צ הרב עוזיאל לחייב את הבעל בפיצויים ולחייב את האישה להתגרש, הרי מדובר במקרה שהאישה אינה חייבת להתגרש, ואין עילה לחייב אותה בגירושין, וכל עוד הבעל אינו מרצה את אשתו להתגרש גם אם ביה"ד יפסוק לה פיצויים זכותה לסרב להתגרש, ומאי אהנו לן רבנן בחיוב פיצוי הגירושין?

ולישב דעת כל הגדולים שהזכרתי, ונראה להבחין בין המקרים ולמקד מתי פוסקים פיצויים:

• אין ספק שאם האישה חויבה להתגרש בעילה ברורה על פי דין, כגון אישה שמרדה, זנתה או עברה על דת, היא חייבת להתגרש, ואינה זכאית לפיצויי גירושין כלשהם. זכאותה לכתובה צריכה להיבחן בכל מקרה לגופו על פי המבואר בפוסקים. 
• אישה שבעלה תובע להתגרש אך לא נמצאה כל עילה שבדין לחייבה בגט רשאית וזכאית על פי דין לסרב להתגרש ולתבוע מבעלה מזונות על פי דין. במקרים מסוימים יכול בית הדין לתת לאישה "עצה טובה" להתגרש ולהגיע להסדר שיכלול גירושין בהסכמה, אך ככל שהאישה תסרב אין עצה ואין תבונה ואין מקום להפעלת הסדר פיצויי גירושין להסדרת גט.
• אולם מה הדין אם הבעל תובע גירושין, ויש ביניהם פירוד מתמשך, וביה"ד מתרשם שאין סיכוי לשלום בית, למרות כל זאת האישה תובעת שלום בית, ואנו חושבים שגם האישה אשר סירבה עד עתה להתגרש מבינה ומפנימה כי אין תוחלת לחיי הנישואין, ואין גם תועלת בהמשך קיומם כאשר נותרה מערכת נישואין נטולת כל תוכן פנימי, אלא שהיא לא אומרת את זה. מה הדין במקרה כזה? השאלה היא אם לפסוק על פי אומדן הלב שהאישה בעצם רוצה להתגרש, ואינה חפצה בשלום בית בגלל כל מעלליו כלפיה, אלא שאינה מוכנה להתגרש כדי לעגן את בעלה ולנקום בו על מה שעשה לו. אולם קשה לביה"ד להכריע בדבר באופן מוחלט. נראה שבמקרה כזה שהאמת אינה יכולה להתברר עד סופה ביה"ד אינו יכול להשאיר את הדבר פתוח ללא הכרעה, כפי שהורה לנו הרא"ש בתשובה קז סעיף ו ונפסק בשו"ע חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ה: "יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר". 

וכעין זה מצאנו רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה טז:

"איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין בתחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך אם לא הודו אומרין להם התיחדו בפני עדים, נתיחדו ועדיין הם טוענין מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין, אבל לבעול בפני בני אדם אי אפשר לפי שאסור לבעול בפני כל בריה."

גם במקרה זה אי אפשר לברר מי מורד על מי מפני שמדובר בדברים שבצנעא, ולכן במקרה כזה, קובע הרמב"ם שיש לפסוק בדרך פשרה כפי כח הדיין.

נמצא, שבמקרים כאלה שהאמת אינה יכולה להתברר במלואה, אם נשאיר את הדין חלוק ומסופק מתחת ידינו נחטא לאמת, ונשאיר מצב לא ראוי שיש בו עוולה, ולכן חייבים להכריע כפי כח הדיין. ולכן במקרה שלנו שהבעל רוצה להתגרש ומאידך נראה לביה"ד שהאישה משקרת כשאומרת שהיא רוצה שלום בית, כדי שנהיה בטוחים שאכן האישה מתרצה בגירושין מן הראוי לחייב את הבעל לפצות את האישה בשיעור כזה שלפי דעתנו היא תתרצה בסופו של דבר להתגרש.

ובנוסף לכך, חיוב הבעל בא כדי להצילו מחרם דרבנו גרשום, שמבלעדי זה לא נוכל לחייבה להתגרש, וסכום הפיצוי יהיה כפי מה שחייב לשלם לה כדי לרצותה בדיני שמים על מה שציער אותה, וכפי יכולתו. וזה הביאור בכל פסקי הדין שמצאנו שפסקו פיצויים וחייבו את האישה להתגרש. בפסקים אלו אנו מוצאים גם התייחסות לחלוקת הרכוש לפי איזון המשאבים בגלל הסיבות שהזכרנו להצדקת הפיצוי הזה לאישה, והכל לפי שיקול דעת ביה"ד, ואם תסרב נחייב אותה בגט.

ולפי זה נוכל להסביר גם את הבסיס לחייב את הבעל בפיצוי גירושין, דבר שלא נזכר בש"ס, וההסבר לכך הוא כדי שלא יעבור על חדר"ג.

זאת ועוד, נראה לחדש שגם אם האישה אומרת במפורש שהיא רוצה להתגרש, אבל זה מפני שהוא אילץ אותה לכך כי הציק לה ומירר את חייה, גם אז מגיע לה פיצויים, וזאת מפני שבעלה גרם לה זאת, ובכך גורם לעבור על החרם. נמצא שע"י מה שישלם לאשתו תתרצה להתגרש ולא יעבור על החרם.

וכך נראה לפרש את דברי הרב הרצוג (פסקים וכתבים חלק ז סימן קלז), וז"ל:

והנה כל העניין הזה של פיצויים יש לומר בו שני טעמים: 

(א) הואיל וגם מבלי חרם דרבנו גרשום אסור לגרש אשתו הראשונה ועל כן אפילו שהם בקטטה וקשים להם החיים המשותפים מכל מקום כדי להיחלץ מהאיסור, בכדי שתהא הסכמתה לקבל גט הסכמה מלאה, נותנים לה פיצויים יתר על כתובתה. 

(ב) הואיל והחרים רבנו גרשום מאור הגולה, הרי כשהוא מונע ממנה שאר כסות ועונה, או מציק לה באופנים אחרים הוא עובר על חרם דרבנו גרשום או עכ"פ קרוב להיות עובר ועל כן כדי שתהא הסכמתה גמורה אף באופן שאין סיכויים לשלום נותנים לה פיצויים.

בשני הסעיפים יש הדגשים שונים, בסעיף א מציין הרב את האיסור לגרש אשה בלא הסכמתה מדינא דגמרא, ובסעיף ב מציין הרב את חרם דרבנו גרשום. בנוסף לכך: 

בסעיף א נראה לפרש שהרב הרצוג מתייחס לחיוב פיצויים במקום שהאישה כבר הסכימה לקבל את הגט, אבל כדי שתהא הסכמתה שלימה "אף באופן שאין סיכויים לשלום נותנים לה פיצויים". וכל זה מפני שבעלה אשם במצב זה, וגורם לגירושין, ובכך הוא עובר על החרם, ולכן גם במקרה כזה יש מקום לפסוק פיצויים כדי שתהיה הסכמת האישה שלימה.

בסעיף ב נראה לפרש שהרב הרצוג מסביר כאן מדוע אפשר לחייב את הבעל בפיצויים גם אם יאמר לנו שהוא מעדיף שלא לגרש, ולהשאיר אותה בלא גט, על כך הוא אומר שאנו נחייב את הבעל לגרש ולשלם פיצוי מכל מקום, כיון שהוא מונע מהאישה "שאר כסות ועונה, או מציק לה באופנים אחרים", ובכך "הוא עובר על חרם דרבנו גרשום, או עכ"פ קרוב להיות עובר", ולכן ראוי לפסוק לה פיצויים.

יש לציין כי אומנם הרא"ש והרמב"ם הנ"ל דברו על פסק דין שקשור לדיני ממונות, וכאן מדובר לפסוק לחייב את האישה בגט במקום חשש של חרם דרבנו גרשום, אולם נראה אדרבה שזה קל יותר מדיני ממונות שבהם יש חשש של הוצאת ממון שלא כדין, כי מסתבר שרבנו גרשום לא החרים במקום שלפי ראות עיני הדיינים גם האישה רוצה להתגרש, ויש חיוב על האישה לקבל את גיטה.   

נראה להוסיף עוד נימוק מדוע הפיצויים שאנו פוסקים לאישה פוטר את איסור החרם לגרש אותה בעל כורחה, שכן מצאנו שתשלום כספי יכול להפוך את מתן הגט בכפיה למתן גט ברצון. וגם אם כופין את האיש לגרש שלא כדין, ונתנו לו כסף עבור הגט, יש ראשונים שמכשירים גט באופן זה (עיין בספר "עיונים למשפט" של הג"ר ח' ש' שאנן זצ"ל אבן העזר סימן נה, וספר "גט מעושה" של הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א) ובפרט אם יש אומדנא שנותן את הגט ברצון, כמו במקרה שהם פרודים זמן רב והאישה לא תחזור אליו לעולם, שאינו מפסיד במתן הגט. ובפרט במקום שביה"ד אומד את דעתם שברצון הם מתגרשים (עיין שם). ואם כן כלפי האישה בוודאי ק"ו שאפשר לסמוך על כך שמתן כסף פיצוי מועיל לעשות לה רצון לגירושין.

עתה לעניין גובה הפיצוי, נראה שאם האישה מקבלת כספים ונכסים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, הם יכולים להיחשב כפיצוי גירושין, וניתן להתחשב במקרים מסוימים בצערה ובסכום שתקבל שיאפשר לה חיים תקינים מעבר לאיזון כפי האמור בחוק בסעיף 8 (2).

ואם אין מה לאזן יש מקום לקחת בחשבון את העובדה שעד עתה הבעל חייב במזונותיה ומכאן ואילך יהיה פטור, אבל זה אינו יכול להיות סכום שנשאיר את הבעל ללא כל אמצעים לקיום. וכן יילקח בחשבון גובה הכתובה אם יש בה כדי לפצותה כראוי.

התייחסות לדברי הדיינים שפירשו אחרת את פיצויי הגירושין

ראיתי מה שכתב ידידי הרה"ג אריאל אדרי שליט"א, וכמוהו כתב גם הרה"ג דוד גרוזמן שליט"א, שאין כלל מושג של פיצויי גירושין, וכל מי שדבר בנושא זה הזכיר פיצויים רק כניסיון לריצוי האישה להתגרש, שאז מזדקקין לשכנעה להתגרש, ולא הבהירו מה יהיה אם לא תסכים לפיצוי שיקבע ביה"ד. ולע"ד אין משמעות לפסק דין של פיצויים אם הכול תלוי בדעתה, ולא נראה שלזה התכוונו הפוסקים.

מאידך ראיתי מה שכתב ידידי הרה"ג ציון לוז שליט"א שפיצויי גירושין הם חיוב ממוני בדיני ממונות ובגדרי נזיקין, שהבעל חייב לאשתו אם הוא רוצה לגרש אותה כאשר הגירושין הם בפשיעתו. הוא דימה זאת לדין "שאסור להציל עצמו בממון חברו". עדיין לא מצאתי בדבריו נימוק המתיר לחייב את האישה בגירושין, ומה יהיה אם היא כבר הסכימה להתגרש בגלל שהיא אינה יכולה לחיות עמו, ואנו מתבקשים לפסוק לה פיצויים לאחר גירושיה. לע"ד איני מוצא מקום לחייב את הבעל בדיעבד לשלם על נזק שאי אפשר לחייב עליו לפי הלכות נזיקין, ושהוא לכל היותר גרמא בעלמא. ועוד, האם לפי דבריו נוכל לחייב גם את האישה בפיצויי גירושין לבעל כאשר היא תובעת גירושין בלא עילת גירושין מוצדקת, שתפצה את הבעל על כך שהיא מאלצת אותו להתגרש? וזה לא שמענו!

אולם יש בחידוש שכתב כיוון חשיבה להעריך את גובה הפיצוי כדי שתהיה הסכמתה שלימה להתגרש, ואז נחייב אותה להתגרש.

ידידי הרה"ג שלמה שטסמן שליט"א כתב דברים הקרובים לדבריי. אלא שהוא בחר לומר שבמקרה שיש לנו ספק האם אפשר לחייב בגט אנו מחילים את המנהג של בתי הדין לחייב בפיצויים. הוא הסביר זאת כי מדובר בחידוש המאפשר לסדר גירושין שלא על פי הסכמה מפורשת, והונהג הסדר זה, והפך למנהג בתי הדין. אומנם אך ורק במקרים אשר בהם ישנם צדדים הלכתיים שעל פי דין אפשר לקבל את תביעת הגירושין של הבעל ולחייב את האישה, ולא במקרים שבהם לא נמצאה כל עילה או צד הלכתיים שיש בהם כדי לחייב את האישה להתגרש.

אולם לדעתי אי אפשר לקבוע מנהג שהוא נוגד את חרם דרבנו גרשום, וכן מנהג נקבע ע"י כנוס ת"ח שהחליטו כך, ולא ידוע שהייתה תקנה שכזאת. לא די בפסק דין של הרב הרצוג כדי לקבוע שזה המנהג המקובל. וגם הרב הרצוג לא כתב על כך שזה מנהג אלא על פיצויים מהסוג של חלוקת הרכוש.

מסקנות

במקרה שבו צד אחד רוצה להתגרש והצד השני מבקש שלום בית אך קיים כבר פירוד ממושך בין הצדדים חידש הרב פלאג'י שיש להפריד ביניהם ולכופם לגרש.

תמהו עליו בפסקי הדין השונים היכן מצא הרב פלאג'י עילת גירושין של פירוד ממושך, וביארתי שדבריו מבוססים על רבנו ירוחם. אך הרב פלאג'י הוסיף וחידש שאם הם פרודים י"ח חודש בוודאי שאינם רוצים עוד שלום בית גם אם אינם אומרים זאת בפירוש.

אולם הלכה למעשה לא קבלו הפוסקים כהנחת יסוד שפירוד של י"ח חודש הוא סימן שאינם רוצים זה את זה, אבל הסכימו שאם ביה"ד אומד את דעתם שאינם רוצים זה את זה הם חייבים להתגרש. ואע"פ שבזמן הזה לא פוסקים לחייב על פי אומדן דעת בלבד, במקום שהדבר אינו יכול להתברר בדרך אחרת חייב ביה"ד לפסוק בדרך כזאת מדין פשרה כדי שלא להוציא את הדין חלוק מתחת ידו כמבואר בשו"ע חושן משפט סימן יב סעיף ה.

חיוב הפיצויים בא לרצות את האישה בגירושין ולחייב אותה בגט במקרה שביה"ד אומד את דעתה שהיא באמת אינה רוצה בשלום בית.

ובנוסף לכך, הפיצויים באים לרצות את האישה כדי שלא יעבור על החרם מחמת שהוא גורם את הגירושין.

והיה אם הבעל לא ישלם את הפיצוי נוכל לחייב אותו במזונות האישה מדין מעוכבת מחמתו. גם נוכל להטיל עליו הגבלות והרחקות דרבנו תם.

אומנם ביחס לכפייה על הגט במקרה שהוא מסרב לגרש בכפוף לתשלום פיצויים צ"ע עדיין מפני החשש לגט מעושה, שהרי אנו פוסקים מכוח אומדנא.

מאידך גיסא, אם האישה לא תסכים לקבל את גיטה נוכל להתיר לו לשאת אישה שניה.

[1] ראיתי לפרש "זכה נעשה לו עזר לא זכה כנגדו" היינו שגם מאשה שהיא כנגדו ימצא עזר במה שמלמדת אותו ענוה וסבלנות לקבל את השונה ולהכיל אישה מרירה שצריך לשמחה.

[2] רבי חיים פלאג'י, 'החבי"ף'; י"ז בטבת ה'תקמ"ח (28 בדצמבר 1787) – י"ז בשבט ה'תרכ"ח (10 בפברואר 1868)). היה פוסק, פרשן ומקובל, מגדולי חכמי איזמיר.

[3]רבי חיים בן ישראל בֶּנְבֶנִשְׂתִּי, 'החבי"ב'; נולד בקושטא ב-1603, ונפטר באיזמיר ב-1673. היה רב באיזמיר, פוסק הלכה ידוע ומחבר ספר כנסת הגדולה על ארבעה טורים.

[4] הרב מלכיאל צבי הלוי טננבוים; תר"ז (1847) עד תר"ע (1910). היה רבה של העיר לומז'ה, ומגדולי הרבנים "המשיבים" בדורו.

[5] הגרח"ש שאנן זצ"ל, אב"ד תל אביב, נתניה ואריאל.

[6] ולא נראה לחלק בין ספק מגורשת או ספק מקודשת לבין ודאי מקודשת, אלא כל שהבעל אינו מפסיד מהגירושין כיון שאינו רוצה בה וממילא אין לו כל זכויות ממוניות בה, כופין על מידת סדום לגרש.

[7] רע"א הביא תשובת המג"א שלומד מתוס' זבחים ב ע"ב שאין כופין את הבעל לגרש אישה שזינתה מזה שהתוס' אומרים על אישה שזינתה שגם היא "לאו לגירושין עומדת". אולם חת"ס ונודע ביהודה אומרים שכוונת התוספות לאישה אינה רוצה להתגרש, שאין מחייבים אותם להתגרש, כיון שאין חשש שיבוא עליה בגלל שהיא מאוסה בעיניו. אבל אם היא מבקשת להתגרש כופין את הבעל לתת גט.

[8] רבי אליהו בכור חזן, תר"ח (1848)-תרס"ח (1908). היה שד"ר, ילדי טורקיה, אב"ד בירושלים, החכם באשי והרב הראשי של טריפולי שבלוב, רבה הראשי של אלכסנדריה שבמצרים, ומחבר הספר "תעלומות לב" וספרים נוספים.