פסק דין
בפנינו ערעור האשה על החלטת ביה"ד האזורי מיום ד' שבט תשע"ד 5.1.14 שבה קבע ביה"ד:
א. הצדדים חייבים להתגרש.
ב. דוחים את תביעת האשה לשלום בית ולמזונות.
ג. הבעל פטור מתשלום תוספת הכתובה.
רקע וטענות הצדדים כפי שעולה מפסה"ד נשוא הערעור
הצדדים התגוררו יחד ללא נישואין משנת 1993, וכתוצאה מקשיים ביחסים ביניהם נפרדו לתקופה מסוימת, ולאחר מכן נישאו כדמו"י לפני כשנתיים.
אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שמאז טקס החופה לא התייחדו כלל, אף בליל החופה, ונפגשו מדי פעם רק מחוץ לבית. המחלוקת בעניין זה היא רק אם הוסכם על צורת נישואין זו מראש (כטענת האשה) או שהאשה מנעה על דעת עצמה מהבעל להגיע לביתה (כטענת הבעל).
גרסת הבעל: יחסי הצדדים (בתקופה שקודם הנישואין) עלו על שרטון עקב תביעתה של האשה לקבלת כספים בסכומים גדולים כתנאי לכך שתאפשר לו להמשיך ולגור יחד אתה, ומשלא נענה לכך נאלץ לעזוב את דירת האשה. לאחר מכן, הוא זה שניסה להחזיר את יחסי הצדדים לקדמותם, והציע לאשה למסד את היחסים ביניהם ולהינשא כדמו"י. האשה אכן נענתה, אלא שבפועל לא השתנה כלום מאז, ואף לאחר החתונה לא אפשרה לו לבוא לגור בדירתה. הוא מצדו ניסה לתקן את היחסים ככל יכולתו, המשיך לשלם לאשה את מחצית הפנסיה אותה קיבל, והשאיר ברשותה מכונית השייכת לו (דברים אלו לא הוכחשו על ידי האשה), אלא שכל זאת ללא הועיל.
גרסת האשה שונה מהאמור: לשיטתה היחסים ביניהם היו טובים מאוד לאחר החתונה. יתכן ובקשה כספים בסכום גדול מהבעל, אלא שלדבריה זה לא נעשה כאולטימטום כפי שהבעל תיאר זאת. היחסים ביניהם התקררו על בסיס חילוקי דעות, שנבעו בעיקר מאופיו הדיקטטורי של הבעל.
ביה"ד האזורי בנימוקיו בדבר חיוב האשה בגירושין דן האם יש לאשה דין מורדת וכותב "ברור כי האשה מנעה מהבעל את אפשרות המגורים בביתה" ועל כך מערערת האשה וטוענת כי הבעל הוא זה שעזב את הבעל מרצונו ואילו האשה מצדה לא מנעה ממנו להכנס לדירתה.
עוד טוענת האשה בערעורה כי מתכתובות המיילים שבין הצדדים ניתן להסיק כי הצדדים אוהבים אחד את השני ואינם מואסים זה בזה.
לאחר העיון בפסה"ד נשוא הערעור נראה שיש לקיימו אבל לא מטעמו.
ביה"ד האזורי מנמק את החיוב בגט מטעם זה האשה עשתה שלא כהוגן וע"פ תשובת הרא"ש כלל ל"ה הובא להלכה ברמ"א אבן העזר הלכות כתובות סימן עז סעיף ג':
ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל לה).
המקור לכך הוא מהגמ' ב"מ קא:
ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא לא אשכח דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגרי אמרה ליה לא אזל קדשה יהבה ליה דוכתא לעייליה אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר לה אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו.
ע"פ זה כותב ביה"ד האזורי:
מבואר מדברים אלו, כי באופן שמקדש אדם אשה כאשר אין לו כל כוונה לקיים חיי נישואין, אלא להפיק תועלת כלכלית מהקידושין, נחשב הדבר מבחינתו שלא כהוגן.
אולם נראה שיש לחלק ולומר ששונה המקרה בגמ' שעליו מסתמך הרא"ש ששם המקדש הטעה את האשה בסוברה שאכן כוונתו לקדשה היא רצינית ולמעשה כל כוונתו הייתה רק כדי שיהיה לו מקום לאכסן את חביות היין.
משא"כ בנדונינו האשה נתנה לבעל להבין שאם הוא רוצה לחיות עמה עליו לשלם ודרשה ממנו מליון ש"ח אין חולק על עובדה זו אלא שהצדדים חלוקים ביניהם האם האשה הציבה את זה בתור אולטימטום או לא וא"כ הבעל היה מודע לכך וגם לדבריו חשב שאולי אם ימסדו את הנישואין האשה תתגמש אך ברור שלא הייתה כאן הטעיה ואין להחשיבה משום כך שעשתה שלא כהוגן כדין הגמ' ומשום כך לחייבה בגט.
ביה"ד בפסה"ד מצטט את הנאמר באחד הפרוטוקולים:
ביה"ד: את מוכנה לקבל את הבעל היום חזרה לבית שלך?
אשה: לאחר שנלך לטיפול זוגי, אם נלבן את הדברים, ואחר כך אני אקבל אותו.
ביה"ד: האם היום את מוכנה לקבל אותו?
אשה: לכוס קפה בוודאי, אבל למיטה שלי רק אחרי שניישר את ההדורים בינינו, רק אחרי שנלך לטיפול ביחד והוא יעבור טיפול שהוא יהיה מוכן לקבל את הדברים שיש לי להגיד, זה לא יהיה לפני ביה"ד אני רוצה מטפל מקצועי.
הרי שהאשה הצהירה מפורשות שאינה מוכנה לקבל את הבעל לחיי אישות אלא רק לאחר שילכו לטיפול וייעוץ זוגי והרי הטענות שיש לאשה כלפי הבעל אינן טענות שיש בהן עילות כדי לחייב את הבעל בגירושין אלא כפי שהאשה טענה שלבעל יש אופי קצת דיקטטורי וכו' ומשום כך בקשה ללכת לייעוץ אולם בודאי שאין לה למנוע משום כך את חיי האישות וברור שיש להחשיבה משום כך כמורדת.
אלא שביה"ד יצא לדון שאין לה דין מורדת מצד אחר וזאת משום שהבעל לא מסוגל לקיים יחסי אישות תקינים וא"כ יש לדון האם מורדת משאר ענייני תשמיש כגון חיבוק ונישוק נחשב מרידה.
הקביעה שקבע ביה"ד כדבר פשוט שהבעל אינו מסוגל לחיי אישות וגם כתב בפסה"ד: "שהרי הבעל גם לדבריו אינו יכול לקיים יחסי אישות תקינים" לכאורה מעיון בחומר שבתיק נראה לא כך אלא שהבעל מכחיש את הדברים וטוען שהדברים אינם נכונים .
כך עולה מסיכומיו באזורי וכך מכתבי טענותיו בערעור וכך גם בפרוטוקול הדיון באזורי מיום כ"ה אייר תשע"ג 5.5.13 :
אשה: יש לי בן ובת, כשנה או שנה וחצי לפני שעזב את הבית, כבר לא היו בינינו יחסים כשלוש שנים לפני הנישואים, בזמן שהוא היה בבית, כשנה לפני שהוא עזב את הבית לא קיימנו יחסים, אם הוא יביא את התיק הרפואי שלו נוכל לדעת בקלות את הבעיה, אם יש לו בעיה בריאותית ולא שלי לא קרה כלום, לא דרשתי את עונתי. הוא היה מביא ויאגרה וזה השפיע עליו בצורה מאד מפחידה, ואני פחדתי עליו ואמרתי לו את זה, ולכן אני ויתרתי על יחסים כדי שהוא לא ימות לי במיטה, אני סעדתי אותו הרבה שנים ואני לא רציתי שהוא ימות לי במיטה, אין לי אישורים רפואיים לכך, התגובות שלו לויאגרה הם הזעות, היה לו רע וראו את זה, הוא היה לאחר, זה היו ריגושים כימיים ולא שאני השתנתי.
בעל: אני גמרתי פעמיים ביה"ס לרפואה הסימפטומים שהיא אומרת זה לא בגלל ויאגרה, הבאתי פעם אחת את הויאגרה ואחרי שהיא אמרה שהיא לא מסכימה לויאגרה אנחנו גם קיימנו יחסים ללא ויאגרה, חשבתי שזה יעזור אבל התמודדנו גם בלי זה. עזבתי את הבית, כי היא חזרה אחרי טיול מאיטליה והיא רצתה מיליון שקל כדי להשאר בבית, ואני לא הייתי מוכן ולכן עזבתי את הבית. זה היה כשנתיים לפני החתונה.
הרי שישנה כאן הכחשה בין הבעל לאשה האם הבעל לא מסוגל לחיי אישות או לא.
ויש לדון במקרה שהבעל טוען על אשתו שהיא מורדת מתשמיש והאשה טוענת מנגד שלבעל אין גבורת אנשים וכמו"כ טוענת שלקח פעם כדורים[ויאגרה] ע"מ שיוכל לקיים יחסי אישות והכדורים השפיעו עליו מאוד לרעה וזאת מאחר ועבר אירוע לבבי בעבר וטוענת האשה שלא רוצה שימות לה במיטה ומשום כך לטענתה לא קיימה עמו יחסים והבעל מכחיש את דבריה וטוען שיכול לקיים יחסים גם ללא כדורים – האם האשה נאמנת בטענתה.
בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנד סעיף ז' שנינו:
אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, שהיא נאמנת ואפי' לא שהתה י' שנים (טור), וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה. (וי"א דאע"פ שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת הכתובה; הואיל ולא יכול לבא עליה, יכולה לומר: מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר) (ב"י בשם א"ח). בד"א, כשאינה תובעת כתובתה. אבל אם תובעת כתובתה, אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין.
מבואר במחבר שאם יש הכחשה בין הבעל לאשה והאשה אינה תובעת כתובתה, האשה נאמנת וכתב הב"ש ס"ק י"ח הטעם:
הטעם כל שהבעל יודע אם היא משקרת אין מעיזה להכחישו מ"ה אפילו תוך י"ש נאמנת ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסי' י"ז באמרה גרשתני ואפי' בלא טענה בעינן חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה:
כתב הרמ"א שם:
הגה: וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין). ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת (מהרי"ק שורש ע"ב). ואם יש לתלות שלא יוכל לבא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה, שלא יוכל לבא עליה מכח רכות שניו וחולשתו, תולים בזה ואין כופין להוציא (תשובת הריצב"א סוף אישות). וי"א דאפי' במקום שאין כופין אותו, מכ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו, ואין דנין אותה כדין מורדת.
מבואר מדבריו שבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת אלא אם כן יש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת.
אמנם בפ"ת שם סקי"ט מביא בשם הש"ך בספרו גבורת אנשים שיש חילוק בזה בין אומרת בפירוש שאינה תובעת כתובתה שאז נאמנת גם ללא אומדנות לבין אם תובעת גט סתם וז"ל:
עיין בס' גבורת אנשים סי' ס"ז שכ' זהו מהמרדכי בשם מהר"ם ולא הוזכר זה בשום פוסק יותר ואדרבה כל הפוסקים וכל האחרונים כתבו בסתם נאמנת וקצתם הורו כן הלכה למעשה בדורותיהם. והעתיק שם דברי הר"ל בן חביב סימן ל"ג והר"ר יוסף בתשובת רש"ך סי' ק"ס ומהרי"ק שורש ע"ב ובנימין זאב סי' קס"ו ומהריב"ל ס"ג סי' ק"א (וכ' שם דממ"ש בא"ח בשם הרמ"ה מביאו ב"י סי' י"ז גבי גרשתני דה"מ בדורות הראשונים כו' אין ראיה דס"ל כמהר"ם די"ל דדוקא בגרשתני החמיר שלא תצא מבעלה בלא גט והוי בניה ממזרים וגם הואיל שאפשר לתקן ע"י שיתן עכשיו גט משא"כ הכא) ובסוף מסיק לעניין דינא דהיכא דאמרה בפירוש איני רוצה כתובה יתן לי גט הריני מוחל לו הכתובה נאמנת אף בזה"ז בלי שום אמתלא דהרי כל הפוסקים חולקים על מהר"ם וגם מהר"מ יכול להיות דמודה באמרה כן בפירוש ובפרט לפמ"ש לעיל דאין כופין בטענת גבורת אנשים א"כ ליכא כאן חשש איסור דאוריית'. והיכא דתובעת גט סתם ולא הזכירה כלום מעניין הכתובה נאמנת היכא דאיכא אמתל' כו' ע"ש:
כל האמור בסי' קנ"ד דלעיל הוא במקום שטענת האשה שאין לבעל גבורת אנשים היא שתובעת משום כך שיגרשנה אולם בנדון שלפנינו הטענה היא הפוכה היינו שהאשה תובעת שלום-בית וכנגד טענת הבעל שהינה מורדת טוענת שאין לבעל גבורת אנשים ומשום כך אין להחשיבה כמורדת ויש לדון האם נאמנת בכה"ג.
הדרישה כאן בסי' קנ"ד מקשה מדברי המחבר בסי' ע"ז סע' ד' הלקוחים מדברי הרמב"ם:
איש ואשתו שבאו לב"ד, הוא אומר: זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת: לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו; וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר: לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה,מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד, ואח"כ, אם לא הודו, אומרים להם: התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין.
מקשה הדרישה:
אם הוא אמת אם לאו לא הייתה מעיזה וכו'. וצריך עיון דלעיל בסימן ע"ז (עמ' קב) כתב רבינו בשם הרמב"ם (פי"ד מהלכות אישות הט"ז) איש ואשתו וכו' וכן טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה וכו' עד ועושין פשרה כפי כח הדיין וכו' ולא כתב שכופין אותו להוציא ואף על גב שהבעל יודע אם טוענת אמת כמו הכא
מתרץ הדרישה:
ויש לומר דלעיל מיירי לעניין דין מורד שהיא טוענת שהוא מורד בתשמיש ומבקשת שיוסיפו לה על כתובתה או יוציאנה ויתן לה כתובתה בזה אינה נאמנת והכא ג"כ אינה נאמנת אלא לעניין שיוציאנה אבל לא לעניין שיתן לה כתובתה ואין הכי נמי אם תטעון לעיל שיוציאנה בלא כתובה ששומעין לה כמו הכא וק"ל:
מבואר מדבריו שהאשה נאמנת בטענת גבורת אנשים דוקא כשלא מתלווה לתביעתה תביעת ממון בנוסף ולכן אם תובעת רק שיוציאנה נאמנת אך אם תובעת שיוציאנה ויתן לה כתובתה או שטוענת שהבעל מורד ורוצה להישאר תחתיו אלא שתובעת שיקנסו אותו על מרידתו ויוסיפו על כתובתה אינה נאמנת וההסבר הוא שאם תובעת ממון בנוסף לתביעתה זה מגרע כח החזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ויש לחוש שמעיזה מפני הממון.
ע"פ דברי הדרישה הנ"ל יוצא שגם בנידונינו שהאשה טוענת טענת גבורת אנשים במטרה להישאר תחתיו ותובעת מזונות יש לחוש שמעיזה משום המזונות וא"כ אינה נאמנת.
דברי הדרישה הנ"ל הובאו בב"ש סי' עז שם ס"ק לב [כתב שם בשם הפרישה וצ"ל הדרישה]. הב"ש שם מביא תי' נוסף בשם תשובת הרש"ך:
מחרימין תחלה – ובפרישה הקשה ממ"ש בסי' קנ"ד בטענ' אין לו גבורת אנשים היא נאמנ' משום דהוא יודע אם היא משקר' א"י להעיז ותירץ שם היא נאמנת לאו לעניין ממון אלא דצריך להוצי' ובתשוב' רש"ך ס"ג סי' ס"ב תירץ דוק' טענת גבור' אנשים נאמנ' דא"י להעיז לטעון כן וחזק' א"י להעיז טענה כזו מסייע לה
היינו שלדעת הרש"ך דוקא טענת גבורת אנשים נחשבת העזה ונאמנת משום החזקה שאין אשה מעיזה משא"כ טענת מרידה לא חשובה העזה.
עוד כתב הב"ש שם: "מיהו בסי' פ"ה כתבתי בשם המגיד אפי' בטענת ממון אמרינן א"י להעיז."
כוונתו למ"ש המחבר שם סע' י"ב: "ואם אמרה: אתה נתת לא לי במתנה, נשבעת שבועת היסת שנתנם לה הבעל, ואינו אוכל פירותיהם."
והוא מדברי הרמב"ם פ' כ"ב מאישות הל' ל"א וכתב המגיד הטעם שנאמנת:
דעת רבינו הוא שאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי כשטוענת בריא אתה נתתם לי נאמנת לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה
א"כ יוצא, לפי דברי המגיד שגם אם האשה תובעת ממון שייך את החזקה שאין אשה מעיזה פניה ונאמנת משום כך ומקשה הב"ש שם בסי' פ"ה ס"ק ל' על דברי המגיד:
"אלא אכתי קשה על טעם המגיד הא קי"ל במקום הנאת ממון אמרינן דמעיז כמ"ש ר"ס י"ז ואפשר דסבירא ליה להחזיק מה שבידה שאני ואמרי' בכה"ג דא"י להעיז ."
עוד תירץ:
"גם אין לדמות העזות זה לזה ושאני כשהיא אשתו א"י להעיז אף משום הנאות ממון משא"כ שם דרצונה לצאת ממנו."
יוצא לפי תירוצו השני במגיד שכשהאשה תחתיו גם כשתובעת ממון אמרינן חזקה אין אשה מעיזה פניה ונאמנת וזהו שלא כדברי הדרישה דלעיל.
אלא שבעיקר דעת המגיד הש"ך חו"מ סי' ס"ב ס"ק הביאו והקשה עליו ופסק דלא כוותיה בספרו גבורת אנשים, וכך כתב הש"ך שם:
וראיתי בהרב המגיד פרק כ"ב מהלכות אישות [הל' ל"א] שכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל וז"ל, אמרה אתה נתתו לי כו', דעת רבינו היא שאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי, כשטוענת ברי אתה נתתם לי, נאמנת, לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה, וגדולה מזו נתבאר פ"ד [הי"ג] שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, חזקה שאינה מעיזה, עכ"ל. ומשמע לכאורה מדבריו שמחלק בין שמא לברי. ולפ"ז אלמנה שאמרה בעלי נתן לי במתנה, לא הייתה נאמנת. אבל באמת זה אינו וכמ"ש לעיל. ועוד קשה לי על הרב המגיד, למה ליה לטעם לפי שאין האשה מעיזה בפני בעלה, מהיכי תיתי תיגרע משאר טוען ונטען מי שאומר לחבירו אתה נתת לי מטלטלים אלו במתנה, שהוא נאמן אף על גב שיודעים שהיו שלו, במיגו דלהד"ם או החזרתי, לקמן סימן קל"ג [סעיף ב']. ואפשר כונת הרב המגיד לומר דהכא האשה נאמנת אף על גב דלית לה מיגו כגון שראוהו בידה, מטעם שאינה מעיזה, ומדמי לה לגרשתני, דהתם אף על גב דלית לה מיגו ואשה בחזקת אשת איש קיימא, נאמנת לומר גרשתני להוציא עצמה מחזקת אשת איש מטעם שאינה מעיזה, וא"כ ה"ה הכא אף על גב דמטלטלים אלו בחזקת הבעל הם ואין לה מיגו, נאמנת מטעם שאינה מעיזה. אבל לא נהירא לי. אלא נראה דעד כאן לא אמרינן האשה נאמנת מטעם שאינה מעיזה, אלא בגרשתני, דכיון דלאפוקי נפשה מבעלה קא אתיא, לא מעיזה, אבל לעניין ממון לא אשכחן בשום דוכתא שתהא נאמנת יותר מן הבעל. ואפילו בגרשתני גופא הסכימו רוב הפוסקים דהיכא דתובעת כתובתה אינה נאמנת, דחיישינן שמא משום חימוד ממון אומרת כן. וכן העליתי בקונטרסים גבורות אנשים אשר חיברתי בסימן ס"א. ואפילו להרמב"ם פרק ט"ז מהלכות אישות [הכ"ו] שכתב דאף בתובעת כתובתה נאמנת, היינו בעיקר כתובתה כיון דכתובה מכח גירושין קא אתיא, אבל בתוספת כתובה הא כתב שם הרמב"ם להדיא דאינה נאמנת, וא"כ פשיטא דהכא גם כן אינה נאמנת לומר נתתם לי במתנה [אלא] א"כ יש לה מיגו דלהד"ם או החזרתי. אלא דברי הרב המגיד הם שלא בדקדוק, והעיקר בכונת הרמב"ם דר"ל אף על פי שהבעל מכחישה בטענת אתה נתתם לי, נאמנת.
וכן תמה על דברי המגיד האור שמח על הרמב"ם שם והאריך להסביר פשט ברמב"ם דלא כוותיה.
יוצא לסיכום: אם האשה טוענת טענת גבורת אנשים שיש לה השלכה ממונית אינה נאמנת.
לפי זה בנדוננו האשה שטוענת שלבעל אין גבורת אנשים וזאת במטרה להישאר תחתיו ולקבל מזונות אינה נאמנת, א"כ חזר דינה להיות כמורדת, והיות שגם הבעל אינו מעונין באשה הרי ששני הצדדים מורדים זה על זה, ויש לחייבם בגירושין כדינו של ר' ירוחם.
לאור האמור הערעור נדחה:
א. האשה חייבת לקבל גט.
ב. האשה הפסידה תוספת כתובה.
ג. האשה אינה זכאית למזונות.
ניתן ביום כ"ב בסיון תשע"ה (9/6/2015 ).
הרב דוד ברוך לאו הרב ציון בוארון הרב ציון אלגרבלי
