פסק דין
לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך ב' בניסן התשע"ט (7.4.19), שקבעה שמועד הקרע לאיזון המשאבים יהיה ביום כ"ג בסיוון תשע"ג (1.6.13), מועד שלדעת בית הדין הוא המועד שממנו ואילך הגיע המשבר הזוגי לקרע מוחלט שאינו ניתן לאיחוי כלל, הן בתחום הזוגי הן בתחום הכלכלי.
נקדים את התנצלותנו בפני הצדדים על עיכוב פסק הדין שנבע מכשל טכני, כאשר בתקופה האחרונה פרשו לגמלאות שלושה דיינים המהווים כשליש ממצבת דייני בית הדין הגדול.
לצורך כתיבת פסק דין זה נכתבו מעל שלושים עמודים של נימוקים העוסקים בתשתית ההלכתית והמשפטית של חוק יחסי ממון שיהוו תשתית לפסק דין זה. אולם מתוך הבנת הצורך בקבלת פסק דין במהירות עתה, אנו מוציאים את פסק הדין התמציתי הנוכחי. הנימוקים הנרחבים יצורפו בהמשך לתיק זה או לתיק אחר שבו נידרש ליסודות הנ"ל.
עילת הערעור המרכזית היא שמאחר שהצדדים הפרידו את חשבונות הבנק וניהולם כבר משנת 2000, כשכל אחד מנהל את הוצאותיו הפרטיות לבדו וללא שיתופו של בן הזוג, ורק ההוצאות השוטפות המשפחתיות נוהלו בחלוקה משותפת. לטענת המערערת יש לראות במועד זה את מועד הקרע בשיתוף הכלכלי ולכן ממנו ואילך אין לאזן את המשאבים.
בית הדין שמע באורך רוח את הצדדים, עיין בחומר שבתיק והגיע למסקנה שיש לדחות את הערעור:
בית הדין האזורי בהחלטתו נימק היטב את דבריו והגיע למסקנה שבנסיבות התיק אין להפעיל הוראות חוקיות קבועות, ויש להפעיל שיקול דעת על בסיס הנסיבות המיוחדות, כשמחד גיסא ישנה הפרדה רכושית מסוימת ומאידך גיסא השיתוף באלמנטים אחרים ממשיך.
לאחר הפעלת שיקול דעת רחב החליט בית הדין האזורי שמועד הקרע לעניין האיזון המשאבים יהיה מהרגע שבו הופסק השיתוף לחלוטין.
לא מצאנו בעילות הערעור, המוסדרות בתקנות הדיון, הצדקה כל שהיא להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי – לא טעות בהלכה, לא טעות בעובדות, לא פגם בהליך, ואף לא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת. לכן דין הערעור להידחות.
מעבר לאמור נוסיף גם את זאת:
כל תורת הסדר איזון המשאבים כהגדרתה בסעיף 2 לחוק יחסי ממון נשענת על הסכמה מכללא של בני הזוג. זאת אומרת: החוק אינו מכתיב הוראות אלא קובע שכל זמן שלא הוסכם אחרת על ידי בני הזוג, תהיה חלוקת הרכוש והמשאבים כפי שאומר החוק ותהיה הוראת חוק זה כאילו הצדדים הסכימו לאמור בחוק, שחלוקת המשאבים תהיה שווה בין בני הזוג. (נוסיף ונאמר שלצורת חלוקה זו יש בסיס בתקנות יחסי הממון שנהגו בקהילות ישראל כבר בתקופת הראשונים.) אין ספק שתורת איזון המשאבים המחלקת בשווה את המשאבים שנצברו במהלך הנישואין הולכת וחודרת לתודעת כלל הציבור – בין היא צודקת ובין לאו. כך: כל בני זוג שנישאים בישראל על דעת זה הם נישאים, ואם יבקשו הם להתנהל אחרת – יכרתו הסכם ממון אחר. ובכן אפשר לומר שכל בני זוג שנישאים בישראל זה על דעת חלוקה שווה של כל המשאבים שנצברו במהלך הנישואין.
לפי זה, מועד הקרע הוא הרגע שבו בני הזוג מבקשים להפסיק את ההסכם הסמוי הזה, (ואולי יש שדי ברצונו של אחד מהם, ויש לתלות הדבר בהלכות הקובעות אימתי שותף רשאי להפסיק השותפות על דעת עצמו, אף ללא הסכמת שותפו, ואין כאן מקום להאריך,) או שישנם מעשים המוכיחים או גורמים באופן חד־משמעי להפרדה הרכושית. ובכך, מחילים הסכם רכושי חדש של הפרדה רכושית. לכן, לדעתנו, בכל מקום שיהיה ספק במועד הקרע אנו נאחר אותו עד הרגע שבו יש ודאות מוחלטת שההסכם הראשוני לאיזון משאבים הפסיק לפעול. כל מי שמבקש לטעון לביטולו של הסכם ממועד מסוים ואילך, עליו נטל ההוכחה: עליו להוכיח את המועד שבו הפסיק ההסכם לפעול. בלשון אחרת, הסכם בין צדדים הוא 'חי וקיים' עד שיוכח בוודאות שהוא הופסק.
בנסיבות התיק שלפנינו, המערערת לא הצליחה להרים את נטל הראיה ולהוכיח בפני בית הדין האזורי באופן חד־משמעי, שהקרע הכלכלי המוחלט התחיל כבר בשנת 2000. (וספק גדול אם באותה עת היה כלל קרע כלכלי, כשבפשטות, אפשר לומר שבאותה עת החליטו הצדדים על דרך שונה לניהול הכלכלי בהתאם לנסיבות, ניהול שונה אבל לא 'קרע' כמשמעו לענייננו.) גם אם המערערת עוררה את ספקו של בית הדין – לא די בכך. ולכן, בהעדר הוכחה חותכת, ההסכם לשיתוף כלכלי שהוא ביסוד הנישואין המשיך.
מסקנות ומתן הוראות
בהתאם לאמור, בית הדין קובע:
א. הערעור נדחה.
ב. אין צו להוצאות, ודמי הערבות שהופקדו על ידי המערערת יוחזרו לה במלואם.
ג. ניתן לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן ביום ג' באדר התש"ף (28.2.2020).
הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב ציון לוז־אילוז
