מאגר פסקי דין

פסק דין

בפני ביה"ד מונחת תביעתו של הבעל לגירושין ובכרוך לזה כל שאר התביעות הנובעות מן הגירושין. מנגד קיימת תביעתה של האשה לשלום בית. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים למתן פסק דין.

עיקרי העובדות הנחוצות

א.  הצדדים נישאו כדמו"י ביום כ"ב באייר תשס"ד (13.5.2004).

ב.   לצדדים שלושה ילדים קטינים משותפים.

ג.   הבעל פתח תביעת גירושין כרוכה ביום ה' בתמוז תשע"ב (25.6.2012).

ד.   האשה פתחה תביעת שלום בית ביום כ"ז בשבט תשע"ג (7.2.2013).

ה.  הצדדים פרודים קרוב לשלוש שנים.

תמצית תביעת הבעל לגירושין העולים מכתב התביעה והסיכומים:

א.  מערכת יחסים עכורה בין הצדדים שהתפתחה כשנתיים לאחר הנישואין כאשר האשה מנסה להשתלט על חייו של הבעל, בכך שהיא מונעת ממנו לנהל את עסקיו ע"י שהיא מנסה לשעבד אותו לבית, תוך כדי שהיא רומסת את הבעל בהתנהגותה הבלתי נשלטת.

ב.   האשה מייצרת פרובוקציות שהולכות ומסלימות עם הזמן, וכוללות אלימות מילולית קשה מצידה של האשה עד כדי אלימות פיזית של האשה כלפי הבעל.

ג.   מיד לאחר הדיון הראשון בתביעת הגירושין של הבעל הגישה האשה תלונת שווא למשטרה, שהבעל כלא אותה במכולה המשמשת לו כמשרד. הבעל נעצר והורחק מהבית השייך להוריו. האשה המשיכה והגישה תלונות למשטרה כנגד הבעל, ושוב הורחק הבעל מביתו ומילדיו, וכן מעסקו, וכך נמנעה ממנו פרנסתו.

ד.   התנהגותה הבלתי נסבלת של האשה גורמת לבעל למאוס בה ובחיי הנישואין עמה.

ה.  אשה זו מעולם לא פנתה אל הבעל בבקשה לשלום בית, מעולם לא ביקשה ממנו כי ישובו לחיות יחדיו, אלא רק גרמה לפרובוקציות.

ו.   עקב הגשת התלונות התכופות למשטרה ע"י האשה, הורחק הבעל מביתו, והבעל אינו מתגורר בביתו מחודש ספטמבר 2012.

תמצית תביעת האשה לשלום בית העולים מכתב התביעה והסיכומים:

א.  האשה אוהבת את בעלה, חפצה לשמור על התא המשפחתי ולהמשיך בחיים המשותפים, תעשה כל מה שנדרש בכדי שישכון שלום בבית.

ב.   האשה סבורה כי הצדדים הגיעו לכדי משבר עמוק ביחסים, ומבקשת מביה"ד כי יעיר את הבעל מתרדמתו ויורה לו לשוב לשלום בית.

ג.   האשה מקווה כי יחזור הבעל לעשתונותיו, יבין את הפגיעה בתא המשפחתי בכלל ובפגיעה בקטינים בפרט.

ד.   האשה מוכנה לעשות הכל על מנת לנסות ולפתור כל בעיה הקיימת בחיי הנישואין, לפנות לייעוץ או כל סיוע מקצועי.

ה.  הצדדים מוסיפים לקיים יחסי אישות, מרבים בבילויים משפחתיים בסופי שבוע ברחבי הארץ, ויתר מכך הצדדים בילו וחגגו את יום הולדתו של הבעל שחל ביום 26/10/13 עת בילו בסוף שבוע רומנטי בים המלח.

ו.   אין ספק כי האשה אוהבת בכל מאודה את בעלה ורוצה בקרבתו.

מבוא לפסק דין

פסק דין זה יתייחס לתביעת הגירושין של הבעל, ותביעת שלום בית של האשה, ומתוך כך יינתנו החלטות בשאר התביעות.

על מנת שיתקבל הרקע המתאים לצורך מתן פסק דין, יקדים ביה"ד ויצטט את החלטתו שניתנה לא מכבר ביום כ"ד באב תשע"ה (9.8.2015):

"ראשית דבר ביה"ד חייב לציין, תיק זה הוא מהתיקים המתישים ביותר את ביה"ד, והוקדש לו זמן שיפוטי רב. הסיבה לכך כפי שכתבו שירותי הרווחה מיום 4/8/15 שלא ניתן להגיע להסכמות בין הצדדים בשום נושא, זו גם הסיבה שהצדדים הופנו לתחנת הטיפול בחדרה לתיאום הורי, כאשר הבעל כבר פנה, ואילו האשה (כדרכה) מתעלמת מהחלטת ביה"ד.

תיק זה מתנהל בביה"ד שלוש שנים התקיימו בו מספר דיונים כולל דיוני הוכחות. כמו כן התקיימה שיחת לשכה ארוכה עם הצדדים.

תיק זה גדוש בבקשות שחלקם הגדול נובע כאמור מאי יכולת מוחלטת של הצדדים להידבר ביניהם אפילו בנושאים פשוטים ביותר כמו תיאום בעניין הסדרי ראיה. לפיכך הצדדים הפכו את ביה"ד לבורר בכל סכסוך שביניהם (שזהו כמובן מצב בלתי נסבל).

… ואף שירותי הרווחה כבר נואשו מהתערבות (למרות שביה"ד העניק להם סמכות וביקש את התערבותם) במריבות שבין הצדדים כפי שהם כותבים בעדכון האחרון מיום 4/8/15."

א. כאמור, בפני ביה"ד התנהלו יחסית דיונים רבים בתביעת הגירושין של הבעל, ובהם דיוני הוכחות בהם העידו עדים מטעמו של הבעל. התקיימה שיחת לשכה בין הצדדים (ללא ב"כ) באמצעות אחד מדייני הרכב ביה"ד, כשהמטרה בשיחה זו לנסות ולהביא את האשה להסכמה לגירושין.

עקב כך הצטבר המון חומר במהלך השנים שהתיק מתנהל בפני ביה"ד, הצטברות זו אינה נובעת מאורך הזמן שהתיק מתנהל בביה"ד, אלא מהיחסים המתוחים השוררים בין הצדדים שגורמים לחיכוכים בלתי פוסקים שהולכים ומחריפים, וגורמים להגשת תלונות הדדיות לביה"ד.

הסובלים והניזוקים העיקריים הם ילדי הצדדים, זה הגורם העיקרי להגשת בקשות בלתי פוסקות לביה"ד, בגין הפרת הסדרי ראייה ע"י הצדדים (ובעיקר ע"י האם), כאילו לא די שהילדים סובלים ממערכת היחסים העכורה שבין ההורים, אלא הם עוד משמשים כלי התנגחות בידי ההורים כדי להציק האחד לשני.

ב.  כמו כן, מאחר והצדדים כבר גרים בנפרד זמן רב ויחד עם זה מנהלים מלחמות בכל הנושאים הקשורים להליך הגירושין, כמובן שנושא הרכוש הוא במרכז ההתכתשות, ועקב כך נדרש ביה"ד להתערב באופן תכוף ע"י מתן החלטות, כדי למנוע קביעת עובדות בטרם נקבע שיפוטית חלוקת הרכוש.

ג.  היות והמסקנה בתביעות אלו מאוד ברורה, ביה"ד לא רואה צורך להרבות בציטוטים מתוך הפרוטוקולים יתר על המידה, אלא להתמקד בבעיות היסוד הקיימות כיום בין הצדדים.

ד.  כבר בראשיתו של תיק זה בדיון הראשון ביום י"ח באלול תשע"ב (5.9.2012) פונה ביה"ד לבעל:

"ביה"ד: אתה הגשת תביעת גירושין תאמר לנו מה הן עילותיך לגירושין

בעל: הנפש שלי קשה ממסגרת נישואין אלו.

ביה"ד לאישה: את רוצה להתגרש?

אישה: נאלצת להתגרש."

ובהמשך ב"כ האשה עו"ד בז'רנו אומר לביה"ד:

"ב"כ אישה: צריך צו לתסקיר לגבי הסדרי ראיה במועצת […]. הילדים חווים צעקות ובלגנים וצריך להפריד בין הניצים לדעתנו קודם כל שיתגרשו ואחר כך יידונו שאר העניינים.

…

ביה"ד: הוא רוצה לגמור את העניינים

ב"כ אישה: אנחנו נגמור את העניינים בהסכמה."

בהתאם לרוח הדברים שהתנהלה בדיון קבע ביה"ד:

"א. ביה"ד מאפשר לצדדים לנהל מו"מ ביניהם לצורך הגעה להסכם גירושין.

…

ד. ביה"ד מפנה את הצדדים לאקטואר [נ' ש']… לקבל חוו"ד."

בהתאם להחלטת ביה"ד הנ"ל מודיעים הצדדים וב"כ בהודעה מוסכמת ביום כ"ט במרחשוון תשע"ג (14.11.2012) שמועד הקרע לצורך חישוב הזכויות, הוא מועד הגשת תביעת הגירושין ביום ה' בתמוז תשע"ב (25.6.2012).

העולה מן האמור עד הלום, שפני הצדדים וב"כ היו לגירושין והיה קיים רצון משותף לגבש הסכם גירושין, ולכן תיק זה אם היה ממשיך להתנהל בכיוון זה שהוא הכיוון הרצוי היה התיק מסתיים לפני זמן רב.

ה. אלא שאז חל מיפנה מכיוונה של הנתבעת (האשה). ב"כ של הנתבעת ביקש להשתחרר מייצוגה ובהודעתו הוא כותב:

"עקב אי שיתוף פעולה מצד הנתבעת."

כלומר ב"כ הנתבעת שהבין לנכון מה טובתם האובייקטיבית של כל הצדדים הקשורים לתיק, ניסה להוביל את מרשתו לגירושין. לעומתו הנתבעת מתוך שיקול של כדאיות אישית חזרה בה ממהלך זה.

חובה לציין שבמהלך כל אותה תקופה שאף מצד האשה הייתה הסכמה לגירושין, הגישה האשה תלונות קשות למשטרה כנגד הבעל. בין התלונות התלוננה שהבעל כלא אותה בתוך מכולה. וכמובן שזה גרם להרחקתו של הבעל מהבית השייך להוריו, וכל פעם שהיה מסתיים צו ההרחקה שבה האשה והגישה תלונות למשטרה כנגד הבעל. כפי הנראה מהחומר שבתיק האשה ניצלה תכופות אמצעי זה של הגשת תלונות למשטרה כנגד הבעל. כמובן שגם הבעל הגיב בהגשת תלונות כנגד האשה.

ו.  עם כניסתה של מייצגת משפטית חדשה לייצג את הנתבעת, עשתה האשה מהפך אסטרטגי בהתנהלות המשפטית מול הבעל והגישה תביעה לשלום בית.

ביום הגשת התביעה לשלו"ב, כ"ז בשבט תשע"ג (7.2.2013) התקיים דיון בו מודיעה ב"כ האשה:

"אתמול קיבלנו את הייצוג בתיק זה, האשה רוצה לאחר 10 שנות נישואין שלום בית. מבקשת להפנות את הזוג ליחידת הסיוע ומניעת אלימות במשפחה.

ביה"ד: למה בדיון הקודם האישה לא הזכירה ואף לא במילה אחת את נושא שלום הבית."

ז.  התחכמותה של האשה במסגרת תביעתה לשלו"ב אילצה את ביה"ד לקיים דיונים נוספים שכאמור כללו דיוני הוכחות להוכחת תביעת הגירושין של הבעל.

ח. כאמור, לא רק תביעת האשה לשלו"ב היא חסרת תום לב, אלא כל התנהלותה של האשה במהלך קביעת מועדי דיון ע"י ביה"ד הייתה חסרת הגינות כפי שביה"ד האריך בהחלטה מפורטת מיום ד' בתמוז תשע"ג (12.6.2013) על תעלוליה של האשה.

מה שיותר תמוה שב"כ האשה לא עשתה כל מאמץ למנוע התנהלות נלוזה זו, יתירה מזו עוד שיתפה פעולה עמה. [כאן המקום להעיר בחומרה על דפוס התנהגות שחזר על עצמו לא מעט פעמים בהתנהלות האשה ביחס להחלטות ביה"ד שדרשו את תגובתה של האשה לטענות הבעל קודם שביה"ד יוציא החלטה סופית, והאשה התעלמה. לאחר חלוף זמן לא מועט נאלץ ביה"ד להוציא החלטה בהעדר תגובת האשה, וכאשר ההחלטה הכאיבה לאשה אז נזכרה האשה וב"כ להגיב ולהתרעם על החלטות ביה"ד].

ט. התקיים דיון להוכחת תביעתו של הבעל ביום 20/5/13, דיון שכמובן נקבע לבקשתו של הבעל וב"כ להבאת עדים וראיות מטעמו.

לדיון הופיעה ב"כ האשה ללא האשה.

ביה"ד החליט לקיים את הדיון ללא נוכחות האשה ולמרות התנגדותה של ב"כ האשה וכפי שביה"ד אמר לב"כ האשה:

"בתקנה נ"ח כתוב שאם בעל דין לא הופיע לדיון, יחליט ביה"ד לפי נסיבות העניין, אם לקיים דיון אם לאו. במקרה זה החלטתנו לקיים את הדיון."

נסיבות העניין שאליהם התכוון ביה"ד הם הדברים שנכתבו לעיל בסעיף ח'.

הופיע העד ג.ש. אשר גר בשכנות לבני הזוג.

"ב"כ הבעל: היו אירועים שהיית נוכח עם מי מהצדדים או עם שניהם ביחד?

העד: לכל זה אני נשאבתי, רמי הוא חבר ילדות ופתאום אני מוצא את עצמי מוציא אותו בערבות מהמשטרה. אחרי הפעם הראשונה ששחררתי אותו, ניגשתי אליה ואמרתי לה שתחדל מכך. היא מקללת את רמי אפילו בנוכחותי.

ביה"ד: מתי התחיל המשבר ביניהם?

העד: בשנתיים האחרונות, אני למעשה מעורב מהתלונה הראשונה במשטרה. הייתי עד לפרובוקציה מצידה ושימשתי כחוצץ בין שניהם, החוצפה הייתה שאני מפריד ומשמש חומה ביניהם והיא מתקשרת למשטרה ואומרת שרמי ואני מרביצים לה, וכל זה מצולם."

הבעל וב"כ מציגים לביה"ד סרטון המתעד את האירוע הנ"ל בעדותו של העד מיום 31/3/13.

"ב"כ הבעל: היו עוד אירועים כאלה שלא צולמו?

העד: כן, היא התחילה לאיים עלי ולא הרגשתי נוח עם זה. היא באה אלי לפני שהלכתי להעיד בביהמ"ש בפ"ת ואיימה שאם אלך להעיד "אתה תסתבך איתי". או שלפני העדות בביה"ד אמרה לי שאם אבוא להעיד היא תתבע אותי על עדות שקר.

בעבר ניסיתי לשכנע אותה לבטל את התלונה במשטרה ובתגובה היא אמרה לי אני אעשה לו חיים קשים הוא עוד ילמד, בתגובה אמרתי לה שאני פה ואעזור בתקשורת ובקשר בשביל הילדים.

ב"כ הבעל: האם היית חשוף להתנהגות של לירז כלפי רמי?

העד: פעם ראשונה שאני רואה את רמי בוכה ככה על המרפסת שלי הוא סיפר לי שהיא זרקה עליו נעלים מול הילדים שלהם.

אני יכול להבין מריבות בין בני זוג אבל צריך שיהיה בסיס לדיבור ולא על צעקות. הבית שלהם התנהל על בסיס צעקות. אני יודע שרמי ניסה הכל בשביל הילדים.

ביה"ד: למה אתה חושב שהאישה יוצרת פרובוקציות?

העד: היא רוצה למרר לו את החיים כל פעם היא עסוקה בלמצוא שטיק חדש איך להתלונן עליו במשטרה.

ביה"ד: לפי מה שראית, בתור צופה מהצד, מה אתה חושב?

העד: שלצערי הזוגיות הזאת נגמרה, ולטובת הילדים כדאי שזה יגמר כאן ועכשיו, קודם טובת הילדים ואני אתן דוגמא אם הילדה שלהם מקבלת מתנה עטופה ככה בסרט יפה והיא זורקת את המתנה זה אומר שהילדה במשבר שאפילו מתנה לא מעניינת אותה. הילדים לא במקום טוב אם רואים כל פעם ניידות סביב הבית שלהם.

ביה"ד: שאלת את האישה מה היא רוצה?

העד: לא פעם ולא פעמיים היא אמרה לי שהיא רוצה להתגרש אבל נראה שהרצון שלה שהוא ישלם שהוא יעשה ושהוא יביא.

…

העד: אני שוב חוזר לעניין של הילדים לפי דעתי ילד לא צריך לראות כמות כזאת של אירועים שתבינו יש לו איזה 18-19 תלונות במשטרה זה לא נורמלי שהילדים יספגו כמות כזאת של אירועים בזמן כזה."

במסגרת הדיון להוכחות הופיעו עדים נוספים מטעם הבעל, אך ביה"ד לא רואה צורך לצטט את כל העדויות, כי כאמור ביה"ד לא מעוניין להאריך בפסק דין זה מעבר למה שנחוץ.

י.  צריך לציין שהעדויות שנשמעו מטעמו של הבעל שחלקם היו מגובות בסרטון (שכאמור הוצג בפני ביה"ד) לא נחקרו ולא נסתרו ע"י ב"כ האשה, למרות שב"כ האשה הודיעה בסיום הדיון להוכחות שהיא שומרת לעצמה את הזכות לשוב ולחקור את העדים. בפועל היא לא מימשה את זכותה, מה שמוכיח שהעדויות שנשמעו בביה"ד מהוות הוכחה למצב היחסים הנורא השורר בין הצדדים, שכפי הנראה נגרם בעטיה של האשה.

יא.          ביום כ"א בטבת תשע"ד (24.12.2013) התקיים דיון על פי דרישת האשה וב"כ להוכחת תביעתה של האשה לשלום בית.

בדיון זה הבעל נחקר ארוכות ע"י ב"כ האשה. בחקירתה רצתה ב"כ האשה להוכיח שעדיין קיימת מערכת יחסים זוגית בין הצדדים, ולכן עדיין ניתן להציל את נישואי הצדדים.

ביה"ד לא רואה כל תועלת בציטוטים ממהלך החקירה, היות וכאמור לדעת ביה"ד כל התביעה לשלו"ב מצד האשה הוא מהלך טקטי, כפי שקבע ביה"ד בסוף הדיון הנ"ל לאחר סיום חקירת הבעל.

"ביה"ד: ברור שהצדדים יתגרשו, השאלה היא איך, במקום להתיש תתקדמו באיך להתגרש.

…

ביה"ד: לטובת הלקוחה שלך זה לעשות שלו"ב? של שלום ולא להתראות? מה שאת מציעה זה שלום של אשליות."

יב. מתוך האבחנה הריאלית של ביה"ד למקרה דנן חשב לנכון ביה"ד להזמין את הצדדים ללא ב"כ לפגישת לשכה עם אחד מדייני הרכב ביה"ד, מתוך מחשבה שניתן יהיה להגיע לסיום התיק מתוך הסכמות.

הצדדים הוזמנו ליום י"א באייר תשע"ד (11.5.2014) חבר הרכב ביה"ד ישב במשך שעה ארוכה עם הצדדים ביחד וגם בנפרד עם האשה, אך לשווא. בתחילת השיחה האשה אמרה שהיא לא מוכנה לגירושין לפני שמסדרים את כל החלוקה של הרכוש. כאשר דיין ביה"ד הסביר לה שניתן לסדר את חלוקת המיטלטלין אף לאחר הגט, הגיבה האשה שהיא בכלל לא מוכנה להתגרש, יש שלושה ילדים משותפים והיא רוצה לשמור על המשפחה שלי אני מעוניינת בשלו"ב.

המסקנה הפשוטה שהתבררה מהשיחה המשותפת בלשכת ביה"ד, שהאשה אינה מעוניינת בסיומו של ההליך, אלא להמשיך ולנהל מאבקים מול הבעל להכניעו עד שהיא תשיג את מה שהיא חפצה.

יג. אמנם תקופה ממושכת ביותר לא התקיימו דיונים, אך פעילות ענפה ביותר של בקשות והודעות שהוגשו לביה"ד ע"י הצדדים הייתה ללא הפוגה, וכל זה נבע מההתגוששות הבלתי פוסקת של הצדדים ובעיקר על גבם של הקטינים, ובכלל חלק ניכר ביותר מהעיסוק של ביה"ד בתיק זה הוא נושא הקטינים שכאמור סובלים מאוד ממאבקי ההורים, ובמקרה זה לא רק שהם חשופים למאבק, אלא ההורים גוררים אותם לתוך המאבק. ולכן העיסוק של ביה"ד בתיק זה הוא בנושא הקטינים יותר מאשר בצדדים עצמם.

כמובן שזה מחייב את ביה"ד לעמוד בקשר תכוף עם שירותי הרווחה כדי לקבל תסקירים עדכניים של מצב הילדים.

מהתסקירים שנתקבלו במהלך כל תקופת הדיונים עולה תמונה קשה מאוד מהיחסים שבין ההורים שמשפיעה על התנהגותם והתפתחותם של הילדים.

יד. בתסקיר מיום ז' באב תשע"ג (14.7.2013) מצוטט דיווחה של המטפלת הזוגית סיגל קצף:

"מדובר על סכסוך גירושים עם קונפליקט גבוה, המערב בתוכו צווי הרחקה, לדפוסים אלימים (על פי הסיפורים של בני הזוג) הילדים עדים למתח ולקונפליקטים בין בני הזוג… אני מתרשמת כי לשניהם איכפת מילדיהם, והם רגישים מאוד למצבם, יחד עם זאת רמת הקונפליקט הגבוהה בין שניהם אינה מאפשרת להם לראות עד כמה ילדיהם נפגעים כתוצאה מכך."

בסיכום התסקיר כותבת פקה"ס:

"מערכת היחסים בין ההורים כיום נמצאת במצב של מאבק ושליטה. האב מורחק לפרקים מהבית, לטענת האם בשל התנהגות אלימה. האב מצר על התוקפנות של האם כלפיו, תלונותיה ורצונה לומר את המילה האחרונה בעניין הילדים, העסק והמגורים. חוסר התקשרות בין ההורים גובה מחיר כבד מהילדים, אותו ניתן לראות בדוחו"ת ממסגרות החינוך."

בתסקיר מיום כ"ח בניסן תשע"ד (28.4.2014) כותבת פקה"ס:

"המשפחה מוכרת ומטופלת במחלקת הרווחה מזה כשנה וארבעה חודשים על רקע סכסוך גירושין בקונפליקט גבוה ודיווחים מהמסגרות החינוכיות של הילדים על דאגה למצבם הרגשי.

בספטמבר 2013 התכנסה וועדת תכנון טיפול והערכה ראשונה לאור החשש למצבם הרגשי של הילדים בשל ההתנהלות המדאיגה בין ההורים, מאבקים קשים, האשמות הדדיות על אלימות, איומים, השחתת רכוש על ידי שני הצדדים כאשר הילדים עדים למתרחש בין ההורים, הגשת תלונות הדדיות במשטרה והוצאת צווי הרחקה (אשר שני ההורים הפרו במספר מקרים). כמו כן נתקבלו דיווחים מהמסגרות החינוכיות של הילדים המעידים כי הם חשופים לעוצמות הסכסוך בין הוריהם ונמצאים במצוקה."

בהמשך התסקיר נכתב:

"למרות התכנית הטיפולית שיצאה אל הפועל לא חלה רגיעה בניהול ההורים את הקונפליקט ביניהם, ולאחרונה אף ניתן היה להתרשם מהסלמה."

לאור התנהלות ההורים ביניהם שהולכת ומחמירה ומשפיעה קשה על הילדים, התכנסה ביום ט' בניסן תשע"ד (9.4.2014) ועדת תכנון טיפול והערכה חוזרת בהשתתפות ההורים, כל המטפלים במשפחה באגף הרווחה, מפקחים מחוזיים ממשרד הרווחה לסדרי דין ולחוק הנוער וסגנית מנהלת אגף החינוך במועצה.

בסיכום הוועדה נכתב:

"בני הזוג… נמצאים בקונפליקט זוגי גבוה ולא מצליחים לראות את הצרכים של ילדיהם ואיך הסכסוך משפיע עליהם. התוכנית הטיפולית שנקבעה בדיון הראשון ב- 9/2013 לא מביאה להטבה במצב, ההיפך הוא הנכון. ישנה הסלמה הולכת וגוברת של הקונפליקט, למרות המאמצים של גורמי המקצוע למקד את ההורים בצרכים של ילדיהם, הם התמקדו בעצמם והפגיעות האישית שלהם בסכסוך הזוגי…"

לאור תיאור המצב החמור שבין ההורים הגיעה הוועדה להחלטות דרמטיות:

"1. פנייה לביה"ד ובקשה להפסקת התערבות של עו"ס לסדרי דין. הפנייה של הזוג לתיאום הורי. אין לפנות לגורמים אחרים באגף הרווחה לסייע בנושא סדרי ראייה.

2. ייערך מעקב אחר כל אחד מהילדים. במידה ויתקבלו דיווחים מהמסגרות על הידרדרות במצבם תיעשה התערבות סמכותית לאור חוק הנוער, דהיינו פנייה לביהמ"ש לנוער. במקרה הזה לא יהיה צורך לקיים ועדת תכנון וטיפול נוספת…

3. יש להפסיק את תוכנית הטיפול הנוכחית בתחנה לטיפול משפחתי…"

אלו הן החלטות קיצוניות שמעידות עד כמה הגורמים המטפלים במשפחה קצה נפשם מההתקוטטויות הבלתי פוסקות של ההורים שרק הולכות ומחריפות, כך שהגורמים המקצועיים חסרי אונים ביכולתם לסייע לילדים האומללים.

כמו כן ראוי לצטט את המלצות הוועדה להערכת מסוכנות:

"1. הפרדה מוחלטת בין בני הזוג.

2. העברת הילדים מהורה אחד לשני, כולל העברת ציוד של הילדים, ייעשו עם גבולות ברורים ללא מפגש בין ההורים.

…

4. הדרכה הורית לכל אחד מההורים כדי לעשות את ההפרדה בין הסכסוך הזוגי להורות.

5. סיום הליכים משפטיים וגיבוש הסכם גירושין יש בו כדי להרגיע את האווירה ולהפחית את פוטנציאל המסוכנות."

תסקיר אחרון הוגש לביה"ד עי שירותי הרווחה ביום 21/4/15 והוא המשך לתסקיר קודם. כותבת פקה"ס שמטפלת במשפחה כמעט לאורך כל תקופת המשבר:

"מאז הגשת התסקיר הקודם לפני שנה, הקשר של אגף הרווחה עם המשפחה היה מינימאלי. בעקבות פניות שהתקבלו ברווחה מהמשטרה, לאחר תלונות הדדיות שהגישו בני הזוג, היה ניסיון להזמין אותם לקבל סיוע ע"י עו"ס אלימות במשפחה (כפי שנהוג במצבים כאלו) אך הם לא נענו."

סיכום התסקיר:

"הקונפליקט הזוגי מוסיף להתנהל בעוצמות גבוהות וללא יכולת להפריד אותו מההורות ומצרכי הילדים. שני ההורים מוסיפים לטעון אחד כלפי השני על התנהגויות לא מתאימות ואף מסכנות, ועל הרפות של הסדרי ראייה. העדר היכולת לקיים תקשורת ממוקדת בצרכי הילדים, יוצרת קשיים בהתנהלות היומיומית של הילדים עד כדי מצב בו מתקשים להסתדר עם בקשה של ביה"ס להגיע בחולצה לבנה, העברת תיקים וציוד ביה"ס, הקפדה על הבאת ילד לחוג או לחזרות להופעת יום העצמאות…

הילדים זקוקים למעורבות של שני ההורים בחייהם, הם גם זקוקים וזכאים לשלווה, לשקט ולמוגנות מהסכסוך שמתנהל בין ההורים… על ההורים לרצות ליצור שינוי, כשבסיסו היכולת לקחת אחריות אישית על ההתנהלות והיכולת לייצר ערוץ תקשורת הממוקד בילדים בנפרד משאר היבטי הסכסוך."

לאור הסיכום הנ"ל ההמלצות הן כדלהלן:

"1. מומלץ לפעול לסיום ההליכים המשפטיים וגיבוש הסכם גירושין בכדי להרגיע את האווירה ולהפחית את פוטנציאל המסוכנות, בהתאם להתרשמותה של הוועדה להערכת מסוכנות.

12. מומלץ להורות להורים לפנות לתהליך של תיאום הורי (במרכז לשלום המשפחה…) "

טו.          לאור ההמלצות מהתסקיר האחרון וכדי למזער עד כמה שניתן את הסבל והנזקים שנגרמים לקטינים בעקבות האלימות המילולית והמתח הנוראי השורר בין ההורים, הוציא ביה"ד החלטה ביום 3/5/15 וקבע כדלהלן:

"ב. על ההורים לפנות מידית לתחנה לטיפול משפחתי בחדרה…

ג. במידה וההורים או אחד מהם ימנע מלשתף פעולה בהליך של תיאום הורי, ישקול ביה"ד את החלטתו בדבר משמורת משותפת, וההורים יאלצו לקיים הליך של מסוגלות הורית כדי לבדוק מי מהם ראוי להיות הורה משמורן."

ביום כ' בתמוז תשע"ה (7.7.2015) שולחת מנהלת התחנה לטיפול במשפחה בחדרה הגב' נירית לשם הודעה לביה"ד:

"הנ"ל הופנו לתחנה לטיפול במשפחה לצורך תיאום הורי. יהוד יריב פנה לקבל תיאום הורי ביום 6/5/15. יהוד לירז לא פנתה לתחנה.

עקב כך איננו יכולים לקיים את התיאום ההורי."

לאחר הודעות נוספות שנתקבלו מאגף הרווחה על כך שהאשה אינה משתפת פעולה ואינה מופיעה כדי להתחיל בהליך של תיאום הורי, הוציא ביה"ד החלטה כדלהלן:

"א. ביום י"ד באייר תשע"ה (3.5.2015) הוציא ביה"ד החלטה שעל ההורים לעבור הליך לתיאום הורי. מאז הצדדים הוזמנו מספר פעמים לפגישה ובכל פעם האשה התעלמה ולא הופיעה. ביה"ד בהחלטתו הנ"ל קבע שבמידה ומי מהצדדים לא ישתף פעולה ישקול ביה"ד להעביר את המשמורת לאחד מההורים.

לאור הודעת אגף הרווחה קובע ביה"ד כדלקמן:

1)       מבוקש מהתחנה לטיפול משפחתי חדרה לזמן פעם נוספת את הצדדים בתוך 14 יום לצורך התחלת הליך לתיאום הורי.

2)       מבוקש מהעו"ס הגב' נירית לשם לדווח לביה"ד על הופעתה או אי הופעתה של האשה. במידה והאשה לא תופיע פעם נוספת, ביה"ד ישית על האשה קנס… בגין הפרת החלטה, ובמקביל להעביר לביה"ד פרטים להיכן להפנות את הצדדים להליך מסוגלות הורית…"

[זהו כאמור דפוס התנהגות של האשה שחוזר על עצמו במהלך תקופת הדיונים, שהאשה מתעלמת מהחלטות ביה"ד, וביה"ד נאלץ להטיל עליה קנסות].

טז.          ביום י' באייר תשע"ה (29.4.2015) הגישה האשה וב"כ בקשה להורות על קביעת מועד דיון, מאחר והתיקים המתנהלים בביהמ"ש בין הצדדים מצויים בשלבי סיום, ולאור התעקשות הבעל על הגירושין, האשה נאלצת לקבל בעל כורחה לקבל את תביעת הבעל לגירושין, תוך שהיא שומרת לעצמה את הזכות להגשת תביעת כתובה, ולכן מתייתר מתן פסק דין.

ביה"ד הוציא מיד החלטה בה הוא כותב:

"ביה"ד מברך על הסמכתה הבלתי נמנעת של האשה להתגרש, ובכך מתייתר פסק הדין שעמד לצאת תוך פרק זמן קצר."

בעקבות כך, ביום כ"ו באב תשע"ה (11.8.2015) הוציא ביה"ד החלטה, ובסעיף ז' להחלטתו נכתב:

          "ביה"ד קובע מועד לסידור גט ליום כ"ג אלול תשע"ה (7/9/15)…"

אלא שמאוד מהר התברר שהשמחה הייתה מוקדמת והאשה כדרכה מהתלת בביה"ד ומודיעה לביה"ד ביום ב' באלול תשע"ה (17.8.2015):

"… כב' ביה"ד הורה בהחלטתו כי הצדדים יתייצבו לסידור גט ביום 7/9/15 כאשר יובהר כי אין האשה מוכנה ליתן גיטה עד להגעת הצדדים להסדר הרכושי בעניינם."

על כך מגיב ביה"ד בהחלטתו מיום ה' באלול תשע"ה (20.8.2015):

"א. לאור הודעת האשה וב"כ מיום 29/4/15 כי האשה מסכימה לתביעת

הגירושין של הבעל ולכן מתייתר פסק הדין, מתרה ביה"ד באשה שאם

לא תופיע למועד סידור הגט כפי שנקבע ביום 7/9/15, היא תישא בכל

התוצאות הנובעות מכך, כולל הוצאות לדוגמא.

ב. נושא הרכוש אינו יכול להוות סיבה או תירוץ לעכב את הגט, היות ונושא

חישוב הזכויות והחובות נמצא בידי אקטואר. בעניין תביעת המיטלטלין

כבר ניתנו החלטות, וכן בנושא הכתובה כבר קבע ביה"ד שהנושא ידון

לאחר מתן הגט עם פתיחת תיק מתאים."

הנה דוגמה מובהקת להתנהגותה המתחכמת והמזלזלת של האשה כלפי ביה"ד לאורך כל התנהלות התיק, ואין צורך להסביר שהרי העובדות מדברות בעד עצמן, ובפרט דבריה של האשה שהיא דורשת שקודם לגט יגיעו הצדדים להסדר בנושא הרכוש, הם בבחינת גלגול עיניים לשמים. שהרי האשה כבר הקדימה ועשתה דין לעצמה בעניין הרכוש, דהיינו תכולת הבית, כאשר הקדימה והבריחה מיטלטלין מהבית שגרו בו הצדדים לרשות הוריה.

ובנוסף האשה וב"כ יודעים היטב, שהצדדים בעצמם ללא התערבות ביה"ד והחלטות שיפוטיות של ביה"ד, לא יגיעו לידי הסדר בחלוקת המיטלטלין. לכן דרישה זו אינה ראויה להתייחסות, וביה"ד כאמור הוציא התראה חריפה לאשה במידה ולא תתייצב למועד שנקבע לסידור גט.

יז. הצדדים וב"כ הופיעו לדיון שכאמור נועד לסידור גט. עם תחילתו של הדיון פנה ביה"ד לצדדים בשאלה האם הם מוכנים להתגרש. הבעל השיב בחיוב והאשה כצפוי השיבה כפי שמצוטט בפרוטוקול מיום כ"ג באלול תשע"ה (7.9.2015):

"ביה"ד: אתה מוכן להתגרש?

הבעל: כן.

האשה: לא כרגע.

ביה"ד: למה?

האשה: כל עניין רכושי קודם. קודם נגיש רשימה של המיטלטלין.

ביה"ד: הרשימות כבר הוגשו.

האשה: אני רוצה לסדר כל העניינים בינינו לפני הגט.

ביה"ד: זו לא סיבה לעכב גט, ביה"ד ימנה כונס נכסים על המיטלטלין. ביה"ד בזבז הרבה זמן שיפוטי על הכיריים ועל המאוורר, ביה"ד אינו מוכן להמשיך ולבזבז זמן מיותר."

למרות סירובה הבוטה ואף מקומם של האשה לסידור גט, ניסה ביה"ד במהלך הדיון ללכת לקראת האשה כדי שתתרצה לסידור גט והציע לה:

"ביה"ד: במידה ויסודר גט היום וימונה כונס חיצוני לעניין המיטלטלין, ביה"ד ישקול לבטל את ההחלטה בדבר תשלום הקנס."

המדובר בקנס מצטבר שביה"ד הטיל על האשה בגין אי השבת חפצים שכאמור לקחה האשה מהתכולה המשותפת של הצדדים מהדירה בה הם התגוררו והוציאה אותם לבית הוריה.

ביה"ד קטע את הדיון וביקש מהצדדים וב"כ לצאת להפסקה, מתוך תקווה שב"כ האשה תסביר לאשה באווירה יותר נוחה שמבחינתה כדאי לה לסיים את כל ההליך הארוך והמתיש, כאשר גם מציעים לה תנאים נוחים לסיומו.

אלא שגם לאחר שחזרו הצדדים וב"כ לאולם הדיונים, כדי שהצעת ביה"ד הנ"ל תהיה ברורה לאשה, חוזרת ושואלת ב"כ האשה:

"ב"כ האשה: על פי החלטת ביה"ד האישה מחויבת בכל יום ב-300 ₪, שאלתנו האם ביה"ד יבטל את ההחלטה רטרואקטיבית?

ביה"ד: ביה"ד ישקול בחיוב את בקשתם. ביה"ד רוצה לסיים את התיק הזה שנמשך ומתעכב ומוגשות בקשות על גבי בקשות ללא כל הצדקה."

גם ב"כ הבעל הביעה נכונות שביה"ד יבטל את הקנס למרות שהאשה טרם השיבה את החפצים שלקחה מהתכולה המשותפת:

"ב"כ הבעל: אני גם מסכימה שיבוטל הקנס של 300 ₪ ליום. בתנאי שהאישה תשתף פעולה עם האקטואר ועם כונס הנכסים."

ואחרי כל זה האשה מצהירה בנחרצות בסיום הדיון:

"האשה: היום אין גט."

לביה"ד לא נותרה ברירה אלא לסיים את הדיון ולקבוע:

"ביה"ד: האישה מכריחה את ביה"ד לנקוט צעדים דרסטיים, וביה"ד יבצע אותם היות והאישה מעכבת את הגט ללא כל סיבה ומי שסובל מזה בעיקר אלה הם הילדים."

סיכום המצב בתמצית: מאבק קשה עם אלמנטים מובהקים של אלימות שמתנהל בין בני הזוג מספר שנים, במיוחד אגרסיבי מצד האשה, כאשר בתווך מצויים הילדים שנפגעים באופן קשה מאוד.

דיון והכרעה

א) ניתן להתחיל מסופו של המבוא, כפי שהבאנו, שכיום המצב שגם האשה מעוניינת בגירושין באופן מוצהר, אלא שהאשה לא מוכנה לקבל את גיטה כל עוד לא יסודר הנושא הרכושי. אם כן ניתן להחיל על הצדדים את הילכת רבינו ירוחם הידועה שכאשר שני הצדדים מורדים זה בזה, דהיינו ששניהם אינם רוצים זא"ז, אלא שאחד מהצדדים מעכב את הגט, מחייבים אותו לקבל גט, ובכך סיימנו את פסק-הדין.

ברם לדעת ביה"ד חיוב האשה לקבל את גיטה מתחיל כבר מראשית הליך התביעה לגירושין שהגיש הבעל.

כפי העולה מכתב התביעה שהגיש הבעל, הייתה אלימות קשה מצד האשה כלפיו שכללה אף אלימות פיזית וכמובן אלימות מילולית. עובדות אלו נאמרו אף בעדותם של העדים שהעידו בפני ביה"ד, ולא הוכחשו ע"י האשה בשום שלב, אף לא בתביעה לשלום בית (רק כתבה שהייתה אלימות מצד הבעל). אלימות שהתפתחה והסלימה עם הגשת תביעת הגירושין של הבעל והתבטאה בכך שהאשה התחילה להגיש תלונות למשטרה כנגד הבעל (שאף אחת מהן כפי הנראה מהחומר שבתיק לא הבשילה לכדי אישום פלילי כנגד הבעל) וגרמו להרחקתו של הבעל. כמובן שגם הבעל לא טמן ידו והגיש כתגובה תלונות למשטרה כנגד האשה, וכפי שנראה מהחומר שבתיק נעשה שימוש רב באמצעי זה של הגשת תלונות למשטרה, וביה"ד יתייחס לזה בהמשך בהרחבה.

ב) אמנם אלימות מילולית פירושה קללות והשפלות, אולם אלימות פיזית אינה חייבת להתבטא באופן שהאחד מרביץ לשני, אלא גם בהשחתת חפציו האישיים של הבעל ע"י האשה, כמו לקחת את נעליו החדשות ולחתוך אותם בסכין או לשבור את מגבי הרכב של הבעל, זו אלימות פיזית.

ג) כאמור, עם הגשת תביעת הגירושין והפירוד שהחל להתפתח בין הצדדים, החלו גם מאבקים קשים בנושא קיום הסדרי הראיה של ההורים עם הילדים שהתבטאו בהפרות בלתי פוסקות של הסדרי הראיה, ביה"ד הוצף באינספור בקשות ותגובות בנושא זה, והם חלק גדול מאד ממשקלו של תיק זה. כמובן שביה"ד נדרש להשקיע בזה זמן רב ביותר. כמו כן, כחלק מהפרובוקציות שנקטה האשה היה, לקיחת מיטלטלין מהתכולה המשותפת של הצדדים והעברתם לבית הוריה, כדי לקבוע עובדה חד צדדית, כמובן גם בעניין זה נדרש ביה"ד להוציא החלטות למכביר. כפי שכבר הוזכר לעיל, חלק נכבד מהעיסוק של ביה"ד בתיק זה בעניינים השונים שנידונים בין הצדדים הייתה מתן החלטות חוזרות הדורשות את תגובתה של האשה לטענות הבעל מאחר והאשה העדיפה לא אחת להתעלם מפניות ביה"ד. אך ביה"ד מעדיף להתמקד בפסק הדין באלמנט של הגשת תלונות למשטרה שהחלה בהם האשה ואם לא כולם, בוודאי רובם היו תלונות שווא, היות והוא מוטיב מאד מרכזי בתיק זה, למרות שהחל רק עם תחילת הליך תביעת הגירושין, אבל זה היה הגורם המאיץ בהסלמת היחסים שבין הצדדים, והוא מהדהד כמעט בכל התסקירים של גורמי הרווחה וכן בשאר החומר שבתיק. אין ספק שהשימוש השיטתי בהגשת תלונות למשטרה (בפרט ע"י האשה), הביאה לסופיות החיים המשותפים של בני הזוג, ואם היה סיכוי כלשהו לשלו"ב שלכאורה חפצה בו האשה, הרי שהיא קברה אותו באמצעות הגשת תלונות.

ד) התופעה של הגשת תלונות שווא במשטרה של נשים כנגד בעליהן מנוצלת היום כשימוש שיטתי במאבקי הגירושין בין בני-הזוג. האשה מגישה תלונת שווא כנגד בעלה כביכול על אלימות, באמצעות הגשת התלונה האשה זוכה כבר בתחילת המאבק לעליונות מול הבעל, שמתבטאת בראשונה בעליונות מוראלית, ובשנית מביאה לתוצאות מעשיות לטובת האשה, שיוצרות לבעל קושי להתמודד אחר כך מולם. כמו יצירת המצב שהאשה נשארת בבית לבדה עקב הרחקתו של הבעל מהבית וממילא גם גורמת לכך שהמשמורת הזמנית מוענקת מידית לאם.

ה) לגופו של הליך, הרחקת הבעל מהבית כאמור היא מכה מוראלית קשה לבעל שגורמת לטראומה נפשית קשה לזמן ממושך, שהרי מהרגע שבו מגיעה המשטרה לביתם של בני הזוג מתבצעת אוטומטית הפרדה בין בני-הזוג, בכך שהבעל נלקח ע"י השוטרים לתחנת המשטרה לחקירה.

אין צורך להאריך כמה השפלה טמונה בעצם הוצאת הבעל מביתו כאשר הוא מלווה בשוטרים ובפרט אם זה נעשה בפרהסיה לעיני שכניו ואנשים נוספים הנמצאים בסביבה כאשר הוא מוכנס לניידת המשטרה.

פעמים שהבעל בתום החקירה במשטרה נעצר ולו לזמן קצר ואין צורך להכביר במילים איזו חוויה מפוקפקת זה לשהות בתא מעצר בפרט לאדם נורמטיבי, ובמיוחד אם הוא בעל מעמד חברתי.

בתום החקירה, גם אם לא מתבצע מעצר, יורחק הבעל ע"י המשטרה מאשתו – ביתו לכמה ימים, ובמקביל ממליצה המשטרה לאשה לפנות לערכאות משפטיות ולהגיש צו הגנה.

גם אם החוקר לא מוצא שום סיבה משמעותית להרחיק את הבעל מביתו, ממליצים לשמור מרחק לפרק זמן עד שהמתח יירגע.

ואף אם הליך הגשת התלונה נגמר "בקול ענות חלושה", עצם העובדה שהבעל הורחק מביתו ואפילו לימים ספורים, האשה מנצלת את המצב הנחות שהבעל מורחק מהבית כדי להשחיר את פניו בפני הערכאה שבה מתנהל הליך הגירושין ובאמצעות הרחקתו גם אם היא כאמור התבררה כתלונת שווא, הופכת את הבעל לאיש מסוכן.

ו)  במידה ולאחר שהורחק הבעל מהבית האשה ממשיכה את הליך ההרחקה ע"י הגשת בקשה לביה"ד או לביהמ"ש למתן צו הגנה. ברוב המקרים יינתן צו הגנה כנגד הבעל במעמד צד אחד לתקופה של עד 7 ימים, כאשר במהלך או בתום 7 ימים אלו ביה"ד או ביהמ"ש יקיימו דיון בנושא זה, כך שהבעל מושלך למאבק משפטי נוסף (מלבד מאבק הגירושין) שהוא במישור הפלילי. וכאשר הבעל צריך להתמודד מול שתי חזיתות משפטיות, נעשית ההתמודדות הרבה יותר קשה ומורכבת, ואף כרוכה בהוצאות כפולות.

ז)  המורם מכל האמור, שהגשת תלונת סרק (ההדגשה סרק, כי אם קיים חשש כלשהו לאלימות פיזית וכל שכן לסיכון פיזי חובה להזעיק ללא היסוס את המשטרה) למשטרה ע"י האשה כנגד הבעל, זו בהחלט אלימות פיזית כאשר היא מתבררת כתלונת שווא, היות והאשה באמצעות זרועות החוק משליכה את הבעל מן הבית.

זהו כאמור לעיל באריכות המצב העובדתי בנדון שבפנינו כפי שעולה מהחומר הרב המצוי בתיק הצדדים. האשה הגישה למשטרה תלונות תכופות כנגד הבעל, וכפי הנראה לפחות חלק גדול מהן היו תלונות שווא, ומחמתם נעצר הבעל, ובהמשך הגישה האשה בקשה לצו הגנה שבסופו הורחק הבעל מהבית בו התגוררו הצדדים, ולמרבה האבסורד הבעל נאלץ לעזוב את בית המגורים שהוא בבעלות הוריו.

לאחר שהבנו את התמצית העובדתית בתיק זה, הרי שקיימות כאן מספר עילות הלכתיות לחיוב בגט:

א.   אשה רעה.

ב.   עוברת על דת.

ג.    מורדת.

ד.   מוציאה שם רע על בעלה.

ה.   אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

אשה רעה – עוברת על דת

ח) מקור הדין של אשה רעה נמצא במסכת יבמות דף ס"ג:

"אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה."

וכך נפסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן קי"ט סעיף ד':

          "אשה רעה בדעותיה… מצוה לגרשה."

פירוש המושג אשה "רעה בדעותיה", היינו בתכונותיה כפי שכותב הרמב"ם בפרק א' מהלכות דעות הלכה א':

"דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם… יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד…"

דברי הרמב"ם מתבססים על האמור במשנה במסכת אבות (פרק ה', י"א):

          "ארבע מדות בדעות: נח לכעוס ונח לרצות…"

אם כן מפורש שדעות רעות היינו מידות רעות. לכן כותב המאירי שם בגמרא יבמות:

"לעולם יזהר אדם בנישואיו לבדוק אחר האשה במידותיה אם קפדנית ורגזנית אם נוחה ושלמנית, שאין לך דבר מר בעולם יותר מאשה רעה."

הגמרא שם ביבמות מביאה דוגמאות להמחשה כיצד מתנהגת אשה רעה, וכך לשון הגמרא:

"היכי דמי אשה רעה, אמר אביי מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא."

פירוש דברי אביי לפי הסברו של רש"י:

"האשה מקשטת לבעלה את השולחן לאכילה ותוך כדי גם מקללת ומגדפת אותו עד זמן הסעודה כדי לצערו."

כלומר, האשה עורכת לבעלה שולחן מפואר לסעודה ובתוך כדי העריכה היא מקללת את בעלה, זו אשה רעה. שהדבר דומה לאשה המגישה לבעלה עוגת קצפת שמעורב בה פלפל חריף.

          "רבא אמר מקשטא ליה תכא ומהדרה ליה גבה."

פירוש דברי רבא לפי הסברו של רש"י:

"האשה מקשטת לבעלה את שולחנו לאכילה, וכשמגיע זמן הסעודה מראה לו את גבה, שאינה אוכלת עמו כדי לצערו."

כלומר, האשה עורכת לבעלה שולחן לסעודה, אבל היא אינה יושבת לאכול עמו בשעת הסעודה מתוך כוונה לצערו.

לכאורה מהי הנפקותא המעשית בין פירושו של אביי לפירושו של רבא כיצד מתנהגת אשה רעה, כך או כך היא אשה שכל כוונתה לצערו ולהשפיל את בעלה.

מסביר בספר ערוך לנר (לרבי יעקב עטלינגר) המובא שם בגמרא יבמות שההבדל הוא, לאביי היא מחרפת ומקללת את בעלה בקול, ולרבא היא מציקה לבעלה בשתיקה, מתגרה בכך שהיא עושה לו תנועות מגונות כמו שמסובבת לו את גבה.

לדברי הערוך לנר הנפקא מינה המעשית בין הפירושים היא, האם אשה רעה מצוה לגרשה זה רק כאשר היא נוקטת באלימות מילולית כדברי אביי, או אפילו אלימות בשתיקה מגונה.

בהסבר מהותה של אשה רעה שלגביה נאמר שמצוה לגרשה, כבר כתבנו באריכות בפסק דין בתיק 849163/1, אדרי נ' אדרי (לא פורסם).

על כל פנים, לפי כל הפירושים אין מדובר באירוע חד-פעמי, אלא זה דפוס התנהגות הקבוע או לפחות תדיר מאוד של האשה כלפי בעלה.

[לכן בגמרא במסכת עירובין דף מ"א: מובא:

          "שלשה אינם רואין פני גיהנם… ויש אומרים אשה רעה."

כלומר, אחד מאותם אנשים שניצולים מן הגיהנם זה מי שיש לו אשה רעה בתוך ביתו, שמאחר וכל ימיו הוא שרוי בצער ממנה אין לו זמן לעשות חטאים, ולכן אינו רואה פני גיהנם (יעוין בפירוש פרשת מרדכי על עין יעקב) ].

ט) מצאנו בהלכה דוגמא של מקרה נוסף באשה המתנהגת כלפי בעלה בצורה משפילה וזו אשה המקללת את בעלה.

מקור הדין הוא במשנה כתובות ע"ב:

"ואלו יוצאות שלא בכתובה העובברת על דת משה ויהודית… ואיזוהי דת יהודית… אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו."

פירוש המשנה: מדובר באשה המקללת הורי בעלה בפני בעלה. זאת אומרת, גם זה סוג של השפלה שעליה קובעת המשנה שהאשה מפסידה כתובתה וחייבת לקבל גט ללא כתובה, היות ואשה כזו מוגדרת כעוברת על דת יהודית.

ההלכה של אשה המקללת נפסקה בשולחן ערוך אבן העזר סימן קט"ו סעיף ד'.

לכאורה במהותם שני המקרים אשה רעה ואשה המקללת זהים, שהרי בשניהם כוונת האשה למרר את חיי הבעל ולהשפילו. אם כן נשאלת השאלה מדוע ההלכה חילקה אותם לב' הלכות נפרדות כאשר כל הלכה היא סוגיא בפני עצמה ויש בהם הבדלי דינים, כגון בדין אשה רעה כפי שהבאנו אמנם מצוה לגרשה, אבל אין האשה מפסידה כתובתה, וכך נאמר בסוגיית הגמרא שם ביבמות:

"הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה (ירמיהו, י"א, י"א). אמר רב נחמן… זו אשה רעה וכתובתה מרובה."

וכן רבא שם בגמרא אומר:

"אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון. ואמר רבא אשה רעה שכתובתה מרובה צרתה בצדה."

בנוסף, הדין של אשה המקללת נגזר מהלכה כללית של אשה העוברת על דת משה ויהודית, כמו מקרים נוספים שמנויים שם במשנה שכולם מוגדרים בהלכה הכללית של אשה העוברת על דת משה ויהודית.

ואילו דין אשה רעה קובע מקום לעצמו.

זה מחייב אותנו למצוא מהו יסוד ההבדל המהותי בין שני המקרים הללו.

י)  אשה רעה התנהגותה כלפי בעלה אינה נובעת מתוך כוונה להשפיל ולהעליב את בעלה, וממילא גם אין כוונתה לפרק את חייה המשותפים עם בעלה, אלא כל התנהגותה נובעת מאופייה הקשה, וכלשון השולחן ערוך הנ"ל שמגדיר אשה רעה "רעה בדעותיה" וכאמור בדעותיה היינו בתכונותיה.

בשים לב לדוגמאות שמביאה הגמרא הנ"ל כיצד נראית אשה רעה, וכפי המובא שם מדובר באשה שטורחת למלא את חובותיה כלפי בעלה, עורכת לו שולחן לסעודה, אלא שתוך כדי מילוי חובותיה כלפיו היא מנבלת את פיה כלפי הבעל. זו הרי התנהגות פרדוקסאלית מצידה, לא רק שהיא מבשלת לבעלה אלא אף עורכת לו שולחן יפה לסעודה ובמקביל מגדפת אותו או מתעלמת ממנו.

זו דוגמא של אשה שאינה מעוניינת לפרק את חייה המשותפים עם בעלה, יחד עם זאת אופייה הקשה והבלתי מרוסן גורם לה להשתלח בבעלה שכמובן סובל מכך מאוד.

יא)          לעומת דין אשה רעה, שונה דין אשה המקללת את בעלה (בקללות מאוד מסוימות כפי שנקטה המשנה לעיל ובגמרא שם דף ע"ב:). האשה בקללותיה את בעלה מתכוונת להשפילו מתוך ידיעה שעל ידי כך בעלה יסלוד ממנה וממילא תבוא לסיומה מערכת הנישואין. לפיכך אשה המקללת נכללת בין אותם מקרים שההלכה מגדירה אותם "אשה העוברת על דת משה ויהודית". המשותף לכל המקרים הנכללים בדין אשה עוברת על דת, שמעשיה של האשה נעשים מתוך ידיעה מכוונת (אם לא מתוך מטרה) לפגוע בזוגיות הצדדים.

כך מוכח גם מדבריו של הרמב"ם שזהו יסוד הרעיון של אשה העוברת על דת, שהרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה י' כרך בהלכה אחת דין אשה שזינתה תחת בעלה, ודין אשה העוברת על דת משה ויהודית שמפסידות כתובה, וכך כותב הרמב"ם:

"מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת… ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית…"

(עיין שם בכסף משנה שעמד על כך).

ללמדנו כמו באשה שזינתה תחת בעלה, שזהו מעשה הכי מובהק של חתירה תחת יסודות החיים המשותפים של בני הזוג, אף אשה העוברת על דת, במעשיה היא פוגעת במרקם החיים המשותפים של בעל ואשה.

[אמנם יעויין בדברי התוספות בכתובות דף נ"ד: ד"ה "ולעוברת על דת" נראה שלמדו שהעיקרון בדין עוברת על דת שונה. בהמשך פסה"ד דברי התוס' מבוארים יותר.]

וכך גם בפד"ר חלק א' עמוד 338 כתבו (הרבנים הגר"י עדס, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל):

"דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה."

סיכום העולה מן האמור, שקיימים שתי הגדרות מהותיות של אשה רעה. יש אשה רעה בדעותיה (תכונותיה), ויש אשה רעה בכוונת מעשיה. וכל אחת מהן היא קטגוריה הלכתית שונה. בהמשך הדברים נרחיב עוד ביסוד חילוק זה.

יב)          מכאן התוצאה למקרה דידן. היות והדין באשה רעה מסוג העוברת על דת שמצווה לגרשה ומפסידה כתובתה, אם כן אשה הטופלת אשמת שווא על בעלה באמצעות הגשת תלונה למשטרה כדי להרחיק את בעלה מהבית, קל וחומר שמצווה לגרשה. מפני שאשה העוברת על דת כגון המקללת את בעלה, יש לה איזה שהם גבולות וערכים ביחס לבעלה, לעומתה אשה שבקלות מגישה תלונות שווא כנגד בעלה, כאשר ידועים לה היטב מה הם התוצאות הקשות הנובעות מהליך זה כפי שהארכנו לעיל, זו אשה שאינה מוכנה להכיר בגבולות וערכים בכל הקשור לבעלה, היא פועלת כפי שנראה לה ולא מתחשבת כלל ברגשות של אחרים. ואם תחפוץ להשיג משהו, היא תעשה הכל לצורך זה ולא משנה מה יהיה המחיר שהשני ישלם בגללה גם אם הוא בעלה.

באשה העוברת על דת כפי שהסברנו באריכות המאפיין היסודי שלה שהיא במעשיה מכוונת לפגוע בחייה המשותפים עם בעלה, הרי שבאשה המרחיקה את בעלה מהבית באמצעות המשטרה ללא כל הצדקה, ניתן לומר עליה בפשטות שהיא מוכנה לזבוח את בעלה להשגת מטרותיה הנוחות והאנוכיות.

יג) אמנם אשה רעה בכוונת מעשיה כפי שהגדרנו ההלכה קובעת אותה כעוברת על דת ומצווה לגרשה, אלא שמצינו בה הלכה נוספת שנפסקה בשולחן ערוך אבן העזר סימן קט"ו סעיף ד', וכך נאמר שם:

"בכל אחת מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו."

כלומר, לאחר שהשולחן ערוך מונה שם את כל המקרים שמחמתם האשה נקראת עוברת על דת משה או יהודית, מסכם השו"ע שבעוברת על דת יש צורך בהתראה. מפשטות לשון השו"ע עולה, שאימתי חל על האשה דין עוברת על דת שהבעל יכול להוציאה בעל כרחה והיא מפסידה כתובתה רק לאחר שהתרו בה עדים, וכל עוד לא עשתה מעשה שיש בו משום עוברת על דת לאחר שהתרו בה, אין יכול להוציאה בלא כתובה.

וממילא לפי"ז לדעת הרמ"א שקיים חרם דרבנו גרשום, לא יוכל בעלה לגרשה בעל כרחה אפילו עם כתובתה כל עוד לא התרו בה קודם שעברה על דת משה ויהודית, כפי שאכן משתמע מלשון הרמ"א שם. שלאחר שהמחבר כתב שבעוברת על דת תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו וכו'. על זה כותב הרמ"א:

"ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם ר"ג."

מה טיבה של התראה זו, מביא הבית שמואל בס"ק י"ז מחלוקת הפוסקים. יש דעות הסוברות שצריכים להתרות בה שאם תחזור על מעשיה שיש בהם משום עוברת על דת תפסיד כתובתה. ויש דעות הסוברות שמספיק שמתרים בה שלא תחזור ותעשה מעשים אלו ואין צריך להזכיר לה שאם תעשה תפסיד כתובתה. בפשטות קובע שם החלקת מחוקק שאין צריך להתרות בה בשעה שעושה מעשה שיש בו משום עוברת על דת, אלא גם קודם המעשה ניתן להתרות בה.

על כל פנים כאמור לכאורה אם לא הייתה התראה קודם שעשתה מעשה, לא ניתן לחייב את האשה בגט.

יד)          מקור דין התראה באשה העוברת על דת הוא מהגמרא במסכת סוטה דף כ"ה. שמסתפקת האם אשה העוברת על דת צריכה התראה או לא.

רש"י שם פירש, שלפי צד הספק בגמ' שהאשה צריכה התראה, הטעם הוא שמא תחזור בה האשה ממעשיה שמחמתם היא נקראת עוברת על דת, ואם תחזור בה לא תפסיד כתובתה. ולפי צד הספק שאין העוברת על דת צריכה התראה, פירושו שאף בלא התראה מפסידה את כתובתה.

עד כאן תוכן דברי הגמרא.

רבי עקיבא איגר בתשובותיו (חלק א' סימן קי"ב), וכן הנודע ביהודה קמא (אבן העזר סימן קנ"ט) האריכו להוכיח ממהלך הסוגיא בגמ' סוטה שם, שכל עיקר נדון הגמ' אם צריך התראה אם לאו הוא רק לעניין הפסד הכתובה, אך לעניין החיוב לגרש את אשתו שעברה על דת משה ויהודית, הדין הוא שחייב להוציאה או שמצווה להוציאה אף בלא התראה, אלא שהיא לא תפסיד את כתובתה כל עוד לא הייתה התראה.

במסקנתו כותב רעק"א, גם לפי מה שקיימא לן שרשאי הבעל לקיים את אשתו שעברה על דת ואין כופין אותו להוציא את אשתו, מכל מקום קיימת מצווה לגרשה אפילו בעל כרחה ומצווה זו נוהגת אם עברה על דת אפילו באופן שלא התרו בה. והוכיח כדבריו מדברי התרומת הדשן סימן רמ"ב וכן מתשובת מהר"ם פדאווה סימן י"ג שכתבו במפורש שהדין הוא בעוברת על דת שמצווה להוציאה קיים בלא התראה, וכל דין התראה הוא לצורך הפסד כתובתה.

הנלמד מן האמור, שאשה העוברת על דת שהדין הוא שמצווה להוציאה וכן הדין שמפסידה כתובתה, אלה הם שני דינים נפרדים הנובעים כמובן מאותו מעשה שעשתה האשה שעברה על דת, אולם הם שני דינים שאינם תלויים זה בזה.

ההפרדה בין הדינים מתיישבת היטב אם נאמר שדין הפסד הכתובה באשה העוברת על דת הוא מדין קנס (כפי שמבואר בתוספות כתובות דף נ"ד: ד"ה ולעוברת וכו'), דמאחר והפסד הכתובה הוא מדין קנס לא ניתן להפסיד את האשה מכתובתה בלא התראה.

אולם אם הפסד הכתובה הוא מחמת מעשיה הרעים וכמו שכתב הרמב"ם שהובא לעיל אשר מוכח מדבריו שמעשיה הרעים של עוברת על דת גרמו לה להפסיד את כתובתה. אם כן לפי זה כל מקום שהדין מחייב לגרש או שמצווה לגרש את האשה העוברת על דת, אזי הפסד הכתובה הוא תוצאה שמגיעה ממילא מהאיסור לקיימה, או מהמצווה לגרשה.

טו)         כאמור בתשובת רבי עקיבא איגר הנ"ל האריך להוכיח שכל דין התראה נדרש אך ורק להפסד הכתובה, ואילו לעניין הגירושין אין צורך בהתראה, והביא ראיה מדברי הרמב"ם. דהנה הרמב"ם בפרק י' מהלכות גירושין הלכה כ"ב כתב:

"אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון."

מדברי רמב"ם אלו הוכיח רעק"א שבמקרה ויש מצווה לגרש את האשה אין צורך בהתראה.

לפי זה כותב רעק"א שהרמ"א שציטטנו לעיל את דבריו שאין חדר"ג באשה העוברת על דת, כוונת הרמ"א שמאחר ומצווה לגרשה, יכול לגרשה בעל כרחה גם בלא התראה.

דברי רעק"א הובאו בפתחי תשובה שם בדין עוברת על דת בס"ק י"ד. ואף הט"ז שם ס"ק ט' הבין את דברי הרמ"א שגם בלא התראה יכול לגרש את האשה העוברת על דת ואין חדר"ג.

על מנת שנוכל להבין את דברי רעק"א בדעת הרמב"ם יש צורך להעמיק ברוחב דעתו. דהנה הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות (שנזכר לעיל) נקט לשון:

"העוברת על דת משה ודת יהודית."

ואילו הרמב"ם הנ"ל בפרק י' מהלכות גירושין נקט לשון:

"שאינה צנועה כבנות ישראל."

לכאורה אשה שמתנהגת בחוסר צניעות הרי היא נכללת בדין אשה העוברת על דת יהודית כפי שמובא במשנה בכתובות שם:

"ואיזוהי דת יהודית, יוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם."

והרמב"ם שם בהלכות אישות הוסיף עוד דוגמאות של עוברת על דת יהודית שכולם עוסקים באשה חסרת צניעות.

אם כן מדוע הרמב"ם בהלכות גירושין לא כתב פשוט וקצר, "אשה רעה בדעותיה והעוברת על דת"?

כאן אנו חוזרים ליסוד הדברים שהארכנו בהם לעיל שקיים חילוק מהותי בין אשה העוברת על דת שכאמור לעיל היא עושה מעשים מכוונים כנגד בעלה כדי לפגוע בחיים המשותפים שלה עם בעלה, ולכן הגדרתה "עוברת על דת", דהיינו "עבריינית". מה שאין כן אשה שאינה צנועה כבנות ישראל (כלשון הרמב"ם), פירושו שאין זה מעשה המכוון כנגד בעלה, אלא זוהי הנהגתה הקבועה של האשה הנובעת מתוך ערכיה האישיים שמאפיינים את השקפתה הבסיסית של האשה, וכפי שאמרנו באשה שמידותיה רעות זה נובע מאופיה הבסיסי. לכן הרמב"ם שם בהלכות גירושין הקדים וכתב באותה הלכה "אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה". אשה רעה בדעותיה היינו במידותיה (הלכה זו של הרמב"ם מצוטטת כלשון הרמב"ם בשולחן ערוך כפי שהבאנו לעיל, והוכחנו שהמונח "בדעותיה" פירושו מידותיה).

יוצא אם כן שהרמב"ם בעצמו הגדיר את הגורם לחוסר צניעותה של האשה שזה תוצאה מאופיה הרוחני הלקוי, ולא מתוך רצון לפגוע ביחסים עם בעלה.

לפי זה ניתן ליישב את קושיית הלחם משנה על הרמב"ם שהקשה מדוע הרמב"ם הביא מקור שמצווה לגרש אשה שאינה צנועה מפסוק בספר משלי ולא מפסוק מפורש בתורה "כי מצא בה ערות דבר" [כפי שמובא בשילהי מסכת גיטין דף צ. לגבי אשה היוצאת וראשה פרוע]. לאור החילוק האמור בין סוגי הנשים, התירוץ מאד ברור. ערוות דבר שייך לומר כאשר האשה עושה פעולות מכוונות הפוגעות בחיי הזוגיות המשותפים לה ולבעלה.

אבל כאשר חוסר הצניעות באשה נובע מערכיה הנפסדים וזהו דפוס התנהגותה היומיומי ולא משהו מכוון כלפי בעלה, לאשה כזו הולם הפסוק "גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון" (משלי כ"ב, י').

לאור האמור, מאחר ודברי הרמב"ם עוסקים באשה שערכי הצניעות שלה מקולקלים ולכן מצווה לגרשה, האם יעלה על הדעת שבאשה כזו כל עוד הבעל לא התרה בה אין מצווה לגרשה, בוודאי שמצווה לגרשה.

מעתה נבין את מהלך הבנתו של הרעק"א בדעת הרמב"ם להוכיח שבעוברת על דת מצווה לגרשה בלא התראה. אם אשה שמידותיה רעות מצווה לגרשה, כל שכן אשה שעושה מעשים מכוונים כדי לפגוע בבעלה וממילא לפגוע בחיים המשותפים שלה עמו שמצווה לגרשה ללא התראה.

לחיזוק הדברים נוסיף עוד מה שכתב הפתחי תשובה שם בסעיף קטן י"א בשם תשובת שבות יעקב, וכך לשונו:

"ואפילו נימא דכל עוברת על דת משה צריכה התראה מ"מ משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשים אפילו שהיא עם הארץ גמורה… שוב אין צריכה התראה אחרת בשעת מעשה."

כלומר, כל הדין שאשה עוברת על דת זקוקה להתראה זה רק משום שמא האשה העוברת על דת אינה מודעת לחומרת המעשה שעלול לפגוע בבעלה (הבנתו של השבו"י במהותה של התראה בעוברת על דת, אינה מתיישבת עם ההסבר שהבאנו לעיל מרש"י בגמ' סוטה), ולכן כאשר מדובר במעשה שחומרתו ידועה לכל, אין צורך בהתראה.

טז)         כאמור ההשלכות החמורות הנובעות מהגשת תלונת סרק למשטרה ידועות לכל איש ואשה, ולכן זה מנוצל כיום כאמצעי איום שימושי בפרט ע"י נשים כנגד בעליהן כאשר קיים ביניהם סכסוך או הליך גירושין. מאחר והמשטרה מגלה הרבה יותר רגישות לתלונתה של האשה מאשר לתלונתו של הבעל, ואיום זה אכן מרתיע כל אחד, היות וכל אחד יודע היטב מה הן התוצאות הקשות, לפיכך פשוט הדבר שאשה הפונה למשטרה בתלונת שווא על בעלה, דינה כעוברת על דת גם ללא התראה.

לסיכום האמור עד עתה כפי שכבר קבענו לעיל, אשה שבאופן שיטתי מגישה תלונות שקריות למשטרה כנגד הבעל, שכל מטרתן להרחיק את הבעל מהבית, הרי זו אשה שכל מטרתה לפגוע בבעלה ולפרק את חייו המשותפים עמה. זו אשה רעה עם ההידור של עוברת על דת, שיכול הבעל לגרשה בעל כרחה ללא התראה.

יז) מכאן אנו שבים לדברי הרמ"א אשר הובאו לעיל שכתב בעוברת על דת שיכול לגרשה בעל כרחה ואין בזה חרם דר"ג, ממשיך שם הרמ"א וכותב:

"אשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת."

כלומר, מדובר באשה שמאיימת על בעלה ברצח באמצעות גויים שכירי חרב, קובע הרמ"א שכאשר אשה משתמשת באיומים מסוג שכזה כלפי בעלה חל עליה דין אשה העוברת על דת.

האם נוכל מזה להסיק שהוא הדין באשה המאיימת על בעלה שהיא תזמין משטרה ע"י הגשת תלונה עליו, גם אם לא הזמינה בפועל תחשב כבר בשלב זה כעוברת על דת.

התשובה לכך מצויה במקור דברי הרמ"א שהם דברי הגהות מיימוניות פרק כ"ד מהלכות אישות אות ד', שכתב כדלהלן:

"ועוד אחרי שהביאה ריק אחד, רוצח על בעלה לגזמו אם יעשה לה דבר ויגזם עליו להרגו, לא גרע ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול, והלכתא כוותיה. כל שכן הכא דמגזמה להורגו…"

כאשר מתבוננים בפרטי המקרה המובאים בהגהות מיימוניות רואים שקיים הבדל לעומת פרטי המקרה המובאים ברמ"א. לדברי הגה"מ האשה לא רק איימה אלא כבר שכרה בפועל עבריין גוי שבא ואיים על בעלה שיהרגנו, ולדברי הרמ"א האשה רק איימה שתשכור גוי להורגו, אך בפועל עדיין לא שכרה את הגוי. כלומר, למרות שמקור דבריו של הרמ"א הם הגה"מ, הרמ"א הרחיק לכת שאפילו באיום גרידא לרצח נקראת האשה עוברת על דת.

על הבדל זה כבר עמד הגר"י קוליץ זצ"ל בפסק דין (המובא בשורת הדין כרך ט'), וכתב שם שהרמ"א סובר שאין הבדל בדבר וגם אם עדיין לא הביאה את העכו"ם, לא גרע ממקללת (שזהו המקור לקביעתו של הגה"מ), והמאיימת על בעלה ברציחה נלמד בק"ו ממקללת שהיא נקראת עוברת על דת.

ועיין שם שהאריך הגר"י קוליץ האם אשה שמאיימת נקראת עוברת על דת, והביא שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים.

כמובן שכאשר מדובר על אשה שמאיימת על בעלה צריך לבדוק כל מקרה לגופו. דהיינו, מה הם הנסיבות שגרמו לאשה לאיים על בעלה, שמא זה היה מתוך כעס וקטטה, שכידוע במצב שכזה פעמים שמשתמשים באיומים מסוג זה כדי להפחיד את הצד שכנגד ולא שיש כוונה לעשות זאת בפועל. כפי שהוסיף וכתב שם הגר"י הקוליץ בהתבסס על תשובת הרשב"א חלק א' סימן תקע"א, וכך כותב הרשב"א:

"מרת ארלוגה מתקוטטת על בעלה רבי יונה ומתוך הקטטה פרצה ויצאה בשוק ואמרה בקול רם לבעלה… ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה וקצת תחת זרועותיה וגם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה… ושכן דנו אותה בעוברת על דת משה ויהודית מפני שגלתה ראשה וזרועותיה…"

עד כאן המקרה המובא בשאלה שנשאל הרשב"א. משיב הרשב"א:

"וכן במה שבאו לחייבה לצאת שלא בכתובה מדין עוברת על דת משה ויהודית כשפרעה ראשה וקצת זרועותיה… ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת כעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדו באותה שעה כמו שאמרו בנדרים, שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו."

כמובן שהתייחסות הרשב"א בתשובתו למקרה המובא בשאלה הייתה ביחס למעשה הפריצות של האשה ולא ביחס למה שאיימה על הבעלה וכבר שכרה גוי שילך להלשין בפני השלטון על בעלה. אולם מתשובתו ניתן ללמוד גם על אשה שמאיימת על בעלה, ואפילו מימשה את איומיה, יש לבחון את הרקע שגרם לאשה להגיב באופן כה אגרסיבי, כדי לקבוע האם האשה מוגדרת כעוברת על דת.

(דברי הרשב"א רמוזים ברמ"א אבהע"ז שם סעיף ד', את דבריו ביאר הבית שמואל בס"ק י"א שכתב:

"ונראה דוקא בכה"ג דגלתה (זרועותיה לא במקור א.מ.) מחמת כעס או בכיוצא בזה אז אמרינן דלא עשתה מחמת פריצות אלא דוקא שרגילה לעשות כן אז לא תלינן בשום סיבה… אבל אם מגלה את זרועותיה בלא סיבה אז אפילו לא רגילה לעשות כן הרי היא עוברת על דת יהודית…" כלומר, אין האשה נקראת עוברת על דת יהודית כאשר מעשיה נבעו מתוך קטטה עם בעלה.)

את דברי הרשב"א סיכמו באופן מאד מדויק בפד"ר חלק א' עמ' 337 (שחלק ממנו נזכר לעיל) הרבנים הגאונים: י. עדס, י.ש. אלישיב, ב' ז'ולטי זצ"ל וכתבו:

"נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה."

כלומר, בבואנו לבחון מה הסיבה שגרמה לאשה להתנהג באופן כה אגרסיבי כלפי בעלה, גם אם הייתה סיבה שגרמה להתנהגותה של האשה, צריך שתהיה מידתיות בין הסיבה לתוצאה.

אולם אם קיים פער בלתי הגיוני בין הסיבה שגרמה להתנהגותה של האשה לתוצאה, כמו שהובא בפד"ר הנ"ל מקרה שהבעל גרם צער גדול לאשה, והיא כנקמה לקחה חומצה ושפכה עליו וגרמה לו לעיוורון, כמובן שיש חוסר מידתיות קיצוני ולא ניתן לייחס למעשה שכזה הסבר המצדיק מעשה כה חמור, ובוודאי שאשה זו תיחשב כעוברת על דת.

לאור דברים אלו, יש להוסיף נדבך יסודי לקביעתנו שאשה המייצרת תלונת סרק כנגד בעלה מוגדרת כאשה העוברת על דת, והוא: ביה"ד לא יוכל לקבוע קטגורית שהאשה מוגדרת כעוברת על דת כבר מעצם הגשת תלונת שווא למשטרה, אלא בראשית חובה על בית הדין לבחון את הרקע והסיבות שהביאו את האשה להגשת התלונה, כגון אם בעלה גרם לה צער רב שהביאו את האשה לאיבוד שליטה עצמית, ומתוך כך הזמינה משטרה על סמך תלונה שקרית בכדי להעניש את בעלה, לא יהיה ניתן בכהאי גוונא להחיל על אשה שכזו דין אשה העוברת על דת.

יחד עם זאת, גם לאחר שהאשה הגישה למשטרה תלונה שקרית כנגד בעלה מתוך כעס וקטטה, כפי שכתבנו באריכות לעיל הגשת תלונה למשטרה הוא הליך שמתפתח בשלבים, ותמיד ניתן לעצור הליך זה, אם ע"י הגשת בקשה לביטול התלונה, או לפחות לעצור את ההליך ולא להרחיבו בהגשת בקשה לצו הגנה. לכן גם השלבים הבאים לאחר הגשת התלונה יכולים להוות מבחן לכוונותיה של האשה שלפיהם ניתן יהיה לקבוע האם מעשיה של האשה מוגדרים כמעשה אשה העוברת על דת, שזה בבחינת סוף מעשה במחשבה למרות שתחילתו ללא מחשבה.

עתה נחזור לשאלה שבה התחלנו קטע זה. האם ניתן ללמוד מהלכה זו של אשה שגזמה לבעלה וכו', למקרה שאשה רק מאיימת על בעלה שתזמין משטרה, וכידוע שלא מעט בעלים שרק מעצם זה שהאשה מעלה את האפשרות שהיא תזמין משטרה, גורם לבעל מתח נפשי עד כדי מנוסה באופן שהוא עוזב את הבית מאימת האיום.

תשובה לשאלה זו ניתן לקבל משו"ת "נודע ביהודה" מהדורא תנייינא (חלק אבע"ז סימן פ"ט) (הובאו דבריו ב"פתחי תשובה" שם סימן קט"ו ס"ק י"ז) וכך הוא כותב:

"ומה ששאל שהאיש טען, שאשתו הוציאה עליו קול, שמזנה עם זכרים במשכב זכור, ומחמת זה טוען שהפסידה כתובתה… ורוצה לדמות למה שהובא בהגהות מיימוניות בפרק כ"ד מהלכות אישות… וכן פסק הרמ"א בסימן קט"ו, שהיא נקראת עוברת על דת. אין הנידון דומה, כי שם הביאה רוצח לגזם, וכן הרמ"א כותב שרוצה לשכור כותים להורגו, אבל זו, אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו, לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה, לגרום להורגו…"

המתבאר מדברי הנוב"י שהבין את לשון הרמ"א באופן דווקני, כלומר, דוקא באשה המאיימת ברצח נקראת עוברת על דת, אבל אשה המכפישה את בעלה ומפרסמת בציבור שהוא מזנה במשכב זכור, אין היא נקראת עוברת על דת, כל עוד היא לא הולכת ומדווחת לשלטון החוק, היות ואין בדבריה איום או חשש להריגתו של הבעל.

אין ספק שהבנתו של הנוב"י בדברי הרמ"א היא מחודשת, שהרי מקור דברי הרמ"א בדין אשה שמגזמת לבעלה הם מדברי הגה"מ שקבע הלכה זו מכח דין אשה המקללת את בעלה.

באשה המקללת את בעלה אין שום אלמנט של חשש הריגה, וכפי שהסברנו לעיל שהרעיון בדין אשה המקללת יולדיו בפניו שהיא נקראת עוברת על דת, מחמת הפגיעה הקשה בבעל שפוגעת גם בחיים המשותפים שביניהם.

אם כן אשה המשמיצה את בעלה בפני אנשים ומטיחה בו שהוא עושה מעשים מגונים, האם זה גרע מאשה המקללת את בעלה לענין שתקרא האשה עוברת על דת?

כך שדברי הנוב"י אינם פשוטים בהבנתם. (מדברי הנוב"י יוצאת נפקותא נוספת שבהמשך נתעכב בה).

לעניות דעתי נראה, שאף לפי השקפתו של הנוב"י הקביעה שקבענו ביחס לאשה המגישה תלונות סרק נגד בעלה שחל עליה דין עוברת על דת מתיישבת היטב, לאור התיאור המפורט לעיל כיצד מתבצע ההליך המעשי של מעורבות המשטרה וכיצד מתפתח הליך ומה הם השלכותיו, ניתן לקבוע בוודאות שכאשר מדובר בבעל שאין לו שום עבר פלילי, עבורו ההליך זה הוא רצח אופי של ממש שקשה מאד להתאושש ממנו, ומה לי פלגא רציחה או כולה רציחה, לא מתקבל על הדעת שאשה שבמעשיה מחסלת בפועל את אישיותו של בעלה, מעמדו ואף את עתידו במידה רבה, תהיה עדיפה לעניין דין עוברת על דת, על פני אשה שרק מאיימת ברצח.

כולנו כאמור יודעים עד כמה בעלים שנקיים מכל רבב פלילי מפחדים אפילו רק מאיום שהאשה מאיימת עליהם בהגשת תלונה למשטרה, ומעדיפים להימלט מהבית ולא להיקלע חלילה להליך של הגשת תלונה נגדם.

לפיכך הדבר ברור כפי שהוכחנו וקבענו שאשה המגישה תלונה שקרית למשטרה וטופלת אשמה על בעלה, היא עוברת על דת.

לעומת זאת במקרה והאשה רק מאיימת בהגשת תלונה, כמו כן במקרה והבעל משתמט מתשלום מיסים לרשויות המס באמצעות העלמת רווחיו במסגרת עסקיו, והלכה האשה ודיווחה לרשויות המס שבעלה מעלים מס, במקרים אלו האשה לא תיחשב כעוברת על דת, מפני שבמקרים אלו אין כל פגיעה ממשית, גופנית או נפשית, מעבר לפגיעה כספית שאינה מהווה סיבה להכליל את האשה בדין עוברת על דת.

מורדת

יח) מצינו הלכה נוספת המובאת ברמ"א על השולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד סעיף ג':

"וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא את אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא, כי ע"י זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה, והוי כמורד ממזונות ותשמיש."

מקור דבריו של הרמ"א הם מתשובת הרשב"א חלק א' סימן תרצ"ג. סברתו של הרשב"א כאשר הבעל מרחיק את אשתו מהבית שכופין אותו להוציאה מתבססת על ב' עניינים:

א)   חובת הבעל לזון את אשתו, וע"י שמרחיקה אין לה מזונות.

ב)   חובת הבעל בעונת אשתו, וע"י הרחקתה הוא מורד מתשמיש.

בדבריו של הרשב"א שם מבואר שסיבת המרידה מתשמיש היא הסיבה העיקרית בכפיית הבעל לגרש את אשתו. דאילו כאשר הבעל מונע מזונות ניתן לכפות את הבעל לזון, ולאו דווקא לגרשה, כפי שסובר שמואל בשלהי פרק המדיר במסכת כתובות. ואילו בעל המונע מאשתו תשמיש, אין דרך אחרת רק לכפותו לגרשה, דדינו כמורד לכל עלמא, וכלשון הרשב"א שם:

"ועוד דכל שמשלחה מביתו הרי הוא כמורד מתשמיש ואם רצתה מוסיף לה ג' דינרים בשבת… ואם רוצה יוציא ויתן כתובה. כל שפירש ממנה מתוך הכעס יותר מן הזמנים שנאמרו בפרק אף על פי, ועיקר הנישואין על דעת כן."

על דברי הרמ"א הנ"ל כותב הפתחי תשובה ס"ק ח' בשם ספר גבורת אנשים, שאין להורות כן הלכה למעשה לכפות את הבעל לגרש את אשתו, היות ויש כאן חשש גט מעושה. כמובן שבמקרה דנן שהאשה היא זו שמרחיקה את הבעל מביתו, באמצעות המשטרה ע"י הגשת תלונות שווא, לא קיים החשש של גט מעושה במידה וכופין את האשה לקבל גט, ובפרט שהמדובר כאן בזוג בני עדות המזרח שאין לגביהם אפילו חרם דר"ג.

ובפד"ר חלק ט' עמוד 208 כתבו:

"נוסף על מה שכתבנו עד כה לגופו של הערעור מכיוון שהיא גרשה אותו מביתו פעמים אחדות כפי המבואר בתיק עפ"י עדים והודאתה לא עדיפה ממה שמבואר באהע"ז סימן קנ"ד סעיף ג' ברמ"א וכן האיש שרגיל לכעוס ולהוציא את אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא… והוי כמורד ממזונות ותשמיש. משמע בכה"ג גם בלי התראה כופין אותו להוציא. מכיון שלאחר מכן באיש המכה את אשתו אם רגיל בכך מפורש ברמ"א, שצריך התראה ולפני כן ברגיל לכעוס ולהוציא אינו מחלק בזה, ש"מ שגם בלי התראה דינו כמורד. כל שכן באשה שרגילה לגרש את בעלה מביתו בכח ומונעת ממנו תשמיש בודאי שכופין אותה לקבל גיטה ואין שם משום חדר"ג. משום שדינה כמורדת גם בלי התראה, ואינה יכולה לחזור בה לאחר שרגילה בכך."

המתבאר מהאמור, שאשה הגורמת להרחקתו של הבעל מהבית (כמובן ללא סיבה המצדיקה זאת), דינה כמורדת, מפני שע"י הרחקתו היא מונעת מבעלה יחסי אישות.

[מאחר וכבר ציטטנו חלק מהדברים בפד"ר הנ"ל, כדאי להוסיף את המשך הדברים שם, היות וזה מאוד מקביל למקרה הנדון בפנינו. וכך הוסיפו וכתבו שם:

"נוסף על כך אף פעם לא הלכה אליו לפייסו ולבקשו לחזור אליה פרט לטענותיה בבי"ד שנתבררו לנו שגם כעת אין כוונותיה לשלום בית ממש, כי אם להתנקם בו לקנטרו בלבד."

דברים אלו מאוד הולמים את תביעת שלום הבית של האשה במקרה שלנו].

מוציאה שם רע

יט) בגמרא מסכת כתובות דף ע"ב. מובא:

"וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה ורחיים ותנור, ושלא תארוג בגדים נאים לבניו תצא שלא בכתובה, מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו."

פירוש, אשה שאסרה על עצמה בנדר להשאיל כלי בית לאחרים או לשאול כלי בית מאחרים, או שאסרה על עצמה בנדר שהיא לא תלביש את ילדי בעלה (כמובן שהם גם ילדיה) בגדים נאים, הדין הוא שהבעל יכול לגרשה ומפסידה כתובתה. הסיבה לכך, מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו. ההסבר, כל הרואה יאמר שהסיבה שאין האשה מוכנה להשאיל כליה לבקשת שכניה, או שילדיה מוזנחים בלבושם, מאחר שבעלה אינו מניח לה להשאיל את כלי הבית, וכן בעלה מונע ממנה כסף לקנות בגדים עבור הילדים, ונמצא שבמעשיה היא מוציאה שם רע על בעלה, לכן מפסידה כתובתה.

דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך אבן העזר סימן ע"ד סעיף ג. המתבאר מהלכה זו, שאם מעשיה של האשה גורמים נזק לשמו הטוב של הבעל ובפרט כאשר זה חלק מהמטרה, זו עילה לחייב את האשה בגירושין (הוא הדין להיפך אם מעשיו של הבעל גורמים שם רע לאשה חייב הבעל לגרשה).

[אמנם לעיל הבאנו תשובת הנודע ביהודה על מקרה שהאשה מפיצה ברבים שבעלה מזנה עם זכרים, והנדון שם רק מההיבט של דין אשה עוברת על דת כמו דין גזמה על בעלה להורגו, וקובע הנוב"י שאין זה דומה לדין גזמה ולכן אינה מפסידה כתובתה.

תמוה מדוע התעלם הנוב"י מכך שקיים היבט נוסף להפסיד את האשה מכתובתה מחמת שמכפישה את בעלה ברבים והרי היא מוציאה שם רע על בעלה. יעויין בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן רכ"ח שהביא מקרה דומה, אלא ששם המקרה היה הפוך שהבעל הוציא שם רע על אשתו שהיא זינתה טרם נישואיה עמו, והתברר שלא היו דברים מעולם, ודן שם לחייב את הבעל לגרש את אשתו מאחר והוציא עליה שם רע].

לענייננו, כבר הארכנו לעיל ואין צורך לחזור על הדברים, איזו פגיעה קשה נגרמת לשמו הטוב של איש שנעצר ומורחק מביתו ע"י המשטרה.

לפיכך כאשר האשה גורמת לבעלה להיות מושמץ בפי הבריות ללא שיש הצדקה להרחיק את הבעל כאחד העבריינים, זו עילה לחייב את האשה בגט.

אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת

כ) בהמשך להלכה זו של הוצאת שם רע של אחר מבני הזוג על השני, מסיק הרשב"א וקובע על פי זה הלכה נוספת.

וכך כותב הרשב"א בתשובותיו חלק ז' סימן תע"ז:

"שאלה בעל המכה את אשתו בכל יום עד שהצריכה לצאת מביתו והלכה לבית אביה הודיענו מה דינו:

תשובה אין לבעל להכות את אשתו, דלחיים נתנה ולא לצער ואדרבה צריך לכבדה יותר מגופו ובית דין שואלין וחוקרין מי הוא הגורם, ואם הוא מכה אותה ומצערה שלא בדין והיא בורחת הדין עמה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. זכר לדבר הגר… ומכל מקום אם הדבר מסופק לבי"ד מי הגורם או אפילו הגיעו לדבר ברור איני רואה שיהיו בי"ד יכולין להשביעו שלא לעשות כן, אלא גוערין בו ומיסרין אותו ומוסרין אותו ומודיעין אותו… שהוא חייב להוציא וליתן כתובה שאפילו על שאר הדברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה… או אפילו שלא תשאיל נפה וכברה לחברותיה או שלא תשאל מהם הוא מוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה."

המתבאר מדברי תשובתו של הרשב"א, כאשר הבעל הופך את חיי האשה לחיי צער בלתי נסבלים מחייבים אותו לגרשה וליתן לה כתובתה.

כמקור לדבריו מתבסס הרשב"א על ההלכה הנ"ל של בעל המונע מאשתו להשאיל את כלי הבית לחברותיה וע"י כן הוא גורם לה שם רע בקרב חברותיה, הצער שנגרם לה עקב כך מהווה עילה לחייב את הבעל לגרש אותה. כל שכן כאשר מדובר בבעל אלים שהסבל הוא גם פיזי שמחייבין אותו לגרש את האשה, היות ואשה "ניתנה לחיים ולא לצער". ועל זה נאמר, כותב הרשב"א "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", משל המופיע במספר מקומות בתלמוד. זה משל לבעל ואשתו שאינם יכולים לדור ביחד כשאחד צריך להיזהר בקביעות מהשני ממכשול או מקטטה. כלל זה משמש נימוק, לאי היתכנותם של נישואין שכאלה

לפי זה, כל שכן באשה הגורמת לבעלה בתדירות חיי צער בלתי נסבלים שמחייבים את האשה להתגרש, וכאמור על זה נאמר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", מאחר והבעל צריך להיות כל הזמן במתח שמא תתפתח מצד האשה התפרצות או קטטה, ואז מיידית תוזמן משטרה.

כא) סיום: לאחר כל האריכות ההלכתית, חובה להגדיר בתמציתיות את המצב המהותי של תיק זה כפי שעולה מכל הפירוט העובדתי שנכתב במבוא לפסק הדין.

כידוע, גם כשבני זוג רבים, צריך לדעת איך לריב!

במקרה דנן המריבות בין בני הזוג החלו זמן לא רב לאחר נישואיהם, ועם פתיחת הליך הגירושין הלכו והסלימו והפכו את הזוגיות לשדה קרב, תוך כדי שימוש בנשק קטלני בעיקר של צד אחד כלפי הצד השני, במלחמה ממושכת שכזו יוצאים הצדדים עם נכות נפשית מאוד קשה, ובתוך שדה הקטל הזה רוצים הצדדים הלוחמים שיצמחו הזרעים המשותפים להם, שהם כמובן הילדים. כאשר זו הקרקע שעליה צומחים הזרעים, עלולים חלילה לצמוח זרעי פורענות שיבואו לידי ביטוי בהמשך התפתחותם, אלא שלהט הלחימה לא מאפשר מקום לחשיבה על אותם זרעים אומללים שנקלעו שלא באשמתם לשדה הקטל של הצדדים.

חובה על ביה"ד להפסיק את יצר ההרס הקיים במקרה זה, גם אם הוא כבר נהפך לאידיאולוגיה, ובעיקר בגלל הילדים שמתפוררים בתווך.

לאור האמור פוסק ביה"ד כדלהלן:

א.   הצדדים חייבים להתגרש.

ב.   תביעת שלום הבית של האשה נדחית.

ג.    אין תיק לתביעת כתובה.

ד.   ביה"ד קובע מועד לסידור גט ליום ג' ניסן תשע"ו (11/4/16) בשעה 9:00.

ה.   הודעת אגף הרווחה שע"י עירית חדרה מיום כ"ח בשבט תשע"ו (7.2.2016) בדבר הפסקת הליך תיאום הורי, עקב הליכים משפטיים שמתנהלים במקביל, עם מתן פסק דין זה ניתן להמשיך את ההליך בין ההורים.

ו.    לאור האמור בסעיף ה' מבוקש משירותי הרווחה להודיע לביה"ד על המשך התהליך.

ז.    במקביל לאמור בסעיפים ה' ו', מבוקש משירותי הרווחה להמציא תסקיר משלים בתוך 90 יום.

ח.   החלטת ביה"ד מיום ד' באב תשע"ד (31.7.2014) להשבת המיטלטלין שנלקחו ע"י האשה בתוקף. עד להחזרת המצב לקדמותו.

ט.   ביה"ד יוציא החלטה משלימה נוספת בדבר חלוקת המיטלטלין.

י.    על הצדדים וב"כ להודיע בהקדם לביה"ד היכן עומד הליך האקטואריה.

הרב אברהם מייזלס

מצטרפים למסקנות.

הרב שלמה שפירא – אב"ד         הרב רפאל י' בן שמעון

נפסק כאמור.

מותר לפרסם ללא הפרטים המזהים.

ניתן ביום י"ט באדר ב התשע"ו (29/03/2016).

הרב שלמה שפירא – אב"ד           הרב אברהם מייזלס               הרב רפאל י' בן שמעון