פסק דין
הערעור מבוסס על שתי טענות עיקריות: א. מכיון שביה"ד חייב את האשה להתגרש משום דינו של ר' ירוחם, הרי שיש להחיל כאן את דבריו שכאשר שני הצדדים מורדים זה בזה האשה מפסידה את תוספת הכתובה, בהתחשב בכך שלטענת הבעל האשה היא זו שגרמה לפירוד ולגירושין. ב. האשה הגישה מספר תלונות שוא במשטרה כנגד הבעל, ולכן יש לדונה כעוברת על דת שמפסידה כתובתה.
המשיבה באמצעות ב"כ טוענת שהיא כלל אינה אחראית לגירושין, אלא אדרבה לכל אורך הדרך ביקשה הסדר לשלו"ב, כמו כן טוענת המשיבה שהתלונות שהגישה למשטרה כנגד הבעל היו מוצדקות, ונבעו מהתנהגות אלימה של הבעל כלפיה.
השתלשלות הענינים בתיק זה מבוארת בהרחבה בפסק דינו של ביה"ד קמא. נברר את הטענות אחת לאחת.
דברי ר' ירוחם
עיקר טענת הבעל שהאשה היא זו שגרמה לפירוד ולגירושין אינה מבוססת על שום חומר שלא היה לפני ביה"ד קמא. ואם כן מאחר שנקבע בהחלטת ביה"ד קמא שהבעל נושא ברוב האחריות למצב שנוצר, ועל התרשמות כזו אין אפשרות לערער, הן מבחינה חוקית, והן מבחינה מציאותית, שכן ברור שההתרשמות של הדיינים בביה"ד קמא שהיו נוכחים בדיונים ארוכים שבין הצדדים היא זו שקרובה יותר לאמת, לפיכך אין לביה"ד דנן אפשרות לקבל את הערעור בענין זה. וגם אילו היינו מניחים שנפלה טעות בדברי ביה"ד קמא, מ"מ בודאי שאין שום אפשרות להגיע למסקנה הפוכה לגמרי, ולקבוע שהאשה היא האשמה העיקרית בגירושין. ולכן אין מקום כלל לטענה זו של הבעל.
בנוסף גם אם היתה טענת הבעל נכונה, מצד הדין אין האשה מפסידה את תוספת הכתובה שלה במקרה כזה, שבו הבעל הוא זה שתבע את הגירושין, אפילו אם היא זו שגרמה לפירוד שהביא בסופו של דבר לגירושין.
מה שנסמך ב"כ הבעל על דברי ר' ירוחם, שבמקום שהאשה אשמה בגירושין ניתן להפסידה תוספת כתובה, דברים אלו אין להם מקור בדברי ר' ירוחם, וכל דבריו שם אמורים באופן שהאשה היא זו שתבעה את הגירושין, וכמו שיתבאר להלן.
לגבי מתנות שהבעל נותן לאשתו, מבואר בשו"ע וברמ"א אבה"ע סי' צט ס"ב שאין האשה מפסידה את המתנות שקיבלה גם כאשר היא אחראית לגירושין: הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה.
בלבוש שם ס"ב הוסיף: וכל זה דוקא במלבושים וכיוצא בהן, אבל מתנה שנתן לה אף על פי שהוא מגרשה מחמת ערות דבר מתנתה שלה שכבר זכתה בה.
בחלקת מחוקק שם ס"ק ז: הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאות זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספות שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, עיין בתשובת הריב"ש סי' ש"א.
כן כתב הבית שמואל שם ס"ק ו: הטעם בשלמ' בגדים ותכשיטים שהם עשוים להתנאות בהם אין דעתו למתנה גמורה אלא להתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל שאר מתנות שאין עשויים להתקשטות נתן לה במתנה כשהיא אינה מורדת ועיין תשובת ריב"ש סי' ש"א.
הרי הדברים מפורשים שגם אשה שסרחה על בעלה וגרמה לגירושין, אינה מפסידה את המתנות שנתן לה, אלא אם כן היא מורדת בבעלה. ובלבוש הוסיף שה"ה באשה שבעלה מגרשה בגלל שמצא בה "ערות דבר", אינה מפסידה את המתנות, אף על פי שבאשה כזו מצוה לגרשה [כמבואר בגמרא גיטין צ, ב ובטור אבהע"ז קיט ובב"י שם].
אמנם כמו שמציינים הח"מ והב"ש אין הדברים אמורים אלא במגרש מדעתו, אבל מורדת על בעלה, מפסידה מתנות, וכמבואר ברמב"ם אישות פי"ד הט"ז: האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי… ותצא בלא כתובה כלל… וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.
כן פסק בשו"ע סי' עז ס"ב [אלא שלא הביא את טעמו של הרמב"ם]: האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי… אין לה כתובה כלל… וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו.
כן הורה השו"ע שם ס"ג: המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל וכו'.
כן כתב הרמ"א שם גם במורדת בטענה מבוררת שדנים בה דינא דמתיבתא: אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום.
בביאור הגר"א ס"ק כח כתב: כנ"ל דאדעתא דלמיפק כו'.:ובס"ק לג: כנ"ל דאדעת' כו'
בביאור החילוק בין המבואר בסי' צט שגם אשה סרחה על בעלה וגרמה לגירושין אינה מפסידה מתנות לבין מורדת שחייבת להחזיר את המתנות שקיבלה, כתב במשפטי שאול סי' יח:
כי דין החיוב להחזיר המתנות אינו מדין קנס וכמו הא דמפסידה הכתובה, שזה תלוי בהכרזות וזמן יב"ח וכו'. ואילו דין החזרת המתנות הוא מכוח האומדנא שלא נתן לה ע"מ למיפק, כמפורש ברי"ף שהובא בפסק הדין שיצא מאתנו, וכמו שציין הגר"א (סי' ע"ז סקכ"ח). וכיון שהוא מצד האומדנא, ממילא אין נפ"מ אם יש כאן גדרי מורדת לגבי קנס, אלא כל שיוצאת ממנו ואינה רוצה להמשיך לחיות אתו, ע"מ כן לא נתן. והא דאמרינן במורדת דעלמא, שגם חיוב החזרת המתנות אינו אלא אחר יב"ח כשחל עליה דין מורדת לכל דבר, היינו משום דכל עיקר הזמן הוא משום "דנותנים לה שהות שתחזור בה, ושמא תוך זמן זה מרצים זא"ז ותשאר עם בעלה" (ח"מ שם סק"י). נמצא שכל עוד שלא עבר זמן זה, עדיין איננו רואים את רצונה לצאת ממנו, כרצון מוחלט. ורק אחר יב"ח, כשאינה חוזרת בה, חזינן שהחלטה זו היא סופית, ואז דינה להחזיר המתנות מטעם האומדנא, ולא מטעם הקנס דמורדת וכנ"ל.
תדע, שהרי בטוענת מאיס עלי בדינא דמתיבתא (שם ס"ג בהגהה) דנקטינן "דאין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו", אלא שאם רוצה יכול לגרש מיד, ואין שם דין יב"ח, כשהיא יוצאת ממנו, גם מבלי שנתגרשה "כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום". והוא מאותו טעם שבמורדת לאחר יב"ח, שלא נתן לה ע"מ למיפק (הגר"א שם סקל"ג).
ואין זה דומה להא דסי' צ"ט שהבעל הוא שמוציאה מביתו. וגם כשסרחה תחתיו, מ"מ היא מצדה אינה מסרבת להמשיך לחיות איתו, והוא הוא שמוציאה, אף אם זה מסיבת קטטות ומריבות, ואם גם משום שנאסרה עליו. ולא כן בניד"ד שטוענת שמאוס עליה ואינה יכולה לחיות עמו.
כן הסיק הג"ר חיים גדליה צימבליסט שליט"א בפד"ר י"ד עמ' 27.
אמנם מדברי הח"מ מבואר כמעט בפירוש שבמקום שאין האשה חייבת להחזיר את המתנות שקיבלה כמו כן אינה מפסידה את תוספת הכתובה, שהרי הח"מ שם מסיים: ואם הוא מאותן שכופין אותו להוציא דין המתנה כדין התוספת שהוסיף לה ויתבאר לקמן סי' קנ"ד ועיין ברמב"ם פ' ט"ו מה"א.
דהיינו שבמקרה כזה דין המתנות תלוי במחלוקת הפוסקים באלו שכופים אותם להוציא, שהדין הוא שיוציא ויתן כתובה, האם כמו כן חייב ליתן לה תוספת כתובה, או שכלפי התוספת יכול לטעון שעל דעת כן לא כתב לה ["אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה"]. ומבואר מדבריו שלצד שמפסידה תוספת כתובה, כמו כן חייבת להחזיר את המתנות. ואם כן במקום שאינה חייבת להחזיר את המתנות, כמו כן אינה מפסידה את תוספת הכתובה.
כן מבואר מדברי הראשונים בסוגיא של מורדת, שדנו בחידוש הנ"ל שמורדת חייבת להחזיר את המתנות שנתן לה בעלה, כך כתב הרמב"ן בכתובות סד א:
וכתב עוד ה"ר יוסף הלוי ז"ל דהיכא דיהיב לה מתנה בין קרקע ידוע בין ששעבד עצמו ליתן לה מעות או שום מדעם אפי' כתב לה לבתר נישואין מתנה גמורה לחוד ואצ"ל כתבה בכתובה ואימרדה הפסידה הכל דאי אקני לה אדעתא למיקם קמיה… וכ"נ מדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב אבל מאי דכתב לה מדיליה בין תוספת בין מתנה לא יהבי' לה מידי… וקשיא לי הא דאמרינן לעיל (נ"ד ב') בתוספת ככתובה דמיא למורדת, והא אפילו מתנה לחוד ובתר נישואין אמרת מפסדת ואפילו באומרת מאיס עלי… ואיכא לדחוקי דקמ"ל התם תוספת וכ"ש מתנה דאומדן דעתא הוא דמפסדא[1].
הר"ן שם [כז, ב בדפי הרי"ף] כתב:
יש מן הגאונים שאמרו כי אפילו דלא מפסדת נכסי מלוג מאי דיהיב לה בעל מיהת מפסדת דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. והקשה הרמב"ן ז"ל אי הכי היכי אמרינן בריש פרקין [דף נד ב] דתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת ובמאי דמי לכתובה הא אפילו במתנה דלבתר נשואין אמרינן דמפסדה. ולדידי לא קשיא דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר משום דלא אקנו לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה אבל השתא דאמרינן דככתובה הוי לא מפסדה מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה מכתובתה או בד' שבתות כרבותינו:
הרי שלדעת הרמב"ן דין המתנות שווה ממש לדין תוספת כתובה, ולכן תמה על הסוברים שמורדת מפסידה מתנות, למה הוצרכו לומר שמורדת מפסידה תוספת כתובה בגלל שתנאי כתובה ככתובה, ותיפוק ליה שמפסידה מתנות, ולמעשה לדעת הרמב"ן דיני החזר מתנות והפסד תוספת כתובה שווים זה לזה[2]. והר"ן סובר שיתכן שהאשה תפסיד את המתנות, ואף על פי כן כל זמן שלא הוכרזה כמורדת אינה מפסידה את תוספת הכתובה שלה, ועכ"פ נראה שגם לדעתו אי אפשר לומר להיפך, ובמקום שאינה מפסידה מתנות, אינה מפסידה גם את התוספת.
אם כן נראה שבמקרה של מגרש מדעתו, אפילו אם האשה גרמה לגירושין, כשם שאינה מפסידה את המתנות שנתן לה, כמו כן אינה מפסידה את תוספת הכתובה שכתב לה. והסברא בכל זה היא כלשונם של הפוסקים: דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם.
לפי האמור מתבארים היטב דברי ר' ירוחם (מישרים נכ"ג ח"ח) הנזכרים:
וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.
אכן ברור לגמרי שדבריו אמורים כהמשך לכל דבריו שם, שדן באריכות בדיני מורדת ובחילוקים שבין מורדת הטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה, לבין טוענת לא בעינא ליה, והביא את מחלוקת הרמב"ם וראשונים אחרים אם במורדת הטוענת לא בעינא ליה ניתן לכפות את הבעל לגרש, ועל זה מביא בשם רבו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה [היינו מורדת שטוענת לא בעינא ליה], באופן שגם הבעל אינו רוצה אותה אלא שאינו רוצה לתת לה גט, משתנה דינה בשני דברים מדינה של כל מורדת שטוענת לא בעינא ליה: א. אינה מפסידה את עיקר כתובתה; ב. ניתן לכפות את הבעל לגרש. לעומת זאת לגבי תוספת הכתובה והמתנות שנתן לה בעלה, דינה ככל מורדת הטוענת מאיס עלי, שמפסידה את המתנות שנתן לה הבעל, משום שבידו לטעון על דעת כן שתצא ממנו לא נתן לה מתנות אלו, וכמו שכתב ר' ירוחם עצמו לפני כן, וז"ל
ומסיק השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי, פירוש במאיס עלי דתפסה לא מפקי' מינה דלא תפס' לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי בגיטה והפסידה הכל לאלתר אפילו חזרה בה עיקר ותוספת ונדוניא ואפילו בלאותיה הקיימי' ומה שתפסה מנדוניית' אין מוציאין ממנ' וכל מה שנתן לה יפסיד מעליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.
מטעם זה ממש כותב ר' ירוחם שהאשה מפסידה את תוספת הכתובה גם במקרה שהבעל אינו חפץ בה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, וסברא זו מובאת כטעם להסבר שני הדינים הללו, שבין את המתנות שנתן לה הבעל ובין את התוספת שכתב לה בכתובתה, היא מפסידה במקרה כזה, מהטעם המבואר לגבי המתנות.
ביאור דבריו שדין זה אינו משתנה באופן שגם הבעל אינו רוצה אותה, מכיון שסוף סוף היא זו שמוציאה את עצמה, ולכן אף על פי שאת עיקר הכתובה אינה מפסידה, מכל מקום אינה זכאית לקבל את התוספת, וכמו כן צריכה להחזיר את המתנות שנתן לה הבעל.
כן כתב בנתיבות משפט על ר' ירוחם שם (דף ריח ע"ב):
ומ"ש רבינו בשם רבו, דעתו דאע"פ שהיא מורדת כיון שהוא ג"כ מורד ואינו רוצה אותה אין מפסידים אותה כתובתה, אלא לאחר השנה כופין אותו לגרש ונותן לה נצ"ב שלה, אבל לא תוספת. וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה הביאה הב"י, וז"ל: על האומרת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה מה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל, אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם נכסי צאן ברזל, אבל מה שנתן להן משלו אינן נוטלות כלום, כיון שהן תובעות להתגרש, דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב.
אם כן ברור ופשוט שכל הפסד תוספת כתובה שקבע ר' ירוחם, אינו אלא במורדת שצריכה להחזיר את המתנות, והוא מדמה את דין הפסד המתנות לדין הפסד תוספת כתובה וכאמור לעיל. ודבריו הם כעין דברי הרמב"ן הנ"ל, שלצד שמורדת הטוענת מאיס עלי מפסידה את המתנות שנתן לה הבעל, אם כן מטעם זה היה צריך להיות הדין שתפסיד גם את תוספת הכתובה, אלא שבדרך כלל מורדת מפסידה את התוספת בגלל הדין הכללי שתוספת כתובה דינה כדין הכתובה עצמה [ולכן כל השאלה של הרמב"ן היתה רק על הטעם שנתנו לדין הפסד התוספת], אבל במקרה של ר' ירוחם מצאנו למעשה מורדת שאינה מפסידה את עיקר הכתובה, ולכן אין להפסידה תוספת כתובה אלא מהטעם שמפסידה מתנות [והיה מקום לדון שאולי הר"ן חולק על ר' ירוחם, ולדעתו אין כלל הפסד תוספת כתובה אע"פ שמפסידה מתנות, וצ"ע בזה].
על כל פנים ברור לדינא שאין שום מקור מדברי ר' ירוחם להפסד תוספת כתובה אלא במקום שהאשה צריכה להחזיר את המתנות שנתן לה הבעל.
לסיכום, מאחר וכל דברי ר' ירוחם שהאישה מפסדת את תוספת כתובתה אינם אמורים אלא במקרה שיש לדון את האשה כמורדת. אולם מאחר ובמקרה שלפנינו התבררה לביה"ד קמא מעבר לכל ספק שהרקע למרידה נובע מאלימות של הבעל, הרי שלא משנה כלל מי פתח את תיק הגירושין האיש או האישה אין מקום במקרה כזה להפסיד לאישה את מתנותיה ותוספת כתובתה. וכל שלמד ביה"ד קמא מרבנו ירוחם הוא רק את העניין שכאשר שניהם לא רוצים אחד את השני מחייבים אותו לגרש.
אשר על כן הערעור של ב"כ הבעל מדינו של רבנו ירוחם נדחה.
עוברת על דת
לגבי טענת ב"כ הבעל שאשה שמגישה כמה פעמים תלונות שוא כנגד בעלה נחשבת כעוברת על דת שמפסידה את כתובתה ואת תוספת הכתובה.
נראה שבעיקר הדין יש לצדד כדבריו, ומקור הדברים בהגהות מיימוניות אישות פכ"ד אות ד: ועוד אחרי שהביאה ריק אחד רוצח על בעלה לגזמו אם יעשה לה דבר וגיזם לו להורגו לא גרע ממקללת יולדיו בפניו לאבא שאול והילכתא כוותיה כ"ש הכא דמגזמת לו להרגו.
כן פסק הרמ"א באבהע"ז סי' קטו: אשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו אם יעשה לה דבר, מיקרי עוברת על דת.
היה מקום לומר שלאו דוקא באופן שגזמה להורגו, אלא גם במקרים חמורים פחות, מ"מ ניתן ללמוד מכל שכן ממקללת שנחשבת עוברת על דת. ולפי זה היה מקום לומר שאשה המגישה תלונות שוא כנגד בעלה, שעל ידי כך יכולה לגרום לו להיעצר ע"י המשטרה וכיוצא בזה, יש לדונה כעוברת על דת שמפסידה את כתובה.
כעין זה כתב בשו"ת לבושי מרדכי אבהע"ז מהדו"ק סי' י: ואפשר בנדון זה כיון שמסרה אותו בעלילות להפאליצייא בדברים של ממון בגניבה וכיו"ב ולבוא לכלל תפיסת בית המאסר והוה דינה כמסור ממש והוה בכלל מורידין… א"כ הו"ל בכלל מ"ש הרמ"א כיון דאיכא סכנה לנמסר ושפיר דומה להדדי.
אמנם מאידך גיסא נראה מדבריו, שאינו מדמה לדברי הרמ"א אלא מסירה שיכולה לבוא לידי סכנת נפשות, אבל אין לקבוע דין עוברת על דת בגלל הצער שנגרם מחמת עצם המעצר שלא כדין. ובמציאות של ימינו נראה פשוט שלא שייכים דברים אלו, ואם כן אדרבה ניתן ללמוד מדבריו שאין בזה דין עוברת על דת.
אם כי מסברא היה נראה לומר שגם צער הנובע מחמת מעצר שווא וכיוצא בזה, ניתן ללמוד מקל וחומר ממקללת, וכמו שלמד הגהות מיימוניות לגבי מגזמת להורגו.
אמנם במקרה שהתלונות אינן ברמה כזו שעשויה לגרום למעצר ממש, אלא לפתיחת תיק פלילי וכיוצא בזה, ניתן לדייק מדברי הלבושי מרדכי הנ"ל, שאין מקום להשוות מעשים כאלו לדברי הרמ"א, ואין לנו מקור לקבוע שהאשה מפסידה את כתובתה.
בשו"ת נודע ביהודה תנינא אבהע"ז סי' פט כתב: ומה ששאל שהאיש טען שאשתו הוציאה עליו קול שמזנה עם זכרים במשכב זכור ומחמת זה טוען שהפסידה כתובתה ושאל מעלתו אם יתברר הדבר שהאשה אמרה זה אם תצא בלא כתובה ורצה לדמות זה למה שמובא בהגהות מיי' פ' כ"ד מאישות אשה שהביאה ריק אחד רוצח לגזם לבעלה להורגו אם יעשה דבר לאשתו וכן פסק רמ"א בסי' קט"ו סעיף ד' בהג"ה שהיא נקראת עוברת על דת: הנה אין הנידון דומה כי שם הביאה רוצח לגזם להורגו וכן רמ"א כתב שרוצית לשכור כותים להורגו אבל זו אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להורגו, הגע בעצמך בדיניהם אם האיש יש לו אשה והוא מזנה עם אחרת אפי' פנויה חייב מיתה וא"כ אשה שתוך המריבה אמרה לבעלה שהוא רועה זונות נימא שאבדה כתובה ולא שבקת חיי להנשים.
מבואר שעצם המעשה שמוציאה עליו קול שעושה דברים חמורים ביותר אינו מספיק להחשיבה כעוברת על דת, אלא א"כ גזמה עליו להורגו ממש. אם כי יתכן שהיינו כשאמרה דברים בעלמא, וכמו שמבואר מדבריו, משא"כ במקרה שהגישה בפועל תלונה במשטרה הוא חמור יותר.
בפד"ר ח"ח עמ' 224 פסקו שבעל המכה את אשתו נחשב כעובר על דת, והביאו ראיה לדבריהם מדברי הגר"א באבהע"ז סי' קנד ס"ק י"א שכתב: והנה בשו"ע אהע"ז סימן קנ"ד סעיף ג' כתב הרמ"א: איש המכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בי"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבי"ד יש אומרים כי כופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת ושתיים. וכתב בביאור הגר"א סימן קנ"ד ס"ק יא: ובלבד שמתרין בו תחילה דלא גרע מעוברת על דת. ונראה מדברי הגר"א דאיש המכה את אשתו דינו כעובר על דת ולכן צריך התראה. באור הדברים הוא פשוט, שאם הבעל מכה את אשתו, הרי הוא עובר על לאו דלא יוסיף, ומאחר והדברים נוגעים לאשתו הרי הוא ממש עובר על דת, כמו נודר ואינו מקיים שכתבו הקדמונים דיוציא ויתן כתובה לאחר שהתרו בו.
אמנם את הראיה מדברי הגר"א ניתן לכאורה לדחות בנקל, שעיקר כוונתו שכשם שמצאנו בעוברת על דת שאינה מפסידה כתובתה אלא א"כ התרו בה, כמו כן גם בבעל המכה את אשתו אין לכפותו להוציא בלא התראה, אבל אין לכאורה מקור לדבריו שמעשה ההכאה מצד עצמו נחשב כמעשה שגורם לעושה אותו שם של עובר על דת.
כן מבואר מדברי הנודע ביהודה שהבאנו, שהרי גם הוצאת שם רע על אדם היא מעשה איסור כידוע, וזה הוא איסור שנוגע לבעל, ואע"פ כן קבע הנו"ב שאין לדון את האשה המוציאה שם רע על בעלה כעוברת על דת. אם כי כאמור לעיל מכח סברת ההגהות מיימוניות ניתן בהחלט לומר שבן זוג המכה את בן זוגו נחשב כעובר על דת, ואינו גרוע ממקללת.
אכן צריך עיון בזה.
אמנם גם אם נניח שתלונת שוא למשטרה נחשבת כמעשה המחיל על האשה דין עוברת על דת, עדיין אין היא מפסידה את כתובתה אלא לאחר שהתרו בה, כמו שנפסק בשו"ע אבהע"ז סי' קטו ס"ד: בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו.
אמנם בפד"ר בהרכב הגר"י עדס והגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל [ח"א עמ' 335] כתבו בענין אשה ששפכה חומצה על בעלה:
והגם שעוברת על דת לא מפסידה כתובתה אלא לאחר התראה כנפסק בשו"ע אה"ע סימן קט"ו ס"ד, ובמקרה אשר לפנינו הלא לא התרו בה. אמנם בפתחי תשובה שם סקי"א הביא משו"ת שבות יעקב שכתב דאפילו נימא דכל עוברת על דת צריכה התראה, מ"מ משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשים, אפילו שהיא עם הארץ גמורה, מ"מ בשעת נישואין לומדים עמם קרובים ושכנים כיצד תיזהר בנדתה, שוב אינה צריכה התראה אחרת בשעת מעשה,,, אף על גב דבתשובת הרשב"א סי' תק"ס משמע דגם במשמשתו נדה בעי התראה, היינו דאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התראה לומר לה שתפסיד כתובתה, וכל שלא אמר לה כן הוי כלא התרה בה, אבל לפי הסכמת האחרונים כדעת הריא"ז בש"ג וכן משמע בב"ש וכ"כ בתשובת מהרח"ש דא"צ לומר לה כן, הרי דהתראה בזו רק הודעה שתזהר בנדותה, וזה הכל יודעים וא"צ התראה עוד יותר. וא"כ גם במקרה דידן שדבר ידוע הוא שמעשה כזה של שפיכת נוזל חריף על הבעל הוא מעשה פלילי ועבירה חמורה, אינה צריכה התראה על זה והיא יוצאת בלא כתובה גם בלא התראה.
אם כן היה מקום לומר שגם הגשת תלונות שוא הוא עוון פלילי שאין צורך בהתראה, אמנם נראה שאין דבריהם אמורים אלא במקרה קיצוני מאוד של אפשרות לגרימת מוות ממש או נזק גופני חמור ביותר, מה שאין כן במקרה שלפנינו, שהרי גם לגבי אשה שגזמה להרוג את בעלה כתב בהגהות מיימוני שם: מיהו כיון שלא התרה בה בעדים אינה יוצאת בלא כתובה דהא מסקינן בפרק ארוסה דעוברת על דת צריכה התראה לענין להפסידה כתובתה.
וכן לגבי הוצאת שם רע כתב הנודע ביהודה: ועוד אפי' לפי דמיונו למה לא ראה סוף דברי ההגהות מיי' שם שצריכה התראה תחלה.
ברור הוא שכל אדם יודע שאסור להוציא שם רע על אדם אחר, ובודאי לא בדברים חמורים כאלו שעליהם מדבר הנו"ב, ואע"פ כן פסק הנו"ב שאינה מפסידה את כתובתה בלא התראה.
בנוסף לכל האמור יש לציין לדברי הבאר היטב בסי' קטו סקי"ג בשם מהרא"ם בדין של מקללת יולדיו בפניו: ודוקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה.
בפד"ר ח"א שם כתבו על זה:
ולפי זה יש לומר דגם באשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו לא מקרי עוברת על דת, אלא כשעשתה זאת בלא שום סיבה וקטטה, אבל אם אפשר לתלות שעשתה זאת מחמת כעס וקטטה לא מקרי עוברת על דת דאין אדם נתפס על צערו.
אם כן גם במקרה שלפנינו שתלונות האשה הוגשו בשעת מריבה בעקבות רצונו של הבעל לגרשה, יש מקום לדון שאינה נקראת עוברת על דת, לפי שאין אדם נתפס על צערו.
אמנם בפד"ר שם בהמשך הדברים כתבו שאולי יש לחלק בין דבור בעלמא כמו במקרה של אשה שגזמה על בעלה להורגו, לבין אשה שעושה מעשה, ובמסקנת הדברים כתבו:
אולם נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים, אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה, כגון במקללת את יולדיו לאחר שהוא מכה ומצער אותה דכתב מהרא"ם הנ"ל דלא מקרי עוברת על דת, והיינו משום דמידת התגובה של האשה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל, אבל אם במקרה כזה שהבעל מכה אותה ומצער אותה, האשה תשפוך על בעלה תמצית חומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, בודאי שדינה כעוברת על דת… הרי שיש הבדל במידת צערו וחמימותו והכל לפי הענין והמסיבות.
אם כן חוזרת הטענה למקומה שבמקרה שלפנינו יתכן שהמעשה של האשה אינו מעשה קיצוני כל כך ביחס למצב של מריבה וקטטה.
כל זה אילו היה מוכח שתלונותיה של האשה אכן היו תלונות שוא, אבל כמדומה שגם זה לא הוכח כלל, וא"כ הרי אין להפסידה כלל את כתובתה בלא ראיה. וטענת ב"כ הבעל שהבעל נחשב מוחזק בכתובה, אינה נכונה כלל אלא במקרה שיש ספק לפנינו[3], כגון במקרה של מחלוקת הפוסקים, או כאשר יש ראיה מסופקת, מה שאין כן הטוען על אשתו שהיא עוברת על דת אינו נאמן כלל בלא ראיה, כמבואר בשו"ע שם ס"א לענין עוברת על דת משה באומרת פלוני חכם התיר לי וכו' ונמצא שלא התיר לה: ודוקא שהוכחשה בעדים, כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה שפלוני תקן לה לא היה אותו פלוני בעיר, וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתוקן ושהוא אכלו על פיה, אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו, או שמכחשת החכם שאומר שלא תקן לה, והיא אומרת שתיקן לה, נאמנת.
מבואר מדברי כל הפוסקים שם שטענת הבעל כנגד אשתו שהיא עוברת על דת דינה ככל טענה להוציא ממון שאין לטוען נאמנות בלא ראיה ברורה.
כן מבואר בשו"ע שם ס"ד לגבי עוברת על דת יהודית שכתב: בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה.
בבית שמואל שם ס"ק יח כתב: לדעת המגיד דוקא אם ידוע שהיא עוברת אלא שא"י אם עברה אחר התראה אז צריכה שבועה אבל אם א"י אם עברה דומה לטעון על השטר שהוא של רבית דא"צ המלוה לישבע עד אחר הפרעון כמ"ש בח"ה סי' פ"ב כן ה"נ א"צ לישבע. אבל אין משמע כן מדברי הרמב"ם והיינו לשון המחבר בסמוך.
הרי שאפילו לגבי חיוב שבועה לפני הגביה הדבר תלוי במחלוקת ראשונים, וכ"ש שאין הבעל נאמן להיפטר לגמרי מחיוב הכתובה המוטל עליו.
אמנם במקרה שלאחר בירור לא נמצאה שום ראיה כנגד הבעל, ונראה לעיני הדיינים שהוא אכן חף מכל פשע, והאשה התלוננה במשטרה אך ורק מתוך רצון לפגוע בבעלה משיקולים שונים, יתכן שיש להתייחס אליה כאל עוברת על דת, וצריך להאריך בזה, אולם במקרה שלפנינו לא ברור כלל שזו אכן המציאות.
אפילו אם נשפוט רק על פי התנהגות הבעל בפני ביה"ד, המדבר על אשתו בגסות בלתי נסבלת לחלוטין, וכפי שמופיע בפרוטוקול הדיונים, ביטויים כגון: "היא קללת המין האנושי", "היא בהמה סרוחה", ועוד כהנה וכהנה ביטויים גסים ואלימים, הרי שלפחות מבחינה מילולית מדובר באדם אלים ממש, ואין שום סיבה לקבוע בודאות שלא נהג כלפיה גם באלימות פיזית.
בכל מקרה, גם אילו נניח שטענתו הוכחה, הרי שאלימות מילולית כזו בהחלט יכולה להחשב כסיבה לכך שגם תלונות שווא של האשה במשטרה אינן אלא מתוך הצער והכאב שגרם לה הבעל, ואם כן חוזר הדין שאינה מפסידה את כתובתה על פי דברי הבאר היטב הנ"ל.
לסיכום: יש לדחות את טענת הבעל שהאשה נחשבת כעוברת על דת בגלל תלונות שוא שהגישה במשטרה כנגדו, מכמה טעמים: א. צריך לעיין אם הגשת תלונות שוא מעין אלו נחשבות כמעשה המחיל על המתלוננת דין עוברת על דת. ב. עוברת על דת אינה מפסידה את כתובתה בלא התראה. ג. יתכן שתלונות מעין אלו שהוגשו תוך כדי מריבה, הינן בכלל המעשים שאין האשה נחשבת כעוברת על דת מחמתם משום שאין אדם נתפס בשעת צערו, ובפרט לאור האלימות המילולית של הבעל כלפיה, וכפי שנזכר לעיל. ד. לא הוכח כלל שהתלונות שהגישה האשה אכן היו תלונות שוא, וגם כאן יש לציין שהתנהגותו של הבעל אינה מוכיחה את טענותיו אלא להיפך.
החלטה
בית הדין דוחה את הערעור, ומשאיר על כנה את החלטת בית הדין קמא, שעל הבעל לשלם לאשתו את הכתובה ואת תוספת הכתובה שהתחייב לה.
ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים
ניתן ביום י"ב באייר התשע"ז (08/05/2017).
הרב דוד ברוך לאו הרב אליעזר איגרא הרב א' אהרן כץ
[1] ראה חזו"א סי' סט ס"ק יח שהרמב"ן לא פירש מה החידוש שיש בתוספת, ועי"ש מה שביאר בזה.
[2] כן מבואר מדברי החזו"א שם, עי"ש.
[3] וגם בזה יש לדון ואין כאן מקומו.
