הרב שלמה שפירא
בהחלטה קודמת ביקשתי מבית הדין האזורי להבהיר את החלטתו ואת ההנחות הגלומות בה בעניין סמכותו ליתנה.
אנו ממתינים להבהרה זו ומצופה היה כי המשיבה תכבד את ההחלטה כמו גם את בית הדין על שתי ערכאותיו – זו שנתנה את ההחלטה שמבקשת את ההבהרה וזו שמבוקש כי תבהיר את החלטתה וחזקה עליה שתעשה זאת טוב משיעשו זאת אחרים בשמה. לפיכך לא היה מקום להגשת הבקשה הנוכחית המדבררת כביכול את בית הדין קמא בעניין זה.
לעצם העניין ומשכבר הוגשה הבקשה אבהיר קצרות:
א. המבקש לטעון כי ילדיהם הבגירים של הצדדים העניקו לבית הדין סמכות בעניינם – שומה היה עליו להראות כי יכולים היו לעשות כן, בהעדר יכולת להעניק סמכות – לא יועילו הרצון והכוונה לעשות כן, וכידוע הסכמה לסמכות יכולה להקנות סמכות שעה שהמחוקק קבע זאת, אך שעה שהמחוקק לא העניק סמכות אין ההסכמה יכולה ליצור אותה יש מאין.
ב. מעורבות ילדי הצדדים בסכסוך, ככל שקיימת היא, אפשר לקבוע כי ראויה היא לגינוי.
אך ככל שמדובר בבגירים אין בה כדי להקנות סמכות. וציווי של בית הדין על הילדים יוכל להיות, בהעדר סמכות, רק באותה מידה שיכול היה בית הדין לצוות גם על צדדים שלישיים.
הדבר אינו בלתי־אפשרי, קיים הוא למשל בענייני עיקול, בכל הנוגע למתן עדות והמצאת מסמכים ולעיתים גם בנוגע להליכי ביזיון בית הדין שיכולים להיות מופעלים גם נגד צדדים שלישיים הגורמים או מסייעים להפרת צו של בית הדין שניתן בסמכות, היינו כלפי הצדדים שעליהם מוסמך בית הדין לצוות ישירות. ברם כדי לבסס סמכות על טעמים אלה, אם בכך עסקינן, יש להראות כי ההחלטות המדוברות אכן ניתנו במסגרת אחת הסמכויות הללו.
ג. החובה ההלכתית והמוסרית של כיבוד אב ואם, לצערנו, אינה מקימה לבית הדין סמכות על פי חוק.
ד. הופעת מאן־דהו כעד בהליך (בין שמדובר בעדות כשרה הלכתית, מה שלא מתקיים כמובן בעדות של ילדים בנוגע להוריהם, ובין שמדובר בעדות שאינה כזו) אינה עושה אותו לבעל דין באותו הליך ואינה מקנה לערכאה ששמעה את עדותו סמכות לדון בעניינו כבעל דין, וזאת אף אם יש זיקה בין עניינו כבעל דין לעניינו כעד, אלא אם יש יסוד אחר (כגון הנ"ל) לבסס סמכות זו.
כל אלה הם כמעט בגדר מושכלים ראשונים משפטיים ותמהני על כמה מהטענות העולות בבקשה שלפני, שנראה מהן כאילו אין הדברים מובנים וידועים.
ונוסיף על האמור גם את זאת:
א. המבקש והמשיבה אינם עוד אפוטרופוסיהם של ילדיהם הבגירים (אלא אם יציג מי מהם לפנינו אסמכתה משפטית כי מונה לאפוטרופוס על ילדיו אף שבגירים הם). לפיכך לא המבקש ולא המשיבה אינם יכולים לטעון בשם ילדיהם הבוגרים אלא אם הללו ייפו את כוחם לעשות כן. (נוסיף כי אף אם ייפו את כוחם אין ודאות שיוכלו לטעון בשמם בהליכים משפטיים, בהנחה שהצדדים אינם עורכי דין או טוענים רבניים האפשרות שיטענו בשמם של מי שייפו את כוחם בהליכים בבית הדין מצריכה את אישורו של בית הדין על פי תקנות הדיון, וכלל לא ודאי הוא שיינתן אישור שכזה בנסיבות שבהן הורה אחד טוען בשם הילדים נגד ההורה האחר וכשייתכן שבין טענותיו "בשם" הילדים מעורבות גם טענותיו שלו עצמו.)
גם אם יוכלו לטעון בשמם – לא יעניק הדבר סמכות לדון בעניינם של הילדים יותר משקיימת היא בלאו הכי, אם קיימת היא בלאו הכי. אף זה מושכל יסוד.
ב. טענה של המבקש כי הוראת בית הדין לחייב אותו כי ילדיו הבגירים יעשו כך או אחרת או להתנות את ההיעתרות לבקשה זו או אחרת בעשותם כך או אחרת או הוראת בית הדין כי יממן הוא את צורכיהם אלה או האחרים או את העשייה שציווה בית הדין שיעשו, שבגדרה הוא טוען כי בית הדין לא היה מוסמך לצוות בעניינם של ילדיו וממילא לא היה מוסמך לצוות או להורות בעניינו כאמור – אפשר שיש מקום להשיב עליה לגופה, ועל כך עמדתי בהחלטה הקודמת שבה ביקשתי מבית הדין קמא להבהיר את הוראתו. אך אין היא טענה "בשמם" של הילדים הבגירים, הללו אכן – אם רוצים הם לטעון כי בית הדין לא היה מוסמך להורות בעניינם – צריכים לטעון כן בעצמם או באמצעות בא כוחם, אלא שלא בכך מדובר:
מדובר בטענה של המבקש כי ההוראות שניתנו בעניינו בהסתמך או בזיקה לאלה שניתנו בעניין הילדים הבגירים – דינן ביטול בשל חוסר הסמכות ליתן את ההוראה בעניין הילדים הללו.
אין כל ספק כי טענה זו היא טענה משפטית לגיטימית וכי אין היא נגועה בסתירה כביכול מצד אחד נטענת טענה בשם הילדים ומאידך גיסא נטען כי אין עניינם בסמכות בית הדין.
סוף דבר דינה של בקשתה הנוכחית של המשיבה – המבקשת למחוק את הערעור על בסיס תשובה לשאלות שעלו בהחלטתי הקודמת ושבגינן החלטתי שלא למוחקו או לדחותו על הסף, תשובה המבוססת על שכחת מושכלי היסוד דלעיל ועל אי הבנה של מהות הטענה בנוגע לסמכות – להידחות.
בית הדין ממתין כאמור להבהרתו של בית דין קמא.
ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום כ"ו במרחשוון התשפ"ב (1.11.2021).
