מבואר ברמ"א, כי אם נמצא פסול בגט לאחר מסירתו, יש להתיר לבעל לגרש שוב בעל כרחה. אלא שהפר"ח מסתפק, שמא זה רק כאשר מדאורייתא האשה מגורשת, ורק מדרבנן צריך גט נוסף, אבל אם הגט פסול מדאורייתא, אי אפשר לתת לה גט שני בעל כרחה. או שמא כיון שהסכימה וקיבלה גט, לא גזר רבינו גרשום, וניתן לגרשה שוב בעל כרחה.

הצמח צדק הבין מדברי הפרי חדש שעיקר דעתו כצד השני, להתיר בכהאי גוונא, והסכים עמו השדי חמד, וכך נקט העמודי אש, שאף אם הגט היה פסול מן התורה, לא גזר רגמ"ה, וניתן לגרשה בגט נוסף בעל כרחה. אולם החכמת שלמה נקט בדעת הרמ"א, שאם הגט פסול מדאורייתא, עדיין קיים החרם דר"ג.

בשו"ת משפטי עוזיאל כתב להוכיח כצד זה, שאשה שגילתה את רצונה והסכמתה להתגרש, וגם נעשה מעשה, מותר לגרשה בעל כרחה, לפי שבכהאי גוונא לא גזר רגמ"ה. יסוד הסברא מבואר בדברי השואל ומשיב, שטעמם של שתי תקנות רגמ"ה הם אחד, כדי שלא יוכל הבעל להתעולל באשתו ולגרשה בעל כרחה, ולכן אם כבר הסכימה וקיבלה גט, לא תיקן רגמ"ה, ואף אם הגט היה פסול בודאי, ניתן לגרשה בעל כרחה, או לשאת עליה אשה אחרת.

על פי זה חידש המשפטי עוזיאל, כי מאותו טעם יש להתיר לגרש אשה בעל כרחה, אף אם לא ניתן לה גט בבית דין, אלא שנתגרשה בגירושין אזרחיים, כי כיון שנתרצתה לצאת מבעלה, ועשתה מעשה לשם כך, שוב לא תיקן רגמ"ה.

אמנם באגרות משה דן אף הוא בשאלה זו, באשה שהסכימה לגירושין אזרחיים, והשואל פרש את טעם התר הרמ"א, כי מאחר שהסכימה האשה להתגרש, שוב אין איסור לגרשה בעל כרחה, וקל וחומר שמותר לגרש בעל כרחה אשה שהתגרשה בערכאות, וחשבה שבזה נסתיים קשר האישות שביניהם.

אך האגר"מ חלק עליו, כי לא מסתבר שלאחר שהסכימה האשה להתגרש, אינה יכולה לחזור בה, שהרי אין לאשה איסור לחזור בה מהסכמתה. ולכן ניתן לפרש התר זה, רק באחד משני האופנים דלהלן.

הדרך הראשונה היא, שההתר נאמר רק כאשר מעיקר הדין הגט כשר, אלא שיש בו איזה פסול המצריך גט נוסף, אבל גם בעלה אינו יכול להחזירה בלא קידושין, ולא תיקן ר"ג לחייבו לקדשה מחדש, ומותר לתת לה גט נוסף בעל כרחה. דרך זו היא כעין הצד הראשון שהבאנו מהפרי חדש, כי התר הרמ"א הוא רק בגט הפסול מדרבנן.

הדרך השניה היא שמדובר גם בגט שלא חל כלל, אבל האשה איננה יודעת שהגט היה פסול, ואין הבעל מחוייב לידעה בפסול הגט, ויכול לתת לה גט נוסף בעל כרחה, ולא חיישינן לקבלה בטעות, כיון שמדינא אין צורך בהסכמתה לגט.

בכנה"ג כתב בשם מהר"ם מינץ, שכל ההתר הוא רק אם האשה לא ידעה מפסול הגט הראשון, והובא בבאר היטב. השדי חמד בשם הצמח צדק ביאר את טעמו של הכנה"ג, כי אם יודעת האשה כי הגט היה פסול, חוששים שמא בכוונה קיבלה גט פסול, ולא הסכימה מעולם להתגרש. כדבריו כתב גם הבית יצחק.

אך האגר"מ תמה כי זה יתכן רק במקרה בו דן הצ"צ, שהאשה הטעתה את בית הדין בכתיבת השמות בגט, אבל כאשר הגט נפסל משום שבית הדין טעה בדין, לא מסתבר לחשוש שהאשה ידעה את הדינים שבית הדין טעה בהם. מכך הוכיח האגר"מ כי טעמם של מהר"ם מינץ והכנה"ג, הוא שההתר לגרש בעל כרחה, הוא כיון שהאשה איננה יודעת מהפסול, ואין הבעל חייב לידע אותה בפסול הגט, ויכול לתת לה גט נוסף ללא הסכמה נוספת.

למסקנת האגר"מ באשה שהתגרשה בגירושין אזרחיים, לא שייכים שני טעמי ההתר, שהרי אין כאן גט כלל, ומדינא היא אשתו לכל דבר, וגם האשה אינה סבורה שחלו גירושין על פי דיני התורה, ואין מקום להתיר לגרשה בעל כרחה.

דבריו הם שלא כדברי המשפטי עוזיאל, שהתיר בכהאי גוונא. לדבריו כיון שהאשה נתרצתה לצאת מבעלה, ועשתה מעשה לשם כך, לא תיקן רגמ"ה, כפי שלמד מדברי השואל ומשיב, ולכן אף אם לא ניתן לה גט, אלא שנתגרשה בגירושין אזרחיים, סוף סוף נתרצתה לצאת מבעלה, ועשתה כן במעשה, ולא אסר רגמ"ה לגרשה בעל כרחה.

גם בשו"ת להורות נתן פסק כדעת האגרות משה, כי אי אפשר לגרש אשה בעל כרחה לאחר שהסכימה לגירושין אזרחיים, על פי דברי הכנה"ג שהתר זה נאמר רק כאשר האשה סברה שהגט היה כשר.

עוד הוסיף, כי גם אם חתמה על הסכמה להתגרש, ועשתה קנין, הרי מלבד שאין תוקף לקנין בדבר שאינו ממוני, ונחשב כ"קנין דברים", הרי יתירה מכך מצינו שאפילו אם נשבעה או נדרה לקבל גט, צריך להתיר לה את הנדר, כדי שתקבל את הגט ברצון גמור, ללא חשש כפיה, ולולי זה, הוא בכלל חרם דרבינו גרשום, שלא לגרש אשה שלא מרצונה החופשי. כך מבואר בדברי המהר"ם מינץ.

גם הבית יצחק מסיק שאף אם האשה התחייבה לקבל את הגט, לא מהני, ואם חזרה בה לא ניתן לגרשה בעל כרחה, וגם אם תועיל מחילת האשה על החרם, ויכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים, מכל מקום יכולה לחזור בה, ויחזור החרם למקומו, אפילו אם תתחייב בקנין או בשבועה להתגרש.

עוד הוסיף בשו"ת להורות נתן, כי אף אם האשה סברה כי על ידי הגירושין בערכאות, מותרת היא להנשא גם מדין תורה, לא יוכל אחר כך הבעל לגרשה בעל כרחה, ואין מקום להתיר אלא מה שהתנה רבינו גרשום להדיא, כאשר כבר נעשה מעשה גירושין בבית דין של ישראל, ולא כאשר התגרשה רק בערכאותיהם.

עוד הוסיף, כי לשיטת הפר"ח הנ"ל, שהסתפק שמא ההתר הוא רק כאשר האשה מגורשת גמורה מן התורה, והגט פסול רק מדרבנן, אם כן פשיטא שאם הגירושין הראשונים היו בערכאות, אין מקום לדון כלל.

להלן בהמשך המאמר, נביא את דבריו של שו"ת שמע שלמה, שחידש כי לאחר גירושין אזרחיים מותר לגרש את האשה בעל כרחה, מטעם אחר, מדין מחילה על חרם דרבינו גרשום, ושלא כדברי האגרות משה ולהורות נתן.

הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן דן גם הוא להתיר לגרש אשה בעל כרחה, לאחר שנתגרשה בערכאות, אך למעשה לא סמך על זה, והצריך התר מאה רבנים כדי לגרשה בעל כרחה או להתיר לבעלה לשאת אשה אחרת.

לפי כל האמור, במקרה בו הגט הראשון היה כשר מעיקר הדין, ורק לחומרא בעלמא מצריכים גט נוסף, ודאי שניתן לתת את הגט השני בעל כרחה, וכך מובא בשם הגרי"ש אלישב זצ"ל בפסקי דין ירושלים.

בנידון דנן יש מקום להסתפק, שהרי האשה טוענת גם כעת כי היא סומכת על תשובת בית הדין הראשון, כי הגט הראשון כשר, ואינה מאמינה לבית הדין דנן החושש לפסלותו של הגט, ואם כן יתכן כי גם לדעת האגר"מ, דינה כאשה אשר אינה יודעת מפסול הגט, וסבורה כי כשר הוא, ובכהאי גוונא מותר לתת לה גט נוסף בעל כרחה, וצ"ע.

האבני נזר מחדש, כי גם במקרה בו קיים התרו של הרמ"א, וניתן לגרש את האשה בעל כרחה, לאחר שכבר קיבלה גט, אלא שנמצא בו פסול, לא התירו אלא לגרשה בעל כרחה, משום שלאחר שהסכימה וקיבלה גט, אינה יכולה לחזור בה, ונחשב כאילו גם הגט השני ניתן מדעתה, אבל אין להתיר לבעל לשאת אשה אחרת, מאחר ובחרם דרבינו גרשום שלא לשאת שתי נשים, אין כל התר גם אם האשה מסכימה, ואם כן גם הסכמתה הקודמת להתגרש לא תועיל לזה.

אמנם החכמת שלמה שם, כתב כי בכהאי גוונא שנמצא הגט פסול מדרבנן, אזי אם לא ניתן לגרשה בעל כרחה, מתירים לו לשאת אשה על אשתו, ואין צורך בהתר מאה רבנים.

גם הבית יצחק שסובר דלא כשיטת החכמת שלמה, שההתר לגרשה שנית בעל כרחה הוא אפילו אם הגט היה פסול מדאורייתא, מכל מקום פסק כי אין להתיר לו לשאת אשה אחרת, אלא כשהגט הראשון פסול רק מדרבנן, שכיון שמדאורייתא אינה אשתו, ואף אינה ראויה לדור עימו ללא קידושין חדשים, לא גזר רבינו גרשום, ויכול לשאת אשה אחרת, אם אי אפשר לגרשה שנית.

לדברי האגר"מ אשה שנתגרשה בגירושין אזרחיים, ומסרבת לקבל גט, דינה כמורדת, וניתן להתיר לו לשאת אחרת על ידי התר מאה רבנים. ואם אי אפשר להשיג מאה רבנים, אין למחות במי שיתיר לגרשה בעל כרחה, כיון שיתכן שנחשבת גם כעוברת על דת. גם המנחת יצחק נקט לדינא, שאפשר להתיר לבעלה לישא אשה אחרת מדין מורדת.

טעמם של האגר"מ והמנח"י הוא על פי הרמ"א והב"ש שכתבו לגבי מורדת שרוצה לצערו, כי לאחר י"ב חודש, אם הבעל רוצה לגרש, צריכה לקבל גט ממנו בעל כרחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח בידה לעגנו לעולם.

גם בפסק דינו של הגר"א אטלס זצ"ל, כתב בנידון דומה להתיר מדין מורדת. ובפרט בגירושין אזרחיים ששניהם אינם רוצים זה את זה. אלא שהאריך שם לדון, שאם ההיתר הוא מדין מורדת, אזי אם נתיר לו לשאת אשה אחרת, יתכן שצריכים לזה "היתר מאה רבנים".

כפי שהביא שם, דעת רבי עקיבא איגר, הנחלת יעקב (מבעל נתיה"מ) ושו"ת עין יצחק, להתיר במורדת אפילו בלי מאה רבנים והשלשת גט. ואילו דעת החתם סופר והבית שלמה, שצריך מאה רבנים והשלשת גט.

תשובת רעק"א עוסקת באשה שהגישה לערכאות תביעת גירושין אזרחית, ולדעתו בעל שאשתו מורדת, אינו צריך מאה רבנים כדי להתיר לו לשאת אשה אחרת, וקל וחומר מי שהגישה בקשה לגירושין אזרחיים. לעומתו חלק החתם סופר, וכתב כי אמנם האיסור לגרש אשה בעל כרחה, חמור מן האיסור לשאת אשה נוספת, אך כדי לשאת אשה נוספת, תמיד צריך התר מאה רבנים, למרות שהאשה מורדת.

בשו"ת עין יצחק כתב כי לכאורה דינה של אשה המורדת או עוברת על דת, האם בעלה צריך מאה רבנים כדי לשאת אשה נוספת, תלוי בדעות הפוסקים לגבי אשה שזינתה. לדעת השב יעקב שהצריכו מאה רבנים רק באשה שנשתטתה, אבל אם האשה פשעה, מותר לבעלה לשאת אחרת גם בלי מאה רבנים, כך הדין גם בעוברת על דת או מורדת. אבל לדעת החמד"ש שההתר באשה שזינתה הוא משום שנאסרה על בעלה, ולא נחשב שיש לו "שתי נשים", לכאורה במורדת או עוברת על דת, אין להתיר בלא מאה רבנים. אך למסקנא כתב העין יצחק כי יש להתיר לכולי עלמא, שהרי במהרי"ק שהוא מקור סברת החמד"ש, משמע שאין צריך מאה רבנים בכהאי גוונא.

הלכה למעשה לא התירו האגר"מ והמנח"י לשאת אשה נוספת, במקרה שהאשה מורדת, אלא על ידי התר מאה רבנים. וכך פסק האחיעזר, כי אף שמעיקר הדין נראה שלא צריך התר מאה רבנים, למעשה מחמירים בדין זה.

ואולם נראה, כי אם הבעל הוא מבני ספרד, הפוסקים כדעת מרן השו"ע, שהחרם הסתיים בסוף האלף החמישי, הרי שאין מקום להסתפק, ואם נתיר לו לשאת אשה אחרת, אין צריך לזה היתר מאה רבנים.

עוד דן הגר"א אטלס זצ"ל, כי אם ההיתר הוא מדין מורדת, הלא מורדת צריכה הכרזה תחילה, וכך כתב השואל ומשיב, כי אין להתיר לבעל לשאת אשה אחרת כאשר אשתו מורדת, ללא הכרזה כדין מורדת.

ואולם, אף שגם מהחתם סופר נראה שלהתיר חדר"ג במורדת צריך להתרות בה, וכן הביא בשדי חמד בשם עבודת הגרשוני לגבי עוברת על דת. מכל מקום כבר כתב האחיעזר כי מדברי הפוסקים מבואר שלא הצריכו התראות והכרזות כדיני מורדת הרגילים, אלא רק התראה בעלמא, שאם לא תחזור בה יתירו לו לשאת אשה אחרת, אבל אם אין האשה כאן, ולא ניתן להתרות בה, אינו מעכב את ההתר.

הגר"א אטלס זצ"ל הסיק, כי אם כבר התגרשו בגירושין אזרחיים, אין תועלת בהכרזה, שמטרתה היא שתחזור לחיות עם בעלה, וכיון שדעתה לפירוד מוחלט, הכל יודו שאין צורך בהתראה והכרזה כדי להתיר את איסור חדר"ג.

בשו"ת שמע שלמה חולק שאינה נחשבת למורדת, אך התיר לבעלה לשאת אשה אחרת, מטעם אחר, מאחר והאשה הסכימה להפרד ולהתגרש לפי הבנתה, ושבעלה ישא אשה אחרת, בכהאי גוונא גם לסוברים דלא מהני מחילת האשה להתיר לבעל לשאת אשה נוספת, מכל מקום במקרה כזה, שלפי הבנתה נפרדה ממנו לגמרי, לא שייך חרם דר"ג כלל.

לביאורו של הבית יצחק, עיקר הטעם שמותר לגרשה בעל כרחה, לאחר שקבלה גט ונמצא בו פסול, הוא משום שבשעה שקבלה את הגט הראשון מחלה על כל חיובי הבעל אם יגרשנה, ואף שלא מועילה מחילה על חרם דרבינו גרשום, מכל מקום בכהאי גוונא שכבר קבלה גט ונמצא בו פסול, מהני מחילתה לפטור אותו מכל חיוביו אם יגרשנה שנית.

בזה ביאר בתשובה זו את דברי הכנה"ג, כי כל ההתר הוא רק אם האשה לא ידעה מהפסול, ובאמת הסכימה להתגרש, אבל אם ידעה מהפסול בשעת קבלת הגט הראשון, הרי לא הייתה כל מחילה, ואין התר לגרשה שנית בעל כרחה.

דבריו הם כעין דברי השמע שלמה שהבאנו לענין אשה שהתגרשה בגירושין אזרחיים, אלא שבשמע שלמה, התיר מכח סברה זו לשאת אשה אחרת, אך לעומתו הבית יצחק התיר מכח סברה זו רק לגרש את האשה בעל כרחה, ולא לשאת אשה אחרת, שעל כך כבר כתב הר"ן שלא מועילה כלל מחילת האשה.

את עצם החילוק בדין מחילת האשה, בין החרם שלא לשאת שתי נשים, לחרם שלא לגרש אשה בעל כרחה, יש ללמדו מדברי הבית שמואל.

הבית שמואל בסימן קטו כתב שהאשה יכולה למחול על חרם דרבינו גרשום, שלא לגרש אשה בעל כרחה, מאחר והתקנה נתקנה רק לטובתה. אך מאידך, בסימן א כתב בשם הדרכי משה לחלק בין האיסור לשאת שתי נשים מחמת שכך התנו, או שכך המנהג, שאז אם תתרצה האשה, מותר לו לשאת אשה נוספת, מה שאין כן באיסור מכח חרם דרבינו גרשום, שלא יועיל ריצוי האשה ומחילתה.

בדין זה נחלקו הפוסקים, בכנה"ג הביא כי הר"ן נסתפק בזה, האם מועילה מחילת האשה על חרם דרבינו גרשום, ודעת מהרש"ך להתיר בכהאי גוונא. אמנם כבר הביא רבי עקיבא איגר בשם מהריב"ל, כי הר"ן עצמו כתב כי ספק זה יש להכריע רק על פי מנהגם של חכמי צרפת, וכבר כתב הדרכי משה כי המנהג פשוט לאסור.

מדברי הב"ש עולה, כי אף שבחרם שלא לישא אשה נוספת, לא מועילה מחילה, מהטעם שכתב הר"ן כי החרם נתקן גם לטובת האיש, שלא יכניס קטטה לביתו, מכל מקום בחרם שלא לגרש בעל כרחה, מועילה מחילה להתיר את הדבר.

אמנם למעשה לא התיר הב"ש לגרשה בעל כרחה מכח המחילה, אלא משום שלאחר שנשבעה לקבל גט ועוברת על השבועה, נמצא שהיא עוברת על דת (כנודרת ואינה מקיימת), ומותר לגרשה בעל כרחה.

יתכן כי כוונתו של הב"ש תובן, על פי דברי הבית יצחק המובאים לעיל, כי גם אם מהני מחילת האשה על החרם, ויכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים, מכל מקום יכולה לחזור בה ולסרב לגירושין, ויחזור איסור החרם למקומו.

בכך יובנו דברי הבית שמואל, כי על אף שנקט שעל חרם זה תועיל מחילתה, מכל מקום למעשה יכולה היא לחזור בה, ולא יוכל הבעל לגרשה בעל כרחה, ועל כן הוצרך הב"ש לנמק את ההתר לגרשה, מדין עוברת על דת. כי לאחר שמדינא יכולה למחול על החרם, לכן כשנשבעה להתגרש חלה שבועתה, ואיננה נוגדת את החרם, ואם תסרב להתגרש, אף שחזר החרם למקומו, מכל מקום היא עוברת על שבועתה, ודינה כעוברת על דת, שניתן לגרשה בעל כרחה.

לפי זה, כי כל המניעה לגרשה אחר מחילה, היא אם האשה חזרה בה מהסכמתה, אבל כל שלא חזרה, ניתן לגרשה בעל כרחה. יתכן כי כך יהיה הדין גם לאחר גירושין אזרחיים שנעשו בהסכמה, מכיון שהסכימה להפרד ממנו לחלוטין, יתכן שתועיל מחילה זו להתיר לבעל לגרשה בעל כרחה בגט כשר, וכעין סברתו של השמע שלמה.

אלא שכאמור, השמע שלמה התיר לבעל גם לשאת אשה אחרת, בעוד שלשיטת הבית יצחק, אשר הבאנו להם בית אב מדברי הב"ש, אין להתיר מכח זה אלא לגרשה בעל כרחה, אבל לא לשאת אשה אחרת בלא נתינת גט.

המקרה והנידון

אשה שנתגרשה בארץ אחרת, והתעורר ספק על כשרותו של הגט, מחמת טעויות רבות בכתיבת השמות. הגט נעשה בבית דין שאינו מוכר ואינו מקובל על בית הדין כאן.

בית הדין כתב גט חדש כדי לשולחו לאשה השוהה בחו"ל, לאחר שהוסבר לה את חשיבות הגט השני. לאחר חקירת שמות מדוקדקת ומינוי שליחות כדין, נכתב הגט ונשלח, אלא שלפתע האשה סירבה לקבל את גיטה.

זמן רב הפצירו באשה לקבל את הגט, אולם כל נסיונות השכנוע – הן על ידי הבעל, הן על ידי בית דין בחו"ל, והן על ידי בית דיננו – עלו בתוהו. לדברי הבעל, האשה פנתה לבית הדין שערך את הגט הראשון, שם אמרו לה שכבר קיבלה גט כדת וכדין, ואינה צריכה גט נוסף. לאחרונה הודיעה האשה באופן סופי, כי לא תקבל גט נוסף.

מתאריך נתינת הגט, עברו כחמש שנים. הבעל שחזר בתשובה מעוניין כבר להנשא, והדבר נמנע ממנו כל עוד שבית הדין לא הוציא את פסק דינו. בנוסף יש לציין, כי הבעל והאשה התגרשו גם בגירושין אזרחיים.

כשרות הגט הראשון להלכה

יש לציין, כי גם אם ימצא לאחר בירור הילכתי כי הטעויות שבגט אינן פוסלות אותו בדיעבד, או שניתן להקל במקום עיגון, מכל מקום עדיין עולה ספק על כשרות הגט על פי דברי הב"י (אהע"ז סי' קמא) בשם הר"א מזרחי, וז"ל:

"מצאתי כתוב (שו"ת רבי אליהו מזרחי סי' לה) מעשה באחד שבא עם גט בידו ואמר שהוא שליח להולכה, והשטר שהוציא מידו לאמת דבריו היה שטר מעשה בית דין, שהיה כתוב בו אנו בית דין חתומי מטה במותב תלתא הוינא יתבי, ובא פלוני וגירש לאשתו פלונית, ואמר לו (לשליח) התקבל גט זה לאשתי פלונית והרי היא מותרת לכל אדם, ובא זה השליח לפני הה"ר אליא מזרחי וכשראה דבריו שהיה אומר שהוא שליח להולכה, והשטר של מעשה בית דין מוכיח שהיה שליח לקבלה, שעשאו הבעל מעצמו בלי רשות האשה, רצה בתחלה להתיר, מאותה תשובה שהביא הטור בסוף סימן קמא שמתחלת לשון מינוי שליחות קנינא מרבי יונה וכו', וכך היה נראה לומר בנדון זה, שאותו בית דין עמי הארץ היו וחשבו שיש בידו של בעל למנות שליח לקבלה, וליפות כח האשה נתכוונו, אם תועיל שליחות הקבלה שתתגרש בו מיד, ואם לאו ישאר שליחות ההולכה במקומו.

אחר כן התבונן בענין, וראה שאין הנדון דומה לראיה מכמה אנפי… גם פסל הגט עצמו מכיון שהיו עמי הארצות שלא ידעו אם יכול הבעל למנות שליח לקבלה אם לאו, וכל כי האי גוונא אין לסמוך על גיטיהם ויש לחוש לכמה מיני פיסולים שנעשו בו, כדכתב הר"ן (שו"ת ריב"ש סוף סי' שצ) והריב"ש (שם סי' שפח) שפסלו גט מפני שראו לשון המעשה בית דין שהיה לשון הדיוטות, כל שכן בכי האי גוונא שטעו בהדיא בדין השליחות ואין זה צריך לפנים. עד כאן".

דין זה נפסק להלכה ברמ"א שם (סי' קמא סעי' ל בסופו), וז"ל:

"גם הגט עצמו פסול, מאחר שמוכח שמסדרי הגט היו עמי הארץ ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה, יש לחוש לכמה מיני פסולין (ב"י מצאתי כתוב), וכן כל כיוצא בזה שניכר שאותן מסדרי הגט היו הדיוטות (ריב"ש סי' שפח)".

והוסיף בפתחי תשובה (שם ס"ק כח) וז"ל:

"עיין בתשובת שיבת ציון (סי' צא), בדבר הגט שנשלח לעיר אחת ונמצא בו ריעותות. והאריך שם, דמצד הריעותות יש להקל בדיעבד, אך מאחר שנמצא שלש ריעותות, יש לחוש פן לא ידע זה המסדר בטיב גיטין. אכן אם מכירין את הרב המסדר והוא מוחזק לן שבקי בדיני גיטין, והריעותות הנ"ל נעשו על פי מקרה, אז יש להקל. עי"ש. ועיין בתשובת אדוני אבי זקני פנים מאירות (ח"ג סי' מז), במעשה כיוצא בזה, ורצה גם כן לפסול הגט מצד שלא הרגישו מסדרי הגט בהריעותות, ויש לחוש שהמה עמי הארץ, כנזכר בסימן קמא סעיף ל וכו'. ושוב כתב דנראה ברור דהתם מיירי שטעו בדבר שמפורסם לפסול, מה שאין כן כאן יש לומר שלא דקדקו ביו"ד יתירה…"

הרי כי כאשר בא לפנינו גט, אשר מתוכו ניכר כי בית הדין שסידר את הגט אינו בקי בהלכות גיטין, וטעה בדינים מפורסמים, יש לחוש שמא היו בו פסולים נוספים.

מעתה במקרה שלפנינו, גם אם ימצא לאחר בירור הלכתי כי הטעויות שבגט אינן פוסלות אותו בדיעבד, או שניתן להקל במקום עיגון, מכל מקום עדיין עולה הספק על כשרות הגט על פי דברי הרמ"א והפת"ש הנ"ל, לפי שניכר שמסדרי הגט היו הדיוטות, ויש להצריך גט אחר.

אלא שכאמור, האשה אינה מסכימה לקבל גט נוסף, ועלינו לברר האם מותר לגרשה בעל כרחה, או לחילופין אם אין אפשרות מעשית לעשות כן (שהרי האשה אינה לפנינו), להתיר לבעל לשאת אשה אחרת.

גירושין שלא מדעת האשה

מעיקר דין תורה, אין צריך את דעתה והסכמתה של האשה להתגרש, ומועילה נתינת הגט אפילו בעל כרחה, כמו שכתב הרמב"ם (גירושין פ"א ה"ב), וז"ל:

"… שנאמר: והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, אם לא תמצא חן בעיניו, מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו, ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת, אבל האשה מתגרשת ברצונה ושלא ברצונה".

וכן הוא בשולחן ערוך (אבן העזר סי' קיט סעי' ו), וז"ל:

"יכול לגרשה בלא דעתה".

ואולם, רבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה בעל כרחה, וכפי שהביא בהגהת הרמ"א שם, וז"ל:

"וכל זה מדינא, אבל רבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה… ואפילו אם רוצה ליתן לה הכתובה, אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה (סמ"ק סי' קפד)".

מעתה יש לדון האם במקרה שלפנינו, שבו כבר ניתן לאשה גט, והיתה הסכמה לעצם הגירושין, ובפרט שבני הזוג גם התגרשו בגירושין אזרחיים, האם ניתן להתיר לבעל לגרש בשנית את אשתו בעל כרחה, או שהחרם בתוקפו עומד, וגם במקרה שלפנינו אין להתירו.

חדר"ג באשה שהתרצתה לגירושין ונעשה מעשה

והנה, לכאורה דין זה מפורש בהגהת הרמ"א שם, כי אם נמצא פסול בגט לאחר מסירתו, די ברצונה והסכמתה הגמורה של האשה מעיקרא לגירושין, כדי להתיר לבעל לגרש את אשתו שוב בעל כרחה, וז"ל:

"גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט, יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה".

ומקור דבריו הוא מדברי הכל בו (סי' קטז) שהובא בדרכי משה שם, וז"ל:

"וכתב הכל בו (סי' קטז)… נתן גט מרצונה ונמצא פסול, יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה, עכ"ל".

יש לצין כי אין זה חידוש של הכל בו עצמו, אלא בסימן זה העתיק הכל בו את כלל תקנות רבינו גרשום וגזירות הקדמונים. וכך מועתקת תקנה זו גם בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קב), שם העתיק גם הוא את תקנות רבינו גרשום, ושם (אות סב – סג) מופיע דין זה עם עיקר התקנה, בזה"ל:

"[סב] תקנה שלא ליתן גט לאשה בעל כרחה ואין הגט כלום.

[סג] נתן לה גט מתחילה ברצונה ונמצא הגט פסול, יתן לה גט שני בעל כרחה, אם ידענו שלא ידעה בפסול מן הראשון".

אלא שהפרי חדש (סק"ט) כתב, שיתכן לבאר את כוונת הרמ"א באופן מוגבל יותר, וז"ל:

"ונמצא פסול בגט, פירוש פסול דרבנן קאמר, דכיון דמדאורייתא היא מגורשת, יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה. ואפשר דאף פסול דאורייתא קאמר, וסבירא ליה דבכהאי גוונא לא תקון".

הרי כי הפרי חדש מסתפק, שמא כל התר זה נאמר כאשר מדאורייתא האשה כבר מגורשת, אלא שמדרבנן צריך לתת לה גט נוסף, אזי ניתן לתת לה את הגט השני בעל כרחה, אבל אם נמצא שהגט הראשון היה פסול מדאורייתא, אף שכבר הסכימה האשה לקבל גט, אלא שמתברר שהגט היה פסול, אי אפשר לתת לה את הגט השני בעל כרחה. או שמא גם בכהאי גוונא, כיון שכבר הסכימה האשה להתגרש וקיבלה גט, שוב לא גזר רבינו גרשום, וכעת ניתן לגרשה שוב בעל כרחה, למרות שהגט הראשון היה פסול מדאורייתא.

והנה, בשו"ת צמח צדק (אחרון, אהע"ז סי' ה) הבין מדברי הפרי חדש שעיקר דעתו כצד השני, להתיר בכהאי גוונא, וז"ל:

"על דבר הגט שקיבלה האשה ברצונה, וכשכתבו הגט אמרה שאביה כהן, ואחר כך זמן רב אחר הקבלה נודע שאינו כהן, והיא כעת מסרבת לקבל גט אחר.

וראיתי לרב וגדול שהעיר מהא דכתב הרמ"א בהג"ה בסימן קיט בשם הכלבו סימן קיג גירשה ונמצא הגט פסול יוכל לגרשה בעל כרחה. ועיין פר"ח שם דכתב שיש לומר אפילו היה הגט פסול דאורייתא, מכל מקום כהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה. רצה לומר כיון שנתרצית פעם אחת לקבל גט וקיבלה גט, רק שהיה סיבה שהיה פסול, על זה לא תיקן הגאון. לפי זה בנדון זה גם כן, אפילו אם נאמר שהגט בטל, יוכל לגרשה בעל כרחה".

וכך חזר וכתב גם בתשובה נוספת (אהע"ז סי' רמח), וז"ל:

"והנה בשו"ע סימן קיט סעיף וי"ו בהג"ה: גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט, יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה. ובפרי חדש שם דאפילו היה הגט פסול מדאורייתא מכל מקום כהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה".

והסכים עמו השדי חמד (אסיפת דינים מערכת גירושין ס"ב אות ו), וז"ל:

"כתב הרמ"א בסימן קיט סעיף ו, דאם גירש אשתו מרצונה ונמצא הגט פסול, יוכל לגרשה בעל כרחה. וכתב שם הרב פר"ח דאפשר דאפילו אם הגט פסול מדאורייתא מכל מקום בכהאי גוונא לא תקן רגמ"ה. ונראה דאף דכתב בלשון אפשר, מסתברא ודאי לומר כן, דעל כיוצא בזה לא תקן הגאון, כמו שכתבו הפוסקים בכמה נדונים בחרם זה. וכן הבין בדעתו (דלקושטא דמילתא הכי סבירא ליה לרבינו הפר"ח) הרב מליבאוויץ בשו"ת צמח צדק חלק אהע"ז סימן ה עי"ש.

ודברי הרב פר"ח נעלמו מהרב מוהרש"ק בספר חידושי אנשי שם בהשמטות סימן ט, שכתב שדקדק הרמ"א לכתוב אם נמצא הגט פסול, רצה לומר דפסול מדרבנן, שאם הוא פסול מדאורייתא הוה ליה כאילו לא גרשה עדיין, ואינו יכול לגרשה בעל כרחה, וכן כתב שם בסימן י, עי"ש. ומצאתי לידיד נפשי הרב עמודי אש נר"ו בסימן כ סוף אות לא שהשיג על חידושי אנשי שם מסברא דנפשיה, ושוב ראה שכן כתב הפר"ח, וסיים דכן יש להורות".

הרי כי דעת הצמח צדק, השדי חמד והעמודי אש, שאף אם נתברר שהגט היה פסול מן התורה, לא גזר רגמ"ה, וניתן לגרשה בגט נוסף בעל כרחה.

הדעה האוסרת בפסול דרבנן

ואולם החכמת שלמה (בהגהות לשו"ע שם, וכך כתב גם בספרו חידושי אנשי שם המובא לעיל בדברי השדי חמד) נקט בדעת הרמ"א, שמדובר רק כאשר הגט היה פסול מדרבנן, אבל בפסול דאורייתא עדיין קיים החרם דר"ג, וז"ל:

"נראה דדוקא פסול, דהיינו פסול מדרבנן, אבל אם נמצא בטל, דמן התורה לא הוי גט, הדר דינא דהחרם במקומו עומד ואינו יכול לגרשה בעל כרחה".

הרי כי לדעת החכמת שלמה, רק אם הגט היה פסול מדרבנן, ניתן לגרשה בעל כרחה, אבל בגט הפסול מן התורה, לא התיר הרמ"א.

טעמי המחלוקת

לכאורה נראה, כי המחלוקת אם גם בפסול דאורייתא לא גזר רגמ"ה, או רק בפסול דרבנן, תלויה היא ביסוד הבנת התר זה.

לפי השיטה שרק בפסול דרבנן לא גזר רבינו גרשום, נמצא כי הטעם לכך הוא משום שהגט כשר מהתורה, ומן התורה באמת כבר היא גרושה, ומאחר שמהתורה היא גרושה, ואינה אשתו כלל, על כן אם יש צורך מדרבנן לתת גט נוסף, אין מניעה לתת את הגט בעל כרחה (בצירוף זה שכבר רצתה והסכימה להתגרש, שהרי בסתם נישואין דרבנן אין התר לגרש בעל כרחה).

אולם לפי השיטה שגם בפסול דאורייתא לא גזר רגמ"ה, אף שהאשה אינה גרושה כלל ועיקר, על כרחך הטעם הוא שבכהאי גוונא שהאשה גילתה דעתה וכבר הסכימה להתגרש, וגם נעשה מעשה של גירושין ומסירת גט – אף שהגט בטל מהתורה – תו אין בזה את תקנת חרם דר"ג, אשר על כן יכול עתה הבעל לגרשה גם בעל כרחה, כפי עיקר הדין.

דברי השואל ומשיב ומשפטי עוזיאל

והנה בשו"ת משפטי עוזיאל (אבהע"ז סימן ג) כתב להוכיח כפי צד זה, שאשה שגילתה את רצונה והסכמתה להתגרש, וגם נעשה מעשה גירושין כל דהו, אפילו גירושין אזרחיים בלבד, מותר לגרשה בעל כרחה, לפי שבכהאי גוונא לא גזר רגמ"ה, וז"ל שם:

"וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת דברי הפר"ח (סי קיט ד"ה ונמצא), שכתב: פירוש פסול דרבנן קאמר וכו', ואפשר דאף פסול דאורייתא קאמר, וסבירא ליה דלא תקון בכהאי גוונא, ע"כ. ובשדי חמד (מערכת גירושין ס"ב סעיף ו) הביא מה שכתב הצ"צ על דברי הפר"ח, ונראה דאף דכתב בדרך אפשר, מסתברא לומר דעל כיוצא בזה לא תיקן הגאון, כמו שכתבו הפוסקים בכמה נידונים בחרם זה, וכן כתב בספר עמודי אש דכן יש להורות. ומדבריהם למדנו, שדינו של רמ"א בדין נתרצית לקבל גט ונמצא בו פסול, אינו משום מחילה, אלא משום שבכגון זה לא תיקן רגמ"ה.

והכי מסתברא, שהרי תקנת רגמ"ה בשני סעיפיה, דשלא יגרש בעל כרחה, ושלא ישא אשה אחרת עליה, הוא משום תקנה דידה שלא ינהג בה בעלה מנהג הפקר לגרשה כאחת השפחות או לענותה בחיי צרה, וכיון שהסכימה היא פעם אחת להתגרש, בטלה התקנה מעיקרא, שלא יעלה על הדעת שרגמ"ה יעשה תקנה בחרם כדי שהאשה תשתמש בה לשרירות לבה, היום לרצות בגירושין ומחר לחזור בה. וזה הוא מה שכתב בדברי הראשונים, דכיון שגילתה שרוצה היא להתגרש, פקע ממנו חרם רגמ"ה. ודברים אלו לא מליבי אמרתים, אלא הם דברי השואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' קא)… ואמרתי שבכל זאת בנידון דידן מעשיה מוכיחים עליה, שהיא רצתה מדעתה להשיג לה גט אזרחי כדי להתיר נישואיה החוקיים, ולא חששה לדין תורה, ואין סברא לומר שרגמ"ה ז"ל תיקן חרם זה כדי שאשה כזו שאינה חוששת לדין תורה תעגן את בעלה…"

כפי שהביא המשפטי עוזיאל, יסוד הסברא מבואר בדברי השואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' קא), שדן באדם שלאחר שגירש את אשתו וכבר נשא אשה אחרת, התברר שהגט היה ודאי פסול, וז"ל:

"אמנם מה שרצה המורה לומר דזה (שנשא אשה אחרת) עבר על חדר"ג, לא ידעתי, כיון דכל עיקר חדר"ג נתקן לטובת האשה, וכל שהיא נתרצית לגרש על כל פנים שוב נפקע חדר"ג ואין עליו חרם עוד, ונשא בהיתר וכשר. וגם באמת החרם דשתי נשים לא היה רק עד סוף אלף החמישי, ואף דנמשך אחר כך גם כן, על כל פנים קיל מחדר"ג שלא לגרש בעל כרחה, כמו שכתב בשו"ת נודע ביהודה, והארכתי בזה בתשובה. ולפי עניות דעתי שניהם יחד מקושרים, שגזרו שלא לגרש בעל כרחה כדי שלא יתעוללו בנשותיהן, ואם היה מותר לישא על אשתו, שוב אף שלא יכול לגרש, היה נושא אחרת, ולא הועילו בתקנתם, ולכך תקנו שלא לישא אשה על אשתו, ועל כל פנים כל זה לא היה רק לטובת האשה, וכל שנתרצית לקבל גט, שוב פקע כל חדר"ג".

הרי כי השואל ומשיב נקט שטעמם של שתי תקנות רגמ"ה הם אחד, כדי שלא יוכל הבעל להתעולל באשתו ולגרשה בעל כרחה, ולכן אם האשה כבר הסכימה להתגרש, וקיבלה גט, בכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה, ואף אם נמצא שהגט היה פסול בודאי, ניתן לגרשה בעל כרחה, או לשאת עליה אשה אחרת.

על פי זה חידש המשפטי עוזיאל, כי מאותו טעם יש להתיר לגרש אשה בעל כרחה, אף אם לא ניתן לה גט בבית דין, אלא שנתגרשה בגירושין אזרחיים, כי כיון שהאשה כבר נתרצתה לצאת מבעלה, ועשתה מעשה לשם כך, שוב לא תיקן רגמ"ה, ומותר לגרשה בעל כרחה.

דעת האגרות משה

אמנם באגרות משה (אהע"ז ח"א סי קטו) דן אף הוא בשאלה זו, האם לאחר שהסכימה לגירושין אזרחיים, ונתגרשה בהם, ניתן לגרש את האשה בעל כרחה, והאריך בטעם דין הרמ"א, ובמסקנה העולה מכך, וז"ל:

"באשה שנתגרשה בערכאות ואינה רוצה לקבל גט כדת משה וישראל, שכבוד תורתו הרמה רוצה לדון שכיון שברמ"א סימן קיט סעיף ו איתא דבגירשה מדעתה ונמצא פסול בגט, יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה, והפר"ח כתב ואפשר דאף פסול דאורייתא קאמר, דבכהאי גוונא לא תקון, ובשדי חמד מערכת גירושין סימן ב אות ו כתב דאף דכתב בלשון אפשר, מסתברא ודאי לומר כן, דעל כיוצא בזה לא תיקן הגאון, והביא כן משו"ת צמח צדק להגר"מ מלובאוויץ, והטעם סובר כתר"ה דהוא מחמת דהיה לה רצון גמור, שהרי עשתה מעשה להתגרש בגט שחשבה שהוא כשר, לא מהני מה שנתחרטה אחר כך לאסור את הבעל מלגרשה בעל כרחה, ולכן גם כשנתגרשה בערכאות, אף שלדינא אינו כלום, מכל מקום כיון שעשתה מעשה להפרד מבעלה, וחושבת את עצמה למגורשת ממנו ואינה רוצה כלל לחזור לבעלה, שעוד כל שכן מנמצא גט פסול שנתחרטה".

הרי כי הרב השואל רצה לפרש את טעם התר הרמ"א, כי מאחר שכבר הסכימה האשה להתגרש, שוב אין איסור לגרשה בעל כרחה, גם אם נתחרטה אחר כך, ולכן קל וחומר שמותר לגרש בעל כרחה אשה שהתגרשה בערכאות, וחשבה שבזה נסתיים קשר האישות שביניהם לחלוטין. אך האגר"מ בתשובתו חלק עליו כי לא זה טעם הרמ"א, וז"ל:

"הנה לעניות דעתי טעם זה דחוק טובא, דכיון שהגט פסול והיא עדיין אשתו מאי טעמא לא תוכל להתחרט ולא לרצות לקבל גט ממנו, וכי יש איזה איסור ואיזה עוולה מלהתחרט מגירושין, שנימא דבכהאי גוונא לא תקון.

אלא יש לפרש בב' אופנים:

(א) דהוא רק בגט שאינו בטל לגמרי, אלא יש בו איזה פסול להצריכה גט אחר להתירה לעלמא, אבל לבעלה היא גם כן אסורה בלא קידושין אחרים, שלכן שייך לומר דבכהאי גוונא שהוא לחייב להבעל לקדשה מחדש, לא תיקן הגאון, שתקנתו היתה רק שלא יגרשנה, ותהא מחמת זה נשארה אשתו ממילא, אבל כשאף (אם) לא יגרשנה לא תהיה אשתו ממילא, דיצטרך לחזור ולקדשה לא תיקן. אבל בגט בטל ממש שמותרת לבעלה בלא קידושין אחרים, הוא ממילא בכלל התקנה, דאף אם נימא דהטעם שלא תיקן בגט שנמצא פסול, משום שהוא לא מצוי, ובמלתא דלא שכיחא לא תיקן, נמי לא שייך בגט בטל שהוא כלא היתה מעשה גירושין כלל, אלא בגט פסול באופן שאסורה לבעלה בלא קידושין אחרים, שהוא באופן אחר ממה שמצוי שתיקן בהו, כדכתבתי.

(ב) דרק כל זמן שחושבת שהיא מגורשת, יכול לזרוק לה גט אחר כשר שלא מדעתה, דאינו מחוייב להגיד לה שהגט הראשון פסול ולשאול לה אם תקבל גט אחר, כיון דאינו מחדש לה בנתינתו לה גט האחר, מכפי ידיעתה לפי מחשבתה שהגט הראשון כשר, ולא אמרינן אילו היתה יודעת שהגט הראשון פסול, היתה אומרת שאינה רוצה, וגם כשאומרת תיכף כשאמר הא גיטך שאינה רוצה, שהוא כבר אחר הקבלה ולבטל הגט (לא מהני אמירתה שאינה רוצה), דלא שייך באשה ענין קבלה בטעות, כיון שאין צריך דעתה מדינא. אבל בנודעה שהוא גט פסול, אסור לו לגרשה שלא מדעתה בגט שני, דהרי מחדש לה גירושין גם לפי מחשבתה, שזהו ממילא בכלל האיסור דהתקנה. ולפי זה אפשר (ש)אף בגט בטל (מדאורייתא), כיון שהיא אינה יודעת מהבטול, הרי אינו מחדש לה בגט השני יותר מכפי ידיעתה".

לדברי האגרות משה לא מסתבר לפרש שלאחר שהסכימה האשה להתגרש, אינה יכולה לחזור בה, שהרי אין שום איסור על האשה לחזור בה מהסכמתה להתגרש, ואין כל עוולה בדבר. ולכן ניתן לפרש התר זה לגרש את האשה פעם שניה בעל כרחה, רק באחד משני האופנים.

הדרך הראשונה היא לבאר שההתר נאמר רק כאשר מעיקר הדין הגט כשר, אלא שיש בו איזה פסול המצריך נתינת גט נוסף, אבל מאידך גם בעלה אינו יכול להחזירנה אליו בלא קידושין חדשים, ולכן בכהאי גוונא לא תיקן רבינו גרשום לחייבו לקדשה מחדש, ומותר לתת לה גט נוסף בעל כרחה.

דרך זו היא כעין הצד הראשון שהבאנו מהפרי חדש, כי התר הרמ"א הוא רק בגט הפסול מדרבנן, אבל מדאורייתא דינה כמגורשת גמורה.

הדרך השניה היא שמדובר גם בגט שלא חל כלל מדאורייתא (כצד השני בפר"ח), אבל האשה איננה יודעת כלל שהגט היה פסול, ולדעתה כבר מגורשת היא, ובכהאי גוונא אין הבעל מחוייב לידעה בפסול הגט, ויכול לתת לה גט נוסף בעל כרחה, ואפילו אם ברור שאם הייתה יודעת, לא הייתה מסכימה לקבל גט נוסף, ואף מחתה מיד אחר קבלתה, מכל מקום לא חיישינן כאן לדיני קבלה בטעות, כיון שמדינא אין צורך בהסכמת האשה לקבלת גט, ובכהאי גוונא גם לא תיקן רבינו גרשום.

מקור מדברי הכנה"ג בשם מהר"ם מינץ

והביא האגר"מ כי כדרך השניה מצינו בכנה"ג (אהע"ז סי' קיט הגה"ט י) בשם מהר"ם מינץ, וז"ל:

"ועיין בכנה"ג על הטור בסק"י שכתב בשם מהר"מ מינץ דדינא דהרמ"א הוא דוקא כשידענו שלא ידעה בפסול הראשון, ומסיק, אמר המאסף נראה הא אם ידעה בפסולו אינו יכול ליתן גט שני בעל כרחה, והובא בבאר היטב סק"ז, ולכאורה הוא בלא טעם. אבל הוא כדבארתי באופן ב' והוא טעם נכון…

ואפשר אולי לפרש כב' האופנים, כיון דבתרוייהו אינם באופן סתם התקנה, ויש להתיר בגט פסול באופן שצריכה קידושין אחרים מבעלה אף כשנודעה שהוא פסול, ובלא נודעה יש להתיר גם בגט בטל. אבל מהר"מ מינץ משמע שסובר רק כאופן ב', ואף בגט פסול אסור בנודעה מהפסול. ואולי זהו כוונת כנה"ג שכתב על דברי מהר"מ מינץ, נראה הא אם ידעה בפסולו אינו יכול, דלכאורה הא מפורש זה במהר"מ מינץ שדוקא בלא ידעה בפסול הראשון, ומה כוונתו בהוספתו זה, אבל (כוונתו) הוא שאף בגט פסול ולא בטל נמי אסור בנודעה מפסול גט הראשון. ואם כן למעשה אין להתיר אלא בלא נודעה מפסול הראשון, כיון שלא מצינו מי שחולק בפירוש על מהר"מ מינץ וכנה"ג, אף שיש טעם גדול להתיר גם בהא דאופן א'".

מדברי מהר"ם מינץ והכנה"ג למד האגר"מ כדרך השניה, שכל ההתר לגרש את האשה שוב בעל כרחה, הוא רק אם לא נודע לאשה שהגט הראשון היה פסול, שאז אין על הבעל חובה לידע אותה בכך, אלא יכול הוא לתת לה גט נוסף בעל כרחה.

אך שוב הביא האגר"מ מהשדי חמד (אסיפת דינים מערכת גירושין ס"ב אות ו) בשם הצמח צדק (אחרון, אהע"ז סי' ה) שביאר את טעמו של הכנה"ג באופן אחר, ודחה את דבריו בזה"ל:

"ומה שכתב בשדי חמד שם בשם הצמח צדק בטעם כנה"ג, דבידעה מפסול הראשון שאסור, הוא משום דאמרינן דגם מתחלה ידעה, ולא נתרצית להתגרש אלא משום דידעה דחספא בעלמא הוא, לא נכון כלל, דהיה שייך זה רק באם הפסול הוא מחמת שהאשה שינתה בשמותיה ושמות אביה, ואמרה שהוא כהן ואינו כהן, ששייך לתלות שבכוונה אמרה זה כדי לפסול הגט ולא בטעות, אבל בשאר פסולין שהבית דין טעו, איך נימא שהיא חכמה יותר מהבית דין וידעה שהוא פסול, והבית דין טעו בדין, והיה להו למהר"מ מינץ וכנה"ג ובאר היטב לחלק בזה. וגם בעצם אין טעם זה כלום, דכי מפני שנתרצית תחלה אינה רשאה להתחרט, כדכתבתי לעיל, אלא הטעם הוא כדבארתי בשני האופנים".

הצמח צדק פירש כי הטעם שלדעת הכנה"ג אם יודעת האשה כי הגט הראשון היה פסול, לא ניתן לגרשה בעל כרחה, הוא כי חוששים שמא בכוונה קיבלה גט פסול, ולא הסכימה מעולם להתגרש.

כדבריו כתב גם בשו"ת בית יצחק (אבהע"ז ח"ב סי' לב, אמנם בח"ב סי' ח כתב טעם אחר, יובא להלן) בתוך דבריו, וז"ל:

"… מדברי כנה"ג סימן קיט הובא בבאר היטב שם ס"ק ז, דאם גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט, יכול לגרשה בעל כרחה, דוקא שלא ידעה בפסולו, אבל אם ידעה בפיסולו אין יכול לגרשה בעל כרחה. ועל כרחך צריך לומר הטעם, דכיון שידעה בפסולו, לא קיבלה ברצון הגט, רק שסמכה על הפסול ולא קבלה רק לשחק בו".

אלא שעל טעם זה תמה האגר"מ כי זה יתכן רק במקרה כמו שדן בו הצ"צ, בו האשה הטעתה את בית הדין בכתיבת השמות בגט, ויתכן שעשתה כן בכונה כדי לפסול אותו, אבל כאשר הגט נפסל משום שבית הדין טעה בדיני הגט, לא מסתבר לחשוש שהאשה ידעה את הדינים שבית הדין טעה בהם.

מכך הוכיח האגר"מ כמו שפירש הוא את טעמם של מהר"ם מינץ והכנה"ג, כי כל ההתר לגרש את האשה בעל כרחה, הוא כאשר האשה איננה יודעת מהפסול ולדעתה כבר מגורשת היא, ובכהאי גוונא אין הבעל חייב לידע אותה בפסול הגט, ויכול לתת לה גט נוסף בעל כרחה וללא הסכמה נוספת.

אשה שהתגרשה בגירושין אזרחיים

על פי כל האמור מסיק האגר"מ לענין האשה שנתגרשה בגירושין אזרחיים, וז"ל:

"ולכן בנתגרשה בערכאות שאינו כלום, ומותרת לבעלה בלא קידושין אחרים, אין מקום להיתר זה של הרמ"א, ואסור לגרשה בעל כרחה.

ואם היא השתדלה להתגרש בערכאות ואינה רוצה לחזור כלל לבעלה, וגם לא לקבל גט, יש מקום לומר בסברא דבכהאי גוונא לא גזר הגאון, דלא תיקן אלא כשהיא רוצה להיות אשתו, ולא כשאינה רוצה, כהא דהלכה ממנו בערכאות. אבל לשון הרא"ש בכלל מב תשובה א הובא בח"מ סימן עז סק"ג שרבנו גרשום תיקן להשוות כח האשה לכח האיש, כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה, משמע שאף בכהאי גוונא אינו יכול לגרש בעל כרחה, כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו".

למסקנת האגר"מ במקרה כזה שהאשה כבר התגרשה בגירושין אזרחיים, מכל מקום כיון שלא שייכים שני טעמי ההתר האמורים, שהרי אין כאן גט כלל, ומדינא היא אשתו לכל דבר, וגם האשה עצמה אינה סבורה שחלו גירושין על פי דיני התורה, אין מקום להתיר לגרשה בעל כרחה.

דבריו הם שלא כדברי המשפטי עוזיאל שהבאנו, שצידד להתיר בכהאי גוונא. לדבריו של המשפטי עוזיאל, טעמו של הרמ"א הוא כי כיון שהאשה כבר נתרצתה לצאת מבעלה, ועשתה מעשה לשם כך, שוב לא תיקן רגמ"ה, ומותר לגרשה בעל כרחה, כפי שלמד מדברי השואל ומשיב, ולכן חידש המשפטי עוזיאל, כי מאותו טעם יש להתיר לגרש אשה בעל כרחה, אף אם לא ניתן לה גט בבית דין, אלא שנתגרשה בגירושין אזרחיים, כי סוף סוף נתרצתה לצאת מבעלה, ואף עשתה כן במעשה, ובכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה לאסור לגרשה בעל כרחה.

תשובתו של שו"ת להורות נתן

בנידון זה של אשה שנתגרשה בהסכמה בגירושין אזרחיים, ולאחר מכן מסרבת לקבל גט כשר, האריך גם בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' צ), וז"ל:

"ועל דבר השאלה, במי שגירש את אשתו אצל ערכאותיהם בהסכמת שניהם, ואחר כך תבע הבעל מאשתו שתבוא לבית דין של ישראל כדי לגרשה בגט פטורין כדת משה וישראל, והיא ממאנת, ומענה בפיה שאין נחוץ לה גט ובשגם שאין רצונה לקבל גט ישראל, וכעת השאלה אם נזקקים להבעל לגרשה בעל כרחה.

ומעלת כבודו הביא בשם ספר אחד דלמאי שכתב הרמ"א אהע"ז (סי' קיט ס"ו) שאם גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה, אם כן הוא הדין כשנתגרשה בערכאותיהם ונמצא שהסכימה לגירושין, דהא הגט של ערכאותיהם לא גרע מגט שפסול מן התורה שהוא חספא בעלמא, ומכל מקום מאחר שגילתה דעתה שמסכמת לגירושין, כבר פקעה חרם דרגמ"ה, עכ"ד.

א. ובאמת אין זה מן הדומה כלל, דהרי הרמ"א ז"ל דייק בלישניה וכתב "גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט", כלומר שבשעת נתינת הגט חשבה שהוא גט כשר ומתגרשת בכך, ולכן יכול לגרשה אחר כך בעל כרחה, אבל בגט של ערכאותיהם שבשעת הגירושין ידוע לכל שאינו אלא חספא בעלמא, ומן התורה אין לו שום תוקף כלל, הוה ליה כמאן דליתא ואי אפשר לגרשה בעל כרחה.

ושוב עיינתי בתקנות רבינו גרשום (שבסוף ספר שו"ת מהר"ם מר"ב דפוס פראג) שכתב "נתן לה גט מתחילה ברצונה ונמצא הגט פסול, יתן לה גט שני בעל כרחה, אם ידענו שלא ידעה הפסול מן הראשון". וכו כתב בתקנות שבשו"ת מהר"ם מינץ (סי' קב). הרי בהדיא דדוקא אם לא ידעה שהגט פסול והיא חושבת שהיא מתגרשת בכך, כי אז מותר לגרש אחר כך בעל כרחה. ושוב ראיתי כן בכנסת הגדולה שציינו הבאה"ט. אבל בגט של ערכאותיהן שידוע לכל שעפ"י תורה אינו גט כלל נמצא שלא הסכימה מעולם להתגרש ממנו כדת משה וישראל, ולא הסכימה לקבל גט בערכאותיהם אלא לשטות בו…"

הרי כי גם בשו"ת להורות נתן פסק כדעת האגרות משה, כי אי אפשר לגרש אשה בעל כרחה לאחר שהסכימה לגירושין אזרחיים, וזאת על פי דברי הכנה"ג שהתר זה נאמר רק כאשר האשה סברה שהגט היה כשר, ולא במקרה כזה שמעולם לא הסכימה לגט כשר, אלא רק לגירושין אזרחיים.

חתמה והתחייבה על הסכמה להתגרש

עוד הוסיף בשו"ת להורות נתן, כי גם אם האשה חתמה והתחייבה להסכים להתגרש, גם אז לא ניתן לגרשה בעל כרחה, וז"ל:

"ג. ומה שכתב מעלת כבודו נ"י שכיון שחתמה עצמה בשעת גירושי הערכאות שהיא מסכמת להתגרש וכנהוג, שוב מותר לגרשה בעל כרחה. הנה חתימה זו אין בה ממש, דעד כאן לא מצינו שעל ידי חתימתו יתחייב לקיים מה שחתם אלא היכי שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה, וכמבואר בחו"מ (סי' מ ס"א), דאף על פי ששניהם יודעים שלא היה אצלו כלום הרי זה חייב לשלם, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב עיין שם, והיינו משום שהתחייב עצמו בממונו, ובכתב בשטר הוה ליה כקנין וכמבואר בפוסקים שם, אבל בנידון דידן אף אם חתמה שמסכמת לקבל גט, אין זה כלום, דאפילו אם עשתה קנין על זה גם כן אינו חל, דהוה ליה כקנין דברים, וכמבואר בסמ"ע (סי' רמג ס"ק יב) שאם עשאו קנין שישאו זה את זו אין הקנין חל, דהוה ליה קנין דברים, ולא מצינו דחל קנין אלא בדבר שהוא ממון עיין שם… וכן כתב הב"ש (סי' קלד סק"ז) שאם קיבל עליו בקנין לגרש או לחלוץ אינו חל עיין שם. והארכנו בזה בעזה"י בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' ס"ו) ואכמ"ל. והוא הדין הכא, אף כשקבלה עליה בקנין שתרצה לקבל גט אין הקנין חל, וחתימתה לא עדיפא מקנין.

ועוד דאף אם נימא שחל הקנין והיא מחוייבת לקבל הגט מצד קנינה, מכל מקום לא נפקע חרם דרגמ"ה שלא לגרש בעל כרחה, כל שהיא צווחת בשעת הגירושין שאינה רוצה בגט. דהרי כתב הרמ"א בסדר הגט (סי' קנד ספ"א) שמסדר הגט צריך לשאול אותה אם מקבלת הגט מרצונה, ויש מחמירין לומר שאם נשבעה או נדרה שיתירו לה, ובפתחי תשובה שם (ס"ק לד) הביא מהלבוש לפרש, דאף על גב שיכול הבעל לגרש בעל כרחה, מכל מקום עכשיו הואיל ותיקן רגמ"ה שלא לגרשה בעל כרחה, תקנו לשאול אותה, ויש אומרים שצריכין גם כן לשאול אותה אם נשבעה או נדרה, ולהתיר לה כמו בבעל, וגם שתבטל מודעות כמוהו, אבל אין מקפידין כל כך על זה, עכ"ד. ועל כל פנים אם ידעינן בודאי שהיא נשבעה או נדרה שתקבל גט מרצונה צריך להתיר מקודם. ואף על גב דאין לך גילוי דעת גדול מזה שהיא נשבעה שתקבל גט, ואם כן אמאי צריך להתיר את השבועה, הלא כבר הסכימה פעם אחת להתגרש, ועל כרחך דהסכמתה הקודמת אינה כלום, וכל שהיא אינה רוצה להתגרש בשעת נתינת הגט, הרי זה גירושין בעל כרחה, אשר עליו גזר רגמ"ה".

לדבריו אף אם חתמה האשה על הסכמה להתגרש, ואפילו אם עשתה קנין גמור על כך, הרי מלבד שלא חל הקנין כלל, משום שאין תוקף לקנין בדבר שאינו ממוני, ונחשב כ"קנין דברים" בעלמא, הרי יתירה מכך מצינו שאפילו אם נשבעה או נדרה לקבל גט, צריך להתיר לה את הנדר, כדי שתקבל את הגט ברצון גמור, ללא חשש כפיה כל שהיא.

מקור מדברי המהר"ם מינץ

ובהמשך הביא מקור לדבריו אלו, וז"ל:

"ד. וכעת ראיתי בעזה"י שהדברים מפורשים בתשובת מהר"ם מינץ (סי' טו"ב), שנשאל באשה שקבלה עליה בקנין שתרצה לקבל גט, ועל ידי זה עשה הבעל הוצאות, ולבסוף חזרה בה, והבעל תבע שתשלם הוצאותיו, והשיב וז"ל:

"נראה לי מחמת הקנין שקבלה לקבל הגט אין לחייבה שום הוצאות, אפילו אם תמצי לומר דהקנין נעשה ברצונה ובנפש חפיצה, כי הקנין לא עדיף משבועה, דאפילו נשבעת לקבל גט ונתחרטה, אין השבועה כלום לגבי גט, וצריך להתירה לה נדר, מכל שכן קניינה, ואפילו אם שניהם באים כאחד ליתן גט ברצון, וקבלו הדבר עליהם על ידי נדר או שבועה או קנין, צריכין ליפטר זו את זה וזה את זו בתחלה מן השבועה, כדי שלא יהא נראה כגט מעושה, ואחר כך יתן הרב הגט וכו', וכן קא חזינא לרבנן קשישא דאמרינן בשעת נתינת הגט לשניהן בשעת השאלה אם עשו שום שבועה או נדר וכו', דהרב קאמר גם אם לקחתם קנין ליתן גט תמחלו משני צדדין הקנין וכו', ועוד דקנין דהכא לית בה ממש דהוי קנין דברים בעלמא וכו'", עכ"ל.

הרי בהדיא דמה שהתחייבה עצמה בקנין לקבל את הגט, לא זו בלבד שאינו מועיל, דהוה ליה קנין דברים בעלמא, אלא דאף מיגרע גרע דעל ידי זה נעשה גט בעל כרחה, ואף אם היא אומרת בשעת נתינת הגט שהיא רוצה לקבל את הגט, מכל מקום צריך שימחלו מקודם את הקנין זה לזה, ומכל שכן כשהיא צווחת בשעת הנתינה שאינה רוצה לקבל את הגט, ולא מהני כלום מה שהסכימה מקודם.

ויתירה מזו מבואר בתשובת מהר"ם מינץ שם, שאף אם הסכימה להתגרש בהתחלת הכתיבה, ושוב נתחרטה קודם הגמר, דאי אפשר לגרשה בעל כרחה, עיין שם באורך. וכן כתב בפתחי תשובה (סי' קיט סק"ז) בשם ספר גט פשוט שלמד כן ממהר"ם מינץ עיין שם. ומכל זה ברור דמה שחתמה בשעת הגירושין בערכאות שהיא מסכמת לקבל גט איננו כלום. וכעת ראיתי בשו"ת תורת חסד (אהע"ז סי' כב) באשה שחתמה על כתב שאם תהיה קטטה בינה לבעלה שתתגרש בעל כרחה, והאריך להוכיח דבזה לא אמרינן דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו, עיין שם. ויש לתמוה שלא הביא מתשובת מהר"ם מינץ הנ"ל דאפילו שבועה וקנין לא מהני בגט. וצ"ע".

הרי כי גם בדברי המהר"ם מינץ מבואר כי אין שום תוקף להתחייבות להתגרש, ואף אם היה תוקף להתחייבות זו, היה על הבעל לוותר לה על התחייבותה, כדי שהגט יתקבל מרצון גמור, ללא כפיה כל שהיא, ולולי זה, הדבר הוא בכלל חרם דרבינו גרשום, שלא לגרש אשה שלא מרצונה החופשי.

תשובת הבית יצחק

גם הבית יצחק (אהע"ז ח"ב סי' סב) מסיק כך, שאף אם האשה התחייבה לקבל את הגט, לא מהני, ואם כעת חזרה בה ומסרבת לקבלו, לא ניתן לגרשה בעל כרחה, וז"ל:

"… הן אמת דלדעתי נראה דגם בחרם לגרשה בעל כרחה לא מהני ריצוי שלה, היינו שאם תקבל האשה בקנין ותתן כתב בכל אופן שאם לא תתרצה לקבל גט פיטורין בזמן פלוני יוכל לגרשה בעל כרחה, ואחר כך לא תרצה לקבל, יש להסתפק אם יכול לגרשה בעל כרחה.

דבתשובת הר"ן יהיב טעמא דלא מהני ריצוי (האשה, להתיר לשאת שתי נשים) שתאמר אי אפשי בתקנת חכמים, משום דלאו לטובתה נתקן חרם ב' נשים, אלא אף לטובתו שלא יכניס מריבה, עוד כתב טעם, דאף אם תאמר שלטובתה נתקן, מכל מקום חכמים חששו שמא יקניטה בעלה עד שתתרצה, על כן לא מהני נתינת רשות. ולפי זה יש לומר דלענין גט בעל כרחה לא שייך ב' טעמים, דזה ודאי לטובתה נתקנה, וגם אם יקניטנה עד שתתרצית לקבל, אם כן הוא מגרשה ברצונה.

מכל מקום נראה לי דנהי שמחלה החרם אם חזרה ואמרה איני רוצה החרם בתקפו, דהרי גם לענין איני נזונית ואיני עושה דיכולה לומר אי אפשי בתקנות חכמים שהיא לטובתה, מכל מקום יכולה לחזור, כמו שכתבו הר"ן ותוס' ומבואר בסימן סט סעיף ד, ואפילו לדיעה ראשונה דנתבטלה התקנה ואינה יכולה לחזור, מכל מקום שם הטעם דאינו בדין שבשבוע שתמצא מלאכה תקח לה מעשה ידיה, וכשלא תמצא מלאכה יזין אותה, כמו שכתב הב"ש… מה שאין כן לענין חרם רבינו גרשום ודאי יכולה לחזור לכולי עלמא, ואף קנין לא מהני, ואף שבועה לא מהני, רק מטעם עוברת על דת.

ומצאתי בגט פשוט קיט ס"ק כד בשם הר"ם מינץ דאף בהתחיל לכתוב ברצונה וחזרה, הגט פסול עיין שם. ומשם אין ראיה רק דלא מהני ריצוי דידה, אבל לדעתי נראה דאף אם נתרצית שבאם לא תרצה לקבל יתן לה בעל כרחה, ועשאה כתבים, יכולה לחזור וחל החרם, דלא כמו שראיתי לרב אחד שכתב להיפך מזה".

לדברי הבית יצחק, גם אם יש מקום לומר דמהני מחילת האשה על החרם (להלן בסוף המאמר נאריך יותר בדין מחילה ובדברי הבית יצחק), ומאחר והתקנה נתקנה לטובתה, משום כך יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים, מכל מקום יכולה לחזור בה ולסרב לגירושין, ויחזור איסור החרם למקומו, וזאת אפילו אם תתחייב בקנין או בשבועה להתגרש.

טעתה וסברה שגירושין אלו מתירים אותה גם מדין תורה

עוד הוסיף שם בשו"ת להורות נתן, כי אף אם האשה טעתה וסברה כי על ידי הגירושין בערכאות, מותרת היא להנשא גם מדין תורה, לא יוכל אחר כך הבעל לגרשה בעל כרחה, וז"ל:

"ה. ואף אם טעתה וחשבה בשעת גירושי הערכאות כי על ידי זה היא נפטרת מבעלה גם מדין תורה, מכל מקום אין זו הסכמה, ואי אפשר לגרשה בעל כרחה, דעד כאן לא מצינו אלא כשנתגרשה בבית דין של ישראל, וראו הבית דין שנתרצתה לקבל הגט בחפץ לב בלי שום אונס, דבזה התנה רבינו גרשום בתקנותיו דאף על גב שאחר כך מצאו פסול בגט, שוב מתגרשת בעל כרחה, כיון שנעשה מעשה גט בפני בית דין, דאף על גב דנמצא הגט פסול והוה ליה כחספא בעלמא, מכל מקום סגי אם בשעת הגירושין נעשה סדר גירושין בבית דין, וסברו כולם שהוא גט, אבל כשנתגרשה בפני ערכאותיהם, שלא נעשה מעשה בפני בית דין של ישראל כלל, מנלן לומר שגם בכהאי גוונא התנה רבינו גרשום שיהא רשאי לגרשה בעל כרחה, כיון שלא נעשה מעשה גט וסדר גירושין כלל, ואף שחשבה שהגט מועיל גם מדין תורה אין זה אלא טעות מעיקרו, ועד כאן לא מצינו שהתיר רבינו גרשום אלא כשנעשה מעשה בפני בית דין של ישראל.

ואי לאו שרבינו גרשום התנה כן בהדיא בתקנותיו, הוה אמינא דאף אם גירש בפני בית דין של ישראל, ושוב נמצא הגט פסול דאין לגרשה בעל כרחה, דהוי אמינא דבעינן שתרצה בשעת קבלת הגט שבו מתגרשת בכשרות, ולכן הוצרך רבינו גרשום להתנות בהדיא שאם נמצא פסול בגט ולא ידעו מהפסול כלל בשעת הגירושין דבכהאי גוונא רשאי לגרשה בעל כרחה, וכל זה כשנעשה מעשה בבית דין של ישראל, אבל גירושי ערכאותיהן שעל פי דין תורה אינו כלום, וכאילו לא נעשה מעשה כלל ואינו מעלה ואינו מוריד, הוה ליה כמאן דליתא ולא הועיל כלום, ופשוט שאי אפשר לגרשה בעל כרחה".

לדבריו, לולי שהתנה רבינו גרשום במפורש שאם כבר התגרשה בגט פסול, מותר לגרשה שוב כעל כרחה (וכמובא לעיל מהכל בו ומשו"ת מהר"ם מינץ שהעתיקוהו כחלק מעיקר התקנה), הרי גם אז היה אסור לעשות כן, ולכן אין לנו מקום להתיר אלא מה שהתנה רבינו גרשום להדיא, כאשר כבר נעשה מעשה גירושין בבית דין של ישראל, ולא כאשר התגרשה רק בערכאותיהם.

עוד הוסיף, כי לשיטת הפר"ח הנ"ל, שהסתפק שמא ההתר הוא רק כאשר האשה מגורשת גמורה מן התורה, והגט פסול רק מדרבנן, ורק אז מותר לתת לה גט נוסף בעל כרחה, אם כן פשיטא שאם הגירושין הראשונים היו בערכאות, אין מקום לדון כלל, וז"ל:

"ומכל שכן למאי שהסתפק הפרי חדש (סי' קיט ס"ו) דרק כשנמצא בגט פיסול מדרבנן, דמדאורייתא הוי מגורשת, הוא דיכול לגרש אחר כך בעל כרחה, עיין שם.

וכל זה לא הוצרכנו אלא אם טעתה וחשבה שגירושי ערכאות יש בהן ממש גם על פי תורה, אבל אם ידעה שאין בו ממש על פי תורה, כי אז פשיטא ופשיטא שאי אפשר לגרשה בעל כרחה, וכמו שנתבאר. ועיין שו"ת צמח צדק אה"ע (ח"א סי' ה) דהיכי שלא ידעה שהגט פסול, ונמצא שנתרצתה לקבל גט כשר, אם כן הגירושין הוא מרצונה, ועל זה לא תיקן רגמ"ה, עיין שם. וכל זה בגט שנעשה בבית דין ישראל וכנ"ל, אבל כשנעשה בערכאותיהם, אף שחשבה שמועיל מדין תורה, לא שמענו. ועוד שיכולה לטעון ולומר שידעה שגט ערכאותיהם אינו כלום לפי דין תורה.

ו) ועל כל פנים פשוט דגירושיה על ידי הערכאות אינן גורמים כלל שיהא אפשר לגרשה בעל כרחה…"

נמצא כי דעתו של שו"ת להורות נתן, כדעת האגרות משה, כי אשה שהתגרשה מרצונה בערכאות, אף על פי כן אסור לגרשה בגט כשר בעל כרחה, וזאת אפילו אם חתמה על התחייבות בקנין להתגרש, ואף אם טעתה וסברה שהפירוד בערכאות, מתיר אותה גם על פי דיני התורה.

להלן בהמשך המאמר, נביא את דבריו של שו"ת שמע שלמה (ח"ה אבהע"ז סי' ב), שחידש כי לאחר גירושין אזרחיים מותר לגרש את האשה בעל כרחה, מטעם אחר, מדין מחילה על חרם דרבינו גרשום, וזאת שלא כדברי האגרות משה ולהורות נתן.

תשובתו של הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן

הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן (אהע"ז סי' ד) דן גם הוא להתיר לגרש אשה בעל כרחה, לאחר שנתגרשה בערכאות, אך למעשה לא סמך על זה לבד, והצריך לצרף גם התר מאה רבנים כדי לגרשה בעל כרחה או להתיר לבעלה לשאת אשה אחרת, וז"ל:

"מצורף מה שכבר נתגרשה על ידי ערכאות. והנה לא מבעיא אם נתגרשה על ידי ערכאות ברצונה, יש לומר דלגבי ביטול החרם דגט בעל כרחה, דמי למי שנתגרשה כדין ברצונה ונזדמן פסול בגט, דקיימא לן בסימן קיט בהגה דיכול אחר כך לגרשה בעל כרחה, ויש לומר דהוא הדין כשנתגרשה בערכאות, שעל כל פנים גילתה דעתה שחפצה בגירושין, וגם אם נתגרשה בעל כרחה בערכאות יש לומר דמכל מקום כיון דהיא עבריינית (חשודה לעבור עבירות) והמכשול מוכן לה להנשא בערכאות בלא אימת מלכות (כי כעת יכולה להנשא לאחר על פי החוק), יש לומר דבכהאי גוונא לא גזר רבינו גרשום.

אבל מפני שכל עיקר טעמיה דכת"ר הוא מפני שקשה הדבר במדינתם להשיג הסכמת מאה רבנים, על כן איעץ אותו שיסדר גביית עדות על פי בית דין כדין, על כל האמור במכתבו, וישלח אלינו, ופה ב"ה ישנם רבנים רבים, כן ירבו, ממדינות שונות, ונסדר הדבר בלי נדר בהסכמת מאה רבנים, כדי שלא תיפוק חורבא ח"ו, להקל בענין זה שסוף סוף הוא גדר גדול לטובת המשפחה בישראל".

גט שכשר מעיקר הדין ונדרש גט נוסף רק לחומרא בעלמא

לפי כל האמור נראה ברור, במקרה בו הגט הראשון היה כשר מעיקר הדין, בין מדאורייתא ובין מדרבנן, ורק לחומרא בעלמא מצריכים אנו לתת לאשה גט נוסף, ודאי שניתן לתת לאשה את הגט השני בעל כרחה, וכך מובא בשם הגרי"ש אלישב זצ"ל בפסקי דין ירושלים (חלק יא עמוד תרע), וז"ל:

"… אף על פי שלכתחילה יש לכתוב בגט (שנותן גר צדק) בן אברהם אבינו, והוא שינה וכתב את שם אביו מגדלו, בטעות או במזיד, מכל מקום הגט כשר בדיעבד, ואם נושא אשה אחרת בטרם יכתוב לה גט שני כתיקנו אינו עובר על השבועה, שהרי בדיעבד הגט כשר.

ועין אוצה"פ סימן א סעיף י אות כב כג וכד, אם גירש ואחר כך נמצא פסול בגט, אם בזה תיקן רבינו גרשום שלא לישא אשה על אשתו, על פי הרמ"א בשו"ע סימן קיט סעיף ו דאם גירש ונמצא פסול בגט, יכול לגרשה בעל כרחה, וכתב הפר"ח דאפילו בפסול דאורייתא בכהאי גוונא לא תיקן רבינו גרשום, דכיון שנתרצית פעם אחת לקבל גט וקיבלה גט רק שהיה סיבה שנמצא בו פסול, על זה לא תיקן רבינו גרשום. ואם כן כל שכן כשהפסול אינו אלא לכתחילה, שבזה לא תיקן רבינו גרשום, והוא הדין השבועה אינה אוסרתו לישא אשה אחרת. וכן הורה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (ביום כ אדר תשס"ו), ונימוקו: שהרי האשה קבלה גט שכשר מעיקר הדין".

הרי כי במקרה בו הגט כשר מעיקר הדין, אלא שמחמת חומרא בעלמא מצריכים אותם בנתינת גט נוסף, והאשה מסרבת לקבלו, יוכל הבעל לכולי עלמא לגרשה בעל כרחה, או לשאת אשה אחרת.

סיכום השיטות מתי מותר לתת גט שני בעל כרחה

נמצא כי בביאור התרו של הרמ"א לגרש את האשה בגט שני בעל כרחה, נאמרו כמה דרכים:

דעת החכמ"ש, ובדומה לכך דרכו הראשונה של האגרות משה, כי ההתר הוא רק כאשר מדינא האשה כבר מגורשת, אלא שהגט פסול מדרבנן, או משום חשש וחומרא, ובכהאי גוונא שמדאורייתא כבר מגורשת היא, ואינה נחשבת כאשתו, ואם ירצה להחזירנה יצטרך לקדשה מחדש, אין כל איסור לתת לה גט נוסף בעל כרחה.

על דרך זו חלקו הצמח צדק והשדי חמד, ונקטו כי למסקנת הפר"ח התר הרמ"א הוא גם במקרה שהגט היה פסול מדאוריתא.

אמנם הכנה"ג בשם מהר"ם מינץ חידש, כי ההתר לתת לה גט נוסף, הוא רק אם האשה לא יודעת שהגט הראשון פסול. בביאור דבריו נחלקו כאמור האחרונים.

לדעת הצמח צדק כל כוונתו היא, כי אם האשה ידעה שהגט הראשון היה פסול, יש לחשוש שמא מעולם לא הסכימה האשה להתגרש, וכל הסכמתה נבעה מחמת ידיעתה שהגט פסול, ושמא אף בכוונה גרמה האשה לפסול את הגט, ולכן אין התר לגרשה בעל כרחה.

לעומתו חלק האגרות משה וכתב, כי חשש זה לא יתכן אלא במקרה של טעות בשמות הצדדים, שנגרמה על ידי האשה, אבל לא בפסולים וטעויות שבית הדין טעה בהם, שאינם ידועים לאשה מראש כלל וכלל. ולכן פירש את טעמו של המהר"ם מינץ, כי לדעתו כל ההתר הוא כאשר האשה סבורה שהיא כבר מגורשת, ואזי אין חובה ליידע אותה בפסול הגט, וניתן לתת לה גט נוסף, אבל אם כבר נודע הדבר לאשה, וחזרה בה מהסכמתה לקבל גט, אי אפשר לכופה ולגרשה בעל כרחה.

ולשיטת האגר"מ ברור לפי כל הצדדים, כי כאשר מעולם לא קיבלה גט בבית דין, אלא שנפרדה ממנו בערכאות, אין כל התר לגרשה בעל כרחה, לכולי עלמא.

כך היא גם דעתו של שו"ת להורות נתן, כי אין התר לגרשה בעל כרחה לאחר גירושין אזרחיים, ואפילו אם טעתה וסברה שדי בגירושין אלו, גם על פי הדין.

אמנם לדעת המשפטי עוזיאל, על פי סברת השואל ומשיב, כל שכבר עשתה האשה מעשה, והסכימה להתגרש מבעלה לפי הבנתה, בכהאי גוונא לא גזר ר"ג, וניתן לגרשה בגט כשר בעל כרחה.

אך מתשובתו של הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן עולה, כי למעשה לא סמך על התר זה לבד, והצריך לצרף התר מאה רבנים.

במקרה שהגט הראשון כשר מדינא, ורק מחמת חומרא בעלמא מצריכים נתינת גט נוסף, לכולי עלמא אפשר לתת לה את הגט בעל כרחה, וכן פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

על פי כל האמור, בנידון דנן בו אין פסול דאורייתא ודאי בגט, אלא דחיישנן שמא פסול הוא, מחמת כל הטעויות שנעשו בו, אשר מתוכן ניכר כאמור שלא נכתב על ידי בית דין המומחה בהלכות גיטין, ומלבד זה אף נפרדו בגירושין אזרחיים, לכאורה ניתן לגרשה בעל כרחה, או לחילופין להתיר לבעל לשאת אשה אחרת.

הן אמנם שלשיטת המהר"ם מינץ והכנה"ג, כי כל ההתר הוא אם לא נודע לאשה מהפסול, לכאורה אין מקום להתר זה, וזאת למרות שנודע לאשה מהפסול רק זמן רב לאחר נתינת הגט הראשון, ואין חשש כי פסלה אותו בכוונה, זאת לאור דברי האגר"מ שדייק מהכנה"ג שגם בכהאי גוונא אין לגרשה בעל כרחה לאחר שכבר נודע לה מפסול הגט הראשון.

אלא שיש מקום להסתפק בדבר, שהרי האשה טוענת גם כעת כי שאלה את בית הדין הראשון, והיא סומכת על תשובתם כי הגט הראשון כשר, ולדבריה אינה מאמינה לבית הדין דנן החושש לפסלותו של הגט, ואם כן יתכן כי גם לדעת האגר"מ, עדיין דינה כאשה אשר אינה יודעת מפסול הגט, וסבורה כי כשר הוא, ובכהאי גוונא יהיה מותר לתת לה גט נוסף בעל כרחה, וצ"ע.

האם מותר גם לשאת אשה אחרת

האבני נזר (אהע"ז סי' קסח) מחדש, כי גם במקרה בו קיים התרו של הרמ"א, וניתן לגרש את האשה בעל כרחה, לאחר שבעבר כבר הסכימה וקיבלה גט, אלא שנמצא בו פסול, ואין איסור חרם דר"ג בזה, מכל מקום אין להתיר לבעלה לשאת אשה אחרת בלא גט נוסף, וז"ל:

"והנה בסימן קיט סעיף ו גירשה ונמצא פסול בגט יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה, ולכאורה יש לומר דהוא הדין אם אינה רוצה לקבל ממנו גט שנית, להתיר לו לישא אחרת.

אך במקור הדין בתקנת מהר"ם מינץ סימן קב כתב גירשה מדעתה ונמצא פסול והיא לא ידעה, והיינו לפי שחשבה שגט גמור וקיבלה ונתרצית, אינה יכולה לחזור, וכאילו מרוצית גם עכשיו, וכל זה לענין לגרש דבדעתא תליא מילתא, אבל לענין איסור שתי נשים דאפילו מתרצית לא מהני, מה יועיל ריצוי שלה מתחילה, הא אפילו ריצוי עכשיו לא מהני".

לדברי האבני נזר לא התירו אלא לגרשה בעל כרחה, משום שלאחר שכבר הסכימה וקיבלה גט, אינה יכולה לחזור בה, ונחשב הדבר כאילו גם הגט השני ניתן מדעתה ובהסכמתה הראשונה, אבל אין להתיר לבעל לשאת אשה אחרת, מאחר ובאיסור חרם דרבינו גרשום שלא לשאת שתי נשים, אין כל התר גם אם האשה מסכימה, ואם כן גם הסכמתה הקודמת להתגרש לא תועיל לזה.

דעת המתירים לישא אשה על אשתו כאשר הגט פסול מדרבנן

אמנם החכמת שלמה שם (סי' קיט, בהמשך לדבריו המובאים לעיל), כתב, כי בכהאי גוונא שנמצא הגט פסול מדרבנן, אזי אם לא ניתן לגרשה בעל כרחה, מתירים לו לשאת אשה על אשתו, וז"ל:

"נראה דדוקא פסול, דהיינו פסול מדרבנן, אבל אם נמצא בטל, דמן התורה לא הוי גט, הדר דינא דהחרם במקומו עומד ואינו יכול לגרשה בעל כרחה.

ונראה, דבכהאי גוונא דהגט כשר מן התורה ורק מדרבנן פסול, אם אי אפשר לו לגרשה בעל כרחה, מתירין לו לישא אחרת אפילו בלי מאה אחרים.

ולא מיבעיא לדעת הרב רמ"א לקמן בסעיף זה, דכתב דכל היכי דמצוה לגרשה או שאינה בת גירושין, מתירין לו לגרשה בעל כרחה או לישא ב' נשים, דמשמע דמשוה גזירה דבעל כרחה לגזירת ב' נשים, אם כן הכא כיון שמבואר בנמצא פסול דיכול לגרשה בעל כרחה, הוא הדין דיכול לישא עוד אשה.

אף גם לדעת הח"מ וב"ש שכתבו שלא התיר מהר"ם פדואה (סי' יג) רק לגרשה בעל כרחה ולא לישא ב' נשים, מכל מקום נראה דהיינו דוקא התם, שעדיין מן התורה הוי אשתו ממש, אם כן בזה שפיר התירו טפי לגרשה בעל כרחה, דבזה אינו עובר על החרם רק בשעת מעשה ולא יותר, גם ליכא חשש לעין העולם, רק לאותן שיראו זה בשעת מעשה, ואחר כך ליכא עוד מראית עין, אבל אם לא יגרשנה וישא אשה אחרת, כיון דבאמת יהא אשתו ממש כל שלא נפטרה בגט, אם כן כל שעה ושעה עובר אחרם דר"ג דיש לו ב' נשים, גם איכא מראית עין כל שעה ושעה, לכך התירו לו טפי לגרש ולא לישא אשה אחרת, אבל בכהאי גוונא שכבר היא מגורשת מן התורה, ואם קדשה אחר, תפסו בה קדושין, אם כן אם ישא אחרת לא הוי נושא אשה על אשתו, כיון דמן התורה מגורשת, ונהי שמדרבנן אינה מגורשת, מכל מקום כיון דהיא גופא הוי רק תקנתא דרבנן שלא תנשא, שוב תקנתא לתקנתא לא עבדינן…

ומה שכתב הרב רמ"א רק דיכול לגרשה בעל כרחה, נראה דרבותא קמ"ל, דאדרבא בזה נראה יותר לאיסור לגרש בעל כרחה, דבזה איכא חשש מראית עין ממש, דהרואה שמגרשה בעל כרחה אולי לא ידע מזה שכבר גירשה בגט אחר, ויסבור שמגרשה בעל כרחה ועושה איסור תורה, אבל לישא אשה אחרת כיון דאינה יושבת תחתיו ליכא חשש מראית עין, דממה נפשך היודע יודע שכבר גירשה מן התורה בגט כשר, ואם לא יודע, אינו יודע הכל ויסבור שאין לו אשה, ולכך קמ"ל דאפילו לגרשה בגט הוא יכול בעל כרחה, ומכל שכן לישא אחרת.

וכן בא מעשה לידי באחד שגירש אשתו ונולד פסול בשינוי השם שלו, פסקינן כן כיון דהפסול זה הוא רק מדרבנן שאסרו שמא אין זה המגרש, בכהאי גוונא לא תיקן רבינו גרשום, וכן הוסכם הרב הגאון אבד"ק בעל שו"ת גור אריה יהודא להלכה ולמעשה, והוא ברור לפי עניות דעתי. אף על פי כן ליתר שאת צווינו להשליש גט ביד שליח, בכל שעה שתרצה תטלנו, ודו"ק".

הרי כי לדעת החכמת שלמה אין לחלק בדבר, וכאשר נמצא כי הגט הראשון היה פסול מדרבנן, הרי אם לא ניתן בפועל לגרשה בעל כרחה, מותר לבעל גם לשאת אשה אחרת, ואין צורך בהתר מאה רבנים.

גם הבית יצחק מחלק בזה בין פסול דאורייתא לדרבנן

גם הבית יצחק (אהע"ז ח"ב סי' סב) שסובר דלא כשיטת החכמת שלמה, כי לשיטת הבית יצחק ההתר לגרשה שנית בעל כרחה הוא אפילו אם הגט הראשון היה פסול מדאורייתא, מכל מקום מסיק גם הוא כהחכמ"ש כי אין להתיר לו לשאת אשה אחרת, אלא כאשר הגט הראשון פסול רק מדרבנן, וז"ל:

"על דבר הגט שנסדר בקהילתו ואמרה האשה שאביה לוי וכן כתבו בגט, ואחר כך נתברר שאביה אינו לוי וכי האשה עשתה בערמה להוציא חפצה, וכעת אינה רוצית לקבל גט פיטורין ומבקשת ממון ואין לו, אם מותר לישא אשה אחרת, והוא לא קיים עדיין פריה ורביה.

… הנה לענין לגרשה בעל כרחה, מבואר ברמ"א קיט (סעי' ו) דאם גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול לגרשה בעל כרחה, ושם הטעם פשוט דכיון דכבר הסכימה על הגט הרי מחלה חרם ר"ג, ומהאי טעמא סבירא ליה למהר"מ מינץ הובא בכנה"ג דאם ידעה בפסול הראשון אינו יכול לגרשה בעל כרחה, והטעם דכיון דידעה מפסולו מעולם לא הסכימה על הגט.

ואמנם אם יכול לישא אשה אחרת אין מבואר בשו"ע, ויש לומר דכיון דלענין ב' נשים אין מועיל מחילה וריצוי שלה, כמו שכתב בתשובת הר"ן סימן מח, כיון דלאו לטובתה לבד ניתקנה, משום הכי אף שקיבלה גט פיטורין ונמצא פסול אינו יכול לישא אשה אחרת…

אך לענין ב' נשים, נראה לי דאם נפסל בפסול דאורייתא אין יכול לישא אשה עליה, דעדיין אשתו מדאורייתא, אך אם נפסל בפסול דרבנן לא הוי אשתו מדאורייתא, ולא גזר רבינו גרשום בזה… ועוד דכיון דאסור לדור עמה, לא מחשבא אשתו, ואפילו אם נאמר דאם יש לו חרשת שקדושיה דרבנן, אסור לישא אחרת עליה, שם שאני שראויה לדור עמה, מה שאין כן בזו שנתגרשה, שאסור לדור עמה בלא קדושין אחרים, ודאי ליכא חרם ר"ג, ואף לשיטת חת"ס (אהע"ז ח"א) סימן ג דאף באשה שאינה ראויה לדור, כגון כהן שנשא גרושה בחזקת אלמנה, אין להתיר לישא אשה אחרת בלא ק' רבנים, מכל מקום שם הוה אשה מדאורייתא, מה שאין כן באשה שנתגרשה מדאורייתא, דלא הויא אשתו מדאורייתא וגם אינה ראויה לדור עמו, ודאי דלא הוי בכלל חרם דב' נשים, על כן הדבר פשוט דמותר לישא אשה אחרת שלא יתעגן…

סוף דבר בנידון דידן כיון שלדעת רוב פוסקים הגט כשר, ונהי דהאשה לא תצא בו, מכל מקום אם האשה אינה רוצית לקבל גט פיטורין ואינו יכול לגרשה בעל כרחה, רשאי להתיר לו לישא אחרת, באופן שישליש קיומים שבאם תרצה לקבל גט פיטורין יגרשה, וגם יכריז בבית הכנסת שהאשה אסורה להנשא בגט זה, דשמא כשיראו שהוא ישא, יתירו לה גם כן, אך כשיכריז יוכל להתיר לו, אחרי שיתרה בהאשה שתקבל גט פיטורין מרצונה. ואם ישליש גט שיתן לשליח מה טוב".

הרי כי מסקנת הבית יצחק לחלק בזה בין פסול דאורייתא, לפסול דרבנן, ולשיטתו למרות שלענין ההתר לגרשה בעל כרחה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, וכל שקבלה גט מרצון ואחר כך נמצא בו פסול, מותר לגרשה שוב בעל כרחה (ודלא כדעת החכמת שלמה), מכל מקום לענין ההתר לשאת אשה אחרת, מותר הדבר רק כאשר הגט הראשון היה פסול מדרבנן, שבמקרה כזה כיון שמדאורייתא אינה אשתו, ואף אינה ראויה לדור עימו ללא קידושין חדשים, לא גזר רבינו גרשום, ויכול לשאת אשה אחרת, אם אי אפשר לגרשה שנית.

היתר חדר"ג מדין מורדת

אלא שהאגר"מ בסוף תשובתו הנזכרת, חזר ודן בעוד צדדי התר במקרה שהאשה נתגרשה מרצונה בגירושין אזרחיים, ומסרבת לקבל גט, וז"ל:

"אבל יש לדון בזה מדין מורדת, שנוהגין להתיר אותו על ידי מאה רבנים, ואם ניסת לאחר שהיא כבר סוטה, יש לזכות לה גט ולהתירו אף בלא מאה רבנים לישא אשה אחרת.

אך במקום שאי אפשר להשיג מאה רבנים, הסומך באשה שמחזקת עצמה למגורשת מצד הערכאות, ואינה רוצה לחזור לבעלה ולא לקבל גט, להתיר לגרשה בעל כרחה, אין למחות בידו, משום דאולי יש גם להחשיבה כעוברת על דת".

לדברי האגר"מ, אשה כזו שנתגרשה בגירושין אזרחיים, ומסרבת לקבל גט, דינה כמורדת, וניתן להתיר לו לשאת אחרת על ידי התר מאה רבנים, כדלהלן. ובנוסף כתב שבמקרה שאי אפשר להשיג מאה רבנים, אין למחות ביד מי שיתיר לגרשה בעל כרחה, כיון שיתכן שנחשבת גם כעוברת על דת, בכך שנפרדה מבעלה ללא קבלת גט כדין.

גם המנחת יצחק (ח"ה סי' עא) נקט לדינא, שאשה שהתגרשה בגירושין אזרחיים אפשר להתיר לבעלה לישא אשה אחרת מדין מורדת, וז"ל:

"והנה כבוד תורתו הרמה כתב, דמעיקר הדין במורדת שמן הדין לגרשה, דעת הרבה מהאחרונים שאינה צריכה אף להיתר מאה רבנים, כדמשמע מהרמ"א (אהע"ז סי' עז ס"ב), דלאחר י"ב חודש מותר לישא אחרת, ולא הוזכר שם להצריך מאה רבנים, וכן הוא בשו"ת הגרעק"א החדשות (שו"ת תניינא סימן פב) שהביא משו"ת המהרשד"ם (אהע"ז סי' קכ), ובנדון דידן שנתגרשה בדיניהם (משום דיזערשאן), הרי הוי מורדת…"

טעמם של האגר"מ והמנח"י הוא על פי פסק הרמ"א (סימן עז ס"ב) שכתב לגבי מורדת שרוצה לצערו, ואומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", וז"ל:

"ויש אומרים דבזמן הזה שאין נושאין ב' נשים, לא משהינן לה י"ב חודש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת, ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת, וכן עיקר… ונראה לי דוקא תוך י"ב חודש, אבל לאחר י"ב חודש, אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם, וכן נראה להורות".

וכן פסק הבית שמואל (שם בדיני מורד ומורדת בקצרה אות ג), וז"ל:

"אם רוצה, יכול לגרשה בעל כרחה תוך י"ב חודש בזמן הזה, ולדעת הטור צריך ליתן לה הכתובה, אבל אין מתירין לו לישא אשה אחרת תוך י"ב חודש, ואחר י"ב חודש יכול לגרשה בעל כרחה בלא כתובה, ואם אי אפשר לגרשה, מתירים לו לישא אחרת".

על פי זה התירו האגרות משה והמנחת יצחק למי שאשתו הסכימה להתגרש בגירושין אזרחיים, ואחר כך מסרבת לקבל גט, לשאת אשה אחרת, משום שדינה כמורדת. להלן נביא גם את תשובתו של רבי עקיבא איגר, שנקט לדינא כדבריהם.

ועל פי זה נראה, כי גם בנידון שלפנינו יש להחשיבה כמורדת, ולהתיר לבעל לגרשה בעל כרחה, או לשאת אשה אחרת.

האם במורדת צריך התר מאה רבנים

גם בפסק דינו של הגר"א אטלס זצ"ל (אב"ד חיפה, נדפס בספר שמע שלמה ח"ה אהע"ז סי' א), כתב בנידון דומה, להתיר מדין מורדת. ובפרט בגירושין אזרחיים ששניהם אינם רוצים זה את זה, ודאי שיש להחשיבם כמורדים זה על זה [והסמיך על כך את דבריו המפורסמים של רבינו ירוחם (ספר מישרים נתיב כג חלק שמיני), עיי"ש].

אלא שהאריך שם לדון, שאם אכן ההיתר הוא מדין מורדת, אזי אם נתיר לו לשאת אשה אחרת, יתכן שצריכים לזה "היתר מאה רבנים". וכבר נחלקו בזה הפוסקים, כדלהלן.

כפי שהביא שם, דעת רבי עקיבא איגר (בשו"ת תניינא סימן פב), והנחלת יעקב (מבעל נתיה"מ, ח"ב סי' ה), ושו"ת עין יצחק (סי ג אות י), להתיר במורדת אפילו בלי מאה רבנים, ובלי השלשת גט. ואילו דעת החתם סופר (בתשובה ח"א סי' ג ובח"ב סי' קסז), והבית שלמה (אהע"ז סי' ז, ואו"ח סי' פה), שצריכים היתר מאה רבנים והשלשת גט. נביא את דבריהם, כדלהלן.

תשובת רבי עקיבא איגר

תשובתו של רעק"א (בשו"ת תניינא סימן פב) עוסקת באשה שהגישה לערכאות תביעת גירושין אזרחית, ונתגרשה שם, וז"ל:

"… ובנידון דידן במורדת, משמע גם כן מסתימת הרמ"א סימן עז סעיף ב דאחר י"ב חודש מותר לישא אחרת עליה, וכן כתב הב"ש בדינא דמורדת, ולא הזכיר כלל ממאה רבנים, משמע דבכהאי גוונא לא תיקן ר"ג כלום.

ובשו"ת הרשד"ם חלק אה"ע סימן קך כתב וז"ל:

"כתב הרשב"א בשו"ת, הביא המהרי"ק שורש קא וז"ל: תקנת ר"ג וכו' והדעת נוטה שלא גזר בתקנתו בכל הנשים שלא עשה אלא לגדור גדר בפני הפריצים, אבל באלו שאמרנו שהוא מהדין או מהחיוב לגרש או לישא אחרת עליה, בזה לא גזר הרב, ואפילו היתה תקנה עולמית, כל שכן ששמענו שלא גזר רק לזמן סוף אלף החמישי, עכ"ל. הרי בפירוש שמתיר הרשב"א לישא אחרת כאשר הוא מן הדין לגרשה, ומורדת י"ב חודש הדין לגרשה ולהוציאה.

ואם יאמר האומר שהרי כתב המהרי"ק שורש סג ועל דין התרת הבעל לישא אשה אחרת עליה, הלא ידעת כי כן נראה קצת מדברי ראב"ן וכו' שהמורדת יוכלו בעליהן לישא אחרת עליה, ולפי דעתי כך היה הסכמתם, אך לא רצה להחליט, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אנו בעונותינו שהדור פרוץ, ואם יותר במורדת, יבא להתיר באינה מורדת, ואפילו הקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת, כי יתן עיניו באשה אחרת עכ"ל.

מכל מקום אני ממשכן נפשי להתיר בנידון דידן, כי ידוע שאמרו בכמה מקומות מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן, ובודאי אם היה במורדת דעלמא אפשר שכיח טובא, אבל במורדת שיש קרוב ד' שנים שאינה רוצית לשמשו, פשיטא דאין לחוש על זה. עוד אני אומר, לו יהא הדבר בספק הוי ספק ספיקא, ספק אם עבר זמן התקנה, ספק במורדת לא תיקן, ספק ג' דשמא במורדת כהאי גוונא לא יעלה על דעת אדם חלילה שיהיה האיש אסור בנחושתים ואשתו שוחקת עליו, ויש בזה כמה איסורים ודרכי התורה דרכי נועם הם, ודבר כזה לא עלה על דעת הרב לתקן, על כן אין בזה ספק ואדרבא המעכב בידו חטא". עכ"ל המהרשד"ם.

ובנידון דידן נראה דעדיף יותר, שעל מעשה כזה לילך בערכאות ולקבל גט בערכאות, אין ראוי שיהיה הוא מעוכב מלישא אחרת. ועיין בתשובת הראנ"ח חלק א סימן מא דמחמיר, ומכל מקום יש לומר דוקא בנדון דידיה בטענה מאיס עלי, אבל בנידון דידן דמפקעת עצמה בערכאות, יש לומר דכהאי גוונא ודאי לא תיקן, ומסתמא הולכת בשוק וראשה פרוע דעוברת אפילו על דת משה, והסכמת האחרונים דלענין גט לא צריך התראה, כן נראה לעניות דעתי".

הרי כי לדעת רבי עקיבא איגר בעל שאשתו מורדת, אינו צריך מאה רבנים כדי להתיר לו לשאת אשה אחרת, וקל וחומר מי שהגישה בקשה לגירושין אזרחיים ונתגרשה בהם.

החת"ס חולק ולדעתו צריך התר מאה רבנים

לעומתו חלק החתם סופר (אבהע"ז ח"א סי' ג) וכתב כי כדי לשאת אשה נוספת כאשר האשה מורדת, צריך התר מאה רבנים, וז"ל:

"ענין נידון גרושה שנישאת לכהן בחזקת אלמנה, וכשנודע הדבר ברחה לה ולא נודע מקומה איה, והבעל מצטער בעיגון וביטול פריה ורביה, אם יש להתיר לישא אחרת עליה בלא היתר ק' רבנים…

וממוצא הדברים למדתי כי הנה רגמ"ה תיקן ב' תקנות.

א' שלא לגרש בעל כרחה, והיא סייג לתורה כיון שרבו פרוצים שזלזלו בבנות ישראל ההגונות, בערב היא באה ובבוקר היא שבה, על כן החמיר בחרם זה לא קבע לו זמן ולא מקום, ונתפשט בכל ישראל, ולא התנה להתירו על ידי ק' רבנים, אמנם הסכימו רוב ככל הגאונים שבמקום מצוה דאורייתא כגון ביטול פריה ורביה ויבום וכדומה לא גזר כלל.

תקנה שניה אינה סייג לתורה, רק מפני הרגל קטטה החרים שלא ישא אשה על אשתו, והיא קלה ולא נתפשטה בכל מקום, וקבע זמן עד סוף אלף החמישי. ומכל מקום כתב מהרש"ל ביש"ש דיבמות פרק ו סימן מב, דמכל מקום כיון שלא נמנו להתיר החרם בכלות הזמן, ממילא החרם כמקדם, עי"ש, אבל מכל מקום הגאון הקיל בו, וגם התנה שאם יראו חכמי הדור צורך ענין להתיר, יתירוהו על ידי ק' רבנים, וכתב ב"ש סימן א ס"ק כא דמשום הכי ספיקו להקל…

נחזור לענינינו, כי ב' תקנות הללו כל אחד קולא היא חומרתו, דלישא ב' נשים דקילא והתנה להתיר על ידי ק' רבנים, לעומת זה חמירא דאפילו לדבר מצוה דאורייתא לא הקיל, דהרי יכול להציע דבריו לפני חכמי הדור, ויצרפו ק' רבנים ויתירו החרם, ולמה לנו להקל טפי בדבר מצוה, ואמנם לגרש בעל כרחה דחמיר ולא ניתן רשות להתירו בשום אופן, על כן במקום מצוה לא גזר כלל, ולא צריך שיהוי וטורח והוצאה…

וכשבא לידינו דבר מצוה, אזי יפה כתב בשב יעקב חלק אהע"ז סימן א לחלק, אם היא אינה פושעת בכך, כגון שהה עשר שנים ולא ילדה, או רואה מחמת תשמיש וכדומה, אף על פי דבמקום מצוה לא גזר, והיה יכול לגרשה בעל כרחה, מכל מקום נימא לו טרח והמציא לך ק' רבנים ונסיב תרתי, אבל כשהיא פושעת כגון עוברת על דת, מתירים לו לגרשה על כרחה, ולא יטריח להמציא היתר במאה רבנים ותיוסרנה כל הנשים…

היוצא מזה לענינינו, דהכא לא שייך לזכות לה גט, דאיזה זכות יש לה… ולגרשה בעל כרחה הרי אינה פה עמנו, אי אפשר אלא לישא אחרת, ולזה צריך ק' רבנים והשלשת גט כמבואר מדברינו הנ"ל".

לדברי החת"ס האיסור לגרש אשה בעל כרחה, חמור מן האיסור לשאת אשה נוספת, אך מכל מקום כדי לשאת אשה נוספת, תמיד צריך התר מאה רבנים, למרות שהאשה מורדת.

וכך כתב החת"ס גם בתשובה נוספת (אבהע"ז ח"ב סי' קסז), וז"ל:

"… שהאשה… מורדת על בעלה ומעגנת אותו, והבעל נתרצה לכל אשר יורו המורים, הן לדור עמה בכפיפה אחת, הן לפוטרה בגט פיטורין כדת משה וישראל, ואך היא עומדת בסרבנותה… כשהיא אינו רוצית לקבלה, וכבר שהינו י"ב חודש גם כן, פשוט שאין לענגו לעולם, אלא או יגרש בעל כרחה, או נתיר לו חרם ר"ג, ויען שיותר טוב להתיר על ידי מאה רבנים חדר"ג, מלגרש בעל כרחה מכמה טעמים, ובשגם שהחרם דגירושין בעל כרחה חמור יותר ונתפשט יותר, על כן לגרש בעל כרחה אין דעתי נוטה כלל, אך להתיר לישא אחרת פשוט בעיני…"

הרי כי לדעת החת"ס לעולם אין להתיר לבעל לישא אשה אחרת, למרות שאשתו מרדה עליו, אלא על ידי התר מאה רבנים.

הכרעתו של העין יצחק שאין צריך מאה רבנים

בשו"ת עין יצחק (ח"א אבהע"ז סי' ג אות י) האריך בדין זה, ובתחילה כתב כי לכאורה דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים, שנחלקו בטעם ההתר במקרה שהאשה זינתה, וז"ל:

"ועל דבר אם צריך היתר מאה רבנים, הנה ראיתי בתשובת שב יעקב סימן מב שכתב בשם השבות יעקב דאשה שזינתה אין צריך היתר מאה רבנים, דעל זה לא היה המנהג, רק בנשתטית נעשה התקנה דבעינן מאה רבנים. וכהאי גוונא כתב החמדת שלמה סימן ד, והטעם כתב בשם המהרי"ק, דכיון דאסורה עליו אין זה בכלל ב' נשים, עי"ש.

ובאמת נפקא מינה רבתא בין השב יעקב ובין החמדת שלמה. דאילו להשב יעקב דסבירא ליה דהיכא דפשעה אין צריך מאה רבנים, אם כן אף היכא דלא נאסרה עליו, מכל מקום כיון דזה בא מצד פשיעתה, כמו בעוברת על דת או מורדת, בזה לא בעי מאה רבנים, ובכהאי גוונא לא תיקן ר"ג, כמבואר בסימן קטו. והובא דברי השב יעקב בנו"ב מהדורא קמא סימן א, וכעת אין ספר הנ"ל תחת ידי. ואילו להחמדת שלמה, הא טעמו דכיון דנאסרה עליו, אין זה אשה הראויה לו. אם כן בעוברת על דת היכא דלא נאסרה עליו, וכמבואר בסי' קטו, צריך מאה רבנים וכמבואר להדיא בחמדת שלמה שם".

לדברי העין יצחק, לכאורה דינה של אשה המורדת או עוברת על דת, האם בעלה צריך התר מאה רבנים כדי לשאת אשה נוספת, תלוי בדעות הפוסקים לגבי אשה שזינתה. לדעת השב יעקב שלא הצריכו התר מאה רבנים אלא באשה שנשתטתה, אבל כל שהאשה מצידה פשעה, מותר לבעלה לשאת אחרת גם בלי מאה רבנים, הרי גם בעוברת על דת או מורדת, כך יהיה הדין. אבל לדעת החמדת שלמה שכל ההתר באשה שזינתה הוא משום שנאסרה על בעלה, ולא נחשב הדבר שיש לו "שתי נשים", משום שהראשונה נאסרה ואינה ראויה לו, אם כן לכאורה במורדת או עוברת על דת, שאינה נאסרת לבעלה, אין להתיר בלא מאה רבנים.

אך שוב כתב (בענף ג אות יב והלאה) כי יש מקום להתיר לכולי עלמא, שהרי במהרי"ק עצמו שהוא מקור סברא זו שהביא החמד"ש, משמע שאין צריך מאה רבנים בכהאי גוונא, וז"ל:

"אכן לאחר העיון בתשובת מהרי"ק שם משמע דבמורדת יש להקל אף בלא מאה רבנים… והנה המהרי"ק כתב שם בתחילת הסימן בזה"ל:

"דע לך שאין מנהגינו כן להשליש הגט בתורת זכיה, דלמה נצרך לעשות כן, דאי משום תקנת הגאונים שלא לישא ב' נשים, פשיטא שלא היה כוונתם אלא בנוהגת מנהג ישראל ודת משה ויהודית, ולא לזו שהמירה בתורת משה. דגדולה מזו כתב ראב"ן ומביאו המרדכי בכתובות פרק אף על פי וז"ל: מורדת בבעלה, דבדורות הללו שאין נושא ב' נשים, דלא משהינן ליה אגיטא, ואי משום שיוסרו כל הנשים, קנסינן לה ושרינן ליה לישא אחרת, והיא תשב ותתעגן (עד כאן מהמרדכי). קל וחומר בזו שהמירה באביו שבשמים, ואף על גב שיש קצת לדחות ראיה זו, מכל מקום הדעת מכרעת והסברא מוכחא שלא תקנו מעולם בכיוצא בזה.

ועוד דפשיטא דלא מקרי שתי נשים אלא כשראשונה מותרת לו, אבל כשהיא אסורה עליו כגון זו שזינתה כו' פשיטא דאין זו אשתו לענין זה כו'", עכ"ל המהרי"ק.

הרי דעיקר סמיכת דבריו הוא על ראייתו מהמרדכי וראב"ן הנ"ל, דכתבו גבי מורדת דשרינן ליה לישא אחרת והיא תשב ותתעגן כו'. וכוונתו בראיה זו, דהא על כרחך מוכח בדברי המרדכי וראב"ן הנ"ל דבמורדות שרינן ליה לישא אחרת אף בלא השלשת גט כלל, מדכתבו והיא תשב ותתעגן. ואם היה צריך להשליש גט אם כן לא תתעגן כלל, דהא הגט הוא מושלש תחת יד השליח עבורה, ובכל עת שתתרצה לקבל הגט הרשות בידה, אלמא דלא הצריכו לו להשליש הגט עבורה משום דבמורדת לא תיקן ר"ג כלל גזירתו…

אם כן זה ברור דבמורדת לא תיקן ר"ג כלל לגזירתו… וכן אחר י"ב חודש הכריע הרמ"א כן בסימן עז דמתירין לו לישא אחרת, וכדברי המרדכי וראב"ן הנ"ל. וחזינן דהמהרי"ק עיקר ראייתו על המרדכי וראב"ן הנ"ל להוכיח משם דכמו דבמורדת לא מהדרינן אחר איזה צד קולא על השלשת גט, דהוא הדין במומרת…

על כן ברור לדינא, דמוכח ממהרי"ק דלדינא אין צריך מאה רבנים והשלשת גט לזכות לאשה המורדת. ועל כן כיון דכתב החמדת שלמה דבמומרת יש להתיר בלא מאה רבנים ובלא השלשת גט, והכל חדא הוא דלא מהדרינן אחר צד היתר כלל, כי בלאו הכי מותר לו לישא אחרת, כי בכהאי גוונא לא גזר ר"ג כלל, הוא הדין במורדת".

העין יצחק מוכיח מתוך דברי המהרי"ק עצמו, שממנו הביא החמדת שלמה את טעם ההתר באשה מומרת, משום שנאסרה על בעלה, ולא נחשב כנושא שתי נשים, כי מכל מקום מבואר במהרי"ק שזה רק טעם נוסף, ועיקר טעמו הוא ממה שלמד המרדכי קל וחומר ממורדת למומרת, ואם כן ברור שכך היא דעת המהרי"ק לדינא, שגם במורדת אין צריך מאה רבנים כמו במומרת.

מסקנת הדברים לדינא ובבני ספרד

הרי כי נחלקו הפוסקים כאמור בדין זה, במקרה שאשה מורדת בבעלה, האם צריך מאה רבנים כדי להתיר לבעלה לשאת אשה נוספת, דעת רבי עקיבא איגר, והנחלת יעקב, וכך הכריע בשו"ת עין יצחק, להתיר במורדת אפילו בלי מאה רבנים, ובלי השלשת גט. ואילו דעת החתם סופר והבית שלמה, שצריכים היתר מאה רבנים והשלשת גט.

בדברי האגר"מ (אהע"ז ח"א סי' קטו) המובא לעיל, מבואר כי למעשה התיר רק על ידי מאה רבנים, וז"ל:

"אבל יש לדון בזה מדין מורדת, שנוהגין להתיר אותו על ידי מאה רבנים, ואם ניסת לאחר שהיא כבר סוטה, יש לזכות לה גט ולהתירו אף בלא מאה רבנים לישא אשה אחרת".

וגם המנחת יצחק (ח"ה סי' עא) שהזכיר את הפוסקים הסוברים שאין צריך מאה רבנים, נראה בדבריו שלא סמך על זה למעשה, וז"ל:

הרי כי הלכה למעשה לא התירו האגר"מ והמנח"י לשאת אשה נוספת, במקרה שהאשה מורדת, אלא על ידי התר מאה רבנים.

וכך פסק האחיעזר (ח"א סי' י), כי אף שמעיקר הדין נראה שלא צריך התר מאה רבנים, למעשה מחמירים בדין זה, וז"ל:

"אולם נראה, כיון דבעיקר הדין במורדת נראה מדברי הגאונים האחרונים שאין צריך היתר מאה רבנים, כמו שכתב המהרשד"ם, הובא בתשובות רעק"א החדשות (מהדו"ת) סימן פב, וכן כתב הנתיבות בתשובות נחלת יעקב סימן ה בתשובתו להגרע"א, וכן הוא בספר תועפות ראם חלק אה"ע סימן ג, אלא דבתשובות חת"ס חלק אה"ע סימן ג השוה את הדין דאפילו בפשעה צריך היתר ק' רבנים, ולפי הנראה גדר גדרו על פי מה שכתב המהרי"ק כי הדור פרוץ, ואם יתירו במורדת יבואו להתיר גם לכשהקדיחה תבשילו ויאמר שהיא מורדת, ומהרשד"ם סימן קכ מהאי טעמא לא השוה מדותיו, דבסתם מורדת מחמיר, ובמורדת קרוב לד' שנים, מתיר, ועל כן המנהג שצריך היתר מאה רבנים, שלא יעלה הדבר בנקל, ושלא יבואו לידי מכשול ופרצה".

ואולם נראה, כי בנידון דנן שהבעל הוא מבני ספרד הפוסקים כדעת מרן השו"ע, שהחרם של רבינו גרשום הסתיים בסוף האלף החמישי (כמובא באבה"ע סי' א סעי' י), הרי שאין מקום להסתפק, ואם נתיר לו לשאת אשה אחרת, אין צריך לזה היתר מאה רבנים.

ואף שבכתובות הנכתבות לבני ספרד קיימת שבועה שהבעל לא ישא אשה על אשתו, אולם מכיון שבמקרה שלפנינו האשה היא מבני אשכנז, והחתונה נערכה בבית כנסת אשכנזי על ידי רב אשכנזי, סביר להניח שהכתובה היתה אשכנזית ללא שבועה. ואולם, גם אם נכתבה שבועה בכתובה, הרי השבועה נכתבת על דעת בית דין, וכשבית דין מתירים לו לשאת אשה אחרת, הרי שהשבועה לא חלה כלל. ואף אם היא הייתה חלה, ניתן להתירה בהתרת נדרים ושבועות.

האם צריכה הכרזה

נידון נוסף מובא בפסק הדין הנזכר מהגר"א אטלס זצ"ל, כי אם ההיתר ניתן מחמת דין מורדת, הלא מורדת צריכה הכרזה תחילה, וכך כתב השואל ומשיב (מהדורא קמא ח"א סי' קיד) כי אין להתיר לבעל לשאת אשה אחרת כאשר אשתו מורדת, ללא הכרזה כדין מורדת, וז"ל:

"… ומה גם שכפי הנראה מכתבו של מעלתו, לא היה הכרזה כתקנו וככל משפטי מורדת, רק שדנו ביניהם על עסקי ממון, וכפי הנראה שחשב מעלתו דדיני מורדת אינו רק להפסידה כתובתה בלבד, ולפי עניות דעתי גם לענין להתיר חרם רגמ"ה, ולאו קל וחומר הוא (בתמיה), אם ממון הקל לא הוציאו רק בדיני הכרזה ומשפטי מורדת, מכל שכן לענין להתיר חרם רגמ"ה שהחרם הוא איסור חמור".

ואולם נראה, כי אף שגם מדברי החתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' פ) נראה שלהתיר חדר"ג במורדת צריך להתרות בה, וכן הביא בשדי חמד (מערכת אישות סי' ב) בשם עבודת הגרשוני (סי' לו, הובא חלק ממנה בפתחי תשובה סי' א סקכ"א) לגבי עוברת על דת. מכל מקום כבר כתב האחיעזר (ח"א סי' י) וז"ל:

"ואף על פי דמורדת מדינא דגמרא צריך התראה והכרזה, ומהאי טעמא נתחבט בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא סימן קיד, וכתב דלאו קל וחומר הוא, דאם לממון הקל לא הוציאו אלא בהתראה והכרזה, מכל שכן להתיר חדר"ג החמור, מכל מקום אינו נראה כן מדברי רבותינו האחרונים, ורק להפסיד כתובתה צריכה הכרזה אבל לא להתיר חדר"ג, דאדעתא דהכי לא גזרו. ואף על פי שנראה מדברי החת"ס (אה"ע ח"ב סי' פ) שצריך להתרותה שיתירו החרם, מכל מקום בודאי אין התראה זו מעכבת בברחה ואי אפשר להתרותה, והרי היא כמותרית ועומדת, ואי אפשר שיעגן על ידי זה".

הרי שהסיק האחיעזר להלכה, כי מדברי הפוסקים מבואר שלא הצריכו התראות והכרזות כדיני מורדת הרגילים, אלא רק התראה בעלמא, להתרות בה לכתחילה שאם לא תחזור בה יתירו לו את החרם, ויוכל לשאת אשה אחרת, ואם אין האשה כאן, ולא ניתן להתרות בה, אינו מעכב את ההתר, כי לא החרים ר"ג בכהאי גוונא.

והסיק הגר"א אטלס זצ"ל, כי בנידון דנן, שהזוג התגרשו בגירושין אזרחיים, אם כן אין תועלת בהכרזה, שהרי מטרת ההכרזה היא שהאשה תחזור לחיות עם בעלה בשלום, ואולם כאן הרי דעתה ורצונה לפירוד מוחלט, ברור איפוא כי הכל יודו שאין צורך בהתראה ולא בהכרזה כדי להתיר לו איסור חדר"ג.

אם מועילה מחילת האשה על חדר"ג

ואולם בשו"ת שמע שלמה (ח"ה אבהע"ז סי' ב) האריך בנידון זה, והעלה שבמקרה זה האשה אינה נחשבת למורדת כלל, כיון שנפרדה מבעלה בהסכמתו המלאה, וגם כעת אינו תובע שתחזור אליו. אכן בסוף דבריו כתב להתיר מטעם אחר, וז"ל:

"… דכיון דלפי שיבוש דעתם, מחשיבים את הפירוד האזרחי כדבר חשוב ורציני, הרי שהחליטו להפרד ביניהם בפירוד זה לגמרי, כמו גט ממש להבדיל בין קודש לחול, ויש בכלל זה גם מחילה גמורה מתוך הסכמה למחול על החרם, ולהרשות את בעלה לישא אשה על אשתו. וגם אם תאמר שלא מועילה מחילתה והסכמתה להתיר לבעלה את החדר"ג, מכל מקום בזה מהני, דלענין זה חשיב כגירושין לענין החרם דר"ג, דעיקר התקנה שלא יגרש אשתו בעל כרחה, ולא ישא אחרת עליה, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה, להשוות האשה לאיש, דמדין התורה הבעל מגרש בעל כרחה של האשה, וכן יכול לשאת כמה נשים, ותיקן רגמ"ה להשוותה לאיש, שגם היא לא תתגרש אלא מרצונה, ושלא יכול בעלה לשאת אחרת עליה, אבל בזה ששניהם הסכימו בעצה אחת להפרד זה מזה, ועשו מעשה רשמי כמקובל במקומם ובהתאם לתפיסתם וידיעתם, ואינם מעונינים בשום ענין אחר, לא שייך בזה חדר"ג כלל.

והנה בשו"ת הר"ן (סי' מח) כתב, דגם בהסכמה אין להתיר החרם דר"ג, דחיישינן שמא יקניטנה בעלה עד שתתרצה… ורבינו הרמ"א ז"ל בדרכ"מ (אהע"ז סי' א סק"ח) כתב: "ומימי לא ראיתי נושא ב' נשים, גם אם תתרצה הראשונה". וכן כתב הב"ש שם (סק"כ), ולא מועילה מחילתה… ואולם דעת מהרש"ך ז"ל (ח"א סי' ב) דמועילה מחילתה להתיר לו לישא אחרת, והביאו הכנה"ג (סי' א הגב"י אות יז), ושכן דעת כמה פוסקים…

ועל כל פנים נראה לעניות דעתי דלא מבעיא לאותם פוסקים הסוברים שאם מחלה לו מהניא מחילתה ומתור לישא אחרת עליה, דגם כאן יש מחילה גמורה, אלא אפילו להמחמירים בזה וסברי דלא מהניא מחילתה כלום, יודה בנידון דידן, דהטעם דאמרו דלא מהני מחילתה הוא, משום דחיישינן שיקניטנה ויריב ויתקוטט עמה עד שתמחול לו בעל כרחה שלא מטובתה, וכנ"ל, וכמו שכתב בשו"ת חיים ושלום (סי' כו), דאם כן מה הועיל רבינו גרשום מ"ה בתקנתו. אך באלה שהלכו בהסכמה מלאה והתגרשו כדרך ארצם ומקומם, וכל אחד מהם הלך לדרכו, לא שייך בזה אותם חששות כלל ועיקר, ויש בתוך הסכמה זו פירוד גמור ומוחלט ביניהם כמו גירושין אמיתיים ממש… אין שייך בזה מרידה כלל ועיקר, אך מאידך יש כאן היתר גמור כמו של גירושין גמורים שזה יותר ממחילה…"

הרי כי לדעתו של השמע שלמה אין לאשה זו דין מורדת, כיון שנפרדה מבעלה בהסכמתו המלאה, וגם כעת אינו תובע שתחזור אליו, אך מכל מקום גם לשיטתו מותר לבעלה לשאת אשה אחרת, מאחר והאשה הסכימה להפרד ולהתגרש לפי הבנתה, ונתנה את רשותה המלאה לכך שישא אשה אחרת, ובכהאי גוונא גם לסוברים דלא מהני מחילת האשה להתיר לבעל לשאת אשה נוספת, מכל מקום במקרה כזה, שהאשה לפי הבנתה התגרשה ונפרדה ממנו לגמרי, לא שייך חרם דר"ג כלל.

לדברי הבית יצחק עיקר התר הרמ"א הוא משום מחילה

והנה בשו"ת בית יצחק (אהע"ז ח"ב סי' ח) מצינו ביאור מחודש, לפיו עיקר התרו של הרמ"א לגרש אשה בעל כרחה, לאחר שכבר קבלה גט ונמצא בו פסול, הוא משום מחילה.

בדבריו בא הבית יצחק לבאר את דברי הכנה"ג (אהע"ז סי' קיט הגה"ט י) בשם מהר"ם מינץ, המובאים לעיל, שכל ההתר הוא כאשר האשה לא ידעה כי הגט הראשון פסול. לעיל הבאנו את ביאוריהם של הצמח צדק והאגרות משה בדבריו, ושאף הבית יצחק בתשובה אחרת (ח"ב סי' לב) נקט כדרכו של הצמח צדק, אך בתשובה זו ביאר בדרך אחרת, וז"ל:

"ב. גם מה שכתב להתיר מטעם שכתב רמ"א סימן קיט, דהיכא שכבר קבלה גט ונפסל יכול לגרשה בעל כרחה, והוא הדין שמותר לישא אחרת. הנה לפי המבואר בכנה"ג סימן קיט בבאה"ט (סק"ט), דזה דוקא אם האשה לא ידעה בתחלה בהפסול, אבל אם ידעה תחלה בפסול, אינו יכול לגרש בעל כרחה, אם כן בנידון דידן שהאשה אומרת שעשתה זאת בשאט נפש, הרי ידעה בהפסול ואין יכול לגרש בעל כרחה, והוא הדין שאין יכול לישא אחרת עליה.

ועיקר סברת הכנה"ג בשם מהר"ם מינץ, נראה לי להבין הטעם דיכול לגרש בעל כרחה בנמצא פסול היא דמשום דעל כל פנים בשעת שקבלה הגט מחלה החיובים שלה עליו, ושוב אין מחויב לה שאר וכסות ושאר חיובים. ולא הוי מחילה בטעות, דהרי באמת בהמחילה לא היה טעות, רק שדבר אחר גרם שנפסל הגט, אבל בהמחילה לא היה טעות. ואף דמכל מקום חייב במזונות, כדין כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת, חייב במזונות כדאיתא בב"מ נב ובאה"ע סימן צב, זה משום דמעוכבת להנשא כל עוד שלא יגרשה גירושין גמורין. והוא הדין בנמצא פסול, נהי דקודם שיתן לה גט אחר, חייב במזונות, דלא מחלה רק משום דסברה שתהיה מותרת להנשא, ולענין זה הוה מחילה בטעות, מכל מקום רוצה לגרשה שלא תהיה מעוכבת להנשא, מהני מחילתה דשוב לא הוי טעות…

ג. ונשוב לענינינו, מה שיש לומר בטעם המהר"ם מינץ והכנה"ג, דנתגרשה בגט פסול יכול לגרש בעל כרחה דהטעם דהיא מחלה החיובים שלה… ועין עוד בתשובת הר"ן סימן ל דלא מהני מחילה לענין ב' נשים, וכתבתי בתשובה דגם לענין גט בעל כרחה לא מהני מחילתה. מכל מקום בקבלה גט ונפסל, מהני מחילת השעבודים שלה לענין לגרשה בעל כרחה. אבל זה דוקא בלא ידעה מהפסול, מה שאין כן כשעשתה בשאט נפש ולא מחלה מעולם…"

לביאורו של הבית יצחק בתשובה זו, עיקר הטעם שמותר לגרשה בעל כרחה, לאחר שקבלה גט ונמצא בו פסול, הוא משום שבשעה שקבלה את הגט הראשון מחלה על כל חיובי הבעל אם יגרשנה, ועל אף שלא מועילה מחילה על חרם דרבינו גרשום כדברי הר"ן, מכל מקום בכהאי גוונא שכבר קבלה גט ונמצא בו פסול, מהני מחילתה לפטור אותו מכל חיוביו אם יסכים לגרשה שנית, ולכן אין בו חשש משום חרם דרבינו גרשום.

ובזה ביאר את דברי הכנה"ג, כי כל ההתר הוא רק כאשר האשה לא ידעה מהפסול, ובאמת הסכימה מעיקרא להתגרש, אבל אם האשה ידעה מהפסול בשעת קבלת הגט הראשון, הרי במקרה כזה לא הייתה כל מחילה, ואין התר לגרשה שנית בעל כרחה.

האם סברה זו מתירה גם לשאת אשה אחרת, או רק לגרש בעל כרחה

והנה, דבריו אלו של הבית יצחק, הם כעין סברתו של השמע שלמה שהבאנו לענין אשה שהתגרשה בגירושין אזרחיים, כי על אף שלא קיבלה מעולם גט בבית דין, מכל מקום מאחר והאשה הסכימה להפרד ולהתגרש לפי הבנתה, ונתנה את רשותה המלאה לכך שישא אשה אחרת, בכהאי גוונא גם לסוברים דלא מהני מחילת האשה להתיר לבעל לשאת אשה נוספת, מכל מקום במקרה כזה, שהאשה לפי הבנתה התגרשה ונפרדה ממנו לגמרי, לא שייך חרם דרבינו גרשום כלל.

אלא שבשמע שלמה שהבאנו, התיר מכח סברה זו לשאת אשה אחרת, אך לעומתו הבית יצחק התיר מכח סברה זו רק לגרש את האשה בעל כרחה, אבל לא לשאת אשה אחרת, משום שעל כך כבר כתב הר"ן שלא מועילה כלל מחילת האשה, ורק לענין לגרש בעל כרחה, שהיה מקום לומר שבתקנה זו מועילה מחילה, בזה חידש הבית יצחק שעל כל פנים במקרה שלהבנתה כבר נפרדה ונתגרשה ממנו לגמרי בהסכמה, מועילה מחילה זו כדי לתת גט נוסף שלא מדעתה.

מקור החילוק בדין מחילה על חדר"ג

והנה עצם החילוק בדין מחילת האשה, בין החרם שלא לשאת שתי נשים, לחרם שלא לגרש אשה בעל כרחה, יש ללמדו מדברי הבית שמואל.

דהנה הבית שמואל בסימן קטו (סק"ז) כתב, וז"ל:

"… ואם תשבע היא על איזה דבר שעשתה, שאם תעשה עוד מחויבת לקבל גט ממנו, ועברה על השבועה, נראה השבועה חל, דהא חרם רבינו גרשום היה לטובתה שאל יגרש אותה בעל כרחה, והיא יכולה למחול, מכל שכן בזמן הזה דיש לומר כבר כלו הזמן החרם, ואם כן דהשבועה היה חל עליה ועברה על השבועה, נמצא דהיא עוברת על הדת ויכול לגרש אותה בעל כרחה".

הרי כי לכאורה מבואר בדברי הבית שמואל, שהאשה יכולה למחול על חרם דרבינו גרשום, מאחר והתקנה נתקנה רק לטובתה.

אך מאידך, בסימן א (סק"כ) כתב הבית שמואל בשם הדרכי משה, שלא מועילה מחילה על חרם דרבינו גרשום, וז"ל:

"ובמקום שנהגו וכו'. אפילו בלא חרם רבינו גרשום, כיון שנהגו (שלא לשאת אשה נוספת), הוי כאלו התנה כן (ואסור לו לשאת), אלא מחמת המנהג מהני ריצוי שלה, אבל משום חרם רבינו גרשום לא מהני ריצוי שלה, דרכ"מ".

הבית שמואל מחלק בין מקרה שכל האיסור לשאת שתי נשים הוא מחמת שכך התנה עמה הבעל מראש, או שכך המנהג, ונחשב כאילו התנו כן, במקרים אלו אף שאסור לשאת שתי נשים, מכל מקום אם תתרצה האשה ותסכים, מותר לו לשאת אשה נוספת, מה שאין כן כאשר האיסור הוא מכח חרם דרבינו גרשום, לא יועיל ריצוי האשה, ואין תוקף למחילתה, ובכל גווני אסור לשאת אשה נוספת.

כפי שציין מקור דבריו הוא הדרכי משה שם (אות ח), וז"ל:

"ונראה לי דזה (שהאיסור לשאת אשה נוספת תלוי במנהג) מיירי במקום שאין שם חרם רבינו גרשום, אלא שנהגו כך, דבמקום שהחרם נוהג, אסור מטעם החרם אפילו אם תתרצה אשתו הראשונה, ומימי לא ראיתי נושא שתי נשים במקום שהחרם נוהג אף אם תתרצה הראשונה".

והנה דין זה אינו מוסכם ונחלקו בו הפוסקים, כמו שהביא הכנה"ג שם (סי' א הגב"י יז), וז"ל:

"… והר"ן ז"ל בתשובה סימן מח הביאה הרב המחבר ז"ל בטור יו"ד סימן רכח, נסתפק בזה, ומצאתי כתוב בתשובה כתיבת יד להמר"ר יצחק חן שיש לחוש לדעת גדולי עולם, דאין בידה להתיר. ועיין בתשובה להראנ"ח חלק א סימן מא. אבל הרש"ך חלק א סימן ך נראה שסובר דרשותה מהני לאפקועי חרם רבינו גרשום מ"ה. ועיין מה שאכתוב לפנינו בדין נשבע שלא ישא אשה אחרת עליה. והמנהג פשוט בזמן זה דברשותה בלבד סגי, ומעשים בכל יום ולית דימחא ביד האיש העושה זאת, לישא אשה על אשתו אחר שנתנה לו רשות, אם לא שנאמר דבמקומתינו לא נתפשט החרם ותקנת רגמ"ה כמו שיש סוברים כן, וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד".

הרי כי הר"ן נסתפק בדין זה, האם מועילה מחילת האשה על חרם דרבינו גרשום, ודעת מהרש"ך להתיר בכהאי גוונא.

אמנם כבר הביא רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע (סי' א סק"ז), בשם מהריב"ל (ח"ב סי' כא) כי הר"ן עצמו בתשובתו (סי' מח) כתב כי ספק זה יש להכריע רק על פי מנהגם של חכמי צרפת, וז"ל:

"… ולפיכך איני רואה היתר לחרם זה שלא מדעת האשה. אבל מדעת האשה בזה יש לדון דאפשר דמדעת האשה יש לו היתר, ולא עוד אלא שיש לדון שאפילו היתר אין צריך, שכיון שחרם זה לתקנת האשה נעשה, והיא אומרת אי אפשי בתקנת חכמים, כגון זו שומעין לה ואינו צריך היתר… אלא שאני מפקפק בזה כי שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה, אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם, וכל כהאי גוונא חרם בית דין הגדול כרבינו גרשום ז"ל אי אפשר להתירו, ולא עוד אלא שאפילו נאמר שלתקנת האשה בלבד נעשה, אפשר כי הרב ז"ל חשש שמתוך שהנשים כפופות לבעליהן, אם יספיק נתינת רשותה או להתיר החרם מדעתה, שמא יקניטנה בעלה עד שתרצה.

ולפיכך איני מכניס עצמי בנדון זה, אלא אני מניח הדבר לחכמים הצרפתים שהם יודעים היאך פשטה תקנה זו במקומם והיאך היו נוהגים בה, שעל פי אותו הדרך ראוי לנהוג ולהורות".

הרי כי אף שנסתפק הר"ן בדין זה, כתב שאין להכריע בו אלא על פי בירור באותם המקומות שנהגו בחרם זה, וכבר הבאנו את דברי הדרכי משה שכתב בזה"ל:

"מימי לא ראיתי נושא שתי נשים במקום שהחרם נוהג, אף אם תתרצה הראשונה".

ואם כך היה המנהג, הרי שלדברי הר"ן כך יש לפסוק למעשה, כי אין המחילה מועילה להתיר את חרם דרבינו גרשום, ואין התר לבעל לשאת אשה נוספת, גם אם נתרצתה אשתו לכך, וכפי שהביא הב"ש.

אלא שכפי שהבאנו, הרי בסימן קטו כתב הב"ש עצמו כי יכולה האשה למחול על החרם, ולהתיר לגרשה בעל כרחה, כיון שהחרם נתקן לטובתה, ולכאורה בהכרח נלמד מכך, שהב"ש מחלק בין שתי החרמות, ואף שבחרם שלא לישא אשה נוספת, לא מועילה מחילה, מהטעם שכתב הר"ן כי חרם זה נתקן גם לטובת האיש, שלא יכניס קטטה לתוך ביתו, מכל מקום בחרם השני שתיקן רבינו גרשום, שלא לגרש אשה בעל כרחה, שפיר מועילה מחילה להתיר את הדבר.

חזרת האשה מהמחילה מועילה

אמנם כשנדייק היטב בדברי הב"ש, נראה שלמעשה בדרך כלל גם אם האשה מחלה, לא יוכל הבעל לגרשה בעל כרחה. דהנה הבית שמואל שם (סי' קטו סק"ז) כתב בזה"ל:

הרי כי על אף שפתח הב"ש בכך שמחילה מועילה על החרם שנתקן לטובתה, מכל מקום למעשה לא התיר לגרשה בעל כרחה מכח המחילה, אלא משום שלאחר שנשבעה לקבל גט ועוברת על השבועה, נמצא שהיא עוברת על דת (מדין נודרת ואינה מקיימת), ולכן מותר לגרשה בעל כרחה, וצריך ביאור למה הוצרך לשנות את טעמו, ולא התיר מכח המחילה.

יתכן כי כוונתו של הב"ש תובן, על פי דברי הבית יצחק (אהע"ז ח"ב סי' סב) המובאים לעיל, שאף אם האשה התחייבה לקבל את הגט, ומועילה מחילתה, מכל מקום אם כעת חזרה בה ומסרבת לקבלו, לא ניתן לגרשה בעל כרחה, וז"ל:

לדברי הבית יצחק, גם אם ננקוט דמהני מחילת האשה על החרם, ומאחר והתקנה נתקנה לטובתה, משום כך יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים, מכל מקום יכולה לחזור בה ולסרב לגירושין, ויחזור איסור החרם למקומו, וזאת אפילו אם תתחייב בקנין או בשבועה להתגרש.

מעתה יובנו היטב דברי הבית שמואל, כי על אף שגם הוא נקט שעל חרם זה תועיל מחילתה של האשה, מכל מקום למעשה יכולה היא לחזור בה, ולא יוכל הבעל לגרשה בעל כרחה, ועל כן הוצרך הב"ש לנמק את ההתר לגרשה, בשני שלבים.

ראשית ביאר כי מדינא יכולה האשה למחול על החרם, ולכן כשנשבעה להתגרש שפיר חלה שבועתה, מפני שאיננה נוגדת את החרם, שהרי מועילה מחילתה עליו, ולאחר שהשבועה חלה, נמצא שאם תחזור בה ותסרב להתגרש, אף שחזרתה מועילה וחזר החרם למקומו, מכל מקום יוכל הבעל לגרשה בעל כרחה מדין עוברת על דת, שהרי בסירובה להתגרש היא עוברת על שבועתה, והרי היא בכלל "נודרת ואינה מקיימת", שדינה כעוברת על דת, שניתן לגרשה בעל כרחה.

הדין לאחר גירושין אזרחיים

לפי זה עולה, כי כל המניעה לגרשה אחר מחילה, היא אם האשה חזרה בה מהסכמתה, אבל כל זמן שלא חזרה, ניתן לגרשה בעל כרחה.

והדברים מתאימים מאוד למה שהבנו לעיל מתשובתו האחרת של הבית יצחק (אהע"ז ח"ב סי' ח), שביאר את עיקר התרו של הרמ"א לגרש אשה בעל כרחה, לאחר שכבר קבלה גט ונמצא בו פסול, משום מחילה, שהרי בשעה שהסכימה וקבלה את הגט הראשון, מחלה על כל חיובי הבעל אם יגרשנה. ובזה ביאר את דברי הכנה"ג, כי כל ההתר הוא רק כאשר האשה לא ידעה מהפסול, ובאמת הסכימה מעיקרא להתגרש, אבל אם האשה ידעה מהפסול בשעת קבלת הגט הראשון, הרי במקרה כזה לא הייתה כל מחילה, ואין התר לגרשה שנית בעל כרחה.

מעתה לפי זה יתכן כי כך יהיה הדין גם לאחר גירושין אזרחיים שנעשו בהסכמה, כי מכיון שהסכימה להפרד ממנו לחלוטין, ולהבנתה תמה האישות ביניהם לכל דבר, יתכן שתועיל מחילה זו להתיר לבעל לגרשה בעל כרחה בגט כשר, וכעין סברתו של השמע שלמה.

אלא שכאמור, השמע שלמה נקט שהתר זה יתיר לבעל גם לשאת אשה אחרת, לאחר שהאשה הסכימה ונתגרשה בגירושין אזרחיים, בעוד שלשיטת הבית יצחק, אשר הבאנו להם בית אב מדברי הב"ש, אין להתיר מכח זה אלא לגרשה בעל כרחה, אבל לא לשאת אשה אחרת בלא נתינת גט.

הדינים העולים והכרעת הדין

פוסקים רבים סבורים שאף אם הגט בטל מהתורה, מכל מקום מותר לבעל לגרשה בעל כרחה.
אכן אם הגט כשר מהתורה, והפסול שנמצא בו הוא רק מדרבנן, או מכח חשש וחומרא, הרי ודאי שהבעל יכול לגרשה בכפיה, ואם לא ניתן, מותר לו לשאת אשה חדשה.
אמנם לדעת האגר"מ על פי הכנה"ג, לאחר שנודע לאשה על פסול הגט, לא ניתן לגרשה שוב בעל כרחה, ובנידון דנן שנודע לה מהשאלה, אלא שלטענתה היא סומכת על אלו שאמרו לה שהגט היה כשר, צ"ע אם נחשבת כאינה יודעת מהפסול, וניתן לתת לה גט נוסף בעל כרחה.
גם אם הגט פסול ובטל מהתורה, במקרה שלפנינו שבני הזוג התגרשו בגירושין אזרחיים, יכול הבעל לגרשה בעל כרחה, או לשאת אשה אחרת לכל הדעות; או מחמת שבכהאי גוונא שהסכימה להתגרש לא תיקן רגמ"ה, או מחמת שהיא נידונית כמורדת שלאחר י"ב חודש מגרשה בעל כרחה, או מתירים לו לשאת אשה אחרת, או מחמת שהסכמתה של האשה בזה נידונית כמחילה על החרם.
ומכל מקום, באם יזדקק הבעל לישא אשה על אשתו, אין צריך לזה היתר מאה רבנים.

פסק הדין

בנידון דידן, הבעל יכול לגרש את אשתו בשנית בעל כרחה וללא הסכמתה של האשה, ובאם לא ניתן לגרשה מחמת שהאשה נמצאת במקום רחוק, יש להתיר לו לשאת אשה על אשתו.

המסקנות ההלכתיות העולות מפסק הדין

נפסק להלכה ברמ"א ונתבאר בפתחי תשובה כי כאשר בא לפנינו גט, אשר מתוכו ניכר כי בית הדין שסידר את הגט אינו בקי בהלכות גיטין, וטעה בדינים מפורסמים, יש לחוש שמא היו בו פסולים נוספים.
מעיקר הדין, אין צריך את דעתה והסכמתה של האשה להתגרש, ומועילה נתינת הגט אפילו בעל כרחה. ואולם, רבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה בעל כרחה, כפי שהביא הרמ"א.
לכאורה מפורש ברמ"א, כי אם נמצא פסול בגט לאחר מסירתו, די ברצונה והסכמתה הגמורה של האשה מעיקרא לגירושין, כדי להתיר לבעל לגרש את אשתו שוב בעל כרחה. ומקור דבריו הוא מדברי הכל בו שהובא בדרכי משה.
אלא שהפרי חדש מסתפק, שמא כל התר זה נאמר כאשר מדאורייתא האשה כבר מגורשת, ורק מדרבנן צריך לתת לה גט נוסף, אזי ניתן לתת לה את הגט השני בעל כרחה, אבל אם נמצא שהגט הראשון היה פסול מדאורייתא, אי אפשר לתת לה את הגט השני בעל כרחה. או שמא גם בכהאי גוונא, כיון שכבר הסכימה האשה להתגרש וקיבלה גט, שוב לא גזר רבינו גרשום, וכעת ניתן לגרשה שוב בעל כרחה, למרות שהגט הראשון היה פסול מדאורייתא.
בשו"ת צמח צדק הבין מדברי הפרי חדש שעיקר דעתו כצד השני, להתיר בכהאי גוונא, והסכים עמו השדי חמד, וכך נקט העמודי אש, שאף אם נתברר שהגט היה פסול מן התורה, לא גזר רגמ"ה, וניתן לגרשה בגט נוסף בעל כרחה.
אולם החכמת שלמה נקט בדעת הרמ"א, שמדובר רק כאשר הגט היה פסול מדרבנן, אבל בפסול דאורייתא עדיין קיים החרם דר"ג.
בשו"ת משפטי עוזיאל כתב להוכיח כפי צד זה, שאשה שגילתה את רצונה והסכמתה להתגרש, וגם נעשה מעשה, מותר לגרשה בעל כרחה, לפי שבכהאי גוונא לא גזר רגמ"ה.
כפי שהביא המשפטי עוזיאל, יסוד הסברא מבואר בדברי השואל ומשיב, שנקט שטעמם של שתי תקנות רגמ"ה הם אחד, כדי שלא יוכל הבעל להתעולל באשתו ולגרשה בעל כרחה, ולכן אם האשה כבר הסכימה להתגרש, וקיבלה גט, בכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה, ואף אם נמצא שהגט היה פסול בודאי, ניתן לגרשה בעל כרחה, או לשאת עליה אשה אחרת.
על פי זה חידש המשפטי עוזיאל, כי מאותו טעם יש להתיר לגרש אשה בעל כרחה, אף אם לא ניתן לה גט בבית דין, אלא שנתגרשה בגירושין אזרחיים, כי כיון שהאשה כבר נתרצתה לצאת מבעלה, ועשתה מעשה לשם כך, שוב לא תיקן רגמ"ה, ומותר לגרשה בעל כרחה.
אמנם באגרות משה דן אף הוא בשאלה זו, האם לאחר שהסכימה לגירושין אזרחיים, ניתן לגרש את האשה בעל כרחה, והרב השואל שם רצה לפרש את טעם התר הרמ"א, כי מאחר שכבר הסכימה האשה להתגרש, שוב אין איסור לגרשה בעל כרחה, גם אם נתחרטה אחר כך, ולכן קל וחומר שמותר לגרש בעל כרחה אשה שהתגרשה בערכאות, וחשבה שבזה נסתיים קשר האישות שביניהם לחלוטין.
אך האגר"מ בתשובתו חלק עליו, כי לא מסתבר שלאחר שהסכימה האשה להתגרש, אינה יכולה לחזור בה, שהרי אין שום איסור על האשה לחזור בה מהסכמתה להתגרש. ולכן ניתן לפרש התר זה לגרש את האשה פעם שניה בעל כרחה, רק באחד משני האופנים דלהלן.
הדרך הראשונה היא לבאר שההתר נאמר רק כאשר מעיקר הדין הגט כשר, אלא שיש בו איזה פסול המצריך נתינת גט נוסף, אבל מאידך גם בעלה אינו יכול להחזירנה אליו בלא קידושין חדשים, ובכאי גוונא לא תיקן ר"ג לחייבו לקדשה מחדש, ומותר לתת לה גט נוסף בעל כרחה.

הדרך השניה היא שמדובר גם בגט שלא חל כלל מדאורייתא, אבל האשה איננה יודעת שהגט היה פסול, ולדעתה כבר מגורשת היא, ובכהאי גוונא אין הבעל מחוייב לידעה בפסול הגט, ויכול לתת לה גט נוסף בעל כרחה, ולא חיישינן כאן לדיני קבלה בטעות, כיון שמדינא אין צורך בהסכמת האשה לקבלת גט, ובכהאי גוונא גם לא תיקן רבינו גרשום.
בכנה"ג כתב בשם מהר"ם מינץ, שכל התר הרמ"א הוא רק אם האשה לא ידעה מפסול הגט הראשון, והובא בבאר היטב. מדבריו למד האגר"מ כדרך השניה.
אך השדי חמד כתב בשם הצמח צדק שביאר את טעמו של הכנה"ג באופן אחר, כי אם יודעת האשה כי הגט הראשון היה פסול, חוששים שמא בכוונה קיבלה גט פסול, ולא הסכימה מעולם להתגרש. כדבריו כתב גם בשו"ת בית יצחק.
האגר"מ תמה כי זה יתכן רק במקרה בו דן הצ"צ, שהאשה הטעתה את בית הדין בכתיבת השמות בגט, ויתכן שעשתה כן בכונה כדי לפסול אותו, אבל כאשר הגט נפסל משום שבית הדין טעה בדיני הגט, לא מסתבר לחשוש שהאשה ידעה את הדינים שבית הדין טעה בהם.
מכך הוכיח האגר"מ כי טעמם של מהר"ם מינץ והכנה"ג, הוא שכל ההתר לגרש את האשה בעל כרחה, הוא כאשר האשה איננה יודעת מהפסול ולדעתה כבר מגורשת היא, ובכהאי גוונא אין הבעל חייב לידע אותה בפסול הגט, ויכול לתת לה גט נוסף ללא הסכמה נוספת.
למסקנת האגר"מ במקרה שהאשה כבר התגרשה בגירושין אזרחיים, לא שייכים שני טעמי ההתר האמורים, שהרי אין כאן גט כלל, ומדינא היא אשתו לכל דבר, וגם האשה עצמה אינה סבורה שחלו גירושין על פי דיני התורה, אין מקום להתיר לגרשה בעל כרחה.
דבריו הם שלא כדברי המשפטי עוזיאל שהבאנו, שצידד להתיר בכהאי גוונא. לדבריו כיון שהאשה כבר נתרצתה לצאת מבעלה, ועשתה מעשה לשם כך, שוב לא תיקן רגמ"ה, ומותר לגרשה בעל כרחה, כפי שלמד מדברי השואל ומשיב, ולכן אף אם לא ניתן לה גט בבית דין, אלא שנתגרשה בגירושין אזרחיים, סוף סוף נתרצתה לצאת מבעלה, ואף עשתה כן במעשה, ובכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה לאסור לגרשה בעל כרחה.
גם בשו"ת להורות נתן פסק כדעת האגרות משה, כי אי אפשר לגרש אשה בעל כרחה לאחר שהסכימה לגירושין אזרחיים, וזאת על פי דברי הכנה"ג שהתר זה נאמר רק כאשר האשה סברה שהגט היה כשר, ולא במקרה כזה שמעולם הסכימה לגט כשר, אלא רק לגירושין אזרחיים.
עוד הוסיף בשו"ת להורות נתן, כי גם אם האשה חתמה על הסכמה להתגרש, ועשתה קנין, הרי מלבד שלא חל הקנין, משום שאין תוקף לקנין בדבר שאינו ממוני, ונחשב כ"קנין דברים" בעלמא, הרי יתירה מכך מצינו שאפילו אם נשבעה או נדרה לקבל גט, צריך להתיר לה את הנדר, כדי שתקבל את הגט ברצון גמור, ללא חשש כפיה כל שהיא.
כך מבואר בדברי המהר"ם מינץ, כי אין תוקף להתחייבות להתגרש, ואף אם היה לה תוקף, היה על הבעל לוותר עליה, כדי שהגט יתקבל מרצון גמור, ולולי זה, הדבר הוא בכלל חרם דרבינו גרשום, שלא לגרש אשה שלא מרצונה החופשי.
גם הבית יצחק מסיק שאף אם האשה התחייבה לקבל את הגט, לא מהני, ואם כעת חזרה בה ומסרבת לקבלו, לא ניתן לגרשה בעל כרחה. לדבריו, גם אם יש מקום לומר דמהני מחילת האשה על החרם, ומאחר והתקנה נתקנה לטובתה, יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים, מכל מקום יכולה לחזור בה ולסרב לגירושין, ויחזור החרם למקומו, אפילו אם תתחייב בקנין או בשבועה להתגרש.
עוד הוסיף בשו"ת להורות נתן, כי אף אם האשה טעתה וסברה כי על ידי הגירושין בערכאות, מותרת היא להנשא גם מדין תורה, לא יוכל אחר כך הבעל לגרשה בעל כרחה. לדבריו, לולי שהתנה רבינו גרשום שאם כבר התגרשה בגט פסול, מותר לגרשה שוב כעל כרחה, היה אסור לעשות כן, ולכן אין מקום להתיר אלא מה שהתנה רבינו גרשום להדיא, כאשר כבר נעשה מעשה גירושין בבית דין של ישראל, ולא כאשר התגרשה רק בערכאותיהם.
עוד הוסיף, כי לשיטת הפר"ח הנ"ל, שהסתפק שמא ההתר הוא רק כאשר האשה מגורשת גמורה מן התורה, והגט פסול רק מדרבנן, ורק אז מותר לתת לה גט נוסף בעל כרחה, אם כן פשיטא שאם הגירושין הראשונים היו בערכאות, אין מקום לדון כלל.
נמצא כי דעתו של שו"ת להורות נתן, כדעת האגרות משה, כי אשה שהתגרשה מרצונה בערכות, אף על פי כן אסור לגרשה בגט כשר בעל כרחה, וזאת אפילו אם חתמה על התחייבות בקנין להתגרש, ואף אם טעתה וסברה שהפירוד בערכאות, מתיר אותה גם על פי דיני התורה.
להלן בהמשך המאמר, נביא את דבריו של שו"ת שמע שלמה, שחידש כי לאחר גירושין אזרחיים מותר לגרש את האשה בעל כרחה, מטעם אחר, מדין מחילה על חרם דרבינו גרשום, ושלא כדברי האגרות משה ולהורות נתן.
הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן דן גם הוא להתיר לגרש אשה בעל כרחה, לאחר שנתגרשה בערכאות, אך למעשה לא סמך על זה, והצריך התר מאה רבנים כדי לגרשה בעל כרחה או להתיר לבעלה לשאת אשה אחרת.
לפי כל האמור, במקרה בו הגט הראשון היה כשר מעיקר הדין, ורק לחומרא בעלמא מצריכים אנו לתת לאשה גט נוסף, ודאי שניתן לתת לאשה את הגט השני בעל כרחה, וכך מובא בשם הגרי"ש אלישב זצ"ל בפסקי דין ירושלים.
נמצא כי בביאור התרו של הרמ"א לגרש את האשה בגט שני בעל כרחה, נאמרו כמה דרכים:

דעת החכמ"ש (ודרכו הראשונה של האגרות משה) כי ההתר הוא רק כאשר מדינא האשה כבר מגורשת, אלא שהגט פסול מדרבנן, או משום חשש וחומרא. על דרך זו חלקו הצמח צדק והשדי חמד, ונקטו כי למסקנת הפר"ח התר הרמ"א הוא גם במקרה שהגט היה פסול מדאוריתא.

הכנה"ג בשם מהר"ם מינץ חידש, כי ההתר הוא רק אם האשה לא יודעת שהגט הראשון פסול.

לדעת הצמח צדק כוונתו היא, כי אם האשה ידעה שהגט הראשון היה פסול, יש לחשוש שמא מעולם לא הסכימה האשה להתגרש, וכל הסכמתה נבעה מחמת ידיעתה שהגט פסול.

אך האגרות משה חלק, כי חשש זה לא יתכן אלא בטעות שנגרמה על ידי האשה, ולא בפסולים וטעויות שבית הדין טעה בהם, ואינם ידועים לאשה מראש. ולכן פירש כי לדעת המהר"ם מינץ כל ההתר הוא כאשר האשה סבורה שהיא כבר מגורשת, ואזי אין חובה ליידע אותה בפסול הגט, וניתן לתת לה גט נוסף, אבל אם כבר נודע הדבר לאשה, וחזרה בה מהסכמתה לקבל גט, אי אפשר לכופה ולגרשה בעל כרחה.

לשיטת האגר"מ אם מעולם לא קיבלה גט בבית דין, אלא שנפרדה ממנו בערכאות, אין כל התר לגרשה בעל כרחה, לכולי עלמא, כך היא גם דעתו של שו"ת להורות נתן. אמנם לדעת המשפטי עוזיאל, על פי סברת השואל ומשיב, כל שכבר עשתה האשה מעשה, והסכימה להתגרש מבעלה לפי הבנתה, לא גזר ר"ג.
אך מתשובתו של הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן עולה, כי למעשה לא סמך על התר זה לבד, והצריך לצרף התר מאה רבנים.
במקרה שהגט הראשון כשר מדינא, ורק מחמת חומרא בעלמא מצריכים נתינת גט נוסף, לכולי עלמא אפשר לתת לה את הגט בעל כרחה, וכן פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
בנידון דנן יש מקום להסתפק בדבר, שהרי האשה טוענת גם כעת כי שאלה את בית הדין הראשון, והיא סומכת על תשובתם כי הגט הראשון כשר, ולדבריה אינה מאמינה לבית הדין דנן החושש לפסלותו של הגט, ואם כן יתכן כי גם לדעת האגר"מ, דינה כאשה אשר אינה יודעת מפסול הגט, וסבורה כי כשר הוא, ובכהאי גוונא מותר לתת לה גט נוסף בעל כרחה, וצ"ע.
האבני נזר מחדש, כי גם במקרה בו קיים התרו של הרמ"א, וניתן לגרש את האשה בעל כרחה, לאחר שבעבר הסכימה וקיבלה גט, אלא שנמצא בו פסול, מכל מקום אין להתיר לבעלה לשאת אשה אחרת בלא גט נוסף.
לדבריו, לא התירו אלא לגרשה בעל כרחה, משום שלאחר שהסכימה וקיבלה גט, אינה יכולה לחזור בה, ונחשב כאילו גם הגט השני ניתן מדעתה, אבל אין להתיר לבעל לשאת אשה אחרת, מאחר ובאיסור חרם דרבינו גרשום שלא לשאת שתי נשים, אין כל התר גם אם האשה מסכימה, ואם כן גם הסכמתה הקודמת להתגרש לא תועיל לזה.
אמנם החכמת שלמה שם, כתב כי בכהאי גוונא שנמצא הגט פסול מדרבנן, אזי אם לא ניתן לגרשה בעל כרחה, מתירים לו לשאת אשה על אשתו, ואין צורך בהתר מאה רבנים.
גם הבית יצחק שסובר דלא כשיטת החכמת שלמה, שההתר לגרשה שנית בעל כרחה הוא אפילו אם הגט הראשון היה פסול מדאורייתא, מכל מקום מסיק גם הוא כי אין להתיר לו לשאת אשה אחרת, אלא במקרה שהגט הראשון פסול רק מדרבנן, שכיון שמדאורייתא אינה אשתו, ואף אינה ראויה לדור עימו ללא קידושין חדשים, לא גזר רבינו גרשום, ויכול לשאת אשה אחרת, אם אי אפשר לגרשה שנית.
לדברי האגר"מ אשה שנתגרשה בגירושין אזרחיים, ומסרבת לקבל גט, דינה כמורדת, וניתן להתיר לו לשאת אחרת על ידי התר מאה רבנים. ובמקרה שאי אפשר להשיג מאה רבנים, אין למחות ביד מי שיתיר לגרשה בעל כרחה, כיון שיתכן שנחשבת גם כעוברת על דת.
גם המנחת יצחק נקט לדינא, שאשה שהתגרשה בגירושין אזרחיים אפשר להתיר לבעלה לישא אשה אחרת מדין מורדת.
טעמם של האגר"מ והמנח"י הוא על פי פסק הרמ"א שכתב לגבי מורדת שרוצה לצערו, כי לאחר י"ב חודש, אם הבעל רוצה לגרש, צריכה לקבל גט ממנו בעל כרחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם. וכן פסק הבית שמואל.
גם בפסק דינו של הגר"א אטלס זצ"ל, כתב בנידון דומה להתיר מדין מורדת. ובפרט בגירושין אזרחיים ששניהם אינם רוצים זה את זה. אלא שהאריך שם לדון, שאם ההיתר הוא מדין מורדת, אזי אם נתיר לו לשאת אשה אחרת, יתכן שצריכים לזה "היתר מאה רבנים".
כפי שהביא שם, דעת רבי עקיבא איגר, הנחלת יעקב (מבעל נתיה"מ) ושו"ת עין יצחק, להתיר במורדת אפילו בלי מאה רבנים, ובלי השלשת גט. ואילו דעת החתם סופר והבית שלמה, שצריכים היתר מאה רבנים והשלשת גט.
תשובתו של רעק"א עוסקת באשה שהגישה לערכאות תביעת גירושין אזרחית, ולדעתו בעל שאשתו מורדת, אינו צריך מאה רבנים כדי להתיר לו לשאת אשה אחרת, וקל וחומר מי שהגישה בקשה לגירושין אזרחיים.
לעומתו חלק החתם סופר, וכתב כי אמנם האיסור לגרש אשה בעל כרחה, חמור מן האיסור לשאת אשה נוספת, אך מכל מקום כדי לשאת אשה נוספת, תמיד צריך התר מאה רבנים, למרות שהאשה מורדת.
בשו"ת עין יצחק כתב כי לכאורה דינה של אשה המורדת או עוברת על דת, האם בעלה צריך התר מאה רבנים כדי לשאת אשה נוספת, תלוי בדעות הפוסקים לגבי אשה שזינתה. לדעת השב יעקב שלא הצריכו התר מאה רבנים אלא באשה שנשתטתה, אבל כל שהאשה מצידה פשעה, מותר לבעלה לשאת אחרת גם בלי מאה רבנים, כך הדין גם בעוברת על דת או מורדת. אבל לדעת החמד"ש שכל ההתר באשה שזינתה הוא משום שנאסרה על בעלה, ולא נחשב הדבר שיש לו "שתי נשים", אם כן לכאורה במורדת או עוברת על דת, אין להתיר בלא מאה רבנים.
אך למסקנא כתב העין יצחק כי יש להתיר לכולי עלמא, שהרי במהרי"ק עצמו שהוא מקור סברא זו שהביא החמד"ש, משמע שאין צריך מאה רבנים בכהאי גוונא.
הלכה למעשה לא התירו האגר"מ והמנח"י לשאת אשה נוספת, במקרה שהאשה מורדת, אלא על ידי התר מאה רבנים. וכך פסק האחיעזר, כי אף שמעיקר הדין נראה שלא צריך התר מאה רבנים, למעשה מחמירים בדין זה.
ואולם נראה, כי בנידון דנן שהבעל הוא מבני ספרד הפוסקים כדעת מרן השו"ע, שהחרם של רבינו גרשום הסתיים בסוף האלף החמישי, הרי שאין מקום להסתפק, ואם נתיר לו לשאת אשה אחרת, אין צריך לזה היתר מאה רבנים.
עוד דן הגר"א אטלס זצ"ל, כי אם ההיתר ניתן מחמת דין מורדת, הלא מורדת צריכה הכרזה תחילה, וכך כתב השואל ומשיב, כי אין להתיר לבעל לשאת אשה אחרת כאשר אשתו מורדת, ללא הכרזה כדין מורדת.
ואולם נראה, כי אף שגם מדברי החתם סופר נראה שלהתיר חדר"ג במורדת צריך להתרות בה, וכן הביא בשדי חמד בשם עבודת הגרשוני לגבי עוברת על דת. מכל מקום כבר כתב האחיעזר כי מדברי הפוסקים מבואר שלא הצריכו התראות והכרזות כדיני מורדת הרגילים, אלא רק התראה בעלמא לכתחילה, שאם לא תחזור בה יתירו לו לשאת אשה אחרת, אבל אם אין האשה כאן, ולא ניתן להתרות בה, אינו מעכב את ההתר, כי לא החרים ר"ג בכהאי גוונא.
הגר"א אטלס זצ"ל הסיק, כי אם כבר התגרשו בגירושין אזרחיים, אין תועלת בהכרזה, שהרי מטרת ההכרזה היא שהאשה תחזור לחיות עם בעלה בשלום, וכיון שכאן דעתה לפירוד מוחלט, הכל יודו שאין צורך בהתראה ולא בהכרזה כדי להתיר לו איסור חדר"ג.
אולם בשו"ת שמע שלמה העלה שאשה זו אינה נחשבת למורדת כלל, אכן בסוף דבריו כתב להתיר לבעלה לשאת אשה אחרת, מטעם אחר, לדבריו מאחר והאשה הסכימה להפרד ולהתגרש לפי הבנתה, והסכימה לכך שישא אשה אחרת, בכהאי גוונא גם לסוברים דלא מהני מחילת האשה להתיר לבעל לשאת אשה נוספת, מכל מקום במקרה כזה, שהאשה לפי הבנתה התגרשה ונפרדה ממנו לגמרי, לא שייך חרם דר"ג כלל.
לביאורו של הבית יצחק, עיקר הטעם שמותר לגרשה בעל כרחה, לאחר שקבלה גט ונמצא בו פסול, הוא משום שבשעה שקבלה את הגט הראשון מחלה על כל חיובי הבעל אם יגרשנה, ואף שלא מועילה מחילה על חרם דרבינו גרשום כדברי הר"ן, מכל מקום בכהאי גוונא שכבר קבלה גט ונמצא בו פסול, מהני מחילתה לפטור אותו מכל חיוביו אם יסכים לגרשה שנית, ולכן אין בו חשש משום חרם דרבינו גרשום.
בזה ביאר בתשובה זו (לעיל הבאנו שבתשובה אחרת ביאר כדרך הצמח צדק הנ"ל) את דברי הכנה"ג בשם המהר"ם מינץ, כי כל ההתר הוא רק כאשר האשה לא ידעה מהפסול, ובאמת הסכימה להתגרש, אבל אם ידעה מהפסול בשעת קבלת הגט הראשון, הרי לא הייתה כל מחילה, ואין התר לגרשה שנית בעל כרחה.
דבריו אלו הם כעין דברי השמע שלמה שהבאנו לענין אשה שהתגרשה בגירושין אזרחיים, כי על אף שלא קיבלה מעולם גט בבית דין, מכל מקום מאחר והאשה הסכימה להפרד ולהתגרש לפי הבנתה, ונתנה את רשותה המלאה לכך שישא אשה אחרת, בכהאי גוונא גם לסוברים דלא מהני מחילת האשה להתיר לבעל לשאת אשה נוספת, לא שייך חרם דר"ג כלל.
אלא שבשמע שלמה, התיר מכח סברה זו לשאת אשה אחרת, אך לעומתו הבית יצחק התיר מכח סברה זו רק לגרש את האשה בעל כרחה, אבל לא לשאת אשה אחרת, משום שעל כך כבר כתב הר"ן שלא מועילה כלל מחילת האשה.
והנה עצם החילוק בדין מחילת האשה, בין החרם שלא לשאת שתי נשים, לחרם שלא לגרש אשה בעל כרחה, יש ללמדו מדברי הבית שמואל.
מבואר בדברי הבית שמואל בסימן קטו, שהאשה יכולה למחול על חרם דרבינו גרשום, שלא לגרש אשה בעל כרחה, מאחר והתקנה נתקנה רק לטובתה.
אך מאידך, בסימן א כתב הבית שמואל בשם הדרכי משה לחלק בין מקרה שכל האיסור לשאת שתי נשים הוא מחמת שכך התנה עמה הבעל מראש, או שכך המנהג, במקרים אלו אם תתרצה האשה ותסכים, מותר לו לשאת אשה נוספת, מה שאין כן כאשר האיסור הוא מכח חרם דרבינו גרשום, לא יועיל ריצוי האשה, ואין תוקף למחילתה, ובכל גווני אסור לשאת אשה נוספת.
והנה דין זה אינו מוסכם ונחלקו בו הפוסקים, כמו שהביא הכנה"ג, כי הר"ן נסתפק בדין זה, האם מועילה מחילת האשה על חרם דרבינו גרשום, ודעת מהרש"ך להתיר בכהאי גוונא.
אמנם כבר הביא רבי עקיבא איגר בשם מהריב"ל, כי הר"ן עצמו בתשובתו כתב כי ספק זה יש להכריע רק על פי מנהגם של חכמי צרפת, וכבר כתב הדרכי משה: "מימי לא ראיתי נושא שתי נשים במקום שהחרם נוהג, אף אם תתרצה הראשונה". הרי שלדברי הר"ן כך יש לפסוק למעשה, כי אין המחילה מועילה להתיר את חרם דרבינו גרשום, ואין התר לבעל לשאת אשה נוספת, גם אם נתרצתה אשתו לכך, וכפי שהביא הב"ש.
אלא שכפי שהבאנו, הרי בסימן קטו כתב הב"ש עצמו כי יכולה האשה למחול על החרם, ולהתיר לגרשה בעל כרחה, כיון שהחרם נתקן לטובתה.
לכאורה נלמד מכך, שהב"ש מחלק בין החרמות, ואף שבחרם שלא לישא אשה נוספת, לא מועילה מחילה, מהטעם שכתב הר"ן כי חרם זה נתקן גם לטובת האיש, שלא יכניס קטטה לתוך ביתו, מכל מקום בחרם שלא לגרש אשה בעל כרחה, שפיר מועילה מחילה להתיר את הדבר.
אמנם כשנדייק היטב בדברי הב"ש, נראה שלמעשה בדרך כלל גם אם האשה מחלה, לא יוכל הבעל לגרשה בעל כרחה.
למעשה לא התיר הב"ש לגרשה בעל כרחה מכח המחילה, אלא משום שלאחר שנשבעה לקבל גט ועוברת על השבועה, נמצא שהיא עוברת על דת (כנודרת ואינה מקיימת), ומותר לגרשה בעל כרחה.
יתכן כי כוונתו של הב"ש תובן, על פי דברי הבית יצחק המובאים לעיל, כי גם אם ננקוט דמהני מחילת האשה על החרם שנתקן לטובתה, ויכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים, מכל מקום יכולה לחזור בה ולסרב לגירושין, ויחזור איסור החרם למקומו.
בכך יובנו דברי הבית שמואל, כי על אף שגם הוא נקט שעל חרם זה תועיל מחילתה של האשה, מכל מקום למעשה יכולה היא לחזור בה, ולא יוכל הבעל לגרשה בעל כרחה, ועל כן הוצרך הב"ש לנמק את ההתר לגרשה, מדין עוברת על דת.

כי לאחר שמדינא יכולה האשה למחול על החרם, ולכן כשנשבעה להתגרש שפיר חלה שבועתה, ואיננה נוגדת את החרם, הרי לאחר שהשבועה חלה, נמצא שאם תחזור בה ותסרב להתגרש, אף שחזרתה מועילה וחזר החרם למקומו, מכל מקום בסירובה להתגרש היא עוברת על שבועתה, והרי היא בכלל "נודרת ואינה מקיימת", שדינה כעוברת על דת, שניתן לגרשה בעל כרחה.

לפי זה עולה, כי כל המניעה לגרשה אחר מחילה, היא אם האשה חזרה בה מהסכמתה, אבל כל זמן שלא חזרה, ניתן לגרשה בעל כרחה.
יתכן כי כך יהיה הדין גם לאחר גירושין אזרחיים שנעשו בהסכמה, כי מכיון שהסכימה להפרד ממנו לחלוטין, ולהבנתה תמה האישות ביניהם לכל דבר, יתכן שתועיל מחילה זו להתיר לבעל לגרשה בעל כרחה בגט כשר, וכעין סברתו של השמע שלמה.
אלא שכאמור, השמע שלמה נקט שהתר זה יתיר לבעל גם לשאת אשה אחרת, בעוד שלשיטת הבית יצחק, אשר הבאנו להם בית אב מדברי הב"ש, אין להתיר מכח זה אלא לגרשה בעל כרחה, אבל לא לשאת אשה אחרת בלא נתינת גט.

נשארו שאלות? השאירו פרטים ונחזור אליכם:

תקופת הגירושין מלאה בסימני שאלה, ואין בעלי מקצוע רבים שיספקו לך תשובות לשאלות עוד קודם חתימה על ייצוג. לצורך הקלת התהליך ומתוך שליחות לסייע ככל הניתן ללקוחותינו, סיכמנו עבורך את השאלות שהתקבלו אצלנו בתקופה האחרונה, כדי לשתף ידע ולתת כתף בתקופה לא פשוטה. במידה ויש לך שאלה שלא מופיעה כאן, ניתן לפנות באמצעות הטופס שבתחתית העמוד, נשוב בהקדם עם תשובה מפורטת.