פסק דין
א. לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי חיפה שקבע כי לא ידון בתביעת הכתובה של המערערת עד להשלמת ההליכים הרכושיים המתנהלים לפני בית המשפט לענייני משפחה, וזאת נוכח העיקרון שעל פיו אין אישה זכאית, על דרך כלל, לכפל זכויות – זכויות על פי חוק יחסי ממון מחד גיסא וזכויות מכוח התחייבות הבעל בכתובה מאידך גיסא. (באומרנו "לפנינו ערעור" המכוון לתוצר של בקשת רשות ערעור שהתקבלה ושהמבקשת – המערערת ביקשה כי לאחר שתתקבל, אם תתקבל, ידון בה בית דיננו כבערעור. בית הדין קבע כי ידון בערעור בכפוף להפקדת ערובה שאותה אכן הפקידה המערערת, בהמשך לכך בהתאם להוראת בית הדין בהחלטה קודמת פתחה תיק מתאים, תוך תשלום האגרה כדין, בהחלטה האמורה הובהר גם כי נוכח הבקשה הנ"ל לא תידרש הגשה של כתב ערעור נוסף עם פתיחת התיק, ועל כן עתה כאמור "לפנינו ערעור".)
לפנינו אף תשובת המשיב לערעור זה (גם התגובה הוגשה תחילה כתגובה לבקשת רשות הערעור, אך הוגשה שוב, לאחר שנקבע כי בית הדין ידון בערעור, כתגובה לערעור עצמו, ומשכך נקבע אף לגביה כי אין צורך בהגשתה בשלישית לאחר פתיחת התיק), ומאחר שהצדדים הסכימו כי בית הדין ידון בו על פי החומר שבתיק וללא דיון פרונטלי, ובהחלטות קודמות נקבע כי כך אכן ייעשה, הרי שהגיעה עת ההכרעה.
ההחלטה האמורה, מושא הערעור, היא החלטה שניתנה תחילה לפרוטוקול. וזו לשון הפרוטוקול הנצרכת לענייננו (שורות הפרוטוקול המהוות את ההחלטה האמורה הודגשו, הדגשה שאינה במקור):
האישה: התחתנו [ב־]25.6.2012. נולדו לנו שתי בנות התגרשנו בתאריך 21.3.2024. אני תובעת כתובה 555,000 ש"ח. אני תובעת את כל הכתובה.
בית הדין: מדוע את תובעת את הכתובה?
ב"כ הבעל: אני מנסה לייעל את הדיון, אני סבור שאנו מקדימים את הצורך לדון בנושא הכתובה כי יש הליך רכושי פתוח בבית המשפט ושם יש איזון משאבים ובמקרה הזה על פניו האיזון שהאישה תקבל עולה על גובה הכתובה ואפילו משמעותית ככל הנראה, ואם בית הדין ירצה לראות מסמכים יש בידי להציג.
בית הדין: מה תגובתך, אם יש הליך רכושי פתוח זה גובר על הכתובה – האם זה נכון?
ב"כ האישה: גובה הסכום לא מגיע לגובה הכתובה, לפי חוות דעת האקטואר מדובר על סכום 300,000 ש"ח לערך אולי יגדל או יקטן בעקבות שאלות הבהרה, כך שגובה הכתובה בכל מקרה גדול יותר.
בית הדין: על האישה היה בתביעה לומר שהיא תובעת כתובה למרות הליך רכושי שמתנהל במקביל.
ב"כ האישה: לדעתנו יש לפסוק על הכתובה עוד לפני הליך הרכוש בבית המשפט ויש פסקי בית הדין הגדול בעניין זה.
בית הדין: בית הדין דנן אמר את דברו ויחזור ויאמר שיש לדון על הכתובה רק לאחר סיום כל ההליך הרכושי, ולכן כרגע תביעת הכתובה תעמוד לפני בית הדין אם יהי[ה] צורך, רק לאחר הליך סיום הרכושי.
ב"כ האישה: למרות שזה בניגוד פסקי בית הדין הגדול. כמו כן אנו טוענים לשיטתנו כי לא מדובר על כפל זכויות כיון שהבעל הוא זה שפנה לבית המשפט.
ב"כ הבעל: אני אמרתי שזה עולה על סכום הכתובה כי חוות [ה]דעת הנוגעת לכספים, והיא לא סופית, היא אכן מדברת על סכום של 300,000 [ש"ח] בערך, אבל יש איזון על נכס השקעה שקנו בזמן נישואיהם ורשום על שם האיש בלבד. ערך שווי הנדל"ן 2.7 [מיליון ש"ח] לערך, חצי הוא של השותף שלו ונשאר לו לערך 1.3 שמתוך זה מגיע לה לפחות 400,000 ש"ח.
בית הדין: מדוע זה שונה מכל דירת הצדדים שלא נכנס לאיזון?
ב"כ הבעל: כי לצדדים הייתה קרקע נוספת בשיתוף והם מכרו אותה לאחרונה והאישה קיבלה מחצית [מ־]560,000 [ש"ח]. הקרקע המדוברת פה נקנתה בתקופת הנישואין ואנו מסכימים שבמסגרת חוק יחסי ממון הקרקע תחולק אבל זה בכל דבר ועניין רשום רק על שמו, ולכן הוא נכס בר איזון ולא שייך לשני הצדדים.
בית הדין: רק אנחנו צריכים הסבר מדוע כל זה לא נאמר קודם הדיון והיינו חוסכים זמן שיפוטי והזמנת הצדדים?!
ב"כ הבעל: כל מה שידוע לי זה ידוע לאישה ובא כוחה שהם פתחו בהליך והם היו צריכים ליידע את בית הדין. אותי לימדו שיש להגיע ולהפתיע וזה מה שעשיתי כרגע. אם היא רוצה לדון בכתובה ולוותר על איזון המשאבים אנו מוכנים לעשות זאת כרגע אבל לא ניתן גם לבקש איזון ובאותה מידה לבקש לדון על הכתובה.
בית הדין: בית הדין ימשיך את דיון הכתובה ושמיעת טענות הצדדים רק לאחר סיום ההליך הרכושי ושמורה לאישה הטענה לטעון כי איזון המשאבים אינו כולל את המגרש שעלה בדיון ולפיכך יש לקיים את הדיון.
עם זאת בהמשך להחלטה שניתנה לפרוטוקול, ולאחר שהמערערת הגישה לבית הדין בקשה, ניתנה בי"ג בכסלו התשפ"ה (14.12.24) גם החלטה קצרה בכתב, בחתימת כל חברי המותב, וזו לשונה:
תביעת הכתובה תישמע אחר סיום כלל ההליכים ובכפוף להסבר התובעת כי איזון הנכסים לא כולל את המגרש ויש צורך בדיון כתובה.
ב. המערערת משיגה על החלטתו של בית הדין קמא בכמה מישורים, טענותיה באו בארוכה ולהלן נביא את תמציתן:
ראשית מלינה היא על העדר הנמקתה של ההחלטה: ההחלטה שבכתב אינה מנומקת כלל ואף הנמקת ההחלטה כפי שניתנה לפרוטוקול הדיון – דלה היא.
שנית: מן הנימוק, 'רזה' ככל שיהיה, שניתן להחלטה בפרוטוקול הדיון, עולה כי בית הדין קמא גורס: (א) מן החומר שלפניו עולה כי המערערת צפויה לקבל חלק מזכויות המשיב במסגרת איזון המשאבים העתיד להיפסק בבית המשפט; (ב) הסכום שתקבל המערערת במסגרת איזון המשאבים אמור להיות מקוזז מכתובתה; (ג) כתוצאה של האמור ייתכן שיתייתר הדיון בכתובה כיוון שכל הסכום הכתוב בה יקוזז; (ד) אף שייתכן שלבסוף לא יהיה בסכום שייפסק במסגרת איזון המשאבים כדי לקזז את מלוא סכום הכתובה – ובכלל זה האפשרות כי בית הדין יקבע כי חלק מהסכום שייפסק לזכותה במסגרת ההליך בבית המשפט הוא סכום שלו היא זכאית, על פי חוק או על כל פנים לפי דין תורה, גם שלא מכוח איזון המשאבים, ועל כן אין לקזזו – מאחר שהדבר אינו ידוע מראש, וודאי לא ידוע מראש כמה ייוותר מן הכתובה, אין לדון בכך אלא לאחר שתתבהר התמונה המלאה לעניין זה, היינו לאחר סיום ההליכים הרכושיים בבית המשפט.
ובאשר לכך טוענת המערערת:
(א) ההנחה כי יש לקזז כל סכום שייפסק במסגרת איזון המשאבים מן הכתובה (המפורסמת אף בין המשפטנים והדיינים בביטוי העממי 'אין כפל מבצעים') שנויה במחלוקת, ככלל, ויש לה חריגים אף אליבא דהגורסים אותה על דרך כלל, וממילא אין מקום להניחה מראש, וודאי שלא מבלי לשמוע טענות בעניינה ומבלי לנמק את קבלתה.
(ב) אף אם תתקבל ההנחה האמורה, מכל מקום חוב הכתובה הוא חוב ברור, ככל שלא ייטענו ויתקבלו טיעונים להפסד הכתובה; מועד פירעונו הגיע עם גירושי הצדדים ואין כל הצדקה לדחות את הדיון בטענות לעניינו, ככל שישנן כאלה, ואת פירעונו לאחר הדיון בהן, וכל שכן לדחות את פירעונו ככל שאין טענות כאלה, עד להשלמת הליכים משפטיים התלויים ועומדים עדיין, וכל שכן שעה שתלויים הם ועומדים בערכאה אחרת, רק בשל האפשרות – או אפילו הוודאות – כי בסופם של הללו ייפסקו סכומים שמן הדין, לדעת בית דין קמא, כי לא ישולמו בנוסף לפירעון הכתובה אלא ייחשבו כחלק ממנו (או הוא ייחשב חלק מהם).
המערערת מסתמכת בטענתה זו על פסיקות קודמות של בית דיננו, בתיק 1357812/1, בתיק 1315967/1 ובתיק 1129398/1. אף בעומדה לפני בית הדין קמא הזכירה את קיומן של כאלה, אך כפי שמלמד הפרוטוקול – למרות בקשתה המפורשת לא נזקק בית הדין קמא לנמק מדוע גורס הוא אחרת וסוטה מפסיקות אלה של בית דיננו. (אכן על פי ההלכה ושיטת המשפט הנהוגה בבתי הדין שאינה כוללת את עיקרון התקדים המחייב – רשאי היה בית הדין קמא לסטות מפסיקות אלה, אך ראוי היה כי ינמק את עמדתו השונה מהן לגופה.)
(ג) על אחת כמה וכמה שאין מקום לדחיית פסיקת ופירעון חוב הכתובה כאמור, מן הטעם האמור, שעה שעומדת למערערת טענה כי הסכום שתהיה זכאית לו מכוח איזון המשאבים אינו עולה כדי הכתובה כולה. וממילא – לא זו בלבד שההימנעות מההכרעה בעניין הכתובה ומגבייתה מייד עם הגירושין תביא לעיכוב קבלת זכויותיה, ולא אך זו שאין ברצון להימנע מהתדיינות 'מיותרת' כדי להצדיק עיכוב זה, שהרי התדיינות שתביא לקבלת הזכויות במועדן או קרוב לו ככל האפשר אינה 'מיותרת', אלא שההתדיינות אינה מיותרת גם משום שתידרש היא על כל פנים לצורך פסיקת החיוב בסכום שבו עולה סכום הכתובה על סכום איזון המשאבים. וכיוון שכך ודאי הוא שאין הצדקה לדחות את ההתדיינות האמורה. בכלל טיעון זה גם כי אף אם נניח שהשאלה אם אכן עולה סכום הכתובה על סך הזכויות שמכוח איזון המשאבים אם לאו תלויה בשאלה אם תביעה מסוימת הנדונה בבית המשפט – בעניינו התביעה לקבל מחצית מזכויותיו של המשיב בנכסי דלא ניידי הרשומים על שמו (ועל שם שותף נוסף, צד ג), אך נרכשו, לפי הנטען, מכספים שחלקם היו של המערערת מקדמת דנא או שכולם או חלקם משותפים הם – הרי שאף ההכרעה בשאלה זו צריכה להיות לפני או במקביל להתדיינות בבית המשפט, כדי לאפשר את גביית הכתובה, או חלקה, ככל שתתקבל עמדת המערערת, בהקדם: לפני פסיקת בית המשפט או למצער, ככל שתימשך ההתדיינות בבית הדין, מייד לאחר פסיקת בית הדין ומבלי שפסיקה זו תתעכב בשל עיכובו של תחילת הדיון בה עד לאחר הכרעת בית המשפט בהליכים שלפניו.
ג. המשיב, בתגובתו לערעור, טען מנגד בקצרה, תוך שהוא כמעט נמנע מלהשיב לגופן של הטענות ומותיר לשיקול דעת בית הדין, כלשונו, את "שאלת הקדמת מועד הדיון (הוכחות) בנושא חיוב הכתובה והיקפו בבית הדין האזורי". כל שהשיב המשיב לגופו של עניין הוא כי לטעמו לא קיימת דחיפות בדיון בעניין הכתובה מאחר שזה עתה קיבלה המערערת לידיה סכום של 565,000 ש"ח, מחצית תמורת מגרש משותף שמכרו הצדדים, וכי מאחר שצפויה פסיקה בהליך איזון המשאבים (ולעניין זה מטעים המשיב כי חוות דעת המומחה באשר לאיזון הוגשה לבית המשפט זה מכבר, רוצה לומר – לכאורה – כי סביר להניח אפוא כי הפסיקה תינתן בקרוב) וכן איזון הנכס האמור, ולפיכך "יכול בהחלט ודיון בשאלת הכתובה יהפוך להיות תיאורטי ומיותר לחלוטין – אגבי כילוי זמנו היקר של בית הדין ושל הצדדים". המשיב מזכיר כי "הפסיקה הרבנית מכירה באפשרות לדחיית מועד הדיון בשאלת הכתובה לצורך קבלת ההכרעה הרכושית בתיק בית המשפט", זאת כנראה בהסתמך על המפורסמות, שכן אסמכתה לדברים אין הוא מביא, ובין כך ובין כך אין המשיב מנמק מדוע אין לקבל את העקרונות שנקבעו בכמה פסיקות של בית דין זה, שהובאו כאמור בדברי המערערת, וששללו "אפשרות" זו.
כן אין המשיב מגיב עניינית לטענה כי בעניינם של הצדדים יש מקום לחייב בכתובה בנוסף לאיזון המשאבים, ולא כל שכן לטענה כי יש מקום לפסיקה כזו גם על דרך כלל, או לטענה כי נוכח רכישת הנכס האמור, לפי הנטען, מכספים משותפים הרי שחלוקתו הצפויה אינה אמורה להשפיע, לכולי עלמא, על עניין הכתובה ומשכך, אף אם איזון יתר המשאבים יביא לקיזוז חלק מן הכתובה, עדיין תיוותר לזכות המערערת יתרת הכתובה והדיון בה אפוא אינו עשוי להיות 'תיאורטי ומיותר'.
ד. הצדדים הסכימו, כאמור, כי בית דיננו יפסוק בערעור זה על בסיס כתבי הטענות והחומר שבתיק וללא דיון פרונטלי, והגיעה אפוא עת ההכרעה.
לאחר העיון בדברים אנו מקבלים את הערעור. ונבאר:
מן הדין, הדין עם המערערת וכפי שאכן התבאר בכמה פסקי דין קודמים של בית דין זה כי אין לדחות את הדיון בכתובה ואף לא את גבייתה עד לאחר איזון המשאבים:
כך התבאר באריכות, לעניין גביית הכתובה, בדברי הגר"א הישריק בפסק הדין בתיק 1129398/1, ושם נומק הדבר הן בשלילת העיקרון של קיזוז הזכויות שמכוח האיזון מן הכתובה והן בקביעה כי אף אם יש מקום לקיזוז כזה אין הוא מצדיק את דחיית תשלום הכתובה.
[…] ההנחה המקובלת בבתי דין רבים כי אין מצב שבו תקבל האישה גם את הכתובה וגם את מחצית הרכוש, לרבות מחצית הרכוש שצבר הבעל […] שיטתי בעניין זה שונה וידועה. אך בהבהרתי זו לא אסתמך על שיטתי ואומר כך:
גם לשיטה הסוברת כאמור שאין האישה יכולה ליהנות משני עולמות, גם לקבל כתובה […] וגם לקבל מחצית רכוש של הבעל מכוח חוק יחסי ממון […] אין כל מקום למנוע בעת הזאת את תשלום הכתובה המגיע לאישה בדין תורה […]
לפנינו אישה שפסקנו כי מגיע לה כתובה על פי דין תורה. החוב הוא חוב ברור וזמן פירעונו כבר הגיע. עתה אנו רוצים למנוע מהאישה, שחוב זה – ברור שמגיע לה כבר עכשיו על פי כל אמת מידה הן באבן העזר והן בחושן משפט – משום שאנו חוששין שבעתיד, לאחר הליך שברוב הפעמים נמשך על פני זמן רב, היא תיקח מבעלה בכוח החוק ועל ידי פסיקה של בית המשפט עוד כספים שאינם מגיעים לה […]
האם זוהי תיחשב לסיבה למנוע ממנה עתה את תשלום הכתובה המגיעה לה בדין? הרי בכסף הזמן הוא גורם כלכלי עיקרי. לדוגמה: נניח שכתובת האישה 180,000 ש"ח או למעלה מכך, והאישה מעוניינת עתה לקנות לעצמה דירה […] מחירי הדירות אינם 'ממתינים' להחלטות של בית המשפט […] ועתה אנו אומרים לאישה כי גם סכום זה – המגיע לה על פי דין תורה עכשיו – לא ניתן לה לגבותו ונעכב אותה עיכוב שבהחלט יכול להימשך שנה או כמה שנים כאשר ערך הכסף ביחס לדירות נשחק, וכי מי יפצה אותה על כך? ויתרה מכך: מי ישלם לה הוצאות דיור עד שיהיה בידה הסכום המשמעותי […]
לדעתי אין כל אפשרות למנוע מן האישה לגבות מייד עכשיו את הכתובה המגיעה לה בדין על פי ההלכה ועכשיו. וכי אנו נרמוס את תוקפה של הכתובה מפני בית המשפט ופסיקתו בעתיד? אנו נגרום לזלזול במעמד הכתובה שהיא החוב האמיתי של הבעל כלפי אשתו ונמתין לפסיקה של בית המשפט […]
גם אם אסכים עם דעה זו ש'אין כפל מבצעים' הרי שה'נפגע' מכך אינו יכול להיות חוב הכתובה שיסודו בהלכה ובהררי קודש אלא איפכא […] 'קיזוז' של הסכומים אך בצורה הפוכה. דהיינו לדוגמה: אם הכתובה היא של 300,000 ש"ח ובסופו של ההליך המשפטי בבית המשפט יחליט בית המשפט כי יש להעביר לצורך איזון המשאבים 250,000 ש"ח מחלקו של הבעל […]
דעת הרוב באותו פסק דין, רוב שכלל את אחד החתומים מטה (הרב שינדלר), חלקה אומנם על הגר"א הישריק בנסיבות אותו מקרה, אך שם לא דובר בעיכוב הדיון בכתובה – העשוי לגרור עיכוב נוסף בגבייתה אף לאחר שיוכרע עניין איזון המשאבים, שהרי אז רק יחל הדיון בה – אלא בעיכוב הגבייה בלבד, ולא זו אף זו: אף בעמדת הרוב שם שהצדיקה את הקידזוז ואת עיכוב הגבייה הובהר מפורשות כי אין זאת אלא נוכח הצטרפותם של ספקות רבים בעצם חיוב הכתובה, שאם כי לגביהם הכריע בית הדין כי אין בהם כדי לשלול את החיוב, מכל מקום ראויים היו הם להצטרף למכלול השיקולים כדי לקבוע את הקיזוז בנסיבות אותו מקרה וכן את דחיית גביית הכתובה עד עת איזון המשאבים ותוך ביצוע הקיזוז האמור. לא כן בהעדרם של ספקות כאלה (או לעניין הדיון בכתובה – כל עוד לא דן בית הדין וקבע כי אכן קיימים ספקות כאלה), ולא כל שכן שעה שעולה טענה שעל פיה אפילו יאומץ עיקרון הקיזוז עדיין תיוותר בידי האישה זכות לגביית חלק מן הכתובה העולה על הסכום הצפוי להתקבל מכוחו של האיזון.
כך התבאר גם בפסק הדין בתיק 1315967/1, גם הוא פסק דין שאחד החתומים מטה (הרב ציון לוז־אילוז) היה חלק מן המותב שנתן אותו:
חיוב כתובה הוא חוב גמור שזמן פירעונו עם הגירושין וכדאיתא באבן העזר (סימן צג סעיף א). ונחלקו הראשונים אם מותר לבעל לתת לאישה גט פיטורין כשאין בידו לפרוע את הכתובה מיידית (ועיין באבן העזר סימן קיט סעיף ו) […]
שיעור חיוב זה צריך להיקבע בעת הגירושין, מכיוון שחובה לשלם הכתובה באותה עת ואין לעכב את פירעונה עד שייערך האיזון בפועל. אכן אם האיזון נערך לפני הגירושין, בעת הגירושין יקבע איזה סכום ישלם הבעל, אם את סכום הכתובה (כשתשלום האיזון שהבעל צריך לשלם פחות משיעור הכתובה, או כשבמסגרת האיזון האישה חייבת לשלם לבעל, ואז סכום זה יופחת מכתובתה) או את דמי האיזון (כשערכם עולה על דמי הכתובה). אך אם בעת הגירושין לא הסתיימו עדיין הליכי האיזון, חובה על הבעל לשלם סכום הכתובה מיידית, ולכשיושלם הליך האיזון ייקבע אם עליו לשלם מעבר לסכום זה את שיעור האיזון, אם האישה חייבת לשלם לו דמי איזון, או שיצא ידי חובתו במה ששילם הכתובה […]
זכותה של האישה לדרוש לקבל על כל פנים את כל סכום כתובתה עתה מיידית, עם הגירושין, כפי שקובע דין תורה, אף שסכום זה עולה על הסכום העכשווי שהיא אמורה לקבל לעת הזאת במסגרת איזון המשאבים, שהרי זמן פירעון הכתובה כבר הגיע. אלא שלאחר זמן כשתרצה לקבל את יתרת מה שמגיע לה במסגרת איזון המשאבים – בזה נימא שתחילה יש לקזז מהסכומים העתידיים הללו את מה שכבר קיבלה בכתובתה, ורק את הסכום המגיע לה מעבר לסכום הכתובה היא תקבל כשייגמלו זכויות הבעל בעיתן ובזמנן […]
הדבר פשוט שתשלום הכתובה הוא לאלתר, מייד לאחר הגירושין בפועל, וכפי שביארנו, ואילו תשלום הזכויות הוא בעתיד עם היגמלן של הזכויות.
מהגמרא (כתובות קי, א) בסוגיית 'הפוכי מטרתא למה לי' (כאשר יש חובות הדדיים זה כנגד זה), עולה שכאשר זמן הפירעון של החובות אינו אותו זמן החוב הראשון נגבה תחילה, וכשיגיע זמן פירעונו של החוב השני הוא ייפרע, ואין לקזז חובות שבעתיד מהחוב הרובץ כעת.
גם אם נקבל שיטת בית הדין האזורי שהבעל יכול לטעון כנגד הזכויות הכספיות של האישה, אין זה אלא כאשר יגיע זמנן להיפרע […] את החוב מחמת הכתובה חייב הבעל לשלם כבר כעת […]
(וראה עוד בפסק דין זה שבו העיר בית הדין גם:
[…] שאף שמנהג בתי הדין שלא להגבות כתובה וגם זכויות המגיעות במסגרת איזון המשאבים, במה דברים אמורים? בזכויות שצבר הבעל ורשומות על שמו, שבהן יש לאישה זכות רק מכוח החוק והמנהג ולא משורת הדין, אך בנכסים הרשומים על שמו ועל שמה, שבהם יש לה זכויות מעיקר הדין כשותפה, כגון דירה, מכונית, חשבון בנק, חסכונות וכו' הרשומים על שם שניהם – בהם תקבל האישה את המחצית הרשומה על שמה משורת הדין, ואין זה גורע מזכותה לקבלת כתובה מלבד זכויות אלו.
ואם אכן כטענת המערערת הנכס הרושם על שם המשיב (ועל שם צד ג) נרכש בכספים שכולם או חלקם היו שלה הרי שגם הערה זו רלוונטית לנדוננו.)
אותו עיקרון נקבע גם בפסק דין נוסף של מותב אחר של בית דין זה בתיק 1283801/2, שבו אזכר בית הדין גם את שני פסקי הדין הנ"ל (פסק הדין בתיק 1129398/1 ופסק הדין בתיק 1315967/1) ואף קודם לאזכורם קבע אף הוא:
בנוגע למועד החיוב טוען הבעל כי יש לדחות את החיוב עד לפסיקת איזון המשאבים הנדון בערכאה אחרת.
לדרישה זו ברובד העקרונו והמהותי לא הביא המערער כל אסמכתה, ואכן אין כזאת: חיוב הכתובה חל עם הגירושין ואין כל צידוק לדחותו, וודאי לא לדחותו לזמן ממושך ובלתי־ידוע, בשל האפשרות לקיזוז עתידי, כך אפילו הייתה זכות הקיזוז העתידי ודאית וכל שכן כשאינה ודאית.
וכך נפסק בפסק דין נוסף שאף לו שותף היה אחד החתומים מטה (הרב ציון לוז־אילוז) בתיק 1357812/1, שבו לא נשאלה השאלה אם לדון בכתובה קודם פסיקת איזון המשאבים אלא אם לגבותה – אף שכבר נפסק האיזון האמור ולשיטות הגורסות כי אין לחייב את הבעל בו ובכתובה במקביל לכאורה התקיימה עילה לקיזוז, ונקבע (תוך שבית הדין מפנה לפסקי הדין הנ"ל כמו גם לפסק דינו ולניתוחו של בית הדין הרבני האזורי חיפה בתיק 918948/7) כי מן הדין אף לגבות את הכתובה מייד, והקיזוז – אם יתקיים – יתקיים בעתיד לכשיבשילו הזכויות ויגיע מועד גבייתן:
בית הדין הוסיף בנימוקיו לפטור את המשיב מתשלום הכתובה גם משום שאין 'כפל תשלומים'. זאת אומרת: גם אם היה הבעל מחויב בכתובה, הרי שמאחר שבמסגרת איזון המשאבים הוא מחויב להעביר לאישה מזכויותיו הכספיות סכום שעולה על גובה הכתובה, הרי שהוא פטור מלשלם את שניהם – גם את הכתובה וגם את איזון המשאבים, ולכן בית הדין פטר את המשיב מלשלם את הכתובה עתה בפועל (גם לדעת המיעוט).
נגד מסקנה זו טוענת המערערת שמועד תשלום הכתובה הוא מיידי, ואילו תשלום איזון המשאבים הוא עתידי.
לדעתנו האמת איתה, וככל שבעל מחויב בתשלום של כתובה, יש להורות על תשלום הכתובה לאלתר, ובמסגרת איזון המשאבים יש לקזז את הסכום המשולם בעבור הכתובה מהזכויות שיגיעו לאישה בעתיד (כשהן מחושבות לפי היוון עכשווי).
ה. עיקרון זה לא נסתר בפסקי דין אחרים, ולדעתנו אינו יכול להיסתר. כך היא הלכה פסוקה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כד): "אין נזקקין אלא (לתובע) תחלה", וכפי שביאר שם הרמ"א:
פירוש: ראובן תובע שמעון בענין שלא יוכל לומר "פרעתי", ושמעון משיב "יש לך משלי כל כך", ומבקש זמן להביא עדים יותר מל' יום שהוא זמן בית דין – אף על פי שאנו יודעים שיש לו עדים שיודעים בדבר נזקקים לתובע וצריך לשלם לו מיד.
וכך בענייננו ובכל דדמי ליה:
האישה היא "ראובן" שבדברי הרמ"א, תובעת היא את בעלה "שמעון", לפרוע את כתובתה, טענת "פרעתי" ככל הנראה אינה יכולה להיות לו, ואף אם ייתכנו טענות אחרות – אין בכך אלא כדי שלא נאמר "צריך לשלם לו מיד", אבל ודאי הוא שצריך לדון בתביעה מייד, וכמבואר שם ברמ"א עוד "והוא הדין אם התובע רוצה שישמעו דבריו תחלה קודם שישמעו דבריו של נתבע", היינו שאף שישנן טענות ואין מקום לגבייה מיידית – יש לשמוע את התביעה תחילה, זכות הכוללת את זכותו של התובע להישמע תחילה טרם שיטען הנתבע נגדו "קודם שישמעו דבריו של נתבע", ומכל שכן שכוללת היא – בבחינת 'בכלל מאתיים מנה' – את עצם הזכות להשמיע את התביעה מייד ולמצות את הדיון בה ולא לדחותו עד למועד שבו יוכל הנתבע להציג נגדה את טענת הקיזוז: אי אפשר לעכב את הדיון או את הפירעון עד להכרעתה של ערכאה אחרת בהליך שלפניה, הכרעה שסביר להניח שלא תהיה אלא לאחר "יותר מל' יום", שמא כתוצאה של אותה הכרעה תעמוד ל"שמעון" הטענה "יש לך משלי כל כך". כך אפילו אם קיימת סבירות ממשית שכך יהיה, שהלוא סבירות זו אינה יותר מ"אנו יודעים שיש לו עדים שיודעים בדבר". "צריך לשלם לו מיד", ולכשתיווצר או תתברר עילת הקיזוז – יושבו, או יקוזזו, תשלומי היתר.
ואף קל וחומר הוא, שהרי בדין האמור טוען "שמעון" כי כבר עתה חייב לו "ראובן" או תופס משלו כנגד חובו שלו ל"ראובן", אלא שנדרש זמן כדי להוכיח ולברר את טענתו, ולמרות זאת נדרש הוא לפרוע את חובו עתה, ולכשתתברר טענתו – יוכל לדרוש את ההשבה. מצב זה דומה למצב שבו טוען הבעל הנדרש לפרוע כתובה כי צפויה פסיקה שלפיה על האישה לשלם לו כספים בשל איזון המשאבים ומבקש הוא לקזז כספים אלה, שחייבת היא לו (לטענתו) כבר עתה אלא שהחוב טרם התברר, מכתובתה.
קל וחומר כשלא בכך מדובר אלא בטענה כי צפוי הוא להידרש לשלם לה כספים שככל שאכן ישלמם לה תקום אז עילת השבה מכוחו של ראיית התשלום כתשלום כפל. לאמור: עתה לכולי עלמא אין האישה חייבת לאיש דבר שכנגדו יקוזז חיובו כלפיה בכתובה, כל הנדון הוא שמא בעתיד תקום עילת הקיזוז, כשאפשר שאף אם ייפסק איזון המשאבים בפועל אכן יחושב אז הקיזוז והאיש יפרע לאישה רק את הסכום היתר על הכתובה – וממילא לא תידרש היא להשיב לו דבר מן הכתובה עצמה שאותה יפרע לה הוא כבר עתה, אלא שאם אכן יפרע לה בעתיד את החיוב שייווצר מכוח פסיקת איזון המשאבים, ללא שיקוזז ממנה סכום הכתובה, אזי – אם אכן נקבל את העמדה העקרונית השוללת חיוב בכתובה ובאיזון המשאבים במקביל ואף נדחה את העמדה שלפיה נדון דידן ראוי להחרגה מכללו של עיקרון זה – תידרש האישה אז, בעתיד, להשיב את סכום הכתובה שאותו תקבל עתה. בכגון דא קל וחומר הוא שאין מקום למנוע מן האישה עתה את זכויותיה בשל אותה זכות קיזוז או השבה עתידית.
רק כשזכות הקיזוז או ההשבה עצמה היא מיידית וודאית (או צפויה להתברר בתוך ל' יום) אין לגבות את החוב שכנגד, בשל העקרון של 'הפוכי מטרתא למה לי' וכפי שצוטט לעיל מפסק הדין בתיק 1315967/1. לא כזזכות זו אינה ודאית או אינה מיידית.
ו. אומנם יש לבעל דין מקום לטעון מנגד כי העיקרון של "נזקקים לתובע תחילה" סויג בשולחן ערוך (שם), "ואם זיילי נכסי דנתבע נזקקין לו תחלה", וביאר הרמ"א (שם) בהמשך לדבריו דלעיל:
וצריך לשלם לו מיד אם לא שזיילי נכסיה ויש היזק בזה לנתבע […] וכל כיוצא בזה […] אם לא שזיילי נכסי הנתבע (בית יוסף בשם הרשב"ץ) או שיש לנתבע היזק בזה כפי ראות עיני הדיינים.
ומשכך שמא יטען המשיב כי אם תיפסק הכתובה כבר עתה ואף תיגבה מיידית, שמא לכשייפסק איזון המשאבים בבית המשפט – ייגבה ממנו הסכום שייפסק שם לטובת המערערת ללא קיזוז, שכן בית המשפט עשוי שלא לקבל את העמדה הגורסת את זכות הקיזוז המדוברת, ולכשיבקש לגבות את דמי הכתובה שפרע בחזרה – ימצא עצמו בפני שוקת שבורה, והרי זה בכלל "יש לנתבע היזק" המצדיק את ההימנעות מלהיזקק לתובע תחילה.
אלא שאף אם נקבל טענה זו אין בה כדי להצדיק את ההימנעות מלדון כבר עתה בתביעת הכתובה ואף לא כדי להצדיק הימנעות מפסק דין בתביעה זו. לכל היותר יש מקום – מכוחו של חשש זה – לעכב את גביית הכתובה בפועל. ולא זו אף זו: גם לעיכוב כזה אין הצדקה אם יש פתרון אחר שימנע את חשש ההיזק המדובר, ופתרון כזה הוצע בפסק הדין בתיק 1129398/1 שצוטט לעיל:
[…] מה שעלינו לעשות הוא שבעת גביית חוב הכתובה כעת תצהיר ותתחייב האישה לפני בית הדין כי אם ייפסקו לטובתה על ידי בית המשפט סכומים שאינם מגיעים לה על פי דין תורה
– נקטע את הציטוט כדי להוסיף ולבאר דהיינו סכומים שבית הדין יקבע כך לגביהם, לרבות אם יקבע כי על פי דין תורה, אם כעיקרון כללי ואם בנסיבות המקרה שלפניו, אין מקום לגבותם בנוסף לכתובה ויש לקזזם ממנה –
הרי היא מודה מעכשיו כי מה שקיבלה על ידי בית הדין ייחשב כאילו קיבלה אותו בעבור חוק יחסי ממון […] אפשר לכתוב זאת בהסכם […] כך יהיה הדבר מעוגן משפטית […]
ונעיר כי לכאורה אף ללא הסכם והתחייבות כזו אפשר לעגן את הדברים בגופו של פסק הדין לכתובה. אין סיבה שפסק דין שבו נקבע כי פלוני זכאי לגבות סכום מסוים מאלמוני אך יידרש להשיב לו את אותו סכום או חלקו במועד מאוחר יותר ובכפוף לתנאים מסוימים לא יהיה תקף.
כך הוא הדין: שעה שקמה לאישה זכות לגבות את כתובתה – אין לעכב את הגבייה עד להכרעה בענייני הרכוש, ודאי לא כשאין ודאות קרובה כי זו אמורה להינתן בתוך שלושים יום, וכל שכן שאין לעכב את הגבייה עד לקיומה בפועל בדרך של תשלומי זכויות עתידיים – מתוך זכויות שטרם הבשילו – על פי פסיקת איזון המשאבים שתיראה גם כתשלום הכתובה. ואף שעה שיש לאיש טענות נגד חיוב הכתובה עצמו – אין לעכב את בירורן של הטענות ואת פסק הדין שבו ייקבע אם חייב הוא בכתובת אשתו אם לאו עד להכרעה בענייני הרכוש. לכתחילה יש לפסוק בעניין הכתובה אף קודם לגירושין, ואם לא כך נעשה, מאחר שמייד עם הגירושין קמה, עקרונית, זכות גביית הכתובה, אין הצדקה לעכב את הבירור הנחוץ לשם מימושה של זכות זו, ככל שנחוץ בירור כזה.
ז. המשיב, כאמור לעיל, טען אומנם כי לא קיימת דחיפות בדיון בעניין הכתובה מאחר שזה עתה קיבלה המערערת לידיה סכום של 565,000 ש"ח. אך טענה זו – ודאי אינה יכולה להתקבל:
ראשית, זכותו של אדם לבירור תביעותיו ולגביית המגיע לו אינה תלויה בשאלה אם זקוק הוא לכסף בדחיפות אם לאו. גם אם עשירה המערערת כקורח – אם יש לה תביעה צודקת נגד המשיב זכאית היא כי בירור תביעתה לא יידחה ללא הצדקה או הכרח של ממש וזכאית היא אף לגבות את המגיע לה מייד (בכפוף לעקרונות הכלליים של "זמן בית דין"). לא בירור התביעה המיידי וגביית החוב מצריכים עילות והצדקות מיוחדות של "דחיפות" אלא להפך: ההימנעות מהם מצריכה עילות מיוחדות.
ושנית, גם לגופה של טענה: סכום של 565,000 ש"ח הוא אומנם סכום נכבד, אך לא סכום עתק שמיש שמחזיק בו בידיו אינו זקוק עוד למאום. לסבר את האוזן נשווה את הדברים לדוגמה שניתנה בפסק הדין בתיק 1129398/1 הנ"ל שבו הוסבר הצורך שלא לעכב את הדיון בכתובה ואת גבייתה – הסבר שבא אף הוא רק לסבר את האוזן בדבר העוול הנגרם בשל העיכוב, אם כי האמור הזכות שלא לעכב את הבירור אינה תלויה בכך. שם הוטעם שככל שהאישה הזכאית לכתובה מעוניינת, למשל, להשתמש בסכום שאותו זכאית היא לגבות כדי לרכוש דירה לעצמה, הרי שעיכוב הגבייה יגרום לה הפסד ניכר בשל עליית המחירים ובשל הצורך לשכור דירה בינתיים. טעם זה שריר וקיים גם בענייננו: גלוי וידוע הוא כי ברוב המקומות בישראל אין די בסכום של 565,000 ש"ח כדי לרכוש דירה, אומנם אפשר להתבסס על סכום זה כ'הון עצמי' ולרכוש את הדירה בסיוע הלוואת משכנתה, אך כידוע ככל שנדרשת הלוואה גדולה יותר נדרש גם החזר גדול יותר לא רק במישור של 'קרן' העשויה להיפרע בעתיד מדמי הכתובה שייגבו לכשייגבו אלא גם במישור של תשלומי ריביות, ובפירעון הכתובה העתידי – ללא ריבית כמובן – לא יהיה משום פיצוי על הפסד נוסף זה.
ח. סוף דבר:
הערעור מתקבל.
עניינם של הצדדים יושב לבית הדין האזורי שידון בתביעת הכתובה לגופה. מועדי הדיונים ייקבעו מטבע הדברים וכבכל הליך בהתאם לאילוצי יומנו של בית הדין, אך שאלת קיומו או תוצאתו של ההליך הרכושי בבית המשפט לא תובא בחשבון בהקשר זה ולא תשמש עילה לעיכוב הדיונים בתביעת הכתובה או לעיכוב גבייתה (פרט, כמובן, לדחיית דיונים בשל אילוצים של דיונים מקבילים באותו מועד בשתי הערכאות ובהתאם לנוהל לעניין דחיית דיון בשל דיון מקביל).
במסגרת ההליך רשאי המשיב כמובן לטעון לזכות הקיזוז ובית הדין קמא בפסק דינו יכריע, מלבד לגופה של קביעת הכתובה, גם בטענה אם – בכלל או בנסיבות העניין – אכן יש מקום לקיזוז בין הכתובה לזכויות שעל פי חוק יחסי ממון, וכך גם באשר לשאלה אם יש מקום לכלול בקיזוז כזה גם את הזכויות בנכס הרשום בחלקו על שם המשיב ושלטענת המערערת נרכש מכספים שיש לה חלק בהם וזכותה לקבלת חלקו נובעת מכך ולא מחוק יחסי ממון.
ככל שייקבע כי יש מקום לקיזוז כזה: אם באותה עת כבר יינתן פסק דין סופי (או אף פסק דין שאינו סופי אבל כזה הניתן לגבייה מיידית, לאמור כי אף אם יוגש עליו ערעור לא יינתן בעניינו צו עיכוב ביצוע) בהליך הרכושי, שעניינו יהיה בזכויות ברות גבייה מיידית – יוכל הקיזוז להתבצע מיידית מולן. אולם אם בעת שיינתן פסק הדין לעניין הכתובה לא יינתן עדיין פסק דין כאמור בהליך הרכושי או שהאיזון שייקבע בו יהיה בזכויות שטרם הבשילו ומכאן שלא תתאפשר גבייה מיידית שלהן – תעמוד למערערת הזכות לגבות את כתובתה מייד תוך הבטחת זכות הקיזוז בעתיד על ידי התחייבות שתאושר כהסכם בבית הדין או אף על ידי הוראה מתאימה בגוף פסק הדין שלעניין הכתובה.
(למותר לציין כי האמור "מייד" לעניין גבייה כפוף כמובן לכללים הרגילים של "זמן בית דין" "סידור לבעל חוב" וכדומה – הכול לפי העניין והנסיבות. עוד למותר לציין כי על פסק דינו של בית הדין קמא הן לגבי הזכאות לכתובה הן לגבי הקיזוזים, לכשיינתן, יוכל מי מהצדדים שיחפוץ בכך לערער בכפוף לכללים המבוארים בתקנות הדיון, ואין האמור באשר לגבייה או לקיזוז כדי לאשר מראש פסק דין כשה ולמנוע את זכות הערעור או כדי לקבוע כי לא יינתן במקרה של ערעור כזה צו לעיכוב ביצוע.)
נוכח קבלת הערעור – אין צו להוצאות. הערובה להוצאות שהפקידה המערערת בקופת בית הדין תושב לה בהתאם לנהלים.
פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודת הזהות שלהם.
ניתן ביום י"ג בשבט התשפ"ה (11/02/2025).
