החלטה
לפנינו בקשת המשיבה ל"תיקון טעות סופר" בהחלטה מכ"ד בטבת התשפ"ב (28.12.21) ול"עיון מחדש בהחלטה שלא להשית על המערער הוצאות עקב טעות שנפלה".
תיקון הטעות המבוקש עוסק בפסקה דלהלן בפסק דיננו (ההדגשה אינה במקור):
עיינו בדברים ובאנו למסקנה, כי אף שיש מן הצדק בחלק מדברי המערער, וכמה מטענות המשיבה אינן צודקות, מכל מקום, לגופו של עניין דין בקשת המשיבה להידחות.
המשיבה מעירה, ובצדק, כי המילה "המשיבה" שאותה הדגישה בבקשתה, והדגשנו עתה אף אנו בציטוט דלעיל, היא טעות סופר וצריך להיות "המערער". אף שלא ברור הצורך בהטרחת בית הדין בזוטי־דברים ממין זה של תיקון טעות סופר הניכרת ומובנת לכול ושבכל מקרה אינה משליכה על התוצאה הסופית, מאחר שהגישה המשיבה בקשה זו ומאחר שהצדק עימה כמובן, כפי שעולה מגוף הפסקה ומכלל ההחלטה וכאמור לעיל, נעתר בית הדין לבקשה וקובע מפורשות כי יש לקרוא את הפסקה האמורה בהחלטה כאילו נאמר בה "המערער" במקום המילה "המשיבה" המודגשת.
ברם בניגוד לחלקה זה של הבקשה, שתהינו מה הצורך בו ושמא אכן לא בא אלא כמבוא וכסלילת הדרך לחלקה האחר (ואכן המשיבה עצמה הקדימה לכלל בקשתה על שני חלקיה את המשפט "משעה שבפסק הדין נפלה טעות סופר"), דינו של החלק האחר להידחות:
בחלק זה של בקשתה מלינה המשיבה על האמור בהחלטה:
המשיבה מתנגדת לבקשה, ובין השאר מציינת כי בקשה דומה של המערער נדחתה בעבר – לעניין זה נעיר כבר עתה כי אין הדברים מדויקים: בשעתו לא דחה בית הדין את הבקשה אלא קבע כי המערער יוכל להעלותה בדיון.
לדבריה לא טענה כי בקשה דומה של המערער נדחתה בעבר ומציינת כי אף ציטטה בסעיף 6 לתגובתה את אותה החלטה שבה נקבע כי המערער יוכל להעלות את טענותיו במועד הדיון. ואכן כך ציטטה המשיבה בתגובתה, אלא שתחילתו של הטיעון אינה נכונה, ובאמירת חצאי אמיתות כידוע אין יוצאים ידי חובה.
בסעיף 6 לתגובה אכן ציטטה המשיבה את ההחלטה שהורתה כי המערער יוכל להעלות את טיעונו בדיון, אך בסעיף 8 לתגובה ציטטה המשיבה מפרוטוקול הדיון את דבריה שלה עצמה (ההדגשה אינה במקור):
כמה ימים לאחר הגשת הערעור הגישה חברתי בקשה ואמרה שדנים גם בסמכות בנושא מזונות ילדים ואבקש לומר: אין ערעור על סמכות מזונות ילדים, חברתי הגישה באוגוסט בקשה ובית הדין הרבני דחה את בקשתה […]
הבקשה שהוגשה "באוגוסט" – למען הסר ספק – היא כמובן אותה בקשה עצמה שבעניינה ניתנה ההחלטה המדוברת, אף שלאמיתו של דבר הוגשה היא בראשית ספטמבר כפי שציינה המשיבה בסעיף 6 האמור ובצדק – אין אנו נתפסים לכך, טעות במהלך דברים שבעל פה בדיון בין שלהי אוגוסט לראשית ספטמבר אינה בלתי אפשרית, אולם ברור כי היא היא שכן לא הוגשה בקשה אחרת בעניין זה באוגוסט (ולו הוגשה הרי שגם לגביה נכונים הדברים שנאמרו בהחלטתנו כי הטיעון שלפיו דחה בית הדין בקשה זו – אינו אמת).
ומכאן לבקשה לעניין ההוצאות:
בהחלטתנו כתבנו (גם כאן אין ההדגשה במקור):
מאחר שדחיית הבקשה אינה, בעיקרה, מן הטעמים שהעלתה המשיבה, ומאחר שכשם שייתכן שניסה המערער להטעותנו בבקשה זו שבה התעלם מההחלטה המוקדמת של בית הדין קמא, כך ייתכן שניסתה המשיבה להטעותנו בהצגת הדברים כאילו לא עלה עניין המזונות בדברי המערער בשלב מוקדם יותר או כאילו בקשה קודמת שלו בעניין זה "נדחתה" – אין אנו מוצאים לנכון להשית הוצאות על המערער בגין בקשה זו.
המשיבה, בזיקה לטענתה האמורה, כי המילים שהדגשנו עתה אינן נכונות, מבקשת לעיין מחדש בקביעה כי לא יושתו הוצאות על המערער בגין בקשתו שנדחתה. דינה של בקשה זו להידחות משני טעמים:
1. מאחר שאף לו היה המודגש שגוי – הלוא הקביעה כי לא יושתו הוצאות נומקה בנימוק נוסף, כמצוטט "מאחר שדחיית הבקשה אינה, בעיקרה, מן הטעמים שהעלתה המשיבה";
2. מאחר שכאמור לעיל הדברים אינם שגויים. המשיבה טענה בדיון כאילו בקשה קודמת של המערער בעניין זה נדחתה, ולא היא, ואם בנוגע לדברים שבדיון אפשר היה להניח כי טעתה בלשונה באומרה "נדחתה", בנוגע לציטוטים של אותם דברים גם בתגובה שבכתב לבקשה – קשה להניח כך, ולכל הפחות נכון היה לומר כלשוננו שנכתבה בזהירות כי "ייתכן שניסתה המשיבה להטעותנו".
סוף דבר
א. בית הדין נעתר לבקשה לתיקון טעות סופר במילה "משיבה" שהודגשה בציטטה הראשונה דלעיל, אך דוחה את הטענות בדבר טעות בעובדות – בתיאור הטענות שבציטטה השנייה וקובע, כתוצאה של דחייתו את הטענה האמורה כי אין מקום "לעיון מחדש בהחלטה שלא להשית על המערער הוצאות".
ב. ייתכן שהיה מקום להשית הוצאות על המשיבה בגין הטרחתנו בבקשת סרק זו, ומה גם שזו הפעם השנייה שבה לכאורה מנסה היא להטעותנו – וכשדברים חוזרים ונשנים עשויים הם לעלות דרגה מ"ייתכן" ל"נראה כי", שכן טעות אומנם אפשרית בדרך מקרה, אבל כידוע "המקרה – לא יישנה" וכשדברים נשנים נראה כי מכוונים הם.
מכל מקום לפנים משורת הדין ומאחר שאין הדברים ברורים למעלה מספק סביר – לא נעשה כן.
ג. ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום כ"ה בטבת התשפ"ב (29.12.2021).
הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב ציון לוז־אילוז