מאגר פסקי דין

פסק דין

בתיק זה ניתן פסק דין ביום כ"ו בתשרי תשע"ד (30/9/2013) ובו נפסק: "תביעת הגירושין נדחית. תביעת שלום־הבית מתקבלת". בגוף פסק הדין נאמר כי "בית הדין לעת עתה לא השתכנע שיש אמתלא ברורה לטענת המאיסות". עוד נאמר בפסק הדין כי לא הוכחו כלל טענותיה של האשה וכי מאיסותה נותרה בלתי מוכחת. בית הדין נתן בזמנו תקווה לשלום־הבית, ולפיכך התקבלה בזמנו תביעת שלום־הבית. יצוין בנוסף כי הבעל וב"כ בבקשותיהם חזרו וביקשו פסק דין בתביעתם לשלום־בית. בנימוקיהם ציינו כי לאחר שהאשה תראה כי בית הדין יורה לה לשוב לשלום־בית, אין ספק שהיא תחזור לשלום־הבית.

בית הדין הוציא צו זמני למדור ספציפי על פי בקשתו של הבעל בתיק תביעת שלום־הבית. בית הדין הוציא צו זה כסעד זמני לאפשרות שלום־הבית.

לפנינו בקשת האשה לביטול הצו. הוגשו בקשות ונימוקים להשארת המדור ולחילופין לביטולו.

שלושה טעמים מרכזיים הובאו שמחמתם יש להטיל צו למדור ספציפי לטובת הבעל. ראשית, הסיכוי לשלום־בית. שנית, זכותו של בעל בפירות נכסי מלוג בנכסי האשה. שלישית, דין השותפות ביניהם. נרחיב את הדברים וכדלהלן.

א. פירוק השותפות בהעדר סיכוי לשלום־בית

מאיס עלי בנשוא פסק הדין

בית הדין מבהיר כי לאור תוכן הבקשות על הנושאים הרלוונטיים בתיק, וכן מתוך החיכוכים בין הצדדים בעניין הוצאת המיטלטלין הנצרכים לאשה והילדים ומהעובדה שהאישה עזבה את הבית לא מכבר וביקשה מהבעל חלק מן המיטלטלין לצורך הילדים – על כך ניטשה ביניהם מריבה עד שהאישה טענה שהבעל לא הסכים להעביר לה אף מיטלטלין בסיסיים הנצרכים לה ולילדיה, כמו מיטה, שולחן וארון. הבעל התנגד אפילו לתת את הגיטרה לילד. טענה זו נטענה ע"י האישה בכתביה ובדיון האחרון ולא הוכחשה ע"י הבעל. לולא הוצאה החלטה ע"י בית הדין שעל הבעל להעביר את המיטלטלין הנצרכים לשימושם הבסיסי של הילדים, הייתה נותרת האישה בדירה שכורה ריקה. בדיון המיוחד שהתקיים לאחרונה ביום ט"ז באדר ב' התשע"ד (18/3/2014) בעניין הבקשות הרלוונטיות בתיק, הועלה גם נושא החיכוך שבין הצדדים. יצוין שבסוף הדיון לאחר סגירת הפרוטוקול עת נפגשו הצדדים בפתח אולם הדיונים אמרה האישה לבעלה: "אל תתקרב אלי, מגעיל."

בפרוטוקול הדיון מהתאריך הנ"ל נכתב בין השאר:

"האשה: אתם יכולים לראות לפי ההתנהלות שלו שהכול מדובר על רכוש, והילדים סובלים. הוא עיקל את כל רכוש הילדים. יצאנו מהבית בלי כלום. והוא לא אכפת לו. אמר לבן שהוא ישרוף אותו ואת הגיטרה. לקחתי עוד הובלה, ויש לי מלא הובלות, חובות על שכ"ד שאני משלמת לבד, פיטרו אותי ממקום עבודה, והוא רוצה שאני אגיע לפת לחם. הילדים סובלים ואני סובלת. אני שנתיים וחצי באותו מצב, אבקש מכם לעזור לי להתגרש ממנו כבר. הוא רוצה שאחזיר לו תכשיטים שאימא שלו קנתה לי, שייקח אותם וייתן אותם לזונה שהוא הולך אליה, לא אכפת לי כבר. אימא שלי קנתה לי מקרר ואין לי כלום בבית, והוא גר בדירה של שישה חדרים וזה לא הגיוני שהוא רוצה שלום־בית. הוא לא אוהב אותי, תראו איך הוא מדבר אליי."

עוד נאמר שם:

"האישה: אם יש לך טיפת אמפתיה למי שחיה אתך עשרים שנה, תבין שאין סיכוי לשלום־בית. הנה ב"כ מייעץ לו באוזן מה להגיד. תשחרר אותנו מהגיהינום הזה. אתה אף פעם לא הראית שאתה רוצה שלום־בית, הכול אתה עושה בשביל כסף?! בכמה אתה רוצה לקנות את הגט הזה?! אתה יודע כמה חובות יש לי ולילדים?! אימא שלי ראתה באיזה מצב אני נמצאת והיא קנתה לי כרטיס לחו"ל. אני גידלתי את הילדים. לך למישהי אחרת, ותשחרר אותי מהגיהינום הזה. בחיים אני לא אחזור אליך, ואתה גם לא רוצה אותי. מי שאוהב, משחרר ולא מחזיק בכוח. ותפסיק להקשיב לעורך דין שלך. אני כבר בת ארבעים וארבע, עד מתי תמשוך את זה?! אני רוצה להיות בת חורין בפסח. תן לי גירושין אם אכפת לך ממני."

ובהמשך נאמר שם:

"האישה: רע לי אתך, אימא שלך אמרה לי תתגרשי ממנו. אתה לא מקשיב לה.

הבעל: מי אמר לך?

האשה: אימא שלך, אנחנו נזמין אותה לעדות. מתי זה ייגמר?

הבעל: כשתחזרי הביתה.

האשה: אבל זה לא יהיה. לא רוצה להיות אתך. הוא לא מבין, הוא אטום. תבטלו את שלום־הבית, זה לא שלום־בית."

יצוין בנוסף שהוגש לבית הדין תסקיר בעניין הילדים של בני הזוג מהתקופה האחרונה מתאריך כ"ג באדר א' תשע"ד (23/2/2014) ובו נכתב בין השאר:

"בשיחה עם הילדים עלתה מצוקתם הרבה נוכח היותם מעורבים בעל כורחם במאבק שבין ההורים. נראה ששני ההורים תורמים למצב הקשה בו נמצאים הילדים, ומשתפים אותם בעניינים שביניהם. הילדים מתקשים להכיל את אווירת המלחמה וניסיונות כל אחד מההורים ליצור אתם קואליציות נגד ההורה האחר. הם משוועים לשקט, להפרדה בין ההורים, ומלאי תקווה שלאחר הפרידה יצליחו ההורים לשמר תקשורת אפקטיבית ביניהם. המצב המתדרדר במאבק נותן אותותיו בפגיעה בתפקוד הילדים ובמצב רוחם… האם כיום מצליחה מעט יותר לשמר את מקומה מול הילדים, ולראות את מצוקתם שלהם. האב מתקשה להכיל את הכאב והאבדן דבר הגורם לו להתפרץ מול הילדים באמירות לא מותאמות, חלקן כאלה הגורמות מבוכה לילדים…"

יצוין כאמור שהאשה עזבה את הבית.

מכל הנזכר עולה תמונה המגלה כי האשה מואסת בבעלה באופן סופי. אין כיום שום סיכוי שבעולם להחזרת שלום־הבית. מהתנהלות הצדדים עולה כי המרחק ביניהם הוא כיום מרחק תהומי. התנהלות הבעל בכלל ובמיוחד ביחס לעזיבת האשה והילדים כאשר התנגד להעברת מיטות לילדים, שולחן, גיטרה ועוד כיוצ"ב וכל הנזכר לעיל מעלים את רמת המאיסות לברורה, חד־משמעית וסופית.

כאמור, אין שום סיכוי לשלום־הבית עד כדי כך שהמאיסות ברורה לפני בית הדין.

נמצא כי אין סיכוי לחזרת האשה לשלום־בית, ובשל כך עילת שלום־הבית אינה רלוונטית בתיק דנן כסיבה להמשך הטלת הצו למדור ספציפי.

נושא פירוק השיתוף מדין שותפות ממונית נידון בהרחבה בפסקי הדין. נסקור להלן את הדעות השונות.

ב. פירוק השיתוף מדין שותפים

שיטה ראשונה במועד השיתוף

במאמרו של הגר"א שרמן שליט"א (בספר "דברי משפט" ח"ז עמ' ת"ז, פד"ר חט"ז עמ' 309, "שורת הדין" ח"ה עמ' קס"ט) הובאה ההלכה מהלכות שותפות כי בדבר שאין בו דין חלוקה יכול אחד השותפים לדרוש מחבירו לפרק השותפות מדין גוד או אגוד, או למכור לאחרים. וכך נפסק בשו"ע חו"מ הל' חלוקת שותפות סי' קע"א סעיף ו':

"אחד מהשותפים שאמר לחברו, במקום שאין בו דין חלוקה או בדבר שאי אפשר שיחלוקו, כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך או קנה חלקי בשער זה, הדין עמו וכופין את הנתבע למכור לחברו או לקנות ממנו."

ובסעי' ז שם נפסק:

"אם אומר כל אחד מהם איני קונה אלא הנני מוכר חלקי, מוכרים אותו לאחרים."

ובשורת הדין שם הוסיף וכתב ביחס להלכה זו בזה"ל:

"וביאר הלכה זו ה"נתיבות משפט" שם ס"ק ט', שהיא ג"כ נאמרת מדין גוד או אגוד וכאמור ע"פ הלכה זו רשאי השותף לממש את זכותו הקניינית בחפץ באופן שלא יהיה לו שותף אחר בעל זכויות בקנינו, א"כ לכאורה גם בנדון דנן רשאי הבעל לממש זכותו הקניינית בחפץ באופן שלא יהיה לו שותף אחר, ובמקרה דנן, אשתו זכאית בקניינו."

החילוק בין שותפות כפויה ובין שותפות ברצון

בהמשך מובאות השיטות החולקות:

"אמנם השו"ע פסק הלכה זו ע"פ שיטת הרמב"ם בהל' שכנים פ"א הל' ג' ושו"ת הרשב"א ח"א תשובה תקי"ג שהכריע כהרמב"ם הנ"ל, אולם קיימת שיטת הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם הנ"ל, ור"י הלוי הובאה שיטתו ברא"ש ב"ב פ"א דף י"ג ע"א דלא אמרינן גוד או אגוד בשותפות רק בשותפות שנוצרה עקב ירושה או מתנה, אבל בשותפות שנוצרה ע"י קניה משותפת, אין אחד השותפים יכול לכפות החלוקה מדין גוד או אגוד. הש"ך שם קע"א סק"א הביא שיטות אלו."

ההלכה למעשה

בדבר ההכרעה ההלכתית בשאלה זו הוסיף וכתב:

"לשיטות אלו לכאורה, במקרה דנן שהשותפות בדירה נוצרה עקב רכישה משותפת של בני הזוג יכולה האשה לומר קים לי כשיטות ואין הבעל יכול לומר גוד או אגוד אם תמכר לאחרים ותחולק שכן יצירת השותפות נעשה על דעת שלא תתחלק."

היכולת לטעון טענת "קים לי"

בהמשך שם הובא בשם שו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קפ"ב) ובשם שו"ת מהרש"ק ח"ג סי' ס"ח שניתן לטעון קים לי כדעת השיטות שלא ניתן לכפות לחלוק (הר"י הלוי ודעימיה). מנגד הובאה שיטת החת"ס (חו"מ סי' י"ב) וכפי שהתבאר בספר "משפט שלום" (סי' קע"ו) שלא ניתן לטעון קי"ל, ושכן כתב התשב"ץ. עיי"ש. (עיין עוד בעניין זה ב"עטרת שלמה" ח"א סי' סב־סג).

האם האומדנא שונה בשותפות שיסודה בנישואין?

נושא זה נתון במחלוקת. נסקור את הדעות. הגר"א שרמן כתב כי שונה הדין בין שותפות בין בני זוג ובין שותפות רגילה, וכךכתב:

"הקביעה בבני זוג שקנו דירה בשותפות ע"מ לדור בה במסגרת נישואיהם, שוודאי אדעתא בזמן הנישואין נשתתפו וזמן השותפות בדירה הוא זמן הנישואין גם כשלא אמרו זאת בני הזוג והתנו במפורש.

הבית יוסף (בטור חו"מ הל' שותפים סימן קע"ו ד"ה "נשתתפו סתם"), הביא את דברי חידושי הר"ן (בבא מציעא פ"ט דף ק"ה ע"א) שביאר את דברי רבא שם, בשניים שנשתתפו ואחד רצה לחלק השותפות שחברו יכול לעכב אותו מהחלוקה ורש"י פירש שם שמדובר שקבעו זמן לשותפות לכן בתוך הזמן אין אחד יכול לכפות על השני פירוק השותפות, והסכים לביאור זה הרא"ש שם, והוסיף וביאר שם הר"ן, וז"ל:

"דמימרא דרבא כגון בידיעא מילתא בההוא עסקא שיש לו זמן ידוע למכרו אי נמי כשהתנו וקבעו זמן אבל לא התנו ולא ידוע נמי בסתמא זימניה הוא דההוא עסקא לא מצי מעכב."

הרי שקבע הר"ן דקביעות זמן לשותפות יכולה להיות בשני אופנים: אחד – שהתנו וקבעו זמן במפורש, השני – שעשו שותפות בדבר שידוע ומקובל שיש לו זמן ידוע, ומסתמא שותפות זו נוצרה על דעת המנהג המקובל אע"פ שלא התנו במפורש, וכן כתב ה"אור זרוע"…

כך יכולים אנו לומר גם בבני זוג שקנו בשותפות דירה ע"מ לדור במסגרת נישואיהם שוודאי אדעתא דזמן הנישואין עשו שותפותם בדירה ע"מ לדור בה במסגרת נשואיהם, שוודאי אדעתא דזמן הנישואין עשו שותפותם אף שלא אמרו זאת והתנו במפורש שכן השותפות נתהוותה בתוך מסגרת הנישואין וכחלק ממנה, ע"כ יש לראות את השותפות כשותפות לזמן, כפי שידוע ומקובל בין בני אדם וכן סתם דעתם של בני זוג נשואים הנובע מהאמור ששותפות של בני זוג בדירת מגוריהם היא שותפות לזמן ונאמרים בה ההלכות שנאמרות בשותפות לזמן…

יש לראות את זמן השותפות כקשור ומותנה במסגרת הנישואין וכאשר מסגרת הנישואין מסתיימת בפועל על ידם או ע"פ דין ופסיקת בית דין, יש לראות בסיום זה כזמן המסיים את השותפות… שכן בסתמא דעת של בני הזוג המשותפים שזמן שותפותם בדירת מגוריהם כנשואים הוא במסגרת זמן הנישואין שכן השותפים היא חלק מהנישואין ולמענם. ויש כאן הסכמה מכללא בליבם ובלב כל בני זוג נשואים ואין להפריד בין הנישואין לשותפות המדור שנוצרה." (ראו מה שכתב בהרחבה הגרש"ש קרליץ זצ"ל בספרו "עטרת שלמה" ח"א סי' סב־סג).

שיטה שניה במועד פירוק שותפות בני זוג

שיטות אחרות בדבר האומדנא שבפירוק השיתוף שבין בני זוג מצינו לדוגמה במאמרו של הגר"ב בארי (אב"ד אשקלון, לא פורסם) בו נכתב בין השאר:

"ועדיין יש לדון מה יהיה הדין בדירה הרשומה על שם שניהם כי כאן רשאי הבעל לטעון אפי' אם לא מגיעים לי פירות, מ"מ רשאי אני להתגורר בדירה מדין שותף שהרי מבחינתי האשה ג"כ יכולה להתגורר עמי ואם היא בחרה שלא לגור בה, הרי לא נגרע מזכויותיי דבר.

אמנם נראה שאם כל זכותו להתגורר בדירה היא מדין שותף, רשאית האשה לדרוש את פירוק השותפות. והנה זה ברור שלאחר הגירושין אין הבעל יכול לטעון כך כי פשוט שכשם שנפסק בשו"ע שאם נקבע זמן למשך השותפות שרשאי כל אחד מהשותפים לדרוש חלוקה (וכמבואר בשו"ע חו"מ סימן קע"ו סעיפים ט"ו־י"ח) ה"ה גם בשותפות בין בעל לאשתו נחשב הדבר כאילו הוקצב זמן עד הגידושין, אולם כאן הרי המדובר עוד לפני הגירושין ולמה לא יוכל להתגורר בדירה.

ומסתבר לומר שבשותפות בין איש לאשתו כאילו נקבע מראש שהשותפות נמשכת כל עוד הם יכולים לגור ביחד, אבל אם נוצר מצב של מאיסות ובית הדין משוכנע שנוצר מצב בלתי הפיך שהחיים בכפיפה אחת בלתי נסבלים כי אז יש אומדנא ברורה שנחשב כאילו כלה זמן השותפות וכל צד רשאי לדרוש את פירוק השותפות. וזה שלא כדברי הגר"א שרמן שליט"א שכתב שהשותפות הקניינית ממשיכה מדיני שותפות עד הגירושין. האם יעלה על הדעת שכאשר בני הזוג נפרדו והגט מתעכב בגלל סירובו של אחד מהצדדים להתגרש, שהשותפות תימשך בע"כ של האחר לעולמים."

במקרה דנן ראו בהמשך פסק הדין את דברי האב"ד שליט"א כי מכיוון שההלכה קובעת שמורדת מאיס עלי אינה חייבת לדור בביתו (רמ"א סי' ע"ז ס"ג) הרי כי ייתכן שהכול יודו שזמנה של השותפות תם שהרי נראית לבית הדין מאיסותה הברורה של האשה (ראו ככלל את השלכות דין זה בספר "שורת הדין" ח"ה. עוד ראו בדברי הריא"ז כתובות לט ע"א מדפי הרי"ף).

אמנם נראה לענ"ד לכאורה כי כאשר האפשרות להחזרת שלום־הבית היא חסרת סיכוי וישנה מאיסות גמורה מאחד מן הצדדים, זהו זמנה של תום השותפות כדעתו של הגר"ב בארי שליט"א. לדעתי אין צורך בפסק דין חיובי לגירושין כדי לפרק את השותפות, כאשר ההלכה אינה מחייבת אשה שמואסת בבעלה לדור בביתו, ורשאית לצאת מן הבית ולדור בנפרד ובמיוחד בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת כפי שצוין. יסוד הדברים הוא על פי דברי החזו"א (בבא בתרא סי' ט' ס"ק ג־ד) וכפי שהורחב בספר "עטרת דבורה" ח"א עמ' 217. יש מקום לפלפל בהגדרת שותפות זו וכדלהלן.

שותפות על תנאי או שותפות לזמן

ה"חזון איש" (ב"ב סימן ט ס"ק ג, ד) כתב בדעת הר"י מיגש שבמידה ונתחדש לשותפים איזו עילה אשר מכריחה אותם לפרק את השותפות, דינה של זו להתפרק, וכלשונו:

"כגון שניים שעשו שותפות בסחורה או בעיסקא… אם רואים קלקול בעסק שאין ראוי להמשיכו, ואחד תובע לחלוק ואי אפשר לחלוק ותובע למכור את כולו – שומעים לו."

לדעתו של החזו"א רק כאשר העסק מרוויח לא ניתן לפרקו.

והנה, החזו"א הסתפק במקרה אחר אף כאשר השותפות היא רווחית, וכלשונו:

"היה העסק מרויח, אלא שנעשה קטטה ושנאה ביניהם ומפני זה לא מתדרי אהדדי ובשביל זה אחד תובע 'גוד או אגוד' או לחלוק. צריך הכרעה אם זה הוי כנפל ביתו שכתב הטור בשם הרא"ש דאף לדעת הר"י מיגש שבלקחו בשותפות אין טענת 'גוד או אגוד', מכל מקום כשאירע דבר מחודש מצי טעין 'גוד או אגוד' דעל מנת כן לא נשתעבד, או שנאה לאו טענה היא."

לפי הנזכר, כתב שם בספר "עטרת דבורה", כדלהלן:

"ונראה שיש מקום לספקו של החזו"א בשותפים שהשתתפו בעסק שעניינו הפקת רווחי ממון, בזה יש לומר שעיקר השותפות מטרתה – הפעלת העסק והצלחתו העסקית להניב רווחים, ושאלת היחסים האישיים בין השותפים היא שאלה שולית. מאחר וגם אם פניהם צהובים זה לזה יכולים הם להמשיך להפעיל את העסק ולהצליח, וזאת מפני שמלכתחילה עיקר יסוד העסק ומטרתו הייתה ההצלחה העסקית. על כן, כל עוד העסק מצליח לא ניתן לפרקו בדרך חד צדדית. מה שאין כן בשותפות בין בני זוג, השותפות לא נוסדה להפקת רווחים עסקיים, אלא למטרת קיום חיי משפחה תקינים שיחיו באהבה ובשלום. על כן, אם נולדה ביניהם שנאה, הרי שבכך חל שינוי מהותי, שינוי שהוא בעל חשיבות שאיננה פחותה מחשיבות השינוי המוזכר בדברי הרא"ש, ודומה למש"כ החזו"א ביחס ל'קלקול בעסק'…

על כן, אליבא דשיטת הר"י מיגש יש מקום להניח כי השותפות במדור, מלכתחילה נוצר לצורך התקופה בה חייהם מתנהלים כראוי ובני הזוג גרים יחד. אבל לאחר שחל שינוי מהותי ונתפרדה החבילה והם אינם גרים יחד, הבעל טוען שלא ישוב יותר לביתו, ואמנם אין צפוי שישוב לביתו, וכאמור אין בית הדין מוציא פסק דין שמחייבו הלכה למעשה לשוב לביתו – יש לומר כי בנסיבות אלה אף לפי דברי הר"י מיגש עלינו להתחשב במציאות המעשית וניתן לפרק את השיתוף."

ונראה מציטוט דברי החזו"א שכתב: "דעל מנת כן לא נשתעבד", משמע לכאורה שהנידון הוא מדיני התנאים, כלומר השותפות בין הצדדים חלה לעולם, אלא שהותנו בה תנאים. אולם היה מקום לומר כי השותפות אינה מותנית בתנאים מסוימים שכאשר התנאי אינו מתקיים, אזי יש להפקיע את השותפות, אלא שמלכתחילה השותפות היא זמנית – "שותפות לזמן", שכן בני זוג שהמאיסות ביניהם היא כזו שלא ניתן יותר לגשר ביניהם, הרי כי תמה השותפות ביניהם, שכן השותפות הייתה עד למועד זה בלבד.

השותפות הממונית בחיי הנישואין היא אמצעי ולא מטרה, שכן האמצעי לשותפות זוגית וחיי נישואין תקינים הוא כאשר קיימת האפשרות לגור יחדיו בדירה משותפת, אולם משנשמט הבסיס לחיי הנישואין והשותפות הזוגית תמה ובטלה מן העולם, אזי גם השותפות הממונית בדירה שהיא נגררת ממנה, בטלה ואינה קיימת עוד.

גם ב"עטרת דבורה" שם כתב בהמשך בלשון זו:

"וזאת מתוך ההנחה שתקופת השיתוף בין בני הזוג אינה תואמת לכל משך היותם נשואים, אלא לתקופה שהם גרים בשלום, אבל בעת שהתפרדה החבילה, וגרים בנפרד, הרי מעיקרא לא התחייבו לשיתוף לנסיבות אלו… לאחר שחל שינוי מהותי ונתפרדה החבילה ואינם גרים יחד, הבעל טוען שלא ישוב לביתו, ואמנם אין צפוי שישוב לביתו, וכאמור בית הדין אינו מוציא פסק דין המחייבו הלכה למעשה לשוב לביתו. יש לומר שבנסיבות אלו אף לפי הר"י מגאש עחינו להתחשב במציאות המעשית וניתן לפרק את השיתוף."

נראה אפוא כי גם לדעתו הגדרת השותפות היא "שותפות לזמן". אמנם נראה כי אין חילוק מעשי בהבדל זה שבין הגדרות השותפות.

ג. פירוק השותפות עקב איבוד זכות פירות נכסי מלוג

זכות הבעל בפירות נכסי מלוג של אשתו

כאשר האשה אינה מורדת בבעלה, ברור שלא ניתן לפרק את השיתוף כי גם אם הנכסים שלה, הרי הם נכסי מלוג שהבעל אוכל פירותיהם, ואם מדובר בדירה הרי הוא זכאי להתגורר בדירה, ולא ניתן לפרק את השיתוף.

זכות פירות נכסי מלוג באשה מורדת

אמנם כאשר האשה מורדת בבעלה, הדין שונה. כידוע, יש שני סוגים של מורדת: מורדת של "מאיס עלי", ומורדת של "בעינא ליה ומצערנא ליה".

במורדת של "בעינא ליה ומצערנא ליה", הדין הוא שלפני הכרזתה כמורדת (וכמבואר בשו"ע סי' עז) היא צריכה התראות והמלכות, וכל עוד לא נעשו ההתראות וההמלכות אינה מפסדת כתובתה, וממילא הבעל חייב בפרקונה וזכאי בפירותיה, ולא ניתן ליטול ממנו את זכויותיו. אמנם לאחר שהתקיימו סדרי ההתראות וההמלכות כדין, פוסק השו"ע שמיד היא מאבדת כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל, ולדעתו משהים את הגט י"ב חודש. אמנם לדעתו הבעל יורשה.

פירות נכסי מלוג במורדת בתוך ארבע שבתות ולאחריהן

בשו"ע אבהע"ז (סי' ע"ז סעי' ב) נפסק:

"ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך וכו' שולחין לה מבי"ד ואומרים לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה. ואח"כ מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו' ואומרים פלונית מרדה על בעלה וכו'. אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל. ואין נותנים לה גט עד י"ב חודש ואין לה מזונות כל י"ב חודש (וברמ"א:…ומעשה ידיה שלה אבל נוטל פירות) ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה. (וברמ"א: וחייב בפדיונה וקבורתה). ולאחר י"ב חודש אין לבעל עליה כלום, וכן היא עליו, מאחר שאבדה הכתובה אין להם כל תנאי כתובה, מאחר שיכול לגרשה בלא כתובה והוא מעכבה מרצונו."

נמצא כי לדעת השו"ע, מורדת מסוג "בעינא ומצערנא ליה" מאבדת כתובתה מיד לאחר ארבע שבתות של הכרזות.

הרמ"א כתב שלאחר ארבע שבתות לא הפסיד הבעל את זכות הפירות מנכסי מלוג של האשה. ורק לאחר י"ב חודש אז הפסידו שניהם את כל תנאי הכתובה ואין לבעל פירות. ויש להבהיר מהי דעת השו"ע בעניין הפסד הבעל בפירות נכסי מלוג לאחר ארבע שבתות של הכרזה.

והנה, ה"חלקת מחוקק" (שם ס"ק י"ב) כתב ביחס לדברי הרמ"א שכתב שתוך י"ב חודש זכאי הבעל בפירות נכסי מלוג, וז"ל:

"זה הוא דעת הרא"ש (כתובות פ"ה סל"ד) והטור, דלא הפסידה כל י"ב חודש רק מזונות לבד אבל כתובה אית לה וכו'. וא"כ אית לה גם תנאי כתובה ופרקונה וגם חייב בקבורתה, מאחר שאינו יכול לגרשה בלא כתובה ונדוניא. אבל לדעת הרמב"ם כמו שפירש המגיד משנה (פי"ד מהלכות אישות ה"ט) והרשב"א (ס"ד, א ד"ה ולענין דיני המורדת) שאין לה כתובה כלל כל י"ב חודש, אם כן גם תנאי כתובה בטל, א"כ אין לו פירות ואינו חייב בפרקונה ובקבורתה מאחר שאין לו כתובה."

נמצא שלדעת החלקת מחוקק שאלה זו אם הבעל זכאי בפירות נכ"מ תוך י"ב חודש תלויה במחלוקת הרמב"ם והשו"ע שפסק כמותו הסוברים שמפסידה את כתובתה מיד לאחר ארבע שבתות, וממילא איבדו שניהם את תנאי הכתובה ונמצא כי אינו זכאי בפירותיה. אולם לדעת הרא"ש והטור, והרמ"א שפסק כמותם, הסוברים שאינה מאבדת את כתובתה עד לאחר י"ב חודש ונמצא כי תוך זמן זה לא אבדו תנאי הכתובה וזכאי הבעל בפירותיה.

הבית שמואל שם (ס"ק י"ג) תמה על הרמ"א שפסק כהרא"ש והטור שלא איבדה כתובתה עד לאחר י"ב חודש וכיצד פסק נגד כל הפוסקים הראשונים שפסקו כדעת הרמב"ם הלוא המה הסמ"ג, ר"ת, הרמב"ן הרשב"א, הר"ן והש"ג.

נמצא לכאורה, שלדעתו ההלכה כדעת הרמב"ם שאיבדה כתובתה לאחר ארבע שבועות ולדבריו

נמצא שאיבדו שני בני הזוג את תנאי הכתובה בתוך י"ב חודש ואינו זכאי בפירותיה. אולם נראה לכאורה, כי לדעת החלקת מחוקק עניין זה נתון בספק מחלוקתם.

פירות נכסי לוג במורדת לאחר שנים עשר חודש – דעות הרשב"א והרא"ש

לפי האמור כל הדיון אם במורדת מאבד גם הבעל את זכויותיו כשם שהיא מפסידה את זכויותיה הוא בתוך יב"ח או לאחר מכן, אולם משמע כי לאחר יב"ח אין חולק בדבר. אולם הבית שמואל (ס"ק ט"ו) הביא בזה דעה מחודשת – דעת הרלב"ח בשם הרשב"א – שכן ביחס לדברי הרמ"א אשר כתב כי לאחר י"ב חודש מפסידה המורדת את כתובתה וממילא מפסידים שניהם את כל תנאי הכתובה ואין הבעל זכאי בפירותיה (מלבד זה שיורש אותה), כתב וז"ל:

"והא דיורש אותה אע"ג דהוא פטור מכל החיובים, מכל מקום היא שמרדה מפסדת, אבל הוא אינו מפסיד. לפי זה נראה דהוא אוכל פירות אף אחר י"ב חודש, וכן כתב בתשובת מהרלב"ח (סי' ל"ו סוף ד"ה הדין הראשון) בשם הרשב"א. מיהו בדרכי משה (אות ט) כתב דהרא"ש (פ"ה ססל"ד) סבירא ליה אחר י"ב חודש אינו אוכל הפירות, וכן מדייק בתשובה הנ"ל מדברי הרא"ש. מיהו לפי"ז קשה, מאחר דהוא מפסיד זכותו לענין פירות למה יורש אותה. ואם הרא"ש סבירא ליה ירושת הבעל מדאורייתא, היה שפיר לחלק ביניהם."

נמצא כי הרשב"א (כפי שהובא בתשובת הרלב"ח) חולק על דעת הרא"ש וסובר שבמורדת רק היא מפסידה כתובתה ותנאיה, אולם הבעל לא הפסיד את זכויותיו המלאות לפי תנאי הכתובה ולפיכך זכאי בפירות נכסי מלוג גם לאחר י"ב חודש, וכ"ש שאינו מפסיד בתוך י"ב חודש על אף שדעתו שהמורדת מאבדת כתובתה מיד לאחר ארבע שבתות.

ספקות הלכתיים ומוחזקות בפירות נכסי מלוג

יש לדון מהי הכרעת הדין בנידון זה של הפסד פירות לבעל באשה מורדת. והנה, משמעות דברי הרמ"א שפסק ללא חולק שמאבד את זכות הפירות לאחר י"ב חודש, משמע שהוכרע דין זה וכי עניין הפסד הפירות תלוי בהפסד הכתובה, וכי כל תנאי הכתובה – בין זכויותיה ובין זכויותיו – תלויים באיבוד כתובתה.

והנה, ביחס לטענת "מאיס עלי" כתב הב"ש (ס"ק י"ז) וז"ל:

"וכשאמרה מאיס עלי אז כל שעה יכול לגרשה ואין לה כתובה, ודינה כל שעה כמו מורדת בעינא ליה אחר י"ב חודש…"

אף אמנם שהב"ש עצמו (שם בס"ק י"א) כתב שלדעת הרמב"ן והרשב"א משהים את הגט י"ב חודש גם בטענת מאיס עלי, ובתוך י"ב חודש צריך ליתן לה הכתובה. נמצא כי לדעת הרמב"ן והרשב"א, בתוך יב"ח עדיין לא הפסידה הכתובה וממילא יש להם זכויות הנישואין ויש לבעל זכות פירות. אלא שהשו"ע שם פסק שלא כדעתם, וז"ל: "אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל."

אמנם גם אם עניין זה נחשב כמוטל בספק נבהיר להלן שהאשה נחשבת כמוחזקת.

לדעת הרשב"א אם זכאי בפירות נכסי מלוג לכתחילה או רק בתפס

החזו"א (סי' ס"ט ס"ק י"ב) חוכך לומר שהרשב"א אמר את דינו לעניין דיעבד, היינו אם הבעל אכל פירות שפטור מלהחזיר, אבל לכתחילה אין לו זכות ליטול פירות כשאינו חייב לפדות. (הובא ב"שורת הדין" ח"א עמ' עט ואילך במאמרו של הגר"ח איזירר שליט"א).

בנוסף, גם אם היה הדבר מוטל בספק הרי על פי כללי הספקות "קרקע בחזקת בעליה עומדת" וכדברי רב נחמן כמובא במסכת בבא מציעא (קב, א). ושם דף קי, מובא שהלכה כרב נחמן.

אם זכאי בפירות נכ"מ לכתחילה לדעת הרשב"א, מה הדין בתפסה

במאמרו של הגר"ח איזירר הובאו גם דברי ההפלאה (סי' ע"ז סק"י) שכתב בזה"ל:

"ונראה עוד דבין בתוך י"ב חודש לכו"ע ובין לאחר יב"ח לרשב"א אף דיש לו פירות מ"מ אם תפסה אין צריך ליתן לו פירות דלא עדיפה נ"מ מנצ"ב דאמרינן בגמרא דאם תפסה אין מוציאים מידה הרי דמפסיד השמוש בהן דהוא הפירות ובאמת כתב הט"ז דאפי' לדינא דמתיבתא אין מוציאין מידו נצ"ב עד שיגרש והיינו שלא יאבד הפירות ובנ"מ נראה דתליא בפלוגתת הרא"ש והרשב"א דאם הפירות שלה מוציאין מידו כדי שתאכל הפירות ואם הפירות שלו אין מוציאין מידו אבל אם תפסה מהני."

לשיטת ההפלאה גם בתוך יב"ח שאז יש לבעל פירות לכו"ע, מ"מ אם תפסה אין מוציאין ממנה לפירות.

רישום בטאבו כמוחזקות

וב"שורת הדין" שם כתב ביחס למוחזקות האשה, כדלהלן:

"בענייננו שהאשה מוחזקת מכוח הטאבו (דעדיפא מתפיסה בעלמא שיש בקרקעות) א"כ הפירות שלה לכו"ע… בענייננו שטוענת מאיס עלי הרי שאם עברו י"ב חודש מאז העמדה בדין הרי לכו"ע מהניא תפיסתה."

והנה, לכו"ע לאחר יב"ח (מלבד הרשב"א לשיטת הרלב"ח) במאיס עלי אבדה כתובתה ונפסקו זכויות הצדדים ואין לבעל פירות נכסי מלוג.

התאריך ממנו מונים את "שנים עשר חודש"

בשו"ת חוט המשולש (סי' ב) כתב:

"נראה פשוט דשהייתה י"ב חודש חשבינן משעת העמדה בדין כמשמעות הגמ' משהינן לה דמשמע דאבי"ד קאי."

בנידון דנן תיק תביעת "מורדת" הוגש ביום ט' בטבת תשע"ב (4.1.2012). הדיון הראשון התקיים ביום כ"ז בניסן תשע"ב (19.4.2012) שהוא כבר לפני שנתיים. עברו אפוא למעלה משנים עשר חודש. וממילא הבעל אבד את זכות הפירות. מלבד דעת הרלב"ח בשם הרשב"א. כבר הבהרנו שהאשה מוחזקת בנכס. ומלבד זאת הכרעת הדין נראית יותר שאין הלכה כדעת הרלב"ח.

התראה במורדת "מאיס עלי"

יצוין שגם בדין מורדת "מאיס עלי" יש צורך בהתראה כדי להעמידה על התוצאות הנובעות ממעשיה שהרי אין עונשין אלא אם כן מזהירין. הרא"ש בתשובה (כלל מ"ג סי' י) כתב: "אשה המורדת צריכה התראה ועדים להפסידה כתובתה…וכן דין האיש שהוא מורד."

בפסקי דין רבניים (חלק ו' עמ' 41) כתבו שאף שאין סדר התראות ב"מאיס עלי", מ"מ צריכה התראה כדי להעמידה על התוצאות כאמור, וכך כתב הגר"ב ז'ולטי זצ"ל שם לאחר ציטוט דברי הרא"ש הנזכר:

"ומשמע שכל מורדת אף בטענת מאיס עלי לא מפסידה כתובתה בלי התראה…אמנם זה פשוט שלא צריך כל סדר ההמלכות וההכרזות שתיקנו במורדת אלא שצריכים להתרות בו שלא יהא מורד מהכלל "שאין עונשין אא"כ מזהירין", וא"כ ה"ה במורדת שכתב הראש שצריכה התראה, היינו רק להתרות בה שלא תהיה מורדת, אבל לא בעינן כל סדר ההמלכות וההכרזות..ולפי זה ברור הדבר שאם בי"ד הוציא פסק דין על אשה שדינה כמורדת מחיי אישות ומפסידה מזונות, שזה יותר מהתראה שלא תמרוד בבעלה, ואם עמדה במרדה יותר מיב"ח, היא מפסידה כתובתה ולא יכולה לחזור בה."

במקרה דנן בית הדין הוציא פסק דין בחתימת הרכב מלא שהאשה היא מורדת מדין "מאיס עלי". מעבר לכך הבעל וב"כ הגישו בקשות רבות לפסוק על האשה דין מורדת. בית הדין העביר את הבקשות לתגובת האשה. גם בכך יש לראות כהתראה שהרי בבקשותיו בקש הבעל להכריז עליה דין מורדת על כל המשתמע מכך. נמצא שהאשה הוזהרה לא פעם על השלכות דין המורדת. מלבד זאת כאמור כבר נפסק עליה דין מורדת שיש בכך דין התראה זו כאמור בפד"ר שם.

האם זכותה של האשה למכור את הנכס שבו איבד הבעל את זכות הפירות

הבית שמואל (סי' ע"ז סקי"ז) כתב בתוך דבריו וז"ל:

"ולאחר י"ב חודש אין לבעל עליה כלום, משמע דאינו אוכל פירות אבל יורש אותה כמו שכתבתי. ונראה לדעת הרשב"א (שהביא הרלב"ח בסי' ל"ו) דאוכל פירות, פשיטא דיכול למחות לה שלא תמכור כלום, אלא לשיטות הרא"ש דאינו אוכל פירות והוי כאילו אין אישות ביניהם אלא יורש אותה בתורת קרוב, אינו יכול למחות, וכן כתב בתשובת הרלב"ח… אלא בתשובת מהר"י וייל סי' כ פסק לכו"ע יכול למחות, וכן פסק בסמוך בהגה (ס"ג). ובדיעבד אם מכרה צ"ע אם יכול לבטל המכר."

ובסעי' ג (הנזכר) כתב הרמ"א לאחר שביאר את דינא דמתיבתא:

"וכל זמן שלא נתן גט אין לו כפייה ונגישה עליה, אבל מכל מקום אין לה ליתן משלה לאחרים ויכול למחות בה, דאם מתה ירשנה."

והבית שמואל בדיני מורדת בקצרה כתב וז"ל:

"ואם תרצה למכור מנכסים שלה או ליתן במתנה אחר יב"ח יש אומרים דאינו יכול למחות לה (תשובת הרלב"ח) ויש אומרים שיכול למחות וכן פסק בהגה."

נמצא שמאחר שכל זמן שלא התגרשו הבעל יורש את אשתו על אף שכל הזכויות ההדדיות בטלו, בשל כך נמנעת מהאשה היכולת למכור או לתת את חלקה במתנה כדי לא להפסידו מירושתה.

ההבדל בין מתנה, מכירה ובזבוז כספי הנכסים

אולם נידון זה אינו שייך לענייננו. דהנה, אף שלשונו של הב"ש: "שלא תמכור כלום", אמנם המהר"י וייל אינו אוסר עליה למכור את הנכס וכל המניעה היא שלא לבזבזו או ליתנו במתנה. כך גם כתב הרמ"א הנזכר:

"אבל מכל מקום אין לה ליתן משלה לאחרים ויכול למחות לה, דאם מתה יירשנה."

כלומר כי אין מדובר על מניעתה מלמכור את חלקה לצורך מזונותיה, מדורה או שאר צרכיה. זו גם אפוא כוונת הב"ש הנ"ל שמקור דבריו במהרי"ו.

גם ה"חלקת מחוקק" (ס"ק י"ג) כתב וז"ל:

"דאינו אוכל פירותיה אבל מ"מ יורשה, וגם היא אינה רשאית לבזבז וליתן מתנה לשום אדם ולא למחול השטר חצי זכר כמבואר בתשובת מהר"י וייל סי' כ."

גם בהמשך (ס"ק כ"ז) כתב החלקת מחוקק וז"ל:

"אין לה ליתן משלה לאחרים, לשון הרב מהרי"ו גם מוטל עליה שלא לבזבז מאשר ישאר בידה שלא ליתן מתנה רק תטול פרנסתה מן הקרן והשבח וכו' גם משטר ירושת חצי חלק זכר וכל דבר גלוי ומפורסם שהוא בידה זכות הבעל ישאר בתקפו וכו' ואין לה כוח לקרעו ולא לבטלו ולא למחות וכו'."

מתבאר כי לצורך פרנסתה יכולה למכור מן הקרן.

החזון איש (סי' ס"ט סקי"ג) כתב בתו"ד שעל אף שהמהרי"ו לא התיר לה לכלות את הנכסים, מ"מ כתב בפירוש שיכולה האשה למכור את הקרן לצורך פרנסתה. בנוסף, דעתו של החזו"א להלכה נוטה כדעת המהרלב"ח שאם אינו זכאי בפירותיה אינו יכול למחות בידה מלמכור או לתת במתנה, ושלא כדעת המהרי"ו, וכדלהלן:

"ובח"מ וכו' כתב בשם מהרי"ו דמורדת שזוכה במה שהיא מוחזקת מדינא דגמ' או מדינא דמתיבתא אינה רשאה לבזבז וליתן לאחרים מפני שהוא יורשה. ואינו מובן וכי המוריש צריך לשמור רכושו ליורשיו, ואילו דעת מהרי"ו דבעל לוקח הוי ולא הפסיד עדיין זכות זה אף שהפסיד פירי ניחא, ומיהו נראה דאף אם מתה תהיה לו תקנת אושא מ"מ אינו בדין שלא תהא רשאה לכלותן כיון דעכשיו אין עליהם שיעבוד, ואם עכשיו הם עדיין משועבדין לו ואינה רשאה למיכל קרנא איך התיר לה להתפרנס מהן ומשמע שאם מכרה לפרנסתה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וכו'. ובב"ש ס"ק כ"ט כתב בשם הרלב"ח דרשאה למכור נ"מ ומשמע דפסיקא ליה דאבד תקנת אושא ולזה הדעת נוטה."

לסיכום, נמצא כי האישה מוחזקת בנכסיה והבעל איבד את זכותו בפירותיה, האשה רשאית גם למכור את חלקה בדירה לצרכיה כגון צורכי מחייתה או כדי לקנות לה דירה חילופית. וכל מה שנמנע ממנה הוא לדעת המהרי"ו ליתן נכסיה במתנה או לבזבזם, עניין שאינו שייך בתיק זה.

נמצא כי מכל הטעמים הנזכרים, יש לבטל את הצו למדור ספציפי.

נפסק:

א.  תביעת שלום־הבית נדחית.

ב.  מבוטל בזאת הצו למדור ספציפי על דירת הצדדים.

הרב שניאור פרדס

נושא ההכרעה שלפנינו הוא בצידוק השארת צו למדור הספציפי שניתן לטובת הנתבע בתיק שלום־הבית. לאחר שהוברר לנו כי שלום־הבית בין הצדדים מהם והלאה והמבקשת – שכבר עזבה את הבית עם הילדים – דורשת את ביטול הצו, סבורים אנו כי יש לקבל את בקשתה ולהורות על ביטול הצו ולאפשר את פירוק השיתוף בדירה.

בקשות לארכות נוספות, שביקשו באי כוחם של הצדדים להגשת נימוקים בנושא זה, אינן מתקבלות. מדובר בסבב שלישי של בקשות למתן ארכה המוגשות בנושא זה, לאחר ששתי ארכות כבר ניתנו – ראו החלטות מיום 23/1 ומיום 27/1. כבר חלף זמן רב מאז ואיננו מוצאים צידוק למשוך את ההכרעה עד בלי די. למרות זאת, בית הדין חשב לנכון לעשות מאמץ נוסף כדי ליישר את ההדורים בין הצדדים מתוך הסכמה וקבע לצדדים מועד דיון ליום ט"ז באדר ב' תשע"ד (18/3/14). למרבה הצער, בית הדין נוכח בדיון זה בעומק הסכסוך ובמאיסותה של המשיבה כלפי בעלה. נציין עוד כי בתקופה האחרונה עזבה המשיבה והילדים את דירת הצדדים ושכרה לעצמה דירה חרף מצבה הכלכלי הקשה – ועובדה זו בעצמה מעידה על גודל הפירוד ועל היעדר כל סיכוי לשלום־בית מצדה של המבקשת.

ולגופו של עניין: ככלל, מתן צו למדור ספציפי הניתן במסגרת בקשה לשלום־בית שונה מהותית ממתן צו דומה הניתן במסגרת בקשה להבטחת מדורה של אישה. בעוד שזכות האישה למדור תלוי בהכרעת עילות הגירושין, ובהיעדרן האישה זכאית למדור ולמזונות עד שתתרצה להתגרש; שונה הדבר כשמדובר בצו שניתן לצורך הבטחת שלום־בית. במסגרת שלום־בית צו זה צריך להיבחן מזמן לזמן היכן עומד עניינו של כינון שלום־הבית בין בני הזוג. אם יתברר לבית הדין כי אפסו כל הסיכויים לכינון שלום לא ניתן יהיה להכריח צד אחד שיישאר כרוך וקשור בעל כורחו אל הצד שני. צו הסעד למדור ייחודי שניתן בשעתו כדי לסייע לכינון השלום אינו יכול לשמש כאזיקים להנצחת פירוד. כאשר הפירוד הוא עובדה מוגמרת השארת הצו תגרום בהכרח להעמקת הקרע ולריבוי שנאה מיותרת. לא ניתן לאכוף שלום באמצעי מלאכותי כשכל ייעודו המקורי של צו למדור ייחודי נועד למתן סעד לכינון שלום. כאשר המטרה לא הושגה אין כל צידוק להשאיר את האמצעי שניתן להשגתו על כנו.

נושא נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא נושא השיתוף. בעל ואישה הם שותפים בדירת המגורים המשותפת, וכשאחד מהם מעוניין לפרק את השיתוף באופן חד־צדדי עלינו לבחון את הדבר גם מהלכות שותפים, מדיני ממונות.

חברי כבוד הדיין הגרש"ז פרדס שליט"א עסק בנושאים האלה בחוות דעתו המנומקת והמקיפה, אולם הואיל ומדובר בנושא עקרוני בעל חשיבות, ברצוני להציע גם את עמדתי.

א.   מכירת דירת המגורים מדין חלוקת השותפים

כאמור, היבט נוסף שקיים במכירתה של דירת המגורים, מלבד היבט שלום־הבית, נוגע לפן השיתופי שיש לשני בני הזוג בדירת המגורים. שני היבטים קיימים כאן. האחד, האם שותפות של דירה ניתנת לפירוק באופן חד־צדדי כאשר קניית הדירה מעיקרא נעשתה על דעת דיור משותף. והשני, האם שיתוף של בני זוג מכורח נישואיהם זהה לשיתוף של שני שותפים רגילים.

1.   תביעת חלוקת הנכס המשותף בדרך של 'גוד או אגוד'

נפתח דיון זה בשותפות רגילה. הלכה היא שבדבר שיש בו כדי חלוקה, יוכל שותף אחד לדרוש את פירוק השיתוף (רמב"ם פ"א מהלכות שכנים ה"א). שונה הדבר בדבר שאין בו כדי חלוקה כמו דירת מגורים – ובדבר זה נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם (שם בהלכה ג') יכול אחד השותפים לחייב את חברו לפרק את השותפות בדרך של 'גוד או אגוד' (=מכור לי את חלקך או קנה את חלקי). לדעת הראב"ד, הר"י מיגש והנימוקי יוסף חלוקה שכזו איננה אפשרית בשותפים שהשותפות שלהן נוצרה על ידי קנייה משותפת, אלא רק ביורשים או במקבלי מתנה. השוני ביניהם נעוץ בכך ש"הרי לדעת שיהיו בו שותפים לקחוהו" (הרא"ש ב"ב דף י"ג). כלומר, שותפות שנעשתה מתוך בחירה (קנייה משותפת) שונה משותפות שנכפתה עליהן (ירושה ומתנה). בטעמו של הרמב"ם הביא הרב המגיד את דברי הרשב"א (בתשובה תתי"ג) ש"יכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל להיות שותף עמך ועכשיו איני יכול לקבל, וכיוון שהם סתם קנו או שכרו יכול לומר כן, ונכון הוא."

ביאורם של דברים: הרשב"א מפרש את דברי הרמב"ם שהדין של 'גוד או אגוד' היא הלכה של ביטול השותפות וכמכירה חדשה של הנכס המשותף, והיא איננה הלכה של חלוקת השותפות. בהתאם לכך סובר הרמב"ם שאי אפשר להכריח אדם להישאר כשותף בשותפות הזו לעולם ועד, ולמרות שבתחילה הם הסכימו להיות שותפים, יכול האחד לבטל את השותפות ולכוף את חברו למכור לו את חלקו או לחילופין לקנות ממנו את החלק שלו בדרך של 'גוד או אגוד'.

סברתו של הרשב"א – "סבור הייתי לקבל ועכשיו איני יכול לקבל" – מופיעה במשנה בכתובות (בפרק שביעי) בנוגע לאישה התובעת גט מבעלה בגלל מום קשה שיש לו למרות שהיא ידעה מזה קודם הנישואין. כלומר, מדובר כאן באומדנא הבאה לעקור ולבטל את השותפות. וראה גם בלשונו של הרמב"ם בהלכה ב' "מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני כשער הזה" – מבואר שמדובר כאן בהקנאה מחודשת ולא בחלוקה של השותפות.

לעומתו, סובר הראב"ד שהלכת 'גוד או אגוד' היא הלכה בדיני חלוקת השותפות, כאומר לו טול אתה את החפץ ואני אטול את השווי שלו, ולפיכך חלוקה זו שייכת רק כאשר השותפות נכפתה עליהם כמו בירושה ובמתנה. אולם כאשר השותפות נוצרה מתוך בחירה כמו בקנייה משותפת של דבר שאין בו כדי חלוקה, לא ניתן לחלק את השותפות.

עומק סברת הראב"ד תבואר על פי דברי הרמ"א (חו"מ סימן קע"א, א') שכתב – "ואם היה בו דין חלוקה וקבלו בקניין שלא לחלוק אינם יכולים לחזור בהם" (ומקורו מתשובת הרשב"א תתק"ז). אם כן, סובר הראב"ד ששותפים שקנו ביחד דבר שאין בו כדי חלוקה (כמו דירה) הרי זה כאילו שהם קיבלו בקניין שלא לחלוק – ובכלל זה שלא לעשות 'גוד או איגוד' שגם היא צורה של חלוקה – ונמצא שהקניין הראשון שלהם ביצירת השותפות בקנייה המשותפת פעל כמעשה קניין לשעבוד הדדי שלעולם הם לא יוכלו לפרק את השיתוף באופן חד־צדדי אלא מתוך הסכמה משותפת.

וראה גם בספרו של הגאון רבי זאב גוסטמאן זצ"ל ("קונטרסי שיעורים" על מסכת ב"ב קונטרס ח') בהרחבת הדברים ובנפקויות ההלכתיות השונות התלויות בחקירה הזו בהלכת 'גוד או אגוד' – האם זו הלכה של חלוקת השותפות, או שזוהי הלכה של ביטול שותפות ומכירה חדשה.

עוד ראוי לציין כאן לשיעוריו של הגר"ש רוזובסקי זצ"ל (ראש ישיבת פונוביז', ב"ב דף י"ג) שהוכיח מדברי ה"יד רמה" בשני מקומות (בב"ב פרק חז"ה אות קפ"ה, ובפרק "יש נוחלין" דף קכ"ו בסוגיית מכירת יורש קודם חלוקה) לפיה הלכת 'גוד או אגוד' היא כפייה למכירה חדשה, דהיינו ביטול השותפות ואיננו דין של חלוקת השותפות, ולכן כתב הרמ"ה שכופין את השותף השני "עד שיאמר רוצה אני" כמו בכל מכירה באונס מדין 'כופין על מידת סדום' – דבר משולל לחלוטין אם ההגדרה כאן הייתה מדין חלוקת השותפים. עוד ביאר שם הגר"ש רוזובסקי שייתכן כי שורש המחלוקת נעוצה בשאלה האם חלוקת 'גוד או אגוד' היא מדאורייתא כפי שכתב המבי"ט (ב"קרית ספר" פ"א מהלכות שכנים) ולפיכך מדובר בחלוקת שותפות רגילה; או שמדובר בתקנת חכמים (כמבואר בתשובת הרשב"א תתקנ"ו, ובתשובת הרא"ש צ"ח, ג') – תקנה שחידשה את אפשרות הכפייה כנגד חברו שימכור לו את חלקו, למרות שמעיקר הדין לא ניתן לכוף אדם שימכור את רכושו.

(כתוספת ביאור לדברים אלה יש להבהיר כי לשיטה זו מהלך פירוק השיתוף מורכב משני שלבים: האחד, ביטול השותפות מדין אומדנא של "סבור הייתי" כפי שכתב הרשב"א (בתשובה תתי"ג) שהיא אומדנא גמורה; והשני, תקנת חכמים שניתן לכפות את חברו שימכור או יקנה ב'גוד או אגוד' כפי שכתב הרשב"א (בתשובה תתקנ"ו) – ויתיישב לפי זה ברווח מה שהתקשו והתלבטו בזה בסתירת דברי הרשב"א בשתי תשובותיו הנ"ל, וקצרתי.)

נעיר עוד כי הרמב"ם קבע את ההלכות הללו של דין "גוד או אגוד" בהלכות שכנים ולא בהלכות שותפים – ששם לכאורה, הוא המקום המתאים יותר; ואכן, הטור והשו"ע קבעו את ההלכות הללו בהלכות שותפים בקרקע (סימן קע"א) – והלוא דבר הוא!

לאור הנ"ל הוא מבואר היטב. הרמב"ם בהתאם לשיטתו סובר כי דרישת ביטול השותפות נובעת מדיני השכנים שלהם מחמת הדיור המשותף שלהם באותה דירה – שיכול כל אחד מהם לומר לחברו סבור הייתי לסבול אותך, אך כעת לא. וראה בדברי הרמב"ם שם בסוף הלכה ב' בשותפים בדירה כשכל אחד רוצה לקנות את חלקו של חברו – "שוכנים בה שנה שנה (=כלומר שנה זה ושנה זה) שאי אפשר שישכנו שניהם כאחד מפני היזק ראיה שהרי אין בה דין חלוקה". אם כן מכוחן של הלכות שכנים והיזק הראיה מכורח ישיבתם המשותפת – יש לכל אחד מהשותפים זכות לתבוע את ביטולה ופירוקה של השותפות, מדין האומדנה שכתב הרשב"א. אם כן, מאחר שבביטול השותפות מכוחן של הלכות נזקי שכנים עסקינן כאן ולא בחלוקת שותפות רגילה – לכן דקדק הרמב"ם לקבוע את ההלכות הללו דווקא בהלכות שכנים ולא בהלכות חלוקת שותפות.

אלא שכבר העיר בעל ה"חזון איש" (ב"ב ט' סק"ג) כי מדברי הרמב"ם בהלכה ג' מבואר שמדובר גם בשדה שאין בה דין חלוקה – ובשדה הלוא משולל עניינו של היזק הראייה! וכתב שטעמו של הרמב"ם הוא משום שאין לראות בקניין השותפות הראשון כקניין גם על ויתור החלוקה של 'גוד או אגוד', עיי"ש. ואולי ניתן לומר שסברת "סבור הייתי" האמורה ברשב"א איננה נובעת מהדיור המשותף ומהיזק הראיה שבגינו, אלא מכוחה של ההתנגדות להמשיך להיות קשור וכרוך עם חברו בשותפות הזו, להישאר כרוך עמו בעל כורחו – ונעסוק בכך עוד לקמן.

להלכה, פסק המחבר בשו"ע (חו"מ סימן קע"א, א') כדעת הרמב"ם, ושיטת הראב"ד והר"י מיגש הושמטה. אולם הש"ך (ס"ק א') ציין לדבריהם – ואם כן משמע שכוונתו בכך שניתן לומר 'קים לי' כדעתם, והדבר גם מפורש יותר בדברי הש"ך בסימן ס"ו ס"ק ק"ל, עיי"ש. וכן פסקו הרבה אחרונים שניתן לומר קים לי כדעת הראב"ד – ראה שו"ת מהרשד"ם יו"ד קפ"ב, מהרש"ך ח"ג ס"ח, "מנחת פתים" ו"כסף הקדשים" חו"מ שם. (וראה גם שו"ת חת"ס חו"מ י"ב; פד"ר ט"ז, 307; ובספר "אמרי משפט" (סימן ל', מחבר בית הדין הגדול הגר"י אלמליח, בקיבוץ כל הדעות בזה).

2.   פירוק שיתוף ב'גוד או אגוד' כשאחד השותפים דחוק מבחינה כלכלית

הרא"ש (בב"ב דף י"ג) הביא את שיטתו של הר"י מיגש ש'גוד או אגוד' לא שייך אלא ביורשים ובמקבלי מתנה ולא בשניים שלקחו השותפות, וכתב עליו:

"ונראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחוהו לדור בו, או אם היה להם בית דירה ולקחוהו להשכירו לאחר, אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהם או הוצרך למכור מחמת דוחקו – יכול לומר לחברו 'גוד או אגוד' כיוון שצריך לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר וכן נמי אם הוצרכו שניהם ליכנס בו."

הגר"ש קרליץ זצ"ל (אב"ד פ"ת, בספרו "עטרת שלמה" ח"א סימן ס"ב) כתב שיש מי שטעה בהבנת דברי הרא"ש הללו ורצה להסיק מהם שבמקום שאחד מהשותפים נקלע למצוקה כלכלית הוא רשאי לתבוע את פירוק השיתוף בדירה המשותפת בדרך של 'גוד או אגוד' גם לשיטתו של הר"י מיגש, אך הגאון הנ"ל דחה את זאת, ובצדק.

דברי הרא"ש אמורים כאשר לאחד מהשותפים או לשניהם הייתה דירה אחרת מלבד הדירה הזו שבה הם היו שותפים, ואותה דירה אחרת נפלה (=התמוטטה ונחרבה) וכעת הוא דורש לפרק השיתוף בדירה המשותפת מדין של 'גוד או אגוד', בגלל שאין לו היכן לגור. אם כן, מדובר כאן בדרישה לחלוקת הדירה, אבל אין להסיק מזה למקרה שבו השותף רוצה למכור את הדירה בגלל מצוקה כלכלית אחרת שעל זה בכלל לא דיבר הרא"ש. זאת ועוד, בהתאם לשיטת הרא"ש (בתשובתו כלל צ"ח, ג') הדרישה לחלוק על ידי מכירה לאחר איננה אפשרית והיא איננה בכלל 'גוד או אגוד' (שלא כדעת הרמב"ם בזה), אם כן מוכח דברי הרא"ש אמורים רק כאשר השותף נצרך לפרק את השיתוף בדירה בגלל האונס שקרה לו בהתמוטטות דירתו כשהוא נותר ללא קורת גג – ובמקרה זה הוא מעוניין לקנות את חלקו של חברו בדרך של 'גוד או אגוד'.

3.   חלוקת 'גוד או אגוד' באמצעות מכירה לצד שלישי

נחלקו הפוסקים בשאלה זו: מה הדין כאשר לאחד מהשותפים אין מספיק כסף כדי לקנות לעצמו את חלקו של שותפו, והוא מוכרח למכור את הכול לאחרים לשם כך – האם יכול הוא לחייב את חברו לחלק את הנכס על ידי מכירת הנכס לצד שלישי, או לא?

מדברי הרמב"ם (בהלכות שכנים פ"א ה"ב) והמחבר (חו"מ קע"א, א') מבואר שאכן הוא רשאי לדרוש אל החלוקה ב'גוד או אגוד' באמצעות מכירה לאחרים, ואלו דבריו:

"לפיכך שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד אם עשאן האב לשכר (=לצורך השכרה) השכר לאמצע (=יחלקו ביניהם) כל זמן שירצו לעמוד בשותפות. עשאן האב לעצמו אינו יכול לכוף את אחיו להשכיר אותם אלא משתמשים בהם כדרך שהשתמש אביהם והרי העשיר אומר לעני קח לך זיתים ועשה אותם בבית הבד, קנה לך עבדים ויבואו וירחצו במרחץ, ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אלא אם כן אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לווה וקונה או מוכר לאחרים וקונה והדין עימו."

המחבר קבע את דברי הרמב"ם להלכה (בסימן קע"א), אך הרמ"א במקום חלק עליהם:

"ויש אומרים שלא יוכל לומר 'גוד או אגוד' כשאין לו מעות רק צריך למכור חלקו (טור בשם 'יש אומרים'; והמרדכי פ"ק דב"ב)."

מקור דברי הרמ"א והטור נמצא בתשובת הרא"ש (כלל צ"ח, ג') במקרה שבו אלמנה ויורש אחר של הנפטר היו שותפים במתחם שהיה בו בית עם עלייה (דירת גג) ומחסן. היורש רצה למכור לחלק את המתחם בדרך של 'גוד או אגוד' על ידי שישומו את כל המתחם כולו כעומד למכירה שאז שוויו הרבה יותר משומה פרטנית של בית לחוד ומחסן ועלייה לחוד – ובהתאם לשומה הזו הוא דרש את חלוקת השותפות (והיות שאין לאלמנה סך גדול שכזה הוא יוכל לקנות את חלקה להוציאה מהבית ולפרק את השותפות). מנגד, האלמנה דרשה שהשומה תהיה פרטנית, דהיינו שומת בית לחוד ועלייה לחוד ולא שומה אחת כוללת; ואם שומת הבית תהיה גבוהה מזו של העלייה והמחסן – היא תיתן ליורש את המותר והיא תישאר לגור בבית. כאמור, הרא"ש פסק לטובת האלמנה משום שאין אומרים 'גוד או אגוד' במקרה שכזה.

בפשטות, וכפי שכתב הרמ"א, מבואר שהרא"ש חולק על הרמב"ם ולדעתו פירוק השיתוף בדרך של 'גוד או אגוד' שייך רק כאשר אחד מהשותפים דורש להשתמש בעצמו בכל הנכס ללא נוכחותו של השותף השני, ולא כאשר פירוק השיתוף נועד לצורך מכירתו לצד שלישי.

סברת המחלוקת כאן תתבאר לאור החקירה שהוזכרה לעיל: האם 'גוד או אגוד' היא הלכה בחלוקת השותפות או בביטולה של השותפות.

הרמב"ם בהתאם לשיטתו סובר שמדובר בביטול השותפות מכוחה של טענה כי אין הוא יכול להשתמש עם חברו ביחד בדבר שאין בו כדי חלוקה, ולכן הוא רשאי לבטל השותפות גם באמצעות מכירה לצד שלישי ולשלם מדמי המכירה לשותפו עבור חלקו. לעומתו, הרא"ש סובר ש'גוד או אגוד' היא הלכה מדין חלוקת השותפות – ובהלכת 'גוד או אגוד' התחדש שניתן לחלק שותפות לא בחלוקה פיזית אלא גם בדרך של שומה ושווי כנגד חפץ – כלומר חלוקת דמים כנגד חפץ ולא חלוקת החפץ בעצמו (שהרי אין בו כדי חלוקה). אמנם חלוקה זו בעצם מבטלת את השימוש השיתופי בנכס. אך במה דברים אמורים, בחלוקת השותפות בין השותפים עצמם – ולכן לא ניתן לעשות זאת אלא בינם לבין עצמם ולא באמצעות מכירה לצד שלישי. מכירה לצד שלישי איננה חלוקת השותפות אלא ביטולה.

אולם ה"בית יוסף" והב"ח כתבו לחדש שאין כל מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש (שלא כדעתו של הרמ"א). הב"י (בסימן קע"א, כ"ה) כתב להשוות את דברי הרמב"ם והרא"ש:

"דאפשר שגם הרא"ש מודה בההיא דהרמב"ם, כיוון שאין העשיר רוצה לקנות בשום סך, אבל הכא שהאלמנה רוצה לקנות כפי שוויה אין לכופה למיגד בשביל תוספת דמים של זה."

הב"ח הקשה על דבריו שמדברי הרא"ש נראה שלא כדבריו. בתשובת הרא"ש נכתב בנוסח השאלה שהאלמנה אמרה ש"אין לה מעות לקנות אלא אני אקח הבית שאדור בו ויבואו בית דין ויעשו שומא וכו' – ואם כן זה כדברי הרמב"ם שהעשיר לא רצה לקנות את חלקו של העני במרחץ, ולמרות זו סובר הרמב"ם שהעני יכול לכופו בחלוקת ב'גוד או אגוד' גם במכירה לאחרים.

לפיכך חידש הב"ח שעקרונית גם הרא"ש יודה לדעת הרמב"ם שניתן לפרק שיתוף על ידי מכירה לאחרים במקרה שקיים הפסד גדול – כמו במקרה של האח העני והעשיר והמרחץ כשלאח העני ייגרם הפסד גדול אם נמנע ממנו את האפשרות לפרק את השיתוף על ידי מכירתו לאחרים (שהרי בשל עוניו אין הוא יכול להשתמש במרחץ כראוי ובלית בררה הוא ייאלץ בסופו של דבר למכור את חלקו, בהפסד גדול לאחיו העשיר) – ולכן פסק הרמב"ם שהוא יוכל למכור את חלקו בשוויו האמתי לאחרים. אולם במקרה שבו עסק הרא"ש לא דובר בהפסד אלא במניעת רווחים נוספים – כשאחד השותפים דרש את החלוקה באמצעות מכירת כל המתחם כיחידה אחת בשומא גבוהה. במקרה כזה סובר הרא"ש שלא ניתן לדרוש את פירוק השיתוף ב'גוד או אגוד' על ידי מכירה לאחרים.

אולם יש לתמוה בדבריהם, והעיר כן הגר"ש קרליץ זצ"ל אב"ד פ"ת (בספרו "עטרת שלמה" ח"א סימן ס"ב) – שמדברי הרא"ש בתשובתו כתוב במפורש כי הוא חולק על דעתו של על הרמב"ם בעיקר דין החלוקה, ושחלוקת 'גוד או אגוד' התחדשה אך רק לצורך שימוש עצמי ולא באמצעות מכירה לאחרים. הרא"ש שם בתשובתו כתב להוכיח מסוגיית הגמרא שהביאה את הברייתא בדין עני ועשיר שירשו מרחץ שהעשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו בו – דלא אמרינן 'גוד או אגוד' כי גוד איכא ואגוד ליכא לפי שהעני אין לו דמים לקנות, והוכיח מזה הרא"ש:

"ואמאי לא יאמר העני קח לך חלקי עבור השומא שיתנו לי עבורה או שאני אמכור כולו לאחר ואתן לך חצי הדמים, אלא ודאי כל כי האי גוונא לא שייך אלא כשיש לו לקנות משלו כדי שיישאר האחד בנחלתו."

הרי שגם במקום שיש הפסד לא ניתן לחלוק על ידי מכירה לאחרים. ובספר "עטרת שלמה" הנ"ל כתב הגר"ש קרליץ דלולי דמיסתפינא היה נראה לומר שלב"י ולב"ח לא הייתה תשובת הרא"ש במקורה אלא כפי שהובאה בקיצור בטור, וצ"ע.

(במאמר המוסגר, יש מקום להעיר כי לפי דברי הב"ח בדעת הרא"ש כשישנו הפסד גדול (אם תמנע אפשרות המכירה לאחרים) אזי ניתן יהיה לפרק את השיתוף ע"י מכירה לאחרים – אם כן לכאורה, בשותפים בדירה כשאחד מהם תובע את פירוק השיתוף על ידי מכירתה של הדירה והשני מסרב – שהוא יוכל לכפותו לכך. הצד השני לא יוכל לטעון כנגדו 'מכור רק את חלקך' – זאת משום שישנו פער עצום בין שומת דירה תפוסה לשומת דירה פנויה ובמכירה שכזו ייגרם לו הפסד גדול מאוד – ובהתאם לדברי הב"ח, הרא"ש כאן יודה לדברי הרמב"ם).

סיכום הדברים:

להלכה, ניתן לומר 'קים לי' כדעת הרמ"א (הרא"ש והמרדכי) שלא ניתן לפרק שותפות על ידי מכירה לאחרים בדבר שאין בו כדי חלוקה (אם לא בבני עדות המזרח שקבלו את פסיקת המחבר בשו"ע), ואם כן לא ניתן להוציא את השותף שגר בדירה.

אך מאידך גיסא, כאשר דמי מכירת הדירה טרם שולמו במלואם או שיש חוב משכנתא – יוכל השותף המעוניין בפירוק השיתוף (המוחזק בכספו) לומר 'קים לי' כשיטת הרמב"ם שלפיה ניתן לפרק את השיתוף במכירתו לאחרים. לפיכך לא ניתן יהיה לחייבו להישאר בשותפות – דהיינו לחייבו להמשיך ולשלם את דמי רכישת הדירה, קרי המשכנתא.

ב.   פירוק שיתוף בדירת בני זוג נשואים

בשאלה זו חלוקות הדעות: האם יש לראות בבני זוג נשואים שרכשו ביחד דירה והיא רשומה על שמם כשותפים – כשותפים רגילים שכל אחד מהם יכול לדרוש את פירוק השיתוף (לשיטת הרמב"ם) בטענת 'סבור הייתי לקבל ועכשיו לא', או לא? כאמור, לשיטת הרמב"ם והמחבר בשו"ע ניתן לפרק את השיתוף בשתי דרכים – במכירת הדירה לאחרים וחלוקת הדמים, או לתבוע מהשני קנה או מכור – ומה אפוא הדין בבני זוג?

בשאלה זו דעותיהם של דייני ישראל חלוקות. פולמוס רחב ונוקב קיים בנושא.

1.     הדעה הראשונה

יש הסוברים שגם לשיטתו של הרמב"ם, הדין בבני זוג שונה. הרשב"א בתשובתו ביאר שסברת הרמב"ם מושתתת על סברת 'סבור הייתי לקבל ועכשיו לא' ולכן כל שותפות נוצרה על דעת כן שניתן יהיה לפרק אותה בעתיד אופן חד־צדדי. אם כן, כותב הדיין הרה"ג אברהם שרמן שליט"א (חבר בית הדין הגדול לשעבר):

"לעניות דעתי שונה דין 'גוד או אגוד' שנאמר בשותפות סתם לשותפות של בני זוג שנוצרה במסגרת נישואין לשם קיום חיי הנישואין שביניהם. כאשר בני זוג קונים דירה בשותפות למדור משותף שלהם, כל עוד לא נסתיימה מסגרת נישואין לפחות על ידי קביעה בדין שנישואין אלו יש לסיימם על ידי גירושין – לא יוכל אחד מבני הזוג לפרק את השיתוף במדור זה בעל כוחו של הצד השני. כאשר בני זוג קונים דירה במשותף יש לראות את זמן השותפות כקשור ומותנה במסגרת הנישואין, וכאשר מסגרת הנישואין מסתיימת בפועל על פי דין ופסיקת בית דין יש לראות זאת כזמן המסיים את השותפות. לפי זה יש לראות כל שותפות בדירת מגורים של בני הזוג כשותפות לזמן ואין צורך שבני הזוג יתנו במפורש שזמן השותפות בדירה הוא משך זמן הנישואין, שכן בסתמא דעתם של בני הזוג שזמן שותפותם בדירה הוא במסגרת זמן הנישואין כיוון שהשותפות היא חלק מהנישואין ולמענם, ואין לראות בשותפות יצירת שותפות ממונית או שותפות למדור בלבד בלי קשר לנישואין". ("שורת הדין" עמוד קע"ה, קובץ "דברי משפט" חלק ז' עמוד ת"ז, וראה גם בפד"ר כרך ט"ז עמוד 309. זו גם דעתו של כבוד הדיין הגר"ח איזירר, חבר בית הדין הגדול לשעבר, בתיק רבני 1־23־2959, וראה ב"עטרת שלמה" ח"א סימן ס"ב אות ט' שדעתו נוטה לכך).

כלומר, לדעה זו עניינו של השיתוף בבני זוג נמדד בהתאם לדיני האישות שביניהם. כל עוד שעניין הגירושין לא הוכרע בפסק דין הקובע את סיומם של הגירושין מערכת השותפות הזו איננה ניתנת לפירוק חד־צדדי בדרך של 'גוד או אגוד'. נמצא אפוא שדיני האישות מלבד שהם מחייבים את חיוב המדור לאישה הם גם משליכים על דיני הקניין והשיתוף של בני הזוג תוך קביעת אומדנא האומרת שבני זוג מן הסתם התנו מעיקרא את משך השותפות שלהם במשך הנישואין – בהתאם לדין תורה.

2.     הדעה השנייה

דעה זו הפוכה היא הפוכה בתכלית מהדעה הקודמת.

דעה זו סוברת שיש מקום לפירוק שיתוף חד־צדדי גם לפי דעתם של הר"י מיגש והראב"ד הסוברים כי הלכת 'גוד או אגוד' איננה קיימת בשותפות שנוצרה בדרך של קנייה אלא רק בשותפות של ירושה או מתנה. דעה זו מסתמכת על דברי בעל ה"חזון איש" (ב"ב סימן ט' ס"ק ג', ד') שכתב בדעת הר"י מיגש שבמידה ונולד לשותפים איזה אילוץ אשר מכריח לפרק את השותפות "כגון שניים שעשו שותפות בסחורה או בעיסקא אם רואים קלקול בעסק שאין ראוי להמשיכו, ואחד תובע לחלוק ואי אפשר לחלוק ותובע למכור את כולו – שומעים לו". כלומר, כשהעסק רווחי לא ניתן לחלוק ולפרק את השותפות באופן חד־צדדי, אלא רק כאשר העסק מפסיד. לאור זאת הסתפק החזו"א מה יהיה הדין כאשר השותפות היא רווחית "אלא שנעשה קטטה ושנאה ביניהם ומפני זה לא מתדרי אהדדי ובשביל זה אחד תובע 'גוד או אגוד' או לחלוק. כאן צריך הכרעה אם זה הוי כנפל ביתו שכתב הטור בשם הרא"ש דאף לדעת הר"י מיגש שבלקחו בשותפות אין טענת 'גוד או אגוד' מכל מקום כשאירע דבר מחודש מצי טעין 'גוד או אגוד' דעל מנת כן לא נשתעבד, או שנאה לאו טענה היא", כלשונו של בע החזו"א.

בהתאם לכך כותב הדיין הרה"ג אוריאל לביא (אב"ד צפת, בספרו "עטרת דבורה" ח"א עמוד 217):

"ונראה שיש מקום לספקו של החזו"א בשותפים שהשתתפו בעסק שעניינו הפקת רווחים, בזה יש לומר שעיקר השותפות מטרתה – הפעלת העסק והצלחתו העסקית להניב רווחים, ושאלת היחסים האישיים בין השותפים היא שאלה שולית. מאחר שגם אם פניהם צהובים זה לזה יכולים הם להמשיך ולהפעיל את העסק ולהצליח, וזאת מפני שמלכתחילה עיקר יסוד העסק הייתה ההצלחה העסקית; על כן, כל עוד העסק מצליח לא ניתן לפרקו בדרך חד־צדדית. מה שאין כן בשותפות בין בני זוג, שם השותפות לא נוסדה להפקת רווחים עסקיים אלא למטרת קיום חיי משפחה תקינים שיחיו באהבה ובשלום. על כן, אם נולדה ביניהם שנאה הרי שבכך חל שינוי מהותי, שינוי שהוא בעל חשיבות שאיננה פחותה מחשיבות השינוי המוזכר בדברי הרא"ש, ודומה למש"כ החזו"א ביחס ל'קלקול בעסק'… על כן, אליבא דשיטת הר"י מיגש יש מקום להניח כי השותפות במדור מלכתחילה נוצר לצורך התקופה בה חייהם מתנהלים כראוי ובני הזוג גרים יחד. אבל לאחר שחל שינוי מהותי ונתפרדה החבילה והם אינם גרים יחד, הבעל טוען שלא ישוב יותר לביתו, ואמנם אין צפוי שישוב לביתו, וכאמור אין בית הדין מוציא פסק דין שמחייבו הלכה למעשה לשוב לביתו – יש לומר כי בנסיבות אלה אף לפי דברי הר"י מיגש עלינו להתחשב במציאות המעשית וניתן לפרק את השיתוף."

נמצא אפוא כי הפולמוס הנוקב הזה בין שתי הדעות הנזכרות מצטמצם למקרים של "לא לרחק ולא לקרב" – דהיינו כשלא ניתן לחייב את הבעל לחזור לחיי שלום – כגון במאיס באמתלא מבוררת – ומאידך גיסא גם לא ניתן לחייבו בגט. כלומר, הבעל איננו מורד אך גם עילת גירושין לא הוכחה. בנוגע למקרה זה נחלקו דעות הדיינים מקצה לקצה. ברם, במקרים בהם הבעל הוכרז כבעל מורד, ומכל שכן כשמדובר ב"רועה זונות" דהיינו בבעל שעזב את הבית ומתרועע עם נשים זרות – כאן לפי כל הדעות לא ניתן יהיה לפרק את השיתוף באופן חד־צדדי. סברת הרשב"א בדעת הרמב"ם שלפיה השותף יכול לומר כסבור הייתי לקבל איננה קיימת כאשר השותף־הבעל, חיבל בזדון ובפשיעה בשותפות זו.

3.     הצעת דעה שלישית

נראה לי כי יש מקום להעיר ולהציע כאן דרך אחרת – שונה לחלוטין משתי הדעות שהוזכרו לעיל.

נראה כי אין כאן לכרוך את דיני הממונות – קרי הלכות השותפות ופירוק השיתוף – להלכות האישות ולדינו של הבעל בדיני מורד. את דיני השיתוף של בני זוג נשואים בדירה יש לדון בהתאם להלכות השותפים בטהרתן, כאילו שלא מדובר בכלל בבני זוג.

לפיכך כשם שלשיטת הרמב"ם ניתן לפרק שותפות דירה בדרך של 'גוד או אגוד' אף על פי שהם מעיקרא השתתפו על דעת לגור ולהשתמש בדירה כשותפים – כך גם בבני זוג. ואם כן, כשם שבשותפים לא נדרשת סיבה כלשהי אשר תצדיק את רצונו וחפצו של אחד השותפים להסתלק מהשותפות ולפרק את השיתוף בדירה בדרך של 'גוד או אגוד' – כך גם בבני זוג נשוי. פירוק שיתוף חד־צדדי לפי דעת הרמב"ם היא זכות קניינית בסיסית והיא איננה דורשת או מחייבת הסברים.

הסברו של הרשב"א בדברי הרמב"ם ששותף יכול לטעון "כסבור הייתי לקבל ועתה לא", לא בא כדי להצדיק את זכותו של אחד השותפים לדרוש את פירוק השותפות – כטעם האמור על דרך החיוב, אלא כטעם האמור על דרך השלילה. טעם זה לא בא אלא כדי לשלול את סברת הראב"ד והר"י מיגש ששותפות רצונית הנעשית בדרך של קנייה לא ניתן לפרק באופן חד־צדדי משום "דאדעתא דהכי הם השתתפו" – בנקודה זו חולק הרשב"א וכותב שלא מסתבר לומר שכוונת השותפים מעיקרא הייתה להשתעבד זה לזה לעולם ללא יכולת להיפרד באופן חד־צדדי אלא לכשתהיה הסכמה. לא נראה שבמעשה הקניין שיצר את השותפות טמונה גם השתעבדות הדדית באי פירוק שיתוף עתידי.

הראיה שמביא לכך הרשב"א היא סברת הגמרא במסכת כתובות (דף ע"ז) – "כסבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל" – שנאמרה בנוגע לאישה שנישאה ביודעין לאדם בעל מומים קשים ולאחר זמן היא אומרת שאין היא יכולה יותר לסבול אותו – שטענתה מוצדקת, ויש לחייב את הבעל בגט. כלומר, לא ניתן לתת תוקף עתידי מחייב מכוחה של הסכמה מכללא שניתנה בעבר (ויודגש כי לא במחילה עסקינן כאן). רצונות והסכמות הם דברים שמשתנים עם הזמן. אם כן, גם ביחס לשותפות – כאשר השותפות נעשתה מתוך הסכמה מכללא, מתוך רצון ורוח טובה – אין הדבר מחייב שהרצון ההדדי הזה יישאר גם בעתיד, ולפיכך לא מסתבר לומר כי בבסיס כוונת השיתוף הייתה מונחת גם כוונת השתעבדות עתידית שלא לפרק את השיתוף לעולם.

נמצא אפוא כי סברת "כסבור הייתי לקבל" איננה באה כעילה חיובית או כזכות טענה מוצדקת לפירוק השיתוף, אלא כגילוי מילתא בלבד אודות כוונת השיתוף הראשונה.

כלומר, סברה זו לא באה אלא כדי לשלול את ההנחה לפיה הייתה אי פעם השתעבדות הדדית שלא לחלוק את השותפות (כסברת הראב"ד והר"י מיגש), ומשכך, זכותו של השותף לדרוש את פירוק השיתוף איננה "זכות טענה" מהלכות הטענות שאז עליו לברר ולצדק את טענתו, אלא גם כשמדובר בהחלטה שרירותית או זדונית, כולל בעל מורד הדורש את פירוק השיתוף בדירה. לא בזכויות אישות של מדור עסקינן כאן, אלא בזכות ממונית רגילה אותה יש לבחון בהתאם לדיני הממונות בטהרתם. ואם כן, נראה כי אותה המחלוקת שקיימת בדין השותפים האמורה – היא זו שקיימת גם כאן בבני זוג נשואים, בכל המקרים ובכל המצבים.

זאת ועוד: נראה להוסיף כי גם אם נאמר כי סברת "סבור הייתי לקבל" היא אכן זכות טענה לתביעת פירוק השיתוף – וכך לכאורה, משמע מדבריו של בעל ה"חתם סופר" בחו"מ תשובה י"ב – מכל מקום לא מסתבר שתידרש כאן איזו שהיא "אמתלה מבוררת בטענת מאיס עלי" כפי שנדרש בדין האישי. בשותפות ממונית כל סכסוך או חילוקי דעות יכול בהחלט לשמש כעילה ראויה כדי לדרוש את פירוק השותפות. שותפות עסקית מבוססת על אמון הדדי וכאשר האמון הזה נפגם תתעורר הדרישה לפירוק השיתוף. זאת בשונה מקשר הנישואין ששם כל צד משועבד להסכמתו של השני להתגרש – שהרי "אין האיש מגרש אלא לרצונו", וכן ביחס לאישה לאחר תקנת חדר"ג ש"יפה כוחה של האישה ככוחו של האיש" (תשובת הרא"ש כלל מ"ב) ולא ניתן לגרשה אלא מרצונה.

עוד יש להעיר שאת דברי הרשב"א הנ"ל בביאור טעמו של הרמב"ם הביא הרב המגיד בפרק א' מהלכות שכנים הלכה ג', אולם הרב המגיד הוסיף וכתב טעם נוסף:

"ועוד אני מוסיף טעם ואומר שהאחד יכול לומר על דעת כן השתתפנו בקנייה או בשכירות כדי שלא להרבות בדמים שאם אני הייתי רוצה בה ואתה גם כן היינו מעלין בדמים לפיכך השתתפנו שנינו ועכשיו אם אחר ירבה בדמים לא יהיה נזק אלא במחצית, ועוד שהוא יכול לקצוב דמים כרצונו לקנות או למכור, ועל הכלל יכול לומר סמוך הייתי על דין 'גוד או אגוד'."

כלומר, כוונת השיתוף הראשונה נעשתה משיקול מסחרי גרידא – מאחר ששניהם רוצים לקנות את הבית אם כן ההתמחרות וההתמודדות שביניהם עלולה הייתה להעלות את המחיר. אם כן, שיקול השיתוף הוא ביסודו שיקול טכני ולא כפי שסוברים הראב"ד והר"י מיגש שכוונת השיתוף הייתה עמוקה יותר, ביצירת השתעבדות גמורה שפירוק השיתוף בעתיד לא יתבצע אלא מתוך הסכמה ולא באופן חד־צדדי.

ויפה כבר העירו שטעמו של הרב המגיד הוא בהתאם לשיטתו של הרמב"ם הלכות אישות (פרק כ"ה הי"א) החולק על דברי הרשב"א (בכתובות דף ע"ז) בסוגיה הדנה בנושא הזה. שם בסוגיה נחלקו רבי מאיר וחכמים, והרמב"ם פסק להלכה כדעת חכמים החולקים על דעתו של רבי מאיר שאינה יכולה לומר "כסבורה הייתי" אלא אמרינן דסברה וקבלה. כלומר, לדעת הרמב"ם הסכמה מכללא נחשבת כמחילה גמורה מצדה של האישה על המום. הרשב"א שם חולק על הרמב"ם וסובר שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא רק כשהבעל התנה זאת במפורש, אולם בנישאת בסתם חכמים יודו לסברתו של רבי מאיר – "כסבורה הייתי לקבל". את שיטתו של הרשב"א הביא הרב המגיד בהלכות אישות.

משכך, טעמו של הרשב"א בביאור טעמו של הרמב"ם בדין 'גוד או אגוד' היא בהתאם לשיטתו שם בסוגית בכתובות, ומשום כך הוצרך הרב המגיד להוסיף כאן בהלכות שכנים טעם נוסף אשר יתאים גם לשיטתו של הרמב"ם שם בהלכות אישות. (וראה בהערת המהדיר לתשובות הרשב"א, הוצאת "מכון ירושלים").

אם כך, גם לפי טעמו של הרב המגיד בשיטת הרמב"ם עניינו של השיתוף הראשון משולל מעיקרא מכל השתעבדות עתידית שלא לפרק באופן חד־צדדי, ללא כל צורך בהעלאת טענה מבוררת שתצדיק את פירוק השיתוף. רכישתה של הדירה בשותפות נעשתה משיקולים כלכליים גרידא. בהתאם לטעם זה ניתן לומר גם ביחס לבני זוג כשהם רוכשים ביחד דירה ולא שוכרים – כי הדבר נעשה משיקולים כלכליים, בכדי לחסוך בהוצאות מיותרות בהעדפת רכישת דירה על פני שכירות – בהעדפת תשלום משכנתא מאשר לכלות אותו על שכירות; בכדי שלא לטרוח ולהתגלגל בדירות שכורות מאחת לשנייה, ועוד שיקולים כאלה ואחרים.

כך שלשיטתו של הרמב"ם בהתאם להסברו של הרב המגיד, גם כאן בבני זוג – אין כל הכרח להחריג את השיתוף שלהם בדירה מסתם שותפים רגילים, ולתת לו מעמד של 'שותפות על'. אין כל הכרח להטמיע בשיתוף של בני הזוג את האומדנא השיתופית של הר"י ניגש והראב"ד ולקבוע כי בהכרח רצונם של בני הזוג הוא להשתעבד זה לזה ולא לפרק את השותפות לעולם אלא מתוך הסכמה.

אולם לאחר העיון נראה כי כל הפולמוס האמור במעמד השיתופי של בני זוג ביחס לשותפות רגילה כבר איננו רלוונטי כיום; או למצער הוא יצטמצם באופן משמעותי – וזאת לאחר הכנסתו של תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון, כפי שיבואר כעת לפנינו.

ג.    אופי השיתוף בדירת המגורים לאחר תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג

אקדים ואומר כי על מעמדו ההלכתי של חוק יחסי ממון בין בני זוג לפי המשפט העברי כתבתי בעבר בהרחבה בתיק מספר 764411/1 (פורסם). כתבתי כי יש להכיר בו כ'מנהג המדינה' בענייני נישואין. כיום זהו משטר הרכוש השיתופי שעליו משתיתים בני הזוג את חיי הנישואין שלהם במדינת ישראל. בהתאם לחוק זה נערכת חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים בין בני זוג בכל בתי הדין הרבניים.

בסעיף 5א לחוק יחסי ממון נקבע:

5א.    (א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן:

(1) חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה:

(א) הליך להתרת נישואין;

(ב) תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט־1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11;

(2) קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג.

הוראת החוק ברורה: פירוק שיתוף ברכוש שנצבר במהלך הנישואין ובכללה דירת המגורים – יכול להתבצע גם קודם לגירושי הצדדים – כאשר קיים קרע בין בני הזוג, דהיינו כאשר מכוחו של הסכסוך ביניהם הם חיים בפירוד בדירות נפרדות; או לחילופין כאשר הפירוד והקרע מתרחש תחת קורת גג אחת בתקופה של כתשעה חודשים מתוך שנה.

כאמור, מאחר שחוק יחסי ממון מהווה את הבסיס השיתופי של בני הזוג, אם כן גם אליבא דהמשפט העברי אין כל מניעה מלהורות על פירוק שיתוף בדירת המגורים המשותפת – עד כמה שהדבר תלוי בדיני השותפים – וזאת גם מבלי להתחשב במניעיו של הפירוד או בגורם שיזם את פירוק מסגרת הנישואין.

הלכה פסוקה היא שבממונות בכלל ובדיני קניין ושיתוף בפרט "כל תנאי שבממון תנאו קיים" – ראה רמב"ם הלכות שלוחים ושותפים פרק ב' הלכה ג' ושם בפרק ד' הלכה ג', ועוד. כלומר, הסכם הממון וההתניות הממוניות אותם כורתים שותפים ביניהם הם אלה שקובעים ומחייבים אותם ועליהם הושתתה השותפות. כך גם ביחס לשיתוף של בני זוג. מאחר שחוק יחסי ממון דינו כמנהג המדינה המחייב בנישואין – הרי שיש לראות בו כהסכמה וכהתניה של הצדדים כי כללי השיתוף (ופירוק השיתוף) ברכוש שייצבר במהלך הנישואין יהיה בהתאם להוראת החוק.

אמור מעתה: חוק זה הוא בעצם "ספר המקנה" הרכושי של בני הזוג (עפ"י ירמיה לב, י"ד) ואם כן, כשם שמוסכם עליהם כי איזון המשאבים ייערך בהתאם לחוק כך גם מוסכם עליהם כי מועד פירוק השיתוף ועריכתו של האיזון ייערך בהתאם להוראת החוק. הכול כחבילה אחת, וכמקשה אחת – השיתוף והפירוק.

כמובן שיש לציין כי אין הוראת חוק זו באה לגרוע מהזכויות שעומדות לאחד הצדדים לפי הדין האישי, כפי שהדבר נקבע במפורש בסעיף 13(א) לחוק יחסי ממון: "חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים."

ולפיכך כאשר האישה זכאית למדור לפי ההלכה – בית הדין יוציא צו מניעה להליך פירוק השיתוף בדירת המגורים (צו למדור ספציפי) בכדי להבטיח את זכותה של האישה למדור; וייתכן כי צו שכזה יוצא עבור הבטחת שלום־הבית שאותו תובע אחד מבני הזוג, כשמכירת הדירה עלולה לגרום לסיכולו. ברם, הדיון כעת איננו עוסק בזכויות מהלכות האישות של בני הזוג אלא מהלכות השותפות שלהם. לא בדין האישי עסקינן כעת אלא בדיני השותפים – ובפולמוס ההלכתי הנוקב שנוגע להלכות שותפים: האם יש לראות בשותפות של בני זוג בדירת המגורים כ'שותפות על' כפי שסוברים הדיינים הרב שרמן והרב לביא, או שיש לראות בה כשותפות רגילה.

יצוין כי פסקי הדין והמאמרים של הדיינים הנ"ל נכתבו בטרם שנחקק תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון, ומשכך הדיון ההלכתי הטהור על פי כללי המשפט העברי היה אז במקומו.

אולם כיום לאחר שנחקק תיקון 4 לחוק, הרי שכללי השיתוף הללו משתנים לחלוטין – בפרט כאשר מדובר בבני זוג שנישאו לאחר שנת 2009 – מועד הכנסתו של התיקון בחוק. בבני זוג אלה השיתוף הממוני שלהם היה על דעת כן – זהו מנהג המדינה הרווח שלפיו הם נישאו. אם כן כמו כל 'מנהג המדינה' בענייני הנישואין כש"מנהגו פשט בכל המדינה" (כלשונו של הרמב"ם בהלכות אישות) שהוא מחייב את בני הזוג – כך גם כאן בנוגע לתנאים הנוגעים לפירוק השיתוף הממוני שלהם. אפשרות פירוק השיתוף תיקבע לפי הוראת החוק, זהו מנהג המדינה, זהו בסיס המשטר השיתופי שלהם – והרי זה כאילו שהם התנו כן מעיקרא בשעת נישואיהם, וזהו אפוא "ספר המקנה" (ע"פ ירמיה ל"ב, י"ד) עליו הם השתיתו את יחסי הממון והשיתוף שביניהם.

וראה בהרחבה במה שכתבתי בנושא זה בתיק מספר 764411/1 (פורסם) בבירור מעמדו המיוחד של 'מנהג המדינה' שקיים בענייני הנישואין ביחס ל'מנהג המדינה' שקיים בדיני הממונות הרגילים.

ואמנם לפי זה יש מקום לדון בבני זוג שנישאו קודם לשנת 2009, מועד בו נחקק תיקון מספר 4 העוסק במועדי פירוק השיתוף – עליהם לכאורה, לא ניתן לומר כי השיתוף שנעשה בשעת הנישואין היה על דעת כן, דהיינו לא ניתן לומר שמועדי ביצוע איזון המשאבים הותנה ביניהם מעיקרא כמנהג המדינה; אלא שבמקרים אלה יש לדון מהלכות 'דינא דמלכותא' – אך לא כאן המקום לעסוק ולהיכנס לסוגיה הזו.

תכלית מטרתנו בדיון הנוכחי הוא להעיר ולראות נכוחה כי יש לתחום ולצמצם באופן משמעותי את הפולמוס ההלכתי הנוקב אותו הזכרנו למעלה – לאור תיקון מספר 4 בחוק, כאמור.

עם זאת, כפי שכתבתי לעיל כדעה נוספת נראה כי עקרונית אין מקום להכיר בשיתוף בדירת המגורים כ'שותפות על' – דהיינו כשותפות מיוחדת שיש להפרידה מדיני השותפות הרגילים של 'גוד או אגוד'.

ד.   השוואת המשפט העברי בסוגיה זו לחוק האזרחי

אקדים ואומר כי בנושא זה של השיתוף ופירוק השיתוף במקרקעין ובמיטלטלין – בהשוואת הדין העברי לדין האזרחי – נערך מחקר מקיף ומעמיק בעריכתו של פרופ' נחום רקובר (המשנה ליועהמ"ש לממשלה לשעבר, פורסם בספר "שיתוף נכסים" [ספריית המשפט העברי תשס"ט] מסדרת הספרים "חוק לישראל"). בספר זה, בו גם נסתייעתי בכתיבת פרק זה, היטיב פרופ' רקובר לנתח אחת לאחת את סעיפיו של פרק חמישי מחוק המקרקעין העוסק בשיתוף במקרקעין תוך השוואתו לדיני המשפט העברי.

בסעיף 40 לחוק המקרקעין נקבע:

פירוק על דרך מכירה

40. (א) במקרקעין שאינן ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתן, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין, וחלוקת הפדיון.

(ב) המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין.

סעיף קטן (א) מתאר שני מצבים שבהם חלוקה בעין איננה אפשרית: במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, ובמקרה שבו חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר. מצבים אלה גם הוכרו במשפט העברי אך בשינויים מסוימים – וראה בהרחבה בספר הנ"ל בעמודים 165–188.

דרך הפירוק שקבע המחוקק הוא במכירתו של הנכס לכל המרבה במחיר ובחלוקת דמי הפדיון בין השותפים. אמנם גם לפי המשפט העברי פירוק השיתוף ייעשה בדרך של מכירה, אולם הנכס לא יוצע למכירה לכל מאן דבעי אלא רק לשותפים עצמם, בדרך של 'גוד או אגוד' (קנה ממני או מכור לי).

בנוסף, המשפט האזרחי דוגל בהפקעת השותפות מידי השותפים ומכירתם בעל כורחם, כאמור בסעיף קטן (ב). כלומר, המחוקק אינו נותן כאן זכות קדימה לשותפים בקניית הנכס, אלא בעצם הוא כופה עליהם להתחרות עם שאר הציבור במסגרת של מכירה בדרך של הוצאה לפועל. לעומתו, המשפט העברי מעדיף לשמור ככל שניתן על זכויות השותפים בנכס הספציפי ולכן נקבע הפתרון של 'גוד או אגוד'. הזיקה של השותפים לנכס נשמרת ומעמדם אינם כשל זרים כפי שקיים במשפט האזרחי. בנוסף, במקרה שהשותפים אינם מצליחים לפרק את השיתוף בדרך של מכירה, אך הם גם אינם מעוניינים להשתמש ביחד בנכס המשותף – המשפט העברי מציע את אפשרות חלוקת השימוש לזמנים, או בהשכרתו של הנכס לאחר וחלוקת הדמים (ראה רמב"ם פ"א משכנים ה"ב ובהשגת הראב"ד שם).

השיקולים שהנחו את המחוקק היו שיקולי יעילות מכיוון שניסיון העבר לימד שמתן זכויות קדימה לשותפים אינו מניב תוצאות חיוביות וגורם למעשה לבזבוז זמן לבית המשפט ולצדדים ("דברי הכנסת", 40, עמ' 2132 בדיונים בהצעת חוק המקרקעין). בפסיקה האזרחית נכתב נימוק נוסף: מכירה פומבית עשויה להבטיח שיושג מחיר גבוה יותר ממצב שבו רק השותפים הם אלה שיתחרו ביניהם על רכישת הנכס (ראה ע"א 190/73 חזקיה ונ' שרף, פ"ד כ"ח (2) 44).

אך יוער שגם לאור המשפט העברי כבר נפסק כי לא ניתן להציע ב'גוד או אגוד' מחיר הנמוך מערכו של הנכס בשוק (רמ"א חו"מ סימן קע"א, ו'); ובאשר להצעת 'גוד או אגוד' במחיר גבוה יותר מהשווי האמתי של הנכס, חלוקות הדעות: יש אומרים שהדבר לא ניתן בשל החשש שהשותף העשיר יותר ינצל את יתרונו (ריצב"א בתוספות ב"ב י"ג ע"א, וראה בחידושי הרמב"ן שם בשם מקצת גאונים, טור חו"מ קע"א, ה' בשם ר' ישעיה והגאונים); אך רוב הפוסקים חולקים על הגבלה זו בנימוק שמאחר שניתנה לשותף השני אפשרות לקנות את חלק שותפו גם במחיר מופקע, גם אם הוא בחר שלא לעשות כן, אין בכך סיבה מלמנוע מהשותף הראשון לקנות את חלקו, מה גם שיקבל תמורה נאה בעד חלקו (ראה רמב"ם פ"א משכנים, תוספות שם בשם ר"י, רמב"ן שם בשם רש"י והסכים לדבריו, יד רמ"ה פ"א אות קס"ד, רא"ש שם, מרדכי סימן תק"ט בשם ר"י וריב"א, טור ורמ"א סימן קע"א).

וראה עוד בהרחבה בספר הנ"ל "שיתוף נכסים" עמודים 191–203.

ה.    תמצית מסקנות הדברים

בהשארת צו למדור ייחודי שלא במסגרת מזונות אישה ישנם שני היבטים. האחד, טכני – לצורך מתן סיכוי לכינון שלום, והשני, מדיני הממונות והשותפות. נחלקו הראשונים האם דירה או נכס שאין בו כדי חלוקה לשניהם אלא בדרך 'גוד או אגוד' – האם הדבר קיים בשותפות רצונית –כשהם קנו את הדירה במשותף. בשל מחלוקת זו סבורים הרבה מהאחרונים שניתן לומר 'קים לי' שלא לחלוק. עוד נחלקו הראשונים אם ניתן לפרק שותפות זו באמצעות מכירת הדירה לצד שלישי – וגם כאן ניתן לומר 'קים לי' כדעת השוללים.

נחלקו הדעות בקרב הדיינים האם יש לראות בזוג נשוי דינו כשותפים רגילים או לא, אך יוער כי כיום, לאחר תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון, כל הפולמוס הזה לכאורה, כבר איננו רלוונטי, כאמור.

נפסק:

1.   הצו למדור ייחודי שניתן עד כה, בטל.

2.   מאחר שאפסו כל הסיכויים להשבת שלום־הבית בין הצדדים, ולאחר שנוכחנו בעומק הפירוד והדחייה שיש למבקשת כלפי המשיב, אנו קוראים לצדדים להתגרש ויפה שעה אחת קודם. המשך המצב רק יגרור את הצדדים – ובעיקר את הילדים המשותפים – למערבולת קשה ועמוקה יותר ממה שהם נמצאים בה כעת. סיום מערכת הנישואין הכרחית כעת ויש לסדר בין הצדדים גט פיטורין.

הרב אריאל ינאי

מאז ניתן פסק דין ביום כ"ו בתשרי תשע"ד (30/9/2013) ובו דחה בית הדין את תביעת הגירושין של האשה, וקיבל את תביעת הבעל לשלום־בית, ובו צוין: "בית הדין לעת עתה לא השתכנע שיש אמתלא ברורה לטענת המאיסות של האשה כנגד הבעל."

בית הדין הוציא צו זמני למדור ספציפי על פי בקשתו של הבעל בתיק תביעת שלום־הבית. בית הדין הוציא צו זה כסעד זמני לאפשרות שלום־הבית.

לפנינו בקשת האשה לביטול הצו. הוגשו בקשות ונימוקים להשארת המדור ולחילופין לביטולו.

ביטול מדור ייחודי

הנה אחר העיון והבירור וההתנהלות בין הצדדים מאז ניתנה ההחלטה למדור ספציפי נראה שהצדדים הגיעו למצב ששוב לא ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, גדלו הפערים בין הצדדים וילדי הצדדים ניזוקים מזה [כן מוכח מתסקיר שהוגש לבית הדין תסקיר בעניין הילדים של בני הזוג מהתקופה האחרונה מתאריך כ"ג באדר א' תשע"ד (23/2/2014) ובו נכתב בין השאר:

"בשיחה עם הילדים עלתה מצוקתם הרבה נוכח היותם מעורבים בעל־כורחם במאבק שבין ההורים. נראה ששני ההורים תורמים למצב הקשה בו נמצאים הילדים."

האשה עזבה את הבית ומתוך כל הדברים שהתרחשו ודברי התרסה של האשה כלפי בעלה ניכר כי האשה מואסת מאיסות גמורה בבעלה.

טענת מאיס עלי

במה דברים אמורים? בדיון מתאריך ט"ז באדר ב' התשע"ד (18/3/2014) אמרה האשה בדיון מהתאריך הנ"ל בין השאר, את הדברים הבאים:

"האשה: אתם יכולים לראות לפי ההתנהלות שלו שהכול מדובר על רכוש, והילדים סובלים. הוא עיקל את כל רכוש הילדים. יצאנו מהבית בלי כלום. והוא לא אכפת לו. אמר לבן שהוא ישרוף אותו ואת הגיטרה. לקחתי עוד הובלה, ויש לי מלא הובלות, חובות על שכ"ד שאני משלמת לבד, פיטרו אותי ממקום עבודה, והוא רוצה שאני אגיע לפת לחם. הילדים סובלים ואני סובלת. אני שנתיים וחצי באותו מצב, אבקש מכם לעזור לי להתגרש ממנו כבר. הוא רוצה שאחזיר לו תכשיטים שאימא שלו קנתה לי, שייקח אותם ויתן אותם לזונה שהוא הולך אליה, לא אכפת לי כבר. אימא שלי קנתה לי מקרר ואין לי כלום בבית, והוא גר בדירה של שישה חדרים וזה לא הגיוני שהוא רוצה שלום־בית. הוא לא אוהב אותי, תראו איך הוא מדבר אליי."

עוד נאמר שם:

"האישה: אם יש לך טיפת אמפתיה למי שחיה אתך עשרים שנה, תבין שאין סיכוי לשלום־בית. הנה ב"כ מייעץ לו באוזן מה להגיד. תשחרר אותנו מהגיהינום הזה. אתה אף פעם לא הראית שאתה רוצה שלום־בית, הכול אתה עושה בשביל כסף?! בכמה אתה רוצה לקנות את הגט הזה?! אני גידלתי את הילדים… לך למישהי אחרת, ותשחרר אותי מהגיהינום הזה. בחיים אני לא אחזור אליך, ואתה גם לא רוצה אותי…

"האישה: רע לי אתך, אימא שלך אמרה לי תתגרשי ממנו. אתה לא מקשיב לה.

הבעל: שתחזרי הביתה.

האשה: אבל זה לא יהיה. לא רוצה להיות אתך. הוא לא מבין, הוא אטום. תבטלו את שלום־הבית, זה לא שלום־בית."

מכל הנ"ל עולה שהאשה מואסת מאיסות גמורה וברורה בבעלה, אחר שמביא אותה לעזוב בית בין ששה חדרים עם ילדי הצדדים ולמצב שבו נכנסת לחובות כדי לזון את עצמה ואת ילדיה עד שמגדירה מצב זה בשם "גיהינום", ו"רע לי אתך". ואף הבעל לא טמן ידו בזה שלא נתן לאשה לקחת את רכוש הילדים ואף ביקש לעקל רכוש זה.

דעת מהר"א ששון בספרו "תורת אמת" במאיס עלי

ואין לטעון הרי טענת מאיס עלי צריכה להיות על חיי אישות וכאן לא טענה על חיי אישות אלא על החיים אתו בכלל: "רע לי איתך", "חיה בגיהינום". זה אינו. לא צריך שטענת המאיס עלי שתטען על חיי אישות ישירות אלא אף דברים שגורמים לאשה להתרחק מבעלה או מעידים על ריחוק. ונביא בקצרה מה שכתבנו בפסק דין אחר את דברי המהר"א ששון.

הנה מהר"א ששון בספרו "תורת אמת" (סי' קפ"ו) (הובא ב"באר היטב" ס"ק י"ב וב"אוצר הפוסקים" ס"ק יד) נסתפק בזה וז"ל:

"וזה עיקר דברי הספק הוא אי בעינן 'מאיס עלי' מחמת בעילה או לא, כי הנה הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות הלכה ח' כשבא להזכיר דין 'מאיס עלי' כתב שואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, נראה מתוך דבריו המדוקדקים בכל מקום שכוונתו לומר דמה שאמרה הגמרא (כתובות סג:) 'מאיס עלי' היינו שתהיה טענתה שאינה יכולה להיבעל לו מחמת מיאוס, וכמו שמתוך דקדוק תיבת 'מאיס עלי' כבשר חזיר אבל אם לא היתה טענתה מחמת מיאוס הבעילה, לא הויא טענת 'מאיס עלי'. ואף שתאמר 'איני רוצה בו או שנאתיו או לא יקרא בעלי'… אין מורים אלו הלשונות על טענת 'מאיס עלי' שאפשר שהשנאה לא היתה מחמת מיאוס רק מחמת קטטה ומריבה או דבר אחר ואז לא הויא טענת 'מאיס עלי'.

ויש עוד מעט ראיה על זה מדקאמר בגמרא הכי דמי מורדת? אמר אמימר אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. אבל אמרה 'מאיס עלי', כייפינן. ואם איתה דכל שאינה רוצה בו, הויא כטענת 'מאיס עלי' אמאי שונה הגמרא מלשונו הא דקאמר בעינה ליה… הוי ליה למימר אבל אמרה לא בעינא ליה… ומדנקט לישנא ד'מאיס עלי' משמע דבדוקא נקט ליה אבל דלא אמרה מאסתיהו אע"ג דקאמרה שנאתיו איני רוצה בו לא יקרא עוד בעלי וכו' אפשר דלא הויא טענתה טענת 'מאיס עלי' כל זה אפשר לצדד בזה.

ואפשר לומר גם כן להיפך ד'מאיס עלי' הוא פירוש שנאתיו איני רוצה בו… דהיינו "מאיס עלי" היינו שנאתיו וכמו שמצינו להרמב"ם עצמו שסיים בלשונו שם ואמר שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה ולא אמר למאיס עליה… ומאי דלא נקט בגמרא לא בעינא ליה היינו לדייקי שאנו צריכים לידע שיש שם אמתלא לכשתהיה שם שנאה.

ויש עוד ראיה ממה שכתב בטור בשם רבינו מאיר מרוטנבורג שכתב שהיה דן דין "מאיס עלי" כשלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו (הובא ברמ"א סעיף ג'). הרי אע"פ שלא היתה המאיסות מחמת הבעילה, רק מאיזה דבר נכון ומתקבל סגי… ועוד ראיה מדברי הרא"ש בפסקים (כתובות פרק ה' סי' לה)."

ומסיים ב"תורת אמת":

"כל זה אני מסופק בנ"ד ולא מצאנו בשום מקום מהפוסקים הכרח גמור ולא אפילו מקצת הכרח בשום צד מהצדדים הללו ואפשר שהם הניחוהו לרוב פשטותו."

ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת "שנאתיו לא יקרא עוד בעלי", הויא "מאיס עלי."

על כן בנידון דידן, שהאשה אומרת לבעלה "רע לי אתך", "תלך לזונה שלך", "אני חיה בגיהינום", "הוא רוצה להביא אותי לפת לחם" ועוזבת בית עם ששה חדרים עם ילדיה, "אין סיכוי שאני אחזור אליך" – ודאי שאשה זו מואסת בבעלה מאיסות גמורה.

בפשטות היה נראה שכל זמן שהצדדים נשואים הרי הוא זכאי לזכויות אלו, אולם האמת היא גם בעודם נישואין פעמים שמפסיד זכויות אלו. ונבאר הדברים: אם האשה מורדת בבעלה, אמנם עדיין הצדדים נשארו נשואים, וזה לעניין החלק האיסורי שחל על בני זוג נשואים. אולם בחלק הממוני, בזה נשתנו החיובים שלהם והזכויות שלהם של אחד כלפי חברו.

הנה בנדון דידן איירי במורדת בטענת "מאיס עלי", ועמיתי הרה"ג ש' ז' פרדס שליט"א העלה בדבריו כי במורדת דמאיס עלי, הבעל מפסיד פירות ולכן מפסיד כאן הבעל את זכות המדור בחלקה של האשה.

פקיעת השותפות בטענת מאיס עלי קודם מתן הגט

אלא דיש שטענו כי מאחר שבני הזוג שותפים בבית אם כן דינם כשאר שותפים ולא יכולים לחלק עד שהצדדים יתגרשו, ונביא דבריהם.

במאמרו של הגר"א שרמן שליט"א בספר "דברי משפט" (שממנו חבריי ציטטו את דבריו בהרחבה, עיין שם), מסיק שם:

"ע"פ דברים אלו, י"ל שגם מדיני השותפות, חוזה שותפות וחלוקת השותפים שנפסקו ב"חשן משפט" שאין אחד הצדדים שבין בני זוג רשאי לתבוע חלוקת הדירה ופירוק השותפות כל עוד שלא נסתיימו נישואיהם ע"פ דין או בפועל, שכן יש בתביעה זו כתביעה לחלק השותפות בתוך זמן השותפות שהותנה ונקבע ביניהם. על כן, יכול הצד שכנגד לעכב פירוק השותפות תוך הזמן.

ולענ"ד לא ניתן לומר בכל מקרה סברא זו, וודאי לא בנידון דידן שבית הדין פסק כי האשה דינה כדין מורדת דמאיס עלי. ונבאר הדברים: בספר "כפייה בגט" דף לו, כתב בשם שו"ת חמדת שלמה (סימן יח ס"ק לב):

"דצ"ע מאי שנא באמרת "טמאה אני לך" שאינה נאמנת כי חוששים שמא נתנה עיניה באחר ומאי שנא בטוענת "מאיס עלי" שכופין לגרש לדעת הרמב"ם ולא חוששים שמשקרת בטענת כך שמא עיניה נתנה באחר. ותירצו על פי מה שהסביר הרמב"ם בטעמא דמאיס עלי "שאינה כשבוית חרב שתבעל לשנוא לה "דבאופן זה לא נשתעבדה והאשה מוחזקת בעצמה על כן נאמנת לומר מאיס עלי להפקיע עצמה מבעלה ואף דאיכא למימר שמא נתנה עיניה באחר מכל מקום הואיל ומוחזקת בעצמה ואינה צריכה לישב תחת בעלה על כן אמרו דכופין להוציא מה שאין כן באמרת טמאה אני לך דעיקר שבאת להפקיע עצמה מבעלה הוא מחמת האיסור שאומרת שהיא אסורה לבעלה לעניין זה אינה נאמנת דאין דבר שבערוה פחות משנים."

ופירוש דבריו, דבמאיס עלי דאיתרע גוף האישות וכמ"ש הרמב"ם שאינה כשבוית חרב שתיבעל לשנוא לה, יש לומר דבאופן זה מעולם לא נשתעבדה והיא מוחזקת בעצמה, אבל ב"טמאה אני לך", שהעיכוב מכוח אריה דאיסורא דרביע עליה, אין סברא דחסר בגוף השתעבדותה אליו עד שנאמר שבספק היא המוחזקת, אלא שעבודו עליה הוא שעבוד גמור רק שהיא באה בטענה נגדית דעיגונא משום איסור ובכל כי האי גוונא נמצאת היא המוציאה ממנו ובמקום ספק עליה הראיה.

ועוד ביאר שם בעמוד תעח בשם "הבית אפרים" סימן עד וכן ס"ל בשו"ת "צמח צדק" אה"ע סימן רסב אות ה' שאפילו ר"ת החולק וסובר שאין כופין על הגט מודה על כל פנים שאין כופין אותה להיות אתו והוא טעמא משום שאף הוא מודה לעיקר סברת הרמב"ם שאינה כשבוית חרב… ומעיקרא דמילתא אינה משועבדת לדבר זה ומוחזקת היא בעצמה רק ס"ל שמ"מ גוף קנינו בה הרי קיים עדיין וממילא שלא חל עליו החיוב או המצווה לגרש ומכיוון שכן נמצא שהעניין מתחלק שהיא מצדה יכולה לומר שזכאית היא להתגרש ממנו, אולם הוא מצדו אינו חייב בכך וכל זה במורדת דמאיס עלי שיש כאן סברא שאינה כשבוית חרב… שהיא ריעותא בגוף האישות אולם באלו שדינם שיוציא ויתן כתובה העניין להיפך שהיא מצדה משועבדת לו שעבוד גמור ואינה מוחזקת בעצמה כלל והוא זה שנתחייב בגירושיה רק הואיל ולא הגיעו העניינים עד דרגת פוליפוס וחביריו דירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים ואינן יכולות לסבול לכן לא זכתה היא בחיובו זה אלא הוא חיוב בעלמא המונח על קרקפתא דגברא של בעל עצמו שעל זה לא נתרבה דין כפייה בשוטים רק דין יוציא.

[וכן מבואר ברמ"א (סימן קנד סעיף ז') גבי מי שטוענת על בעלה כי אין לו גבורות אנשים דבמקום שאין כופין מ"מ אין מחייבים אותה להיות עמו וז"ל הרמ"א: "ויש אומרים דאפילו במקום שאין כופין אותו מכל מקום אין כופין אותה להתפייס עמו ואין דנין אותה כמורדת…"].

הנה אחר שביארנו דבטוענת מאיס עלי וברור לבית הדין כי אכן לטענתה יש אמתלא מבוררת, ואף שלא כופין אותו להוציא, מכל מקום אינה חייבת להיות עמו. אם כן, שוב לא יכולה להיות טענה כנגד אחד הצדדים כי לא יכול לפרק את השותפות, כי אחרי ששותפות זו באה עקב נישואי הצדדים ועתה בית הדין פוסק לה שעקב כך שהגיעו הנישואין למצב שאין היא מחויבת להיות עמו אין אנחנו יכולים למנוע ממנה את חלקה בדירה.

וסיוע לסברא זו הם דברי החזון איש שכתב (ב"ב סימן ט' ס"ק ג', ד') בדעת הר"י מיגש שבמידה ונולד לשותפים איזה אילוץ אשר מכריח לפרק את השותפות "כגון שניים שעשו שותפות בסחורה או בעיסקא אם רואים קלקול בעסק שאין ראוי להמשיכו, ואחד תובע לחלוק ואי אפשר לחלוק ותובע למכור את כולו – שומעים לו."

אם כן, גם בנידון דידן אין לך קלקול גדול מזה שהאשה לא נמצאת עם בעלה באותו בית ויש לה גם גיבוי הלכתי שאינה חייבת להיות עמו במחיצתו ודאי ששותפות זו הגיעה לקיצה.

זאת תורת העולה: בית הדין מבטל את הצו למדור ספציפי שניתן לטובת הבעל.

ראיתי את דברי עמיתי הגר"א ינאי שליט"א שכתב "ואמנם לפי זה יש מקום לדון בבני זוג שנישאו קודם לשנת 2009, מועד בו נחקק תיקון מספר 4 העוסק במועדי פירוק השיתוף – עליהם לכאורה, לא ניתן לומר כי השיתוף שנעשה בשעת הנישואין היה על דעת כן, דהיינו לא ניתן לומר שמועדי ביצוע איזון המשאבים הותנה ביניהם מעיקרא כמנהג המדינה; אלא שבמקרים אלה יש לדון מהלכות 'דינא דמלכותא' – אך לא כאן המקום לעסוק ולהיכנס לסוגיה הזו."

הנה אחר העיון מה שכתב דבני זוג שנישאו קודם שתוקן תיקון 4 העוסק במועדי פירוק השיתוף דבמקרים אלו יש לדון בהם מדין "דינא דמלכותא דינא".

לא כן הדברים עמי, עיין בשיעורו של הגאון הרב חגי איזירר שליט"א, חבר בית הדין הגדול לפנים, שניתן בכנס דיינים התשע"ג [הרב חגי איזירר, "חוק יחסי ממון כגורם בהלכה" כנס הדיינים – התשע"ג, 121] שביאר שם את שיטות הראשונים גם האחרונים שדעת מר"ן שפסק כדעת הרמב"ם שלא ניתן לומר דינא דמלכותא דינא בדברים שאינם נוגעים למלכות אלא שהם בגדר דברים של בין אדם לחבירו וז"ל:

"…הרמב"ם פוסק שדינא דמלכותא הוא רק כשיש בו תועלת למלכות, להנאת המלך, אלא שמן הראוי לא להיתפס למילים. "הנאת המלך" לפי הרמב"ם (לטובתו והנאתו) זהו דבר הכולל כל מה שנכתב במסכת בבא קמא בעניין המלך, שאם רוצה לבנות גשרים לוקח מאנשי המדינה וכורת דקלים. לא רק מסים להנאתו האישית של המלך, אלא הכוונה ל"צרכי המלכות", מה שנהוג שהמלכות מבצעת.

משמעות הדבר לגבי הנושא שלנו היא כי חקיקה של המלכות בעניינים שאין המלכות מטפלת בביצועם, אלא מוסרת אותו לאזרחים או לרשויות אזרחיות, אין לחקיקה זו תוקף של דינא דמלכותא." (שם, 122)

חוק יחסי ממון וביצועו אינו משרת כלל את צורכי השלטון בישראל. התובע, בין גבר בין אשה, רשאי למחול על תביעותיו. לעומת זאת, בדברים שהם צורכי המדינה לא יכול אזרח פרטי למחול על תביעות שיש למדינה. לפיכך חוק יחסי ממון ותביעות שבמסגרתו אינם יכולים להיכלל בדינא דמלכותא לפי שיטת השו"ע והרמב"ם." (שם, 125)

נמצא כי למסקנה של פרק זה כל האזרחים שחל עליהם דין מר"ן השו"ע לא יחול עליהם חוק יחסי ממון מדין דינא דמלכותא.

אלא שיש לדון דזה יחול מדין "מנהג המדינה" ולעת עתה בנידון דידן אין צריך לזה, ועוד חזון למועד.

מיכאל עמוס – אב"ד

ברצוני להעיר כי חברי הגר"א ינאי שליט"א הוסיף וכתב בעניין חוק יחסי ממון. אינני מסכים לחלק מדבריו כלל, אולם מכיוון שאין רלוונטיות בדבר לתיק זה וכפי שכתב חברי עצמו, לא אאריך כאן בעניין, וארחיב בדבר בע"ה בהזדמנות אחרת.

הרב שניאור פרדס

נפסק:

1.   תביעת שלום־הבית נדחית.

2.   מבוטל בזאת הצו למדור ייחודי שניתן לטובת הבעל.

3.   לפני בית הדין עומדות בקשות ותגובות בפרטי דין מורדת. לפיכך ולשם הזהירות בית הדין יוציא צו עיקול זמני על סך 75,000 ₪ מתמורת חלקה של האשה בדירה.

ניתן ביום י"ח באייר התשע"ד (18/05/2014).

הרב מיכאל עמוס – אב"ד          הרב שניאור פרדס          הרב אריאל ינאי