מאגר פסקי דין

פסק דין

לפנינו תביעת כתובה של האישה בסך של 52,000 דולר ופיצויי גירושין. האישה גם תובעת מזונות אישה עד יום מתן הגט.

רקע ועובדות

הצדדים נישאו בשנת תשע"א. מנישואין אלו נולדו להם שני ילדים.

בתשע"ג הגישה האישה תביעת גירושין, אך הצדדים חזרו לשלום בית.

בתשע"ד הגישה האישה בקשה לשלום בית. כבוד הרב טולידאנו הביא את הצדדים להסכם שלום בית.

בתשע"ה הגיש האיש תביעת גירושין. תיק זה נזנח ונסגר.

בתשע"ט הגישה האישה תביעת גירושין. בדיון הראשון שהתקיים טענה האישה נגד האיש על אלימות ובגידות. האיש טען מנגד על תלונות שווא במשטרה. הצדדים הסכימו להתגרש. באותו יום סודר גט לצדדים, והוחלט שביה"ד ידון בהמשך בעניין המזונות והכתובה.

כארבעה חודשים אח"כ סודר גט לחומרא, האיש טען שניסו לחזור זה לזה, ואילו האישה טענה שאנס אותה.

התקיימו כמה וכמה דיונים בעניין הכתובה, גם הופיעו עדים, והצדדים נחקרו. לאחר מכן, ביום ח' בשבט התש"פ (03/02/2020), החליט ביה"ד כי האיש חייב בכתובת האישה.

אך בשלב זה לקח האיש ייצוג וביקש לקיים דיון חוזר בנושא הכתובה, והצביע על כמה כשלים בהחלטה הנ"ל שחייבה אותו בכתובה. ביה"ד קיבל את טענותיו, והחליט לקיים דיונים נוספים בעניין.

התקיימו שני דיונים בפני ההרכב החדש, האיש הסכים לבדיקת פוליגרף, האישה טענה שדי בראיות שהובאו לביה"ד, ורק אם לא די בזה היא מוכנה לבדיקת פוליגרף. לפיכך, בהעדר הסכמה על בדיקת הפוליגרף, הוחלט על הגשת סיכומים ביום י"ג בכסלו התשפ"א (29/11/2020).

באשר לתביעה שהגישה האישה בעניין מזונותיה עד מתן הגט לא נאמר דבר בסיכומים, ולפיכך נדון בזה לפי החומר שבתיק.

דיון והכרעה

תלונות שווא במשטרה

לאחר העיון נראה שטענות האיש על תלונות שווא של האישה לא הוכחו: אומנם הוגשו במהלך חיי הנישואין של הצדדים תלונות רבות למשטרה נגד האיש, אך הן לא נסגרו מחוסר אשמה אלא מחוסר ראיות או חוסר עניין לציבור. לא הוכח לנו שמדובר היה בתלונות שווא. האישה טוענת שהאיש נהג נגדה באלימות, אנו גם יודעים על אלימות שהייתה בין האיש ובין אביה, וכל עוד האישה מרגישה מאוימת זו זכותה לפנות למשטרה שתגן עליה.

גם יצוין שהתלונות לא הוגשו בתקופה מסוימת, אלא הן מתפרסות על פני כמה וכמה שנים. אם האישה הגישה תלונות שווא רק לצורך ההליך היה עליה לעשות זאת באופן מרוכז ברגע שפניה מועדות לגירושין, ולא להרפות עד שתגיע לגט המיוחל ולהישגים הרצויים. לפיכך לא נראה שמדובר בתלונות שווא שכל מטרתן הוא הישגים בהליך הגירושין.

אין ספק שאם האישה הייתה מגישה תלונות שווא, בלא כל עילה, הרי שמדובר בהטרדה חמורה של האיש, יתכן שתיחשב לעוברת על דת, ובאופן כזה יתכן שאיבדה את כתובתה. אך כל עוד לא הוכח שמדובר היה בתלונות שווא שכל מטרתן הייתה הטרדת האיש ותו לא איננו יכולים להסתמך על כך ולהפסידה את כתובתה שהיא מוחזקת בה.

בגידות של האיש

האישה הביאה רשימה ארוכה של נשים שעימן בגד בה האיש. האיש הכחיש את דבריה, וטען שלא בגד בה מעולם. להלן הראיות שהביאה האישה לדבריה:

• האישה הציגה בדיון שהתקיים ביום 20/1/20 צילום של הודעת וואצאפ לטלפון שלו בזמן שהבן שיחק בו ובה שלחה גב' ר' ר' מ' שלא יבוא כי היא במחזור. האיש בדיון הכחיש זאת, וניסה להתחמק בביה"ד:

ביה"ד: תגיש לביה"ד את הפלאפון.

איש: האיש מתעסק בפלאפון.

ב"כ האישה: הוא מוחק את ההודעות.

ביה"ד: אתה מוכן שנראה או לא את כל ההודעות של ר'?

איש: לא.

ניכר היה בדיון שהכחשתו אינה אמיתית. גם סירובו להראות את הפלאפון שלו מוכיח שיש לו מה להסתיר.

• האישה טענה שגילתה שהיה לאיש קשר עם גב' נ'. היא עקבה אחריו, והגיעה לביתה בעת שהאיש התקלח ובגדיו היו מחוץ למקלחת. האיש הודה שהיה לו קשר עימה אך הכחיש קשר מיני. בדיון שהתקיים ביום 4/12/2019 שוחח ביה"ד עם גב' ל' נ':

ביה"ד עורך שיחה עם האישה ל' נ'.

ש. מדברים מביה"ד הרבנים ומדברים על התיק של [פלוני].

הועלתה טענה שהוא ישן אצלך בבית במהלך החיים הנישואין. האם הוא ישן אצלך כן או לא?

ת. לא ידעתי שהוא נשוי הוא היה בא אלי כמה פעמים ולא היה יושן.

שידעתי שהוא נשוי הפסקתי להיות איתו בקשר.

• קשר עם גב' ס' א'.

הוכח בדיונים שהיה לאיש קשר עם גב' א'. אלא שהאיש טען להגנתו שלא מדובר בקשר מיני אלא רק היה גר אצלה ביחידת הדיור שבביתה, וזאת מפני שלא היה לו היכן לגור. אלא שאם כן לא מובן למה היה לו מפתח של הבית שלה ולא של היחידה בלבד, והיא כותבת לו הודעה שישאיר לה מפתח לבית. האישה גם הראתה בביה"ד תמונות של האיש עם ס' א' לאחר ש"תפסה אותו" על חם. בתמונות הוא נראה עומד צמוד לס' א'. גם הילדים אמרו לה שלאבא יש חברה.

• קשר עם ו' ו'.

האיש הודה שקיים עימה יחסי אישות, אך טען שזה היה רק לפני נישואיו, ולאחר מכן היה לו עימה קשר בלא יחסי אישות.

• קשר עם ל' ל'.

האישה טענה שבתחילת נישואיהם באה הביתה, דפקה על הדלת כי היא הייתה נעולה, וכשרצתה להיכנס מכניסה אחרת של הבית ראתה אותה קופצת מהבית. האיש הודה שהוא מכיר את האישה הזאת, אך הכחיש את המעשה וכל קשר מיני עימה. 

• קשר עם מ' א'.

האישה טענה שהיה לו קשר עימה, היה מעשן עימה וכו'. האיש הכחיש זאת.

אומנם את כל הראיות הכחיש האיש, אך מכל זה נראה שיש אומדנות ברורות שהאיש אכן בגד באשתו, ורעה זונות, בפרט במקרה של ר', שם הייתה הודעה שאינה משתמעת לשני פנים, והכחשות האיש בדיון היו לא אמינות בתכלית.

האם ברועה זונות יש צורך בעדות גמורה

הרמ"א באבן העזר הלכות גיטין סימן קנד כותב

מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים נכריים אין לחוש, דילמא משקרים עליו (חידושי אגודה דיבמות).

מתוך דברים אלו נראה שדי בראיה נסיבתית, כגון שראו אותו עם מנאפים כדי לפסוק עליו כפיית גט. אומנם האגודה בפנים כותב דברים אחרים, וזה לשונו במסכת יבמות סה ע"ב:

ודווקא שיש עדים שראו אותו עם הארמאית כדרך המנאפים אבל אם הביאו לו נכריות בנים עבור זה לא כייפינן ליה שראינו כמה נספים בלא משפט בעלילות. ודווקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פסלות. גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה ובחקירה כמו על דיני נפשות.

מתוך דברי האגודה הללו עולה בבירור שצריך עדות גמורה כמו בדיני נפשות, וכנראה שנשמטו לרמ"א שתי מילים – "הארמאית כדרך". אומנם כבר הבית יוסף העתיק את דברי האגודה כפי שכתב הרמ"א, וכנראה שהרמ"א לא ראה את דברי האגודה בפנים אלא בבית יוסף, ונמשך אחריו. לאור זאת אין אפשרות להורות שברועה זונות די בראיה נסיבתית, אלא יש צורך בעדות גמורה, ולכן אין בזה צד לחייב את האיש בכתובה בנדון דנן.

רשות לדיין לפסוק לפי אומד דעתו

כאמור לעיל, אין לנו עדות או הודאה בבגידה, אך יש ראיות מוצקות למעשה זה, ויש לעיין האם אפשר לפסוק על סמך זאת. הרמב"ם סנהדרין פרק כד הלכה א כותב:

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד. וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה, או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שיראה, וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת, אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים, וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

כלומר, הרמב"ם מחדש לנו שיש מישור אחר של ראיות מלבד הכללים הידועים של עדים, רוב, חזקה וכו'. יש אפיק אחר לגמרי של בירור האמת, והוא לפי נטיית הלב של הדיין לפי מכלול הראיות שהוצגו לפניו.

האם דנים על פי האומד בזמן הזה

אלא שהרמב"ם בעצמו, בהלכה שאחר כך, סתם את הגולל על אפיק ראייתי זה:

כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה, וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען, ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין.

דברים אלו מקורם מדברי הגאונים, הובאו דבריהם ברי"ף כתובות מג ע"ב וברא"ש ט סימן ו. לפי זה לכאורה גם בנדון כדידן, אע"פ שהתבררה האמת לפי דעת הדיין מכל מקום אינו יכול לסמוך על שיקול דעתו אלא עליו לפשר או להסתלק מהדין.

אלא שמצאנו פוסקים שחלקו על דברי הרמב"ם והשולחן ערוך הללו, עיין סמ"ע טו סקט"ו שהביא בשם המהרי"ק והרשב"א שכתבו שגם האידנא יש לדיין לפסוק לפי אומד הדעת, ומשמע שכן דעתו. גם הש"ך הביא את דברי הסמ"ע הללו, וציין גם לדברי שו"ת מהר"ם אלשיך סימן מ שכתב שבמקרה שיש אומדנות מוכיחות מאוד גם הרמב"ם יודה, ועיין שם שחילק בין חמישה מקרים שונים:

דע"כ ל"ק גאון אלא במאי דלא מתברר לדיינא אלא מפומא דחד דמהימן ליה ואפשר דלא נחית עד סוף דעתא דההוא אי בר סמכא הוא ומהימן טפי אבל היכא דאיכא הוכחות טובא דמוכחי שפיר דזיופא הוא ודאי דאפילו למקרעי' אית ליה רשותא.

כלומר, לדעת המהר"ם אלשיך גם הגאון יודה במקרים שבהם יש אומדנא ברורה. עיין שם שהוכיח שכן מוכח מהרא"ש, שמחד גיסא הביא בפסקי הרא"ש בכתובות ט סימן ו את דברי הגאון הנ"ל, ומאידך גיסא כתב בתשובה כלל קז סימן ו שיש לדיין לפסוק לפי אומד דעתו כגון כשרואה שהנתבע מרמה ועונה תשובות גנובות וכיו"ב. גם עיין שבות יעקב חלק ג סימן קמב שכתב כיו"ב, והובאו דבריו בפתחי תשובה חו"מ סימן טו סק"ט:

אף על גב דמבואר בשו"ע סימן ט"ו והוא מרמב"ם פכ"ד [מהלכות סנהדרין ה"ב] ומשרבו בתי דינים כו' הסכימו כו', מ"מ האריך בתשובת מהר"ם אלשיך סי' מ' והוציא כן מתשובת הרא"ש [כלל ע"ח סי' ג' וכלל ק"ז סי' ו'] ומהרי"ק [שורש י"ד] ושאר פוסקים, דהיכא דאיכא אומדנות טובא ולבו של הדיין שלם בדבר והוא מומחה בדורו ומוחזק איש ישר שאינו נושא פנים, מותר לדון ע"פ האומד אף בזה"ז, וכ"כ בתשובת עבוה"ג סי' צ"א [יובא לקמן סימן צ"ב סי"א ס"ק י"א]. ונ"ל דגם רמ"א אף שסותם בסימן ט"ו כדעת הרמב"ם, מ"מ בס"ס צ"ט [סעיף ח'] כתב בהגה, מי שבא להפקיע תק"ח בערמה ותחבולות וכ"ש לגזול של חבירו, חייבים חכמי הדור לבטל כונתו אף על פי שאין כאן ראיה רק אומדנות מוכיחות היטב, ע"כ. ואדרבה נ"ל דעכשיו יותר יש לדון על פי האומד והיושר, דהרי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דידע למידן דין תורה כו', רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמצי כחו ולדון דין אמת, ואם רואה שהדין מרומה יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך השבועה על שכנגדו כו', רק שיהא כונתו לשם שמים.

גישה זו שמאפשרת גם כיום לדון לפי האומד מצאנו בהרבה מהאחרונים, וכדי שלא נלאה את הקורא בריבוי דעות נציין למאמריהם של הרב צבי יהודה בן יעקב ב"שנה בשנה" תשנ"ח עמ' 424-411 והרב שלמה אישון בתחומין י"ט עמ' 254-239. במאמרים אלו הוכיחו שהגישה המקובלת היא לפסוק על פי אומד דעתו של הדיין.

הסתלקות מהדין כשהנתבע רמאי

מלבד האמור לעיל בעניין פסיקה על פי אומד, יש סברה נוספת בנדון דנן שלפיה יש לפסוק על פי האומד ולא להסתלק מהדין, והיא שבנדון דנן התברר שהנתבע טוען ברמאות.

עיין בפסקי הרא"ש בסנהדרין פרק ד סימן א שכתב:

ודיני ממונות מי בעו דרישה וחקירה ורמינהו […] אמר רב פפא לא קשיא כאן בדין מרומה וכאן בדין שאינו מרומה. והא דאמרינן פרק שבועת העדות (דף ל ב) דדין מרומה אין לדונו כלל משום דכתיב מדבר שקר תרחק תי' רבינו מאיר דהיינו כשתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענותיו. והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות אין יכול הדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאתו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאתו.

כלומר, הרא"ש מקשה שהגמ' במקום אחד אומרת שדין מרומה אין לדונו, ומאידך גיסא אומרת שיש לדרוש ולחקור בו היטב, ומיישב שכשהנתבע רמאי אין לנו לתת פרס לנתבע ולהסתלק מן הדין, ולכן אין ברירה אלא לדונו, אך צריך לדרוש ולחקור היטב כדי לגלות את האמת. הטור בסימן טו פסק את דברי הרא"ש הללו להלכה. הרא"ש בתשובה קז סימן ו מאריך יותר בדבר, וכתב שאין לדיין להוציא את הדין חלוק מתחת ידו אלא רשאי לפסוק בכל מיני דרכים לצורך זה, אם באומד קל, אם בדרך של פשרה כפויה. אך יש תנאי אחד בדבר – שיהיה הדיין מומחה. נראה שדין זה יצא לרא"ש ממה שמצאנו בכתובות צד ע"ב ששודא דדיינא יכול לעשות רק דיין מומחה, וזאת מפני שהצדדים לא קיבלו את הדיין לעניין כגון זה, ומהיכן שאב את סמכותו לעשות פשרה כפויה? על כורחך שצריך שיהיה מומחה על פי הציבור.

גם השולחן ערוך העתיק דברים אלו להלכה, אך הוסיף כמה מילים שאינן כתובות בדברי הרא"ש, וז"ל שם סי' טו סעיף ד:

במד"א, כשהתובע רמאי. אבל כשהנתבע רמאי, אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו; ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבנו, אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו.

כלומר, השו"ע הוסיף שלאחר החקירה יוכל הדיין לדון ע"פ אומד דעתו של הדיין רק אם הוא מומחה ויחיד בדורו. למה הוסיף השו"ע תוספת זו? אם כוונתו לדברי הרא"ש הנ"ל שצריך שיהיה מומחה למה היה לו להוסיף את המילים "יחיד בדורו".

עיין פד"ר ט עמ' 349 שכתבו שבתי הדין האזוריים היום הם יחידים בדורם, מפני שאין בי"ד אחר באותו אזור שיכול לדון. אולי הדבר תלוי אם יש הרכב אחר בביה"ד האזורי שהוא מומחה טפי. מלבד זאת, קשה להלום זאת בלשון השו"ע של מומחה ויחיד בדורו, ועיין במאמרו של הרב שלמה אישון בתחומין יט עמ' 252 שכבר השיג על אמירה זו של הגר"מ אליהו זצ"ל.

מאידך גיסא, כתב הגאון מקוטנא בישועות ישראל סימן טו סק"ד שצריך שיהיה יחיד בדורו כדי שיהיה בכוחו להפקיר ממון אחרים. אומנם אם כן לא היה צריך לתנאי של יחיד בדורו, אלא כל בית דין חשוב שיש לו סמכות להפקיר ממון דינו כך. מלבד זאת, מדבריו משמע שהפסיקה לפי אומדנא היא מדין הפקר בית דין ולא מדין התורה, ואילו ברמב"ם סנהדרין כ"ד נראה לא כך, שכתב שמעיקר הדין יכול הדיין לדון לפי מה שנראה לו ומתאמת אצלו, ואף שאל אם כן למה יש צורך כלל בעדים, עיין לעיל שהעתקנו את לשונו.

נראה לבאר את דעת השו"ע שהוקשה לו ממה שכתב הרמב"ם, והביאו הוא עצמו שם בסימן טו סעיף ה, שכיום אין דנין על פי האומד, ואם כן איך יוכל הדיין לדון במקרה של דין מרומה לפי אומד דעתו?! לכן העמיד זאת השולחן ערוך בדיין מומחה ויחיד בדורו, כדי לצמצם מחד גיסא את הפסיקה ע"פ אומד, ומאידך גיסא, לא לחסום את התובע שאינו רמאי. לפיכך הטיל מלאכה זו רק על הדיין הגדול ביותר באותו דור.

לפי גישה זו של השו"ע נצטרך להטיל את מלאכת הפסיקה בנדון זה לדיין המומחה ביותר בדורנו, ולא נוכל לעשות זאת בעצמנו. מכל מקום, כבר כתבנו לעיל שבפועל הגישה כיום היא לפסוק על פי האומד, שלא כדעת השו"ע, וממילא קל וחומר בנדון דנן שהנתבע טוען ברמאות שמוטל עלינו לבוא לעזרת התובע שאינו רמאי ולא לתת פרס ביד הנתבע הרמאי.

מן הכלל אל הפרט

במקרה דנן יש לנו אומדנא ברורה שהאיש אכן בגד באשתו והיה רועה זונות לא פעם ולא פעמיים. לפיכך ביה"ד מחייב את האיש בכתובה בסך של $52,000.

בעניין תביעת המזונות

האישה תובעת מזונות אישה עד יום הגט.

לפי מה שביארנו לעיל יש לדון מה הדין באישה שאינה גרה עם בעלה, רוצה להתגרש ממנו, אך יש לה טענה מוצדקת לגירושין, טענה שבכוחה לחייב את האיש בגט ובכתובה.

אילו לא הייתה לאישה טענה מוצדקת לגירושין הייתה מפסידה את מזונותיה כדין אישה שיצאה מבית בעלה בלא טענה מוצדקת, שאז אין לה ממזונות אפילו אם אינה רוצה להתגרש, כמבואר בשו"ע אה"ע ע יב, וז"ל:

האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות […] הגה וה"ה אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו.

אך כעת יש לה טענה מוצדקת. אלא שבנדון דידן אינה רוצה לחזור כלל לגור עם בעלה, ולכן אין זה דומה למקרה המבואר בשו"ע הנ"ל.

בנדון זה מצאנו מחלוקת בין הפוסקים:

הגרי"ש אלישיב והגר"ש ישראלי (פד"ר ז עמ' 7), הגר"ע יוסף (יבי"א ח"ג אה"ע טו וח"ה אה"ע יד אות ג) הגר"ש דייכובסקי (פד"ר טז 160) ועוד נקטו שאם האישה אינה מוכנה להשלים עם האיש בשום אופן אינה זכאית למזונות אף אם האיש אשם בזה.

מאידך גיסא, ישכיל עבדי ח"ה אה"ע נ כתב שמכיוון שהאיש אשם בפירוד הוא חייב במזונות אשתו הגם שהיא רוצה להתגרש.

לאור זאת אין מקום להוציא מהאיש מזונות אישה, היות שמצאנו כמה וכמה מגדולי הפוסקים שסבורים שפטור באופן כזה ממזונות אישה.

לפיכך ביה"ד דוחה את תביעת האישה למזונות אישה.

מסקנות

• האיש חייב בכתובת אשתו לשעבר בסך של $52,000. סך זה ישולם בתוך 30 יום.
• האיש פטור ממזונות האישה עד יום הגירושין.

פסה"ד מותר בפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"א במרחשון התשפ"ב (17/10/2021).

הרב מאיר פרימן – אב"ד                    הרב דוד בירדוגו                          הרב יצחק רבינוביץ