מאגר פסקי דין

פסק דין

א.         לפני בית הדין מונחת תביעת האם למזונות ילדים.

לצדדים שלושה ילדים קטינים. הבן הגדול יליד 10/2000 והבן הקטן יליד 3/2006.

בין האב והאם קיים נתק מזה זמן רב. שנאת הצדדים עזה, והיא משליכה גם על הילדים.

שני הצדדים רוצים בגירושין, האשה לא פתחה תיק גירושין למרות המלצת בית הדין ולמרות רצונה בגירושין. הבעל נענה להחלטת בית הדין והגיש תביעתו לגירושין. הגירושין מתעכבים עד שתינתן פסיקת בית הדין בתביעת הכתובה שהוגשה על ידי האשה.

עיכוב הגירושין עד לפסיקה בעניין הכתובה הוא הראי של הסכסוך בין הצדדים, שתחילתו כסף, סופו כסף וכל מהותו השגת הישגים כספיים בלי להתחשב בתוצאות ובנזקים שייגרמו לילדי הצדדים במהלך סכסוך זה.

בית הדין כתב החלטות זמניות רבות בתיק זה, בהם מתוארים טענות ודברי הצדדים. כל אחד מהצדדים מנסה להציג את משנהו כבעל ממון והכנסות, ואת עצמו כמעט חסר־כול, וכדברי שלמה המלך במשלי (כ, יד) "רע רע יאמר הקונה", ועיין בזה בב"ב (פד, א), דדרכו של קונה להפחית בערך המקח ודרכו של מוכר להעלות ערכו. ואף כאן, הצדדים ניסו להציג לפני בית הדין בכתבי טענותיהם בדבריהם ובסיכומיהם, מצג שלא תמיד מתיישב עם המציאות, וכבר עמדנו על זה בהחלטתנו מיום כ"ה שבט תשע"ג (05/02/13).

חובה עלינו לברר העובדות המוכחות מתוך הטענות ולא נוכל לסמוך על טענה שהועלתה ולא הוכחה.

בתחילה עלינו להבהיר את העולה מתוך ההחלטות שניתנו על ידי בית הדין למזונות זמניים ולתשלום שאר ההוצאות, העובדות שנקבעו בהחלטות אלו, ולקבוע האם הוצגו לפנינו ראיות שיש בהם בכדי לסתור את ההחלטות למזונות שניתנו על ידי בית הדין. נעתיק תחילה את הקביעות שניתנו בהחלטותינו, ואחר כך נדון לגופם של דברים.

בית הדין בהחלטה מיום כ"ה שבט תשע"ג 05/02/13 קבע:

"אמנם אין ספק שהבעל חייב במזונות הילדים ובמדורם.

והנה הצדדים חיו בדירה שכורה, שתשלומי השכירות עבורה מומנו מדמי שכירות של דירה המשותפת לצדדים. מכיוון שדמי השכירות שייכים לצדדים שווה בשווה (ובנידון דידן יש לעיין אם גם חלקה של האשה בדמי השכירות שייך לבעל, משום דהוי פירות נכסי מלוג), יכולה האשה להשתמש במחצית מדמי השכירות לצורך מדורה. אמנם מכיוון ששלושת הילדים גרים עם האשה, הבעל הצהיר שישלם דמי מדור, יש לומר שהחצי השני של דמי השכירות ישמשו למדור הילדים. סכום זה ישמש גם להוצאות הבית כגון: ארנונה, מים, חשמל וכו'.

ט) והנה האשה פירטה בכתב תביעתה את הוצאות הילדים. בסיס ההוצאות בתביעה הם 2,500 ש"ח למזון וכלכלה ובנוסף לכך פירטה האשה הוצאות שונות כיד העו"ד הטובה עליו, באופן שמזונות כל אחד מהבנים הם למעלה מ־4,000 ש"ח, ולמזונות הבת למעלה מ־5,000 ש"ח. אין ספק שבסיס הדרישות מופרז לחלוטין.

לעומתה, גם הבעל בהופיעו לפנינו טוען שביכולתו לשלם לכל אחד מילדיו סך 1,000 ש"ח בלבד, כשברור שסכום זה אינו יכול לכסות את צרכיהם המינימאליים של הילדים.

אמנם האשה טענה לפנינו שהבעל מכניס כ־50,000 ש"ח. בפועל לעת עתה לא הוצגו לפנינו ראיות כלשהם להכנסות אלו. האשה טוענת בכתב תביעתה שבידה תלושי משכורת שמהם עולה שהבעל מרוויח 22,500 ש"ח. אמנם הכנסה זו היא הכנסה ברוטו ובפועל נשארים בידיו של הבעל כ־14,400 ש"ח. עם זאת, מדפי החשבון שהוצגו לפנינו עולה שמדי חודש בחודשו מופקד צ'ק בסך של 8,550 ש"ח באופן קבוע. כמו כן, ישנם הפיקדות לא קבועות מדי פעם. הבעל הודה שכיום מקבל סך 2,000$ מדי חודש. לדבריו, זו הכנסה לא קבועה וחובה של מעבידו בעבר.

אין ספק שבעת הדיון על מזונות קבועים תהיה חובה על בית הדין לברר היטב ההכנסות המדויקות של הבעל כדי לקבוע גובה הכנסתו וחיובו במזונות. עם זאת, לעת עתה, חובה עלינו לפסוק מזונות זמניים. לפיכך נראה, שמכיוון שמתוך תדפיסי החשבון אין ספק שהכנסתו הפנויה של הבעל מדי חודש בחודשו היא מעל 22,000 ש"ח (המשכורות מחברת "[כ' א'] בע"מ" + 8,550 ש"ח). יש לקבוע שהאב ישלם למזונות כל אחד מילדיו סך של 2,000 ש"ח, וזאת עד להחלטה אחרת של בית הדין.

לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע שמחצית סכום דמי השכירות עבור דירת הצדדים תשמש לאשה כמדור הילדים ומלבד זאת, ישלם הבעל סך 6,000 ש"ח לשאר צורכיהם.

…

הבעל חתם על הצ'קים שהעבירו שוכרי דירת הצדדים, כדמי שכירות לצדדים.

מחצית הסכום הוא של הבעל ותשמש לאשה כחיובו של הבעל במדור והוצאות מדור הילדים.

מלבד זאת, הבעל ישלם סך 2,000 ש"ח למזונות כל אחד מילדיו מדי חודש בחודשו. הבעל חייב בתשלום זה החל מיום פתיחת התיק ב־24/10/12.

ב.         בכ"ב סיון תשע"ג (04/06/13) קיים בית הדין דיון נוסף בבקשת האם לתשלום הוצאות חינוך הבן וכן השתתפות במחצית הוצאות חד־פעמיות.

בכ"ו תשרי תשע"ד (30/09/13) ניתנה החלטת בית הדין בתביעות אלו. להלן חלקים מההחלטה:

"בית הדין בהחלטתו קבע שבנסיבות העניין הבעל אינו מחויב במזונות האשה, אך כמובן אין הוא נפטר מתשלום מזונות ילדיו. דין זה מבואר בשו"ע (אבהע"ז סימן ע"א ס"ג):

"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש … ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו."

ודין זה הורחב כיום על פי תקנת הרבנות הראשית עד גיל שמונה־עשרה.

ובסימן פ"ה (ס"ז וס"ח) איתא שהאם אינה חייבת במזונות ילדיה כלל:

"אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה…הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות."

ועיי"ש בביאור הגר"א מקור הדברים.

אמנם דין זה הוא לעניין עיקר החיוב עד גיל שש, אבל למעלה מגיל שש יש לומר שהאם חייבת גם מדין צדקה.

ועיין בשו"ע (יו"ד סימן רנ"א ס"ג):

"הנותן לבניו ובנותיו הקטנים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך הישרה והם צריכים להם הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימם לאחרים ואפילו אינו בנו ולא אביו צריך להקדימו לכל אם ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו."

ומטעם זה חייב האב במזונות, מדור והוצאות חינוך ילדיו.

והנה בנידון דידן כל שלושת הילדים הם למעלה משש שנים, ולפיכך החיוב במזונות הוא מדין צדקה והדבר תלוי ביכולתם הכלכלית של ההורים, והנה כבר בארנו בפסק דין אחר (לידני, נתניה) בגדרי הדין, והעלינו שם על פי דברי השו"ע ביו"ד שחיוב האב קודם לחיוב האם, דקרוב קרוב קודם. ואכ"מ לעת עתה.

ומן הכלל אל הפרט.

בהחלטתנו מיום ה' שבט תשע"ג קבענו על פי המסמכים שהוצגו לפנינו שהכנסות האב למעלה מ־22,000 ש"ח ועוד 2,650 ש"ח חלקו בדמי שכר הדירה של הצדדים. גם אם נקבל לטענתו של הבעל שהכנסות האשה הן 7,000 ש"ח כטענת הבעל בתגובותיו (דבר המוכחש על ידי האשה) ואם כן גם לדברי האב אין ספק שהכנסתו הפנויה היא כ־15,000 ש"ח, למעלה מהכנסות האשה.

ולפיכך פסק בית הדין סך 2,000 ש"ח לכל אחד מילדי הצדדים + הוצאות מדור. גם אחרי תשלום הוצאות אלו, הכנסתו הפנויה של האב עולה בהרבה על הכנסתה הפנויה של האשה.

אין ספק שהוצאות שכירות הדירה עבור אשה ושלושה ילדים עולות בהרבה על הוצאות שכירות דירה של מי שגר בגפו. מטעם זה קבע בית הדין את סכום המזונות על פי הנתונים שהוצגו לפניו.

משקבע בית הדין סכום המזונות לכל אחד מהילדים סך 2,000 ש"ח, אין סכום זה כולל הוצאות חינוך הבן [ש' א'], שהרי ברור כפי שהוצג בדיון הראשון וכן בדיון האחרון ששכר הלימוד של [ש' א'] גבוה בהרבה משכר הלימוד וההוצאות של [ג'] ו[י']. לפיכך קובע בית הדין שהסכום שקבע בית הדין כמזונות זמניים הוא למזונות בלבד ואינו כולל שכר לימוד.

יש לציין שהאב מתלונן על האם שמציגה נתונים לא אמתיים ושקריים ומנסה לאחז את עיני בית הדין. אנו מסכימים לדבריו וכפי שכתבנו בהחלטתו מיום ה' שבט תשע"ג. אמנם גם ידיו של האב אינם נקיות. האב כותב שלאשה 19,000 ש"ח, סכום שיש שבו כדי לספק צרכי הקטינים. הבעל כולל בסכומים אלו סך 7,000 ש"ח – משכורת האשה לטענתו, וסך 2,650 ש"ח מחצית האשה בדמי השכירות. הבעל מתעלם מהעובדה שגם לאשה צרכים והוצאות וברור שצרכיה והוצאותיה קודמות לחיובה במזונות הילדים.

אין ספק שסך 5,300 ש"ח מתוך סכום זה משמש למדור לאשה ולילדים. סכום המזונות שבו יכולה הייתה האשה להשתמש בפועל לצרכי הילדים הוא 6,000 ש"ח בלבד שאותו משלם האב, אלא שהאב כולל בסכומים אלו גם את קצבת הביטוח לאומי שמדינת ישראל משלמת לילדיו.

אין ספק שהסכומים הפנויים שנשארים בידי האב לצרכיו עולים בהרבה על הסכומים הנשארים בידי האם.

ולכן אין ספק שחובת התשלום לחינוך הבן [ש' א'], וכן שאר ההוצאות של הילדים מוטלות על האב מדין צדקה לכל הפחות כמו חיובה של האם.

מכיוון שביארנו שחובת חינוך הילדים מוטלת על האב לא פחות מאשר על האם יש לנו לדון בחובת תשלום שכר הלימוד. האב הודה לפנינו שהלך עם הילד למבחן ורישום בישיבה תיכונית ב[ב'] ובזה למעשה הביע הסכמתו ללימודיו של הילד בישיבה תיכונית זו (יש לציין ששכר הלימוד ברוב הישיבות התיכוניות, הוא פחות או יותר כמו בישיבה התיכונית ב[ב']).

האב גם לא דאג למוסד לימודים חילופי וסמך על מעשי האם, ורק עתה משהוגשה התביעה, הביא שני מסמכים המורים על עלות לימודים נמוכה בשתי מוסדות השייכים לחב"ד.

נוסיף עוד ונאמר. האב הציג לפנינו אישור על הוצאות הלימוד של ילדיו באמי"ת ב[כ']. בכותרת מסמך זה נכתב: "בי"ס יסודי תורני ציוני אמי"ת נועם". אין ספק שבית ספר זה הוא בית ספר ציוני דתי וברור שאם הצדדים שולחים לבית ספר זה, זהו אופן החינוך שרוצים להעניק לילדיהם. גם העובדה שהבן [י'] לומד בממ"ד חב"ד, לא מורה שהחינוך שונה, שהרי בית ספר זה משתייך לחינוך הממלכתי דתי. לפי מסמך שהוצג על ידי האם, חברים רבים של הבן לומדים בישיבה תיכונית ב[ב'] ואין זה הוגן לנתק הבן מחברתו וחבריו.

האב אמנם הביא מסמכים ממוסדות חב"דיים, אחד בכפר חב"ד והשני ב[ב']. במסמך השני נכתב שהבן התקבל למוסד זה, דבר המעלה תמיהה איך קיבלו את הבן מבלי שבחנו אותו.

בין כך ובין כך, אין ספק שאופי הבית אינו בית חב"די טיפוסי, אף אם נאמר שהצדדים מקורבים לחב"ד. וברור שמסגרת חינוך זו אינה מתאימה לחינוך שאותו קיבל הבן, ובפרט שמוסדות ההמשך של מוסדות אלו הן ישיבות חב"דיות, וברור שזה לא אופי הבית והחינוך שנתנו הצדדים לילדיהם.

לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע שעל האב להשתתף במחצית הוצאותיו של הבן [ש' א'] בישיבה התיכונית ב[ב'].

והנה הוצאות הלימוד הן 12,800 ש"ח ללימודים + ארוחות ופעילויות. ולפיכך הבן לא אוכל בבית האם.

לפיכך על האב לשלם מעתה למזנות הבן [ש' א'] סך 1,700 ש"ח לחודש. וכן מחצית דמי הלימוד ומחצית ההוצאות על הנסיעות, דהיינו 640 ש"ח + 250 ש"ח לחודש למשך עשרה חודשים בשנה.

לפיכך על האב לשלם מעתה סך 1,700 ש"ח לאם ו־890 ש"ח לישיבה תיכונית ב[ב'].

ובאשר לתביעת האם שהאב ישתתף במחצית ההוצאות המיוחדות. האם הגישה תביעתה להשתתפות האב בטיפול הפסיכולוגי, ברפואת השיניים ובהשתתפות בקייטנות.

הנה אין ספק שחובת האב בצרכי הילדים כוללת גם הוצאות חד־פעמיות הכרחיות. ומצד שני ברור שאין הוא חייב בהוצאות שאינם הכרחיות. לא יעלה על הדעת שהאם תוציא הוצאות על דעת עצמה ותחייב את האב לשלמן. ולפיכך בהוצאות לא הכרחיות ברור שאם האם הוציאה הוצאות אלו, אין היא יכולה לחייב את האב לשלמם."

…

לפיכך קובע בית הדין שאין ספק שהאב חייב בהוצאות הטיפולים הרפואיים של הילדים. אין ספק שהחובה העקרונית של האב לא פוטרת את האם מלהודיע לו ולהתייעץ עמו היכן יערכו הטיפולים. ולפיכך על הצדדים להגיש מסמכים בעניין טיפולים אלו. אם יוכח שטיפולים אלו היו הכרחיים, הסכום ששולם עליהם היה סביר והביטוח הרפואי לא מכסה הוצאות אלו, יחייב בית הדין את האב במחצית ההוצאות. אמנם בכל הוצאה שלא תוכח כהכרחית או שהייתה יכולה להיות משולמת על ידי הביטוח, או על ידי מטפל אחר, בהוצאה מועטת האב לא יחויב בתשלום הוצאות אלו.

…

א]      הסכום שנקצב בהחלטת בית הדין מיום ה' שבט תשע"ג הוא למזונות, מדור ושאר צרכי הילדים ואינו כולל חיוב האב בהוצאות חינוך.

ב]       הבן [ש' א'], בנם של הצדדים ילמד בישיבה תיכונית [ב'] בשנת הלימודים הבאה.

ג]       האב ישלם מחצית הוצאות הלימודים של [ש' א'] בישיבה תיכונית [ב'].

ד]       בית הדין קובע שהאב ישלם 1,700 ש"ח לחודש למזונות זמניים של הבן [ש' א'].

ה]      האב פטור מלהשתתף במחצית הוצאת הקייטנות.

ו]       האב חייב לשלם מחצית הטיפולים הפסיכולוגיים.

ז]       האב ישלם מחצית טיפולי האורתודנט ומחצית הטיפולים הרפואיים שלא מכוסים על ידי הביטוח.

ג.          בית הדין קיים דיונים נוספים בתביעת המזונות בי"ד טבת תשע"ד ובכ"ג טבת תשע"ד. בדיונים אלו העלו הצדדים באריכות טענותיהם, נחקרו על ידי ב"כ וב"כ הצד השני והציגו מסמכים להוכחת טענותיהם. בדיון זה גם נשמע עד מטעם האם להוכחת טענותיה.

נברר תחילה את הכנסות הצדדים והוצאותיהם כפי שנטענו על ידי הצדדים בהופעותיהם בבית הדין ובסיכומים. נקדים ונאמר, הצדדים חיו שנים רבות בארה"ב, לבעל היה חשבון בבנק וולס פרגו, חשבון עו"ש וחשבון חיסכון, החשבון המשיך להיות פעיל, הופיקדו בו כספים והועברו ממנו כספים לחשבון הצדדים בארץ. יש לציין שב"כ הבעל אמרה לבית הדין שהעבירה כל המסמכים על הכספים בבנק בארה"ב לב"כ האשה, וכל טענותיו בנויות על המסמכים שנמסרו לו, ב"כ האשה לא הכחיש הדבר.

האשה בסעיף 16 לכתב תביעתה טוענת שהכנסתם החודשית של הצדדים הייתה כ־50,000 ₪. ובסעיף שמונה־עשרה לתביעתה כותבת האשה שהבעל משתכר כ־15,000 ₪ ממקום עבודתו ו־35,000 ₪ מעסקיו. לדבריה הבעל הרוויח סכומים אלו מעסקאות ביהלומים. האשה טענה דברים אלו בדיון הראשון שנערך בו' טבת תשע"ג (19/12/12).

בדיון זה אמרו האשה וב"כ:

"כרטיס אשראי היו קניות ב־20,000 ₪ לחודש. אנחנו מבקשים מזונות 15,000 ₪ הוא הציע מזונות כבר 11,000 ₪.

…

הם לומדים בביה"ס דתי ופרטי והילדים לא צריכים לסבול.

…

הוא עושה עסקאות של יהלומים אז איך הוא מגיע לסכום של 14,000 ₪."

בתגובה אמרו הבעל וב"כ:

"יש לו משכורת קבועה, כמו שמרשי אמר, לפני שנים רבות הייתה לבעל עבודה בחו"ל והבעה"ב לא יכול היה לשלם בגלל המשבר ובגלל המצב הרע הם חזרו לארץ, וכיום הבעה"ב משלם את החובות שחייב וזה עומד להיגמר.

…

זה שכר עבודה שהוא מולן לו, וזה מסתיים בעוד חודשיים וזה 2,000 דולר לחודש. יתרה מכך הכספים מגיעים מחו"ל בקיזוז של 850 דולר שאותם מעביר הבעל לגב' [פ'] שהיא אלמנה שהיא מתגוררת בחו"ל עבור שכ"ד שלה שהוא גובה, הוא משכיר את הדירה לצורך האלמנה הזאת, גובה דמי שכירות ומשלם לה בכספים שמקבל מחו"ל.

…

הוא מקבל 2,000 דולר ומעביר 850 דולר והיא שוכחת שמקוזז עבור אותה אלמנה ואי אפשר לנפח דברים, הבאתי ראשית ראיה אם הוא היה מיליונר הוא לא היה משתכר 14,000 ₪ ואין סיבה שלא יהיה שכיר והסכום של 2,000 דולר מסתיים בעוד כמה חודשים.

…

יש לנו הכנסות משכ"ד שסכומם 5,200 ₪."

בית הדין בהחלטתו למזונות זמניים קבע שלא הוכחה הכנסה בגובה הנ"ל, אך קבע שלפי העולה מדפי החשבון הכנסתו הקבועה של הבעל היא 14,400 ₪ מחברת [כ'] ועוד סכום קבוע של 8,850 ₪ ולפיכך קבע בית הדין את המזונות הזמניים כפי שקבע.

ד.         בדיון ההוכחות שנערך בי"ד טבת תשע"ד (17/12/14) חזרה האשה על דבריה, וז"ל הפרוטוקול מדברי ב"כ האשה:

"אני מבקש להראות טבלת הוצאות לכל ילד. ולכן האשה צריכה 3500 ₪ לכל ילד ובנוסף מחצית מהוצאות החינוך. מדובר על אדם שהרוויח הון כסף מיהלומים ויש העברות של 50 ו־70 אלף דולר בחשבונות בארה"ב. הם גרו ברמה גבוהה והחיובים בכרטיסי האשראי שלהם היו בסך 37–40 אלף ₪ כל חודש בשנים האחרונות."

בית הדין הגיב על אתר:

"למה לא הגשת עד עכשיו את המסמכים האלה, למיטב זכרוני לא ראיתי סכומים כאלה, או בסדר גודל כזה בדפי חשבון שהגשתם."

בהמשך אמרו האשה וב"כ:

יש פה חיובים של 10 אלף ₪ ו־6 אלף ₪ ו־5 אלף ₪ לא כולל צ'קים, וסה"כ כל ההוצאות 35 אלף ₪. לחשבון נכנס 27 אלף ₪ הכנסות.

…

יש זיקה ישירה בין החשבון בארץ לחו"ל, ונעשו שם העברות של דולרים. ובנוסף למשכורת הבעל יש גם הכנסות מדברים אחרים, ונכנס גם שכר דירה לחשבון.

…

מהשכירות הזאת הם משלמים את השכירות של הבית בו הם מתגוררים.

…

מעבר לזה יש הפקדה מחו"ל על סך 8000 ₪.

…

אתה טוען שיש כאן דבר שחוזר על עצמו בכל הדפים, וזה קורה בתחילת חודש בסך 8000 ₪ ובנוסף הבעל משתכר מחברת [כ'] 14 אלף ₪ בחודש, ואלו הם ההכנסות הקבועות של הבעל?

…

ולא רק זה, אלא כל חודשיים או שלושה יש הפקדה של 8,500 ₪, כל אלו כספים מחו"ל, ויש שם הכנסה קבועה של שלושת אלפים דולר לחודש.

…

מדובר בבנק וולס פרגו, בארה"ב. וזה חשבון ע"ש הנתבע, כל חודש רואים שם סכומים קבועים, של שלושת אלפים דולר.

…

אני רואה שנכנס לחשבון בחו"ל שלושת אלפים דולר כל חודש. ואת זה אני רואה ממאי 2012.

…

אולי נדייק, אני רואה פה 2,300 דולר ואח"כ רואים 2,000 דולר, אז מה נכון?

…

כן, והיה גם חודש אחד שהופקד 5000 דולר.

…

האשה: בשנה הראשונה הוא שילם לו 3,000 דולר לחודש ורק אח"כ הוא נתן לו 2,000 דולר לחודש.

…

ב"כ האשה: הבעל מרויח עשרות אלפי שקלים ביהלומים, ולא סתם נכנס ב־12/2012 25,000 ₪ לחשבון שלו בחו"ל, ובינואר יש עוד סכום של 8,000 דולר.

…

יש גם הכנסות משווייץ. אחת ב־31/1/12 של 1040 דולר מבנק בשווייץ לארה"ב. העברה שניה ב־5/12 ושוב הפקדה מאותו חשבון על סך 300 דולר, וזאת עוד הכנסה.

…

בכל שנת 2012, הייתה הכנסה של מינימום 2,000 דולר לחודש. כמו"כ הייתה הכנסה חד־פעמית של 49 אלף דולר ב־2/2012, ובחודש 12/2011 הופיקדו 25 אלף דולר."

בתגובה לדברים אלו אמרו הבעל וב"כ:

"ב"כ הבעל: אני זה שנתן לך את הדפים האלה, אני הסכמתי לתת לך 200 עמודים כבר לפני שלושה חודשים.

…

אלו פיקדונות וזה באותו חשבון.

…

לגבי החשבון בארה"ב, הבעל עבד בעבר כשבני הזוג חיו בחו"ל ובעל הבית לא יכל לשלם לבעל את שכרו ואז הם הגיעו להסכם שהוא ישלם לו את הסכום שהוא חייב לו חודש בחודשו למשך 24 חודשים בסך 2,000 דולר לחודש, ההסכם הזה שולם ונגמר ב־12/2012., ויש לנו אישור מהמעסיק שמאשר ומפרט את ההסכם ביניהם.

בית הדין: מציגה תצלום תצהיר של [א' ג'] שכותב שבשנים 2003־2008 הבעל עבד בחברתו ועקב מצבו הכלכלי לא יכל לשלם לבעל שכרו, ולכן שולמו לו הסכומים האלה בשנת 2011־2012.

…

נכון, הוא לא הבריח כספים אלא החוב שהתקבל הועבר לארץ בניכוי הצ'ק של [פ']. ויש לנו צילום של צ'ק מספר 137 שנכנס בתאריך 11/10/2011, ומשכך מה שנשאר הוא העביר לארץ לבנק לאומי. וזהו אותו מספר חשבון.

…

ההכנסה שנכנסה לחשבון הצדדים ב־29/12/11 בסך 37,880 שזה הערך של 10,100 דולר. שיצאו מהחשבון בארה"ב, לצ'יינג' שפרט את זה לשקלים והבעל העביר את הכסף לחשבון הצדדים, שקל לא הועלם. אני יכולה להראות עוד העברות של כמה פעמים של העברות כאלה לחשבון הצדדים.

…

כרגע הצגנו את הדברים כדי להראות לבית הדין את נאמנות הבעל ותו לא, שקל הוא לא לקח לעצמו.

לגבי החשבון בחו"ל מדי חודש עד ה־12/2012 וכפי שהראנו בתצהירים ובהפיקדות הבעל קבל חוב שהיה חייב לו [א' ג'] וחולק ל־24 תשלומים של 2,000 דולר, מדובר בחוב לטובת הבעל בגין שכר שהולן בגין עבודה בין השנים 2003־2008.

…

אתם רואים, היא הייתה מעורבת בהכול, היא ידעה הכול.

…

אפשר לראות שהכספים שנכנסו והועברו לחשבון הפרטי שלו בחו"ל.

אלו מעברים של פיקדונות באותו חשבון.

בית הדין לב"כ האשה: כלומר אתה מודה שזה עבר לחשבון באותו בנק אבל עם מספר אחר על שמו של הבעל בלבד, וגם החשבון בכללותו על שמו בלבד.

…

מה זה הסכום של ה־8850 ₪?

ב"כ הבעל: מדובר על הפקדת צ'קים במעטפה כאשר זה מחולק לצ'ק אחד בסך 5150 ₪ עבור דמי שכירות של בית הצדדים וצ'ק נוסף בסך 3400 ₪ שגובה הבעל עבור שכירות בית של אלמנה, והוא גובה עבורה את הכסף ומעביר לה לחשבון בחו"ל בדולרים.

…

מגישה צילום של שני צ'קים האחד בסך 5150 ₪ מבנק לאומי והשני בסך 3400 ₪ (תאריך 1/8/12).

…

ב־5/8/12, יש חותמת וכתוב למוטב בלבד, ככה זה היה כל חודש. היה פעם שהאישה אפילו הפקידה את הצקים בתיבה של תלונות הציבור של הבנק במקום בתיבת הפיקדון.

…

יש לנו גם תצהיר מ[פ'] (בעלת הדירה), שאומר שהבעל לוקח את הכסף ושולח לה בדולרים לחשבון את השכירות, וכל זה לפי שער הדולר, רואים את חותמת הבנק שהצ'קים האלו נפרעו.

…

מה שאני טוענת שלא ניתן לנכס לבעל עוד הכנסה של 8850 ₪ אלא שזה מורכב משני צ'קים של שכירות, האחד של [פ'] והשני של שכירות בית הצדדים.

…

אכן זה נכנס לחשבון המשותף ובנוסף יש גם צ'ק ע"ס 6,000 ₪.

זה תלוש המשכורת שלה.

…

ב"כ האשה: אין מחלוקת, הבעל כבר טען שהוא מעביר לאשה הזו כסף ובית הדין לא האמין לטענתו זו.

איפה רשום שבית הדין לא האמין לו? למה אתה משקר?

אני מציגה תלוש שכר של האשה ובו מוכח שהיא הרוויחה 6,000 ₪ ויש עוד אחד על סך 5268 ₪ ועוד אחד על סך 5568 ₪, העיקר שהיא כותבת שהיא בקושי משתכרת 3,000 ₪ לחודש.

היא גם רשמה שהיא עובדת ארבע שעות ובתלוש מופיע שהיא עובדת שש שעות, וזהו אי דיוק בעובדות בלשון המעטה.

…

בשנת 2011 עשיתי עסקה אחת ביהלומים ההעברה הגיעה מ[ד' פ'] וזה מופיע בשורת התדפיס של 25,000 דולר, זאת הפקדה לתוך החשבון שלי. אני מתמחה בעסקאות בין לאומיות ואני עזרתי לו, זה היה חד־פעמי והתשלום פוצל לשני תשלומים, וזה כבר הוצג ונאמר לא שיקרנו.

ב"כ הבעל: כמו"כ הבעל פוטר מחברת [כ'], מדובר בחברה ציבורית שמדווחת לבורסה, פיטרו אותו לפני חודש ועכשיו הוא חותם בלשכה, פיטרו אותו משיקולי החברה."

ה.         בדיון נוסף בכ"ג טבת תשע"ד (26/12/14) חזרה האשה על טענתה שהבעל עוסק בעסק יהלומים.

אלו דברי האשה וב"כ:

"אתה טוען בתצהירים שצורפו לביה"ש שאתה משתכר כ־14,000 ₪ בחודש, ושאינך משתכר מסחר ביהלומים, וזה רק תחביב. (מציג דף פרופיל של הבעל באינטרנט). ואתה טוען שזה דף פרופיל שעשה חבר בניסיון לקדם את "תחביבו" של המשיב, האם אתה עדיין טוען שזה תחביב?

יש כאן ר"ת של […].

מגיש לבית הדין מספר רב של התכתבויות בהן אתה מבקש יהלומים.

ב"כ האשה: יש לי רשימה של עשרות מיילים שבהם אתה מבקש יהלומים ומשתמש באותם ר"ת שאמרת מקודם שאתה לא מכיר והם ממוענים לסוחר יהלומים שיושב כאן בחוץ שרוצה להעיד, ואתה טוען שאין לך מושג מה זה הר"ת שמופיעים בדף פרופיל?

יש מייל 1/12 ואתה מבקש הנחה של 30% סה"כ 17 אלף דולר. עוד מייל מ־4/12 אתה מבקש יהלום 8.8 קראט לשוק הסיני. באפריל 2011 אתה מבקש זוג יהלומים עם אותם ר"ת ומוסיף את המילים (מתורגם מאנגלית), מכרתי כבר כמה לאחרונה נראה שזז מהר, וחותם צחי חג שמח.

ואז באפריל 2011 אתה מבקש זוג יהלומים 2.5 קראט עם ר"ת שאתה אומר שאתה לא מכיר, וגם בדצמבר 2010 אתה מבקש 25 קראט בשווי 170 אלף דולר, ועוד מייל מיולי 2011 שמבקש 5 קראט בשווי 2,000 דולר ועוד יהלום בשווי דומה של 2,000 דולר ליחידה, עוד מייל מיולי 2011 (מתרגם מאנגלית) יש לי אירופאי שרוצה כל מיני קודים ומעדיף מ־200 קראט ועד 1000 קראט, עוד מייל יולי 2011 שמבקש יהלומים בשווי חמש־עשרה אלף דולר לחתיכה ועדיפות לאפריקני.

אז מה, אתה עדיין טוען שאינך מומחה ליהלומים? שזה לא מקור פרנסתך?

מציג העברה של 8150 דולר, האם זה לא בגין עסקת יהלומים?

ב"כ האשה: אני מציג לך העברה מבנק בשווייץ מאדם בשם [פ' ק'], יש פה 1040 דולר ועוד 300 דולר, מה זה?"

בתגובה לטענות אלו אמר הבעל:

"זה אפילו לא תחביב, היה ניסיון וזהו.

הבעל: מדובר באתר שנקרא לינקדאין, והפרופיל לא פעיל, אנשים מפרסמים בו מודעות, כמו קו"ח וכדו'.

הבעל: זה מלל שאני אפילו לא זוכר אותו, וכתוב שיש לי התמחות ביהלומים מ־3 קראט ועד 100 קראט.

היא אומרת את זה אפילו לילדים שאבא סוחר ביהלומים אפילו הבן שלי שאל אותי לפני שבועיים אם אני סוחר ביהלומים, אימא אומרת לי שאתה סוחר ביהלומים, את משקרת כאן הרבה.

אין לי מושג מה זה הר"ת האלה. (הבעל מקריא באנגלית),

הבעל: זה היה ניסיון מלפני 8 שנים, וזה הועתק מפרופילים דומים.

אין לי מושג מאיפה הוא מביא את הדפים האלה, ואם זה מהמחשב שלי זאת חדירה לפרטיות, אני רק רוצה לשאול האם העד הוא קרוב משפחה של האישה.

לא כתוב פה ממי המייל, אני לא מתייחס לזה.

אני לא מכיר את המיילים האלה, זה ממש לא מקור פרנסתי.

זו עסקת יהלומים, כך אמרתי בדיון הקודם, סכום העסקה היה כ־2 מיליון דולר.

אני אפילו לא ראיתי את האבן, אין לי מושג. אני אסביר מה שהסברתי בדיון הקודם בא אלי חבר בשם [ד' פ'] וביקש שאני אעזור לו בעסקה שהוא עושה, לא אני.

כחבר, אני חבר שלו ועו"ד מתמחה בחברת [כ'] בעסקאות בינלאומיות גם בבנק […] הייתי במחלקה הבינלאומית, זו המומחיות שלי, לנסח הסכמים, שים לב שסכום העסקה 2 מיליון דולר ושכ"ט הוא 8150 דולר ועוד 25 אלף דולר, שכ"ט לא נגזר מהעסקה.

המטרייה של העסקה היא יהלומים, עבודתי הייתה לתווך בין החבר לקונה ולתאם ביניהם, ומדובר בכלל בעסקה חד־פעמית.

הבן אדם מפרסם תכנים נגד האיסלאם, והוא מעביר לי את הכסף עבור המיסים שהוא אמור לשלם ואני זה שמשלם אותם, ובזה נגמר הסיפור.

מס לחברה, תראה את ההוצאות, תשווה, זהו תשלום עבור מס חברות."

בדיון זה הופיע עד מטעם האשה [ד' ל'], בן דוד של אם האשה. העד העיד על מיילים ששלח אליו הבעל במשך השנים ובהם ביקש יהלומים מאיכות טובה, לשאלת הבעל הודה העד שלא עשה עסקה כלשהי עם הבעל, כל הבקשות אליו היו בנוגע ליהלומים מיוחדים שלא היו ברשותו ואינו מתעסק עימם.

בדיונים אלו עלו טיעונים גם על הכנסות האשה. האשה טענה שמרוויחה כ־4,000 ₪ בחודש, לעומתה הוצגו ע"י הבעל תלושי משכורת של האשה שבהם הייתה מרוויחה בין 5,000 ל־6,000 ₪ לחודש.

בעקבות דיונים אלו הוציא בית הדין ב־ה' שבט תשע"ד (06/01/14) את ההחלטה דלהלן:

א.       …

ב.       לאור בקשת האב ולאור הדברים שנאמרו בדיון, בית הדין מפחית את המזונות שנפסקו בהחלטתנו מיום ד' אדר תשע"ג 14/2/13.

ג.       בית הדין קובע שהאב ישלם סך 1200 ₪ לחודש למזונות כל אחד מהילדים [ש' א'], [ג'] רות, ו[י'] לוי סה"כ 3600 ₪.

ד.       הסכום הנ"ל נקבע למזונות זמניים עד להחלטה אחרת.

ה.       האב ישלם סכום זה החל מה־ 1/12/13.

ו.        האב ימשיך לשלם הוצאות החינוך לבן [ש' א'] וכן שאר התשלומים שנקבעו בהחלטתנו מיום כ"ו תשרי תשע"ד 30/9/13 עד להחלטה אחרת של בית הדין.

הצדדים חזרו על טענותיהם גם בסיכומיהם ואין כאן מקום לחזור על הדברים, עם זאת נתייחס לטענות שהוזכרו בסיכומים בהמשך דברינו.

ו.          הנה החלטת בית הדין למזונות זמניים הייתה בנויה בעיקרה על דפי החשבון שהוצגו לבית הדין בבקשות הצדדים, הדברים שנאמרו בדיון הראשון והמסמכים שהוצגו לפנינו. כפי שכתבנו בפסק הדין למזונות זמניים, הכנסתו של הבעל בחברת [כ'] הייתה 22,500 ₪ ברוטו, סכום העולה לשנה (12 חודשים) לסך 270,000 ₪, וזהו המסמך אותו מזכירה האשה בסעיף 16 לסיכומיה. הכנסות אלו הן הכנסות ברוטו. אך הכנסתו נטו בפועל הייתה 14,400 ₪. מסכומי הכנסתו ירדו הפרשות לפנסיה ופיצויים, שלאשה זכות בהם במסגרת איזון המשאבים, אך אין אלו כספים נזילים העומדים לשימוש יומיומי, והפרשות אלו הם מוכרחות לכל עובד במשק ובפרט אחרי שהתקבל חוק הפנסיה.

מלבד זאת קבע בית הדין שלצדדים הכנסה נוספת של 8,850 ₪ לחודש, מפני שלחשבון הבנק של הצדדים נכנס סכום זה מדי חודש בחודשו. עוד קבע בית הדין בהחלטתו שהבעל הודה שמקבל 2,000$ מדי חודש בחודשו. לפיכך קבע בית הדין שהכספים הפנויים של הבעל עולים לסך האמור לעיל, וכן קבע את סכום המזונות בסך 2,000 ₪ לכל ילד, ומלבד זאת קבע שמחצית דמי השכירות של דירת הצדדים תועבר לאשה כתשלום עבור מדור הילדים, והוצאות המדור, סכום העולה לסך של 2,650 ₪, ולפיכך הסכום הכללי שבית הדין קבע בהחלטה זו הוא 8,650 ₪ למזונות הילדים ומדורם. אין ספק שסכום זה הוא סכום סביר אם הנחתנו דלעיל נכונה, מפני שבפועל יישארו בידי הבעל סכומים גבוהים לצרכיו, ולא יצטרך לשלם בפועל רק 6,000 ₪.

מתוך דברי הצדדים והמסמכים שהוצגו בעת הדיונים, עולה תמונה שונה. הכנסתו הקבועה של הבעל הייתה מעבודתו בחברת [כ'] והגיעו לסך של 14,400 ₪ נטו, כיום פוטר הבעל מהחברה והוצגו לפנינו מסמכים שהבעל מקבל דמי אבטלה, ולעת עתה עד שימצא עבודה קבועה זו הכנסתו הקבועה היחידה.

לפני בית הדין הוצג מכתבו של מר [א' ג'] מעבידו לשעבר של הבעל על העברת סכומים קבועים בתחילה 3,000$ ואח"כ 2,000$ כשהתשלום האחרון היה ב־01/01/13. לפני בית הדין הוצגו דפי החשבון של הבעל בבנק ואלס פארגו, המוכיחים אמיתות התצהיר. מדפים אלו מוכח שלא היה תשלום נוסף אחרי ה־1/13. אין לבית הדין ספק שהאשה הייתה מודעת להסכם זה ולתשלומים אלו, ומשכך אין לתלות תשלומים אלו כתשלומים עבור עיסוק ביהלומים, ומכיוון שהוכח לדעתנו שהחל מה־2/13 סכומים אלו יפסקו, אין להחשיבם בכלל הכנסות הבעל.

ועתה נבוא להסביר מהותו של הסך של 8,550 ₪. לטענת הבעל סכום זה מורכב משני צ'קים, צ'ק על סך 5,150 ש"ח שניתן על ידי שוכרי בית הצדדים, וצ'ק על סך 3,400 ₪ שניתן על ידי שוכרי דירתה של [פ'] . בעת הדיון הוצגו לפני בית הדין צילומי הצ'קים שניתנו מדי חודש בחודשו, והוצגו מסמכים שחשבון הצדדים זוכה ביום בו הופקדו צ'קים אלו. אין ספק שהאשה הייתה מודעת למהותו של סכום זה בכתב תביעתה, ולכן לא הוזכר כהכנסה נוספת.

נוסיף ונאמר שמלבד תצהירה של [פ'], ולפיה הבעל גובה שכר דירתה ומעביר לה כספים שהוא מקבל מחשבונו בארה"ב, טענה זו נתמכה בצילומי הצ'קים שהועברו לפקודתה. בית הדין מקבל טענתו של הבעל שעשה פעולה זו כהכרת טובה לגב' זו על זה שבעלה החזירם בתשובה. לבית הדין אין ספק שהאשה מודעת למהותם של הצ'קים ולמשמעות של הפקדה זו. בין כך ובין כך משנגמרו הפקדותיו של [א' ג'] לחשבון הבעל בארה"ב, הפסיק הבעל לטפל בגביית דמי השכירות של דירתה בת"א ולהעביר לה כספים.

עם זאת אין ספק שבאותן תקופות בהן העביר [א' ג'] כספים לבעל, סכומים אלו צריכים להיחשב בכלל הכנסות הבעל לעניין חיובו במזונות, ולפיכך עד ל־1/13 יש להוסיף על הכנסתו סך 2,000$.

לאור האמור לעיל אין ספק שהכנסותיו הקבועות של הבעל עד ה־1/13 היו בסביבות הסכום עליו נשענה החלטתנו דהיינו 14,400 ₪ + 2,000$ וזאת מלבד דמי שכירות הדירה השייכת לשני הצדדים, מחצית סכום זה שולמה על ידי הבעל לאשה במסגרת חיובו במדור הילדים, ולפיכך ודאי שסכום זה לא יכול לבוא בחשבון הכספים הפנויים העומדים לבעל לצרכיו.

ז.          ועתה נעתיק עצמנו לטענת האשה על הכנסותיו של הבעל ממסחר ביהלומים, לא הוצגה לפני בית הדין ראיה שאכן הבעל עוסק בסחר יהלומים. לפני בית הדין הוצגו מיילים שלטענת האשה נשלחו על ידי הבעל לסוחרים. הבעל טען שאינו מכיר מיילים אלו, לטענתו לא עסק בקניית יהלומים, גם העד שהעיד בפנינו הודה שמעולם לא עשה עסקים עם הבעל. עם זאת הבעל הודה על קבלת תשלום ודמי תיווך עבור עסקה לחברו. הבעל הזכיר עסקה זו בכתב הגנתו וטען שקיבל עבור דמי התיווך 33,000$ והסכומים הועברו לחשבונו בארה"ב.

אין ספק שהצדדים חסכו כספים בהיותם בארה"ב. הבעל הציג לפני בית הדין מסמכים המוכיחים על פריטת כספים שהיו בחשבון הפיקדון שלו בבנק בארה"ב, והוכיח שסכומים אלו הועברו לחשבון הצדדים בארץ, כדי לסייע לכלכלת המשפחה. לא הוזכר שכספים אלו ניתנו לבעל בתמורה למסחר ביהלומים ובית הדין מקבל הסבריו של הבעל לגבי סכומים שהועברו לחשבונו בארה"ב.

אין ספק שהמסמכים של חשבון הבנק בארה"ב היו ביד האשה וב"כ, ולא נטען שממסמכים אלו עולה שלבעל הכנסות קבועות או חד־פעמיות מעסקאות שעשה, מלבד העסקה עליה הודה בכתב ההגנה.

סוף דבר, למרות הטענות החוזרות ונשנות של האשה ולפיהן הכנסתם החודשית של הצדדים הייתה 50,000 ₪, טענה זו לא הוכחה, וכפי שהערנו בעת הדיון, שדבר זה לא נראה בדפי החשבון שהוצגו לפנינו. העולה מכל האמור לעיל, לא הוכח לבית הדין שהבעל עסק בדבר אחר מלבד עבודתו בחברת [כ'] עד שפוטר, ולא הוכח שהבעל עשה עסקים של קנייה ומכירה של יהלומים (לא תיווך) כפי טענת האשה, ולפיכך אין אנו יכולים לקבוע שלבעל היו הכנסות נוספות. גם טענת האשה לגבי מקום עבודתו של הבעל לא הוכחה, ובית הדין מקבל הצהרתו ותצהיר מר [ג' ר' ד'] שעל פיהן עבודתו של הבעל בעמותה הציבורית, היא בהתנדבות ללא תשלום.

העולה מכל האמור לעיל, שכרו של הבעל היא מעבודתו כשכיר, בתקופה בה היה שכיר בחברת "[כ' א']" היה שכרו כ־14,400 ₪ והיום הוא מקבל דמי אבטלה עד שימצא עבודה חדשה.

לצדדים הכנסה נוספת מקבלת דמי שכירות עבור דירה שבבעלותם, האשה מקבלת את כל הסכום, מחציתו עבור חלקה בדירה, ומחציתו השנייה כתשלום האב במדור ילדיו.

בית הדין דוחה טענת האשה לפיה לבעל יש חשבון ניירות ערך והוא עוסק בהימורים בבורסה, חיסכון זה הוא חיסכון של הבעל, ואמור להתחלק בין הצדדים (ולטענת הבעל חולק) במסגרת פירוק השותפות, אך אין הם מורים על הכנסות נוספות.

יש להוסיף, דהנה בין הבעל בסיכומיו ובין האשה בסיכומיה כותבים שדירת הצדדים אמורה להימכר ולפיכך כל אחד כותב על משנהו, שיהיו בידי השני סכומים פנויים להוצאותיו. בית הדין קובע שחובת המזונות היא על הסכומים וההכנסות שיש לכל צד מן הצדדים, דירת הצדדים שימשה בהשכרתה כמקור לתשלום עבור מדור, ואין ספק שהסכום שיתקבל ממכירת הדירה, אינו ראוי שיבוזבז להוצאות יומיומיות לשני הצדדים. אין ספק שלשני הצדדים אין מדור היום, וכספים אלו צריכים וראויים שישמשו כבסיס לקניית מדור חדש לכל אחד ואחד מהצדדים, ואין מקום לחייב צד מן הצדדים להשתמש בכספים אלו לצורך הוצאות שוטפות ויומיומיות.

ח.         ומעתה נעתיק עצמנו לברר הכנסות האשה. הנה האשה בכתב תביעתה כותבת שהיא מתפרנסת מסך של 4,000 ₪ בחודש אותם היא מקבלת מעבודתה. לעומתה כתב הבעל בכתב הגנתו שהאשה מרוויחה כ־5,000 ₪ מעבודתה ומלבד זה עוד 1500 ₪ מטיפים מלקוחות אשר אינם מדווחים, ועוד 1500 ₪ מעבודה בבית וכן סך 2560 ₪ ממחצית שכר דירה. בית הדין כבר כתב בהחלטתו מיום כ"ו תשרי תשע"ד (30/09/13), שהבעל גם הוא מנסה לאחז את עיני בית הדין בסכומים עליהם הוא מצהיר שאותם מרוויחה האשה.

במסגרת הדיון שנערך בבית הדין הוצגו בבית הדין שלושה תלושי שכר של האשה, מהם עולה שהכנסותיה של האשה הן למעלה מ־5,000 ₪. הבעל טען שמלבד הסכום אותו מרוויחה האשה באופן מוצהר, האשה עובדת גם באופן פרטי בביתה, הזכיר שני שמות של לקוחות, אך בפועל לא הוכח לבית הדין מה מספר לקוחותיה ומה הן הכנסותיה מעבודתה הפרטית. בסיכומיה תחת הכותרת "הכנסות התובעת" נכתב:

"כיום נאלצת היא לעבוד במכון [ק'] מספר שעות ביום על מנת לקיים את עצמה. לאור הצורך בטיפול בקטינים, נאלצת התובעת לטפל בקטינים לבדה… עקב כך התובעת אינה מקבלת שכר מלא"…

התובעת לא מזכירה בסיכומיה מה הם הסכומים אותם היא משתכרת בעבודתה במכון ה[ק'] ולא מזכירה איזה סכומים מרוויחה מהעבודה בבית, וכמובן שלא הוצגו מסמכים כלשהם.

הבעל בסיכומיו צירף טופס הרצאת פרטים שהגישה האשה עם הגשת תביעתה וכן שני תלושי שכר, מלבד הנ"ל טוען הבעל שלאשה הכנסה נוספת מטיפים ומעבודתה בבית. כמובן שהסכומים שמזכיר הבעל הם סכומים משוערים ובית הדין לא יכול לברר נכונות הדברים מפני שהאשה לא הציגה תלושי שכר ו/או תצהירים, דבר המתבקש בסיכומיה למזונות, בפרט לאור טענת הבעל שהאשה מרוויחה היטב מעבודתה ויש לחייבה להשתתף במזונות הילדים, הבעל מזכיר בסיכומיו הכנסות האשה מדמי השכירות, אך כאמור לעיל בית הדין לא יחשיב סכום זה בהכנסות הפנויות, מאחר שסכומים אלו משולמים על ידה לצורך מדורה.

הכנסות האשה הועלו על ידי הבעל בעת הדיון שבו הוכח לבית הדין שהאשה עובדת והוכח שמקבלת לקוחות בביתה, האשה בסיכומיה מתעלמת מטענות אלו ולא מתייחסת אליהם, ובכך היא נוקטת בחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב. לפיכך מקבל בית הדין את טענת הבעל בכתב תביעתו שסכום ההכנסות של האשה מעבודתה המוצהרת, מטיפים ומעבודתה בבית עולה לסך של 8,000 ₪, סכום הדומה למה שכתב הבעל בסיכומיו.

ט.         ועתה נבוא לבדוק מזונות וצרכי הילדים. האשה בכתב תביעתה כתבה:

"בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת כדלקמן:

א.       לחייב את הנתבע במזונות הקטינים בסך 7,050 ₪ בחודש. בנוסף על הבעל לשלם את מלוא תשלומי בתי הספר, חוגים.

ב.       בנוסף, יש לחייב את האב בתשלום מדור והוצאות המדור בסך 5,211 ₪."

הבעל בכתב ההגנה כתב:

"באשר להוצאות הבית יטען הבעל כי האשה הפריזה עד מאוד בתיאור ההוצאות כפי המקובל בשיטת "מצליח" בתקווה לזכות בפסיקה מרחיקת לכת. בפועל ההוצאות קטנות בהרבה. זאת ועוד לא ברור איך הרשתה האשה לעצמה לכתוב סכומים ללא אסמכתאות, בניסיון להשית על הבעל פסיקת מזונות מרחיקת לכת."

בדיון שנערך ב־ו' טבת תשע"ג, אמר ב"כ האשה:

"כרטיס אשראי היו קניות ב 20,000 ₪ לחודש. אנחנו מבקשים מזונות 15,000 ₪ הוא הציע מזונות כבר 11,000 ₪."

הבעל אמר שמוכן לשלם 1,000 ₪ לילד מלבד המדור.

בית הדין בהחלטתו למזונות זמניים הבהיר שאין ספק שבסיס הדרישות מופרז, עוד כתב בית הדין שבדיון ההוכחות יהיה חובה לברר היטב הוצאות הילדים והכנסות הבעל.

בדיון ההוכחות אמר ב"כ האשה:

"האשה מגדלת שלושה ילדים ונושאת בנטל הוצאות עצום, כל חודש האשה מוציאה 20 אלף ₪ להוצאות. הילדים לומדים במסגרות פרטיות וניתנה כבר החלטה על הבן הגדול.

אני מבקש להראות טבלת הוצאות לכל ילד. ולכן האשה צריכה 3500 ₪ לכל ילד ובנוסף מחצית מהוצאות החינוך. מדובר על אדם שהרוויח הון כסף מיהלומים ויש העברות של 50 ו־70 אלף דולר בחשבונות בארה"ב. הם גרו ברמה גבוהה והחיובים בכרטיסי האשראי שלהם היו בסך 37־40 אלף ₪ כל חודש בשנים האחרונות."

בדיון זה לא נחקרו הוצאות הילדים.

בדיון שנערך ב־ה' שבט תשע"ד (06/01/14) נשאל הבעל על רמת החיים של הצדדים.

להלן לשון הפרוטוקול:

"ב"כ האשה: נעבור לרמת החיים שלכם לפני שעזבת את הבית, אמרת שלא קניתם בסופר וחייתם ברמת חיים נמוכה ולא יצאתם לחו"ל,

ב"כ הבעל: איפה טענו דבר כזה?

ב"כ האשה: בכתב ההגנה, מציג דף חשבון עם הכנסות של 43 אלף ₪ והוצאות של 54 אלף ₪.

הבעל: אני לא יודע מאיפה זה.

ב"כ האשה: זהו דף חשבון, אתה מתכחש לדף חשבון?

בית הדין: האם מדובר בדף חשבון אחד או בסדרה של דפי חשבון?

ב"כ האשה: כל תדפיסי החשבון מצורפים לכתב התביעה ומופיע בהם תאריכים,

ב"כ הבעל: יש כאן ניסיון של הטעיה, הוכחנו שזה לא מחזור, זה כסף שנכנס ויצא בחו"ל,

ב"כ האשה: הוא גם אמר שהיא יכולה לחיות מ־2,000 ₪ לילד בחודש.

בית הדין: מה אתה שואל?

ב"כ האשה: האם זה נכון שחייתם בעבר מ־40 אלף ₪ בחודש? האם הוצאתם הוצאות כאלה?

הבעל: מדובר בחשבון משותף של שנינו, אני מוכן להסביר כל הוצאה.

ב"כ הבעל: למה לא הראיתם פירוט של כרטיסי אשראי? מה היא עשתה, הגישה תביעה אחרי שניפחה את ההוצאות, הם לא מראים פירוט של כרטיסי האשראי.

בית הדין לב"כ הבעל: יש לך פירוט של כרטיסי האשראי?

ב"כ הבעל: אני לא צריכה להוכיח, נטל ההוכחה הוא על האישה.

בית הדין: יש שני דברים, היא צריכה להוכיח שאלו ההוצאות של הילדים ושנית שיש לו הכנסות כדי לשלם את ההוצאות הללו."

…

ב"כ האשה: היו להם הוצאות שוטפות לשכר דירה בסך 5460 ₪ לחודש, הסכום יעלה עוד חודש ל־5760 ₪

(מציג הסכם שכירות). אני דורש השתתפות הבעל במחצית מהשכירות, מדובר בדירת חמישה חדרים, מזונות הילדים והאישה נעים בין 6,000־8000 ₪ בחודש. אדגיש שהאישה כמעט ולא אוכלת בבית, היא אוכלת בעבודה.

ב"כ הבעל: במכון ל[ק']? היא מביאה אוכל מהבית.

ב"כ האשה: היא קונה ברחוב אוכל, רואים שאין חודש שאין הוצאות על אוכל פחות מ־6,000 ₪ בחודש, צרפנו את הקבלות של הסופר מאוגוסט ועד נובמבר, יכול להיות שיש לי גם את יולי אבל זה לא מסודר (מגיש תדפיסים לבית הדין).

בית הדין: מתי התביעה הוגשה לבית הדין? אנו צריכים ראיות על הוצאות בתקופה שבני הזוג חיו ביחד.

ב"כ האשה: אין לי אפשרות, כי החשבון היה בחזקתו של הבעל.

ב"כ הבעל: אפשר לבקש מחברת האשראי?

ב"כ האשה: אי אפשר להוציא מעבר לשנה אחורה.

בית הדין: אי אפשר לסמוך רק על תדפיסי חשבון בנק, אלא צריך לראות פירוט בכרטיסי האשראי.

ב"כ האשה: אני מבקש צו שיורה לחברת האשראי להוציא את פירוט החשבונות, החשבון היה בשליטה בלעדית של הבעל.

ב"כ הבעל: כרטיס האשראי על שם האישה, כשהוא ביקש צו לגילוי מסמכים הוא קיבל 400 דפים, למה הוא לא ביקש את פירוט כרטיסי האשראי?

בית הדין: אתה בא לתביעת מזונות ולא מביא את ה־א' ב' של הראיות?

ב"כ האשה: אני אבקש להוציא פירוט של כרטיסי האשראי.

בית הדין: כל המסמכים שייכים לחצי שנה האחרונה.

י.          בהמשך דיון זה הוצגו לפני בית הדין קבלות רבות על קניות שנערכו על ידי האשה, על ידי אמה ועל ידי אביה, הקניות נעשו במקומות שונים, חלקם רחוקים ממקום מגוריהם וחלקם בהפרשי זמן של מספר שעות, כשיש קניות דומות באותן חשבונות.

להלן חלקים מתוך פרוטוקול חקירת האשה:

"האשה: כל שבוע, לפעמים שלוש פעמים בשבוע, ההורים שלי גם קונים ומשלימים לי מה שחסר.

ב"כ הבעל: אני אוכיח לגבי התקופה האחרונה ורק כדי להראות את האמינות, לגבי מה היה קודם אני לא יכולה להוכיח ולסתור כי אין לי מסמכים.

ב"כ הבעל: איך ממלאים לשלושה ילדים קטנים קניות ב־800 ₪ כמעט כל יום?

האשה: הבן שלי לא קטן הוא ב[ק' ה'] ולא תמיד אוכל בישיבה, אני בשלנית שחבל על הזמן, הבן אוכל ארוחת ערב בבית, אני גם מכינה לו סנדוויצ'ים בבוקר, אני מבשלת כל יום אוכל חם.

בית הדין: אז איך חשבון הגז שלך רק 100 ₪?

האשה: תאמיני לי שיש אוכל כל יום.

ב"כ הבעל: כל יום את מבשלת. אז למה יש כל כך הרבה קבלות מאוכל בחוץ, כמו ג'פניקה וסושי?

האשה: הילדים אוהבים סושי וזה רק פעם בחודשיים, איפה יש לך הרבה קבלות, תראי לי.

ב"כ הבעל: ומה זה, קבלה מהמבורגר, קפה, פנקו, מסעדת פסטריה?

האשה: הוא זה שמוציא הרבה כסף, הוא זה שנוסע כל הזמן לחו"ל.

ב"כ הבעל: תגידי, לפעמים את עושה קניות פעמיים ביום?

האשה: כשחסר משהו, אז אני משלימה במקום אחר.

ב"כ הבעל: איך את קונה באותו מקום פעמיים, אם ב־9 קנית את חוזרת שוב ב־11 להשלמות?

האשה: זה לא באותו מקום.

ב"כ הבעל: עשית קניה ב־900 ₪ והיו לך חסרים כל כך הרבה דברים במקום אחד שהיית צריכה לקנות שוב ב־500 ₪ בסופר בהרצליה? (ב"כ הבעל מציגה שבקבלה מופיעים אותם פריטים שנקנו קודם בסופר אחר).

איך את משלמת במזומן או באשראי?

האשה: לפעמים במזומן ולפעמים באשראי.

ב"כ הבעל: איזה כרטיס אשראי יש לך?

האשה: של ישראכט שמספרו מסתיים בספרות […].

ב"כ הבעל: גם בוויזה לאומית?

האשה: זה של ההורים שלי.

ב"כ הבעל: אז תסבירי לי איך יכול להיות שהיית בשני מקומות שונים וקנית את אותם מוצרים? ואמרת גם שאת משלמת בישראכט ולא בוויזה.

האשה: אימא שלי הייתה איתי.

הבעל: (מתפרץ), שקרנית אימא שלך מעולם לא עזרה לך.

ב"כ הבעל: אתם אוכלים הרבה כרובית? למה פיצלת את הקנייה של הכרובית?

האשה: שם אימא שלי שילמה, כדי שהיא תשלם.

ב"כ הבעל: על הכרובית? אז למה היא לא שילמה גם במקום הראשון שערכת קניות?

האשה: כי הלכתי לסופר ואז נפגשנו בסופר השני, היו חסרים לי דברים.

ב"כ הבעל: אותם דברים?

האשה: כן.

ב"כ הבעל: אולי היא קנתה דברים בשבילה ואת למדת בישול מאימא שלך ולכן אתן קונות אותם דברים?

איפה אימא שלך גרה?

האשה: ב[…], ת"א.

ב"כ הבעל: ואיפה היא עושה קניות?

האשה: ביינות ביתן או בשופרסל דיל או באושר עד.

ב"כ הבעל: אז מה, אימא שלך קמה כל יום בשביל קניות?

בית הדין: איך אפשר לדעת שהיא לא קנתה לעצמה את הקניות?

ב"כ הבעל: איך אותם מוצרים נקנים בהפרש של שעתיים?

האשה: כי נפגשתי עם אימא שלי בהרצליה לקניות.

ב"כ הבעל: למה את קונה פעמיים כרובית?

האשה: אולי לא היה ורציתי לקנות עוד.

ב"כ הבעל: גם חצילים?

האשה: כן, רציתי שאימא שלי תוסיף עוד מהכרטיס אשראי שלה.

ב"כ הבעל: אז את עושה קניות ב־900 ₪ ונותנת לאימא שלך לקנות רק ב־500 ₪?

אין רציפות במה שאת אומרת. בהתחלה אמרת שרצית עזרה אח"כ אמרת שפיצלת בגלל שהכרובית לא יפה אח"כ בגלל שרצית לפצל ושאימא שלך תשלם ושלא היו הרבה כרוביות, אז מה נכון?

האשה: כל התשובות נכונות, רק על הכרובית הספציפית, וגם חציל השלמתי איתה.

ב"כ הבעל: גם הבצל היה יותר יפה שם?

האשה: ידעתי שאני הולכת עם אימא שלי ואוסיף שם.

ב"כ הבעל: זה גם שכיח שאת שמה את הכרוביות בשתי שקיות?

האשה: לקחתי שתי שקיות של כרוביות, את יודעת כמה כרוביות נכנסות בשקית? אי אפשר להכיל יותר מכרובית בשקית.

ב"כ הבעל: יש לכם גם קבלות מחולון, מה יש לך בחולון?

האשה: סבתא שלי, אבא שלי הולך לבקר אותה פעם בשבוע.

ב"כ הבעל: אז הוא עושה לך קניות בחולון?

האשה: כן, יש שם מבצעים טובים.

ב"כ הבעל: בת כמה סבתא שלך?

האשה: לא יודעת בדיוק.

ב"כ הבעל: היא נוהגת?

האשה: לא.

ב"כ הבעל: אז אולי אבא שלך עושה קניות בשבילה?

האשה: לא יודעת.

ב"כ הבעל: איפה את קונה בשר?

האשה: לפעמים בשופרסל דיל ולפעמים באושר עד,

ב"כ הבעל: למה את מפצלת?

האשה: אין בכל מקום בשר טוב."

גם בסיכומיה חוזרת האשה ומפרטת הוצאות מדור והוצאת החזקת מדור, מפרטת הוצאות הקטינים מבלי להביא אסמכתאות כלשהם להוצאות אלו. האשה צירפה לסיכומיה קבלות רבות, אותן הציגה לפני בית הדין, הקניות נעשו במספר כרטיסי אשראי על ידי האשה וקרוביה ולא ברור כלל מה הן הוצאותיה ומה הוצאות הילדים, והאם קניות אלו נעשו לצורך המשפחה או לצורך אחרים.

כמו כן הוצגו צילומי דפי חשבון הבנק, מהם יצאו הוצאות כרטיסי האשראי. בית הדין כבר הבהיר בעת הדיון שחובה על הצדדים להציג פירוט ההוצאות בכרטיסי האשראי ועל פיהן יהיה ניתן לקבוע, אלו הוצאות הוצאו בכרטיסים אלו, האם היו אלו הוצאות לצורך הצדדים או לצורך הילדים, וברור שאי אפשר לעמוד על הוצאות הילדים, מתוך הניירת הרבה שצורפה לתיק. בסיכומים מציגה האשה הודעת חברת "כאל" ולפיה לא תוכל להמציא המידע בהעדר צו בית משפט. הדבר הועלה גם בעת הדיון ולא ברור מדוע לא ביקשה האשה צווים כמקובל, כפי שב"כ הכריז לפנינו, וכפי שעשתה בבית המשפט.

סוף דבר אין בידינו תשתית ראייתית כלשהי על הוצאות הילדים.

יא.        הארכנו בתיאור הדברים העולים מתיק הצדדים. לפני שנתחיל לכתוב הכרעתנו, איננו יכולים להתעלם מהתנהלות האשה לכל אורך התיק. האשה הגישה תביעתה תוך כדי הכרזה שהבעל הטיל עליה מצור כלכלי, למרות שהיא זו שפנתה לבנק וחסמה חשבון הצדדים והמצור הכלכלי הוטל על ידה. כפי שכתבנו לעיל טענות האם לגבי הכנסות נוספות של האב לא הוכחו, למרות המסמכים שניתנו לה ע"י ב"כ הבעל, מסתבר מאוד שהאשה מודעת למקור הכספים שנכנסו לחשבון הצדדים, כספים שלא היו מהכנסות בגין עבודה, כמו כן האם התחמקה מלהציג מסמכים אמתיים על הוצאות הילדים, גם איסוף הקבלות של הקניות שלה, של אמה ושל אביה יוצר תחושה של אי נוחות. עם זאת חובתנו להוציא פסיקתנו על פי הנתונים שהוצגו לפנינו.

העולה מכל האמור לעיל, בית הדין מקבל וסומך על המסמכים והעובדות שהציג הבעל־האב וקובע ששכרו היה 14,400 ₪ + 2,000$ עד ה־1/13 משם ואילך שכרו היה 14,400 ₪ והיום הוא ניזון מדמי אבטלה, עם כי יש לשער שבסופו של דבר במועד קרוב או קרוב פחות ימצא האב עבודה שהכנסתו תהיה בסכומים האמורים לעיל.

לעומת זאת האשה־האם, לא הציגה לפנינו מסמכים על הכנסותיה ולא הגיבה לטענות האב ענינית, לא סתרה מסמכיו וטענותיו ולכן יש לקבוע ששכרה הוא כ־8,000 ₪ לחודש כטענות האב או למעלה מזה.

כמו כן לא הוצגה לפנינו תשתית ראייתית אמינה, מה הן ההוצאות שמוציאה האשה לצורך הילדים, עם זאת אף שלא הוצגה תשתית ראייתית כלשהי לגבי גובה הוצאותיהם, יש להניח שרמת החיים של הצדדים הייתה סבירה וכנהוג במעמד הבינוני בישראל.

לצדדים רכב מודל 2002 ואופנוע המשמש את הבעל, כלי רכב ששוויו לא גבוה, החזקת רכב זה שהיה בן למעלה מעשר שנים במועד הגשת התביעה, מוכיחה שהצדדים לא חיו ברמת חיים גבוהה במיוחד, ובהתאם לכך חובתנו לתת החלטתנו.

לפני בית הדין מונחים דרישותיהם הסותרות של הצדדים, האם מבקשת לחייב את האב במזונות גבוהים מכיוון שלטענתה הכנסותיו מעבודתו ושאר עיסוקיו גבוהות, והאב חייב לדאוג לצרכי ילדיו.

מנגד האב טוען שמשכורת האם גבוהה. כאמור טענה זו לא הוכחה, וגם למה שאמר, משכורתה היא משכורת של המעמד הבינוני הנמוך, אך הוא דורש לחייבה בהשתתפות במזונות הילדים.

יב.        לפני שנפסוק את גובה המזונות וחיובי הצדדים, חובתנו להגדיר תחילה חובת האב במזונות ילדיו ושיעורו.

חובת המזונות מוטלת על האב ולא על האם וכמבואר באהע"ז סימן ע"א ס"א:

"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש וכו' ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו ואם לא רצה גוערין בו וכו' ואין כופין אותו לזונן, בד"א בשאינו אמוד אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו."

ומבואר שחיוב מזונות מתחלק לשניים, דעד גיל שש חייב מתקנת חכמים, ומשם ואילך החיוב הוא מדין צדקה, ואם הוא אמוד כופין אותו, וכדקיי"ל ביו"ד סי' רמ"ח סעיף א' דכופין על הצדקה (ועיין לקמן אם זה מדין צדקה הרגיל או הרחבת דין צדקה).

וכן הוא ברמב"ם בה' אישות פי"ב הי"ד והט"ו.

וכן חייב האב בשאר צרכי הילדים וכמו שפסק השו"ע באהע"ז סימן ע"ג ס"ו:

"בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור ואינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד."

וכתב ע"ז הח"מ סק"ה:

"נראה דהוא הדין ביותר משש אם לא רצה לכסות גוערין בו ומכריזין עליו, דכסות ומזונות דין אחד להם, דשניהם צרכי הגוף הם, וכן אם הוא אמוד כופין אותו על הכסות כמו שכופין על המזון."

וכן כתב הב"ש שם סק"ד.

ומקור דברי השו"ע הוא מדברי הרמב"ם בפי"ג מהל' אישות הל"י.

והנה במש"כ הרמב"ם והשו"ע שאינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד, ביארו הח"מ והב"ש שם, וז"ל הב"ש סק"ה:

"כפי צרכן ולא לפי כבודו כי דוקא לאשתו נותנים משום דדרשינן מקרא דעולה עמו וחייב לכבדה אבל לבניו אינו צריך ליתן אלא כדי צרכן."

משמעות הדברים שחיוב הבעל לאשתו הוא כפי מעמדו וכפי יכולתו, משא"כ לילדים אין הוא חייב לשלם רק צרכיהם ההכרחיים.

והנה הרמב"ם והשו"ע הזכירו ההבדל בין אשתו לילדיו בדין כסות ומדור, אך לגבי מזונות, לא כתבו במפורש שיעור חיובו.

ובח"מ שם (סימן ע"א סק"א) כתב:

"ולא נתבאר אם די שנותן להם מזונות כל דהו או שצריך לזון אותם כשם שהוא זן את אשתו והם עולים עמה."

ועיי"ש בהמשך דבריו שהביא מחלוקת הראשונים אם חיוב מזונות הילדים הוא חלק מחיובו במזונות אשתו, או שהוא חיוב נפרד, עיי"ש שהדבר תלוי במחלוקת הר"ן והרא"ש, אך ברור עכ"פ שהיכא שאין חייב במזונות אשתו, ודאי אין בזה דין עולין עמה, ולהכי בנידון דידן שדנים במזונות הילדים לאחר הגירושין (וגם לפני הגירושין הוא פטור ממזונות, דאין היא רוצה להתגורר עמו), לא נאמר שמדין מזונות האם אטו עלה, ועיי"ש בב"ש שכתב:

"ואין זנין אותם לפי עשרו כמו שכתוב בסימן ע"ג ס"ו לעניין כסות."

וכן כתב בשו"ת הרשב"ש סימן תק"ב וז"ל:

"ולעניין פסיקת מזונות הבת כפי מה שצריכה ולא כפי עושרו, יפה דנת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות אישות וכן היא בספר אבן העזר וכן הסכים הרב בעל מגיד משנה ז"ל דדוקא באשתו הוא דאמרינן עולה עמו ואינה יורדת."

לפיכך לעניין חיוב האב בנידון דידן לית מאן דפליג שאין חייב במזונות הילדים אלא לפי צורכן ולא לפי עושרו.

יג.        והנה דברים אלו אמורים לעניין חיוב האב במזונות הילדים עד גיל שש שהוא חיוב גמור, וי"א שאף מדאורייתא, ולרוב הפוסקים היינו מדרבנן, אבל למעלה מגיל שש, אינו חייב אלא מתקנה כלשון השו"ע ונחלקו הפוסקים אם הוא מתקנת אושא או תקנה אחרת, ועכ"פ היום הוא חיוב משפטי גמור מכוח תקנות הרבנות הראשית.

ויסוד החילוק בן פחות מבן שש למעלה מבן שש מבואר בכתובות (סה, ב):

"דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש."

ולעניין החיוב מגיל שש ומעלה הוא מתקנה על ידי ביזוי היכא שאינו אמיד וכשהוא אמיד כופין אותו מדין צדקה עיין בזה בסוגיית הגמ' בכתובות מט, א עיי"ש.

ועיין שם בדף נ, א':

"אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים."

ועיין לקמן בזה.

ונראה לומר דאף דעדיף החיוב שעל האב למזונות ילדיו קטני קטנים ממזונות קטנים, דבקטני קטנים הוי חיוב גמור (מדאורייתא או מדרבנן) ולא שאני לן אם הוא אמיד או לא אמיד, אך עכ"פ השיעור הוא כדי צרכם של הילדים ואינו תלוי במעמדו הכלכלי של האב, ולעניין אם הכוונה לצרכים המינימליים או כפי שהורגל הילד בעת הנישואין, עיין מש"כ בזה בפד"ר כרך ט' עמודים 251־264 במש"כ הרה"ג הרב מרדכי אליהו, יוסף קאפח ושאול ישראלי זצ"ל, ואכ"מ להאריך ולפלפל בדברים ועוד חזון למועד.

אבל בקטנים גרידא חיוב האב הוא מדין צדקה, ולעניין כפיה תלוי אם הוא אמיד או שאינו אמיד, ומשמע שאף באינו אמיד, מפצירין בו ומביישין אותו אם אינו זן. ולכאורה גדרי החיוב במקרים אלו הוא מדין צדקה, ויסודו מדיני יו"ד ולא מדיני אבן העזר, ונראה שמכיוון שהחיוב מדין צדקה יש לומר שחיוב זה אינו רק על קטנים, אלא אף על קטני קטנים, היכא שהרגיל את הילד ביותר מכדי צורכו, וכמו שאמרינן בדין צדקה דהחובה היא כדי מחסורו אשר יחסר לו, וה"נ בחובתו כלפי ילדיו היכא דאמיד ואפשר לו, שחייב ליתן בהתאם לכך, וכדאיתא בכתובות סז, ב, וכן נפסק ביו"ד סימן ר"נ ס"א:

"כמה נותנים לעניים די מחסורו אשר יחסר לו… ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו, כשהיה עשיר והעני – קונה לו סוס ועבד וכו' ולכן צריך ליתן לכל אחד ואחד כפי מה שצריך וכו'."

יד.        וכיוון שנתבאר שיש חיוב על הקרובים לפרנס את קרוביהם העניים מדין צדקה וכמו שהבאנו לעיל מדברי הראשונים והאחרונים וכן פסק השו"ע ביו"ד ס' רנ"א ס"ד:

"כופין האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר."

וכתב שם הגר"א בביאוריו:

"ממה שכתוב בב"ב קעד, ב בנו שאני, ר"ל שמחויב לפרנסו."

ועיי"ש מה שהביא ראיה נוספת לדין זה.

ולפי"ז יש לעיין מהי הרבותא במה שאמרו בכתובות מט ב שהאב חייב במזונות בניו למעלה מגיל שש מדין צדקה, והלא כל קרוב מחויב לפרנס קרוביו (ואי נימא דאתי למימר שהוא חייב לפני שאר קרובים. לכאורה גם דין זה אינו חידוש, ועיין לקמן דעת הראשונים שקרוב קרוב קודם, ואם כן ברור שהאב הוא הקרוב ביותר לבנו קטן והוא חייב מתחילה בפרנסת בנו, ואם כן מאי רבותא דחיוב האב מחיובם של שאר הקרובים). ויש להעיר עוד דאם החיוב הוא מדין צדקה הרגיל, אם כן מדוע אמרו בגמ' שחייבוהו במזונות בניו הקטנים, והרי מדין צדקה לקרובים חייב גם במזונות בניו הגדולים היכא דאין להם.

וקושיא זו הקשה הדרישה באהע"ז ס' ע"א. וע"ש שתירץ וז'ל:

"ונראה דלק"מ דודאי אם ידוע שהבן או קרובים אי אפשר להתפרנס ממעשה ידיהם אזי צריך להאכילן שלא ימותו ברעב, אלא דעד שיגדלו מסתמא אין להם שום עסק משא ומתן. משום הכי כופין אותו שיפרנסם, משא"כ לאחר שיגדלו יכול האב למימר שיתפרנסו ממעשה ידיהן או ישאלו על הפתחים, אבל אם ידוע שאי אפשר להן להתפרנס בשום צד על זה קאמר התם ביו"ד שהאב מחויב יותר משאר עשירים וכו'."

ומפשט דבריו משמע שהך דינא הוא חיוב מדין צדקה הרגיל, ולא חידשו כאן חז"ל תקנה מחודשת בחיוב צדקה של האב כלפי בנו. אלא שקבעו חז"ל שבקטנים מאחר ואין להם דבר שיתפרנסו, ולכן חל חיוב לזון בניו הקטנים בסתמא, ולכן החיוב הוא מוחלט משא"כ בגדולים שיוכל האב לטעון שיתפרנסו בעצמם ועד שלא יוכח שאינם יכולים להתפרנס אין האב חייב לפרנסם, ועיין עוד בכנה"ג אהע"ז ס' ע"א בהגהות טור אות ה' ומה שהביא בשם המהרשד"ם ח' יו"ד ס' קס"ו, ואכמ"ל. ומשמע מדבריו שדין זה אינו מוגבל לקטנים בלבד, אלא אף בגדולים הדין כן, באופן שברור לנו שאינם יכולים להתפרנס, ולפי"ז בזמן הזה שגם מגיל 13 ואילך שלילדו אין יכולת להתפרנס, יש לומר שמסתמא הוא חייב גם במזונותיהם של הגדולים מדין צדקה.

ובאמת אי נימא כדברי הדרישה שדין זה הוא דין צדקה הרגיל צריכים להבין, מדוע הוצרכו לתקן באושא שהאב יהיה חייב במזונות בניו למעלה מגיל שש מדין צדקה, הרי לסברה זו, אין כאן דין מיוחד בחיוב של אב לבניו הקטנים, ולמעשה אף בגדולים חייב, ודין זה הוא מהלכות צדקה ותלוי בזמן ובמקום ומה השמיענו בהאי דינא שהוצרכו לכותבו בשו"ע אהע"ז.

טו.        ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג ס' רצ"ב שמשמעות דבריו היא שהיכא שהאב אמיד כופין אותו לפרנס את בנו, ואין הבדל בזה בין בן קטן לבן גדול, וז"ל:

"ונראה לי דאפילו בבנו גדול אי אמיד כופין אותו לזונו מדין צדקה כי ההיא דרבא, וכופין אותו לצדקה יותר משאר העשירים שבעיר וקודם להם, שחייב הוא לפרנסו משום וחי אחיך עמך ואינו יכול להמלט מחיוב זה… וכעניין שאמרו בנדרים… ומחמרינן על האב יותר משאר העם ומבקשים טצדקי לחייבו יותר מן השאר וכמו שאמרו בשילהי גט פשוט משה בר ערבי… ופרקינן בנו שאני, אלמא באב באין בעקיפין לסבב לגרש ושלא ידור להדירה הנאה ועוד שמשיאין לבן עצה משא"כ בעלמא, וא"ת א"כ למה לא היו כופין אותו להדיא ליזון את רב הונא בנו, י"ל שלא היו כופין לזון את אשתו ואת בניו אעפ"י שיכפוהו לזון את רב הונא בנו לבד."

ומשמעות דברי הרשב"א שאין הבדל בין הכפייה לפרנס בן קטן או בן גדול, אך משמע מדבריו שהחיוב כלפי בן אלים מהחיוב כלפי שאר קרובים, וקצת משמע מדבריו שאין כופין לזון שאר קרובים, מדכתב הרשב"א שלא היו כופין אותו לזון את אשתו ואת בניו, וקצת צ"ע דהרי משמעות הגמ' בנדרים שהחיוב הוא בכל קרובים והרי הרשב"א הביא דברי הגמ' וסמך עליה (ולקמן נבאר דברי הגמ'), ועיין ביו"ד ס' רנ"א ס"ד שהביא דברי הרשב"א, והרמ"א ציין לדברי המרדכי שהוא הדין בשאר קרובים, ועיין בדברי הב"י בסימן רנ"א שמשמע שהבין שאין מחלוקת בזה בין הרשב"א והמרדכי, אמנם מפשט דברי הרשב"א משמע שיש לחלק בין חיוב אב לבנו לחיובו לשאר קרובים ואפילו לבני בניו, דכתב שלא היו כופין אותו לזון את אשת בנו ואת בני בניו, ואולי משה בר עצרי לא היה אמיד כולי האי שנכפהו על שאר קרובים אבל על בנו כופין ועדיין צ"ע בזה.

שוב עיינתי בספרים ומצאתי שכיוונתי בדברים אלו לדברי המחנה אפרים הלכות צדקה סוף סימן א' וז"ל:

"וכשנדקדק בדברי הרשב"א ז"ל יראה דאיהו ג"כ לא ס"ל להא דהמרדכי אלא גבי בניו ובנותיו דוקא הוא דכתב הרי דכופין לאב לבדו ואינו יכול לומר שיפרנסוהו גבאי העיר עם שאר עניים וכו'."

ועכ"פ העולה מפשט דברי הרשב"א שהחיוב של אב כלפי בנו אלים מחיובו כלפי שאר קרובים, אפילו היכא שחיובו הוא רק מדין צדקה, ויש לומר דטעמא דמילתא הוא משום דאמרינן בכתובות מט ב שמכלימין ופוצרין באב יותר ואמרינן ליה יארוד ילדה וכו', ולפי"ז יש לומר דמהאי טעמא כפינן ליה טפי משאר קרובים ואף בבנו גדול, ועדיין צ"ע בזה לעת הפנאי, והנה לסברת הרשב"א הזו, יש לומר דדוקא באב כייפינן ליה לפרנס את בנו אבל אם אין כופין אותה לפרנס את בנה, וכמוש"כ הרשב"א שאין כופין את הסב לפרנס את נכדיו, דדין כפייה הוא רק באב לפרנס את בנו, ובאמת זה דוחק, ולקמן נביא דברי המהר"ם בר ברוך ושאר ראשונים ותשובת מהר"ם מינץ דפסקו שדין כפייה הוא אף בשאר קרובים.

ובשו"ת חוט השני סימן ח' כתב שיש חילוק בין חיוב האב לבנו לחיוב שאר קרובים, וז'ל:

"שאעפ"י שהחיוב מוטל יותר על היורשין מ"מ אינו חיוב גמור כמו חיוב האב לזון את בניו כשהם קטנים שהוא מחויב לזונם בכל מאמצי כוחו והקרובים אחרים כולם פטורים ואפילו בחיוב מזונות בנים הקטנים אינם דהתם גוערין בו ומכלימין אותו אפילו אם אינו אמוד אבל אחר שאינו רוצה לזון קרוביו אעפ"י שהוא קרוב יותר מזולתו וגם הוא יורש ודאי אין מכלימין אותו אם אינו אמוד."

ומבואר מדבריו דאלים דינו של האב דמכלימין אותו ומביישים אותו עד שיפרנסם מעצמו ואף שאינו אמיד ובשאר קרובים לא עבדינן הכי שאין חיובם חיוב מוסרי, אלא מדין צדקה ודין זה הוא דוקא בעשירים.

טז.        והנה הב"ש בסימן ע"א סק"ג הביא דברי הדרישה, וכתב שהב"ח בקונטרס אחרון הביא דבריו והקשה עליו, ולא דק, והביא עוד דברי רבנו ירוחם מישרים נתיב כ"ג ח"ה וכתב הב"ש:

"משמע דאחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה כשאר קרוביו אבל עד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרובים."

ועיין מש"כ בהפלאה ובבית יעקב בביאור דברי רבנו ירוחם שהביא בב"ש.

וז"ל רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"ה:

"חייב אדם לזון בניו ובנותיו כשהם קטני קטנים כמו עד שש שנים, אבל הקטנים כלומר ביותר משש אין כופין אותו לזון אבל מכלימין אותו וכו', וכל זה שאינו אמוד ואין אנו יודעים אם הוא ראוי לתת צדקה אבל אם הוא אמוד שיש לו כפי הראוי לתת לצדקה שיספיק להם כופין אותו לזונם עד שיהיו גדולים, מכל זה נראה שאחר שהם גדולים אין כופין אותו אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרוביו העניים או על שאר עניי העיר וכו'."

ובנתיבות המשפט על רבנו ירוחם כתב לפרש דבריו וז"ל:

"נראה לומר דאמיד גבי בניו לא הוי כאמיד לגבי אינשי אחריני דגבי צדקה לאחריני בעינן אמיד גמור אבל לגבי בניו כל שאינו עני מקרי אמיד וזה שכתב אבל אם הוא אמיד שיש לו כפי הראוי לתת להם, ולכן כתב דהאי אמיד לא הוי אלא עד שיגדלו, דלאחר שיגדלו אין כופין אותו אלא בדאמיד לאחריני שבניו קודמים ואפשר שזוהי דעת הרמב"ם והשו"ע."

ודברי נתיבות המשפט על רבנו ירוחם הובא בפס"ד בכמה מקומות, ועיין בפד"ר כרך ה' עמוד 302.

והנה באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית עמוד יז מובא שכתבו הרה"ג הרצוג, עוזיאל וולקובסקי זצ"ל:

"דאף דלפי הדין שחיוב האב במזונות ילדיו למעלה משש הוא מדין צדקה, הרי כל בתי הדין בארץ ישראל נוהגין לדון סתם אדם בדין אמיד ומחייבים וכופין אותו לדאוג לכל צרכיהם."

ועיין במשפטי שמואל להגרש"ב ורנר זצ"ל סימן ד' ענף טו אות ג' שכתב:

"ובביאור דעת הנתיבות המשפט נראה שסובר דאע"ג דמזונות הבנים שהם למעלה משש הוא מדין צדקה, היינו שתקנת חכמים באושא ביססו את יסוד תקנתם על עיקרים של צדקה, שזהו גדר חיובו, אבל תקנתם הייתה לחייבו באופן יותר רחב ומקיף מדיני צדקה הרגילים."

ועיין עוד מש"כ שם בסימן ט'.

ועיין עוד במהדורא קמא סימן ד' ענף ה' אות י"ד שכתב:

"דנראה שמטעם זה נוהגים בתי הדין בישראל לחייב לאב בעד תשלומי מזונות בניו אף בשיעור מעל לחומש מרווחיו, ואף לבנים קטנים למעלה מגיל שש שחיובם מטעם צדקה, מחייבים יותר מחומש כפי צורך הבנים, כי רואים בתקנת אושא שיש לחייבו אף אם מדין צדקה גרידא אינו חייב בשיעור כזה אם אינו אמיד, מ"מ חייב מתקנת חכמים כי חיוב מזונות בניו הקטנים הוא חוב גדול ומקיף, אלא שמקורו וגדרו הוא דין צדקה."

אך המחנה אפרים בה' צדקה סימן א' כתב וז'ל:

"אבל לענ"ד נראה כמ"ש שאין כופין את העשיר לזון את קרובו יותר משאר עשירים שבעיר דכולם חייבים לפרנסו ודוקא גבי בניו הקטנים הוא דכופין אותו לבדו משום דסתם קטנים על אביהם סמכי, ועליו רמי יותר מאחרים וכדאמרו יארוד ילדה וכו'."

ומשמעות דבריו, שהבין שדברי רבינו ירוחם שהכפייה על האב לזון את בניו אחרי שש היא רק באב אמיד. ואינו חייב לכשיבגרו, ויש תקנה לכופו על מזונות בנו הקטן משום שסומכים עליו אבל בבנו הגדול וכן בשאר קרובים משמע מדבריו שאין כופין.

ודבריו שכתב שאין לחלק בין דין צדקה בחיובו לילדיו מדין צדקה הרגיל, הוא כסברת הפרישה. והמחנה אפרים חולק בדבריו על מש"כ בנתיבות המשפט.

בין כך ובין כך מבואר מדברי רבנו ירוחם ששונה דין הצדקה בבניו הקטנים מהדין בבניו הגדולים ומשאר קרובים, דבגדולים דינם כדיני כפיית הצדקה המבוארת ביו"ד, אך בקטנים חיובו יותר שכופין אותו שיתן מה שיספיק להם, ולא בירר באיזה אופן יהיה היתרון, ואולי מדנקט נותנים להם כדי צרכם, משמע שבכל אופן נותנים להם הצריך להם, והיינו לפי הצורך שהתרגלו בבית אביהם.

וכבר הארכנו בזה למעלה מגדרנו, ולעניין הלכה למעשה מנהג בתי הדין בכלל ומנהג בית דיננו בפרט לחייב את האב במזונות הילדים בין למטה מגיל שש ובין למעלה מגיל שש, כפי יכולתו והכנסותיו וכפי שהיה רגיל לפרנס בביתו לפני הגירושין, וזה למרות שמעיקר הדין אין חיוב לשלם למזונות ילדיו אף למטה מגיל שש, אלא כפי צרכיהם, ואין חיוב ליתן מעיקר הדין לפי עושרו דלא נאמר עולה עמו אלא באשתו, וכן נהגו לחייב במזונות אפילו הוא למעלה מחומש, ולא כפי עיקר דין צדקה.

יז.         והנה העולה מדברינו לעיל הוא שעיקר חיוב האב מן הדין הוא במזונות קטני קטנים עד גיל שש וכופין אותו לשלם מזונות אלו מעיקר הדין, מדאורייתא או מדרבנן, ומעיקר הדין חיובו הוא כפי צרכן בלבד. ולמעלה מגיל שש יש חיוב נוסף על האדם והוא מן התקנה, וחיוב זה הוא מדין צדקה והאם חיוב צדקה זה הוא חיוב צדקה הרגיל ובגדריו, דעת הדרישה והמחנה אפרים שחיוב צדקה זה הוא דין הצדקה הרגיל ובגדריו, ולדעת רבינו ירוחם דין זה יסודו מדין צדקה אך גדריו שונים בין אם נפרש כדעת הנתיבות המשפט ובין אם נפרש באופן אחר, וברור שאם החיוב הוא חיוב מורחב, החיוב מתפשט גם על קטני קטנים בפחות מגיל שש והנה חיוב זה הוא עד שיבגרו, ולמעלה מגיל בגרות ועד גיל חמש־עשרה, יש חיוב על האב מתקנות הרבנות הראשית שנת תש"ד.

וצריכים אנו להבהיר גדרי תקנה זו.

בחשוון תש"ד קבעה הרבנות הראשית לארץ ישראל ומועצתה המורחבת, עפ"י בתי הדין והרבנים המשמשים בקודש בקהילות ובהסכמת הקהילות ע"י המועצות והועדים מספר תקנות ב"תוקף ועוז כתקנות שו"ם, טוליטולא, ועד ד' ארצות וכו'" ובהם התקנה שז"ל:

"כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית־דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים כך יהא מעתה ואילך כחם יפה לחייב בחיוב משפטי גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש־עשרה שנה."

בית הדין הגדול בהרכב הרה"ג י א. הרצוג, בצמ"ח עוזיאל וא.מ.י וילקובסקי זצ"ל, קבע בפסק דינו מיום כ"ד בניסן תש"ז בתיק 1/15/707 והוא באוסף פסקי דין ורהפטיג ח"א עמ' קנ:

"מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת, איפוא, ע"י ההיקף המצומצם של דיני צדקה, תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הציבור או על האם."

כפי שהעתקנו לשון התקנה לעיל, כבר בגוף התקנה ראתה הרה"ר תקנה זו כהמשך התקנה הקדומה של המזונות לילדים עד גיל שש, שכאמור לעיל יוצרת חובה מוחלטת שאינה תלויה בכך אם יש לילדים נכסים או לא ואם האב אמיד הוא או לא. תקנת הרה"ר באה להמשיך את החיוב לקטני קטנים עד גיל חמש־עשרה. ופוק חזי שהחתומים על פסק דין זה הם הרבנים הראשיים, שהם מתקני התקנה, והם פירשו תקנתם.

וכן חזר ופסק בית הדין הרבני הגדול לערעורים בהרכב הרבנים ע. הדאייה, י. מ. בן־מנחם וי. הדס, בתיק ערעור 138/תשי"ט, והובא בפד"ר ג' (עמ' 306־307):

"לפי תקנות בית הדין שדנין לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל… הכח ביד בית הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל שש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש לפי הגמרא והשולחן־ערוך."

ועיי"ש שכתבו שלאחר תקנת הרה"ר יש למזונות עד גיל חמש־עשרה דין מזונות של קטני קטנים עד גיל שש. ועל כן, כשם שמוכרים מנכסיו למזונות ילדיו עד גיל שש אם אין ביכולתו לפרנסם מהכנסותיו, כך מוכרים לנכסיו עבור מזונות ילדים עד גיל חמש־עשרה. לשונם באותו פס"ד:

"לפי תקנות בתי הדין שדנים לפיהן בבתי הדין בא"י… הכוח ביד בית הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל השש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב."

ודברים אלו סותרים מש"כ בית הדין הרבני האזורי בת"א־יפו בתיק 103/תשי"ז בהרכב הרבנים א. גולדשמיט, י. קוליץ וש. מזרחי (פד"ר כרך ב' עמ' 65–95) שביקש לתת לתקנת הרבנות הראשית פירוש מצמצם, שמזונות ילדים שלאחר גיל שש הם מדין צדקה וכופין אותו רק אם הוא אמיד ולילדים אין, ותקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד משש עד חמש־עשרה לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו. וברור שיש לנו לילך אחרי לשון התקנה ופסק הדין של הרבנים הראשיים שפירשו תקנתם.

יח.        והנה לגבי ילדים מגיל חמש־עשרה עד גיל שמונה־עשרה, מועצת הרבנות הראשית בישיבתה מיום ט' בתמוז תשל"ו דנה בנושא זה והחליטה:

"הוחלט פה אחד כדלהלן: בעקבות תקנת הרבנות הראשית לארץ־ישראל משנת תש"ד בנשיאותם של הגאונים מרנן ורבנן מרי דארעא דישראל נוחי נפש הגרא"י הרצוג זצ"ל והגרב"ץ מאיר חי עוזיאל זצ"ל שקבעו לחייב את האב במזונות ילדיו עד גיל חמש־עשרה שנה מאותם הנימוקים והטעמים שפורטו בתקנה הנ"ל כפי שהתפרסם בחוזר נשיאי הרה"ר מתאריך כ"ט טבת תש"ד. לאור הנסיבות המוסריות, החינוכיות והכלכליות בזמננו מחליטים להעלות את גיל חיוב האב למזונות ילדיו עד גיל שמונה־עשרה שנה."

ההחלטה הועברה לרב הראשי, הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנעדר מהישיבה, למתן אישורו וחתימתו. הרשל"צ לא חתם על ההחלטה אלא הוסיף הערה ביום ט"ו תמוז תשל"ו, והיא:

"גלוי דעת של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף. לדעתי תקנה כזאת צריכה להיות ע"י כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה, וכך נהגו רבותינו הגאונים נשיאי הרה"ר לישראל ונשיאי בית הדין הגדול הרב"ץ עוזיאל זצ"ל והגאון הרי"א הרצוג זצ"ל בזמן שתיקנו התקנה לחייב במזונות הילדים עד גיל חמש־עשרה. אחרת אין לתקנה כזאת שום תוקף לפי ההלכה."

ועיין מש"כ בנושא זה הגר"י רוזנטל זצ"ל בשולי פסק דינו (פד"ר יא עמוד 215):

"בשנת תש"ד תיקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל לחייב מזונות עד גיל חמש־עשרה. ובזה רבתה המבוכה ופס"ד של בתי הדין בארץ, יש מחייב לפי תקנה זו ויש שאינו מחייב, יש שמחייב מכח הדין מחמת התקנה ויש שמחייב מדין צדקה, ויש שרק בהשפעה על בעל הדין. והבודק בעיון גם פסקי הדין המודפסים רואה שאין אחידות דעות בזה. גם בשיחות בע"פ עם חברינו הדיינים, אומר זה בכה וזה בכה. ולמה לא יהיה בזה קו ברור ומנחה?

זאת ועוד, האם לאור המצב המוסרי והכלכלי השורר בארץ, כעת בשנת תשל"ט, לא היה מקום לחשוב על שינוי התקנה משנת תש"ד, ולהגדיל גיל החיוב מ־15 שנה ל־18 שנה, במיוחד לאור זה שבני נוער רבים מוזנחים מחוסר טיפול ומחוסר אדם אחראי על חיוב מזונותיהם, ומאידך אם הבנים ממשיכים בלימודים, האם אין מן הראוי שהאב יחוייב בהוצאות החינוך והמזונות והטיפול בהם? ומה דינו של ילד נכה או חולה, והאם יהיה זרוק לעזרת הציבור ואילו האב ינער חובתו ממנו.

[ושמועות הגיעו לאזנינו כי בבי"ד הגדול לערעורים כבר מחייבים כעת עד גיל 18].

ומצד שני האם מן הראוי שתמיד האב ישלם אף בזמן שהאם היא עתירת נכסים או שמרויחה היטב והוא חי לו ממשכורת מצומצמת.

הרהורי דברים אלו עלו עם כתיבת פסה"ד הנוכחי בעניין מזונות ילדים, והזכרת הגיל חמש־עשרה שנה.

וכדאי שחברינו דייני ישראל יתנו לב לזה, כאביהם של יתומים חיים, וכדברי הגמ': ב"ד אביהם של יתומים הם, וישימו לב ועין למצוא דרך להצלת בנים אלו."

נוסיף ונאמר במה שהעיר הגר"ע יוסף זצ"ל, אין דומה המצב בשנת תש"ד כשעדיין לא קמה המדינה ולא היו מוסדות נבחרים ולכן הוצרכו לתקן את התקנות "עפ"י בתי הדין והרבנים המשמשים בקודש בקהילות ובהסכמת הקהילות ע"י המועצות והועדים" משא"כ בשנת תשל"ו, הדבר היה אחרי שקמה מדינת ישראל, והכנסת המייצגת את כלל הציבור הוא הגוף המחוקק, וכפי שנכתוב לקמן, בחוק לתיקון דיני המשפחה תשי"ט–1959 קבע המחוקק שמי שאין מחוייב במזונות ילדיו על פי הדין האישי יחוייב במזונות על פי חוק זה, ולפי זה החלטת מועצת הרבנות הראשית, קובעת שמהצד המוסרי יש לתקן התקנות, והקביעה בחוק אינה סותרת את דין תורה, ולכן יש תוקף הלכתי גם לחיוב על פי חוק ולא נצרך לאותו פורום של תקנות הרבנות משנת תש"ד, ועיין תחומין ג' ויש להאריך בזה ואכ"מ ועוד חזון למועד.

עוד נראה לומר, היות ובתי המשפט מחייבים לזון עד גיל שמונה־עשרה ע"פ חוקי המדינה, ואם בתי הדין יחייבו רק עד גיל חמש־עשרה, אזי תפנה האשה לבית המשפט ע"מ לחייבו לאחר מכן – על כן, הימנעות בית הדין מלפסוק מזונות עד גיל שמונה־עשרה במה שראוי לפי ההיגיון, המנהג ואף על פי דין תורה וכמו שקבעה מועצת הרבנות הראשית, תשלח את בעלי הדין לדון אך ורק בביהמ"ש דבר שיהיה חילול ה', שהרבנים לא דואגים לילדים ורק השופטים דואגים לתקנתם, ועל כן מנהג בית הדין בנתניה מאז ומעולם (ושמעתי שכן נוהגים בשאר בתי הדין), לפסוק מזונות עד גיל שמונה־עשרה, בהסתמכות על תקנת הרבנות הראשית משנת תשל"ו, וקיצרתי במקום שיש להאריך.

והנה כל החיובים שהוזכרו הם חיובים על האב בלבד, ודאי החיובים עד שיבגרו, בין החיוב עד גיל שש ובין מגיל שש עד שיבגרו, ולמש"כ נחלקו האם החיוב מגיל שש עד בגרות הוא מדין צדקה גרידא או דין מחודש.

בין כך ובין כך נראה פשוט שאף אם אין חיוב על האב מדיני אבן העזר לזון את בניו, כגון למעלה מדין בגרות ללא תקנת הרבנות הראשית או למעלה מגיל חמש־עשרה שאין האב מחויב אף מתקנות הרבנות הראשית בשנת תש"ד והוא הדין למעלה מגיל שמונה־עשרה שאינו חייב אף לפי תקנות הרבנות הראשית החדשות, עכ"פ ודאי יש חיוב על האב להשתתף במזונות ילדיו מדין צדקה כמבואר ביו"ד סימן רנ"א, וחיובו של האב הוא בגדרי הדין בקטני קטנים ובגדרי התקנות, תקנות חז"ל ותקנות הרבנות הראשית בקטנים וגדולים (כפי גדרי התקנות).

יט.        והנה כבר כתבנו לעיל שהשו"ע פסק שהחיוב הוא על האב, ויש לעיין אם יש חיוב גם על האם, דברור דלעניין החיוב מתקנת חכמים, נראה שדין זה הוא על האב בלבד ולא על האם וכמבואר בדינין והלכות למהר"י וייל ס' י"א (והביאו הבאר היטב ס' ע"א סק"א) וז"ל:

"נראה דאשה אינה חייבת לזון בניה הקטנים מדאמרינן פרק אעפ"י גרושה היכא דמכיר אותה התינוק אז חייבת ונוטלת שכר ודוחק לומר חצי שכר, ובפרק הנושא אשה אומרת יהא אצלי והיורשים אומרים יהא אצלינו שומעין לה ואם איתא דהיא חייבת פשיטא דשומעין לה ואין לומר דההיא איירי כשיש ממון לתינוק אפילו הכי היא חייבת, וכן כתב האשרי פרק נערה שנתפתתה אפילו אם יש ממון לקטן האב חייב לזונו. ועוד מדפריך פרק החולץ ותתבעינהו ליורשים, מה יש לה לתבוע היורשים הא היא חייבת ומדקאמר תתבעינהו ליורשים ולא קאמר תתבעינהו לאפוטרופוס מהכא נראה נמי היכא דאין לו לתינוק, היורשים חייבים לזונו."

ונראה לומר שמה שהביא המהרי"ו מסוגיית הגמ' בפ' אעפ"י שבגרושה היכא שמכירה כופה ומניקתו והאב נותן שכר ומוכח שהאם אינה חייבת כלל מדנקטה הגמ' דנוטלת שכר הנקה ולא חצי שכר הנקה, וש"מ שאין עליה חיוב כלל, התם מיירי בקטני קטנים שחיוב האב הוא חיוב גמור, ובכהאי גוונא אין מקום לחייב את האם כלל, דעליה לא נתקנה התקנה שתתחייב לזון את בנה בקטני קטנים, ובזה מיירי סוגיית הגמ' בפ' אעפ"י ובפ' החולץ. וכן מוכח מדבריו שכתב דאם איתא דהיא חייבת מתקנת חכמים אפילו ביש ממון לתינוק אפ"ה היא חייבת, והוכיח מדברי הרא"ש והרא"ש מיירי בחיוב שחייב האב מצד עיקר הדין מתקנה, ועל זה כתב המהרי"ו שהאשה אינה חייבת מצד התקנה.

ולכאורה נראה שחיוב היורשים דנקט המהרי"ו אינו מן התקנה אלא מדין צדקה, דלא מצינו בשום מקום שתקנו תקנה זו רק על האב וכמבואר בכתובות סה, ב:

"אעפ"י שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים זן קטני קטנים, עד כמה עד בן שש וכו'."

ומשמע שדין זה הוא תקנת חז"ל על האב בלבד. ולא מיבעיא למ"ד שמזונות קטני קטנים מדין מזונות האם אתו עלה וכדברי הר"ן סוף פ' אעפ"י שודאי אין אחרים מחויבים, אלא אף למ"ד דהוי דין עצמי של חיוב במזונות הקטנים לא מצינו שהיורשים יתחייבו. ועיין עוד בב"ש סימן ע"א סק"א שהביא דברי המהר"ם לובלין בתשובה סימן ע"ט (וכ"כ המהריב"ל בח"ב סימן כ') שחיוב האב לזון את הבנים הוא רק בחייו ולא אחר מותו, ולכן לא יחול שעבוד נכסים, ולפי"ז ודאי שאין חיוב על היורשים לזון את הקטן מהתקנה המחייבת את האב, ועיין עוד לקמן.

ויש לעיין בעניין חיוב האם, שאף שהוכיח המהרי"ו שתקנת חז"ל בקטני קטנים תיקנו על האב ולא על האם, לעניין החיוב מדין צדקה יש להסתפק אם האם מחויבת כמו האב, והיינו היכא שהילדים למעלה מגיל שש או אף מתחת לגיל שש היכא דאי אפשר לגבות מהאב או שמת האב שלדעת הפוסקים בשו"ע שם לא חלה התקנה על היורשים, ולכאורה היה נראה לומר שאין כל חיוב על האם וכמבואר בשו"ע סימן פ"ב סעיף ח' ומקורו מדברי הרמב"ם בה' אישות פכ"א הי"ח וז'ל:

"ואם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות."

ועיין במ"מ על הרמב"ם שם שכתב:

"זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום וכו'."

ומשמע שפשיטא ליה שאין לאם שום חיוב לזון את ילדיה, וכן כתב גם הח"מ בסימן פ"ב סקי"ב:

"כאן משמע שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן וכבר כתבתי שגם קודם שגמלתן אין עליה חיוב להניק בחנם ודלא כמ"ש לעיל בסעיף ה' בשם ר' ירוחם שאם אין לאב כופין אותה."

ומשמע מדבריו שאין על האם שום חיוב לזון את ילדיה.

אך כבר רמז הח"מ שדעת רבינו ירוחם אינה כן, דז'ל הרמ"א בסימן פ"ב ס"ה:

"וי"א הא דגרושה אינה מחויבת להניק וכו' היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו כופה אותה ומניקתו (ר' ירוחם)."

ומבואר מדברי רבינו ירוחם דהיכא שהאב אינו יכול לשכור מינקת כופה את האם להניק, והנה התם מיירי בפחות מבן שש, וחזינן דאף דהאב מחויב במזונות בנו מעיקר הדין מדאורייתא או מדרבנן, אפ"ה אם אין לו ממון כופים את האם להניק.

וצריכים להבין מאיזה טעם אפשר לכופה להניק, ועיין בח"מ ובב"ש ובביאור הגר"א שכתבו שלא ידעו טעם לדין זה ומדוע לא יהיו בי"ד מחויבים לפרנס הולד דעל האם אין חיוב.

והנראה בביאור דעה זו, הוא על פי מה שהקשה הרמ"ך בהגהותיו לרמב"ם בה' אישות שם וז'ל:

"תמה הוא זה אם האב חייב לזון את בניו עד בן שש האם אמאי אינה חייבת לזון את בניה כיוון שהם קטני קטנים ומה הפרש יש בין אב לאם, ואמאי לא תזונם עד שיהיו בני שש ואמאי יכולה להשליכם על הקהל, ואם היא עשירה אמאי לא יכופו אותה אפילו יותר מבני שש, וצ"ע."

והיינו שהקשה על עיקר הדין דמאי שנא אב מאם, וכמו שהאב חייב הכי נמי נימא שהאם תתחייב כמוהו, וסברתו היא שלכאורה הסיבה המחייבת היא ההורות, ואם כן כמו שהאב הוא הורה ולכן הוא חייב הכי נמי נימא שהאם חייבת, ועוד הקשה דאם היא עשירה תתחייב אף למעלה מגיל שש, והיינו שכיוון שהחיוב למעלה מגיל שש הוא מדין צדקה לקרובים מאי שנא אם מאב.

ולכאורה יש להביא ראיה לסברת הרמ"ך מפסוק מפורש בבמדבר יא, יב דכתיב:

"האנוכי הריתי את העם הזה או אנוכי ילידתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, מנין לי בשר לתת לכל העם הזה."

ומדאמר משה שהוא לא הרה ולא ילד את ישראל, משמע שמי שהוא הורה או יולד והיינו אב ואם לא יכולים להפטר ממזונות ילדיהם, ואין להם טענות מאין לי בשר, ומפשט הפסוק משמע דלא שנא אב ולא שנא אם. אך באמת אין ללמוד מהך קרא לדין חיוב מזונות.

כ.         ובעיקר קושיית הרמ"ך יש לומר על פי דברי הרמב"ן בריש פ' משפטים, שמות כא.ג שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו של העבד מפני שדרך העולם שהבעל והאב זנים את האשה ואת הבנים ולכן העמידה התורה את חיוב המזונות שחייבין בו ממנהג העולם על האדון, ומכיוון שחזינן שמנהג העולם שהאב הוא המפרנס, הכי נמי יש לומר שתקנת חז"ל הייתה כדרך העולם, ומכיוון שלא מצינו בשום מקום שחז"ל תקנו לחייב את האם במזונות בנה בפחות מבן שש, יש לומר דתקנת חז"ל זו הייתה בדוקא על האב ולא על האם, וטעמא דמילתא דחז"ל תקנו הדברים במילתא דשכיחא, והמציאות שהאב זן את ילדיו היא מילתא דשכיחא, והמציאות שעול הפרנסה מוטל על האם הוא מילתא דלא שכיחא ובמילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן. ולכן התקנה לחיוב מזונות הילדים עד גיל שש, היא תקנה שנתקנה לחייב את האב ולא את האם, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.

אך מש"כ הרמ"ך שאם האם עשירה יש לכופה ואפילו ביותר מבני שש, ולכאורה טעמא דמילתא הוא מדין צדקה, ובדין צדקה מחויב כל אחד מישראל בין איש ובין אשה ובדין צדקה יש מצוה לתת לקרוב יותר, ולפי"ז יש לפרש גם את דברי ר' ירוחם שכתב שאם האב לא יכול לשכור מי שתניק יש לכוף את האם, והקשו הח"מ והב"ש מנא ליה הך מילתא, ונראה לומר דמדין צדקה אתינן עלה דבזה גם האם מחוייבת.

וכן ביאר דין זה בבני אהובה ה' אישות פכ"א הט"ז וז'ל:

"הרמ"א הביא בס' פ"ב ס"ה כתב דאם אין לו להשכיר כופין אותה להניק ותמה הח"מ סק"ו למה לא יהיה מוטל על הבי"ד לשכור מינקת כמו פרנסה דלאחר כ"ד חודש, ונראה דודאי אם האשה עשירה אף לאחר כ"ד חדשים כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה יותר מזה, ואם כן היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק הרי היא עשירה לדבר הזה וכופין אותה כמו שכופין על כל צדקה."

וכדברי הבני אהובה כתב הבית מאיר בסימן פ"ב ס"ה וז'ל:

"לענ"ד י"ל מתורת צדקה אתינן עלה כדאיתא ביו"ד ס' רנ"ז ס"ח, ומיירי בשגם קרובי האב עניים, ומה שמבואר סוף סימן זה שיכולה להשליך על הקהל, הוא מסתמא ענייה שאין אמודה לפרנס משלה, אבל עשירה לאו כל כמינה, ולגבי הנקה תמיד עשירה היא ועיין סוף סימן רנ"ב ביו"ד, אך גם איתא בתוספתא פ"ב דנדה חייבת אשה בטיפול בנה עד כ"ד חודש."

ועיין עוד בשו"ת עין יצחק ח"א ח' אהע"ז סימן י"ז אות ה' שהביא דברי הבית מאיר והסכים עמו ע"ש שכתב:

"וקשה הא אלמנה עשירה היכא דאין להולד שום ירושה כלל, דמחויבת האם ליתן להולד בתורת צדקה כמבואר ביו"ד ס' רנ"א סעיף ג' וכמש"כ כה"ג הבית מאיר וכו', ובאמת על דין הנקתה בתורת צדקה יש לעיין מן הש"ך בחו"מ ס' רמ"ב סק"א וכו', אבל ממונא ודאי חל עליה לכופה בתורת צדקה לשכור לולד שלה מינקת."

ועיין עוד בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאה"ע ס' ל"ח סק"ו שכתב:

"והנה יש לדון אם אין לאב והאם עשירה, אם יש לכוף אותה מתורת צדקה, הנה ביו"ד ס' רנ"א ס"ד פסק מר"ן ז"ל וז'ל מחייבים את האב לזון את בנו עני ואפילו אם הוא גדול מחייבים אותו יותר משאר עשירים שבעיר (וכן שאר קרובים וע"ל ס' רנ"ז ס"ח) ושם בס' רנ"ז פסק עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו וכו' ע"ש, נימ"ל דאם באמת האשה היא עשירה ויש לה האפשרות לטפל בילדה לפרנסו והאב אין לו היכולת אז יש לכפות על האשה לפרנסו, דאין לך קרוב יותר מהאם לבנה, ואין מקום לחלק בין טיפול לפרנסה, דאם היא עשירה הרי יכולה לשלם לאחרת שתטפל בו, וטיפול לא נפיק מכלל פרנסה."

חזינן דכל הני רבוותא סברי דהיכא שהאשה עשירה וביכולתה לפרנס את ילדיה, כופין אותה לפרנס מדין צדקה, ולא מיבעיא היכא שהאב אינו חייב מעיקר הדין דהיינו מעל גיל שש, אלא אף במקום שחייב מעיקר הדין ואין באפשרותו לפרנס, ועכ"פ בנידון דידן הילדים אינם בכלל מי שחייבים לפרנסם מדין התקנה אלא מדין צדקה, ולפי"ז אם יתברר לבית הדין שאשה זו בכלל עשירה יש לקבל תביעת האב ולחייבה במזונות ילדיה.

כא.       ויש לנו לדין בגדרי חיוב האם במזונות ילדיה, האם נימא שדין האם הוא כדין האב ומכלימין אותה ומפצירין בה, או שדינה כשאר קרובים דאין מכלימין אותם, והיכא שאינה אמידה אין פוצרין בה ותטיל אותו על בי"ד ועל הציבור. והיה נראה לומר שדין האם בהאי מילתא הוא כדין האב דמכלימין אותה ופוצרין בה לפרנס את בניה כשאין להם, לא מיבעיא למה שהבאנו לעיל הפסוק בפרשת בהעלותך, דמשמעותו היא שלהורים היולדים את הבן יש חיוב לדאוג לפרנסתו, אלא מעצם ראית הגמ' בכתובות מט, ב דאומרת הגמ' יארוד ילדה ואבני מאתא שדיא ופירש רש"י תנין, ועיין בריטב"א שהביא הכתוב באיכה גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, והיינו דקאמר הכא יארוד ילדה שהוא אכזר ולבסוף מניקו וזה אכזר יותר ע"ש, וגם מאן דמפרש התם דמיירי בעוף טמא, וכן מה דהביא שם מולבני עורב אשר יקראו והלא בכל הני גווני המגדלת בחיות היא האם, דהאם ידועה בחיות והאב אינו ידוע, וכיוון שהגמ' מביאה ראיה שפוצרין באדם שיהיה רחמני על בניו כמו שגם חיות אכזריות רחמניות על בניהם, ובחיות מיירי בנקבות, הכי נמי בנידון דידן יש לומר דגם לגבי האם ינהוג האי דינא שיפצרו בה ויכלימוה ואף אם אינה אמידה, ואף שלא מצאתי זה מפורש, כן נראה לומר מסברא ולהלכה למעשה.

ולפי"ז יש לומר שלמה שבארנו לעיל בדעת הרשב"א שהחיוב של האב כלפי בנו גדול מהחיוב של קרוב לשאר קרובים דאת האב כופין אם הוא אמיד ואין כופין את הסב לזון את נכדו, וביארנו דסברת דבריו היא על פי סוגיית הגמ' בכתובות מט ב שיש על האב חיוב מוסרי כלפי בניו, ולפי"ז נראה שדין זה נוהג גם אם שיש לה חיוב מוסרי לילדים שילדה, ולפי"ז אף אי נימא שלדעת הרשב"א בשאר קרובים לא יכפו אפילו אם הם אמידים לגבי אם יש סברא חזקה לומר שאם היא אמידה יכפוה לזון את ילדיה.

ולכאורה היה מקום לומר שלדעת רבינו ירוחם, הסובר שהיכא שאין לאב ממון לשכור מינקת כופין את האם להניקו. והבאנו לעיל דברי הבני אהובה הבית מאיר והעין יצחק ושאר אחרונים שמדין צדקה המוטל על קרובים אתינן עלה, ויש לומר ששאני חיוב האם משאר קרובים, דאותה הסברא המחייבת את האב לזון בניו הקטנים משום שמוטלים עליו וסומכים עליו ואמרינן יארוד ילדה וכו', אותה סברא היא המחייבת גם את האם, ועל כן האם מחויבת לזון בנה הקטן כשאין לו ממה להתפרנס.

ונראה שאף היכא שאינה אמידה שאין כופין, עכ"פ ינהג בה דין פוצרין ומכלימין לפרנס את בניה, ודין זה הוא רק כשאין לבנים במה להתפרנס ואין להם ממון משלהם, אבל כשיש להם במה להתפרנס או שיש להם ממון אין כופין לא את האם ולא את שאר קרובים, ואף המ"מ הח"מ הב"ש והגר"א שפירשו בדעת הרמב"ם שאין על האם שוב חיוב, היינו דוקא מתקנת חז"ל שהטילוה על האב ולא על האם. אבל מדין צדקה כולי עלמא יודו שדין זה נוהג אף אם, ולכן בילדים הגדולים מגיל שש, שעיקר חיוב האב הוא מדין צדקה, היכא דאין לו במה לפרנס את ילדיו, והאם אמידה יכפו את האם מדין צדקה לפרנס את ילדיה.

כב.       ועדיין יש לעיין דמפשט לשון הרמב"ם וכמו שפירשו המ"מ וכמו שהבינו בביאור דבריו הח"מ הב"ש והגר"א (ושלא כמו העמדת הבית מאיר), משמע שאין על האם כל חיוב למזונות ילדיה, ויש לעיין האם באמת אין על האם שום חיוב. או שיש אופנים מסוימים בהם חייבת האם במזונות ילדיה.

דהנה הגמ' ביבמות מב ב בדין מינקת הקשתה וליתבעיניה ליורשים ופרש"י של בעל ראשון, ומשמע מדברי הגמ' תרתי, דיש על היורשים חובה לזון את הקטן. ועל האם אין חובה לזונו, דאי נימא שהאם מחויבת לזון את בנה מהיכי תיתי שתוכל לתבוע ליורשים מה שהיא חייבת, ומכאן הוכיח המהרי"ו שהאם אינה מחויבת לזון את בנה, וכן משמע שיש חיוב על היורשים לזון את קרובם דאי אינם מחויבים, מאי פרכא הגמ' וליתבעיניה ליורשים.

וצריך ביאור מדוע האם פטורה ומדוע היורשים חייבים, ולכאורה היה מקום לומר מדנקט רש"י יורשים של בעל ראשון, ואמאי לא נקט יורשיו של הקטן, ועל כורחך מיירי שהיורשים ירשו את הבעל וכיוון שמוחזקין בנכסיו חובה עליהם לזון גם את בנו, ונימא שלא כמוש"כ המהר"ם לובלין (והבאנו דבריו לעיל) שהחיוב הוא רק על הבעל בחייו ולא חל שעבוד נכסים, אלא שבאמת חל שעבוד נכסים ולכן היורשים מחויבים לזון את הבן הקטן. והנה המהר"ם מלובלין והמהריב"ל סמכו דבריהם על דברי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ויש לפרש שרש"י יחלוק על סברא זו, אמנם ראיתי בהפלאה ס' ע"א סק"א שהוכיח מדברי רש"י בכתובות נא א בד"ה ולבנים מן הבנות ובד"ה לבנות מן הבנים, דסבירא ליה לרש"י כסברת הרי"ף, דאין חיוב על היתומים לזון את הקטן מנכסי אביהם.

ולפי"ז דוחק לפרש דשיטת רש"י ביבמות חולקת על כל הני רבוותא ובפרט דרש"י עצמו בכתובות הסכים לדעתם, (ואף שאי נימא שיש סתירה מדברי רש"י במקום אחד על דבריו במקו"א, לא קשיא כל כך וכמוש"כ בשו"ת נחלת דוד סימן א' בשם הגר"ח מוואלוז'ין בשם הגר"א שאין להתאמץ לישב סתירת רש"י במקומות שונים).

ובאמת היה מקום לומר לפמש"כ הר"ן סוף פ' אעפ"י שדין מזונות בנים קטנים מדין מזונות האשה אתינן עלה, ועיין בהגהות רעק"א בסוף פ"ה דכתובות (מהדורת ירושלים תש"ן), שכתב דלשיטה זו יש לומר שכמו שחייבים היתומים במזונות האלמנה, כך חייבים להוסיף למזונות הקטנים דמדין מזונות אשה אתינן עלה, והנה הר"ן כתב שמקור שיטה זו הוא מדברי רש"י, ויש לומר דרש"י ביבמות אזיל לטעמיה ולהכי מחויבים יורשי הבעל במזונות הולד, מדין מזונות האשה, אמנם באמת זה אינו, דהרי התם מיירי בטעמא דגזרו חז"ל דמינקת לא תנשא ואמרה הגמ' שמא תנשא ותתעבר ולא יהיה לה מאין להאכיל את הקטן, ולפי"ז דמיירי היכא דנשאת לאחר, בכה"ג ודאי אין הבעל הראשון חייב במזונותיה ושוב אין מקום שיתחייבו היורשים במזונות הולד מדין מזונות האשה, ולכן נראה לומר דמש"כ רש"י יורשין, יורשי הבעל, לאו מטעם ירושת הבעל ושעבוד נכסיו אתינן עלה, אלא כל שיש עליו שם יורש הבעל מחויב הוא בפרנסת הקטן, ואכתי צריך ביאור מדוע הוצרך רש"י לכתוב יורשי הבעל, ואמאי לא פירש יורשי הקטן דהם הקרובים לו, ובאמת שיורשי הבעל הם יורשי הקטן, אך מדוע הוצרך רש"י לכתוב יורשי הבעל, וצ"ע.

וכן יש לדקדק עוד במה שכתבנו לעיל בשם המהר"י וייל, דמוכח דמדתבעה ליורשים שהיא אינה חייבת בפרנסת הקטן.

ובאמת עיין ברש"י שם בד"ה אשה שכתב:

"אשה בושה לבא לבי"ד ולתבוע יורשים בשביל בנה."

ואמאי הוסיף רש"י בשביל בנה, דלכאורה עיקר הטעם הוא שאשה בושה לבא לבי"ד משום דאיכא זילותא בהליכה לבי"ד וכדמפורש ביבמות ק א ואם כן אמאי הוסיף רש"י מילים אלו, שעיקר הבושה הוא לבא לבי"ד ולתבוע, ועל כורחך שסבר רש"י שבעצם התביעה ליורשים, או בעצם ההליכה לבי"ד אין זילותא. ועיקר הזילותא היא שתובעת מזונות מהיורשים עבור בנה, והנה אי נימא שהיא מחויבת בפרנסת בנה גם כן, אתי שפיר שהיא בושה לתבוע בשבילו מה שמחויבת היא, אך אם אינה מחויבת והם החייבים בפרנסה מדוע בושה לתבוע עבור בנה מה שהם חייבים לו. וצריכים לומר דאף שהיא אינה חייבת מצד הדין, אבל עכ"פ אין ספק שהאם היא הקרובה ביותר לבנה, ומדרך העולם שהאם דואגת לבנה, ולכן היא בושה לתבוע מזונות בשביל בנה, אף שמצד הדין יכולה לתבוע, מכל מקום מצד ההרגשה, אשר בושה לבא לבי"ד לתבוע היורשים הרחוקים יותר מהקטן ממנה, ולתבוע מהם עבור מזונות בנה, אף שודאי מצד הדין הם חייבים במזונותיו, וצ"ע.

כג.        ובאמת אכתי צריך בירור מהי זכות התביעה של האשה ומדוע היורשים חייבים ליתן מזונות לקטן (דאין תביעה רק במקום שיש חיוב).

והנראה לומר דמדין צדקה אתינן עלה, והוא על פי מה ששנינו בנדרים סה ב גבי המדיר חבירו מנכסיו דאומרים לו אם היית יודע דמעני היית נודר, ואומרת הגמ' במסקנה כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה, ופירש שם רש"י שקרובים מגלגלין עמו.

והר"ן כתב:

"אלא שואל מקרוביו ומתפרנס וההיא שעתא קעבר אקרא דכתיב וחי אחיך עמך."

ומבואר דכשאדם נהיה עני לפני שהגבאין מפרנסים אותו חייבים קרוביו לפרנסו, ומלשון הר"ן משמע שדין זה הוא רק עד שיחליטו הגבאים שהוא ראוי לקבל צדקה, אמנם משם ואילך אינו מוטל על קרובים אלא על הגבאים.

אמנם הרא"ש בפירושו לגמ' כתב:

"אינו נופל ליד גבאי תחילה, אלא כשהעני אדם מוטל על הקרובים תחילה לפרנסו עד שיעיינו הגבאין אם אין סיפק ביד הקרובים אז יפרנסוהו."

ומבואר מדבריו שלכתחילה מוטל על הקרובים לפרנסו, ואם יש יכולת בידם לפרנסו אין הגבאין נזקקים לו, ודווקא מי שבי"ד בדקו שהקרובים לא יכולים לפרנסו הוא יתפרנס ע"י הגבאים.

ומשמעות הדברים היא שהחובה הראשונית לפרנס את העני היא על קרובים ולא על גבאי הצדקה או שאר הציבור.

וכן כתב באו"ז בה' צדקה סימן ט', בביאור דברי הגמ' בנדרים:

"ואינו מוטל על הגבאי לפרנסו אלא הקרובים מחויבים לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך תחילה עד שיעיינו בי"ד אם אין סיפק לקרובים אבל לאחר שיעיינו שאין סיפק לקרובים מוטל על הגבאי וכו', שמעינן מהכא דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי חייב לפרנסו אע"ג שגם קרובים נותנים בכיס וכו' ושמעינן נמי מהכא דאדם שנתן צדקה לסתם עניים שקרובים עניים זכו בה הואיל והגבאי אינו חייב לפרנסם ועליו מוטל עשה דוחי אחיך וכו'."

וכן מבואר גם במרדכי פ"ק דב"ב סוף רמז תצג ורמז תצד שכתב וז'ל:

"אלא הקרובים מחויבין לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך עמך תחלה, פירוש עד שיעיינו בי"ד אם אין סיפק לקרובים מוטל על הגבאים וכו' דשמעינן מהכא דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבין לפרנסו וכו'."

ולשון המרדכי הוא כלשון האו"ז, עי"ש, ודברי המרדכי נפסקו להלכה ביו"ד ס' רנ"ז ס"ח. ועכ"פ משמע שכל הנך רבוותא סברי שקרובים עשירים חייבים לפרנס את קרובם העני.

ועל כורחך שאינם יכולים להפטר מחיוב זה, דאם היו יכולים להפטר מחיובם מדוע אין הגבאים נותנים צדקה למי שקרוביו עשירים, אלא ודאי מכיוון שיכול העני לתבוע את קרובו. ובי"ד יכפוהו להשתתף בפרנסת הקרוב, ונראה דטעמא דמילתא משום דהוי עשה דוחי אחיך עמך, וקיי"מל בכתובות צא א שבי"ד כופין על קיום עשה.

ולפי"ז אתי שפיר היטב לשון הגמ' ביבמות מב ב וליתבעינהו ליורשים, והיינו שכיוון שאין לאם במה לפרנס את בנה, דהיא ענייה, אם כן חל החיוב על הקרובים העשירים לפרנסו ויכולים לתבוע אותם בדין כדמשמע מדברי הראשונים שהבאנו, ועל זה מתרצת הגמ' אשה בושה לבא לבי"ד, ופירש רש"י לתבוע בשביל בנה, והיינו שאף שודאי יש לה זכות תביעה אדם בוש לתבוע קרובים שיתנו לו צדקה, וה"נ האם תתבייש לתבוע היורשים שיתנו לה צדקה כדי שיהיה לה לפרנס את בנה, דזה טבע בני אדם הנורמליים שמתביישים לתבוע צדקה אף שאם יתבעו, בי"ד יקבל תביעתם. ודברי הגמ' מיושבים היטב כפתור ופרח. [אך לכאורה יש לעיין מאי פריך בפשיטות ותתבעינהו ליורשים, ולדברינו ביורשים עשירים מיירי ומאן לימא דבכל מקרה יש יורשים עשירים, ואיך נתיר למינקת להינשא, ואף למה שפרשנו לעיל דמיירי דאיכא תביעה על הירושה, גם אינו מיושב דאתו כל דמית משאיר ירושה, ואיך נתיר למינקת להנשא כשלא השאיר ירושה וצריכים לומר דאין הכי נמי, דהגמ' הייתה יכולה לתרץ דמיירי היכא דאין את מי לתבוע אלא לרווחא דמילתא נקט דאפילו יש את מי לתבוע האשה בושה לתבוע].

ומכיוון שביארנו שסוגיית הגמ' מיירי כשהאם ענייה בכה"ג באמת אין עליה שום חיוב, אמנם אם עשירה יש לומר שגם היא מחויבת. ובאמת באשה נשואה לכאורה מיקרי תמיד ענייה דמעשי ידיה לבעל ובפירות נכסי מילוג יש לבעל זכות פירותיהן, ואם כן משנתיר למינקת להינשא שוב הוי כמי שאין לה ממון לפרנס את בנה, דזכויות הבעל מגבילות את זכויותיה הממוניות ושוב הוי ענייה, ואיכא למפרך ותתבעינהו ליורשים.

כד.       ובאמת יש לעיין מי הם המחויבים ליתן ממון לקרוביהם, ממון שאפשר להוציאו בדיינים, כמשמעות הגמ' דכופין על הצדקה, דהנה הגמ' ביבמות אומרת ותתבעינהו ליורשים, ומשמע שזכות התביעה וחובת התשלום היא על היורשים.

ובשו"ת חוט השני סימן ח' (והביאו הפ"ת בסימן ע"א סק"א) נשאל, מי מחויב לפרנס בני מומר האם אחי אביהם או אבי אמם, וכתב שהחיוב הוא על אחי האב, וז'ל:

"שעניין המזונות תולים בירושה ויש לי ראיה ברורה על זה מדאמרינן בהחולץ וכו' ולתבעינהו ליורשים וכו' ומדפריך ולתבעינהו ליורשים ולא קאמר לקרוביו ש"מ דהיורשים הם מחויבים לזונו, והיינו יורשי אבי התינוק שהם יורשים גם את התינוק, וכיוצא בזה דקדק מהרי"ו בקוצר דיניו סימן י"א דכל היכא שאין לתינוק משלו אין האם חייבת לזונו, ודקדוקו יש לדחות דדילמא איירי שאין לאשה ממון וכן משמע שם וכו'."

ומבואר מדבריו תרתי, חדא דעניין החובה לזון את הקרוב העני חל יותר על הקרובים היורשים מקרובים שאינם יורשים, והיינו שמשפחת אב שהם היורשים חלה עליהם החובה לזון את קרובם העני, ולכן אומרת הגמ' וליתבעינהו ליורשים ומהאי טעמא נקט שהחובה לזון את הקטנים חלה על אחי האב ולא על אבי האם מכיוון שאין הוא יורש. ועוד כתב שאין להוכיח מסוגיה זו שאין חובה על האם, דסוגיא זו מיירי היכא שאין לאם ממון, וזה כמו שכתבנו לעיל ושמחנו שכיוונו לדעתו הגדולה.

וע"ש באותה תשובה מש"כ דהסבא אינו בכלל תקנת חכמים שחייבו את האב לזון את בנו, ולא אמרינן לגבי הסב בני בנים כבנים, וממילא יהיה בכלל תקנה זו, ע"ש מש"כ בטעם הדבר ומסקנתו שלעניין חיוב אין לחלק בין הסב אבי האב לסב אבי האם ששניהם אינם מחויבים מצד הדין.

אך אעפ"י שמסקנת בעל חוט השני שאין חיוב מצד הדין, מכל מקום אינו נפטר לגמרי, וז'ל שם:

"ומ"מ גם אבי האשה לא ינקה לגמרי שאעפ"י שהחיוב מוטל יותר על היורשים מ"מ אינו חיוב גמור כמו חיוב האב לזון את בניו כשהם קטנים, שהוא מחויב בכל מאמצי כוחו והקרובים אחרים כולם פטורים, ואפילו בחיוב מזונות בנים הקטנים אינו דהתם גוערין בו ומכלימין אותו אפילו אם אינו אמוד וכדאיתא בגמ' אבל אחר שאינו רוצה לזון קרוביו אעפ"י שהוא קרוב יותר מזולתו וכו' אין מכלימין אותו אם אינו אמוד, ולכן אין החיוב מוטל אלא מדין שהוא נחשב קרוב יותר וראוי להוציא ממנו צדקה יותר מזולתו, והדבר תלוי ברשות הדיין להעריך עושר שניהם, גם טיפול שניהם וכו' גם ראוי להעריך קורבת הדוד יותר מקורבת אבי האם מפני שהוא יורש וכדכתבנא וכו'."

ויש ללמוד מדבריו כמה חידושים, חדא דמש"כ לעיל שיורשים חייבים יותר מקרובים, היינו שיש עליהם חובה יותר מהקרובים שאינם יורשים, אבל אין הכוונה שעל הקרובים שאינם יורשים, אין חובה כלל, דודאי גם הם מחויבים מדין צדקה, אלא שלכתחילה יש לתבוע מהקרובים היורשים ורק אח"כ מקרובים שאינם יורשים, והיינו שלכתחילה יש לתבוע מקרובים מצד האב ורק אח"כ קרובים מצד האם. עוד מבואר מדבריו שהקירבה אינה המדד היחיד לכפייה אלא מתחשבים גם בעושר שניהם. ולפי"ז בשוים, היורשים קודמין לשאר קרובים, אך כשהקרובים מהאם יותר עשירים, אין הכרח שהיורשים מהאב יתחייבו קודם.

והנה לסברא שכתב בעל חוט השני, יש לומר שדין האם כדין אבי האם, שהרי גם האם אינה יורשת את בנה מדין תורה ולהכי אומרת הגמ' ותתבעינהו ליורשים משום דהם מחויבים בפרנסת קרובם הקטן לפני האם דהם יורשים והאם אינה יורשת. (אך באמת יל"ע למש"כ חוט השני שיש לשקול היחס בין קורבת אחי האב ואבי האם לקטן, ולכאורה נראה ברור שקורבת האם היא קרובה יותר מקורבת יורשים וקצ"ע, ואולי יש לומר דלמרות שאם קרובה יותר מעלת היורשים עדיפא והם המחויבים יותר, ועוד יש לומר דמיירי בנשאת לאחר ולית לה מדילה כלום, ויש לעיין עוד בזה).

כה.       והנה מש"כ בתשובת חוט השני שחיוב הקרובים הוא מדין צדקה וקרוב יורש מחויב יותר מקרוב שאינו יורש, דין זה לכאורה אינו מוסכם, דהנה בתשובת גבעת פנחס (לר' פנחס הלוי הורביץ בעל ההפלאה) סימן ס"ד נשאל בעניין קדימת הקרובים לצדקה וז'ל:

"על אודות הדבר שנסתפק בעניין קדימת הקרובים לצדקה אם אחיו קודם לאחותו כיון דלעניין ירושה אין לאחותו במקום אח כלום, נראה פשוט דלא דמי לירושה כלל דהתם כתיב הקרוב אליו ממשפחתו ומשפחת האב קרויה משפחה להוריש לבניו אבל לעניין צדקה בשאר בשר תלה הכתוב, דכתיב מבשרך לא תתעלם ובדבר זה אין חילוק בין אח לאחותו כדמצינו בקרא ויאכל חצי בשרו, תדע דהא ביו"ד (ס' רנ"א) והיא מספרי, דאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, משמע דוקא אחיו ולא בן אחיו עד סוף כל הדורות אע"ג דהם בני ירושה."

ומשמע מדברי הג"פ שאין דין זה תלוי כלל בירושה, ונהי דהג"פ דיבר בנתינת צדקה ליורש ולשאינו יורש הוא הדין בהטלת החיוב ליתן ליורש ושאינו יורש, דהלא יסוד דבריו הוא משום דילפינן דין צדקה מהפסוק ומבשרך לא תתעלם, והיינו שכל מי שהוא נקרא שאר בשרו, אין להתעלם ממנו וצריך ליתן לו צדקה, ולפי זה לכל קרוב הוא חייב ליתן צדקה ואף שאינם יורשים זה את זה וכמו דאיתא בספרי שדין זה נוהג גם באחיו מאמו אף שאינם יורשים זה את זה. ולכן פשיטא ליה שאחיו מאמו קודם לבן אחיו מהאב (ומה שהוכיח בתשובת חוט השני מיבמות מב ב יש לדחות ואכמ"ל).

ובאמת יש לומר דלא פליגי מן הקצה אל הקצה דהרי גם בתשובת חוט השני כתב שיש דין צדקה גם בקרובים שאינם יורשים, אלא שיורש מחויב יותר ממי שאינו יורש, והיינו דהיכא שיש יורש ויש קרוב אחר כופין תחילה ליורש, אמנם גם בשאר קרובים לא פקע דין זה ומי שקרוב יותר קודם ליורש לעניין חיוב ולכן בדין כפייה על הצדקה נכפה לאח מאם לפני שנכפה את בן אחיו מאביו, (ומה שנסתפק חוט השני הוא לגבי קירבת דוד וסב, שיש לומר שקרבתם שוה), ואולי יש לומר דאדרבה יש להוכיח דינו של בעל חוט השני מהספרי דמדילפינן בספרי שאח מאב קודם לאח מאם, וש"מ לכאורה שקרוב יורש קודם לקרוב שאינו יורש אף שלשניהם אותה קירבה.

ויש לעיין לעניין אח ואחות שודאי קירבתם שוה לאחיהם, ולכן כתב הג"פ שאין להקדים אח לאחות, האם גם בזה יודה בעל חוט השני, ולכאורה נראה דבזה יחלוק ויאמר שאח היורש קודם לכפייה לאחות היורשת וצ"ע בזה ועוד חזון למועד.

ועכ"פ לעניין נידון דידן נראה דכולי עלמא יסברו שקורבת האם לבן היא קורבה עדיפה על קורבת שאר יורשים, ובאמת יל"ע קצת אם קירבת אח ואחות לאחיהם עדיפה מקירבת אב ואם לבנם, ועיין בזה במהר"ל בבאר הגולה בבאר הו' ובבית האוצר (לר"י ענגיל) כלל נ'.

כו.        ועיין בשו"ת מהר"מ בר ברוך (דפוס פראג) ס' ע"ה שכתב:

"ולפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר, דאפילו לאביו מותר לתת וכו' וכ"ש בניו דמותר וכו'."

והובאה תשובה זו בש"ך יו"ד ס' רמ"ט סק"ג, ומשמע שמצד הדין מותר וחובה על האדם לתת מעות הצדקה לקרוביו דחייב בפרנסתם מדין צדקה, ונראה שאף אם לבנה בכלל זה. ועיין שם עוד ס' תקמ"א שנשאל אם ענייה שיש לה ג' בנים ואחד מהם עשיר ותובעת מהם פרנסה, וע"ש שכתב שמחויבים לפרנסה, ע"ש שהביא דברי הגמ' בנדרים סה ב שחובה על הקרובים לפרנס קרובם ומסיק שם שקרוב קרוב קודם, והנה התם לא מדין כיבוד אם אתי עלה אלא מדין צדקה, ויש לומר כמו שהבנים מחויבים לפרנס האם מדין צדקה, ה"נ איפכא שהאם מחויבת לפרנסם, ודוחק לחלק שהם היורשים אותה חייבים לפרנס מדין צדקה והיא שאינה יורשתם אינה מחויבת לפרנסם.

ועיין בשו"ת מהר"ם מינץ סימן ס"ה שנשאל בראובן שירד מנכסיו ויש לו אשה ובנים קטנים ואין לו די ספוקו, וחמיו שמעון עשיר ולא רצה לזונו ע"ש שהאריך והביא דברי הגמ' בנדרים ודברי המרדכי בב"ב ודברי האו"ז שהקרובים מחויבים לפרנס קרוביהם ומסקנת דבריו היא:

"ש"מ דחייב אדם לזון ולפרנס אפילו קרובים, מכ"ש וק"ו בניו ובני בניו דבני בנים הרי הן כבנים, וגם חתנו קרוי בנו כמו שמצינו בדוד מלך ישראל שקרא לשאול חמיו אבי וכו' ותניא בספרי וכו' אחיו מן האב קודם לאחיו מן האם וכן כל קרוב קרוב קודם וכו', ושמא תאמר נהי דחייב לתת צדקה, מ"מ אין בי"ד יכולים לכופו וכו' התוס' מקשים זה וכו' ומתרץ ר"י דגבי צדקה כופין וכו' וכן איתא בטויו"ד וכו'."

ע"ש מה שהאריך, והעולה מדבריו דכל הקרובים מחויבים לפרנס קרוביהם אם יש בידם ממון ובי"ד כופין על כך, ועוד ביאר שהחיוב לפרנס קרוב קרוב קודם. והיינו בתרתי, שחייב לפרנס קודם את הקרוב יותר, וכן שכופין את הקרוב יותר לעני לפרנס, וסברתו היא כדברי הג"פ שהבאנו לעיל, ולמש"כ בעל חוט השני יודה לסברא זו וכדמשמע בסוף תשובתו.

ועיין עוד בשו"ת מהר"י מינץ סימן א' שהביא דברי המרדכי בב"ב ומסיק שנוטלים מנכסי יתומים קטנים כדי לפרנס את קרוביהם, ועיין עוד בשו"ת שאלת יעבץ ח"א סימן א – ג' מה שהאריך בהאי דינא של כפייה על הצדקה, ועכ"פ כולי עלמא סברי שכופין את הקרובים לפרנס את קרוביהם ולפי"ז הוא הדין שנכפה אם עשירה לפרנס את ילדיה מדין צדקה, ולענ"ד לית מאן דפליג בהאי דינא.

העולה מכל מה שהארכנו לעיל לדעת רוב מנין ובנין של הפוסקים, כופין קרוב אמיד לזון את קרובו העני, ולפי"ז הוא הדין שיכפו את האם לזון את ילדיה מדין צדקה, ואף לדעת הרשב"א שמחלק בין אב לשאר קרובים שהוא מחויב יותר, יש לומר שבאם יודה שדינה כאב, דעכ"פ חובתה יותר מחובת שאר קרובים ולכן גם לשיטתו יכפו את האם לזון את בנה, ודין זה הוא כשהיא אמידה.

כז.        ומה שיש לעיין הוא כיום שיש תקנת הרבנות הראשית לזון ולפרנס את הילדים עד גיל חמש־עשרה ונהגו לחייב עד גיל שמונה־עשרה, האם החיוב הוא מדין התקנה, או שהאלימו את דין צדקה ועיין מש"כ בפד"ר בזה ויש להאריך בזה ועוד חזון למועד.

אך במקום שברור שאין שום אפשרות לאב לפרנס את ילדיו בין אם הם למעלה מגיל שש ובין אם הם פחותים מגיל שש, יש לומר דודאי הדר דינא ומאחר והם זקוקים לפרנסה יש לכפות את האם מדין צדקה היכא שהיא אמידה.

ועוד יש להוסיף בנידון דידן דלפי האמור בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (תשי"ט–1959) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו וכו' לפי הוראות הדין האישי החל עליו, בסעיף 3(ב) לחוק נאמר:

"אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו וכו' לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלו."

ובסעיף 3"א (מזונות קטין תיקון מס' 2 (תשמ"א–1981) לחוק הנ"ל נאמר:

"אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו."

ולעיל ביארנו שלפי דין תורה יש חיוב גם על האם לשלם מזונות הילדים באופנים מסוימים. ויש להוסיף דאף אם לא נימא הכי, כיוון דלפי סעיף 3א לחוק נקבע שאב ואם חייבים במזונות קטין, יש לומר שאף אם אינה חייבת מדין תורה, יש לומר שתתחייב מחמת דינא דמלכותא דינא ומנהג המדינה, וכמו שכתב בשו"ת חתם סופר ח' חו"מ ס' מ"ד שבמנהגים ונימוסים שכל בני המדינה ניחא להו אמרינן דינא דמלכותא דינא ע"ש מש"כ, ונראה דבדבר זה שהוא ודאי תיקון העולם כל בני המדינה ניחא להו, הן אמת שדינא דמלכותא דינא אינו נוהג היכא שהוא סותר לדין תורה וכמבואר בראשונים ובאחרונים ולית מאן דפליג בהא, ועיין בתשובת חתם סופר שם מש"כ בזה. ומעתה נראה לומר שהיכא שיש לאב ממון והוא מחויב מעיקר התקנה כגון עד גיל שש או אף מעבר לזה כתקנות הרבנות הראשית, אין מקום לומר שנחייב את האשה לשלם מזונות ובזה יפטר האב מחיובו.

וכן היכא דהאב אמיד, דמדין תורה כופין את האב על הצדקה לפני שנכפה קרובים אחרים, אין מקום לחייב את האם במזונות דבזה יש הפקעה של דין תורה, אמנם היכא שאין שום אפשרות לגבות מהאב, וממילא הטלת חיוב המזונות על האם אינו סותר דין תורה דהרי איננו פוטרים אותו מחיובו, אלא שאין באפשרותנו לחייבו והקטינים הלא זקוקים למזונות, בכהאי גוונא יש לומר שנחייב את האם, אף אי נימא שאינה חייבת מדין תורה, עכ"פ יש מקום לחייבה מדינא דמלכותא.

אמנם יש לעיין בסברא זו שכתבנו, דכיוון דהחוק הוא גורף ומחייב את האם אף במקום שמוטל חיוב על האב. אם כן החיוב סותר דין תורה ואין לו תוקף של דינא דמלכותא דינא, אף במקום שאינו סותר, או שנימא שאזלינן בכל מקרה לגופו, והיכא שבמקרה מסוים החוק אינו סותר את דין התורה, באותו מקרה יש לו תוקף אף מדין תורה, מדינא דמלכותא וכן נראה לי עיקר, וצ"ע בזה לעת הפנאי.

כח.          ויש להעיר עוד בהאי מילתא, דלעיל הבאנו דברי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ס' תקמ"א שכתב דלעניין כפיית קרובים לפרנס קרוביהם אמרינן קרוב קרוב קודם, וכן משמע מדברי שו"ת חוט השני, וכן משמעות שאר הפוסקים, ולפי"ז כתבנו שהיכא שאי אפשר לחייב קרוב יותר נחייב את הקרוב היותר רחוק, וביארנו שהיכא שאי אפשר לחייב האב שהוא נקרא קרוב יותר, או יורשיו לדעת מהרי"ו, וכפי שכתב בעל חוט השני, נחייב את האם שהיא קרובה, אבל קרובה רחוקה יותר. ובאמת יש לעיין בהאי מילתא של קרוב קרוב קודם, מהו גדרו של האי דינא, האם נימא שבתחילה מחזרים אחרי הקרוב יותר ואם אינו יכול (או אף אינו רוצה) מחזרים אחרי קרוב רחוק יותר, או שנימא שהך דינא קובע שמטילים החיוב על הקרוב ביותר בלבד, והיכא שהקרוב ביותר אינו רוצה לקיים חיובו או אינו יכול לקיים חיובו, שוב פוקע החיוב מדין קורבה ולא מחזרינן.

ויסוד הספק הוא מדמצינו דין קרוב קרוב קודם בכמה דוכתי, בירושה, בגאולת שדה אחוזה ובגאולת עבד עברי, והנה בירושה היורש הוא דוקא הקרוב ביותר ושאר הקרובים היותר רחוקים לא נקראים קרובים לירושה ואינם יורשים, ואף הסתלקות הקרוב היורש אינה מועילה דכבר זכו בירושה בפטירת המוריש, ואף בחיי המוריש לא מועילה הסתלקות היורש הקרוב ביותר, דדוקא בנחלה הבאה לו ממקום אחר כגון בעל היורש את אשתו מועילה הסתלקות (וכדשנינו בכתובות פג א), וש"מ דדוקא הקרוב ביותר נקרא קרוב, אבל קרוב רחוק לא מיקרי קרוב כלל לעניין ירושה, אמנם בגאולת שדה אחוזה ובגאולת עבד עברי יש לומר דלכתחילה מחזרים על הקרוב יותר שיגאל ואם אינו רוצה מחזרינן אחרי קרוב רחוק יותר וכפשטא דקרא ובא גואלו הקרוב אליו וכו' או דודו או בן דודו יגאלנו, וילפינן שקרוב קרוב קודם, והיינו שבתחילה אמרינן שחובה על קרוב לגאול, וסדר החובה הוא לחייב קודם את הקרוב יותר ואם אינו רוצה או אינו יכול אזלינן בתר קרוב רחוק, וכפשט הפסוקים במגילת רות שבועז אמר שאמנם הוא קרוב, אך יש קרוב ממנו, ורק אם אותו קרוב לא ירצה לגאול אז יגאל בועז, וכן פירש האי דינא רש"י בקידושין כא א, אמנם הרשב"א בחידושיו בקידושין הוכיח מדין ירושה דכתיב לשארו הקרוב אליו, ודרשינן הקרוב קרוב קודם ואמרינן שדוקא הקרוב ביותר יורש.

ולכן כתב הרשב"א:

"ומסתברא דהכי פירושו דאי משום ובא גואלו הקרוב אליו הוא אמינא הקרוב שיש בידו סיפק לגאול קודם ואפילו היה בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד בן דודו קודם וכו', אבל השתא דכתיב יגאלנו רבה כל הגאולות לעכב שיהו דוקא כסדר הזה, ואם בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד אינו נגאל."

ומבואר מדבריו דהחובה היא על הקרוב ביותר ואם אינו יכול לגאול אין חובה כלל על הקרוב הרחוק יותר, והנה מה שהקשה הרשב"א על רש"י מדין ירושה דאמרינן דחל רק על קרוב ראשון, יש לומר דלק"מ, דבאמת רש"י יסבור שגם בירושה קרוב רחוק מיקרי יורש אלא כיוון שהקרוב יותר ירש, אין לו מה לירש יותר, ובאמת אם היה היכי תימצי שהקרוב יותר אינו יורש, היה הקרוב המאוחר יורש, ובגאולת שדה אחוזה וגאולת עבד עברי משכחת לה שהקרוב יותר לא יכול למלא חובתו ואז נופל החיוב על הרחוק יותר, ויש להאריך בזה ואכ"מ.

ומעתה יש להסתפק אף לעניין חיוב הקרובים לזון את קרובם מדין צדקה, האם נימא שכל היכא שיש קרוב יותר פקע החיוב משאר הקרובים וחל רק על הקרוב ביותר ואם אינו יכול לקיים חיובו שוב לא יחול על קרובים אחרים, או שנימא שבהך דינא אזלינן בתר הקרוב יותר ואם אינו יכול לקיים החיוב אזלינן בתר קרוב רחוק יותר, ונראה לומר דלא מיבעיא לדעת רש"י שגם בגאולת שדה אחוזה ועבד עברי יש חיוב על הקרוב הרחוק כשהיותר קרוב אינו יכול לקיים חיובו, דנימא הכא שיש לחייב בקרוב הרחוק, אלא אף לדעת הרשב"א בנידון דידן נימא הכי, דדוקא בגאולת שדה אחוזה וגאולת עבד עברי דאיכא קרא דילפינן מיניה הקרוב קרוב קודם, גזירת הכתוב שהך דינא חל רק על הקרוב ביותר, אבל בנידון דידן שעיקר החיוב ילפינן מובשרך לא תתעלם ומוחי אחיך עמך, ולא נאמר דין קרוב קרוב קודם בקרא, אלא מסברא ילפינן קרוב קרוב קודם וכדדרשינן בספרי שאח מאב קודם לאח מאם, בזה גם הרשב"א יודה דהא דאזלינן בתר קרוב יותר הוא רק להקדים חיובו, אבל באינו יכול לקיים חיובו ניזול בתר קרוב רחוק יותר אם הוא אמיד.

סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא שהיכא שאין שום אפשרות לאב לפרנס את ילדיו והאם אמידה, יש מקום לחייבה בתשלום מזונות הילדים, וחיובה הוא מדין צדקה ובגדרי צדקה המופיעים בשו"ע יו"ד.

כט.          והנה חיוב המזונות מתקנת הרבנות הראשית הוא עד גיל שמונה־עשרה, מעבר לכך אין תקנה של הרבנות הראשית, עם זאת הנוהג הרווח בהסכמי הגירושין הוא לחייב את האב בשליש ההוצאות מגיל שמונה־עשרה עד גיל 21, מכיוון שהילדים לא מפרנסים את עצמם, אלא הולכים לצבא, לשירות לאומי או לומדים בישיבה, ואין הם עובדים לפרנסתם, ופרנסתם מוטלת על הוריהם בפועל, ולפיכך אף שתיאורטית (עכ"פ הם) יכולים לעבוד לפרנסתם, מעשית אין הדברים כן ולפיכך יש מקום לומר שיש לחייב את האב בחלק ממזונות הילדים מדין צדקה כאמור ביו"ד וכמו שכתב הדרישה (הובאו דבריו לעיל אות י"ד) שהאב חייב לזון את ילדיו הבוגרים אם אינם יכולים לעסוק לפרנסתם, ולפיכך יש מקום גם על פי דין למנהג המדינה הרווח כיום לחייב את האב בשליש הסכום שהתחייב למזונותיהם עד גיל שמונה־עשרה, מגיל שמונה־עשרה והילך, לפיכך יש לקבוע שהאב יתחייב ב־1/3 מזונות הילדים וב־1/3 המדור משיגיעו הילדים לגיל שמונה־עשרה עד שיגיעו לגיל 21.

ל.            המסקנות העולות מכל האמור הם כדלהלן:

א) האב חייב במזונות ילדיו עד גיל שש מתקנת חכמים, ומגיל שש עד בגרות מדין צדקה.

ב) כמו כן האב חייב בשאר צרכיהם, מדור כסות וכלים, וגדרי החיוב כאמור באות א).

ג) חיוב האב לילדיו היא לתת להם צרכיהם ההכרחיים ואינו חייב לפרנסם לפי מעמדו, יכולתו ועושרו.

ד) במקרה שהרגיל את הילד יותר מכדי צרכיו המינימאליים, ויש בידו, חייב לזונו כפי הצרכים שהרגילו.

ה) אם החיוב הוא מדין צדקה, צריך ביאור מהו החידוש שחידשה תקנת אושא שחייב אדם במזונות בניו למעלה מגיל שש ומדוע אינו חייב גם משיבגרו, וכתב הדרישה שקטנים הם בחזקת מי שאין להם פרנסה ולכן החיוב גמור, משא"כ בגדול שבסתמא יכול להתפרנס, צריך להוכיח שאין ביכולתו להתפרנס.

ו) לסברת הדרישה בזמן הזה שגם נערים גדולים אינם יכולים להתפרנס, יש לחייב האב במזונותיהם.

ז) לדעת הרשב"א חיוב האב למזונות ילדיו בין קטנים ובין גדולים, הוא חיוב גדול יותר מחיובו לפרנס את שאר קרוביו, וכן כתב בשו"ת חוט השני שחיוב האב לילדיו גדול מחיובו לשאר קרוביו.

ח) דעת רבנו ירוחם שבאב אמיד כופין אותו אף למעלה מגיל שש עד בגרות לזון את בניו, ונחלקו האחרונים מהו פירוש אמיד בנידון זה.

ט) מנהג בתי דין לחייב האב במזונות ילדים כפי שהרגילם בהיותו בביתו, אף שהוא יותר מצרכיהם.

י) תקנות הרבנות הראשית בשנת תש"ד קבעו שהאב חייב במזונות ילדיו עד גיל חמש־עשרה, והחיוב הוא חיוב משפטי גמור ויש לכופו בכל הכפיות לקיים חיוב זה, ואין חיובו מדין צדקה גרידא אלא כחיוב העיקרי לילדים עד גיל שש.

יא) בשנת תשל"ו תיקנה הרבנות הראשית להאריך חיוב זה עד גיל שמונה־עשרה, הגר"ע יוסף חלק על תקנה זו וקבע שתקנה זו צריכה להיות במעמד כל רבני ישראל כפי שנעשו התקנות בשנת תש"ד.

יב) יש לחלק בין המצב בשנת תש"ד שהיה לפני קום המדינה ולכן היו צריכים הסכמה של כל ראשי הציבור משא"כ בשנת תשל"ו אחרי קום המדינה ואחרי שהכנסת קבעה בחוק לתיקון דיני משפחה חיוב עד גיל שמונה־עשרה, תקנת הרבנות מגלה על החוק שיש לו תוקף גם על פי דין, ולא צריכים הסכמת כל רבני ישראל.

יג) מנהג בית הדין בנתניה לחייב במזונות הילדים עד גיל שמונה־עשרה.

יד) החיוב מתקנת חכמים לזון את ילדיו קטני קטנים הוא על האב ולא על האם.

טו) מדברי הרמב"ם והשו"ע משמע שאין חיוב כלשהו על האם לזון ולגדל את ילדיה.

טז) לדעת רבנו ירוחם אם האב אינו מוצא מינקת שתניק את ילדו, יכול לכפות את גרושתו, האם, להניקו, והאחרונים כתבו שאינם יודעים טעמו יש לומר שהוא חיוב מוסרי מכיוון שילדה ילדים אלו.

יז) יש לפרש דברי ר' ירוחם באופן נוסף שהיכא שאין לאב היכולת לפרנסו, חייבת האם מדין צדקה.

יח) לדעה זו י"ל שמכיוון שהאם ילדה את הילדים, יש עליה חובה מוסרית לפרנסם, וחובה זו יוצרת גם חובה משפטית. לכן פוצרין בה ומכלימין אותה לפרנס ילדיה וחיוב האם מדין צדקה עדיף מחיוב שאר קרובים.

יט) קרוביו העשירים של עני חייבים לפרנסו, ויש לו זכות תביעה עליהם ולפיכך בכהאי גוונא גבי צדקה לא נזקקים לתת לו צדקה.

כ) בתשובת חוט השני כתב שקרוב יורש מחויב יותר מקרוב שאינו יורש, עוד כתב שהקרבה אינה המדד היחידי לקביעת החיוב ומתחשבים בעושרו של הקרוב וכן בטיב הקירבה.

כא) לדעת הגבעת פנחס דין ירושה אינו מעלה ומוריד והחיוב הוא על הקרוב יותר בין שהוא יורש ובין שאינו יורש.

כב) לאור האמור לעיל, האם שהיא קרובה לבנה יותר משאר קרובים חייבת לפרנסו תחילה, מדין צדקה.

כג) החוק לתיקון דיני משפחה קובע שאביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו, ולפי זה הוי נימוסים שכל בני המדינה ניחא להו ודינא דמלכותא דינא ולפיכך היכא שהאב אינו יכול לפרנס את ילדו, יש לחייב את האם לפרנסו.

כד) לעניין חיוב צדקה לקרובים, הקרוב יותר מחויב תחילה לפרנס קרובו, אך אם אין ביכולתו לפרנס קרובו, חל החיוב על קרוב הרחוק יותר.

כה) הנוהג כיום לחייב שליש מזונות מגיל שמונה־עשרה ועד עשרים ואחת לבנים ועד עשרים לבנות, מכיוון שבגיל זה הבן והבת אינם יכולים לעבוד לפרנסתם מחמת שירות צבאי/לאומי ולימוד בישיבה. ולפיכך יש לחייב האב בשליש מזונות מדין צדקה.

לא.       אחרי כל האריכות שהארכנו יש לנו לחזור ולדון בחיובו של האב במקרה שלפנינו.

והנה כפי שכתבנו הכנסתו הקבועה של האב הייתה כ־14,400 ₪ לפני פיטוריו, ועתה הוא מתקיים מהבטחת הכנסה, אך סביר שכשימצא מקום תעסוקה חדש הכנסותיו יהיו בסדר גודל דומה, והנה בנם הקטן של הצדדים הוא בן שמונה, לפיכך חיוב האב במזונות ילדיו אינו החיוב מעיקר הדין כקטני קטנים, אלא כקטנים שחיובו מצד התקנה וחיובו כלפי הבן הגדול הוא מתקנת הרבנות הראשית שחייבו אף בגדול ואין לו במה להתפרנס.

והנה כפי שכתבנו צורכי הילדים לא הובהרו לנו, ואיננו יודעים באיזו רמת חיים חיו קודם, ובמה הורגלו כששני הצדדים חיו ביחד, אם כי ברור לנו, שלאור הכנסות הצדדים (ובוודאי אם היינו מקבלים טענת האשה לגבי הכנסותיה), לפי העולה מחשבונות הבנק של הצדדים, הצדדים לא חיו ברמת חיים גבוהה.

כמו כן אף אם נקבל טענות האב לגבי הכנסות האם, ספק אם יש מקום לחייבה במזונות מדין צדקה, כיון שצריכה להשתמש בהכנסותיה, בודאי לאחר מכירת דירת הצדדים לצרכיה ולצרכי מדורה, אלא שאגב צרכיה ייהנו גם הילדים מהוצאותיה.

לאור האמור יש לקבוע שהאב ישלם למזונות כל אחד מילדיו סך 1,200 ₪ לחודש, וכפי שנקבע בהחלטה האחרונה.

לב.       ועתה יש לדון לעניין חיובו של האב במדור ילדיו.

הנה הזכרנו לעיל שהאב חייב במדור ילדיו כפי צרכם, ולא נאמר בזה דין עולים עמו ואינם יורדים, האשה שוכרת היום דירה בת חמישה חדרים לצרכיה ולצרכי ילדיה. במסגרת דיון ההוכחות נחלקו הצדדים. לדברי האם לכל אחד מהבנים חדר בנפרד, לדברי האב שני הילדים מתגוררים באותו חדר. תסקיר לשכת הרווחה מגבה את עמדתו של האב, בין כך ובין כך אין ספק שחיובו של האב במדור ילדיו הוא כפי צרכם, ואין ספק שאף אם היינו מקבלים לדברי האם, אין סיבה הגיונית ששני הילדים לא ילונו בחדר אחד לאור מצבם הכלכלי של הצדדים, ולפיכך אין סיבה הגיונית שהאם תשכור דירה בת חמישה חדרים לצורכי מגוריה ומגורי הילדים כפי שנהגו בהיות הצדדים נשואים כששני בני הזוג גרים באותו הבית עם ילדיהם, מתפרנסים משתי משכורות, ושכר הדירה של דירת הצדדים משמש להוצאותיהם, ולפיכך אין לחייב את האב בהשתתפות בדמי שכירות עבור דירת חמישה חדרים, וחובת האשה לשכור דירה המתאימה לאפשרויותיהם הכלכליות, אך אם אין היא רוצה לעשות כן, אין היא יכולה להטיל חובה על האב להשתתף בתשלום מדור שאינו נצרך לילדים.

והנה האם בסיכומיה דרשה לחייב את האב במחצית מהוצאות השכירות העולה לסך של 6020 ₪, מחצית הוצאות החזקת המדור, ועוד מחצית מסך 2840 ₪ הוצאות המדור, סה"כ 4150 ₪ לחודש.

בית הדין בהחלטתו מיום כ"ח שבט תשע"ג 05/2/13 קבע שמחצית דמי השכירות עבור ביתם של הצדדים, סכום העולה לסך 2650 ₪, ישמש כתשלום עבור שכירות המדור והוצאות השימוש בו, מכיוון שדירת הצדדים עומדת למכירה ותמורתה תתחלק בין הצדדים חובתנו לקבוע חיוב האב במדור ילדיו, והנה לפמש"כ אין האב חייב לשאת בהוצאות המדור של דירה בת חמישה חדרים, ואין ספק שדמי השכירות והוצאות עבור דירה קטנה יהיו פחותים בהרבה מההוצאות עבור הדירה המרווחת, לפיכך יש לקבוע שהאב ישלם עבור מדור והוצאות מדור כל אחד מילדיו סך 800 ₪ עבור כל אחד מילדי הצדדים.

לג.        ועתה נעתיק עצמנו לחיובו של האב בהוצאות החינוך.

הנה כבר כתבנו בהחלטתנו מיום כ"ו תשרי תשע"ד 30/9/13 שחובת החינוך מוטלת על האב, וחובת החינוך כוללת ללמדו תורה וללמדו מלאכה עיין קידושין כט, א, מטעם זה האב דורש שהוא ורק הוא יקבע את המוסד החינוכי, ולכן רוצה להעביר את הבן הגדול למוסד חבד"י שלטענתו זהו אופיו של הבית, בית הדין כבר כתב בהחלטתו הנזכרת שהצדדים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממ"ד ציוניים, גם ביה"ס ממ"ד חב"די, אינו מוסד חב"די מקורי, אין ספק שאופי הבית לא היה בית חב"די אלא בית ציוני דתי, אלא שהילדים לומדים בבית ספר ממ"ד חב"ד, לפי העולה מהתסקיר, הבן הגדול חבר בתנועת בני עקיבא (לא עזרא ולא אריאל).

מתביעת האשה לתשלום הוצאות עולה שבבית הצדדים ישנה טלוויזיה ובני הבית גולשים באינטרנט, דבר זה מורה שהנהגות הצדדים אינם כבית חב"די חרדי טיפוסי, אלא בית שמתחזק וקרוב לחסידות חב"ד, ולפיכך נתן את החינוך כפי שנתן לילדיו.

מתוך תסקיר לשכת רווחה עולה שעיקר התנגדותו של האב ללימודים בישיבה התיכונית נובעת מעלות הלימודים, לעומת מה שיתחייב לדעתו, אם ילמדו הילדים במוסדות חב"דיים טיפוסיים. אין ספק שלעתים חובה על בית הדין לקבל חוות דעת מומחה על אופי הבית ועל אופי החינוך, אך אין הדברים נכונים במקרה שלפנינו, שאין ספק שחינוך הילדים בבית היה חינוך ציוני דתי ואולי ציוני חרדי־לאומי (איננו בטוחים בקביעה השנייה), ולכן המוסד בו לומד היום בנם הגדול של הצדדים מתאים לאופי הבית אותו בנו הצדדים, ולא יעלה על הדעת, שעקב מצבו הכלכלי של האב, ילדי הצדדים ישלחו למוסדות שלא מתאימים לאופי הבית אותו הקימו ואותו ניהלו הצדדים, ולפיכך אין לבטל החלטת בית הדין לגבי חיובו של האב בתשלום שכר הלימוד לבן.

עם זאת אף שלגבי מוסד הלימוד של הבן, אנו עומדים בהחלטתנו וקובעים שהבן ימשיך ללמוד במוסד בו הוא לומד כיום, מכיוון שהאב חייב במזונות בניו כפי צרכם, אין מקום לחייב את האב בתשלום עבור הסעות, והאב ישא במחצית תשלום כרטיס חופשי חודשי לקו האוטובוס שיכול להוביל את הבן מ[ר'] לישיבה ב[ב']. כמו כן ישא האב במחצית שכר הלימוד וההסעות (האוטובוס) למוסדות הלימוד בהם לומדים הילדים האחרים.

מ.         העולה מכל האמור לעיל:

א.  האב ישלם למזונות כל אחד מילדיו סך 1,200 ₪, סכום זה יהיה צמוד למדד.

ב.   האב ישלם למדור כל אחד מילדיו סך 800 ₪, סכום זה יהיה צמוד למדד.

ג.   האב ישלם מחצית הוצאות שכר הלימוד של הבן [ש'] בישיבה תיכונית [ב'].

ד.   האב ישלם מחצית הוצאות הלימודים של הילדים [ג'] ו[י'].

ה.  האב ישלם מחצית הוצאות הנסיעות בתחבורה הציבורית של כל אחד מילדיו למוסדות הלימוד.

ו.   האב ישלם מחצית מכל ההוצאות החד־פעמיות הנצרכות לצרכי הילדים.

ז.   האב יחויב בתשלום מחצית ההוצאות, בהוצאות שיתואמו עמו.

ח.  האב ישלם שליש מההוצאות, המוזכרות בסעיפים א, ב לכל אחד מהבנים מהגיעם לגיל שמונה־עשרה עד עשרים ואחד ושליש הוצאות הבת [ג'] מגיל שמונה־עשרה עד עשרים.

ט.  האב ישלם הסכומים הנזכרים לעיל החל מה־2/13, כל סכום ששולם יתר על סכומים אלו יקוזז מחובת המזונות העתידיים של האב.

י.   לאור הכנסותיה של האם, אין לחייבה במזונות ילדיה מן הדין, מכיוון שהסכומים אותם היא מרוויחה דרושים לה לצרכיה.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

ראיתי מש"כ ידידי כב' אב"ד הגר"ש שפירא באריכות ובבהירות ואני מצטרף לרוב ככל מסקנותיו.

אך לא אמנע מלהעיר כדלהלן:

בין יתר המסקנות ההלכתיות כתב שהאב ישתתף בהוצאות מזונות ומדור הילדים אף לאחר גיל שמונה־עשרה וז"ל:

"והנה חיוב המזונות מתקנת הרבנות הראשית הוא עד גיל שמונה־עשרה, מעבר לכך אין תקנה של הרבנות הראשית, עם זאת הנוהג הרווח בהסכמי הגירושין הוא לחייב את האב בשליש ההוצאות מגיל שמונה־עשרה עד גיל 21, מכיוון שהילדים לא מפרנסים את עצמם, אלא הולכים לצבא, לשירות לאומי או לומדים בישיבה, ואין הם עובדים לפרנסתם, ופרנסתם מוטלת על הוריהם בפועל, ולפיכך אף שתיאורטית (עכ"פ הם) יכולים לעבוד לפרנסתם, מעשית אין הדברים כן ולפיכך יש מקום לומר שיש לחייב את האב בחלק ממזונות הילדים מדין צדקה כאמור ביו"ד שהאב חייב לזון את ילדיו הבוגרים אם אינם יכולים לעסוק לפרנסתם, ולפיכך יש מקום גם על פי דין למנהג המדינה הרווח כיום לחייב את האב בשליש הסכום שהתחייב למזונותיהם עד גיל שמונה־עשרה."

לענ"ד אין בדברים אלו בכדי להחליט להוציא ממון מהאב שהוא מוחזק על פי דין.

והנה החלטה זו מתבססת על שני נימוקים א) מדין צדקה, ב) מדין מנהג המדינה.

והנה מדין צדקה קשה לחייב לאחר שלא מצאנו בשום פוסק ואף לא במנהג בית הדין לפסוק מזונות לבוגרים ואם מדין צדקה אייתינן עלה א"כ נחייב אף לאחר גיל עשרים ואחת וזה בוודאי לא אמרו אדם מעולם, ומה שנשאר לדון האם יש לחייב מצד מנהג המדינה.

והנה אף שמנהג המדינה הוא מחייב כמפורש בגמ' ובפוסקים מכל מקום אין נראה שיש להחיל כאן כלל זה, ונבאר.

לתוקפו של מנהג מדינה כמחייב הלכתית דרושים שני תנאים בסיסיים –

א. שהמנהג הוא שכיח ומקובל; ב. שהנתבע ידע מהמנהג. וכדלהלן:

א. הרמ"א בחו"מ סימן של"א כתב בשם הריב"ש בסי' תע"ה:

"ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים אבל דבר שאינו נעשה אלא פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג" עכ"ל.

ובש"ך שם סק"ב הביא שכן הוא דעת הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות.

וטעם הדבר נראה שתוקף המנהג לחייב הוא מפני שאם זהו המנהג מסתמא לכך נתכוונו ולכן דווקא כשהמנהג שכיח שייך טעם זה.

אמנם בחידושי הגרעק"א סי"ב ס"ג כ' בשם תשובות משאת משה שהביא בשם תשובת מהרש"ך והו"ד גם בפת"ש שם שבעלי חובות שהסכימו להתפשר עם הלוה ואחד אינו מסכים כופין אותו להתפשר שכן מנהג הסוחרים ויש להם ע"מ שיסמוכו מדין סיטמותא, הרי שהמנהג מחייב גם כשא"א לומר שע"ד כן התחייבו, וצ"ע.

ומ"מ להלכה פסק הרמ"א כאמור שמנהג מחייב רק כשהוא שכיח ומקובל,

ב. שהנתבע ידע מהמנהג, עי' שו"ת הריב"ש סי' תע"ז שדן באדם שהגיע לעיר שהיה בה מנהג שכל הנכנס לעיר משתתף גם בחובות ישנים של העיר וכתב שם וז"ל:

"כל שיש חק קבוע בעיר ומוסכם מן הקהל שכל הבאים מחוץ לעיר לקבוע דירתם יהיו חייבים בחובות הקהל הקדומים, בזה י"ל שכל הבא לשם בא ע"ד הקהל וחוקם וידע ומחיל כל שיראה לבי"ד שנודע אליו החק והתקנה אבל אם לא נודע אליו וכשידע זה רצה לצאת מן העיר, נראה שאין כח ביד הקהל לחייבו מאחר שאינו מחויב מן הדין אלא מכח הסכמתם, כל שלא ידע זה, אין ראוי לחייבו דהא לא ידע דמחיל."

הרי לנו מפורש שמנהג מחייב רק כשהוא באופן וודאי שהנוגעים בדבר היו במצב שבודאי אדעתא דהכי התחייבו ובמקרה של הריב"ש בודאי אדעתא דהכי נכנס לעיר.

ובדומה לזה כ' הש"ך חו"מ סי' מ"ב סקל"ו שמנהג שאינו ידוע למתחייב אינו מחייב אותם ויישב בזה שיטת הרמב"ם שמנהג הגאונים לגבות כתובה אף ממטלטלין אינו מחייב את מי שאינו יודע מהמנהג.

ובאמת שני התנאים לתוקפו של מנהג שיהיה שכיח ושהנתבע ידע נובעים מעיקרון אחד והוא שהמנהג מצד עצמו אין בכוחו לחייב אלא מצד ההנחה שהמתחייבים התחייבו בסתמא על דעת המנהג ודעתם היא המחייבתם, ולכן רק כשאנו משוכנעים שאכן זה המצב יש בכח המנהג לחייב כלומר רק שהמנהג שכיח ומפורסם והמתחייבים ידעו מכך.

בנידון שלפנינו מכיוון שמעשים בכל יום בהסכמי גירושין הבאים לפני בית הדין לאישורם יש הרבה מאוד שלא מוזכר שם התחייבות למזונות לאחר גיל שמונה־עשרה אין נראה שהמצב הוא שמסתמא על דעת כן כל אדם שעורך הסכם גירושין מתחייב אף למעלה מגיל שמונה־עשרה ומשכך, אין נראה לחייב כאן מכח מנהג מכיוון שכאמור מנהג זה אינו רווח ברמה כזו שכל מתחייב בהסכם כנראה התכוון לזה. ובכל מקרה גם אם נערער על קביעה זו בכ"ז מידי ספק לא יצאנו ומכיוון שבאנו להוציא ממון ויכול המוחזק לומר קי"ל כנגד דעות אחרות בפוסקים וכ"ש כנגד דבר שהוא מסופק ביסודו.

ומשכך נראה לדעתי שיש לחייב את האב במזונות ובמדור עד גיל שמונה־עשרה בלבד.

הרב רפאל י' בן שמעון

דבריו של אב"ד הגר"ש שפירא שליט"א שבית הדין יכול לחייב את האב בחלק ממזונות הילדים (שליש) לאחר גיל שמונה־עשרה מדין צדקה, לחילופין גם על פי מנהג המדינה. אינם מובנים לי, ברם היות וכבר שקעה החמה על פסק דין זה והגיעה עת נעילתו על ידי חתימתו, אכתוב בקיצור נמרץ בנושא הנ"ל, השגותיי על דבריו בנושא חיוב האם במזונות הילדים נשאתי ונתתי עמו בעל פה.

ראשית אם הגדרת חיוב המזונות האב לאחר גיל שמונה־עשרה הוא מדין צדקה בלבד, אין זה פשוט שניתן לכפות את האב על כך למרות האמור בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנ"א סעיף ד', ראה במחנה אפרים הלכות צדקה סימן א' שהביא בשם הראשונים שאין כופין, וכן כדאי לעיין בספר הפלאה על שולחן ערוך אבהע"ז סימן ע"א שכתב דברים נפלאים מדוע לא ניתן לכפות את האב כאשר חיובו רק מדין צדקה.

כמו כן לפי השקפתו של הגר"ש שפירא נחייב את האב במלוא סכום המזונות הנדרשים לצורך קיומם עד גיל עשרים ואחת (מאחר ולפי התנאים במדינת ישראל עד גיל עשרים ואחת מעשית לא ניתן לצאת ולהתפרנס, [לעומת גיל עשרים ואחת ואילך שהתנאים בישראל מאפשרים יציאה לשוק העבודה]), ומדוע מחייבים רק שליש מסכום המזונות שניתן להם עד גיל שמונה־עשרה (לא בכל מסגרת שירות ניתן מימון או הספקת צרכים שוטפים בסיסיים בתקופת השירות).

בנוסף המנהג אותו מציין אב"ד הגר"ש שפירא לחייב את האב לזון את ילדיו לאחר גיל שמונה־עשרה בשליש מסכום המזונות שהתחייב בהם עד שיגיעו לגיל שמונה־עשרה, אינו מוכר לי. המנהג הידוע לי [בכל הרכבי בתי הדין שישבתי והם לא מעט כולל בית הדין בנתניה] שלאחר גיל שמונה־עשרה רק לאחר קבלת הסכמה מהאב, קובע בית הדין את חיובו של האב בשליש מסכום המזונות במסגרת הסכמי הגירושין. אבל ללא הסכמתו בתי – הדין לא מחייבים כלל את האב. לעומת זאת עד גיל שמונה־עשרה המנהג בבתי־הדין לחייב את האב מבלי לבקש את הסכמתו.

לאור האמור, בסעיף ח' למסקנותיו המעשיות של אב"ד [שנכתבו בסיום פסק דינו] יש להוסיף ולנסח באופן שונה: "במידה והאב יסכים ישלם שליש."

כמו כן מה שכתב בסעיף י' "לאור הכנסותיה של האם אין לחייבה במזונות ילדיה", לדעתי לא רק לאור הכנסותיה, אלא אף לפי מידת הדין אין זה פשוט לחייב את האם במזונות ילדיה, למרות אריכות הדברים שהאריך אב"ד להוכיח את חיובה של האם, נושא זה אינו פשוט כלל וכאמור אין זה הזמן להאריך בכתיבה (אי"ה בהזדמנות אחרת), אלא הערה קצרה שהתעוררה אצלי תוך כדי כתיבת שורות אלו. לגבי מה שהביא הגר"ש שפירא באריכות מתשובת חוט השני סימן ח', תשובתו מובאת גם בגליון מהרש"א יור"ד בסימן רנ"א על סעיף ג'. וכפי ציטוט לשון תשובת חוט השני המובא שם ניתן להבין שגם אם קיים חיוב על האם או קרוביה לזון את ילדיה אין זה מדין צדקה של קרוב קודם, אלא מדין צדקה של עניי עירך קודמים, ויש לזה נפקותא הלכתית.

בסיכום דברי הקצרים: אני מצטרף למסקנותיו האופרטיביות של אב"ד, לבד מסעיף ח', ובסעיף י' אני מסכים שהאם פטורה ממזונות ילדיה, אבל מעיקר הדין ולא מהסיבה הנזכרת.

הרב אברהם מייזלס

ראיתי מש"כ עמיתיי והנני להבהיר הדברים בקיצור. אין ספק שלנוהג זה המופיע לרוב בהסכמי גירושין שנוסחו ע"י עו"ד אין דין ותוקף של מנהג המדינה, ולהכי אין לחייב מטעם זה, ואף הרכב בית דיננו לא הטיל בפועל חיוב זה ללא הסכמה. עם זאת מאחר ונוהג זה רווח (וכפי שכתבתי בעיקר בהסכמים שנוסחו על ידי משפטנים, שהרי בני זוג הבאים להתגרש אינם יודעים ללא בירור מה לכתוב בהסכם וברוב הפעמים לא קוצבים זמן למזונות) נוהג זה נקבע על פי המציאות הרווחת שבגיל זה הילדים אינם יכולים להתפרנס עקב מחויבותם למדינה הדורשת גיוס בגילים אלו ולפיכך מתחייבים לשליש מזונות וחלק מצרכי הילדים ממומנים במקום בו הם משרתים.

לפיכך ברור שבגיל זה אין לילדים אפשרות להתפרנס ודומה למה שכתב הדרישה שהחיוב על פי תקנת אושא עד בגרות הוא מדין צדקה ולא שונה במהותו מהחיוב לילדים בוגרים, אלא שבקטנים אנו יכולים לקבוע בוודאות שאין לילדים במה להתפרנס, משא"כ בבוגרים שצריכים לבדוק בכל מקרה לגופו. ולפיכך כיום שהמציאות היא שבגילים אלו הבנים והבנות מנועים מלעבוד עקב דרישות החוק, יש מקום לחייב את האב לפחות בחלק ממזונותיהם מדין צדקה וכמו שפסק השו"ע ביו"ד ס' רנ"א. ומשכך לאחר גיל זה שאז אין מניעה חוקית שהבן והבת יעבדו לפרנסתם אין מקום לחיוב קטגורי מדין צדקה, ובעינן בדיקה בכל מקרה לגופו.

כתבתי הדברים בקיצור, ויש מקום להרחיב בנושא זה ובעניינים נוספים שנכתבו בפסק הדין ואין הזמן נותן, ובפרט שפסק הדין נכתב כבר לפני זמן רב ובעיות טכניות מנעו המצאתו לצדדים סמוך לכתיבתו ומיגמר בעתיקתא קשי.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

נפסק כאמור בסעיפים קטנים א–ז ו־ט–י בפסקה מ' בדברי האב"ד הרב שלמה שפירא.

מותר לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"א בטבת התשע"ה (12/01/2015).

הרב שלמה שפירא – אב"ד               הרב אברהם מייזלס                   הרב רפאל י' בן שמעון