פסק דין
מושא הערעור
לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי שניתנה ביום כ"ו במרחשוון תשע"ח (15.11.17). בהחלטה הטיל בית הדין האזורי חיוב על האב בסך 250 ש"ח לחודש (החֵל בי"ב במרחשוון תשע"ח – 1.11.17) שיתווסף על סכום המזונות המוטל על האב. זאת – כל עוד אין האב מקיים את הסדרי השהות.
הסכום הנ"ל נפסק במענה לתביעה שהגישה האם להטלת סנקציות על האב על שאינו עומד בביצוע חלקו בלקיחת בנו הקטין על פי לוח הביקורים שקבעו הצדדים בהסכם הגירושין, הכולל את לקיחת הילד ללינה פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. מאחר שהבעל לא עמד בביצוע חלקו זה בהסדרי השהות בביתו, קבע בית הדין את התשלום הנ"ל.
טענות הערעור
האם – המערערת טענה באמצעות בא כוחה בשתי נקודות:
האחת על גובה הסכום – לדעת ב"כ המערערת, מאחר שהסכום נועד לגרום שהאב יקיים את חובתו, סכום זה הוא נמוך.
השנייה על שבית הדין האזורי קבע אותו כ'מזונות' ולא כ'סנקציה' כי המטרה היא שהאב יראה את בנו.
דיון והכרעה
ראשית ייאמר כי למעשה בפועל הערעור נכון לעת הזאת התייתר. זאת בעקבות תסקיר שנתקבל בבית הדין מלשכת הרווחה ביום ל' בשבט תשע"ח (15.2.18). בתסקיר זה נקבעו המלצות לעניין הסדרי השהות. לפי המלצות אלו על האב לקחת את בנו פעמיים בשבוע מהשעה 16:30 ועד השעה 19:00. בשלב זה אין חובה כלל על האב לקבל את בנו ללינה וכן לא לסוף שבוע. בית הדין האזורי הוציא החלטה ביום זה (ל' בשבט תשע"ח – 15.2.18) שבה אימץ את הסדרי השהות במתכונת זו, ובהסדרים אלה האב אכן עומד החל מתאריך ההחלטה הנ"ל של בית הדין האזורי. הווי אומר שאין בעת הזאת והחל מחודש פברואר 2018 על מה לערער כי אין כלל חיוב תוספת כל שהוא שהרי האב עומד בהסדרי השהות.
מה שנותר הוא דיון על גובה הסכום שיוטל על האב בגין התקופה הקודמת להחלטה הנ"ל דהיינו מיום י"ב במרחשוון תשע"ח (1.11.17) ועד חודש פברואר 2018. כלומר: אין המדובר כעת בבקשה לקביעת הרתעה מאי־קיום הסדרי השהות של האב כי הרי על תקופה שכבר עברה עסקינן, ולמעשה הדיון הוא בתורת 'עונש' על לשעבר ולא כתמריץ לעתיד שהרי רואים אנו כי האב מקיים את הסדרי השהות. לפיכך, לא ראינו כל עילה להתערב בשיקול הדעת של בית הדין קמא.
נוסיף ונסביר כי ככלל הטלת חיוב כספי על מי שאינו בא לקיים חלקו בהסדרי השהות היא פעולה שהשימוש בה אמור להיות בזהירות המרבית ושלא תגרום בפועל ליצירת מצב שעלול דווקא להרחיק את ההורה מהילד, שהרי מי שאינו מעוניין לבוא לראות את בנו – מצד אחד אולי הפחד מהטלת הסנקציה יגרום שבעל כורחו ונגד רצונו יבוא לביקור, אך מצד שני יכול להיות בכך דווקא גורם שיגרום לאותו הורה ריאקציה, שלא יבוא וגם כשיבוא יבוא כמי שכפוהו, וספק רב אם תהיה לקטין תועלת או ח"ו ההפך מזה.
לכן יש להשתמש בהטלת חיוב על מי שאינו רוצה לבוא לראות את בנו תוך שקילת האיזונים המתבקשים. באור זה אנו רואים את החלטת בית הדין קמא כמאוזנת בנסיבות המקרה שהיו לפניו ובהכירו את הנפשות הפועלות. מטעם זה יש גם לראות את הגדרת בית הדין האזורי את החיוב כ'מזונות' דבר שיביא לתודעת הבעל שהחיוב שהוטל עליו יש בו לפחות תועלת לבנו וגם האם למעשה תיהנה ממנו בכך שיש לה פיצוי מה על כך שהילד ברשותה והיא אמורה להשגיח עליו ולטפל בו. גם מסיבה זו אין מקום להתערבות בית הדין הגדול בשיקול הדעת של בית הדין האזורי הן לגבי גובה הסכום והן לגבי הגדרת הסכום.
עוד נוסיף: האב הסביר בהיגיון מסוים ובדברים של טעם מדוע חשש להמשיך את הביקורים של הבן בביתו. האב חשש עקב התלונה שהגישה האם נגד בת זוגו של האב על הפעלת אלימות נגד הבן, כאשר באותה שעה שהה האב בבית – תלונה שלדבריו נסגרה בעילת חוסר אשמה. זאת סיבה נוספת לא להעלות את הסכום שהושת עליו בבית הדין האזורי.
סוף דבר: הערעור נדחה.
פסק דין
מוחלט:
א. הערעור נדחה.
ב. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.
ג. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.
