החלטה
לאחר העיון בתגובת המשיב באתי למסקנה כי אכן יש לדחות את בקשת רשות הערעור שלפניי, שעניינה בעיכוב החלטתו של בית דין קמא [בית הדין הרבני האזורי ירושלים, הרכב ד] בשאלת המשמורת הקבועה, הן משום הגשתה לאחר המועד, הן משום שנוכח החלטת בית דין קמא מג' במרחשוון התשפ"ג (28.10.22) שהורתה על הגשת סיכומים בעניין זה ושמהעיון בה עולה כי אף קצבה להגשתם פרק זמן קצר של עשרה ימים, עולה לכאורה כי – שלא כאמור בבקשה – אין בית הדין קמא 'גורר רגליים' בעניין וכי בכל מקרה התועלת במתן רשות ערעור בסוגיה זו מוטלת בספק, בלשון המעטה.
יובהר כי בזיקה לאמור בפסק דיננו בערעור קודם בדבר נחיצות קבלת ההחלטה בסוגיית המשמורת בהקדם האפשרי, ואף אם לא נקבל את האשמותיה של המבקשת את בית דין קמא בהתנהלות בעצלתיים למרות פסק דיננו האמור, ובנסיבות העניין בכללותו – לרבות שהייתה המבקשת והבת עתה בחו"ל, ברשות, והטענה המתקבלת על הדעת כי הוראה לחזרתן ארצה ערב קבלת ההחלטה בסוגיית המשמורת עלולה לפגוע פגיעה מיותרת בשתיהן ככל שלבסוף אכן יוחלט כי האם תהיה המשמורנית – מצפה בית דיננו כי בית הדין האזורי אכן ייתן את החלטתו בסוגיית המשמורת סמוך ונראה להגשת הסיכומים, ולא יותיר את הצדדים 'תלויים ועומדים' מבלי לדעת – עד 'הרגע האחרון' – אם נדרשות האם והבת לשוב ארצה עד לא' בכסלו (25.11), המועד שעד אליו התרנו את המשך שהיית הבת בחו"ל בלאו הכי, ולא כל שכן שלא יביא לידי ההכרח בשיבתן ארצה ערב החלטה בסוגיית המשמורת. (אומנם תלויה ועומדת לפנינו בקשתה של המבקשת להתיר את המשך השהייה בחו"ל עד להחלטה בדבר המשמורת, בקשה שהוריתי למבקשת להבהיר את מסגרתה – בקשת רשות ערעור, ערעור או מסגרת נורמטיבית אחרת כלשהי. אך כל עוד לא הוכרע בבקשה זו – ואף לא הוגשה ההבהרה האמורה מטעמה של המבקשת – ההנחה היא כי האם והבת אכן יידרשו לשוב ארצה עד המועד האמור, אם לא תתקבל החלטה הקובעת את המשמורת הקבועה בידי האם עד אז.)
ניתן ביום ו' במרחשוון התשפ"ג (31.10.2022).
