לפני בית הדין ערעורה של האם על החלטת בית הדין האזורי הדוחה את בקשתה לביטול צווי עיכוב הנסיעה שהוצאו נגד הילדים ללא קבלת ערבות מתאימה ואמיתית שתבטיח שהילדים יחזרו ארצה ותמנע מהאם את העברת והברחת הילדים לאיטליה על מנת שלא להחזירם, כפי שהצהירה שבכוונתה לעשות כשהגישה את תביעותיה באיטליה, כנגד המשיב, כבעל – תביעה לפירוד אזרחי, וכאב – תביעה למזונות הילדים.

בית הדין נימק את החלטתו בשלושה נימוקים:

א.       התנהלות האישה – האם מראשית ההליך מראה כי היא מנסה לשוב לאיטליה, כפי שהיא עצמה הצהירה בפני בית המשפט באיטליה. האישה לא כיבדה את ההליך המתנהל לפנינו וממשיכה בהליכי משפט באיטליה. ראה בעניין זה פסק דין בנושא הפורום הנאות ופסק דין לחיוב בגט.

ב.       לא חל כל שינוי בנסיבות שבעטיין הוצאו צווי העיכוב, והחשש כי לא ישובו ארצה נותר כשהיה.

ג.       ערבות בסך 25,000 ש"ח [שהוצעה] לחזרת ארבעה אנשים אינה מקובלת. לסבר את האוזן – בתיק אחר המתנהל לפנינו נדרשה ערבות בת מאות אלפי שקלים לחזרת אדם אחד.

בית דיננו כבר קבע בערעור קודם, שמחד גיסא צדק בית הדין קמא שהפורום הנאות לדון בעניינם של הצדדים הוא הערכאות השיפוטיות בישראל. ובית הדין מוסמך לדון בגרושין ובכרוך לגרושין.

אומנם בענין הצו שנתן בית הדין האזורי שעל המערערת לפעול מיידית לסגירת התביעה ולביטול ההליך בבית המשפט באיטליה קיבלנו את ערעור האישה וקבענו שצו זה מיותר ואין בו צורך בנסיבות המקרה ושמשכך בית הדין אינו צריך לאסור על המערערת להגיש תביעות במקומות כאלה או אחרים, או להורות לה לסגור תיקים. לדעתנו, צווים אלה שמורים למקרים קיצוניים, ולא למקרה דנן.

עם זאת, אף שביטלנו את הצו שהורה למערערת למחוק את תביעותיה באיטליה, על כל פנים המשך התנהלותה המשפטית בפני הערכאות באיטליה מורה לכאורה שהמערערת אינה מקבלת ומכבדת את החלטת בית הדין וממשיכה לפעול כראות עיניה.

אכן התנהלות שכזו אינה הפרה של החלטת בית הדין מצד האם, לאור החלטתנו. וכמו כן הכרעת בית הדין אינה יכולה לפגוע בסמכותה של ערכאה שיפוטית במדינה אחרת לפעול כראות עיניה, שהרי דוקטרינת הפורום הנאות היא לעניין קביעת הסמכות של הערכאה שקבעה שהדיון לפניה הוא הפורום הנאות, אך אין בה שלילת סמכות מערכאת חוץ, ואין היא דומה לדוקטרינת כיבוד הערכאות הנוהגת בין ערכאות שונות במדינת ישראל, המורה לערכאה אחת לכבד ערכאה אחרת ולהימנע מלדון ולשיטה אחרת אף מונעת מערכאה אחרת לדון במה שנידון בחברתה, והארכנו בזה במקום אחר ואין כאן מקומו.

 עם זאת התנהלות המערערת מובילה גם להנחה – השערה שכשתוכל המערערת למסמס את סמכות הערכאות השיפוטיות בישראל, סביר שתעשה כן.

בדיון שנערך לפנינו הודתה באת כוח המערערת שהתנאי להקניית סמכות לבית המשפט באיטליה במזונות הילדים, תלויה בשהותם של הילדים באיטליה בפועל. משכך, איננו יכולים לדחות את ההנחה שחלק ממטרת המערערת בתביעתה לביטול עיכוב היציאה היא הברחת הילדים לאיטליה, הברחה שתאפשר לה פתיחת הליכים בעניינים שבהם היא חפצה, מחד גיסא, ומניעת הקשר של הילדים עם אביהם, מאידך גיסא.

כמו כן אין ספק שהמערערת לא מוכנה (ולטענתה לא יכולה) להעמיד ערובה אמינה ויעילה, שתבטיח את חזרת הילדים לארץ ומניעת הברחתם מהאב. הערובה שהציעה המערערת לגבי התחייבות דודתה אינה יעילה ואינה אמינה, ואם אכן הדודה, שלדברי המבקשת מוכנה שיוצא צו עיכוב יציאה כנגדה, מאמינה שהמערערת מתכוננת להחזיר את הילדים לארץ, היה ניתן להעמיד ערובה מתאימה על ידה. בית דיננו ניסה להציע הצעת פשרה שלפיה יצאו בכל פעם בנפרד שני ילדים, כדי לאפשר לילדים לעזוב את הארץ לביקור באיטליה ולהיפגש עם משפחת האם, אך המערערת דחתה הצעה זו והציעה הצעה אחרת שעיקרה עזיבת כל הילדים יחד את הארץ.

סוף דבר, בית הדין האזורי, בהחלטתו, דרש ערובה אמינה, ערובה שלא הועמדה על ידי המערערת.

נוסיף ונאמר: ככלל אין דרכה של ערכאתנו, ערכאת הערעור, להתערב בשיקול הדעת של בית הדין האזורי, המכיר ומעורה בפרטי התיק, והחלטתו היא התנהלות הגיונית וסבירה בנסיבות העניין. ולבד מזאת אין אנחנו יכולים להימנע מלומר גם שטיעוני המערערת לפנינו והתנגדותה להציע ערובה אמינה מורים שחששו של בית הדין וחשדו אינו בהכרח חשש מופרך (ועיין תרגום אונקלוס לשמות פרק י' פסוק י).

מסקנות והוראות

לאור האמור:

א.         בית הדין דוחה את הערעור וקובע שאין מקום להתערב בהחלטת בית דין קמא.

ב.         אם ברצון האם לבטל את עיכוב היציאה שהוטל על הילדים, עליה להציע לבית הדין האזורי ערובות אמינות על פי שיקול דעתו, שיבטיחו את החזרת הילדים לישראל.

ג.         הערובה שהפקידה האם כתנאי לשמיעת ערעורה תועבר לאב כהוצאות משפט.

ד.         המזכירות תסגור את התיק.

ה.         ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"א באדר א' התשפ"ב (22.2.2022).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                           הרב מיכאל עמוס

הפוסט מניעת יציאת קטינים את הארץ כשיש יסוד לחשש שמטרתה הברחתם לשם ניתוק מהאב והשגת יתרונות משפטיים בחו"ל הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בית הדין נתן את החלטתו לאחר הדיון, ביום כ"ב בשבט תשפ"א (04/02/2021):

…

הצדדים ערכו הסכם גירושין בפני הראב"ד הרה"ג הרב זבדיה כהן בתאריך ה' אלול תשע"ז 27.08.2017. לאחר ההסכם חזרו לביתם במילאנו – איטליה לתקופה של כשנה. הצדדים התגרשו לפני שנה בתאריך י"א טבת תש"פ 08/01/2020. 

בפני בית הדין תיק תביעה לביטול הסכם הגירושין משני הצדדים בעניין ההסכם…

לאחר שמיעת הצדדים בית הדין קובע שהצדדים יגישו את סיכומיהם בעניינים השנויים במחלוקת:

תביעות מצד האיש:

חוב בבנק דיסקונט של כ-110,000 ₪. שהבעל שילם בשנת 2014.

תשלום קנס שהיה מוטל על האישה בסך כ-9,000 יורו אותו הבעל נאלץ לשלם בגלל העיקול שהוטל על הדירה.

סכום של 200,000 ₪ מחצית מהתחייבותם בסך 400,000 ₪ כלפי המחותנים לנישואי הבת. לדבריו האישה חייבת כמוהו בהתחייבות זו.

תביעה מצד האישה: מחצית משכר הדירה ב[פ]. שהאיש לוקח לעצמו למרות שעל פי הסכם הגירושין מחצית הדירה שייכת לה.

שני הצדדים יגישו סיכומיהם עד ראש חודש ניסן לבית הדין ולתגובת צד השני עד ראש חודש אייר. 

ככל שיידרש גילוי מסמכים, הצדדים יגישו פסיקתא, אך לא יאוחר משבועיים מהיום.

בעניין הדירה בעיר [פ] האיש רוצה לרכוש את חלקה של האישה לפי הערכת השמאית, עליו להגיש לאלתר בקשה לקבלת משכנתא על מלוא הסכום בסך 850,000 ₪, ולממש בשלב ראשון סך 500,000 ₪ אותם יעביר לאשה בהקדם. באשר ליתרה בסך 350,000 ₪

יצוין שהאישה הגישה תגובה להחלטה זו ובה הבהירה שאין מבחינתה תביעה לביטול ההסכם, וכן שהיא לא חזרה עם האיש למילאנו כי אם לתקופות קצרות וללא קיום כל מערכת משותפת. וראה עוד להלן.

הוגשו סיכומי הצדדים. הסיכומים באו בארוכה ובית הדין מסכם את עיקרי הטענות.

טענות האיש

טענתו העיקרית היא שההסכם שנחתם ואושר בטל.

בסיכומיו האיש חוזר וטוען שהאישה חזרה להתגורר עמו במשך שנה תמימה מאז אושר ההסכם.

כמו כן לא קוימו מספר סעיפים בהסכם שכללו משמורת של הבת עם האם ותשלום מזונות                   ומדור עבורה. וכן הדירה המשותפת לא נמכרה.

הסידור הזה נמשך עד לחודש יולי, 2018 כאשר בשלב מסוים בתוך התקופה, האישה אף פתחה תיק סידור גט בבית הדין אולם בפועל לא התייצבה לדיונים בטענה כוזבת שהבעל מאושפז בזמן שהוא לא היה מאושפז כלל, ואם כך אין במהלכים אלו בכדי לשנות את המציאות שהיה שלום בית.

לנוכח זאת טוען האיש שנתקיימו מספר תנאים לביטול ההסכם:

1. הצדדים חיו ביחד לאחר אישור ההסכם.
2. האיש לא שילם כלל מזונות שכן הילדים נשארו לבסוף בביתו.
3. לא התקיימו הסדרי השהות שכן לנוכח הנסיבות הם לא היו רלוונטיים.
4. ההליכים המשפטיים חודשו רק שנתיים וחצי לאחר אישור הסכם הגירושין.
5. לא ניתן לקבל ביטול חלקי של ההסכם.
6. בנוסף קיימת עילת עושק, שכן האיש עוכב בארץ והיה אנוס לחתום על הסכם כדי לחזור לביתו.

על כן לטענתו יש לנכות מחלקה של האישה בדירה ששוויו 850,000 ₪  את החיובים הבאים:

• נישואי הבן-  200,000 ₪ חלקה של האישה בהתחייבות לחתונת הבן, התחייבות זו הייתה מוטלת על שני ההורים, לטענתו, הראב"ד ערך בירור עם המחותנים והתברר שכך הוא.
• קנסות– האיש חויב בקנסות של 9,000 יורו עקב העלמת הכנסות של האישה.
• ג.       יתרת חוב בבנק- האישה הביאה את חשבון הבנק שנוהל על ידה בבנק דיסקונט ליתרת חובה ועיקולים, האיש שילם את מלוא החוב בסך 110,000 ₪. האיש טוען שהוא גילה קשרים שלה עם גברים זרים כולל הפלות והדבר אירע בתקופה שהחשבון נכנס ליתרת חובה על כן היא אחראית על כל החוב.  
• לימודי הבן- נותר חוב לישיבה שבה למד הבן בשנת 2014, מחצית שכר לימוד של הבן בישיבה, היא 31,000 ₪.

טענות האישה

1. הסכם הגירושין אושר בבית הדין. לא הוגשה כל תביעה לביטולו במשך כל התקופה.
2. העילות הנטענות לביטול ההסכם הן למעשה דרישות כספיות חדשות ויש לפתוח תיק בעניינם ולא לכרוך אותם בתיק ביטול הסכם גירושין.
3. בהסכם הגירושין נקבע שאין כל תביעות הדדיות.
4. ככל ומדובר בתביעות לאחר ההסכם, ולטענתו של האיש יש שיתופיות לאחר ההסכם הרי שיש גם לאיש סכום גדול בחשבונו והאישה תהיה זכאית לקבל חלק מהכסף.
5. לגבי סיוע נישואי הבן, נקבע בהסכם סעיף 14 שכל סיוע מצידה לנישואי הבן יהיה ללא התחייבות.
6. האישה דורשת את חלקה בדירה הכולל מחצית מהשכירות החודשית בסך 4,400 ₪ לחודש מיום אישור ההסכם 27.08.2017.
7. מלבד זאת, לשיטתו של האיש שהם חזרו לשלום בית מדוע יש לחייב את האישה בחובות                מהתקופה הזו, יש לקבוע מועד קרע חדש ורק ממנו להתחיל ולחייב.
8. ממועד חתימת ההסכם, האיש עיכב את הגט בטענות שונות ובינתיים נישל את האישה מזכויותיה.
9. בהסכם, האישה וויתרה על כל זכויותיה, הנכסים הרבים שצבר האיש במהלך הנישואין,                מלבד חלקה בדירה.
10. האישה מכחישה חזרה לשלום בית לאחר ההסכם. גם כשהאישה באה לאיטליה                                      הם ישנו בחדרים נפרדים ולא חיו חיים של ממש והאיש אף הודה בכך בדיון.

בנוגע לסכומים הפרטניים שהוזכרו:

1. האישה מכחישה התחייבות לנישואי הבן.
2. האישה מכחישה קנסות (סעיף ב לטענות האיש) . האיש לא הציג כל אסמכתא לכך.
3. שכר לימוד לבן זהו חלק מחובת האב לבניו, לא ברור האם יש חוב, ובכל מקרה בהסכם נכתב שאין תביעות.
4. החוב לבנק הוא מכספים שהאיש העביר לטובת צרכי הבית בשנת 2015, ככל והאיש עומד על תביעתו לשיתופיות יואיל וישתף את האישה גם ביתרת הזכות בחשבונו שעמדה ביום 30.06.2013 על סך של למעלה מ – 400,000 ₪. האיש גם רשם דירות על שם ילדיו, האישה אינה מעוניינת להילחם באיש על גב הילדים ומעדיפה להשאיר את העניין הזה בלא תביעות הדדיות כפי שנכתב בהסכם שאושר,

סיכומי תגובה של האיש:

נעתיק מספר עניינים שלא הובאו בסיכומים.

• לא הוגשה תביעה לביטול הסכם מתוך מטרה להגיע לפשרה.
• לעניין הכספים בחשבון משנת  2013, מדובר בסיפור מורכב של גניבה שנערכה בביתו,                          לטענתו, בסיוע האישה והוא נאלץ לפצות מישהו.
• לעניין ההתחייבות לנישואי הבן, הרי שזו הייתה לאחר עריכת ההסכם,                                                     ועל כן אין כל קשר להתחייבויות בהסכם.
• לגבי כספי השכירות, הרי שהוא זכאי לכך מכח ההסכם היות והוא דואג לילדים                                     ועד היום הם באחריותו.
• מכחיש כל כספים שנטען שיש לו. ולדבריו הוא לא איש עסקים.
• חוזר וטוען שכל עניין ביטול המועדים לגט נעשה על ידי האישה בלבד ובלא ידיעתו. הוא מבחינתו ביטל מועד אחד והיה מעוניין בשלום בית עד שנתגלתה לו התנהגות האישה.
• כל החובות אותם הוא תובע נתגלו לו לאחר ההסכם.
• מכחיש האשמות עליו שהוא שיקר בעניינים שונים והעלים מס.
• מציג מסמכים על הקנסות שהוטלו על האישה.
• הדירות לילדים נקנו מירושת דוד ערירי של הבעל.
• טוען שהאישה מעלימה את החשבונות שלה.

דיון והכרעה

בפני בית הדין תביעת האיש לביטול הסכם והמסתעף מכך. נפתח בנתונים:

ההסכם בין הצדדים הוסדר בדיון ביום ה' באלול התשע"ז (27.08.2017). ואושר על ידי כב' הראב"ד שליט"א. להלן הסעיפים הנוגעים לפסק הדין:

3. הצדדים מתחייבים שלא לפעול בקשר לדירה הן בלקיחת משכנתא או בשעבוד כל שהוא לרבות חתימה על שכירות הדירה מעבר לקיים בתאריך החתימה אלאל אם כן נעשה בהסכמת שני הצדדים.,

4. האישה תקבל מחלוקת הרכוש חצי מן הדירה ברחוב [ר] לאחר קיזוז המשכנתא שווה בין בני הזוג ללא שום תביעה של חוב מעבר לזה.

5. במידה והאישה נשארת בארץ ישראל, הבעל מתחייב לשלם כל חודש עבור שכר דירה בסכום של עד 2500 ₪ כל עוד הילדה [מ] חיה עם האמא יחד. הסכום הנ"ל ישולם עד גיל 20 של הבת [מ].

6. מזונות: הבעל מתחייב לתת סכום של 1500 ₪ כל חודש עד גיל 20 של הבת [מ]. במידה והאישה תבוא לגור במילנו בתקופה של עד ר"ח אדר תשע"ח תקבל האישה סכום של 2500 ₪ כל חודש ביד לעשות בו כרצונה.

7. הבעל מתחייב שהילדה [מ] תהיה בחזקת האישה ולא יעכב שום פעולה מצידו למניעת הדבר זה.

8. האישה מתחייבת לתת לילדה אורך חיים דתי בחברה וצביון דתי.

9. אין שום תביעה לאחד מן הצדדים לא תביעת כספיות ואין לבעל שום תביעה מהאישה על חובות כל שהן לרבות חובות משותפים.

10. הצדדים הסכימו ביניהם לא לערב גורם משפטי או גורם אכיפה כל שהוא אלא אם כן אחד מן הצדדים הפר את ההסכם.

11.לאחר החתימה על הסכם זה, האישה והבעל מתחייבים לא לפנות לעורכי דין או לעשות עיכוב כל שהוא לבעל או לאשה הן בארץ והן בחו"ל.

12. הן הבעל והן האישה יפעלו מעתה לקידום השידוך של הבת [ר] תחיה במהירות האפשרית ללא שום עיכוב עד דצמבר כפי רצון הכלה [ר].

13. הוסכם בין הצדדים כי סכום הכסף שניתן לאשה ממכירת הדירה המשותפת יהיה בנאמנות אצל האח [א] על מנת שיופנה לרכישת דירה עבור האישה ועל שמה.

14. האישה מתחייבת בעזרת השם לעזור בכל עניין הקשור לילדים כולל נשואיהם וקנית הדברים לצורכי החתונה ללא שום התחייבות כספית מצידה ובמיוחד לחתונה של [ר]

15. הצדדים מתחייבים לתת להסכם זה תוקף פסק דין ע"י הרבנות. והאמת והשלום אהבו ויהי רצון שיתהפך הכל לטובה.

16. האישה מוותרת על הכתובה בכפוף לגט.

בפועל הצדדים הופיעו לדיון בבית הדין רק בינואר, 2020 ורק אז הצדדים התגרשו.

הצדדים נחלקים בעניין ביטול ההסכם וכן בדבר חובות שונים שעלתה השאלה                                     האם הם נכללים בהסכם, על הצד שהוא קיים.

שלושה נושאים במחלוקת סביב ביטול ההסכם, ואלו טענות האיש:

1. ההסכם נחתם תחת לחץ של ביטול עיכוב יציאה.
2. הצדדים חזרו לחיות ביחד. האישה מכחישה שהצדדים חזרו לחיות ביחד.                                    אם כי היא מודה שחיו בבית אחד אך בחדרים נפרדים ללא יחסי אישות.
3. הסכם שבטל מקצתו בטל כולו.
4. הסכם מחמת לחץ של עיכוב יציאה

לגבי הטענה הראשונה שההסכם נחתם היות והאיש עוכב והיה מוכרח לצאת מן הארץ, בית הדין דוחה את הדברים, מלבד העובדה שההסכם אושר על ידי דיין שבדק גמירות דעת הצדדים, וההסכם הוא סביר ומתקבל, הרי שאין מדובר במתנה שדי באונס בכדי לבטלה כי אם בהסכם הדדי שלצורך ביטולו נדרש אונס ברור ומודעה מראש, דברים שלא התקיימו במקרה דנן.

• הסכם שהצדדים חזרו לחיות ביחד

ראשית, הדבר אינו ברור שאכן חזרו לחיות ביחד במלוא המובן המילה שכן האישה טוענת בתוקף שחיו בחדרים נפרדים וגם האיש דייק ונזהר בדבריו בדיונים ולא טען שהיו חיי אישות ממש.                 אך גם אם היו חוזרים הצדדים לחיים משותפים הדבר אינו פשוט כל כך שיש בזה ביטול הסכם.

העניין נידון בפדרי"ם בעניין הסכם שנחתם והצדדים חזרו לשלום בית, הגר"ש שפירא כתב פסק דין ארוך (תיק 289554/10) ובו הוא עוסק בחזרה מהסכם גירושין טרם הגירושין, והדברים משיקים  לנידון דידן. הוא מציין לפסקי הדין הבסיסיים בעניין  זה.

פסק דינו של בית הדין הרבני בבאר שבע בהרכב הרבנים א. קושלבסקי, מ. אליהו וח. נברוצקי, כולם זצ"ל, (הובא בפד"ר כרך ה' עמודים 204 – 214), ובהמשך לפסק דין זה פסק דין של בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים ע. הדאיה, י.ש. אלישיב, ב. ז'ולטי, כולם זצ"ל, (הובא שם בעמודים 214 – 218), בו דחו הערעור על פסק דין זה, ופסק דין נוסף של בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים שלמה גורן, אברהם שפירא ושלום מזרחי, כולם זצ"ל, (הובא בפד"ר כרך י' עמודים 115 – 145).

המקור לכל הדיונים הוא התסמכות על שו"ת הרא"ש (כלל יא סימן ו):

שאלה: ראובן מת בלא זרע ונשארה אלמנתו זקוקה ליבם ונפלה קטטה ביניהם. עד שלבסוף נתפשר שנתנה ליבם הגדול סכום ומחל לה כל תביעות שהיו לו עליה ונסתלק מממון אחיו לגמרי ועל מנת שיחלוץ לה תוך זמן פלוני, ונשבע על זה שבועה בתורה. ושוב נתחרט ואמר שנשבע לבטל המצוה שהרי מושבע ועומד הוא ליבם ורוצה שתתיבם לאחיו הקטן שהוא פנוי יען כי הוא נשוי.

תשובה: יראה שעל הממון אין להם עוד טענה כי נסתלק היבם הגדול ומחל לה הכל חלקו וחלק אחיו בהרשאת אחיו. וחייב לקיים שבועה זו שנשבע לחלוץ לה, ואין זה נשבע לבטל המצוה דבדידיה תלה רחמנא אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ, וכיון שבאותה שעה נתרצה לחלוץ זהו מצוותו. ולא נשבע לבטל המצוה אלא כנשבע שלא ישב בסוכה ושלא ליטול לולב אבל לחלוץ לא מיקרי נשבע לבטל המצוה כיון דאי בעי לחלוץ ליתא לעשה דמצות יבום. וגם כי רגלים לדבר שבשביל הממון הן עושין החליצה היא עיקר המצוה כאן. אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל.

מתשובה זו עולה שחיוב ממוני שנעשה בין הצדדים נשאר בעינו גם כאשר החליצה בעטיה נעשה ההסכם, לא נתקיימה.

וכך כותב הגרא"א שפירא זצ"ל (פד"ר חלק י עמוד 139 ):

היוצא מכל הנ"ל הוא, שבכל הסכם גירושין שבו מודגש עכ"פ בכותרת ההסכם שכל הסעיפים הם סעיפי הסכם גירושין, כיון שזמנם הוא עם מתן הגט, ואדעתא דגירושין התחייבו מה שהתחייבו, לכן כל עיכוב בביצוע הגירושין הוי עיכוב לתוקף של הסעיפים של ההסכם, שרק לשם סידור העניינים אחרי הגירושין בין בני הזוג התחייבו מה שהתחייבו, ואפילו אם ביצוע הגירושין נתעכב או בוטל בפשיעה של אחד הצדדים, אין זה גורם לחייבו בהתחייבות הממונית. וגם אם נקבע התחלת ביצוע לפני הגירושין יש לדון בהם עד כמה הם נהיו על ידי כך מנותקים מהגירושין עצמן, ומהו נימוק עיכוב הגירושין עצמן, וכנ"ל.

אותן התחייבויות כספיות שמעצם טיבן אינם קשורים עם הסכם גירושין, כגון מזונות אשה, שהגירושין הם, אדרבא, גורם להפסקת התחייבות כזו, וכן מזונות ילדים, שאמנם קשורים וחייבים להיות מובהרים ומפורטים על תקפם אחרי הגירושין, אבל עצם החיוב קיים ועומד גם לפני הגירושין, במקרים אלו אין לומר שקיום ההתחייבות כרוכה בביצוע הסופי של הסכם הגירושין – היינו עם קבלת הגט. אזכרתו בהסכם הגירושין, בפרט במזונות אשה שכאמור גירושין באים לסיים חיוב מזונות ולא להיפך, אינה באה בדרך כלל אלא גם כדי לסיים חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לכך לפני הגירושין, כדי שעם ההסכם לא ישאר שום סכסוך כל שהוא בין הצדדים מזמן שעבר, וכמבואר בשולחן ערוך אבן העזר שלפני הגירושין יש להסדיר את כל סכסוכי הזוג בממון.

אי לכן אין בכך מקום לומר שמתן הגט היא עילה לעצם החיוב או שזה קביעת זמן לעצם החיוב, אין זה גם מסתבר בדרך כלל, שסכסוך ממוני קיים שהצדדים סידרו  אותו בהסדר סביר בהסכם גירושין, יתחיל להיות לא סביר עם חרטתו              של אחד הצדדים מעצם הגירושין, אלא רק אם זה נראה על פני השטח שאמנם היתה הגזמה בולטת בסעיפי ההתחייבות האלו, שאז יש מקום להניח שרק בגלל הגירושין עצמן, הוא שהחליט צד אחד שכדאי להתחייב התחייבות מופרזת ולא צודקת לפי הדין. אבל כשלא ניכר שיש כאן איזה גוזמא בהתחייבות, יש לראות ההסדר שהושג כהסכם סופי ומסתבר לסכסוך – בלי שיהיה תלוי בביצוע הגירושין בזמן.

כל זה מה שיש להבהיר באופן כללי בהסכמים כגון אלו.  

והגר"ש שפירא מסכם:

והנה בפסקי הדין בפד"רים שהזכרנו לעיל וכן פסקי הדין שהסתמכו עליהם, הבינו שמכיוון שבכל הסכם גירושין נכתב שהצדדים מסכימים להתגרש זה מזו ומטרת ההסכם היא ליצור את ההפרדה הרכושית וניתוק הקשרים שבין הצדדים, ולפיכך אף אם לא הותנה בהסכם הגירושין שההתחייבויות ההדדיות ייעשו אחרי הגירושין, איכא אומדנא דמוכח שהפרטים הממוניים שבהסכם שמטרתם ליצור הפרדה רכושית בין הצדדים יבוצעו בפועל אחרי שהצדדים יתגרשו זה מזו. ולפיכך הגירושין מהווים את התנאי לקיום ההסכם. ומשכך אם אחד מהצדדים חוזר בו מהגירושין ובפועל לא בוצע התנאי, אף שההסכם לא בטל, בפועל אין אחד הצדדים יכול לדרוש ביצוע העניינים הממוניים שבהסכם, מכיוון שלא בוצע התנאי המקדים שהוא הגירושין. ולפי זה אם הגירושין יתבצעו בשלב מוקדם או מאוחר, בזה התקיים התנאי ושוב כל אחד מהצדדים חייב לבצע התחייבויותיו, והצד השני יכול לפעול משפטית על מנת לאכוף העניינים הממוניים שבהסכם.

אמנם ראה בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק יא עמוד 89) בפסק דין בהרכב הרה"ג ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי קבעו בניגוד לשיטה זו (עמוד 92):

ונראה דאין לנו ראיה מדברי הרא"ש אלא שבמקום שחייב לחלוץ, כגון בנידונו שנשבע על כך ושבועתו קיימת כנ"ל, שבכגון זה עומד בתקפו גם קנין הממון, שהרי עשה הקנין על מנת שיחלוץ והרי הוא חייב לחלוץ. אולם אין לנו ראיה מהרא"ש לענין מי שמתחרט מהסכם גירושין, וזכותו להתחרט, שהרי זה ברור שבעל ואשה שערכו הסכם גירושין זכאי כל אחד מהם לבוא אח"כ ולומר שנמלך בדעתו והגיע למסקנא שקשים הגירושין – מצד עצמם, או מצד טובת הילדים וכדומה – ורצונו בשלום בית, וכל כהאי גוונא מסתבר שיוכל לחזור בו גם מהתנאים הכספיים שבהסכם, שיכול לטעון שעל מנת כן שלא אתגרש אלא אחזור לשלום בית לא קיבלתי בקנין…

ואף אנו נאמר בכל הסכם גירושין, כל שבא אחד הצדדים ואמר שנמלך בדעתו שמוטב לעשות שלום בית, וכל מה שהסכים תחילה לגירושין היה מתוך שיקול מוטעה, שפיר יוכל לומר שגם הקנין על הממון בטל, דקנין בטעות הוא. וכל זה דלא כמו שהעלו בפס"ד מבית הדין דבאר שבע הנ"ל.

אולם נידוננו שאני, שהרי הבעל דנן גם עכשיו אינו מבקש שלום בית, ומסכים לגירושין, אלא שמבקש לשנות את תנאי הגירושין ולהוציא ממנה את הקיוסק וכנ"ל, ואם כן לא יוכל לטעון שהקנין היה בטעות, שהרי לעצם הגירושין דעתו עתה כדעתו אז, ושפיר עומד הסכם הגירושין בתקפו על כל פנים לענין הממון.

ומכאן שבמקרה דידן שההסכם נחתם ואושר והצדדים אכן התגרשו, אף שהאיש ניסה לדחות את הקץ ולעשות שלום בית וכפי שפורט בפרוטוקול של הדיון טרם סידור הגט בפועל:

ביה"ד : יש פס"ד ?

האישה : כן הוא לא מבצע.

ביה"ד : הבעל ?

הבעל : עשינו הסכם ביולי 2017 אחרי זה היא חזרה למשך שנה.

ביה"ד : ההסכם אושר בה' אלול תשע"ז. מתי חזרה לגור אתך ?

הבעל : בערך 10 ימים אחרי זה.

ביה"ד : כבעל ואישה?

הבעל : חזרה לגור בבית באיטליה.

ביה"ד : כמה זמן הייתם ביחד ?

הבעל : שנה.

ביה"ד : ולכן ?

הבעל : במשך השנה הזו אני ניסיתי ככל יכולתי שיהיה שלום בית.

ביה"ד : איפה זה עומד מבחינתך היום ?

הבעל : שהיא לא מעוניינת בשום פנים ואופן בשלום בית.

ביה"ד : אתה מוכן לתת גט ?

הבעל : אין לי ברירה.

הרי שנעשה ניסיון לשלום בית, אולם הניסיון כשל, והצדדים, כפי הנראה מתוך דבריו, אף לא הגיעו לחיים משותפים של ממש, ובהמשך הדיון מסר אחי האישה שהיה גם עניין של שידוכי                      הילדים שעמד על הפרק ועל כן הצדדים התעכבו בגירושין, ובפועל היה ברור שהם                       עומדים להתגרש ואין כל סיכוי לנישואין.

לסיכום שתי הנקודות שהובאו

 ההסכם הוא בתוקפו לכל הדעות.

• הסכם שבטל מקצתו בטל כולו.

מכאן נעבור לדון בנקודה האחרונה שכבר עלתה במקורות שציטטנו במקרה שעקב                               העיכוב לא התקיימו חלקים מההסכם או שהפכו להיות לא מעשיים, האם הדבר משפיע                           על חלקים אחרים בהסכם, ואם אינו משפיע מתי יחולו חלקים אלו.

מהמקורות שראינו עולה שלמעשה ניתן להפריד את ההסכם לחלקיו, ככל והצדדים                          המשיכו להתגורר ביחד ונושא המשמורת והמזונות הפך ללא מעשי, ובפרט שהילדה הקטינה גדלה בינתיים, הרי שאין הדבר משפיע על ביטול החלקים הממוניים.

במיוחד הדברים אמורים בענייני ילדים שמטבעם הם משתנים לפי הנסיבות, וגם לאחר                           חתימת הסכם וגירושין ניתן לשנות את הדברים לפי הצורך.

הסעיפים הממוניים שבהסכם

יש לדון אפוא בחלקים הממוניים שבהסכם ממתי הם חלים והאם יש להם השפעה                                עלעל המחלוקות הממוניות שבין הצדדים כעת.

חלוקת הדירה ודמי השכירות

בהסכם נקבע שהצדדים יחלקו את הדירה ביניהם. האישה טוענת שעליה לקבל מחצית                    מהדירה מיום אישור ההסכם.

האיש טוען שהוא זכאי לשכירות עד היום היות והוא מטפל בבת ובהוצאותיה                                    ואף שהיא גדולה מעל גיל 18 הרי שיש לו תביעה בעניין.

נראה ברור שחלק ממוני זה אף שאושר בהסכם הרי שלפחות היה תלוי בגירושי הצדדים, וכל עוד הצדדים התגוררו ביחד וניסו לעשות שלום בית וכלכלו את ילדיהם במשותף, לא היה מקום לחלוקת הדירה והשכירות. נראה ברור שחלק ממוני זה אף שאושר בהסכם הרי שלפחות היה תלוי בגירושי הצדדים, כל עוד הצדדים התגוררו ביחד וניסו לעשות שלום בית וכלכלו את ילדיהם במשותף, לא היה מקום לחלוקת הדירה והשכירות.

מיום שהצדדים נפרדו סופית, ונראה בבירור שמועד הגט בי"א טבת ה'תש"פ (08.01.2020) היה יום פירוד הסופי, ניתן לקבוע  שיש לחלק את הדירה, והאישה זכאית לדמי השכירות מיום זה.

תביעות האיש לקבלת כספי השכירות עבור המזונות של הבת אינן מתקבלות ואין בהן ממש.

הוצאות נישואי הבן

האיש תובע מהאישה  200,000 ₪ שהם חלקה של האישה בהתחייבות לחתונת הבן, התחייבות זו הייתה מוטלת על שני ההורים, לטענתו הראב"ד ערך בירור עם המחותנים והתברר שכך הוא.

האישה הכחישה וגם ציינה שיש סעיף מפורש בהסכם בעניין.

אכן סעיף 14 בהסכם קובע מפורשות שהאישה לא תהיה חייבת בהתחייבות כספית לנישואי הילדים, לנוכח זאת נראה שאין מקום לחיוב כזה, ובפרט שהחיוב לא הוכח. ככל שיובאו הוכחות לחיוב של ממש של האישה בית הדין ישקול זאת בשנית.

קנסות

האיש חויב בקנסות של 9,000 יורו עקב העלמת הכנסות של האישה. האישה מכחישה שיש קנסות כאלו, האיש הציג מסמכים, בית הדין קובע שככל ויש קנסות כפי העולה מן המסמכים, על שם האישה, היא חייבת בהם.

יתרת חוב בבנק

לטענת האיש, האישה הביאה את חשבון הבנק שנוהל על ידה בבנק דיסקונט ליתרת חובה ועיקולים, האיש שילם את מלוא החוב בסך 110,000 ₪. האיש טוען שהוא גילה קשרים שלה עם גברים זרים כולל הפלות והדבר אירע בתקופה שהחשבון נכנס ליתרת חובה על כן היא אחראית על כל החוב.

לטענת האישה, החוב לבנק הוא מכספים שהאיש העביר לטובת צרכי הבית בשנת 2015,                        ככל והאיש עומד על תביעתו לשיתופיות יואיל וישתף את האישה גם ביתרת הזכות בחשבונו      שעמדה ביום 30.06.2013 על סך של למעלה מ-400,000 ₪. האיש גם רשם דירות על שם ילדיו,    האישה אינה מעוניינת להילחם באיש על גב הילדים ומעדיפה להשאיר את העניין הזה בלא              תביעות הדדיות כפי שנכתב בהסכם שאושר.

לאחר עיון בדברים היות והצדדים התגוררו ביחד נראה שאכן אין מקום לחייב את האישה             בהחזרים על התקופה הזו, אם הצדדים עומדים על התחשבנות מליאה בכל התחומים למשך                  כל התקופה, יש צורך למנות רואה חשבון לבדיקת הטענות בפירוט.

שכר לימוד עבור הבן

לדברי האיש נותר חוב לישיבה שבה למד הבן בשנת 2014, מחצית שכר לימוד של הבן בישיבה  היא 31,000 ₪.

האישה טוענת ששכר לימוד לבן זהו חלק מחובת האב לבניו וכן לא ברור האם יש חוב ובכל מקרה בהסכם נכתב שאין תביעות.

בית הדין מקבל את טענת האישה. חובת האב ללמד את בנו תורה ואין מקום כלל לחייב את האישה בהוצאות מסוג זה.

מסקנות

1. יש לחלק את הדירה המשותפת בהקדם. ככל שבית הדין יידרש  לכך לבקשת מי מהצדדים, ימונה שמאי להעריך את שווי הדירה.
2. על האיש לשלם לאישה מחצית משכר הדירה מיום סידור הגט בתאריך 08.01.2020 ועד לחלוקת הדירה בין הצדדים.
3. אם אין הסכמה על גובה שכר הדירה ימונה שמאי.
4. לעניין שאר הקיזוזים על הצדדים להבהיר האם הם מבקשים בירור נוסף, ומינוי רואה חשבון, בשלב זה לפי הנתונים הקיימים בית הדין אינו פוסק כל חיוב, ככל ולא תתקבל בקשה בתוך שלושים ימים התיק ייסגר.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ו בטבת התשפ"ב (19/12/2021).

הפוסט דחיית טענה לביטול הסכם שאושר בבית הדין למרות חזרת הצדדים למגורים משותפים הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

 בפני בית הדין התקבלה בקשה לעיקול לצורך תביעת הכתובה.

בית הדין החליט ביום כ"ב בחשון תשפ"ב (28.10.21), בדיין יחיד, לדחות את הבקשה.

להלן הנימוקים ההלכתיים והמעשיים להחלטה הנ"ל.

דין עיקול – מחלוקת הראשונים

כתב הטור חושן משפט הלכות הלואה סי' עג:

"לוה לזמן ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע ותובע המלוה שלו, כתב הרמב"ן שאין ב"ד נזקקים לו עד שיגיע זמנו, וכ"כ רבי יהודאי גאון לוה שבקש לילך למדינת הים ולא הגיע זמן הפרעון אין לו לתובע לבקש ממנו ערב שלא ניתנה מלוה ליתבע קודם הזמן כלל:

אבל רב אלפס כתב בתשובה ראובן שקנה שדה משמעון ויצאו עליה עסיקין ובא לב"ד וטוען אני חושש שמא תצא השדה מידי ואני חושש שתאבד ממונך ולא אמצא לך כלום קנה באותו ממון קרקע כדי שאטרוף אותו שומעין לו.

וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל 'מי שיש לו שטר על חבירו ולא הגיע זמנו ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שמא יבואו לידו ויבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, ומבקש מב"ד שיעכבו הנכסים עד שיגיע זמן השטר, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו או שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצווה הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר' ".

וכתב על זה הבית יוסף שם:

"לוה לזמן וכו' כתב הרמב"ן שאין בית דין נזקקין לו וכו'. דברי ה"ר יהודאי והרי"ף והרמב"ן (שו"ת סי' כה) כתובים בארוכה בספר התרומות שער י"ו (ח"ג סי' א'), וכתב שם בשם הרמב"ן אבל גבי מוכר שמא יש לדון כדברי הרי"ף מפני שהוא קרוב למקח טעות וכל שכן היכא דאיתנהו לזוזי דיהיב ליה כדאמרינן (ב"ק ט.) עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו עכ"ל.

ונמוקי יוסף כתב בסוף יש נוחלין (ב"ב סה. דבור ראשון) תשובת הרי"ף וזה לשונה:

מבזבז נכסיו או רוצה ללכת יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פרעון כדי שלא יהא כל אחד לוה מחבירו ומבזבז נכסיו או הולך למדינת הים ונמצא נועל דלת בפני לווין עכ"ל:

ומ"ש רבינו בשם הרא"ש מי שיש לו שטר על חבירו ולא הגיע זמנו וכו'. בפרק קמא דבבא קמא (סי' ה) ובתשובות כלל צ"ז (סי' ד') כתב שכן דעת הגאונים והרי"ף. ועיין בהריב"ש סימן ק"ט ובתשובות הרשב"א (ח"א) סימן תתק"ח ואלף קי"א.

ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן, וכבר פסקתי כן בתשובה (אבקת רוכל סי' קסב) הלכה למעשה והסכימו עמי חביריה:"

דעת הפוסקים להלכה – באיזה מקרים ומהם ההוכחות הנדרשות בכדי לעקל נכסים

נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה סימן עג סעיף י':

"מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר: מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב, שומעין לו."

דהיינו, המקרים שכתב השו"ע בהם מעקלים הם שהלווה מבריח נכסים או מבזבז נכסיו או רוצה ללכת למדינת הים.

וכתב הרמ"א שם:

"והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סי' ס"ד). ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי (ת"ה סימן פ"ה)"

מקור דברי הרמ"א הוא מתרומת הדשן סימן שה שכתב:

"ואפשר שע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכה"ג, נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב ולצוות אפי' היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל."

נמצאנו למדים שהשו"ע והרמ"א חולקים, לדעת השו"ע החלטה של הדיין הוא ש'רואה אמתלא לדבריו' דהיינו אמתלא יפה שהדיין משוכנע בטענת המעכב ומעקל על ידי הוכחות וכיוצ"ב.

אבל לדעת הרמ"א יכול הדיין להחליט על ידי 'הכרת פנים', ובלשוננו התרשמות, כשהדיין מתרשם שיש מקום שאולי טענת המעכב ומעקל נכונים. החלטת הדיין היא אפילו אם אין אמתלא יפה בדברי המעכב ומעקל, שיש למעקל טענה אלא שאינה כל כך יפה ומשכנעת, וכל שכן שאין לו הוכחה וכיוצ"ב לטענתו, יכול לעכב ולעקל.

וכתב הש"ך (ס"ק ל"ד):

"דוקא מבזבז, אבל אם אינו מבזבז, אף על פי שמתמוטט מידי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפילו במטלטלין, לא יוכל המלוה לעכב תוך הזמן, כן כתב מהרש"ל [ביש"ש] פ"ק דב"ק סי' כ'. ואף על פי שראייתו שהביא שם מפ"ק דמכות [ג' ע"ב] גבי הלוה לחבירו לעשר שנים והגיע שמיטה, אינה ראיה כלל, דהתם ידע מעיקרא שיהיה שמיטה, וא"כ סבר וקיבל. מכל מקום כן נראה עיקר לדינא, דהא בלאו הכי רב יהודאי גאון והרמב"ן [הובאו בבעל התרומות שער ט"ז ח"ג] והרשב"א בתשובה [ח"א] סי' (אלף) תתק"ח והריב"ש סי' ק"ט חולקים, וכדבריהם משמע לכאורה עיקר בש"ס. ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר, מ"מ אין לך בו אלא חידושו. ועיין עוד במהרש"ל שם מדינים אלו. ועיין עוד בתשובת ן' לב ספר א' כלל י"ז סי' ק"ב, ובתשובת מבי"ט (ח"א) [ח"ב] סי' ל"ג וסי' קל"ג ורי"ג, ובתשובת מהרשד"ם [חו"מ] סי' נ"ז וסי' קנ"א וקנ"ח ושפ"ו ושצ"ב ות"ח ותנ"ז, ובתשובות מהר"ש כהן ספר ג' סי' נ"ח, ובתשובת מנחם עזריה סי' נ"א וסי' פ"ט, ובתשובות מהר"א ן' חיים סי' כ"ח כמה דינים מדיני עיקול, ולפי שדינים אלו תלויים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים, לא הארכתי בזה:"

הש"ך הגביל דין עיקול רק במקרים שנמנו לעיל, אבל במקרה שנכסיו של אדם יורדים ומתמוטטין בגלל צוק העתים – לא מעקלים. וכן פסק התומים שם (ס"ק ל"ט) והשער משפט הובא דבריו בפתחי תשובה שם, אם כן לכו"ע כאשר טענת המעכב והמעקל היא שרוצה לעקל כיוון שהנכסים יורדים ומתמוטטים – אין לעקל.

והנה הב"י ציין לעיין ברשב"א ובריב"ש, והש"ך הוסיף שדעתם כדעת הראשונים שאין לעקל. עיין בשו"ת הרשב"א (חלק א' סי' תתק"ח) וזה לשונו:

"שאלת לוה שמבזבז נכסיו תוך זמן והמלוה בא ליטול הנמצא בידו אף על פי שלא הגיע זמן המלוה, והלוה טוען מלוה להוצאה ניתנה ואדעתיה דהכי אזפיה דכי מטי זימנא גבי ממאי דמשתכח לגביה.

תשובה. דבר פשוט בעיני שכל זמן שנתן המלוה מעות אף על פי שהוא מבזבז נכסיו תוך זמן המלוה אין המלוה יכול להוציא מיד הלוה בתוך זמנו, דדילמא למחר ירויח /הלוה/ וימצא מה שיגבה /המלוה/ ממנו. ואין צריך לומר בזמן שיש לו נכסים שיש להם אחריות והוא מבזבז למכרן או ליתנן שאינו יכול המלוה לעכב תוך זמן ואפי' עשאן אפותיקי כדאית' בגיטין בפרק השולח (דף מ"א), אלא כאותה שאמר (ב"ק דף ט') הלוקח שדה מחברו ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו, איכא דאמרי אף על גב שלא החזיקו בה אינו יכול לחזור בו, דמצי אמר ליה אחוי טרפך ואשלם לך ואפי' היה המוכר עני. ולפי דברי' אלו שאמרנו משם הרב ז"ל למדנו אותם שאמרת, שאפילו במבזבז נכסים זה העני אינו יכול להוציא ממנו תוך הזמן."

ובשו"ת הריב"ש (סי' קט) דעתו כדעת הרשב"א:

"עוד שאלת: ראובן היה לו חוב על שמעון לזמן ובתוך זמן הפרעון נפלה ירושה לשמעון על ראובן, בא שמעון לבקש אותה ירושה מראובן, טען ראובן הנה אתה חייב לי בשטר, יעשה חשבון ואם נשאר לך נגדי אשלם. השיב שמעון זמן חיובך עדיין לא הגיע. השיב ראובן אני מפחד שבהגעת הזמן לא אמצא ממה אפרע ממך. טען שמעון הירושה נפלה אלי זכיתי בשלי עתה נגד נכסיך ואתה אין לך תביעה וזכות נגדי עד בא הזמן ותן לי שלי ובהגיע זמן חיובך תגבה והאל יפתח לי שערי ריוח והצלחה קודם בא זמנך, ועוד שיש לשמעון בתים ורוצה למכרם ולא נשאר לו שום דבר אחר לשמעון ממה שיפרע חובותיו אלא מאותן הבתים. ראובן רוצה לעכב המכר, או אומר שאע"פ שלא הגיע זמן פרעון חובו שיקח מסך הבתים מה שחייב לו שמעון. טענת מי חזקה לדון בכל זה.

תשובה: הדין עם שמעון, שאין לראובן לעכב הירושה שנפלה לשמעון בעד חובו שלא הגיע זמנו עדיין. וזה מתבאר בפרק אחרון מכתובות (קי) גבי שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, דפליגי התם בגמרא רב נחמן ורב ששת, ר"נ אמר זה גובה וזה גובה ור"ש אמר הפוכי מטרתא למה לי, אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. ומבואר התם דהיכא שלוה זה לעשר וזה לחמש, אפילו ר"ש מודה דזה גובה וזה גובה כל אחד בזמנו, ואין מי שלא הגיע זמנו יכול לומר למי שהגיע זמנו אעכב חובך אצלי בעד חובי. וכן תמצא זה בפשיטות בספר מ"מ (סוף פכ"ד מהלכות מלוה ולוה). ודעת הרמב"ן ז"ל וכן הרשב"א ז"ל בתשובה שאין המלוה יכול לגבות חובו תוך זמנו אף על פי שהלוה מבזבז נכסיו, דדילמ' למחר ירויח וימצא מה שיגבה ממנו. ואין צ"ל אם יש לו נכסים שיש להם אחריות והוא מבזבז למכרן או ליתנם שאין המלוה יכול לעכב תוך זמן ואפי' עשאן אפותיקי כדאיתא בגיטין פרק השולח (מא) שהרי כשיגיע זמנו יכול לטרוף מן הלקוחות. כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה בפשיטות. אבל כתב בתשובה ההיא ואפשר שאם באו מעות הלוה ליד המלוה תוך זמן ויראה לב"ד שהלוה עני ומבזבז נכסיו וכשיבא הזמן לא ימצא זה מקום לגבות אין מוציאין מיד המלוה ליתן ללוה דבמקום פסידא חוששין, ועוד האריך. וכן נראה לי סעד לזה ממ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאע"ג דקיי"ל כר"נ דזה גובה וזה גובה, אם מת האחד והניח יתומים קטנים שאינם בני גוביינא עד שיגדלו זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דכיון דתפס תפס, דאלמא כל היכא דאיכא פסידא מבוארת אין מוציאין מן התופס."

וראה בבית יוסף חושן משפט סי' קיא שכתב:

"כתב הרשב"א בתשובה בעל שמוכר בנכסיו שנמכרו לגוי במקום שאין בני חורין [חוץ] מנכסים שנמכרו לגוי, לא טוב עשה, שהוא מזיק שעבודו (גיטין מא.), אבל משורת הדין אי אפשר לה למחות בידו דדלמא לא תבוא לגבות ממנו לעולם, אף כי תבוא לגבות הרי יש בידו ממקום אחר נכסים להגבותה, ואפילו אין לו עכשיו שמא יהיו לו ואינו מזיק מעכשיו, ותדע לך מדגרסינן פרק האשה שנפלו (כתובות פא.) שלח רבא לאביי וכו' והתניא אמר רבי אבא שאלתי את סומכוס הרוצה שימכור בנכסי אחיו כיצד עושה וכו' עד הכא נמי עצה טובה קא משמע לן, ואם איתא דמציא לעכב, לימא אין הכי נמי דלפעמים מציא לעכב, כי זבין לגוי או לגברא אלמא כי לא מייחד לה שיעור כתובה ואי מייחד לה מצי זבין ודינא איכא [ולא] עצה טובה בלחוד, ועוד העושה אפותיקי אפילו לבעל חוב דעלמא לא אשכחן דלא מצי מזבין אף על גב דאלו מכרו אין בעל חוב גובה ממנו, ועוד בין בעל בין בעל חוב דעלמא מי לא מזבין במטלטלין אף על גב דאין בהם דין קדימה, וטעמא כדאמרן דילמא פרע ליה ממקום אחר."

והיינו דתשובת הרשב"א מתייחסת לכתובה, אבל אה"נ לא רק בכתובה סובר הרשב"א שאין לעקל אלא גם כן בהלוואה כפי שהובא לעיל.

בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות גביית חוב מנכסים משועבדים סי' קיא סעיף יג) כתב הרמ"א:

"לוה שבא למכור קרקעותיו לעובד כוכבים שלא יוכל המלוה לטרוף אח"כ חובו ממנו, ובא למחות המכירה, אינו יכול למחות, כמו שלא יכול למחות כשמוכר מטלטלין שלו, אף על פי שלא יכול לטורפן, דשמא יפרענו עדיין קודם שיבא זמנו. מיהו המוכר לא טוב עושה, שמזיק שעבודו של חבירו (תשובת רשב"א). וי"ל דאם נראה לבית דין שלא יהיה מקום לגבות חובו אחר כך, יכול למחות. וע"ל סימן ע"ג סעיף י' ".

הרמ"א הביא את דברי הרשב"א במקרה של הלוואה, אלא שדברי הרמ"א צריכים ביאור, שהרי הרמ"א כפי שהובא לעיל סובר כדעת הראשונים שמעכבים ומעקלים, ואם כן מדוע הביא את דברי הרשב"א הסובר שאין מעכבים ומעקלים?

ונראה לענ"ד להסביר שיש שני גדרים, האחד מצד הלווה והשני מצד המלווה – דמצד המלווה אכן יש מחלוקת ראשונים אם מעכבים ומעקלים על ידי הבית דין, ומצד הלווה קיים עליו חיוב ש'לא טוב עשה שמזיק שעבודו של חברו' ואשר על כן אם ישאל אם אריך ונכון לעשות כן, לכו"ע בוודאי נורה לו שאין לעשות כן לכתחילה.

ולכן הביא הרמ"א את דברי הרשב"א ללמוד מדבריו שהמוכר לא טוב עשה שמזיק שעבודו של חברו, ולדידן אם נראה לבית הדין וכו' הרי מעכבים ומעקלים כדעת השו"ע בסי' עג ס"י.

(אבל מהפלאה שהביא לקמן לא משמע כן, והנלע"ד כתבתי).

מהו הטעם לעיקול נכסים

כבר הובא לעיל את דברי הב"י שכתב את טעם שנמצא בנמוקי יוסף שהוא מצד התקנה שלא תנעל דלת בפני לווין.

והנה הרא"ש מסכת בבא קמא (פרק א' סימן ה') כתב טעם אחר :

"וכן מצאתי בשם הגאון ז"ל כתוב דתקנתא דרבנן הוא באיניש דמפסיד נכסיה משום השבת אבידה. ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד."

וכבר העירו בפד"ר (חלק ב' עמ' 68) שרבינו ירוחם קבע הלכה של עיכוב בנתיב ראשון – דיני דיינים ולא בנתיב שישי – גבית חוב, כי זהו חיובו של הדיין, והרי זה הלכה בדיני דיינים.

עיקול נכסים לשם גביית כתובה – אם שונה מחוב רגיל

יש לחקור אם חוב הכתובה שונה במהותו תכלית השנוי מחוב רגיל ולא יהיה ניתן לעקל לצורך גבייתה העתידית.

ולמעשה השאלה מתחלקת לכמה אופנים :

• לזוג ששלום הבית מצוי ביניהם.
• לזוג המצויים בהליכי גירושין, וגם כאן יש להפריד אם תביעת הגירושין באה ממנו או ממנה, ומה העמדה שנוקט הצד השני אם חפץ בכנות בשלום בית, או ששני הצדדים פניהם לגירושין.
• לזוג שכבר התגרש והתביעה עדיין לא נדונה.

והסבר ההבדל הוא שהרי הלוואה היא חוב ברור ויש לו מועד פירעון ידוע, מה שאין כן חוב הכתובה שהוא אינו חוב ברור, כי שמא לא יתחייב בו לעולם, ומועד פירעונו אינו ידוע אלא במיתה או בגירושין, ולדידן החיוב חל משעה שבית הדין דן בו וחייבו.

וכבר האריכו האחרונים במהות חוב הכתובה האם חל מיד בשעת הנישואין ומועד הגירושין או מיתת הבעל הם רק זמן הפירעון, וככל חוב בעלמא, או שמא לא חל החוב כלל עד למועד הגירושין או המיתה. ובפרט בשו"ת עין יצחק (ח"א אבן העזר סי' ע"ח) שהאריך בכך ודבריו הם קילורין לעיניים ומשיבים נפש.

להלכה למעשה אם מעקלים כתובה מצינו בפוסקים ארבע דעות – כפי שיפורטו לקמן:

כתב הרמ"א (שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סי' צ סעיף יד):

"ישראל שגבה קרקע מן העובד כוכבים בחובו, אם יש רשות לעובד כוכבים לפדותו יש לה דין מיטלטלין, ואין לאשה כוח למחות בו שלא למכרו; אבל אם החזיק בה הישראל ואין הכותי יכול לפדותו, יש לה דין קרקע, ושעבוד כתובת האישה עליה כמו שאר קרקע (ת"ה סימן של"ט)."

וכתב ע"ז החלקת מחוקק (שם ס"ק מז):

"אין לאשה כח למחות בו שלא למכרן. הל' מגומגם קצת דאין לאשה כח למחות בבעלה למכור נכסים שלו, רק בהגיע זמן הגביה טורפת, ואפשר לה למחות שלא למוכרן לכותי ולמי שלא תוכל לטרוף ממנו."

והבית שמואל (שם ס"ק נ') כתב:

"יש לה דין מטלטלין. ואין לאשה כח למחות בו אפילו אם כותבים בכתובה מטלטלים אג"ק אין לה כח למחות אף על גב אח"כ אינה יכולה לטרוף מן הלוקח כמ"ש בסמוך."

ובראש פינה – עקבי הבית העיר כי הב"ש סובר כח"מ דבקרקעות יכולה למחות שלא ימכור למי שלא תוכל לטרוף ממנו.

משמע להדיא מדברי החלקת מחוקק והבית שמואל כי ניתן לעקל לצורך הכתובה כאשר הבעל רוצה למכור ממי שלא תוכל לטרוף ממנו, וזאת אף אם לא הגיע זמן פירעונה, ואף שהצדדים חיים בשלוה ונחת ואינם חפצים להתגרש.

וראה בפד"ר חלק ב' (עמ' 233, פסק דין של הגאון הרב הדאיה, הגאון הרב הדס, והגאון הרב זולטי זצ"ל) שכך למדו בח"מ והב"ש.

 ואכן מצינו כן להדיא בשו"ת הר"י מיגאש סימן קיח:

"שאלה: ראובן נשא את לאה וכתב לה על עצמו כתובה ותוספת אלף דינר, ומנהג המדינה מחצה לה ומחצה לבנים, ויש לראובן קרקעות, וחששה האשה שמא ימכור ראובן קרקעותיו לגוים ועת הגבייה לא תמצא מאין תגבה, ובקשה מראובן שיעיד לה על עצמו בערכאותיהם בכל כתובתה, כדי שאם ירצה למכור קרקע מקרקעותיו שתוכל למנעו מזה בערכאותיהם, ושאלו את פי המורה.

והשיב כשתעיד על עצמך בערכאותיהם לא ימשך לך שום היזק וישארו נכסיך כמו שהם עתה ויהיו שוים ערכאותיהם לדיננו, אז תהיה מוכרח להעיד על עצמך בערכאותיהם לסיבה הנז', ואם נמשך לראובן מזה אפי' הפחות שבנזיקים, אין מכריחין אותו על כך, ושאלו את שופטי הישמעאלים ואמרו שבדיננו כתובת האשה אינה לגבות ממנה כלום כל זמן היותה תחת בעלה עד שיגרשנה מרצונו או ימות, ואם מתה בעודה תחתיו יירשנה הבעל ויפטר מן הכתובה כלום אינו נתון, ואם רצה למכור קרקעותיו ליהודים בעדים יהודים אין מונעים אותו מזה, ואמרו הערכאות שאין כל זה קיים בדיניהם, אבל האשה תעשה מכתובתה מה שתרצה ואין הבעל יורש ממנה כלום, ואז הורה לה המורה שאין מכריחין את ראובן על שום דבר מזה אלא שמונעין אותו מלמכור לגוי בלבד, וזולתו חלק עליו בזה, וחייב להכריח את ראובן שיעיד על עצמו בערכאותיהם. יורנו אדוננו שורת הדין הזה.

תשובה: אם אפשר שיעיד על עצמו בערכאותיהם בסך כתובתה, ויתנה שיהיה משפט גבייתה ממנו בדיני ישראל, ויתקיים זה בערכאותיהם, אז ראוי להכריח את ראובן שיעיד על עצמו עדות זה, הואיל ואין עליו מזה היזק, ואם לא יתקיים כל כיוצא בזה בערכאותיהם, אלא שבעת שיעיד על עצמו בכתובתה יתחייב להגבותה לה, ויהיה דינה בזה בערכאותי', אין מן הדין להכריח את ראובן לעשות מה שיבא לו ממנו היזק, ואם אפשר לו שיעיד על עצמו בערכאותי' שיש לה עליו שטר כתובה ביהודים מכך וכך, שתגבה אותה ממנו אחר מותו או אחר שיגרשנה ושקרקעותיו משועבדים לה בזה, ויתקיים זה בערכאותיהם, אז מכריחין אותו לעשות זה. הכלל העולה, אם ימצא דרך תהיה בטוחה בו לאה מבלתי שימשך לראובן נזק כשתתבענו בערכאותיהם, אז מכריחין את ראובן לעשות זה, אבל אם אפשר שתתבענו בדיני גוים אין מכריחים אותו על כך" עכ"ל.

למדנו מהשאלה שנחלקו אם מטילים עיקול על ידי הערכאות, והמורה הסובר שאין לעקל על ידי הערכאות ס"ל 'שמונעין אותו מלמכור לגוי בלבד', ועל זה ליכא מאן דפליג כלל. ועל זה השיב הר"י מיגש שמטילים עיקול על ידי הערכאות בתנאי שלא יגרם הפסד לנתבע כאמור בדבריו.

ובשאלה ובתשובה לא נזכר כלל שהיה בן בני הזוג איזה סכסוך וכיוצ"ב, הרי שגם אם הזוג חי בשלום ושלווה, כו"ע לא פליגי שמונעים אותו מלמכור לגוי בלבד שאינו יכול לגבותו (אם לא מטילים עיקול על ידי הערכאות), וכדעת הח"מ והב"ש.

וראה בשו"ת מהר"י לבית לוי (כלל שלישי סי' טז) שכתב:

"שאלה: ראובן הדר בפיראר"ה עברו בינו ובין אשתו קטטות ומריבות הרבה, וכפי הנראה שכוונתו היא לקום וללכת חוץ לעירו במקום אשר לבו חפץ, כדי שעל כרחם של קרובי אשתו יתרצו ללכת אחריו לקחת ממנו גט לאשתו כדי שלא תשאר עגונה, ויתפייסו בכל מה שיחזיר להם מנדונייתה. ובראותם זה קרובי אשתו השתדלו עם אדוני הארץ להוציא מתחת ידו נדוניית אשתו, יען הם רואים במוחש כי אין לבו שלם עמה רק כוונתו לגרשה ושלא לפרוע לה נדונייתה, ועוד שהם רואים בו שהוא מכלה הממון באכול ושתה ובצחוק הניירים. יורנו מורינו הדין עם מי.

תשובה: ראיתי מה שכתבו בנדון זה החכמים השלמים אחי ריעי נר"ו והאריכו למעניתם לבאר דכתובה לא נתנה ליגבות מחיים, ומזה לא היה צורך להם להאריך בראיות דהמפורסמות אין צריך ראיה, דמילתא דפשיטא היא דאין כתובה נגבית מחיים ולא שאני לן בין כתובה לנדונייתה.

[…]

ואמנם בנדון דידן לא שייך זה כלל, וכמו שאבאר בעז"ה. וזה דבנדון דידן הדברים מוכיחים שסבת הקטטות היא שהם רואים כוונתו הרעה לאכול לה כל הממון, ואחר כך לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שיצטרכו על כרחם להתרצות ממנו בגט בלבד, וא"כ לא שייך הכא אין כתובה נגבית מחיים, דהוה ליה כבעל חוב שרואים בו שהוא מבזבז ממונו וכשיגיע הזמן לא ימצא המלוה לגבות חובו, שכתבו הרי"ף [הובא בס' התרומות שער טז ח סי' א] (והר"א) ז"ל [והרא"ש ב"ק פ"א סי' ה] דיכולין לעכב הממון קודם זמנו, וכתב מוהר"י קארו ז"ל בחו"מ סי' ע"ג דמסתבר טעמייהו, והכי נקטינן. ועוד כתב שהיה מעשה לפניו ופסק כן הלכה למעשה, והסכימו עמו חכמי העיר.

ואין לומר דשאני בעל חוב דאף על גב דלא מטא זימניה מכל מקום עתיד הוא לבא בהכרח, מה שאין כן זמן גביית הכתובה דאפשר דלא יבוא לעולם דשמא תמות בחיי בעלה. משום דבנדון דידן כל הקטטות אינם רק בעבור שגילה דעתו שרוצה להניחה, וכדי שלא יפרע לה נדונייתה חשב לקום ולברוח כדי שעל כרחה תתפייס בגט בלבד, וא"כ הוה ליה כאילו הגיע זמן הפרעון, דהרי לגירושין עומדת לפי הנראה ממעשיו, וזמן גביית הכתובה הוא בגירושין או במיתת הבעל, ואם כן בנדון דידן הוה ליה כאילו הגיע זמן הגבייה כיון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחים שזה הוא כוונתו לגרשה.

[…]

ואם כן בנדון דידן שיש אמתלאות ודברים הניכרים שבדעתו לגרשה, כולי עלמא מודו לרשב"ם בהא, דהו"ל כאילו ביאר בפירוש בפיו ובשפתיו שהוא עומד לגרשה, וכיון שכן הגיע זמן הפרעון קרינן ביה.

[…]

באופן דבנדון דידן נראה לעניות דעתי ששורת הדין הוא כך, שהבית דין אשר בפיראר"ה להם משפט הגאולה לחקור ולדעת מאיזה טעם נכנסו הקטטות ביניהם ולהיכן הדברים מגיעין, ואם יראו שיש שם הסיבות אשר זכרנו, שאז יוציאו מיד הבעל נדונייתה ולא יחרוך רמייה צידו. ולא שייך כלל בנדון דידן ענין דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, וכמו שכתבנו".

נמצאנו למדים שדעת המהר"י לבית הלוי (שלא כדעת הח"מ והב"ש שתמיד מעקלים בחשש שלא יהיה אפשר לגבות ממנו אם ימכור, אלא מחמיר) כי ניתן לעקל במקרים מסוימים שתביעת הגירושין באה ממנו ועושה ככול שביכולתו לא לשלם לה את הכתובה, ולכן כאשר פניו לגירושין ויש לנו חשש של הברחה או כיוצא בזה שרוצה לגורם לה שתוותר על כתובתה – יש לעכב ולעקל.

והנה כתב השולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סי' צג סעיף א'):

"הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה."

וכתב על זה הט"ז (שם ס"ק א'):

"כחוב שיש לו זמן. נראה מזה אם רואין שהבעל מבזבז נכסיו תוכל האשה למחות בידו כמו שמצינו בחו"מ סי' ע"ג בלוה שמבזבז נכסיו דיכול המלוה לתבוע אפילו תוך זמנו, אלא שיש לחלק דשאני בכתובה דאפשר שלא תבוא לעולם לידי גביה דשמא תמות היא, וצ"ע למעשה."

הרי שהט"ז הסתפק בנידון.

וכן מצינו בהפלאה (קונטרס אחרון סי' צ' סעיף יד) שהסתפק בכך, מהי דעת הרמ"א:

"שם בהג"ה ישראל שגבה קרקע מן הכותי בחובו אם יש רשות לכותי לפדותו יש לה דין מטלטלין ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן. כתב הח"מ דהלשון מגומגם אלא דנפ"מ אם יכולה לטרוף מן הלוקח, אבל מ"ש ואפשר לה למחות שלא למכרו לכותי כבר מפורש בחו"מ סימן קי"א סעיף י"ג בהג"ה בשם הרשב"א דא"י למחות, ושם בתשוב' רשב"א שהביאו ב"י מפורש לענין הבעל. מיהו מ"ש בהג"ה שם ונ"ל דאם נראה לב"ד שלא יהי' מקום לגבות חובו אח"כ יכול למחות ועיין לעיל סי' ע"ג ס"י עכ"ל, בזה אין חילוק בין אם דינו כמטלטלי' או כקרקעות כיון דאינו אלא מצד התקנה שנוהגין לעקל אפי' מעות.

וצ"ע בכתובה אם יכולה לעקל מחיים כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וספק אם תבא לכלל גבי', ותו דבמטלטלי' כיון דאין [ל]כתובה מדינא שעבודא על המטלטלי אלא מתקנת הגאונים כדאי' לקמן ריש סי' ק', י"ל בזה לא התקינו. מיהו נראה דנ"מ נמי בהכניסה לו בענין זה בנדוני' קרקע מכותי דבמקום דהוי כמטלטלי' רשות לבעל למכור אפי' לכתחלה לכו"ע, דזה דמי לנדוניא שהכניסה לו, דאינו אלא חוב בעלמא על הכותי, אבל במקום דהוי כקרקע, הוי כהכניסה לו קרקע דא"י למכור כמ"ש בסעיף הקודם, ובזה מיושב מה שהביא רמ"א דין זה בסי' זה דמיירי בנכסי צ"ב שהכניסה לו.

נמצאנו למדים שהט"ז וההפלאה הסתפקו אם יכולים לעקל לצורך הכתובה, ובפרט בעיקול מעות בהפלאה הסתפק בזה ביותר כאמור בדבריו.

אלא שדבריו שצריך ביאור שתפס את דברי הרשב"א שהביא הרמ"א בחו"מ סי' קיא סעי' יג להלכה, וכבר נתברר דקי"ל כדעת הראשונים שאפשר לעכב ולעקל, וצ"ע.

והנה בשו"ת עין יצחק (ח"א אהע"ז סי' עח) כתב להשכין שלום בין האחים הט"ז ומהר"י הלוי דלא פליגי:

"ואולי הגאון מהר"י הלוי כתב במקום דרואין אנחנו שהבעל מתכוון להכריחה שתקבל את גיטה ממנו, והט"ז מסתפק רק במקום שמבזבז נכסיו אבל אין בדעתו לגרשה, ולכן יש סברא לומר דלא מחויב בכתובתה".

והנה יש מהאחרונים כפי שנביא דבריהם לקמן שלצורך כתובה – אין לעכב ולעקל כלל.

כן כתב בשו"ת גינת ורדים (חלק אבן העזר כלל ד' סי' טז):

"על דבר רחל אשת יעקב שמחרחרת ריב על בעלה ורוצה ממנו שייחד לה חפצים ומטלטלין כשיעור סכי כתובתה, מפני שחוששת שלמחר כשימות או יגרשנה לא תמצא ליפרע סכי כתובתה, וע"כ רוצה שיהיו לה מטלטלין וחפצים ידועים תחת רשותה כדי שלא יכלה אותם הבעל וילכו לטימיון.

אף על גב דלא מצינו שהחמירו על הבעל רק כדי שלא ימכור מטלטלין של נצ"ב, ולא אשכחן לשום פוסק שייפה כחה של אשה בזה להיות לה פתחון פה על בעלה שייחד לה מטלטלין כדי סכי כתובתה, מ"מ יש מקום לבעל דין לחלוק דנילף לה מדין מלוה, ועיקרן של דברים אלו כתבן טור ח"מ סי' ע"ג דין טו וז"ל לוה לזמן ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע ותובע המלוה שלו, כתב הרמב"ם שאין ב"ד נזקקין לו עד שיגיע זמנו, וכ"כ רב יהודאי גאון לוה שבקש לילך למדינת הים ולא הגיע זמן הפרעון אין לו לתובע לבקש ממנו ערב שלא ניתנה מלוה ליפרע תוך הזמן כלל, אבל הרב אלפס כתב בתשו' כו' ואני חושש שתאבד ממונך ולא תמצא לך כלום כו' שומעין לו, וכ"כ א"א הרא"ש, ובש"ע פסק מרן כהרי"ף והרא"ש, והיינו דוקא כשיש אמתלא שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן או שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, אבל כשאין שם שום עילה אין שומעין למלוה.

ולכאורה איכא למימר דנ"ד יש להשוותו לדין מלוה, דאע"ג דהויא חוב שיש לו זמן לפרעון, שלא ניתנה כתובה ליגבות רק באלמנות או גרושין, אם רואין בית דין שהבעל מכלה ממון ומאבד הון דשומעין לאשה, ויתפשוה מטלטלין עד כדי סכי כתובתה, שאם ימות או יגרשנה תמצא מקום לגבות כתובתה.

אמנם נראה לחלק דלא דמיא כתובה לבעל חוב, שכתב הנ"י תשו' להרי"ף בסוף פ' י"נ והעתיקה מרן וז"ל מבזבז נכסיו או רוצה ללכת יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פרעון, שלא יהא כל א' לוה מחברו ומבזבז נכסיו או הולך למדינת הים ונמצא נועל דלת בפני לוין עכ"ל, והשתא כיון דחזינא דהריא"ף דהוא מאריה דהך שמעתתא קיהיב בה טעמא משום נעילת דלת, א"כ אין לדון כן גבי כתובת אשה, דהרי יפוי כחו של מלוה לגבות מן הבינונית ולא יפו כחה של כתובה שלא תגבה אלא מן הזיבורית, דבמלוה חשו משום נעילת דלת ובאשה לא חשו, ואמרו שיותר שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, א"כ גם להאי מלתא דהבעל מבזבז ומאבד הון לא ניחוש לתקנת האשה כיון שאין שם נעילת דלת, ולא תתעכב מלינשא בשביל חששא זו דיותר ממה שהאיש כו'.

ותו, כיון דעיקרא דמלתא במחלוקת היא שנויה, כדכתב הרב ז"ל דכמה גדולים חולקים בדבר וכתבו שאין שומעין למלוה, וכתב הרב ש"כ ושכדבריהן מוכח מן התלמוד, א"כ דיינו שלא לגדוש על המדה להמשיך הדין גם בכתובת אשה, והיכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר והבו דלא לוסיף עלה, וכן מצינו לרב ש"כ שכתב גבי מלוה דלא דייני' הכי אלא כשהבעל מבזבז אבל אם הוא מתמוטט לא כייפי' ליה במידי משום דאין לך בו אלא חדושו, והנלע"ד כתבתי ולית דין צריך בשש.

מילי דמר כמילי דאורייתא ואינם צריכים חיזוק, ונימוקו עמו, דודאי גבי מלוה איכא טעמא דנעילת דלת משא"כ בכתובה, והיינו טעמא דכתובת אשה בזיבורית וב"ח בבינונית, ועוד יש לחלק, דבשלמא מלוה הוי כעין טוען בריא שהרי החוב עשוי ליגבות בין בחיי מלוה בין לאחר מותו, שאפי' אם ימות המלוה בחיי לוה יגבו אותו היורשים של המלוה, אבל כתובת אשה הויא כעין טוען שמא, דמי יאמר שימות הבעל בחייה שתגבה היא כתובתה, שמא תמות היא בחיי בעלה והבעל יורש את אשתו, ובטענת שמא לא שמעינן לה."

אלא שדבריו צריכים ביאור, שהן אמת שבכתובה אין את טעם העיקול 'שלא תנעל דלת בפני לווים', אבל הרי ישנו את הטעם 'להציל עשוק מיד עושקו'.

ונראה לענ"ד בביאור הגינת ורדים, שכל הטעם של להציל עשוק הוא כאשר ישנו בוודאות חוב שבוודאי יגיע זמנו, ולכן נקרא עשוק אם קיימת אומדנא שהמלווה לא ישלם לו ויש לעקל להציל את העשוק, ואם לא כן אינו נקרא כלל עשוק, אולם בכתובה מי יימר שכלל יתחייב בכתובה והויא כעין טוען "שמא", ואם כן אינו נקרא עשוק כלל ואינו יכול להיקרא עושקו, ולכן אין את הטעם להציל עשוק מיד עושקו. וכן הוא דעת התומים (סי' צז ס"ק כה):

"אבל באשה יכול להיות שלא תבוא לידי גביה לעולם, גם לא בריר ליה זמנו אימת יהיה, וכי לעולם יעקלו, לא שייך עיקול, מה שאין כן לעיל דזמן קבוע וידעו וברור חיובו."

וכתבו בפסקי דין שהוזכר לעיל (ח"ב עמ' 238):

"אולם בכנה"ג אה"ע סימן צ"ג בהגב"י סק"ו הביא שהריב"ש בסימן צ"א כתב, שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אפילו שואלת מבעלה שיעשה לה בטחון לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון, והר"י הלוי (הנ"ל) נראה שחולק בזה, ודבריו אינם מוכרחים, שהרי גם בחוב גמור כשהמלוה טוען שהלוה מבזבז נכסיו אינו יכול להכריחו להבטיחו אלא כשיש אמתלא ורגלים לדבר כמבואר בחו"מ סי' ע"ג ס"ט: "אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון". ובעובדא שדן הריב"ש לא היתה אפילו טענה וכש"כ אמתלא שהבעל מבזבז נכסיו ולא יהיה אח"כ לגבות הכתובה, משא"כ בעובדא שדן מהר"י הלוי, הרי היו אמתלא ורגלים לדבר שהבעל מבזבז נכסיו ולא יהיה מהיכן לגבות הכתובה, וכיון שדעתו היה לגרשה הרי זה כאלו הגיע זמן גביית הכתובה."

ואחרי המחילה מכת"ר אי אפשר לומר שבטענה ואמתלא יהיה דעת הריב"ש שאפשר לעכב ולעקל, שהרי כבר הובא לעיל שדעתו כדעת הראשונים שאין לעקל אפילו באמתלא מוכחת כמו שכתב הש"ך.

ונראה לענ"ד שמה שכתב המהר"י הלוי אפשר דלית מאן דפליג על זה, שהרי גם דעת הראשונים שאין לעכב ולעקל, כל זה בחוב שטרם הגיע זמנו. אבל בחוב ברור שכבר הגיע מועד פרעונו, בוודאי מעכבים ומעקלים.

וסובר המהר"י הלוי בנסיבות העניין שם כי הכתובה הוא חוב ברור, ולכן כתב 'שהבית דין שם, שלהם משפט הגאולה לחקור ולדעת מאיזה טעם נכנסו הקטטות ביניהם ולהיכן הדברים מגיעים', דהיינו באשמת מי פירוק המשפחה, ולכן אם יראו שהבעל אשם וחייב בכתובה 'אז יוצאו מידי הבעל'.

וכמו כן סובר 'הוה כאילו הגיע זמן הגבייה, כיון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחים שזה הוא כוונתו לגרשה', והרי על זה סובב ראיותיו שם בתשובה.

ואם כן הכתובה הוא חוב ברור שהגיעה זמן פרעונו שלכו"ע מעקלים. (ואולי זה כוונתם בפד"ר לעיל).

המנהג היום – בעיקול כתובה

כך בתקנה קח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל:

א) להבטחת זכויות בנכסים שלגביהם הוגשה תביעה בבית-הדין או להבטחת זכויות לפי פסק-דין, רשאי בית-הדין ליתן צו עיקול על נכסים או זכויות שבידי הנתבע וכן על נכסים או זכויות של הנתבע שבידי צד שלישי.

ב) בית-הדין רשאי לדון במתן צו, כאמור, גם שלא במעמד הצדדים, אם ראה שנסיבות המקרה מצדיקות זאת.

בית-הדין רשאי להגביל את תוקפו של צו העיקול בזמן וכן רשאי הוא להתנותו במילוי תנאים שייראו לו.

וראה פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק י' עמ' 237):

"הדעת נוטה שכל עוד שאין לעיני ביה"ד איזו שהיא אמתלא וחשש להברחת הרכוש וכדומה,אין ביה"ד נזקק לתובע כלל וכלל."

ועוד בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ב' עמ' 239):

"פשוט שהתקנה לעקל נכסי הנתבע היא רק היכא שיש חשש שלא יהיה מהיכן לגבות את החוב וכמ"ש הרמ"א הנ"ל: דאם נראה לבי"ד שלא יהיה מקום לגבות את חובו אח"כ יכול למחות, אבל בוודאי שאין להטיל עיקול על רכוש מסוים שהנתבע רוצה למוכרו, בזמן שיש לנתבע רכוש אחר שאפשר לגבות ממנו החוב. וכן פשוט שאין להטיל עיקול אלא בערך הדרוש להבטחת תשלום החוב ולא מעל לזה."

וכן בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ב' עמ' 71) נכתב:

"ולפי זה יש לקבוע, בכל דיון בעניין עיכוב ועיקול, את אורח חייו והתנהגותו של החייב בענייני ממונו, אם הוא מוציאם בהתאם ליכולתו, או שהוא מבזבזם יתר על המידה", עכ"ל.

והדבר פשוט כי למראה עיני הדיין עומדת גם עצם מהות התביעה, שהרי אינו דומה תביעת כתובה כאשר תביעת הגירושין הגיעה מהבעל אשר עושה כל אשר לאל ידו להתגרש כיון ששם עינו באחרת ו'נואף אשה חסר לב', ולא שת ליבו על אשת נעוריו אשר עמדה באמנה ובתומתה כנגדו, לתביעת כתובה כאשר תביעת הגירושין שהגיעה מהבעל בגלל בגידת האישה ברגלים לדבר והוכחות שיש בהם ממש, והאישה מודה בכך, אם בכולו אם למחצה לשליש ולרביע, ובכל זאת תובעת כתובתה 'אכלתי ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און'. ואל תתמה שכבר היה דבר מעין זה לפנינו.

ולכן בכל עיקול לצורך הכתובה יש לשקול את מהות התביעה, ושיש איזה אמתלא בבקשת האישה לעיקול והתנהגותו הכלכלית של הבעל.

מהכלל לפרט

מעתה נדון במקרה העומד בפנינו.

 בקשת העיקול הונחה בפני בית הדין וכן את התגובה לבקשה.

רוב התגובה עוסקת בכך כי הנתבע אינו אשם בפירוק חיי הנישואין והטענות שהוטחו בו אינן נכונות, ולכך צירף מסמכים, אין לזאת רלוונטיות לעניין העיקול, וטענות הצדדים במהות התביעה ישמעו בדיון.

אומנם שני עובדות עולות בכל זאת מתגובת הנתבע לבקשת העיקול.

האחת, כי כבר נקבע בערכאה אחרת 'כל כספי מכירת הנכס יעברו לחשבון נאמנות על ידי עו"ד […] ולא יעברו לאף גורם טרם החלטת השופט או בירור אם יש אמת בבקשת האישה לתביעת הכתובה' (סעיף 2 בתגובה). ברם לא הוצג אסמכתא לטענה זאת.

והשניה, כי הבעל אינו מאחר בתשלומי המזונות כמעט שנתיים.

הח"מ ישב בין הצדדים בדיין יחיד בתאריך 27.10.20 הכיר את הנפשות הפועלות במהלך הדיון וכך נכתבה ההחלטה בתום הדיון:

• בית הדין התרשם שהצדדים הגיעו לסוף דרכם המשותפת, וכי השלום לא ישוב לביתם.

ברם עקב הצהרת הבעל שלדעתו עדיין ניתן להחזיר את המצב של שלום הבית לקדמותו, לכן נותן בית הדין לבעל עוד ניסיון אחרון להשיב את החיים לקדמותם.

אי לכך, בתום 3 חודשים מהדיון יודע הבעל על המצב ביחס לחיים המשותפים. בהעדר הצלחה בית הדין ממליץ לבעל להתגרש בהסכמה, ועדיף שעה אחת קודם.

• אם על פי הודעת הבעל לא תהיה הצלחה בהשבת שלום הבית על כנו ומאידך לא תהיה נכונות להתגרש בהסכמה, יקבע דיון בהרכב מלא שבו יהיה דיון בחיוב הבעל להתגרש."

וראה בתיק 12069040/1 , שם נמצא כי הוגש ערעור לבית הדין הגדול על החלטתי בדיין יחיד שלא לאשר עיקול, שבה נכתב כדלהלן:

"לאחר העיון בבקשה לרשות ערעור ובתגובה,

הערעור נסוב על החלטת ביה"ד הרבני בחיפה מיום 18.5.20, ולפיו אין להטיל עיקול על נכסי המשיב להבטחת תביעת הכתובה/ הפיצויים.

ככלל, הטלת עיקול נתון לשיקול דעת בית הדין קמא, המכיר את עניינם של הצדדים, והוא זה שצריך לשקול האם יש צורך בהטלת עיקול בגין תביעת הכתובה, בין השאר, אם יגרם נזק למשיב בעיקול, כאשר מונעים ממנו את השימוש בקניינו, סיכוי התביעה, וכן במידה וביה"ד יפסוק שעל המשיב לשלם את הכתובה, אם יש למשיב נכסים מהם ניתן יהיה לגבות את הכתובה, ראה בעניין משפטיך ליעקב ח"א סי' כ'.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, וכן בתיק ביה"ד האזורי, ומבלי לקבוע עמדה על עצם תביעת הכתובה והפיצוי, הרי שלא נפל פגם בהחלטת בית דין קמא, ואין מקום להתערב בשיקול דעתו.

משכך הבקשה לרשות ערעור נדחית.

וכפי שנתבאר לעיל ההחלטה לעיקול בתביעת הכתובה הוא דין בדיני הדיינים 'להציל עשוק מיד עושקו', ולכן לאחרי שיקול דעת נרחב ביותר התלוי בבינת הלב 'בינה ליבא' (פתח אליהו) 'לבא לפומא לא גליא' (קהלת רבא פי"ב, יו"ד).

לאור כל האמור קובע בית הדין כי אין לאשר את העיקול המבוקש.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ב' בטבת התשפ"ב (06/12/2021).

הרב אפרים בוגרד

הפוסט נימוקים לדחיית בקשה למתן צו עיקול הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

ביום ח' בתמוז התשפ"א (18.6.2021) פסק בית דיננו בערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית דין קמא בנוגע לתביעת כתובתה.

בפסק הדין נקבע כי מן הדין יש לחייב את המשיב בפירעון הכתובה, אולם נוכח הסכמתה של המבקשת לפשרה שהציע בית דיננו בעניין תשולם הכתובה באופן חלקי בלבד ובהסדר תשלום ייחודי שבמסגרתו יוגדלו דמי המזונות שמשלם המשיב למבקשת בעבור מזונות בתם המשותפת הקטינה ב־1,000 ש"ח ויעמדו על 2,200 ש"ח במקום על 1,200 (ונקבע גם כי אם יוגדלו המזונות בעתיד במנותק מכך יחושבו דמי הכתובה מחדש). בהחלטה נוספת שב בית דיננו הבהיר כי בהיבט המהותי מדובר בתשלומי כתובה לשיעורין שהועמדו על תשלומים של 1,000 ש"ח לחודש, ולא על תשלומי מזונות שבהם לא עסק בית דיננו.

בי"ח באלול התשפ"א (26.8.2021) נתתי החלטה בבקשתה של המבקשת למתן צו עיקול על זכויותיו של המשיב בנכס המפורט בבקשה לשם אכיפת פסק הדין.

כפי שפירטתי בהחלטה האמורה, לטענת המבקשת המשיב אינו משלם את שנפסק כי עליו לשלם (אלא את תשלומי המזונות גרידא, ואף אותם לאו דווקא במועדם) ומשכך, ואף לאור טענותיו בדבר יכולותיו הכלכליות המוגבלות, עולה החשש כי בהעדר צו עיקול כאמור ייוותר פסק הדין בגדר אות מתה, לאמור: לא יהיה למשיב תמריץ לקיימו ובעתיד אפשר שגם לא יהיה נכס שממנו אפשר יהיה להיפרע בעל כורחו.

בהחלטה, שניתנה לאחר קבלת תגובתו של המשיב משום שסברתי כי נכון לבקשה בנסיבות העניין ולא ליתן את הצו במעמד צד אחד, הכול כפי שפורט בגוף ההחלטה, נעתרתי לבקשה תוך שהבהרתי כי אני נעתר לה גם משום שהתגובה הקצרה והתמציתית שהוגשה לא כללה מענות או טענות לגופן של טענות המבקשת אלא בקשה לדחייה על הסף שנומקה בשני נימוקים: התיק סגור, בקשות מעין אלה יש להפנות להוצאה לפועל, נימוקים שכפי שפרטיתי בהמשך ההחלטה אין בהם כדי לדחות את הבקשה.

עם זאת קבעתי כי צו עיקול זה יהיה זמני ויעמוד בתוקפו למשך שישים יום בלבד – פרק זמן שנקבע גם מתוך התחשבות בהיותנו מצויים בפגרת הקיץ שמייד לאחריה יחולו גם חגי תשרי – או עד להחלטה אחרת, וכי במשך פרק זמן זה יהיה רשאי המשיב להגיש תגובה לגופם של דברים ולבקש שלא להאריך את הצו או אף לבטלו, והמבקשת תהיה רשאית לבקש להאריכו, וככל שיעשו כן ישקול בית הדין את הבקשה וייתן החלטה לגופם של דברים.

עתה לפניי בקשתה של המבקשת להאריך את תוקפו של הצו ומנגד את התנגדותו של המשיב המבקש שלא לעשות כן.

כפי שהזכרתי בהחלטה הקודמת:

תקנה קח(1)(א) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג מורה:

להבטחת זכויות בנכסים שלגביהם הוגשה תביעה בבית הדין או להבטחת זכויות לפי פסק דין, רשאי בית הדין ליתן צו עיקול על נכסים או זכויות שבידי הנתבע וכן על נכסים או זכויות של הנתבע שבידי צד שלישי.

בענייננו מדובר כמובן ב"הבטחת זכויות לפי פסק דין" […] אין נפקות בכך שהתיק שבו ניתן פסק הדין נסגר ואינו פעיל הוא, אדרבה: כך טיבם ודרכם של דברים שמשניתן פסק דין נסגר התיק ומסתיים ההליך.

סמכותו של בית הדין הרבני לצוות על עיקול נכסים, נעיר, קבועה גם בחקיקה ראשית, בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956, שסעיף 7ג(א) לו מורה:

בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסי נתבע שבידי הנתבע או שבידי התובע, וכן על נכסי הנתבע שבידי אדם אחר (בסעיף זה – המחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פירעונם ובין אם לאו, אם הוכח להנחת דעתו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

בענייננו מדובר בחשש כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין […]

כלפי לשונו של סעיף חוק זה יש אולי מקום לטעון כי "התיק סגור", ולפיכך עתה שוב אין בית הדין "דן בעניין שבשיפוטו", אלא שלדעתנו לא זהו פירושה של לשון המחוקק ושל כוונתו. את הוראת המחוקק יש לפרש כבאה להוציא מתן צו הנוגע לעניין שאינו נתון לסמכותו של בית הדין או שבית הדין אינו דן בו עדיין, כלומר טרם שהוגשה תביעה, ולא כבאה להוציא מתן צו לאחר שניתן פסק הדין. כך נותנת הדעת, שכן אין היגיון להניח שהסמכות לצוות על עיקול ולפגוע בזכויותיו של אדם ברכושו תהיה שעה שלא הוברר עדיין שאכן יש לאדם אחר זכות בו ולא תהיה שעה שזכותו של האחר כבר הובררה; כך נותנת הדעת שכן צו עיקול שניתן אינו עומד בתוקפו רק עד להכרעה בתביעה – ולאחריה מופנה התובע, אם זכה בתביעה, להוצאה לפועל, אלא כהוראת סעיף 7ג(ה) לחוק האמור "זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע", ומדוע אפוא לא יוכל צו כזה אף להינתן לאחר שזכה התובע בתביעתו; כך נותנת הדעת – ומכאן גם תשובה לטענה כי בקשות ממין זה אמורות להיות מוגשות לרשם ההוצאה לפועל דווקא – שכן סמכויותיו של רשם ההוצאה לפועל וכאמור בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, הן סמכויות, בעניינים מסוימים, כשל בית משפט, אך ברי כי לא ניתנו לו סמכויות מעבר לאלה של בית המשפט ולא באו סמכויותיו לגרוע משל בית המשפט, ובכלל בית משפט אף בית דין דתי, בעניין שבסמכותו, וכפי שנאמר אף בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, ויש שאף לפי חוק זה נתונה סמכות העיקול דווקא לבית משפט […] וכשם שבית המשפט מוסמך, כפי שעולה מכך, להטיל עיקול אף לאחר פסק דין, למרות לשון תקנות סדר הדין האזרחי המדברת בעיקול הבא כסעד ביניים לתובענה, כך גם בית הדין – בנוגע לעניינים שבסמכותו – למרות הלשון "כשהוא דן" שיש לפרשה כאמור לעיל. ולבסוף מתבקשת פרשנות זו מכוחן של תקנות הדיון האמורות שיש לראותן כמשלימות לחקיקה הראשית ומפרשות אותה לפי העניין ולא כעומדות בסתירה לה.

אחר הדברים האלה נדרשים אנו לבחון אם הבקשה מוצדקת לגופה נוכח הטענות ההדדיות. בעניין זה עלינו לומר כי מנקודת מבטנו ההלכתית, ולדעתי אף שורת ההיגיון מחייבת כך כאמור לעיל בנוגע לסמכות, נקל יותר להצדיק עיקול נכסים לאחר פסק דין ולהבטחת קיומו מלהצדיק עיקול הניתן קודם הכרעה בהליך העיקרי.

רשאים אנו אף לומר כי במידה רבה ברירת המחדל היא ההיעתרות לבקשה. ונבהיר: שורת הדין היא כי משחב אדם לחברו 'כל נכסיו אחראין וערבאין' לחיובו. מן הדין אף אם מכר אדם מנכסיו לאחר יצירת החוב, אם מדובר בנכסי דלא ניידי, יכול הנושה לגבות את חובו מן הנכסים ולהוציאם מידי הלקוחות. אכן לעניין זה חלוקים החובות השונים זה מזה: מלווה בשטר גובה מן המשועבדים, היינו מנכסים שנמכרו כאמור, ומלווה על פה אינה גובה מהם. ובעניין זה נחלקו אמוראים (בבא בתרא קעה) אם מן התורה אין הנושה גובה לא מאלה ולא מאלה, ותקנת חכמים היא שיגבה מן המשועבדים במקרה של מלווה בשטר, או להפך: מן התורה גובה הוא בין כך ובין כך, אלא שחכמים הפקיעו את השעבוד במקרה של מלווה על פה כדי שלא לגרום נזקים ללקוחות שקנו את הנכס בתום לב. כך או כך, מן החייב עצמו יכול הנושה לגבות בכל מקרה, הן מנכסי דניידי הן מנכסי דלא ניידי (אלא שמעיקר הדין הבחירה, בעת הגבייה בפועל, כשיש גם נכסים כאלה וגם כאלה נתונה בידי החייב, וכן הבחירה בידו לפרוע מקרקע 'בינונית', ובכתובה – אף מ'זיבורית' – ולא מ'עידית').

חוב הכתובה, שבו מדובר בענייננו, הוא חוב שבכתב, ואף שעבוד הנכסים מפורש בנוסח הכתובה, לרבות הרחבתו אף חנכסים שלא היו בידי הבעל בזמן ההתחייבות:

מכל שפר ארג נכסין [להיפרע מכל הנכסים המשובחים והנחמדים (ולא מזיבורית לפי בחירת הבעל, כעיקר הדין הנ"ל. עיין נחלת שבעה סימן יב סעיף נ ס"ק ב וב"ח סימן סו, אלא שכשיכול לפרוע ממטלטלין – ולעניין זה הבחירה בידו עדיין, לכאורה אין להתחייבות זו משמעות – עיין נחלת שבעה שם ובית שמואל סימן סו ס"ק י)] וקנינין דאית לי תחות כל שמיא [שיש לי תחת כל השמים] דקנאי ודעתיד אנא למקני [שקניתי בעבר ושאקנה בעתיד] נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות [נכסים שיש להם אחריות (קרקעות), ונכסים שאין להם אחריות (מיטלטלין)], כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא נדוניא דן ותוספתא דא מנאי [ממני] ואפילו מן גלימא דעל כתפאי [מהגלימה שעל כתפי, אלא שלעניין המיטלטלין אינה גובה אלא כל עוד הם ברשותו של הבעל (עיין אבן העזר סימן ק סעיף א)].

ומשעה שנדון החוב בבית הדין ונפסק הרי כך הדין גם מצד היותו 'מעשה בית דין' שדינו כשטר.

עם זאת, בזמננו אין הנושה יכול לגבות מנכסי החייב שנמכרו לאחר ולא הוטל עליהם עיקול. כך המצב המשפטי הקיים, וכך נכון לתקן גם מדין תורה מאותו טעם שמחמתו קבעו חז"ל שאין לגבות את הנכסים מן הלקוחות במלווה על פיה, אף אם מן התורה משועבדים הם. בזמן חז"ל היה ההבדל בין מלווה שבשטר למלווה שבעל פה, שהראשון התפרסם והלקוחות יכולים היו להימנע מלקנות את הנכס המשועבד, ואם לא חשו ולא נמנעו – הם שהפסידו לעצמם, ואילו השני לא התפרסם והלקוחות הקונים בתום לב – ראויים היו להגנה. במציאות ימינו אין חובותיו של אדם מן השורה מתפרסמים, וכל שכן חובותיו שמכוח פסיקה בענייני משפחה שחסויה היא או חוב הכתובה מצד עצמו, שבדרך כלל אינו מגיע לידי גבייה ורבים הטועים לחשוב שאינו בר גבייה כלל. לא זו בלבד אלא שהקונה נכס מסתמך על הבדיקה אם נרשם עיקול על הנכס ואם לאו. ומשכך אם רכש אדם נכס מחייב, ללא שידע כי חייב הוא וללא שהיה רישום עיקול על הנכס, ראויה הוא לאותה הגנה שנתנו חז"ל לרוכש נכס מלווה שלווה במלווה על פה.

העיקול ממלא את החסר, אין הוא יוצר שעבוד שאינו קיים, אלא מאפשר בפועל את מימוש השעבוד הקיים מן הדין, תוך מתן הגנה ללקוחות תמי לב.

נוסיף ונאמר: אפשר לטעון נגד האמור ולומר כי יפה כוחו של עיקול מכוחו, שמן הדין, של השעבוד, שהרי נכס משועבד – יכול החייב למוכרו אם יימצא קונה שיתרצה לקנותו, ואילו נכס שהוטל עליו עיקול – אין הוא יכול למוכרו כלל. על טענה זו נשיב כי אם יימצא הקונה המעוניין יוכלו החייב והקונה לפנות לבית הדין שיתיר את המכירה תוך שמירת זכויות הנושה, היינו יורה לרשם המקרקעין לאפשר את העברת הבעלות מן החייב אל הקונה, למרות צו העיקול, ובלבד שההערה בדבר העיקול תיוותר גם בנוגע לקונה ותמשיך להבטיח את זכויותיו של הנושה לגבות מהנכס אם לא יפרע לו החייב את החוב.

תוצאת האמור היא כי לכאורה הדין עם המבקשת. העיקול המבוקש אינו פוגע בזכויות המשיב אלא במידה שאכן נותן הדין לפגוע בהן, ושומר הוא על זכויות המבקשת העומדות לה מן הדין.

אלא מאי?

לטענת המשיב עשויות זכויותיו, ואף זכויות צד ג', להיפגע יתר על המידה למרות האמור, שכן אל מול גובה פיצוי של 1,000 ש"ח נפגעת זכות הקניין שלו ואף זו של צד ג' – גרושתו מנישואיו הקודמים, השותפה עימו בבעלות בנכס, שכן זכות הקניין כוללת את הזכות להעביר את הבעלות בנכס לידיים אחרות, מה שלא יהיה אפשרי שעה שעל הנכס רובץ עיקול.

לעניין זה נאמר תחילה כי הצגת הדברים כביכול מדובר בסכום של 1,000 ש"ח בלבד – מעוותת היא. בפסק הדין נקבע כי מן הדין יש לחייב את המשיב במלוא הכתובה, 540,000 ש"ח, אלא שעל דרך הפשרה ונוכח הסכמה של המבקשת נקבע שחלף זאת יוסיף המשיב 1,000 ש"ח מדי חודש בחודשו לתשלומים שאותם הוא משלם למבקשת למזונות בתם (והובהר כאמור שתוספת זו אינה "מזונות" אף שתשולם עם המזונות). הבת הייתה אז בת שלוש ומשמעות הדברים היא 1,000 ש"ח לחודש למשך חמש עשרה שנה היינו אומנם שליש בלבד מסכום הכתובה המלא, אבל עדיין סכום נכבד של 180,000 ש"ח.

ברי כי להבטחת גבייתם של 180,000 ש"ח יש מקום להטיל עיקול, אין סיבה כי גביית הסכום בתשלומים תשלול אפשרות זו, ובמיוחד אין סיבה כי גבייה זו שבתשלומים שנקבעה על דרך הפשרה נוכח הסכמתה של המבקשת תהיה סיבה לקפח את זכותה ושלא להבטיח את הגבייה בדרך זו.

על אחת כמה וכמה שנכונים הדברים בנוגע לסכום המלא של 540,000 ש"ח, כשגם בעניין זה נכון וצודק לומר כי אין סיבה ואין הצדקה כי נכונותה של המבקשת לפסיקה על דרך הפשרה שבמסגרתה, למרות הקביעה שמן הדין, גם הופחת החיוב בשני שליש וגם נפרס על פני שנים רבות – תביא לאיבוד זכותה המינימלית כי לפחות המגיע אף לאחר פסיקה זו, שהוא רק חלק מן המגיע לה מן הדין, יובטח.

המשיב אומנם טוען גם כי אין חשש שלא ישלם את שנפסק וכי הימנעותו מתשלום בתקופה שקדמה להגשת הבקשה הראשונה לצו עיקול נבעה מטעות גרידא, לראיה הוא מציין כי עתה משלם הוא תמידין כסדרן. טענה זו מחזקת לשיטת המשיב את טענת חוסר המידתיות שבעיקול. ברם לבד מהאמור בשאלת המידתיות מן הזווית של גובה החוב, יש לדחות לגופה גם את הטענה בדבר העדר חשש:

הסברו של המשיב להימנעותו מלשלם בתחילה הוא לכל היותר בגדר הסבר אפשרי, אין הוא ודאי ולא מוכח. גם אם עתה משלם המשיב מדי חודש בחודשו – תשלום שהחל רק משהונפה חרב העיקול אינו יכול להוכיח שההימנעות ממנו טרם לעיקול נבעה אך ורק מטעות.

לא זו אף זו: הזכות להבטיח תשלום קיימת במישור העקרוני אף כשאין חשש של ממש. זהו כאמור יסוד דינו של 'שעבוד נכסים' – הבטחת תשלום שלה זכאי הנושה, ללא שיצטרך להראות כי יש חשש שהחייב לא יעמוד בהתחייבותו, ולמרות הפגיעה ביכולתו של החייב למכור את נכסיו.

ולא עוד אלא שאף אם נניח כי כיום אין 'חשש', הלוא דווקא משום שהחוב נפרס על פני שנים רבות, שמי יודע אלו תהפוכות יעברו בהן על הצדדים ועל מצבם הכלכלי, ודאי שאי אפשר לקבוע כי גם לעתיד אין חשש.

עיקול בנסיבות כאלה – צודק הוא, וכך במיוחד בעניין כשלפנינו שבו כאמור מן הדין היה לחייב את המשיב לשלם את מלוא הכתובה "כאן ועכשיו" אף אם לשם כך היה נאלץ למכור את הנכס, הותרת הנכס בידיו – גם אם כשהוא מוגבל ממכירתו לאחרים – כתוצאה של הפסיקה שהיא בחינת 'לפנים משורת הדין' כלפיו, על דרך הפשרה, שהורתה למעשה הן על הפחתת סכום החיוב והן על פריסתו – הטבת מצבו וזכויותיו היא ולא פגיעה בהן.

לא מן הנמנע שאם היינו קובעים כי לא יוטל עיקול הייתה המבקשת רשאית לעתור לסתירת הדין ולטעון כי הסכמתה לפשרה האמורה, שעל בסיסה נפסק כאמור, ניתנה במחשבה כי לפחות מה שנקבע – מובטח הוא, אך משנתגלה כי המשיב טוען לחוסר יכולת כלכלית, מחד גיסא, מתנגד לעיקול מאידך גיסא, ולא בהכרח מקיים את חיובו (גם אם לטענתו מדובר בטעות גרידא) – הרי שהסכמה זו והפסיקה שבעקבותיה בטעות יסודן, ויש להורות על תשלום מיידי של מלוא הכתובה.

אשר לטענה לפגיעה בזכויות צד ג' – גרושת המשיב מנישואיו הראשונים – העיקול אינו מושת על הנכס כולו אלא על זכויותיו של המשיב בו, צד ג' זה יוכל למכור את זכויותיו שלו לצד ג' אחר. אלא מאי? מכירה כזו קשה היא וסביר שצד ג' זה והמשיב יבקשו למכור את זכויותיהם לאחרים יחדיו – כלפי אפשרות זו דיינו באמור לעיל כי בכל מקרה כזה אפשר יהיה למכור תוך הותרת העיקול על הנכס גם לאחר המכר.

אכן בצדק יוכל המשיב לומר כי הסיכוי למצוא קונה שיסכים לתנאי כזה נמוך הוא, אלא שכאן כבר לא מדובר בפגיעה בצד ג', שהרי פיתרון נוסף שיהיה אפשרי הוא המרת העיקול בעיקול נכס אחר שיהיה בבעלות המשיב, לרבות אפשרות של המרת העיקול בעיקול חלקו של המשיב בתמורת המכר – עיקול שאותו אפשר יהיה להמיר שוב שעה שירצה המשיב לרכוש נכס חילופי, היינו אפשר יהיה לשחרר את הכספים ולהעבירם למי שממנו ייקנה הנכס החילופי שהעיקול יירשם על זכויותיו של המשיב בו. בדרך זו לא תהיה כל פגיעה בזכויותיו של צד ג' אלא באלה של המשיב בלבד, ואף זכויותיו של המשיב לא תיפגענה למעשה, אלא להלכה בלבד, כל עוד יעמוד בתשלומים, שהרי כל אימת שירצה למכור או לקנות נכס לא יידרש אלא להבטחת נכס חלופי שישמש כערובה, מה שאומנם עשוי להיות כרוך בטרחה וטרדה מסוימת, אך הללו – שאינן יום־יומיות, לא בכל יום מוכר אדם נכסי דלא ניידי וקונה אחרים – ודאי אינן בלתי מידתיות שעה שנחוצה הבטחת אפשרות הגבייה של חוב בסכומים האמורים.

מסקנות והוראות

סוף דבר:

א.         דין הבקשה לעיקול להתקבל.

העיקול יעמוד בתוקפו עד להשלמת פירעון הכתובה בדרך שנקבעה בפסק הדין היינו עד כ' בתמוז תשצ"ו (15.7.2036). אם יקדים המשיב לסלק את מלוא החוב – יוכל לבקש כמובן את הסרת העיקול, ולאידך גיסא אם יפגר בתשלומים ולא יסיים לסלק את החוב עד המועד האמור תוכל המבקשת לבקש את הארכת העיקול, וזאת מלבד הזכות לבקש את מימוש הנכס במקרה של הימנעות מתשלומים במשך התקופה.

ב.         העיקול יירשם במפורש על זכויותיו של המשיב בלבד בדירה שברח' […] הידועה כגוש […] חלקה […] והרשומות על שם המשיב אצל החברה המשכנת […] (ולא על כלל הזכויות בנכס).

ג.         ככל שיבקש המשיב בעתיד לאפשר את מכירת הנכס תוך העתקת העיקול לנכס חלופי או תוך הותרת רישום העיקול על הנכס (בהסכמת הקונה) לאחר מסירתו לקונה – תיבחן הבקשה בחיוב.

ד.         החלטה זו ניתנה בדן יחיד נוכח הדחיפות המסוימת הקיימת בעיקול ומאחר שאין מדובר גם בהוצאת ממון המצריכה שלושה מן הדין, ואף שמדובר בהגבלת זכויותיו של אדם בממונו – נוכח האמור כי מן הדין זכות זו מוגבלת (מצד השיעבוד) אף ללא צו העיקול, ורישום העיקול אינו אלא הסדרת הדברים באמצעים המודרניים, ובפרט נוכח האמור כי ההוראות דלעיל הופכות את הפגיעה במשיב לפגיעה 'להלכה' אך כמעט ללא משמעות מעשית, כל עוד ימלא אחר הוראות פסק הדין.

מטעמים אלה גם ניתנת ההחלטה, וכנהוג בצווי עיקול, ללא דיון במעמד הצדדים.

עם זאת ככל שיבקש המשיב כי נקיים דיון בשלושה במעמד הצדדים – ייעתר בית הדין לבקשה בכפוף להפקדת ערובה להוצאות המשפט שתמומש אם בסופו של יום יקבע בית הדין כי הייתה זו בקשת סרק.

לעת עתה אין בית הדין סוגר את התיק ואם תוגש בקשה כזו היא תידון במסגרת תיק זה.

בחלוף שלושים יום ממתן החלטה זו ייסגר התיק, ואם תוגש בקשה כאמור תידרש לכך פתיחת תיק 'ביטול צו עיקול'.

ה.         החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ' במרחשוון התשפ"ב (26.10.2021).

הרב שלמה שפירא

הפוסט הבטחת גביית כתובה שנקבע כי תשולם לשיעורין במשך שנים – זכות העיקול כתוצר של דיני 'שעבוד' הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

ביום ח' בתמוז התשפ"א (18.6.2021) פסק בית דיננו בערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית דין קמא בנוגע לתביעת כתובתה.

בפסק הדין נקבע כי מן הדין יש לחייב את המשיב בפירעון הכתובה, אולם נוכח הסכמתה של המבקשת לפשרה שהציע בית דיננו בעניין תשולם הכתובה באופן חלקי בלבד ובהסדר תשלום ייחודי שבמסגרתו יוגדלו דמי המזונות שמשלם המשיב למבקשת בעבור מזונות בתם המשותפת הקטינה ב־1,000 ש"ח ויעמדו על 2,200 ש"ח במקום על 1,200 (ונקבע גם כי אם יוגדלו המזונות בעתיד במנותק מכך יחושבו דמי הכתובה מחדש). וראה עוד בהחלטה נוספת שנתן בית דיננו לאחר מכן ששבה והבהירה כי בהיבט המהותי מדובר בתשלומי כתובה לשיעורין שהועמדו על תשלומים של 1,000 ש"ח לחודש, ולא על תשלומי מזונות שבהם לא עסק בית דיננו.

עתה לפנינו בקשתה של המבקשת למתן צו עיקול על זכויותיו של המשיב בנכס המפורט בבקשה לשם אכיפת פסק הדין. לטענת המבקשת המשיב אינו משלם את שנפסק כי עליו לשלם (אלא את תשלומי המזונות גרידא, ואף אותם לאו דווקא במועדם) ומשכך, ואף לאור טענותיו בדבר יכולותיו הכלכליות המוגבלות, עולה החשש כי בהעדר צו עיקול כאמור ייוותר פסק הדין בגדר אות מתה, לאמור: לא יהיה למשיב תמריץ לקיימו ובעתיד אפשר שגם לא יהיה נכס שממנו אפשר יהיה להיפרע בעל כורחו.

בקשה לצו עיקול לאחר שניתן פסק הדין אכן חריגה קמעא, ומאחר שבקשה כזו לא הוגשה בשלב הקודם – טרם פסק הדין – סברתי כי אין לראות בה בקשה דחופה והמצדיקה גם מתן צו במעמד צד אחד מחשש להברחת הנכס, החשש להברחה מיידית של נכס ששוויו רב בשל חוב שנקבע כי ייפרע לשיעורין כאמור אינו גדול, ועל כן ביקשתי את תגובת המשיב טרם מתן החלטה, ותגובה זו אכן הגיעה לשולחן בית הדין.

ברם התגובה הקצרה והתמציתית אינה כוללת כל מענות או טענות לגופן של טענות המבקשת אלא בקשה לדחייה על הסף המנומקת בשני נימוקים: התיק סגור, בקשות מעין אלה יש להפנות להוצאה לפועל.

משכך, ומאחר שכפי שייאמר להלן אין די בתגובה ממין זה כדי לדחות את הבקשה, אני נעתר לבקשה ומורה על רישום עיקול על הזכויות בנכס הנקוב בבקשה […]

עם זאת צו עיקול זה יהיה זמני ויעמוד בתוקפו למשך שישים יום בלבד – פרק זמן שנקבע גם מתוך התחשבות בהיותנו מצויים בפגרת הקיץ שמייד לאחריה יחולו גם חגי תשרי – או עד להחלטה אחרת (המוקדם מבין השניים). במשך פרק זמן זה יהיה רשאי המשיב להגיש תגובה לגופם של דברים ולבקש שלא להאריך את הצו או אף לבטלו, והמבקשת תהיה רשאית לבקש להאריכו, וככל שיעשו כן ישקול בית הדין את הבקשה וייתן החלטה לגופם של דברים.

כאמור, בתגובה שהגיש המשיב אין די כדי לדחות את הבקשה. ונבהיר:

"התיק סגור" – התיק שעסק בערעורה של המבקשת נסגר משניתן בו פסק דין, אולם אין בכך כדי למנוע ממנה לבקש סעדים אחרים בתיק ייעודי, וכך עשתה. בקשה לצו עיקול מוגשת בתיק בפני עצמו, וכזהו התיק שבו ניתנת החלטתי זו ושבו ניתנה קודמתה שביקשה את תגובת המשיב, ואף טעונה תשלום אגרה בפני עצמה, וזו אכן שולמה.

השאלה אפוא היא אם הסעד המבוקש עצמו יכול להינתן בנסיבות העניין, ובהקשר של צו עיקול – שעה שבעת שהוא מבוקש אין תיק עיקרי פעיל. ושאלה אחרת הקשורה בכך היא אם יש מקום למתן צו עיקול על ידי בית הדין ולאו דווקא על ידי רשם ההוצאה לפועל, כטענת המשיב.

התשובה לשתי שאלות אלה חיובית היא.

תקנה קח(1)(א) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג מורה:

להבטחת זכויות בנכסים שלגביהם הוגשה תביעה בבית הדין או להבטחת זכויות לפי פסק דין, רשאי בית הדין ליתן צו עיקול על נכסים או זכויות שבידי הנתבע וכן על נכסים או זכויות של הנתבע שבידי צד שלישי.

בענייננו מדובר כמובן ב"הבטחת זכויות לפי פסק דין". אכן לרוב מבוקש צו עיקול טרם פסק דין, "להבטחת זכויות בנכסים שלגביהם הוגשה תביעה", ובנסיבות אלה אכן נצרך גם קיומו של תיק פעיל, שכן בהעדרו של זה משמע כי אין לפני בית הדין תביעה התלויה ועומדת. אולם כשמדובר ב"הבטחת זכויות לפי פסק דין" אין נפקות בכך שהתיק שבו ניתן פסק הדין נסגר ואינו פעיל הוא, אדרבה: כך טיבם ודרכם של דברים שמשניתן פסק דין נסגר התיק ומסתיים ההליך.

סמכותו של בית הדין הרבני לצוות על עיקול נכסים, נעיר, קבועה גם בחקיקה ראשית, בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956, שסעיף 7ג(א) לו מורה:

 בית דין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסי נתבע שבידי הנתבע או שבידי התובע, וכן על נכסי הנתבע שבידי אדם אחר (בסעיף זה – המחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פירעונם ובין אם לאו, אם הוכח להנחת דעתו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי אי־מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

בענייננו מדובר בחשש כי אי־מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, ומשנטען כן ולא נטענו טענות שכנגד אף שניתנה למשיב ההזדמנות להעלותן רשאים אנו אף לקבוע כי הדבר הוכח להנחת דעתנו, ולפחות כל עוד לא נסתרו הדברים.

ואומנם כלפי לשונו של סעיף חוק זה יש אולי מקום לטעון כי "התיק סגור", ולפיכך עתה שוב אין בית הדין "דן בעניין שבשיפוטו", אלא שלדעתנו לא זהו פירושה של לשון המחוקק ושל כוונתו. את הוראת המחוקק יש לפרש כבאה להוציא מתן צו הנוגע לעניין שאינו נתון לסמכותו של בית הדין או שבית הדין אינו דן בו עדיין, כלומר טרם שהוגשה תביעה, ולא כבאה להוציא מתן צו לאחר שניתן פסק הדין. כך נותנת הדעת, שכן אין היגיון להניח שהסמכות לצוות על עיקול ולפגוע בזכויותיו של אדם ברכושו תהיה שעה שלא הוברר עדיין שאכן יש לאדם אחר זכות בו ולא תהיה שעה שזכותו של האחר כבר הובררה; כך נותנת הדעת שכן צו עיקול שניתן אינו עומד בתוקפו רק עד להכרעה בתביעה – ולאחריה מופנה התובע, אם זכה בתביעה, להוצאה לפועל, אלא כהוראת סעיף 7ג(ה) לחוק האמור "זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע", ומדוע אפוא לא יוכל צו כזה אף להינתן לאחר שזכה התובע בתביעתו; כך נותנת הדעת – ומכאן גם תשובה לטענה כי בקשות ממין זה אמורות להיות מוגשות לרשם ההוצאה לפועל דווקא – שכן סמכויותיו של רשם ההוצאה לפועל וכאמור בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, הן סמכויות, בעניינים מסוימים, כשל בית משפט, אך ברי כי לא ניתנו לו סמכויות מעבר לאלה של בית המשפט ולא באו סמכויותיו לגרוע משל בית המשפט, ובכלל בית משפט אף בית דין דתי, בעניין שבסמכותו, וכפי שנאמר אף בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, ויש שאף לפי חוק זה נתונה סמכות העיקול דווקא לבית משפט ולא לרשם (כך למשל בעיקול נכסי צד ג'), וכשם שבית המשפט מוסמך כפי שעולה מכך להטיל עיקול אף לאחר פסק דין, למרות שלשון תקנות סדר הדין האזרחי מדברות בעיקול הבא כסעד ביניים לתובענה, כך גם בית הדין – בנוגע לעניינים שבסמכותו – למרות הלשון "כשהוא דן" שיש לפרשה כאמור לעיל. ולבסוף מתבקשת פרשנות זו מכוחן של תקנות הדיון האמורות שיש לראותן כמשלימות לחקיקה הראשית ומפרשות אותה לפי העניין ולא כעומדות בסתירה לה.

סוף דבר

א.         יירשם עיקול כמבוקש, להבטחת קיום פסק הדין שניתן לזכותה של המבקשת, על זכויותיו של המשיב בדירה שב[…]

צו העיקול יעמוד בתוקפו למשך שישים יום ממועד חיתום החלטה זו, או עד להחלטה אחרת – המוקדם מבין השניים.

הצדדים רשאים להגיש בקשות להארכתו של הצו, לאי־הארכתו או לקיצורו בתוך שישים הימים האמורים.

ב.         החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י"ח באלול התשפ"א (26.8.2021).

הרב שלמה שפירא

הפוסט הטלת עיקול להבטחת קיומו של פסק דין לאחר שניתן פסק הדין והסתיים ההליך הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

חיוב המשיב בהסרה מיידית של העיקול הרשום על הנכס והבקשה לעיון חוזר ולביטול החלטה זו

לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי הקודמת שבה קבעתי:

בהחלטתי מכ"א באב התש"ף (11.8.2020) הוריתי:

לפניי בקשת המערערת בנוגע להסרת העיקולים […]

בהעדר תגובה או ככל שהתגובה לא תניח את דעתו ישקול בית הדין הן את חיובו של המשיב בתשלום […] שיכול שיהיה כקנס ואמצעי אכיפה של החלטת בית הדין […] כהוצאות משפט […] כדמי שימוש […]

בנוסף לאמור ייעתר בית הדין במקרה כזה […] לבקשה למינוי בא כוח המערערת ככונס נכסים על הנכס האמור והסמכתו לפעול בנוגע לנכס גם בשמו של המשיב אל מול ההוצאה לפועל או כל רשות רלוונטית אחרת.

לפניי עתה תגובת המשיב – תגובה שהוגשה באיחור […] כי עקב גילו ומצבו הרפואי הוא נמנע מלצאת מביתו […]

כאסמכתה לטענה מצורפת הודעה כתובה של 'שירותי בריאות כללית' […] הודעה כללית שנשלחת המסתבר לכלל לקוחות הקופה שמעל גיל מסוים וכדומה הממליצה להימנע מיציאה מהבית בשל גיל או מצב רפואי […]

אמינותו של הנימוק, שלא לומר תירוץ, מוטלת בספק רב גם נוכח הזמן הרב שהיה למשיב עד כה […]

המשיב מיוצג בידי בא כוחו, וגם לו לא היה מיוצג על דרך כלל יכול היה לשכור את שירותיו של עורך דין לצורך ביצוע חובתו זו […]

טרם נמשיך בציטוט ההחלטה נעיר כי בדברים דלעיל בא מענה לטענה בדבר מניעתו של המשיב לצאת מביתו, לשיטתו ועל בסיס נכונותי להניח כי טענתו זו – אף שלא כך התרשמנו ממכלול טיעוניו והתנהלותו – נטענה בתום לב ובמחשבה שאכן עשיית המוטל עליו מחייבת הגעה פיזית ללשכות ההוצאה לפועל.

למעשה אין גם הכרח בכך שכן אפשר להגיש בקשות לביטול עיקולים גם באמצעות 'האזור האישי' באתר ההוצאה לפועל. גם אם נניח שהמשיב אינו מודע לכך – חובתו הייתה לכל הפחות לפנות להוצאה לפועל עצמה או לבא כוחו כדי לברר את האפשרויות.

המשכתי וכתבתי בהחלטה האמורה:

הניחוח העולה מהדברים הוא ניחוח של הפרת החלטות שיפוטיות בתירוצי סרק, של רמיסתן ברגל גסה ושל עשיית המשיב דין לעצמו […]

לפנים משורת הדין, ומטעמי יעילות, אני מחליט מכל מקום ליתן הזדמנות נוספת ואחרונה למשיב להסדיר את הסרת העיקולים באמצעות בא כוחו כאמור או בעצמו, אך לא אאפשר את המשך גרירת הרגליים […]

א.       המשיב יסדיר את הסרת העיקולים […] בתוך חמישה ימים […] ללא כל תירוצים נוספים וללא כל בקשות ארכה נוספות […]

ב.       אם לא ייעשה כאמור ייעתר בית הדין לכל בקשה של המערערת כאמור בסעיף 4 להחלטה הקודמת שצוטטה לעיל ויחתום על כל פסיקתה שיגיש לו בא כוחה לשם השלמת כל הנדרש להעברת הבעלות בהתאם לפסק הדין – ולרבות הסמכתו לפעול בנוגע לנכס גם בשמו של המשיב וככונס נכסים, תוך ששכרו ישולם על חשבון המשיב.

ג.       לחילופין ייעתר בית הדין במקרה כזה לחיוב המשיב בקנס יומי מצטבר בסך של עד 1,000 ש"ח לכל יום עבודה נוסף שבו תתעכב הסרת העיקולים בהתאם לפסק הדין ולהחלטות שבאו בעקרותיו ועל פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956, וסעיף 6(1) לפקודת ביזיון בית משפט ובכפוף לקיום דיון – שייקבע למועד קרוב ככל האפשר ושאליו יוזמנו הצדדים – בהתאם לסעיף 6(2) לפקודה זו.

ד.       בנוסף יחויב המשיב כבר עתה במקרה זה בהוצאות משפט של עד 10,000 ש"ח לטובת המערערת ועד 10,000 ש"ח נוספים לטובת אוצר המדינה […]

למרות הדברים הברורים והנחרצים עומד המשיב במריו ואינו מבצע את המוטל עליו. חלף זאת הגיש באמצעות בא כוחו את הבקשה האמורה לעיון חוזר בהחלטתי.

דחיית הבקשה בשל אי־עמידתה בתנאי הסף לבקשות ממין זה

בקשה לעיון חוזר צריכה להסתמך על פי תקנות הדיון על טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות קודם ואף לכלול נימוקים לאי־הבאתם של הללו לפני בית הדין קודם שפסק את פסקו, היינו הסבר מה נתחדש.

לא כזו היא הבקשה שלפנינו, בא כוח המשיב מסביר כי יש פרטים ומסמכים שנמנע מלהגיש בבקשה הקודמת מתוך רצון לשמור על חיסיון רפואי של מרשו וכי עתה מחוסר ברירה הוא מציג אסמכתאות בדבר מצבו הרפואי, הנפשי בעיקר. הוא אף מוסיף כי אם גם בקשתו זו לא תועיל יוסיף ויגיש מסמכים נוספים שגם כעת הוא מבקש שלא להגישם.

די באמור לבדו כדי לדחות את הבקשה מכול וכול ואף לחייב בגינה בהוצאות משפט נוספות:

ראשית, עולה מהאמור שאכן אין כאן כל 'חדש' אלא טענות ישנות ומסמכים בעניינן שאותם בחר המשיב שלא להגיש טרם ההחלטה ועתה הוא מבקש להגישם – מה שאינו מקנה לו זכות לבקש עיון חוזר.

ואם לא די בכך, יש למשיב את עזות הפנים לטעון גם כי גם עתה אינו ממצה את טיעוניו וכי אם לא נקבל את בקשתו יוסיף עוד, כאמור.

כסבור הוא שיוכל להמשיך ולהתל בבית הדין ובמערערת ולעכב את ביצוע חובתו עד אין קץ: בכל פעם יבקש ארכה או עיכוב ביצוע ומשיידחה יבקש שנית בטיעונים חדשים – לא חדשים באמת, שלא יכול היה להביא קודם, אלא כאלה שביכר שלא להביאם עד כה, "לא חדש ממש אלא שנתחדשו גזרותיו"…

והמערערת הזוכה בדין, שתחכה…

הליך משפטי אינו 'תוכנית כבקשתך' ובעל דין המצטווה להגיב ונדרש לבסס את טענותיו במסמכים אינו רשאי לבחור להגיש רק חלק מטענותיו וראיותיו במועד שעליו הורהו בית הדין ואת היתר לשמור לשלב מאוחר יותר, משיקולי שמירת חיסיון או מכל שיקול אחר. מסמך התומך בטיעונו של אדם – רשאי הוא לבחור לוותר על הגשתו כמובן, אולם לבחירה זו יש מחיר, ומשנבחרה אי אפשר לשוב ולטעון ולשוב ולהגיש את הראיה מאוחר יותר.

דחיית הבקשה לגופה

מעבר לאמור ולמעלה מן הצורך:

מצב רפואי נפשי המקשה על המשיב לשתף פעולה, לפי הנטען, אינו פוטר אותו מחובותיו, אלא אם מדובר במצב נפשי כזה שבגינו אין האדם כשיר משפטית – ככל שבזה מדובר מצופה היה שיובאו מסמכים בדבר קיומו של הליך למינוי אפוטרופוס למשיב. מיותר לציין שלא זו בלבד שלא הובאו כאלה אלא שגם לא נטען כך.

בהחלטה קודמת הזכרנו כבר כי לדברי בא כוח המשיב עצמו הוא דווקא משתף פעולה יפה עימו לצורך עתירה לבג"ץ נגד פסק דינו של בית הדין – מסתבר אפוא שהקושי התפקודי מתבטא בעיקר כשהמשיב נדרש לפעולות משפטיות שבהן הוא חייב והמשרתות את האינטרס של המערערת, לא באלה שנעשות למען האינטרס שלו עצמו…

טיעון נוסף של בא כוח המשיב הוא כי לא התבקש לטפל בענייני העיקולים וכי לוּ התבקש לכך סביר כי היה מעביר את העניין לטיפולו של אחר שכן בדרך כלל אין הוא עוסק בענייני הוצאה לפועל – זמן רב לא נתקלנו בטיעון תמוה כזה. וכי האשמנו אותו במחדליו של לקוחו? ציינו כי לקוחו מיוצג ויכול להסתייע בבא כוחו וכי לו לא היה מיוצג היה יכול לשכור עורך דין לשם הסדרת עניינם של העיקולים, לא כי אכן שכר את בא כוחו לכך והלה התרשל – לו כך היה, היה מקום להטיל את ההוצאות על בא כוח המשיב אישית, לא על המשיב, ולא כך אמרנו. "לא התבקש" – זו אכן הטענה כלפי המשיב, מדוע, אם אינו יכול לפעול בעצמו, לא ביקש מבא כוחו לסייע? " לוּ התבקש היה מסרב" – לוּ כך היה, היה על המשיב לשכור למטרה זו עורך דין אחר, בדיוק כאשר אמרנו בנוגע לאפשרות שלא היה מיוצג כלל.

ועוד פנינה: בית הדין "התעלם […] כי פסק הדין ניתן ביום 18.3.20 בשיאה של תקופת החירום ובזמן שכולם היו בסגר ולשכת ההוצאה לפועל הייתה בפגרה" וכן התעלם מדחיית בקשת עיכוב הביצוע "רק ב־2.8.20".

שמא הוא עצמו מתעלם מפרט 'פעוט' – מחלוף למעלה מחמישה חודשים ממועד פסק הדין וזמן רב גם מתום הסגר ומשובה של הלשכה לפעילות. מה נפקא מינה עתה ממועד מתן פסק הדין ומהסגר שהיה אז?

אשר למועד דחיית הבקשה לעיכוב הביצוע בחר המשיב גם שלא לדייק, אם כי לא בפער גדול. זו נדחתה יומיים קודם למועד שבו נקב. מכל מקום הנחת המוצא של המשיב כאילו משביקש לעכב את ביצוע פסק הדין וכל עוד לא נדחתה בקשתו בפירוש רשאי הוא אכן לעכבו בפועל – מופרכת היא. ברירת המחדל אינה עיכוב פסק דין אלא אם נאמר שאין הוא מעוכב, אלא להפך: פסק דין חובה לקיים אלא אם ביצועו עוכב. הוסף לאמור את כל שתואר בהחלטה זו ובקודמתה (גם בחלקים שלא צוטטו לעיל) ואף בהחלטה בדבר עיכוב הביצוע וצא ולמד מכולם יחדיו על התנהלות המשיב, התעלמותו מהחלטות שיפוטיות, העיכובים שללא היתר, היותה של הבקשה לעיכוב ביצוע מעיקרה בקשת סרק וכו' ומכאן אתה למד גם מדוע לא היה כל מקום ליתן לו ארכה לאחר דחיית בקשת עיכוב הביצוע.

המשיב גם טוען כי הנסיבות אינן מצדיקות "הוצאות וקנסות בשיעור כה גבוה":

נבהיר כי לעת עתה לא הוטלו קנסות, אלא שהובהר כי אם נתבקש נקיים דיון בהטלתם, עד לתקרה שהגדרנו, על פי פקודת ביזיון בית המשפט. את הטיעונים בעניין גובה הקנס והמידתיות ישמור נא המשיב לאותו דיון, ומוטב שיחסוך זאת מעצמו ומעימנו בקיום חובתו ללא אמצעי אכיפה אלה.

אשר לחיובי ההוצאות – הללו אינם תוצר של נזקי המערערת ממחדליו בהיבט של יכולתה לממש ולנצל את נכסיה, שעליהם הוא טוען כי היא יושבת בבית וכו', אלא של ההליכים, הטרחת המערערת שוב ושוב והטרחת בית הדין שוב ושוב, זו משמעות המונח "הוצאות משפט". ובתחום זה של כמות הטרחה וההליכים הנדרשים כדי שיבצע המשיב חובה פשוטה המוטלת עליו – דומה כי לו הייתה מתקיימת תחרות היה המשיב קוצר את אחד מן הפרסים הראשונים…

המשיב גם מייעץ לנו, או שמא למערערת, כי לשם הסרת העיקולים אפשר לפנות לצד ג' שלבקשתו הוטלו. יואיל נא לחסוך לנו את עצותיו, לא ביקשנו אותן אלא הורינו לו את חובתו. העיקולים הוטלו בשל חובות המשיב, הוא שצריך ושנדרש לפעול להסרתם – בין שיעשה זאת באמצעות פנייה לצד ג' האמור ובין שיעשה כן באמצעות פנייה ללשכת ההוצאה לפועל, זה כבר אינו מענייננו. אין זו חובתה של המערערת וודאי לא של בית הדין, צד ג' גם אינו כפוף לסמכותו של בית הדין ואין בית הדין יכול לצוות עליו. ייתכן שאם אין המשיב ממלא אחר הוראות בית הדין יזדקק בא כוח המשיבה לפעול להסרת העיקולים באמצעות פנייה להוצאה לפועל ובסיוע בית הדין, כאמור בהחלטות הקודמות, וייתכן שיפנה גם לצד ג' האמור – אם כך ואם כך יהיה זכאי גם לשכר טרחתו על חשבון המשיב, החובה היא מכל מקום של המשיב ולא שלו.

טיעוניו האחרונים של המשיב נוגעים לפרק הזמן של "חמישה ימים" שקצבתי בהחלטה האחרונה. אזכיר בעניין זה כי הבהרתי כבר בגוף ההחלטה כי לא אקבל בקשות ארכה ותירוצים.

המשיב טוען כי ההחלטה הגיעה לידיו יום לאחר נתינתה ולא בו ביום, אכן כך אנו למדים גם ממחשבי בית הדין, אלא שבכך אין אלא כדי להוסיף יום אחד למניין הימים – אין זו עילה לבקש את שינוי ההחלטה אלא לפרשנות שלה שאומנם לא נכתבה ככזו בדברי המשיב, אבל נכונה היא: אומנם אין הוראה מפורשת כזו, אולם מתקנות קלג(2) וקלח(2) לתקנות הדיון רשאים אנו ללמוד גזרה שווה להוראות אחרות שמוגדר בהן מניין ימים המתחיל ביום הינתן פסק דין או החלטה ולקבוע כי משניתן זה שלא בנוכחות הצדדים יימנו הימים ממועד הגיעו לידיהם, בענייננו יום לאחר חיתום ההחלטה.

לעומת זאת לטענת המשיב לתיקון ההחלטה משום שבתוך חמשת הימים נכללו ימי שישי ושבת – אין מקום אף כפרשנות. שבת אינה נמנית במניין הימים בהתאם לתקנה רד(2) שעה שהיא היום האחרון בתקופה. לא בכך עסקינן. יום שישי מובא במניינם במקום שפגרות מובאות במניין וכזו היא ההחלטה האמורה.

אוסיף ואבהיר: גם הארכה של חמשת הימים ניתנה לפנים משורת הדין, ובמסגרת זו של לפנים משורת הדין די היה לפי העניין אף ביום אחד, ולכל היותר יומיים–שלושה אם נדרש המשיב גם לחפש אחר האסמכתאות לפירעון חובו טרם יגיש את בקשתו לביטול העיקול. חמישה ימים ניתנו משום שהבאתי בחשבון שתיכלל בהם השבת ושאף ביום שישי אולי לא יוכל המשיב להסדיר את עניינו מול ההוצאה לפועל.

את טענותיו מקנח המשיב באמירה כי רשות ההוצאה לפועל מצויה כעת בתקופת פגרה ולכן לא יכול היה לבצע את הנדרש. גם לטענה זו אין כל מקום – כפי שכבר הוזכר לעיל את הבקשה לביטול העיקול יכול החייב, המשיב בענייננו, להגיש בעצמו או על ידי בא כוחו גם בפגרה באמצעות 'האזור האישי' באתר ההוצאה לפועל. הטיפול בבקשתו אומנם אפשר שלא היה נעשה מייד – וכך גם לו אכן פנה, ואף שלא בפגרה, ללשכת ההוצאה לפועל – אולם הוא את המוטל עליו היה עושה, ולו הציג לפנינו אסמכתה שכך פעל במקום לגבב תירוצים מן הגורן ומן היקב, מובן מאליו שלא היינו נזקקים להסמיך את בא כוח המערערת לפעול במקומו או לנקוט באמצעי אכיפה.

סוף דבר

א.         בקשת המשיב לעיון מחדש בהחלטה הקודמת ולביטול ההחלטה – נדחית.

ב.         בא כוח המערערת יגיש לבית הדין פסיקתה לחתימה, וכן כל בקשה שלה הוא נזקק, לשם הסמכתו לפעול בנוגע לנכס ולביטול העיקולים עליו במקומו ובשמו של המשיב.

ג.          כמו כן רשאית המערערת לבקש לפעול נגד המשיב בהליכי ביזיון בית המשפט.

ד.         בא כוח המערערת רשאי לבקש מבית הדין לפסוק את תשלום שכר טרחתו בגין הפעולות הנ"ל על חשבונו של המשיב. הכרעה בעניין תתקבל לאחר מתן זכות התגובה למשיב והגבייה תהיה מהסכום שהופקד בקופת בית הדין בתמורה לחלקו של המשיב בנכס.

ה.         בהתאם לאמור בהחלטה קודמת כי נחייב את המשיב כבר עתה בסכום של "עד 10,000 ש"ח" – הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה, וכך גם לטובת המערערת, ולאור כל האמור לעיל יש להורות על חיוב כאמור.

מכל מקום לאחר שיקול דעת שבגדרו מצאתי לנכון לראות באמור בבקשת המשיב 'נסיבות מקלות' שבגינן יש מקום לראות את אחריותו להוצאות המשפט כמופחתת, אני קובע כי בשלב זה יועמדו ההוצאות על סך של 2,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה וסכום זהה לטובת המערערת.

סכומים אלה ינוכו אף הם מהסכום שהופקד בקופת בית הדין לטובת המשיב ולפיכך פטורה מזכירות בית הדין מן הצורך לדוור החלטה זו למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.

האמור בסעיף זה יסויג מכל מקום כדלהלן:

על פי דין תורה לכאורה צריך חיוב הוצאות משפט, ככל דיני ממונות, להיפסק בשלושה ולא בדן יחיד. הדברים אמורים בייחוד בהוצאות שלטובת המערערת (שכן ההוצאות שלטובת אוצר המדינה הן כתשלום בעבור השירות שנותנת המדינה באמצעות רשויותיה, בית הדין במקרה זה, והפונה לקבלת שירותים אלה עושה זאת בידיעה ובהסכמה כי ייגבה ממנו תשלום זה בעבורם במקרה שבו מאפשרים זאת החוק ותקנות הדיון ועל פי שיקול דעתם של הדיינים, לאו דווקא שלושה).

פסיקה ביחיד יכולה להינתן לכאורה רק בהסכמת הצדדים.

לפיכך תעוכב הגבייה בפועל בשלושים יום שבמהלכם יוכל כל אחד מהצדדים לבקש כי פסיקת ההוצאות תיעשה בשלושה. יובהר מכל מקום כי אם יתבקש בית הדין לדון בכך בשלושה – לא בהכרח שתהיה מסקנתו כפופה לאמור לעיל בנוגע לאחריות המופחתת, וכל הסכום של 20,000 ש"ח (עד מחציתו לטובת המערערת ועד מחציתו לטובת אוצר המדינה) יועמד לדיון (בשלב זה ובלי לגרוע מהאמור בהחלטה הקודמת שאפשר גם שייטענו ויוכחו הוצאות שמעבר לכך בהמשך).

אם לא תוגש בקשה כאמור נראה זאת כהסכמה לפסיקת ההוצאות האמורות בדן יחיד ולהעמדתם על הסכום של 2,000 ש"ח למערערת וכמו כן לאוצר המדינה, אם כדין ואם כפשרה המתחשבת בנסיבות וכאמור לעיל.

ו.          החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י"ג באלול התש"ף (2.9.2020).

הרב יעקב זמיר

הפוסט חיוב המשיב בהסרה מיידית עיקול הרשום על הנכס למרות השתמטותו מכך באמתלאות של מגבלות רפואיות ואחרות הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

1. העובדות בקצרה

בין הצדדים מתנהלים הליכים בבית הדין הרבני. הבעל כרך בתביעתו את נושא הרכוש.

הנוגע לענייננו הוא מעמדה המשפטי של חברת "[ב' מ' ע' בע"מ]" (להלן: "החברה"), כצד להליך בבית הדין הרבני כאשר בעבר הייתה החברה חברה משפחתית בבעלות הצדדים (80% בבעלות הבעל לשעבר ו־20% בבעלות האישה). ואולם לאחר שהחליט התובע ביום 18.1.2008, באסיפה כללית, על ביטול מינויה של האישה כדירקטורית בחברה ועל ביטול זכויות החתימה שלה בחשבון החברה, נותר התובע מנהל יחיד בחברה וגם בעל המניות העיקרי.

במסגרת הליך שהתנהל בין האישה לחברה בבית הדין האזורי לעבודה, התקבלו תביעותיה של האישה באופן חלקי, ונפסקו לאישה כספים מהחברה בגין דמי הבראה ופיצויי פיטורין משוערכים ליום 10.3.2015 בסך של כ־ 236,090 ₪.

התובע הגיש בקשה דחופה לבית הדין כדי שזה יורה על עיכוב חלקי של התשלום בהתאם לפסק הדין של בית הדין לעבודה. בבקשתו טען כי חלקו עומד על סך של 104,099 ₪, וכן חלקו בקופת גמל "גדיש" עומד על 77,380 ₪.

בסיכומה של חוות הדעת של האקוטאר מר נתן שטרנפלד, עולה כי חלקו של התובע בכספים הוא 181,479 ₪, כך שאם בית הדין לא ייעתר למבוקש, הרי ייווצר מצב אבסורדי שכן חלקם של הכספים אותם חבה האישה לתובע יועברו על ידי החברה במלואם לאישה.

ביום ג' בניסן תשע"ה (23.3.2015) נעתר בית הדין למבוקש והורה על עיכוב ביצוע תשלום הכספים עד לקבלת תגובת ב"כ האישה. צוין כי עם קבלת התגובה ייתן דעתו בשנית לעניין ביטול או המשך קיום הצו.

ב"כ האישה שלח תגובתו ביום כ"ג בניסן תשע"ה (12.4.2015), ובה טען כי אין ולא היה לבית הדין סמכות להוציא את הצו מתחת ידו.

כאמור לעיל, עלינו לברר האם יש ממש בטענת ב"כ האישה כי צו העיכוב ניתן שלא בסמכות.

2. המסגרת המשפטית

כלל הוא ואין חולק כי מבחינה משפטית החברה היא אישיות משפטית נפרדת והיא נחשבת כצד ג' בכל הקשור לבירור סוגיית הרכוש וזכויות הצדדים במסגרת ההליכים המתנהלים בין הצדדים בבית הדין הרבני, הגם כי לתובע ולנתבעת יש בה מניות הרשומות על שמם.

בשונה מבית המשפט לענייני משפחה אשר מוסמך לצרף לדיון גם חברות בע"מ שיש למי מבעלי הדין חלק בהן, בית הדין הרבני אינו יכול לעשות זאת.

יחד עם זאת, גם אם בית הדין אינו מוסמך לצרף צד שלישי לדיון, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להכריע בסכסוך במישור היחסים שבין בני הזוג עצמם (ראה: תיק (רב'־גדול) 10906־21־1 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 4.2.2007)).

כמו כן, ראה בתיק (רבני גדול) 3508־64־1 פלונית נ' פלוני, (9.3.2010)) שם נאמר בזה הלשון:

"מעורבות של צד ג' בסכסוך בין בני זוג אינה נוטלת מבית הדין את הסמכות לפסוק ולהכריע בסכסוך גופא ובאיזון משאבים בין בני הזוג עד כמה שהדבר ידרש. מעורבות זו רק מגבילה את תוצאות הפסיקה לבני הזוג ולא לצד ג'. ביהמ"ש למשפחה לעומת זאת מוסמך לצרף לתובענה צד ג' כאשר הדבר נחוץ לצורך בירור התובענה וההכרעה בה…"

ובהמשך:

"במקרה מתאים, אם בן הזוג האחר יצליח להרים את נטל ההוכחה כי לבן זוג זכויות ממוניות בחברה אך אלו הוברחו על ידי רישומן על שם צד שלישי בנאמנות, יוכל בית הדין לחייב את בן הזוג לשלם את שווי הזכויות או לאזנן בדרך שבית הדין ימצא לנכון וצודק. החברות עצמן, כשם שהן נפרדות לעניין התחייבויותיהן כך הינן נפרדות לעניין הפסיקה. פסיקת בית הדין תחייב את בני הזוג ולא את צד ג' כאמור.

ובהתאם לאמור בית הדין יכול לפעול כדי לברר את זכויותיו של הבעל במגרש עליו בנוי בית הצדדים, על ידי הזמנת עדים הוצאת צווים ועוד, אלא שכאשר תינתן הפסיקה היא תחייב את בני הזוג בלבד." (ההדגשות הוספו).

בנסיבות ענייננו נראה אפוא כי המסקנה המתבקשת היא כי לבית הדין אין סמכות ליתן צווים ולהורות לחברה דבר בנוגע לתשלומי הכספים שחבה החברה, שהיא צד ג', כתוצאה מהליכים משפטיים שהתנהלו בבית הדין לעבודה או בשאר ערכאות אזרחיות שונות.

יחד עם זאת, נראה, כי במסגרת איזון המשאבים ומתן פסק דין בנושא הרכוש של הצדדים, בית הדין מוסמך לשקול את האמור בחוות דעתו של רו"ח מר נתן שטרנפלד מיום 10.3.2015, לעניין חלקו של התובע בכספים שהתקבלו אצל האישה על פי פסק הדין של בית הדין לעבודה. יש לזכור כי הזכות לכספים אלו נצמחה אצל האישה בתקופת החיים המשותפים, ולפיכך הם בני איזון במסגרת חלוקת רכוש הצדדים.

2.1. הטלת צו עיקול זמני

בית הדין מוסמך להטיל עיקול זמני על חלקו של הבעל בכספים הנמצאים אצל החברה. חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז־1956, קובע כך:

"עיקול זמני

7ג.     (א) בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסי נתבע שבידי הנתבע או שבידי התובע, וכן על נכסי הנתבע שבידי אדם אחר (בסעיף זה – המחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פירעונם ובין אם לאו, אם הוכח להנחת דעתו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

(ב) אין לעקל נכס הפטור מעיקול על פי דין.

(ג) המחזיק רשאי להגיש לבית הדין התנגדות לעיקול; התנגד המחזיק לעיקול, רשאי מבקש העיקול להגיש לבית המשפט לעניני משפחה, שבתחום שיפוטו נמצא בית הדין מטיל העיקול, בקשה לאישור העיקול.

(ד) הגיש מבקש העיקול בקשה לאישור העיקול, יעמוד העיקול בתוקפו עד להחלטה בבקשה או עד לדחיית תביעת התובע או ביטולה, לפי המוקדם; לא הגיש מבקש העיקול בקשה כאמור – יפקע העיקול.

(ה) זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע.

(ו) בסעיף זה, "בקשה לאישור העיקול" – כמשמעותה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד־1984 (בחוק זה – תקנות סדר הדין האזרחי) ."

מכוח הוראת הסעיף 7ג(א) הנ"ל, בית הדין הרבני רשאי להטיל עיקול מתאים על חלקו של התובע בכספים, כדי למנוע חששו כי יועברו כספיו לידי האישה, ולאפשר לו בסופו של יום, לאחר מתן פסק דין בעניינם של הצדים להיפרע את חלקו.

עוד לעניין זה ראה בתמ"ש (נצ') 39711־04־12 ע.ב.א נ' ד.ב.א (פורסם באתר נבו, 13.6.2012) ניתן ע"י כב' השופט אסף זגורי.

3. הכרעה

לאור האמור לעיל, נראה כי אפשר לראות את הצו מיום 23.3.2015, בו הורה בית הדין על עיכוב תשלום הכספים, כצו עיקול זמני על חלקו של הבעל בכספים הנמצאים אצל צד ג' – חברת [ב' מ' ע' בע"מ].

העיקול יישאר בתוקפו.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.    

ניתן ביום כ"ו בניסן התשע"ה (15/04/2015).

הרב דניאל אדרי – אב"ד                    הרב אייל יוסף                           הרב דוד בר שלטון

הפוסט עיקול על נכסי בן זוג המוחזקים על ידי צד ג הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

עיקול נכסים לצורך גביית כתובה

בתיק זה ניתנה החלטה בהרכב מלא בתאריך כ"ב באדר תשע"ט (29/3/19) ובה נדחתה הבקשה להטלת עיקול לצורך גביית הכתובה בעתיד. בפסק דין זה ניתנים נימוקים נוספים.

המקרה

הוגשה תביעת כתובה בתאריך כ"ז אדר א' תשע"ט (4/3/2019). ערך הכתובה הנדוניא והתוספת  הנקוב בשטר הכתובה עומד על סך מיליון דולר. בתאריך זה הוגשה בנוסף בקשה ע"י האישה למתן צווי עיקול להבטחת תשלום הכתובה והתוספת. לצדדים חמישה נכסי דלא ניידי משותפים. מלבד נידון כתובה מוגזמת שיש לדון במקרה דנא, יש לברר האם מבחינה הלכתית יש מקום לעיקול נכסים לצורך גביית הכתובה העתידית וכמו דין חוב רגיל או שמא שונה דין הכתובה. נברר להלן את דיני עיקול בחוב רגיל ולאחר מכן נדון בעיקול לצורך כתובה ונדוניה.

המקורות לעיקול נכסים לצורך חוב שלא הגיע זמן פרעונו

דעת הרא"ש – לעקל

הרא"ש במסכת בבא קמא (פ"א סי' ה) כתב:

" [..] וכן נמי מי שבא לפני ב"ד ואומר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי לנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי ומבקש שיעכבו ב"ד הנכסים עד שיתברר תביעתו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע זמנו עדיין ובא בתוך הזמן וטען כזאת, הכל לפי הענין ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן, מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או עד שיגיע זמן השטר.  וכן מצאתי בשם הגאון ז"ל כתוב דתקנתא דרבנן הוא באיניש דמפסיד נכסיה משום השבת אבידה.

ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד. וכן נמצא תשובה לרב אלפס ז"ל דלא מצי למימר אחוי טירפך ואשלם לך אלא היכא דאית ליה נכסי דסמיך עלייהו הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי א"ל אדהכי והכי אכלת לזוזא וליכא לאישתלומי מינך"

ובספר התרומות שער ט"ז (ח"ג אות א) הביא את השאלה והטעים כי הצד לומר שאין ניתן לעקל לצורך גביית החוב לכשיגיע זמן פרעונו, הוא משום שמלוה להוצאה ניתנה ועל דעת כך ובתנאי זה ניתנה ההלוואה שאם ימצא ממה לגבות בעת הפירעון, אזי ייגבה החוב, אולם אם לא ימצא ממה לגבות אזי יפסיד המלוה, וכך כתב:

"והיכא שלוה לזמן ובתוך הזמן ראה המלוה שהלוה מבזבז ומפקיר את נכסיו ואין לו כי אם מטלטלין, שאלו היו לו קרקעות אם מוכרן ומבזבז דמיהן לא היה נפסד המלוה בכך, שהרי טורפן, אך כשאין לו אלא מטלטלין בזה יש לחוש למלוה לפסידת חובו ותובע את שלו מהו, מי אמרינן לאו כל כמיניה דכיון דמלוה להוצאה ניתנה אדעתא דהכי אוזפיה, דאי משכח ממאי לגבות בזמניה גבי ואי לא פסיד"

דעת רב יהודאי גאון ודעת הרמב"ן – אין לעקל, דעת הרי"ף – לעקל

ובהמשך דברי התרומות כתב:

וכן מצוי בתשובה לרב יהודאי גאון ז"ל שהמלוה שבקש ללכת למדינת הים ולא הגיע זמן פרעון אין לו לתבעו ואין לומר לו תן לי ערב. או דילמא אמטלטלי נמי חיישינן דילמא שמיט ואכיל להו לוה וכי מטיה זמניה ליכא לאשתלומי מיניה.

והרב אלפסי בתשובה הולך על דרך זו וזה תופסה, ראובן מכר שדה לשמעון ונטל הממון ויצאו עליה עסיקין, ובא לבית דין וטען, חושש אני שמא תאבד ממוני ואם תצא השדה מידי לא אמצא לך כלום, קנה באותו ממון קרקע שאם יערער עלי אדם שאטרוף אותו. והשיב, טענה יפה היא [..] ומצינו רבותינו שמקפידין וחסין על בני אדם שלא יאבד ממונם [..] אלה הם דבריו.

ומפני שנסתפקתי בהכרעתם שאלתי בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל. וזה אשר השיב [..] לא מצינו בתלמוד למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בב"ד משום חששא זו שמא יזכו אחרים בממונו [..] אבל מלוה למי שאין לו נכסים, וכן הלוקח ממי שאין לו קרקע אחר הוא רוצה ליזוק בנכסיו, מה נעשה לו, לכשיבא זמן חובו הרי הדין ביניהם [..] בדיני ממונות עד שיתחייב אין תופסין ממנו.

וסוף דבר גבי מלוה ולוה אין בית דין נזקקין להם עד שיגיע זמנם, אבל גבי מוכר שמא יש לדון כדברי רבינו ז"ל, מפני שהוא קרוב למקח טעות, וכל שכן היכא דאתנהו לזוזי דיהיב ליה, כדאמרינן עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, ועוד נתישב בדבר, ע"כ.

נמצא כי דעת רב יהודאי גאון, הרמב"ן ובעה"ת שאין לעקל מנכסי הלווה קודם שהגיע זמן הפירעון גם אם הלווה מבזבז נכסיו או מבריחם. לעומתם, הרי"ף והרא"ש חלקו וסברו שינתן לעקל כדי להציל עשוק מעושקו.

דעות הפוסקים להלכה בעיקול נכסים

הטור חו"מ (סי' עג) פסק כדעת אביו הרא"ש וכדעת הרי"ף ודעימיה וז"ל:

"לוה לזמן ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע ותובע המלוה שלו, כתב הרמב"ן שאין ב"ד נזקקים לו עד שיגיע זמנו וכ"כ רבי יהודאי גאון, לוה שבקש לילך למדינת הים ולא הגיע זמן הפרעון אין לו לתובע לבקש ממנו ערב שלא ניתנה מלוה ליתבע קודם הזמן כלל.

אבל רב אלפס כתב בתשובה, ראובן שקנה שדה משמעון ויצאו עליה עסיקין ובא לב"ד וטוען אני חושש שמא תצא השדה מידי ואני חושש שתאבד ממונך ולא אמצא לך כלום, קנה באותו ממון קרקע כדי שאטרוף אותו, שומעין לו. וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל, מי שיש לו שטר על חבירו ולא הגיע זמנו ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר מצאתי מנכסי פלוני, ואני ירא שמא יבואו לידו ויבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי ומבקש מב"ד שיעכבו הנכסים עד שיגיע זמן השטר, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו או שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצווה הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר"

והנה, הבית יוסף שם הביא את דעות הראשונים החלוקות בעניין והכריע להלכה כדעת הרי"ף והרא"ש, וכך כתב:

"לוה לזמן וכו', כתב הרמב"ן שאין בית דין נזקקין לו וכו'. דברי ה"ר יהודאי והרי"ף והרמב"ן (שו"ת סי' כה) כתובים בארוכה בספר התרומות שער י"ו (ח"ג סי' א). וכתב שם בשם הרמב"ן, אבל גבי מוכר שמא יש לדון כדברי הרי"ף מפני שהוא קרוב למקח טעות וכל שכן היכא דאיתנהו לזוזי דיהיב ליה כדאמרינן (ב"ק ט.) עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו עכ"ל. ונמוקי יוסף כתב בסוף יש נוחלין (ב"ב סה. דבור ראשון) תשובת הרי"ף וזה לשונה, מבזבז נכסיו או רוצה ללכת יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פרעון כדי שלא יהא כל אחד לוה מחבירו ומבזבז נכסיו או הולך למדינת הים ונמצא נועל דלת בפני לווין עכ"ל.

ומ"ש רבינו בשם הרא"ש מי שיש לו שטר על חבירו ולא הגיע זמנו וכו'. בפרק קמא דבבא קמא (סי' ה) ובתשובות כלל צ"ז (סי' ד) כתב שכן דעת הגאונים והרי"ף. ועיין בהריב"ש סימן ק"ט ובתשובות הרשב"א (ח"א) סימן תתק"ח ואלף קי"א.

ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן וכבר פסקתי כן בתשובה (אבקת רוכל סי' קס"ב) הלכה למעשה והסכימו עמי חבירי"

וכך קבע הבית יוסף להלכה בשו"ע חו"מ שם (סעי' י) מבלי להזכיר את הדעות החולקות, וכך כתב:

"מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר, מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר. וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שהלוה רוצה לילך למדינת הים, ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב, שומעין לו"

אולם הרמ"א בהגהתו שם הביא להלכה מנהג שהשתרבב להקל בענייני עיקול על פי תשובת תרומת הדשן, וכך כתב:

"הגה, והוא הדין בכל מקום שנראה לבית דין לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סי' ס"ד). ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי (ת"ה סימן ש"ה)"

יסוד הש"ך (על פי דברי הים של שלמה) בדין עיקול –"אין לך בו אלא חידושו"

והנה, היה מקום להרחיב הלכה זו של עיקול נכסים למקרים נוספים וכמו נשוא פסק הדין – עיקול לגביית כתובה וכיוצ"ב. אולם הש"ך השריש וייסד הוראה יסודית בנושא העיקולים ככלל. וכך כתב שם סקל"ד, וז"ל:

"הלוה מבזבז נכסיו כו'. דוקא מבזבז, אבל אם אינו מבזבז, אף על פי שמתמוטט מידי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפילו במטלטלין, לא יוכל המלוה לעכב תוך הזמן, כן כתב מהרש"ל (ביש"ש) פ"ק דב"ק סי' כ' [..] כן נראה עיקר לדינא, דהא בלאו הכי רב יהודאי גאון והרמב"ן והרשב"א בתשובה (ח"א) סי' (אלף) תתק"ח והריב"ש סי' ק"ט חולקים, וכדבריהם משמע לכאורה עיקר בש"ס. ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר, מ"מ אין לך בו אלא חידושו"

הש"ך עוסק בשתי אפשרויות. האחת, נידון הראשונים והשו"ע שהוא באדם המבזבז נכסיו וגורם בזדון לכך שלא תתאפשר גביית החוב כאשר יגיע זמן פרעונו. השניה, כאשר האדם אינו פועל בזדון, אולם נכסיו יורדין ומתמוטטין, ויש חשש כבד ומבוסס שלא תתאפשר גבייה בעת בא זמן הפירעון, אולם האדם מבחינתו אנוס בדבר. בנידון השני קובע הש"ך כי על אף החשש הנזכר, מ"מ כיון שעצם ההלכה שמעקלים היא חידוש בפני עצמו לדעתו וכי מהגמרא משמע לדעתו כראשונים שאין מעקלים בכל מקרה (הרמב"ן רבי יהודאי גאון ועוד), אזי אף שהבית יוסף הכריע כהרא"ש והרי"ף ואף לא הביא בספרו בשו"ע את שיטת הראשונים החולקים, מ"מ דיינו במה שחידש הוא להלכה ואין לך בו אלא חידושו ולכן במקרה שהאדם מתמוטט מנכסיו שלא בכוונת זדון, לא ניתן לעקל את נכסיו למרות החשש הנזכר.

להכרעה זו ישנה השלכה לנידון עיקול לצורך הכתובה שלגביה ישנן סברות רבות כי אין לעקל לצורך גבייתה וכפי שנרחיב להלן, וממילא שייכת בה סברת הש"ך כי אין לך בו אלא חידושו.

בנוסף, נראה לכאורה מדברי הש"ך שהוא לא פוסק כדברי תרומת הדשן המובאים ברמ"א שם שנשתרבב המנהג לעקל גם אם אין אמתלה מספיקה לדבר. כאמור נראה כי העיקרון של "אין לך בו אלא חידושו" שייך גם בכהאי גוונא. וק"ו הוא שאם אין לעקל כאשר נכסיו מתמוטטין כאשר החשש שלא יהיה ממה לגבות הוא סביר, כ"ש שיסבור שאין לעקל ודלא כתרומת הדשן.

ביאור חידושו של תרומת  הדשן

עוד יש לציין שגם לשיטת התרה"ד, נראה ברור שגם למנהג שהשתרבב יש צורך בעילה בסיסית לעיקול אף שאינה עילה ואמתלה ברורה. שהרי לשון הרמ"א היא: "ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי" ומשמע שצורך מסוים לשם הטלת העיקול עדיין נדרש. כך גם משמע מדברי תרומת הדשן עצמו שם שכתב וז"ל:

"ואפשר שע"י שהנהיגו ב"ד לעכב ולצוות בכהאי גוונא, נשתרבב המנהג לפעמים ע"י הכרת פנים עד שנתפשט לעכב ולצוות אפי' היכא דליכא אמתלא יפה בדברי המעכב והמעקל"

ומשמע שרק "לפעמים" נשתרבב המנהג ע"י "הכרת פנים", ומשמע שהועלה חשש לביה"ד ואף שאין "אמתלא יפה" כלשונו, מ"מ אמתלה מסוימת שאינה "יפה" דיה, נדרשת לשם העיקול גם לפי מנהגו של תרומת הדשן.

מנגד התומים (שם סקל"ט) סבר כשיטת הש"ך וביסודו ש"אין לך בו אלא חידושו"  וכך כתב:

"מבזבז נכסיו, פירוש מפזרן שלא כדת, ואם כן זה חלק אדם רע שמפסיד ממון אחרים, ולכך ניתן להציל ממון חבירו, אבל אם אין מבזבז, רק נכסיו הולכין לטמיון יום ביומו בצוק עתים וכדומה, מכל מקום אין רשות ביד בית דין לעקלו קודם זמנו, ים של שלמה (ב"ק פ"א סימן כ), והסכים עמו הש"ך (סקל"ד)" כשיטת הש"ך והתומים גם פסק בשער המשפט שם סקי"ב.

משמע אפוא כי לדעת השו"ע שלא הביא את דברי תרומת  הדשן וכן דעת היש"ש, הש"ך, התומים והשער המשפט אין לעקל אלא באמתלה ברורה שהלווה מבזבז בזדון את נכסיו וגורם לכך שלא תהיה אולי אפשרות לגביית החוב, ומשום כך ניתן לעקל הנכסים אף קודם זמן הפירעון. אולם במתמוטט בנכסיו שלא באשמתו ושלא בזדון או כאשר אין אמתלה יפה כולי האי לא ניתן יהיה לעקל לדעתם.

כשהלוה מוחזק אם יוכל לתפוס כדי לעקל בחוב

ובשער משפט שם הוסיף:

" [..] ונראה דדוקא להוציא מיד הלוה הדין כן אבל אם באו מעות הלוה ליד המלוה עצמו תוך הזמן, אין מוציאין מיד המלוה להחזירו ללוה. וראיה לזה מדברי הריב"ש בסי' ק"ט שהסכים לדברי הרמב"ן [..] ומ"מ כתב שם בשם הרשב"א שאם באו מעות הלוה ליד המלוה תוך הזמן אין מוציאין מיד המלוה ליתן ללוה דבמקום פסידא חוששין [..] אלמא כל היכא דאיכא פסידא מבוארת אין מוציאין מיד התופס ע"ש, ואם כן הוא הדין לדידן במתמוטט מידי יום יום אף על פי שהלוה לא פשע מידי, מ"מ כשתפס המלוה אין מוציאין ממנו ליתנו ללוה דבמקום פסידא חוששין"

ויתכן כי כל חידושו של השער המלך על פי הריב"ש שכתב שאם המלווה תפוס במעות הלווה, יכול לתופסם גם במתמוטט, עוסק דווקא במתמוטט שיש חשש כבד ורציני שלא יהיה ניתן לגבות החוב כשיגיע זמן הפירעון. אולם כאשר אין חשש כל כך ורק חשש קל, יתכן לדעתו על פי עיקרון שיטת הש"ך והתומים, שלא ניתן יהיה לעקל אפילו בדרך של תפיסה בממון שבידיו של המלווה קודם הגיע זמן פירעון ההלוואה. וצריך ביאור.

המקורות בראשונים לשאלת עיקול נכסים לשם גביית כתובה – האם שונה דינה מחוב רגיל

החקירה בנידון דנן היא אם חוב הכתובה דומה לחוב רגיל ונאמרו בה דיני העיקול, או שהגדרת חוב הכתובה שונה במהותו תכלית שינוי מחוב רגיל ולא ניתן יהיה לעקל לצורך גבייתה העתידית. שני הצדדים העיקריים של חקירה זו הם: האם חוב הכתובה חל מיד בעת הנישואין ומועד הגירושין או מיתת הבעל הם רק זמן פירעון וככל חוב בעלמא, או שמא לא חל החוב כלל עד למועד הגירושין או האלמנות. ולהלן נרחיב בדבר ואף נביא צדדים נוספים.

דעת הר"ן – חובת הכתובה חלה בזמן הנישואין

ובמסכת כתובות (פא, א – ב) איתא:

"שלח ליה רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זירא, ומי נתנה כתובה לגבות מחיים (ופרש"י: כתובת יבמה לגבות מחיים דיבם). והתניא, ר' אבא אומר, שאלתי את סומכוס, הרוצה שימכור בנכסי אחיו (שם: לאחר שכנס את יבמתו ואמרן לעיל כל נכסיו אחראין לכתובתה). כיצד הוא עושה, אם כהן הוא, יעשה סעודה ויפייס, אם ישראל הוא, מגרש בגט ויחזיר (ומגבה את כתובתה ומוכר מה שירצה [..]). ואי סלקא דעתין נתנה כתובה לגבות מחיים, נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבין [..]"

וכתב שם בחידושי הר"ן בזה הלשון:

"ומי נתנה כתובה לגבות מחיי' והא תניא וכו', ואם תאמר אפילו לא נתנה כתובה לגבות מחיים אם רצה לפרוע חובו תוך זמנו כדי לסלק שעבוד מעליו אינו רשאי, וזה סיוע לר"מ במז"ל שכתב ג"כ. אבל הרשב"א נ"ר כתב שיכול הלוה לפרוע למלוה תוך זמנו ואין המלווה יכול לעכב בידו, והכא שאני כתובה משום דכל זמן שעומדים המעות ברשותו לתועלת דידה הוא, וכיון שכן אינו יכול לפרוע. אבל גבי בעל חוב דעלמא דלתועלת הלוה הוא, יכול לפרעו ואינו מעכב"

קושייתו של הר"ן היא ממה שמשמע בסוגיא שם שאם הדין שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אזי גם לא יכול הבעל לפרוע את הכתובה מחיים בעל כרחה של האישה, והקשה הר"ן במה שונה כתובה מחוב תוך זמנו שלכאורה יכול לפרוע תוך הזמן בעל כרחה של המלווה.

והר"ן שם יישב וחילק שם בין זמן פירעון שנקבע בהלוואה שבא לטובת הלוה בלבד שאז יכול לפרוע תוך זמנו בעל כרחו של המלווה, ובין קביעת זמן שבאה גם לטובת המלווה, ובכתובה הזמן הוא לטובתה של האישה שהיא ה"מלוה", ולכן לא יוכל לפרוע תוך הזמן. וכ"ה להלכה בשו"ע (חו"מ ע"ד ס"ב ובנושאי כלים). והנה נראה לכאורה מכך שדימה הר"ן כתובה לחוב תוך זמנו, משמע שגם בכתובה החוב חל מיד בנישואין, אלא שקודם גירושין ומיתה נחשב כחוב תוך זמנו.

בירור דעת הרמ"א בדין עיקול כתובה

בבית יוסף חו"מ (סימן קיא) הביא מדברי הרשב"א בזה הלשון:

"כתב הרשב"א בתשובה, בעל שמוכר בנכסיו שנמכרו לגוי במקום שאין בני חורין [חוץ] מנכסים שנמכרו לגוי, לא טוב עשה שהוא מזיק שעבודו (גיטין מא, א). אבל משורת הדין אי אפשר לה למחות בידו, דדלמא לא תבוא לגבות ממנו לעולם. אף כי תבוא לגבות הרי יש בידו ממקום אחר נכסים להגבותה ואפילו אין לו עכשיו שמא יהיו לו ואינו מזיק מעכשיו, ותדע לך [..] ועוד, העושה אפותיקי אפילו לבעל חוב דעלמא לא אשכחן דלא מצי מזבין, אף על גב דאילו מכרו אין בעל חוב גובה ממנו, ועוד בין בעל בין בעל חוב דעלמא מי לא מזבין במטלטלין אף על גב דאין בהם דין קדימה, וטעמא כדאמרן, דילמא פרע ליה ממקום אחר עכ"ל"

ונראה לכאורה מדברי הרשב"א שהוא אינו עוסק במקרה שידוע או שיש טעם לחשוש שהכתובה לא תוכל להגבות בזמנה.

לדברי הרשב"א לא ניתן לעקל לצורך כתובה מטעמים אחדים. הראשון, מפני שחוב של כתובה הוא חוב שאינו ברור שהרי אפשר שחוב זה לא יבוא לידי גבייה לעולם. השני, שגביית הכתובה מהנכס המעוקל דווקא היא בספק ובספק ספיקא, שהרי אפשר שבזמן הגבייה יהיו לו נכסים אחרים להגבות הכתובה. ועוד טעם שלישי, שהרי כך הדין אף בחוב רגיל ואף באפותיקי.

יש לציין בנוסף שהרשב"א עוסק בעיקול חלקי השונה מעיקול דלעיל, שהרי אינו מדבר בלקיחת מטלטלין או מעות מהבעלים החייב, אלא מדובר בעיקול של נכס שימנע מהבעלים את מכירתו, אולם היכולת להשתמש בו או להשכירו, לא נמנעה מבעליו. ולהלן בבירור דברי הר"י מגאש נביא חילוק זה. אולם גם בעיקול מסוג חלש וחלקי זה, כתב הרשב"א שאין להקל בסתמא ללא עילה ואמתלה. להלן נוכיח מדברי הר"י מגאש שבכהאי גוונא אם הנעקל אינו ניזוק כלל מהעיקול (מלבד עצם המניעה ממנו מלמכור לגוי),  ניתן לעקל אף לצורך כתובה.

והנה, לכאורה מדברי הרשב"א נראה שחולק על הר"י מגאש שהרי אין נראה מדבריו שיש נזק או הפסד לנעקל (מלבד עצם המכירה לגוי). ובכהאי גוונא כתב הר"י מגאש שניתן לעקל ואילו הרשב"א כתב שלא ניתן לעקל. ראה להלן מה שהבאנו להעיר בזה.

אולם נראה כי יתכן שאם ביה"ד יטיל עיקול על היכולת למכור, ויוסיף בהחלטתו כי הסיבה לעיקול זה הוא כדי למנוע הברחת הנכס. וכי אם וכאשר יחפוץ הנעקל למכור את הנכס, ביה"ד יסיר את העיקול ויעקוב מקרוב על מכירה ראויה והגונה ללא הברחה, או אז יתכן וכולם יודו שניתן להטיל עיקול מסוג זה. ראה להלן סברות נוספות לצירוף בנושא זה.

והנה, הרמ"א העתיק את דברי הרשב"א העוסקים בכתובה על מקרה של הלוואה, והוסיף על דבריו תוספת כדלהלן.

דהנה, ברמ"א שם (חו"מ סי' קי"א סעי' י"ג) כתב בזה הלשון:

"לוה שבא למכור קרקעותיו לעובד כוכבים שלא יוכל המלוה לטרוף אח"כ חובו ממנו, ובא למחות המכירה, אינו יכול למחות, כמו שלא יכול למחות כשמוכר מטלטלין שלו, אף על פי שלא יכול לטורפן, דשמא יפרענו עדיין קודם שיבא זמנו. מיהו המוכר לא טוב עושה, שמזיק שעבודו של חבירו (תשובת רשב"א)"

לאחר הבאת דברי הרשב"א, הוסיף הרמ"א מעצמו, בזה הלשון:

"וי"ל דאם נראה לבית דין שלא יהיה מקום לגבות חובו אחר כך, יכול למחות. וע"ל סימן ע"ג סעיף י'"

כאמור, הרמ"א מביא את דברי הרשב"א, אולם ביחס למקרה של הלוואה דווקא ולא הוזכר בדבריו המקרה לעניין הכתובה, בניגוד לדברי הרשב"א בפנים העוסק (גם) בכתובה. ויש לברר אם בדוקא השמיט הרמ"א את ההתייחסות לכתובה. ניתן היה לומר בפשטות שהרמ"א הביא דבריו בחוב, וכוונתו שכל שכן שדבריו מתאימים להלוואה שלא ניתן בסתמא למנוע ולמחות מהמכירה.

והנה, נחלקו הפוסקים בהבנת הרמ"א, שכן יתכן והוספת הרמ"א שייכת דווקא בחוב ולא בכתובה כדלהלן.

דהנה, בפסקי דין רבניים ח"ב (עמ' 233 ואילך) בפני כבוד הדיינים הגאונים הרבנים ע. הדאיה, י. הדס וב. ז'ולטי זצ"ל, העירו בדבר, וכתבו:

"והנה הרמ"א בחו"מ סימן קי"א סי"ג הביא את דברי הרשב"א הנ"ל להלכה בחוב של הלואה [..] אולם יש לדון אם דברי הרמ"א הנ"ל נאמרו רק בחוב של הלואה כפי שמיירי שם, שזה חוב שבודאי יבוא לידי גבייה, אלא שיש ספק שמא יהיו לו נכסים אחרים לשלם, בזה אם נראה לבי"ד שלא יכול לגבות אח"כ את חובו יכול למחות שלא ימכור. אבל בחוב של כתובה שיש ספק ספיקא, ספק אם בכלל חוב זה יבוא לידי גבייה שהרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואפשר שהיא תמות קודם, וספק שמא יהיו לו נכסים אחרים לגבות הכתובה אם זה יבוא לידי גבייה, א"כ יתכן לומר שאין בידי האישה למחות ביד בעלה למכור את נכסיו בשביל שעבוד הכתובה"

והביאו שם את ביאור ההפלאה בדעת הרמ"א:

"ועי' בהפלאה בקונטרס אחרון הלכות כתובות סימן צ' סעיף ל"א, שלאחר שמביא את דברי הרמ"א הנ"ל דאם נראה לבי"ד שלא יהיה מקום לגבות חובו אח"כ יכול למחות, כתב וז"ל: כיון דאינו אלא מצד התקנה שנוהגין לעקל אפילו מעות, וצ"ע בכתובה אם יכולה לעקל מחיים כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וספק אם תבוא לכלל גבייה [..] הרי מבואר דיש ספק בדבר אם אפשר להטיל עיקול בשביל שעבוד כתובה, א"כ למעשה אין להטיל עקול בשביל שעבוד כתובה"

נמצא כי לדעת ההפלאה, הרמ"א מביא את דברי הרשב"א דווקא במקרה של חוב, שמכיוון שרצה הרמ"א להוסיף על דברי הרשב"א את התוספת שאם נראה לבית הדין שלא תהיה אפשרות של גביה כבחו"מ סימן ע"ג סעי' י', יוכל המלוה למחות, ולדעתו תוספת זו לא מתאימה למקרה של כתובה, לכן שינה את המקרה מדברי הרשב"א. לדעתו של ההפלאה אפוא,  לא פסק הרמ"א דין עיקול בכתובה אף במבזבז נכסיו.

דעת הט"ז – לא ניתן לעקל לצורך כתובה

גם הט"ז לאבהע"ז הסתפק בדבר. דהנה, בשו"ע אבן העזר (סי' צג סעי' א) נפסק:

"הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה. הגה, והוא הדין מה שקבל בנדוניא"

והט"ז שם סק"א כתב:

"כחוב שיש לו זמן, נראה מזה אם רואין שהבעל מבזבז נכסיו תוכל האישה למחות בידו כמו שמצינו בחו"מ סי' ע"ג בלוה שמבזבז נכסיו דיכול המלוה לתבוע אפילו תוך זמנו. אלא שיש לחלק דשאני בכתובה דאפשר שלא תבוא לעולם לידי גביה דשמא תמות היא, וצ"ע למעשה"

אמנם להלן יובאו דברי החלקת מחוקק לסי' צ סקמ"ז (וכן משמע מהגר"א שם) שבאר את דעת הרמ"א בסי' קי"א שכוונתו גם לעניין כתובה ולא רק לעניין חוב וכדעת הרשב"א בפנים. לדבריו, השמטת הכתובה בדברי הרמ"א אינה בדוקא. לדעתו אפוא, דעת הרמ"א שניתן לעקל לצורך כתובה במבזבז נכסיו.

נמצא שנחלקו ההפלאה והחלקת מחוקק בדעת הרמ"א אם מעקלים לצורך כתובה כמו חוב או לא.

מאידך, שיטתו של מהר"י לבית הלוי (בשו"ת סי' ט"ז) שניתן להטיל עיקול לצורך גביית כתובה בתנאים מסויימים (הובא בבה"ט לאבהע"ז שם סק"א ובהגהות הרעק"א שם משו"ת משאת משה  חו"מ סי' ס"ז), וז"ל של המהר"י לבית הלוי בשאלתו:

" [..] עברו בינו ובין אשתו קטטות ומריבות הרבה, וכפי הנראה שכונתו היא לקום וללכת חוץ לעירו במקום אשר לבו חפץ, כדי שעל כרחם של קרובי אשתו יתרצו ללכת אחריו לקחת ממנו גט לאשתו כדי שלא תשאר עגונה, ויתפייסו בכל מה שיחזיר להם מנדונייתה. ובראותם זה קרובי אשתו השתדלו עם אדוני הארץ להוציא מתחת ידו נדוניית אשתו, יען הם רואים במוחש כי אין לבו שלם עמה רק כונתו לגרשה ושלא לפרוע לה נדונייתה, ועוד שהם רואים בו שהוא מכלה הממון באכול ושתה ובצחוק [..]"

וכך ענה בתשובתו:

"דמילתא דפשיטא היא דאין כתובה נגבית מחיים, ולא שאני לן בין כתובה לנדונייתה [..] דבנידון דידן הדברים מוכיחים שסיבת הקטטות היא שהם רואים כונתו הרעה לאכול לה כל הממון, ואח"כ לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שיצטרכו על כרחם להתרצות ממנו בגט בלבד, וא"כ לא שייך הכא אין כתובה נגבית מחיים, דהוה ליה כבעל חוב שרואים בו שהוא מבזבז ממונו וכשיגיע הזמן לא ימצא המלוה לגבות חובו, שכתב הרי"ף והרא"ש דיכולין לעכב הממון קודם זמנו, וכתב מוהר"י קארו ז"ל בחו"מ סי' ע"ג דמסתבר טעמייהו, והכי נקטינן [..]

ואין לומר דשאני בעל חוב דאע"ג דלא מטא זימניה מ"מ עתיד הוא לבא בהכרח, משא"כ זמן גביית הכתובה דאפשר דלא יבוא לעולם דשמא תמות בחיי בעלה. משום דבנידון דידן כל הקטטות אינם רק בעבור שגילה דעתו שרוצה להניחה, וכדי שלא יפרע לה נדונייתה חשב לקום ולברוח כדי שעל כרחה תתפייס בגט בלבד, וא"כ הוה ליה כאילו הגיע זמן הפירעון, דהרי לגירושין עומדת לפי הנראה ממעשיו, וזמן גביית הכתובה הוא בגירושין או במיתת הבעל, וא"כ בנידון דידן הוה ליה כאילו הגיע זמן הגבייה כיון שגילה דעתו ומעשיו מוכיחים שזה הוא כוונתו לגרשה [..]"

נמצא ששיטת הר"י לבית הלוי שניתן לעקל נכסים לצורך גביית הכתובה גם אם לא הגיע זמנה כאשר יש חשש אמיתי של הברחה. אולם כל זאת רק ובתנאי שנראה הצדדים עומדים, ומשום כך נחשב כאילו הגיע זמן הפירעון לעניין דין זה של תקנת עיקול נכסים.

נראה שלדברי המהר"י הלוי שאם הצדדים נמצאים בשלבי תביעת גירושין ואין כל סיכוי לשלום ופניהם לגירושין, די בכך שייחשב כהגיע זמן פירעון לעניין עיקול נכסים בתנאים הנדרשים.

נמצא אפוא לשיטתו כי אמנם לא ניתן לעקל לצורך גבייה עתידית אפשרית של כתובה בדרך כלל משום שלא הגיע זמן הפירעון, ובכהאי גוונא שונה דין כתובה מדין חוב ולא ניתן לעקל בכתובה נכסים גם אם הבעל מבזבז נכסיו וכיוצ"ב ובניגוד לדין חוב כנזכר, אולם כאשר ישנה קטטה ופני הנישואין הינם לגירושין, אז לפחות לעניין זה של התקנה של "עיקול נכסים" חשיב כהגיע זמן וניתן לעקל לצורך גבייתה המעשית של הכתובה לכשיתגרשו.

האם הריב"ש סובר כהר"י לבית הלוי

ובכנסת הגדולה אבה"ע (סי' צ"ג בהגהות בית יוסף סק"ו) כתב וז"ל:

"לא מיבעי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אלא אפילו שואלת לבעלה שיעשה לה ביטחון, לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ואינה יכולה להכריחו שיעשה לה ביטחון הריב"ש ז"ל סי' צ"א [..] והר"י הלוי בסי' ט"ז [..] נראה שחולק בזה".

לדעתו, הריב"ש חולק על ר"י לבית הלוי וסובר שלא ניתן לעקל לצורך כתובה בכל גווני.

כדי לברר את הדבר נצטט ממה שכתב בשו"ת הריב"ש שצוין שם, בזה הלשון:

"עוד שאלת, מי שיש לו אשה ובנים והוא רוצה לקחת אשה על אשתו, אם תוכל האישה היושבת תחתיו למונעו ולומר לו אם רצונך לישא אשה עלי, התפיסני כתובתי או מטלטלין כדי שווי נדונייתי כי יראה אני שמא תפסיד, ואם היום או מחר תמות או תגרשני לא אמצא במה ליפרע שבעוד שאני לבדי יושבת תחתיך איני חוששת [..]

תשובה [..] הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלין לאחריות כתובה ונדוניא. שאין כתובה נגבית אלא במיתת הבעל או בגרושין [..]"

כאמור, לדבריו של הכנסת הגדולה הנ"ל, הר"י לבית הלוי חולק על הריב"ש. אולם יתכן לכאורה שאין כאן מחלוקת וכמו שאמנם כתבו בפד"ר שם להעיר על דברי הכנסת הגדולה, וכתבו שאין הכרח שהריב"ש והר"י לבית הלוי חולקים, וכך כתבו שם:

"ודבריו אינם מוכרחים שהרי גם בחוב גמור כשהמלוה טוען שהלוה מבזבז נכסיו אינו יכול להכריחו להבטיחו, אלא כשיש אמתלא ורגלים לדבר כמבואר בחו"מ סי' ע"ג ס"י: אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן מצוה על הדיין לעכב הממון. ובעובדא שדן הריב"ש לא היתה אפילו טענה וכש"כ אמתלא שהבעל מבזבז נכסיו ולא יהיה אח"כ לגבות הכתובה, משא"כ בעובדא שדן מהר"י הלוי הרי היו אמתלא ורגלים לדבר שהבעל מבזבז נכסיו ולא יהיה מהיכן לגבות הכתובה, וכיון שדעתו היה לגרשה הרי זה כאלו הגיע זמן גביית הכתובה".

ובפסק הדין שם הביאו חיזוק לדבריהם וכתבו:

"ועי' בספר משפטי שמואל סימן פ"ח שדן גם כן בנדון בעל שנשא אשה שניה ונשבע לה לא לדור עם אשתו הראשונה ולקח כל סחורתו והוליכם עמו לעיר אשתו השניה, ואשתו הראשונה טוענת שיתן לה ערב הגון על כתובתה, והשיב דלא עדיפא כתובה דלא ניתנה ליגבות מחיים מחוב גמור [..] ואפילו לדעת הרא"ש וסיעתו דאמר כשרואהו מבזבז ראוי להבטיח, הלא פירש דדוקא כשיש אמתלא או רגלים לדבר. ועוד דיש חילוק טובא בין חוב דקאי לגוביינא בהגיע הזמן, לכתובה ונדוניא דלא ניתנה ליגבות מחיים [..]. הרי מבואר דבחוב של כתובה גם כשיש אמתלא ורגלים לדבר שהוא מבזבז ורוצה להבריח יש לומר שאין לעקל את נכסי הבעל כדי להבטיח את תשלום הכתובה משום דזה חוב שאינו ברור כי לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים".

שיטת החלקת מחוקק והרעק"א שגם בכתובה ניתן לעקל אם יש חשש של הברחה

ובפסק הדין שם הוכיחו מדברי החלקת מחוקק שסובר כשיטת הר"י הלוי, וכך כתבו:

"אמנם בשו"ע אבן העזר סימן צ' סעי' י"ד כתב הרמ"א: ישראל שגבה קרקע מן הכותי בחובו אם יש רשות לכותי לפדותו יש לה דין מטלטלין ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן [..] ועיי' בחלקת מחוקק ס"ק מ"ז: ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן, הלשון מגומגם קצת דאין לאשה כח למחות בבעלה למכור נכסים שלו רק בהגיע זמן הגביה טורפת, ואפשר לה למחות שלא למוכרן לכותי ולמי שלא תוכל לטרוף ממנו, ועיי' בב"ש שם. הרי כתב דאפשר לאשה למחות ביד בעלה שלא ימכור את נכסיו למי שלא תוכל לטרוף ממנו, ואף על גב שנפסק בשו"ע חו"מ סימן קי"א הנ"ל, דאינו יכול למחות גם בחוב של הלואה, אבל כתב שם הרמ"א דאם נראה לבי"ד שלא יהיה מקום לגבות חובו אח"כ יכול למחות, א"כ כתב הח"מ דמשום תקנה זו שאפשר לעקל מעות הנתבע יש לאשה למחות שלא ימכור את נכסיו למי שלא תוכל לטרוף ממנו את כתובתה, והיינו דפשיטא ליה להח"מ דגם בחוב של כתובה יש לעקל את נכסי הבעל אם יש חשש של הברחה אף על גב שעדיין לא הגיע זמן הגבייה, ויש ספק אם בכלל חוב זה יבוא לידי גבייה"

נמצא כי החלקת מחוקק למד שהרמ"א בסי' ק"א עוסק גם בכתובה, וכי למרות הספק אם תבוא הכתובה לידי גבייה כלל, גם בה ניתן לעקל נכסים לצורך הבטחת גבייתה כאשר ישנה אמתלא וחשש סביר להברחה וכיוצ"ב. לעיל הבאנו את דברי ההפלאה שלמד בדעת הרמ"א שאיירי רק בחוב ולא בכתובה. נמצא כאמור שהח"מ וההפלאה נחלקו בדעת הרמ"א.

בירור דעת החלקת מחוקק אם מקל ממהר"י לבית הלוי

והנה, יש להעיר על פסק הדין שם שכתבו שמדברי החלקת מחוקק משמע שסובר שניתן לעקל לצורך כתובה אף אם לא הגיע עת פירעונה ואף אם הצדדים אינם חפצים להתגרש וככל חוב תוך זמן פירעונו שניתן לעקל נכסיו של הלווה כאשר יש חשש הברחה ובזבוז. שכן, החלקת מחוקק לא התנה כלל את עיקול הנכסים לצורך הכתובה, בכך שהבעל רוצה בגירושין כמו שהתנה זאת המהר"י לבית הלוי. נמצא אפוא שדעתו היא לכאורה שדין כתובה זהה לדין חוב. עוד עיין בביאור הגר"א לסי' צ סקמ"ח בסוף דבריו שציין לדברי החלקת מחוקק שם ומשמע שמסכים עמו.

נמצא אפוא שניתן היה לומר לכאורה שלא כדבריהם בפד"ר שם שהחלקת מחוקק סובר כהמהר"י לבית הלוי, אלא שאף מקל לכאורה יותר ממנו ודינה של הכתובה לדעתו ככל חוב אחר בתוך זמנו. ולפי צדדי החקירה והספק, נמצא לכאורה שסוברים הח"מ והגר"א שחוב הכתובה חל מיד בעת הנישואין לגמרי בין בשעבוד הגוף ובין בשעבוד נכסים ואף לא חוששים לשיטת הט"ז ולסברתו שאין מעקלים לצורך כתובה משום שחוב הכתובה אינו ברור שמא תמות היא בחייו.

יש לציין כי במקור דברי הרמ"א שם, בתרומת הדשן סי' של"ט, גם נראה שלא הביא שמדובר בהגיע עת פירעון הכתובה, וכך נכתב שם בדבריו:

" [..] ועתה יש להסתפק אם בא הישראל לאחר שהחזיק הנכסים במשפט למכור לישראל חבירו כל כוחו וזכותו שיש לו באותן הנכסים, אם יכולה האישה לעכב בהן המכירה מחמת שעבוד כתובה כגון בשאר קרקעות של הבעל או לאו"

כך גם בתשובתו שם לא נזכר הדבר. ונמצא שהחלקת מחוקק המתייחס לדבריו ואחריו הגר"א בביאורו לא התנו זאת בהגיע זמן פירעון וכנזכר.

נצטט כאן את דברי ההפלאה שם (סקל"א) ביחס לדברי החלקת מחוקק שם, וז"ל:

" [..] אבל מה שכתב ואפשר לה למחות שלא למכרו לכותי כבר מפורש בחו"מ סימן קי"א סעיף י"ג בהג"ה בשם הרשב"א דאינה יכולה למחות, ושם בתשובת רשב"א שהביאו ב"י מפורש לענין הבעל.

מיהו מ"ש בהג"ה שם ונראה לומר דאם נראה לבית דין שלא יהיה מקום לגבות חובו אח"כ יכול למחות ועיין לעיל סי' ע"ג ס"י עכ"ל, בזה אין חילוק בין אם דינו כמטלטלין או כקרקעות כיון דאינו אלא מצד התקנה שנוהגין לעקל אפילו מעות.

וצ"ע בכתובה אם יכולה לעקל מחיים כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וספק אם תבוא לכלל גביה, ותו דבמטלטלין כיון דאין לכתובה מדינא שעבודא על המטלטלי אלא מתקנת הגאונים כדאיתא לקמן ריש סי' ק', י"ל בזה לא התקינו [..]"

ובפסק הדין שם הסיקו:

"ולפי זה בזמנינו שאי אפשר לטרוף מלקוחות לאחר שנכס הועבר במשרדי ספרי האחוזה על שם הלוקח, א"כ יש מקום להטיל עיקול על נכסי הבעל לשעבוד כתובת האישה, במיוחד אם רואים שהבעל נתן דעתו לגרשה. ועיי' בהגהות הגרע"א אה"ע סימן צ"ג ס"א שהביא את דברי המהר"י הלוי הנ"ל ומשמע שדעתו נוטה לכך.

אכן זה פשוט שהתקנה לעקל נכסי הנתבע היא רק היכא שיש חשש שלא יהיה מהיכן לגבות את החוב וכמ"ש הרמ"א הנ"ל, דאם נראה לבי"ד שלא יהיה מקום לגבות את חובו אח"כ יכול למחות, אבל בודאי שאין להטיל עיקול על רכוש מסוים שהנתבע רוצה למוכרו, בזמן שיש לנתבע רכוש אחר שאפשר לגבות ממנו החוב. וכן פשוט שאין להטיל עיקול אלא בערך הדרוש להבטחת תשלום החוב ולא מעל לזה"

בסיום דבריהם הסיקו בפסק הדין שם בזה הלשון:

"והנה במקרה דנן [..] משום שעבוד הכתובה שהרי יהיה לה לגבות את הכתובה ממקום אחר ביחוד שלפי דברי המשיבה בשום אופן היא לא רוצה בגט, א"כ עדיין לא הגיע זמן גביית הכתובה, ויש ספק אם בכלל חוב זה יבוא לידי גבייה לכן לא היה מקום להטיל עיקול על רכושו של המערער [..]"

מדבריהם נראה שאם האישה אינה רוצה בגט, אף שהאיש חפץ בו, אין נחשב הדבר שהגיע זמן פירעונה של הכתובה גם לדעת הר"י לבית הלוי. וכי כל חידושו הוא שבעת שחפץ הבעל בגירושין חשיב כאילו הגיע זמן פירעון הכתובה היינו כאשר פני הזוג לגירושין, אולם אם תובעת האישה שלום בית, לא נחשב כהגיע זמן פירעון ולא מעקלים נכסים לצורך כתובה גם במבריח נכסים ומבזבזם.

יישוב דעותיהם של הט"ז והמהר"י לבית הלוי שאינן חולקים

ובשו"ת עין יצחק (ח"א אבהע"ז סי' ע"ח) כתב בתוך דבריו לבאר כי יתכן שהט"ז והמהר"י בית הלוי אינם חלוקים, וז"ל:

"וראיתי בישועות יעקב אהע"ז סי' צ"ג בפירושו הקצר ס"ק ב' שמביא בשם שו"ת מהר"י הלוי סי' י"ז [..] ושמחתי מאד לראות כי כונתי ב"ה לדעת גאון גדול בדורו אשר העלה להלכה דלפעמים נגבית הכתובה גם קודם הגירושין [..]  והט"ז באהע"ז סי' צ"ג ס"ק א' כתב להסתפק [..] הנה מה דפשיטא להגאון מהר"י הלוי הוא ספק להט"ז.

ואולי הגאון מהר"י הלוי כתב במקום דרואין אנחנו שהבעל מכוון להכריחה שתקבל גיטה ממנו, והט"ז מסתפק רק במקום שמבזבז נכסיו אבל אין בדעתו לגרשה, ולכן יש סברא לומר דלא יהיה מחויב בכתובתה [..]"

נמצא שלדעת ר' יצחק אלחנן מודה הר"י לבית הלוי לט"ז שכשאין דעתו לגרשה אין דין עיקול נכסים לצורך גביית כתובה עתידית.

עיקול כאשר אין חשש הברחה מטעם צורך כל שהוא כאשר אין הפסד לבעל חוב (מלבד עצמם המניעה מלמכור לגוי)

מצינו נידון האם ניתן להטיל עיקול גם במקרה שאין הפסד והברחה ובתנאי שלא נגרם הפסד למי שמעקלים לו ממונו כדלהלן.

דהנה, בפסקי דין רבניים (ח"י עמ' 225 ואילך) בפני כב' הדיינים הגאונים הרבנים ש' ב' ורנר, אב"ד, ש' טנא, י' הלוי אפשטיין זצ"ל, דנו בפרטי דין זה וכך כתבו בתו"ד:

" [..] בחו"מ סי' ע"ג סעיף ו' נפסקה ההלכה [..] ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי.

ועיין בש"ך ס"ק ל"ד [..] מסיים את דבריו: ולפי שדינים אלו תלויים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים, לא הארכתי בזה.

מקובל בבתי הדין בהתאם להלכה הנ"ל כשהוגשה קובלנא נגד הנתבע שקיים חשש שיבריח את נכסיו ויעלים את כספו, מטילים עיקול עד לבירור המשפט ובמיוחד כשאין חשש של התמוטטות מקור פרנסתו של הנתבע על ידי העיקול [..]

כמבואר לעיל מטילים עיקול על נכסי הנתבע אף על פי שאין בו צורך כולי האי. הגדרה זו היא סתמית, והפירוש שאין בו צורך כולי האי ניתן לפירושים שונים, אבל ברור הדבר שמטרת העיקול היא, הבטחת גביית החוב, ובאם אין אמתלא שהיא שקיים חשש שהחוב לא ישולם, אין ביה"ד נזקק להטיל עיקול, שהרי כן כתוב בהלכה הנ"ל: אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו, משמע שאם אין שום אמתלא, אין צורך להטיל עיקול, אכן יתכן שהמדובר הוא כשעם הטלת העיקול נגרם איזה שהוא הפסד לנתבע, ועל כן מותנה העיקול באמתלא, ברם כשאין שום הפסד, יתכן לקיים עיקול באם התובע דורש זאת, אף שהנתבע דורש את ביטולו.

אך הדעת נוטה שכל עוד שאין לעיני ביה"ד איזו שהיא אמתלא וחשש להברחת הרכוש וכדומה, אין ביה"ד נזקק לתובע כלל וכלל, ובמיוחד בחוב שטרם הגיע זמנו לפרעון, שדעת גדולי הראשונים שאין להטיל עיקול כשיש אמתלא ועיין בטור סי' ע"ג מה שהביא בשם הרמב"ן"

נמצא שלדעתם שכיון שמעיקר הדין לדעת הרמב"ן ועוד גדולי הראשונים לא מעקלים טרם זמן הפירעון אף כשיש אמתלה, אזי אף שלא נפסק בשו"ע כמותם, וכ"ש לפי מנהג תרומת  הדשן שהוא חידוש בפני עצמו, בכל זאת נדרשת אמתלה מסוימת מינימלית. נשוא דבריהם עוסק גם בכתובה כמו בחוב אחר כדלהלן.

דהנה, בפסק הדין שם הביאו מקור לדעתם בנושא זה מדברי הר"י מגאש, וכך כתבו:

" [..] בשאלה מעין זו דן גם הר"י מיגאש בתשו' סי' קי"ח: ראובן נתן תוספת כתובה לאשתו ויש לו קרקעות, וחששה האישה שמא ימכור קרקעותיו לגוים ובעת הגביה לא תמצא מאין תגבה, ובקשה מראובן שיעיד לה על עצמו בערכותיהם בכל כתובתה, כדי שאם ירצה למכור קרקע תוכל למנעו מזה [..] תשובה [..] ראוי להכריח את ראובן שיעיד על עצמו עדות זה הואיל ואין עליו מזה היזק.

לדעת הר"י מיגאש מטילים עיקול אף על ידי ערכאות, אך מותנה שלא לגרום הפסד לנתבע, לא הבהיר אמנם הר"י מיגאש אם החשש שמא ימכור קרקעותיו היה נובע מתוך איזו שהיא חשש מבוסס, או שלא היה חשש מבוסס והעיקול נעשה לפי דרישת האישה מבלי חקירה נוספת אם האמת כדבריה, ומפשטות הדברים שכתב שם וחששה האישה שמא ימכור קרקעותיו משמע שהעיקול נעשה על פי האישה ללא חקירה מצד ביה"ד אם אכן יש יסוד לחשוש שימכור או יבריח את נכסיו. כאמור לעיל השאיר טורי זהב בספק אם ניתן לעקל כספים למטרת גביית כתובה.

ולכאורה הפתרון לספק זה יש למצוא בתשו' הר"י מיגאש הנ"ל, אך לפי המבואר יש לחלק בין נידון הר"י מיגאש שעוסק במקרה שלא היה צפוי הפסד לנתבע, לנידון טורי זהב שעוסק במקרה רגיל שעל ידי הטלת העיקול שוללים את זכויותיו של הנתבע בנכסיו ונגרם לו גם הפסד, ועל כן הספק במקומו עומד כיון שיתכן שהכתובה לא תגיע לידי גבייה הרי אין לגרום הפסד על צד הספק" ע"כ מהפד"ר.

נמצא לדבריהם כי אף שלצורך גביית כתובה במבזבז נכסיו מסתפק הט"ז אם ניתן לעקל נכסים עוד טרם בוא זמן פירעונה, אולם לדעת הר"י מגאש ניתן לעקל לצורך כתובה גם אם אין חשש בזבוז והברחה, אם וכאשר יש אמתלה כלשהי ובתנאי שאין לבעל כל נזק והפסד מכך. כדי לבאר את הדברים יותר, נצטט את דברי הר"י מגאש מתוך דבריו בגוף תשובתו. דהנה בשו"ת הר"י מיגאש שהובא שם כתב בשאלה:

"ראובן נשא את לאה וכתב לה על עצמו כתובה ותוספת אלף דינר ומנהג המדינה מחצה לה ומחצה לבנים ויש לראובן קרקעות, וחששה האישה שמא ימכור ראובן קרקעותיו לגוים ועת הגבייה לא תמצא מאין תגבה ובקשה מראובן שיעיד לה על עצמו בערכאותיהם בכל כתובתה כדי שאם ירצה למכור קרקע מקרקעותיו שתוכל למנעו מזה בערכאותיהם.

ושאלו את פי המורה והשיב כשתעיד על עצמך בערכאותיהם לא ימשך לך שום הזק וישארו נכסיך כמו שהם עתה ויהיו שוים ערכאותיהם לדיננו אז תהיה מוכרח להעיד על עצמך בערכאותיהם לסיבה הנזכרת ואם נמשך לראובן מזה אפי' הפחות שבנזיקים אין מכריחין אותו על כך [..]"

ובתשובתו ענה וכתב:

"אם אפשר [..] אז ראוי להכריח את ראובן שיעיד על עצמו עדות זה הואיל ואין עליו מזה הזק, ואם לא יתקיים כל כיוצא בזה [..] אין מן הדין להכריח את ראובן לעשות מה שיבא לו ממנו הזק ואם אפשר לו שיעיד על עצמו בערכאותיהם שיש לה עליו שטר כתובה ביהודים מכך וכך שתגבה אותה ממנו אחר מותו או אחר שיגרשנה ושקרקעותיו משועבדים לה בזה ויתקיים זה בערכאותיהם, אז מכריחין אותו לעשות זה. הכלל העולה אם ימצא דרך תהיה בטוחה בו לאה, מבלתי שימשך לראובן נזק כשתתבענו בערכאותיהם אז מכריחין את ראובן לעשות זה, אבל אם אפשר שתתבענו בדיני גוים אין מכריחים אותו על כך"

לפי הבנתם שם בפסק הדין בדברי הר"י מגאש, האישה אמנם חששה מכך שימכור הבעל ויבזבז נכסיו לדבריה ולטענתה, אולם לא התבאר כלל בדבריו של הר"י מגאש שביה"ד מצא בסיס לחשש זה ויתכן שביה"ד אף לא חקר זאת, ובכל זאת הורה לעקל כנדרש כאשר אין מהטלת העיקול כל הפסד לבעל. נראה כי לדעתם יש לומר כי אף שלא הוכח כלל חששה של האישה, מכל מקום ודאי מדובר שהעלתה טענות לחששה שאם הם היו נכונות ובדוקות, היה הדין לעקל נכסי הבעל, אלא שלמעשה לא הובאו ראיות  לטענות אלו, ובכל זאת מאחר ואין כל הפסד לבעל מהעיקול הנדרש, ניתן להטילו על נכסיו.

יש לציין שבפסה"ד שם כתבו בתו"ד שיש צורך באמתלה כלשהי. אולם בדברי הר"י מגאש לא נראה כן. ואולי כוונתם לעצם חששה וטענתה של האישה, וזה חשיב כאמתלה כלשהי.

נראה גם פשוט כי אם חששה של האישה היה מוכח עקב בזבזנותו של הבעל, ניתן היה לעקל את נכסיו גם אם נגרם לו הפסד מכך. שהרי ההלכה של עיקול כאשר הבעל מבזבז נכסיו וכיוצ"ב אינה מסייגת את הטלת העיקול בכך שיש לו או אין לו הפסד מכך. מה שמוכיח כי הר"י מגאש עוסק בכהאי גוונא שאין הוכחה כלל על עילות וחששות של בזבוז מצידו ולפיכך התנה את הליך העיקול בכך שאין כלל חשש הפסד ונזק לבעל.

והנה, בני הרה"ג אברהם שמואל שליט"א העיר על מסקנת הפד"ר שם בהבנת דברי הר"י מגאש, שנראה שאין ראיה מדבריו שניתן לעקל ולמנוע את מכירת הדירה ולדבריו שיטתו של הר"י מגאש היא כשיטת הרשב"א שהבאנו לעיל. הוא מצטט את דברי הר"י מגאש בתשובתו ומבאר את תשובתו במודגש כדלהלן. דהנה הן אמנם שבנוסח השאלה בשו"ת הר"י מגאש הובאה דעת המורה שניתן לעקל בכהאי גוונא, אולם הר"י מגאש עצמו בתשובתו לא עסק ולא דבר על פרט זה, וכפי שנבאר, וכל אשר כתב הוא שניתן להשתמש בערכאות אם לא ינזק כלל וידונו על פי דין תורה (כגון גביית הכתובה בזמנה וגבייה ממשועבדים). ולפי זה, כיון שמניעת המכירה לגוי גם היא היזק והפסד, אזי גם את זאת לא ניתן לעשות. דהנה, בנוסח השאלה שם נכתב:

"ראובן נשא את לאה וכתב לה על עצמו כתובה ותוספת אלף דינר, ומנהג המדינה (=בירושה) מחצה לה ומחצה לבנים, ויש לראובן קרקעות וחששה האישה שמא ימכור ראובן קרקעותיו לגוים ועת הגבייה לא תמצא מאין תגבה ובקשה מראובן שיעיד לה על עצמו בערכאותיהם בכל כתובתה כדי שאם ירצה למכור קרקע מקרקעותיו שתוכל למנעו מזה בערכאותיהם. ושאלו את פי המורה והשיב, כשתעיד על עצמך בערכאותיהם לא ימשך לך שום הזק וישארו נכסיך כמו שהם עתה ויהיו שוים ערכאותיהם לדיננו אז תהיה מוכרח להעיד על עצמך בערכאותיהם לסיבה הנזכרת. ואם נמשך לראובן מזה אפילו הפחות שבנזיקים אין מכריחין אותו על כך.

ושאלו את שופטי הישמעאלים, ואמרו (=לשופטים) שבדיננו (=דיני ישראל) כתובת האישה אינה לגבות ממנה כלום כל זמן היותה תחת בעלה עד שיגרשנה מרצונו או ימות ואם מתה בעודה תחתיו יירשנה הבעל ויפטר מן הכתובה כלום אינו נתון ואם רצה למכור קרקעותיו ליהודים בעדים יהודים אין מונעים אותו מזה, ואמרו הערכאות שאין כל זה קיים בדיניהם אבל האישה תעשה מכתובתה מה שתרצה (=שיכולה לגבות בכל זמן וגם מיד) ואין הבעל יורש ממנה כלום (=ונגבית הכתובה גם אם תמות קודם, לדיניהם), ואז הורה לה המורה שאין מכריחין את ראובן על שום דבר מזה, אלא שמונעין אותו מלמכור לגוי בלבד. וזולתו (=מורה אחר) חלק עליו בזה וחייב להכריח את ראובן שיעיד על עצמו בערכאותיהם. יורינו אדוננו שורת הדין הזה"

ולהערת בני שליט"א, השאלה שנשאלה שם היא, האם אשה יכולה למנוע מבעלה למכור בנכסיו תוך כדי הנישואין, כדי שאם ייווצר מצב שבו יגיע לה לגבות את כתובתה, יהיו הנכסים מזומנים לה, ואם ימכרם לגויים לא יהיו לה קרקעות לגבות מהם, ועיקר נידונם היה לתת תוקף לחוב הכתובה בערכאות ומחמת כן יהיו לזכויות האישה בנכסים שמשועבדים לכתובתה, תוקף משפטי בערכאותיהם, והשואל הביא שנחלקו חכמי המקום בהוראת שאלה זו, חכם אחד הורה שהיות ושאל את הערכאות ואמרו לו שאין דינם שווה לדיני ישראל בדיני כתובה, אין זכות להכריח את הבעל להעיד על כתובתה בערכאות, אולם סבר חכם זה שיכולים להכריח אותו לא למכור לגויים. וחכם אחר חלק וסבר לחייבו להעיד בערכאות, והפנו את שאלתם קמיה הר"י מיגש שיכריע בנידונם זה. ונביא את תשובתו במודגש, ונבארה בתו"ד (בסוגריים):

"תשובה, אם אפשר שיעיד על עצמו בערכאותיהם בסך כתובתה ויתנה שיהיה משפט גבייתה ממנו בדיני ישראל ויתקיים זה בערכאותיהם אז ראוי להכריח את ראובן שיעיד על עצמו עדות זה הואיל ואין עליו מזה הזק. (נראה לכאורה שהאפשרות הראשונה שהעלה הר"י מגאש היא שיעיד על הכתובה בערכאות באופן שיתנה שתהיה הסמכות לכל ענייני כתובה זו בידי דייני ישראל, ומשפט כתובתה ממנו יהיה בדין תורה ממש, ובכך הוא אינו מופסד כלל, שבלאו הכי הוא מחויב לדון על הכתובה בדין תורה, והיא מקבלת לזכויותיה שעל פי ד"ת, תוקף משפטי).

ואם לא יתקיים כל כיוצא בזה בערכאותיהם אלא שבעת שיעיד על עצמו בכתובתה יתחייב להגבותה לה ויהיה דינה בזה בערכאותיהם אין מן הדין להכריח את ראובן לעשות מה שיבא לו ממנו הזק. (אולם אומר הר"י מגאש אם הערכאות לא יצייתו לתנאי ואחרי שיעיד על כתובתה ינהגו בחוב כתובה זה כפי משפטיהם, ולא ימסרו את משפט הכתובה לדייני ישראל, הרי שהוא מפסיד מכך, ואין לחייבו כלל להעיד).

ואם אפשר לו שיעיד על עצמו בערכאותיהם שיש לה עליו שטר כתובה ביהודים מכך וכך שתגבה אותה ממנו אחר מותו או אחר שיגרשנה ושקרקעותיו משועבדים לה בזה ויתקיים זה בערכאותיהם אז מכריחין אותו לעשות זה. (נראה שאפשרות נוספת מעלה הר"י מגאש והיא – להבדיל מהאפשרות הראשונה שהזכיר – לתת לשופטי הערכאות גם את הזכות לשפוט בכתובה זו, אולם בתוך עדותו יעיד שיש עליו כתובה שכך וכך דיניה, וכל החבילה, היינו החוב וכל פרטי דיניו וההגבלות שקיימות בו לפי דיני ישראל, הכל בכלל, ועל פי זה ישפטו הערכאות את הכתובה, ושוב הוא אינו מופסד כלל בכך שהרי ידונו את הכתובה לפי דיני ישראל, והיא תרוויח שלא יוכל להבריח את הנכסים, ששעבוד הקרקעות לכתובה יש לו תוקף של משפטיהם).

הכלל העולה אם ימצא דרך תהיה בטוחה בו לאה מבלתי שימשך לראובן נזק כשתתבענו בערכאותיהם אז מכריחין את ראובן לעשות זה אבל אם אפשר שתתבענו בדיני גוים אין מכריחים אותו על כך. (מסיים הר"י מגאש ומדגיש, שאין שום היתר להכריחו לעשות דבר שיפסידו אפילו כמלא נימה).

והנה, לכאורה הר"י מגאש לא הזכיר בדבריו שסבור שניתן למנוע את המכירה, ולא גילה דעתו כלל בזה, האם רשאים למנוע את המכירה לגויים על הצד שאין דרך לחייבו להעיד, ואמנם החכם בשאלה פסק כך, אולם הר"י מיגש לא כתב בתשובתו כדבר הזה, ולכן יש מקום לומר בדעתו שאין למונעו כלל ולהפסידו על סמך צד רחוק ועתידי. לדבריו אפוא גם הר"י מגאש לא סבר לעקל ולמנוע אותו מלמכור את הנכס. ולפי זה הר"י מגאש לא חלק על הרשב"א שהובא ברמ"א ודלא כדמשמע מדברי הפד"ר.

אמנם יתכן שגם הרשב"א יודה שאם בהחלטת העיקול ייכתב שאם וכאשר יחפוץ הנעקל למכור, יסיר ביה"ד את העיקול תוך מעקב שהמכירה תתקיים בדרך ראויה ולא בדרך של הברחה, או אז יתכן וניתן להטיל עיקול שכזה.

ויתכן לצרף לכך שכיום כמעט שאין מי שחפץ לפרוע את הכתובה והחשש להברחה גדול יותר. כל זאת כאמור בתנאי שייכתב בפירוש ע"י ביה"ד בהחלטה שיפוטית, שאם יחפוץ הבעלים למכור את הנכס המעוקל, יגיש בקשה לביה"ד וביה"ד יסיר העיקול תוך בדיקת המכירה שתתקיים ללא חשש הברחה. וצריך ביאור.

אמנם במקרה דנן נשוא פסק הדין אין מקום להסתפק, כיון שהכתובה העומדת על מיליון דולר היא לכאורה מוגזמת ויתכן שיש להעמידה על סכום סביר ולצורך כך די בעיקול של חלקו היחסי באחת הדירות בלבד ואף בפחות מכך, ומכיוון שיש לצדדים חמש דירות משותפות כך שאם יבריח האיש את נכסיו מסתבר מאד שיתברר הדבר לאשה וכשיודע לה הדבר, תוכל לעקל אז את נכסיו מיידית. אף אמנם שעל פי חוק, כך נראה, רשאי שותף למכור את חלקו ללא הודעה לשותפו אולם לא מסתבר שימכור את כל חלקיו בדירות מבלי שייודע הדבר לאשה. לא מסתבר גם שייקנו לקוחות דירות שיש בהן שותף נוסף (האישה). גם אם כן לא מסתבר שלא ייצרו קשר עם השותף. משום כך במקרה דנן לא נראה שיש טעם להטלת העיקול. אולם במקרים אחרים יתכן שניתן לעקל גם לצורך כתובה, את העיקול מהסוג השני שלא יוכל הנעקל למכור הנכס אבל יוכל להשתמש בו או להשכירו ולפי ההסתייגויות שהזכרנו תוך תוספת החלטה שיפוטית כנזכר וכל מקרה יש לבדוק לגופו. וצריך ביאור.

לסיכום, דעת הדיינים בפד"ר שם הנזכר שהפסיקה היא כדעת הט"ז שספק אם ניתן לעקל לצורך גבייה עתידית של כתובה כאשר הבעל מבזבז נכסיו. בנוסף לדעתם, אפילו כאשר אין ראיה לחשש זה, ורק האישה טוענת טענות ברי על כך, אולם אין נזק והפסד כלל לבעל הנעקל, בכהאי גוונא גם מעקלים.

דעת הגינת ורדים – לא ניתן לעקל לצורך כתובה

ובפד"ר (ח"ב עמ' 65 ואילך) הביאו את דברי הגינת ורדים שסובר שאין לעקל לצורך כתובה, וכך כתבו:

"ועיין בתשובות גינת ורדים חלק אבע"ז כלל ד' סימן ט"ז המחלק לענין עיכוב בין חוב וכתובה, ומוסיף: ותו כיון דמעיקרא דמילתא במחלוקת היא שנויה [..] אם כן דיינו שלא לגדוש על המדה ולהמשיך הדין גם בכתובת אשה, והיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר, והבו דלא לוסיף עלה. וכן מצינו לרב ש"ך שכתב [..] דלא דיינינן הכי אלא [..] מבזבז [..] משום דאין לך בו אלא חידושו. וגם אנו נאמר: דיינו, שלא לגדוש על המידה ולהמשיך הדין גם למזונות, והבו דלא לוסיף עלה דאין לך בו אלא חידושו"

דעת הגינת ורדים היא שאין לעקל לצורך כתובה בכל גוונא ואין לך בו אלא חידושו. מסקנתם אפוא בפסק הדין שאין לעקל לצורך גביית כתובה בעתיד גם במבזבז נכסיו.

בתשובת הגינת ורדים הובא טעם נוסף לחילוק בין כתובה ובין חוב שלא הוזכר שם בפסק הדין, וז"ל:

" [..] אמנם נראה לחלק דלא דמיא כתובה לבעל חוב שכתב הנימוקי יוסף תשובה להרי"ף בסוף פ' יש נוחלין והעתיקה מרן וז"ל, מבזבז נכסיו או רוצה ללכת יכול לעכב עליו שיניח נכסים כדי פרעון שלא יהא כל א' לוה מחברו ומבזבז נכסיו או הולך למדינת הים ונמצא נועל דלת בפני לוין עכ"ל [..] א"כ אין לדון כן גבי כתובת אשה, דהרי יפוי כחו של מלוה לגבות מן הבינונית ולא יפו כחה של כתובה שלא תגבה אלא מן הזיבורית, דבמלוה חשו משום נעילת דלת ובאשה לא חשו ואמרו שיותר שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא, א"כ גם להאי מלתא דהבעל מבזבז ומאבד הון לא ניחוש לתקנת האישה כיון שאין שם נעילת דלת ולא תתעכב מלינשא בשביל חששא זו דיותר ממה שהאיש כו' [..]

מילי דמר כמילי דאורייתא ואינם צריכים חיזוק ונימוקו עמו [..] ועוד יש לחלק [..] אבל כתובת אשה הויא כעין טוען שמא דמי יאמר שימות הבעל בחייה שתגבה היא כתובתה שמת תמות היא בחיי בעלה והבעל יורש את אשתו ובטענת שמא לא שמעינן לה"

הגינת ורדים הסכים עם השואל בסברתו (שסברת עיקול נכסים היא מטעם שלא תנעול דלת בפני לווין, עניין שאינו שייך בכתובה), ואף הוסיף סברא נוספת כסברת הט"ז שהבאנו שגביית הכתובה היא ספק אם תבוא כלל לגבייה ומשום כך אין מעקלים לצורך גבייה עתידית.

יש לציין שהרא"ש במסכת בבא קמא שהבאנו בראשית הדברים כתב להוסיף על סברת הנמק"י בטעם העיקול -"שלא תנעל דלת בפני לווין" שהיא תקנה מדרבנן בלבד. סברא נוספת -"להציל עשוק מעושקו" שהיא סברא מהתורה, דין העיקול הוא מהתורה וכפי שהבאנו לעיל.

הרחבת נידון חובות שאינן חלות מעיקרן אלא בזמן עתידי והשלכתם לדין עיקול – כתובה, מזונות אשה ומזונות ילדים

בפסקי דין רבניים (שם ח"ב עמ' 65 ואילך) בפני כב' הדיינים הגאונים הרבנים א' גולדשמידט – אב"ד, י' קוליץ, ש' מזרחי זצ"ל סיכמו בתחילה את הדעות בעניין עיקול בכלל. וסיימו בשם הש"ך ס"ק ל"ד שכתב: "דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר", ולהלכה אפוא יכולים לעכב את החייב או את רכושו להבטחת תשלום החוב כהכרעת הפוסקים הנ"ל, וכפי שנתפשט המנהג למעשה. ואף סייגו כמ"ש הש"ך להלכה שמי שמתמוטט מידי יום יום, ולא יוכל לשלם לזמן, אפילו במטלטלין לא יוכל המלוה לעכב תוך הזמן. ולפי זה יש לקבוע, בכל דיון בעניין עיכוב ועיקול, את אורח חייו והתנהגותו של החייב בענייני ממונו, אם הוא מוציאם בהתאם ליכולתו, או שהוא מבזבזם יתר על המדה. ובהמשך שם כתבו בפסק הדין (פסק דין מופיע גם בספרו של הגר"א גולדשמידט זצ"ל "עזר משפט" סי' י"ג) בעניין "האם ניתן לעקל נכסים כאשר אינו מבזבז נכסיו אך הולך למדה"י", בזה הלשון:

" [..] מפורש מוכח מדברי הנמוקי יוסף בבא בתרא שם, ומדברי הרי"ף בתשובה המובאת שם, כי בהולך למדינת הים מעכבים גם אינו מבזבז [..]" עיי"ש בהרחבה.

עוד דנו שם אם מעקלים ב"חוסר יכולת גבייה הנגרם ממעשה ממש של הלווה שלא בכוונת זדון", עיי"ש שהביאו את דברי הנמק"י וכתבו:

"נראה דאם בא הלוה קודם שנשאה למחות בידה שתפרעהו, או שתיחד לו נכסים כדי שלא יפסיד. וכן לוה שמבזבז נכסיו, או שרוצה לילך מן העיר תוך הזמן מעכבים [..] ופסק כך הרמ"א בשו"ע אבן העזר סימן צ"א סעיף ד' [..]"

וברמ"א שם נפסק:

"ואם בא המלוה קודם שנשאת ורוצה למחות נשואיה עד שתפרעהו ושלא יפסיד שלו, הדין עמו, ואף על פי שעדיין לא הגיע זמן הפרעון (ב"י בשם נ"י)"

ונמצא לדבריהם כי בכהאי גוונא של מעשה אקטיבי הגורם לכך שבעל חוב לא יוכל לגבות את חובו, אף שהוא לא בכוונת זדון, ניתן לעקל נכסים. אין הדבר דומה למתמוטט בנכסיו שאינו עושה מעשה אקטיבי אלא הולך בתום לב וממילא מתמוטטים נכסיו.

זמן חלות חיוב מזונות וכתובה והנפקא מינה לדין עיקול

בהמשך פסק הדין שם דנו מתי חל עצם החיוב בנושא מזונות אשה וילדים והנפ"מ לעניין עיקול והדמיון לכתובה שהוא נשוא פסק הדין דנן. וכך נכתב שם:

" [..] המהרש"ל [..] מסביר: [..] כי אף שכתב זמן בשטר, מכל מקום השעבוד מתחיל משעת ההלוואה, ותנאי הוא דאתני שלא יתבענו עד סוף הזמן, והיינו כמו מהיום ולאחר מיתה [..]. הרי שהזכות לעכב היא מפני שהשעבוד חל בשעת ההתחייבות, והוא קיים בתוך הזמן ממש כמו בהגיע הזמן, והגעת הזמן לענין הפירעון הוא רק בבחינת תנאי בסדר הפירעון [..]

חלות שעבוד וחיוב מזונות [..] אם השעבוד חל, עם חלות החיוב בתחילה, לכל תקופת קיום החיוב, וחוב המזונות לעתיד הוא ככל חוב בתוך הזמן. או, הואיל והמזונות לפי מהותם הם מילוי הצרכים, והצרכים באים בכל זמן וזמן יחד עם הזמן, הרי שלפני הזמן, כל עוד לא קיים הצורך, לא שייך קיום של חיוב. ואם כי עילת החיוב בגללה עתיד החיוב לבוא קיימת כבר, אבל עצם החיוב איננו עוד והוא מתחדש שעה שעה יחד עם התחדשות הצורך, ועיין ריטב"א כתובות דף נ"ח ע"ב ד"ה ועוד הכותב: דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה [..]

בהגדרה זו בחלות חיוב המזונות תלויה השאלה אם יכולים לעכב לשם הבטחת חיוב מזונות בעתיד, כי אם נאמר שלא קיים עדיין כל שעבוד וחיוב על המזונות להבא, אין לפגוע בזכויותיו של אדם שאינו חייב כלל [..] הרי שדעת הבית יוסף היא, שמזונות להבא לפני זמנם לא קיים עדיין חיוב כלל.

אולם הפרישה שם והכנסת הגדולה שם בהגהות בית יוסף אות ט"ל, וכן המשנה למלך [..]  תמהים עליו, ומביאים שהרשב"א בתשובה המובאת בבית יוסף חו"מ סימן ק"ד אומר הפך דברי הבית יוסף הנ"ל [..]  הרי דעת הרשב"א היא [..] שבחיוב מזונות אם כי הוא דבר יום ביומו, חלות השעבוד הוא משעה שקבל עליו. ועיין בביאור הגר"א בשו"ע שם ס"ק ל"ג המוכיח שבמזונות חל השעבוד מתחלה לכל הזמן [..]

ולפי זה יוצא שבנדון דנן בחוב מזונות להבא, תלוי דבר העיכוב במחלוקת האמורה, ולדעת הבית יוסף אין לעכב, הואיל ולא קיים עדיין כל שעבוד, ולא הוי כחוב בתוך הזמן שהשעבוד קיים גם לפני מועד הגביה [..]"

בפסק הדין שם מתבאר שורש המחלוקת בזה הלשון:

"מצד אחד [..] הואיל והנישואין הם שיוצרים את החיוב והם עילתו, הרי הנשואים ממלאים את מקומה של מעשה התחייבות, וכמו שבחיוב על ידי התחייבות חל השעבוד מיד לכל תקופת ההתחייבות, כן בחיוב על ידי נישואים חל בשעת הנישואים החיוב והשעבוד לכל תקופת הנשואים. וזוהי דעת הפרישה והכנסת הגדולה הלמדים דין מזונות נשואים מדין הרשב"א במזונות התחייבות.

אבל דעת הבית יוסף היא, שאין כל דמיון בין מזונות מכח נישואים ובין מזונות מכח התחייבות, כי מזונות נישואים אם כי חיובם נוצר עקב הנישואים, אין מעשה הנישואים מחילים בשעתם שעבוד וחיוב על מזונות של כל תקופת הנשואים, אלא קיומם של הנשואים הם היוצרים בתקופת קיומם חיוב מזונות לכל שעה ושעה של קיומם, כי הואיל ומזונות מטבע מהותם הם דבר יום ביומו, ניתנה כך הלכתם, הן אם הם מדאורייתא הן אם הם מדרבנן, כשעבוד וחיוב החל יום ביומו. היינו שעילת החיוב היא לא מעשה הנשואים בתחלה, אלא קיום הנשואין שעה שעה לאותה שעה. מה שאין כן בחיוב מכח מעשה התחייבות, שבהכרח החיוב כולו חל בשעת המעשה, כי לא יתכן שיחודש חיוב יום יום אחרי המעשה, באין כל עילה חדשה יום יום [..] מתבאר, שלדעת הבית יוסף אין לעכב כדי להבטיח חיוב מזונות להבא של הבעל לאשתו מחיים. וכן במזונות ילדים המוטלים על האב על פי דין, אין לפי האמור לעכב, לדעת הבית יוסף, כי לפי הפשטות חלות החיוב והשעבוד הוא כדרך חלות חיוב מזונות האישה בכל זמן וזמן לאותו זמן"

ספק דומה בחיוב הכתובה אם חלה מיד בעת הנישואין או בעת מיתה וגירושין

עד כאן דנו שם בהגדרת חוב מזונות אשה וילדים והנפ"מ לעניין עיקול. ועתה פנו שם בפסק הדין לנשוא פסק הדין דנן, שהוא עיקול לעניין גביית הכתובה כדוגמא לנידון והספק הנ"ל, וכתבו:

"וכדוגמא לדבר אנו מוצאים הגבלה בדין עיכוב בדיון הפוסקים אם מעכבים להבטחת פרעון כתובה ונדוניא. עיין בתשובות משפטי שמואל לר' שמואל לבית הקלעי סימן פ"ט, הדן בדרישת האישה לבטחונות וערבויות לכתובה ונדוניא, וכותב: [..] מכל מקום לחייבו להבטיח איני רואה בו [..] ואפילו לדעת הרא"ש וסיעתו דשיש חילוק טובא בין חוב דקאי לגוביינא בהגיע הזמן, לכתובה ונדוניא דלא ניתנה לגבות מחיים [..] וכן כתב הריב"ש ז"ל בסימן צ"א [..] וכן פוסק ר' ברוך קלעי בתשובותיו מקור ברוך סימן נ"ט [..] ועיין בתשובות מהר"י (ר' יעקב) לבית הלוי סימן ט"ז [..] הרי גם דעת מהר"י לבית הלוי היא שאין לעכב להבטחת כתובה ונדוניא, ואלא רק בנדון שלו שהיה גילוי דעת כי כוונת הבעל היא גרושין, אז דנים ביחס לזכויותיו של הבעל כלפי האישה כעומדת לגרושין, ולענין הלכה זו רואים כאילו זהו זמן הגרושין זמן הגביה [..] ועיין בט"ז אבע"ז סימן צ"ג סעיף א' המשאיר בצריך עיון [..] ועיין בחלקת מחוקק שם סימן צ' ס"ק מ"ז ובביאור הגר"א שם ס"ק מ"ח.

וההבדל בין כתובה ובין חוב בתוך הזמן אינו מפני שבכתובה יש ספק הפסד הואיל ויתכן שלא תגיע לידי גביה, כי הרי כל עיכוב הוא הבטחה מספק הפסד, ואם כן מה בכך אם נתוסף עוד ספק. אלא הסבר הדברים הוא, שיש הבדל בעצם החוב, כי הכלל לא ניתנה כתובה לגבות מחיים פירושו הוא שמחיים לא קיים לחלוטין דין גביה, ומחיים הרי זה חוב שאינו מיועד לגביה. בניגוד לכל חוב לפני הגעת הזמן, שאם כי טרם הגיע זמן הגביה, דין הגביה קיים כבר, שהחוב מיועד לגביה לזמן שנקבע [..] ולכן אין לדמות לענין עיכוב חוב הכתובה לכל חוב בתוך הזמן, וגם לדעת הפוסקים הסוברים שמעכבים בחוב בתוך הזמן, אין מעכבים בכתובה.

ואם כן מכל שכן בחוב המזונות, לדעת הסוברים שאין עדיין חיוב ושעבוד למזונות להבא, שלא רק שאין עוד דין גביה אלא שאין עוד כל חיוב ושעבוד, פשוט הדבר שאין לכאורה לעכב להבטחתם, גם אם בכתובה ונדוניא כן מעכבים"

הגדרת החילוק בין חוב הכתובה ובין חוב רגיל

נצטט שוב את הגדרתו של הגר"א גולשמידט זצ"ל בהבדל ובחילוק היסודי בין כתובה לחוב, וז"ל:

"שיש הבדל בעצם החוב, כי הכלל לא ניתנה כתובה לגבות מחיים פירושו הוא שמחיים לא קיים לחלוטין דין גביה, ומחיים הרי זה חוב שאינו מיועד לגביה. בניגוד לכל חוב לפני הגעת הזמן, שאם כי טרם הגיע זמן הגביה, דין הגביה קיים כבר, שהחוב מיועד לגביה לזמן שנקבע [..]"

יש להוסיף ולהמחיש את הגדרתו בדרך הבאה. כי אם ישלם לווה למלווה את חובו בתוך הזמן וטרם מועד הפירעון, וודאי יחשב הדבר שהחוב נגבה ונפרע, שכן כאמור גם קודם מועד הפירעון חל בו "דין גבייה" רק שלא הגיע זמן הפירעון. אולם אם ישלם אדם את כתובת אשתו טרם מותו או טרם גירושיו וודאי שלא ייחשב הדבר שנגבתה ונפרעה הכתובה כלל כי עוד לא חל בה אף "דין גבייה" הדבר יכול להחשב כמשכון וצררי לצורך גביית הכתובה בזמנה. רק כשימות או יתגרש, או אז יחשב הדבר כגבוי בשל משכונו שבידה.

בביאור ההבדל בין חוב וכתובה לעניין עיקול, יש להביא את דברי החזון איש אבהע"ז הלכות קידושין (סי' נ"ו סקט"ז), שכתב לחקור בגדר חיוב הכתובה, וז"ל:

"יש לעיין אי חיוב כתובה הוא מחיים והא שאם מתה בחייו אינה נוטלת כתובה הוא משום שבתנאי זה הפקיעו חכמים עכשיו כתובתה, או דלמא שאין חיוב כתובה כלל מחיים אם מתה בחייו וע"מ זה לא נתחייב, ואם תמצי לומר דבתנאי זה לא נתחייב כלל, נתאלמנה או נתגרשה מהו, מהשתא מתחייב בכתובתה, או משעת נישואין, והא דטרפה ממשעבדי י"ל דנישואין הם הסיבה המחייבין כתובה, והוי כהדליק את הגדיש ומכר נכסיו דטורפין מן הלקוחות [אי לאו משום מלוה על פה]. ומהא דכתובות נ"ו א דמהני התקבלתי ופירשו הראשונים ז"ל דהתקבלתי חשיב מחילה ולא תנאי משמע דכבר נתחייב מהשתא, ומהא דאמר ב"ק פ"ט א' דגובין מכתובתה דמילי דמזדבני נינהו, משמע קצת דהוא חיוב מוחלט עכשיו אלא שאם תמות בחייו נפקעת כתובתה, דאי לא נתחייב כלל נמצאת שלא מכרה ללוקח כלום [..]" עיי"ש בהמשך דבריו.

משמע שם שנטייתו של החזו"א היא שהכתובה היא חוב מידי משעת הנישואין ואם תמות בחייו אז נפקע החיוב.

דעת הרא"ש – חוב הכתובה חל במיתה וגירושין ולא מעת הנישואין אולם סיבת החיוב היא בנישואין

מדברי הרא"ש ניתן להסיק שחוב הכתובה חל מעת הגירושין או מיתת הבעל ולא מעת הנישואין, דהנה התוספות למסכת כתובות (נד, ב) ד"ה אע"פ כתבו:

"אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף, תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב, והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (בבא בתרא קנז, א ושם), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם.

ושאל ר"י לרבי אליהו, והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד. ושם) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אף על פי שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (דף ג.) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה, אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא [..]"

חוב הכתובה גופו מאוחר משעבוד הנכסים שלו

קושיית התוס' מובאת ברא"ש בדרך שונה וכפי שהביא הקובץ שיעורים, ולפירושו ישנה ראיה לנידון הגדרת חוב הכתובה, דהנה בקובץ שעורים שם (אות קנ"ז) כתב:

"ד"ה אף על פי וכו' כיון שלא נתחייב [..] אבל בלשון הרא"ש מבואר, דהקושיא היתה מפני שאינו מתחייב מיד אלא לכשתתאלמן או תתגרש, והראיה מפרק השואל היא, משום דהתם ג"כ אינו מתחייב מיד אלא לכשיבוא האונס, וצ"ע דהא כתובה גובה ממשעבדי מזמן הנישואין, וא"כ ע"כ דהחיוב חל מיד, רק דזמן הפירעון הוא לכשתתאלמן"

כלומר, מוכח מדעת הרא"ש שהחיוב חל רק בזמן המיתה או הגט. ובכל זאת נכסיו משתעבדים מזמן הנישואין.

נצטט קטע מדברי הרא"ש עצמו:

" [..] היאך יכול האדם לשעבד לו עצמו על מאה מנה כיון שאין לו עכשיו וגם אינו מחוייב בהן, בשלמא כשהוא מחוייב ממון, יכול לשעבד לו הואיל וגופו מחוייב דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משעבד הוא דבר שלא בא לעולם הואיל וכתב דאנא עתיד למיקני [..] אבל זה שאין לו נכסים וגם אין משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד אלא לכשתתאלמן או תתגרש [..]

והשיב דמצינו כענין זה בפ' השוכר את הפועלים (דף צד א) מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי, ומשני כשקנו מידו, ומשמע דאיירי בכל ענין אפילו אין לו נכסים עכשיו וגם אינו חייב לו כלום עד שיבא האונס ומשעבד עצמו לכשיתחייב [..]"

ובביאור חלוקה תמוהה זו כאשר מצד אחד אינו חייב לה כלום כעת, ומצד שני שיעבד לה נכסיו, כותב הקובץ שיעורים בהמשך וז"ל:

"מיהו לפי מה שכתבתי בחידושי לבבא בתרא אות שפ"א אין הכרח מזה עיין שם, דשפיר י"ל דלא נתחייב בשעת נשואין, ומ"מ גובה מזמן נישואין [..]"

כדי להבין את כוונת תשובתו נביא את מה שציין לדבריו במסכת בבא בתרא שם (אות שפא – שפב) וז"ל:

"והרמב"ם ריש הלכות שאלה, הניח פרה שאולה ומת, ונאנסה, חייבין היורשין אם הניח להן נכסים, ובמ"מ תמה, שהרמב"ם פסק כרב פפא דשואל שטבח בשבת פטור, דשואל משעת אונס מיחייב, ואם כן לא מישתעבדי ניכסיה משעת משיכה, ועיין שם בכסף משנה ובמשנה למלך [..]  דאפילו למאן דאמר משעת אונסין, מכל מקום מישתעבדי ניכסיה משעת משיכה, וצריך להבין הטעם בזה, ובהלכות ביכורים פסק הרמב"ם, דאם מת האב בתוך ל' יום, גובין מנכסיו לפדיון בנו, והטור חולק, דבתוך ל' אכתי לא אישתעבוד ניכסיה.

ונראה לפי מ"ש בספר "אהל תורה" ח"א, [עיין קובץ שיעורים ח"ב סי"א] דשעבוד נכסים אינו בתולדה משעבוד הגוף, אלא אותה הסיבה בעצמה שגורמת לשעבוד הגוף, גורמת גם כן לשעבוד נכסים, וסיבת החיוב היא הגורמת לשעבוד הנכסים.

והזורק חץ ומת, ונשבר הכלי אחר מיתתו גובין מנכסיו, אף שמחיים לא נתחייב, מכל מקום כיון שסיבת החיוב, זריקת החץ, היתה מחיים, מישתעבדו ניכסיה.

והכי נמי בשואל אפילו למ"ד משעת אונס מיחייב, מ"מ סיבת החיוב היא המשיכה, וכן בפדיון הבן, אף שזמן חיובו בפועל הוא לאחר ל' יום, אבל סיבת החיוב היא הלידה מראשית אונו, ומשו"ה מישתעבדי ניכסיה כמו בזריקת חץ [..]"

נמצא כי לביאור ר' אלחנן בדעת הרא"ש גדר חוב הכתובה הוא כי "סיבת החיוב"-"דין החיוב" היא משעת נישואין ודי בכך שנכסיו ישתעבדו כבר מאותה עת, אולם החיוב עצמו – שעבוד הגוף, חל בפועל רק בעת המיתה או הגירושין.

דברי ר' אלחנן מתבארים יותר וכפי שנביא את דבריו ממקום נוסף בקובץ שיעורים (ח"ב סוס"ג) אחר שנביא את דברי ההפלאה, כדלהלן.

דעת ההפלאה – חוב הכתובה משעת הנישואין

והנה, ההפלאה באר דעתו בהגדרת חוב הכתובה. דהנה, במשנה (כתובות פ, ב) מובא:

"שומרת יבם [..] מתה, מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה. בית שמאי אומרים, יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב. ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן, וכתובה בחזקת יורשי הבעל, נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב"

ובגמרא שם (פ, ב פא, א) מובא:

"איבעיא להו, שומרת יבם שמתה מי קוברה, יורשי הבעל קברי לה, דקא ירתי כתובה, או דלמא יורשי האב קברי לה, דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאין עמה.

אמר רב עמרם, תא שמע, דתניא, שומרת יבם שמתה, יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. אמר אביי, אף אנן נמי תנינא [..] אמר רבא, ולימא [..] אח אני יורש, את אשתו אין אני קובר, ואי משום כתובה, לא ניתנה כתובה לגבות מחיים.

מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי, ושמעינן להו לבית שמאי דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. דתנן, מתו בעליהן עד שלא שתו, בית שמאי אומרים, נוטלות כתובתה ולא שותות, ובית הלל אומרים או שותות או לא נוטלות כתובה [..] מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה. בית שמאי אומרים, נוטלות כתובה ולא שותות. ואמאי, ספיקא הוא, ספק זנאי ספק לא זנאי, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי. קסברי בית שמאי, שטר העומד לגבות כגבוי דמי"

ספק בחיוב הכתובה אם נחשב ל"איני יודע אם פרעתיך" או ל"איני יודע אם נתחייבתי"

והנה בהפלאה שם כתב דעתו וז"ל:

בגמ' ואמאי ספיקא הוא וכו', לכאורה קשה דמה בכך דספיקא הוא הא קי"ל באיני יודע אם פרעתי אפי' היכא דלא הו"ל למידע חייב לשלם, והכא נמי הרי בודאי נתחייב כתובה וספק זנאי והפסידה, ואדרבה לבית הלל קשה מאי טעמא.

ולכאורה היה נראה דכיון דדרשינן מדרש כתובה דאין החיוב אלא לכשתנשאי, ואם כן בחיי הבעל אין התחלת החיוב ואם זינתה הוה ליה כאיני יודע אם הלויתני, דבמקום דלא הוה ליה למידע כולי עלמא מודים דפטור כמו שכתבו התוס' לעיל דף י"ב ע"ב (בד"ה רב הונא), והיינו דקאמר אביי מאן שמעת דדריש מדרש כתובה ב"ש וא"כ קשה עליו דאין ספק מוציא מידי ודאי, ועל כרחך צריך לומר דכגבוי דמי וכאלו תפסה היא וליכא חזקה דממונא גבי הבעל נגד ברי דידה, ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דאיכא חזקת ממון כדלעיל דף י"ב ע"ב [..]

מיהו אינו נראה לפרש כן דודאי משמע בדוכתא טובא דחיוב הכתובה מתחיל משעת נשואין והיא כמו שאר חובות אלא דלא הגיע זמנה לפרוע ובאינו יודע אם פרעתי חייב. ונראה עיקר דהך ספק זנאי [..]" (עיין שם שיישב קושייתו שספק זנאי עשאו הכתוב לודאי כל זמן שלא שתתה וא"כ נחשב כוודאי זינתה. ובזה באר את שיטת ב"ה. ולדעת ב"ש באר שם כיון דכגבוי דמי הוי ברי שלה עם חזקתה בממון שווה לודאי זינתה. ויישב את דעת ב"ש בעוד דרך עיין שם).

נמצא שלדבריו במסקנתו, חוב הכתובה חל משעת נישואין. אולם לפי המהלך שלו בראשית דבריו שחוב הכתובה חל רק משעת אלמנות או גירושין, נמצינו למדים לשיטות שבאמת סוברות כך, שספק שמתעורר במהלך הנישואין שההשלכה שלו והנפ"מ היא חיוב או פטור מכתובה, הרי כי כיון שהחוב חל רק מזמן האלמנות והגירושין נמצא שנחשב ספק זינתה כאיני יודע אם נתחייבתי שבו פטור הלוה והבעל. אולם אם ההגדרה היא כדעות החולקות (וכמסקנת ההפלאה עצמו) הסוברות שהחוב חל מעת הנישואין הרי כי כל ספק הוא ספק פרעתי (-"איני יודע אם פרעתיך"), שדינו שחייב הלוה או הבעל.

נמצא כי לדעתו השאלה אם ספק שמתעורר במהלך הנישואין אם דינו כאיני יודע אם פרעתיך או איני יודע אם נתחייבתי, תלויה בחקירה אם חוב הכתובה חל מזמן הנישואין או מזמן האלמנות או הגירושין.

ואף שגם אם החוב חל שלא מזמן הנישואין הוכרחנו לבאר שסיבת החוב חלה וקיימת מזמן הנישואין ואף שעבוד נכסים חל ללא שעבוד הגוף, וכמו שכתבו הקובץ שיעורים, הבית מאיר הגרנ"ט ועוד, ואף נראה שנדרשים אנו לומר כן גם לדעת ההפלאה לפי הצד הראשון בדבריו שחוב הכתובה לא חל מזמן הנישואין,  מ"מ לדעת ההפלאה במסקנתו כיון שלא חל חוב בעצמו (שעבוד הגוף), אזי בספק (כמו לדוגמא – זינתה) שמתעורר במהלך הנישואין יש דין של איני יודע אם נתחייבתי.

ביאור שיטת הקובץ שיעורים

אולם נראה לכאורה להוכיח מדברי ר' אלחנן בקובץ שיעורים במקום אחר שעל אף הגדרתו שחוב הכתובה לא חל בשעת הנישואין, מכל מקום ספק שיתעורר בשעת הנישואין כיון שחלה סיבת החיוב ואף ישנו שעבוד נכסים, יוגדר כספק איני יודע אם פרעתיך למרות שלא חל שעבוד הגוף עצמו בשעת הנישואין, וכפי שנביא להלן.

דהנה, ר' אלחנן בקובץ שיעורים (ח"ב סוס"ג) כתב בזה הלשון:

"ובסוטה דף כ"ה תוד"ה וב"ה אומרים לא נוטלות כתובתן הקשו למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אמאי לא נוטלות כתובתן דהיא טוענת ברי שלא זינתה והבעל אינו יודע ע"כ. וקשה דאמאי לא הקשו לכו"ע דהכא הוי כאיני יודע אם פרעתיך דודאי נתחייב לה כתובה וספק אם הפסידה ע"י זנות [..]"

ועל כך מיישב שם בקובץ שיעורים בסוף דבריו:

" [..] טעמא דחזקת חיוב ליכא דכבר כתבו תוס' בכמה מקומות דכיון דקינא לה ונסתרה איתרע לה חזקתה, וע"כ לא הקשו תוס' אלא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף"

והנה, הקובץ שיעורים לא כתב ולא באר שספק שנוצר במהלך הנישואין כמו זינתה לאחר קינוי וסתירה ומת הבעל שדינה לפי בית הלל שמפסידה כתובתה, שהטעם הוא משום שנחשב הספק כאיני יודע אם נתחייבתי כלל ועל פי יסוד שיטתו בהגדרת זמן חלות חוב הכתובה בב"ב ובכתובות. ר' אלחנן באר שנחשב כספק איני יודע אם פרעתיך. ואעפ"כ לא גובה כתובה משום שדין איני יודע אם פרעתיך שחייב יסודו הוא משום שיש חזקת חיוב וכנגדו לא תועיל טענת ספק איני יודע אם פרעתיך, אולם בקינוי וסתירה חזקה זו מתערערת ואף באיני יודע אם פרעתיך פטור.

משמע להדיא בשיטת ר' אלחנן שלמרות שכתב בב"ב ובכתובות שהחוב עצמו – שעבוד הגוף, לא חל בשעת נישואין בכל זאת הגדיר את הספק בזינתה כספק של איני יודע אם פרעתיך.

נמצא שלמד שלא כדעת ההפלאה, וכי לשיטתו של הקובץ שיעורים, גם אם לא חל החוב עצמו בזמן הנישואין, מ"מ כיון שסיבת החוב נמצאת כבר בזמן נישואין (וכל שכן כאשר חל כבר גם שעבוד הנכסים) שוב נחשב כל ספק במהלך הנישואין כגון זינתה וכיוצ"ב, כספק איני יודע אם פרעתיך ולא כספק איני יודע אם נתחייבתי.

והנה, הרעק"א כתב במסכת כתובות (לב, ב ד"ה תוס' ד"ה דלא) ביאור חדש בטעם הדין שבזינתה מאבדת כתובתה, בזה הלשון:

" [..] מה דמפסידים האישה הכתובה אינו בכלל עונש דאם כן איך דנים אותה שתי רשעיות, אלא הטעם דכיון שזינתה ממילא פקע כתובה דאדעתא דהכי לא נתחייב הבעל וא"כ העדים לא היו מחייבים אותו שתי רשעיות [..]"

ביאור דבריו בפשטות שבזינתה במהלך הנישואין פטור הבעל מכתובתה משום שלא נתחייב לה מלכתחילה כלל במקרה שזינתה וכמו אומדנא דמוכח שכך כוונתו הייתה להתנות מלכתחילה.

ונראה כי אף לפי ביאור זה, מכל מקום ניתן להגדיר שבספק זינתה, יחשב כאיני יודע אם פרעתיך ולא כאיני יודע אם נתחייבתי. משום שלכל הדעות התקיימו נישואין שנחשבים כ"סיבת חיוב" וכל הזמן עד הזנות נחשב שחייב בכתובתה, אלא שהזנות יוצרת מהלך חדש המפקיע את החוב למפרע. בכהאי גוונא ניתן לומר שסגי בהכי שאם יש ספק אם זינתה ניתן להגדיר את הספק כאיני יודע אם פרעתיך.

אמנם, ניתן לבאר את כוונת הרעק"א בדרך אחרת, והיא שאומדן הדעת של הבעל אמנם אינו יוצר תנאי ברור המפקיע למפרע את חובת הכתובה, אלא שאומדן עקרוני זה של חכמים בכוונת הבעל בדרך כלל, הביאה את חכמים להפקיע מאשה זו את כתובתה. שהרי כתובת אשה באה כדי שלא תהא קלה בעיני הבעל להוציאה, וכאן שהיא גרמה להוצאתה ממנו בזנותה כאשר אסרה עצמה על בעלה, אזי אין כל סיבה לתת לה כתובתה שהרי היא זו שהייתה "קלה" וגרמה להוצאתה. וכך אמנם מצאתי בחידושי רבי שמואל רוזובסקי (סי' י"ג). עיין שם בדבריו מה שהביא מדברי המהרי"ט בחידושיו והמהר"ם שי"ף למסכת כתובות (יב, ב) שבזינתה תחת בעלה נחשב שכבר חל חיוב הכתובה ומשכך הספק וטענת "שמא" יחשבו כדין "איני יודע אם פרעתיך" (שדינו שחייב לשלם – בבא קמא קי"ח, א), והאישה לא תפסיד כתובתה. וציין שם לתומים חו"מ סי' ע"ה סקכ"ב מה שהקשה על דבריהם מהסוגיא בסוטה שם. ובאר באריכות את הנושא, ובסוף דבריו כתב וז"ל:

"והנראה לומר בזה, דהנה בעיקר הדין דאשת איש שזינתה מפסדת כתובתה מבואר ברמב"ם בפכ"ד הל"ו מאישות הטעם משום דהיא גרמה במעשיה הרעים להאסר על בעלה וזה פשוט דמשום זה ג"כ מפסדת כתובתה [..]

ונראה דמה שאסרה עצמה על בעלה גורם שלמפרע לא יחול חיוב כתובה כלל, והגרעק"א כתב דזהו משום דאדעתא דהכי לא נתחייב לה, (וכוונתו דלא חייבוהו חכמים ואם כתובה דאורייתא לא חייבה אותו התורה בכתובה), וביאור הדברים דכל עיקר חיוב הכתובה אינו אלא אם מקיימת היא את תנאה להעמיד עצמה לאישות [..]

ומעתה נראה דאם נבוא לדון על הפסד כתובתה מצד מה שאסרה עצמה על בעלה, שוב כל ספק בזה נידון כאיני יודע אם נתחייבתי, כיון דעל הצד שזינתה ואסרה עצמה על בעלה לא חייל חיוב כתובה מעיקרא… ובדעת התוס' בסוטה דסבירא להו דספק זנות חשיב איני יודע אם נתחייבתי, נראה מוכרח דכל שהספק בעיקר החיוב חשיב איני יודע אם נתחייבתי, אף על פי שהסיבה שלא יחול חיוב כתובה נתחדשה אחר כך [..]"

שיטת הבית מאיר כדברי הקובץ שיעורים

גם הבית מאיר (אבהע"ז סי' ס"ו סעי' א) למד כדעת הקובץ שיעורים בדעת הרא"ש במסכת כתובות ואף הביא סימוכין לכך משתי הלכות בחו"מ. והנה, המעיין שם יראה כי שתי הלכות אלו מקורן בעצמן גם מתשובות הרא"ש עצמו, כך שלפי דברי הבית מאיר אף שלא ציין זאת, הם בדרך של"לשיטתו" של הרא"ש. וכך כתב הבית מאיר שם בתוך דבריו:

"ואילו בהרא"ש משמע דלא חקרו כי אם בכתובה שאין החיוב אלא לכשתתאלמן [..] ולמד רבינו אליהו משומר חינם דנמי אין משתעבד כי אם לכשיאנוס. וקשה לפום ריהטא איך נימא דכתובה לא נשתעבד מיד, הא גובה ממשועבדים שמכר בחייו, שמע מינה דשעבודו מיד אלא דזמן הפירעון הוגבל לכשתתאלמן וכו' [..] דלעולם השעבוד הוא מיד על תנאי אם תתאלמן. (ובהערת הבית מאיר מכת"י: ותדע, שאילו לא יחול החיוב והשעבוד עד שתתאלמן, קשה הא כבר הדר סודר למריה (עי' ש"ך סי' מ' סק"ד) ועי' חו"מ סי' קצ"ה סעי' ה) ואולם אף להרא"ש שהשעבוד אינו חל עד שתתאלמן, מ"מ לא קשה מגביית משועבדים, כי עיין בחו"מ סי' ס"א סעי' ז וסי' ס"ו סעי' ל"ה"

שני המקורות המצוינים בדברי בית מאיר מלמדים ששעבוד נכסים חל עוד טרם חלות החוב עצמו. מקור דברי השו"ע שם הם מתשובת הרא"ש, ולדברי הבית מאיר גם שיטת הרא"ש בחידושיו במסכת כתובות, היא לפי אותו עיקרון שאף שהחוב יחול מזמן עתידי, מ"מ ניתן לשעבד נכסיו עוד טרם חלות החיוב כאשר נוצרה עילת וסיבת החיוב. במקרים שם, עצם קבלת ההתחייבות על תנאי עתידי כאשר ייוצר חיוב בעתיד, הוא כבר עילת חיוב שמחמתה ניתן לשעבד נכסים ללא גוף החיוב. עיין שם.

עיקול לצורך נדוניה, אם דינה כחוב רגיל או ככתובה

הבית מאיר עוסק בנושא עיקול לכתובה במקום נוסף. דהנה, בבית יוסף ריש סי' צג כתב:

"מת הבעל בחיי אשתו או שגירשה גובה כתובתה, אבל לא קודם אף על פי שהכתובה היא כמו שטר חוב אינה נגבית בכל עת אלא לכשתתאלמן או תתגרש. מבואר בכמה דוכתי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים.

כתוב במישרים נכ"ג ח"י (סג ע"ד) שנשאל הרשב"א (שו"ת ח"ו סי' ד) על ראובן שהיה לגוי חוב עליו ותבעו בדיני גוים ובאת אשתו עם כתובתה וסילקה הגוי והגבו לה נדונייתה. ואחר כך בא שמעון בשטר חוב לתבוע ראובן בדיני ישראל ובאת אשתו ואמרה כל זה הוא משלי כי כבר הגבו אותי מנדונייתי באלו הנכסים.

והשיב, מה שגבת בדיני אומות העולם שלא כדין גבת כבעל חוב שגבה קודם זמנו מה שגבה לא גבה וכל שכן כתובה שמא לא תבוא לידי גוביינא לעולם אם תמות היא בחיי בעלה.

ומה שכתב בעל העיטור דנדונייתה ניתנה ליגבות מחיים אין דעתי נוטה כך שכולן מכניסות לבעל שלא יפרע ממנו אלא באלמנות או בגירושין ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללין נדוניא ותוספת יחד ואין מחלק בזמן פרעונן וזה נראה לי ברור עכ"ל"

והשו"ע שם כתב:

"הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה. הגה, והוא הדין מה שקבל בנדוניא"

ועל דברי הרמ"א כתב הבית מאיר שם (הובא בפתחי תשובה שם סק"א), בזה הלשון:

"הגה, והוא הדין מה שקיבל בנדוניא, כלומר ולאפוקי מהעיטור שבב"י [..] יש ראיה דלא כהעיטור מכתובות דף ק"א [..]

ויראה לעניות דעתי, נהי דלא קיימא לן כהעטור, ואפילו נשטתה הבעל איתא בתשובת הרמב"ן סימן צ"ט דאין לה תקנה ואינה יכולה לקחת נדוניתה ויתפרנס הוא מצדקה, אלא בית דין יורדין לנכסיו ומפרנסין לו ולאשתו ובניו, ע"ש, מכל מקום אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות ודומה לו דפסקינן לגבי לוה ומלוה דיכול לתבוע תוך הזמן [..] אף דאפשר אשה גרועה דאולי לא תבוא כלל לידי גוביינא, מכל מקום בכי הא ודאי יש לסמוך על העיטור ופשטות משמעות הרמב"ם [..] דהא להרבה עניינים נדוניא כחוב לזמן דמי"

נמצא לדבריו שבאיש שנשתטה ומבזבז נכסיו בשחוק ובזנות ניתן לעקל נכסיו לצורך גביית הנדוניה בעתיד בהצטרף דעת העיטור הסובר שנדוניה דינה כחוב שמעקלים לצורכו במבזבז נכסיו. וכלשונו: "בכי הא ודאי יש לסמוך" ומשמע לכאורה שכיון שמדובר בנשתטה ובמבזבז נכסיו, נצטרפו כאן שני טעמים לגנאי, עצם מה שמבזבז נכסיו, ובנוסף שמדובר בנשתטה שאין לו כל שיקול דעת. אדם בר דעת שמבזבז נכסיו, כיון שיש לו דעת יש צד שיתכן ויפסיק את מעשיו ויישאר ממה לגבות לנדונייתה, אולם בנשתטה אין כל סיכוי כזה ולכן לגבי נדוניה שיש דברים שדינה כחוב ניתן לצרף דעת העיטור ופשטות דעת הרמב"ם לעקל הנכסים.

נמצא אפוא כי דעת הבית מאיר היא כי לא ניתן לעקל לכתובה. בסי' צ"ג נוקט הבית מאיר כסברת הט"ז שהוא כספק שמא בכלל לא תגבה. אמנם מה שהבאנו מדבריו מסי' ס"ו בדעת הרא"ש הרי כי סברא נוספת מצטרפת לטעם שיטתו והיא כי חוב הכתובה כלל לא חל מזמן הנישואין. אולם בנושא הנדוניה חידש הבית מאיר שבמקרה מיוחד כמו נשתטה הבעל ומבזבז בשחוק ובזנות את נכסיו, ניתן לעקלם לצורך הנדוניה ולצרף דעתו של בעל העיטור שדינה כחוב.

הדעות שחל הקניין בכתובה מיד בנישואין – האבני מילואים בראב"ד והעין יצחק

האבני מילואים (סי' צ"ג סק"כ) באר את דעת הראב"ד שהחיוב חל מיד בנישואין וכי זמן המיתה או הגט הוא זמן פירעון, וכך כתב שם:

"הניח נשים רבות אף על פי שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה, והוא מדברי הרמב"ם פי"ח מהל' אישות (הי"ד), ועיין שם בראב"ד שכתב ז"ל ואפילו ניזונות מן הקרקע לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת כו', והרב המגיד כתב שם ז"ל והטעם שכתב הר"א ז"ל בהשגות אינו נכון שאם מפני שאין חיוב המזונות חל אלא לאחר מותו הוא, אפילו בכתובה לא יהיה לאלמנה דין קדימה שהרי אינה נגבית אלא משעת מיתה [..]

אמנם לעניות דעתי נראה דחיוב מזונות שהוא תנאי ב"ד אינו חל אלא אחר מותו ואינו דומה לכתובה שהחיוב תיכף משנשאה אלא שזמנו לפרוע אחר מותו או אחר גירושין, אבל תנאי ב"ד דמזונות אינו חוב כלל אלא לאחר מותו [..]"

לדבריו שונה חוב מזונות אלמנה שהוא מתנאי בית דין שכל חלותו היא לאחר מותו, לעומת חוב הכתובה שחל בזמן הנישואין, ואילו זמן המיתה או הגירושין הוא זמן פירעון בלבד.

גם בשו"ת עין יצחק (חלק א אבן העזר סי' ע"ח) לרבי יצחק אלחנן הובאה באריכות תשובת בנו שנקט בבירור על פי ראיות רבות שהחוב חל מיד בעת הנישואין, ואף אביו ר' יצחק אלחנן הצטרף והסכים עמו וכפי שנצטט להלן. וכך נכתב שם בתוך הדברים:

" [..] עלינו לבאר מתי חל על הבעל חיוב הכתובה. אם בעת הנשואין ורק זמן פרעון הוא בעת מיתה או גירושין. או דאינו חל עליו עיקר החיוב רק בשעת מיתה או גירושין ולא קודם לזה.

וכעין זה מצינו פלוגתא גבי שומרים מתי נתחייב השומר אם שעת משיכה או בעת פשיעה. ולמ"ד דמשעת משיכה חל עליו תיכף החיוב ורק שהחיוב בפועל בא בעת הפשיעה. ולמ"ד מעת הפשיעה לא נתחייב מקודם מאומה.

ובקצות החושן בסי' שמ"א השיג על דברי הכסף משנה שמפרש דמאן דאמר משעת פשיעה מכל מקום חייב למפרע מעת המשיכה דהוי זה כמו תנאי. והקצות החושן פליג על זה והעלה דלמאן דאמר משעת פשיעה לא היה עליו מתחילה שום חיוב ולא הוי זה גם כתנאי. וכמו כן בכתובה ונדוניא דלא ניתנו לגבות מחיים יש לומר גם כן דקודם מיתה או גירושין אין על הבעל שום חיוב [..]

וכן נראה דעיקר חיוב הכתובה חל תיכף, מהא שכתב המהרי"ט בפשיטות בכתובות בהסוגיא דפ"פ דבספק אם הופקעה הכתובה הוי לו כאיני יודע אם פרעתי. דבודאי מוכרחין אנחנו לומר דהחיוב בא עליו תיכף ומייד דאי נימא דעיקר החיוב בא רק לאחר כן בודאי לא נוכל לדון בכתובה לאיני יודע אם פרעתי רק לאיני יודע אם נתחייבתי [..] וכן יש להוכיח דעיקר חיוב הכתובה חל על הבעל תיכף ומייד שהתחייב בעת הנשואין על תנאי שבעת המיתה או הגירושין יהיה מחויב למפרע [..]

הנה מכל המקומות שהבאתי נראה ברור דחיוב הכתובה מתחיל תיכף ולא כדברי הפני יהושע בכתובות (מ"ג) אשר כתב דעד המיתה או הגירושין לא התחיל החיוב כלל [..]

הנה התוספות והרא"ש ריש פרק אעפ"י הקשו דאיך יכול להתחייב בכתובה היכא שאין לו נכסים בשעת הנשואין הא אין אדם יכול לשעבד לחוב שלא יתחייב עתה ובכתובה אינו מתחייב מיד אלא לכשתתאלמן או תתגרש. והעלו כיון דמצינו בשומרין שיכול לשעבד נכסיו אף שאין לו עתה וגם אינו חייב לו כלום עד שיבא האונס ומשעבד עצמו לכשיתחייב. הנה נראה ברור מדבריהם דאין חיוב הכתובה על הבעל קודם שימות או שיגרשה, וזה לא כמו שכתבתי דהחיוב חל על הבעל תיכף והמיתה או הגירושין הוקבעו רק לזמן הפירעון. ומדבריהם נראה דאין החיוב על הבעל גם על תנאי דאי היה חיובו על תנאי בודאי היה יכול לשעבד כמו בכל חוב [..]

ולפי דבריהם דמדמין חיוב הכתובה לחיוב השומרים, י"ל הא דאליבא דרבא חיוב הכתובה אינו חל רק בעת הגירושין ולא קודם כמו שכתב הפני יהושע בכתובות המובא למעלה זה אליבא דלישנא בתרא בכתובות (ל"ד) דרבא סבר כרב פפא דנכסי שומר משעת אונסין משתעבדי.

ולדינא תלוי זה במחלוקת הפוסקים בנכסי שומר. ולפי שהרא"ש פסק בכתובות (ל"ד) כל"ב דשומר רק משעת פשיעה מתחייב, לכן שפיר כתב גם בכתובה דאין על הבעל שום חיוב גם בתנאי קודם המיתה או הגירושין. וכן י"ל דגם ר' אליהו המובא בתוס' ורא"ש פסק ג"כ כל"ב בכתובות ולכן הקשו שפיר קושייתם הנ"ל. אבל לדעת הרמב"ם דפסק דשומר משעת משיכה נשתעבד בודאי גם חיוב הכתובה חל תיכף. ואם חיובו זה על תנאי או נתחייב תיכף בלי שום תנאי והמיתה או הגירושין המה הזמן פירעון, תלוי בפירושן של הראשונים בהא דנכסי שומר משעת משיכה משתעבד אם זה החיוב הוא על תנאי. והנפקא מינה הוא לעניין איני יודע אם פרעתי בכתובה, דאם החיוב על תנאי אין אנו מחייבין בכתובה בספק בפרעון וכמו שכתב הריטב"א בשומרים. ואם החיוב בלי תנאי אז בספק בפרעון הכתובה יהיה חייב כמו בכל ספק בפירעון חוב דעלמא"

ובסיום שם הובאה תשובת העין יצחק עצמו שדעתו כדעת בנו, וכך כתב:

" [..] וע"ד מה שהארכת בטוב טעם לדון בחיוב כתובה אם החיוב אינו חל רק בעת הגירושין או בעת שנושאה והבאת החקירה הזאת בשם הפני יהושע והבית מאיר. לענ"ד ברור ופשוט שהחיוב כתובה מתחיל בעת הנשואין. דאל"כ אמאי טורפת ממשעבדי וכמו שכתבת בעצמך [..] ויש להאריך בכ"ז אך אין זה מן הצורך כי ברור ופשוט דהחיוב הוא מן עת הנישואין וכמש"כ בעצמך ותו לא מידי [..]"

ביאור נוסף כיצד שעבוד הנכסים חל מיד בנישואין ואילו חוב הכתובה עצמו חל רק בזמן מיתה

ובחידושי הרי"מ לכתובות שם באר שהוא תקנה דרבנן בלבד, וז"ל:

"וברמב"ם פ' ט"ז מהלכות אישות כתב על הכתובה והתוספות ולא תקנו אותה חכמים לגבות כל זמן שתרצה אלא הרי הוא כחוב שיש לו זמן ואינה נגבית אלא לאחר מיתה או גרשה כו'. ומשמע דהחיוב מיד, רק הזמן אחר מיתה וגירושין ולא כתנאי דמעכשיו אם ימות כו'. ובמזון הבנות ומזונות אלמנה [..] מבואר מלשון הרמב"ם פ' י"ט מהלכות אישות דאין חלין אלא לאחר מיתה. וי"ל בכל הני דכך היה התקנת חכמים כמו מתנת שכיב מרע שתיקנו שיחול לאחר מיתה אף דמדינא אין קנין לאחר מיתה וכן [..] וכן לענין לדבר שלא בא לעולם דהיה התקנה שיועיל. ואם כן י"ל דגם בכתובה היה התקנה ואף על פי כן גבי ממשעבדי ומיתמי ומכלל תקנת שמעון בן שטח שיהיה כל נכסין אחראין לכתובה [..] דזה מכלל התקנה שאף שהחיוב בשעת מיתה וגירושין מ"מ יהיה כל הנכסים אחראין לגבות מהן [..] וגם מדויק שכתב הרי הוא כחוב שיש לו זמן כו' והא הוא ממש חוב לזמן. ולהנ"ל הפירוש אף דאין חיוב מוקדם מכל מקום מאחר שתיקנו שיהיו הנכסים אחראין כו' ממילא דינו כחוב שיש לו זמן וכמו אם היה החוב מיד [..]"

לשיטתו החוב חל רק בזמן מיתה או גירושין ולא קודם לכן. ומה שהשתעבדו נכסיו מיום הנישואין הוא מתקנת חכמים. כלומר מעיקר הדין שעבוד הנכסים אינו יכול להיווצר ללא שעבוד הגוף, ודלא כשיטת הקובץ שיעורים, אלא שמכח תקנת חכמים להחיל שעבוד. כן כתב גם הפני יהושע שיובא בסמוך.

ובחידושי הגר"ח בסטנסיל (עמ' ע"ו סי' קכ"ו) מצינו הגדרה חדשה ועמוקה בגדר חוב הכתובה, וכך הובא שם:

"האחרונים מקשים דיש סתירות בחיוב כתובה, דמכמה דוכתי מוכח דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים היינו רק דלא ניתנה לגבות אבל החיוב חל מיד עם הנישואין ומכמה דוכתי מוכח דגם החיוב אינו חל אלא אחרי גירושין או מיתה ולא מחיים. ואמר הגר"ח זצ"ל דחיוב כתובה הוא בגדר חוב של חוב, דבאמת נתחייב מיד עם הנישואין אבל אינו חיוב ממון אלא חיוב של חוב והחיוב ממון ממש אינו מחיים, ודו"ק"

ויש לבאר את כוונתו בהגדרת חיוב הכתובה. וצריך ביאור.

דעת הפני יהושע (כתובות מג, ב) שחוב הכתובה חל רק בזמן אלמנות או גירושין, וז"ל:

" [..] משום דכתובה לאו למלוה דמי ולא למתנה דמי כיון שלא ניתן לגבות כלל מחיים אלא לכשתתאלמן או תתגרש ולא דמי אפילו לקנס ובושת ופגם דשייך בהו קצת זכייה משעת ביאה משא"כ הכא דעיקר זכייה לא שייך אלא לבתר הכי. מיהו לענין גביית משועבדים מילתא אחריתי היא כמו שאבאר לקמן בשמעתין [..]"

ובהמשך שם בנושא כתובת ארוסה לשיטות שתקנו לה כתובה, כתב הפני יהושע בזה הלשון:

" [..] דאיהי גופה נמי לא תקנו לה חכמים מתנאי בית דין שתזכה בכתובתה משעת אירוסין אלא שתקנו שיהיה לארוסה כתובה לכשתתאלמן או תתגרש ואם כן מהאי טעמא לא גביא ממשעבדי עד שעת נישואין דאז ודאי נעשית מלוה בשטר גמור מהאי שעתא דהא תקנו חכמים שיכתוב לה נכסי אחראין וערבאין [..] והכל כדי שתסמוך דעתה שתטרוף מלקוחות [..]"

נראה מדבריו כי הטעם שתקנו שעבוד נכסים למרות שהחוב עצמו – שעבוד הגוף לא חל עדיין הוא כדי שהאישה תסמוך דעתה.

הגדרה חדשה בדרך אמצעית לחוב הכתובה

והנה, הגר"ע חבה שליט"א לאחר שהביא את שיטת הר"ן שממנה משמע לכאורה שחוב הכתובה חל מרגע הנישואין כפי שהבאנו לעיל ולאחר שהביא שמהפני יהושע משמע שלא כדברי הר"ן ומשום כך נזקקו לתקנה מחודשת של שמעון בן שטח שיחול שיעבוד נכסים בלבד, כתב בביאור גדר הדברים בדרך אמצעית, וז"ל:

" [..] ומה שנראה בגדר הדברים, שאמנם החוב חל מעיקרא כדמוכח מכמה דוכתי כמו שהבאנו מקודם, ומכל מום לא דמי לגמרי לחוב תוך זמנו (על כל פנים היכא שהזמן לטובת הלוה כמו שחילק הר"ן) שבכל חוב תוך זמנו, עצם זכות המלוה קיימת בשלימותה כבר עתה, שמגיע למלוה מהלוה ממון ואין הגבלת זמן בעצם זכותו של המלוה, אלא שללוה יש זכות השתמשות בממון זה שמגיע למלוה עד הזמן שקבעו.

והלא הרשב"א בתשובה מדמה בין הלוואה בריבית לשכירות, שכמו שבשכירות החפץ שייך למשכיר וזכות השוכר להשתמש בו ה"נ בהלוואה תוך זמנה, ולכן גם יוכל הלוה לפרוע בע"כ של המלוה, שהרי מצד זכות המלוה הזמן כבר הגיע, אלא שללוה יש זכות להשתמש עד הזמן שקבעו והוא יכול לוותר על זכותו זו, (ומה"ט לא יוכל המלוה להאריך זמן ללוה בע"כ של הלוה כמו שהכריח הקבא דקשייתא ממה שהוצרכו חז"ל לתקן פרוזבול, ואמאי לא יאריך המלוה את הזמן ושוב לא תשמט השמיטה, ובע"כ שא"א לעשות כן בע"כ של הלוה, והיינו שנתינת הזמן היא נתינת זכות ללוה ולא הגבלה בזכות המלוה, ועל כן א"א לעשות כן בע"כ של הלוה, ומיושבת לפי"ז קושיית הקבא דקשייתא ע"ש), וזהו הגדר בחוב תוך זמנו (ואולם יש שרצו לדייק מלשו' הרמב"ן והמאירי במכות ג. שחוב תוך זמנו קודם הזמן ליכא חוב כלל, ואינו מוכרח כלל למעיין בדבריהם שם).

ומשום כך בכתובה הגבלת הזמן היא בעצם הזכות של הכתובה, והיינו שתוכן הזכות של הכתובה שחלה כבר עתה היא, שמגיע לאשה ממון במצב ובזמן שתתגרש, הזכות קיימת עתה והיא מתייחסת לזמן העתידי.

וכעין זה מצינו בזכות אכילת פירות שיש לבעל בנכסי אשתו, שהבעל אינו אוכל אלא בנישואין ומ"מ כבר באירוסין שייך הוא בגוויה, וכמבואר בר"ן (ריש הכותב) שלאחר נישואין אינו יכול להסתלק מזכות זו שחשוב כאילו הפירות ברשותו, ורק קודם נישואין יכול להסתלק, ומ"מ רק לאחר אירוסין ולא לפני כן, ולכאורה הגדר הוא שבאירוסין חלה זכות כלפי הזמן והמצב של הנישואין (ומה"ט מבוארת במשנה בכתובות עח. שגם מהאירוסין יש תקנה שלא תמכור האישה את הנכסים, משום שכבר באירוסין יש כאן זכיה אלא שהיא מתייחסת לזמן העתידי), וה"נ בכתובה, ונמצא שאין הגדר שהחוב רק אח"כ, וגם אין זה כחוב תוך זמנו ממש, אלא גדר אמצעי יש כאן (ויתכן שכל זה כלול בדברי הר"ן בחילוק בין זמן לטובת הלוה או המלוה, ודו"ק)"

נמצא כי להגדרתו, חל חוב גמור לכתובה בזמן הנישואין אלא שבניגוד לגדר חוב הלוואה רגיל זכות המלוה בחוב כלפי הלווה היא מידית ללא כל הגבלה מלבד התנאי שהתנו ביניהם מהו זמן הפירעון. בניגוד לחוב הכתובה שגדר זכות החוב של האישה כלפי הבעל בעת הנישואין הוא שכבר אז חל חוב שמגיעה הכתובה לאשה במצב של גירושין. נמצא כי חובה של הכתובה בעצם חלותו היא בהגבלה של מצב שיקרה בעתיד. יתכן שהדברים מקבילים לדברי הגר"א גולשמידט זצ"ל שהבאנו לעיל בהתבטאות שנקט – "דין גבייה".

בחידושי רבי נפתלי טרופ – הגרנ"ט למסכת כתובות (סי' מ"ד) כתב בתוך דבריו:

" [..] והנראה לברר הדברים דהנה לקמן (נא, א) איתא  דתיקן שמעון נכסיו אחראים וערבאין כתובתה, וקשה למה ליה לתקוני תקנה זו, הא מן הסברא ידעינן דגבי ממשעבדי, וע"כ צריך לומר דקודם תקנת שמעון בן שטח היתה דין כתובה כן, דלכשתתאלמן תתגרש תגבה מנה מאתים, אבל עכשיו שהיא אשתו עדיין אין עליו שום חיוב כתובה, ומשו"ה לא היתה יכולה לגבות ממשעבדי כיון דשאני חוב זה משאר חובות דהתם יש חוב מיד, אבל הכא בכתובה אין עכשיו שום חוב עד אחר גוביינא, ולהכי בא שמעון בן שטח והתקין שיהיו הכתובות נחשבות כחוב ממש, ולהכי  גובה ממשעבדי [..]

אך עתה לאחר תקנת שמעון בן שטח שתקנו שהכתובה תיגבי משעת נישואין יש לחקור אם בשעת נישואין יש חוב גמור והוי עליו עתה חיוב גמור, אלא שזמן הפירעון לא הגיע עד שתתאלמן או תתגרש, או אפשר דעכשיו אין עליו חוב כלל אלא דין כתובה היינו שנעשה עליו דין דאם תתאלמן או תתגרש שיתן לה כתובה, אלא דלכאורה קשה דהיכא מצינו דאע"פ דאין עליו חיוב אלא דין סתם שתגבה ממשעבדי, אמנם מצינו כעין זה בירושלמי [..] איברא דמהפני יהושע מוכח להדיא דבכתובה אף לבתר תקנת שמעון בן שטח לא דמי לשאר שטר חוב דעתה אין כאן אלא דין כתובה [..]"

נמצא לדבריו שללא תקנת שמעון בן שטח, חוב הכתובה שחל רק כשתתאלמן או תתגרש לא יוצר גם לא גבייה ממשעבדי מזמן הנישואין, ותקנת שמעון בן שטח שעל אף שהחוב חל רק במיתה, מ"מ גביית משעבדי מתחילה מזמן הנישואין. דין זה לא תוקן בכתובת ארוסה שאינה נגבית ממשעבדי.

עיין שם בהמשך דברי הגרנ"ט ולדבריו, לדברי הר"ן שבשעבודא דרבי נתן שיש שעבוד הגוף למלוה הראשון על הלווה האחרון, לא יוכל המלוה האמצעי למחול חובו כיון ששעבוד הגוף של הלוה האחרון שייך למלוה הראשון. שעבודא דרבי נתן בחוב גמור שייך גם קודם זמן הפירעון. אולם בכתובה שאין כלל חוב, אין בה דין שעבודא דרבי נתן. מאידך כתובה ניתן למוכרה לאחר, כיון שיש בה שעבוד נכסים. עיין שם בהרחבה. ובהערה שם ציינו לעיין בסמ"ע (סי' מ"ז סק"א) דבכל חוב שלא הגיע זמנו ליכא שעבודא דרבי נתן. אולם הש"ך (סי' פ"ו סקי"א) כתב דרק בכתובה כתב הר"ן כן ולא בשאר חוב. עיי"ש. עי' עוד בפסקי דין רבניים (ח"ח מעמ' 254) מאת כב' הדיינים הגאונים הרבנים ש' ב' ורנר – אב"ד, ע' אזולאי זצ"ל, ח' ג' צימבליסט שליט"א.

סיכום והדינים העולים

• חלקו הראשונים בחוב הלוואה רגיל, אם ניתן לעקל נכסי החייב בתוך זמן ההלוואה לצורך ביטחון גבייתם בזמן הפירעון.
  • דעת הרבה ראשונים (רב יהודאי גאון, הרמב"ן והבה"ת) שלא ניתן לעקל כל זמן שלא הגיע זמן הפירעון.
  • דעת הרי"ף והרא"ש הגאונים הטור הרשב"א והריב"ש שניתן לעקל.

להלכה נפסק כדלהלן:

• השו"ע פסק כהרי"ף והרא"ש שניתן לעקל נכסים כאשר החייב מבזבז נכסיו או מבריחם.
  • הרמ"א נביא את שיטת תרומת  הדשן שהיום השתרבב המנהג לעקל מעות אע"פ שאין צורך כולי האי. גם לשיטתו בעינן צורך מסוים.
  • הש"ך פסק שכיון שרוב הראשונים סבורים שאין לעקל, אזי אע"פ שהשו"ע פסק שניתן לעקל כהרי"ף והרא"ש, מ"מ אין לך בו אלא חידושו. ומשום כך ניתן לעקל רק במבזבז נכסיו או מבריחם אבל במתמוטט מנכסיו שלא בזדון אין לעקל. ומשמע שפסק דלא כתרומת  הדשן. כ"ד היש"ש. וכן פסקו התומים והשער משפט.
  • השער המלך פסק שגם במתמוטט אם המלווה תפוס כבר בנכסי הלווה יכול לתפסם.
  • מצינו כמה הגדרות בחוב הכתובה. מהר"ן נראה שחוב הכתובה הוא כחוב תוך זמנו, שבשעת הנישואין חל עצם החיוב, וזמן הפירעון הוא בגירושין או במיתה. כך נטה החזון איש. וכ"כ ההפלאה והעין יצחק.
  • יש מבארים שבעת המיתה או הגירושין חל החיוב למפרע מעת הנישואין כעין תנאי.
  • מהרא"ש משמע שעצם חיוב הכתובה אינו חל אלא בשעת גירושין או מיתה, ואף על פי שהנכסים משתעבדים לכתובה משעת הנישואין, מכיוון שסיבת החיוב היא הנישואין, חל שעבוד הנכסים בלבד מיד משעת הנישואין, אך לא החוב עצמו. בנוסח אחר מצינו שלא חל בו דין גבייה כלל לעומת חובות רגילים שחל בהם דין גבייה ורק לא הגיע זמן הפירעון. בנוסח נוסף: החוב חל מעת הנישואין בצורה מוגבלת מלכתחילה שהיא כי חלות החוב נוצר למצב של גירושין ומיתה.
  • ויש מי שאומר שהיא תקנת חכמים מיוחדת בכתובה שישתעבדו הנכסים אף לפני חלות עצם החיוב (חי' הרי"מ ופני יהושע).
  • לעניין עיקול הכתובה לדעות שאין לעקל מצינו את הדעות שטעמן (הט"ז הגינת ורדים ועוד) שאין לעקל כיון שהגבייה כלל לא ברורה שמא תמות היא בחייו. מצינו גם את הסברא שכיון שלא חל חוב הכתובה כלל עד זמן המיתה או הגירושין לדעות הנ"ל אין מקום לעקל נכסים על חוב שאינו קיים עדיין. ובנוסח אחר: לא חל בה "דין גבייה" או לנוסח הנוסף: לחוב שהוא מוגבל מלכתחילה למצב מסווים ושונה הוא מחוב רגיל ואין לך בו אלא חידושו.
  • לדעת הגר"ש ורנר זצ"ל בפסק דינו נמצא כי לצורך גביית כתובה במבזבז נכסיו מסתפק הט"ז אם ניתן לעקל נכסים עוד טרם בא זמן פירעונה, אולם אם אין חשש בזבוז והברחה, ניתן לעקל כאשר יש אמתלה כלשהי ובתנאי שאין לבעל כל נזק והפסד.
  • גם בפסק דינו של הגר"א גולדשמידט זצ"ל הסיק שאין לעקל לצורך גביית כתובה. הוא אינו עוסק בפסק דינו בכהאי גוונא שאין הפסד ונזק באמתלה כלשהי.
  • בכהאי גוונא שפני הצדדים לגירושין והבעל מבזבז נכסיו חשיב לדעת המהר"י לבית הלוי כהגיע זמן פירעון ומעקלים נכסים לצורך גביית כתובה.
  • לדעת העין יצחק, הט"ז לא חולק עליו בכהאי גוונא וכל ספק הט"ז הוא כאשר אין בדעתו של הבעל לגרשה. ומה שאמר המהר"י הלוי היינו בדעתו להתגרש.
  • יש מבארים שהחלקת מחוקק סבר כהמהר"י לבית הלוי ולדעתו כך סובר הרמ"א (דלא כההפלאה). למעשה הורו בפסק דין נוסף (של הרבנים הדאיה הדס וז'ולטי זצ"ל), כי בכהאי גוונא חשיב כהגיע זמן הפירעון וניתן לעקל נכסים בכהאי גוונא שיש הברחה.
  • יתכן לומר שלדעת החלקת מחוקק והגר"א ניתן לעקל לכתובה בכל מקרה גם כשלא חפץ בגירושין. להלכה המנהג שאין מעקלים אלא כפי שהוכרע בסעיף ח כהמהר"י בית הלוי.

סיכום השיטות בנושא עיקול לצורך כתובה כאשר הבעל מבריח ומבזבז נכסיו:

• דעת הר"ן שהחוב חל מיד בנישואין.
  • דעת הרשב"א שאין לעקל לכתובה מטעם שהחוב לא ברור שמא תמות היא לפניו ומטעם ספק ספיקא אם תצטרך היא לנכס זה לגביית הכתובה.
  • בדעת הרמ"א נחלקו הח"מ וההפלאה. לדעת ההפלאה לא ניתן לעקל, לדעת הח"מ ניתן לעקל.
  • דעת הט"ז מחמת שמא לא תבוא לידי גבייה לא ניתן לעקל לצורך כתובה.
  • לדעת ר"י לבית הלוי (הובא ברעק"א ובשו"ת משאת משה) ניתן לעקל לצורך כתובה בתנאי שהוגשה תביעת גירושין או כאשר הצדדים חפצים או שאין דרך יותר לשלום בית ונחשב כהגיע זמן פירעונה של הכתובה.
  • לדעת העין יצחק לא נחלקו הט"ז והר"י לבית הלוי, שכן הט"ז פסק שלא ניתן לעקל עוסק בכהאי גוונא שאין בדעתו לגרשה והר"י בית הלוי עוסק כשהבעל מכוון להכריחה להתגרש ונחשב שהגיע זמן הפירעון.
  • בדעת הריב"ש ניתן להבין בשני דרכים:

א. דעת הכנה"ג שהריב"ש חולק על ר"י לבית הלוי ולדעתו לא ניתן לעקל לצורך כתובה.

ב. נראה לומר (כך גם הובא בפד"ר) שסובר הריב"ש שבאמתלה להברחה ניתן לעקל.

• הגינת ורדים סובר שאין לעקל לצורך כתובה מטעם שמא לא תגבה כלל ומטעם שלא שייך בכתובה הטעם שלא תנעל דלת בפני לווין.
  • בחוב רגיל, הרמ"א מביא תרומת הדשן שהשתרבב המנהג לעקל מעות גם כאשר אין צורך כל כך. בש"ך ודעימיה משמע ש"אין לך בו אלא חידושו" ולא מעקלים לחוב אפילו אם מתמוטט מנכסיו ורק במבזבז ומבריח מעקלים. וודאי שהש"ך יחלוק על תרומת הדשן כשאין צורך כל כך.
  • הרשב"א כתב שכאשר אין חשש בזבוז לא ניתן למנוע מהלווה מלמכור הנכס אף לגוי. בפד"ר למדו בדעת הר"י מגאש פשט שלפיו יצא שהוא חולק על הרשב"א אולם נראה לדחות דבריהם ולומר שהר"י מגאש מסכים עם הרשב"א.
  • יש לבדוק כל מקרה לגופו בזמננו שבדרך כלל הבעל אינו חפץ לשלם את כתובתו ובכהאי גוונא שיש מקום להעלות חשש הברחה, אם להטיל עיקול שכזה כאשר ובתנאי ורק שתתווסף החלטה של בית הדין שאם יחפוץ הבעל למכור את הנכס, יוסר העיקול תוך מעקב על מכירתו שתתקיים ללא הברחה.
  • פסק הש"ך, כי גם בחוב לא מעקלים כאשר לא מבריח נכסיו או מבזבזם ורק מתמוטט מנכסיו ואין לך בו אלא חידושו. אולם במקרה והלווה עושה מעשה ממש שגורם הפסד נכסים שיתכן ויפגע בגביית הכתובה, גם אם לא עושה זאת בכוונת זדון, ניתן לעקל כגון שהאישה לווה והולכת להינשא ובכך יוכל הבעל למנעה מלפרוע חובה מנכסיה שנהייה בהם כלוקח (רמ"א אבהע"ז צ"א, ד ופד"ר).
  • דעת ההפלאה שישנה נפקא מינה בין הדעות בהגדרת חוב הכתובה אם נחשב בספק כ"איני יודע אם נתחייבתי" לדעות שהחוב חל רק בזמן האלמנות והגירושין או כ"איני יודע אם פרעתי" לדעות שהחוב חל מזמן נישואין.
  • אולם מדברי הקובץ שיעורים משמע שגם לדעות שהחוב חל שלא משעת נישואין נחשב כאיני יודע אם פרעתיך. נפקא מינה בכל ספק שמתעורר במהלך הנישואין שמחמתו יש ספק אם האישה זכאית לכתובה.
  • הבית מאיר (הובא בפתחי תשובה) חידש שביחס לגביית הנדוניה בלבד (בצירוף דעת העיטור בנדוניה), ניתן לעקל נכסים במקרה מיוחד של בעל שנשתטה ומבזבז נכסיו בשחוק וזנות.
  • הלך הלוה למדינת הים מעקלים לצורך גבייה כמו דין מבזבז (נימוקי יוסף).
  • פשוט שאין להטיל עיקול כאשר יש מקום מהיכן לגבות מהן. פשוט גם שאין לעקל יותר מסכום החוב.

סיכום

במקרה דנן נשוא פסק הדין נראה שאין להטיל את העיקול המבוקש, כיון שהכתובה העומדת על מיליון דולר היא לכאורה כתובה מוגזמת ויש להעמידה לכאורה על סכום סביר ולצורך כך די בעיקול של חלקו היחסי באחת הדירות בלבד ואף בפחות מכך, ומכיוון שיש לצדדים חמש דירות משותפות כך שאם יבריח האיש את נכסיו מסתבר מאד שיתברר הדבר לאשה ותוכל לעקל את נכסיו מידית. אף שעל פי חוק רשאי שותף למכור את חלקו ללא הודעה לשותפו אולם לא מסתבר שהאיש יצליח למכור את כל חלקיו בדירות מבלי שייודע הדבר לאשה. כמו כן לא מסתבר שיהיו שיקנו לקוחות דירות שיש בהן שותף נוסף (האישה) ושלא ייצרו קשר עם השותף. משום כך במקרה דנן לא נראה שיש טעם להטלת העיקול. במקרה דנן אפוא לא מצינו את העילות הנדרשות לעיקול הכתובה.

נפסק

הבקשה להטלת עיקול לצורך הבטחת גביית הכתובה נדחית.

ניתן ביום כ"ט באייר התשע"ט (03/06/2019).

 הרב שניאור פרדס – אב"ד

הפוסט עיקול נכסים לצורך גבייה עתידית של כתובה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו בקשה לביטול צו העיקול שנתן בית הדין על זכויות ונכסי המשיבה מיום 16/11/11.

תיאור העובדות:

הצדדים נישאו בתאריך 18/12/01 ולהם בן אחד משותף. לבעל אלו נישואין שניים ומנישואיו הקודמים יש לו שני בנים נוספים. לאשה אלו נישואין שלישיים כאשר מבעלה השני יש לה שתי בנות בוגרות.

עוד בטרם נישאה האשה לבעל שלפנינו, רכשה האשה מגרש ונכס בישוב […], הרשום על שמה בלבד. לדברי ב"כ המבקש בני הזוג התגוררו בשכירות וסוכם ביניהם כי דירתה של האשה תושכר לאחר, ותשלומי השכירות יועברו לחשבון המשותף. במקביל לזאת גם המשכנתא תשולם מאותו חשבון משותף, שאליו העבירו הצדדים את משכורותיהם.

לדבריו, חיי הנישואין ידעו עליות ומורדות רבות, עד שבסופו של דבר החליט הבעל להגיש את תביעת הגרושין. בתביעתו ביקש לדון גם בחלוקת הרכוש ולהעביר לידיו 50% מדירת האשה בישוב […], מאחר והמשכנתא שולמה גם על ידי המבקש.

לטענתו, הדבר דומה למוציא הוצאות על נכסי אשתו, כשהוציא ולא אכל, דשמין לו מה שהוציא, כמבואר באבן העזר (סימן פח סעיף ז). והכא נמי מאחר והבעל הוציא הוצאות על דירת אשתו בתשלומי המשכנתא, ולא נהנה מהדירה שהרי הצדדים מעולם לא גרו בדירה זו, לפיכך זכאי הוא להשבת חלקו בדירה.

מאידך, ב"כ המבקשת טוען כי יש לבטל את העיקול, מאחר ולבעל אין כל עילת גרושין, ומאחר ולא ניתן לדון בחלוקת הרכוש ללא עילת גרושין מעת נפרדה החבילה, לפיכך יש לבטל את צו העיקול לאלתר.

זאת ועוד, לדבריו הצדדים ניהלו את ביתם מתוך קופה משותפת אחת, כאשר מקופה זו שולמו תשלומי המשכנתא הן לדירת הבעל והן לדירת האשה. וזאת, למרות שהמשכנתא ששולמה על דירת הבעל, גבוהה בהרבה מתשלום המשכנתא ששולמה על דירת האשה, ולמרות שדמי השכירות שהתקבלו מדירת האשה הועברו לחשבון המשותף, לעומת דמי השכירות שהתקבלו מדירת הבעל שלא הועברו לחשבון זה.

אמור מעתה, שהבעל לא נפסד כלל מתשלומי המשכנתא, ואדרבה, יצא הפסדו בשכרו, שהרי שכר הדירה שהשתכר הבעל, מרובה מההפסד שהפסיד בתשלום עבור המשכנתא.

למעלה מן האמור ציין עוד, שהאשה העבירה את כל משכורתה לחשבון המשותף לעומת הבעל שבמשך כשלוש שנים לא העביר את משכורתו, כולה או חלקה, לחשבון המשותף. בתקופה זו הבעל אילץ את האשה להשתמש בכספי השכירות להוצאות הבית, כאשר בפועל אף הבעל נהנה מכספים אלו.

ומעתה, אף אילו טענות הבעל להעברות כספים היו נכונות, גם אז זכות בדירת האשה לא היתה לו, מאחר ואין הבעל קונה קנין השייך לאשה בתשלומי המשכנתא שנתן, ומשכך יש לבטל את העיקולים. ב"כ האשה צרף מסמכים רבים עד מאד לבסס את טענותיו.

הכרעה :

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ, ולאחר העיון במסמכים שהציגו ב"כ הצדדים לבית הדין הגעתי למסקנות הבאות:

• בשלב זה, אין בית הדין נדרש לדון בתביעת איזון המשאבים וחלוקת הרכוש. כל שעל בית הדין לדון הינו רק בתביעה להסרת העיקולים.
• מאחר והמבקש הגיש לב"כ תביעת גרושין וכרך בה את ענין חלוקת ואיזון המשאבים, לפיכך כל עוד לא נדחתה תביעת הגרושין זכאי הבעל לבקש צווי עיקול כדי להבטיח את תביעתו, וכן קיום פסקי הדין בעניין הרכוש, אם וכאשר ינתנו.
• האשה לא הוכיחה בשלב זה כי נגרם לה נזק ממשי כתוצאה מהעיקול, ואדרבה ב"כ הצהיר בדיון, כי אין ולא מתנהל כל משא ומתן למכירת דירת האשה, ואין גם כוונה כזאת.
• קיים חשש סביר כי ביטול העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין אם וכאשר ינתן.

לפיכך מחליט בית הדין כדלקמן:

• בשלב זה, צו העיקול מיום 16/11/11 ישאר על כנו.
• צו העיקול אינו חל על דמי השכירות המתקבלים מהשכרת הנכס המעוקל.
• עם זאת, על מנת להבטיח את זכויות האשה, ובהתאם לתקנה קח (2) בתקנות הדיון, הבעל ימציא לבית הדין כתב התחייבות עצמי לשיפוי האשה בנוסח הבא:

אני הח"מ מתחייב בזה כלפי המשיבה לפצותה על כל נזק שייגרם לה או לצד ג' כתוצאה מהעיקול, ובכפוף להחלטת בית הדין בענין. ואני מודה בחתימתי שקבלתי על עצמי התחייבות זאת בקניין, מעכשיו, ובבית דין חשוב, ודלא כאסמכתא.

(התחייבות זו מחייבת אף בגרמא, כמבואר בב"י סימן שכח בשם תלמידי הרשב"א – ואכמ"ל).

• אם לא יומצא לבית הדין כתב התחייבות הנזכר תוך שבוע ימים, עשוי בית הדין לבטל את העיקול.
• הצדדים קיבלו סמכות דיין יחיד.

ניתן ביום כ' בשבט התשע"ב

(13/02/2012)

הפוסט ביטול צו עיקול הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו בקשת מר [פלוני] לביטול צווים שניתנו לבקשת גרושתו והאוסרים כל דיספוזיציה ברכוש הרשום על שמו או על שם חברות שבבעלותו וכמותה גם בקשה להטלת צווי עיקול על נכסי גרושתו גברת [פלונית] לרבות: נכסי נדל"ן, זכויות בחברות ופיקדונות כספיים בבנקים בארץ ובחו"ל.

רקע עובדתי

הצדדים – [פלוני] (להלן: האיש) ו[פלונית] (להלן: האישה) התגרשו לפני שמונה חודשים לאחר שלושים וחמש נישואין במהלכן נולדו להם שמונה ילדים משותפים.

האיש הוא איש עסקים ובעבר היה […] בישראל. בתחילת חיי הנישואין פעל האיש במסגרת עסקי חמיו שהיה בעל ממון וכן גם 'בעל צדקה' תומך תורה, ולאחר כמה שנים יצא לדרך עסקית עצמאית שבה עשה חיל וידע הצלחה גדולה לצד נפילות ומשברים.

לדאבון לב, ביתם רחב הידיים של הצדדים הפך בשנים האחרונות ל'בית מלא זבחי ריב', ורכוש וממון רב שקיבלה האישה בירושה מאביה וכמותם גם רכוש פרי עמל ומאמץ של האיש, הפכו ל'עושר השמור לבעליו לרעתו'. המשבר בין הצדדים התעצם מאוד גם בשל מאבק מר ומתמשך אשר מנהל בנם של הצדדים מר […] באביו. המאבק המכוער אשר מנהל הבן נגד אביו השליך גם על חיי הנישואין שהיו ממילא במשבר ותרם גם הוא לפירוקה של המשפחה.

בתחילת חודש אלול תשע"ו (ספטמבר 2016) קיים בית הדין דיון מיוחד, במסגרתו עשה מאמץ גדול כדי להביא את הצדדים להסדר מהותי ודיוני אשר יצמצם את המחלוקת ביניהם באופן משמעותי, וימנע התדיינויות ארוכות שעלולות להמשך שנים רבות.

עיקרו של ההסדר היה כי האיש יוותר על כל טענה ותביעה בעינינו של הרכוש הרב הרשום על שם האישה בארץ ובחו"ל, ומנגד תוותר האישה על טענה בדבר הרכוש הרשום על שם האיש, לרבות המגרש ברחוב […], כאשר האיש ייטול על עצמו באופן בלעדי לשאת גם בכלל החובות הרובצים עליו אשר על פי הנטען מסתכמים בלמעלה מעשרים מיליון ש"ח. על פי ההסדר המוצע, הדיון בבית הדין יעסוק בבעלות על ביתם של הצדדים וכן גם בתביעת האישה להשבת כספים אשר הלוותה לאיש בשנים האחרונות.

שני הצדדים אימצו באופן עקרוני את ההצעה. גם באי כוח שני הצדדים הודו בפה מלא כי ההסדר המוצע ראוי וצודק. ביזמת בית הדין ההסכמות לא אושרו על אתר והצדדים נתבקשו להגיש הודעה בכתב בתוך שבעה ימים.

להפתעת בית הדין, בהודעה בכתב אשר הגישו באי כוח האישה, חזרה בה האישה מההצעה והציגה גישה משונה להסדר, שלאחר שמתעמקים בה, תמציתה: שלי – שלי, ושלך – גם כן שלי. באי כוח האישה אף הגדילו לעשות כאשר טענו שלא הייתה מעולם כל הסכמה. נבהיר: מותר לבעל דין להימלך בדעתו ולחזור בו. מותר גם לבאי כוח לחזור בהם. עם זאת, מצופה מעורכי דין לומר זאת בפה מלא ולא להציג מצג אשר לא תואם את המציאות.

כך או כך, נכבד את רצון האישה ובאי כוחה וננהל הליך ראוי שיכלול מינוי מומחים וכן גם דיוני הוכחות במסגרתם ייחקרו הצדדים ועדים מטעמם.

ההליך המשפטי עלול להמשך זמן רב בשל היקף הרכוש והחובות כמו גם בשל התנהלות הצדדים ובני משפחה אחרים העומדים מאחורי הקלעים ובוחשים בקדרה, ובשלב זה, עלינו להכריע בסוגיית העיקולים.

דיון הלכתי

בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי לא מצינו מקור מפורש המכיר בסמכותו של בית דין ליתן סעד זמני טרם שהתבררה והוכרעה התביעה אשר לפניו, ועניין זה עולה לראשונה בדברי הגאונים.

שיטות הראשונים ופסיקת השולחן ערוך

בספר התרומות (שער טז חלק ג אות א) מביא שתי גישות מנוגדות: מחד גיסא – גישת רב יהודאי גאון אשר כתב בתשובה שאין להיזקק לטענות של מלווה כלפי לווה טרם שהגיע זמן הפירעון, ומאידך גיסא – גישת הרי"ף (שו"ת הרי"ף סימן קיג) אשר פסק שיש להבטיח אפשרות גבייה עתידית של תובע אף קודם התגבשותו של חיוב שכן "מצינו רבותינו שמקפידין וחסין על בני אדם שלא יאבד ממונם".

בעל התרומות (שם) כותב שהסתפק בהכרעת ההלכה בעניין ועל כן שאל את פי הרמב"ן אשר הכריע כדברי רב יהודאי גאון, וזו לשונו:

"ומפני שנסתפקתי בהכרעתם שאלתי בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל. וזה אשר השיב: אף על פי שאימת חכמת הרב מוטלת עלינו אין משוא פנים בדין, שלא מצינו בתלמוד למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בבית דין משום חששא זו שמא יזכו אחרים בממונו […] אבל מלווה למי שאין לו נכסים, וכן הלוקח ממי שאין לו קרקע אחר הוא רוצה ליזוק בנכסיו, מה נעשה לו, לכשיבוא זמן חובו הרי הדין ביניהם […] ולא מצינו דבר זה אלא בדיני נפשות, דתניא 'ונקה המכה' מלמד שחובשין אותו, אבל בדיני ממונות עד שיתחייב אין תופסין ממנו. וסוף דבר גבי מלווה ולווה אין בית דין נזקקין להם עד שיגיע זמנם […]"

בדרכו של הרמב"ן השולל מתן סעדים טרם התגבשותו של החיוב הולכים גם הרשב"א (חלק א סימן תתקח) והריב"ש (סימן קט).

מנגד, בדרכו של הרי"ף הולך הרא"ש (בבא קמא פרק קמא סימן ה ובשו"ת כלל צז סימן ד) המאריך לבאר כי זכותו של מלווה או תובע לקבל צו עיקול על נכסי לווה או נתבע, ובלבד, שיוכל להביא ראיה לכאורה (ובלשונו: 'אמתלא') על קיומו של חיוב, ואפילו חיוב עתידי, כמו גם ראיה לכאורה שאם לא יוטל העיקול עלול הנתבע להבריח את נכסיו כאשר לדיין שיקול דעת רחב בעניין. וזו לשונו:

 "וכן מי שבא לפני בית דין ואומר: יש לי תביעה על פלוני, ומצאתי לנכסיו במקום ידוע, ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם, ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי, ומבקש שיעכבו בית דין הנכסים עד שיתברר תביעתו; וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון, ולא הגיע עדיין זמנו, ובא בתוך הזמן וטען כזאת – הכל לפי העניין. ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע, או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע זמנו, מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע, עד שיברר התובע תביעתו, או עד שיגיע זמן השטר."

הרא"ש (שם) מביא שמצא בשם הגאונים, שהסמכות לעקל טרם שהתבררה התביעה וטרם הגיע מועד החיוב, מקורה בתקנת חכמים שיסודה בדין 'השבת אבדה' דהיינו זוהי תקנת חכמים כדי למנוע מתובע או מלווה הפסד ממון אפשרי.

אך מוסיף הרא"ש וכותב:

"ואני אומר דלא צריכינן לתקנת חכמים אלא דין גמור הוא, שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל צד שיוכל לעשות".

נציין כי הנימוקי יוסף (בבא בתרא סה ע"א) מביא בשם תשובת הרי"ף טעם נוסף להיזקק לתביעת מלווה טרם מועד הפירעון והוא תקנת חכמים שמטרתה מניעת נעילת דלת בפני לווין.

הטור (חושן משפט סימן עג סעיף יז) הביא את שתי הגישות המנוגדות: גישת רב יהודאי גאון והרמב"ן – מחד גיסא, וגישת הגאונים, הרי"ף והרא"ש – מאידך גיסא.

הבית יוסף (שם) הכריע להלכה כדעת הרי"ף והרא"ש, וזו לשונו:

"ולעניין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן וכבר פסקתי כן בתשובה (אבקת רוכל סימן קסב) הלכה למעשה והסכימו עמי חברי."

ובהתאם להכרעה זאת פסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עג סעיף י):

"מי שיש לו שטר על חבירו לזמן, ובא בתוך הזמן לבית דין ואמר: מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי, אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן, מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר."

סעיף זה בשולחן ערוך הוא המקור ההלכתי למתן צווי עיקול, צווי מניעה וסעדים זמניים אחרים וכפי שכתב הגרח"ש רוזנטל שליט"א (פד"ר יט עמוד 348):

"ומכאן הסמכות לבית הדין להטיל עיקולים ולצוות על צווי מניעה זמניים שלא ייעשו פעולות ושינויים בשטח עד לבירור הנושא הנידון בכללותו בבית הדין."

העילות למתן צו עיקול ומקומו המרכזי של שיקול דעת הדיין

העיקרון העולה מדברי השולחן ערוך והרא"ש הוא: כדי שבית הדין ייתן סעד זמני יש צורך באמתלאות, דהיינו ראיות לכאוריות, גם לעניין גופה של תביעה וגם לעניין חשש התובע כי הנתבע יבריח את נכסיו או שתוצר מציאות שתמנע את ביצוע פסק הדין ככל שתתקבל תביעתו.

עיון בפוסקים מלמד על גישה מרחיבה במתן צווי עיקול לצד גישה מצמצמת.

הרמ"א (בהג"ה על דברי המחבר בשולחן ערוך שם) מייצג גישה מרחיבה וכותב "שנשתרבב המנהג לעקל מעות אף על פי שאין בו צורך כולי האי". מנגד, המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק קמא סימן כ) מייצג גישה מצמצמת הדורשת ראיות לכאורה כי הנתבע עושה במזיד פעולות כדי לסכל אפשרות מימוש עתידית של פסק הדין.

הש"ך (חושן משפט סימן עג ס"ק לג וס"ק לד) נוטה לפסוק כגישה המצמצמת אך עם זאת קובע עקרון פסיקתי יסודי בדיני סעדים זמנים בכלל וצו עיקול בפרט והוא: "[…] שדינים אלו תלויים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים […]"

יסודו של עקרון זה הוא בדברי הרא"ש (בבא קמא פרק קמא סימן ה ובשו"ת כלל צז סימן ד) שחלקם הובא לעיל אשר כתב: "[…] ועל זה וכל כיוצא בזה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות – הכל לפי הענין […]"

מיהו 'העושק' ומיהו 'העשוק' ; שיקול דעת, איזונים ומידתיות

כפי שכתבנו לעיל, הרא"ש נימק את הסמכות ליתן סעד זמני בדמות צו עיקול בעקרון ההלכתי ובחיוב המוטל על הדיין "להציל עשוק מיד עושקו בכל צד שיוכל לעשות", דהיינו בחובה המוטלת על הדיין למנוע מציאות כי תובע יזכה בסופו של הליך בדין אך יעמוד בפני שוקת שבורה ויהיה נטול יכולת גביה לאחר שבמשך התנהלות ההליך הבריח הנתבע או בזבז את נכסיו.

עם זאת, על הדיין לבחון היטב אם המטרה הראויה של הבטחת זכויות אפשריות של תובע לא תגרום נזק בלתי מידתי לנתבע שטרם חויב בדין. היטיב לבטא זאת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב בהרכב הדיינים הגאונים ר"א גולדשמידט זצ"ל, ר"י קוליץ זצ"ל ור"ש מזרחי זצ"ל אשר כתבו (פד"ר ב עמוד 95):

"[…] אין בחוב שעדיין לא הגיע הזמן, חיוב תשלום מיד מצד ההלכה של פירעון חוב […] אלא שמעכבים מצד הלכה כללית אחרת והיא 'להציל עשוק מיד עושקו'. ומכיוון שכך, יש להיזהר שעל ידי נקיטת פעולת הצלה נגד העושק למעלה מכוחו לא ייהפך העושק לעשוק."

סעיף 7ג לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956 מסמיך את בית הדין בעניין שבשיפוטו לתת צו עיקול זמני על נכסי נתבע. מעניין הדבר כי אף על פי שמדובר בחוק אזרחי, התנאים אשר קובע החוק למתן צו עיקול, דהיינו קיום ראיות לכאורה התומכות בעילת התביעה העיקרית וחשש שאי מתן צו יכביד על ביצוע עתידי של פסק הדין, מתאימות לתנאים אשר כתב הרא"ש אשר נפסקו בשולחן ערוך.

גם במסגרת תקנות הדיון, אשר להן תוקף הלכתי (ראה: א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, עמוד 17), ישנה התייחסות למתן צו עיקול – במסגרת פרק י' לתקנות הדיון העוסק בסעדים זמניים קבועה תקנה ק"ח שעניינה עיקול נכסים.

התקנה לקונית מאוד, אינה עוסקת כלל בתנאים למתן צו, ותוכנה הוא כי בית הדין מוסמך לתת צו עיקול אפילו במעמד צד אחד ולהתנותו במילוי תנאים שייראו לו. ניסוחה של התקנה תואם לפסיקת הש"ך כי בטיפול בבקשה לעיקול נתון לדיין שיקול דעת רחב ואין לו אלא מה אלא מה שעיניו רואות בנסיבות העניין.

שיקול הדעת הרחב ובחינת נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה, נדרש נוכח העובדה, שכל המכיר את תהלוכות המשפט יודע היטב, כי לצד בקשות כנות לסעדים זמניים המבקשות להבטיח יכולת מימוש עתידית של פסק דין, ישנן גם בקשות שמטרתן העיקרית ללחוץ, להצר, ואף להרע ולפגוע בנתבע, וזאת, ללא צורך של ממש.

שיקול הדעת הרחב ובחינת נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה, נדרש גם נוכח המשמעות רבה, ולעתים אף המכרעת, שישנה להחלטה השיפוטית המקבלת או דוחה בקשה לסעד זמני.
גורלה של תביעה לעתים נחרץ בהחלטה על מתן או אי מתן סעד זמני. זאת ועוד, לעיתים גם גורלם של נתבעים נחרץ מכוח החלטה זו שעשויה לשתקם ולמוטטם כלכלית. עד שהתביעה העיקרית תוכרע, עלולה המציאות להיות בבחינת "מעֻוָת לא יוכל לתקֹן וחסרון לא יוכל להִמנות" (קהלת א, טו).

הפרקטיקה המקובלת בבתי הדין היא שבקשות לסעדים זמניים בדמות צווי עיקול וצווים המונעים דיספוזיציה, המוגשות במקביל להגשת תביעת רכוש והמתייחסות לרכוש נשוא התביעה, נדונות במעמד צד אחד ונעתרות על דרך כלל.

ברוב רובם של המקרים לא מוגשות בקשות לביטול סעדי הביניים עד לסיום ההליכים בתביעה העיקרית. ככל שמוגשת בקשה לביטול הסעדים הזמניים, נדרש בית הדין לבחון את התביעה העיקרית ולאזן באופן מידתי ומושכל בין חששות התובע מחד גיסא, ובין הנזק הפוטנציאלי שעלול להיגרם לנתבע מאידך גיסא.

אחד הכלים המשמעותיים העומדים לרשות הדיין במלאכת האיזונים והמידתיות, הוא התניית מתן הסעד הזמני בהפקדת ערובה כספית משמעותית, וכפי שכתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א (שו"ת תשובות והנהגות חלק ג סימן תמ) בהפקדת הערובה מקבל על עצמו מבקש הסעד הזמני כל נזק שייגרם לבעל דינו הן באופן ישיר והן באופן עקיף ואף ב'גרמא'.

מן הכלל אל הפרט – פסיקה בעניינם של הצדדים

שני הצדדים שומרי תורה ומצוות, ואף שבית הדין הציע לדון בעניינם על פי דין תורה, קיבלו הצדדים עצמם בקניין את ההסדר האזרחי של איזון משאבים.

בקשת האיש להטיל עיקולים על רכוש גרושתו

בית הדין קיים שני דיונים בבקשת האיש לביטול צווים שניתנו לבקשת גרושתו והאוסרים כל דיספוזיציה ברכוש הרשום על שמו או על שם חברות בבעלותו, כמו בבקשתו להטלת צווי עיקול על נכסי גרושתו, לרבות: נכסי נדל"ן, זכויות בחברות ופיקדונות כספיים בבנקים בארץ ובחו"ל.
לבקשת בית הדין, הגישו הצדדים גם טיעונים ארוכים בכתב שלהם צורפו נספחים רבים.

לאחר שיקול דעת, אנו סבורים שאין מקום להיעתר לבקשת האיש ולהטיל צווי עיקול על נכסיה של האישה. האישה ירשה את נכסיה מאביה, וכפי הנראה לכאורה – הם אינם בני איזון. האיש אמנם טוען כי רק בשל פעילות נמרצת שלו לא נושלה גרושתו מירושת אביה, וכן גם טענות נוספות, ובכללן שהוא השביח את הנכסים, אך גם אם נקבל את טענותיו במלואן ספק אם הדבר יקנה לו זכויות בנכסים.

בנסיבות אלו, כשסיכויי התביעה העיקרית לא ברורים, ואולי אף נמוכים – אין מקום להטלת צווי עיקול.

זאת ועוד, האיש מתגורר בגפו לאחר הגירושין בבית רחב ידיים, אשר שימש למגוריהם של הצדדים וילדיהם שנים רבות, ואשר רשום על שם האישה בלבד. בעוד האיש טוען על הבית 'חציו שלי', טוענת האישה 'כולו שלי'.

עניינו של הבית יתברר בהליך בבית הדין. מכל מקום, בשלב זה, בית הדין מחליט להטיל עיקול על זכויות האישה בבית. עיקול זכויות האישה בבית, אף אם יוכרע שזכויותיה עולות רק כדי מחצית הבית, יוכל לשמש להבטחת זכויות האיש בשאר רכושה – ככל שתתקבל תביעתו.

בקשת האיש לביטול צווים שניתנו לבקשת גרושתו והאוסרים כל דיספוזיציה ברכושו

לאחר שיקול דעת, אנו מקבלים את בקשת האיש לביטול הצווים האוסרים כל דיספוזיציה ברכוש הרשום על שמו או על שם חברות בבעלותו.

כפי שהתברר, הבקשה להטלת צווים הייתה 'מנופחת' ונועדה מלכתחילה ליצור לאיש תדמית של 'טייקון', שכן, מרבית החברות שבעניינן נתבקשו הצווים אינן שוות דבר.

הנכס המשמעותי היחיד הוא מגרש ברחוב […] הרשום על שם חברה בבעלות האיש ואשר לכאורה הוא בר איזון. מכל מקום, בדיונים בבית הדין התברר שלאיש גם חובות עצומים לבנקים ולאנשים פרטיים, וכפי הנראה הם חופפים את שוויו של המגרש.

בלי לקבוע מסמרות בשלב זה, אנו מתקשים מאוד לקבל את טענת האישה, שלפיה מחצית מנכסי הבעל שייכים לה אך בכל החובות או ברובם המוחלט צריך הבעל לשאת לבדו.

במסגרת ההליך נאפשר לאישה להוכיח את טענותיה, אך נוכח העובדה שסיכויי הטענות להתקבל אינם ברורים כל עיקר – אין מקום למתן סעד זמני.

זאת ועוד, בית הדין השתכנע כי השארת הצו המונע כל דיספוזיציה במגרש ברחוב […] עלולה לגרום לשיתוק פעילותו הכלכלית של האיש ולהעדר יכולת לעמוד בהסדרי חובות. מנקודה זאת, קצרה הדרך להתמוטטות כלכלית המוחלטת ולפשיטת רגל.

יש לנו יותר מתחושה, כי גורם משפחתי הבוחש במרץ בקדרה רואה בהתמוטטותו של האיש מטרה כשלעצמה, אך כמי שמצווים להציל עשוק מיד עושקו – לא נוכל ליתן לכך יד.

אשר על כן, מחליט בית הדין לבטל את כל הצווים האוסרים כל דיספוזיציה ברכוש הרשום על שמו של האיש או על שם חברות בבעלותו.

אנו מודעים לכך שבאי כוח האישה טוענים בביטחון מלא שבמסגרת ההליך יהיה בידם להוכיח כי האישה זכאית למחצית המגרש אך אינה צריכה לשאת בעול פירעון מחצית מן החובות, ושככל שכך יהיה, ביטול הצווים יעמיד אותם בפני שוקת שבורה ויותירם נטולי יכולת גבייה.

לאחר שיקול דעת, אנו סבורים כי איזון מתאים עשוי להיות מתן צווים האוסרים כל דיספוזיציה ברכוש הרשום על שמו של האיש או על שם חברות בבעלותו, בכפוף להפקדת ערובה כספית משמעותית בדמות ערבות בנקאית אוטונומית בסך שניים וחצי מיליון ש"ח.

בית הדין סבור כי בהתחשב ביכולותיה הכלכליות של האישה – שאף לדבריה תחת ידה פיקדונות בסכום העולה על עשרה מיליון ש"ח – כמו גם בהתחשב בנזקים הכלכליים העצומים שעלול הצו לגרום לאיש, ערובה בסכום של שניים וחצי מיליון ש"ח היא סבירה, ראויה ומידתית.

הערובה תשמש להבטחת פיצוי האיש – ולו פיצוי חלקי – על נזקים לרבות נזקי 'גרמא', ככל שיתברר שלא היה מקום בנסיבות העניין לבקש את הצו למניעת דיספוזיציה.

פסיקתא

א.         בית הדין דוחה את בקשת האיש להטיל צווי עיקול על נכסיה של גרושתו לרבות: נכסי נדל"ן, זכויות בחברות ופיקדונות כספיים בבנקים בארץ ובחו"ל.

ב.         בית הדין מחליט באופן עקרוני ליתן צו עיקול על הבית ברחוב […] אשר שימש למגורי הצדדים והרשום על שם האישה.

ג.          בית הדין מבטל בזאת את כל הצווים האוסרים כל דיספוזיציה ברכוש הרשום על שמו של האיש או על שם חברות בבעלותו.

ד.         בית הדין ישקול בחיוב להיעתר לבקשה חדשה של האישה למתן צווים האוסרים כל דיספוזיציה ברכוש הרשום על שמו של האיש או על שם חברות בבעלותו בכפוף להפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בסך שניים וחצי מיליון ש"ח.

ההחלטה מותרת לפרסום בכפוף להשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

הפוסט איזונים ומידתיות במתן צווי עיקול וצווים למניעת דיספוזיציה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.