סמכות בית הדין הרבני לדון בעניני הרכוש, משמורת, הסדרי הראיה, מזונות האשה והילדים שנכרכו בגירושין.

תיק הגירושין נפתח ביום י"ב אדר תשס"ו (12.3.06) בכתב תביעה שהגיש הבעל בטופס סטנדדרטי בן דף אחד, ובו ציין בנושא התביעה: "גירושין – מזונות – ילדים – רכוש". במהות התביעה כתב הבעל משפט אחד: "לא מאושר עם אישתי, לא מיסתדרים (כך במקור)". מועד לדיון נקבע ליום כ"ה ניסן תשס"ו (23.4.06)

ביום 20.4.06 הגיש הבעל באמצעות בא כוחו "כתב תביעה מתוקן" ואליו צירף "תביעת גירושין והכרוך בגירושין", וליד הכותרת צוין בכתב יד "מתוקנת לתביעה שהוגשה".

ביום הדיון התקבלה בקשה מאת באי כוחה הקודמים של האשה לדחיית הדיון ולקביעת מועד אחר. בנימוקי הבקשה נכתב כי המבקשת מצאה את כתב התביעה המתוקן מונח בבית הצדדים רק ביום כ"ג ניסן תשס"ו (21.306), וכי למבקשת לא היה זמן מספיק כדי להכין את הגנתה, ולדאוג לעצמה לייצוג הולם. עוד נטען, כי התנהלות הבעל בהקשר זה נגועה בחוסר תום לב משווע ובאה לקפח זכויות בסיסיות של האשה. לדיון התייצב רק הבעל ובא כוחו. הלכה למעשה, לא התקיים דיון והוא נדחה למועד אחר.

ביום כ' אייר תשס"ו (18.5.06) הגישה האשה תביעה לשלום-בית בה בקשה לחייב את הבעל לשוב לביתו, ולפנות לטיפול משפחתי משותף. כן התבקש בית הדין לתת צו המחייב את הבעל לנתק כל קשר עם אשה אחרת, וכן לתת צו למדור ספציפי המונע מהבעל לעשות כל דיספוזיציה בדירת הצדדים. בית הדין דחה את הבקשה למתן צו למדור ספציפי לנוכח התנגדותה של האשה לסמכות בית הדין בענין מזונותיה והתביעה שהוגשה לבית המשפט לעניני משפחה, ומתוך שבית הדין ראה את הבקשה שבפניו למדור ספציפי כחלק ממזונות האשה.

ביום ג' חשון תשס"ז, קיים בית הדין דיון ראשון בשאלת הסמכות. הדיון התקיים בהרכב חסר. עקב מחסור בדיינים במערכת בתי הדין, קיימים הרכבים חסרים רבים של דיינים במערכת. זוהי תופעה מצערת ובלתי תקינה לחלוטין, שגורמת לסבל רב לבעלי הדין. עינוי דין נגרם בהקשר זה לא רק לבעלי הדין, אלא גם לדיינים אשר נאלצים בחוסר ברירה ממש, לשבת בהרכבים חסרים או הרכבים מתחלפים, ולהשתתף בתיסכולם של בעלי הדין עקב איבוד זמנם וממונם. עקב כך, אנו נאלצים מדי פעם לשמוע מחדש עניינים שנשמעו באופן חלקי בפני דיינים אחרים, דבר המקשה מאד על ניצול הזמן השיפוטי לטובת הציבור. דייני ישראל מחפשים כל דרך סבירה והגיונית על מנת למצוא מזור למצוקות בעלי הדין, ולעשות להם משפט הוגן, אך חסרונם של 15 דיינים במערכת, גורם הכבדה של ממש על כך. אחד הפתרונות שאנו עושים שימוש בו הוא, קיום דיון בשאלת סמכות בית הדין בפני ראש הרכב או דיין שהוסמך על ידו, בהתאם לסעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955. על פי סעיף זה, רשאי דיין כאמור לדון ולתת החלטת ביניים במותב של דיין אחד אף ללא הסכמת הצדדים. על פי העמדה הנקוטה על ידי מערכת בתי הדין הרבניים, מתן החלטה בשאלת סמכות היא בגדר החלטת ביניים ומסורה לסמכות דיין אחד כאמור, אף ללא הסכמת הצדדים. ראו: ערעור 1-21-2378 ח' ס-מ נ' ח' ח'-ח' (פורסם באתר המשפטי נבו);  תיק 1915/סג (ב"ש) א' נ' ב' (החלטת האב"ד הרה"ג אליעזר איגרא)(פורסם באתר המשפטי נבו).

לאור זאת התקיים הדיון האמור בהרכב חסר בפני יושב ראש ההרכב (אם כי בבית הדין נכח גם חבר אחר של בית הדין). לקראת סיומו של הדיון הודיע בא כוח האשה כי הוא מבקש שהדיון יתקיים בהרכב מלא, וכן הוא מבקש לחקור את הצדדים לענין הסמכות, ושלאחר מכן ייערכו סיכומים. בסיומו של הדיון הורה יושב ראש ההרכב על הגשת סיכומים, וכך נעשה. לאחר קריאת הסיכומים ניתנה על ידי יושב ראש ההרכב החלטה, כדלקמן:

"לאחר העיון בסיכומי הצדדים ובכל החומר שבתיק, מוחלט כדלהלן:

א.       בית הדין מאשר לבעל את ההגשה של כתבי התביעה המתוקנים שהוגשו ביום 20.4.06.

ב.       בית הדין סבור כי החלטה לענין סמכות בית הדין הינה בגדר החלטת ביניים, הנתונה לסמכותו של יו"ר בית הדין או דין שהוסמך על ידו, וזאת על פי סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים. כן סבור בית הדין כי לצורך הוכחת טענות בדבר העדר כנות תביעת הגירושין או העדר כנות בכריכת התביעות שנכרכו בגירושין, אין צורך בקיום דיון נפרד להוכחות, והיה על ב"כ לחקור את הבעל ולהגיש ראיותיו לענין זה כבר בדיון הראשון שהתקיים לענין הסמכות.

ג.       למרות זאת, מטעמי יעילות, ועל מנת למקד את הדיון שבין הצדדים במחלוקות האמיתיות שביניהם, והואיל וממילא קבוע מועד לדיון בעניני הצדדים ביום כ"ו טבת תשס"ז (16.1.2007), יאפשר בית הדין לב"כ האשה להעלות את טענותיו לענין הסמכות בפני הרכב מלא של בית הדין וכן לחקור את הבעל חקירה קצרה לענין כנות התביעה וכנות הכריכה.

ד.       הדיון יתנהל בסדר הבא:

1)       ראשית נשמע את הבעל עצמו לענין תביעת הגירושין.

2)       אחר כן נשמע את תשובת האשה לתביעת הגירושין ואת דבריה בתביעתה לשלום בית. אם תרצה האשה, היא תוכל באותו מעמד לבקש מזונות זמנים, מבלי שהדבר יתפרש כהסכמה מצידה לסמכות בית הדין, והבעל ישיב לבקשה זו.

3)       לאחר מכן, יהיה ב"כ האשה רשאי לחקור את הבעל לענין כנות התביעה וכנות הכריכה. במידה ויש בדעתו להגיש מסמכים לענין 2זה, עליו להמציא העתק ממסמכים אלו לב"כ הבעל עד 10 ימים קודם הדיון. החקירה תארך לכל היותר בין 20 דקות לחצי שעה (אם כי אפשר להסתפק בפחות). מודגש בזה כי בית הדין לא יתיר שאלות שמקומן הוא בבירור התביעות לגופן, אם אלו יחרגו ממגבלת הזמן האמורה.

4)       לאחר סיום הדיון יאפשר בית הדין לב"כ הצדדים לסכם בכתב בענין הסמכות (על פי בחירת כל אחד מהם, אם בדרך של הגשת השלמה לסיכומים ואם בדרך של הגשת סיכומים חדשים). ב"כ האשה יסכם ראשונה תוך 5 ימים וב"כ הבעל ישיב תוך 5 ימים נוספים.

5)       לאחר מכן תינתן החלטה בענין הסמכות, שבה יתייחס בית הדין גם לענין סעיפים א ו-ב' לעיל, ויוחלט על דרך המשך הטיפול בתביעות שבפנינו."

ביום 3.12.06 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב (השופט פאול שטרק) בתמ"ש 21781/06, לפיה על פי כללי הכיבוד ההדדי של הערכאות ובהתאם להלכת פלמן, בית הדין הרבני הוא שיחליט במחלוקות בין הצדדים בענין הסמכות בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין.

ביום א' איר תשס"ז (19.4.07) קיימנו דיון בעניינם של הצדדים. שמענו את דברי הבעל והאשה בקשר לתביעות שבפנינו. באי כוח הצדדים חקרו את הבעל ואת האשה, ומאוחר יותר הגישו תוספת לסיכומים הקודמים שהוגשו על ידם.

ב"כ האשה טוען כי כתבי התביעה המתוקנים שהוגשו על ידי הבעל בטלים מעיקרם הואיל והם הוגשו ללא נטילת רשות מאת בית הדין. לדבריו, בהעדר התייחסות בתקנות הדיון בבתי הדין הרבנים לאפשרות תיקון כתב טענות, ועל פי חזקת "שוויון הדינים", יש ללמוד לענין זה מתקנות סדר הדין האזרחי, המחייבות קבלת רשות לתיקון כתבי טענות. הוא סבור, כי החובה הקיימת בתקנות הדיון לקבל אישור של בית הדין להפסקת תביעה ומחיקתה, מהווה חיזוק לעמדתו.

גישת המשפט העברי שונה בתכלית מגישת המשפט האזרחי לענין כתבי טענות. בעוד שבמשפט האזרחי קיימים כללים נוקשים לענין הגשת כתבי טענות, במשפט העברי קיימת העדפה ברורה לשמיעת טענות בעל-פה. אמנם גם על פי המשפט העברי, הציבור רשאי לקבל על עצמו כללים ותקנות לענין הגשת טענות בכתב, אך מבחינה הלכתית זהו חידוש, וכמו בכל חידוש – אין לך בו אלא חידושו. מעבר לכך, על פי שיטת המשפט העברי, בתי הדין הרבניים נוהגים בגמישות רבה בכל הנוגע לעניני פרוצדורה, ודומה כי מאז הקמת בתי המשפט לעניני משפחה נוהגים כך גם בתי המשפט בדונם בתיקי משפחה. כדיינים הננו רואים כמעט מידי יום התנגחויות בין עורכי דין באשר להגשת מסמכים לתיקי בתי הדין, ולפעמים אנו מתבוננים במחזה די בתמהון – כאילו הכנסתו של מסמך זה או אחר תחרוץ את גורל התביעה או ההגנה. ולא כי: הכנסת מסמך לתיק אין משמעותה כי תוכן המסמך קביל בעיני בית הדין לשמש כראיה. בתי הדין בוחנים כל מסמך וכל ראיה בהקשרם הנכון. במיוחד נכונים הדברים ביחס לכתבי טענות. עם כל חשיבותם, בית הדין איננו חי מפי הכתב אלא מפיהם של בעלי הדין. לאור רציונאל זה, נקבע בסעיף ס"ה לתקנות הדיון בבתי הדין הרבנים בישראל – התשנ"ג, כי:

"מצא בית-הדין שיש אי-התאמה בין כתב-התביעה ובין טענות התובע שבעל-פה, רשאי הוא לקבל את הטענות שבעל-פה או לדחות את שמיעת המשפט כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב-תביעתו ולשולחו לצד השני או לבטל את התביעה."

המשמעות היא שאין בעצם העובדה כי התובע משנה את טענותיו במהלך הדיון ללא קבלת רשות לכך, כדי לחסום את כוחו של בית הדין לדון בהן. הענין מסור לשיקול דעתו של בית הדין כיצד לנהוג.

כך גם על פי תקנה ל"ב לתקנות הדיון – והיא צויינה גם בהחלטתו של כבוד השופט שטרק בנוגע לצדדים שבפנינו – רשאי בעל דין במהלך משפט להגיש תביעת אגב או תביעת נגד, וכאשר הן מובאות בשעת הדיון, אין מן הצורך להגישן בכתב ומספיק לרושמם בפרוטוקול, אלא אם כן החליט בית הדין אחרת.

אכן, בשלב הראשון של פתיחת תביעה, עיקר מטרתם של כתבי בי דין הוא להודיע לצד שכנגד על מה נסובה התביעה, על מנת שיוכל להכין את הגנתו לתביעה. במשפט העברי אין צורך להגיש פרוט מלא ומדויק של פרשת התביעה. אין מניעה שבעל דין יוסיף ויתבע מעבר לאשר תבע בעת פתיחת ההליך. לבית הדין מסור שיקול דעת לקבל או לא לקבל את הטענות החדשות ולתת כל הוראה מתאימה אחרת בהתחשב בכל נסיבות הענין.

במקרה דנן הגיש הבעל כתבי תביעה מתוקנים בענין הגירושין ובכל הכרוך בכך. כתב התביעה הראשון הוגש בכתב יד וניכר שהוא הוגש על ידי אדם שאין לו כל שיג ושיח בעניני משפט. בור ועם הארץ בהלכות משפט, המבקש לכרוך את כל עניני הסכסוך המשפחתי שבינו לבין אשתו בתביעת הגירושין, אך טועה בדרך, איננו יכול להיתפס בשל כך כמי שפועל בחוסר תום לב. זכות הגישה לערכאת בית הדין הרבני מעוגנת בחוק, והינה בגדרי זכות היסוד של הגישה לערכאות. מה שחשוב הוא, אם הבעל באמת ובתמים מעונין להתגרש, ואם באמת ובתמים הוא מבקש שבית הדין ידון ויכריע בעניני הסכסוך הכרוכים בגירושין. אילו בין הגשת התביעה הראשונה של הבעל לבין הגשת התביעה המתוקנת, היתה האשה פונה לבית המשפט לעניני משפחה ומגישה שם את תביעותיה בענינים הכרוכים לגירושין, היה מקום לטעון כי אין בתיקון כתב התביעה כדי לשמוט את הסמכות שנקנתה בין כה וכה לבית המשפט לעניני משפחה. בעניננו לא כך היה. כתבי התביעה המתוקנים הוגשו בטרם נקטה האשה בהליך כלשהו בבית המשפט, ועל פי הנטען היא לא הגישה שם כל תביעה שהיא מעבר לתביעה למזונות האשה והילדים. המסקנה היא, כי לא נפל פגם בהגשת תביעות הגירושין המתוקנות.

הטענה השניה של בא כוח האשה היא, כי תביעת הגירושין איננה כנה מאחר ואין לבעל כל עילת גירושין. לדברי בא כוח האשה רצונו של הבעל להתגרש נובע מקשרים רומנטיים שרקם הבעל עם אשה אחרת, בעוד שמרשתו מעונינת בשלום בית. בחקירת הבעל בפנינו, הצליח בא כוח האשה להראות כי לבעל ישנם קשרים לא מקובלים עם אשה אחרת. הוא הציג בפנינו תמונות שבהן רואים את הבעל מהלך ברחוב כשזרועו מחבקת מותניה של אשה זרה. כן נצפים הבעל ואותה אשה בתמונות כשהם מתנשקים ומתגפפים באופן חריג, בשעות היום ובשעות הלילה. איננו מקבלים לענין זה את אשר עלה מדברי הבעל שכביכול מדובר בסך הכל "בבת של חברים", ובקשרים רגילים שאינם מתנגשים עם ערכים מקובלים של התנהגות הולמת לבעל נשוי.

למרות זאת, איננו מקבלים את דברי בא כוח האשה שכביכול אין בתביעת הבעל עילת גירושין, וכי התביעה איננה כנה. בחקירתו טען הבעל, כי זה למעלה משנה ויותר שבני הזוג אינם חיים חיי אישות. לדבריו, הדבר נובע מדברי האשה שאמרה לו "אתה גבר חלש ואני נגעלת ממך". לדברי הבעל, האשה אומרת לו "כל הזמן", "שהיא תאמר שאני איימתי לרצוח אותה". כן טוען הבעל שהאשה החליפה מנעול לדלת בית מגורי הצדדים באופן שמונע ממנו להיכנס לבית. מדברים אלו וכן מן הדברים שכתב הבעל בכתבי התביעה המתוקנים, ואף מן הדברים שנאמרו על ידי האשה עצמה בבית הדין, עולה באופן ברור שקיים בין הצדדים סכסוך של ממש, המעיב על יכולתם לקיים חיי משפחה תקינים. אין בפנינו כעת ממצאים אם קשריו של הבעל עם האשה הזרה הם אלו שהביאו למצב זה. אין בידינו כעת לדחות את תביעת הגירושין, אך ורק מכוח הראיות שבפנינו על קשרים לא ראויים עם אשה זרה. כבר כתבנו בהזדמנויות שונות שלצורך קביעת כנותה של תביעת הגירושין, די לנו בכך שהבעל מעונין באמת ובתמים להתגרש וכי קיים סכסוך של ממש בין הצדדים:

"דעתנו היא כי תביעת הגירושין כנה. בשלב זה אין מוטל על הבעל להוכיח את תביעת הגירושין. די בכך שיעלה טענות שאם יוכחו, יפסוק בית הדין על גירושין (ראו: ע"א 198/82  דותן נ' דותן, פ"ד לח(1) 1). ודוק: אין צורך שהטענות יביאו לכך כי בית הדין יפסוק על כפיית גט או חיוב גט. אין אף צורך שדרגת פסק הדין תהיה של "מצוה לגרש". גם המלצה להתגרש הינה בגדר פסק דין לגירושין. בית הדין עשוי להסתפק בהמלצה לצדדים להתגרש, לאור המצב העובדתי וקיומו של משבר שאינו ניתן לאיחוי. כמו כן, בשלב קביעת כנות התביעה איננו בודקים את סיכויה. מספיק כי נשתכנע כי הבעל באמת ובתמים מעונין להתגרש וכי קיים משבר של ממש ביחסים שבין בני הזוג".

(תיק 4250-21-1 פלוני נ' פלונית, פורסם במאגר המשפטי נבו)

טענה נוספת טען ב"כ האשה לענין כנות תביעת הגירושין והיא, שדרך ההמצאה של תביעת הגירושין – ימים ספורים בטרם הדיון הראשון שנקבע – מעיד על חוסר כנות. גם טענה זו דינה להדחות. כפי שניתן להיווכח מתיק בית הדין, כתב התביעה הראשון וההזמנה לדיון נשלחו לאשה בדרך המקובלת בבתי הדין – על ידי מזכירות בית הדין. אף אם נקבל שכתבי התביעה המתוקנים הומצאו לאשה יומיים לפני הדיון ועל ידי הבעל או מטעמו, אין למצוא בכך חוסר כנות כאשר הם הוגשו לבית הדין רק יום אחד קודם לכך. ניתן להתרשם כי רק בסמוך לדיון פנה הבעל לקבלת יעוץ משפטי בסכסוך הגירושין. בפועל לא נגרם לאשה כל נזק, שהרי הדיון נדחה למועד מתאים אחר, והיה סיפק בידי האשה להיערך כדבעי לדיון בבית הדין, ולנקוט כל הליך משפטי אחר שמצאה לנכון. נסיבות הגשת כתבי התביעה המתוקנים והמצאתם, אינם מגיעים לכדי חוסר כנות.

לאור האמור אנו קובעים כי תביעת הגירושין כנה.

בא כוח האשה מוצא חוסר כנות בכריכת העניינים הנוספים בתביעת הגירושין, בכך שלטענת הבעל על הצדדים להחזיר, לכאורה, לאבי הבעל כספים הקשורים בתשלום המשכנתא על דירת הצדדים. כן טוען הוא, שהבעל "המציא הלוואות" במטרה ברורה לנשל את האשה ולקפח אותה. הוא מוסיף כי הבעל בחוסר תום לב משווע מגמד את עוצמתו הכלכלית ומעלים את הכנסותיו האמיתיות. לפיכך, ברי הוא שהכריכה של עניני המזונות והרכוש נובעת ממניעים טקטיים בלבד, וכל רצונו הוא למנוע מאשתו את המגיע לה על פי דין, תוך כדי אי חשיפת הונו ורכושו בפני בית הדין.

עם כל הכבוד הראוי לבא כוח האשה, הטענות דלעיל הועלו על ידו ללא ביסוס עובדתי, וללא הצגת אסמכתאות מתאימות. כתבי התביעה המתוקנים של הבעל מעלים בפרוט רב את עניני הרכוש התלויים ועומדים בין הצדדים, והבעל מבקש לחלק את זכויות הצדדים בצורה שוויונית. במסגרת זו רשאי הבעל לטעון כי הצדדים חייבים לאחרים חובות שפרעונם מוטל על הצדדים. הטענה כי חובות אלו הם חבים לאבי הבעל, איננה יכולה ללמד על חוסר כנות. זכותו של הבעל להוכיח את טענותיו. כך גם ביחס לכריכת מזונות האשה: הבעל פירט את השתכרותו, צירף תלושי שכר והביא בפני בית הדין נתונים רלוונטיים המספיקים לצורך הקביעה כי ענין מזונות האשה נכרך כדין ובכנות.

כידוע לא ניתן למנוע מקטינים להגיש בבית המשפט תביעה עצמאית למזונותיהם, וממילא תביעת הילדים למזונותיהם איננה כרוכה בתביעת הגירושין של הבעל, והיא בסמכותו החוקית של בית המשפט לעניני משפחה.

ענין משמורת הילדים והסדרי ראיתם וחינוכם נכרכו במפורש על ידי הבעל, (אם כי ענין המשמורת כרוך מעצם טיבו וטבעו בגירושין), ומכל מקום לא נשמעה טענה נגד כריכתם של אלו.

סוף דבר, תביעת הגירושין כנה, עניני הרכוש, מזונות האשה, משמורת הילדים ויתר עניניהם (חוץ ממזונותיהם) נכרכו בכנות וכדין בתביעת הגירושין, והרי הם בסמכותו הייחודית של בית הדין.

ניתנה היום, א' בתמוז תשס"ז (17.06.2007).

(-)    הרב יצחק אלמליח    (-) הרב יהודה שחור        (-)      הרב אבירן יצחק הלוי

הפוסט סמכות בעניינים כרוכים וסדרי דין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, בהרכב הראב"ד הרב זבדיה כהן והדיינים הרב דניאל כץ והרב נפתלי הייזלר, מיום ב' בניסן התשפ"ב (3.4.22), שבה נקבע כי הסמכות לדון בענייני ילדי הצדדים קנויה לבית הדין הרבני בהתאם להסכמת הצדדים במסגרת הסכם הגירושין שעליו חתמו ושאושר וקיבל תוקף של פסק דין, לבקשת הצדדים, כבר בי"ז באייר התשע"ט (22.5.19).

בערעורה מעלה המערערת טענות שונות, בהן טענות בדבר מיעוט הזיקות שבין הצדדים וילדיהם לבין מדינת ישראל; טענות נגד ההסכם האמור ובעיקר הטענה כי לא הסכימה לו מרצונה החופשי אלא תחת לחץ ומאימת האפשרות כי לולי שתסכים לו לא ייעתר המשיב ליתן לה גט; טענות בדבר קיומם של דיונים שונים בבית הדין האזורי, בשלבים אלה ואחרים של ההליכים שניהלו הצדדים, שלא בנוכחותה ותוך שאביה, שלכאורה נעדר מעמד משפטי, נמצא בבית הדין כביכול במקומה והסכמות או פסיקות מושגות על בסיס הסכמתו או טענותיו, שלא כדין; וטענות בדבר מגבלותיה של יכולת אכיפת פסקי דינו של בית הדין הרבני במקום מושבם של הצדדים וילדיהם בחו"ל וקושי מהותי ביכולתו של בית הדין לדון ולפסוק בנוגע למתרחש או האמור להתבצע בחו"ל, כשעל בסיס טענות אלה טוענת המערערת כי בית הדין אינו 'הפורום הנאות'.

אף שהצדדים האריכו לא מעט בכתבי הטענות, ובנוסף לכך טענו לפנינו גם בעל פה, הכרעתנו אינה זקוקה לאריכות ואף אינה מחייבת את פרישׂתה של כל שׂמלת הטענות לאורך ולרוחב תוך דיון בכל טענה וטענה כשלעצמה, שכן בנוגע לכמה מעיקרי הטענות די לומר בקצרה כי אין הן רלוונטיות לערעור זה וממילא אין צורך לדוש בשאלת מידת הצדק או אי־הצדק שבהן, ולמצער אין צורך לעשות זאת לעת הזאת.

ב.         ונסביר:

כידוע סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני ילדים יכולה להישען על שני סעיפים נפרדים בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, (להלן: החוק), וכדי להקימה די במילוי תנאיו של אחד מסעיפים אלה לבדו. הסעיף האחד הוא סעיף 3 לחוק זה הקובע את סמכויות בית הדין בתביעת גירושין כרוכה, האחר הוא סעיף 9 העוסק בסמכותו של בית הדין מכוחה של הסכמת הצדדים.

תנאיה של הסמכות הנרכשת מכוחו של סעיף 9 שונים בתכלית מאלה של זו הנרכשת מכוחו של סעיף 3:

סעיף 3 מותנה בקיומה של תביעת גירושין כרוכה, תביעה זו גם צריכה להיות תביעה שסמכותו של בית הדין לדון בה כשלעצמה נשענת על הוראות סעיף 1 לאותו חוק עצמו, סעיף העוסק ב"יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה" – תנאים שעל פירושם ועל היחסים שביניהם נשתברו לא מעט קולמוסים ונשפכו לא מעט דיותות בפסקי הדין של בתי הדין ובתי המשפט בישראל לדורותיהם, ובהקשר להם יש מקום לטענות בדבר קיומן או אי־קיומן של זיקות כאלה או אחרות למדינת ישראל.

למען הסר ספק מודגש בסעיף 4א(ה) לחוק כי אף שסעיף 4א מעניק סמכות שיפוט בענייני גירושין, במקרים ובתנאים מסוימים, גם שלא על בסיס היות שני הצדדים "יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה", מכל מקום סמכות זו אינה טומנת בחובה ואינה גוררת אחריה סמכות בתביעות כרוכות, ומשכך נותרת הסמכות באלה רק, כאמור לעיל, במקרים שבהם הסמכות בענייני הגירושין מבוססת על סעיף 1 לחוק הכולל את תנאי האזרחות והתושבות האמורים.

לעומת זאת בסעיף 9 לחוק מותנית סמכות בית הדין "בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922–1947'" – עניינים הכוללים לפי סעיף 51(1) ל'דבר המלך' האמור גם "מזונות, כלכלה, אפוטרופסות" היינו את כלל ענייני הקטינים ילדי הצדדים – רק בהיותם "יהודים" ובהסכמתם של כל הצדדים בנוגעים בדבר. אין בסעיף זה לחוק ולא ב'דבר המלך' עצמו כל מגבלה או התניה הדורשת אזרחות, תושבות או זיקה כלשהי למדינה. ולא זו אף זו: אף ש'דבר המלך' האמור כולל בעצמו גם הוראות בנוגע לשיפוט בעניינם של 'נכרים' – מונח המתפרש לפי סעיף 59 ל'דבר המלך' כ"כל אדם שאינו אזרח ישראלי", הרי שסעיף 65 ל'דבר המלך' מדגיש כי "שום דבר האמור בסעיף הקודם", היינו סעיף 64 – היחיד מסעיפי דבר המלך העוסק בשיפוט שבעניינם של 'נכרים' שעודנו תקף כיום ולא בוטל בחקיקה, ושבו מדובר בין השאר גם על ענייני 'מעמד אישי' – "לא יתפרש כאילו בא למנוע נכרי להסכים לכך שעניינים אלה יהיו מתבררים בפני בית הדין של העדות הדתיות שיש להם שיפוט באותם העניינים כשהם נוגעים לאזרחים ישראליים", היינו לענייננו: בית הדין הרבני.

משכך, ההתדיינות הארוכה, שלא לומר הטרחנית, המצויה בכתבי הטענות, בשאלת הזיקות לישראל – אינה רלוונטית להליך שלפנינו, שהרי אין חולק כי בענייננו אין סמכותו של בית הדין נשענת, ואינה יכולה להישען, על הוראותיו של סעיף 3 לחוק, אלא על הוראותיו של סעיף 9 לחוק, שבנוגע לו כאמור אין משמעות לשאלות האזרחות והתושבות, וממילא אין גם טעם בדיון על טיב הזיקות, דיון שעניינו בפירוש הדיבר "בישראל" שבסעיף 1 לחוק, שעל שולחנו נסמך כאמור סעיף 3, ובשאלת התושבות או הנוכחות הקונסטרוקטיבית הנצרכת לפירושו או לפירוש המונח "תושבים" המוזכר באותו סעיף.

כל שזקוק בית הדין לבחון בבואו להכריע אם קנה סמכות מכוחו של סעיף 9 לחוק, כבנידוננו, אם לאו הוא: 1. האם הצדדים יהודים? ואין חולק כי התשובה לשאלה זו בענייננו היא חיובית; 2. האם העניין הוא מענייני המעמד האישי? גם בשאלה זו אין חולק בענייננו ואף הוראות 'דבר המלך' האמור בעניין זה ברורות הן; 3. האם הייתה הסכמה של הצדדים לסמכותו של בית הדין? שאלה זו, האחרונה, היא שעל אודותיה נסובים דברי בית הדין קמא בפסק דינו וטענותיה של המערערת בנוגע לטיב הסכמתה בהסכם הגירושין.

ג.         לעניין זה של הסכמת הצדדים ציין בית הדין קמא כאמור את הסכם הגירושין שבין הצדדים, הסכם שהוראותיו בדבר סמכותו הנמשכת והייחודית של בית הדין לדון ולהכריע בכל ענייני ילדי הצדדים – חד־משמעיות הן. אלא שהמערערת טוענת נגד הסכם זה כי לא נעשה מרצונה החופשי אלא תחת אימת האפשרות לסירוב גט מצידו של המשיב.

את טענתה זו של המערערת איננו יכולים לקבל מכמה טעמים, שדי בכל אחד מהם לחוד, ולא כל שכן בהצטרפם יחד:

1.  טענת אונס והעדר רצון חופשי צריכה ראיה. חזקתו של אדם בגיר וכשיר כי מעשיו והסכמים שהוא כורת נעשים מרצונו, חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי ראיה אולם כל עוד לא הובאה ראיה הסותרת אותה הרי שהיא שרירה וקיימת.

2.  מעבר לעיקרון דלעיל הנכון בכל התחייבות, קניין או הסכמה, משנה תוקף יש להסכמה שאומתה בידי ערכאה שיפוטית. בענייננו ההסכמה המדוברת נכללה בהסכם הגירושין שאושר בבית הדין הרבני ואף קיבל תוקף של פסק דין, כשבהתאם לדרישת המחוקק וללשונו של פסק הדין שאישר את ההסכם "בית הדין נוכח שהצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעות הדברים ואת תוצאותיהם". מצב עניינים זה מטיל על כתפי המבקש לטעון כי ההסכמה האמורה לא הייתה מרצונו החופשי של אחד הצדדים נטל כפול ומכופל, נטל שלא רק שלא הורם אלא שאף לא נוכחנו בכל ניסיון של ממש להרימו.

3.  לא זו אף זו, כיוון שכאמור לעיל בית הדין לא רק אישר את ההסכם ואת עשייתו באופן האמור – מה שעשוי להיות במקרה של הסכם אחר שאינו הסכם גירושין או הסכם ממון בין בני זוג גם על ידי נוטריון, למשל, ואף אז יש בו כדי לתת להסכם ולוודאות כי נעשה מרצון משנה תוקף, וכך גם בנוגע לרכיב ההסכמה לסמכות בית הדין כשלעצמו היכול לעמוד אף במנותק מהסכם הגירושין ושלא להזדקק בהכרח לאישורו של בית הדין – אלא אף נתן לו תוקף של פסק דין.

בנסיבות אלה על בעל דין הרוצה לטעון לבטלותה של ההסכמה האמורה לערער על פסק הדין האמור סמוך להינתנו; או, אם לא עשה כן בשעתו ובעיקר אם טוען הוא כי רק בחלוף זמן הצטברו הראיות לקיומו של האונס בכריתת ההסכם או פסק האונס עצמו ונוצרה האפשרות לטעון נגדו, לעתור לביטול ההסכם, לטעון בעתירתו כי ההסכם נעשה שלא מרצון חופשי, להוכיח את טענתו ולסתור את החזקה הכפולה, החזקה בדבר כל פעולה של אדם בגיר וכשיר כי נעשתה מרצון והחזקה כי משאישר בית הדין ופסק כי כך נעשה משמע כי אכן וידא כך, וככל שעתירה זו נדחית – רשאי הוא לערער על כך.

אין 'מסלול עוקף' המאפשר ביטול קביעה של ערכאה שיפוטית ופסק דין שלה הקובעים כי הייתה הסכמה כאמור שלא באמצעות הליכים אלה אלא אגב ולצורך הליך אחר, בענייננו – ההליך דנן.

4.  אף לו היה מוכח כנטען כי הסכמתה של המערערת להסכם הגירושין בכלל או לסמכותו של בית הדין בפרט הייתה רק בשל רצונה לקבל מהמשיב את הגט – וכאמור אין לטענה זו בדל ראיה לעת עתה – ספק רב אם היה מקום לקבל את הטענה הרואה בהסכמה זו פרי של אונס וכפייה. בעת עשייתו של ההסכם האמור הייתה לפני בית הדין הרבני תביעת גירושין של המערערת נגד המשיב, לא היה אז פסק דין שהורה על גירושין או אף המליץ עליהם, ההליך היה למעשה בשלביו הראשוניים בלבד. המערערת יכולה הייתה לבחור בקיומו של הליך שבו תטען את טענותיה בדבר עילות גירושין, המשיב מצידו יטען את טענותיו שלו, יתקיים דיון הוכחות שבו יובאו ראיות וייחקרו הצדדים ועדיהם וכו', הכול לפי העניין והצורך, ולבסוף יינתן פסק דין.

לו כך היה ולאחר פסק דין היה המשיב מסרב לקיים את שנפסק והמערערת הייתה נאלצת להסכים למה שאינה חייבת להסכים לו בתמורה לעשייתו של המשיב את שחייב הוא לעשותו, היינו לקיים את פסק הדין, אפשר שהיה מקום לבחון את הטענה כי הסכמתה לא הייתה מרצון חופשי – וגם אז ספק היה אם טענה זו יכולה להתקבל אם לאו, שכן יכולה הייתה לבחור שלא להסכים ולדרוש את אכיפת חיובו של המשיב בדרכים השונות שהעניקו ההלכה והחוק לאכיפת גט, (ואפשר גם כי במקרים מסוימים הייתה טענה כזו גוררת אחריה שאלה בדבר כשרותו של הגט, אם מצידו של המשיב ניתן בשל ההסכמה ובדיעבד נטען כי ההסכמה לאו הסכמה היא, אם כי בתי הדין נזהרים ונשמרים מכך ומוודאים כי הבעל המגרש ידע ויסכים מראש כי הסכמתו ליתן את הגט לא תתבטל למפרע גם במקרה כזה).

אולם שעה שבחרה המערערת שלא לנהל הליך, בין בשל החשש מהתמשכותו והרצון לחסוך את הזמן והטורח הכרוכים בו בין בשל החשש כי תביעתה תידחה לבסוף ובין בשל כל עילה אחרת, ומשום כך בחרה להגיע להסכמות עם המשיב – בחירה לגיטימית לחלוטין כמובן, ובמקרים רבים אף מומלצת ורצויה – הרי שאין מדובר בכפיה אלא בהסכם כשר לכל דבר ועניין שבמסגרתו מסכים כל צד לדרישות לגיטימיות של רעהו אף שאינו חייב להסכים להן או שטרם הוברר ונפסק אם חייב הוא להסכים להן או לא בתמורה להסכמתו של רעהו לדרישות לגיטימיות שלו, אף שגם הללו הן דרישות שאין רעהו חייב להסכים להן.

5.  ככלל טענה לביטול הסכם בשל כפייה ואונס צריכה להיטען – אם לא לפני הערכאה השיפוטית לפחות כלפי הצד האחר להסכם – "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה", כלשון סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, (להלן: חוק החוזים). בענייננו הכפייה הנטענת פסקה מייד לאחר סידור הגט, והעלאתה של הטענה כי ההסכמה הייתה פריו של החשש מעיגון ועל כן דינה ככפייה רק כמה שנים לאחר מכן – ולא נטען לפנינו, וכל שכן שלא הוכח, כי הטענה הועלתה למצער כלפי המשיב עצמו כבר בעבר ובסמוך לחדלות ה'כפייה' הנטענת, היינו בסמוך לגירושין – אינה עולה בקנה אחד עם הוראה זו של המחוקק.

6.  במשך השנים שחלפו מאז הסכם הגירושין הגישה המערערת כמה בקשות לאכיפת סעיפים כאלה ואחרים של ההסכם. בלי לקבוע מסמרות נאמר כי נראה גם כי חלקים אחדים של ההסכם (גם מעבר לגירושין עצמם) אכן גם קוימו. עובדה זו כשלעצמה סותרת במידה רבה את טענת הכפייה ואת היכולת לבקש את ביטולו של הסכם כולו או של חלק מסוים שלו, לעניינו – החלק הקובע את ההסכמה לסמכות בית הדין, ומטילה צל כבד על תום־הלב של טענה זו, צל שאף מתעצם נוכח האמירות המפורשות בחלק מאותן בקשות, שעה שלכולי עלמא כבר לא הייתה המערערת אנוסה מאימת העיגון, כי לבית הדין סמכות לדון בבקשותיה ולהיעתר להן מכוחו של אותו הסכם.

בשולי דברים אלה נעיר כי לו הייתה מתקבלת עמדתה של המערערת הרי שבצד ביטול ההסכם מכוחה של טענתה היו חלות עליה לכאורה הוראות סעיף 21 לחוק החוזים ומחייבות אותה להשיב למשיב את כל שקיבלה היא, לרבות על בסיס בקשותיה האמורות אך לא רק על בסיסן, מכוחו של הסכם הגירושין בכלל (פרט לגט עצמו שתוקפו אינו מותנה בקיום ההסכם וכפי שמדגיש בית הדין בכל סידור גט) ומכוח הוראות בית הדין והוראת ההסכם בנוגע לסמכותו – בפרט.

ד.         לעניין טענתה של המערערת כי התקיימו דיונים שלא בנוכחותה וכו' – מן הדין פטורים אנו מלענות בטענה זו שכן הדיונים המדוברים הם דיונים שהיו לאחר ההסכם האמור שבו נכחה היא עצמה, וממילא תוקפה של ההסכמה לסמכות בית הדין אינו תלוי ואינו יכול להיות תלוי בנכונותה או באי־נכונותה של טענה זו, שהרי סמכותו של בית הדין נרכשה כדין עוד קודם לאותם דיונים. ולא זו אף זו: על ההסכם חתומה היא בחתימת ידה וההסכמה לסמכות בית הדין כלשעצמה אינה מצריכה כלל דיון, לא בנוכחותה ולא שלא בנוכחותה, ודי לה בעצם עשייתה בהסכם, אפילו בעל פה – אם אפשר להוכיח את עשייתה, ולא כל שכן בכתב ובחתימת ידה.

מכל מקום למעלה מן הצורך נציין כי מעיון בחומר שבתיק עולה כי גם הדיונים שהתקיימו שלא בנוכחות המערערת התקיימו בנוכחות באת כוחה (דאז) ועל בסיס ייפוי הכוח שנתנה לבאת כוחה, ומשכך אין כל פגם בקיומם שלא בנוכחותה האישית ובלבד שבית הדין לא מצא כי לגופו של עניין נוכחותה מתחייבת. ולא זו בלבד אלא שקיום הדיון שלא בנוכחותה היה לבקשתה המפורשת – מה שמעגן עוד יותר את הלגיטימיות של קיומו כך, ומטיל צל על תום־ליבה בטענות על קיום הדיון שלא בנוכחותה, צל המטריד במיוחד שעה שצללים דומים לו חופפים גם טענות נוספות של המערערת וכאמור לעיל. כך גם בנוגע לנוכחותו של אביה של המערערת בדיונים – אביה של המערערת אומנם אינו מייצג אותה 'אוטומטית', אך נוכחותו הייתה בנוסף לנוכחות באת כוחה ואף הייתה לבקשתה, בקשה שבית הדין רשאי ומוסמך להיעתר לה (ומוסמך הוא אף לאשר את הייצוג בידי האב, אף אם אינו עורך דין או טוען רבני, בהתאם לתקנה נ(2) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישרל, התשנ"ג, אך בענייננו אף לא היה צורך בכך שכן הייצוג היה באמצעות באת כוחה של המערערת והאב הופיע בנוסף לה, לסיוע, לבקשתה ובאישור בית הדין).

ה.         בנוסף לכל האמור:

סמכותו של בית הדין נקבעה למעשה בפסק הדין שאישר את הסכמות הצדדים ונתן להן תוקף של פסק דין. פסק הדין אינו רק אישור של עצם ההסכמות ו'מעשה בית דין' גם בדבר עשייתן מרצון חופשי וכאמור לעיל, אלא גם פסק דין בהסכמה בנוגע לתוכן ההסכמות ובכלל זה בנוגע לסמכות בית הדין.

ערעור על פסק דין זה היה צריך להיות מוגש בסמוך לו, ומשלא הוגש אז (ולמעשה גם בשיהוי לא הוגש ערעור על פסק דין זה עצמו), וכל שיש לפנינו הוא ערעור על החלטה מאוחרת שאין בה אלא את הקביעה כי נוכח אותו הסכם, ולמעשה נוכח אותו פסק דין, אין מקום לטענת הסמכות, הרי שיש לדחות את הערעור גם מטעם זה.

פסק הדין החלוט קבע את הסמכות, בערעור על ההחלטה המאוחרת אי אפשר לתקוף את פסק הדין, כל שאפשר הוא לטעון כי למרות פסק הדין קיימת עילה לקבוע כי בית הדין נעדר סמכות עניינית. הטענות העוסקות בטיב ההסכמות שנכללו בהסכם הגירושין אינן טענות כאלה אלא טענות על פסק הדין המקורי, ודינן אפוא דחייה על הסף גם מטעם זה.

ו.          אשר לטענת הפורום הנאות, חוסר היכולת כביכול של בית הדין לדון ולהחליט בענייני הילדים החיים בחו"ל, ולמשל לקבוע את הסדרי השהות שלהם עם כל אחד מההורים או את מקום לימודיהם, או חוסר היכולת לאכוף את פסקיו של בית הדין בחו"ל:

ראשית ייאמר כי לטענה זו יש מקום, אם בכלל, שעה שסוגיית הסמכות ומקום הדיון נדונה לראשונה. אז יש מקום לעיתים לקבוע כי על אף האפשרות העקרונית לדון בעניינם של פלונים בבית משפט מסוים ובארץ מסוימת מוטב ונאות יותר כי עניינם יידון בארץ אחרת ובבית משפט אחר. אולם בענייננו משנקבע מקום הדיון כאמור לעיל בפסק דין – פסק הדין שאישר את ההסכם – שכיום חלוט הוא, ויודגש כי פסק דין זה הלכה למעשה אינו רק קובע סמכות כקביעה עקרונית שמשמעה כי בית הדין יכול ורשאי לדון בעניינם של הצדדים (לענייננו: בדגש על ענייני ילדיהם) אלא אף קובע את מקום הדיון כקביעה אופרטיבית, בהתאם ללשון ההסכם, כי כל שאלה בעניינם אכן תידון בבית הדין הרבני, שוב אין מקום לסטות מקביעה חלוטה זו בשל טענה כי פורום אחר נאות יותר.

ודוק: בעוד שטענת סמכות עניינית ניתנת לעיתים להעלאה גם באיחור משום שפסיקה שבהעדרה של סמכות כזו בטלה מאליה – void – טענה כי פורום מסוים, אף שיכולה להיות לו סמכות, אינו הנאות ביותר אינה מתיימרת לומר כי אותו פורום מופקע מהיכולת לדון בעניין וכי ממילא תהיה פסיקתו בטלה מאליה, וכיוון שכך ברי כי קיים קושי רב בהעלאתה של טענה זו באיחור ולא כל שכן כשאין מדובר רק לאחר תחילתו של דיון אלא לאחר פסק דין חלוט שקבע קביעות כאלה או אחרות בעניינם של המתדיינים ובכלל זה אף קבע את עצם מקום הדיון.

ועוד, משמבוסס פסק הדין כאמור על הסכמה בין הצדדים אין מקום לכאורה כלל להעלות בעניין טענת פורום לא נאות, שכן גם לעניין זה: בניגוד לטענת חוסר סמכות עניינית שלגביה הכלל הוא כי כשאין סמכות כזו – לא סמכות ייחודית ולא סמכות שהמחוקק עצמו קבע כי תירכש כתוצאה של הסכמה – אין הצדדים יכולים ליצור אותה 'יש מאין' על ידי הסכמותיהם, בטענה העוסקת בשאלת נאותות הפורום שהיא שאלה שמעצם טבעה וטיבה אינה תלוית קביעות מוחלטות של החוק ואינה נתונה במיטת סדום שגבולותיה ברורים אלא שאלה התלויה בנסיבותיהם של הצדדים ובנסיבותיו של העניין הנדון ובשיקול הדעת לגביהם – אין מקום ואין היגיון לומר כי הצדדים עצמם מנועים יהיו מלהסכים מהו הפורום הנאות, ומאחר שהצדדים הסכימו כי הדיון בעניינם יהיה בבית הדין הרבני הרי שהסכימו כבר כי בית דין זה הוא גם הפורום הנאות, ולאחר הסכמה זו שעוגנה בפסק דין – אין אחד מהם יכול לחזור בו ולטעון כי בית דין זה אינו הפורום הנאות.

ז.          ולמעלה מן הצורך נאמר כי גם לגופה תמוהה טענה זו.

הטענה נשענת על שני אדנים, האחד הוא קושי כביכול באכיפת פסקי דינו של בית הדין הרבני במקום מגורי הצדדים ושמחמתו לשיטתה של המערערת יש לבכר את קביעת מקום הדיון בעניינם בבית המשפט בארצות הברית, בהקשר זה טוענת המערערת גם כי בית הדין הרבני, או בית משפט בישראל בכלל, אינו מוסמך לתת הוראות לרשויות בארצות הברית ולכן תהיה פסיקתו בשאלת הנפקת דרכונים לילדי הצדדים, למשל, בלתי־ניתנת לאכיפה; השני הוא קושי כביכול בעצם ההתדיינות וביכולתו של בית הדין להכריע מרחוק בשאלות שונות הנוגעות לילדים, החל בשאלות של זמני השהות שלהם עם כל הורה והורה וכלה בשאלות של מקום חינוכם.

ח.         הטיעון הראשון אינו נסמך על אסמכתה כלשהי ונראה תמוה, שכן פסקי דין זרים נאכפים בישראל ופסקי דין ישראלים נאכפים בחו"ל. הן ערכאות השיפוט והן הרשויות האחרות במדינה מתוקנת מכירות ומכבדות בדרך כלל את פסקיהן של ערכאות השיפוט של מדינות אחרות.

כך בכלל, ובלי לקבוע מסמרות – מאחר שלא הומצאו לידינו תרגומים מאומתים של כלל החומרים מבית המשפט שבפלורידה, ארצות הברית – אבל לפחות לכאורה נוכל לומר, על בסיס מה שכן הומצא לידינו, כי בעניינם של הצדדים עצמם בפרט אף אמר כבר בית המשפט בפלורידה את דברו, עת דחה על הסף (לשיטת המערערת באופן זמני בלבד ועד שתומצא לידיו פסיקת בית הדין) את תביעותיה של המערערת, תוך שהוא אומר גם:

3. הסכם הגירושין בישראל בוצע על ידי שני הצדדים ועל ידי השופט בישראל.

4. הצדדים הסכימו כי פסק הדין בישראל והסכם הגירושין בישראל הנם תקפים וברי אכיפה וכי על בית משפט זה להכיר בהם.

5. על מנת שבית המשפט בפלורידה יקבע אם הוא מנוע מלפעול בבקשה המתוקנת של האישה להתרת נישואין, בית המשפט צריך לקבוע לגבי פסק הדין בישראל והסכם הגירושין בישראל:

א. האם ניתן לכבדם;

ב. האם יש לתת להם את מלוא התוקף והחוקיות בפלורידה; וכן

ג. האם הם מספקים פתרון לכל הסוגיות הנכללות בבקשתה המתוקנת של האישה לשעבר.

6. אם בית המשפט מחליט לכבד אותם, אזי בית המשפט צריך לעיין בפסק הדין בישראל ובהסכם הגירושין בישראל, בבקשתה המתוקנת של האישה לשעבר ובדין הרלבנטי בפלורידה, על מנת לקבוע האם ישנה מניעה מלעסוק בסוגיה.

7. לפני הדיון הנוכחי, בית המשפט ערך חיפוש משפטי בלתי־תלוי לגבי עניינים אלו […] עיין בנוסף לכך בבקשת הבעל לשעבר לדחייה […] וכן שמע טיעונים משפטיים שהועלו במהלך הדיון […]

9. בית המשפט מוצא כי פסק הדין בישראל אימץ את הסכם הגירושין […] הדבר דומה מאוד לפסק דין סופי של התרת נישואין בפלורידה, המאמץ הסכם פשרה של צדדים […]

10. בית המשפט מוצא, כי הסכם הגירושין בישראל יישב את הסוגיות שלהלן […] מזונות ילדים […] ביטוח רפואי עבור הילדים […] מגורים במיאמי […]

בית המשפט מוצא כי ההחלטה בבקשת האישה לשעבר לשכר טרחה מקצועי ולעלויות מקצועיות קיבלה התייחסות במסגרת הסכם הגירושין בישראל […]

תובענה בגין קנוניה אזרחית […] קיבלה התייחסות מלאה בחלקים הבאים של הסכם הגירושין בישראל […]

11. הסכם הגירושין בישראל אף קבע במפורש כי […]

הצדדים מציגים, כי הם מקבלים את סמכות השיפוט הבלעדית של בית הדין הרבני בתל אביב, אף לאחר ביצוע הגירושין, בכל המחלוקות שעלולות להתגלע בין הצדדים ובכל העניינים, לרבות בסוגיית הילדים […]

12. בהתאם לדין בפלורידה:

א. עיקרון הכיבוד חל על פסק הדין בישראל ועל הסכם הגירושין בישראל.

ב. הדוקטרינה של מעשה בית דין (מניעות מלדון בסוגייה) אוסרת על בית המשפט בפלורידה לפעול בעניין בקשתה המתוקנת של האישה לשעבר.

ג. כל עניין שהועלה על ידי האישה לשעבר במסגרת בקשתה המתוקנת, קיבל החלטה בפסק הדין בישראל ובהסכם הגירושין בישראל, ובית המשפט מנוע מלפסוק בעניין זה […]

13. […]

א. בנוגע לרצונה של האישה לשעבר לרשום בפלורידה, בעתיד, את פסק הדין בישראל ואת הסכם הגירושין בישראל, בית המשפט אינו מונע מהאישה לשעבר לעשות כן במסגרת תובענה חדשה, וזאת אם האישה לשעבר ממשיכה לעמוד בהוראות של דיני פלורידה. ראה חוקי פלורידה סעיף 61.528 (UCCJEA – חוק לסמכות שיפוט ואכיפה של משמורת ילדים אחידה) וסעיף 88.6021 (UIFSA – חוק מזונות משפחה בין־מדינתיים אחידים). הזכויות ותחומי האחריות של כל צד בנוגע לרישום כאמור , תהיינה בהתאם לדין של פלורידה.

גם אם נקבל את עמדתה של המערערת כי קביעותיו (לכאורה) של בית המשפט בפלורידה בדבר סמכותו של בית הדין הרבני בישראל ומניעותו של בית המשפט האמור עצמו, נוכח סמכות זו, מלדון בתביעותיה הן קביעות זמניות בלבד, כל עוד לא תתקבל (אם תתקבל) עמדתה בסוגיית הסמכות והפורום הנאות, דומה שקשה מאוד לקבל את הטענה כי אם תעמוד על כנה הקביעה בדבר סמכותו של בית הדין לא תהיה פסיקתו ברת־אכיפה במקום מגורי הצדדים:

בית המשפט בפלורידה אמר מפורשות לא רק כי סמכותו ופסקו של בית הדין הרבני בישראל תקפים בעיניו אלא גם כי הצדדים עצמם הסכימו כי פסיקתו של בית הדין ברת־אכיפה וכי אין המערערת מנועה מלרשום בפלורידה, לצורכי אכיפה ובהתאם לחוקים העוסקים בענייני מזונות 'בין־מדינתיים' ובאכיפה של משמורת, את פסק דינו של בית הדין הרבני בישראל.

ט.         אשר לטיעון השני, טיעונים מסוג זה הורע כוחם בכלל עם התפתחות הטכנולוגיה ושעה שתקשורת בין־לאומית לרבות באמצעים של היוועדות חזותית המקילה גם על התדיינות משפטית בין צדדים המצויים מעבר לים הייתה לדבר שבשגרה, ובל נשכח כי הצדדים גם מיוצגים על ידי עורכי דין וטוענים רבניים בישראל שיכולים להביא את דבריהם לפני בית הדין ישירות, בנוסף ליכולת לבחון כתבי טענות הנשלחים מחו"ל – כשבעידן הדואר האלקטרוני אף משלוחם של הללו אינו אורך יותר זמן ממשלוח כתבי טענות תוך־ארציים – ובנוסף ליכולת להיוועד גם עם הצדדים עצמם כאמור, אף בהיוועדות חזותית (באמצעות 'זום', 'סקייפ' וכדומה), ללא שיצטרכו להתייצב פיזית בבית הדין.

לא זו אף זו, בעניינים שבשגרה שבסוגיית הסדרי השהות כידוע נוהג רגיל הוא אף כשהצדדים וילדיהם גרים ומצויים בסמיכות לבית הדין כי בפועל מסמיך בית הדין גורמי מקצוע (בין שמדובר בפקידי סעד המשתייכים למערכת הציבורית ובין כשמדובר בגורמים פרטיים) שישמעו במידת הצורך את הצדדים וילדיהם, התרשמו מהתנהלותם, מיכולותיהם ההוריות של הצדדים, מתנאי מגוריהם, מהאינטראקציה בין כל אחד מהם לבין הילדים וכו' ועל בסיס זה ייתנו חוות דעת בנוגע להסדרי השהות (ולעיתים גם בנוגע למקומות לימודיהם של הילדים) או אף יקבעו בפועל את הללו, וכמו כן ממנה בית הדין לעת הצורך מתאמים הוריים. הגעתם של הצדדים בפועל לבית הדין מצטמצמת למקרים שבהם יש לדון ולהחליט בשאלות החורגות מן השגרה או למקרים שבהם לאחד הצדדים יש השגות על קביעותיהם של הגורמים המקצועיים הללו.

גם פרטיקה זו יכולה להיות מיושמת גם במקרה שהצדדים וילדיהם גרים בחו"ל ותוך מינויים של גורמים מתאימים במקום מגוריהם – בין שיהיו אלה פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכדומה ובין שיהיו אלה רבנים ואנשי חינוך או גורמים אחרים בתוך הקהילה, הכול לפי העניין ולרבות תוך התחשבות בהסכמת הצדדים על זהותם של גורמים אלה, ובהעדר הסכמה על יסוד היכרות של בית הדין, במישרין או בעקיפין, עם גורמים כאלה והתרשמותו בדבר יכולתם לסייע.

נעיר כי על יסוד חזקת שוויון הדינים רשאים אנו להניח גם לו היה עניינם של הצדדים נדון בבית המשפט בפלורידה לא מן הנמנע שפרקטיה דומה הייתה יכולה להיות מיושמת מבחינה חוקית ואף הייתה מיושמת בפועל.

ואף מטעם זה אין כמעט כל משמעות לריחוק הגיאוגרפי שבין בית הדין למקום מגורי הצדדים וילדיהם ואין מקום לקבל בשלו את הטענה כי בית הדין הרבני בישראל אינו הפורום הנאות.

ולא זו אף זו, הצדדים הם יהודים 'חרדים' ועל פי ההסכמות שביניהם אף חינוך ילדיהם אמור להיות ברוח זו ובמוסדות חינוך המתאימים לכך. 'ריחוק' אינו רק מושג פיזי־גיאוגרפי אלא גם מושג בעל הקשרים תרבותיים־חברתיים, ובעוד משמעותו של הריחוק הפיזי־גיאוגרפי פחתה מאוד, כאמור, בעידן המודרני, המרחקים התרבותיים נותרו, על דרך כלל, כשהיו בעבר ולעיתים אף גדלו. אין זאת אומרת כמובן כי בית משפט בארצות הברית אינו יכול לדון בשאלת מקום חינוכם של ילדים יהודים חרדים שהוסכם כי יתחנכו במוסדות שברוח זו, אולם הטענה כי הוא פורום נאות יותר מבית הדין הרבני – תמוהה היא, שכן מחלוקות הסוגיה זו אומנם עשויות להיות תלויות בשאלות של דרכי וזמני הגעה ונסיעה למוסד החינוכי או של תנאיו הפיזיים, אך יותר מכך עשויות הן להיות תלויות בשאלות של הבדלי גישה חינוכיים. וייתכן ומסתבר אומנם כי ב'שבילי דנהרדעא' של פלורידה בקי בית המשפט דהתם יותר מבית הדין הרבני, אך בכל הנוגע לשאלות המהותיות יותר של 'שבילי דרקיע' של החינוך היהודי – ברי הדבר כי לבית הדין הרבני יכולת לעמוד על הבדלים בין מוסדות חינוך יהודים חרדיים שונים שהצדדים חלוקים למשל בשאלה איזה מהם מתאים יותר לילדיהם ביתר דיוק וביתר קלות, למרות ריחוקו הפיזי מהם, ביתר דיוק וביתר קלות משיכול בית משפט אזרחי בפלורידה שאורח החיים היהודי־חרדי זר לו.

י.          לעניין החלטות בסוגיית הדרכונים, למשל, נוסיף ונעיר תחילה כי אף אם היינו מקבלים את הטענה לא הייתה זו עילה לקבוע כי הסמכות בכלל ענייני הצדדים תהיה – בניגוד לפסק הדין ולהסכם – לבית המשפט בפלורידה ולא לבית הדין, אלא לכל היותר עילה להחריג את סוגיית הדרכונים (או סוגיות דומות אחרות).

מעבר לכך ובעיקר נעיר כי הטענה עצמה שגויה היא. אכן בית הדין הרבני בישראל, וכמוהו גם בית המשפט בישראל, אינו יכול לתת הוראות לרשויות בחו"ל. אולם אין הדבר שונה מאי־יכולתו של בית הדין ליתן הוראות שונות לצדדי ג' אחרים, ואף באופן ספציפי נציין כי בית הדין גם אינו מוסמך לתת הוראות למשרד הפנים ולרשות האוכלוסין בישראל, פרט לעניינים ספציפיים שלגביהם הוסמך בחוק, ובכלל זה אין הוא מוסמך להורות להם להנפיק דרכון לפלוני או לאלמוני.

אין הדבר גורע מאומה מסמכותו של בית הדין ליתן הוראות בעניינם של הצדדים: כשבית הדין דן למשל בשני צדדים ששניהם אזרחי ישראל ותושביה וחלוקים הם בשאלת הנפקת דרכונים לילדיהם – אין הוא מורה לרשויות להנפיק דרכונים או שלא להנפיקם אלא קובע, בהתאם לסמכותו, כי הורה פלוני חייב לשתף פעולה עם הורה אלמוני בבקשה להנפיק דרכון, או אינו חייב לעשות כן, ובמידת הצורך קובע בשל אי־שיתוף פעולה כזה כי האפוטרופוסות על הילדים לעניין הבקשה להנפקת דרכונים תהיה של הורה פלוני בלבד. אותו הורה הוא הפונה לאחר מכן לרשות האוכלוסין ומבקש להנפיק דרכונים לילדיו – לא מכוחו של פסק דין הקובע כי יש להנפיקם, שכן פסק דינו של בית הדין אינו קובע ואינו יכול לקבוע זאת, אלא מכוחו של פסק הדין הקובע כי הוא הגורם הרשאי לבקש בקשה כזו מרשות האוכלוסין. זו תנפיק את הדרכון משהוגשה לה בקשה כזו על ידי מי שמוסמך להגישה, במקרה זה – ההורה האמור, בהתאם לחוק, וכככל שתסרב לעשות כן יעתור נגדה המבקש, אותו הורה, לבג"ץ.         

והוא הדין בענייננו: בית הדין יכול להורות לצדדים לשתף פעולה ביניהם בהנפקת דרכונים או לדחות בקשה בדבר הוראה כזו, יכול הוא – אם הורה על שיתוף פעולה כזה והוראתו לא פעלה את פעולתה – לקבוע כי אחד ההורים ייחשב לעניין זה כאפוטרופוס יחיד של הילדים, ומאחר שפסק דינו והחלטותיו של בית הדין מוכרים גם על ידי הרשויות בחו"ל במישור של יחסי הצדדים עצמם, אף שאותן רשויות כשלעצמן אינן כפופות כמובן לבית הדין, יוכל אותו הורה לפנות לרשויות בחו"ל ולבקש להנפיק לילדים דרכון בהתאם לחוקי המדינה (בעניינננו: פלורידה).

אנו רשאים להניח על בסיס חזקת שוויון הדינים כי בקשה כזו גם תיענה וכי אם לא תיענה יהיה אותו הורה רשאי לעתור נגד הרשויות בבית המשפט שם, ונוכח הכרתו של בית המשפט (ולאור האמור לעיל לכאורה אף בפירוש) בתוקפן של החלטות בית הדין יש להניח כי עתירתו גם תתקבל אלא אם תהיה מניעה חוקית אחרת להנפיק את הדרכונים. ומניעה כזו אם תהיה – תהיה גם אם ענייני האפוטרופסות של הילדים יידונו בבית המשפט בפלורידה, שכן גם אם לבית המשפט שם יש סמכות ליתן הוראות לרשויות – אין החלטותיו במישור שבין הצדדים דנן מחייבות צד ג' אחר, ורשויות המדינה בכלל, וודאי שאין בהן כדי לבטל הוראות חוק אחרות המחייבות את אותן רשויות. כל שיכולות הוראות בית המשפט הוא לתת או שלא לתת לאחד הצדדים, ההורים, את הסמכות שעל דרך כלל נתונה לשני ההורים יחדיו, כאפוטרופוסים, לפעול בשם ובעבור הילדים לעניין הדרכונים, או לצוות על ההורה האחר לשתף עם הורה זה פעולה באותו עניין. לאחר מכן תיבחן הבקשה להנפקת דרכונים על ידי הרשויות כשם שנבחנת בקשה המוגשת על ידי שני ההורים בכל מקרה אחר ובהתאם לחוקים הרלוונטיים לה, ואין לעניין זה כל הבדל בין מקרה שבו מעמדו של ההורה היחיד נקבע על ידי פסק דין של בית המשפט שם או על ידי פסק דינו של בית הדין הרבני בישראל שסמכותו ותוקפן של החלטותיו הוכרו כאמור על ידי בית המשפט שם.

יא.        לאור האמור בית הדין פוסק כדלהלן:

1.  הערעור נדחה.

2.  בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניין ילדיהם של הצדדים מכוח הסכמתם ובהתאם לסעיף 9 לחוק. הטענות הנטענות בערעור נגד סמכותו של בית הדין בשל טיבן הנחות של זיקות הצדדים לישראל אינן רלוונטיות לסמכות הנשענת על סעיף זה של החוק.

3.  הטענות כי הסכמה היא פרייה של כפייה פסולה לא הועלו במועד שהיה צריך ואפשר להעלותן, לא נטענו וודאי שלא התקבלו במסגרת הליך משפטי מתאים ותקין של בקשה לביטול הסכם ולכאורה גם אינן מבוססות עובדתית ואינן מוצדקות משפטית.

4.  הטענות כי הסכמות כאלה או אחרות התקבלו שלא בנוכחותה של המערערת ושלא על דעתה דחויות כשלעצמן מאחר שהמערערת הייתה מיוצגת אותה עת וההתדיינות לרבות ההסכמות היו בהשתתפות באת כוחה דאז, ומה גם שאי־השתתפותה הייתה לבקשתה שלה. ובכל מקרה אין טענות אלה רלוונטיות לשאלת הסמכות שכן ההסכמה בסוגיית הסמכות התקבלה: (א) בהסכם שהמערערת הייתה שותפה לו וחתמה עליו בחתימת ידה, (ב) במסגרת דיון שבו כן השתתפה המערערת ולפני אותם דיונים והסכמות נוספות שנערכו שלא בהשתתפותה הפיזית.

5.  בנוסף לאמור נקבע סמכותו של בית הדין הרבני גם בפסק דין חלוט. ההחלטה מושא הערעור אינה אלא חזרה על האמור באותו פסק דין ויישום שלו ומשכך לא היה כלל מקום לערער עליה (למעט אילו היה נטען כי דבר מה בה שגוי למרות פסק הדין האמור ולמרות היותו שריר וקיים, ולא כך היה, שכן בפועל הטענות הן כלפי פסק הדין עצמו).

6.  לא זו בלבד שטענה הסמכות לא הועלתה מבעוד מועד, ולא זו בלבד שאין לה כל ביסוס עובדתי או משפטי, אלא ששני הצדדים הכירו בסמכות בית הדין פעם אחר פעם בבקשות השונות שהוגשו לבית הדין, ולכאורה גם בדבריהם בבית המשפט בפלורידה.

7.  את טענת הפורום הנאות אין מקום להעלות לאחר הסכמה מפורשת של הצדדים ולאחר פסק דין חלוט שבשניהם נקבעה סמכותו של בית הדין, ולא כל שכן כשלא רק שנקבעה הסמכות והיכולת לדון אלא נקבע אף מפורשות כקביעה אופרטיבית כי בית הדין הרבני, ורק הוא, הוא שידון בפועל בענייני ילדי הצדדים.

8.  הטענה בעניין הפורום הנאות נדחית גם, בנוסף לאמור, לגופה, מאחר שבניגוד לנטען אפשר לאכוף את פסקי בית הדין גם בהיות הצדדים וילדיהם בחו"ל, ומדברי בית המשפט בחו"ל, בפלורידה, עצמו עולה לכאורה גם קביעה מפורשת שלו התואמת את האמור וגם כי הצדדים עצמם הסכימו כי כך הוא, כמו כן בניגוד לנטען אין מניעה משמעותית שבית הדין בישראל אכן ידון בעניינן של הצדדים גם בהיותם בחו"ל או יוכל לבחון כראוי את הטענות והעובדות ולהכריע בהן, ואדרבה יכולתו בעניין זה, לפחות בחלק מהשאלות העקרוניות והמהותיות אף עדיפה מזו של בית המשפט שבפלורידה.

9.  נוכח היותן של חלק גדול מן הטענות טענות שמלכתחילה אינן רלוונטיות לענייננו, נוכח היותן טענות המופנות בשיהוי רב כלפי פסק דין חלוט ב'מסווה' של ערעור על החלטה מאוחרת שאך חזרה על האמור בו ויישמה אותו, נוכח ההליכים הרבים הקודמים שנקטה המערערת וההתרשמות הברורה כי טענות הסמכות כמו בקשות הפסלות שהגישה בעבר אינן אלא תולדה של אי־שביעות רצון מהחלטות מסוימות של בית הדין לגופן ונוכח היותן של הטענות בניגוד לאמירות מפורשות של המערערת בבקשות קודמות שהוגשו לבית הדין ולכאורה אף בניגוד לדבריה בבית המשפט בפלורידה, לכאורה היה מקום לחייב את המערערים בהוצאות משפט.

מכל מקום מאחר שההתנהלות העתידית של הצדדים בארצות הברית בקשר לילדים, כאשר ההחלטות ניתנות על ידי בית דין בארץ היא מורכבת וכמו שנכתב לעיל, אין אנו קובעים שהערעור הוא בגדר ערעור סרק המחייב בהטלת הוצאות משפט.

10. כאמור, לפנים משורת הדין לא יושתו הוצאות משפט על המערערים ועל המזכירות להשיב את הערובה שהופקדה בהתאם לנהלים.

11. פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.     

ניתן ביום י"ט במרחשוון התשפ"ג (13.11.2022).

הרב יעקב זמיר                             הרב אברהם שינדלר                            הרב מימון נהרי

הפוסט סמכות בעניינם של יהודים תושבי חו"ל מכוח הסכמתם ולפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים למרות טענה כי ההסכמה הייתה תחת לחץ הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני ביה"ד תביעת גירושין כרוכה של האישה, ובקשתה לקבוע סמכות ביה"ד בכל העניינים הכרוכים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

הצדדים התחתנו כדמו"י בשנת תשע"ז (2016), ולהם שני בנים קטינים, כעת בני 5 ו-4.

ביום 29.11.2022 הגישה האישה תביעת גירושין, וכרכה בה: חלוקת רכוש, משמורת והסדרי ראייה, מעבר האם לת"א, מזונות הקטינים, כתובה/פיצוי גירושין.

בבקשה נוספת למחרת, בקש ב"כ האישה מביה"ד לקבוע שכל העניינים שהאישה כרכה בתביעת הגירושין הם בסמכות ביה"ד.

בתגובת ב"כ הבעל מיום 11.12.2022, כתבה שהבעל אינו מתנגד לסמכות ביה"ד בעניינים של חלוקת רכוש, החזקת הילדים והסדרי שהות, אך מתנגד לכריכת מזונות הקטינים. לטענתה, ביה"ד נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת מזונות שנכרכה לתביעת גירושין. זאת בהתאם להלכת פלונית שנקבעה בבע"מ 7628/17, שאין ביה"ד מוסמך לדון במזונות קטינים לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, למעט תביעה להשבת הוצאות.

בתגובת ב"כ האישה מיום 20.12.2022 הפנה לפס"ד 1250217/3 מביה"ד הגדול, מיום ד' בחשוון תשפ"ב (10.10.2022), שם נקבע שלביה"ד הרבני סמכות טבועה לדון ולהכריע במזונות הקטינים. עיקרי הנימוק הושתתו על כך שפס"ד ביהמ"ש העליון לא ניתנו כשבתו כבג"ץ, ולכן – בהתאם לסעיף 20א לחוק יסוד השפיטה, מחייב רק את בתי המשפט שתחתיו, אך לא את בתי הדין הרבניים. כמו כן, קביעתו של ביהמ"ש העליון נאמרה בדרך של אוביטר, ולא בתור רציו, ולכן אין ללמוד ממנה. בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע:

"לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי."

כמו כן ציין ב"כ האישה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לדון במזונות הקטינים, וכתב:

"…קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לדון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בניגוד להלכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הלכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בביטול הלכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הלכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שביקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)."

עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לדון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

אף אנו, ההרכב הח"מ, הוצאנו פס"ד מנומק בנושא (תיק 1206438/8) לפני ימים ספורים, ביום א' בטבת תשפ"ג (25.12.2022), בו הוספנו דברים על האמור בפס"ד ביה"ד הגדול. אותו פסק דין טרם פורסם, ולכן נביא שוב את הדברים בשלמותם, עם שינויים מתבקשים. 

דיון

נדרשנו כבר לנושא זה בפס"ד 1269656/13, מיום א' בניסן תשפ"א (14.03.2021) (פורסם באתרים). בו הבענו את מורת רוחנו מדברי כב' השופט מזוז ב"עוללות" של פסה"ד הנ"ל, שצמצם את יכולת ביה"ד לדון במזונות קטינים מכוח סעיף 3 הרבה מעבר לאשר נקבע בהלכת שרגאי, ושבפסיקות ביהמ"ש העליון במרוצת השנים נקבע שביה"ד יכול לדון במזונות קטינים אף מכוח סעיף 3. אף צוין שם שגם כב' השופט קרא שהצטרף לדעתו של כב' השופט מזוז שהלכת שרגאי שרירה וקיימת לא הצטרף לחידושו המצמצם של כב' השופט מזוז. יתירה מכך, קבענו שגם לדברי כב' השופט מזוז עצמו ביה"ד מוסמך לדון במזונות קטינים לפחות למשך כחמשה חודשים קדימה. אין צורך לכפול את הדברים באריכות, עיי"ש, ובהמשך נצטט רק מספר קטעים מפס"ד הנ"ל.

כחצי שנה לאחר פס"ד הנ"ל, בד' במרחשוון תשפ"ב (10.10.2021), ניתן פס"ד ארוך ומנומק מאת ביה"ד הגדול (תיק 1250217/3) בערעור על תיק אחר, בו נמצא חיזוק לעמדתנו העקרונית שלביה"ד סמכות לדון במזונות קטינים ללא הגבלה במסגרת השבת הוצאות (ואף ציינו את פסק דיננו הנ"ל). מעבר לכך, בפס"ד זה גם קבע ביה"ד הגדול שאין ההלכה שנקבעה בבע"מ 7628/17 מחייבת את ביה"ד הרבני, מכיון שלא ניתנה במסגרת עתירה כבג"ץ, אלא במסגרת רשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי, שאינו מחייב אלא את בתי המשפט. כך, מסקנתם עדיפה ומרחבת ממסקנתנו בתיק הנ"ל וקובעת סמכות עניינית לביה"ד גם למזונות קבועים במסגרת החזר הוצאות, ולא רק מספר חודשים קדימה. גם בזה אין צורך לכפול את הדברים של ביה"ד הגדול, עיי"ש, ונצטט בהמשך רק מספר קטעים.

אולם, "אין בית מדרש ללא חידוש", וכיון שנושא זה עלה שוב, נוסיף להבהיר נקודה נוספת בשני מסלולי המזונות שבהלכת שרגאי, בה ככל הנראה רבים שוגים, לדעתנו.

• מתוך פסק הדין בתיק 1269656/13

כאמור לעיל, נצטט כמה קטעים מתוך מה שכתבנו בפס"ד הנ"ל:

"'הלכת שרגאי' (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי) ניתנה בשנת תש"ל (1969). באותו נידון הגישה האישה תביעת גירושין, והבעל כרך בתביעה זו את מזונות הקטינים, כאשר לאחר מכן הוגשה תביעה למזונות בביהמ"ש המחוזי ע"י האישה בשם הקטינים, בה ביקשה גם לקצוב מזונות זמניים. היסוד העיקרי בפס"ד שרגאי הוא שיש שני סוגי תביעת מזונות: תביעה להשבת מזונות בין הצדדים המתגרשים עצמם, המעוגן בסעיף 3 בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, בה נאמר:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג." (הדגשה לא במקור)

בנוסף, קיימת אפשרות של תביעת הילדים עצמם למזונות מההורה החייב (לפעמים באמצעות ההורה השני כאפוטרופוס הקטינים), אשר היא לא ניתנה לכריכה. לכן, על אף קיום תביעה בין הצדדים המתגרשים מסביב למזונות הקטינים, אין מניעה מהגשת תביעה נוספת בשם הילדים בביהמ"ש המחוזי (אז) או בביהמ"ש לענייני משפחה (כעת). אך, יודגש, שבהלכת שרגאי עצמה לא מופיעה הגבלה כל שהיא בסמכות ביה"ד לדון בתביעה להשבת הוצאות, או במהות תביעה זו. אדרבה, מפורש בה:

"ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד." (הדגשה לא במקור)

 הרי שגם הורה שעומד להוציא למזונות יכול לתבוע השבתם בסמכות ביה"ד. אין הגבלה בכך."

עוד כתבנו:

"אולם, במסגרת ה"עוללות", בפסקה 32 הקצרה, הרחיב כב' השופט מזוז את הלכת שרגאי בצורה עצומה, ובכך צמצם בצורה דרסטית את סמכות ביה"ד, בהגבלות חדשות אשר אינן מופיעות בהלכת שרגאי, ולא בפסיקה שלאחריה, וכמעט ריקן מכל תוכן את דברי המחוקק – אשר עומדים אתנו לא רק כיובל שנים, אלא כמעט שבעים שנה – בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין.

ב"עוללות" אלו, הציע כב' השופט מזוז שתביעה בשם הילדים היא ה"חיוב המזונות המהותי", ולא רק תביעה נוספת מקבילה כפי שמופיע בהלכת שרגאי, ושאין לעקוף אותה בדרך של תביעת הוצאות השבה. עוד הציע שהתביעה להשבת הוצאות היא מאד מוגדרת ומצומצמת, וכפי שיבואר. לדברי "עוללות" אלו, לא הובאו שום בסיס או תקדים, אלא נאמרו כדברי סברא בעלמא. […]

כפי שהבאנו, בהלכת שרגאי נכתב:

"ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה אישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושין."

  הרי מפורש בהלכת שרגאי, אם כי בסוגריים, כי שייכת תביעת השבת הוצאות על הוצאות עתידיות. אין בהלכת שרגאי שום מגבלה על כך. מסתבר שנאלץ לכתוב כן, להסביר במה מדובר בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין, בה מפורש שביה"ד יכול לדון במזונות קטינים שנכרכו, כאשר לשיטתו תביעת הילדים עצמם לא ניתן לכרוך בסמכות בית הדין, אלא תביעת השבת הוצאות.

דבר זה היה פשוט גם בע"א 501/64 וינשטוק נ' וינשטוק, עד שכתב כב' השופט זוסמן:

"בפרשו את המלים ״לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג״ האמורות בסעיף 3 הנ״ל, אומר השופט זילברג, בספרו המעמד האישי בישראל, בעי 374, כי ייתכן שנכתבו cautela ex abundante [=מתוך זהירות יתר – א.ד.] ״פן ושמא יטען מי שהוא, כי המזונות שהאישה תובעת לעצמה עד למתן הגט, או לילדים אחרי מתן הגט, אינם ענין הכרוך בתביעת הגירושין״ (ההדגשה במקור)."

כלומר, כ"כ פשוט היה שבסעיף 3 כלולים גם מזונות ילדים לאחר מתן הגט, עד שראה בתוספת המלים "לרבות מזונות … לילדי הזוג" כאמירה של זהירות יתר, פן יטעה ויטען אדם לומר שאינו מתייחס למזונות לאחר הגירושין (כפי אשר למעשה טען כב' השופט מזוז)."

עוד כתבנו:

"וכן בע"א 404/70 עברון נ' עברון כתב כב' השופט ברנזון:

"הלכה פסוקה היא, כי בתביעת גירושין שבין בעל ואישה כרוך ענין מזונות ילדי בני-הזוג, אולם המשפט הוא בין הבעל והאישה והילדים אינם צד לדיון: ע"א 47/62 [1], בע' 1546. כדברי בית-המשפט:

 "לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, אין לקטין כל מעמד. אין הוא בעל זכות תביעה. המזונות לילדי הזוג – צריכים להיות כרוכים בתביעת גירושין שבין בני-הזוג. ילדי הזוג אינם צד בתביעה הזו ואין הם יכולים להופיע כצד מתערב בתביעת הגירושין ולתבוע פסק-דין המזכה אותם במישרין במזונות" […]

הרי שראה את תביעת המזונות הכרוכה כזאת שהיא בסמכות בית הדין, אלא שהילדים אינם מחויבים לכך, ויכולים לתבוע אח"כ בשם עצמם או באמצעות הוריהם כאפוטרופסיים. ושוב הביא את הלכת שרגאי שישנן שתי דרכים בתביעת מזונות.

כך עולה גם מע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי…"

עוד כתבנו:

יש לציין עוד, שבדברי כב' השופט קרא, אשר היווה את הדעה המכריעה בערעור הנ"ל, אין שום התייחסות לדברי "עוללות" אלו, ואדרבה, ראה את הלכת שרגאי כתקדים המחייב, שאין לשנותו או לסטות ממנו, וכך דברו:

"אני מסכים לחוות דעתו המפורטת של חברי השופט מ' מזוז כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין." (הדגשה לא במקור)

א"כ, יש מקום רב לומר שאין תוקף משפטי ל"עוללות" שהוסיף כב' השופט מזוז בדבריו, הן מצד כך שהן לכאורה בגדר אמרת אגב (obiter dicta), אשר לא נצרכת להכרעת הנידון העומד בפני ביהמ"ש העליון; הן מצד כך שהן מהוות שינוי מהותי לתפיסה המקובלת בביהמ"ש העליון במשך שנים; הן מצד כך שאין לגביה התייחסות של הדעה המכריעה, אדרבה, לשונו מורה שאין לשנות את הלכת שרגאי או לסטות ממנה, כאשר כב' השופט מזוז הוא אשר בא לשנותה בדברי "עוללות" אלו, וא"כ בדברי "עוללות" אלו נמצאו דברי כב' השופט מזוז בדעת יחיד."

עוד כתבנו:

"אף שדברים הנ"ל ברורים לנו, במצב המשפטי השורר כעת בארץ, אין הרכב זה רואה את עצמו כמסגרת המתאימה לסתור את דברי כב' השופט מזוז שנאמרו בפסיקה הנ"ל, ואנו מפנים את הדברים לתשומת לב הרכבי בתי הדין הרבניים הדנים בהליכי כריכה המוגשים לפניהם לשקול את הדברים בהזדמנות מתאימה.[1] אולם, לאור הדברים הנ"ל, אף אם לא נפסוק בניגוד לדברי כב' השופט מזוז, ככל שאין סתירה מפורשת לנאמר בבע"מ 7628/17, וככל שאין מניעה ברורה מכוח פס"ד זה, עלינו לפרש את בע"מ 7628/17 באופן אשר ימנע ויצמצם ככל הניתן את הסטייה מהמשמעות הברורה של לשון החוק ומהפסיקה ששררה לאורך שנים בפסיקות בית המשפט והנוהג הקיים בעניין זה.

בהתאם לכך, נדגיש שבדברי כב' השופט מזוז נאמר:

"…או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת." (הדגשה לא במקור)

הרי שאף לדבריו, ההגדרה העיקרית היא "הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב", וכדרך דוגמה, בהדגשתנו את המלה "כגון", הזכיר "הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת". אולם, אין אלו אלא דרך דוגמאות בלבד, ולא הגדרה בלעדית שאין בילתה, כפי שטען ב"כ הבעל.

לדעתנו, בהחלט ייתכן לכלול ב"הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב" גם מזונות שוטפים של כמה חודשים קדימה, שהרי גם מזונות שוטפים הם "הוצאות ידועות" – ברור שידוע שיש צורך להאכיל ולהלביש ילדים, וכן לשלם קופ"ח, וכו' – וכן הם "בזמן הקרוב". כך, שגם לפי הגבלתו של כב' השופט מזוז, אשר לדעתנו יש בה קושי מיסודה, אין לשלול מזונות שוטפים של החודשים הקרובים.

כמה זמן אפשר להחשיב כ"זמן הקרוב"? נראה שאין לקבוע בזה מסמרות, ועל בית הדין לתת את דעתו לכך, ולהקציב את פס"ד שלו לתקופת "זמן קרוב" הנראית לו סביר לפי נסיבות הענין. בכך יוצאים ידי חובה אף לדברי כב' השופט מזוז שלא יהא פסק בית הדין "מסלול עוקף לתביעת מזונות של הקטין".

ואף שאין ראייה ברורה לתקופת הזמן, לדעתנו יש להביא סמך לכך בהיקש משפטי לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה-2014, בה נתן המחוקק את דעתו בתיקון מס' 3 תש"ף-2020 על תוקפן של צו לסעד זמני, וכתב: "צו לסעד דחוף או זמני שניתן לפי סעיף קטן זה יעמוד בתוקפו חמישה חודשים מיום מתן הצו" (הדגשה לא במקור). הרי שמחוקק גילה דעתו שתקופה של כחמשה חודשים היא תקופה משפטית סבירה של העתיד הקרוב, שבה יש לתת תוקף עד שתתאפשר לתת החלטות קבועות. יודגש, שאין כוונתו כעת לומר שמדובר בנידו"ד בצו לסעד זמני או החלטת ביניים זמנית, אלא בפסק דין לזמן קצוב – העומדת בתוקפה עד למתן החלטה אחרת או פסק דין בהליך המזונות אשר ידון בתביעה ישירה למזונות ילדים בערכאה המוסמכת – רק שיש ללמוד על דרך ההיקש מהו פרק הזמן שניתן לראות כ"זמן הקרוב", אשר גם לדברי כב' השופט מזוז ניתן לתבוע "השבת הוצאות" על העתיד מכוח סמכות מקורית של כריכה."

עוד כתבנו:

"מעבר לאמור שלעיל, שלדעתנו גם לפי דברי כב' השופט מזוז יש לביה"ד סמכות מקורית לדון בהשבת הוצאות עתיד מספר חודשים קדימה, גם ניתן לפסוק מזונות בנידו"ד במסגרת מזונות זמניים, אשר כמו כן נראה מדברי כב' השופט מזוז שבסמכות ביה"ד לדון כן."

לכן הסקנו:

"לביה"ד הסמכות החוקית, גם לאחר בע"מ 7628/17, לדון בתביעת ההשבה של האם על מזונות עבר, וכן על מזונות עתיד צפויות לתקופה קצובה, אשר לדעתנו יש להעריך כחמשה חודשים קדימה."

על פסק דין זה הוגש ערעור לביה"ד הגדול, אך לאחר חודשיים הגיעו הצדדים להסכמות וערכו הסכם גירושין אשר אושר וקבל תוקף פס"ד בפנינו, ובקשו לסגור את תיק הערעור.

• מתוך פס"ד ביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3)

גם מתוך פס"ד ארוך זה נצטט כמה קטעים עיקריים. שם כתב ביה"ד הגדול (פסקאות 36-35):

"באשר לעצם סמכותו של בית הדין הרבני להידרש ולדון בתביעה למזונות ילדים אשר נכרכה לתביעת הגירושין, עמדתנו היא כי המעיין במדוקדק בפסק הדין בבע"מ 7628/17 על דעות הרוב והמיעוט שבו והמסגרת שבה הוא ניתן, יגלה כי אין בו כדי למנוע מבית הדין את סמכותו לדון בתביעה זו.

זאת, מכמה סיבות שאותן נפרוס בהרחבה בהמשך דברינו. נראה כי חוות דעתו של כבוד השופט מזוז הנותנת פרשנות מצמצת להלכת שרגאי, פרשנות המונעת למעשה כל דיון ענייני וכולל במזונות ילדים בבית הדין הרבני במסגרת כריכה, גם כשהדבר נעשה במסגרת 'השבת מזונות' ל"הורה המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד" (כלשון הלכת שרגאי), היא דעת מיעוט שאליה לא הצטרף כבוד השופט קרא וכל שכן שלא כבוד השופט הנדל. כל שהצטרף השופט קרא אל דעת השופט מזוז בבע"מ 7628/17 היה רק באשר למחלוקתו המרכזית בפסק הדין עם השופט הנדל, אם הלכת שרגאי תקיפה ומחייבת כיום, כאשר עמדת השופט קרא הייתה קצרה וממוקדת, בכותבו: "אני מסכים לחוות דעתו המפורטת של חברי השופט מ' מזוז כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה". הא ותו לא.

ומלבד זאת פסק הדין בבע"מ 7628/17 ניתן שלא במסגרת הליך עתירה אל בית המשפט העליון ביושבו כבית משפט גבוה לצדק כנגד פסק דין או החלטה של בית הדין הרבני, בהתאם לסעיף 15(ד) לחוק-יסוד: השפיטה, אלא במסגרת הליך בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לפיכך פסק הדין בבע"מ 7628/17 מהווה הלכה המחייבת לפי סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה "כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון", אך לא בית דין דתי שאינו 'בית משפט' לפי הגדרת חוק זה.

בנוסף לכל זאת וכתוספת בלבד לאמור לעיל, נראה כי כבוד השופט מזוז ביטל הלכות קודמות וותיקות של בית המשפט העליון תוך חריגה מהכללים שקבע בית המשפט העליון עצמו בעשותו זאת, כאשר אינו מביא מתמודד כמצופה עם אותן הלכות ותיקות, וכן סטה מהלכות אלה לא רק שלא במסגרת הרכב מורחב, כנהוג במקרים אלה, אלא בנה מהלך זה על "רוב מקרי בהרכב של שלושה" (בע"פ 2251/90 שיובא להלן)."

עוד כתבו (פסקה 43):

"[…] גם לאחר פסיקת הלכת שרגאי וצמצום כריכת מזונות הילדים רק אל גדרי ההליך שבין ההורים, במסגרת 'השבת הוצאות' העבר והעתיד, היה ברור בפסיקות בית המשפט העליון כי אפשרות כריכת עניין מזונות הילדים במלואה נשמרה ונשארה כפי שהייתה, וכי "תביעה למזונותיו של ילד יכול ותהיה משולבת בתביעת גירושין שבין ההורים" (כקביעת בית המשפט בבע"א 109/75 אמיר אברהם נ' אהרן אברהם, פ"מ כט(2) 690 (1975) (להלן: "פסק דין אברהם")), וכי עדיין "מאפשר סעיף 3 הנ"ל גם כריכת עניין המזונות של ילדי בני-הזוג המתדיינים בתביעת גירושין" (ע"א 118/80 לאה גבעולי נ' ירמיהו גבעולי (1980) (להלן: "פסק דין גבעולי"). כך גם כתב מפורשות בית המשפט העליון כשנה וחצי לאחר מתן פסק דין שרגאי, כשבהרכבו ישב גם השופט זוסמן עצמו, אשר כאמור כתב את פסק דין שרגאי, בע"א 404/70 אליהו עברון נ' חיים עברון, פ"ד כה(1) 373 (1971):

הלכה פסוקה היא כי בתביעת גירושין שבין בעל ואישה כרוך ענין מזונות ילדי בני-הזוג, אולם המשפט הוא בין הבעל והאישה והילדים אינם צד לדיון… הגם שענין מזונות הילדים כרוך מעצם טבעו.

כך גם הביע את עמדתו זו מפורשות השופט זוסמן בעצמו, עוד קודם שהוציא את פסק דין שרגאי, בקובעו את סמכותו המלאה של בית הדין לדון במזונות הילדים מכוח הכריכה (בפסק דין מאירוביץ, ההדגשות אינן במקור):

גם אני סבור… כי עם הגשת תביעת הבעל לבית-הדין הרבני… קנה לעצמו בית-הדין הרבני סמכות-שיפוט לדון בענין המזונות, הן מזונות לאישה והן מזונות לילדים, על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. ממילא פקעה סמכותו של בית-המשפט המחוזי."

עוד כתבו (פסקאות 48-47):

עם הזמן יצאו עוד ועוד פסקי דין אשר חזרו והעלו במפורש את אפשרות כריכת 'עניין' מזונות הילדים אל תביעת הגירושין בבית הדין הרבני. כחודש וחצי לאחר מתן פסק בדין בבג"ץ 4407/12, ניתן פסק דין בהרכב מורחב של שבעה שופטים בבג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2013) (להלן: "בג"ץ 6929/10), אשר במסגרתו הבהירה המשנָה לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופטת נאור (בפסקאות 13, 18 ו־24 דלהלן, ההדגשות אינן במקור) כי:

אף לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים… במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין [(סעיף 3 לחוק השיפוט; לתנאי הכריכה ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן…)]… במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית-מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה.

וחזרה וכתבה:

כפי שציינתי לעיל, הסמכות לדיון במזונות ילדים בבית הדין הרבני יכולה להתבסס על שלושה אדנים חלופיים: כריכה כדין, הסכמת הצדדים, או סמכות נלווית (נמשכת).

ושוב חזרה והבהירה בשלישית, כי:

[…] בכך אין כאמור כדי לגרוע מסמכותו המקורית לדון בענייני מזונות ילדים מכוח כריכה, וכן בסמכותו מכוח הסכמת הצדדים לדון בענייני מזונות.

כל זאת, כותבת הנשיאה נאור (בפסקה 30), מבלי שהדבר יהווה סתירה בין העיקרון שבהלכת שרגאי, הבנוי על הקונסטרוקציה של 'השבה' בין ההורים לבין מעמדה העצמאי של תביעת הילדים למזונותיהם. זאת על ידי ההבחנה בין כריכת מזונות הילדים במסגרת תביעת הגירושין שבין ההורים, שבה הילדים אינם בעלי דין, לבין תביעה עצמאית של הילדים בבית המשפט בעניין מזונותיהם, במקרה שקופחו:

כידוע תביעה להשבת הוצאות שהוציא הורה בגין מזונות הילדים יכולה להיכרך בתביעת הגירושין. ואולם, תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם – להבדיל מתביעת אחד מהוריהם להשבת הוצאות שהוציא בגין מזונות הילדים – אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין.

על דברים אלו חזרה באותו פסק דין גם השופטת ארבל, (כתוארה אז. ההדגשות אינן במקור):

אני מצטרפת לפסק דינה המקיף של חברתי השופטת מ' נאור… כמובן שאין באמור לגרוע מסמכותו המקורית של בית הדין לדון בענייני מזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושין כדין ובכנות…

וכך חזרה בפסק דין זה על דבריה אלה של השופטת נאור גם הנשיאה דהיום, כב' השופטת א' חיות:

אכן, כפי שציינה המשנה לנשיא, מקום שבו סוגיית מזונות הילדים לא נכרכה כדין בתביעת הגירושין… אין די באישורו הפורמאלי של הסכם הגירושין בבית הדין על מנת להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה זו.

כשנה לאחר מכן, חזרה המשנה לנשיא דאז נאור על דבריה אלה בפסק דינה בבג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2014) (להלן: "בג"ץ 8533/13"), שאף הוא היה בהרכב מורחב. משלב זה, גם אם היה מי שטען לגבי דברי השופטת נאור בבג"ץ 6929/10 שהיו אלה 'אמרות אגב' בלבד (ראה תמ"ש (ב"ש) 58090-06-13 פלוני נ' אלמונים (2013), פסקה 13 ובהפניות שהביא; רמ"ש (ת"א-יפו) 32498-06-17 ע.מ נ' נ.מ (2017), פסקאות 35-34; וחו"ד השופט מזוז בבע"מ 7628/17 פסקה 26), הרי שהפעם לכל הדעות לא היו אלה 'אמרות אגב' אלא הלכה ישירה במסגרת קביעת העניינים הנכרכים לתביעת הגירושין (פסקה 29, ההדגשות אינן במקור):

בכך נבדלת סוגית ברית המילה מסוגיות אחרות, אשר נפסק כי הן בנות-כריכה בתביעת הגירושין, כדוגמת המשמורת הפיזית, קביעת נטל הוצאות המחייה של ילדי בני-הזוג המתגרשים זה מזה… סוגיות אלה קשורות במהותן, באופן ישיר ואמיץ, בהליכי הגירושין והכרעה בהם מתחייבת מעצם שינוי הנסיבות הנובע מהגירושין… הפקעת הנישואין מצריכה גם קביעה בעניין מזונות הילדים, שכן כבר אין בנמצא קופה משותפת.

גם בפסק דין זה טרחה השופטת נאור להבהיר (בפסקה 30) כי אין סתירה בין דבריה אלה לאמור בהלכת שרגאי, לפיהם תביעת מזונות ילדים זו הנה במסגרת 'תביעה להשבת הוצאות' וש"תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם – להבדיל מתביעת אחד מהוריהם להשבת הוצאות שהוציא בגין מזונות הילדים – אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין"."

עוד כתבו (פסקאות 120-119):

"נוסיף ונעיר כי יצירת כפיפות שיפוטית כזו של בית דין לבית משפט ללא שהדבר יקבע בחוק, גם לא תתכן מבחינה לוגית. לא ניתן ליצור סמכות וכפיפות שיפוטית 'יש מאין' ללא הסמכה בחוק לכך. חוק אשר נחקק על ידי בית המחוקקים שנבחר על ידי העם הוא ומייצג אותו, הוא אשר מחייב במערכת שלטון דמוקרטית. קביעה כי בית הדין הדתי כפוף להלכה שנפסקה בבית המשפט העליון שלא ביושבו כבית משפט גבוה לצדק הנעשית באמצעות הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון שלא ביושבו כבית משפט גבוה לצדק – זהו 'מעגל שוטה' פרדוקסלי שאין לא כל אחיזה לוגית וחסר כל ייתכנות

[…]

על כן, כפי העולה מהדברים שהובאו לעיל, ההלכה שנפסקה בפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 בעניין סמכותו הייחודית או אי-סמכותו של בית הדין לדון בכריכת מזונות ילדים, 'מחייבת כל בית משפט' אך אינה מחייבת את בית הדין הרבני, כל עוד לא נתנה במסגרת עתירה כנגד פסק דינו בשבתו 'כבית משפט גבוה לצדק'. כל זאת כאמור, מעבר לעובדה שההלכה כפי שנפסקה בבע"מ 7628/17 בדעת רוב, לפיה הלכת שרגאי בתוקפה עומדת, מקובלת הייתה עוד קודם לה על בית הדין הרבני, ואילו חידושו הפרשני של השופט מזוז לצמצום סמכות בית הדין בכריכת מזונות ילדים – להבנתנו, זוהי דעת מיעוט שלא נפסקה על ידי הרוב, ואף אילו הייתה במסגרת בג"ץ על בית הדין הרבני לא הייתה נחשבת ל'הלכה'."

ומסקנתם:

"לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי."

אמנם, הוגשה עתירה לבג"ץ על פס"ד זה של ביה"ד הגדול בהליך בג"ץ 5988/21, אך טרם ניתן פס"ד בנושא, ואף טרם הוצא צו ביניים בענין.

לכן, לפי המצב המשפטי נכון להיום, עמדת ביה"ד הרבני בעקבות פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול תיק 1250217/3 היא שביה"ד מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו בטענת הגירושין.

נמצא, שטענת ב"כ הבעל שביה"ד נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת מזונות לילדים שנכרכה לתביעת גירושין [אלא בהסכמת הצדדים מכוח סעיף 9 בחוק שיפוט בתי הרבנים], למעט תביעה להשבת הוצאות כפי שהגדיר כב' השופט מזוז בפס"ד 7628/17, לדעתנו ולדעת ביה"ד הגדול אינה כן. טענה זו אף נוגדת את פשטות דברי המחוקק בסעיף 3 בחוק הנ"ל, את הלכת שרגאי עצמה, ואת פסיקת ביהמ"ש העליון במרוצת השנים – ומסתמכת רק על חידושו של כב' השופט מזוז בפס"ד 7628/17, אשר הם מחודשים ביותר, ולפס"ד ביה"ד הרבני הגדול אף אינם מחייבים את ביה"ד הרבני.

• הבהרת שני מסלולי המזונות שבהלכת שרגאי

כיון שנושא זה בא לפנינו שוב, ברצוננו להוסיף הבהרה בשני מסלולי המזונות שבהלכת שרגאי, בה רבים שוגים לדעתנו.

בהלכת שרגאי, כתב כב' השופט זוסמן בלשון זו:

"תביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג על־ידי האם ובין על־ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, ומפאת השוני האמור אף אינה יכולה להיות ״כרוכה״ בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ"ל. בתביעה זו דן בית־המשפט המחוזי בגדר סמכותו הקבועה בסעיף 18 לחוק בתי־המשפט, תשי׳׳ז־1957. לגבי תביעת מזונות של ילד אין נפקא מינה בכך אם ההורים גרושים אם לאו. אין בית־הדין הרבני מוםמך לדון בתביעה שכזאת אלא ״לאחר שכל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך״, כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים […] אפוטרופסו של קטין מוסמך להביע את ההסכמה הדרושה על־פי סעיף 9 הנ״ל כדי להקנות סמכות־שיפוט לבית־ הדין הרבני, ואם קנה לעצמו בית־הדין סמכות, עקב הסכמה, פוקעת סמכותו של בית- המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 18 (2), סיפא, לחוק בתי־המשפט."

ככל הנראה, וזאת בהשפעת פס"ד 7628/18, רבים סבורים שבדברים אלו קבע כב' השופט זוסמן כי "מזונות קטינים", כלומר מזונות לילדי הזוג, נכללים אך ורק בהוראות סעיף 9, אך לא יכולים להיות כרוכים בתביעת הגירושין עפ"י סעיף 3.

לדעתנו, תפיסה זו בטעות יסודה, שהרי המחוקק לא אמר כן, ובסעיף 3 כתב במפורש אחרת:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג."

ואף בהלכת שרגאי נכתב במפורש שתביעת ההורה למזונות ילדים בדרך השבה:

"ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד […] יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושין, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953."

הרי שגם בהלכת שרגאי נקבע שביה"ד מוסמך לדון ב"תביעת מזונות" מכוח סעיף 3.

אלא ברור שיש חילוק בין תביעה של מזונות "לילדי הזוג" (כלשון החוק) או "למזונות הילד" (כלשון כב' השופט זוסמן) – כלומר, עבור הילדים, עליו דבר החוק בסעיף 3, לבין "תביעת מזונות של הילד" – כלומר, ע"י הילד או אפוטרופוסו, עליו דבר כב' השופט זוסמן בקטע לעיל.

אף בהלכת שרגאי, אין חולק שהמחוקק איפשר לכרוך מזונות "לילדי הזוג" בתביעת הגירושין, וזה מכוח סעיף 3 בחוק. בהלכת שרגאי רק התחדש שיש מסלול מזונות נוסף על האמור בסעיף 3, והוא התביעה של הילד עצמו (או באמצעות אחד מהוריו כאפוטרופוס טבעי שלו). תביעה זו של הילד ועל ידו, אינה יכולה להיכרך, כיון שאינו חלק מהליך הגירושין, ולכן מקומה הטבעי הוא בבית המשפט המחוזי (בזמן הלכת שרגאי) או בביהמ"ש לענייני משפחה (בימינו). אולם, הבהיר כב' השופט זוסמן שגם מסלול נוסף זה יכול להיות בסמכות ביה"ד מכוח סעיף 9, כיון שסו"ס מדובר בענין של מעמד אישי. אולם, מעולם לא נאמרה מניעה ושלילה בהלכת שרגאי לסמכות ביה"ד למזונות עבור הקטינים מכוח סעיף 3, אם כי להלכת שרגאי זו בקונסטרוקציה של השבת מזונות.

הבחנה זו בין תביעת מזונות לילדים לבין תעבית המזונות של הילדים מדויקת היטב, ואף הכרחית, במהלך המשפטי המופיע בהלכת שרגאי, בה כתב כב' השופט זוסמן בלשון זו:

"אדון תחילה בתביעת הילדים. כידוע, ניתן לתבוע מזונות לילדים בשתי דרכים…"

יש לשים לב להבחנה בין "תביעת הילדים" לבין "לתבוע מזונות לילדים". כלומר, בא לדין בתביעה שהגישו הילדים (דרך אמם האפוטרופסית) בביהמ"ש. בעניין זה, הקדים וקבע שמזונות לילדים ועבורם ניתן לתבוע בשני אופנים:

"ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם […] ואם היתה אישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושין, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים."

כלומר, האופן הראשון לתבוע מזונות עבור הקטינים היא בקונסטרוקציה של השבה, וזו דרך כריכה בהתאם לסעיף 3.

"אך הילד יכול בעצמו לתבוע מזונותיו […] זוהי תביעת מזונות ממש, ולא רק תביעה להשבת הוצאות. התביעה שונה מתביעת ההורה […] מתדיין במקרה השני הילד עם ההורה הנתבע."

כלומר, ישנו אופן שני, שבו הילד בעצמו תובע את המזונות ממש ישירות מההורה החייב.

"תביעת מזונות של הילד (הדגשה זו לא במקור – א.ד), בין אם הוא מיוצג על־ידי האם ובין על־ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, ומפאת השוני האמור אף אינה יכולה להיות "כרוכה" בתביעת גירושין, כאמור בסעיף 3 הנ"ל."

כלומר, אופן שני זה של תביעת הילד עצמו אינה ענין לכריכת גירושין, ואף אין נפק"מ בכך אם ההורים גרושים (כפי שכתב בהמשך הפיסקה), והיא (ורק היא!) לא תהא בסמכות ייחודית של ביה"ד.

"אין בית־הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה שכזאת אלא ״לאחר שכל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך״, כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים."

כלומר, כדי ש"תביעה שכזאת" – האופן השני – ייכנס לסמכותו של בית הדין, צריך את הסכמת הצדדים מכוח סעיף 9. וכך סיכם בהמשך דבריו:

"היוצא מכאן, שתביעת ילד נגד אביו יכול שתתברר או בבית־ המשפט המחוזי, או בבית־הדין הרבני, אם הצדדים הסכימו לשיפוטו של זה."

נמצא, שהאופן השני – תביעת הילד עצמו נגד אביו– לא ניתן לכרוך וזקוק להסכמת הצדדים מכוח סעיף 9, אך כלפי האופן הראשון בו ניתן "לתבוע מזונות לילדים" בכריכה מכוח סעיף 3 בקונסטרוקציה של השבת הוצאות – אין כל שלילה או אמירה שיש צורך בהסכמת הצדדים.

וכן מוכח עוד בהמשך הדברים, שם מתייחס כב' השופט זוסמן ל"מעשה-בית-דין", כלומר פס"ד שניתן ע"י ביה"ד (כפי שכתב בסמוך: "כיוצא בזה, אף פסק-דין שיצא במשפט שבין ההורים…), וכתב:

"כאשר מתגונן הנתבע בבית־המשפט המחוזי מפני תביעת מזונות של ילד בטענה שהיה מעשה־בית־דין בבית־הדין הרבני, יש וקיים ספק אם אמנם היה הילד צד להליכים בבית־הדין הרבני – שבמקרה זה חסומה לו הדרך לבית־המשפט המחוזי עקב מעשה־בית־דין שהיה – או שמא התדיינו שם ההורים בינם לבין עצמם. אפילו התדיינו הם על ענין הנוגע לילד – שבמקרה זה פסק־דינו של בית־הדין הרבני הוא כלפיו בבחינת res inter alios acta [חוזה שנוגע לאחרים – א.ד.]. שאלה זו היא שאלה שבעובדה הטעונה בירור והוכחה בכל עובדה אחרת השנויה במחלוקת."

הרי שעל עצם פסק הדין של בית הדין – שכפי דבריו בהמשך אינו נכנס למסגרת תביעה של הילד מכוח סעיף 9, וא"כ ע"כ הוא מכוח כריכה של סעיף 3 – אין לכב' השופט זוסמן ביקורת, הגבלה, או שלילה כלשהי כשלעצמה מחמת חוסר סמכות עניינית. אדרבה, כל מה שקובע הוא שכלפי תביעת הילד עצמו אותו פסק דין הוא בבחינת res inter alios acta – חוזה שנוגע לאחרים, שיש לברר אותה עובדתית האם נפגעה זכותו של הילד בכך או לא. אולם, מכלל הדברים, שאותו פסק דין של בית הדין הרבני ניתן בסמכות, ובהעדר תביעה נוספת של הילד הוא יכול להיות תקף אף באופן קבוע (שאם לא כן, איזה התגוננות יכול להיות אם פסק הדין הרבני מוגבל במהותו?). זאת ועד, אף כלפי התביעה של הילד עצמו הדבר טעון בירור והוכחה האם נפגעה זכותו, וככל שיתברר שלא – הרי שנפלה בכך הבסיס המעשי אף לתביעת של הילד עצמו.

נמצא שאין בהלכת שרגאי כל שלילה לסמכות ביה"ד לדון במזונות עבור הקטינים מכוח סעיף 3, וזו בקונסטרוקציה של השבת הוצאות, אלא שהיא מחדשת מסלול נוסף של תביעה של הקטין כאשר צרכיו אינם מסופקים כראוי (וכפי שהיה בנידון שרגאי, שלא ניתן פסק דין ע"י ביה"ד הרבני לתקופה שלאחר הקיץ, אף שעברו מאז כמה חודשים, כיון שלא התברר סופית האם הצדדים יתגרשו או יחזרו לשלו"ב). כלפיה, ורק כלפיה, נדרשת הסכמת הצדדים בכדי להעניק סמכות לביה"ד מכוח סעיף 9.

כך היתה ההבנה בהלכת שרגאי לאורך יובל שנים, וכפי שהבאנו לעיל מפס"ד ביה"ד הגדול, החל מכב' השופט זוסמן עצמו, כפי שמוכח מתוך הלכת שרגאי עצמה ומתוך פס"ד מאירוביץ, וכלה בדבריה של כב' כבוד השופטת אסתר חיות, נשיאת ביהמ"ש העליון היום.

אולם, כב' השופט מזוז יצא לדון בדבר חדש, שההבדל המהותי בקונסטרוקציה שבין מזונות עבור הילד מכוח כריכה, כהחזר הוצאות, לבין מזונות מכוח תביעתו של הילד עצמו, שהם מזונות ממש, יש לה להתבטא גם בהיקף הפסיקה של המזונות. ועל פי זה אף חזר להכניס פירוש מחודש בסעיף 3 עצמו של חוק שיפוט בתי דין רבניים, שמדובר במזונות של התחשבנות החזר הוצאות עובר לגירושין בלבד. וכך כתב (סעיף 12):

"למונח "מזונות ילדים" אין בהכרח משמעות אחת בלבד. מונח זה עשוי להתייחס להיבטים שונים של חובת ההורים לזון את ילדיהם, ומבין משמעויות אלה על בית המשפט לחלץ את זו המגשימה באופן הטוב ביותר את תכליתו של דבר החקיקה […].

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, שכותרתו היא "שיפוט אגב גירושין", עוסק בתביעת גירושין בין בני הזוג, ומסמיך את בתי הדין הרבניים לדון אגב תביעת הגירושין גם "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". ממילא כריכה של "ענין" בתביעת גירושין מוגבלת לעניינים הכרוכים מטבעם לסיום קשר הנישואין בין בני הזוג שהם הצדדים לתביעה […]

מזונות ילדים הם זכות עצמאית של הילדים שאינה מותנית בקשר הנישואין, וממילא אינם חלק מזכות הכריכה שנועדה כאמור לאפשר הכרעה כוללת בעניינים הכרוכים בסיום קשר הנישואין. מטעם זה, מזונות אישה ניתנים לכריכה, אך לא מזונות הילדים. חובת הורה לזון את ילדו אינה מותנית בקשר נישואין. היא קיימת גם ללא נישואין, במהלך נישואין וגם לאחר פקיעתם. לפיכך, מבחינת מהותם, אין לראות במזונות ילדים כענין "אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין". למותר להזכיר גם כי כל החלטה בנוגע למזונות הילדים לעולם נתונה לבחינה מחודשת, אם חל שינוי מהותי. אוסיף, כי גם סמיכות המונחים "מזונות לאישה ולילדי הזוג" מחזקת מסקנה זו, שכן כשם שמזונות האישה עניינם במזונות עד הגירושין, כך מזונות ילדי הזוג, כוונתם להתחשבנות (השבה) בין בני הזוג של הוצאות שהוציאו למזונות ילדיהם עובר לגירושין; זאת, כאשר השאלה המהותית של מזונות לילדים לעתיד היא סוגיה בפני עצמה, שממילא לא ניתן כאמור לסיים את הטיפול בה עובר לגירושין, והיא עניין לדיון נפרד לאחר הגירושין. ובלשונו של בית המשפט בענין שרגאי –

"נושא הסכסוך המתברר בבית־הדין הוא ענין גירושין או שלום בית בין ההורים. מה לתביעת המזונות של הילדים אצל סכסוך כזה שבין ההורים?…" (שם בעמ' 177)

זהו אפוא הרקע לקביעתו של בית המשפט בהלכת שרגאי כי יש לפרש את המונח "מזונות לילדי הזוג" כמתייחס למזונות ילדים במובן של התחשבנות בין בני הזוג (השבה) לגבי הוצאות שהוציאו לצורך מזונות הילדים, ולא לזכות העצמאית של הילדים למזונותיהם.

אין מדובר אם כן בפרשנות העומדת בסתירה ללשון החוק, כעמדת חברי, אלא בפרשנות שהיא בבחינת "דבר הלָמֵד מעניינו"."

משמעותה המעשית של הבנה זו של כב' השופט מזוז מצאה את מקומה ב"עוללות" של פסק דינו, בה כתב:

"אני סבור כי ההורה הנושא בהוצאות הילדים אותם חב ההורה האחר רשאי לכרוך במסגרת תביעת גירושין תביעה להשבת הוצאותיו אלה, וזאת בהתייחס להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה. הכוונה היא להוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת. מכל מקום, תביעת השבה אינה יכולה להוות מסלול עוקף לתביעת מזונות של הקטין על ידי כריכת תביעת השבה המתייחסת להוצאות עתידיות שאינן תחומות כאמור. מטבע הדברים מדובר בהליך שאינו מצריך דיון והכרעה בסוגיה המהותית של החיוב במזונות."

 אולם, פרשנות זו – וה"עוללות" הנובעות ממנה – לדעתנו היא תמוהה, ולא התקבלה בפסיקות קודמות של בית המשפט העליון, ואף סותרת אותן, וכפי שכבר כתבנו בפסה"ד הקודם. אם כך הייתה כוונת המחוקק בסעיף 3, היה לו לפרש ולא לסתום ולהשאיר מכשול בשימוש סתמי של המונח "מזונות". כמו כן, כפי שהבאנו לעיל מפס"ד ביה"ד הגדול, הרי כב' השופט זוסמן עצמו כתב בע"א 501/64 וינשטוק נ' וינשטוק:

"בפרשו את המלים ״לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג״ האמורות בסעיף 3 הנ״ל, אומר השופט זילברג, בספרו המעמד האישי בישראל, בעי 374, כי ייתכן שנכתבו cautela ex abundante [=מתוך זהירות יתר – א.ד.] ״פן ושמא יטען מי שהוא, כי המזונות שהאישה תובעת לעצמה עד למתן הגט, או לילדים אחרי מתן הגט, אינם ענין הכרוך בתביעת הגירושין״ (ההדגשה במקור)."

 הרי שדברי כב' השופט זוסמן ברר מיללו שמזונות "לילדים" מכוח סעיף 3 הן אף מזונות אחרי מתן הגט, ולא ייתכן לפרש את דבריו בהלכת שרגאי אחרת.

זאת ועוד, עיון בהתפתחות החוק, וב"דבר הלמד מעניינו" מגלה דווקא ההיפך, שאדרבה, מדובר אף במזונות לאחר הגירושין, כפי שנבאר כעת.

בהצעות חוק שיפוט בתי הדין הרבני, סעיף 3 מופיע בלשון זו (שם הוא סעיף 4):

"לבתי הדין הרבניים יהא שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בגירושין של יהודים בישראל, לרבות מזונות אגב ענין גירושין."

בדברי הסבר להצעת החוק, מובהר שסעיף זה נסמך על סעיף 53(א) לדבר המלך במועצתו על א"י, 1922, בו פורטו שלוש סמכויות שניתנו בידי "בתי הדין הרבניים של העדה היהודית". הסמכות הראשונה היא: "סמכות ייחודית בעניני נישואין וגירושין, מזונות אגב גירושין"…

מהן "מזונות אגב גירושין" שאליהן התכוון המחוקק, ושלבסוף מצאו מקום בסעיף 3 במסגרת "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות…"?

בדבר המלך במועצתו, Palestine Order-in-Council, בשפתו המקורית הסעיף מופיע כך:

"Exclusive jurisdiction in matters of marriage and divorce, alimony…"

הרי שבלשון החוק המקורי מפורש שב"מזונות אגב גירושין" מדובר בסכמות בתי הדין הרבניים ל-alimony, שהוא מזונות אישה אף, ובעיקר, לאחר גירושין! ואמנם, עפ"י ההלכה היהודית, האישה אינה זכאית בדרך כלל למזונות לאחר גירושין,[2] אך ברור שהסמכות החוקית לדון בכך עפ"י דבר המלך במועצתו הוענקה לבתי הדין הרבניים, כפי שיראו נכון לפסוק בדבר. גם פסק דין שאין האישה זכאית למזונות לאחר הגירושין היא פסיקה, והוענקה הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בכך.

ממילא, ניתן להבין שהסמכות החוקית שהוענקה לבתי הדין בהצעת החוק, שהועתק מדבר המלך במועצתו כמעט כלשונו, וכן בניסוח הסופי של סעיף 3 בחוק שיפוט בתי הדין, שהוא המשך ישיר לכך, ואף נושא את הכותרת עם לשון זהה "שיפוט אגב גירושין", מתייחס למזונות אישה הן לפני והן לאחר גירושין, בהתאם לדין האישי שלה. א"כ יוצא מכך, ב"דבר הלמד מעניינו", שגם הסמכות שהוענקה במזונות הילדים היא אף לאחר הגירושין.

יתירה מזו, הרי מגמתו של הנוסח הסופי של חוק שיפוט בתי הדין הרבנים באה דוקא להרחיב את הסמכות החוקית של בית הדין "אגב גירושין", מעבר לסמכות שהוענקה בדבר המלך בעצתו ובהצעת החוק, לא רק ל"מזונות [האישה] אגב גירושין" – alimony – (כפי המקור), אלא "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין". כמו כן, נוספה הפיסקה "לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג", לפרֵט ולהבהיר ברחל בתך הקטנה שמדובר אף במזונות עבור הילדים במסגרת הכריכה. וראה מה שהבאנו לעיל מדברי כב' השופט זילברג שאף ראה בתוספת זו זהירות יתר – cautela ex abundante.

יתירה מכך, טיעונו העיקרי של כב' השופט מזוז שמזונות הילדים אין להם כל קשר לגירושין, כיון שחובה זו קיימת גם לפני וגם לאחר גירושין, וממילא לא ייתכן לכרוך אותם, ניתן לדחות בקלות. אף שאולי כן הדבר ברמה העקרונית, הרי ברמה המעשית הצורך לדון במזונות הילדים מתעוררת בדרך כלל רק בגירושין, אך כאשר בני הזוג נישואין, הילדים אוכלים סמוך על שולחנם המשותף של בני הזוג, ולכן ראה המחוקק להסמיך את ביה"ד הרבני לדון במזונות לאישה ולילדי הזוג אגב הגירושין כאשר נכרכו בה.

אין מזונות הילדים שונה בזה מחלוקת רכוש, שאין חולק שניתן לכורכה בתביעת הגירושין, אף שגם תביעה לפירוק שיתוף אינה קשורה מעצם טיבה לגירושין. יש זוגות החיים בשלום ובשלוה בהפרדה רכושית, ומאידך, אין הגירושין מחייב במהותו פירוק שיתוף, ויש זוגות שמקיימים את השיתוף בדירה שלהם (שלרוב רובם של האנשים הוא נכסם העיקרי) גם לאחר גירושין לטובת ילדיהם. בנוסף, לפי תיקון 4 בחוק יחסי ממון, סעיף 5א, הזכות לאיזון משאבים היא גם בפירוד הצדדים, גם בלא כל תביעת גירושין משום צד. ובכל זאת, כיון שמצוי באופן מעשי שהגירושין משפיע ומוביל לפירוק שיתוף וחלוקת רכוש, נתן המחוקק סמכות לביה"ד דרך כריכה לדון בחלוקת הרכוש, כדי לאפשר טיפול יעיל בתוצאות הגירושין המעשיים.

והוא הדין למזונות עבור הילדים, שאם כי באופן מהותי התביעה היא לצרכי הילד ואינו חלק מהותי של הגירושין עצמן, אך הרי ברמה המעשית, צרכיו – שעד עכשיו סופקו ע"י הוריו במסגרת החיים המשותפים – מעתה יסופקו על יד זה או זו, או בחלוקה ביניהם, כך שברובד המעשי, אין ספק שקביעת המזונות קשור קשר הדוק לגירושין, וכרוך בם. הן הן הדברים שהביאו ביה"ד הגדול בשם המשנה לנשיא דאז נאור בבג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2014) (להלן: "בג"ץ 8533/13"), שאף הוא היה בהרכב מורחב:

"הפקעת הנישואין מצריכה גם קביעה בעניין מזונות הילדים, שכן כבר אין בנמצא קופה משותפת."

גם בזה דברי כב' השופט זוסמן ברורים, כפי שהבאנו מפס"ד ביה"ד הגדול, בע"א 404/70 אליהו עברון נ' חיים עברון, פ"ד כה(1) 373 (1971), בו כתב: "הגם שענין מזונות הילדים כרוך מעצם טבעו", שלא כדברי כב' השופט מזוז שכתב: "לפיכך, מבחינת מהותם, אין לראות במזונות ילדים כענין "אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין"," עד כדי שלילת סמכות. ואף אם עדיין נחלק בין מזונות לבין החזקת ילדים, אשר נפסק שכרוכה מעצם טיבה וטבעה, ולכן אף אין זקוקה לכריכה מפורשת,[3] עכ"פ ברור שלא גרעו מזונות מחלוקת רכוש שניתן עכ"פ לכרוך.

עוד ביסס כב' השופט מזוז את פרשנותו המחודשת על פרשנות תכליתית להלכת שרגאי, כפי הבנתו, וכתב (סעיף 16):

"דברים אלה מובילים אותנו לתכליות אותן מבטיחה הלכת שרגאי. הלכה זו אינה משקפת אך פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים, אשר לדעתי תומכים ומחייבים את המסקנה שאין לסטות ממנה. התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה." 

אך כבר האריך ביה"ד הגדול לסתור פרשנות תכליתית זו, והוכיח שתכלית החוק, ואף כפי שהתפרשה בהלכת שרגאי, אינה כן. אדרבה, תכלית הכריכה היא לאפשר את הצדדים הבאים להתגרש לסגור את כל העניינים שביניהם בערכאה אחת לשם 'חיסול יעיל', ולא לחייב אותם לפצל את דיוניהם בשתי ערכאות. עיי"ש סעיפים 57-60, וכן 68-80.

נוסיף על דברים אלו שכן מוכח גם מהתהוות החוק, שכן חוק שיפוט בתי הדין הוא משנת תשנ"ג (1953), עוד טרם חקיקת חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, ארבע שנים לאחר, לפיה היה סמכות (בעבר) לביהמ"ש המחוזי לדון במזונות של הקטן, ואף זאת רק כברירת מחדל כוללת כאשר אין סמכות במקום אחר לפי סעיף 18:

"בית משפט מחוזי ידון באלה –

(1)  כל ענין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום […]

(2)  כל ענין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר; בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין אחר, יהיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית הדין דן בו."

כ"ש שקדם חוק שיפוט בתי הדין הרבניים לחוק בית המשפט לענייני משפחה, שנחקק רק בשנת תשנ"ה (1995), יותר מעשרים שנה לאחר מכן! כך, אין שום היגיון להכניס תכלית של מניעת "מירוץ סמכויות" בפרשנות סעיף 3. אדרבה, יש לבכר בזה את בתי הדין הרבניים שלהן הוענק סמכות זו באופן מפורש בראשונה!

כמו כן התכלית של מניעת פגיעה בטובת הילד נסתרת לכאורה מהתהוות החוק. הרי כפי שהבאנו, נוסח דבר המלך במועצתו התייחס במפורש ל-alimony, מזונות האישה. כך גם בהצעת החוק, הנוסח המקורי בקש לאפשר כריכה של "מזונות אגב גירושין", בלי לפרט באלו מזונות מדובר. ודוקא בנוסח הסופי שהתקבל בחוק נוספו המילים "ולילדי בני הזוג", ברחל בתך הקטנה. וזאת מתוך הבנה ש"בית הדין אביהם של יתומים" (חו"מ סימן רצ סעיף א), וטובת הקטן עומד מול עיניהם. עיי"ש בהגהת הרמ"א שהוסיף, שגם כאשר יש אפוטרופוס: "אם בית הדין בעצמו רוצים להתעסק בצרכי היתומים הרשות בידם", ומקורו בדברי שו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתקעד):

"כשאמרו מעמידין אפטרופוס לא אמרו אלא להקל על הבית דין כדי שלא יצטרכו לטרוח ולחפש אחר זכותם. הא אם ראו בית דין שלא למנו' אפטרופוס ויחפשו הם אחר זכותם אין לך אפטרופוס טוב מהם ויכולין לעשות."

[בזה יש לתת מענה מסוים גם לעיקר שאלתו של כב' השופט זוסמן בהלכת שרגאי, ששאל: "מה לתביעת המזונות של הילדים אצל סכסוך כזה שבין ההורים?" לפי דברי הרמ"א הנ"ל יש ליישב, שאם ביה"ד רוצה לדון במזונות הילדים, מתוך דאגה לטובת הילד, באופן מהותי לא גרע זה מאילו אפוטרופוס אחר הגיש תביעתו אליהם בשם הילד, שכן "אין לך אפטרופוס טוב מהם", אלא שעפ"י חוק ביה"ד אינו ממונה אפוטרופוס, וכן בהתאם לסעיף 9 יש צורך גם בהסכמת שאר הנוגעים בדבר. אך במסגרת הסמכות שכן מוענקת במסגרת הכריכה מכוח סעיף 3, אין להתפלא מה עניינו של תביעת מזונות הילד בביה"ד בהקשר סכסוך בין הוריו, שכן אכן ראוי שביה"ד יעיין בצרכיו בעת זו.]

דברינו הנ"ל ברורים ביותר כאשר ההורה המשמורן (או שצפוי להתמנות כן) הוא זה שתובע את מזונות הקטינים. איך ניתן למנוע ולשלול ממנו (או ממנה) את התביעה להחזר הוצאות בהתחשבנות בינו לבין בן/בת זוגו במסגרת הגירושין, זכות המעוגנת בסעיף 3, ולחייב אותו להגיש תביעה בשם הילד למזונות, כאשר אינו מעוניין להגיש תביעה בשמו אלא בקונסטרוקציה של החזר הוצאות? אך לפי הדין אין לחלק בזה, ולאור כל הנ"ל גם הצד השני, שאינו המשמרן, יכול לכרוך מזונות מכוח סעיף 3, שכן מפורש בחוק (הדגשה לא במקור):

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג."

הרי מפורש בחוק שאין נפקות בכריכת המזונות מי הגיש את התביעה.[4]

• סיכום הדברים

לכן עמדתנו היא כפי שהבענו בפס"ד הנ"ל, ואשר קבלה גושפנקא ביתר שאת בפס"ד של בית הדין הגדול, שאין בהלכת שרגאי כל שלילה לסמכות ביה"ד לדון אף במזונות קבועים של הילדים בקונסטרוקציה של השבת הוצאות עתידיות, ושכן מוכח מהמהלך המשפטי בהלכת שרגאי עצמו ובפסקי הדין של ביהמ"ש העליון במשך יובל שנים מאז הלכת שרגאי. כל מה שהתחדש בהלכת שרגאי זו מסלול נוסף של תביעה של הילד, כאשר באותה עת צרכיו אינם מסופקים כפי הצורך.

לטעמנו, כפי שכבר בארנו בפסה"ד הקודם, אף כב' השופט קרא שהצטרף לדעת כב' השופט מזוז לא הסכים לכל פרטי דבריו אלא בכך,

"כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין."

אף הדגיש שאין כל הצדקה לשינויה או לסטייה מהלכת שרגאי. וא"כ, לפרשנותו המחודשת של כב' השופט מזוז – אשר יש בה שינוי וסטייה מהלכת שרגאי, כפי שמוכח מתוכה, וכפי שהתפרשה במשך עשרות שנים – לא נתן את הסכמתו! בכך, פרשנות מחודשת זו, הגורסת בהלכת שרגאי שלילה של סמכות ביה"ד לדון במזונות עתידיים קבועים, ולא רק הוספת מסלול של תביעה של הילד – נשארת דעת מיעוט.

יש לציין, שעצם העובדה שלפי פס"ד 7628/17 אושרה סמכות ביהמ"ש לדון במזונות הקטינים באותו נדון, אין בה לסתור את כל דברינו הנ"ל. שכן, אף לדברינו, אמנם בהלכת שרגאי אין כל שלילה לסמכות ביה"ד לדון במזונות לילדים (קרי, עבורם, בקונסטרוקציה של השבת הוצאות), הרי סוף סוף קיים מסלול נוסף של תביעה של הילד עצמו בביהמ"ש, ככל שטרם נפסקו מזונות עבורו בביה"ד או שסבור הוא (או אמו, כאפוטרופסית שלו) שאין צרכיו מסופקים כראוי עי"ז, וזו "שאלה שבעובדה הטעונה בירור והוכחה בכל עובדה אחרת השנויה במחלוקת" כלשון כב' השופט זוסמן, ומקום הבירור עפ"י הלכת שרגאי לתביעה של הילד היא אכן בביהמ"ש.

אולם, כאמור, אין בהענקת סמכות לביהמ"ש לדון בתביעת המזונות של הילד בכדי לשלול מראש ובאופן גורף את סמכות ביה"ד לדון במזונות לילדים ועבורם במסגרת כריכה, סמכות מכוח המסלול הראשון בהתאם לסעיף 3, וכדברי כב' השופט זוסמן עצמו בהלכת שרגאי:

"אפילו התדיינו הם על ענין הנוגע לילד – שבמקרה זה פסק־דינו של בית־הדין הרבני הוא כלפיו בבחינת res inter alios acta [חוזה שנוגע לאחרים – א.ד.]. שאלה זו היא שאלה שבעובדה הטעונה בירור והוכחה בכל עובדה אחרת השנויה במחלוקת."

הרי שאין שום פגם סמכותי בעצם פסק בית הדין הרבני למזונות עבור הילד, במסגרת קונסטרוקציה של השבת הוצאות מכוח סעיף 3, ובמידה ויתברר עובדתית שהפסק הדין מספק לילד את צרכיו כראוי, היא נשארת שרירה וקיימת למעשה גם כלפיו.

ואף אם במערכת בתי המשפט, הכפופה לפסיקת בית המשפט העליון, מפרשים את מסקנת פסה"ד 7628/17 אחרת, הרי כבר הבהיר ביה"ד הגדול שאין פסק דין זה – שניתנה ברשות ערעור מחוזי – מחייב את מערכת בתי הדין הרבניים. התערבות הבג"ץ בפסיקת בתי הדין הרבניים, עפ"י סעיף 15(ד)(4) ל"חוק-יסוד: השפיטה", "לתת צווים לבתי דין דתיים […] להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם", דורשת בירור מעמיק ויסודי בהלכת שרגאי עצמו בכדי לקבוע שאכן ביה"ד חרג מסמכותו המפורש בסעיף 3 לחוק בתי הדין הרבניים, וכפי שהתפרש אף ביובל שלאחר הלכת שרגאי, ולא יכולה להסתמך על פרשנות מחודשת של שופט אחד, שאף לא זכה להסכמה מפורשת מחברו שהצטרף אליו. זאת בפרט, שעיקר נושא הדיון באותו פסה"ד, בו נחלק עליו עמיתו כב' השופט הנדל – היה האם הלכת שרגאי עדיין תקפה, ולא בבירור משמעותה של הלכת שרגאי עצמה. מן הראוי שנושא זה ייבחן בהרכב מורחב, כפי שהבאנו מפסק הדין של ביה"ד הגדול.

כמו כן, ראוי שהמחוקק ישקול תוספת המילים בחוק "לרבות מזונות לאישה ומזונות קבועים לילדי הזוג", להבהיר את כוונת המחוקק, בהתאם לכל המבואר לעיל, ולהסיר כל ספק, אף כי לדעתנו ברור שהמשמעות היא כך גם בצורתה הנוכחית ללא תוספת זו. 

• המבחן המשולש

בענין ה"מבחן המשולש" של הכריכה, ב"כ הבעל לא העלתה כל טענה בנושא.

בכל זאת, ביה"ד יבהיר שבמקרה שלפנינו, תביעת המזונות עומדת במבחן המשולש. אין ספק שתביעת הגירושין כנה, כמפורט באריכות בתביעת האישה לגירושין; לאור דברינו לעיל המזונות נכרכו כדין בתביעת הגירושין; וכן הכריכה כנה, מתוך רצון לדון לפי ההלכה והחוק במסגרת בית הדין- הרבני. האישה אף צירפה טופס הרצאת לתביעת המזונות, בה פירטה את הכנסתה, ובתביעתה פירטה את הוצאות הילדים, ואת סכום המזונות אותה היא תובעת. לכן, אין כל סיבה לשלול את סמכות ביה"ד מכוח דרישות ה"מבחן המשולש".

לשם השלמת הנושא, אם כי לא נצרך לנידו"ד, נציין שגם אם לא הוגש פירוט מדויק של ההוצאות, כבר נקבע שאין בכך בהכרח פגם של כנות, וניתן להשלים את הדברים במסגרת ההליך והדיונים, כפי שהבאנו גם בפס"ד אחרים (ראה תיק 1060275/1, תיק 109261/5, ועוד). נסתפק להזכיר מה שכתבנו בתיק 1060275/1:

"…כבר קבע השופט ג' בך בע"א 384/5 בן יאיר נ' בן יאיר, פ"ד לט (4) 775, כי "אי־ציון סכום מסוים, המוצע כתשלום מזונות בבקשת הכריכה, אין בו משום הוכחה על העדר כנות מצד הבעל". דבריו אלה של השופט בך התבססו בין השאר על קביעתה של השופטת ח' אבנור, בע"א 198/82 מרדכי דותן נ' יעקב דותן, פ"ד לח (1) 1, לפיה:

אין צורך שינקוב [=הכורך] את הסכום שהוא מציע לשלם לאישה כמה יש לשלם ולכמה זקוקים האישה והילדים – זה נושא שיתברר במהלך הדיון (ע"א 666/70 [3]) […] הכנות אינה מתייחסת לרצונו של הבעל לשלם מזונות, אלא לכנות הכריכה, דהיינו, אם הבעל מתכוון בכנות להתדיין לפני בית הדין בנושא המזונות.

יתרה מכך, אנו בדעה כי הבעל האב גם אינו מוכרח להציע סכום למזונות מצדו, והוא יכול לבקש זאת מהערכאה המשפטית, שהיא זו שתקבע אותם באופן מקצועי ומאוזן."

מסקנה

לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע כי לפי המצב המשפטי כעת, וכפי שפורט בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) – בית הדין מוסמך לדון גם בתביעה למזונות קטינים הכרוכה, למרות התנגדות הבעל לכך, בהתאם לסעיף 3 של חוק שיפוט ביה"ד הרבני.

פס"ד ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ה' בטבת התשפ"ג (29/12/2022).

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד              הרב עובדיה חפץ יעקב               הרב אברהם צבי גאופטמן

[1] כפי שאכן עשה ביה"ד הגדול בפס"ד 1250217/3, כחצי שנה אחר כך, ובעקבותיו אנו הולכים כעת – א.ד.

[2] אולם, ישנם מקרים בודדים בהם ביה"ד יכול לקבוע מזונות אישה אף לאחר סידור גט, כגון במקרה בו נפל חשש פסול בגט, והיא מעוכבת מחמת הבעל עד לסידור גט חדש (שו"ע אה"ע סימן צג סעיף ב), או במסגרת של פיצוי גירושין, במקום שביה"ד רואה נכון לפסוק כן, כפי שהיה נהוג לפעמים בעת קום המדינה קודם חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או במקרים נדירים אחרים (ראה למשל דעת הרה"ג שאול ישראלי בפד"ר ח"ח עמ' 46).

[3] ראה בזה ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי [11] כמ' 1467, ופס"ד בג"ץ 8754/00, רון נ' ביה"ד הרבני הגדול.

[4] ואף שבהלכת שרגאי כתב כב' השופט זוסמן: "ואם היתה האישה תובעת גט…", צ"ל שדברים אלו לא נאמרו בדווקנות, אך העיקר שקיימת תביעת גירושין, כמפורש בחוק עצמו. וכבר נפסק שכל צד יכול לכרוך מזונות אף בתביעת גירושין של הצד האחר, ראה בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' [פורסם בנבו] (29.6.2014), פסקה 28 לחוות דעתה של המשנה לנשיא השופטת נאור.

הפוסט סמכות בית הדין במזונות קטינים שנכרכו, אף לאחר ולמרות בע"מ 7628/17 הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפני בית הדין תביעת מזונות שהוגשה על ידי האב.

האֵם עתרה כי בית הדין יורה שהסמכות לדון במזונות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

לאחר עיון בעמדות הצדדים בית הדין פוסק וקובע כי הסמכות לדון במזונות הקטינה קנויה לבית הדין.

נימוקים לעניין הסמכות

הצדדים התייצבו לדיון בתאריך 20/02/2023. בדיון זה נידון עניין המזונות, כאשר בית הדין הציע הצעה שנדחתה על ידי האם והתקבלה על ידי האב.

תוך שנושא המזונות עלה ונידון בדיון נאמר לצדדים כי יש לפתוח, מנהלתית, תיק מזונות ילדים. הצדדים יצאו להתייעצות ובשובם אמרה האם כי תוך כדי ההתייעצות כבר פתחה תיק בבית המשפט. בהמשך הגישה עמדתה לפיה הסמכות לדון במזונות אינה קנויה לבית הדין.

תקנה ל"ב לתקנות הדיון קובעת כי ניתן להגיש במהלך המשפט תביעת אגב. תביעה כזו אין צורך להגישה בכתב ודי שנרשמה בפרוטוקול.

כך היה גם בנדון דידן. במהלך הדיון נידון עניין המזונות והתובע התבקש למען הסדר הטוב לפתוח תיק.

נוכח זאת, המועד הקובע הינו שעת הדיון. אין ספק כי בשעת הדיון לא הייתה תלויה ועומדת תביעת מזונות בערכאה אחרת, על כן מוחלט כנ"ל.

בעניין כריכת מזונות. לאחרונה ניתנו שני פסקי דין על ידי כב' בית הדין הגדול בהרכב הנשיא הגר"ד לאו שליט"א ואיתו הדיינים הגאונים הרב אליעזר איגרא והרב מיכאל עמוס שליט"א בתיקים 1250217/3 ו-1344173/2, בהם נקבע כי ניתן לכרוך את מזונות הילדים בתביעת גירושין.

כמו כן ניתן פסק דין מקיף בתיק 1399450/1 מבית הדין באר שבע על ידי עמיתינו הגאונים: הרב אהרן דרשביץ – אב"ד, הרב עובדיה חפץ יעקב והרב אברהם צבי גאופטמן שליט"א.

פסקי הדין מנומקים בבהירות ואריכות ואין להוסיף עליהם.

נוכח כל הנ"ל בית הדין קובע כי הסמכות לדון במזונות הילדים קנויה לבית הדין.

בית הדין מביע פליאתו על התנהלות האם, שרחוקה להיות מכבדת, כאשר תוך כדי שהיה ברור כי עניין המזונות נידון בבית הדין, ניצלה את ההפסקה בדיון לפתיחת תיק מקביל.

באשר לדמי המזונות

האב ישלם למזונות בתו סך של 1,200 ₪ לחודש.

סכום זה הוא למזונות שוטפים ואינו כולל מדור. האב הודיע כי לפי הצורך, ולאחר מיצוי הטבות, יישא בעלות המדור. כמו כן הסכום אינו כולל את החיובים המכונים "מחציות", שיידונו לפי הצורך.

חיוב זה עד הגיע הקטינה לגיל שמונה עשרה, ויכול שיידון בעתיד ככל שהכנסתו של האב תשתנה.

נימוקים בעניין גובה חיוב המזונות

לצדדים בת שנולדה בתאריך כ"ח כסלו תשפ"ג (22.12.2022). אין ספק שהאב חייב במזונות בתו, והאב אינו מתכחש לחובתו זו. הכנסתו של האב זעומה ביותר, והוא מתפרנס ממלגה חודשית בסך של כ-700 ₪. הוצגה אסמכתא מתאימה. האם מודה כי זו הכנסתו, אולם טענה כי לדעתה יתכן שיש לאב הכנסות נוספות.

התברר כי אין לאם כל ידיעה עצמית בעניין הכנסות האב, וגם אם כדבריה מדובר בסכומים קטנים.

האב עתר כי יחויב בסכום של 700 ₪ בלבד, אולם לאחר שבית הדין הסביר לו את חשיבות העניין, הסכים לשאת בסכום של 1,200 ₪ להוצאות שוטפות לא כולל מדור ומחציות.

אין ספק שסכום זה הינו גבוה מאוד ביחס להכנסותיו, ולא היה ניתן לחייבו בלא הסכמתו. משהסכים האב לסכום זה, לא ניתן להוציא ממנו סכום יתר עליו, ודיינו שהסכים לחיוב זה. כמו כן, שעה שהתברר כי האב התחייב יתר על כפי יכולתו, אין טעם לקיים הליך נוסף.

האם מיאנה לקבל את סמכות בית הדין משום שהבינה שהמזונות שיוטלו על האב יהיו מידתיים, כדרכו של בית הדין הרבני, שלעולם לא יגזור על אב חרפת רעב כתוצאה מחוב המזונות שהוטל עליו.

בית הדין מביע פליאתו על עמדה זו. כידוע, מזונות ילדים נידונים לפי דין תורה, ולא ניתן להטיל על אב חיוב מזונות שיובילו לחרפת רעב.

כאמור לעיל, בלא הסכמתו היה קושי להטיל עליו גם סכום זה, שבהצטרף למדור עולה לסכום נכבד.

נימוקים מורחבים ניתנו על ידינו בפסק דין תיק 1231083/7. נעתיק כאן את עיקרי הדברים, החל מאות י"א באותו פסק דין, וז"ל:

• היקף הגביה מהאב למזונות קטני קטנים

האב חייב מן הדין במזונות בניו ובנותיו עד גיל שש כאמור בגמרא כתובות (דף סה ע"ב):

"דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש."

חיוב זה הוא גם אם אינו אמיד, שכן אם אמיד הוא חייב לזונם גם מעל גיל שש, כפי שאמרה הגמרא כתובות (דף מט ע"ב).

כ"כ רש"י במהדו"ק לכתובות, הביא דבריו שטמ"ק (כתובות סה ע"ב ד"ה אעפ"י), ר' יונה (שטמ"ק שם ד"ה וז"ל), הריטב"א (ד"ה אבל), הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הי"ד), ומר"ן (אה"ע סימן עא סעיף א).

לא התבאר מהו שיעור הממון שמחויב בו האב [עד גיל שש], ומהו היקף הגבייה ממנו. פשוט שמחויב יתר על דין צדקה, שכן מדין צדקה מחויב גם לזון את בניו הקטנים [מעל גיל שש], כמו שאמרה הגמרא כתובות (דף מט ע"ב).

בעניין מזונות בניו ובנותיו הקטנים נאמרו שני דינים בגמרא בכתובות (שם) – הכלמתו של האב כשאינו אמיד, וכפייתו מדין צדקה כשהוא אמיד. ז"ל הגמרא:

"כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה ועורבא בעי בניה והכתיב לבני עורב אשר יקראו לא קשיא הא בחיורי הא באוכמי כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר ליה ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה."

יש להוכיח מדברי הגמרא שגם מי שאינו אמיד חייב מדינא במזונות בניו ובנותיו קטני קטנים. לא התפרש להדיא בגמרא מהו השיעור שהאדם מחויב להוציא מממונו, ולא שמענו במפורש אלא שגם מי שאינו אמיד לעניין זה שיגבו ממנו צדקה מחויב לזון את בניו ובנותיו קטני קטנים.

שיעור חיוב האדם בצדקה הוא פחות מחומש ואף פחות ממעשר. לעיל באות א' הבאנו כמה וכמה מקורות שאין אדם חייב לבזבז אפילו חומש ממונו לשם קיום מצות עשה, ואפילו מצות עשה עוברת ובכלל זאת מצות צדקה.

באות ג' כתבנו שנחלקו מהו השיעור שחייב אדם להוציא על מצוות. רבנו ירוחם, כפי שהבינוהו הפוסקים, כתב שחייב להוציא מעשר ממונו. בדעת מר"ן נחלקו: הבה"ל כתב שיתכן שחייב להוציא עד חומש, לעומת זאת בשו"ת חוות יאיר ובשו"ת אגרות משה כתב שאינו חייב להוציא אפילו מעשר כי גרע מצדקה. במצות צדקה עצמה יש מחלוקת אם מעשר כספים הוא חובה או מנהג ישראל.

על אף זאת יש להוכיח כי חייב אדם להוציא למזונות בניו קטני קטנים יתר על חומש.

ז"ל הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק ז הלכה ה):

"בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה."

כן פסק מר"ן (יו"ד סימן רמט סעיף א), ז"ל:

"שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה."

גם אם נאמר שמעשר כספים אינו מן הדין, הריהו מדה בינונית כמ"ש הרמב"ם ומר"ן, ואין כל סברה לומר שחיוב מזונות קטני קטנים יהיה רק לפי מדה בינונית.

מסתבר מאוד שיש לומר כעין זה גם בעניין חומש. לעניין צדקה, חומש הוא עין טובה, וקשה לומר שהחיוב הנוסף שיש במזונות קטני קטנים הוא רק להשוות כל אדם לבעל עין טובה בצדקה. לכן נראה שיש להוכיח שלמזונות קטני קטנים חייב אדם גם ביתר מחומש נכסיו.

עוד יש להוכיח מדין ההכלמה. כאמור, בגמרא כתובות (דף מט ב) האמוראים הכלימו את מי שלא זן את בניו הקטנים. יש להוכיח מכאן שכל מי שדינו שיש להכלימו בקטנים יש להוציא ממנו ממון בקטני קטנים, שהרי זו הנפק"מ בינייהו.

על רבא אמרו: "כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר ליה ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה". דומה שאין כל ספק שגם מי שהפריש מעשר כספים יש לומר זאת עליו.

מסתבר שגם אם הפריש חומש יאמרו זאת עליו. טעם הדבר, לעיל אות ג' הבאנו דעת הראב"ד (ב"ק ט ע"ב) שכתב שהטעם שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש הוא: "שמא יעני ויפיל עצמו על הצבור". היעלה על הדעת שמכח "שמא" זה יזדקקו בניו לצדקה? ועוד, עיקר טעמו של הראב"ד הוא מה שאמרו חכמים: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והעני כמיתה הוא." מסתבר מאוד שחשש זה שמא יזדקק האב לבריות אינו סיבה מספקת להטיל בניו על הציבור שיזדקקו לצדקה.

עוד שם בגמרא:

"כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה."

היעלה על הדעת שיאמר אדם, כבר הפרשתי חומש עין טובה ולכן אשליך ילדי על בני מתא, ואיני אכזרי עליהם כעורב.

אם כן נראה פשוט ששיעור החיוב במזונות קטני קטנים הוא יתר על חומש.

 עדין לא למדנו מהו שיעורו למעלה. למה שהתבאר לעיל אותיות א'-ד' יש לנסח ספק זה כך: מה שאין אדם חייב להוציא חומש ממונו על מצות הוא משום "שמא" יעני ויפיל עצמו על הציבור, אך יש מצב נוסף בו בפועל אדם מפיל עצמו על הציבור כי נעשה עני. האם היקף הגביה מהאב צריך להיות כזה שיותיר אותו עדיין "אמיד" אך בסכנה שמא יזדקק לבריות, או שהיקף הגביה יכול להיות כזה שיעשהו "עני".

הדבר תלוי בפירוש פשט הגמרא כתובות (דף מט ע"ב) בעניין קטנים: "אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה", ובקטני קטנים גם מי שאינו אמיד כופין אותן בעל כרחו. מהו גדרו של "אינו אמיד" זה?

רש"י (שם ד"ה אלא) כתב שלא אמיד היינו שאינו עשיר, וכן העתיקו הר"ן על הרי"ף שם. כ"כ המאירי (שם מט ע"א), ז"ל: "ומכל מקום דוקא כשאינו עשיר ואינו מספיק לזונם בהרוחה".

לכאורה נראה שאין מדובר בעני, אלא באינו עשיר בלבד.

אמנם לעניין קטני קטנים כתב הרב המאירי:

"וכן כל אלו דוקא בקטנים אבל קטני קטנים אף על פי שאין אמיד הואיל ומכל מקום יכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו."

הרי לנו שלעניין קטני קטנים כל שיכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו. "על ידי הדחק" הוא יתר בהרבה על חומש ממונו וגם על שליש ממונו. נראה שכיון שחויב האב במזונות קטני קטנים, לא רק שעליו להכנס לחשש עניות אלא גם להיות עני ממש, וכל שיוכל לזונם אף אם יידחק מחויב לעשות כן.

כך מפורש בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (כתובות פ"ד מ"ו), ז"ל:

שהאדם חייב במזונות בניו עד שישלמו שש שנים ירצה או לא ירצה וכופין אותו על זה בין שהוא עשיר או עני."

מפורש שגם עני ממש חייב במזונות קטני קטנים.

והנה בהמשך דבריו כתב הרמב"ם ששיעור החיוב בקטנים הוא כפי שיעור צדקה, ז"ל:

"וכשהוסיפו הבנים על אלו השנים ואינו רוצה לזונם ראוי לו לדיין לכופו בדברים ולהוכיחו על זה בפני ראשי הקהל ויאריך דבריו בזאת הכוונה ואם לא ירצה להוציא עליהם בשום פנים יראה הדיין בענינו אם יש לו ממון היו כופין אותו ולוקחין ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונו כמו שעושין במזון האבות לא שיהיה חייב במזונותיהם ר"ל באביו ובבניו שיש להם יותר משש שנים אבל הוא מחוייב בצדקה לפי שיעור ממונו וכשאנו לוקחין ממנו זאת הצדקה אנו מוציאין אותו על בניו או על אביו לפי שהם בני צדקה ויש להם בה דין יותר לפי שנאמר (דברים טו) לאחיך לענייך."

גם בדברי הרמב"ם יש אותו קושי, שחיבר "אינו אמיד" עם "עני", ולמבואר לעיל ניחא. נראה שדברי הרמב"ם והמאיר חד הם. "עני" הוא זה שיכול לזון בניו על ידי הדחק. עי' בגוף דברי המאירי שכתב דבריו בהמשך לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה.

לעיל הבאנו דברי הר' עובדיה מברטנורא על המשנה (שם) שכתב שאמיד פירושו "עשיר". עוד הבאנו דברי תוספות יום טוב על המשנה (שם) שהקשה על הרע"ב: "וא"ת ואי אינו אמיד מה מוציאים ממנו"? והתקשינו שניתן בהחלט לפרש "לא אמיד" היינו "לא עשיר", אך עדין יש לו די ממון שניתן להוציא ממנו. אולם תוי"ט כתב שלא כדברינו, ויישב דברי הרע"ב, ז"ל:

"וי"ל כמו בחיוב האשה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל כמ"ש בטור סימן ע' אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו'."

למה שמבואר כאן, הדברים פשוטים מסברה. "אמיד" הוא הראוי לגבות ממנו צדקה, "אינו אמיד" הוא לא רק מי שיש חשש שיהיה עני אלא גם עני בפועל, כי אם חייבנוהו יתר על חיובו בצדקה, אין חילוק בין חשש שיעני לבין כך שיהיה ממש עני. לכן אם חייב להוציא יתר מחומש על מנת לזון בניו ובנותיו קטני קטנים, יהיה חייב לדחוק עצמו לפרנסתו ולזונם יחד עמו מהממון שיש בידו.

והנה כפי שציין תוי"ט, דבריו הם העתקה ממה שכתב הטור (אה"ע סימן ע) בשם הרמ"ה בעניין חיוב מהבעל במזונות אשתו, ז"ל:

"כתב ה"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי ור"ת היה אומר שא"צ ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלח אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע וכ"כ הרמ"ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגרא אף על גב דגבי ב"ח לא מחייבינן ליה למפרע מיניה אלא לבתר דשיימינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסדור גבי מזונות אשתו כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל."

מחד, חידש התוי"ט שאין חייב להשכיר עצמו כפועל, אך מאידך, חידש שכשמשתכר לפרנסתו אין בו דין שמסדרין לבעל חוב, ואפילו יש לו מזון יום אחד זן את בניו במזון זה או שיאכלו אתו יחד ממה שאוכל.

דוק שסברת התוי"ט היא שחיוב האב במזונות בניו קטני קטנים הוא חיוב ממוני גמור. לדידו פשיטא שאין חילוק בין "לא אמיד" לבין "עני", שזה וזה חייבים לפרוע חובותיהם. לא הוצרך התוי"ט לחדש שחיובו של אב במזונות קטני קטנים הוא כבעל חוב, שזה היה פשוט לו שתקנת המזונות היא תקנה ממונית גמורה, אלא שהוסיף לחדש שכיון שהחיוב הוא חיוב מזונות אין מותירין לו מזון שלושים יום ושאר מילי דסידור, אלא אפילו "אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל".

היה מקום לחלק בין מה שכתב המאירי שחייב האב אם "יכול לזונם על ידי הדחק", לבין מה שכתב התוי"ט "דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל", ולבאר שהמאירי ס"ל שחיוב מזונות קטני קטנים לא הגיע להיות כחיוב בעל חוב והוא בכלל חיוב אדם במצוות, אלא שחיוב זה הוא גם יתר על חומש ממונו.

אמנם, מסתבר יותר כפי שמוכח מדברי התוי"ט.

לעיל הבאנו מה שהתקשה הביאור הלכה (סימן תרנו ד"ה אפילו), ז"ל:

"לכאורה צ"ע מסוגיא דקידושין דף כ"ט דמבואר שם גבי פדיון הבן דאף אם אין לו רק ה' סלעים צריך לפדות עצמו וכן לענין לעלות לרגל ושם מיירי שאין לו נכסים כלל זולת אלו החמשה סלעים עי"ש."

בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן שלא) יישב שכל הדינים שנאמרו בעניין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הם רק במצות שבין אדם למקום, אולם במצוה שאדם מחויב בה כלפי חברו צריך לחזר על הפתחים, כשם שבעל חוב צריך לחזר על הפתחים. על דרך זו כתבו החזון איש, הובאו דבריו לעיל, ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן מא).

לדרך המהר"ם שיק וסיעתו פשיטא שחיוב האב במזונות קטני קטנים הוא ככל חיוב ממוני, אך כך נראה גם לדרך הבאור הלכה, שכלל לא הקשה מחיוב מזונות קטני קטנים.

נראה אם כן שחיוב האדם במזונות בניו ובנותיו קטני קטנים הוא חיוב ממוני גמור ככל בעל חוב, ובפרט אחד עדיף מיניה שאין מסדרין לו, מהטעם שכתב התוי"ט גבי מזונות אשתו:

"כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל."

ע"ע פד"ר (ח"ב עמוד 91; ח"ג עמוד 309) ושורת הדין (כרך יד עמוד קצב ואילך), שנקטו כדעת התוי"ט.

שיעור המזונות שיש להותיר לאב

מדברי התוי"ט יש להוכיח מהו שיעור המזונות שיש להותיר לאב. התוי"ט השווה חיוב האב במזונות קטני קטנים לכל בעל חוב, אלא שכתב שאין מסדרין לו.

בחו"מ (סימן צז סעיף כג) כתב הרמ"א שמותירין לבעל חוב מזון שלושים יום כבינוני שבעיר, אע"פ שהוא עני.

כתב על כך הגר"א בביאורו (סקע"א): "כבינוני שבעיר. כמו במשרה אשתו שלא יפחות כל שהוא שיעור בינוני כמ"ש שם בגמ' ושם בד"א בעני כו'". הרי לנו שיש להותיר לבעל חוב, ובכלל זאת לאב, שיעור מזונות של אדם בינוני.

שיעור זה חופף לשיעור מזונות קטני קטנים.

בשו"ת שחר אורך (ח"א סימן יא; ח"ב סימן כא) נדון שיעור חיוב האב במזונות קטני קטנים. מסקנת דברינו שם היא, שחיובו של אדם במזונות בניו ובנותיו אינו לפי עושרו, אלא "כפי צרכם". שיעור זה של "כפי צרכם" אינו שיעור בסיסי להשבעת רעבונם בלבד, אף שיש מי שכתב כן; מאידך גיסא אינו תלוי בעושרו של האב, אף שיש גם מי שכתב כן; אלא הוא שוה לשיעור מזונות שנאמר ביחס לעני שבישראל המחויב במזונות אשתו, המבואר במשנה (כתובות סד ע"ב).

בשומת שיעור זה של עני שבישראל נחלקו קמאי. הרמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה י) סבירא ליה שהוא שיעור מזונות אדם בינוני, וכן כתבו תלמידי ר' יונה (הובאו דבריהם בשיטה מקובצת כתובות סד ע"ב), וכן פסק הטור (סימן ע סעיף ג) והשלחן ערוך (שם), הגר"א (חושן משפט סימן צז ס"ק עא) ושאר פוסקים. הדברים אמורים הן לגבי מזונות והן לגבי כסות ומדור, אלא ששיעור המזונות אחד הוא בכל האנשים הבינוניים, ואילו שיעור הכסות משתנה, ומחויב בו האב לפי הפחות שבבינוניים, וכן נראה ביחס למדור.

משמעות הדבר היא שגם עני שבישראל מחויב לזון את בניו כפי השיעור שמחויב בו אדם בינוני, כי בפחות מזה הרי הם "מקולקלים במעיהם", כמו שכתבה הגמרא (עירובין פג ע"ב). אם כן את השיעור "כפי צרכם" ניתן לפרש כשיעור מינימלי, ובלבד שיתבאר ששיעור מינימלי זה היינו כפי שניזון ומתכסה אדם בינוני. שיעור זה של אדם בינוני משתנה לפי התקופות והמקומות, ויש לשומו לפי המקובל באותה העיר, כמו שכתבו הרמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה י), הסמ"ג (לא תעשה פא), השלחן ערוך (אה"ע סימן עג סעיף א), באר הגולה וביאור הגר"א (שם), השלחן ערוך (סימן ע סעיף ג) וביאור הגר"א (ס"ק ד) ושאר פוסקים. עכת"ד שם.

לאמור כאן, יש לדון את האב כאחד מהילדים ולהותיר לו למזונו כפי צרכו כפי שיש לחייבו לזונם כפי צרכן.

אם נתרגם את הדברים למציאות המקובלת בה משתכר אדם שכר חודשי, הרי שכדי לזון בניו ובנותיו קטני קטנים על האדם להוציא את כל שכרו החודשי בלא להותיר לעצמו סכום כלשהו לחסכון, ובלבד שהסכום שהוא מוציא נועד למזונות "כפי צרכם" ולמדור כנ"ל, ושיוותר גם לו עצמו די למזונותיו ומדורו.

והנה, שיטת תוי"ט היא שאין אדם מחויב להשכיר עצמו כפועל על מנת לזון בניו ובנותיו. עי' שורת הדין (שם) שדן בדבריו. אין ענייננו כאן במצבים יוצאי דופן, בהם יש חשש שאב משתמט ממזונות ילדיו בטענה שאינו עובד, אלא במצבים המקובלים בהם האב הוא שכיר העובד לפרנסתו ומשכורתו החודשית ידועה, ולכן לא נחתנו כאן לדון בשאלה אם חייב להשכיר עצמו, כי דברינו הם באדם שעובד לפרנסתו במשרה מלאה כמקובל.

אם שכרו של אב זה חופף את המזונות והמדור ההכרחיים שלו ושל ילדיו, במציאות זו יהיה חייב האב להוציא כל ממונו לשם פרנסת עצמו ופרנסת בניו ובנותיו, אפילו עד למלוא הכנסותיו.

אם שכרו פחות מכך, יהיה חייב במלוא שכרו, וכנ"ל יש להותיר לו למחייתו כאשר הוא קודם לילדיו.

אם שכרו עולה על המזונות הנצרכים, יהיה פטור מלזונם מתקנת מזונות כל שזנם לפי התקנה ויש לדון בחיובו מדין צדקה, וכפי שיתבאר לקמן.

•      אב שיש לו המספיק למזונו בלבד

כתב הרב המאירי (כתובות מט ע"א):

"וכן כל אלו דוקא בקטנים אבל קטני קטנים אף על פי שאין אמיד הואיל ומכל מקום יכול לזונם על ידי הדחק כופין אותו."

 לעיל אות י"א כתבנו שנראה מדבריו שכיון שחויב האב במזונות קטני קטנים, לא רק שעליו להכנס לחשש עניות אלא גם להיות עני ממש, וכל שיוכל לזונם אף אם יידחק מחויב לעשות כן. אולם לאידך גיסא, נראה שכופין את האב לזונם "על ידי הדחק", אך יתר מעל ידי הדחק לא ניתן לכפותו.

כ"כ בשו"ת מהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן קסו):

"ועתה אני אומר דמה נפשך או יש ספק ביד האיש הזה לפרנס את בניו או אין ספק בידו אם אין ספק בידו פשיטא שאפי' קטני קטנים אין לכוף אותו וכי מן הסלע נוציא מים אלא ודאי כשיש יכולת בידו מיירי וא"ה [=ואפילו הכי] דוקא בני ו' כייפינן ליה לזון."

אם כן מי שאין סיפק בידו, לא ניתן לכופו לזון את בניו אפילו קטני קטנים.

לאמור לעיל, נראה שהגדר של סיפק בידו הוא שיוותרו לו מזונתיו כבינוני שבישראל.

כ"כ בשו"ת שופריה דיעקב (אה"ע סימן ס), שם דן במי שחייבוהו חו"ר [=חכמי ורבני] מתא טיטוואן לחזר על הפתחים למזונות ילדיו אף שלא היה לאב די אפילו לפרנסת עצמו. וכתב, ז"ל:

"ויותר נראה דבידוע שאין לו כ"א די סיפוקו אפי' בתוך שש אין עליו חיוב לזון את בניו דעד כאן לא חלקו חכמים בין תוך שש לאחר שש אלא בשאינו אמוד ליתן צדקה המספקת אך אמוד ליתן דבר מועט שאינו מספיק אבל בשאינו אמוד ליתן כלום אין הפרש בין תוך שש בין לאחר שש ובכל גוונא פטור וסברא הוא דכיון שאין לו כי אם די סיפוקו פשיטא דחייו קודמין וכיון שכן מאין הרגלים לחייבו לחזר על הפתחים ולזונם ואפי' בתוך שש וחז"ל לא חייבוהו אלא אם יש לו מה ליתן להם אחר די סיפוקו."

הביא דבריו גם בשו"ת שושנים לדוד (ח"ב אבן העזר סימן כב וסימן קב) והסכים אתו.

הנה, כללו כאן כלל שחייו קודמין לחיי בניו ובנותיו אפילו קטני קטנים.

לענ"ד, מקור הדברים הוא מדברי הרמ"א (חו"מ סימן צז סעיף כג) שכתב שמותירין לבעל חוב מזון כבינוני שבעיר אע"פ שהוא עני. עי' בדרכי משה שם שמקור הדברים במרדכי. כשם שיש להותיר לבעל חוב, כך יש להותיר לאב שיעור מזונות של אדם בינוני. כ"כ משמו בשו"ת שושנים לדוד (סימן כב וסימן כט). וכ"כ בספר זרע אמת (ח"ב יו"ד סימן קב).

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן קנ) כתב שחייב אב לחזר על הפתחים על מנת לזון בניו ובנותיו קטני קטנים. אולם, כל זה למה שחידש שבעודו נשוי לאימם לכ"ע חייב במזונות בניו מדין מזונות אימם, אך בנתגרשו גם הוא מודה שאין חייב לחזר על הפתחים.

לענ"ד, יש להוכיח מדברי התוי"ט הנ"ל שיש להותיר לאב למחייתו, ושהוא קודם לבניו. התוי"ט דימה חיוב מזונות קטני קטנים לבעל חוב, אלא שכתב שכיון שחיובו הוא לזונם אין מסדרין לו, אך עדיין נותר חיוב המזונות ככל חוב ממוני ולא כחוב הבעל לאשתו, ולכן אף לר' אליהו אינו חייב להשכיר עצמו כפועל. ז"ל התוי"ט:

"וי"ל כמו בחיוב האשה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל כמ"ש בטור סימן ע' אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו'."

כפי שציין תוי"ט, דבריו הם העתקה ממה שכתב הטור (אה"ע סימן ע) בשם הרמ"ה בעניין חיוב הבעל במזונות אשתו, ז"ל:

"וכ"כ הרמ"ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגרא אף על גב דגבי ב"ח לא מחייבינן ליה למפרע מיניה אלא לבתר דשיימינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסדור גבי מזונות אשתו כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפי' אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במאי דאכיל."

מה שדימה תוי"ט מזונות קטני קטנים למזונות אשתו הוא משום שחייב להם מזונות ולא ממון, ולכן אין מסדרים להם, אך גדר החיוב נותר חיוב של בעל חוב שמותירין לו מזונותיו כאדם בינוני.

נמצא, שאם יש לאב די מזונותיו בלבד, לא יהיה ניתן לכופו לזון בניו ובנותיו, ולעולם יש לבחון את צרכי מזונותיו ומדורו, ועל גבי זה לחייבו למזונות בניו.

עד כאן העתקת לשוננו מאותו פסק דין.

עם חתימה, נוסיף ונאמר כי לצערנו לפנינו מקרה קלאסי בו נעשה ניסיון לחייב אב יתר על כפי יכולתו. תורתנו הקדושה תורת חיים היא. מחד, חיוב המזונות מוטל על האב בלבד, אך מאידך לא יתכן שחיוב זה יובילהו לחרפת רעב.

מסקנה:

הסמכות בענין מזונות הקטינה נתונה לבית הדין. על האב לשלם עבור מזונותיה 1,200 ₪ לא כולל מדור ומחציות.

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד

מצטרפים למסקנה בנסיבות הענין.

הרב אבידן משה שפנייר – דיין        הרב אברהם הרוש – דיין

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ז' באדר התשפ"ג (28/02/2023).

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד        הרב אבידן משה שפנייר                       הרב אברהם הרוש

הפוסט סמכות ביה"ד לדון במזונות קטינים על אף פתיחת תיק בביהמ"ש לאחר מכן;גובה חיוב האב כשאינו אמיד הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפני בית הדין מונח ערעורה של האם על החלטת בית הדין הרבני האזורי טבריה בעניין סמכותו של בית הדין להורות לה לרשום את הילדים ללימודים בבית ספר ממלכתי־דתי כפי שנקבע בהסכם הגירושין, הסכם שאושר בבית הדין.

בית הדין בהחלטתו קבע שסמכותו לאכוף את ההסכם שאישר. לדברי האם, מכיוון שהצדדים לא התדיינו לפני בית הדין ובית הדין רק אישר את ההסכם אין לבית הדין סמכות לתת הוראות בענייני החינוך, אף בעניינים המפורש בהסכם, מפני שנושא זה הוא בסמכותו של בית המשפט.

נתאר תחילה את העובדות בסכסוך זה.

הצדדים באו ממשפחות חב"דיות, כשהקימו את ביתם היו חסידי חב"ד, וילדיהם למדו בבתי ספר של חב"ד. האישה – האם שינתה את אורח חייה, וכפי העולה מהחומר שבתיק אין היא שומרת מצוות כיום. בשנת התשפ"א (2020) הגישו הצדדים בקשה משותפת לגירושין, הציגו לפני בית הדין הסכם גירושין וביקשו לאשרו. בית הדין אישר ההסכם והצדדים התגרשו על פי הסכם זה.

סעיף 8 להסכם קובע: "הקטינים יתחנכו עד לגיל שמונה־עשרה […] במוסדות חינוך דתיים ממלכתיים."

עניין זה אף הוזכר בפרוטוקול הדיון לאישור ההסכם:

בית הדין: חינוך הילדים יהיה בחינוך ממלכתי־דתי.

האישה: כרגע הם בחב"ד, אבל המטרה היא שהם יישארו בחינוך ממלכתי־דתי או יותר.

אין ספק ששינוי אורח החיים של האם השליך גם על אורח החיים של הילדים ושינה אותו. עקב כך נפלה מחלוקת בין הצדדים לעניין המוסדות החינוכיים שבהם ילמדו ילדי הצדדים. ביום כ"ד בסיוון התשפ"ב (23.6.22) הגישה האם לבית המשפט בקשה ליישוב סכסוך. ביום י"ט בתמוז התשפ"ב (18.7.22) חתמו הצדדים על טופס 3 שבו ביקשו לסיים את הליך יישוב הסכסוך.

מכיוון שהאם היא שהגישה את הבקשה ליישוב סכסוך, זכות הגשת התביעה לראשונה אחרי חלוף מועד עיכוב ההליכים והבחירה של הרשות השיפוטית שתדון בעניינם של הצדדים היא שלה בהתאם לסעיף 4 לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014.

האם הגישה תביעה לבית המשפט.

מלבד זאת: חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה – 1995, וחוק הכשרות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, מקנה לבית המשפט את הסמכות לדון בעניינים אלו, אלא אם כן העניין נכרך קודם לתביעת גירושין, דבר שלא היה במקרה שלפנינו.

אך בין כך ובין כך, כאמור, החוק להסדר התדיינויות מטיל חובה להגיש בקשה ליישוב סכסוך, כשלאחריה ישנה תקופת עיכוב הליכים. משכך עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך חלה תקופת עיכוב ההליכים אשר מסתיימת, בהתאם להוראות סעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות, בתום "תקופה של שישים ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך" ואם הוארכה התקופה על ידי יחידת הסיוע – בתום שבעים וחמישה ימים, ולאחריה במשך חמישה־עשר הימים הראשונים שאחרי תום תקופת עיכוב ההליכים יש למגיש הבקשה ליישוב סכסוך זכות להגיש תביעתו במקום שבו יחפוץ. במשך תקופה זו מנוע הצד השני מהגשת תביעה.

הדברים מפורשים כאמור בחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014:

3.       (א) המבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי יגיש תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך […]

(ה) בתקופה של 60 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך […] לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים, לרבות בעניין סמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית.

4.       חלפו התקופות כאמור בסעיף 3(ה), ולא הגיעו הצדדים להסדר מוסכם בהליך ליישוב סכסוך בהסכמה, רשאי הצד שהגיש תחילה את הבקשה ליישוב הסכסוך, להגיש בתוך 15 ימים, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין; לא הגיש הצד האמור תובענה כאמור או שהגיש תובענה כאמור רק לגבי חלק מהעניינים שבסכסוך המשפחתי, רשאי הצד האחר להגיש לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי שלגביו לא הוגשה תובענה כאמור.

ביום כ"ב בתמוז התשפ"ב (21.7.22) בתוך תקופת עיכוב ההליכים הגיש האב לבית הדין 'תביעה לאכיפת הסכם/ביטול הסכם'. בבקשתו טען האב שהאם שינתה אורח חייהם של הילדים לאורח חיים חילוני. האב ביקש לאכוף על האם לרשום הילדים לבית ספר ממלכתי־דתי, כפי שנקבע בהסכם הגירושין שאושר בבית הדין.

האם לעומתו הגישה בקשה לבית הדין שלא לדון כלל באכיפת ההסכם מפני שהסמכות לדון בתביעה לקביעת המוסד החינוכי היא של בית המשפט ובית הדין משולל סמכות לדון בעניין זה.

בית הדין האזורי בהחלטתו מיום כ"ח בתמוז התשפ"ב (27.7.22) קבע כדלהלן:

אכן בית הדין מנוע מלהכריע בבקשות לשינוי האפוטרופסות והחינוך, אולם כל עוד לא הוכרע בערכאה המוסמכת שיש לשנות את הוראות ההסכם בנושאים אלו, בית הדין סבור כי לאור ההסכם שאושר בבית הדין ובו מצוינים נושאים מגוונים וביניהם גם ענייני החינוך, הרי שאכיפת ההסכם המסורה לבית דין זה כוללת גם את ענייני החינוך.

בהתאם לכך, ובשל קוצר הזמן להמתין להחלטות בנושא האפוטרופסות הנדונות בערכאה האזרחית, בית הדין קובע בצו זמני כי על שני הצדדים לשתף פעולה באופן מיידי לרשום את הקטינים למוסד חינוך ממלכתי־דתי, וזאת בתוקף סמכותו למתן הוראות לקיום סעיפי הסכם הגירושין באשר לחינוך הפורמלי והבלתי־פורמלי של הקטינים.

משמעות הדברים היא שלעמדת בית הדין הרבני האזורי אכן הסמכות לדון בעניין שינוי צורת החינוך והמוסד החינוכי שבו ילמדו ילדי הצדדים היא של בית המשפט. עם זאת, כל עוד בית המשפט לא דן ולא פסק בעניינים אלו בית הדין מוסמך וחייב לאכוף את הסכם הגירושין שאותו אישר. לפיכך הורה בית הדין לאם לרשום את הילדים לבתי ספר ממלכתיים־דתיים, כפי שקובע ההסכם, בית הדין אף הוציא צווים לאלו בתי ספר יירשמו הילדים.

האם התעלמה מהחלטת בית הדין ולא רשמה את הילדים ללימוד במוסדות ממלכתיים־דתיים, ובעקבות כך במשך חודשים לא ביקרו הילדים במוסדות החינוך. לטענת האם בית הדין משולל סמכות לדון בעניינים אלו ואף משולל סמכות לתת צווים לאכיפת ההסכם בעניינים אלו, ומשכך אין היא מבזה את החלטת בית הדין, שניתנה שלא בסמכות ולא ברשות.

בדיון שנערך לפנינו טענה האם שמכיוון שלפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, ערכאה שיפוטית אינה יכולה לקנות סמכות, אלא בתנאים של חוק זה, לפיכך תביעת האב לאכיפת ההליכים שהוגשה לבית הדין לא עמדה בתנאים שקבע המחוקק, התביעה הוגשה בתוך ימי עיכוב ההליכים, ומשכך בית הדין משולל סמכות לדון בתביעה.

אחרי העיון חובתנו להבהיר: המבקשת טעתה בפרשנותה לחוק, הגשת בקשה לאכיפת פסק דין אינה מצריכה הליך של יישוב סכסוך.

אף שהחוק להסדר התדיינויות מטיל חובה בסעיף 3(א) על מי ש"מבקש להגיש לערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי" להגיש "תחילה לערכאה השיפוטית בקשה ליישוב סכסוך", המקרים שבהם מוטלת חובה זו הוגדרו בסעיף 2 לחוק:

"תובענה" – תביעה, בקשה או הליך אחר שמביא בעל דין לפני ערכאה שיפוטית לפי דין, ובכלל זה בקשה למתן סעד זמני, ולמעט כל אחד מאלה […]

(3) תובענה לאכיפה ולביצוע של החלטה שיפוטית, לרבות לפי פקודת ביזיון בית משפט;

הרי שעניין אכיפת ההסכם [שאושר וקיבל תוקף של פסק דין] מוחרג מחוק זה, ואין צורך בהגשת בקשה ליישוב סכסוך כדי להגיש תובענה לאכיפת הסכם.

עם זאת חשוב להבהיר אף לגבי מי שלא היה חייב להגיש בקשה ליישוב סכסוך, כגון המנויים בסעיף 3(י) לחוק:

על אף האמור בסעיף קטן (א), אדם רשאי להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי בלא שהגיש תחילה בקשה ליישוב סכסוך, אם מתקיים אחד מאלה:

(1) בשנה שקדמה להגשת התובענה כבר הוגשה בקשה ליישוב סכסוך בין אותם צדדים והמבקש להגיש את התובענה הגיע לפגישות המהו"ת, ובלבד שבעת הגשת התובענה חלפו התקופות כאמור בסעיף קטן (ה) ותקופת 15 הימים שבסעיף 4 לעניין הבקשה;

(2) הוגשה בקשה ליישוב סכסוך בין אותם צדדים לפני יותר משנה, ובעת הגשת התובענה תלויה ועומדת בערכאה שיפוטית תובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים או שההליכים בתובענה כאמור הסתיימו בשנה שקדמה להגשת התובענה.

אם בפועל בכל זאת הגיש אדם בקשה ליישוב סכסוך, הבקשה תקפה וסעיפים 3(ה) ו־4 מחילים על הצדדים את תקופת עיכוב הליכים, ועל הצד השני – אם ירצה להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי – לבקש בקשה לקיצור הליכים לפי סעיף 16(א)(3) לתקנות חוק זה הקובע:

16.     (א) בעניינים אלה רשאית הערכאה השיפוטית בעקבות בקשה שהוגשה לה על ידי אחד הצדדים לפי תקנת משנה (ד) או בעקבות פנייה מיחידת הסיוע לקצר את תקופת עיכוב ההליכים […]

(3) לצורך תובענה בעניין של סכסוך משפחתי אם הוגשה בקשה חדשה ליישוב סכסוך בתוך שנה מהגשת בקשה קודמת כאמור שלגביה חלפה התקופה המנויה בסעיף 3(ה) לחוק, או אם מתקיימת בין הצדדים התדיינות שיפוטית בעניין אחר של סכסוך משפחתי בערכאה שיפוטית כלשהי.

ללא הגשת בקשה זו וקבלת החלטה מערכאה משפטית המאשרת זו, לא יוכל צד להגיש כל תובענה בעניין סכסוך משפחתי, זאת כפי שקבע סעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות כי ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך עד תום תקופת עיכוב ההליכים, אף אם הוגשה שלא מתוך חובה לפי החוק, "לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים".

אך כל זה, כאמור רק בנוגע להגשת 'תובענה בעניין סכסוך משפחתי' בהתאם להגדרת החוק, ואילו החוק הגדיר את המושג 'תובענה' ככל "תביעה, בקשה או הליך אחר שמביא בעל דין לפני ערכאה שיפוטית לפי דין" למעט "תובענה לאכיפה ולביצוע של החלטה שיפוטית, לרבות לפי פקודת בזיון בית המשפט" (סעיף 2(3) לחוק).

יוצא אפוא למסקנה כי אף אם הוגשה בקשה ליישוב סכסוך שלא לצורך והחלה לחול לגביה תקופת עיכוב ההליכים ובתוך תקופה זו הגיש הצד שכנגד בקשה לאכיפת הסכם גירושין שניתן לו תוקף פסק דין או כדומה – אין מניעה כי בית הדין ידון בכך מאחר שזו אינה 'תובענה' אשר לא ניתן לדון בה לפי סעיף 3(א) לחוק בתקופת עיכוב ההליכים.

לאור האמור, מאחר שהתביעה לאכיפת הסכם אינה 'תובענה חדשה' הכלולה בחוק זה – לא חלים עליה הכללים של החוק, לא לעניין חובת הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולא לעניין עיכוב ההליכים, ואף בקשה ליישוב סכסוך שהוגשה אינה מונעת הגשת בקשה לרשות שיפוטית לאכיפת הסכם כל עוד ההסכם לא בוטל.

 משכך, אף שהסמכות לשינוי (בפסיקה) בנושאים שנקבעו בהסכם הגירושין נתונה לבית המשפט, כל עוד ההסכם לא בוטל הוא עומד בתוקפו ועל הערכאה שאישרה אותו לאוכפו ללא דיחוי, ועיכוב ההליכים שנקבע בעת הגשת הבקשה ליישוב סכסוך שהגישה האם לא מעכב את הליכי האכיפה וכאמור.

מסקנות והוראות

לאור כל האמור בית הדין קובע:

א.         אנו דוחים את הערעור.

ב.         כל עוד ההסכם לא בוטל אף שלערכאה שיפוטית, תהא אשר תהא, סמכות לדון בעניין שינוי ההסכם, הערכאה שאישרה את ההסכם תאכוף אותו מיידית ללא דיחוי.

ג.         הפעלת הליכי האכיפה לא מצריכה הגשת בקשה ליישוב סכסוך ואין עיכוב הליכים בהליך זה.

ד.         על בית הדין האזורי לאכוף את יישום ההסכם מיידית ועל האם לפעול על פי הוראותיו.

ה.         בית הדין יאכוף את הוראותיו באמצעות פקודת ביזיון בית המשפט.

ו.          הערובה שהפקידה המערערת כתנאי לשמיעת ערעורה תועבר למשיב כהוצאות משפט.

ז.          פסק הדין מאושר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ד' בשבט התשפ"ג (26.1.2023).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                          הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט הסמכות לאכוף הסכם שקיבל תוקף של פסק דין אף שבית הדין לא 'דן ופסק' וללא המתנה לתום תקופת עיכוב הליכים הנוהגת בתובענה אחרת הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

החלטה

א.         לפנינו בקשת רשות ערעור של המבקש שעניינה בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי אשקלון (הרב ישי בוכריס – אב"ד, הרב בן ציון ציוני והרב עודד מכמן) בשאלת סמכותו לדון בענייני מזונות הקטינים, ילדי הצדדים. עוד לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי האמור שלא לעכב את ביצוע החלטותיו שלו בעניין המזונות.

עיינתי בבקשות, בתגובות ובתגובות לתגובות ובאתי למסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור הראשונה בתנאים שייאמרו להלן אך לבקשת רשות הערעור השנייה אין מקום ודינה לדחייה.

ב.         אפרט ואבאר:

תמציתו של הערעור הראשון שאותו מבקש המבקש כי נרשהו להגיש היא כי שגה בית הדין קמא, לטענתו, בקובעו כי יש בידיו את הסמכות לדון בתביעתה של המשיבה בעניין מזונות ילדי הצדדים ובהסתמכו לעניין זה על פסק דין קודם של בית הדין הגדול.

לשיטתו של המבקש פסק דינו האמור של בית הדין הגדול איננו תקף, פסק דין זה והחלטת בית הדין קמא שבנדון הנסמכת עליו מנוגדים ל'הלכת שרגאי' ומשכך, ואף נוכח עתירות התלויות ועומדות בבג"ץ נגד פסיקות אחרות של בתי הדין שנסמכו על פסק הדין האמור, יש לבטל את החלטתו של בית הדין קמא.

שקלתי לדחות את בקשת רשות הערעור מכמה טעמים:

ראשית, לאחר שהוגשה הבקשה ונתקבלה תשובה ראשונה לה מטעמה של המשיבה, הוריתי למבקש להשיב לתשובה זו בתוך עשרה ימים שהסתיימו בט"ו באדר (8.3). המבקש לא השיב במועד ורק למוחרתו ביקש כי ניתן לו ארכה להגשת תשובתו – עד כ"א באדר (14.3). אף שמן הדין היה שלא להיעתר לבקשה זו נוכח הגשתה לאחר המועד להגשת התשובה – נעתרתי לה לפנים משורת הדין והוריתי על מתן הארכה, אך למרות זאת הוגשה תשובתו של המבקש רק בכ"ג באדר (16.3). התנהלות זו של הימנעות מהגשת תשובה במועד כשאף הבקשה לארכה מוגשת לאחריו ושוב הימנעות מהגשת תשובה אף במועד שלאחר הארכה – מועד שהמבקש עצמו ביקש להגיש את תשובתו עד אליו ובמשתמע התחייב להגישה עד אליו – אינה ראויה ומהווה זלזול בוטה בבית הדין.

שנית, לעצם העניין נראים סיכויי הערעור מפוקפקים למדי:

בניגוד למצג שמציג המבקש דנן, פסק דינו של בית הדין הגדול בתיק 1250217/3 לא קבע כי הלכת שרגאי אינה תקפה עוד או אינה מחייבת את בית הדין, אלא כי נוכח המעבר, לעניין יישום ההבחנה שבהלכת שרגאי בין 'מזונות' ל'השבת מזונות', ממבחן פרוצדוראלי למבחן מהותי – מעבר המבוסס על פסיקות רבות של בית המשפט העליון עצמו – קמה סמכותו של בית הדין בעניין שבו עסק בית הדין הגדול בתיק 1250217/3 וכך גם במקרים רבים אחרים, וכי פרשנות אחרת שנאמרה בבע"מ 7628/17 מפי השופט מזוז ושהסיגה את העניין למעשה אחור, אל תקופת המבחן הפרוצדוראלי, ואף ביקשה הלכה למעשה לצמצם את סמכויות בית הדין יותר משהיה נהוג אף בעת שמקובל היה המבחן האמור: (א) אינה מהווה דעת רוב (אף בבע"מ 7628/17 הנ"ל), שלא כעצם הקביעה (שם) כי הלכת שרגאי עודנה שרירה וקיימת, (ב) אינה מחייבת את בית הדין מאחר שאינה פסיקה בהליך בג"ץ המחייבת את כלל הערכאות בישראל אלא פסיקה בערעור המחייבת את בתי המשפט בלבד, (ג) שינתה מהלכות פסוקות וקבועות של בג"ץ עצמו שלא בדרך המקובלת (וגם משום כך יש לתמוך את האמור כי דעת הרוב שם אכן לא גרסה פרשנות זו, שאינה אמורה בה בפירוש, ולכן לא נזקקה לנקוט בדרך המקובלת עת שמבקש בית המשפט העליון לשנות הלכות שקבעו מותבים קודמים שלו).

בית הדין האזורי בנדון דידן אימץ קביעה זו של בית הדין הרבני הגדול שלא בוטלה מעולם, ולא הייתה כל סיבה שלא יעשה כן. המבקש אינו טוען כי שגה בית הדין האזורי בהיקש שערך בין נידונו לדין הנדון שבפסק דינו האמור של בית הדין הגדול, אלא טוען נגד פסק דינו האמור של בית הדין הגדול עצמו – טענות שלכאורה אינן צודקות והמייחסות לפסק דין בית הדין הגדול ולהחלטת בית הדין האזורי הנסמכת עליו קביעות שייחוסן להם אינו עולה בקנה אחד עם המפורש בפסק הדין.

אשר לטענה כי תלויות ועומדות עתירות בבג"ץ נגד פסיקות דומות של בתי הדין במקרים אחרים – אף שטענה זו נכונה עובדתית ככל הנראה, לא ברור כלל מדוע סבור המבקש כי עצם קיומה של עתירה די בו כדי לראות את פסיקת בית הדין שנגדה הוגשה העתירה כאילו בוטלה בבג"ץ. ולא היא. זכותם של בא כוח המבקש, המציין כי הוא אחד מהעותרים באותן עתירות, ושל אחרים לעתור לבג"ץ, אולם פסק דינו של בית הדין הרבני שריר וקיים, גם מנקודת המבט החוקית והמשפטית, כל עוד לא בוטל, אף אם הוגשה נגדו עתירות, כל עוד לא התקבלה עתירה נגדו.

בנסיבות אלה הרי שלכאורה קלושים הם סיכויי הערעור שבגדרו מבקש המבקש לשכנענו כי הסתמכות של בית הדין האזורי על פסיקת בית הדין הגדול שלא בוטלה מעולם (בניגוד לדבריו) היא בבחינת טעות שמצדיקה את ביטול פסיקתו של בית הדין האזורי.

ג.         אך על אף האמור החלטתי, לאחר שיקול דעת, להתיר את הערעור.

טעמו של דבר הוא כי ככל שקיים סיכוי, גם אם קלוש, שבסופו של יום יתקבל הערעור – והרי גם אם לא נתיר את הערעור עתה יוכל המבקש לערער בזכות לאחר מתן פסק דינו של בית הדין קמא ולהעלות אז גם את טענת הסמכות – הרי שמשמעות הדברים, כשמדובר בערעור שעניינו שאלת הסמכות, שעלולים הצדדים למצוא עצמם בעוד זמן כשכל ההליך שקיימו בבית הדין קמא בטל למפרע וכל הזמן וההוצאות שהוציאו בעבורו מתבררים כמי שעלו בתוהו. מטעם זה הנטייה היא להתיר ערעור מבוקש שעניינו שאלת הסמכות גם אם לוקה התנהלות המבקש בעניינו, כהתנהלות המבקש דנן שאיחר מלהגיש תגובות שנתבקש להגיש ולא עמד אף בארכה שניתנה לו לבקשתו, וגם אם סיכויי הערעור אינם נראים שפירים.

עם זאת, מאחר שהליך ערעור כידוע כרוך גם הוא בטרחה והוצאות ומצווים אנו לאזן בין הזכות הניתנת למערער – קל־וחומר למבקש את רשות הערעור כשאין מדובר בערעור שבזכות וקל־וחומר בן בנו של קל־וחומר כשמדובר בערעור שסיכוייו לכאורה דלים, לבין הצורך במניעת הפסדים לצד שכנגד, ואיזון זה מושג באמצעות דרישת ערובה להוצאות המשפט הנדרשת להיות משמעותית יותר ככל שסיכויי הערעור נראים דלים יותר.

לפיכך ולאחר שיקול דעת אני קובע כי המבקש יורשה להגיש את ערעורו – כמובן בכפוף לפתיחת תיק מתאים ותשלום אגרה כדין (להבדיל מהתיק דנן והאגרה ששולמה בו שעניינם בבקשת רשות הערעור ולא בערעור עצמו) בתוך ארבעה־עשר יום כמצוות תקנות הדיון, אך הערעור לא יישמע ואף תגובה לגופו של ערעור לא תידרש אלא לאחר שתופקד ערובה להוצאות המשפט בסך 30,000 ש"ח.

בהינתן שמדובר בערובה בסכום נכבד, יחסית, לא יידרש המבקש להפקיד את הערובה עם הגשת כתב הערעור ויוכל להגישה בתוך שלושים יום ממועד חתימת החלטתי זו (ימי פגרה יבואו במניין הימים). עם זאת כל עוד לא תופקד הערובה כאמור לא יידון הערעור ולא תידרש תשובה עליו.

ד.         אשר לבקשת רשות הערעור על החלטת בית הדין קמא שלא לעכב את ביצוע החלטתו:

המבקש בחר לנקוט דרך חריגה ותמוהה. תקנות הדיון מורות כי מערער יכול להגיש לבית הדין שעל החלטתו הוא מערער בקשה לעיכוב ביצועה של אותה החלטה וכי ככל שבקשתו זו נדחית או שלא ניתנת בה החלטה בתוך שלושה ימים רשאי הוא להגיש לבית הדין הגדול עצמו בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה מושא הערעור.

יוער לא ניתנה בתקנות אפשרות מפורשת לבקש עיכוב ביצוע – או להורות עליו – שעה שאין עדיין ערעור תלוי ועומד כי אם בקשת רשות ערעור גרידא. ולמרות זאת הגיש המבקש דנן לבית דיננו כבר עם הגשת בקשת רשות הערעור הראשונה גם בקשה לעיכוב ביצוע, ובהחלטתי בעניינה של בקשה זו לא מצאתי לנכון לדקדק עם המבקש בעניין זה, מה גם שאפשרות זו גם לא נשללה בתקנות בפירוש, אך הוריתי כי בהתאם לאמור בתקנות בפירוש, וכנ"ל, עליו להגיש את בקשתו תחילה לבית הדין קמא.

בית הדין קמא דחה את הבקשה, ומכאן ואילך – אם נתעלם, כפי שהתעלם המבקש עד כה, מההבחנה בין מערער למבקש רשות ערעור – הייתה הדלת פתוחה לפניו להגיש את בקשת עיכוב הביצוע לבית דיננו כנלווית לבקשת רשות הערעור עצמה, או להגישה עם הערעור עצמו לאחר מתן הרשות – ואזי לא היה צורך גם להיכנס ב'פרצה דחוקה' של בקשת עיכוב ביצוע טרם הגשת הערעור עצמו. ברם חלף ההילוך בדרך המלך בחר המבקש לבקש את רשות הערעור על החלטתו של בית הדין קמא עצמה.

לבקשת רשות ערעור זו אין מקום שעה שיש למבקש אפשרות לבקש את הסעד המבוקש בדרך המלך האמורה לעיל.

ה.         מן הדין יכולתי לסיים את דבריי כאן ולהותיר למבקש לשוב ולהגיש את בקשתו לעיכוב ביצוע עתה או – ומוטב לפי כל האמור – עם הגשת ערעורו עצמו ובהסתמך על דחיית בקשתו בהחלטתו של בית הדין קמא.

עם זאת מוצא אני חובה לעצמי להבהיר, הבהרה המחויבת מטעמי ההגינות כלפי המבקש, כי דל הסיכוי שניעתר לבקשת עיכוב הביצוע המדוברת אלא אם יתווספו לה טעמים כבדי משקל, ולעת עתה מתקשה אני לשער כי כך יהיה, שכן מאזן הנוחות נוטה בבירור לכיוון של דחיית הבקשה:

סיכויי הערעור כאמור לעיל – קלושים הם לכאורה;

אם למרות האמור יתקבל הערעור וייקבע כי בית הדין קמא שקבע חיוב במזונות זמניים היה משולל סמכות לעשות כן – יוכל המבקש לכאורה לקבל בחזרה את דמי המזונות ששילם;

עם האמור – גם אם יתקבל הערעור ויקבע כי פסיקת המזונות הזמניים שנקבעה בבית דין קמא בטלה, הלוא יזדקקו הצדדים להתדיין במזונות בערכאה אחרת ולא מן הנמנע כי גם בה יחויב המבקש בדמי מזונות שלא יפחתו מאלה שחויב בהם בבית דין קמא, וממילא אף אם נניח כי מצב שבו נגבים מהמבקש דמי מזונות עתה מהווה פגיעה בו גם אם הללו יושבו לו לאחר זמן – שעה שייתכן לאידך גיסא כי אפילו יהיה כך הרי שלאחר מכן ייפסקו שוב אותם דמי מזונות רטרואקטיבית, ודאי שאין מקום לראות את גבייתם של דמי המזונות מהמשיב כעוול וכפגיעה בו המצדיקה את עיכוב הביצוע, וכל זאת אף אם היו סיכויי ערעורו שפירים, ולא כל שכן כשנראה שאינם כאלה וכאמור לעיל;

ולבסוף, וזה העיקר, אפשר להתווכח ולהתדיין בשאלה איזו ערכאה תפסוק את מזונות הילדים, אבל אי אפשר להתווכח עם עצם קיומו של הצורך בפסיקת מזונות ילדים ועם דחיפותו של צורך זה שבשלה קיים 'מוסד' המזונות הזמניים – אין ילד הזקוק למזונות יכול להמתין עד שייגמרו ההליכים בבית הדין האזורי ובבית דין זה, ולאחריהם, אם יתקבל ערעורו של המבקש, עד שיידון העניין שוב בערכאה אחרת וכו': מאזן הנוחות בשאלה של מזונות (ודוק גם שאין המדובר בשאלה של גובהם המדויק אלא בשאלה אם יהיה חיוב מזונות כלשהו או כלל וכלל לא, עד להכרעה סופית) הוא תמיד ובאופן מובהק נוטה לטובת הדאגה לבל ייוותר הילד רעב או חסר את צרכיו הבסיסיים האחרים עד להכרעה הסופית, את שייגבה מהאב ביתר או ללא סמכות אם יתברר שאכן בכך מדובר – תוכל האם להשיב לו; אך את שלא ייגבה ממנו במועד, אם יעוכב הביצוע, וייחסר בינתיים לילדים – לא תוכל הפסיקה המאוחרת להשיב. אלא מאי? יאמר המבקש: הלוא ברובד המהותי מדובר ב"השבת מזונות" שהיא המצויה בסמכות בית הדין לפי הלכת שרגאי, וכאמור לעיל, ולא ב"מזונות", הילדים לא ירעבו אפוא – המשיבה תזון אותם בינתיים מכיסה שלה ולעתיד לבוא אם יידחה הערעור – אפרע לה! קבלת טענה כזו אין משמעותה 'עיכוב ביצוע' של חיוב שנפסק והוגש עליו ערעור אלא 'הוראת ביצוע' של חיוב שלא נפסק כלל – הוראה למערערת וכפייתה בפועל, גם אם לא ינוסח הדבר כהוראה, לזון את הילדים מכיסה שלה ללא שיושבו לה המזונות, שעה שאין החלטה שיפוטית כלשהי שעליה יכולה הוראה כזו להתבסס, כדי לאפשר את עיכוב הביצוע של ההחלטה השיפוטית הקיימת, גם אם המעורערת, שהורתה לאב לזון את הילדים. 'הוראה' כזו במסגרת 'עיכוב ביצוע' אינה מוצדקת.

ו.          נוכח כל האמור אני מחליט ומורה:

1.   אני מתיר את הערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי אשקלון שקבעה כי מוסמך הוא לדון בענייני מזונות ילדיהם של הצדדים, במסגרת 'השבת מזונות' כפרשנותו המהותית של מונח זה. המבקש ישלים את הליכי הגשת הערעור, היינו: יפתח תיק מתאים, ישלם אגרה ויגיש את כתב הערעור בתוך ארבעה־עשר יום בהתאם לתקנה קלג(5) לתקנות הדיון.

2.   המשיבה תידרש להשיב לערעור לגופו, ובהמשך לכך יישמע הערעור, בכפוף להפקדת המשיב ערובה להוצאות המשפט בסכום של 30,000 ש"ח בתוך שלושים יום ממועד החלטתי זו. ימי פגרה יבואו במניין הימים.

3.   ככל שלא יושלמו הליכי הערעור במועד או לא תופקד ערובה במועד – יימחק הערעור.

4.   בקשת רשות הערעור על החלטת בית הדין האזורי שלא לעכב את ביצוע החלטתו למזונות זמניים – נדחית.

5.   החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ"ז באדר התשפ"ג (20.3.2023).

הרב מימון נהרי

הפוסט בקשת רשות ערעור שעניינה טענה להעדר סמכות בית הדין בתביעת מזונות על בסיס הלכת שרגאי ופירושה בבע"מ 7628/17; סדרי הדין בבקשת עיכוב ביצוע הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו תביעת גירושין כרוכה של התובע.

נזכיר את האמור בהחלטת בית הדין מיום 29.9.22:

בית הדין מבהיר כי הדיון הקבוע ליום 31.10.22 יתקיים בפני דיין יחיד הח"מ, ככל ולא תתקבל התנגדות מי מהצדדים לכך בתוך 14 יום מהיום.

מכאן הדיון הקבוע להיום.

בית הדין החל את הדיון בשאלת סמכות בית הדין בתיק משמורת והחזקת ילדים.

סמכות בית הדין לדון בתיק למשמורת והחזקת ילדים

הצדדים חלוקים בשאלת סמכות בית הדין לדון בעניין המשמורת והחזקת הילדים, משום שאף בבית המשפט נפתחה תביעה מקבילה בעניין זה.

באשר לכך, נזכיר אף האמור בהחלטת בית הדין מיום 26.10.22:

התקבלה בקשה לקביעת סמכות בית הדין לדון בתובענה שבכותרת, היום.

לאחר עיון בבקשה, ומאחר ולצדדים קבוע דיון קרוב (ליום 31.10.22) לשמיעת טענותיהם בתביעת הגירושין יחד עם התביעות שנכרכו לה, ונוכח סד הזמן הדחוק המקשה על קבלת תגובת הצד השני לבקשה, בית הדין מחליט כי המבקש יוכל להעלות את בקשתו בדיון.

יוער כי חרף הגשת תובענה בעניין החזקת ילדים והסדרי שהותם בפני בית המשפט לענייני משפחה, עוד ביום 22.09.22 וכמצוין בבקשה, המבקש השהה את בקשתו עד הלום.

כך שבית הדין כבר הבהיר שבית הדין דנן יכריע בשאלה זו בדיון המתקיים היום.

באשר לכך, התקבלה החלטת בית המשפט מהיום 31.10.22 כדלהלן:

המבקש הגיש בקשה למחיקת התביעה בטענה להעדר סמכות בית המשפט משזו נתונה לבית הדין. נטען כי המשיבה הגישה תביעה ביום 22.9.22 כאשר המבקש הגיש תביעת גירושין ובכרוך לה משמורת הקטינים לבית הדין ביום 7.9.22 וזאת לאחר שבית הדין אישר הסכמות הצדדים ביום 18.5.22 בעניין משמורתם.

המשיבה טענה כי יש לדחות הבקשה. לטענתה התביעה מטעמה הוגשה ביום 6.9.22 אך מכיוון שהמזכיר המשפטי העיר הערות שונות לגבי המסמך, התיק נפתח באופן פורמלי ביום 23.9.22 אך יש לראות את מועד ההגשה, קרי יום 6.9.22 כיום הקובע. עוד טענה כי הסכמות הצדדים בבית הדין ניתנו בתקופת יישוב הסכסוך ואין בדיון בסעד זמני בכדי לקבוע את שאלת הסמכות.

לצדדים קבוע להיום דיון בבית הדין הרבני.

בהתאם להחלטת בית הדין מיום 26.10.22 שאלת סמכות בית הדין תידון בדיון שיתקיים היום בבית הדין.

לאור האמור ומתוקף עקרון כיבוד הדדי ימתין בית המשפט להחלטת בית הדין מהיום. ב"כ יתכבדו ויגישו ההחלטה בתוך 3 ימים.

התיק יועבר לעיוני בעוד 5 ימים.

ולאור האמור, בפתח הדיון היום נשמעו טענות הצדדים באשר לכך.

טוען ב"כ התובע: מיום 7.9.22 יש בפני בית הדין תביעת גירושין כרוכה של הבעל, כולל ענייני משמורת הילדים, ואף בכותרת התביעה התייחסה לכך. רק ביום 22.9.22 הוגשה לבית המשפט תביעה למשמורת, ומיד אחר כך הגשנו לבית משפט בקשה למחיקת התביעה בעילה של העדר סמכות. הנתבעת הגיבה שהיא שילמה אגרה כבר ביום 6.9.22, אך נדחתה תביעתה ע"י המזכיר משפטי. בסדר הדין האזרחי 2018 נרשם בסעיף 33 כי אם מסמך שהוגש נדחה ע"י המזכיר המשפטי, אזי המסמך ייחשב כלא הוגש, אלא אם כן מדובר בכתב תביעה שאי קבלתו עלולה להביא להתיישנות התביעה או אחת מעילותיה, ובלבד שהמסמך המתוקן יוגש בתוך שבעה ימים, וכאן לא הוגשה במועדים תביעה מתוקנת. בית הדין כבר קנה סמכות מכוח חוק. הנתבעת הזכירה תקנה לא רלוונטית, באשר להגשת בקשות דרך המערכת המקוונת, שהיא נחשבת כהגשה בפועל כשהוגשה. בנושא המזונות גם הסמכות לבית הדין, כי כרכנו זאת בבית הדין לפני הגשה בבית משפט, אך לא טענו כך, כי המסמכים נדחו לרישום ע"י המזכיר כי האיש לא הצטרף ליחידת הסיוע. משמורת כרכה מעצם טיבה וטבעה. אף נושא החינוך נכרך לבית הדין והוא אקוטי. נושא השיהוי לא שייך כי מיד הגשנו.      

מגיב ב"כ הנתבעת: אני רוצה לדון דווקא בבית משפט, זו עמדת האישה. ביום 6.9.22 לאחר חצות, בסוף פגרת הקיץ, פתחנו תביעה למזונות ילדים והחזקת ילדים, תביעת המזונות אושרה מיד, אך התביעה בעניין החזקת ילדים לא התקבלה ולא נפתח תיק בגלל הערות המזכיר המשפטי. לאחר כמה הגשות והערות, ביום 23.9.22 אושר המסמך להגשה ונפתח התיק שם. עובדות אלו הוסתרו מבית הדין, ונטען שידעתי שיש תיק בבית הדין, אך זה לא נכון. יש לראות את יום ההגשה כיום פתיחת התיק. זו הפרשנות שלי לתקנות. הלשון שהחריגו רק את עילת ההתיישנות – הקריאה הפשוטה אינה מסתדרת עם כך, ואין סתירה בין התקנות לחוק, זו לא שאלה של חוק, אלא ספירת מועד הגשה. אין תביעת מזונות בית הדין. הוא היה מנוע מלהגיש תביעה זו. אז תביעת המשמורת לבית המשפט קדמה ביום לתביעת הגירושין הכרוכה של האיש. דוחים כל טענה באשר לחוסר סמכות בית משפט למזונות. האיש לא ביקש לדון במזונות ילדים.  

דיון והכרעה

ובכן, לאחר העיון בעמדת שני הצדדים, בית הדין קובע כי הסמכות לדון במשמורת הילדים והחזקתם נתונה לבית הדין, ונבאר קביעה זו.

התיק למשמורת והחזקת ילדים שנפתח בפני בית הדין (ואף אם לא היה נפתח, הוא כרוך מעצם טיבו וטבעו) קדם לתיק משמורת שנפתח בבית המשפט לענייני משפחה. מבחינת התקנה, תביעה שהוגשה ונדחתה ע"י המזכיר המשפטי, דינה כלא הוגשה. כך שבפועל, התביעה למשמורת שהוגשה בבית המשפט לענייני משפחה הייתה מאוחרת לתביעה שהוגשה בבית הדין.

באשר לכך, ראו תקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, שם נרשם בסעיף 10 תחת הכותרת "כתבי טענות – כללי":

על כתבי טענות המוגשים לבית המשפט, יחולו הוראות סימן א' וסימן ד' בפרק ג' לחלק ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, החלות על כתבי טענות המוגשים לבית משפט שלום, בשינויים המחויבים, אלא אם כן נקבע אחרת בסימן זה.

כך שתקנות סדר הדין האזרחי חלות אף על בית המשפט לענייני משפחה, ובאשר לכך, ראו תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018:

אי-קבלת מסמך

א (3)

מזכיר משפטי לא יקבל מסמך שאינו ממלא אחר דרישה הקבועה בתקנות אלה או אחר הוראת בית המשפט, ויפרט בכתב את הטעמים לכך

[…]

(ה) מועד ההגשה של מסמך לבית המשפט, לכל עניין, יהיה המועד שבו הוגש לבית המשפט, ובלבד שקבלתו אושרה; מסמך שלא אושרה קבלתו רואים אותו כאילו לא הוגש מלכתחילה, למעט אם המסמך המוגש הוא כתב תביעה ואי-קבלתו עלולה להביא להתיישנות התביעה או אחת מעילותיה, ובלבד שהתובע תיקן את הפגם בתוך שבעה ימים מהיום שלא אושרה קבלתו.

מבואר אם כן בסעיף 33 (ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, שמסמך שהגשתו לא אושרה ע"י המזכיר המשפטי, דינו כדין מסמך שלא הוגש. תקנה זו לא מאפשרת חריגה מכך באשר לתפיסת סמכות, אלא רק באשר להצלת התיישנות התביעה או אחת מעילותיה.

מכיוון שהתיק למשמורת והחזקת ילדים נפתח בפני בית הדין טרם לתיק משמורת שנפתח בבית המשפט, והתביעה שהוגשה בבית המשפט ונדחתה ע"י המזכיר המשפטי דינה כלא הוגשה, ממילא יש לקבוע שהתביעה למשמורת שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה הייתה מאוחרת לתביעה שהוגשה בבית הדין. כך שהסמכות לדון בה נתונה לבית הדין.

מעבר לכך, בית הדין דנן כבר החל לעסוק בתיק זה בפן המהותי, והצדדים מוכרים לו אף באשר למחלוקות בשאלת המשמורת והחזקת ילדים. 

ונזכיר לדוגמה האמור בהחלטת בית הדין מיום 18.5.22 באשר להסדרי שהות:

הוגשה בקשה – הודעה מוסכמת וחתומה על ידי שני הצדדים לקביעת זמני שהות זמניים.

לאחר עיון בבקשה, משההסדרים הרשומים בה מגלמים חלוקת זמני שהות שוויונית בין ההורים ועשויים לשרת את טובת הקטינים, ונוכח הסכמת הצדדים, בית הדין מחליט לאשרם – על שני סעיפיהם ובכפוף שהסתייגות שבסעיף 2 להודעה – וליתן להם תוקף של פסק דין זמני.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 15.6.22 באשר להסדרי שהות:

התקבלה התייחסות הפסיכיאטר ד"ר א', בהתאם להחלטת בית הדין מיום 08.06.22, שלהלן:

התקבלה תגובת הבעל בהתאם להחלטת בית הדין מיום 22.05.22, ובה התייחסות הפסיכיאטר ד"ר א', לפיה נדרש בירור נוסף בטענות הבעל לאי כשירות האישה למשמורת.

לאחר עיון בתגובת הבעל ובהתייחסות הפסיכיאטר בית הדין מחליט כדלהלן:

א. על שני הצדדים לפנות לד"ר א' לאלתר לצורך קביעת תור אצלו, ולשתף פעולה עמו ועם הוראותיו, ככל שיידרשו.

ב. עלות הבדיקה תחול על הבעל. לאחר קבלת חוות הדעת ולאחר קבלת בקשה מתאימה, יישקל חיוב האישה בעלויות הבדיקה.

ג. מבוקש מד"ר א' לזרז את בדיקתו, ולהגיש את ממצאיו לתיק בית הדין, בהקדם.

ד. המזכירות תעביר את ההחלטה לצדדים ולד"ר א'.

מעיון בהתייחסות ד"ר א' עולה כי יש בידי האם היכולת לעמוד בהסדר שנחתם בין הצדדים לעניין החזקת הקטינים והסדרי השהות, כי האם לא מהווה סכנה לקטינים וכי מעולם לא הייתה קיימת בעיה שכזאת. עוד כותב ד"ר אופניים כי ממצאיו אלה הינם זמניים וכי יש צורך בבחינתם אחת לחודש. על כן הוא מציע את המשך בחינתם, אחת לחודש, בנוכחות שני הצדדים.

לאור האמור, ובהמשך להחלטת בית הדין מיום 18.05.22, בית הדין מחליט כדלהלן:

א. נותנים תוקף זמני להסדר שעליו חתמו הצדדים, ושני הצדדים חייבים ליישמו.

ב. על הצדדים לפנות לד"ר א' בעוד חודש, לצורך מעקב ומתן הבחנה לעניין אופן קיום הסדרי השהות, והמשכם.

ג. עלות הבדיקה תחול על הבעל.

ד. משהליך יישוב סכסוך עתיד להסתיים בקרוב, המשך הטיפול בתיק יתקיים לאחר פתיחת תיק עיקרי יחד עם כריכתו – ככל ומי מהצדדים יחפוץ בכך.

כך שבית הדין כבר החל לדון בתיק למשמורת ילדים לגופו, כולל מתן החלטות מהותיות בתיק, וסוגיות המחלוקת כבר מוכרות לו.

משכך, כאמור, בית הדין קובע כי סמכות לדון בתיק זה נתונה לבית הדין, והוא ימשיך לסייע לצדדים במתן החלטות באשר למשמורת והסדרי שהות.

כמובן שהתיק למזונות ילדים אינו בסמכות בית הדין, ונראה שאף הצדדים לא חלוקים בכך. 

גירושין וכתובה

הבעל מבקש להתגרש, האישה מגיבה: קיוויתי שנוכל להסתדר, אך זה לא ילך. כי הוא עזב את הבית וחיינו חצי שנה בנפרד. חיכיתי הרבה זמן אך עתה אני רוצה לסיים את הסיפור. אני רוצה לסיים את הסיפור לטובת הילדים, אני לא רוצה להקשות עליו ועל הילדים ואני מוכנה לסיים את הסיפור של הרכוש היום.

ובכן, בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש.

האישה מוותרת על כתובתה בכפוף לסידור הגט.

בית הדין מאשר אף זאת.

יפתח תיק לסידור גט.

נקבע מועד לסידור גט ליום 17.11.22 בשעה 10 בבוקר.

ב"כ האישה מגיב כי האישה מוכנה להתגרש בכפוף להסדרה חלקית של ענייני הרכוש.

חלוקת הרכוש

טוען ב"כ התובע: יש לסיים את הרכוש אחר כך. יש משכנתא על הדירה מעל 2 מיליון ש"ח, וכן חובות ישירים, כן חובות הורים, ואני לא מערב זאת עכשיו. יש חוב ע"ס כ 150 אלף ש"ח ויש להסמיך מישהו. החזרי משכנתא, הבעל משלם 8.5 אלף ש"ח כל חודש. יש למנות שמאי והוא רוצה לרכוש את הדירה. יש לפרק בהוגנות. הוא ירכוש את חלקה. יש חובות רשומים, הוצאות הנוגעות לרכישת הדירה, כולל אשראי, בנקים, תיווך לדירה. 

מגיב ב"כ הנתבעת: נסכים לפירוק שיתוף, ולכל צד יש זכות לקנות, ואם הם לא יבקשו או לא יוכלו, הדירה תימכר. שתהיה הסכמה ולא ערעור. כל חוב חוקי האישה תשתתף, וזה ירד מחלקה בדירה או שתשלם לו חלקו. אין צורך למנות מומחה, ניתן לקיים דיון בדיין יחיד לשם כך. הרב שטיינהויז מתאים לכך. יש להבין את טיב החובות, כגון חוב לפני הפירוד לצרכים שלו או להבריח. הוא לקח הלוואה אחר הפרידה.

מועד הקרע

באשר למועד הקרקע, טוען ב"כ הנתבעת: האישה לא נכנסה לדירה שהם רכשו. הם פרודים מיום שלפני פסח, בליל בדיקת חמץ, י"ב או י"ג בניסן.

למעשה, מוסכם על הצדדים לקבוע כי יום הקרע הוא יום הפירוד שאירע בי"ג בניסן, קרי – יום 14.4.22.

חלוקת חובות

טוען ב"כ הנתבעת: אין הסכמה שכל חוב ישולם על ידה, אך תשלם מה שהיא חייבת על פי חוק. מוסכם החוב לעו"ד ומתווכים ויועץ משכנתא על הבית לחלוקה שווה. בכפוף להמצאת מסמכים.

טוען ב"כ התובע: שאפנו להצליח עכשיו. נבקש להציע רו"ח.

מוסכם כי כב' הרה"ג יעקב שטיינהויז שליט"א ישב עם הצדדים באשר לחלוקת החובות, הם יציגו בפניו את החובות הנתבעים ושאין עליהם הסכמה, והוא יסייע להם להגיע להסכמות או יכריע באשר לחלוקת החובות. ייקבע דיון באשר לכך בפני הדיין הנ"ל.

מוסכם אף כי רו"ח יבצע איזון זכויות. מי מהצדדים ביקש שלא למנות רו"ח ספציפי. ברם, יובהר כי בית הדין ימנה את הרו"ח ע"פ הבנתו ואת מי שבית הדין סומך על עבודתו המקצועית והיעילה, וכזו שלא אורכת זמן רב מעבר לסביר ושעבודתו ללא סרבול.  

חלוקת הדירה

מוסכם כי כל מה ששילם הבעל משכנתא, אף עבור האישה, הוא יקבל חזרה, בדרך זו או אחרת.

מוסכם כי למשך 10 ימים יבחנו הצדדים האם הם רוצים לרכוש את הדירה וידווחו על כך (הבעל כבר הודיע שהוא רוצה לרכוש את הדירה).

מוסכם כי אם שניהם ירצו לרכוש את הדירה, תהיה התמחרות בין שניהם עם מנגנון לבלימת העלאת מחיר שלא בהוגנות. הובהר כי מבחינת בית הדין, תהיה ההתמחרות בפני עו"ד שימונה ע"י בית הדין, שיחיל אף את המנגנון הנ"ל על פי שיקול דעתו.

מוסכם כי אם רק צד אחד רוצה לרכוש את הדירה, ימונה שמאי, והצד החפץ בכך ירכוש את הדירה במחיר השמאי.

לאחר מכן מוסכם שבכל מקרה ימונה שמאי, על חשבון שני הצדדים. כן מוסכם שמאן דהו מצד האישה יהיה נוכח במקום בעת השמאות, ככל וזה לא יעכב את השמאות. כמובן שכך רשאי לנהוג אף הבעל. 

מוסכם כי ימונה רו"ח לאיזון הזכויות.

עוד מוסכם כי לאור העובדה שיש מתווה, הצדדים יתגרשו לאלתר, ויקבע מועד לסידור גט.

שני הצדדים קבלו בקניין המועיל (ובפני שלשה) את חלוקת הרכוש לפי חוק יחסי ממון, וכן קבלו בקניין את כל ההסכמות הרשומות מעלה. 

ובכן, בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש. כן בית הדין מאשר את ההסכמות מעלה בתוקף של פסק דין, והצדדים יפעלו לפיהן.

מינוי שמאי ורו"ח

בנוסף בית הדין ממנה את השמאי מר ….. (פרטי התקשרות ….)  להערכת שווי דירת הצדדים.

הצדדים יפנו אליו מיוזמתם, וחייבים לשתף עמו פעולה ככל אשר ידרשו.

מבוקשת חוות דעת השמאי בתוך 45 יום.

עלות השמאי תחול על שני הצדדים בשווה.

בנוסף, בית הדין ממנה את רו"ח מר …. (פרטי התקשרות ….)  להערכת זכויותיהם הכספיות של הצדדים.

הצדדים יפנו אליו מיוזמתם וחייבים לשתף עמו פעולה ככל אשר יידרשו.

מבוקשת חוות דעת הרו"ח בתוך 45 יום.

עלות הבדיקה של הרו"ח תחול על שני הצדדים בשווה.

כיום, בעידן המקוון, הצדדים רשאים להעביר לו כל חומר רלוונטי בדוא"ל או בכל דרך מקוונת אחרת, ואין צורך כי יפגשו פיזית את הרו"ח.

בית הדין מברך את הצדדים על הגיעם להסכמות וכן מודה לב"כ הצדדים על הסיוע בהבאת הצדדים להסכמות. בית הדין התרשם כי שני הצדדים שואפים לחלוק את הרכוש בהוגנות, ומצופה כי ההליך יתקדם בלא חריגות או חריקות. 

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ו' במרחשון התשפ"ג (31/10/2022).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד

הפוסט בית הדין קנה סמכות אף אם התביעה קדמה בבית המשפט אך נדחתה ע"י המזכיר המשפטי הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בהחלטה מיום י"ד אדר א' התשפ"ב (15.02.2022) החליט בית הדין בעניין רישום הילדה לשנה"ל הבאה כדלהלן:

"בפני בית הדין בקשת האם לרשום את הבת המשותפת לבית ספר ממלכתי ולא לבית ספר ממלכתי דתי כפי שהתחייבה.

האב עומד על קיום ההסכם שקיבל תוקף פס"ד ולשלוח את הבת המשותפת לבית ספר ממ"ד.

הצדדים התגרשו בחודש 11.2017 ולהם בת אחת משותפת שהיא כיום בת 6 ועולה בשנה הבאה לכיתה א'. השנה הבת לומדת בגן חילוני במושב … ללא הסכמת האב.

בדיון שהתקיים בתאריך 05.11.2020 לאחר שהאם העבירה את הבת לגן חילוני ללא הסכמת האב, נשמעו טענות הצדדים, ובהסכמת הצדדים התקבלה החלטת בית הדין הנוגעת לעניין הנ"ל, וזה לשונה:

"האב ביקש מביה"ד מספר בקשות.

לחייב את האישה לרשום את ילדתם המשותפת לגן חרדי/דתי, בהפרדה בין בנים לבנות, לאחר שנישאו כאנשים דתיים.

בדיון הגיעו הצדדים להסכמות בהתייחס לבקשה מסעיף א'.

הילדה תלמד בבית ספר דתי מתחילת כניסתה לכיתה א'.

הסכמות אלו מקבלות תוקף של פסק דין."

לאחר העיון מחליט בית הדין כדלהלן:

בית הדין דוחה את בקשת האישה לרשום את הבת לבית ספר חילוני לכיתה א' לשנת הלימודים הבאה. על האישה לרשום את הבת לכיתה א' לבית ספר ממלכתי דתי.

לאור דחיפות במתן ההחלטה, בית הדין מוציא את ההחלטה הנ"ל מבלי להתעכב. את הנימוקים להחלטה ייתן בית הדין במועד קרוב."

ע"כ לשון ההחלטה.

להלן נימוקים מורחבים להחלטה האמורה.

טענות הצדדים

טענת האם

האם טוענת שאמנם הם התחתנו והתגרשו כחרדים, אך בשנים האחרונות היא שינתה את אורח החיים שלה לאורח חיים חילוני. היא עברה מ[ב'] למקום מגורים חילוני על פי בחירתה. במקום זה הילדים מתחנכים בגן חילוני וממשיכים רובם לבית הספר האזורי ב… . לדעתה, טובת הבת היא שתישאר במקום המגורים הנוכחי (משנת הלימודים הנוכחית) בחברה המוכרת לה, ותמשיך איתם בכיתה א'.

טענות האב

טובת הבת היא שתלמד בבית ספר ממ"ד, הלימודים בגן כיום, לא במסגרת דתית, נעשו ללא הסכמתו. הצדדים נישאו והתגרשו כחרדים, לכל צד אלו נישואין שניים, ולכל אחד ילדים מנישואיו הקודמים המתחנכים במוסדות לימוד דתיים/חרדים. האב מעונין שלביתם המשותפת יהיה קשר טוב עם שאר הילדים שלו.

רקע ועובדות

ההורים נישאו זל"ז בתאריך 26.02.2015 כדמו"י, נישואים שניים. מנישואין אלו נולדה להם בת בתאריך 24.12.2015.

לאב שני ילדים מנישואים קודמים הנמצאים במשמורת אימם, ולאם שני ילדים מנישואיה הקודמים הנמצאים כיום במשמורת אביהם – בעלה הראשון.

בתאריך 23.07.2017 הגיש האב תביעת גירושין, אליה כרך תביעות רכוש, משמורת ומזונות הילדה.

במסגרת תביעתו בעניין חינוך הילדה (בסעיף 27) ביקש האב כי הילדה תלמד בבית ספר "בית יעקב".

ההורים התגרשו בתאריך 05.11.2017 בבית הדין הרבני בתל אביב. בזמן שהצדדים התגרשו הם חיו כזוג חרדי.

בתאריך 18.08.2020 הגיש האב בקשה שבמסגרתה ביקש מבית הדין להורות לאם לרשום את בית לגן דתי/חרדי. לטענתו, האם עברה מגורים מ[ב'] למושב אשר אותו לא חשפה בתחילה ורק לאחר מעשה התברר כי המדובר במושב … . לטענתו, אז בתאריך 05.08.2020 ביקשה האם כי האב יחתום על העברת הילדה למוסד חינוכי אחר, אך הוא לא חתם עליה. האב ציין כי הם נישאו והתגרשו כזוג חרדי ולכן הוא מעוניין שהילדה תקבל חינוך דתי.

עוד ציין האב כי מכיוון שהוא סובל מלקות ראיה עד כדי עיוורון, אין ביכולתו לקיים את הסדרי השהות בצורה מיטבית כשהבת גרה הרחק ממקום מגוריו.

בנוסף, ציין האב, כי האם שינתה את שם משפחתה של בתם לשם משפחת נעוריה, בניגוד להמלצת התסקיר שקיבל תוקף בהחלטת בית הדין מתאריך 31/10/2018, ולפיו שם משפחת הבת יישאר כשם משפחת אביה.

תחילה, האם ערערה על סמכות בית הדין לדון במקום חינוך הילדה.

בית הדין קבע בהחלטה מתאריך 26/8/2020, שהסכמות נתונה לו, ובמיוחד לאור העובדה כי האב כרך במפורש את מקום חינוכה של הבת בכתב התביעה לגירושין.

בדיון שהתקיים ביום 05.11.2020 שנקבע לדון בבקשת האב, טען האב (שורות 3-10):

המבקש: שלום לבית הדין. הגשתי תביעה בעניין חינוך הילדה הקטינה. אשמח לפרט מה קרה ומה רצוני. שנינו נישאו בשנית . זה לא עלה יפה והתגרשנו . יש לנו ילדה משותפת בת כמעט 5 . ביום 5.8 היא ביקשה ממני אישור עבור עיריית [ב'] להוציא את הילדה מהגן. התברר לי שהיא רוצה להוציא אותה ולרשום אותה לגן חילוני. היא עברה למושב … שזה מושב חילוני. היא נגד החוק שלא נתתי לה את הסכמתי הכניסה אותה לגן חילוני. הם טוענים שלבית הדין אין סמכות. בית הדין החליט שיש לו סמכות . מאז היו 3-4 תגובות . מאז היא הפסיקה לתת לי לראות הילדה כי לא נתתי לה חתימה כמו שהיא ביקשה. הנושא כאן זה חינוך הילדה. הצד השני מתעלם מהחלטות בית הדין שהחליט שיש לו סמכות לדון בחינוך הילדה.

…    

המבקש: הצד השני. האם יש לה 2 ילדים מנישואיה הקודמים. אני יודע שהילדים לא גרים אצלה. המשפחה שלה לא בקשר איתה שנים. מילה הם לא החליפו. אין לי מושג מדוע. הילדים שלה, אחד בן 13 ו-11. שניהם לא גרים אצלה. היה מחלה עם האבא. הבת הקטינה שראיתי אותה שבת שעברה היא לא רואה במשך חודשיים. את האחים שלה אני לא יודע כמה זמן. הם כל הזמן לבד בבית. אני מבקש שעו"ס תבדוק את המצב. היא פשוט נעלמה מכל העולם. היא שומרת על פרטיותה בקנאות. זכותי. אני רוצה לדעת איפה הבת שלי גרה. היא מונעת ממני כל קשר. היא מתנהגת ככה באופן קבוע. בעבר ניתנו החלטות על אי קיום החלטת של הסדרי הראייה. בית הדין נזף בה בעבר. נושא הדיון היום הוא חינוך הילדה.

…

המבקש: היא הייתה צריכה את האישור שלי. היא פנתה אלי. היא לא הייתה עושה את זה אם היא לא הייתה צריכה את זה. זאת אומרת שהיא עברה על החוק. אני גם אבא של הילדה. היא לא מבינה את זה. יש לי תעודת עיוור. אני רואה דרך קשית קוקה קולה בעין החזרה שלי. שהתגרשנו המשכתי לגור ב[ב'] למרות שאין לי שם משפחה. אין לי אף אחד ב[ב']. אני גר שם כדי להיות קרוב לילדה. הסדרי הראייה הם מצומצמים. פעמיים בשבוע אפילו לא בשבתות. למשך למעלה משנה עד לפני חודשיים אני רואה את הילדה כל שבת שנייה יחד עם הילדים שלי ובאמצע השבוע. יש לי הודעות. אני גר בקרבת הילדה בגלל המוגבלות שלי. היא יודעת את זה. היא התחתנה איתי שהייתה לי תעודת עיוור. היא עברה ל… והיא העבירה לי את הילדה ולקחת אותה ממני. היא הסתירה את זה ממני.

     מנגד, טענה האם (שורות 54- 58):

האם : אני עברתי בחודש יוני. יש לי צילום של הודעה שכתבתי לו. עברתי למושב … . לא הראתי לו לאיפה. הרגשתי מאוד לא נוח שהוא היה חי מתחת לאף שלי. הפרטיות שלי חשובה לי. כתבתי לו שיש לך זכות לשאול איפה אני עוברת ואני אגיד לך. אני מוכנה לשלם את המחיר ולהסיע את הילדה אלייך בעצמי. לא הייתה לי ברירה והפעלתי קשרים כדי לרשום את הילדה לגן ללא החתימה שלו.

בית הדין שאל את האם על מקום הלימודים לכיתה א' לילדה והאם התחייבה לרשום אותה למקום לימודים דתי (שורות 80-81).

בהחלטת בית הדין לאחר הדיון נקבע כי הצדדים הסכימו למקום לימודים דתי עבור הילדה לשנה הבאה וניתן תוקף פסק דין להסכמות.

כחלוף כשנה וחודשיים ממועד ההחלטה, הגישה האם בקשה לשינוי מקום הלימודים של הבת. לדבריה, מכיוון שמקום המגורים של הבת השתנה האם עברה ממושב … ל… שהוא מושב חילוני. סביבת המגורים שונה לחלוטין מהסביבה אותה הכירה הבת וכי מכיוון שאורח החיים כיום בבית הוא חילוני, לכן על בית הדין להתחשב בכך ולתת החלטה כי באפשרותה של האם לרשום את ביתם לכיתה א' במוסד חילוני בסביבת מגוריה.

בדיון שקיים בית הדין בבקשת האם בתאריך 31.01.2022 טענה האם (שורות 18-21) על התחייבותה להעביר את הילדה למוסד דתי כי:

"באותה נקודת זמן זה היה הדבר הנכון. אני מודה שזה סותר את ההתחייבויות שלי. בקשתי מעו"ד מגשר שידבר אתו, אך לא הייתה היענות. זה לא נכון למצב הנוכחי. טובת הילדה, זה מה שצריך שינהל אותנו. באותה נקודת זמן חשבתי שזה מה שנכון. חשבתי על מעבר ליישוב מעורב ב… , אך הייתה בעיית מרחק. אנו מרוצה במושב הנוכחי. התנאים השתנו.

      מנגד טען האב כי (שורות 39- 45):

"אני לא מבין למה אנו פה. אני לא רואה טוב בעיניים. ניתנה החלטה בשנה שעברה. גם אז היא הייתה חילוניה. את השינוי שהיא עשתה, היא עשתה אחרי ההחלטה. יש ל'[א' ב'] שני אחים חרדים. יש עוד משפחה ממוסדות חרד"לים. יש סביבה של דת ומסורת. היא מספרת שהיא מציירת בשבת, אני אשמח שהיא תהיה אצלי כל שבת. יש מוסדות דתיים ב'[ש]'. התפשרתי על חינוך דתי – לא חרדי. אני מבין את המורכבות. היא נכנסה לגן כי אמא שלה זייפה את חתימתי. התחשבתי, ולא הוצאתי אותה לאלתר בכדי לא לגרום לה למפח נפש. זה מוביל אותי לדיונים כאלה. זה בנפשי, אני רוצה לגדל אותה לחינוך של תורה ומצוות.

דיון והכרעה

להכרעה בשאלת מוסד הלימודים בו תלמד הקטינה עלינו לברר את השאלות הבאות:

• האם ההורה שהמשמורת של הקטינה אצלו יכול להחליט לבדו על מקום החינוך שלה?
• למי הסמכות להחליט על מקום הלימודים ?

טובת הילד

ראשית, נעסוק בשאלה מקדימה אך מהותית – מהו הגורם המכריע בקבלת ההחלטה על מוסד הלימודים של הקטינה?

כלל ידוע הוא כי השיקול היחיד הקובע הוא טובת הילד ולא טובת אחד מההורים. נציין כמה מקורות לכך:

ראה מ"ש הרב הרצוג זצ"ל באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (ח"ב עמ' 8):

"מכל האמור למדנו שדין הבן פחות משש והבת לעולם אצל האם בא לקבוע מה היא טובת הבנים, כי הזכויות של האב והאם הן – לפי דעת בי"ד – שוות, בהתאם למה שנאמר בקידושין (דף ל"א עמ' א') ששניהם שווים בכבוד והלכך הם שווים גם בזכויות. הגורם העיקרי והמכריע בשאלת החזקת הבנים הוא טובת הבנים ותקנתם, והדין הנ"ל בא ללמד לנו כלל, כי טובת הבנים דורשת שהבן פחות משש והבת לעולם ישארו אצל האם. אך אם יש נסיבות מיוחדות המצדיקות או מחייבות הסדר אחר, בידי ביה"ד להחליט על הסדר אשר אומנם סוטה מהכלל הנ"ל, אבל מתחשב עם טובת הבנים ותקנתם. וכן כתב הרמב"ן:

"ולעולם צריך לדקדק לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בי"ד בכל מקום שיש בו יותר תיקון ליתומים שבי"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תיקונם".

וכן כתב הרדב"ז:

"כללא דמילתא הכל תלוי בראות בי"ד באיזה מקום יותר תקנה לילד". (שו"ת הרדב"ז סי' קכ"ג; ושם סי' תכ"ט).

כלל גדול הוא בהלכה היהודית מדור דור, ויסוד מוסד הוא בבתי הדין בארץ ישראל כי כל שיקול והחלטה בנוגע לקביעת מקום החזקת הילדים חייב להתבסס על מה שהוא טוב יותר לילדים, כמו שהביא הרמ"א באבן העזר סי' פ"ב סעיף ז' בשם מהר"ם פאדוואה:

"דווקא שנראה לבי"ד שטוב לבת להיות עם אמה. אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהי' עמה."

כלל זה מתבסס על שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן שכתב בסוף סי' ל"ח:

"ולעולם צריך לדקדק בכלל הדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בי"ד בכל מקום ומקום שיש בו יותר תקון ליתומים, שבי"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תיקונם."

וכן הוא דעת הרא"ש בתשובות כלל פ"ב סי' ג' כשיטת הרמב"ן. והוא כלל גדול בהלכה ובפוסקים שונים כגון הרדב"ז בח"א סי' קנ"ו (פת"ש אבה"ז סי' פ"ב ס"ק ז') שכתב:

        "כללא דמלתא הכל תלוי בראות בי"ד באיזה מקום יש תקנה לילד יותר."

וכן פסק המבי"ט בח"ב סי' ס"ב:

"הדין בהלכה שהבת אצל אמה, אפי' נתרצית האם לתתן לאב, חייב להחזירן כשתרצה היא להחזירן לביתה. כי מה שאמרו הבת אצל אמה, לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתקון הבת שתלמד דרך נשים עם אמה."

ועיין בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סי' קכג) שכתב בתוך דבריו:

"אלא על כרחך יש לך לומר שחכמים דברו בתקנת הבת על הסתם. אמנם אם יראה בעין שתקנת הבת אינה להניחה אצל אמה ודאי ואין ספק בו שיש כח לבית דין לראו' על תקנתה.

וכללא דמלתא, כי כל זכות שאמרו ז"ל בדבורם הבת אצל האם לעולם לא אמרו כן לחוב לאחרים אלא במה שאין כופין אותה לדור אצל האחים ושאין האחים יכולים לומר אם את אצלנו יש לך מזונות כו', אלא שיתנו לה מזונות אפי' שהיא בבית אמה ובזכותה דברו לא בזכות האם, כמו שכתב הר"ן הלשון הנזכר לעיל, וכן בבן בזכות הבן דברו כמו שהוכיח המ"מ בלשון הגמ' בעירובין דאפי' בן שש בצוותא דאמא ניחא ליה, א"כ כל שירא' לאב או לאפטרו' שהוא חוב לבן או לבת להפרידה מן העיר הרשות בידם, ויכולי' לומר לאם מה שאמרו שהבת אצלך לא אמרו אלא בזכות הבת והנה אנו רואים שחוב הוא לה שתעמוד אצלך ותוליכנה מהעיר שאת' חב לנו ולה לא נתנו לך כח בזה."

דברי מהרשד"ם אלו הביאם הגאון רב יוסף שלום אלישיב זצ"ל בפס"ד (תשי"יח/936) כאבן יסוד להבנת טובת הילדים וביתר הרחבה (תשי"ח/157), והגדיר זאת הגר"א גולדשמידט זצ"ל בספרו עזר משפט (סי' כ"ח):

"אין הבן או הבת חפץ לזכויות אב או אם אין כאן זכויות לאב או לאם רק חובות ישנן…, והדברים ארוכים וכל בי"ד בהרכבו מגדיר יסוד זה במילותיו אך כולם לדבר אחד התכוונו, והם הם הדברים ביחס לבתי המשפט בהרכביהם השונים. לדוגמא, הליבה של טובת הילד היא זכותו של הילד כי תשמר בריאותו הגופנית והנפשית כי יסופקו כראוי צרכיו הנפשיים הגופנים והחומריים זו זכות יסוד הקנויה לכל בוגר כי לא יפגע לא בגופו ולא בנפשו וזו זכותו של הילד שאינו אלא איש קטן."

 עיין עוד בפד"ר א' עמ' 157:

"והסבר הדברים הוא, כי ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים אלא הלכות בטובת הילדים, אין הבן או הבת חפץ לזכויות אב או אם. אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות עליהם ישנן כאן, שמחויבים הם לגדל ולחנך את ילדיהם. ובבוא ביה"ד לקבוע בדבר מקומו של הילד, בדבר המגע בינו ובין הוריו, רק שיקול אחד נגד עיניו והוא, טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזו אופן תהיה, אבל זכויות אב ואם, זכויות כאלו לא קיימות כלל."

 בפסיקה של בתי המשפט הודגשה הגדרה התואמת את פסיקות בתי הדין הרבניים. לדוגמא בג"צ 5227/97 מיכל דוד נ' בית הדין הרבני הגדול:

"אכן, בסכסוך הנסב על מעמדו של קטין, טובתו של הקטין היא עמוד האש, היא עמוד הענן שיוליכנו הדרך. טובתו של הקטין היא שיקול העל, והיא שתכריע…

ודוק, בזכותו של הילד אנו מדברים – בזכותו העצמאית – ולא בזכותם של הוריו… זכותו של הילד עשויה לדחוק במקרים מסויימים את זכויותיהם של הוריו…"

יעויין שם במקורות נוספים שהובאו להגדרה זו.

העולה לדינא מכל המקורות הנ"ל הוא שטובת הילד היא טובתו בלבד, לא טובת אמו או אביו איננה קובעת בהכרח מהי טובת הקטין. בית הדין מחויב להכריע במקרה וההורים אינם מסכימים על דרך חינוכו של הקטין.

 ונחזור להכריע בעניין השאלה הראשונה.

הורים כאחראים לילדיהם

בית המשפט העליון (בע"מ 8219/21) קבע כי המשמורת איננה משליכה על שאלות מהותיות כשאלת הזרם החינוכי ונצטט:

"כל עוד מתמקד הוויכוח בשאלת מיקום הגן, יתכן שניתן היה, גם אם בדוחק, לטעון כי מדובר בהחלטה שהיא "טפלה ואינהרנטית לזכות המשמורת". ברם, מרגע שבו חל גם שינוי בזרם החינוך, ודאי שינוי דתי, הרי שמדובר בעניין עקרוני, הנתון להחלטה משותפת של שני ההורים."

כך נפסק בבג"ץ 181/68 פלורסהיים נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, (פ"ד כב(2) 723 (1968)):

"לגבי ענין משני וקל ערך הנוגע לחינוכו של קטין בבית ההורה המחזיק בילד, תהא זכות ההכרעה בידי אותו הורה. ההכרעה בענין כזה יכול שתהא טפלה לזכות החזקה. לא כן הוא לגבי ענין בעל חשיבות עקרונית, אם יקבל הילד חינוך דתי או אחר, אשר בו נתחלקו האפוטרופסים בדעותיהם. מה יהא הדין בענין כזה […] חינוכו של קטין ולימודיו ענין הם לשני האפוטרופסים לענות בו, וכמו שכבר אמרנו, מקום שאלה חלוקים בדעותיהם, על בית-המשפט לקבוע" (ההדגשה הוּספה – נ' ס').

בבע"מ (ירושלים) 170/99 סנדרה יצקן נ' דוד יצקן, נקבע שלהורה המשמורן אין זכות יחיד על כלל ענייני האפוטרופסות על הילדים וכי הענקת החזקה/המשמורת בילדים, לאחד ההורים, משמרת זכויות עודפות שנתונות לשני ההורים.

ב -בש"א (י-ם) 53342/04 לשכת ההוצל"פ ירושלים נ. ש.ש. ואח', קבע כב' השופט מרכוס שהמסקנה מתוך הוראות החוק היא שלאיש מההורים אין סמכות בלתי מוגבלת ובלעדית לקבוע איזה פעולות יעשה הקטין וכיצד תתנהל פעילותו החברתית והלימודית. משמע אין יתרון להורה המשמורן דווקא.

נושא החינוך, זהות המוסד וזרם החינוך, כמו גם מיקום המוסד החינוכי לא הוצאו מסמכות ההורה הלא משמורן והוא מוסמך, אם ירצה, להודיע להורה המשמורן, מה רמת ההתייעצות שהוא דורש ומה הפעילויות המקובלות עליו, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת העלות. יכול גם הורה להודיע כי הוא סומך על הצד השני ונותן לו את זכות ההחלטה, אך כל עוד לא נאמר אחרת – סוגיות הקשורות בחינוך ילדים הינן בסמכות ההורים שניהם.

לעניין השאלה השניה – למי הסמכות להחליט על מקום הלימודים ?

בסעיפים 14,15,17 24-25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נקבע:

14.   ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים.

15.   אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו.

…

17. באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין.

…

24. היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין, ומשאושר, דינו – לכל ענין זולת ערעור – כדין החלטת בית המשפט.

מיום 3.4.2005

תיקון מס' 13

ס"ח תשס"ה מס 1993 מיום 3.4.2005 עמ' 274 (ה"ח 63)

 24. היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו ובין שעדיין קיימים בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין, ומשאושר, דינו – לכל ענין זולת ערעור – כדין החלטת בית המשפט.

25. לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.

מלשון החוק עולה כי שני ההורים הם האפוטרופוסים של הקטין ועליהם לדאוג לכל צרכי הקטין הכוללים בין השאר את חינוכו ולימודו של הקטין. השיקול של שני ההורים צריך להיות לדאוג לטובת הקטין (סעיף 17). לאחר שהצדדים התגרשו, אם הצדדים הגיעו להסכם מי יחזיק בילד, עליהם להביא את ההסכם שהגיעו אליו לאישור בית המשפט שיאשר את ההסכם אם נוכח שהוא לטובת הקטין. במקרה ואין הסכמה בין ההורים בית המשפט יכריע בעניינו של הקטין.

הכרעת הדין

לאחר העיון במעשיה של האם עולה כי בקשתה נובעת מטובתה האישית, ולא מראיית טובת הקטינה. ההורים נישאו והתגרשו כבני זוג חרדים. ההורים גרו לאחר הגירושין בסמיכות אחד לשני.

האם העתיקה את מקום מגוריה מבלי לגלות לאב לאן היא עוברת, ומבלי שדאגה לקבוע הסדרי שהות אחרים עם האב. האם ידעה שלאב יש מחלת עיניים קשה והוא מאוד מוגבל בראייתו, כך שאם ייקבעו הסדרי שהות במקום אחר יהיה לאב קושי גדול לקיימם עקב מחלת העיניים שלו הגורמת לו קשיי ניידות. יש לציין, כי האב מקבל קצבת נכות עקב מחלתו.

בנוסף לאמור לעיל היא רשמה את הבת לגן בלי אישור האב. כידוע, אי אפשר לרשום קטינה שהוריה גרושים ללא חתימת שני ההורים. מעשה לא חוקי זה טעון בירור משפטי.

כך כותבת האם בבקשתה לבית הדין מתאריך 06.02.2022:

"שיניתי את אורח חיי בשנים האחרונות, אך עשיתי זאת לאחר תהליך פנימי עמוק ובהדרגה גדולה. בחרתי את מקום מגורינו בצורה מודעת ומושכלת, אשר הזמן גם הוכיח אותו כמוצלח. ואני משקיעה באופן קבוע מחשבה ומשאבים רבים כדי לייצר לנו קרקע יציבה, בטוחה…

אני תקווה ואמונה גדולה שבית הדין יראה בצרכיה הרגשיים של הילדה את החשיבות הגבוהה להתפתחותה האישית הבריאה. ולאחר שהיא תגדל כראוי ותתבגר, היא תעשה כבר את בחירותיה הדתיות עם כלים חזקים ובסיס איתן…"

מאידך גיסא כתב האב בתאריך 07.02.2022:

"שוב אציין ואבקש מבית הדין הנכבד להתחשב בביתי [א' ב'] שטובתה ללמוד בבית ספר דתי ולקבל כלים חינוכיים כפי שמקבלים שאר ילדי ואחיה מצד האם, שתוכל להשתלב במשפחתה הקרובה והמורחבת…"

יצוין כי זו לא הפעם הראשונה בה מתעוררות תהיות לא קטנות במעשיה החד צדדים של האם. ולדוגמה, בתאריך 09.06.2021 הגיש האב בקשה לשינוי הסדרי ראיה, אך בבקשה כתב לביה"ד שהאם יוצרת ניכור כלפי האב וסיכם כדלהלן:

• לשנות את הסדרי הראיה -אשר מתקיימים אחת לשבועיים- מיום חמישי עד מוצ"ש או לחילופין מיום שישי עד מוצ"ש.
• לשנות את הסדרי הראיה אשר מתקיימים אחת לשבועיים מאחר הגן מיום שלישי ליום חמישי.
• להתרות באם להפסיק לאלתר את מעשי הניכור כלפי האב ובתם הקטינה. 
• להטיל קנס כספי על סך 500 ש"ח בהפרת אי קיום הסדרי ראייה.
• לקנוס את האם בקנס כספי על סך 2,000 ש"ח על אי ציות חוזר ונשנה להחלטת בית הדין לקרוא לקטינה בשם משפחתה של אביה.

לסיכום, עולה כי האם פעלה באופן חד צדדי בהעתקת מקום המגורים וברישום הילדה לגן חילוני ללא הסכמת האב. לאחר פעולות חד צדדיות שהיא עשתה לטובתה, לאחר שהחליטה לנהל אורח חיים חילוני, היא סבורה, שזוהי גם טובת הבת לנהל אורח חיים כמוה. לאחר שהאם פעלה באופן חד צדדי ולמרות שהיא התחייבה לרשום את הבת לבי"ס ממ"ד, היא מבקשת לקבל החלטה על פי רצונה ועפ"י מעשיה שנעשו שלא בהסכמה. 

בית הדין לא יענה לבקשה זו. ההחלטה תינתן רק לאחר שיבחן מהי טובת הקטינה. עליו לבחון את הדבר בהיבט רחב יותר. בית הדין אינו קובע את החלטתו על פי השאלה מי מנהל אורח חיים דתי או שאינו דתי, אלא אך ורק לאחר עיון בטובת הילדה.

העתקת מקום המגורים למרחק שהאב יתקשה להגיע אליו בשל מצבו הרפואי, מעלים תהייה, האם אין פניה של האם אף אם אינה פועלת במכוון לכך, לריחוק הקטינה מהאב.

בית הדין בהחלטתו סבור כי טובת הילד איננה טובת האם אלא טובת הילדה היא לצורך גידולה הנפשי הבריא בקשר טוב עם שני הוריה. האם מתעלמת במעשיה מטובת הילדה בקשר טוב במפגשים קבועים ויציבים עם האב.

כאמור לעיל שני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של הקטינה. האב מנהל אורח חיים דתי, אם כי יש לציין כי הוא חי עם אישה כבר 4 שנים ללא קידושין דבר המנוגד להלכה, אך בית הדין כאמור לעיל לא מתחשב בשאלה הדתית בקביעת טובת הילד. לאב יש שני ילדים מנישואיו הקודמים המתחנכים במוסדות לימוד חרדים/דתיים, והוא מעוניין שהבת תשתלב ותכיר את האחים שלה ותשתלב במשפחתו. (גם לאם יש שני ילדים מנישואיה הראשונים המתחנכים במוסדות לימוד חרדים/דתיים והם מגיעים לאם להסדרי שהות, אם הבת תלמד בבית ספר ממ"ד זה יכול לגרום לקשר טוב עם האחים של הבת מצד האם).

כך פסק ביה"ד הגדול בתיק מספר 970523/9:

"הדבר בולט ביותר בענייני ילדים קטינים שבהם אמת המידה היחידה האמורה לקבוע את המשמורת, החינוך וכל הקשור לכך היא אך ורק "טובת הילד". העובדה שפלוני ופלונית הם אביו ואמו של הילד עדיין אינה הופכת אותם למבינים את טובת הילד, בוודאי לא במקום שיש ביניהם חילוקי דעות. ולפיכך גם אין בכוחם להחליט, בהסכמה, על מתווה מסוים שהם הגיעו אליו בנושא זה, וכן הם אינם יכולים להעביר לידי בורר את שאלת "טובת הילד".

לפנינו זוג הורים שהיו בעבר חרדים כיום האם חילונית והאב דתי. בית הדין סבור שבית ספר ממלכתי דתי מהווה פשרה בין אורח החיים של ההורים, בית ספר כזה מקבל ילדים גם מבתים שאינם דתיים, בית הספר אינו כופה על התלמידים אורח חיים דתי ואינו מתערב באורח החיים שלהם לאחר שעות הלימוד. בית ספר זה מעשיר את הילדים במורשת ישראל ומעניק להם ידע על מסורת ישראל, לימוד בבית ספר ממ"ד לא יפריע לבת שגרה לגור במושב חילוני, ומאידך גיסא יתרום לקיום הסדרי שהות טובים ומעשירים עם האב החיוניים להתפתחותה ולבריאותה הנפשית של הבת.

מקרה דומה מצאנו פסקי דין רבניים (המאגר המקוון פס"ד כ"ו) של בית הדין הגדול:  

" …נקיש את האמור באותה פרשה לנסיבות המקרה דנן – תוך עריכת כל ההבחנות הראויות, ואכן ישנן כאלו. הורי הילדה נישאו מתוך מגמה חד משמעית להשתית את ביתם על אורח חיים חרדי. כשהם התגרשו הם היו חרדים. הם הסכימו שנושא החינוך ידון בבית הדין הדתי. האם היא זו ששינתה את אורחות חייה, והיא המבקשת "להמיר" את אורח החיים הדתי – חרדי של הבת לאורח חיים חילוני. הבת עצמה, שהינה כבת שבע שנים, אינה מסוגלת להביע דעה באשר לאפשרות המועדפת עליה

על אף שהאם היתה מודעת היטב למחלוקת בדבר מסגרת החינוך בה יש לחנך את הבת, ותוך כדי מהלך הדיונים בבית הדין – ובניגוד לצו של בית הדין – היא עשתה דין לעצמה, ורשמה את הבת למסגרת חינוך חילונית. בכך היא פעלה בניגוד לחוק, אשר דורש הסכמת שני ההורים באשר לחינוך, או הכרעה של בית הדין או בית המשפט כאשר יש מחלוקת. "נטילת החוק לידיים" בהקשר לילדים, משמעה חוסר מודעות באשר לטובת הילד. עשיית דין עצמית בהקשר זה הינה פסולה במיוחד. משמעה, קביעת עובדות בשטח אשר הזהירות והרגישות יפים להם. היא עלולה להביא לפגיעה קשה ולעתים אנושה בקשר שיש בין הילד לבין ההורה הלא – משמורן. לא ניתן להסכין עם כך."

בפסק דין של ביה"ד הגדול 1278426/1 דן בהגדרת ביה"ס הממלכתי דתי וז"ל:

"כמו כן ידוע שמשפחות רבות שאינם מקפידות על שמירת מצוות שולחות את ילדיהם ללמוד בחינוך הממלכתי דתי, ולמרות התנהלותם של ההורים, ובעקבותיהם הילדים, באורח חיים של אי שמירת מצוות בחיי היום יום, מערכת החינוך הממלכתי דתי לא מכתיבה (או מדויק יותר אינה יכולה חוקית להכתיב) לבאים בשעריה באיזה אורח חיים יתנהגו מחוץ לשערי בית הספר. הסיבות שהורים שכאלה שולחים ילדיהם למוסדות הממלכתיים דתיים הן לפעמים כדי שילדיהם יינקו מעט מן המעיין של 'ישראל סבא', ויקבלו שמץ מהמסורת והמורשת הנהוגה בעם ישראל מזה אלפי שנים, ולפעמים מתוך חוסר הזדהות עם המגמות וההשקפות החינוכיות המועברות ומוטמעות בבית הספר הממלכתי. מסתבר, שהלימוד במוסדות הממלכתי דתי ללא הנהגת הבית בקיום שמירת מצוות מועיל לילד לכל היותר שלא יהיה בור ולא מנותק ממורשתנו, דבר שאולי בעתיד ייתן לו את יכולת הבחירה לאן תלך דרכו, ואף אם לא כן, יגיע למצבם של שניים מהבנים של ההגדה: ה'תם' השואל 'מה זאת'? וזה ש'אינו יודע לשאול'. הלימוד במוסדות הממלכתי דתי יכול להועיל לו לדעת מי הם שלושת האבות ומי הן ארבעת האימהות, מה הם חמישה חומשי תורה (אף ללא ידיעה מה כתוב בהם) ומה הם שישה סדרי משנה, מהי קריאת שמע ומהי תפילה, דבר שאיננו יודעים אם ניתן להיאמר על הלומדים במוסדות החינוך הממלכתי.

לימוד במוסדות חינוך ממלכתיים דתיים לא מטיל חובות על שמירת מצוות על הורי הילד והילד, אך מכריח אותו להתנהג בכבוד לערכי 'ישראל סבא' בתוככי בית הספר, דרישות מינימליות של חבישת כיפה ולבישת ציצית בהגיעו למוסד החינוכי אף על פי שאביו אינו עושה כן. בחלק מהמוסדות אף אין מוטלת חובה על הבנות של לבישת חצאית או שמלה ומאפשרים לבישת מכנסיים, ובתנאי שהדבר לא יהיה פרובקטיבי (כך כנראה נהוג לפי תקנון בית הספר בו למדו הילדים).

כן פסק בית הדין  האזורי תל אביב (תיק 366039/4):

"גם מבחינה עניינית, לו היינו צריכים להכריע בעניין זה ללא הסכם, נראה שהחינוך הממ"ד הינו פתרון מתאים למקרה זה של ניגוד קיצוני בין השקפות ההורים, זרם חינוך זה הינו פתוח, ומתאים עצמו גם למשפחות חילוניות או מעורבות, והילד יוכל למצוא את מקומו, ובנוסף לכך הדבר יתרום לכך שצורת חינוכו לא תהא מנוכרת למי מההורים. יש לזכור שאף שהאם היא המשמורנית, טובת הילד הינה שיהא לו חיבור טוב גם עם אביו, וכאמור דרך  החינוך הממ"ד היא הפתרון הסביר. לכן בענייננו, רצונה של האם בחינוך חילוני לילד אינו משקף דאגה לטובת הילד, כי אם דאגה לנוחיותה האישית בלבד. שאלת הקונפליקט הדתי תלויה במידה רבה ברצונו של ההורה המשמורן וברגשותיו, ועל האם לתת את הדעת לכך שהילד לא יפגע, בוודאי אין זה המצב האידאלי, אך עצם העובדה שהבן נתון בין שני הורים עם ניגוד דתי אינו מצב רצוי, ובנסיבות העניין זהו הפתרון המיטבי, בבחינת הרע במיעוטו.

פס"ד של השופט זמיר (בת.מ.א 3421/87 יחזקאלי נגד יחזקאלי) המתאים לנידון דידן וכדלהלן:

"העובדה שהיא לומדת בבית ספר ממ"ד, וידוע הדבר שבית ספר כזה אינו מקנה חינוך דתי קיצוני, מאפשרת לה ותאפשר לה גם בעתיד להבין ולמצוא את הדרך הנכונה ואת שביל הביניים כדי שתוכל להלך בהם נכונה, ולנהוג יחד עם האם ועם האב עם כל אחד בנפרד בדרך שהתווה לה כל הורה".

ובמשלים הם הדברים של השופט שוחט שהזכרנו לעיל בדברינו.

וכאן המקום להוסיף מה שכתב ביהמ"ש (תמ"ש 079187/98) בנידון דומה לנידון שבפנינו, באם שנהייתה חרדית והאב נשאר חילוני, שהסכימו שבנותיהם ילמדו בביה"ס תורני דתי וניתן על כך פס"ד, האם שהתחזקה יותר נישאה לחרדי מובהק ביקשה להעביר את הבנות לביה"ס בית יעקב (חרדי יותר), הבנות אוהבות את אביהן ונמצאות בקשר טוב עמו, שבא לידי ביטוי גם ע"י הסדרי שהות משמעותיים כוללים חגים וחופשות, מ"מ אף שאמם היא המשמורן ועיקר שהותם אצלה, הבעל מתנגד שהבנות יעברו לביה"ס בית יעקב כרצונה של האמא, וכמובן נימוקיהם הושמעו ונכתבו וכל צד טוען לצדקת דרכו וטיעוניו (מקרה זהה במהות למקרה שבפנינו).

ביהמ"ש כתב:

"אין ספק שטובת הבנות מחייבת שימשך הקשר הטוב הקיים ביניהם ובין האב ימשך, על מנת לשמור על קשר זה בלי לפגוע בו או לכרסם בו, יש להשאיר את הבנות במסגרת החינוכית בה הן מתחנכות כעת ולא להעבירן למסגרת חינוכית סגורה יותר… ככלל ניתן לומר שבהחלטה זו יש כדי לאזן בין רצון האם והבנות להתחנך בבי"ס חרדי ולחיות אורח חיים חרדי כדברי אימן, לבן החשש מפני פגיעה בקשר בינן לבין אביהן החילוני שאינו שומר מצווות."

בנוסף ביהמ"ש הטיח דברי ביקורת על מנהלת ביה"ס בית יעקב, על עצם קבלת הילדה לבית ספרם, למרות שמדובר בהורים גרושים שהאב הוא חילוני גמור, ללא מעורבות של האב והתעלמות ביה"ס מקיומו של האב הביולוגי, שלמראית עין נראה שאין חשיבות לדברי האב הביולוגי ( ביקורת זו נכונה במקצת גם בענייננו). ותשובתה של המנהלת הייתה, בטוחה הייתי שהאב שותף באופן טבעי והבהירה: "כי הקשרים עם ההורה הביולוגי הן בחשיבות עליונה למען התפתחותו וגידולו התקין של הילד". 

וסיכם שם ביהמ"ש:

"בנסיבותינו אנו, עדיף שהבנות תמשכנה ללמוד בבית הספר… המאפשר להן ללמוד במסגרת חינוך חרדית מחד והמשדר להן פתיחות גם כלפי חילוניים ודתיים אחרים, היא שביל הביניים שעל הבנות להלך בו."

אלו תורף הדברים בנידון הנ"ל והבאנו אותם כמעט במלואן, מכיוון שיפים ונכונים הדברים גם למקרה שבפנינו ורב הדמיון בין המקרים, וראה בנידון דומה החלטת ביהמ"ש העליון (בע"א 238/88 יחזקאלי נגד יחזקאלי שאישר את החלטת ביהמ"ש המחוזי בת.מ.א. 3421/87) שכתב:

"לפיה תמשיך ביתם של הצדדים ללמוד בבי"ס ממ"ד ולא תעבור לבי"ס חילוני, כשביל ביניים במצב בו אחד ההורים דתי וההורה השני חילוני…"

יש לציין כי גם בג"צ 7098/05 בערעור נגד ביה"ד הגדול, אישר את פסה"ד שנתן ביה"ד הגדול בנדון אב חרדי (חוזר בתשובה) ואם חילונית שהילד במשמורתה, שהסכימו בהסכם גירושין שהילד ילמד בביה"ס חרדי –דתי והאם ביקשה לשלב את בנה בגן חילוני, וביה"ד הרבני מצא את שביל הזהב וקבע שהילד ילמד בבי"ס ממ"ד, ובג"צ אישר החלטה זו.

בסיום, ביה"ד סבור כי ראוי להביא מדברי ביה"ד הגדול פס"ד רבניים במאגר המקוון, פס"ד כ"ו:

"טרם נכלה דברינו, הננו פונים אל האם בקריאה להתעלות מעל פני הרצונות והמאוויים האישיים שלה, ולדבוק במילוי הצרכים החיוניים של הבת. כבר נפסקה הלכה כי הבת אצל אמה לעולם, והוסברה ההלכה: "דמאלפה לה צניעות ודרך ארץ" (ב"ח לטואה"ע סוף סי' פ"ב). הלכה זו קיימת כל עוד דואגת האם לטובתה של הבת. כחלק מחובת החינוך המוטלת על האם, עליה לדאוג לכך שהבת תשמור על קשר הדוק עם האב. במקרה זה עוברת הדרך לכך בחינוך הדתי. דרכה של הבת שהיא קרובה לאם, דביקה בה, מושפעת ממנה ורואה בה דוגמא ומופת. לא טובה היא ההנהגה אשר בה מעבירים לבת מסר שלילי באשר לקשר שלה עם אביה. אם טובה תחנך את בתה לכבד את אורח החיים של האב. אם טובה תתחשב בצורך להתפשר באשר להשקפת העולם שלה, כאשר הדבר מתנגש עם צרכיה של הבת, במיוחד כשאין מדובר בדבר שהנשמה תלויה בו. במקרה דנן האב התפשר. כך נאה וכך יאה. ראוי שגם האם תלך בדרך זו. עליה לגלות רוחב לב ונדיבות. מקווים אנו, כי דברינו היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב."

לאור כל האמור לעיל בית הדין פוסק: 

ביה"ד דוחה את בקשתה של האם כאמור בהחלטת בית הדין מתאריך 15.02.2022. על האם לרשום את הבת לשנת הלימודים תשפ"ג לבית ספר ממלכתי דתי.

החלטה זו מתבססת אך ורק על טובת הבת ולא בגלל שיקול של העדפת חינוך דתי על פני חינוך חילוני.

הרב צבי בירנבאום – אב"ד

מצטרפים למסקנות.

הרב אריה אוריאל                           הרב נפתלי הייזלר

ניתן ביום כ"ט באדר א' התשפ"ב (02/03/2022).

הרב צבי בירנבאום – אב"ד                 הרב אריה אוריאל                          הרב נפתלי הייזלר

הפוסט מקום לימוד – שיקולי טובת הילד אל מול טובת ההורים הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפני בית הדין ערעורה של האם על החלטת בית הדין האזורי הדוחה את בקשתה לביטול צווי עיכוב הנסיעה שהוצאו נגד הילדים ללא קבלת ערבות מתאימה ואמיתית שתבטיח שהילדים יחזרו ארצה ותמנע מהאם את העברת והברחת הילדים לאיטליה על מנת שלא להחזירם, כפי שהצהירה שבכוונתה לעשות כשהגישה את תביעותיה באיטליה, כנגד המשיב, כבעל – תביעה לפירוד אזרחי, וכאב – תביעה למזונות הילדים.

בית הדין נימק את החלטתו בשלושה נימוקים:

א.       התנהלות האישה – האם מראשית ההליך מראה כי היא מנסה לשוב לאיטליה, כפי שהיא עצמה הצהירה בפני בית המשפט באיטליה. האישה לא כיבדה את ההליך המתנהל לפנינו וממשיכה בהליכי משפט באיטליה. ראה בעניין זה פסק דין בנושא הפורום הנאות ופסק דין לחיוב בגט.

ב.       לא חל כל שינוי בנסיבות שבעטיין הוצאו צווי העיכוב, והחשש כי לא ישובו ארצה נותר כשהיה.

ג.       ערבות בסך 25,000 ש"ח [שהוצעה] לחזרת ארבעה אנשים אינה מקובלת. לסבר את האוזן – בתיק אחר המתנהל לפנינו נדרשה ערבות בת מאות אלפי שקלים לחזרת אדם אחד.

בית דיננו כבר קבע בערעור קודם, שמחד גיסא צדק בית הדין קמא שהפורום הנאות לדון בעניינם של הצדדים הוא הערכאות השיפוטיות בישראל. ובית הדין מוסמך לדון בגרושין ובכרוך לגרושין.

אומנם בענין הצו שנתן בית הדין האזורי שעל המערערת לפעול מיידית לסגירת התביעה ולביטול ההליך בבית המשפט באיטליה קיבלנו את ערעור האישה וקבענו שצו זה מיותר ואין בו צורך בנסיבות המקרה ושמשכך בית הדין אינו צריך לאסור על המערערת להגיש תביעות במקומות כאלה או אחרים, או להורות לה לסגור תיקים. לדעתנו, צווים אלה שמורים למקרים קיצוניים, ולא למקרה דנן.

עם זאת, אף שביטלנו את הצו שהורה למערערת למחוק את תביעותיה באיטליה, על כל פנים המשך התנהלותה המשפטית בפני הערכאות באיטליה מורה לכאורה שהמערערת אינה מקבלת ומכבדת את החלטת בית הדין וממשיכה לפעול כראות עיניה.

אכן התנהלות שכזו אינה הפרה של החלטת בית הדין מצד האם, לאור החלטתנו. וכמו כן הכרעת בית הדין אינה יכולה לפגוע בסמכותה של ערכאה שיפוטית במדינה אחרת לפעול כראות עיניה, שהרי דוקטרינת הפורום הנאות היא לעניין קביעת הסמכות של הערכאה שקבעה שהדיון לפניה הוא הפורום הנאות, אך אין בה שלילת סמכות מערכאת חוץ, ואין היא דומה לדוקטרינת כיבוד הערכאות הנוהגת בין ערכאות שונות במדינת ישראל, המורה לערכאה אחת לכבד ערכאה אחרת ולהימנע מלדון ולשיטה אחרת אף מונעת מערכאה אחרת לדון במה שנידון בחברתה, והארכנו בזה במקום אחר ואין כאן מקומו.

 עם זאת התנהלות המערערת מובילה גם להנחה – השערה שכשתוכל המערערת למסמס את סמכות הערכאות השיפוטיות בישראל, סביר שתעשה כן.

בדיון שנערך לפנינו הודתה באת כוח המערערת שהתנאי להקניית סמכות לבית המשפט באיטליה במזונות הילדים, תלויה בשהותם של הילדים באיטליה בפועל. משכך, איננו יכולים לדחות את ההנחה שחלק ממטרת המערערת בתביעתה לביטול עיכוב היציאה היא הברחת הילדים לאיטליה, הברחה שתאפשר לה פתיחת הליכים בעניינים שבהם היא חפצה, מחד גיסא, ומניעת הקשר של הילדים עם אביהם, מאידך גיסא.

כמו כן אין ספק שהמערערת לא מוכנה (ולטענתה לא יכולה) להעמיד ערובה אמינה ויעילה, שתבטיח את חזרת הילדים לארץ ומניעת הברחתם מהאב. הערובה שהציעה המערערת לגבי התחייבות דודתה אינה יעילה ואינה אמינה, ואם אכן הדודה, שלדברי המבקשת מוכנה שיוצא צו עיכוב יציאה כנגדה, מאמינה שהמערערת מתכוננת להחזיר את הילדים לארץ, היה ניתן להעמיד ערובה מתאימה על ידה. בית דיננו ניסה להציע הצעת פשרה שלפיה יצאו בכל פעם בנפרד שני ילדים, כדי לאפשר לילדים לעזוב את הארץ לביקור באיטליה ולהיפגש עם משפחת האם, אך המערערת דחתה הצעה זו והציעה הצעה אחרת שעיקרה עזיבת כל הילדים יחד את הארץ.

סוף דבר, בית הדין האזורי, בהחלטתו, דרש ערובה אמינה, ערובה שלא הועמדה על ידי המערערת.

נוסיף ונאמר: ככלל אין דרכה של ערכאתנו, ערכאת הערעור, להתערב בשיקול הדעת של בית הדין האזורי, המכיר ומעורה בפרטי התיק, והחלטתו היא התנהלות הגיונית וסבירה בנסיבות העניין. ולבד מזאת אין אנחנו יכולים להימנע מלומר גם שטיעוני המערערת לפנינו והתנגדותה להציע ערובה אמינה מורים שחששו של בית הדין וחשדו אינו בהכרח חשש מופרך (ועיין תרגום אונקלוס לשמות פרק י' פסוק י).

מסקנות והוראות

לאור האמור:

א.         בית הדין דוחה את הערעור וקובע שאין מקום להתערב בהחלטת בית דין קמא.

ב.         אם ברצון האם לבטל את עיכוב היציאה שהוטל על הילדים, עליה להציע לבית הדין האזורי ערובות אמינות על פי שיקול דעתו, שיבטיחו את החזרת הילדים לישראל.

ג.         הערובה שהפקידה האם כתנאי לשמיעת ערעורה תועבר לאב כהוצאות משפט.

ד.         המזכירות תסגור את התיק.

ה.         ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"א באדר א' התשפ"ב (22.2.2022).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                           הרב מיכאל עמוס

הפוסט מניעת יציאת קטינים את הארץ כשיש יסוד לחשש שמטרתה הברחתם לשם ניתוק מהאב והשגת יתרונות משפטיים בחו"ל הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

התיק נשוא ענייננו, בירור יהדות, שנפתח בהוראת בית הדין, אינו עוד תיק כשאר תיקי בירור יהדות הקיימים בבית הדין, הנפתחים בדרך כלל על ידי המבקשים לברר ולאשר את יהדותם.

במקרה שלפנינו נסיבות פתיחת התיק הם להיפך, התיק נפתח כדי לברר את אי יהדותו של האיש, זאת לאור טענותיו של האיש שאינו יהודי, על אף שהוא ואימו ואחיו רשומים כיהודים. הרבנות הראשית לישראל אף חיתנה את האיש ואת אחיו עם יהודיות כשרות בחופה וקידושין כדמו"י, ואף נולדו ילדים מנישואין אלו, אולם לדברי הנתבע וכן לדברי אימו הוא אינו יהודי, כך שהנישואין בטלין ומבוטלים מעיקרא.

התובעת – אשתו הכשרה (בת כהן) של הנתבע-המבקש – נבעלה ללא יודעין לגוי, וילדיו אינם מתייחסים אחריו (ומשכך, כן גם נשותיהם של שני אחיו של האיש נבעלו ללא יודעין לגוי וילדיהם אינם מתייחסין אחרי האב).

תיק זה מחדד שוב את הזהירות היתרה, המדודה והמפוקחת הדרושה לכל העוסקים בענייני בירורי יהדות, כולל רשויות הממשלה, בחקירה ודרישה ובחיפוש אחר חיפוש בכל קביעה בעניין יהדות, בוודאי לעוסקים במלאכת הקודש, מתן היתר נישואין ורישום נישואין וכניסה לכרם ישראל. כפי שיוכח, הוכנסו שלושה אחים נוכריים שאינם יהודים לכרם בית ישראל, והתחתנו על ידי הרבנות ליהודיות כשרות (!) בהסתמכות על אישור יהדות בטעות שניתן בזמנו לאחד מהם לצורך ביצוע ברית מילה בלבד. ואולם, הרבנות הסתמכה על אישור זה ואף חיתנה אותם, ורק בתוך כדי ויכוח בסמכות בית הדין בתביעות שבין התובעת והנתבע, התגלה הדבר שהנתבע, אימו ואחיו אינם יהודים, וכפי שנרחיב להלן.

רקע והליכים

התובעת והנתבע – הרשומים יהודים, תושבי הארץ ואזרחיה – נישאו כדמו"י ביום כ"א בכסלו תשס"ו (22/12/2005), מנישואיהם אלו נולדו להם שלוש בנות קטינות: [א'], [ב'] ו-[ג'].

ביום 25/06/2020 הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט, וביום 02/11/2020 הגישה האישה לבית הדין תביעת גירושין וכתובה, ואליהם כרכה האישה את סוגיית משמורת הקטינים, ותבעה משמורת על הקטינות לרבות אפוטרופסות עליהם.

כחודשיים לאחר פתיחת התיק על ידי האישה בבית הדין, הלך האיש ופתח תיק בבית המשפט, ובו תבע משמורת על הקטינות. אולם לאחר קבלת תגובת האישה, קבע בית המשפט שלאור כיבוד הערכאות הסמכות לדון בתובענה בעניין משמורת הקטינות נתונה לבית הדין הרבני, והורה על מחיקת תביעת האיש על הסף וסגירת התיק ואף פסק הוצאות על האיש.

בינתיים הגישה האישה בקשה בהולה לבית הדין למתן משמורת זמנית לאישה, בית הדין העביר את הבקשה לתגובת האיש, ובתגובה לבקשה זו טען האיש טענה מקדמית, לפיה לבית הדין הרבני אין כלל סמכות עניינית לדון בענייני הצדדים, שכן האיש אינו יהודי! האיש ביקש מבית הדין להורות לו כיצד עליו לפעול כדי לברר את אי יהדותו.

להלן העתק תגובת האיש (בתיק הגירושין מתאריך 07/02/2021):

טענה מקדמית – חוסר סמכות עניינית

1. לבית הדין הרבני אין סמכות עניינית לדון בענייני הצדדים, שכן הנתבע-המבקש אינו יהודי.

כאשר הנתבע-המבקש הגיע עם משפחתו ארצה, בגיל 15, נרשם כיהודי. הנתבע-המבקש לא יודע על בסיס אילו מסמכים נרשם כיהודי, אך מעולם לא פקפק בכך.

לפני כשנה, כאשר אימו של הנתבע-המבקש עזבה את הארץ, התוודתה בפניו כי היא אינה יהודייה. ולפיכך, גם הוא אינו יהודי. האם שלחה למשיב תעודת לידה מקורית יהודית.

משיחה עם האם עלה כי האם פחדה שיתנכלו למשפחה בגלל יהדותם, ולכן דאגה לרשום את כולם כיהודים. הנתבע-המבקש פחד להעלות את העניין פן הדבר יפגע בבנות.

משהמבקשת הגישה תביעות ועליו להצהיר אמת הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בבית הדין הרבני, אין הנתבע-המבקש מוכן להמשיך בשקר הזה ומצהיר בזאת את האמת – כי אינו יהודי.

בטרם ייתן בית הרבני הנכבד החלטה לגופו של עניין בכל אחת מהתביעות/בקשות שהוגשו, יש לברר את יהדותו של הנתבע-המבקש ולקבוע האם יש לבית הדין סמכות לדון בתיק הקשור לצדדים.

מצ"ב צילום של תעודת הלידה המקרוית של הנתבע-המבקש וכן תרגום נוטריוני […].

בית הדין הנכבד מתבקש להורות למשיב כיצד עליו לפעול על מנת לעשות בירור יהדותו כאמור. האם בפני מותב נכבד זה או ברבנות שם נרשם כיהודי.

האיש צירף לתגובתו צילום של תעודת הלידה המקורית שלו, וכן תרגום נוטריוני של תעודת הלידה – תרגום מרוסית ואוקראינית לעברית, ולפיו אביו [א' ל'] רשום יהודי בסעיף הלאום שלו, ואימו [ל' ס'] רשומה רוסייה בסעיף הלאום שלה.

בהתאם לבקשת האיש ניתנה החלטה על ידי בית הדין ביום ב' באדר התשפ"א (14/02/2021):

א. לאחר עיון בבקשות ותגובות שהגישו הצדדים קובע בית הדין כדלהלן:

ב. בהתאם לבקשת הנתבע בית הדין מורה למזכירות לפתוח תיק בירור יהדות לנתבע, יש לקבוע מועד לדיון בהקדם ולזמן את הנתבע לדיון, על הנתבע להביא לדיון זה את כל ראיותיו לטענתו שאינו יהודי.

ג. בשלב זה ומאחר שהנתבע רשום כיהודי, בית הדין קובע כי הסמכות בתיקים נשואי הכותרת נתונה לבית הדין הרבני.

ד. בנסיבות התיק על המזכירות להכין צו תסקיר לרשויות הרווחה בעניין משמורתם של הקטינים והסדרי השהות שלהם עם ההורים.

ה. בשלב זה המשמורת תהיה של האם, והסדרי השהות עם האב יתקיימו כפי שהתקיימו עד החודש האחרון.

ו. האישה תגיב תוך 7 ימים על האמור בתגובת האיש בעניין שהות הבנות עם האיש בחודש האחרון.

בהתאם להחלטה פתחה המזכירות את התיק נשוא הכותרת – בירור יהדות. נקבע מועד לדיון, ובהמשך התבטל בשל נסיבות חריגות של אחד מדייני ההרכב, וניתנה החלטה כי בפתח מועד הדיון שנקבע בתיק הגירושין ידון בית הדין תחילה בתיק בירור היהדות של הנתבע – בנפרד מן התובעת ובא-כוחה וללא נוכחותם. בהתאם לתוצאות הבירור, וביתרת הזמן שתיוותר, ידון בית הדין בתיק הגירושין והכרוך לו.

להלן העתק מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום ח' בסיון התשפ"א (19/05/2021):

המבקש עונה לשאלות בית הדין: אני נולדתי בברה"מ, בעיר [ח'].

נולדתי ביום 07/08/1975. עליתי לארץ ביום 03/91. עלו איתי לארץ ההורים ושני אחים. אני לא יודע במסגרת איזה סעיף בחוק השבות. באותו זמן הייתי בן 14.

בית הדין: אתה רשום במרשם האוכלוסין כיהודי.

המבקש: זה מה שרשום.

בית הדין: גם אימא שלך רשומה יהודייה?

המבקש: אני לא יודע איך אימא שלי רשומה.

בית הדין: אבא שלך רשום כיהודי?

המבקש: אני לא יודע איך אבא שלי רשום.

בית הדין: כמה אחים ואחיות יש לך?

המבקש: שני אחים. אחי בגיל 46, ואחי הגדול בגיל 49. אני בן 46.

בית הדין: הם נשואים?

המבקש: כן.

בית הדין: נשואים ליהודיות?

המבקש: הם נשואים לנשים שלהם.

בית הדין: איפה הם נישאו, בארץ?

המבקש: ב[…].

בית הדין: ברבנות העיר […]?

המבקש: כן.

בית הדין: מישהו עבר גיור?

המבקש: לא.

בית הדין: וההורים שלך התחנו בברה"מ?

המבקש: בברה"מ.

בית הדין: באיזה שנה הם התחתנו?

המבקש: אני לא יודע, אני אבדוק. (מעיין במסמכים). 1971.

בית הדין: הם התחתנו אך ורק שם, הם עשו עוד טקס נישואין בארץ?

המבקש: לא.

בית הדין: כלומר הם נשואים רק בזאקס.

המבקש: כן, היו נשואים. אבא שלי נפטר.

בית הדין: מתי אבא שלך נפטר?

המבקש: לפני כשש שנים.

בית הדין: הוא קבור איפה?

המבקש: בעיר […]. בבית העלמין ב[…].

בית הדין: כולם עלו אני משער כיהודים. גם האחים שלך התחתנו כיהודים. אז מה אתה טוען?

המבקש: לפני שאימא שלי עזבה לקנדה, בשנת 2018, היא אמרה שהיא רוצה להגיד לי משהו וסיפרה לי שהיא לא יהודייה. היא אמרה שהיא לא יהודייה. היא הייתה נבוכה מזה, זה היה ערב העזיבה. באותו מעמד היא נתנה לי את תעודת הלידה שלי. כתוב שאבא יהודי ואימא רוסייה.

בית הדין: מה היא סיפרה לך? למה היא הסתירה את זה?

המבקש: אני לא רציתי להיכנס, היא הייתה נבוכה, שאלתי אותה מה הסיבה, היא אמרה שחששה שאם נעלה כלא יהודים אז יתנכלו לנו.

בית הדין: היא היום עדיין חיה בקנדה?

המבקש: היום בקנדה.

בית הדין: יש לך את המטריקה שלך?

המבקש: כן.

בית הדין: אתה יכול להציג לנו?

המבקש מציג לבית הדין מסמכים.

בית הדין: זו תעודה חוזרת? מקורית או חוזרת?

המבקש: זה רישום מקורי מתוך הארכיון, יש תעודת נישואין ותעודת לידה של אימא ותעודת לידה שלי. וגם רישום מתוך ארכיון של סבתא, אימא של אימא.

בית הדין: עד לפני שלוש שנים ידעת שאתה יהודי?

המבקש: חייתי כיהודי.

בית הדין: ומה האחים שלך אומרים?

המבקש: הם גם לא ידעו את העניין הזה.

בית הדין: לאימא יש אחים ואחיות?

המבקש: לאימא יש אחות.

בית הדין: פה בארץ?

המבקש: לא, באוקראינה.

בית הדין: מה השם של האחות?

המבקש: [ו'].

בית הדין: מה השם של אימא?

המבקש: [ל'].

בית הדין: ואימא של אימא, מה השם שלה?

המבקש: [ק'].

בית הדין: ומה השם של אבא של אימא?

המבקש: [י']. לא [י'], סליחה, (מעיין במסמכים), [ס'].

בית הדין: אז מי זה [י']?

המבקש: [י'] זה הסבא מצד אימא. אבא של [ק']. סבתא רבה מצד אימא היא [נ' א'], אימא של [ק]. שם המשפחה של אימא היה [צ'] ושל [ק'] [ס' ל'].

בית הדין: מישהו קיבל אישור יהדות מהאחים שלך כשהם באו להתחתן? עשו אישור יהדות לפני שהתחתנו?

המבקש: אני לא יודע.

בית הדין: מתי הם התחתנו?

המבקש: בשנת 2006 אחי האחרון התחתן, והאח הגדול התחתן לדעתי בשנת, הוא היה בן 19, הוא יליד 72,

בית הדין: 1991.

המבקש: באותה שנה שהגענו.

בית הדין: לאחות של אימא יש ילדים בארץ?

המבקש: לא.

בית הדין: יש לה ילדים?

המבקש: יש לה בן, באוקראינה.

בית הדין: לאימא לא היו אחים?

המבקש: לאימא רק אחות.

בית הדין: דודה שלך נשואה ליהודי או לא יהודי?

המבקש: דודה שלי לא נשואה. יש לה בן, היא עברה כמה מערכות נישואין, כמה שידוע לי היא לא הייתה נשואה ליהודי.

בית הדין: איך אתה קיבלת את זה שאימא אמרה לך שאתה לא יהודי?

המבקש: הייתי בהלם מהגילוי עצמו. לא היה לי זמן לעכל כי זה היה בסמוך לעזיבתה.

בית הדין: למה היה לה צורך להסביר לך לפני שהיא עוזבת?

המבקש: לאימא שלי כנראה זה ישב על המצפון, מפני שהיא לא סיפרה כל השנים. כנראה היא לא ידעה אם אנחנו נתראה, מתי נתראה, בטלפון היא בטח לא רצתה לעשות את זה.

בית הדין: למה היא עזבה את הארץ?

המבקש: אחרי שאבא שלי נפטר היא הבינה שהיא נשארת פה לבד. היא עזבה והיא גרה אצל אחי.

בית הדין: היא אמרה את זה גם לאחים שלך?

המבקש: היא אמרה גם לאחים שלי.

בית הדין: היא קראה לכם? תתאר. מה היה בדיוק?

המבקש: האחים שלי כבר גרו בקנדה. הם עזבו.

בית הדין: היא קראה לך במיוחד בשביל זה?

המבקש: היא לא קראה לי במיוחד. הייתי אצלה, אבל כן, היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי על משהו, והיא סיפרה לי.

בית הדין: ומה האחים שלך אמרו על זה?

המבקש: עוד פעם, אני לא נכנסתי איתם ליותר מדי, הם גם לא ידעו מה לעשות עם זה, כמו שגם אני לא ידעתי מה לעשות עם זה.

בית הדין: היא בעצם אמרה שרק מכם היא הסתירה, לא מאבא.

המבקש: אבא לדעתי ידע, אבל זו השערה שלי.

בית הדין: היא לא אמרה לך?

המבקש: היא לא אמרה לי.

בית הדין: בת כמה היא היום, אימא?

המבקש: היא ילידת 49'. 72.

בית הדין: היא יכולה להגיע לכאן אם נצטרך?

המבקש: לא, היא לא תגיע. בגלל קורונה.

המבקש: יש תמונות של הסבים. (מציג). זה אבא של אימא ואימא של אימא.

בית הדין: איפה הם קבורים?

המבקש: ב[ח'].

בית הדין: באיזה בית קברות?

המבקש: בבית קברות העירוני.

בית הדין: אבל אבא של [ק'] קראו לו [י'].

המבקש: כן. זה דרך אגב התעודה המקורית (מציג).

בית הדין: היא אמרה לך משהו על אבא שלה שהוא היה יהודי?

המבקש: לא, אף פעם לא.

בית הדין: היא אמרה שהיא לא יהודייה, כי?

המבקש: כי אין לה דם יהודי. גם לא מאבא. למרות שקראו לו [י']. מתוך תמצית ארכיון הוא רשום כרוסי.

בית הדין: דיברת עם דודה שלך על העניין?

המבקש: לא.

בית הדין: ועם הבן דוד שלך?

המבקש: עם הבן דוד שלי דיברתי, הוא אחרי שעזר לי להשיג את תמצית הרישום.

בית הדין: הוא אף פעם לא החזיק את עצמו כיהודי?

המבקש: לא.

בית הדין: מה היא הסבירה? למה היא פחדה?

המבקש: שנעלה כלא יהודים, יעשו לנו דווקא.

בית הדין: אז למה עלו בכלל לארץ?

המבקש: זה תשאל את אימא שלי. זו הייתה החלטה שלהם. בתור ילד אמרו לי שאנחנו עולים, עליתי.

בית הדין: אז החשש היה שיתנכלו להם ולא שלא יקבלו אותם בארץ, שלא ייתנו להם לעלות.

המבקש: שיתנכלו ולא יקבלו אותנו בחברה.

בית הדין: אתה עשית ברית מילה כשעלית לארץ?

המבקש: כן.

בית הדין: וגם האחים?

המבקש: גם האחים.

בית הדין: באיזה בי"ס למדת שם ב[ח']?

המבקש: בי"ס שפת דיבור רוסית. זה בי"ס ששפת לימוד היא רוסית והיו עוד שני בתי ספר ששפת לימוד אוקראינית, הונגרית. אני למדתי בבי"ס שפת לימוד רוסית.

בית הדין: כאן בארץ לאיזה בי"ס נרשמת, הכניסו אותך?

המבקש: למדתי בעמל […].

בית הדין: מה היא הסבירה לך? היא זייפה? מה היא עשתה?

המבקש: היא לא אמרה לי. היא הייתה מאוד נבוכה, אני לא נכנסתי איתה. השיחות ביני לבין אימא שלי, כבוד כלפי אימא שלי, ואם היא לא מספרת אני לא שואל שאלות יותר מדי. שאלתי למה היא עשתה את זה, היא הסבירה שהיא פחדה שלא נוכל להשתלב פה.

בית הדין: היא לא אמרה לך כלום מה היא עשתה?

המבקש: לא. ממש לא.

בית הדין: אתה עברת בירור יהדות?

המבקש: לא.

בית הדין: אח שלך עבר בירור?

המבקש: אני לא יודע.

בית הדין: איפה נרשמת לנישואין בארץ?

המבקש: ב[…].

בית הדין: ומיד קיבלו אותך?

המבקש: כן.

בית הדין: גם לא ביקשו ממך שום דבר?

המבקש: כלום.

המבקש: לשאלת בית הדין, האח שלי שהתחתן בשנת 2006 שמו [אר']. האח השני הוא [אל'].

בית הדין: מה עשית עם המידע הזה?

המבקש: שום דבר. אני לא ידעתי מה המשמעות של הדברים האלה. עד עכשיו שהייתי צריך להצהיר.

בית הדין: לולא התביעות שלכם, לא היית,

המבקש: אני לא יודע מה היה קורה ומה הייתי עושה עם זה.

בית הדין: אתה מאמין לאימא?

המבקש: אני מאמין לאימא.

בית הדין: למה אבא לא אמר לך את זה? אתה יודע להסביר?

המבקש: אני לא יודע.

בית הדין: אבא יהודי, נכון?

המבקש: אבא רשום כיהודי.

בית הדין: מה אימא אמרה לך על אבא? שהוא יהודי. היא לא אמרה לך משהו עליו.

המבקש: לא. לא דיברנו עליו.

בית הדין: מה עם האח השני שלך? אמרת ששניכם בני 46. הוא התחתן?

המבקש: כן. ב[…]. בשנת 2006.

בית הדין: והאח היותר גדול?

המבקש: עשינו את החישוב, בשנת 91 או 92. איך שהגענו לארץ.

בית הדין: מה תעודות הזהות של ההורים?

המבקש: של אימא יש לי פה עותק. (מציג). בשם שלה היא רשומה […].

בית הדין: הבנות שלך יודעות היום מזה?

המבקש: לא. האימא סיפרה להן, אני לא מכניס אותן לזה. לדעתי כן, כי הן פתאום התחילו לשאול שאלות. הכוונה לאימא שלהן.

לאחר מכן התקיים דיון בתביעת האישה לגירושין והכרוך לה בנוכחות האישה וב"כ הצדדים, להלן העתק מהפרוטוקול:

בית הדין (לאישה): את הגשת תביעת גירושין. את מבקשת להתגרש. אתם חיים ביחד או לחוד?

האישה: לחוד.

בית הדין: כמה זמן אתם גרים לחוד?

האישה: מיום 21/6/20.

בית הדין (לבעל): ומה העמדה שלך? אתה גם מבקש להתגרש?

הבעל: כן, אני מאשר את בקשתה.

בית הדין: אז באופן עקרוני מקבלים את תביעת הגירושין שלך.

בית הדין: בעלך טוען שהוא לא יהודי. שאימא שלו לפני שלוש שנים אמרה לו שהוא לא יהודי. מה את יודעת על זה?

האישה: אני לא יודעת על זה הרבה. אני התוודעתי לזה דרך שי, העו"ד שלי.

בית הדין: בשנת 2018 לפני שאימא שלו נסעה לקנדה,

האישה: לא היה לי שמץ של מושג. הייתי המומה לשמוע שגיליתי ש[פלוני] בוגד בי, ונכנסנו לתהליך הזה דרך העו"ד, הייתי המומה לשמוע שזאת הטענה. אנחנו כל החיים חיינו חיים יהודים וניהלנו אורח חיים. אימא של [פלוני] אכן עזבה, היה לנו מאוד עצוב, איחלנו לה הצלחה, אבל לא היה שום דבר שידעתי על הדבר הזה. גם אם אני מבינה נכון, זה לא הגיע הביתה בשום צורה. כל ההשקעה הייתה לעזור לאימא של [פלוני] לעזוב בבטחה. [פלוני] טס איתה בשבוע הזה ואני נשארתי לפרוק את הבית שלה כל כולו לבד, עשיתי כל מה שאני יכולה עבורה. לא היה משהו כזה שנאמר שהיא לא יהודייה ובטח [פלוני]. זה היה הפתעה גמורה. בשלב זה של החיים שלנו.

בית הדין: ומה עם האחים שלו?

האישה: ל[פלוני] יש אח תאום ואחד גדול ממנו. שניהם עזבו לקנדה. אפילו האח שעזב לקנדה קִעקע על היד שלו "שמע ישראל …", הם מאוד חיים חיים יהודים שם. אני קניתי להם המון סממנים יהודים כשטסנו לבקר שם, והם פורסים כל חג את המפה עם הפסוקים, אני רואה תמונות שהם חוגגים את החגים היהודים. כמובן שהתחתנו ברבנות וחגגנו את החגים.

בית הדין: הוא עשה בירור יהדות?

האישה: אני הכרתי את [פלוני] כבר יהודי. הלכנו לבית הדין הרבני ב[…],

הבעל: רבנות.

האישה: סליחה, רבנות ב[…], שם האח הגדול שלו התחתן ואחיו התאום התחתן חודש לפניו וכל המסמכים היו שם. זה היה משהו, לא היה עניין חוץ מאשר להביא את המסמכים לוודא שהכול קיים. הם עלו בשנת 90'. אני הכרתי את המשפחה כמשפחה שחיה חיים יהודים.

בית הדין: אימא שלו הדליקה נרות?

האישה: כן, בטח. כשטסנו לביקור שורשים של [פלוני] באוקראינה הלכנו לבית כנסת, אני ביליתי שם את יום כיפור, זה בכלל לא היה משהו ש…

בית הדין: איפה ביקרתם בסיור השורשים?

האישה: היינו ב[ח'] אצל המשפחה של [פלוני], אני זוכרת אצל אחות של אימא של [פלוני], באוקראינה, היא אירחה אותנו שם שבועיים.

בית הדין: אצלה היו סממנים יהודים בבית?

האישה: אני לא זוכרת לומר. זה לא היה משהו שהיה בכלל שאלה או על הפרק. זה באמת היה הפתעה גמורה מאוד ה(?) הזאת בתוך מייל שקיבלתי שפתאום [פלוני] טוען דבר כזה.

בית הדין: מה עוד את יכולה לספר על ההתנהלות של אימא שלו, חוץ מהדלקת נרות, בעניין היהדות?

האישה: החיים היו חיים שחגגנו איתם את כל החגים. [פלוני] אפילו קרא קדיש על אבא שלו ז"ל בבית העלמין. הכנו לו חוברת שכל אחד יקבל.

בית הדין: הוא טוען שהוא לא ידע מזה, אבל מה האימא שלו?

בית הדין: היא צמה ביום כיפור? היא הייתה אוכלת כשר?

האישה: קשה לי לומר על דברים האלה, אני לא יודעת לומר מעבר למה שראיתי.

בית הדין: בפסח היא הייתה אוכלת מצות?

האישה: בטח.

בית הדין: היא אכלה רק מצות?

האישה: היינו אוכלים מצות. [פלוני] סיפר שבאוקראינה הם קיבלו מצות בסתר ושמרו על המנהגים של החג. אני מנסה לשחזר את החיים, אבל זה לא היה עניין של ספק בכלל. אני לא יכולה להגיד שקיימו אורח חיים דתי אבל הם היו אנשים שקיימו אורח חיים של יהודים.

בית הדין: הלכת לבית הקברות שם לראות את הקברים של הסבא והסבתא באוקראינה?

האישה: אני לא הלכתי. אימא של [פלוני] הלכה. אם אני לא טועה, יש לי איזה תמונה שלהם שם. יש לי תמונה של אימא של [פלוני] בבית כנסת שהיא באה איתי.

בית הדין (לבעל): תביא לי את התמונה של הקברים.

ב"כ הבעל מגיש לבית הדין.

בית הדין: איפה היה בית הקברות שאת אומרת? זה בית קברות כללי שם?

האישה: אני לא הייתי בבית קברות.

בית הדין: ראית תמונות משם?

האישה: אני חושבת שראיתי תמונה של אימא של [פלוני] ואחותה.

בית הדין: ככה נראות המצבות?

בית הדין מציג לאישה.

האישה: אה, אני חושבת שכן, זה קצת לא מוכר לי.

בית הדין: אבל אלה הן המצבות?

האישה: אני חושבת שכן.

בית הדין: עם הצלבים?

האישה: אני לא יודעת להגיד בוודאות.

בית הדין: יש לך את התמונות האלה?

האישה: אני יכולה לחפש.

בית הדין: יש לך קשר עם האחים שלו?

האישה: [פלוני] דרש מהם לא להתקשר אליי. אף אחד לא התקשר אלינו שנה שלמה, לא אליי ולא לבנות.

בית הדין: האחים שלו נשואים ליהודיות, נכון?

האישה: התחתנו גם ב[…].

בית הדין: בית הדין עדיין צריך לברר את הנושא. הוצגו פה מסמכים. בית הדין יזמין גם את תיקי הפנים, יזמין גם את התיק מרבנות […] לראות מה נעשה שם. בינתיים אנחנו לוקחים את חזקת הרישום כחזקה שצריך לסתור אותה. אי אפשר כרגע לקבוע ודאי.

ובהמשך הדיון:

ב"כ האישה: נתחיל עם תיק הגירושין. ברמה ההלכתית. אני לא יודע אם ניתן לסדר גט לחומרא אם לא, אם הבעל מסכים אולי אפשר לשחרר את האישה. הטענה שלכאורה הוא לא יהודי, באה פעם הראשונה לא לאישה, באה אליי. חברי שלח לי מייל. ששם הוא טוען פתאום אחרי מו"מ שניהלנו במשרדי שנכשל. פתאום הוא נזכר שהוא לא יהודי. זה בא ממקום שהוא יודע. אני לא אכנס להראות שיש, אבל יש ראיות חד משמעיות שהוא מנהל רומן עם גברת בשם [ד' ח']. אני מדבר על הכתובה. אני לא נכנס לרמה האתית של העבודה שלו, אבל יש יחסי מרות, היא עובדת בה. יש רומן מוכח. ברגע שבאה דרישה לכתובה עלתה אסטרטגיה כבושה שהוא לא יהודי. שיחקו במסמכים, אני לא יודע מה עשו. שבית הדין יבדוק את זה כמו שצריך.

בית הדין: מה סכום הכתובה?

ב"כ האישה: 200 אש"ח.

בית הדין: נסרק לתיק?

ב"כ האישה: כן, במסגרת התביעה.

בית הדין: הצדדים התחתנו מתי?

ב"כ האישה: בשנת 2005.

ובהמשך הדיון:

ב"כ הבעל: ראשית לעניין היהדות, אני לא [לא ברור] אבל זה ענין דתי, או כן או לא.

בית הדין: יש מסמך.

ב"כ הבעל: המותב יברר. זה שהוא טוען שזה רק בגלל גירושין או הכתובה, זה לא נכון. העובדה ידועה לו כבר שנתיים שלוש אחרונים, מאז שאימא שלו אמרה. כל התיאוריה של חברי היא באמת מגוחכת. אי אפשר ליצור יהדות אם היא לא קיימת ואי אפשר לבטל יהדות אם היא קיימת. זה לא שאלה של כוונה או אסטרטגיה כזאת או אחרת. שנית, לגבי עניין זמני השהות,

בית הדין: אתה העלית בפניה פעם שאתה לא יהודי?

הבעל: לא.

ב"כ הבעל: הוא לא אמר לה. לעניין זמני השהות, מאחר וחברי חשף שנפגשנו ודיברנו, שלחתי לו סמס, אני ארשה לעצמי להגיד הכול.

ב"כ האישה: אני לא אמרתי הכול.

ב"כ הבעל: היינו אצל חברי במשרד, באנו להגיע לפשרה לפני פתיחת ההליכים, כבר בפגישה היה תיק פתוח ולא ידענו עליו. דיברנו על הדברים, גם מזונות וגם זמני שהות. הצגתי לחברי כמה אפשרויות. בכל האפשרויות היו באזור או יומיים בשבוע פלוס כל סופ"ש שני או שלושה ימים בשבועיים. כמו שעושים היום יומיים בשבוע אחד ויום אחד בשבוע שני. תמיד הגשנו עם לינה.

בהקשר זה נציין עוד לאמור בבקשת ב"כ האישה למתן פס"ד בעניינם של הצדדים:הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2005 ברבנות […] ביום 2.11.20 הוגשה ע"י המבקשת תביעת גירושין בבית הדין הרבני הנכבד.

לאחר כישלון מ"מ שניהלו ב"כ הצדדים, ב"כ הנתבע-המבקש שלח מייל למשרד הח"מ ונזכר שהנתבע-המבקש לא יהודי. רוצה לומר, הטענה, או האסטרטגיה שלכאורה הנתבע-המבקש לא יהודי, עלתה בפעם הראשונה ברגע שבאה דרישה לחיוב הנתבע-המבקש בכתובה.

התמונה לא תהיה שלימה, אם המשיבה לא תוסיף על כך שאת כל חייהם המשותפים הם ניהלו באורח חיים יהודי.

חשוב להוסיף בהקשר זה, שהמשפחה של הנתבע-המבקש עלתה לארץ בשנת 90'. המשפחה, ובפרט האחים של הנתבע-המבקש מנהלים אורח חיים יהודי. האח הגדול של הנתבע-המבקש התחתן ברבנות ב[…], ואחיו התאום התחתן חודש לפניו. המבקש אפילו קרא קדיש על אבא שלו ז"ל בבית העלמין.

בית הדין הפנה את התיק לקבלת חו"ד ממברר היהדות הרב אריאל לוין, וכן לקבלת חו"ד נוספת ממברר היהדות הרב אלכסנדר דן, וכן ביקש להזמין את תיקי משרד הפנים של האיש ושני אחיו וההורים, וכן את תיקי האיש ואחיו מהמועצה הדתית שחיתנה אותם.

בהמשך נקבע דיון כדי לשמוע את עמדת אימו של האיש, […] , הגרה היום בקנדה באמצעות שיחת ועידה חזותית (Video conference).

להלן העתק מפרוטוקול הדיון מיום ב' באב התשפ"א (11/07/2021):

המבקש מוסר את הטלפון לבית הדין, ובית הדין מקיים שיחת וידיאו עם אימו של המבקש.

[…]

בית הדין: אנחנו מדברים איתך כדי לתת את העדות שלך על מה ש[פלוני] סיפר לנו. מה את יכולה להגיד לנו?

האם: על מה?

בית הדין: הוא פתח פה תיק בירור יהדות. הוא טוען שאת אמרת לו שהוא לא יהודי.

האם: לא, תשמע. בכל משפחה יש משהו כמו שאומרים שלדים בארון. אז זה יושב על המצפון שלי מה שאנחנו עשינו עם בעלי, אני כן אמרתי לבנים שלי שאני לא יהודייה.

בית הדין: מאיפה את יודעת שאת לא יהודייה?

האם: כן, אני ידעתי ואני יודעת שאני לא יהודייה. אז, פשוט לא רציתי ללכת מעולם הזה שנשאר זה, אני לא רציתי שזה יישאר, שזה פשוט שידעו מה קורה. שאנחנו החלטנו לעלות ארצה אז בעלי ז"ל הוא סידר הכול,

בית הדין: בעלך היה יהודי?

האם: בעלי הוא היה יהודי, כן. כן. אנחנו נפגשנו למדנו ביחד באוניברסיטה, זאת הייתה פשוט אהבה, והמשפחה שלו לא רצתה לקבל אותי, הם לא רצו שנתחתן, פשוט היה לנו ריב. גם עם בעלי. פחד שהבנים שלי לא יתקבלו לחברה בארץ. זאת הסיבה.

בית הדין: אז מה עשיתם?

האם: אני לא יודעת, בעלי סידר כל המסמכים, הוא היה במוסקבה, עם כל המסמכים, אני באמת לא כל כך, אני רק יודעת שהיינו בעיר מוקצ'בו אצל נוטריון שעשינו תרגום לאנגלית זה אני זוכרת.

בית הדין: תרגום של מה? …

האם: תעודת נישואין, תעודת לידה של בעלי, כל התעודות, כל מה שהיה צריך, אני לא זוכרת עכשיו בדיוק מה עשינו, לא זוכרת. המון ניירת היה צריך להביא.

בית הדין: אז תרגמתם את זה אצל נוטריון, ו-?

האם: ועם כל המסמכים הוא נסע למוסקבה, קיבל ויזה לישראל, ועלינו.

בית הדין: ופה בארץ שאלו אותך, את ובעלך, שאלו אותך, חקרו אותך?

האם: מי שאל? בבן גוריון או איפה?

בית הדין: בבן גוריון או לפני שעליתם למטוס.

האם: לא, לא היו שאלות. לא היו בכלל שאלות. אני לא זוכרת שהיו שאלות. שלושה ימים ישבנו באיזה מחנה בבודפשט, ומשם אנחנו הגענו במטוס מבודפשט.

בית הדין: ולא היית צריכה לחתום משהו?

האם: אני לא זוכרת. אני לא זוכרת. לא זוכרת. בבן גוריון היה איזה שהוא מסמכים אבל אני לא זוכרת שחתמנו, באמת לא זוכרת.

בית הדין: מתי עלית לארץ, באיזה שנה?

האם: בשנת 91, בחודש מרץ.

בית הדין: ואת נולדת בשנת 49 בברה"מ?

האם: אני נולדתי בשנת 49 ב[…] קוראים לזה זקרפטיה. באנגלית זה (מציינת, לא ברור).

בית הדין: לאימא שלך קראו [ק']?

האם: [ק'], כן.

בית הדין: ושם המשפחה של הנעורים, מה משפחתך?

האם: משפחה שלי לפני חתונה, [צ']. ושל אימא [ג].

…

בית הדין: אבל אני רוצה להבין, אם בעלך היה יהודי, לאיזה צורך היית צריכה לרשום גם את עצמך כיהודייה? הלא יכולת לעלות לכאן לארץ בגלל שבעלך יהודי.

האם: נכון.

בית הדין: אז למה היית צריכה לשנות?

האם: עכשיו לשנות, או לשנות בשנת 91?

בית הדין: בשנת 91 , אני שואל.

האם: תשמע, היה לי פחד, פשוט, לא לי, לבעלי יותר, שפשוט, שבנים שלי לא יתקבלו ב, תשמע, אני עברתי את זה בזמן שהתחתנו. שמשפחה שלו לא רצתה אותי. בגלל שאני גויה. היה לי פחד שהבנים שלי לא יתקבלו בארץ כמו שצריך. פשוט היה פחד. זאת כל הסיבה, מה שאנחנו עשינו.

בית הדין: אבל את מודעת לכך שעשית משהו לא חוקי.

האם: מה, אני לא עשיתי שום דבר. אני לא עשיתי. מה אני עשיתי? אני לא עשיתי משהו ש, חשבנו על בנים שלנו. לא חשבתי על עצמי שרציתי לעשות יותר טוב בשבילי, לא. זה רק לבנים. אני מאוד מצטערת, אבל,

בית הדין: את מתכוונת לחזור בהמשך לארץ?

האם: אני מתכוונת, תשמע, זה היה אצלי וגם בעלי ז"ל מתוכנן לעבור לקנדה. היה מתוכנן אבל רצינו חצי שנה לגור פה וחצי שנה בארץ, לא רצינו לעזוב את הארץ, אנחנו לא רצינו לעזוב את הארץ, לא היה, היה מתוכנן פשוט בן אחד הגדול שעובד בבי"ח פה, אשתו של הבן עובדת בטיפול נמרץ, ויותר טוב לנו לגור עם ילדים שקשורים לבי"ח. אתה מבין? שחצי שנה פה, חצי שנה שם, לא למכור את הדירה, ופשוט.

בית הדין: יש לך עדיין דירה?

האם: אבל שבעלי נפטר אני נשארתי לבד. זה היה נורא קשה. בן שהיה גר ב[ת'] לא יכול לעזור לי. פעם בשלושה שבועות, לקחת מטפלת. אתה יודע מה זה להיות לבד. אז אני החלטתי לעבור כבר לכאן כי לבן שלי יש בית מאוד גדול, מאוד גדול, ויש חדרים בשבילי.

…

האם: יש לי שלוש נכדות בארץ.

בית הדין: אבל נכסים, יש לך משהו, קרקעות, נכסי נדל"ן?

…

האם: בסדר. אני מתכננת באוקטובר, תלוי בקורונה, כי קיבלתי חיסון אחד ואחרי חיסון הייתי בבי"ח, אני אלרגית לחיסון. תלוי איך יהיה מצב בארץ של הקורונה, באוקטובר אני מתכננת והולכת למשרד הפנים לשנות. כי זה פשוט יושב על המצפון שלי, אני לא יכולה לחיות עם זה. ומאוד מצטערת. מאוד מצטערת.

בית הדין: את יכולה לעשות את זה גם משם. את לא צריכה להגיע לכאן.

האישה: אני גרה עכשיו בבריטיש קולומביה. יש אי ונקובר. ולשנות את זה אני יכולה רק בטורונטו. אני צריכה לטוס לטורונטו, גם קצת בעייתי עם קורונה. אני מגיעה לארץ לקבר של בעלי.

בית הדין: יכול להיות שאת יכולה לייפות את כוחו של בנך ייקח והוא יעשה את זה בשבילך.

המבקש: אנחנו נבדוק איך לעשות את זה.

האם: זה רעיון טוב, כן.

בית הדין: אבל את צריכה לעשות את זה בהקדם.

האם: תודה רבה לך, אני מאוד מצטערת, מאוד מצטערת, מכל הלב.

[…]

השיחה הסתיימה.

[…]

בית הדין: דיברת עם האחים אם הם מעוניינים שבית הדין יתייחס גם בשבילם?

המבקש: אני שאלתי אם יש להם מה להוסיף, הם אמרו שיש להם את אותו מידע במה שיש לי. מה שאימא אמרה להם.

בית הדין: אני שואל אם הם מעוניינים שבית הדין בהחלטה יתייחס גם בשבילם? ירשום יכתוב גם את השם שלהם בהחלטה.

המבקש: לא, הם לא אמרו שהם רוצים את זה.

בית הדין: הם לא מעוניינים, הבנתי.

בית הדין: הם מתכוונים לחזור פה לארץ?

המבקש: אין תכנון כרגע. אף אחד לא מתכנן להגיע כרגע.

בית הדין: הם נשואים עם יהודיות?

המבקש: הם התחתנו כדת משה וישראל, כן.

בית הדין: והם גרים היום עם המשפחה עם הנשים שם?

המבקש: כן.

בית הדין: והן יודעות את זה?

המבקש: אני לא יודע.

בית הדין: הגיסות שלך.

המבקש: אני לא יודע.

בית הדין: איך קוראים לנשים שלהם?

המבקש: […].

בית הדין: יש להם ילדים?

המבקש: כן.

סודר ג"פ לצדדים ע"י האב"ד ונקבע כי תעודות הגירושין לא ישוחררו עד לאחר סיום הליך בירור היהדות.

בתיק התקבלו המסמכים ממשרד הפנים ומהמועצה דתית ב[…] וב[…], וכן חו"ד מברר היהדות הרב אריאל לוין וחו"ד מברר היהדות הרב אלכסנדר דן.

סיכום תמציתי העולה מדברי האיש ואימו וכן מהחומר הנמצא בתיק

האיש [פלוני] […] נולד בברית המועצות בעיר [ח'] בשנת 1975.

לאיש אח תאום […] ששינה את שמו ל[…], ואח נוסף […] שנולד בשנת 1972.

נולדו לאמם […][שם נוכרי] ששינתה את שמה ל[…], ולאביהם [א'].

אמו של האיש […], היא ילידת 1949, בתם של [ס'] ו[ק'] [צ'].

אביו של האיש, [א'], הוא יליד 1944 בן […].

המשפחה כולה, ההורים ושלושת הילדים, עלו לארץ ונרשמו לאזרחים יהודים וישראלים בשנת 1991.

ההורים נישאו אזרחית בברית המועצות, האב [א'] נפטר בשנת 2014 וקבור ב[…].

האיש ושני אחיו, […], נישאו על ידי הרבנות ליהודיות כשרות כדמו"י.

[…]

האיש נשא את הגב' [פלונית] ונולדו להם שלוש בנותיהם הקטינות.

[…]

בהתאם להנחיות בירור יהדות, התש"ע–2010, סעיף 12א, בעניין קרוב משפחה של בעל דין, בית הדין הודיע למבקש כי בדיונים שהתקיימו בעניינו עלה צורך בבירור יהדות של אחיו […], וכי אחיו הנ"ל ובנות הזוג של האחים, […], יכולים להצטרף כצד לדיון או למתן עדות להשמיע את דבריהם.

בהמשך ובהתאם להנחיות הנ"ל, הודיע בית הדין לקרובי המשפחה האמורים כי אגב הדיון שהתקיים לפני בית הדין בעניין יהדות קרוב משפחתם, לאור החשש העולה בתיק זה לעניין יהדות קרוב משפחה כולל ילדיהם של המבקש ושל אחיו על ידי הוריהם האפוטרופסים, עלה צורך אפשרי בבירור יהדותם לעניין נישואין על פי דין תורה, וכי הם רשאים להצטרף כצד לדיון ולהשמיע את טענותיהם או לבקש לברר את העניין בנפרד.

אולם לא התקבלה מהם כל תגובה, ומבחינה חוקית בית הדין מנוע במסגרת הליך זה לקבוע בעניינם של כל קרובי המשפחה האמורים, לבד מעניינם של הצדדים עצמם.

המסמכים מרבנות העיר […]

מהמסמכים שהתקבלו מהרבנות המקומית ב[…] מלשכת […] [רב העיר], ולאחר שהתקיים דיון בו הסביר [רב העיר] את הכתוב בכתב ידו במסמכים אלו, עולה כדלהלן:

כארבע שנים לאחר שעלתה המשפחה לארץ, פנה האב ל[רב העיר] בבקשה שיטפל בהכנסת בנו [א"ר] בבריתו של אברהם אבינו.

[רב העיר]: אנחנו שולחים לבי"ח. אשפוז יום יומיים, על חשבון משרד הדתות. הרבה אנשים באו אז ב[…]. יכול להיות שנכשלנו. בקשר לברית פחות דקדקנו. ידענו שבסופו של דבר עלול להגיע באופן טבעי לנישואין, מסמך כזה יכול להביא עוד 20 שנה, לכן דקדקנו מאוד.

במסמך הנלווה כותב [רב העיר]  כדלהלן:

 […] אצל [האח] רשום שהאבא יהודי והאימא גויה, האימא רשום בתעודת לידה שאביה גוי ואמה יהודייה, ולדבריה לכן היא רשומה לגויה. האימא קצת מבינה אידיש. ר' [י'] קליימן המתרגם זוכר אותה מהאזור שלו ב[זקרפטיה] ואומר שהייתה בחברה יהודית.

הוחלט שתביא עדים מהאזור שלה ברוסיה שיעידו על יהדותה.

כמה ימים לאחר מכן הגיעו שני עדים להעיד בפני [רב העיר] על יהדותה של האם, במסמך הנלווה מעידים שני העדים וחתומים כ"א תחת עדותו, כדלהלן:

אני הח"מ […] מבני ברק רח' […] מעידה בזה בהן צדק שאני מכירה את הגב' [אם הנתבע-המבקש] מ[…] רוסיה […] במשך עשרים שנה ואני הכרתי טוב את אמה שהיא יהודייה מדברת אידיש, ולגבי אביה לא ברור לי אם הוא יהודי, הוא נפטר לפני קרוב ל-20 שנה. עלינו יחד לארץ ואני זוכרת שבנה […] רווק ולא התחתן מעולם.

אני הח"מ [א] מנתניה רח' […] מעיד בזה שאני מכיר את הגב' [אם הנתבע-המבקש]… וזכור לי שאמה שלה יהודייה ואבא לא ידוע לי, אבל … גם לאימא יהודייה עלינו יחד … את הבן […] רווק.

בסוף המסמך כותב [רב העיר]  שתי שורות וחותם עליהם כדלהלן:

הנה העדים מדברים טוב אידיש ומכירים אותה […] ומעידים על האישה שהאימא שלה יהודייה.

בדיון נשאל [רב העיר]  האם הוא זוכר משהו מאז.

[רב העיר] : 20 שנה. לא ייתכן שאני אזכור. אם אני אזכור, אז אני לא בסדר. במשרד יש כל יום 5–10 אנשים עם צרות שונות. ישבתי כל יום במשרד. היו באים גם תיקים קשים. לפעמים הייתי לוקח עוד שניים איתי, לפעמים הייתי לבד במשרד.

בית הדין: ואת זה הרב קיבל לבד אם הוא חתום ?

[רב העיר] : מסתבר. אם היו עוד שניים, היו חותמים. אם לא כתוב שלושה, חזקה שזה לא שלושה.

כאמור בבקשת האב להכניס את הבן לברית, אישר [רב העיר] לקיים מצוות מילה ולהכניס את הבן בבריתו של אברהם אבינו, כשמודגש באישור שהאישור ניתן לברית מילה בלבד.

במסמך רשום שהאסמכתאות עליהם הסתמך הרב הם כדלהלן: "האבא של האימא גוי והאימא יהודייה, יש להם תעודות לידה":

[רב העיר] : זה כנראה הסבר למה אצל האימא כתוב שהיא גויה, ויש להם תעודות לידה, יש תעודות לידה מקוריות שם שהם ברות סמכא יותר. יכול להיות שאחר כך יכול לשלם כמה גרושים, יכלו לרשום מה שרוצים .

להלן המסמכים הנ"ל שהתקבלו מהרבנות ב:

מסמכים סרוקים של הרבנות

בתיק הנישואין של נישואי [א'], אחיו התאום של המבקש, נרשם: "אחיו [א"ר] נשא אישה ברבנות […] תיק מס' […]".

מהאמור עד כה עולה, כי בנישואי שלושת האחים הסתמכו ברבנות המקומית על בירורו של [רב העיר], שניתן בזמנו לעניין ברית המילה בלבד, אולם בפועל הרבנות הסתמכו על זה וחיתנו את שלושת האחים עם יהודיות כשרות!

דיון והכרעה

לפנינו חוות דעת מברר היהדות הרב אריאל לוין, לפיו לאחר עיון בתיק עולה כי ברישום מקורי באוקרינה, הסבתא של הנתבע-המבקש מצד האם רשומה נוכרייה, לא כמו בתעודה, ומשכך יש לקבוע כי הנתבע-המבקש נוכרי, ולא כפי שהנתבע-המבקש, אחיו ואימו רשומים במשרד הפנים, כיהודים.

לחומרת העניין ביקש בית הדין חוות דעת נוספת ממברר היהדות הרב אלכסנדר דן, ובחוות הדעת שהוגשה לבית הדין הגיע גם הוא למסקנה כי אי אפשר לאשר את יהדותו של המבקש. להלן חוות הדעת של מברר היהדות הרב אלכסנדר דן:

ע"פ בקשת בית הדין עיינתי בתכולת התיק ולהלן הסיכומים:

1. בתעודת לידה המקורית של הנתבע-המבקש, אימו [אם הנתבע-המבקש] רשומה "רוסיה".

2. בהעתק רשמי של רישום המקורי של נישואיה של [אם הנתבע-המבקש], הלאום שלה רשום "רוסי".

3. בהעתק רשמי של רישום לידה המקורי של[אם הנתבע-המבקש],לאום אביה רשום "אוקראיני".

4. באישור ארכיוני מ-25.03.2021 על אודות רישום הלידות של הכפר […] כתוב, שלאום שני הוריה של אימה של [אם הנתבע-המבקש] ([ק'], ילידת 1925) – "אוקראיני", ושמותיהם נוכריים מובהקים.

5. על המצבות קבורה של הוריה של [אם הנתבע-המבקש] מופיעים צלבים (שתי וערב) המוכיחים היותם קבורים בבית קברות נוצרי.

6. דבריה של [אם הנתבע-המבקש], בפרוטוקול של שיחת וידאו של בית הדין איתה, מדברם בעד עצמם.

7. המסמך המזויף, עליו הצהירה, הינו העתק תעודת לידתה (בו [ק'] הנ"ל רשומה יהודייה), ומצוי בתיק הפנים שלה.

8. מלבד הצהרתה של [אם הנתבע-המבקש], זיופו מוכח גם מנאמר בסעיפים 4 ו-5, ובאמצעותו נרשם לאום שלה "יהודי" במרשם אוכלוסין (ובניגוד לקביעת ה'נתיב', שבסעיף הבא).

9. ביררתי בלשכת הקשר 'נתיב', הזכאות לעלייה כיהודי (4-ב) ניתנה לבעלה של (אם המבקש) בלבד, ואילו [אם הנתבע-המבקש] ושלושת ילדיה עלו כבני משפחה של יהודי (4-א).

לאור כל הנ"ל לא ניתן לקבל רישומי הרבנות [המקומית] […] כמוכיחים היהדות, וידוע שבתחילת שנות ה-90 לא הייתה מודעות לטיב הבירורים הנדרשים ומקצועיותם, שגרמה להרבה טעויות וביטולי פסקי דין לאחר מכן גם בבית הדין.

לסיכום:

ע"פ כל הנ"ל לא נתן לאשר יהדותו של המבקש.

דיון הלכתי

לאחר עיון, נראה כי אכן יש לקבוע בבירור שהמבקש ואימו אינם יהודים, וכדלהלן.

ידוע מה שהאריכו הראשונים במי שבא מארץ אחרת ומשפחתו אינה מוכרת לנו כלל ואומר "ישראל אני" האם ומתי נאמן. ואולם, באופן ש"מוחזק לן" שהוא גוי לכו"ע אינו נאמן לומר ישראל אני, כמתבאר מסוגיית הגמרא במסכת יבמות פרק החולץ (מו, ב – מז, א):

"ת"ר: מי שבא ואמר גר אני, יכול נקבלנו? תלמוד לומר: 'אתך' – במוחזק לך […] אין לי אלא בארץ, בחוץ לארץ מנין? תלמוד לומר: 'אתך' – בכל מקום שאתך; אם כן, מה תלמוד לומר 'בארץ'? בארץ צריך להביא ראיה, בחוץ לארץ אין צריך להביא ראיה, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה […] א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, הלכה: בין בארץ בין בחוץ לארץ צריך להביא ראיה."

ומבואר, דאף לדעת הסוברים דמי שבא ואמר ישראל אני – נאמן וכמו שכתבו התוספות (בפסחים ג, ב ד"ה "ואנא" וביבמות מז, א ד"ה "במוחזק") הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א ועוד (שם ביבמות מו, ב), דין זה הוא דוקא במי שלא הוחזק כנוכרי, אך במוחזק כנוכרי אינו נאמן עד שיביא ראיה.

ואכן כן כתבו התוס' (שם בפסחים):

"והא דאמר בהחולץ כו' התם מיירי במוחזק לן באבהתיה שהם נוכרים דאי לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני".

 וזו לשון הרשב"א (שם):

 "הסכימו כל המפרשים דוקא במוחזק לן בגוי ובא ואמר נתגיירתי, אבל במי שלא נודע ובא ואמר גוי הייתי ונתגיירתי נאמן, משום מיגו דאילו אמר ישראל אני […]".

 וכן מבואר בשאר הראשונים ובמגיד משנה (פי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ז וה"י) וע"ע בש"ך (יו"ד סי' רס"ח ס"ק כ"א).

ומבואר מדברים אלו, שמי שמוחזק כנוכרי אינו נאמן בטענתו ישראל אני עד שיביא ראיה לדבריו. לפיכך, בנידון דידן אין שום נאמנות לאימו של המבקש במה שאמרה שהיא יהודייה לאחר שעלתה מרוסיה, מאחר שבכל המסמכים הרשמיים שלה וכן של אם אימו של המבקש רשום שהלאום שלהם "נוכריים", הרי זה בכלל "מוחזק לנוכרי", הן מצד התעודות הרשמיים כשלעצמם המחזיק ומעמיד את האם ואת אם האם לנוכריים, ולא זו בלבד אלא שלצורך זה נכתב בתעודות פרט זה, ומוחזקות אפוא על פיהם כגויים, והן מצד הידיעה שאנו למדים מהתעודות שכך היו מוחזקות וידועות כנוכריות, וכך הכירו אותה בחברה ולכן נכתבו כך בתעודות. כפי שביררנו, ההלכה קובעת שבמוחזקת לנוכרית אינה נאמנת ללא ראיה, ויש אף מקום לדון בזה מדין שטרות העולים בערכאות של עכו"ם דסמכינן עלה, ואכ"מ.

כל שכן בנידון שלפנינו שהיום המבקש ואימו אינם טוענים כלל שהם יהודים, אדרבה, המבקש ואימו עומדים ומחזקים את הדבר שהם נוכריים, [על אף שמחמת טענתם זו לחוד ודאי שלא היינו קובעים כך בבירור, מאחר שטענה זו הושמעה רק עכשיו, ולא זו אלא שנאמרה רק לתועלת הפקעת סמכותו של בית הדין, וראה שם ביבמות נאמן אתה לפסול את עצמך אבל לא את בניך]. לא זו בלבד אלא שבהתאם לבירור שנעשה מול לשכת הקשר 'נתיב', הרי שכבר אז טרם וסמוך לעלייתם של האם ושלושת ילדיה לארץ הם נרשמו ועלו כבני משפחה של יהודי (סעי' 4-א) ולא כיהודים בעצמם, שמותיהם של ההורים הם אף שמות נוכריים מובהקים, ועל המצבות קבורה של ההורים מופיעים צלבים (שתי וערב) המוכיחים היותם קבורים בבית קברות נוצרי.

לכן, ברור הוא כי אין בעדויות שהתקבלו בפני [רב העיר]  דבר שיש לו משקל הלכתי כנגד הרישום המקורי, רישום שהוא אמין וסומכים עליו בדברים אלו, בוודאי ובוודאי נגד תעודה מזויפת שממנה הוחזקה ליהודייה, והיא עצמה אומרת שהמסמך מזויף.

אף אין כאן עדויות של עדים כשרים וקבלת עדות בפני שלושה כדין המעידים להדיא על יהדותה, או עכ"פ על חזקת יהדותה של האם. גם ר' יצחק קליימן שהיה שומר מצוות ובר סמכא ש[רב העיר] סמך עליו, לא העיד כי אם שזוכר אותה מהאזור שלו ב[זקרפטיה] ושהייתה בחברה יהודית, דבר שלא מחזיק אותה בחזקת יהדות, כפי שאכן גם [רב העיר]  בעצמו, שבדרך כלל סמך על עדותו, מכל מקום כאן החליט שהיא צריכה להביא עדים מהאזור שלה כדי שיעידו על יהדותה של האם. לא זו בלבד, אלא שגם אחר כך כשקבע בהתאם לעדויות שנשמעו בפניו שהיא יהודייה, סייג את הדבר שהדבר ניתן לעניין ברית מילה בלבד.

משכך, יש לקבוע בבירור שהמבקש ואימו אינם יהודים, כמו כן שני אחיו של המבקש, […].

המורם מהאמור

מבחינה הלכתית, הנתבע-המבקש [פלוני], [אמו של המבקש], אחיו של המבקש […], כולם גויים גמורים, ונישואיהם אינם תקפים!

הבנות של שלושת האחים, […], שנולדו מאב גוי שבא על בת ישראל, אסורות להתחתן לכהן כדעת הרא"ש וכפי שנפסק בשו"ע להלכה (ראה שלחן ערוך אבהע"ז סי' ד' ס"ה).

[יתרה מזאת, יש לדון לגבי שלוש הבנות של המבקש [י'], שאסורות לכהן לכו"ע גם לדעת הרמב"ם, מאחר שהאם בת כהן (אביה של האם עולה לתורה בשם [… הכהן]) שנפסלה לכהונה בבעילת עכו"ם, ובנותיה מאחר שמתייחסות רק אחריה ולא אחר האב הגוי גם כן נפסלות אפוא לכהונה.

והוא לפי מה שעולה מסוגיית הגמ' במסכת יבמות מז, א ונפסק בשו"ע יו"ד סי' שה סי"ח, דבן שנולד ע"י בעילת גוי, נגרר ומתייחס אחר אימו להיות כמוה כהן או לוי, אלא שבכהנת שנבעלה לגוי כבר נפסלה האם מהכהונה מאחר שנבעלה לגוי, וכן הוכיח בעל האבני נזר (אהע"ז סי' ט"ז אות ו') וכ"ה בשבט הלוי (ח"ג סי' קע"ו, ואולם יצוין לדברי החזו"א אהע"ז סי' ו' אות ו'). ומשכך יש לדון לפי"ז דבכה"ג אף בדיעבד אם נישאו הבנות לכהן תצא, שלא כמו בכל בת שהאב גוי – עיין בית שמואל שם בס' ד' (סק"ב), ועיין שם באבני נזר (אות ז') בזה, ואכמ"ל].

מאחר שהנתבע אינו יהודי, אין לבית הדין סמכות לדון בהחזקת ילדים ויש לסגור את התיק.

התרת הנישואין

גם לעניין התרת הנישואים החוקיים של הצדדים, כידוע אין לבית הדין הרבני סמכות להתיר נישואין כשאין שני הצדדים יהודים (חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 סעיף 1 קובע כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים").

אולם כל זה אמור במקרה שהזוג נישא בחו"ל וחלו נישואיהם בהתאם לסמכות מקום עריכת הנישואין, אולם בנידון שלפנינו הזוג נישא כאן בישראל ותוקף נישואיהם הם בהתאם לדין הישראלי, ובהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 סעיף 2 אין תוקף לנישואין של יהודים שנערכו כאן בישראל אלא אם כן נערכו על פי דין תורה ("נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה").

מאחר שהתובעת יהודייה, אין לנישואיה עם הנתבע שום תוקף הלכתי שהרי אין תפיסת קידושין ונישואין בין יהודייה לנוכרי, ומשכך אין להם גם תוקף חוקי.

בהעדר סמכות להורות על התרת נישואיהם של הצדדים, רשאים הצדדים לפנות אל בית המשפט לענייני משפחה להתרת נישואיהם, ובית הדין קובע כי הצדדים אינם צריכים גט לחומרא, ואין צורך להפנותם למתן חוות דעת נשיא בית הדין הרבני הגדול, לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969.

בהתאם לאמור, רישום נישואיהם של הצדדים על ידי הרבנות נעשה בטעות, ואין לנישואין אלו שום תוקף הלכתי ולא תוקף חוקי. כך גם לעניין רישום נישואיהם על ידי הרבנות של אחי המבקש ובנות זוגם היהודיות […] שנישאו ונרשמו לנישואין כאן בישראל על ידי הרבנות ותוקף נישואיהם הוא על פי הדין הישראלי בלבד.

תביעת הכתובה

האישה תובעת את כתובתה בעקבות בגידת הבעל, ובכתב התביעה מפרטת בארוכה את בגידתו של האיש ומשכך תובעת כתובתה ופיצויים.

להלן העתק חלקי מכתב התביעה:

[…] הנתבע רועה בשדות זרים, ומנהל קשרים רומנטיים עם אישה אחרת מחוץ לנישואין, והוא עושה כן באופן גלוי ותוך זלזול בוטה בכבודה של התובעת.

27. בנסיבות אלה, הרי שמתקיימות עילות גירושין ברורות, שמחייבות את הנתבע במלוא דמי הכתובה עיקר ותוספת ובפיצוי גירושין.

תביעת הכתובה ופיצויי הגירושין

28. לאור המקובץ דלעיל במשורה, ומבלי שהתובעת פורסת את ארסנל הראיות החד משמעיות הקיים ברשותה, תעתור התובעת לחייב את הנתבע במלוא דמי כתובה, עיקר ותוספת. לאור העובדה כי אין בסכומים הנתבעים לשפות את הנזק הרבתי שנגרם לה ממעשיו הנפסדים של הנתבע, יתבקש בית הדין הנכבד לעשות שימוש בסמכותו ולחייב את הנתבע בנוסף בפיצוי גירושין בסך 250,000 ₪.

29. כפי שפורט בהרחבה לעיל, התובעת נאלצה להתמודד עם שקרים בלתי נגמרים מצד הנתבע, לחיות בחוסר ודאות וספק תמידי ובתוך מסך של אשליות מצד הנתבע. הנתבע כאמור, אף ניהל ומנהל רומן ארוך מזה כמה שנים עם בחורה צעירה בת 23, תוך רמיסת כבודה של התובעת וזלזול מוחלט בקדושת הנישואין.

30. בנסיבות אלה, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, זכאית התובעת לקבל מידי הנתבע כתובתה ותוספתה.

והנה בהשקפה ראשונה, מאחר שהתברר שהנתבע אינו יהודי ולא חלו כלל נישואיהם של הצדדים, הרי לכאורה כל ההתחייבות שהתחייב לה הנתבע בעת הנישואין לשלם את כתובתה לא חלה. ועוד, שהנתבע בעת הנישואין לא ידע שאינו יהודי והתחייב רק על דעת שהוא יהודי והנישואין חלים כדמו"י, ומאחר שמתברר שהוא נוכרי ואין תפיסת קידושין ונישואין בין יהודייה לנוכרי והנישואין כלל לא חלו, יש כאן לכאורה מקח טעות. אף יש לדון באיזה קניין ומאיזה דין חלה עליו התחייבותו לאחר שאין תוקף לנישואין שעל ידם ומחמתם הוא מתחייב בכתובת אשתו.

אולם לאחר העיון ובחינת הסוגיה מכל היבטיה, נראה דמאחר שאין הנידון כאן על עצם חיוב עיקר כתובה, אלא שהוסיף הנתבע וכתב והתחייב לה תוספת כתובה מעבר למה שתיקנו חז"ל עיקר כתובה בכל נישואין, ובעת הנישואין והתחייבותו לא ידע שהוא נוכרי, אלא חשב שהוא יהודי, והיה ברור לו שהתחייבותו מחייבת אותו – משכך, חיובו חיוב עכ"פ בתוספת הכתובה, על אף שכיום מתברר שהנישואין לא חלו כלל. ואינו יכול לומר שיש כאן חיוב בטעות ועל דעת זה שהנישואין לא חלים לא התחייב, שכפי שיתבאר בארוכה אין זו טענה.

כפי שנביא, יש להוכיח דין זה מדברי הפוסקים וגדולי האחרונים ז"ל, וכדין נישואי שוטה שלא חלים הנישואין כלל ואפ' מדרבנן ואעפ"כ חלה התחייבותו כשכתב כתובה ורצה ליזוק לנכסיו, ולא אמרינן שהתחייב בטעות, וכמו שכתבו שם הראשונים נשמתם עדן שאינו יכול לומר סבור הייתי שחלים הנישואין ורק על דעת זה התחייבתי.

לא זו בלבד אלא כך הדין גם במי שנושא אישה שהיא מחייבי כריתות שלא חלים שם הנישואין, וכתבו החלקת מחוקק והבית שמואל להלכה שמחייבים אותו תוספת כתובה אף בלא הכיר בה שהיא מחייבי כריתות וחשב שחלים הנישואין, ולא אמרינן שזה חיוב בטעות.

וכן הדין בכתובת איילונית שלא ידע ממנה והתחייב לה תוספת כתובה, דמחייבים אותו בתוספת כתובה, ואף להסוברים שלא חלים הנישואין וא"צ גט, ואם בחייבי כריתות שאיסורם חמור ולא תופסים הקידושין וכן באישה איילונית אמרינן שנתרצה משום חיבת ביאה, כל שכן בנידון שלפנינו. וכל שכן לדעת הרבה אחרונים שנביא בהמשך הסוברים דהנוכרי לא עושה שום איסור בנשאו בת ישראל.

כמו כן, יתבאר בזה יסוד גדול וחדש במהות כל חיוב כתובה ותוספת כתובה שהבעל מתחייב לאשתו בנישואיו, מדין מה חל חיוב הבעל, מעבר ל"קניין" שהבעל עושה ומחייב עצמו ומעבר לחלות החיוב מדין "שטר" הכתובה.

כפי שנביא, הדין שלפנינו מפורש בפיהם של בעל ההפלאה והבית יעקב ז"ל, דבנידון דידן שגוי נשא בת ישראל והגוי בהתחייבו חשב להתחייב כחיובי היהודי, הרי בכה"ג חל חיובו מדין "אתנן", וחיוב זה לא פקע בזה שבית הדין קובע שהנישואין מופקעים כי קידושי גוי הוא, שהרי כן הדין בכל קידושי ונישואי גוי שאין להם תוקף ואעפ"כ כתבו בפשיטות שחל עליו חיוב כתובה וכמו כל חיוב אתנן על עצם הבעילה ק"ו על הסכמה להינשא ולהיבעל לו כמקובל בחיי נישואין.

וכדי להבין את הדברים היטב נרחיב קצת בסוגיה זו בעזרת השם יתברך.

חיוב כתובה כשלא חלים הקידושין

איתא במתני' סו"פ הכותב (כתובות צ, ע"א):

"קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה, גר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה".

ובגמ' שם:

"אמר רב הונא: לא שנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת אין לה, ורב יהודה אמר: אפי' תוספת יש לה".

היינו, שלדעת רב הונא כתובתה קיימת רק לעניין מנה מאתיים אבל תוספת אין לה, ולרב יהודה מקבלת גם את התוספת, וקי"ל בהל' כתובות כרב הונא שמקבלת רק מנה מאתיים (שולחן ערוך אבן העזר סוף סי' ס"ז).

והנה שם מדובר מדין הכתובה לאחר הגירות (ונחלקו התוס' והרא"ש עם הרמב"ם האם "על מנת כן קיימה" פירושו, שכתובתה מאתיים כתחילת הנישואין על אף שבשעת הגירות היא כבר בעולה, זו דעת התוס', או שכתובתה רק מנה וזו דעת הרמב"ם, והאריכו הנו"כ שם בפרטי הדין, ולדעת הח"מ אין מחלוקת בין הראשונים בעניין זה יעויין שם דבריו).

אולם יש לדון באופן שהבעל הינו גוי וכלל לא נתגייר האם חייב בכתובה, דהיינו, מה הדין בגוי שנשא בת ישראל וכתב לה כתובה מאתיים או יותר, האם מחוייב הוא בכתובה זו שכתב והתחייב לה, ואף אם ישתנה הדין אם יתגייר, האם בעת גיותו חייב בסכום הכתובה שכתב לה.

ובכן, מקור דין זה הוא בספר שלטי הגיבורים שם במס' כתובות (מט,א מדפי הרי"ף) והדברים מובאים שם גם בשיטמ"ק:

"ומז"ה אומר שלא אמרו אלא כשהיתה אשתו בת ישראל שכתב לה כתובה בעודו כותי, אבל אם כתב כתובה לעובדת כוכבים ונתגיירה עמו אין כתובת העובדת כוכבים כלום.

ולי נראה, שאילו כתב כתובה לבת ישראל הרי בעבירה נישאת לו ואין ראוי לקיים כתובתה הואיל ונישואי עבירה הם, ולא אמרו כתובתה קיימת אלא בעובד כוכבים שכתב כתובה לעובדת כוכבים ונתגיירה אשתו עמו, כמבואר בקונטרס הראיות".

והנה דברי השלטי גיבורים אלו הובאו בבית שמואל שם (בסוף סי' ס"ז). ועי"ש וכן בבית שמואל מהדורא קמא, האם כוונת הריא"ז ומה שנחלק עליו בעל השלטי גיבורים בעניין זה אם כתובת גוי לבת ישראל קיימת וכן בנתגיירו שניהם, היינו בעודו גוי או לאחר שנתגייר יעויין שם דבריו, ובשיטמ"ק ודו"ק.

אלא שיש כאן תימה רבתי, במה נפקע התחייבות הגוי בכתבו הכתובה לבת ישראל והתחייב לשלם לה כתובתה, כי על אף שאין תוקף לנישואיהם, אולם היכן הלכה התחייבותו המפורשת לשלם לה כתובתה, וכדין נישואי שוטה לפיקח שלא תיקנו לה כתובה בנישואין אלו, ומכל מקום אם כתב לב כתובה חייב מפני שרצה ליזוק בנכסיו, ויובא בהרחבה להלן.

וידועה קושיא זו בשמו של הגרעק"א בדרוש וחידוש שנשאר בתימה על הדבר, ז"ל:

"גר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה, לא ידעתי בלאו הכי אימאי לא קם ההתחייבות מעידן דהיה נוכרי, ואיך מצינו דנוכרי אינו יכול לשעבד עצמו"

אולם לענ"ד כדי להבין את הדברים היטב, נקדים סוגיית התחייבות כתובה בנישואי שוטה לפיקח, ובתוך הדברים יתבארו בעזרת השם יתברך כמה דברים מוקשים.

חיוב כתובה בנישואי שוטה

איתא בר"פ חרש (יבמות קיג,א):

"פיקח שנשא חרשת או שוטה אפי' כתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה ליזוק בנכסיו", עי"ש.

וראה בקצוה"ח (סי' רמ"ג סק"ו) שנחלק עם המגיד משנה (פ"ד מזכיה ה"ז). לדעת המגיד משנה הוא מדין מתנה ומועיל מדין זכיה ע"י אחר, ומדין זה הוכיח המגיד משנה שגם בשוטה שאינו בר קניינים מועיל זכיה ע"י אחר שהוא בן דעת. אמנם הקצוה"ח נחלק עליו, ולדעתו הא דמועילה כתובה לשוטה הוא מדין זכיה ע"י עצמה, ושכר מלאכה כמו שכר שפחה לשמשו ולא מדין מתנה.

והנה דברי המגיד משנה כשלעצמם תמוהים ואינם מובנים, דהרי לא מדובר שם בזכיה ע"י אחר כלל, אלא הוא כתובה מהבעל הפיקח לאשתו השוטה ללא אדם אחר כלל. כמו כן תמוה, מהי הראיה משם, הרי מדובר בהתחייבות ואינו מצד זכיה כלל כי אם מצד התחייבות (וראה משפט שלום שם בסי' רמ"ג סט"ז מה שציין לתשובת בית אפרים חו"מ סי' ח', וע"ע אמרי בינה קונטרס בדיני הקנינים סוף סי' כ"ד).

והנראה בזה לפי מה שכתב הגאון ר' שלמה קלוגר בחיבורו חכמת שלמה על דין זה דפקח שנשא חרשת או שוטה (אהע"ז סי' ס"ז ס"ט, ומשום מה על אף שקישרו לדין זכיה לשוטה על ידי אחר, לא ציין דברי המגיד משנה שכבר כתב כן שמדין זה דפקח שנשא שוטה הוא שנלמד דין זכיה ע"י אחר וצ"ע, אבל מדבריו מתבארים דברי המגיד משנה היטב).

וזה לשון החכמת שלמה:

"נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו. נ"ב לכאורה אינו מובן ל"ל טעם זה, אטו עד השתא לא ידענא דיכול אדם להתחייב בדבר שאינו חייב, אך נראה דהנה קיי"ל חרש ושוטה אין להם זכיה ע"י עצמו רק אם אחר זיכה להם זוכין, א"כ אם בא אדם להתחייב להם בשטר לא זכו רק אם זכה להם אחר בשטר בעבורם, אבל כל שלא זכה אחר בשטר בשבילם לא זכו דבר שאינו חייב.

והכא קמ"ל דלא צריך שיזכה להם אחר בשטר כתובה שלה, כיון דבאישה דעלמא אם הבטיח לה כתובתה אפי' מאה מנה חייב ליתן לה אפי' בדיבור בעלמא מכח דבהנאת נשואין גמר ומקנה ונתחייב, אבל בחרשת ושוטה לא שייך בה חיבת נשואין כ"כ ולא גמר ומקנה בפה לבד. מיהו אם כתב לה כתובה כיון דחזינן דטרח וכתב לה מוכח שחיבת נשואין שלה הי' חביב בעיניו, וגלי דעתי' דחביבה היא אצלו אז אמרינן אגב זה גמר והקנה בכתב זה וזכתה בו אף שלא ע"י אחר, וזה שכתב מפני שרצה להזיק את נכסיו וכיון שרצה בכך וניחא לי' גמר והקנה ונתחייב. כן נ"ל בירור הדברים, ודו"ק היטב"

ולפי"ד י"ל שזוהי כוונת המגיד משנה, דאילו היה הדין שגם זכיה ע"י אחר אינו מועיל לשוטה, הרי שוטה אין לו שום אפשרות זכיה כלל וכלל ולא היה מועיל גם חיוב על ידי עצמו על אף שטרח וכתב כתובה והראה שחיבת נישואין שלה היה חביב בעיניו, ולכן מזה דמועיל התחייבות ע"י כתיבת כתובה חזינן דשוטה הוא בר זכיה בעצם כל שיש בר דעת שזוכה לו, ויועיל זכיה ע"י אחר או זכיה ע"י התחייבות באופן שיש חיבת נישואין הנגלה לנו במי שטורח וכותב כתובה, ודו"ק.

נחזור לעניינינו, למה לא יועיל הכתובה שהגוי התחייב לבת ישראל כמו שמועילה כתובת הפקח לשוטה, ותגדל הקושיא לדעת הט"ז שם (בסוף סי' ס"ז) דהכתובה בהיותם בגיות הייתה שם כתובה עליהם, דגם בדיניהם יש כתובה, יעויין שם דבריו.

וכבר נתקשו בזה האחרונים שם (בסוף סי' ס"ז), ראה שם בדברי בעל ההפלאה בקובץ אחרון וכן בדברי בעל הנתיבות בספרו בית יעקב שם, ושניהם קבעו מתחילה כדבר פשוט שהתחייבות של גוי שמתחייב כתובה לא גרע מחייב עצמו באתנן דמתחייב אף ללא קנין.

והנה דבריהם אלו שהתחייבות הכתובה מועילה מדין שכר, הם כעין דברי הקצוה"ח הנ"ל במה דמועיל כתובה לשוטה דאינו מדין מתנה רק מדין שכר, רק שהקצוה"ח נחית מדין שכר שפחה לשמשו והם נחתו מדין אתנן ושכר על הבעילה [וראה עוד בבית מאיר (אהע"ז רס' קע"ז) ובשו"ת חתם סופר (אהע"ז ח"א סי' קכ"ה) כיוצ"ב לדמות התחייבות בנישואין לדין אתנן זונה ואכמ"ל], ועל הקצוה"ח שהוא מדין שכר שפחה לשמשו העיר הבית אפרים הנ"ל דזה אינו שהרי ניזונת משלו וטב ליה למיתב טן דו עי"ש, וזה לא שייך אם הוא מדין אתנן ושכר על הבעילה. וע"ע באמרי בינה שם שהעיר על הקצוה"ח מדברי הרמב"ן במלחמות כתובות (לו,א) דכתובה כמתנה והרי דחיוב כתובה אינו שכר עי"ש, והערה זו הינה גם על הבית יעקב וההפלאה, ויש מקום ליישב הערה זו ואכמ"ל.

אמנם לפני שניכנס לדין זה נעתיק את דבריהם שם, שלענ"ד הם יסוד גדול ביסוד כל חיוב כתובה שהבעל מתחייב לאשתו, ויש למצוא כמה נפק"מ לדינא בזה.

זה לשון בעל ההפלאה שם בסי' ס"ז סי"א:

"והנה הבית שמואל כתב בשם השלטי גיבורים דעכו"ם שנשא בת ישראל וכתב לה כתובה ונתגייר אין הכתובה כלום דלא כיש מי שחולק ע"ש. ולענ"ד נראה דלא גרע מאם התחייב דבר באתננה דחייב לשלם דהוי כמו לוה בנכרותו ונתגייר דחייב לשלם, והוא הדין באתנן כדאיתא בחו"מ סי' פ"ז סעיף כ"ה, ובנוכרית שאני כיון שהחיוב הי' בשעה שהיתה נוכרית הו"ל כהפקעת הלואתו דמותר. ואף שלא תפסו הקדושין לא גרע מחייבי לאוין לר' עקיבא דלא תפסו קידושין, ואפילו הכי יש לה כתובה כדאי' ביבמות דף פ"ה וכ"ש הכא דכתב לה. ועיין מ"ש בחידושינו ליישב קושית הלח"מ על הרמב"ם".

זה לשון בעל הבית יעקב שם:

"אך לכאורה קשה מה"ת לא יתחייב אפילו בהתוס' שכתב לה, דהא ודאי אפילו אם הנוכרי מחייב עצמו באתנן מי לא יתחייב לה, הא דבר זה כקנין דמי כמבואר בע"ז ר"פ השוכר, ואטו נוכרי לאו בר קנין וחיוב הוא הא ודאי דקנין וחיוב של נוכרי מהני. לכן נראה הטעם דנוכרי לא התחייב א"ע רק באופן שלא יפסק האישות שלהן עד יום מותם, דבעולת בעל יש להם ולעולם לא כלה האישות שלהן עד יום מותם, ומש"ה כשנתגיירה וכלה האישות תיכף דכשנתגיירה כקטנה שנולדה דמי והיא מותרת באחר וכלה האישות קודם הזמן שהתנו ביניהם, ועל אופן זה לא התחייב את עצמו וכשחוזר ומקיימה כנשואין אחרים וחדשים הן חשוב וחיוב הראשון כבר נתבטל".

והנה, בעל ההפלאה אכן נשאר בזה לדינא עכ"פ בגוי שכתב כתובה לבת ישראל דאף בגירותו ישאר עם חיובו שחל עליו בעת היותו גוי שנתחייב בכתובתה בעצם התחייבותו והבטחתו מדין אתנן, ונשאר חיובו גם לאחר שיתגייר כמו לוה בנוכריותו ונתגייר, ורק בנוכרי שנשא נוכרית הו"ל כהפקאת הלואתו של העכו"ם לאחר שנתגייר.

אולם הבית יעקב כתב סברא לפטרו משנתגייר מחיוב הכתובה שחל עליו בהיותו גוי מדין אתנן, כי חיובו הייתה רק באופן שלא יפסק האישות שלהן עד יום מותם ומשנתגיירו כלה האישות כקטן שנולדה וכלה האישות קודם הזמן שהתנו ביניהם ועל אופן זה לא התחייב, והבית יעקב מדבר באופן שידע שהוא גוי ועל דעת זה התחייב כתובה באופן שלא יפסק האישות שלהן עד יום מותם.

ומדברי שניהם נלמד לדינא בנידון דידן שגוי נשא בת ישראל והגוי בהתחייבו חשב להתחייב כחיובי היהודי, שהרי חשב שיהודי הוא, דבכה"ג חל חיובו מדין אתנן, וחיוב זה לא פקע בזה שבית הדין קובע שהנישואין מופקעים כי קידושי גוי הוא, שהרי כל קידושי ונישואי גוי אין להם תוקף ואעפ"כ כתבו בפשיטות שחל עליו חיוב כתובה וכמו כל חיוב אתנן על עצם הבעילה ק"ו על הסכמה להינשא ולהיבעל לו כדרך בני זוג נשואים.

והנה הלום מצאתי מבואר להדיא בתוספתא ריש כתובות (פ"א ה"ג) שיש חילוק בין נישואי שוטה לפקח לבין נישואי בת ישראל לגוי:

"פקח שנשא חרשת או שוטה כתובתן מאתים מפני שרוצה להחזיק להם את הנכסים … גוי ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר הגוי ונתגייר עבד ונשתחרר אין להן כתובה, רצו לקיים נותנין כתובה מנה".

וצריך לבאר מה הבדל יש ביניהם, ונראה דההבדל הוא כי בגוי אמרינן דלא רצה להתחייב ומשא"כ בשוטה, ולהסבר הקצוה"ח הנ"ל אכן לא ברור החילוק וכבר העיר מזה בעל החזון יחזקאל שם על התוספתא יעויין שם דבריו, והנה באמת מבואר כאן נגד ההפלאה, אלא אם כן נאמר בדוחק דהוא יסבור דבתוספתא לא מדובר באופן שכתב כתובה בגיותו.

וקצת תימה על בעל השלטי הגיבורים שלא ציין דברי התוספתא, ואולי זה גופא טעם החילוק משום סברת השלטי גיבורים שאין ראוי לקיים הכתובה בנישואי עבירה ודו"ק, ועיין שירי מנחה על התוספתא מהגאון הר"ר יצחק שבדרון בנו של המהרש"ם ודו"ק. אבל עכ"פ בגוי שהתחייב כתובה לבת ישראל כשירה בחשבו שהוא יהודי לפטרו מחיובו בעת גיותו לא מצינו.

כתובה בנשואי עבירה

והנה נידון דידן אין לדון משום סברת השלטי גיבורים הנ"ל שגוי שכתב כתובה לבת ישראל הרי בעבירה נישאת לו ואין ראוי לקיים כתובתה הואיל ונישואי עבירה הם, שהרי ההפלאה הוכיח להיפך מחייבי לאווין לפי ר"ע, וראה באוצר הפוסקים מה שהביאו בזה. אולם עכ"פ בנידון דידן שהאשה בעת הנישואין לא ידעה שזה נישואי עבירה אין מה לקנוס אותה, ואדרבה, יש לפצותה יותר על שנבעלה לגוי שלא בידיעתה, וככל שחל חיוב על הגוי אין שום סיבה לפטרו.

ובאמת יסוד הדין לפטור את הבעל מכתובה בנישואי עבירה, מקורו בפרק יש מותרות (יבמות דף פ"ה ע"ב) ובדברי הפוסקים בסי' קט"ז. ושם מבואר, שלענין תוספת כתובה גם בחייבי לאוין שיש איסור בקידושין, ואף באופנים שקנסו אותה להפסיד כתובתה כגון בלא הכיר בה, מ"מ תוספת יש לה. ובאמת לדעת הרמב"ם (פכ"ד מאישות ה"ד) הטעם דבהכיר בה יש לה גם עיקר כתובה, היינו מטעם זה גופא שרצה להזיק בנכסיו, עי"ש.

והסכמת הב"ש שם בסי' קט"ז (סוף ס"ק א') היינו כפי שנוטה שם הח"מ (סק"א) דגם בחייבי כריתות, על אף שאין קידושין תופסין בה ואינה צריכה גט, מ"מ יש לה תוספת כתובה בהכיר בה מפני שרצה ליזוק בנכסיו מפני חיבת ביאה, ואפ' בלא הכיר בה יש לה תוספת וכמו בחייבי לאוין, עי"ש.

וכן הדין ב'איילונית' בסוף פרק "אלמנה ניזונת" (כתובות דף ק' ע"ב) במתני' "הממאנת השניה והאילונית אין להן כתובה", ופרש"י איילונית משום דמקח טעות הוא. ובגמ' (ק"א ע"א):

"אין להן כתובה אמר שמואל לא שנו אלא מנה מאתיים אבל תוספת יש להן, תניא נמי הכא נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון הממאנת וחברותיה אין להן מנה מאתיים אבל תוספת יש להן כו'".

 ופרש"י : "אבל תוספת יש לה דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה".

והנה על אף שבברייתא שלפנינו לא כתוב להדיא איילונית אלא הממאנת 'וחברותיה', אולם רוב הראשונים נקטו דחברותיה כולל גם איילונית, וכמפורש שם ברי"ף (נ"ט ע"ב) וכ"ה ברמב"ם (פכ"ד מאישות ה"ב) ובתוס' שם לעיל (דף נ"ד ע"ב ד"ה ולעוברת), וכתב המגיד משנה שכן עיקר כי כן אמרו בפירוש בירושלמי (כתובות פרק ז הלכה ו) דאף איילונית יש לה תוספת כתובה, וזה דעת הגאונים ז"ל וכן הסכימו בעל העיטור והרמב"ן והרשב"א כדברי רבנו, ע"כ.

והראב"ד על הרמב"ם השיג עליו מדוע שיהיה תוספת באיילונית שלא הכיר בה, וכן הקשו בהשגות הראב"ד (נט:) וברמב"ן ורא"ה (ק:) למה יצטרך לתת תוספת כתובה באיילונית שלא ידע שאינה ראויה לו והרי זה מקח טעות. אולם ברמב"ם שם (פכ"ד מאישות ה"ג) ביאר טעם הדבר:

"ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר, אבל התוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנת לו הנאתה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת, שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין כו".

 וראה גם בדברי הרמב"ם לעיל (פט"ו מאישות ה"ח) באשה עקרה וחזקת החולי ממנה, דמכל מקום יש לה תוספת כתובה דלא גריעה מאיילונית שלא הכיר בה שיש לה תוספת.

להלכה פסקינן בשו"ע סי' קט"ז ס"ג דאילונית אם לא הכיר בה דינה כחייבי לאוין שלא הכיר בה, ולעיל שם בסעיף א' כתב המחבר שאם לא הכיר בחייבי לאווין אין לה עיקר אבל תוספת יש לה. הרי דלהלכה פסק המחבר ללא עוררין כדעת הגאונים רי"ף רמב"ם ורוב הראשונים דאיילונית לא מפסידה תוספת כתובה, וכבר ציין שם הגר"א דזה דלא כדעת הראב"ד שחלקו עליו כל הפוסקים והסכימו לפירוש הרי"ף, ועי"ש בכנסת הגדולה בזה שלא הובא כלל דעת הראב"ד להלכה ושאי אפשר לומר קים לי כוותיה.

וכתב הבית שמואל שם (סק"ג):

"וכללא הוא, שלא הפסידה תוספת אלא כשהיא יודעת מחיסרון, והוא דבר שאין אדם מתפייס בו".

ולכן, גם באשה עקרה שאינה יכולה ללדת קי"ל כהרמב"ם הנ"ל דיש לה תוספת כתובה כמו באיילונית, ראה בית שמואל (סי' קנ"ד ס"ק כ"ב). וראה עוד בבית שמואל שם וכן בהמשך (רס' קי"ז) ובדברי שאר הנו"כ שם מה שהאריכו בזה בחילוק בין איילונית לאשה בעלת מום או ברואה מחמת תשמיש לדעת הרמב"ם דאין לה תוספת. וראה עוד כיוצ"ב בפסקי דין רבניים (חלק ד' עמ' 216) מביה"ד הרבני הגדול בהרכב הרבנים ע. הדאיה, י.ש. אלישיב, ב. זולטי זצ"ל.

והנה הבית מאיר שם בסי' קט"ז העיר על החלקת מחוקק והבית שמואל הנ"ל בחייבי כריתות שלא הכיר בה במה תזכה בתוספת, ואף בהכיר בה נשאר בצ"ע וראה שם בדבריו גם בתחילת סי' קי"ז. אולם מאידך בעל ההפלאה בקו"א שם  בס' קט"ז (סק"א) הביא ראיה לדבריהם דאע"ג דאין הקידושין תופסין אפ"ה שייך תוספת כתובה משום חיבת ביאה, כדמוכח מאיילונית דבלא הכיר בה אין צריך גט (לדעת תוס' והרא"ש ריש יבמות), ואפ"ה יש לה תוספת. מכאן, שאף בחייבי כריתות שאיסורם חמור ולא תופסים הקידושין, אמרינן שנתרצה משום חיבת ביאה. וכמו כן, מצאנו שגם ברואה מחמת תשמיש לדעת הרמב"ן דנאמנת בתחילת סי' קי"ז, יעויין שם דבריו.

גם מרנא החתם סופר זצ"ל בחי' למס' כתובות (ק ע"ב) הביא להלכה דברי החלקת מחוקק הנ"ל דגם בחייבי כריתות שלא ידע מהן חייב בתוספת כתובה, וכתב:

 "מיהו גופיה דמילתא צריך לי עיון גדול בין בחייבי כריתות בין באלמנה לכהן גדול ובכל איסורין דאורייתא, מאי שנא מהא דחושן משפט סי' רל"ד דהמוכר דברים האסורים מן התורה ואכלו צריך להחזיר להם הדמים, ומאי טעמא נוציא התוספת בלא הכיר בה, ואחר שנתקשתי בזה הרבה מצאתי שכבר עמד בזה הבית מאיר רסי' קי"ז ולא העלה כלום כו', ונראה לי בשלמא אכילת איסור אע"ג דבאונס הוה ופטור מעונש, מכל מקום מטמטם הלב כמבואר ברמ"א יו"ד סו"ס פ"א, מה שאין כן בעילת איסור".

 וע"ש שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל באיילונית וחייבי לאוין ומה שכתב על פי זה. וע"ע בבית יעקב (רסי' קי"ז) מה שכתב בזה.

עכ"פ נראה ברור, דיש ללמוד להלכה למעשה מחייבי כריתות ומאיילונית שלא ידע מהן, דהוא הדין בנישואי גוי לבת ישראל, דלא אמרינן שיש כאן מקח טעות וחיובו בתוספת כתובה לא חל, אלא על אף שאין חלים הקידושין וזה אף נישואי עבירה לאשה, יש לה תוספת כתובה בכתב לה.

האם יש איסור לנכרי לשאת ישראלית

נוסיף לזה, מה שכתבו האחרונים בפשיטות שרק בת ישראל מוזהרת על בעילת עכו"ם אבל העכו"ם עצמו אינו מוזהר על הדבר ואין עליו שום איסור לבוא על בת ישראל ולהינשא לה, ולדעת הרבה אחרונים אפ' ב'לפני עור' אינו מוזהר בזה שמכשילה, כי בן נח אינו מוזהר על לפני עור כמבואר בעבודה זרה (דף י"ד ע"ב) ועיין שם בתוס' (טו ע"ב ד"ה לעובד כוכבים). ולפי"ז ודאי שחיבת ביאה איכא בנידון דידן כי אין כלל איסור עליו, ובוודאי נתרצה בתוספת הכתובה משום חיבת ביאה על אף שלא חלו הנישואין.

יסוד זה שעל העכו"ם עצמו אין איסור לבוא על בת ישראל ולהינשא לה והאיסור אינו כי אם עליה, הנה לאחר החיפוש מצאתי שכתבוהו גדולי האחרונים בפשיטות, והוא במסכת יבמות פרק החולץ (דף מ"ז ע"א) בגר שבא ואמר שגירותו אינו גירות כי נתגייר בינו לבין עצמו, דאמרינן שם בגמ' דאינו נאמן לפסול את בניו כי אם לפסול את עצמו, וכתבו הראשונים דהיינו שאסור לישא בת ישראל ומשום דמשוי נפשיה חתיכה דאיסורא (ראה שם ברא"ש, בתוס' דף כה ע"ב ד"ה לימא, וכן שם בתוס' דף מז ע"א ד"ה נאמן אתה לפסול עצמך).

ונתקשו האחרונים, הרי לגוי אין שום איסור לישא בת ישראל וכל האיסור אינו כי אם עליה, ומכיון שאין הגר נאמן לגבי אחרים והאשה הישראלית מותרת להינשא לו, מה שייך שהוא אסור לישא בת ישראל מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הרי גם לפי דבריו שהוא גוי אין לגוי שום איסור לישא בת ישראל. ראה באריכות בתשובת חמדת שלמה (יו"ד סי' כ"ט) ובחידושיו שם למס' יבמות וראה שם שכתב שנו"נ בקושיא זו עם הגאון בעל הבית מאיר, וכן הקשו הרבה אחרונים מפרשי התלמוד שם ראה קרן אורה, ישרש יעקב (לפוסק המפורסם בעל שו"ת בית שלמה), שערי יושר (שער ו' פ"ד), מכתבי תורה (סי' רמ"ח), וע"ע בהגהות חשק שלמה שם ביבמות ועוד.

וראה שם בחמדת שלמה שהגאון בעל הבית מאיר תירץ לו שאין זה מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כמו בעלמא, אלא שנאמן לעשות עצמו איסור לכל העולם, והיינו שאוסר עצמו על האשה ולא שיש איסור על עצמו אלא שיש בכוחו לאסור עצמו שיהיה הוא אסור על בת ישראל, וכן תירצו שם בעל הישרש יעקב (וראה שם שזה נגד השב שמעתתא, שמעתא ו פ"ו ופי"ט שאין אדם יכול לאסור עצמו על חבירו כי אם מדין נדר), והשערי יושר באריכות. וראה שם עוד בקרן אורה ובחשק שלמה וחמדת שלמה הנ"ל ובעוד אחרונים מה שתירצו בזה, ויש לציין גם לדברי קובץ שיעורים ח"ב (קונטרס דברי סופרים ס"א אות כא-כב) ודו"ק.

העולה מזה, שהאחרונים נקטו בפשיטות, שעל העכו"ם עצמו אין איסור לבוא על בת ישראל והאיסור אינו כי אם עליה.

וכן כתבו בעל הערך שי (אהע"ז סוף סי' סז) ובעל השואל ומשיב (בהגהותיו על הנודע ביהודה מהדו"ת אהע"ז סי' ק"נ) בפשיטות שאין על העכו"ם איסור, ולהלן נביא דבריהם. וכן כתב באגרות משה (אהע"ז ח"ג סי' ל' ענף א') שפנויה בת ישראל אין על העכו"ם שום חטא מלזנות ומלישא בת ישראל דרך חתנות, ורק על הישראלית איכא האיסור אבל על העכו"ם ליכא שום איסור.

ומדברי האחרונים הנ"ל מתבאר שאף בדרך אישות שהוא איסור דאורייתא על האשה להינשא לעכו"ם והאשה לוקה על הדבר (רמב"ם פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"א ושלחן ערוך אהע"ז סי' טז ס"א, וכמבואר במסכת עבודה זרה דף לו ע"ב ומסכת סוטה דף כו ע"ב, וראה תוס' יבמות טז ע"ב ד"ה קסבר, וע"ע במהרש"ם ח"ב סי' ק"י, ואכמ"ל), מכל מקום האיסור אינו כי אם על האשה הישראלית ולא על העכו"ם.

בנוסף, אף משום הבאת תקלה על ידו, קי"ל להלכה למעשה ברמב"ם (פי"ב מהל' איסורי ביאה, הלכה ט-י) דעל אף דישראל הבא על הגויה, הגויה נהרגת מפני שבאת לישראל תקלה על ידה, אולם גוי הבא על בת ישראל פנויה אין הגוי נהרג. והיינו כמו שביארו האחרונים דשאני ישראל שבא על הגויה דהוי אביזרייהו דעריות מפני שאם בא עליה בפרהסיא קנאים פוגעים בו והוי תקלה רבתי שנכשל על ידה, אבל גוי שבא על הישראלית אין זה אביזרייהו דעריות דלא אשכחן מיתה על זה (אור שמח הל' מלכים פ"ט ה"ז, וכן ביארו החמדת שלמה הנ"ל ביבמות דף מ"ז ע"א והכלי חמדה פרשת כי תצא אות ה').

ואכן ידועה מחלוקת הראשונים, האם הא דנתחדש בישראל הבועל ארמית בפרהסיא דקנאים פוגעים בו בשעת מעשה האיסור, נתחדש גם בישראלית הנבעלת לארמי. אולם להלכה קיימא לן כדעת הרמב"ן במלחמות (סנהדרין סו"פ בן סורר ומורה, וע"ע תורת האדם שער המיחוש ענין הסכנה) והר"ן (יומא דף פ"ב ע"א) שאין קנאים פוגעים בישראלית הנבעלת לגוי אלא רק בישראל הבא על הגויה, וגוי הבא על הפנויה לא מקרי גילוי עריות אלא תעבור ואל תיהרג עיין שם ברמב"ן, וכן מבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ז ס"א (וע"ע סי' ט"ז ס"ב ובביאור הגר"א שם סק"ט), וכן נקטו הבית יוסף (שו"ת דיני גיטין סי' י"ד) שלא אמרו קנאים פוגעים אלא בישראל הבא על הגויה ולא בבת ישראל הנבעלת לגוי, וכן נקטו גדולי הפוסקים בעל הנודע ביהודה (מהדו"ת אהע"ז סי' ק"נ) ומרנא החתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' פ"ב).

איברא דגם לדעת רבינו אברהם מרגנשפורג הסובר דדין קנאים פוגעים אמור גם בישראלית הנבעלת לגוי, ראה בהגהות מרדכי (יבמות פ"ד סי' קח) והובא גם במהרי"ק (שורש קע"ה) ותרומת הדשן (סי' רכ"ג) ועוד, מכל מקום כתב בעל השואל ומשיב בהגהותיו על הנודע ביהודה (הנ"ל מהדו"ת אהע"ז סי' ק"נ) דהיינו שקנאין פוגעין "בה" אבל הגוי לא עביד איסור ואין פוגעין "בו".

והוסיף השואל ומשיב שיש טעות סופר במהרי"ק הנ"ל שהביא שיטה זו, וצריך לומר קנאים פוגעים "בה" במקום בו, כי הגוי אינו נהרג על ידי קנאים מאחר שלא עביד איסורא. והנה למה שנתבאר לעיל אולי היה מקום לדון לשיטה זו שהגוי יהרג משום "תקלה" כמו בישראל שבא על הגויה שהיא נהרגת מהאי טעמא שבאת תקלה על ידה וכנ"ל מהרמב"ם, אלא שלהלכה לא קי"ל כן דפסקינן כהרמב"ן ואין כלל חיוב מיתה גם על הישראלית הנבעלת לגוי דאין קנאים פוגעין בה, ויהיה איך שיהיה הרי פסק הרמב"ם להלכה למעשה דהגוי אינו נהרג, וכנ"ל.

ונראה דיש אף להביא ראיה גדולה לדברי השואל ומשיב הנ"ל דאף לשיטה זו אין הגוי נהרג מדין קנאים פוגעים בו, ואלו שכתבו קנאים פוגעים "בו" הוא טעות סופר, כי כן הוא להדיא בשלטי הגיבורים על המרדכי יבמות (סי' כ"ט ד"ה מצאתי) כשהביא שיטה זו כתב שקנאים פוגעים "בה", וכן התרומת הדשן הנ"ל כתב שקנאים פוגעין "בה", וכ"ה בשארי האחרונים שהביאו שיטה זו, ושוב ראיתי במרדכי השלם מהדורת מכון ירושלים שאף בדברי הגהות מרדכי עצמו הביאו גירסא מכת"י  קנאין פוגיעם "בה" במקום "בו", ודו"ק.

נחזור לענינינו, למה שנתבאר שעל העכו"ם עצמו אין איסור לבוא על בת ישראל והאיסור אינו כי אם עליה, לפי"ז ודאי שחיבת ביאה איכא בנידון דידן כי אין כלל איסור עליו, ובוודאי נתרצה בתוספת הכתובה משום חיבת ביאה על אף שלא חלו הנישואין.

כל שכן בנידון שלפנינו, שהאישה לא תובעת להתגרש משום עצם מה שהוברר לה שהוא גוי והנישואים אסורים עליה, אלא תובעת גירושין משום בגידתו ועזיבתה לטובת אישה אחרת, אדרבה האישה כלל לא ידעה עד לאחר התביעה שהוא אינו יהודי והנתבע הוא זה שהעלה את הדבר שהוא אינו יהודי בתגובתו בתיק החזקת ילדים ובו טען לראשונה על חוסר סמכות לבית הדין לדון בתביעותיהם מאחר שאינו יהודי וכפי שהרחבנו לעיל.

מנגד, הנתבע כבר ידע כמה שנים מאמו שאינו יהודי ועל אף שהאמין לה המשיך בחיי הנישואין ולא עשה עם הדבר כלום כפי שהודה לבית הדין, וגם עכשיו שהוא מעלה את הטענה לראשונה שאינו יהודי, אין לזה כלל קשר לעניין הגירושין והכתובה.

להלן ציטוט מהפרוטוקול:

בית הדין: מה עשית עם המידע הזה?

המבקש: שום דבר. אני לא ידעתי מה המשמעות של הדברים האלה. עד עכשיו שהייתי צריך להצהיר.

בית הדין: לולא התביעות שלכם, לא היית,

המבקש: אני לא יודע מה היה קורה ומה הייתי עושה עם זה.

בית הדין: אתה מאמין לאימא?

המבקש: אני מאמין לאימא.

ב"כ האישה: […] יש ראיות חד משמעיות שהוא מנהל רומן עם גברת בשם [ד' ח']. אני מדבר על הכתובה […] ברגע שבאה דרישה לכתובה עלתה אסטרטגיה כבושה שהוא לא יהודי. שיחקו במסמכים, אני לא יודע מה עשו. שבית הדין יבדוק את זה כמו שצריך.

בית הדין: מה סכום הכתובה?

ב"כ האישה: 200 אש"ח.

בית הדין: נסרק לתיק?

ב"כ האישה: כן, במסגרת התביעה.

בית הדין: הצדדים התחתנו מתי?

ב"כ האישה: בשנת 2005.

ובהמשך הדיון:

ב"כ הבעל: ראשית לעניין היהדות, אני לא (?) אבל זה ענין דתי, או כן או לא.

בית הדין: יש מסמך.

ב"כ הבעל: המותב יברר. זה שהוא טוען שזה רק בגלל גירושין או הכתובה, זה לא נכון. העובדה ידועה לו כבר שנתיים שלוש אחרונים, מאז שאימא שלו אמרה. כל התיאוריה של חברי היא באמת מגוחכת. אי אפשר ליצור יהדות אם היא לא קיימת ואי אפשר לבטל יהדות אם היא קיימת. זה לא שאלה של כוונה או אסטרטגיה כזאת או אחרת.

כן ראיתי שכתב גם בעל הערך שי (אהע"ז סוף סי' סז) בפשיטות, שרק בת ישראל מוזהרת על בעילת עכו"ם אבל העכו"ם עצמו אינו מוזהר על הדבר ואין עליו שום איסור לבוא על בת ישראל, ואפ' ב'לפני עור' אינו מוזהר בזה שמכשילה כי בן נח אינו מוזהר על לפני עור וכנ"ל, וראה שם בערך שי שמכח זה ס"ל כדעת השלטי גבורים ונחלק על ההפלאה הנ"ל בעכו"ם שנשא בת ישראל שחייב בכתובתה כי לא קנסו אותה כמו בחייבי לאוין לר"ע דלא תפסי קידושין, והעיר עליו הערך שי מדברי התוס' יבמות (פה, ב) דלר"ע ליכא כתובה בחייבי לאוין כיון דלא תפסי קידושין, ועוד דבחייבי לאוין שניהם מוזהרין ואין לקונסה יותר מבעלה משא"כ בבת ישראל לנוכרי שרק היא מוזהרת ולא הוא וכנ"ל ויש לקונסה יותר, יעויין שם דבריו. והנה הערתו מדברי התוס' דלר"ע לית ליה כתובה בחייבי לאוין כיון דלא תפסי קידושין, צ"ע דלא מיירי שם בכתב כתובה וחייב עצמו כמו דמיירי ההפלאה.

ועכ"פ, לענין תוספת כתובה מפורש בח"מ וב"ש בחייבי כריתות דלא תפסי קידושין דאית לה תוספת וכנ"ל וההפלאה לשיטתו הסכים ואף הביא ראיה לדבריהם כאמור. ויש להעיר על בעל ההפלאה והערך שי שלא ציינו כלום מחייבי כריתות שאין קידושין תופסין בהם הדומים יותר לנישואי גוי ויהודייה שאין קידושין תופסין בהם.

בכל אופן, כל הסברא לקנוס את האישה להפסיד כתובתה בנישואיה לעכו"ם היינו דווקא בידעה שהוא עכו"ם ועברה איסור קנסוה להפסיד כתובתה, מה שאינו שייך כלל בנידון דידן, שנישאה בהיתר בחושבה שהוא יהודי כפי שגם הוא חשב, ובפועל הוא לא נתרמה ועבר כלום כפי שנתבאר לעיל שעל העכו"ם אין איסור בנישואי בת ישראל, ועלמה זו בת ישראל הכשירה למה שלא תקבל את כתובתה.

וסברת הבית יעקב הנ"ל שהנוכרי לא התחייב רק באופן שלא יפסק האישות, ולא בנתגייר וכלה האישות דעל אופן זה לא נתחייב, הנה כל זה לא שייך בנידון דידן שנתחייב כחיובי ישראל שהרי חשב שישראל הוא, ועתה אכן האישה תובעתו גירושין וכתובתה בטענת בגידה כמפורט בארוכה בכתב התביעה והאיש הסכים להתגרש ולגמור את קשר הנישואין, מה שבמצב רגיל זה אכן הזמן שעליו התחייב כתובה .

ואין לומר מצד אחר שהאיש פטור מכתובתה, משום שחיוב בטעות הוא, כי אילו היה יודע שהוא גוי ואין כאן קידושין ונישואין לא היה מתחייב כתובה. דזה אינו, שהרי גם בנישואי שוטה לא חלים הנישואין כלל ואפ' מדרבנן ואעפ"כ חל התחייבותו ולא אמרינן שהתחייב בטעות, וכמש"כ הריטב"א שם ביבמות (קיג, א) שאין הבעל יכול לומר מתנה בטעות הוה כי סבור הייתי שחלים הנישואין עכ"פ מדרבנן עי"ש וכן כתב הנימוק"י שם. וא"כ אין הבדל בין נישואי שוטה לנישואי עכו"ם. ובאמת גם בחייבי כריתות מחייבים אותו תוספת כתובה אף בלא הכיר בה וכנ"ל בח"מ וב"ש, ולא אמרינן שזה חיוב בטעות, וכן הדין באיילונית על אף שלא ידע וכמו שנתבאר לעיל בארוכה, ודו"ק, [וע"ע בשמחת כהן (ח"ז סי' י"ח אות ב') והוא נסתר מהנ"ל].

אלא שבית הדין אין לו סמכות לחייב כתובה כי אינו יכול לדון רק כששני הצדדים יהודים, אולם בית הדין אומר בזה את ההלכה הצרופה, וככל שבית המשפט יזדקק לזה, מגלה בית הדין דעתו, כמובן בכפוף להצגת הכתובה המקורית על ידי האישה, וכן בכפוף לדיון בגוף הדין ככל שיטען הבעל שהפסידה את כתובתה בהתאם לדין.

פסק בית הדין הגדול

לסיום מן הראוי לציין בזה מפס"ד דומה מבית הדין הרבני הגדול (בתיק מס' 1168879/1):

השגת אישורי יהדות באמצעות מסמכים כוזבים –      
התופעה, השלכותיה ונזקיה וחובת חשיפת הזיופים ותיקון העוולות והנזקים

אנו רואים לנכון לחזור על דברים שנכתבו בפסק דיננו בתיק 1098138/4 הנזכר, דברים המורים והמתארים חובתו של בית הדין לפעול כשנודע לו שהוגשו בפניו מסמכים מזויפים. הדברים נכתבים בשינויים המחויבים:

בתקופה שבה החל גל העלייה הגדולה מברית המועצות, משנת 89 ואילך, חלק גדול מהעולים עלו לארץ על פי הצהרתם וללא הצגת תעודות. מלבד זאת לא נשאר תיעוד בלשכת הקשר שהייתה ממונה על אישורי העלייה. גם ללשכות מרשם האוכלוסין במשרד הפנים לא היו הכלים והאמצעים כפי שהם קיימים כיום כדי לבדוק את מהימנות הצהרות העולים על יהדותם, מציאות זו גרמה שבאותן שנים עלו לארץ עולים רבים שאינם יהודים, שאין להם קשר ליהודים ושאינם זכאים לעלייה על פי חוק השבות. הללו נרשמו כיהודים על פי הצהרותיהם או על פי תעודות מזויפות שהציגו. רק לאחר תקופה ארוכה התבררו העובדות, חודדו הנהלים ונקבע נוהל מעודכן ואמין במשרד הפנים לבחינת זכאותם של הרוצים לעלות, הדברים נבחנו בפני הקונסולים הישראלים במדינות שהיו חלק מברית המועצות ולאחר מכן בלשכת הקשר בארץ.

ידיעה זו שנודעה לאחר זמן הביאה בהמשך לנוהל נוסף שלפיו בעת שמוגשת בקשה על ידי מי מן העולים בתחילת שנות ה־90 לאשר את הבאת בני משפחתו נערכת בדיקה חוזרת לבחינת זכאותו של המבקש. במסגרת בדיקות אלו התגלו מקרים לא מועטים של עולים ממדינות אלה שאינם יהודים ושהשיגו את זכאותם לעלייה במרמה. לשכת רישום האוכלוסין פנתה מפעם לפעם לבתי הדין והשיגה על החלטותיהם לאישור יהדות לאור המסמכים המצויים בידם. לפעמים סירב משרד הפנים לרשום כיהודים את מי שבתי הדין אישרום כיהודים, ולפעמים לאחר שנרשם הלאום על פי החלטת בית הדין ביקשה לשכת רישום האוכלוסין לערוך בדיקה מחדש ולשנות את ההחלטה. הדבר אִפשר לברר את האמת.

יש לציין שאף לאחר שנודע למשרד הפנים על הצורך בנוהל מסודר ונקבעו כללים ברורים ואמינים יותר לבדיקת זכאות לעלייה. עדיין לא היו לרבים מהדיינים בבתי הדין הרבניים את הידיעות הנצרכות והמקצועיות הנדרשת לעריכת בירורי יהדות ואופני היכולת לברר טענות אדם על יהדותו. לאחר תקופה החלו הדיינים להתייעץ עם מבררי יהדות מקצועיים, ורק לאחר זמן רב ניתנו הנחיות בירור יהדות המצריכות קבלת חוות דעת של מברר יהדות מקצועי לפני מתן פסיקה בעניינים אלו. חוות דעת מקצועית של מברר יהדות או ידיעה על בוריה של התנהלות השלטונות ואורחות החיים שם היא תנאי הכרחי, וללא זאת כמעט שאי אפשר להוציא פסק דין מהימן בעניינים אלו. מסיבה זו חובת דייני בתי הדין כיום לבדוק את יהדותו של אדם בכל מקרה שבו התעורר ספק, ובוודאי חובתם לבדוק על סמך מה ניתן אישור יהדות בפסקי דין מהשנים ההן שבהן היכולת המקצועית של בתי הדין בנושאים אלו לא הייתה מושלמת. ואין כאן מקום להאריך, הדברים בוארו בפסקי דין רבים שניתנו בבתי הדין בשנים האחרונות.

חובתנו להדגיש: עיקר בירור היהדות כיום נעשה על פי מסמכים, ולפיכך אסור לנו להתעלם ממי שמציג מסמכים מזויפים כדי לקבל מעמד של יהודי. אף אם הלה החזיק עצמו כיהודי והטעה במשך שנים רבות את הרשויות ואת הבריות – אין הוא עדיף ממי שמציג רישיון נהיגה מזויף או תעודות המראות על הסמכה מקצועית כגון רופא או עורך דין, שגם אם יפעל במקצועות אלו במשך שנים רבות ואף אם יצליח בתפקידו ייענש בכל חומר הדין והעיסוק בעניינים אלו יישלל ממנו. 'ולא תהא כהנת כפונדקית?!'

במקרים שבהם מדובר במעשה זיוף שהוברר, חובת כל בית דין וכל רשות שיפוטית אחרת לגלות את האמת. אין ספק שכלפי האם, בנדוננו, או כלפי מי שהגיש את המסמך המזויף, במקרים אחרים, יש לפעול בכל חומרת הדין. לעומת זאת את המבקש עצמו לפעמים אפשר לזכות מחמת הספק שמא לא ידע את עלילות אימו אם הוא גדל תוך שחשב בתמימות שהוא אכן יהודי (אף על פי שלדעתנו ברוב המקרים גם המבקש מודע לאמת, וכך בנידון דידן, לדעתנו, גם מערערת 1 הייתה מודעת לאי־היותה יהודייה).

עניין יהדותו של אדם הוא דבר בסיסי המהווה 'שיקול־על' של אדם ביחס לזהות בן הזוג שאיתו הוא רוצה להקים את משפחתו, ולא יעלה על הדעת שבית דין ייתן ידו ויאפשר להסתמך על מסמך של בית הדין, הגוף המוסמך והמוכר כאמון על בירור יהדות בארץ ובעולם, כאשר מתברר לבית הדין שבית דין קודם טעה ובוודאי אם הוטעה.

בתיק שלפנינו קיימת ראיה ממשית לכאורה כי זכות העלייה לארץ שקיבלה מערערת 2, [אלמונית], הושגה על ידי הטעיית משרד הפנים. לפיכך ייתכן ש[אלמונית] היא מאלה שאינם זכאים לגור במדינת ישראל, ודינה כדינם של המסתננים החוצים את גבולות המדינה שלא על פי חוק, של מזייפי דרכונים ושל הבאים באשרת תיירים ונשארים בארץ שלא כדין.

המקרה שלפנינו ודומיו חמורים אף יותר משל אלה: כניסה בזהות מזויפת של יהודי משמעה קבלת מעמד אוטומטי בישראל וקבלת תקציבים על חשבון משלם המיסים, ומעל הכול פגיעה בציפור הנפש של רבים מאזרחי ישראל ששרדו אלפי שנות גלות הבאים למדינת היהודים ועל ידי תרמית מוצאים עצמם נשואים ללא יהודים באישור הגוף המוסמך והאמין במדינת ישראל על יהדותו של אדם.

אין מדינה מתוקנת שלא תזדעזע ממתן אישור להמשיך ולעסוק ברפואה, למשל, למי שמציג מסמך המעיד להיותו רופא מוסמך כשיתברר שהמסמך מזויף. האם גילוי שהתעודה מזויפת לאחר שנים רבות מקל את חומרת ההטעיה? נהפוך הוא: הנזק רק מחמיר, והענישה צריכה להיות בהתאם. והוא הדין כאן.

לדעתנו אדם המרמה את שלטונות המדינה ואת הערכאות המשפטיות שלה ומשיג דבר במרמה – לא ראוי שיקבל סעד מערכאות המשפט במדינה, בחינת 'עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס'.

לפלא בעינינו מגמתם של גופים מסוימים הרואים עניין עיקרי, עד כדי 'מסירות נפש', בעזרה לפושעים ונוכלים והמגלגלים עיניים לשמיים כ'חסידי אומות העולם'.

אף אם יש מקום שמדינת ישראל תשקול לפעול 'במידת החסד' לגבי השארתם של הבנים של מבריחי הגבולות שלא כדין שגדלו בארץ, אין להתעלם מצד שני מהאומרים לנהוג 'במידת הדין' למען יידע כל זייפן ופושע שהוא חורץ את גורל משפחתו כולה לגירוש, ובוודאי את גירושו שלו, שהרי הכלל ש'לא יהא חוטא נשכר' חשוב ביותר לצורך הרתעה ומניעת שימוש באמצעים פסולים.

ומכל מקום אף אם מדינת ישראל תחליט להפעיל את מידת החסד – הדבר אפשרי רק לעניין זכות המגורים בארץ, אולם לעניין אישור היהדות – משהובהרה ההטעיה והתרמית חובתו של בית הדין להודיע בשער בת רבים את המצב לאשורו, ועל משרד הפנים לבדוק ולעדכן את טעותו, אף אם אין לבית הדין סמכות חוקית ישירה להורות לשנות סעיף הלאום והדת במרשם האוכלוסין.

לא ייתכן שמערכות המשפט והמדינה ייתנו יד לרישום כוזב ומטעה בכיסוי ותוך שימוש לרעה בכלים משפטיים, על ידי רומסי החוק והמשפט, דבר המביא להמשך ההטעיה הציבורית שנעשתה כלפי המערכות האמונות על בירור האמת, ועידור מעשים דומים של אחרים בעתיד.

ע"כ ציטוט פס"ד מבית הדין הגדול.

מסקנה

לאור האמור, בהתאם לחומר הנמצא בתיק ושמיעת עדותה של אם הנתבע הגב' […], יש לקבוע כדלהלן:

על המזכירות לשלוח העתק מהחלטה זו לידי מנהל בתי הדין הרבניים הרב דוד מלכא שליט"א כדי שינקוט הליכים מתאימים לרישומו ברשימת מעוכבי חיתון.

הצדדים רשאים לפנות אל בית המשפט לענייני משפחה להתרת נישואיהם, ובית הדין קובע כי הצדדים אינם צריכים גט לחומרא, ואין צורך להפנותם למתן חוות דעת נשיא בית הדין הרבני הגדול, לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969.

כך גם לעניין רישום נישואיהם על ידי הרבנות של אחי המבקש ובנות זוגם היהודיות […] שנישאו ונרשמו לנישואין כאן בישראל על ידי הרבנות ותוקף נישואיהם הם על פי הדין הישראלי בלבד.

על המזכירות להמציא העתק מהחלטה זו לידי הרב חזקיהו סאמין מנהל תחום נישואין ורבנים במשרד לשירותי דת.

אי לכך, בית המשפט המוסמך לכך לפי חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969 הוא אשר יהיה מוסמך לקבוע זאת בהחלטה שיפוטית במידה שבקשה כזו תוגש לפניו ומן הסתם אם ידון בכך, החלטה זו של בית הדין תהיה לנגד עניין והוא יוכל לשקול את האמור בה בהתאם לסמכותו ולשיקול דעתו ולתת את החלטתו בנדון.

על המזכירות להמציא העתק מהחלטה זו למשרד הפנים.

על המזכירות להמציא העתק מהחלטה זו להנהלת בתי הדין הרבניים.

מאחר שהנתבע אינו יהודי אין לבית הדין סמכות חוקית לחייב אותו בכתובת האישה, אולם ככל שבית המשפט יזדקק לדבר, מבהיר בית הדין ומגלה בזה דעתו, כי התחייבות הנתבע לאישה בעת נישואיה חלה כדין כל התחייבות כתובה, על אף היותו אינו יהודי, ויש לחייב אותו בסכום הכתובה בכפוף להצגת הכתובה המקורית על ידי האישה ולאחר קיום דיון הוכחות בתביעה זו.

כאמור, מאחר שהנתבע אינו יהודי בית הדין נעדר סמכות לדון בהחזקת ילדים ותביעת הכתובה ועל המזכירות לסגור את התיקים.

הרב צבי בוקשפן – דיין

עברתי על דברי ידידי שנכתבו באורך רב בטוב טעם ודעת בעומק וברוחב דבר דבור על אופניו, והנני מסכים עם מסקנותיו.

אומנם לעניין חיוב הכתובה אינני מסכים שיש חיוב מאחר שאינו דומה גוי שידע שהוא גוי ובכל זאת התחייב דאפשר לומר דרצה ליזוק בנכסיו, למי שחשב שהינו יהודי, ועל דעת כן נישא בנישואין כדמו"י וכחלק מטקס הנישואין התחייב בכתובה, ופשוט שאילו היה יודע שהינו גוי לא היא נושא את אשתו כדמו"י, הן משום שהרבנות לא הייתה מאשרת והן משום שהוא לא היה מעוניין בזה, וממילא לא היה מתחייב לשלם כתובה.

מסכים אני כי ייתכן שההשוואה לחייבי כריתות שלא הכיר בהן נכונה, אך לא נוכל מעשה מפני שאנו מדמין מילתא למילתא והמוציא מחברו עליו הראיה.

אמנם ראוי היה לפסוק במקרה ספציפי זה פיצויי גירושין אילו הייתה הסמכות בידינו, עכ"פ, מכיוון שאין הדבר נפ"מ למעשה לא נדרשתי לרדת לשורשם של הדברים ולהכריע לכאן או לכאן.

לפיכך, הנישואין אינם כלום, הן מן הדין והן מכוח מקח טעות, וממילא התחייבות הכתובה אינה כלום, ואכמ"ל.

אוסיף גם אני כמה נזק וכאב יש בכניסת גויים לכרם בית ישראל לטמאו ולחללו בשביל טובות הנאה כאלה ואחרות, בפרט כיום שבכל מקרה זכאי חוק השבות זכאים להטבות גם אם הינם גויים. ראוי היה להטיל קנס כבד על אם המבקש שרימתה ברגל גסה ובעזות מצח את רשויות המדינה וגרמה נזק בלתי הפיך לצאצאיה.

הרב אוריאל אליהו – דיין

גם אני מצטרף למסקנות בנוגע לבירור היהדות.

בנוגע לכתובה מאחר שהמקח היה מקח טעות ונחלקו הבית מאיר וההפלאה אם יש לה תוספת כתובה בכהאי גוונא ולא ברור שיש כאן חיוב כמו שכתב בשו"ת דברי חיים אה"ע סי' מח בשם הרשב"א [הרמב"ן] שבזנות במקח טעות אין תוספת וכפי שחלקתי בפס"ד 1196151/2 (פורסם) ואינו דומה לנוכרי ונוכרית, ואם כן, בנידון דידן אי אפשר לחייב בכתובה.

ועוד מתקנת הציבור להוציא מלב הפוחזים הריקים המהרסים את כרם ישראל ודורסים ברגל גאווה איסור חתנות, אין להיזקק לנידון זה כלל.

רק אציין בשולי הדברים, את הצער שנגרם לבת ישראל כשרה, שהונתה לחיות חיי איסור עם נוכרי והתבוללות כתוצאה מרמאות אם בעלה, וכמה צער ועוגמת נפש היה נגרם אילו היו ילדי הנוכרית בנות, וכמה וכמה דורות היו צריכים גיור, מאחר שאין דין משפחה שנטמעה נטמעה בנוכרי שנטמע.

וברוך שמסר את עולמו לשומרים – בתי הדין הרבניים – האמונים על בירור יהדות בצורה מקצועית, על מנת לבער המתחפשים לבוא בכרם ישראל במרמה.

המקרה שבפנינו, הוא אות ומופת, לחילוק הגדול שבין זמננו לבין ימי קדם, שבימי קדם האומר "ישראל אני" היה מפסיד, וחזקה על נוכרי שלא ירצה בסתם להיות מכלל ישראל ולקיים תורה ומצוות דבר שנדרש מכל המסתפח לקהילה היהודית שומרת תורה ומצוות.

אולם, כיום שהמדינה מטיבה עם העולים, בייחוד עולים המגיעים ממדינות נחשלות כלכלית, כדוגמת מדינות חבר העמים ובריה"מ לשעבר, שיש להם אינטרס כלכלי מובהק להשתקע בארץ, ויתרה מכך לא נדרשים לשמור תורה ומצוות, ואין להם הקרבה כלל, ממילא נסתרה החזקה הנ"ל ויש לחקור אחריהם מעיקר הדין בייחוד בשנים האחרונות שרוב העולים אינם יהודים ומסתפחים לקהילות החיים חיי תרבות הרוסית.

הרב יצחק רפפורט – אב"ד

לאור כל האמור לעיל בית הדין פוסק כדלהלן:

• בית הדין קובע כי המבקש-הנתבע [פלוני] אינו יהודי.
• בית הדין מורה על עיכוב נישואין למבקש [פלוני].

על המזכירות לשלוח העתק החלטה זו לידי מנהל בתי הדין הרבניים הרב דוד מלכא שליט"א על מנת שינקוט הליכים מתאימים לרישומו ברשימת מעוכבי חיתון.

• בהתאם לדין הישראלי – חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 סעיף 2 – אין תוקף לנישואין של יהודים שנערכו כאן בישראל אלא אם כן נערכו על פי דין תורה, ומאחר שהתובעת הינה יהודייה ואין לנישואיה עם הנתבע שום תוקף הלכתי, שהרי אין תפיסת קידושין ונישואין בין יהודייה לנוכרי, משכך אין להם גם תוקף חוקי.

הצדדים רשאים לפנות אל בית המשפט לענייני משפחה להתרת נישואיהם, ובית הדין קובע כי הצדדים אינם צריכים גט לחומרא, ואין צורך להפנותם למתן חוות דעת נשיא בית הדין הרבני הגדול, לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969.

• בהתאם לאמור ומבלי להורות דבר מה בעניין, רישום נישואיהם של הצדדים על ידי הרבנות נעשה בטעות ואין לנישואין אלו שום תוקף הלכתי ולא תוקף חוקי.

כך גם לעניין רישום נישואיהם על ידי הרבנות של אחיי המבקש ובנות זוגם היהודיות […], שנישאו ונרשמו לנישואין כאן בישראל על ידי הרבנות ותוקף נישואיהם הם על פי הדין הישראלי בלבד.

על המזכירות להמציא העתק מהחלטה זו לידי הרב חזקיהו סאמין מנהל תחום נישואין ורבנים במשרד לשירותי דת.

• לאור האמור, על אף שאין בית הדין מוסמך בענייני הנישואין והגירושין של צדדים שאין שניהם יהודים, בית הדין קובע באמרת אגב וללא קביעת הדבר כהחלטה שיפוטית, כי ברור לבית הדין שמאחר שהמבקש ושני אחיו נישאו בישראל בידי הרבנות כאילו גם הם יהודים, מתוך טעות וללא הסמכה להשיאם, הרי שעל פניו מדובר בנישואים שנערכו גם מהפן האזרחי שלא כדין ולא היה להם תוקף אזרחי, ויש בכך להשליך על כמה תחומים, כגון הרישום במשרד הפנים או בעניין איסור ריבוי נישואין (ביגמיה) בחוק העונשין.

אי לכך, בית המשפט המוסמך לכך לפי חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969 הוא אשר יהיה מוסמך לקבוע זאת בהחלטה שיפוטית במידה שבקשה כזו תוגש לפניו ומן הסתם אם ידון בכך, החלטה זו של בית הדין תהיה לנגד עניין והוא יוכל לשקול את האמור בה בהתאם לסמכותו ולשיקול דעתו ולתת את החלטתו בנדון.

• אף אם אין לבית הדין סמכות חוקית ישירה להורות לשנות את סעיף הלאום והדת במרשם האוכלוסין. בית הדין פונה למשרד הפנים שיבדוק ויבחן את תיקון טעותו בדבר רישום לאום כוזב של המבקש [י'], אימו […] ואחיו של המבקש […].

על המזכירות להמציא העתק מהחלטה זו למשרד הפנים.

• לאור האמור, גם שלושת בנותיהם הקטינות של הצדדים, וכן שלושת הילדים של [א"ר] אחי האיש, וכן שני ילדיו של [א'] אחי האיש, דינם כמי שנולדו לאם יהודייה ולאב גוי ואסורות להתחתן לכהן, אולם מאחר שלא עמדו בפני בית הדין והם צד ג' אין לבית הדין סמכות חוקית ישירה להורות בעניינם.
• מבוקש מהנהלת בתי הדין לפנות לפרקליטות המדינה כדי לבדוק האם יש מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד האם […] בגין זיוף מסמכים, הצגת מסמכים מזויפים ועדות שקר.

על המזכירות להמציא העתק מהחלטה זו להנהלת בתי הדין הרבניים.

• האישה פתחה תיק החזקת ילדים וכן תובעת את כתובתה בעקבות בגידת הבעל.

מאחר שהנתבע אינו יהודי בית הדין נעדר סמכות לדון בהחזקת ילדים ותביעת הכתובה ועל המזכירות לסגור את התיקים.

פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים וקרובי משפחתם.

ניתן ביום ו' באדר א התשפ"ב (07/02/2022).

הפוסט שלילת יהדות אגב תביעת גירושין ונפקויותיה לעניין התביעות שהוגשו הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.