לפנינו בקשת משיב 2 (להלן: המשיב) בדבר זהות עדי המערערת האמורים להעיד בדיון הקרוב ודרך זימונם לדיון ובדבר אופן הופעתם בדיון, שנקבע כי יהיה בהיוועדות חזותית (video-conference) תוך שהעדים נוכחים במקום מושבם (בחו"ל) והמשיב מבקש כי באותו מקום יהיה נוכח גם עורך דין מטעמו, לשיטתו – כדי לוודא שלא תהיה השפעה של אחרים על העדים בעת עדותם.

הבקשות נדחות.

נבהיר: זהותם של חלק מן העדים נמסרה כבר, אשר לעד נוסף שזהותו לא נמסרה הבהיר ב"כ המערערת בדיון כי הוא מנוע מלמסור את זהותו.

בטענות המערערת הוטעם כי קיים חשש להפעלת לחץ על העדים מצידו של המשיב או גורמים מטעמו. טענתה זו של המערערת קבילה וצודקת בנסיבות העניין שבהם עדים אנו 'מכלי ראשון' ובבחינת 'לא תהיה שמיעה גדולה מראייה' כי קיים חשש כזה, שהרי אף בסמיכות לבית הדין ולבתי חלק מדייניו התקיימו הפגנות למענו של המשיב ובחוצות קריה אף פורסמו 'פשקווילים' למענו ונגד בית הדין. לא למותר להזכיר כי מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא כי בחוגים שמהם ככל הנראה יצאו המפגינים ומפרסמי הפשקווילים יש שאינם בוחלים אף בדרכים 'פחות עדינות' כדי לנסות ולהשפיע על גורמים שונים לקבל את עמדותיהם או למצער שלא לפעול נגדן.

אנו אמונים על "לא תגורו מפני איש" אך שעה שנטען כי ייתכן שיש מן העדים המיועדים להעיד לפנינו העשויים להירתע מאיומים – בנסיבות האמורות ראויה טענה זו להישמע ואף להתקבל.

נזכיר כי אין מעיקר הדין חובה להודיע את זהות העדים מראש.

עוד נזכיר כי מן הדין במצב שבו יש יסוד לחששות ממין זה עשוי אף להביא להיפוך נטל הראיה כמבואר בגמרא בבבא מציעא (לט, ב) וכפי שהוזכר בדיון האחרון, ומבואר בתרומת הדשן (פסקים סימנים קעה–קעו) דכל שכן שבכהאי גוונא מקבלין עדות שלא בפני בעל דין (וחקירת העד נעשית כמובן, וכעיקר הדין בדין תורה על ידי בית הדין עצמו, ופשוט שאף שכיום הונהג לאפשר גם חקירה על ידי בא כוח הצד שכנגד – אין זה בא לעקור את עיקר הדין אלא להוסיף עליו, ובמקום שאי אפשר מוקמינן אעיקרא דדינא). כך פסק גם הרמ"א להלכה (חושן משפט סימן כח סעיף טו), והדברים מצאו את ביטוים גם בתקנה פו(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון).

ועיין עוד בכל זה בפסק הדין של בית דין זה (במותב שבו שניים מחברי המותב הדן בנדון דידן – הגרצ"י בן יעקב שכתב את פסק הדין המדובר ) בתיק 1431254/2 (פורסם בנבו)‏‏ שהוזכר אף הוא בדיון.

נוסיף ונאמר כי אף אם יש חולק על דין זה (עיין טיב קידושין סימן מב ס"ק טו) – לא נחלק אלא על שעת העדות עצמה ומטעם גזרת הכתוב או משום שלא בפני בעל דין אין העדים יראים לשקר. אבל פשיטא שאף הוא יודה שאפילו היה מן הדין להודיע על זהות העדים מראש – וכל שכן משאין חובה כזו מן הדין – שאפשר ואף ראוי, כדי להוציא דין אמת לאמיתו, להימנע מכך כשיש חשש להפעלת לחץ על העדים. (ויוער כי בענייננו אין אנו זקוקים לדון אם בעדות ב'היוועדות חזותית' יוצאים ידי חובת גזרת הכתוב זו, שכן אין מדובר בהליך שבו מצד דין תורה נדרשת עדות גמורה, אלא שנדרש בירור העובדות כהווייתן ועל כן נדרשת העדות להיחקר ולהימסר באופן שבו תימנע עדות שקר.)

יש בנותן טעם לציין גם לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) משה דרודי בבר"ע (מחוזי ירושלים) 4120/02 (פורסם בנבו)‏‏ שבו, לבד מסקירה נרחבת בדבר עמדת המשפט העברי המתיר קבלת עדות שלא בפני בעל דין בנסיבות כאלה, ביסס בית המשפט אפשרות זו גם מנקודת המבט של סדרי הדין האזרחי והפלילי כאחד והראה כי גם בפסיקות בתי המשפט גובר הצורך בשמיעת העדים תוך הבטחת שלומם ומניעת האיום עליהם על הצורך לאפשר לבעל הדין להיות נוכח בעת מתן עדותם ואף אם בשל כך עשויה להיפגע במידת מה יכולתו לחקור אותם.

גם לדרישה כי במקום הימצאותם של העדים יהיה נוכח גורם מטעמו של המשיב אין מקום – לא מעיקר הדין וודאי שלא בנסיבות האמורות, שכן ברי הוא כי נוכחות כזו עשויה להוות איום על העדים. לעומת זאת את החשש כי במהלך העדות ידריך גורם אחר את העדים אפשר לפתור ללא צורך בנוכחות גורם מטעמו של המשיב בקרבתם, שהרי מדובר בעדות שתימסר כשבית הדין ואף באי כוח המשיב לא רק שומעים את העדים אלא גם רואים אותם.

נעיר ונבהיר כי איננו זקוקים לדון לצורך זה בטענת המשיב כי אותם גורמים הפועלים בדרכים שתוארו לעיל כדי לנסות ולהשפיע על תוצאות ההליך (מה שמהווה גם עבירה פלילית אך אין זה ענייננו עתה) אינם פועלים מטעמו או לרצונו. גם אם נניח שכדברי המשיב כן הוא, בפועל אין ספק שאותם גורמים פועלים – בראייתם הם – למענו, והחשש כי העדים יאויימו עליהם או כי יפעילו לחץ פסול על העדים אינו תלוי בשאלה אם פועלים הם בעבור המשיב 'מדין שליחות' או 'בהתנדבות' ו'מדין זכייה' (לשיטתם).

המשיב טוען כי העדים לא זומנו בהתאם לתקנות פ–פא המורות:

פ.         החליט בית הדין לשמוע עדים, מזמינים אותם כדרך שמזמינים בעלי דין.

פא.     כל צד רשאי להביא בעצמו את עדיו לבית הדין, לאחר שקיבל רשות מבית הדין.

ברם טעות כפולה היא בידי המשיב.

ראשית, מתקנות אלה עולה כי ישנן שתי דרכים שבהן יבואו עדים לבית הדין: האחת היא זימון שמזמין בית הדין את העדים, על בסיס החלטתו לשמוע את העדים, וכדרך שמזמינים בעל דין; השנייה היא מתן רשות לבעל הדין המעוניין בכך להביא בעצמו את עדיו לבית הדין, במקרה זה אין בית הדין צריך להזמין את העדים. (ואכן פועל יוצא הוא כי אם לא יתייצבו הללו לא יתאפשר לנקוט נגדם באמצעי כלשהו שהרי לא המרו את ציוויו של בית הדין ולא נמנעו מלשעות לזימונו אותם, סירוב להעיד למרות בקשת בעל הדין הוא עבירה על מצוות התורה, אך בהעדר הזמנה של בית הדין עונשו בידי שמים הוא "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ", ואינו עניין לענישת מי שמוזמן לבית הדין כעד או כבעל דין ונמנע מהתייצבות.)

שנית, אף אם בית הדין הוא המזמין את העדים פרשנותה התכליתית והנכונה של ההוראה שבתקנה פ' היא כי הזימון בדרך שנקבעה בה אינו תנאי לשמיעת העדות אלא לחובתו ששל העד להתייצב ולאכיפת חובה זו. עד שזומן שלא בדרך שנקבעה – אף אם זומן בידי בית הדין ולא בידי אחד מבעלי הדין – יוכל, אם לא יתייצב, להצדיק זאת ולהתגונן בטענה כי לא זומן כדין. הא ותו לא.

למעלה מן הצורך נזכיר כי אף בנוגע להזמנת בעל דין התירה תקנה מב(1) את החריגה מהוראותיהן הכלליות של התקנות ואפשרה לבית הדין לפי שיקול דעתו אף להורות על זימונו של בעל הדין לדין גם "בכל דרך אחרת שתיראה לו", ואם הושוותה הזמנת העד להזמנת בעל הדין הרי 'דיו לבא מן הדין להיות כנידון'.

בשולי הדברים אתהה אם מבקש המשיב הטוען כי אצה לו הדרך להשתחרר מכבלי צו עיכוב היציאה ולשוב אל ביתו שבחו"ל לדחות את מועד הדיון כדי לאפשר את הזמנת העדים "כדרך שמזמינים בעל דין" – הגדרה שממנה משתמע, וכך נותנת הסברה, כי ההזמנה צריכה גם להיות, כמצוות תקנה לח(1), לפחות שלושים יום קודם למועד הדיון (ובפרט בשים לב כי בניגוד לבעלי הדין שיש מקום לשקול את הסטייה מכלל זה בשל דחיפות העניין או מטעמים אחרים, וראה תקנות לח(2) ולח(3) – מה להם לעדים ולדחיפות?) או שמא סבור הוא כי בנוגע לצורך להזמין את העדים כדרך שמזמינים את בעלי הדין 'פלגינן דיבורא' בתקנות הדיון.

כך או כך, טענת המשיב בעניין זה לוקה כאמור במשגה כפול ואין מקום לקבלה.

אחרית דבר כראשיתו, הבקשה נדחית.

החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום א' בכסלו התשפ"ה (02/12/2024).

הרב שלמה שפירא

הפוסט מתי קיימת חובה להמציא את פרטי העדים ומקום מתן העדות טרם העדאת עדים הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הוגש לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה (הרכב א) מיום כ"ו בשבט התשפ"ד (5.2.24) שבמסקנתה נקבע: "סוף דבר: האיש ישלם לאישה 1,350 ש"ח, וזאת בתוך שלושים יום."

רקע

הצדדים נישאו בתשנ"ו (96) ולהם שלשה ילדים – כולם בגירים. בתשנ"ט (99) ניהלו הצדדים משפטים בנושא הגירושין, אולם חזרו לשלום בית ונולדה להם הבת [א'].

ביום כ"ג בטבת התשפ"ב (27.12.21) הגישה המערערת תביעה לגירושין ולתשלום כתובה בסך 1,000,018 ש"ח. העתק הכתובה בתיק.

בט"ז באדר התשפ"ג (9.3.23) התקיים דיון ובסיומו כתב בית הדין את ההחלטה דלהלן: "למעשה שני הצדדים מעוניינים להתגרש, ואכן ייקבע מועד לסידור גט. האישה עומדת על תביעתה לכתובה – ייקבע מועד להוכחות בעניין הכתובה."

 הצדדים התגרשו בכ"ח בניסן התשפ"ג (19.4.23), ולאחר מכן נקבע מועד דיון בנושא הכתובה.

בכ"ד בתמוז התשפ"ג (13.7.23) הופיעו הצדדים בבית הדין, וכך נכתב בפרוטוקול הדיון:

הופיעו הצדדים ובאי כוחם.

באי כוח הצדדים: הסכמנו כי נגיש סיכומים וראיות ובית הדין יחליט, כך נחסוך את ההוכחות.

בהחלטת בית הדין מאותו היום נכתב:

הצדדים הסכימו על הגשת סיכומים.

באת כוח האישה תסכם ראשונה, בתוך ארבעים וחמישה יום מהיום. לאחר מכן תסכם באת כוח האיש, בתוך ארבעים וחמישה יום נוספים.

ואכן הצדדים הגישו סיכומים נרחבים לתיק בית הדין.

להלן נעתיק חלקים מהחלטת בית הדין – מושא הערעור:

להלן עיקרי טענות האישה:

א.         האיש נקט כנגד האישה באלימות רגשית נפשית וכלכלית, ואף אלימות פיזית. ולכן האישה הגישה כנגדו מספר תלונות במשטרה.

ב.         כן נהג האיש להכות את הילדים כאשר בכו.

ג.                      האיש היה כופה את עצמו עליה פיזית ומינית. והדבר קרה גם ביום הכיפורים, למרות שהאישה צמה.

ד.         האיש התקשר לאישה ללא הרף, וגם היה מחטט בחפציה האישיים.

ה.         האיש ביזה את האשה לעיני אחרים. ואף היה מעיר אותה משנתה כאשר האישה נרדמה לפניו.

ו.                      האיש מנע מהאישה לצאת מהבית. ולעיתים אף נהג לנעול אותה בביתם.

ז.                      האישה הינה אישה דעתנית, ולאור כך הצהירה והתריעה בפני האיש כי התנהלותו אינה לרוחה.

ח.         כאמור כבר בשנת 1999 הצדדים ניהלו הליכי גירושין בבית הדין ובבית המשפט, ואולם האישה בחרה שלא לפרק את הנישואין, וזאת לאור הסכמת האיש לפנות לגורם טיפולי.

ט.         האיש ניתק קשר עם הילדים הבוגרים. ומאידך פיתח תלות רגשית מוגברת בילדה הקטינה דאז [א'] שהוכרה בזמנו על ידי הרשויות כ'נערה בסיכון'. והאיש אף נהג להסיתה כנגד האישה.

י.                      מערכת היחסים שנרקמה בין האיש לבת הינה הרסנית לבת.

יא.        לאחר שהאישה התלוננה במשטרה כנגד האיש, האיש הורחק מביתם. דבר שהביא לניכור הורי ולאלימות כנגד האישה.

האישה צירפה מסמך מטעם המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית חיפה בכל הנוגע לבת. מהמסמך עולה כי כבר משנת 2016 הצדדים חיו בנפרד, אם כי תחת קורת גג אחת, ולאחר תלונת האישה כנגד האיש משנת 2017 האיש עזב את הבית.

ולהלן עיקרי טענות האיש:

א.         מדובר באישה רעה המעלילה על האיש עלילות שווא.

ב.         האישה סילקה מהבית את האיש בעלילות שווא.

ג.                      עוד קודם לכן סילקה מהבית את אימו, למרות שהבית כולו היה שייך לאם אשר ברוב טובה הרשתה לצדדים להתגורר בו.

ד.         כל תלונות האישה כנגד האיש, למעשה נסגרו על ידי המשטרה מחוסר הוכחות.

ה.         האישה דומיננטית, חזקה ושתלטנית, ו'עשתה תמיד מה שרצתה'. ואילו האיש שקט ישר ומסור למשפחתו.

ו.                      האישה אינה זכאית לכתובה. וזאת מהסיבות כדלהלן:

(א) האישה היא זו שיזמה את הגירושין, ולא האיש;

(ב) האישה הגישה תלונות שווא למשטרה כנגד האיש;

(ג) כמו כן האישה נקטה באלימות קשה כלפי האיש וביזתה אותו בקללות וניבול פה;

(ד) האישה סילקה אותו מביתם.

ז.                      האישה הפעילה אלימות קשה כנגד הבת [א'] שבחרה להתגורר אצל האיש. ואילו הבנים הבוגרים הוסתו בצורה קשה כנגד האיש.

ח.         בית המשפט קבע לאור קביעת המשטרה וגורמי המקצוע כי לא מצאו אותות וסימנים לפגיעה הנטענת בבת.

במסגרת דיון והכרעה כתב בית הדין האזורי בין היתר כדלהלן:

התיק רווי וגדוש במלל רב ובמסמכים רבים, ואולם ראיות של ממש לכאן או לכאן בכל הנושא שלפנינו של חיוב הכתובה – כמעט אין.

נראה שהצדדים היו בשנים האחרונות פרודים זה מזו. בתחילה עדיין התגוררו הצדדים תחת קורת גג אחת, ואולם לאחר מכן האיש עזב את הבית. וזאת בעקבות תלונת האישה למשטרה כנגד האיש, שדבר אחד ברור לנו, שהתביעה לא הוכחה כנכונה. ולכן המשטרה סגרה את התיק מחוסר הוכחות.

האשה היא שהגישה את תביעת הגירושין והכתובה. ואולם למרות טענות קשות רבות לא הצליחה להוכיח דבר. ומאידך גיסא גם טענות האיש לא הוכחו.

נראה שחלק גדול מהמשבר שעבר על בני הזוג והביאם לפירוק המשפחה – מקורו במשבר סביב גידול הילדים, ובעיקר סביב הבת הקטינה [א'], ולא בכדי חלק לא מבוטל מכל הטענות והמענות הם סביב הבת [א'].

אמנם לעיתים יש מקום לתביעה של דמי הכתובה גם כאשר האשה היא שמגישה את התביעה לגירושין. וזאת כאשר מוכח שה'גירושין יצאו ממנו', כלומר: אומנם מבחינה פורמלית האישה הגישה את התביעה, ואולם האיש הוא שהביא אותה לכך. ואולם כאן לא הוכח שאלו פני הדברים.

לכן במקרה זה אין מקום לתשלום הכתובה.

עוד הוסיף בית הדין:

נראה כי המחלוקת הקשה והקוטבית בין בני הזוג הביאה את הצדדים להגדרה ההלכתית המתאימה לגירושין אלו, שהיא – לכל היותר, ואולי אפילו בדרך פשרה, וזאת בהעדר הוכחות של ממש – לא יותר מבני זוג ה'מורדים זה על זה'. כלומר: בסופו של דבר לא הוכח כי האיש הוא שאינו רוצה באשתו על לא דבר, ולכן חייב הוא בכתובתה. ומאידך גיסא גם אי אפשר לומר את ההפך, שהאישה נטשה את האיש לאנחות ללא סיבה […]

כלומר בית הדין האזורי הגיע למסקנה שהמערערת לא הוכיחה שהגירושין 'יצאו ממנו', אולם מנגד גם טענות האיש לא הוכחו וייתכן "שאינו רוצה באשתו על לא דבר". ולמעשה הסיק בית הדין וקבע ששני הצדדים 'מורדים זה על זה', ועל כן, על פי רבנו ירוחם, המערערת מפסידה תוספת כתובתה.

לאחר מכן עמד בית הדין על שמדובר בנדון דידן בכתובה מוגזמת וסקר את הדעות בסוגיה זו.

למסקנה קבע בית הדין שמספק, שמא הגירושין 'יצאו ממנה' ובכהאי גוונא מפסידה את כל כתובתה, חייב האיש לשלם למערערת רק מחצית מעיקר כתובה – ממאתיים זוז דאורייתא.

טענות המערערת

המערערת טוענת:

מה עניין רבנו ירוחם לכאן, איך הגיע בית הדין האזורי למסקנת 'מורדים זה על זה'?

האישה טוענת על אלימות שלא הוכחה, והאיש טוען על תלונת שווא שלא הוכחה.

כלומר: בסופו של דבר לא הוכח כי האיש הוא שאינו רוצה באשתו על לא דבר, ולכן חייב הוא בכתובתה. ומאידך גיסא גם אי אפשר לומר את ההפך, שהאישה נטשה את האיש לאנחות ללא סיבה –

אם כך, כפי שפסק בית הדין האזורי, מספק, 'יחלוקו' על עיקר כתובה, כן יש לעשות 'יחלוקו' גם על תוספת כתובה.

תגובת המשיב

תגובת המשיב עולה מהפרוטוקול שלפנינו:

ב"כ המשיב: אני מייצגת את מרשי כבר שבע שנים, בתחילה בבית המשפט לענייני משפחה – ניתן שם פסק דין ארוך ואקריא משם משפט אחד:

לגבי אלימות, יובהר שהתובע מעולם לא הואשם בעקבות תלונות הנתבעת ולא ננקט נגדו הליך פלילי. יובהר שלא מצאו אותות וסימנים לגבי פגיעה הנטענת…

היא גם אמרה 'שלום בית', ותבינו: האישה יזמה את ההליך. היו יחסים לא טובים והוא רצה לשמור על שלמות המשפחה. היא גם אמרה זאת בעבר וגם למשטרה אמרה שעשתה זאת בכעס.

לבית הדין האזורי הוגשו המון הוכחות והם עיינו בהוכחות של שני הצדדים. מי שיזם את נושא הסיכומים היו הם, וזה היה בהסכמה.

הפסק ניתן על סמך התרשמות וחומר רב שהם למדו ועיינו. על סמך זה ניתן פסק דין. אין שום טעם לחזור. והסכמנו…

יש משמעות להסכמה לא ניתן לערער על זה אחר כך. אם אתה רוצה לנהל הוכחות – אל תסכים.

בית הדין: אולי חשב בית הדין הרבני שהוא יכול להגיע למסקנות ועובדה שלא הגיע, הוא אמר: "אני לא יודע ממי 'יצאו הגירושין'."

ב"כ המשיב: הלקוח שלי בשבע השנים האחרונות היה מובטל ועבר ניתוח מוח מורכב ביותר, הוא עובד היום כמוקדן במשכורת מינימום ולא נשאר לו דבר.

בית הדין: אם אחרי סיכומים בית הדין הרבני לא מגיע למסקנה אולי נכון היה לשמוע שוב את הצדדים.

ב"כ המשיב: יש עוד טענות בפסק דין. הוא פסק דין ארוך ומקיף. היו שם טיעונים נוספים.

לא ראינו כאן טעות בהלכה או בעובדות. אגב, הערעור הוא מִחזור של אותן טענות שהיו בבית הדין האזורי ובבית המשפט לענייני משפחה, וזה נדחה כבר, אז מה יש להחזיר ולדון? זה עינוי דין לאדם. כמה אפשר? אם ידונו שוב לא יהיה שום דבר חדש. ונזכיר: רוב הטענות הן מלפני עשרים שנה ואחר כך הם חזרו לחיות יחד והביאו ילד. הטענה על אלימות הוכחשה על ידי הבת והתיק נסגר. נפסקו לאישה הוצאות. אז מה יש לדון להחזיר שוב?

בית הדין ניסה להציע לצדדים פשרה אולם באת כוח המשיב השיבה: "ללקוח שלי אין שקל לשלם. זה תיק של שבע שנים."

בא כוח המערערת ביקש להעביר את התיק להרכב אחר של בית הדין האזורי וטען שמאחר שההרכב כבר קבע בהחלטתו שהצדדים 'מורדים זה על זה' הרי שלפסיקה חדשה לא יבוא בית הדין באופן משוחרר ו'עביד איניש לאחזוקי דיבוריה'.

דיון והכרעה

עתה ניגש להכרעה:

מעיון בתיק זה עולה שנקבעו שלושה מועדי דיונים, אך בפועל התקיים דיון אחד קצר (הדיון השני): בדיון אחד לא היה הרכב, בשני נשמעו עמדות הצדדים ונכתב פרוטוקול קצר של כמה שורות על פני עמוד אחד, ובשלישי כל שנאמר הוא שסוכם על הגשת סיכומים.

בתקנות הדיון נקבעו סדרי הדין. בתקנה נ"ט נקבע:

הדיון מתנהל לפי סדר זה:

(א) טענות התובע והנתבע וחקירתם;

(ב) עדויות והוכחות;

(ג) סיכומי הצדדים, בעל פה או בכתב, לפי קביעת בית הדין.

התקנות מבוססות על פי שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים (סימן יז ועוד).

ישנם כללים הלכתיים לגבי שמיעת הצדדים, חקירתם, קבלת עדויות וחקירת העדים, הכול נקבע כדי שבית הדין יוכל לרדת לחקר האמת וכדי לפסוק דין אמת לאמיתו.

בתקנות הדיון אין אִזכור שבבית הדין האזורי אפשר להוציא פסק דין אך ורק על פי הגשת סיכומים. אומנם ישנו בסיס הלכתי בדעת הריב"ש שאפשר לדון על פי כתבי טענות, אולם לא כך נקבע. זאת בניגוד לבית הדין הגדול שלגביו נקבע בתקנה קמ"ז(2) שאפשר להכריע בערעור על פי סיכומים בהסכמת הצדדים. וגם לגביו נכתב שם: "גם במקרה זה רשאי בית הדין להחליט בכל עת שיש לשמוע את בעלי הדין."

כפי הנראה, ההבדל בין בית הדין הגדול לבית הדין האזורי מתמקד בהבדל שבין ההליכים: צדדים הבאים לערער בבית הדין הגדול מופיעים לאחר שהעובדות בתיק התבררו בבית הדין האזורי לאחר שמיעתם, חקירתם וקבלת ראיותיהם. בדרך כלל הערעורים בפני בית הדין הגדול ממוקדים בטענות הלכתיות ומשפטיות או בטעויות הנראות לעין בשיקול הדעת או בבירור העובדות. מה שאין כן בבית הדין האזורי, האמון על בדיקת העובדות. לכן הוא אינו יכול לדלג על שלב חקירת הצדדים ושמיעת ראיותיהם.

אין ספק שבית הדין האזורי ביקש ללכת בדרך קצרה ולהכריע בהסכמת הצדדים על פי כתבי טענות בלבד. כמובן את כתבי הטענות כותבים ומגישים בדרך כלל אנשי מקצוע שמגמתם להצדיק את הלקוח שלהם, ועל כן יקשה עד מאוד להגיע לבירור העובדות לאשורן רק על פי קריאת כתבי הטענות, הסיכומים וההוכחות הכתובות המוגשות לתיק. אולם כאמור הצדדים הסכימו לכך. ייתכן שסבר בית הדין שהיות שמדובר בתביעת ממון, כתובה, על פי ההלכה יכולים הצדדים להסכים לכך שכן יכולים הם להתחייב ולקבל על עצמם התחייבויות ממונית.

מכל מקום בחושן משפט (סימן טו סעיפים ג–ה) ישנן הנחיות ברורות לחקור היטב היטב את הצדדים והעדים (במקרים מסוימים) – "כדרישה וחקירה של דיני נפשות" וברמ"א שם שיחקור "כל מה שאפשר" כדי להגיע לחקר האמת. ההלכה מבוססת על תשובת הרא"ש (כלל קז).

בנדון דידן בית הדין האזורי בהחלטתו כאמור חוזר שוב ושוב ומעלה את ספקותיו ממי 'יצאו הגירושין', גם במסקנתו לא הגיע בית הדין למסקנה חד־משמעית ממי יצאו הגירושין, הוא נשאר בספק.

משכך: למרות הצעתו שידון אך ורק על פי כתבי הטענות, משלא הגיע למסקנה על פיהם נכון היה שיזמן את הצדדים לשמוע ולנסות להבין מתוכם את האמת. במקרה שכזה מתבקש, שבית הדין יזמין את הצדדים ויחקור אותם היטב היטב במטרה להתרשם בצורה בלתי־אמצעית ולהגיע לבירור העובדות ולחקר האמת.

מדובר בתביעה כספית משמעותית – תשלום כתובה למערערת אחרי עשרות שנות נישואין.

לאור האמור, אין מנוס אלא להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לדיון הוכחות. ייתכן שבדיון ההוכחות ניתן יהיה להגיע לבירור העובדות לאשורן.

מסקנות והוראות

לסיכום:

א.         בית הדין מקבל את הערעור, מבטל את החלטת בית הדין האזורי מכ"ו בשבט התשפ"ד (5.2.24) ומחזיר את התיק לבית הדין האזורי לקיום דיון הוכחות.

ב.         מאחר שהרכב בית הדין כבר פסק את פסקו, וכדי למנוע לזות שפתים – שיאמרו שבית הדין יחזיק בדיבורו ובפסק שפסק – בית הדין מחזיר את התיק להרכב אחר בבית הדין האזורי בחיפה, להרכב בראשות הרב דניאל אדרי, כדי שיקיים דיון הוכחות בתביעת המערערת לכתובתה.

ג.          מאחר שההליך נמשך זמן רב, מבוקש ליתן קדימות לתיק זה.

ד.         על המזכירות להשיב למערערת את דמי ההפקדה שהפקידה כתנאי לשמיעת הערעור על פי הנהלים המקובלים.

ה.         בית הדין סוגר את התיק.

ו.          פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ט באייר התשפ"ד (27.5.2024).

הרב דוד ברוך לאו                          הרב שלמה שפירא                      הרב אברהם שינדלר

הפוסט חובת בית הדין למצות את בירור העובדות ולא להסתפק בכתבי טענות – אף שהצדדים הסכימו לכך – אם נוכח כי אין באלו כדי להביא לחקר האמת הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו בקשת בא כוח המערערת כי בית הדין יתיר את פרסום פסק הדין שניתן בעניינם של הצדדים.

עקרונות

נבהיר: בית הדין נוהג, גם ללא בקשות מיוחדות, להתיר את פרסומם של פסקי דין שיש בהם, לדעת בית הדין, עניין לציבור. כזה הוא גם פסק דין זה, ומשום כך גם אין אנו מבקשים תגובה לבקשה זו, שכן לא בשל הבקשה אנו מתירים את הפרסום אלא בשל שיקוליו של בית הדין ומדיניותו הכללית.

מכל מקום היתר פרסום כזה נעשה על דרך הכלל בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. על דרך כלל נעשה הפרסום תחילה באמצעות הנהלת בתי הדין הרבניים, ולאחר שזו מפרסמת את פסק הדין בהשמטת הפרטים כאמור – יכול כל גורם מעוניין לפרסם אותו באותה דרך. משאכן מבוקש היתר פרסום זה על ידי צד מעוניין מצריך הדבר לחדד את הדברים ולהקפיד במשנה זהירות על מניעת פרסום שלא בדרך הראויה והשומרת על חסיונם של הצדדים.

יישום

ומן הכלל אל הפרט:

בהתאם למדיניות האמורה מתיר בית הדין את פרסום פסק הדין – וכן את פרסום החלטה זו עצמה – בדרך דלהלן:

א.         בית הדין יעביר את פסק הדין להנהלת בתי הדין שתפרסם אותו לאחר עריכה הכוללת את השמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ב.         הנהלת בתי הדין סוברנית לשקול השמטת פרטים נוספים שאומנם אינם 'פרטים מזהים' כמשמעותו הרגילה של מונח זה (שם ומספר תעודת זהות) אך עשויים לחשוף את זהותם של הצדדים בשל ייחודיותם ובשל יכולתו של המעוניין להצליב ביניהם ולהסיק במי מדובר.

ג.          לאחר פרסומו של פסק הדין בידי הנהלת בתי הדין רשאים יהיו גם גורמים אחרים – ובכללם הצדדים ובאי כוחם – לפרסם את פסק הדין בנוסח הערוך שיצא מתחת ידי הנהלת בתי הדין ושבו יושמטו הפרטים כאמור.

ניתן ביום ב' באלול התשע"ט (2.9.2019).

הרב אברהם שינדלר

הפוסט היתר פרסום פסקי דין – תנאיו וסייגיו, עקרונות ויישום הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

החלטה

רקע

בית הדין הוציא צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הבעל, במסגרת בקשת האישה למתן סעד זמני בתקופת עיכוב הליכים, לאחר שהבעל פנה לבית המשפט בבקשה ליישוב סכסוך.

הוגשה בקשת באת כוח הבעל לביטול הצו.

הוגשה תגובת באת כוח האישה להותרת הצו על כנו ובקשה להאריך את הצו בשנה.

הטענות

בקשת באת כוח הבעל לביטול עיכוב היציאה מבוססת על טענת חוסר סמכות של בית הדין, הואיל והאישה עצמה פנתה לקבלת סעדים זמניים לבית המשפט במסגרת הליך יישוב סכסוך שפתח הבעל בבית המשפט. בהתאם לתקנות יש להגיש את כל הבקשות למתן סעדים זמניים לאותה ערכאה. כמו כן נטען לחוסר תום לב בהגשת הבקשה לבית הדין בשל ההליכים שהתנהלו בבית המשפט.

בתגובת באת כוח האישה נטען שהבקשה לסעד זמני שהוגשה לבית המשפט לעיכוב יציאת הבעל מהארץ הייתה בגין החשש שהבעל יברח מהארץ ויותיר את האישה ללא קורת גג וללא מזונות, בעוד הבקשה לסעד זמני בבית הדין הייתה לעיכוב יציאת הבעל מהארץ בשל חשש עגינות האישה. כמו כן נטען בתגובה שהאישה התנהגה בתום לב ויידעה את בית הדין על ההליך שהתנהל בבית המשפט.

דיון

אכן מסעיף 14 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ו – 2016, עולה שיש להגיש את כל הבקשות למתן סעדים זמניים, לאותה ערכאה. להלן סעיף 14 לתקנות:

בקשה לסעד זמני ובקשה לסעד דחוף לפי תקנות 10 ו־12 תוגש לערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין, ובלבד שצד המגיש כמה בקשות יגישן לאותה ערכאה אם היא מוסמכת לכך לפי דין.

עם זאת בסעיף 10(ב) לתקנות, העוסק במצב שבו מוגשות לערכאות שונות בקשות למתן סעדים זמניים במקביל, נקבע אופן ההתנהלות בהגשת בקשות מפוצלות בערכאות השונות. מכאן שבמצבים מסוימים קיימת סמכות, בהתאם לתקנות, למתן סעדים זמניים על ידי שתי ערכאות בו זמנית, להלן סעיף 10(ב):

הוגשה בקשה לסעד זמני לערכאה שיפוטית אחרת מזו שאליה הוגשה בקשה ליישוב סכסוך, יציין מגיש הבקשה בטופס הערוך לפי טופס 5 את קיומה של הבקשה ליישוב סכסוך שהוגשה לערכאה הראשונה, וכן בקשות לסעד זמני אם הוגשו לערכאה הראשונה וההחלטות שניתנו בהן; צד שהגיש בקשה לסעד זמני לאחר הגשת בקשה כאמור לערכאה שיפוטית אחרת יעביר העתק ממנה ומכל החלטה שניתנה בה לשתי הערכאות.

יישובה של סתירה זו בין סעיף 14 לסעיף 10(ב) בא לידי ביטוי לדעתנו במקרים מעין אלה שלפנינו:

יש להבחין בין סעדים היכולים להינתן על ידי כל ערכאה, שלגביהם  נקבע כי יש להגיש את כל הבקשות לסעדים זמניים אלה לאותה ערכאה, לבין סעדים שרק ערכאה אחת מוסמכת לדון במתן הסעד, אשר בנוגע להם אין מנוס מפיצול הבקשות, וזאת באופן שכל בקשה תוגש לערכאה המוסמכת לדון בבקשה. בעבור מקרים שבהם מתן הסעדים הזמניים אינו סמכות מקבילה של שתי הערכאות נקבע בתקנות בסעיף 10(ב) מהו אופן ההתנהלות במקום שבו מוגשות בקשות לסעדים זמניים בשתי הערכאות השונות, בכל אחת בעניין שבו היא מוסמכת.

נדון דנן הוא דוגמה להמחשת המצב שבו אין שתי ערכאות מוסמכות לדון במתן הסעדים. לכן עולה הצורך לפצל בין הערכאות כך שכל ערכאה תיתן את הסעד שאותו היא מוסמכת לתת. בית המשפט עסק במתן סעדים זמניים להבטחת תשלום מזונות והמצאת קורת גג לאישה, מחשש שמא יברח הבעל מהארץ ויותיר את האישה ללא מזונות וללא קורת גג – נושא הנתון גם לסמכותו. אולם אין במתן סעדים אלה כדי להבטיח מניעת עיגון האישה. ייתכן מצב שהבעל יעמיד ערבויות מתאימות לתשלום מזונות ולמתן קורת גג, וכך יוכל לצאת מהארץ בהתאם להליך המתקיים בבקשה לסעד הזמני בבית המשפט, ועדיין האישה תיוותר עגונה עת הבעל ישהה בחוץ לארץ. לכן עולה הצורך במתן סעד זמני למניעת עיגון האישה. מניעת עיגון האישה הוא סעד הנמצא בסמכות בית הדין הרבני בלבד, היות שנושא הגירושין הוא בסמכות הייחודית של בית הדין ואינו בסמכותו של בית המשפט. פתרון של השלשת גט למניעת עיגון נמצא בסמכות בלעדית של בית הדין. כאן אין מנוס מן הפיצול במתן הסעדים. לצורך כך נקבע בסעיף 10(ב) לתקנות המנגנון להגשת סעדים מפוצלים.

אשר לטענה לחוסר תום לב: בית הדין לא מצא חוסר תום לב בהתנהלות האישה, האישה הודיעה לבית הדין על ההליך המתנהל בבית המשפט. האישה חוששת לעיגונה, חששה נמצא מוצדק לאחר שבית הדין נוכח שאכן קיים חשש סביר שהבעל יברח מהארץ ל[חו"ל] ויותיר את האישה עגונה.

בית הדין נעתר לבקשת האישה להארכת הצו בשנה, בשל החשש החמור לעיגון האישה ולשלילת חירותה. אם יבקש הבעל לבטל את הצו יהיה עליו להעמיד ערבויות משמעותיות להבטחת התייצבותו בבית הדין, בהתאם לקביעת בית הדין שתינתן, וכן להשליש גט.

הכרעה

1.         צו עיכוב היציאה מהארץ נגד הבעל ניתן בסמכות.

2.         בית הדין דוחה את בקשת הבעל לביטול הצו.

3.         בית הדין נעתר לבקשת האישה להארכת צו עיכוב היציאה נגד הבעל למשך שנה. המזכירות תטפל בהארכת הצו.

4.         הבעל רשאי להגיש בקשה לביטול צו עיכוב היציאה, בית הדין יקבע ערבויות משמעותיות לצורך ביטול הצו וכמו כן יקבע מועד דיון לצורך השלשת גט.

ניתן ביום כ"ח בסיוון התשע"ח (11.6.2018).

הרב מאיר פרימן – אב"ד

הפוסט מתן סעדים זמניים דחופים בתקופת עיכוב ההליכים בשתי ערכאות במקביל הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפני בית הדין החלטת בית הגדול לדון מחדש בטענת האיש, בדבר הבהרה שניתנה ע"י ביה"ד דידן.

הצדדים התגרשו בבית הדין ונושא חלוקת הרכוש נידון אף הוא לפני בית הדין. במסגרת חלוקת הרכוש התקיימו ישיבות רבות, נשמעו טענות הצדדים ואף מונה אקטואר על מנת לחשב את הזכויות הכספיות של כל אחד מהם.

לאחר קבלת חוו"ד של המומחה שמינה בית הדין, היו לצדדים טענות רבות בענייני הרכוש, כולל גם על חוו"ד של האקטואר ולצורך בירורן נקבעה ישיבה.

בישיבה זו שמע בית הדין את הצדדים בארוכה, שוחח עם כל צד בנפרד על מנת לגשר על פערים באמצעות משא ומתן, ומשזה לא עלה יפה, הכריע בית הדין בהכרעה משפטית.

החלטה זו של בית הדין ניתנה ע"י אב"ד הקודם, הרב הגאון הרב בנימין בארי שליט"א, ועמו היו שני דיינים המכהנים גם בהרכב הנוכחי. לרגל יציאת האב"ד לגמלאות ולנוכח פסקי הדין הרבים שנצרכו באותה העת, ניתנה החלטה קצרה מאוד בנידון זה.

לאחר מכן בקשה האשה שבית הדין יבהיר את החלטתו זו, משום שלדבריה מחמת קוצרה היא אינה בהירה כל הצורך.

לאחר קבלת תגובת האיש, החליט בית הדין להעתר למבוקש והבהיר את החלטתו.

הבעל לשעבר ערער לבית הדין הגדול על ההבהרה שניתנה מחמת פגמים בתוכן ומחמת חוסר סמכות בנתינתה לדבריו.

כאמור לעיל ביה"ד הגדול החזיר את הדיון, בעניין הסמכות להבהרה זו, לבית הדין הנוכחי.

בישיבה שקיים בית הדין בנושא ההבהרה טען האיש שהבהרה זו ניתנה בחוסר סמכות וזאת בשל העובדה שהרכב בית הדין שנתן את ההבהרה השתנה מאז שניתנה ההחלטה המקורית, ואף ששני דיינים המכהנים בהרכב שנתן את ההבהרה כיהנו גם בהרכבו הקודם שנתן את ההחלטה, אולם הדיין השלישי התחלף בדיין אחר, ולטענתו עובדה זו מונעת מבית הדין בהרכבו הנוכחי להבהיר החלטה של בית הדין בהרכבו הקודם.

בטרם נבוא לדון לגופו של עניין נזקק בית הדין להעיר הערה חמורה ביותר לאיש ולבא-כוחו.

טענה שנטענה על ידם לוקה בחוסר אמת עד כדי הטעיית בית הדין האזורי ובית הדין הגדול.

במהלך הדיון בשני בתי הדין, טען התובע שהוא לא קיבל את החלטת בית הדין הדורשת את תגובתו לבקשת ההבהרה. לדבריו, מי שקיבל אותה מטעמו הוא בא-כוחו הקודם, וזה לא עדכן אותו על כך, בשל עובדה זו הוא לא הגיב, וההבהרה נחתה עליו כרעם ביום בהיר.

להלן ציטוט מתוך דברי ב"כ האיש לפני בית הדין הגדול שורה 52 לפרוטוקול:

בעקבות בקשת חברתי להבהרה, מבלי לקבל תגובת מרשי, פתאום התקבלה הבהרה.

ובשורה 57 לפרוטוקול:

הבקשה להבהרה הוגשה לאחר הדיון, לפני כן הודיע ב"כ מרשי שאינו מייצג אותו, בפועל מרשי לא קיבל העתק הבקשה ולא הגיב עליה.

גם לפני בית הדין דידן טען כך ב"כ האיש וגם בכתבי טענותיו תוכן העניינים מוזכר.

בית הדין עיין שוב בכל החומר שבתיק והתברר שלא זו בלבד שההחלטה הדורשת את תגובתו נשלחה בדיוור ישיר אל האיש בעצמו אלא אף תגובתו נמצאת ומרשו באותה העת, עוה"ד גורן, השיב בשמו.

תגובתו ניתנה ימים מספר לאחר הגשת הבקשה, והחלטת בית הדין מתאריך 7/9/11 איזכרה בפירוש את תגובת ב"כ הבעל לשעבר וכך נאמר בהחלטה הנ"ל:

ב"כ הבעל לשעבר המציא את תגובתו בעניין הבהרה זו כמובאת בהודעתו.

בית הדין סבור שהתנהלות זו הינה טעות שיצאה מלפני ב"כ האיש שברשלנותו לא עיין די הצורך בתיק בית הדין ולא עיין היטב בהחלטת בית הדין שכאמור מאזכרת בפירוש את תגובת האיש, אולם לגבי האיש עצמו הדברים חמורים שבעתיים.

קשה להניח שתגובה כל כך מפורטת שניתנה על ידי עורך דין שנשכר על ידו לשם כך בלבד (עו"ד זה לא היה פעיל בתיק זה) תִּישָכח כאילו לא היתה. מכל מקום, לבית הדין הוגשה תגובה של מיופה כוח מוסמך מטעם האיש, ומשכך תגובת האיש הייתה לפני בית הדין ערב מתן החלטת ההבהרה.

דבריו בעניין חוסר תגובתו מעלים חשש כבד כי האיש התכוון להטעות את הערכאות השונות בדבר העובדות המונחות לפניהן. בית הדין יידרש לכך בסופה של החלטה זו.

לגופו של עניין:

עֶקרון סופיות הדיון, עיקרון חשוב הוא עד למאוד בבתי המשפט, ובמתן הבהרה להחלטה או לפסק דין יש לכאורה מן הדיון המחודש מבחינה פורמאלית, אשר סותר את עֶקרון סופיות הדיון.

שונה הדבר בבתי הדין הרבניים.

בספרו "סדר הדין בבתי הדין הרבניים", כותב פרופ' שוחטמן:

עמדתו של המשפט העברי שונה בתכלית, באשר שם שורר דרך כלל העיקרון הרחב, שלפיו יש בידי בעל דין לסתור את דינו, גם לאחר שניתן פסק הדין… במשפט העברי, גובר אפוא השיקול של הצורך לדון דין אמת בין הצדדים, על כל שיקול אחר, אכן גם במסגרת המשפט העברי ישנם חריגים, אבל הכלל הרחב הוא שאין קיימת מניעות בעד בעל דין החפץ להוכיח שפסק הדין שהוצא נגדו, אינו נכון…

גישתו השונה של המשפט העברי נובעת מאופיה של שיטת משפט זו כשיטת משפט דתית ומחובתו הדתית של הדיין לדון דין אמת.

במילוי תפקידו השיפוטי אין הדיין ממלא רק פונקציה של בורר בסכסוך שבין איש לרעהו, אלא ממלא גם חובה כלפי שמיא…

למעשה אפשר לומר, שכל זמן שלא פסק הדיין דין אמת, לא סיים את תפקידו, ולכן אם מתברר שפסק הדין אינו נכון, עליו לסתור את דינו ולחזור ולדון בעניין מחדש כדי שימלא את חובתו כראוי…

תכליתו של הנוהל האמור היא להבטיח, במידת האפשר, מניעתו של פסק דין מוטעה, ואולם, את האפשרות שתיפול טעות בפסק הדין אי אפשר למנוע לחלוטין… לתכלית זו נחוץ ההליך של סתירת הדין.

ברוח הדברים הללו פסק בית המשפט העליון בבג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (2007):

להבהרה מעמד מוכר בגדר החלטותיו של בית הדין הרבני. בית דין רבני, שלא כמו בתי המשפט, מוסמך לדון מחדש בתיק שהכריע בו כבר ונתן בו פסק דין. עקרון סופיות הדיון בבתי דין רבניים כפוף לסייגים הקבועים בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, בפרק י"ד שכותרתו "סתירת הדיון ודיון מחדש":

…

נראה מהתקנות, כי בית דין רשאי לשנות פסק דין שנתן, ובכלל זה גם להבהירו. במקרה דנן, ההבהרה ניתנה בסמכות, בהרכב מלא תוך הכרעת דעת רוב, והישענות על פסק דין אשר ניתן על פי כל הכללים המחייבים. ממילא אין מקום לבטלה.

לאחר שנוכחנו לדעת שבית הדין רשאי לשוב ולדון בפסק דינו – שלא כבתי המשפט – גם בדרך של מתן הבהרה, הרי שבעצם טענות שני באי-כוחיו של האיש נפלו.

עקרון סופיות הדיון אינו שייך במקרה כעין זה, על פי האמור בתקנות הדיון, וכפי שאכן פסק בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.

גם שינוי ההרכב אינו משמעותי. החלטות ופסקי דין ניתנים על ידי בית הדין כמוסד שיפוטי וכך גם הבהרות להחלטות ולפסקי דין. יציאתו של אחד מחברי בית הדין לגמלאות, אינה מונעת מבית הדין בהרכבו העדכני להבהיר פסק דין שניתן בהרכב קודם, לאחר שניתנה לצדדים אפשרות להתייחס לבקשת ההבהרה. זאת ועוד, הרכב בית הדין הנוכחי אכן נתן הבהרה שיש בה כאמור לעיל מן הדיון המחודש, וגם משום כך לא נפל פגם בהבהרה עקב שינוי הרכב בית הדין.

בית הדין הנוכחי עיין בפרוטוקול הדיון ובטענות הצדדים בקשר להבהרה שהוגשו בכתב, נשא ונתן בדבר והחליט שזו משמעות ההחלטה. בית הדין סבר שבנסיבות העניין אין צורך בשמיעת הצדדים ובקיום דיון בנוכחותם משום שבעניין הבהרת ההחלטה אין משמעות נוספת לדברי הצדדים שייאמרו בע"פ.

למעלה מן הצורך, שוחח ביה"ד עם אב"ד ההרכב בשעתו, וגם הוא אישר שזהו פירוש ההחלטה שניתנה בתחילה.

אשר על כן בית הדין נהג בדיוק לפי סמכותו ולפי הצדק הטבעי בה דרש את תגובת האיש, ומשזו ניתנה נשא ונתן בדבר והוחלט על מתן הבהרה ועל תוכנה.

יש לזמן את האיש ואת ב"כ לבירור בלשכת הדיינים בדבר הטענה שלא קיבלו את החלטת בית הדין בעניין תגובתם לבקשת האשה בצורך בהבהרה, לאחר בירור זה יחליט בית הדין על המשך ההתנהלות בטעות מצערת זו.

ניתן ביום ד' בתמוז התשע"ב
(24/06/2012)

הרב א. אהרן כץ אב"ד הרב ישי בוכריס הרב אליהו אריאל אדרי

הפוסט סתירת הדיון ודיון מחדש בבית הדין הרבני אל מול עיקרון סופיות הדיון הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בהחלטתי מיום כ"ד באב תשפ"ב (21/08/2022) קבעתי כי "המבקש הנ"ל רשאי להנשא כדמו"י", לאחר שאם המבקש הצהירה בפני ביה"ד בדבר זהותו של האב.

ביה"ד קיבל את הצהרת אם המבקש – "לכשר נבעלתי" – בפני שלשה אנשים , אך הייתה זו הנהגה "לכתחילה", והיא אינה לעיכובא.

להלן נימוקים לקביעה זו.

פעמים רבות מופיעות נשים בבית הדין בבקשה ליתן היתר נישואין עבור בנם, בטענה ש"לכשר נבעלתי". יש להסתפק: האם סגי לקבל דבריה בפני דיין יחיד, ולאחר שיברר דבריה רשאי להוציא פסק דין שהולד מותר לבוא בקהל, או שמא דבריה הם בגדר עדות, ולקבלת עדות בעינן בית דין?

הנודע ביהודה (מהדורא קמא סימן ז ד"ה ואומר) הקשה על מה שכתב הרמב"ם (פי"ח מהל' איסורי ביאה הט"ז), וז"ל: "היתה אילמת או חרשת או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי, או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול, הרי זה ספק זונה". וכתב על זה הנו"ב, וז"ל:

"דמה בכך שהיא אלמת, והלא בת דעת היא ויכולה לרמוז רמוזי. וכן מה שכתב או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול, והדבר תמוה, ומה בכך שאין מכרת בין כשר לפסול, ואם אומרת לפלוני הזה נבעלתי מה בכך שהיא אינה מכרת, והלא אכן מכירין את פלוני אם כשר הוא או פסול. ואם כוונתו שכיון שקטנה היא אין סומכים על דבריה ואין מאמינים לה, לא היה לו לתלות הטעם במה שאינה מכרת, שאפילו היתה מכרת לא היינו סומכין על דברי קטנה."

וכתב על זה הנוב"י, וז"ל:

"ולכן נלענ"ד שהרמב"ם סובר דהא דסומכין על דבריה באומרת לכשר נבעלתי הוא מפני שיש סיוע לדבריה, דאשה מזנה בודקת ומזנה […] וא"כ לסיוע לסברא בודקת ומזנה מהני ברי דידה כשאומרת לכשר נבעלתי, ואונס לא שכיח. אבל באומרת איני יודעת, הרי חזינן שלא בדקה, או בחרשת שאינה בת דעת לא שייך בה בודקת, וגם לא שייך בה אמירה ולא רמוזי, וכן בקטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול, אף שאומרת לזה נבעלתי ואנו מכירים שהוא כשר, מכל מקום כיון שהיא אינה מכרת בין כשר לפסול, לא שייך בודקת ומזנה, לא סמכינן על דבריה. ובאלמת נלע"ד דסובר הרמב"ם שכיון שהיא אלמת אינה רגילה כ"כ עם בני אדם ואינה בקיאה באנשים לידע מי כשר ומי פסול ולא שייך גבה בודקת ומזנה, ולכך אף שיכולה לרמוז שלכשר נבעלה אין סומכין עליה כיון דליכא סיוע דבודקת ומזנה. ועוד, שהרי באנוסה לא שייך בודקת, אלא דאנוסה לא שכיח דאונס קלא אית לה […] דמסתמא צועקת כיון שבאונסה בא עליה […] ובאלמת שאי אפשר לה לצעוק ואין לאונס דידה קלא, חיישינן לאונס ולא סמכינן על בודקת ומזנה, להכי אפי' מרמזת שלכשר נבעלתי לא מהני."

אלא דחזינא בבית מאיר (סימן ד סכ"ו) שהשיג על הנוב"י במה שכתב דבאילמת לא מהני רמוזי, וכתב:

"זה ודאי אינו, ומעולם לא נחית הר"מ [=הרמב"ם] למעט זאת, אלא שדבר בהווה […] שבאמת לא צריכה לפרט ממי נבעלה כי אם מכשר, ועל רוב הבועל אזל לעלמא, אבל במרמזת מזה, הרי היא כפקחת לכל דבריה. ומה שטען [הנוב"י] שלא שייך גבה בודקת ומזנה משום שאינה רגילה עם בני אדם, איני יודע סברא זו מהיכי נשמעת. גם מה שטען שבאונס אינה יכולה לצעוק, עינינו רואות כל יום אילמים, והיה כי יכאב לו ונוהם אף כי איני יכול לדבר."

הא קמן דהבית מאיר לא ס"ל כנוב"י דטעמא דמילתא בחרשת ואילמת וקטנה שהיא ספק זונה משום דליכא חזקה דבודקת ומזנה, אלא משום דמעלה עשו ביוחסין הגם דאיכא ספק ספיקא.

ובשב שמעתתא (שמעתא ד פרק כב) הביא מה שהשיג הבי"מ על הנוב"י, וכן מה שכתב הבי"מ הא דבאילמת היא ספק זונה, דמסתמא הבועל אינו לפנינו, וכתב הש"ש דגם זה לא נהירא, דאפילו אין הבועל לפנינו נמי משכחת רמיזה אם לכשר או לפסול. וכתב הש"ש, וז"ל:

"ולכן נראה טעמא דאלמת אם נשאת תצא, כיון דתני בפ"ק דכתובות (דף יג:) בדברי רבן גמליאל ורבי אליעזר זו עדות שהאשה כשירה, אלמא קרי לה עדות, ואין מקבלים עדות מן האִלם [כמבואר בחו"מ (סימן לה סי"א) – ד.ג.] ואפילו ע"י הרכנה או ע"י רמיזה הוי ליה מפי כתבם, כמש"כ בסמ"ע סימן מ"ו ס"ק פ"ה, דהרכנת ראשו לא הוי מפיהם ע"ש. ואפילו בעדות דרבנן דעת כמה פוסקים דאִלם פסול […] וכיון דקרי לה עדות, כדקתני זו עדות שהאשה כשירה לה, בעינן מפיהם, וכל שאינו ראוי לבילה פסול מפי כתבו, וכמו כן הרכנה ורמיזה נמי לא הוי מפיהם."

 הא קמן מוכח מדברי הש"ש דהאומרת לכשר נבעלתי הוא מתורת עדות, ולכן אילמת וכן קטנה וחרשת שפסולות לעדות אינן נאמנות לומר לכשר נבעלתי. ובספר אבני מילואים (סימן ו סק"ט ד"ה והא) הביא דברי הנוב"י הנ"ל, וסיים בדבריו בש"ש הנ"ל דבאילמת לא מהני רמוזי הואיל ונאמנותה מדין עדות, וכתב דאילם פסול לעדות אפילו בעד אחד במיתה לדעת כמה פוסקים, ויעויין בב"ש (סימן יז סקכ"ז), וגם באומר בפ"נ ובפ"נ אילם פסול להעיד, ע"כ. משמע דס"ל לב"ש כדברי הש"ש.

וכדברי הש"ש כן חזינא בשו"ת נדיב לב חאה"ע (סימן ג ד"ה הן אמת, ואחר הישוב) שהקשה כקושיית הנוב"י הנ"ל: "למה לא תועיל רמיזת החרשת למי נבעלה לו, מאחר דקי"ל דמועיל רמיזתה לעיולה ולאפוקה ושרינן לה לעלמא בגט ע"י רמיזה". וכתב לתרץ, וז"ל:

"ואחר הישוב מילתא דפשיטא הוא דלא מהני רמיזת החרשת להכשיר הולד לבוא בקהל וכיוצא, דכל נאמנות האשה לר"ג לא הוי כי אם מדין עדות, דהתורה האמינה לאם לומר מאיש פלוני וכשר הוא. והשתא בחרשת ושוטה דלאו בנות עדות נינהו דהן פסולין להעיד כמש"כ הטור חו"מ סימן כח וסימן לג [צ"ל לה – ד.ג.] מה מועיל רמיזתה להכשירו, דהויא כשוטה האומרת בפה מלא מפלוני נתעברתי דלא מהימנין לה משום פסול גופא. מה שאין כן לענין קידושין וגיטין דתיקנו רבנן להן נישואין וגיטין, היינו ודאי ע"י רמיזה דנתרצית להנשא לזה או להוציא, ואין כאן שום עדות, למאי דקי"ל בחו"מ סימן רל"ה דה"ט דמהני רמיזתה במקח וממכר, דבידיעת הרצון תליא מילתא ואין כאן עדות להכשיר לעלמא, וזה פשוט."

שו"ר בספר אבני אפוד (סימן ד סעיף יז ד"ה הגם) שהביא דברי הנדיב לב הנ"ל, ושכן הביאו בספר אחי וראש חאה"ע (סימן ט), ושכן כתב הש"ש דכיון שהוא מדין עדות, אין האלמת והחרשת נאמנות.

ולכאורה לפי דברי הש"ש והנדיב לב ועוד דס"ל דנאמנות האשה לומר לכשר נבלעתי הוא מתורת עדות, אין לקבל דברי האשה אלא בפני בית דין של שלושה, כמבואר בשו"ע חו"מ (סימן כח ס"כ) שאין שנים ראויים לקבל עדות, ואם קיבלו לא עשו כלום, והמקור מתשו' הרשב"א (ח"א סימן תשמט), ואף שהם שלשה בעינן שהשלשה יהיו מומחים ויודעים הלכות עדות כשר ופסול, וזהירים בקבלתם לכוין עדות כל אחד, כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר, כמבואר בשו"ע שם (סכ"א) והוא מדברי הנמוק"י ב"ק (לט:) בשם בעל העיטור.

אלא דחזינא בחידושי הרשב"א בכתובות (ט. ד"ה והא דר' אלעזר) שכתב הא דנאמן לומר פתח פתוח מצאתי לאסרה, הוא דוקא שהאשה שותקת או מכחשת, אולם אם אומרת שנאנסה קודם שנתארסה, או מוכת עץ אני נאמנת. וכתב:

"ולא גרע פתח פתוח ממה שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני, דנאמנת, והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה, ואע"פ שזו עדות אשה בגופה, הא אמרינן דנאמנת כדאיתא בברייתא לקמן, זו היא עדות שהאשה כשרה לה, כלומר לעצמה."

והובאו דברי הרשב"א בשטמ"ק כתובות (ט. ד"ה ובח"י הרשב"א). הרי דמבואר ברשב"א שנאמנות האשה היא מתורת עדות, אלא שאינו מתורת עדות של דיני ממונות, אלה בתורת עדות של איסורין, שעד אחד נאמן באיסורין. וידוע שבאיסורין גם עד פסול כשר לעדות, וכמש"כ בשו"ת נודע ביהודה תניינא (סימן כח) שאף אם המשרתת העידה שפנויה זו נבעלה לכשר לה נאמנת, הואיל ובאיסורין אין חילוק בין עד כשר לאשה, והובא בפ"ת אהע"ז (סימן ו סקט"ז), וכן הוא בשו"ת דברי חיים ח"א (סימן יא) שאף האם נאמנת על בנה שהוא כהן לאוסרו בגרושה, הואיל ובאיסורין אין חילוק בין עד כשר לאשה או לעד פסול. וכן הוא בנוב"י חחו"מ (סימן ד) דבאיסורין לאו מתורת עדות הוא, שהרי אשה וקרוב ובעל דבר בעצמו נאמנין, ומה שאינו מתורת עדות לא שייך למימר מפיהם ולא מפי כתבם.

והואיל ונאמנת האשה בעדות זו כעדות עד אחד הנאמן באיסורין, הרי מעיקר הדין אינה צריכה כלל לבוא לבית דין, וכן אשכחן בשו"ת מהרא"ל דינם קונטרס מספר ארץ החדשה (דף טז), שכתב, וז"ל:

"דהרי באיסורין לא בעינן הגדה בב"ד, דמהימן עד אחד, הן מכח סברת רש"י ביבמות ד' פח, דאלת"ה אין לך שאוכל אצל חבירו וכו', והן מכח דברי התוס' מקרא דוספרה לה, הרי דלא קריה רחמנא בשם עד כלל, ולא מטעם עדות מהימן, דהרי אין צריך הגדת בב"ד כלל."

אלא שכתב דעכ"פ היכא דכבר העיד בבי"ד י"ל דשוב אינו יכול לחזור ולהגיד, וקרינן ביה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכו', ולא מהני בו אמתלא. וכן כתב בשו"ת אוהל משה (רויזמאן חאה"ע סימן ה אות ה) דבאיסורין דעד אחד נאמן לא בעינן עדות גמורה, ואין צריך לבוא לבי"ד, ואפילו הבעל דין בעצמו, וכ"כ בספר אמרי בינה (להגר"מ אוירבך סימן נג) דבאיסורין לא בעינן הגדה בפני בי"ד. גם בשב שמעתתא (שמעתא ו פרק ח ד"ה אמנם) כתב להדיא דבעד אחד הנאמן באיסורין לא בעי בי"ד, דהא ילפינן עד אחד באיסורין מוספרה לה, וספירתה לאו בפני בי"ד אומרת, וכן בעד אחד בהפרשת תרומה ושחיטה וטבל לאו בפני בי"ד, וכתב שמצא כן גם בתשובת התשב"ץ ח"א דעד אחד נאמן באיסורין אע"ג שאומר חוץ לבי"ד, ועדותו חשיב כשניים, ואין האחרון נאמן.

 אלא ממה שכתב הש"ש הנ"ל לבאר בדעת הרמב"ם הא דחרשת וקטנה וכו' אינן נאמנות דבעינן מפיהם, ומשמע דלא מהני גם מהכתב, מוכח דס"ל דהוא מתורת עדות גמורה כעדות של ממון, דאם איתא דס"ל דהוא כעדות של איסורין הרי בעדות באיסורין מהני מפי כתבם, וכמש"כ הנוב"י חחו"מ (סימן ד) הנ"ל, וכ"כ בספר אורח משפט (סימן כח ד"ה להכנה"ג) דמעשים מכל יום שסומכים באיסורין בכתב מעד אחד, וכ"כ בספר אמרי בינה להגר"מ אוירבך (סימן י), וכ"כ בשו"ת צמח צדק שער המילואים ח"ד (סימן קפ אות ב), וכ"כ להדיא בשו"ת מהרש"ג (סימן פג) דבאיסורין גם כתב מועיל, וכ"כ הגר"מ שך בספר אבי העזרי (סימן כח), וכ"כ הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי ח"א (סימן רב). ואפשר דהש"ש ס"ל בדעת הרמב"ם הגם שנאמנות האשה לומר לכשר נבעלתי הוא מדין עד אחד נאמן באיסורין, מכל מקום משום מעלה עשו ביוחסין בעינן עדות גמורה, ובפשטות דבריו משמע דבעינן מסירת העדות בפני בי"ד. וכן מדברי הנדיב לב הנ"ל שכתב לבאר בדעת הרמב"ם דלא מהני רמיזות החרשת הואיל ובעינן עדות, משמע דלא הוי עדותה כעד אחד הנאמן באיסורין, שהרי כשם דמהני עדות שבכתב באיסורין, נראה שכן מהני גם לרמוז רמוזי.

גם מדברי הרא"ש כתובות (ט. סימן יח) בשם רבינו יונה מוכח דנאמנות האשה אינה מדין עדות גמורה, שהרי כתב הא דנאמן לומר פתח פתוח מצאתי הוא דוקא ששותקת או מכחשת, אולם אם אומרת משארסתני נאנסתי (באשת ישראל) או מוכת עץ אני, נאמנת. וכתב ר' יונה לבאר נאמנותה לא כדברי הרשב"א שביאר שהוא כעד אחד הנאמן באיסורין, אלא מפני שהיא טוענת ברי, והוא טוען שמא, שאינו יודע אם באונס או ברצון, וברי ושמא ברי עדיף. והרא"ש קיים דברי רבינו יונה וכתב:

"ונראה לי לקיים דבריהם מההיא דהיתה מעוברת, דאלים ליה לר"ג ברי ומכשיר העובר, ואע"ג דלית ליה חזקת כשרות ואפילו ברוב פוסלין, וכן בההיא דמשאירסתני נאנסתי, אע"פ דחזקת ממון מסייעא לרוב דרצון, אפ"ה אלים ליה ברי ומהימנא."

 מוכח מדברי רבינו יונה והרא"ש דנאמנות האשה לומר לכשר נבעלתי הוא מדין ברי. וחזינא כן בקובץ שיעורים להגר"א וסרמן כתובות (ט. אות כג) שכתב להדיא:

"ומלשון הרא"ש בשם רבינו יונה בסוגיא דפ"פ, משמע דטעם נאמנות האשה לומר לא זניתי אינו מטעם עדות אלא משום ברי, והיינו דגם באיסורין שייך דינא דברי ושמא ברי עדיף כמו בממונא, וכן משמע לשון הגמ', 'ר"ג אלים ליה ברי."

ועכ"פ כתב הגר"א וסרמן (שם) דאפשר ששני הטעמים של הרשב"א ורבינו יונה איצטריכו:

"דלענין פסול זונה שהיא בעלת דין אינה נאמנת בתורת עדות אלא מטעם ברי, ולעינן איסור דאינה בע"ד אי אפשר מטעם ברי, דדוקא בבעל דין שייך דין ברי ולא באחר שאינו בע"ד."

גם בש"ש ש"ב (פרק יז) כתב דמהני ברי שלה נגד שמא שלו כשם שמהני בדיני ממונות. ולי צ"ע, דמהרשב"א הנ"ל מוכח דגם להתירה משום זונה נאמנות מדין עד אחד שנאמן באיסורין.

ועכ"פ מוכח מדברי הרא"ש ורבינו יונה שנאמנות האשה היא לא מתורת עדות, אלא כשם שבדיני ממונות קי"ל דברי ושמא ברי עדיף, כך באיסורין ברי ושמא ברי עדיף, ובודאי הא דקי"ל דבדיני ממונות דברי ושמא ברי עדיף, אינו מתורת עדות, וה"ה לגבי אשה האומרת לכשר נבעלתי.

שו"ר בשעורי כתובות להגר"מ שילוני (סימן כב ד"ה והדברים) שהקשה לשיטת רבינו יונה והרא"ש הנ"ל דנאמנות האשה הוא מדין ברי, הרי נאמנות זו היא לא רק לעצמה, אלא לגבי הכהן שישאנה, וכתב דכל שטוען ברי, וטענה זו רק לגבי דידיה, היינו טעמא, דכל שאדם ברור לו שהדבר מותר אין לבי"ד לכפותו להפרישו. אולם כשהדבר נוגע לאחרים כיצד נאמן? והביא דברי הקובץ שיעורים כתובות (אות כה) שכתב שכל היכא דליכא מוחזק כו"ע מודו דמהני ברי ושמא גם באיסורים. והקשה הגר"מ שילוני דאינו מובן בסברא היאך מהני ברי דידה לגבי אחרים, דבשלמא לגבי עצמו כשאומר ברי לי, אין אנו מצויים להפרישו, אבל לאחרים היאך נאמנת? וכתב לבאר גם לענין ממון וגם לענין איסורים דכל שהבעל דבר ברי לו, ואנן לא ידעינן לא מתעורר לנו ספק כלל, ואין לנו גם לעורר ספק בדבר.

ועל שיטת הרשב"א הנ"ל שכתב שנאמנות האשה הוא מדין עד אחד נאמן באיסורין, הקשה (שם ד"ה ויש להקשות), הרי הוי דבר שבערוה דבעינן שנים. וכתב ליישב דלא חשיב דבר שבערוה אלא אם באים להעיד שאשה זו היא אשת איש, או שאשת איש זו הותרה, משא"כ שבאים להעיד שלא היה באשה זו פסול, הוי כאיסורין דעלמא ועד אחד נאמן. ולפי ביאורו של הגר"מ שילוני, בין לביאור הרא"ש ורבינו יונה ובין לביאור הרשב"א, אין צריכה אשה זו לבוא לבי"ד כלל, דלרא"ש ורבינו יונה הואיל ופשיטא לה שהיא מותרת לכהן, ואנחנו לא צריכים בזה, הוי כהדבר מותר מעיקרו, ולרשב"א הוא כמבואר לעיל.

איברא שיש טעם נוסף לנאמנות האשה, וכמש"כ התוס' כתובות (יד: ד"ה השבתנו) שהנאמנות משום דאשה בודקת ומזנה, וחזינא בספר עטרת שלמה ח"א (סימן יח) שכתב שכן הוא דעת הרא"ה והריטב"א והרא"ש, וגם לדבריהם בודאי שאינו בתורת עדות גמורה.

המורם מן האמור:

היכא שהאשה טוענת לכשר נבעלתי, בין שבאה להתיר את עצמה, ובין שבאה להתיר את בנה או בתה לבוא בקהל, הנלענ"ד שמעיקר הדין אין צורך לקבל דברי האשה דוקא בפני בי"ד של שלשה כדי לקבל את דבריה כעדות, הואיל ולדעת הרשב"א נאמנותה מדין עד אחד הנאמן באיסורין, ולזה לא בעינן בית דין, ולדברי רבינו יונה והרא"ש הוא מדין ברי ושמא דברי עדיף אף באיסורין, גם בזה לא בעינן קבלת דבריה בבי"ד, וכן לשיטת התוס' ודעימיה דנאמנותה משום אשה בודקת ומזנה גם לא בעינן בי"ד. ולא נשאר גבן אלא דברי השב שמעתתא והנדיב לב בדעת הרמב"ם שהוא בתורת עדות, ובפשטות דבריהם משמע דבעינן קבלת עדות בבי"ד של שלשה. והואיל והאי מילתא הוא בדרבנן, דמדאורייתא אזלינן בתר רובא אף ללא דבריה, שפיר דמי לקבל דבריה אף בדיין אחד. והיכא דאפשר לקבל דבריה במעמד בי"ד של שלשה, עדיף טפי לחוש לדברי הש"ש והנדיב לב.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ד באב התשפ"ב (21/08/2022).

הרב דניאל גודיס – דיין

הפוסט קבלת דברי האשה 'לכשר נבעלתי' – בפני דיין יחיד או בפני שלושה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו מחלוקת אודות מקום הדיון. הצדדים נישאו לפני קרוב ל-25 שנה. לאחר נישואיהם התגוררו במושב […]. לפני כשש שנים עברו הצדדים להתגורר במקסיקו, לשם הגיעו עם שלשת ילדיהם. לאחר מספר חודשים שבה האשה לארץ, והבעל נשאר במקסיקו.

לפני למעלה משנה הגישה האשה תביעת גירושין כרוכה, בעקבותיה התקיים דיון ראשון לפני כשנה בביה"ד הרבני באילת. הבעל השוהה בחו"ל לא הופיע לדיון.

בפנינו בקשת ב"כ הבעל לקיים את הדיון בביה"ד האזורי בבאר שבע, בהסתמך על העיקרון לפיו התובע הולך אחר הנתבע. לדבריו, מקום המגורים האחרון של בני הזוג היה במקסיקו ולא באילת, לכן לא ניתן לחייבו להופיע לדיון באילת, ולשם הנוחות מציע לקיים הדיון בפני אותו הרכב בשבתו בבית הדין בבאר שבע. לעומתו, טוען ב"כ התובעת כי מקום מגוריהם האחרון של בני הזוג היה באיזור אילת, שם מתגוררת היום התובעת וילדיה.

על מנת להבהיר את עמדתנו, נצטט את תקנות הדיון הנוגעות לנדו"ד:

פרק ב: מקום המשפט

רואים אנו בסעיף ז(4) כי כאשר מקום מגוריו של הנתבע הינו בחו"ל, אזי תוגש התביעה לביה"ד במקום מגוריו של התובע.

כמו כן, גם אם נתייחס לכך שמדובר בתביעה בין בני זוג, בה הולכים אחר מקום המגורים האחרון, מטענות הצדדים עולה שמקום מגוריהם לאורך שנים היה באזור אילת, וניסיונם הקצר להתגורר יחדיו במקסיקו לא עלה יפה. עם זאת, גם אם נחשיב את מקסיקו כמקום מגוריהם האחרון, הרי אין בכך כדי להשפיע על מקום הדיון בתיק זה, כאשר השאלה היא אם לקיים את הדיון בביה"ד בבאר שבע או בביה"ד באילת.

יתירה מכך, הנתבע כלל אינו מתכוון להתייצב לדיון הקרוב, אלא באמצעות בא כוחו, לכן חלק מהטעמים שהובאו בפוסקים לפיהם הולך התובע אחר הנתבע, כלל אינם נוגעים לתיק זה.

ביה"ד מבהיר עוד כי אחיו ואחותו של הנתבע אינם צריכים להופיע לדיון הקרוב.

מן הראוי היה להרחיב יותר בנימוקים, אך בשל הזמן הקצר שנותר עד למועד הדיון אין באפשרותנו להאריך יותר בשלב זה, ועוד חזון למועד.

לאור הנ"ל הדיון יתקיים במועדו באילת בתאריך כ"ד בסיון תש"פ (16 ביונ').

ניתן ביום י"ט בסיון התש"פ (11.06.2020).

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד              הרב עובדיה חפץ יעקב               הרב אברהם צבי גאופטמן

נימוקים

בפנינו מחלוקת אודות מקום הדיון. הצדדים נישאו לפני קרוב ל-25 שנה. לאחר נישואיהם התגוררו באזור אילת. לפני כשש שנים עברו הצדדים להתגורר במקסיקו, לשם הגיעו עם שלשת ילדיהם. לאחר מספר חודשים שבו האשה והילדים לארץ, והבעל נשאר במקסיקו.

לפני למעלה משנה הגישה האשה תביעת גירושין כרוכה, בעקבותיה התקיים דיון ראשון לפני כשנה בביה"ד הרבני באילת. הבעל השוהה בחו"ל לא הופיע לדיון.

בפנינו בקשת ב"כ הבעל לקיים את הדיון בביה"ד האזורי בבאר שבע, בהסתמך על העיקרון לפיו התובע הולך אחר הנתבע. לדבריו, מקום המגורים האחרון של בני הזוג היה במקסיקו ולא באילת, לכן לא ניתן לחייבו להופיע לדיון באילת, ולשם הנוחות מציע לקיים הדיון בפני אותו הרכב בשבתו בבית הדין בבאר שבע. לעומתו, טוען ב"כ התובעת כי המגורים במקסיקו היו קצרים וזמניים ומקום מגוריהם האחרון של בני הזוג היה באילת, שם מתגוררת היום התובעת וילדי הצדדים.

בירור הדין

ננסה לעמוד בקצרה על שורשי הדין בקביעת מקום הדיון, לאורם נבחן את שייכות הדברים בנדון דידן.

• התובע הולך אחר הנתבע

פסק הרמ"א (חו"מ יד, א):

"התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, אף ע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול (מהרי"ק שורש א')".

בתשובת יביע אומר (ח"ז חו"מ ד) כתב כי אף שהמחבר לא כתב דין זה, אלא הרמ"א, מ"מ אף הפוסקים הספרדים נהגו כך, וז"ל:

"מה שפסק הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע, אפילו אם הב"ד שבעיר התובע יותר גדול, אמנם כן הסכימו גדולי האחרונים הספרדים, וכמ"ש הכנה"ג (סי' יד הגה"ט אות כא), שכן כתבו המהריב"ל ח"ג (סי' צז). והרב המבי"ט ח"ג (סי' לג). ומהרשד"ם (חיו"ד סי' רכ). ומהר"א ששון (סי' מד). ועוד. ע"ש. ובשו"ת המבי"ט שם כתב בסוף התשובה, שמרן מהר"י קארו ושאר החכמים חתמו והסכימו לדבריו. ע"ש".

אמנם צריך עיון בגוף תקנה זו, שנראה לכאורה שסותרת את האמור בדברי הגמרא בסנהדרין (לא, ע"ב):

"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו. איתמר נמי, אמר רב ספרא: שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר: נלך למקום הוועד – כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין […] אמר אמימר, הילכתא: כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו. הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה, אבל מלוה – עבד לוה לאיש מלוה".

וכן פסק המחבר (שם):

"שנים שנתעצמו בדין, זה אומר: נידון כאן, וזה אומר: נעלה לב"ד הגדול, כופין אותו ודן בעירו. ואם אמר: כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם, כותבים ונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו. ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול, כותבים ושולחים ושואלים, ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב"ד הגדול; ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח […] במה דברים אמורים, בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען, או שאומר המלוה: נידון כאן, והלוה אומר: נלך לב"ד הגדול, אבל אם אמר המלוה: נלך לב"ד הגדול, כופין את הלוה ועולה עמו. וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו, ורצה הטוען לעלות, כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו, וכן כל כיוצא בזה. בד"א, כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה; אבל טענה רקנית, אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו ונפטר."

רואים מכאן שיש ללכת אחר התובע, דעבד לווה לאיש מלווה [ועיין רא"ש בסנהדרין פ"ג, אות מא, דלאו דווקא לווה ומלווה, אלא כל דבר שיש בו תובע ונתבע, וכן הוא ברמב"ם פ"ו מסנהדרין ה"ז ובשו"ע הנ"ל], וזה לכאורה היפך התקנה המובאת ברמ"א.

וכבר עמד על כך בערוך השולחן (שם, סק"ג), וז"ל:

"אם התובע והנתבע אינם דרים בעיר אחת צריך התובע לילך למקום הנתבע ולירד עמו שם לדין ואף אם הב"ד של מקום התובע גדולים מהב"ד שבמקום הנתבע מ"מ צריך לילך למקומו ולא תקשה לך למה לענין טענת ב"ד הגדול ובית הוועד יפה כחו של התובע, דשאני התם דכיון שכבר נתברר להב"ד שבכאן שתביעתו תביעה הגונה ממילא יפה כחו של התובע כדכתיב [משלי כב, ז] עבד לוה לאיש מלוה. אבל כשהנתבע בעיר אחרת והב"ד של מקום התובע אינם יודעים כלל טענות הנתבע ואולי יש לו עדים או ראיה שתובעו בחנם, א"כ איך נכוף את הנתבע לילך למקום התובע אלא אומרים לו לתובע לך למקום הנתבע ושמה תדונו".

כלומר כאשר ברור שיש בסיס לתביעה, יש לנתבע ללכת אחר התובע מדין "עבד לווה לאיש מלווה", משא"כ במקום בו בסיס התביעה אינו ברור דיו.

הסבר נוסף מצינו בשו"ת שיבת ציון (סימן צח), וז"ל:

"דדוקא בטענת נעלה לב"ד הגדול או לבית הועד היה מדינא בכח התובע לכוף את הנתבע שילך אחריו לב"ד אחר וזה נשתנה מצד המנהג יען כי אין בזמננו לא ב"ד הגדול ולא בית הועד, אבל היכא שבתי דינין שוים ואין כח ב"ד יפה מחבירו ואינן גדולים בחכמה ובמנין זה מזה גם מדינא דגמ' אין כח להתובע לכוף את הנתבע שילך אחריו לב"ד אחר אשר הוא שוה לב"ד של הנתבע בלי טענה ואמתלא, ובזה בודאי הנתבע מוחזק בעצמו ובגופו, ואין כח ביד התובע להטריח את הנתבע לטלטל בטלטולא דגברא הקשה, וגם מדינא דש"ס ומדינא דאורייתא צריך התובע לילך אחר הנתבע מאחר שבתי דינין שוים בתואר ובקומה ואין יתרון לב"ד זה מב"ד אחר ובזה לא שייך לומר עבד לוה לאיש מלוה שיהיה כח ביד המלוה להתל בהלוה לטלטלו ממקום למקום, ואם שיש עליו תביעות ממונו ומשועבד לו מ"מ אין עליו שיעבוד גופו שילך אחריו, ורק בטענת נלך לב"ד הגדול שיש להתובע אמתלא לומר שיהיה לו פסידא דממונא אם ידין עמו בב"ד קטן וחייש שמא יטעו בדין לפי פי' הרמב"ם או שיהיה בוש ויודה כפירש"י בזה אמרינן עבד לוה לאיש מלוה להסיר מעליו חשש פסידא אבל בלי שום אמתלא הדין דין אמת מעולם שהתובע צריך לילך אחר הנתבע".

לדבריו, הנתבע מוחזק בגופו, ואין בכוחו של התובע לחייבו לנדוד לעירו כדי להתדיין, ורק כאשר יש חשש הפסד, כגון טעות בדין, ובשל כך חפץ להתדיין בביה"ד הגדול, בכגון זה אמרינן עבד לווה לאיש מלווה [ועיין בקובץ "כתלנו", טו, מאמר הגר"י שחור שליט"א, עמ' 434, שכתב דקשה לומר כן בדעת הרמ"א הסובר שהולכים אחר הנתבע גם כשביה"ד במקום התובע גדול יותר. ובדוחק אפ"ל שזכות התובע היא רק כשחפץ בבי"ד חשוב יותר באופן משמעותי, כביה"ד הגדול].

עוד עיין בשואל ומשיב (מהדו"ק, ח"ג, יח) שחילק בין תובע החפץ לדון במקום אחר, כגון בית הוועד (שבזה אומדנא שאין התובע מוציא מעותיו בחינם), לבין תובע החפץ לדון בעירו, שבזה דוקא בהלוואה אמרינן עבד לווה, משא"כ שאר תביעות שהתובע הולך אחר הנתבע, עיי"ש.

• הטעם שתובע הולך אחר הנתבע

והנה גם אם הדין המוזכר ברמ"א אינו סותר את הנאמר בדברי המחבר, עדין יש להבין מפני מה יש ללכת אחר הנתבע דווקא, ולא ללכת אחר התובע, שיתכן שיש אמת בתביעתו, ונקיים בזה "עבד לווה לאיש מלווה". ומצינו בזה כמה הסברים:

1. כתב בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סימן צז):

"מנהג קבוע בכל המקומות שיש קהלות מרובות שהתובע הולך אחר הנתבע ואינם מחלקין בין שיהיה הנתבע עשיר או עני או אוהב או שונא לנתבע[1] משום דכך הסכימו והוה ליה כאילו קבלוהו עליהם והתקנה הזאת נראה שתקנוה משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני הב"ד של הקהל שלו מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם".

• באופן שונה במקצת ביאר בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן ז), וז"ל:

"ראו הם קדמונינו להחזיק במנהגם הטוב מפני השלום שגדול השלום וזה שאם יבא התובע ויאמר זה שאני רוצה הוא הגדול או שוה לתלמיד חכם שאתה הנתבע רוצה ואמר הנתבע אין האמת כדבריך מאן מוכח בעונותינו כל א' מתנשא ואמ' אני אני ואפסי עוד גדול ממני וירבו המחלוקות והקטטו' לכן ראו להשקיט הריב אחר שהנתבע ציית דין תורה ואינו מטריח לתובע לילך חוץ לעיר שהדין בזה עם הנתבע וכ"ש וק"ו לע"ד בזמן הזה שרוב הדינים אינם אלא ע"פ הספרים שנמצא שאין הקטן הדיין אלא הגדולים".

לדברי המהריב"ל יש ללכת אחר הנתבע, מפני שעי"כ ישתף פעולה עם ביה"ד, ואילו לדברי המהרשד"ם יש ללכת אחר הנתבע מאחר שאינו מסרב לדין תורה, ראוי ללכת אחריו ולהשקיט בכך הריב.

• טעם אחר כתב בכנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן יד, אות כא), וז"ל:

"ולי נראה, שנהגו כן מפני תועלת הנתבע שלא יוציא מנה על מנה. הא כיצד, פעמים שהתובע מעיר אחת והנתבע מעיר אחרת, אם אתה אומר שהנתבע ילך אחר התובע, יבא איש רמאי ויתן עיניו באיש עשיר שבעיר אחרת, ויאמר שיש לו תביעה עמו שיבא להתדיין עמו בעירו. והעשיר ההוא שלא לכתת את רגליו לטלטל את עצמו יתפשר עמו, מה שאין כן אם יצטרך הוא לבא לעיר הנתבע. ומאחר שנהגו כן כשהם בשני עיירות, ראוי להנהיג המנהג אפי' בעיר אחת בשתי בתי דינין שלא לחלוק במנהג, ועיין במ"ש בס"ד בהגהת ב"י".

בעוד שלדברי המהריב"ל התקנה היא לתועלת התובע, כדי שהנתבע יציית לדין, ולדברי המהרשד"ם התקנה אינה לטובת אחד הצדדים אלא כדי להשקיט המריבה, הרי שלדברי הכנה"ג התקנה הינה לתועלת הנתבע, ועל מנת למנוע סחטנות כנגד בעלי ממון. נפקא מינה בזה תהיה במקום בו התובע אינו מעוניין להתדיין בעירו, והנתבע חפץ להתדיין במקום התובע, שאם התקנה לטובתו, אפשר שיכול לומר אי אפשי בתקנ"ח.

הצד השווה שבדבריהם הינו שההליכה אחר הנתבע הינה תקנה, ואינה מעיקר הדין (עיין יבי"א, בסוף התשובה הנ"ל, וראה בהרחבה בפס"ד הגר"י שחור שליט"א, תיק 982107/1, וכן ב"אורות המשפט", עמ' קפ"א).

• ביאור אחר מצינו בדברי הגר"א (סקי"ח), שהביא מקור מדברי הגמרא בב"ק (מו, ע"ב), עפ"י הכלל "דמאן דכאיב ליה כאיבא ליזיל לבי אסיא". זוהי הסברא בבסיס הדין ד"המוציא מחבירו עליו הראיה", שמי שכואב לו הוא זה שצריך להתאמץ וללכת לרופא.

כך גם כאשר מדובר בתובע הרוצה להוציא ממון, עליו לטרוח ולהגיע לבית דינו של הנתבע. לכאורה יוצא מדבריו שההליכה אחר הנתבע נובעת ממוחזקותו הממונית.

• טעם נוסף עפ"י השיבת ציון הנ"ל, שהנתבע מוחזק בגופו, ואין כח ביד התובע להטריחו ולטלטלו לעירו, עיי"ש.

מדברי הגר"א עולה לכאורה שמדובר בדין גמור, ולא בתקנה (עיין אורות המשפט, שם). כך גם יוצא מדברי ה"שיבת ציון" שכתב שהנתבע מוחזק בגופו, ועל כן אין בכוחו של התובע לחייבו להיטלטל למקום אחר.

והנה אם מדובר בתקנה, יותר קל ליישב את הסתירה הנ"ל בין עדיפות כוחו של התובע בהליכה לביה"ד הגדול, לבין ההליכה אחר הנתבע המובאת ברמ"א, שאכן מעיקר הדין העדיפות לתובע, אך במשך הזמן ראו חכמינו מקום לתקן תקנות, מחמת הרמאין וכדו' (ראה מאמר הגר"י שחור הנ"ל).

הליכה אחר הנתבע בשני בתי דינין בעיר אחת

עוד נציין, כי לכאורה אליבא דכל הטעמים הנ"ל, ההליכה אחר הנתבע אינה רק כאשר נמצא בעיר אחרת, אלא אף אם הם מתגוררים באותה העיר, וחלוקים באשר לאיזה בי"ד ללכת. למהרשד"ם וביאור הגר"א אין כל מקום לחלק בין שני בתי דין בעיר אחת או בשתי ערים, ואילו לכנה"ג היה מקום לחלק בדבר, אך כבר הבאנו לשונו, שסובר שמצד לא פלוג, גם בעיר אחת הולכין אחר הנתבע (וראה כנפי יונה ח"ב, סימן טז, שדן בענין). גם למהריב"ל יש להסתפק, דאפשר שסוכ"ס כל שהוא בי"ד בעירו ייכנע.

הליכה אחר הנתבע לבי"ד שאינו בעיר מגורי התובע או הנתבע

והנה בנדו"ד הנתבע חפץ לדון בעיר שלישית שאינה עירו שלו ואף לא של התובעת, ולכאורה תלוי הדבר בטעמים השונים, לדברי המהרשד"ם אפשר שיוכל לתבוע זאת, כי סוכ"ס הוא ציית דינא. לכאורה גם לטעם הגר"א על התובע יהיה להרחיק נדוד אף לעיר שלישית, מפני שעליו לתור אחר ה"בי אסיא" בכל מקום שיהיה. אף לדברי ה"שיבת ציון", שהנתבע מוחזק בגופו, מוחזקותו קיימת בכל מקום בו בוחר להתדיין. כמו כן לדברי הכנה"ג יש מקום לומר שחכמים לא חילקו בתקנתם, לפיה יש ללכת אחר הנתבע, גם באופן זה, וכפי שכתב הכנה"ג בשמו לגבי שני בתי דינין בעיר אחת (ועיין עוד במשפטיך ליעקב, ח"ה, עמ' שעה).

אמנם לדברי המהריב"ל לא יוכל לבקש זאת, מפני שדווקא לגבי עירו של הנתבע שייך ש"ייכנע יותר בפני הדיינים", משא"כ בעיר אחרת. הן אמנם בנדו"ד, דייני ביה"ד בבאר שבע הם המשמשים בפועל כדייני ביה"ד אילת, אך יש מקום לומר שהציות לדייני המקום אינו מצד תחושת הכפיפות של הנתבע לדייני עירו, אלא בשל הבושה מבני עירו כאשר אינו מציית להכרעת ביה"ד, ונרחיב את היריעה לקמן (אות ג).

הליכה אחרי הנתבע כאשר אינו מופיע בעצמו לדיון אלא מיוצג ע"י מורשה

עוד יש לציין כי הנתבע כלל אינו מתכוון להתייצב לדיון הקרוב, אלא באמצעות בא כוחו, ואפשר שכלל לא יוכל להתייצב לדיונים בשל "מגפת הקורונה", ומגבלות התעופה שהוטלו, על כן נראה שחלק מהטעמים שהובאו בפוסקים לפיהם הולך התובע אחר הנתבע, כלל אינם נוגעים לנדון זה. הן אמנם, לסוברים שאין מדובר בתקנה, אלא בעיקר הדין, ומצד מוחזקות, בין אם מוחזקות בממון (הגר"א), בין אם מוחזקות בגופו (ה"שיבת ציון"), לכאורה אין חילוק בין אם הוא מופיע בעצמו לדיון או שבוחר להתדיין באמצעות בא כוחו, שהרי עצם המוחזקות מאפשרת לו לקבוע את מקום הדיון, ובוודאי כאשר אינו מבקש להתדיין מעבר לים, אלא מוכן לשלוח מורשה מטעמו למדינתה של אשתו.

אמנם אם נאמר שמדובר בתקנה, אזי ניתן לומר שאין לך בה אלא חידושה, וכאשר הנתבע אינו מתעתד להגיע לדיון בכל מקרה, אזי הדין המקורי לפיו יש ללכת אחר התובע, "שלא יוציא מנה על מנה", נותר בעינו. בכל אופן, ודאי שנימוקו של המהריב"ל, לפיו קל יותר לכוף את הנתבע בפני דייני עירו, אינו שייך כאשר הנתבע עצמו כלל אינו מתייצב לדיון.

• דין ודברים שבין איש לאשתו

פעמים רבות בדין ודברים שבין האיש לאשתו, מתעוררת מחלוקת באשר למקום הדיון.

והנה מצינו ברמ"א (שם) שכתב:

"אב שיש לו תביעה על בנו, צריך לילך הבן, אף על פי שהוא הנתבע, אחר אביו, כמו שנתבאר (בי"ד סי' ר"מ)".

הפתחי תשובה (שם, סק"ד) דן האם יש ללמוד משם גם לגבי דין ודברים בין איש לאשתו, וז"ל:

"בגליון שו"ע דהרה"ג מוהר"י העשיל אשכנזי נכתב בצידו, נ"ל דה"ה באיש ואשתו צריכה האשה לילך אל מקום האיש שאף היא חייבת בכבוד בעלה, וגם טלטולא דגברא קשה כו', ע"כ. ולע"ד לא נהירא, וגם מתשובת ברית אברהם אה"ע סי' צ"ב [אות י"ד בהגה] שהבאתי בפ"ת לאבן העזר סימן ע"ה סק"ג לא נראה כן".

הפת"ש לא ביאר מפני מה חידושו של מוהר"י העשיל אשכנזי, שהשווה בין אב ובן לבעל ואשה, אינו נהיר.

ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א ה), כתב לבאר הדבר, וז"ל:

"הנה בדבר איש ואשתו שיש סכסוכים ביניהם והם בשני מקומות מצד המחלוקת שביניהן שהנידון הוא לאיזה ב"ד צריכים לילך משום שהוא רוצה שיהיה דינם בב"ד של מקומו והיא רוצה בב"ד של מקומה והורה כתר"ה שהיא צריכה לילך לב"ד שבמקום הבעל ורוצה כתר"ה לידע גם דעתי העניה בזה. והנה בפ"ת חו"מ סימן י"ד סק"ד (עיין בערוה"ש לחו"מ שם אות ד') הביא ממהר"ר העשל אשכנזי דהאשה צריכה לילך אל מקום האיש משום שהיא חייבת בכבוד בעלה ודימה זה להא דבן שצריך לילך אחר אביו שאיתא ברמ"א שם סוף סעיף א' וביו"ד סימן ר"מ סעיף ח', וכתב הפ"ת שלא נהירא לו ולא כתב טעם. אבל פשוט לע"ד של"ד כבוד האשה לבעלה לכבוד הבן לאביו דכבוד אשה לבעלה הוא רק מעניני התחייבות שבין איש לאשתו, שאפשר על זה שאירע שצריכין לדון ביניהם שאינו דבר המצוי לא חייבוה בכבוד זה, ואדרבה הא גם הוא חייב לכבדה כדאיתא ביבמות דף ס"ב, ולילך לפני ב"ד הוא בזיון לאשה דאפילו לילך לב"ד להתיר נדרה הוא בזיון לה, כדאיתא בכתובות דף ע"ד ואף לר"מ נמי הוא בזיון אלא שסובר שהבעל לא חש לכך, וא"כ לילך למקום שאינו במקומה אולי הוא יותר בזיון לה, ולהאיש אין זה כלום אלא ענין טירחא".

לדברי האג"מ כבוד האשה לבעלה אינו חיוב עצמי ככבוד הבן לאביו ואמו, אלא נובע מהשעבודים שבין איש לאשתו, וממילא ההתחייבות חלה על דבר המצוי, ולא על התדיינות ביניהם, שהיא דבר שאינו שכיח. זאת ועוד, הרי גם הבעל חייב לכבד את אשתו, והליכה לבי"ד ובפרט כאשר אינו במקומה, הוא בזיון עבורה.

אמנם בנדו"ד כתב עפ"י דברי הגר"א שהאשה מחויבת להתדיין במקומו של הבעל כאשר הוא דורש שלו"ב, ומצינו בדבריו ביאור מחודש בסברת "מאן דכאיב ליה כאיבא", וז"ל:

"וצריך לומר שהוא מטעם דכתב הגר"א ס"ק י"ח מהא דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאות וכיון שהוא במקום אחר צריך לילך לאותו המקום שנמצא שם הנתבע שהם יוכלו יותר להביאו לדין לפניהם מב"ד שבמקום המלוה. ולכן לא שייך זה אלא בכל תובע ונתבע שליכא שום נידון קודם שאנו שומעין התביעה שלכן צריך התובע לבא למקום הנתבע שידעו שיש מה לידון ויביאוהו לפניהם לדון, אבל בדבר הידוע שיש נידון עוד קודם ששמעו טענות מהתובע כמו הכא באשה שנסעה מבעלה ובאה לכאן שהכל רואים שהבעל הוא תובע ממנה שהיא מורדת והיא נתבעת שצריכה להשיב שנמצא שאף שלא בא לבי אסיא יודע האסיא, לא שייך סברא זו אלא יש לדון כדין נתבע שצריך לילך לבית הועד כשרוצה התובע, לא מבעיא להסוברים דבכל תובע ונתבע הוא כמו לוה ומלוה שנחשב עבד לוה אלא אפילו אם בשאר תביעות ליכא דין זה נמי באשה לבעלה שמשועבדת לו יש להיות כדין לוה למלוה מטעם זה שהיא כעבד לוה. ואף אם יש לה תביעות שתובעת גם ממנו הרי לענין תביעותיה לא ידוע עד שתטעון שלכן הרי היא צריכה לבא למקום בעלה הנתבע כדין תובע ונתבע כשהן בשני מקומות שצריך לילך למקום הנתבע שלתביעות שלה ליכא חלוק דהא ג"כ אין ידועין בלא תביעתה, ונמצא שבין מצד תביעתו ובין מצד תביעתה צריכה לילך למקומו".

לדבריו, הדימוי ל"בי אסיא" בא ללמדנו שיש צורך בהליכה למקום בו ניתן לאבחן ולטפל בבעיה באופן הטוב ביותר, ולכן כאשר אין רקע מוקדם לתביעה, יש ללכת ל"בי אסיא" שבמקום הנתבע, דהיינו בית הדין שבמקומו, שהם יכולים יותר להביא את הנתבע להתדיין בפניהם ולברר את העניין כדבעי. מה שאין כן בדבר הגלוי לעיין, כגון בבעל ואשה, שהאשה עזבה את ביתם והבעל טוען שהיא מורדת ותובע שתחזור, אין צורך בהגעה לבי אסיא על מנת להבין את שורש הדין.

ובעטרת דבורה (ח"ב, סימן ה) כתב דדבריו צ"ע, דפשט דברי הגר"א הוא שמי שכואב לו הכאב, הוא זה שצריך ללכת למקומו של השני, ולא ניתן לחייב את מי שלא סובל מכאב להגיע למקומו של חבירו, ואין הדבר תלוי בשאלה אם ידוע עוד קודם הדיון שקיים כאב. וגם מ"ש להשוות זאת לדין הליכה לבית הוועד, מנ"ל לחייבה ללכת למקום מגורי הבעל, שאינו בית הועד. לכן הסיק בנדון דידיה שאם האשה היתה פותחת תיק גירושין ומזונות בלבד, היה מקום לתבוע הבעל במקום מגוריו, משא"כ כאשר יש תביעות הדדיות, והבעל תבע שלו"ב וכדו', עיי"ש.

[ולגבי עצם חידושו של האג"מ בביאור "מאן דכאיב ליה כאיבא", נציין שכבר מצינו בראשונים שכתבו שאין לומדים מסברא זאת רק את ענין הכאב, שמי שכואב לו, הוא זה שצריך להתאמץ, אלא לומדים גם מה"בי אסיא", כלומר מהדימוי של הגמרא לכאב ולהליכה לרופא, יש ללמוד גם מאופן הדרישה והבדיקה המתבצעים ע"י הרופא, וכדמצינו בשיטה מקובצת (בבא קמא, שם) בשם רבינו יהונתן, שכתב לענין דין המוציא מחברו עליו הראיה:

"סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא לא היה צריך משה להזהירן דפשיטא הוא דלא גרע דין אחד ממשפט הרופאים שאין הרופא דן את החולה לפי סברתו לבדו עד שאומר לו החולה ראשי כבד עלי ובמקום פלוני ומשתנה עלי במקום פלוני למקום פלוני ולפי שהוא מראה לו פנים הוא דן אותו כך התובע צריך להראות לו פנים שתביעתו חזקה וברורה כלומר בעדים"].

עוד הוסיף האג"מ (שם):

"אבל הוא רק כשהנידון הוא לעשות שלום ביניהם אבל אם החליטו שניהן להתגרש, שוב אין שייכין זה לזו, כיון דבהסכם שניהן בטלה התחייבותם מזה לזו ולהיפוך והוי תביעותם ככל תובע ונתבע, ואין שום הכרעה בזה רק שמי שכאיב ליה יותר שאחד לא איכפת לו כ"כ להיות כן והשני איכפת לו יותר צריך הוא לילך למקום השני, כיון שזהו הטעם דהתובע אזיל למקום הנתבע. וכיון שבעובדא זו הוי הנידון לעשות שלום ביניהם שפיר דן כתר"ה שהאשה צריכה לילך לב"ד שבמקום הבעל".

לדבריו, כאשר ברור שפני הצדדים לגירושין, שוב אין חילוק בין בעל ואשה לתובע לנתבע רגילים, והדרינן לכלל שיש לילך אחר הנתבע.

למעשה מצינו גם באג"מ (שם), וגם ביבי"א (שם) שכתבו שכאשר הבעל או האשה הרחיקו נדוד ממקום מגוריהם המשותף, יש לדון במקום בו התגוררו, וכדכתב המהרשד"ם (חו"מ סי' קג), שעד כאן לא אמרו הפוסקים שהתובע הולך אחר הנתבע אלא כשהעסק של המשא ומתן נעשה זה במקומו וזה במקומו, אבל אם היו שניהם במקום אחד, ואח"כ הנתבע הרחיק נדוד, פשיטא שאם יש כח בידי בית דין להביא את הנתבע למקום התובע שיביאוהו להתדיין שם.

וכתבו האחרונים (עיין הגר"י שחור שם, אורות המשפט, שם ועוד) שכאשר יש ספק אחרי מי הולכים, כגון בדו"ד שבין איש לאשתו, תלוי הדבר לכאורה בשאלה אם ההליכה אחר הנתבע היא תקנה או שהיא מעיקר הדין. אם נאמר שזו תקנה, אזי בכל ספק תקנה יש להעמיד אחר עיקר הדין וללכת אחר התובע. אך אם ההליכה אחר הנתבע היא מעיקר הדין, יש ללכת אחריו, גם במקום ספק.

ובשו"ת שמע שלמה (ח"א, א) עסק בתביעת מזונות וגירושין של האשה, כאשר בני הזוג חיים בפירוד של שלוש שנים, והבעל מבקש לדון בעירו ת"א, והאשה מבקשת לדון במקום מגוריה בחיפה, שם התנהלו בעבר דיונים ביניהם. בדבריו דן בשייכותם של הטעמים הנ"ל בזמננו, וז"ל:

"ועוד יש להוסיף בזה דבזמנינו לא שייך הטעם הזה כי כוח ב"ד היום שוה בכל מקום בלי שום הבדל כלל ועיקר ואחר שפוסקים הדין יש אפשרות לכוף את בעלי הדין לקיים מה שנפסק עליהם באותה מידה בכל ב"ד וב"ד שבכל א"י עד שלא שייך לומר שבב"ד שבת"א יציית הבעל הנתבע יותר מאשר בב"ד בחיפה דסדנא דארעא חד הוא. וגם לא שייך בנדו"ז לומר דהנתבע ציית יותר לב"ד שבמקומו דאין לו שום קשר אתם מטוב ועד רע והם זרים לו לא פחות מב"ד בכל מקום אחר, וע"כ לא שייך בזמנינו הטעם הזה ובודאי דיש להתחשב ברצונה של האשה שהיא התובעת ובפרט לאור הנסיבות המיוחדות לנדון זה. ולפני האמור גם לא שייך רבוי מחלוקת כטעמו של מהרשד"ם ז"ל דהואיל ולכל ב"ד יש אותם הסמכויות ממש ולכל ב"ד יש איזור מוגדר השייך לתחום שיפוטו, א"כ אין שייך כאן מחלוקת כלל."

ה"שמע שלמה" מחדש שבזמננו אין שייך טעמו של המהריב"ל, לפיו הנתבע ייכנע יותר לפני ביה"ד של הקהל שלו, מפני שכח הכפייה של בתי הדין שווה בכל המקומות, ואף אין לו כל קשר עם הדיינים דבכל אתר ואתר.

אמנם חככתי בדעתי האם כוונתו של המהריב"ל הינה מצד הכניעה לדייני עירו שהוא נכנע כלפיהם [ועיין בשו"ת "קנין תורה בהלכה" ח"ב סי' יב, סק"ז , שכתב: "הבי"ד שבעיר הנתבע המכירים ויודעים בו יבינו יותר כיצד לטפל בו להוציא העושק מתחת ידו", הו"ד בפס"ד הגר"י שחור שליט"א הנ"ל], או הכניעה היא מצד הקהל שבעירו, שירגיש שלא בנוח שלא לציית לדיינים במקום מגוריו, מצד שכניו ואנשי עירו שיישמעו על כך שהוא לא ציית דינא. לכאורה אם ננקוט כצד השני, אזי אף אם אינו מכיר את הדינים, עדיין יהיה כנוע יותר בעירו, ואף אם כח הכפייה של בתי הדין שווה, עדיין יהיה צייתן יותר באזור מגוריו. אמנם יש מקום לומר שבזמננו אין נפק"מ גם בזה, ובני עירו שומעים אודות חיובו בביה"ד, בין כאשר מתדיין בעירם, בין במקום אחר.

נפקא מינה נוספת תהיה כבנדו"ד, בו הרכב הדיינים זהה בין בביה"ד באר שבע, בין בבית הדין באילת, לפיכך כאשר יבוא נתבע המתגורר באילת ויבקש להתדיין בבאר שבע, דאם נאמר כצד הראשון בביאור דברי המהריב"ל, שהכניעה היא לדייני עירו, אזי הדיינים הם אותם דיינים, בין אם ידון לפניהם באילת, בין אם יידון לפניהם בבאר שבע, אולם אם נאמר כצד ב', שהכניעה היא מצד הקהל שבעירו, אזי זה שייך רק במקום מגוריו, משא"כ כאשר דן בפני הדיינים בעיר אחרת.

הוסיף ה"שמע שלמה":

"ולמעשה נשאר בידנו הטעם של הכנה"ג ז"ל שלא יתנו העניים עיניהם בעשירים וכו' וכנ"ל ונראה שגם בימינו טעם זה דכונת הכנה"ג ז"ל, שאם לא היו מתקנים לילך אחר הנתבע למקומו אזי העניים יכולים לתבוע את העשירים בלי שום הצדקה והעשיר בראותו שיצטרך לנסוע עד לעירו ושער מקומו של זה העני ויפסיד זמן וקושי הטלטול וכו' יבקש מהעני להתפשר עמו כדי לקנות נחת לעצמו למרות שיודע האמת שאין לזה שום הצדקה כלל ועיקר. וצ"ל שמ"ש שהעניים יתנו עיניהם בעשירים הוא לאו דוקא אלא דוגמא נקט ור"ל דכל אחד שיהיה לו ריב עם חבירו וכיו"ב וירצה ללחוץ עליו כדי להשיג מבוקשו ילך ויתבע אותו על בוקי סריקי והלה כשיראה שהוא צריך לנסוע עד למקום התובע וכל הכרוך בזה יכנע בע"כ שלא מטובתו ויהיה עיוות דין רח"ל… אבל כל זה הוא במקום שאין אנו יודעים טענותיהם דחיישינן שמא תובעו תביעת סרק להטרידו ולצערו ואמרינן ליה לאו כל כמינך להטריחו עד למקומך בחנם אלא תלך אתה אליו אבל בנד"ד שכבר דנו כאן שלש שנים וכל תביעותיהם וטענותיהם ידועים וגלויים לביה"ד חזר דינם כהא דא"ל נלך לב"ד הגדול דבזה הדין ברור שהנתבע הולך אחר התובע משום דכבר בדקו ב"ד".

גם לגבי טעמו של הגר"א כתב השמע שלמה, שאין ללכת בנדונו אחר הנתבע, הן עפ"י מ"ש האג"מ, הן מטעם אחר מחודש, וז"ל:

"עוד י"ל דזה שייך בשאר תובע ונתבע דהאחד מהם הוזק ע"י חבירו בדרך נזיקין או בהלואה או מו"מ וכיו"ב ולשני אין נזק, בזה אמרו מאן דכאיב ליה וכו'. אבל באיש ואשתו אין בזה הכלל של תובע ונתבע במובנו הפשוט דעפי"ר שניהם לוקים מתוך הריב והמחלוקת שיש ביניהם ואעפ"י שהצד שהגיש תביעה נקרא תובע וממילא השני נקרא בשם נתבע מ"מ הרי שותפים הם גם בצרותיהם ושוים הם בתוצאותם פירות ופ"פ ולשניהם כאיב כאבם יחדיו ויש אשר זה שנתבע כאבו גדול יותר וכפי שראינו בעיננו פעמים רבות נראה דבכה"ג לא שייך כ"כ לזמר מאן דכאיב ליה כאיבא וכו'".

טעם זה ודאי שייך בנדו"ד, בו בני הזוג לוקים מתוך הריב והמחלוקת שביניהם, ועל כן אין נדוננו דומה למצב הרגיל בו הולכים אחר הנתבע.

• מקום המשפט עפ"י תקנות הדיון

בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים מצינו התייחסות לקביעת מקום הדיון במצבים השונים, נצטט קמעא את הנוגע לנדו"ד:

פרק ב: מקום המשפט

התקנות קובעות כי קביעת מקום הדיון בתביעה שבין בני זוג תידון בביה"ד האזורי השייך למקום מגוריהם האחרון.

ב"עטרת דבורה" (חו"מ סימן ה) כתב כי נראה שטעם התקנה הוא עפ"י סברת המהרשד"ם (חו"מ קג) שאם נעשה עסק בין שני אנשים במקום מסוים, אנו תולים שמסתמא קיימת הסכמה ביניהם שאם יתעורר ביניהם דין תורה בענין העסק, שידונו במקום העסק.

לעומתו, הגרא"צ שינפלד שליט"א (שורת הדין יז, עמ' שפו, בהערה 2) סובר שטעם התקנה הינו מצד יעילות הדיון, שכאשר יש צורך להביא עדים על אירועים במהלך הנישואין, יקשה להביאם לעיר אחרת. ועיין עוד בפס"ד הנ"ל של הגר"י שחור שליט"א שדן בשורש התקנה.

בנדו"ד קיימת מחלוקת בין הצדדים היכן הוא מקום המגורים האחרון. לטענת הבעל, מקום מגוריהם האחרון כזוג הינו במקסיקו. לעומתו, טוענת האשה כי מקום המגורים האחרון הינו באילת. לדבריה, התגוררו במקסיקו כחצי שנה, ולבקשת הילדים שהתגעגעו לחבריהם בארץ, הוסכם ביניהם כי האשה והילדים יחזרו לארץ, והבעל ימשיך בעבודתו במקסיקו ויגיע לשהות עם משפחתו באילת כל שלושה חודשים, ואכן כך קרה, עד שנפרדה דרכם של בני הזוג.

והנה היה מקום לדון אם יש להחשיב את "ביקורי המולדת" של הבעל ככאלו שיש בהם כדי לקבוע את מקום מגוריהם האחרון של הצדדים.

בהקשר לכך אציין בקצרה לדברי הגר"ש שפירא שליט"א (פס"ד ביה"ד נתניה, תיק 934569/1) לגבי קביעת מקום הדיון בבעל שבמשך השבוע נכח במקום עבודתו והיה מגיע רק בסופי שבוע למקום בו התגוררה משפחתו קודם לפתיחת הליך הגירושין, ועל כן טען שמקום הדיון הוא בעיר הקודמת בה התגוררו במשותף. בפסק הדין הכריע כי לגבי קביעת מקום המגורים של בני זוג, הדבר הקובע הוא המקום בו נמצאת המשפחה ביחד כשהדבר מתאפשר.

לדבריו, הרי זה כמו ששנינו בכתובות (סא, ע"ב) בדין עונה שבעלי מלאכה היוצאים לעבודה מחוץ לעיר עונתם נקבעת להם לפי התדירות בה הם חוזרים לביתם. עיי"ש:

"החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלושים יום הספנים אחת לששה חודשים".

לכן ברור שבכהאי גוונא מקום מגוריהם של הצדדים הוא מקום מגורי האשה שאליו היה הבעל חוזר, כשהיה מתאפשר לו על פי תנאי עבודתו בסופי שבוע.

ועיי"ש (סב, ע"ב):

"דרב רחומי דהוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דאתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי…"

"יהודה בריה דר' חייא חתניה דר' ינאי הוה, אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה".

"רבי חנניה בן חכינאי […] אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא […] שלח לביתיה".

שמעינן שהנך אמוראים שהלכו ללמוד מחוץ לביתם, יש שהיה חוזר פעם בשנה, האחר פעם בשבוע והשלישי אחרי שתים עשרה שנה ובכל זאת, קרו לו בגמ' שחזר לביתו ש"מ כדכתבנו דמקום מגורי האשה שאליו הבעל חוזר נקרא ביתו של הבעל.

עוד כתב כי נראה לומר שעיקר מקום מגורי בני זוג וביתם הוא במקום בו מתגוררת האשה, אם יש הכרח שהבעל ישהה הבעל מחוץ לבית. וכדאמר ר' יוסי בשבת (קיח, ע"ב) ובגיטין (נב, ע"א):

"מעולם לא קריתי לאשתי אשתי […] אלא לאשתי ביתי".

ופרש"י בגיטין שם:

"לאשתי ביתי שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית."

[והוסיף דלכאורה נראה דהוא הדין באשה הנאלצת במסגרת עבודתה לשהות מחוץ לבית וחוזרת רק בסופי שבוע, שלטעם הראשון שכתבנו לעיל עיקר מקום המגורים הוא המקום שגרים ביחד כמשפחה וכן נראה עיקר אף שמדברי ר' יוסי שהבאנו אין ראיה, ואכמ"ל].

מכל מקום, אין צורך להרחיב בדבר, מאחר שבנדו"ד הרי הבעל הרי אינו מבקש לקיים את הדיון במקסיקו, אלא בבאר שבע, ואם כן אף היינו קובעים שמקום המגורים האחרון היה במקסיקו, אין לכך שום נפקות ביחס לבקשתו להתדיין במקום אחר מאשר עירה של אשתו התובעת. הנחה זו מתיישבת עם שני הטעמים שהזכרנו לעיל, בין אם נאמר שבסיס התקנה הוא דברי המהרשד"ם שיש להתדיין במקום העסק, שהרי באר שבע אינה "מקום העסק", בין אם נאמר שהתקנה הינה מצד יעילות הדיון ובכדי שניתן יהיה להביא עדים, הרי פשוט שלא ניתן להביא עדים ממקסיקו ל"באר שבע".

הליכה אחר הנתבע כאשר מתגורר בחו"ל

אמנם בתקנות הדיון, סעיף ז(4) מובא כי כאשר מקום מגוריו של הנתבע הינו בחו"ל, אזי תוגש התביעה לביה"ד במקום מגוריו של התובע, ולכן גם בנדו"ד יכולה האישה להגיש תביעתה בביה"ד באילת.

ובשו"ת "ישכיל עבדי" (ח"ו חו"מ א) עסק בתביעת גירושין ומזונות מבעל המתגורר בלונדון, וכתב:

"ואשר לטענה כי התובע הולך אחר הנתבע, כבר הבאתי בח"ה חו"מ ח, תשו' הרשב"א אלף קמט, שהביא רמ"א בסי' ע"ג ס"י מי שהיה דר עם המלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם שלא יהא כל או"א לוה והולך למדה"י וכו' […] והנה בנ"ד תרתי איתנהו, שהוא התחתן בארץ לפני הרבנות הראשית בת"א, ושם התחייב בכל חיובי האיש לאשתו, וגם השאיר רכוש כאן בארץ […]".

ודבריו נכונים אף בנדו"ד בו נישאו בארץ, ויש להם רכוש משותף באזור אילת [ועיין ב"שורת הדין" יז, עמ' שפו, מאמר הגרי"י רבינוביץ במה שדן בסברת ה"ישכיל עבדי"].

עוד נציין לדברי ה"יביע אומר" (שם):

"אולם נראה דשאני הכא שהאשה באה בטענה צודקת שהיא מטופלת בילדים קטנים שלהם, ואין לה איפה להניחם כשהיא מחוץ לעיר ואי אפשר להשאירם לבדם, וגם טירחתה מרובה יותר מטירחת בעלה, ובפרט לפי מ"ש הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאה"ע ס"ס קיח), דהאידנא חזינן שקשה טילטולא דאיתתא טפי מדגברא. ולהכי הדרינן לתקנתא שהתובע הולך אחר הנתבע".

והנה בנדוננו, אף שילדי הצדדים כבר אינם קטנים, מכל מקום ודאי שטרחתה של האשה מרובה מטרחת בעלה, המתגורר מעבר לים, ואינו נוטל חלק פעיל בגידול הילדים, על כן יש לשקול אף גורם זה בבואנו להכריע אם להטריח את האשה בנסיעות ארוכות לביה"ד בבאר שבע.

עוד נציין כי כבר התקיים דיון לפני כשנה בביה"ד באילת, אליו הופיעה האשה. יש אף בכך משקל מסוים בהמשך הדיונים באילת.

מסקנה

בצירוף העובדה שיש מקום לקבוע את העיר אילת כמקום מגוריהם האחרון של בני הזוג, וכן מפני שהנתבע אינו מבקש לקיים את הדיון במקום המגורים האחרון, אלא בעיר שלישית, שאינה מקום מגוריו, ואינה מקום מגורי התובעת, ובשל כך שהנתבע כלל אינו מתכוון להתייצב לדיון הקרוב, אלא באמצעות בא כוחו, ולאור תקנות הדיון לפיהן כאשר מקום מגוריו של הנתבע הינו בחו"ל, אזי תוגש התביעה לביה"ד במקום מגוריו של התובע, יש לקבוע את הדיונים בביה"ד בעיר אילת, מקום מגורי התובעת.

מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ו' באלול התש"פ (26.08.2020).

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד              הרב עובדיה חפץ יעקב               הרב אברהם צבי גאופטמן

[1] כלומר, שהחכם במקום הנתבע חכם או שונא לו, כך כוונת הדברים, עיי"ש – א.צ.ג.

הפוסט קביעת מקום הדיון בתביעת גירושין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הוגש לפנינו ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי באשקלון (הרבנים: מאיר כהנא – אב"ד, שלמה צרור ודניאל גודיס) מיום ג' בשבט תשפ"ג (25.1.23) שקבע בדעת רוב שהמערערת אינה יהודייה.

סיכום הדעות כפי שמופיע בתחילת פסק הדין מושא הערעור הוא כדלהלן:

לאחר שמיעת דברי המבקשת ובא כוחה, ולאחר עיון במסמכים הרבים שבתיק ובכללם תיקים סרוקים של בירור יהדות אימה של המבקשת וחוות דעת של מבררי היהדות, בית הדין קובע בדעת רוב כי המבקשת אינה יהודייה.

הואיל וקביעה זו עומדת בניגוד להחלטות בית הדין תל אביב מיום ט"ו בשבט תשנ"ב (20.1.1992) ומיום ז' אדר ב' תשנ"ב (12.3.1992) המאשרות את יהדותה של אם המבקשת, והואיל וההרכב שנתן את ההחלטות הנ"ל אינו קיים ועל כן אין מקום להפעיל את הנחיה 14(א) בהנחיות לבירור יהדות, תש"ע – 2010, בית הדין פונה למנהל האגף לבירור יהדות, לצורך ביצוע הוראות הנחיה 14(ה) בהנחיות הנ"ל, בדבר הקמת הרכב מיוחד על ידי כבוד נשיא בית הדין הגדול שליט"א.

דעת המיעוט היא כי לא ניתן על סמך המידע שבפני בית הדין, ובכלל זה המידע החדש שהציגו מבררי היהדות, לבטל את פסק הדין המאשר את יהדותה של אם המבקשת. לפיכך יש לבטל את כל ההחלטות המעכבות את ביצוע פסק הדין הנ"ל ולקבוע כי פסק הדין המאשר את יהדותה של אם המבקשת עומד בתוקפו, ועל כן גם המבקשת שלפנינו היא יהודייה.

עד כאן ציטוט.

רקע קצר

[אלמונית] אם המערערת עלתה ארצה בשנת 91 עם בעלה [אלמוני] שנקבע לגביו שהוא יהודי. היא עלתה מלווה בשני ילדיה – [פלוני], יליד 73, ו[פלונית], ילידת 79. באותו זמן צוין במסמכי מחלקת העלייה שהם עולים כבני משפחתו של [אלמוני] היהודי.

ביום ט"ו בשבט תשנ"ב (20.1.1992) קבע בית הדין האזורי בתל אביב, בהרכב הדיינים שרמן ואליעזרוב (שליט"א) וריגר (זצ"ל), בהחלטתו ש[אלמונית] יהודייה. כל זאת על סמך שמיעת עדים שהופיעו בפני הדיינים. לאחר פנייה של משרד הפנים אל הדיינים שבה יידע אותם ש[אלמונית] אינה יהודייה חזרו הם על פסיקתם ביום ז' אדר ב' תשנ"ב (12.3.1992).

לאחר פניות נוספות ולאור מסמכים נוספים שהפנה ממשרד הפנים לבית הדין האזורי בתל אביב. עיכב בית הדין האזורי, בהרכב הדיינים שיינפלד וריגר (זצ"ל) ודומב (שליט"א), ביום י"ח באלול תשס"ה (22.9.05) את פסק הדין שקבע ש[אלמונית] יהודייה.

בינתיים, נישאה המערערת כדת משה וישראל ביום ו' בתשרי תשנ"ז (19.9.96) והתגרשה בגט ביום כ"ו בניסן תשס"ה (5.5.05). בהחלטה קבע הדיין הרב אהרן כץ שליט"א כי יש לתת לצדדים את תעודת הגירושין אולם לא לתת מסמך 'מעשה בית דין' עד לבירור יהדותם.

בשנת תשס"ט (2008), כאשר ביקשה המערערת לקבל 'מעשה בית דין', כתב הרב אהרן כץ שליט"א בהחלטתו שהמערערת הציגה תעודת לידה שלה ושל אימה ובשתיהן נכתב שהאם והסבתה אינן יהודיות. על כן דרש לראות תעודת לידה מקורית של [פלמונית], ילידת 1928, אימה של [אלמונית].

 המסמך לא הוגש.

לאחר זמן רב כשנמצא המסמך התברר שבאותה תעודת לידה מקורית הושמט שם אימה של [פלמונית], שם אביה היה […] בתעודת הלידה המשוחזרת שגם היא הוגשה ושהרישום שלה הוא משנת 1942 על לידה משנת 1928 נכתב ששם אימה של [פלמונית] הוא […] בית הדין סבר שמדובר בזיוף של התעודה, שהרי בתעודה המקורית הושמט שם האם.

בשנת תשע"ח (2018) פתחה המערערת תיק לבירור יהדותה.

המלצת מברר היהדות של בתי הדין מיום כ"ד בסיוון תשע"ח (7.6.18) הייתה שלילית. בעקבות כך, כתב הדיין הרב שטיינהויז שליט"א בהחלטתו שיש לעכב את נישואי המערערת ואחיה של המערערת. כל זאת כאמור על פי המלצות מבררי היהדות.

ביום כ' בשבט תשפ"א (2.2.21) נפתח מחדש תיק לבירור יהדות שבו ניתן פסק הדין מושא הערעור. בא כוח המערערת ביקש שנאמץ את דעת המיעוט, ועל ידי כך יתייתר למעשה ההליך, הנדרש בשל החלטת הרוב, של העברת התיק להרכב מיוחד לבירור יהדות של בית דין האזורי.

מבלי להיכנס לגופו של ענין ולבירור הערעור שלפנינו הסביר בית הדין למערערת ולבא כוחה שסדר הדין והדרך הנכונה להמשך בירור היהדות היא בפנייה לבית הדין המיוחד.

להלן נבאר את דברינו:

בהנחיות בירור יהדות מיום ג' באלול תשפ"ב (30.8.22) נקבע בסעיף 14(ה):

נשארו שני בתי הדין חלוקים בדעתם – יודיע על כך מנהל תחום בירור יהדות לנשיא בית הדין הרבני הגדול, והנשיא יעביר את התיקים הנוגעים בדבר להרכב מיוחד של בית דין אזורי שיכריע במחלוקת […]

בתיק שלפנינו קיימות שתי החלטות סותרות של בתי הדין האזוריים:

ביום ט"ו בשבט תשנ"ב (20.1.1992) קבע בית הדין האזורי בתל אביב ש[אלמונית], שהיא אמה של המערערת,יהודייה, וזאת על סמך שמיעת עדים שהופיעו לפניו, ואילו בפסק הדין מושא הערעור העוסק ב[פלונית] שהיא בתה של [אלמונית] נקבע בדעת רוב כי המערערת אינה יהודייה.

מאחר שההרכב הראשון משנת 92 כבר אינו קיים, על פי ההנחיות הנ"ל יש להעביר את התיק לבירור בהרכב מיוחד של בית דין אזורי, וכפי שנקבע בבית הדין האזורי בדעת הרוב.

בית הדין הגדול משמש ערכאת ערעור על בתי הדין האזוריים.

בתקנות הדיון תקנה קלב(1) נקבע: "כל פסק דין וכל החלטה של בית דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק דין ניתנים לערעור לבית הדין הגדול."

בתיק שלפנינו, לאור האמור, ההליכים בבתי הדין האזוריים טרם הסתיימו שהרי על פי הנחיות בירור היהדות המערערת טרם פנתה לבית הדין המיוחד כדי שיקבע את עמדתו בשאלת יהדותה.

רק בהשלמת ההליך בהרכב זה יושלם למעשה הבירור המלא לפני בתי הדין האזוריים ויהיה אפשר לפנות לערעור בפני בית הדין הגדול.

בית הדין הגדול משמש כערכאה סופית לבירורים מסוג זה.

למותר לציין שאם בית הדין הגדול היה דן בתיק לגופו והיה מקבל החלטה לדחות את הערעור ובכך היה קובע למעשה שהמערערת אינה יהודייה. לא היה אפשר להעביר את התיק לאחר מכן להמשך בירור לפני הרכב מיוחד של בית דין אזורי, שהרי ההרכב המיוחד – דינו כדין בית דין אזורי ואינו משמש ערכאת ערעור על בית הדין הגדול.

מסקנות והוראות

לאור כל האמור לעיל:

א.         כאשר ישנן החלטות סותרות של בתי הדין האזורים לגבי בירור יהדות של קרוב מן האם של בעל דין יש לנהוג על פי סעיף 14 להנחיות בירור יהדות שאותן אישרו חבר דייני בית הדין הגדול ומועצת הרבנות הראשית.

ב.         בנדון דידן, היות שההרכב הראשון של בית הדין האזורי שקבע עמדתו לגבי אימה של המערערת כבר אינו קיים, על פי סעיף 14(ה) להנחיות הנ"ל יש להעביר את התיק לכבוד נשיא בית הדין הרבני הגדול, הגאון הרב דוד לאו שליט"א, והנשיא יעביר את התיק להרכב מיוחד לבירור יהדות של בית דין אזורי שיכריע במחלוקת.

ג.         לאחר שבית הדין המיוחד יכריע בשאלת יהדותה של המבקשת, יהיה אפשר לפנות ולהגיש ערעור, ככל שיידרש, לבית הדין הגדול.

ד.         ניתן ללא צו להוצאות, על המזכירות להשיב למערערת את הערובה שהפקידה כתנאי לשמיעת ערעורה.

ה.         בית הדין סוגר את התיק.

ו.          ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.2023).

הרב אברהם שינדלר                          הרב מימון נהרי                           הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט סדר הדין בהחלטות סותרות של בתי דין אזוריים בעניין יהדותם של בני משפחה אחת – דיון בהרכב מיוחד טרם ערעור בבית הדין הגדול הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפני ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב יפו לקביעת סמכותו לדון בתיק לאחר שהעברת התיק אושרה על ידי נשיא בית הדין הגדול. נימוקי הערעור – כמפורט בכתב הערעור.

יצוין כי לא מדובר בערעור על החלטת בית הדין בתל אביב, הנסמכת על אישור הנשיא, אלא על ההחלטה החלוטה להעברת הדיון לתל אביב, שאותה נתן ראש אבות בתי הדין בירושלים ביום כ"ח בניסן התשפ"ג (19.4.2023) ואישר נשיא בית הדין ביום ד' באייר התשפ"ג (25.4.2023). מלבד העובדה שמדובר בהחלטה מנהלית, ההחלטה נחלטה מאחר שלא הוגשה עליה בקשת ערעור במועד וגם לא ערעור בתוך שלושים יום.

ככל שהיה מדובר בערעור בזכות, ייתכן שלא היה מקום שאדון בערעור על החלטה שאותה אישרתי, אך משההחלטה חלוטה, ועבר מועד הערעור אין צורך לדון.

יש בכתב הערעור טענות המתייחסות גם לאישור הנשיא, ואתייחס לטענות אלה.

החלטת ראש אבות בתי הדין בבית הדין האזורי הייתה ידועה למערערת, ונכתב בה שיתבקש אישור הנשיא לפי תקנה כא. אישור נשיא בית הדין נועד לבית הדין ואינו זקוק לתגובת הצדדים והוא נשלח לשני בתי הדין. לא נמצאה בתיק בית הדין פנייה של המערערת או של בא כוחה לנשיא. מכל מקום העתק נשלח לצדדים שפרטיהם היו במזכירות בית הדין הגדול.

לפי תקנה כא רק בהעברה לבית דין במקום אחר נחוץ אישור נשיא בית הדין. באישור נשיא בית הדין אין צורך בנימוקים, אלא: על הנשיא לבדוק את סבירותה ותקינותה של החלטת בית הדין האזורי.

אבהיר את סבירותה של ההחלטה בעיניי.

ראש אבות בתי הדין נימק את החלטתו להעביר את התיק לבית הדין בתל אביב בבירור שעשה אצל אבות בתי הדין האחרים בירושלים ושבו נמצא כי קיימת מניעה בהרכבי בתי הדין בירושלים לדון בתיקים הנ"ל. ככל שעדיין לא הועבר תיק הצדדים להרכב אחר לא צריכים דייני ההרכבים האחרים לנמק בהחלטות את הימנעותם מלדון בתיק, ודי שהבהירו לראש אבות בתי הדין את חוסר האפשרות שלהם לדון בתיק.

החלטת ראש אבות בתי הדין ירושלים הוגשה לאישורי כנשיא בית הדין. טרם האישור עיינתי בתיק לבדוק את תקינותה וסבירותה, ומצאתי כי כבר בעבר הגישה המערערת בקשה לפסילה (ביום ו' במרחשוון התשפ"ג – 31.10.2022) בשל עוינותו (לדעתה) של הדיין שהיה בדעת המיעוט כפי שנכתבה בפסק הדין ושגורמת לה, לדעתה, להפסיד בבית הדין בהכרעתו בעניין רכושה.

לאחר מכן, ביום י"ד בכסלו התשפ"ג (8.12.2022) הוגשה לדייני בית הדין בירושלים על ידי באת כוח המערערת 'עצומה' החתומה על ידי עשרות רבות של אנשים מירושלים על 'העוול שנעשה למערערת' ב'לקיחת האם על הבנים'. מעשה זה אינו מקובל, ואני סבור שאסור לאנשים שאינם יושבים בדין ולא שומעים את שני הצדדים בדיון לנסות להשפיע על הדיינים בכתיבת עצומות ציבוריות מחוץ לכותלי בית הדין. אכן מדובר בצעד חריג שלא זכור לי כמותו בעבר. אזכיר את דין התורה "שָׁמֹעַ בין אחיכם", שאף שנאמר לדיינים, אין אנשים אחרים פטורים מהזהירות הנלמדת ממנו.

עם זאת מאחר שצעד זה של 'גיוס דעת קהל' כבר נעשה, וסביר שהפך לשיחת היום בציבור הירושלמי בקהילות השונות וגרם לפניות לדיינים שלא היו מעורבים בתיק. לא פלא שמשנתבקשו הדיינים בירושלים לדון בתיק, מצאו כמה וכמה מהם שהם מנועים מלדון בו. לכן החלטת ראש אבות בתי הדין בירושלים נראית סבירה ותקינה.

קביעת בית הדין החלופי נעשית לפי האפשרות שמעבר התיק לא יעכב את הדיונים בתיק, וגם היא הליך מנהלי שלא נתון לבחירת הצדדים, והמקום נקבע לאחר אישור ראש אבות בתי הדין בתל אביב שאפשר לקיים את הדיון בבית הדין בתל אביב.

לפיכך איני מוצא שחל פגם בהליך אישור ההחלטה וסבירותה.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום כ' בסיוון התשפ"ג (9.6.2023).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא

הפוסט נוהלי ושיקולי העברת תיק לבית דין אזורי אחר; משמעות הניסיון להשפיע על דעת בית הדין באמצעות 'עצומה' הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         לפנינו ערעור שעניינו בהחלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב (הרכב יא) מכ"ז בסיוון התשפ"ב (26.6.22) שבה נקבע כי המערער "האב מפר ברגל גסה את הוראות בית הדין" – בהקשר זה ציין וביאר בית הדין קמא "בין השאר בית הדין מינה מתאם הורי, כדי שזמני השהות יעברו ללא תקלה וללא הטרדה של האם, והאב מסרב לשתף פעולה עם המתאם ההורי" – ושבה הושתו על המערער בשל האמור תשלומים של 1,500 ש"ח לחודש, שנקבע כי ישולמו לידי המשיבה ושהוגדרו 'דמי טיפול'.

יצוין כי בהחלטה נקבע גם כי ככל שיעודכן בית הדין בהמשך "שהאב משתף פעולה עם המתאם ההורי במשך תקופה, ישקול בית הדין את החלטתו", ובהתאם לכך אכן צמצם בית הדין קמא לאחרונה (לאחר הדיון לפנינו) את תחולתה של החלטתו האמורה, אך לא ביטל אותה.

ב.         כפי העולה מן החומר שבתיק ומדברי שני הצדדים גם יחד המערער לא סירב, לפחות לא בעיתוי המדובר, לתיאום הורי, אלא שבעוד שירותי הרווחה שאליהם הופנו הצדדים לצורך התיאום התנו את קיומו בהעדרם של הליכים משפטיים בין הצדדים עמד האב, המערער, על זכותו לנהל הליך תביעת משמורת, ובשל כך הלכה למעשה לא התקיים התיאום ההורי.

משכך, כבר בתחילתו של ההליך לפנינו, בהחלטה שבה ניתנה רשות הערעור, ציין אחד החתומים מטה – מי שנתן את ההחלטה המתירה את הערעור:

החלטת בית הדין קמא שבעניינה הוגשה הבקשה מעלה לכאורה קשיים משפטיים לא פשוטים, שכן אפשר אומנם לאכוף על צד את קיומם של הסדרי השהות ומהלכים נוספים המיועדים לאפשר אותם או לטייב אותם, ובכלל זה הליכי תיאום הורי, אך קשה – אם לא בלתי אפשרי – לחסום צד מלעתור לבית הדין ולמנוע ממנו את זכות הגישה לערכאות שזכות יסוד היא, לאורך זמן רב או בלתי מוגבל ומוגדר, ובאופן גורף – גם אם המטרה היא מטרה מוצדקת של טיוב הסדרי השהות.

בלי לקבוע מסמרות אומר גם כי תחת מטריית המונח "תיאום הורי" יכולים לחסות רמות שונות של תיאום, שלגבי חלקן אפשר בנקל להבין את עמדת שירותי הרווחה כי אינן יכולות להתקיים במקביל לקיום הליכים משפטיים, אך חלקן האחר – התיאום המינימלי והבסיסי שנועד לאפשר את ההסדרים ללא תקלות הנובעות מחוסר תקשורת וחוסר נכונות לתקשורת מינימלית בין ההורים – יכול להתקיים גם במקביל להליכים המשפטיים, וככל ששירותי הרווחה אינם נאותים לקיימו (בין שייקרא "תיאום הורי" ובין שיכונה בשם אחר) יוכל בית הדין למנות לצורכו גורם אחר (שהצדדים ישלמו את שכרו).

וכך או כך ככל ששירותי הרווחה מתנגדים לקיומו של הליך זה במקביל להליך המשפטי – אין מקום לכאורה לראות את הצד המעוניין בהליך המשפטי, בהתאם לזכויותיו החוקתיות, כמי שמתנגד לתיאום ההורי או מסכל אותו.

באותה החלטה עצמה נאמר גם:

בתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור נטענו טענות רבות, חלקן – טענות שיש בהן ממש לפי התרשמותנו בעבר, וייתכן שיש ממש גם בטענות נוספות שלה, אולם לא נכלל בה מענה על הטענה נגד חסימתו של המבקש מלפנות לבית הדין, ומשכך אין בהן כדי להצדיק את דחיית בקשת רשות הערעור שלו.

תמונת מצב עובדתית ומשפטית זו לא השתנתה גם לאחר קיומו של הדיון לפנינו ואף לא לאחר העיון בכתבי הטענות שהתווספו.

ג.         בתגובתה האחרונה של המשיבה, תגובה לבקשת המערער למתן פסק דין בערעור, טענה היא כי תביעתו של המערער מעיקרה לא באה לעולם אלא כדי למנוע ולסכל את התיאום ההורי, מתוך ידיעתו כי אכן לא יתקיים תיאום הורי במקביל לניהול ההליך המשפטי.

איננו יודעים אם אכן כך, ולמעשה מתקשים אנו לשער כך הן משום שדווקא בהכירנו את המערער, על מגרעותיו, מהליכים קודמים שהתנהלו לפנינו סבורים אנו כי האפשרות שביקש לנהל הליך תביעת משמורת 'לשמו' גם אם ללא הצדקה עניינית מספקת וללא סיכוי סביר להשיג בו את מבוקשו, מנקודת מבט אובייקטיבית, אך במחשבה סובייקטיבית שונה – אפשרות סבירה היא מכדי שאפשר יהיה לשוללה ולהניח שמטרתו הייתה סיכול הליך התיאום, הן משום שספק בעינינו אם אכן ידע או שיער מראש כי הדבר אכן יסכל את התיאום ובפרט שעה שסביר להניח שאם ידע או שיער זאת הרי שבה במידה יכול היה לדעת או לשער כי אפשר שבמקרה כזה יעמוד בית הדין על קיומו של הליך התיאום – אם לא באמצעותם של שירותי הרווחה המתנגדים לקיימו במקביל לניהול הליכים משפטיים, באמצעות גורם אחר, כפי האפשרות שהוזכרה בהחלטה הנ"ל, ותוך השתת העלות עליו – מה שהיה מביא אותו 'ללקות בכפליים': הן בעצם ניהול הליך התיאום, שהמשיבה ובית דין קמא סברו כי המערער אינו חפץ בו, הן בתשלום עליו.

נוסיף ונאמר גם כי הנמקה זו, שנוספה בתגובתה של המשיבה, נעדרת מן ההחלטה מושא הערעור, ואי אפשר לקיים החלטה שאינה יכולה לעמוד על רגליה שלה באמצעות תמיכתה ב'קביים' של השערות מעין השערתה של המשיבה, שאינן מתבארות אף לא מהחלטה משלימה של בית הדין קמא.

ולא זו אף זו – והיא העיקר – זכות הגישה לערכאות זכות יסוד היא הן בדין תורה, המשפט העברי, שציווה בסמוך למתן תורה על מינוי השופטים ועל "מי בעל דברים" – ללא יוצא מן הכלל "יגש אליהם" והן, להבדיל, במשפט האזרחי הכללי הנוהג. קשה מאוד להצדיק את חסימתה של זכות זו, וודאי שאין מקום לשלילתה באמירה מפורשת, בהתעלמות מתביעות או באמצעי עקיף כגון הוראה מחייבת על קיום הליך של תיאום הורי הבאה שלובת זרוע עם התניית אותו הליך באי ניהולם של הליכים משפטיים במקביל. השערה כי דלים סיכוייה של תביעה להתקבל או כי הוגשה בכוונת מכוון כדי למנוע או לעכב את התיאום ההורי, וכאמור מדובר לכל היותר בהשערה, אינה יכולה להיחשב עילה מספקת לפגיעה בזכות זו, וודאי לא לפרק זמן ארוך או ללא הגבלת זמן, כבענייננו שבו לא נתחמה המגבלה בזמן וודאי לא בזמן קצר וסביר.

ככל שבסיום הדיון בתביעת המערער היה בית הדין קמא סבור כי הייתה זו תביעת סרק מעיקרה, תביעה קנטרנית או כזו שלא באה לעולם אלא כדי לעכב את הליך התיאום ההורי, יכול היה בית הדין קמא להשית על התובע, מערער דנן, הוצאות משפט לטובתה של המשיבה ולטובת אוצר המדינה, הכול כמובן בהחלטה מנומקת הלכתית ומשפטית העשויה גם היא לעמוד למבחן ביקורתה של ערכאת הערעור. אך חסימתו של בעל דין מלכתחילה מלהגיש לבית הדין את תעצומותיו אינה דרך אפשרית וקבילה.

גם כאן נזכיר את שאמר אחד החתומים מטה, הנ"ל, בהחלטה הנ"ל:

אין בדבריי הבעת עמדה כלשהי בנוגע לסיכוייה של בקשת המבקש, שבעניינה מבקש הוא לקיים את ההליך בבית דין קמא, לקביעת משמורת משותפת. האמור אינו אלא בנוגע לזכותו כי אכן יתקיים הליך שבו תיבחן בקשתו זו.

ד.         לא זו אף זו, בהחלטה מושא הערעור החליט בית הדין קמא, כאמור לעיל, להשית על המערער תשלומים חודשיים בסך 1,500 ש"ח בגין מה שהגדיר 'סירוב לשיתוף פעולה עם המתאם ההורי', כשלמעשה כאמור לעיל מדובר בסירוב להימנע מהגשת תביעת משמורת לבית הדין. כאמור לעיל הוגדר תשלום זה 'דמי טיפול', אולם לא נכללה בהחלטה הנמקה של ממש להשתת דמי הטיפול בכלל, להעמדתם על הסכם האמור ולזיקה שבין השתתם לבין אי שיתוף הפעולה, כביכול, עם המתאם ההורי.

אכן בית דיננו סבור כי במקרים מסוימים יש מקום להוסיף 'דמי טיפול' על חיובי המזונות שנדרש אב לשלם בעבור ילדיו, הדברים חרותים עלי החלטות ופסקי דין של החתומים מטה במקרים שונים ואף מפורסמים וידועים ממאמרים והרצאות של חלק מהחתומים מטה.

ואכן תיתכן זיקה בין אי־קיומם של הסדרי שהות כסדרם, מה שעשוי לנבוע – או להתחזק ולהימשך – בשל אי־שיתוף פעולה בתיאום הורי, שיש בו כדי להשית עול נוסף על ההורה המשמורן, לבין 'דמי הטיפול'.

אולם כבכל חיוב ממוני אחר נדרש לשם הסקת המסקנה קיומו של הליך מסודר שבו יטענו טענות ויובאו ראיות.

בענייננו, לוּ הייתה המשיבה תובעת לחייב את המערער בדמי טיפול בשל עול כאמור שהושת עליה בגין מעשיו ומחדליו שבעניין התיאום ההורי והסדרי השהות בכלל, ולו היה בית הדין קמא מקיים דיון בתביעה זו, שומע את טענותיה של המשיבה ואת תשובתו של המערער, בוחן ראיות לטענות השונות בנוגע לעול זה ולמשמעויותיו הכלכליות או לערכו ומחירו ופוסק על פיהן כי בנסיבות העניין יש אכן מקום להשית את דמי הטיפול ולקבוע את שיעורם כפי שקבע – הייתה החלטתו יכולה לעמוד, אם כי כמובן גם לו כך היה יכול היה המערער לערער עליה לגופה.

אך משלא כך נעשה נראה כי אין ההחלטה יכולה לעמוד.

ה.         יתר על כך, בענייננו נראה לכאורה כי מהותית אין מדובר כלל ב'דמי טיפול' אלא בקנס בגין הפרת החלטותיו של בית הדין קמא בסוגיית התיאום ההורי. כך נראה גם מאי קיומו של הליך כמתואר לעיל, גם מלשון ההחלטה המציינת כעילה וכנימוק לה את הפרת ההחלטות.

לעניין זה נזכיר את שאמר אחד החתומים מטה בהחלטה מא' באדר התשפ"ג (22.2.23) שבה הורה על עיכוב ביצוע החלטת בית דין קמא, מושא הערעור:

[…] מן התשובה עולה כי המשיבה עצמה תופסת את החיוב לא כתוספת לדמי המזונות, הנצרכת ומוצדקת לעיתים בנסיבות שבהן הסדרי השהות עם האב אינם מתקיימים כדבעי והדבר מטיל על האם מעמסה נוספת של הטיפול בילדים, אלא כ'קנס'.

תפיסה זו מעמידה בסימן שאלה את עצם ההצדקה לחיוב – אף לולי כל האמור לעיל – ובוודאי את ההצדקה לזקיפתו לטובת המשיבה, שכן היסוד להשתת קנס בכגון דא אינו יכול להיות אחר מ'ביזיון בית הדין' המצריך הליך שלכאורה לא התקיים בענייננו, ובכל מקרה קנס משולם לאוצר המדינה ולא לצד שכנגד.

אמת, תפיסתה של המשיבה אינה בהכרח הבנה אמיתית של כוונתו ודעתו של בית דין קמא, אולם יש בה כדי לגלות כי היא עצמה לכאורה מודה כי אין יסוד לחייב את המערער בסכום שנפסק לטובתה כתוספת למזונות (אלא כקנס, וכקנס לא יכול חיוב זה לעמוד, לכאורה) – מה שעשוי להוות עילה נוספת לקבלת הערעור […]

אף תגובתה – בקשתה האחרונה של המשיבה תומכת באמור במידת מה לפחות ומסייעת עוד לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי ההחלטה מושא הערעור, שכן אף בה מציינת המשיבה גופה כי החלטה זו באה על רקע "כמה החלטות ואזהרות", "וכשעשה" המערער, לשיטתה של המשיבה, למרות אותן אזהרות "דין לעצמו" – עשיית דין עצמי שאינה, לכאורה, אלא העמידה על הזכות להגיש תביעת משמורת "ללא רשות", מה שמנע לכאורה את הליך התיאום ההורי, "בית הדין קנסו". והדברים נשנים שוב "בית הדין הזהירו כמה פעמים שיקנוס אותו, והמערער זלזל בכל החלטה והחלטה עד שחויב בדמי טיפול".

כאמור אין החיוב יכול לעמוד כהגדרתו 'דמי טיפול' ללא שיקדם לו הליך מסודר המבסס את החיוב בדמי טיפול ואת שיעורם, ולאידך גיסא אין הוא יכול לעמוד כקנס – מה שלכאורה נראה שהוא תוכנו האמיתי – בהעדר הליך סדור הנדרש בהקשר של קנס בגין ביזיון בית הדין, וכקנס גם אינו יכול בכל מקרה להיות נזקף לטובתה של המשיבה.

לפי חזותם של דברים נראה כי בית הדין קמא ביקש לקנוס את המערער על מה שראה כהפרת החלטותיו, אלא שמתוך מודעות למורכבות של חיוב קנס בגין ביזיון, לצורך בהליך המתאים לעניין זה ולמניעה לזקוף קנס זה לטובת המשיבה, מצא בית הדין קמא לנכון להגדירו 'דמי טיפול'. אולם 'שם מכובס' אינו פותר קשיים משפטיים, ולא כל שכן כששם זה מעלה קשיים אחרים, קשים לא פחות, היינו הקושי בהשתת דמי טיפול ללא דיון ראוי בתביעה להשתתם. וכל זאת אף מלבד האמור לעיל כי לא היה מקום מלכתחילה לחייב את המערער להימנע מהגשת תביעות או לראותו כמפר החלטות וכמסכל את התיאום ההורי בשל עמידתו על זכותו להגישן.

תוצאת כל האמור היא כי אין מנוס מקבלת הערעור וביטול ההחלטה שבגינה הוגש.

סוף דבר

1.         הערעור מתקבל. החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב מכ"ז בסיוון התשפ"ב (26.6.22) שבה חויב המערער להוסיף למזונות ילדיו המשולמים למשיבה 1,500 ש"ח מדי חודש בחודשו בגין 'דמי טיפול' – מבוטלת.

2.         ככל שסבורה המשיבה כי יש מקום לחייב את המערער בדמי טיפול – תגיש תביעה ייעודית מתאימה ובית הדין קמא יפסוק בה לגופה לאחר ניהול הליך תקין וראוי שבו יישמעו טענות הצדדים וייבחנו ראיותיהם הן לעניין החיוב עצמו הן לעניין שיעורו.

3.         לאידך גיסא, ככל שמופרות החלטות של בית הדין קמא – יכול הוא לדון, לבקשה מתאימה, באפשרות אכיפתן באמצעות קנסות בגין 'ביזיון בית הדין', אולם קנסות אלה יושתו בהליך הקבוע בחוק ולטובת אוצר המדינה וייקראו בשמם המפורש ולא בכסות של 'דמי טיפול' או חיוב אחר.

4.         המערער, ככל אדם, רשאי להגיש את תביעותיו – ובכלל זה, בענייננו, גם תביעת משמורת – לערכאה המוסמכת, בענייננו: בית הדין הרבני, וזו חייבת לדון בהן לגופן, ואינה רשאית למנוע את המערער מלהגישן בתואנה כי קיומן של התביעות והדיון בהן עשויים לסכל הליך תיאום הורי.

ככל שתתבררנה תביעות אלה או אחרות כתביעות סרק לא מן הנמנע כי יושתו בגינן הוצאות משפט, אך החשש כי כך יתברר אינו מאפשר את הפגיעה מראש בזכות להגיש את התביעה ובזכות כי תתברר לגופה.

5.         ככל שאכן נדרש תיאום הורי בין הצדדים וככל ששירותי הרווחה ממאנים לקיימו על דרך כלל במקביל לדיון בתביעות יורה בית הדין להן לקיימו למרות זאת, וככל שיתברר כי הוראה כזו אינה יכולה לעמוד, יבחן בית הדין את האפשרות למנות מתאם הורי שאינו נמנה על שירותי הרווחה ויוכל בית הדין לשקול גם את השתת עלותו של התיאום על ההורה שלדעת בית הדין מחדליו ומעשיו הם היוצרים את הצורך בתיאום הורי, ולא כל שכן אם לאידך גיסא מעשיו – גם אם הלגיטימיים, כהגשת תביעה כאמור – מונעים את קיומו של התיאום במסגרת שירותי הרווחה.

6.         נוכח קבלת הערעור אין המערער מחויב בהוצאות משפט בגינו, ומשכך תושב לו הערובה שהפקיד כתנאי לשמיעת ערעורו.

7.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י' בתמוז התשפ"ג (29.6.2023).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                          הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט זכות הגישה לבית הדין גם במחיר פגיעה ב'תיאום הורי' ולמרות חשש כי זו מטרת התביעה; חיוב 'דמי טיפול' – רק כשכאלה הם ולאחר הליך מסודר ולא ככסות ל'קנס' הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.