א.         לפנינו ערעור על צבר החלטות של בית הדין הרבני האזורי ירושלים שבהן דחה בית הדין למעשה – בין תוך אמירות מפורשות ובין תוך הימנעות ממתן ההחלטות שנתבקש ליתן – בקשות של המערער להורות על נסיעת ילדי הצדדים, הקטינים, אליו לחו"ל במועדים שונים ולפרקי זמן שונים, בהתאם להסכם הגירושין שאושר בבית דיננו בט"ז באייר התשפ"ג (7.5.23).

במסגרתו של ההסכם האמור נקבעו הסדרי שהות, הוגדרו תנאים להפחתת חיובי המערער במזונות הילדים ככל שיופרו הסדרים אלה ונקבע בורר שיידרש לאשר הפחתה זו ושיוכל להכריע בטענות בהקשר לכך, כדלהלן:

8.       הסדרי שהות: מוסכם על הצדדים כי החל מהחופשה הראשונה לאחר שליחת הגט פיטורין, האב יהיה רשאי לקחת את כל ילדיו או את חלקם לחו"ל, לפי החלטתו, לפחות פעמיים בשנה כל פעם למשך ארבעה־עשר יום, סך הכול עשרים ושמונה ימים בשנה. מוסכם על הצדדים כי היה והילדים לא יצאו לחו"ל לאב כמוסכם, מזונות כל ילד יעמוד [צ"ל: יעמדו] רק על סך 750 ש"ח לכל חודש, לפחות לשישה החודשים לאחר מניעת יציאת הילדים לחו"ל. ההפחתה טעונה את אישורו של הרב ד' [=הרב ד' שהצדדים קבעו בהסכם כי ישמש בורר ביניהם].

9.       בסעיף 8 "הילדים" – הכוונה לכל הילדים כולם, כל חמשת הילדים – גם הבנים וגם הבנות. לצדדים שמורה הזכות לפנות להרב ד' ככל שיטענו נגד סעיף זה, והרב ד' יכריע, והכרעתו תהיה סופית.

במסגרת ההסכם נקבעה גם הערובה שתידרש כתנאי ליציאת הילדים לחו"ל, כדלהלן:

10.     עם יציאת הילדים לחו"ל (עד גיל שמונה־עשרה) לפי דרישת האב, יעמיד האב ערבות כדלהלן: בארבע השנים הראשונות דירת הורי האיש תשמש כבטוחה (עד לסכום של מיליון ש"ח). הורי האיש יחתמו על ייפוי כוח לטובת בית הדין הרבני שיעמוד בתוקפו לארבע שנים – עד ערב פסח תשפ"ז (מצ"ב נספח ב). לאחר ארבע שנים הערבות תהיה רק באמצעות חתימה על מסמך ערבות (מצ"ב נספח א – נסח כתב ההתחייבות של הערב). ככל והאם תרצה להוציא את הילדים לחו"ל – גם היא תצטרך להביא את אותה הערבות […]

בהמשך ההסכם אף הובהר לעניין הערובה:

21.     מוסכם על הצדדים שלא תהיה דרישה לערבויות כלל, למעט הנכתב בסעיף 10, וככל שהאישה תדרוש ערבות בעצמה או באמצעות רשות כל שהיא או שרשות כל שהיא תדרוש ערבות – תעמיד האישה מנגד ערבות באותו הסכום כנגד ניכור הורי.

לעניין הסדרי השהות עצמם הובהר עוד:

19.     מוסכם על הצדדים כולם שטובת הילדים לטוס לחו"ל להיפגש עם האב במקום שהותו של האב בחו"ל. כמו כן ידוע לאם שמקום מושבו הקבוע של האב הוא בחו"ל ואין בכוונת האב לחזור ולהתגורר בישראל.

ההסכם אושר כאמור בבית הדין וניתן לו תוקף של פסק דין, הערובה שנקבעה נחתמה אף היא כנספח להסכם.

ב.         למרות האמור נמנע בית הדין קמא מלהיעתר לבקשות המערער ולהורות על קיומם של הסדרי השהות בהתאם לו (או בכלל):

בי"ח באלול התשפ"ג (4.9.23), כארבעה חודשים בלבד לאחר אישור ההסכם, הגיש המערער לבית הדין קמא בקשה (שנשאה את התאריך י"ג באלול התשפ"ג – 30.8.23) שהתמקדה בכמה עניינים ובהם גם עניינם של הסדרי השהות שהמערער טען כי המשיבה מסרבת לקיימם בהתאם להוראות ההסכם ולקביעתו של מי שהסכימו הצדדים כי ישמש בורר ביניהם בכל הנוגע למחלוקת שבעניין זה, הרב ד'. המערער ביקש שבית הדין יורה על קיום הסדרי השהות בחופשה הקרובה – סוכות וכי זהות המלווה שיצטרף אל הילדים לטיסה תיקבע על ידי הבורר האמור.

בו ביום הורה בית הדין למשיבה להגיב לבקשה זו בתוך שבעה ימים. יום טרם כלות המועד לתגובה הגישה המשיבה בקשה למתן ארכה עד לאחר חג הסוכות – בקשה שקבלתה הייתה מאיינת מעיקרה את בקשת המערער בכל הנוגע לסעד של נסיעת הילדים אליו לחופשת סוכות, ושנומקה על ידי באת כוח המשיבה, עו"ד ענבל גרשון, בקבלת הייצוג בתיק רק אז.

בהחלטה מכ"ו באלול התשפ"ג (12.9.23) נעתר בית הדין לבקשת הארכה באופן חלקי בלבד והורה כי התגובה תוגש עד ד' בתשרי התשפ"ד (19.9.23).

תגובה אכן הוגשה במועד – תגובה שעיקרה טענות רבות וקשות נגד המערער, חלקן הגדול טענות שגם אם נכונות הן (ולא מן הנמנע כי כך הוא) – זיקתן לעניינה של הבקשה להסדרי השהות ולקיום ההסכם היא לכל היותר זיקה עקיפה; חלק אחר הוא טענות שאומנם נוגעות לגופו של עניין אך אינן מסבירות מדוע לא יפעלו הצדדים בהתאם להסכם ולחוות דעתו, או אף קביעותיו, של הגורם שהוסכם כי ישמש בורר ביניהם, נוכח תוקפו המשפטי של ההסכם ובהינתן גם שחלף רק זמן מועט מאז נחתם כשהצדדים מצהירים כי טובת הילדים היא לפגוש באב במקום מושבו שבחו"ל וכי לא תידרשנה ערבויות נוספות לכך.

מכל מקום, ולמרות בקשה למתן החלטה שהגיש המערער לאחר יומיים נוספים, ניתנה החלטתו של בית הדין קמא רק בא' במרחשוון התשפ"ד (16.10.23), היינו כשעבר כבר זמנו של הסעד הספציפי של הסדרי שהות בסוכות. במישור העקרוני והנוגע מטבע הדברים לאפשרות לפעול בהתאם להסכם בהמשך ולקיים הסדרי שהות ראויים הורה בית הדין בהחלטה זו כי יש לפעול בהתאם להוראת ההסכם שמינתה את הרב ד' כבורר בין הצדדים – אם כי בית הדין לא אימץ בהחלטתו את הוראת ההסכם שלפיה יהיה זה 'בורר מכריע' אלא ביקש את חוות דעתו "ביחס למצב הילדים והאפשרות לקיום הסדרי שהות, בשימת דגש למצב הביטחוני השורר עתה כאן בארץ".

משהתקבלה חוות דעתו של הרב ד' שתמכה בעמדת המערער ללא סייג (פרט לשאלת עיתוי הנסיעה המדויק וזהות במלווה שלגביהם נאמר כי מאחר שבאותה עת לא עמדה נסיעה מיידית על הפרק אין אפשרות לקבוע מסמרות, יוער כי עם זאת גרס הרב ד' מפורשות כי ליוויה של המשיבה עצמה במהלך מפגשם של הילדים באביהם לא יהיה לתועלת הילדים והעניין).

בית הדין ביקש את תגובת המשיבה, זו הגיבה והביעה התנגדות נחרצת לחוות הדעת, ומשכך החליט בית הדין לקיים דיון בעניין.

ג.         הדיון התקיים בי"ד בכסלו התשפ"ג (27.11.23). יש בנותן טעם לציין כי המערער שלא קיבל את מבוקשו לשהיית הילדים עימו בסוכות ביקש עתה, קודם לדיון, כי יתקיימו הסדרי שהות בינו לבינם באמצעות נסיעתם אליו לחו"ל, בחנוכה. במועד הדיון הייתה בקשה זו עוד רלוונטית, אך לא כן במועד ההחלטה שבאה לאחר מכן.

בדיון העלו הצדדים את טענותיהם – לרבות טענות המשיבה נגד הבורר, ומבלי שטענה כלשהי תוכח, ושבו טענה המשיבה גם כי בדעתה לעתור לביטולו של ההסכם כולו, קבע בית הדין בהחלטה שנתן בי"ז בטבת התשפ"ד (29.12.23) כי הסדרי השהות יתקיימו רק לאחר שיתקבל תסקיר התומך בכך. את קביעתו זו נימק בית הדין קמא בצורך לבחון את טובת הקטינים ובאי־מחויבותם שלהם להסכם שבין הוריהם. על דברים אלה חזר בית הדין בקצרה גם בהחלטתו מכ"א באדר ב' התשפ"ד (31.3.24).

ד.         כיומיים לאחר הדיון אכן הגישה המשיבה לבית הדין קמא בקשה לביטול ההסכם. לאחר שבית הדין קמא קבע (ובצדק) כי מקומה של בקשה זו הוא בבית דיננו (שאישר את ההסכם) שיחליט בה לגופה או יקבע את הפורום לדיון בה, הגישה המשיבה בה' בטבת (17.12) לבית דיננו את בקשתה לביטול הסכם הגירושין.

לאחר קבלת תגובת המערער החליט אחד החתומים מטה כי הבקשה תישמע בכפוף להפקדת ערובה להוצאות, בקשתה של המשיבה להפחתת הערובה נדחתה בהחלטה מי"א בשבט התשפ"ד (21.1.24) שבה הובהר סיכויי הבקשה להתקבל נראים דלים "לאור היכרותנו את ההסכם שנערך בבית הדין ואת נסיבותיו ולאחר בחינת הטענות" וכי משכך אין הצדקה להפחתת הערובה. בהחלטה הובהר:

ערובה להוצאות אינה 'עונש' כי אם כשמה – ערובה להוצאות, ובעל דין הטוען כי אינו יכול לעמוד בה מגלה כי ככל שאכן יושתו עליו הוצאות – גם בהם יתקשה ככל הנראה לעמוד, ונמצא בעל הדין שכנגדו ניזוק ללא שיוכל לקבל פיצוי.

משכך נזקקים אנו לאזן בין זכותו של בעל הדין האחד לקיום דיון בבקשותיו או בערעוריו אל מול זכותו של בעל הדין האחר שלא ייגרם לו נזק בלתי־מוצדק, איזון זה מצריך את שיקולי הסיכויים של ערעור או של בקשה וכשהללו נראים דלים, כבענייננו, אף שאין די בכך כדי לחסום את בעל הדין מלערער או מלהגיש את בקשתו – יש בכך כדי להתנות זאת בהבטחת זכויותיו של בעל הדין שמנגד באמצעות הפקדת הערובה.

בקשה נוספת של המשיבה להפחתת הערובה נדחתה בהחלטה שניתנה בכ' בשבט התשפ"ד (30.1.24). בהחלטה זו נאמר, בזיקה להחלטה הקודמת:

בית הדין אינו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו ואינו 'שוק' שבו מתנהל ויכוח או משא־ומתן והתמקחות בין בעלי הדין לבינו.

לפיכך אין ולא היה מקום להגשת הבקשה החוזרת המתמקחת עם ההחלטה, תחת הכותרת "תגובת האם לעניין ניהול הליך הערעור", ולא כל שכן לסגנונה המסתיים באמירה אשר אינה מנוסחת כבקשה אלא כהוראה לבית הדין "יש להפחית את הערבות עד ל־5,000 ש"ח וליתן לאישה הזדמנות להשמיע את קולה ולדרוש צדק לעוולה שנגרמה לה".

ואף על פי כן ולמעלה מן הצורך הובהר באותה החלטה עוד, בזיקה לטענות השונות שהעלתה המשיבה ושלא היו ממין העניין של בקשה לביטול הסכם:

שאלת עשייתו של הסכם מרצון חופשי או שלא מרצון חופשי; תוך הבנת תוכנו, משמעויותיו ותוצאותיו או שלא תוך הבנתם; ושאלת מידת ההיגיון והאיזון שבהוראותיו בכלל ובהוראה הספציפית שביטולה מבוקש בפרט (שאלה היכולה להשליך לפעמים על המענה לשאלות הקודמות) – הן, ולא שאלת הרקע וההליכים הקודמים שבין הצדדים, השאלות העיקריות הצריכות בחינה בבקשה לביטולן של הוראות כאלה או אחרות של ההסכם.

את תוכן ההסכם אנו מכירים ואת הליך אישורו אנו זוכרים, והוא כמובן מתועד גם בתיק, ונוכח כל אלה הערכתנו את סיכויי הבקשה שלפנינו.

המשיבה לא הפקידה את הערובה ומשכך נמחקה בקשתה לביטול ההסכם בהחלטה שניתנה בב' באדר א התשפ"ד (11.2.24). בהחלטה נוספת שנתן בית דיננו שבוע לאחר מכן נוכח בקשתו של בית הדין קמא להבהרה הובהר:

בקשתה של המערערת לביטול ההסכם נמחקה לאחר שלא הפקידה את הערובה שנדרשה. משכך אין כל מניעה לאכוף את ההסכם ולפעול על פיו. התביעות לעניין זה הן תביעות חדשות, גם אם נסמכות הן על ההסכם, והערכאה המוסמכת לדון בהן היא בית הדין האזורי.

ה.         כאמור לעיל בית הדין קמא הורה על הגשת תסקיר. עריכת והגשת התסקיר התמהמהה ומשכך הגיש המערער לבית הדין קמא בקשה שלא לעכב עוד את ההחלטה ולהורות, גם ללא תסקיר, על נסיעת הילדים אליו, בהתאם להסכם, לחג הפסח. ברם בית הדין קמא הבהיר שוב, כאמור לעיל, בהחלטה מכ"א באדר ב' התשפ"ד (31.3.24) כי ההסכם אינו 'מחייב' את הילדים ודחה בנימוק זה את הבקשה תוך שהוא מבהיר כי אין בעיכוב התסקיר כדי לתת מענה לשאלה האם אכן קיום ההסכם עולה בקנה אחד עם טובת הילדים.

בשלב זה הגיש המערער לבית דיננו בקשת רשות ערעור, המשיבה הגיבה לבקשה בהתאם להוראתו של אחד החתומים מטה, בתגובה נטען בין השאר כי בג' בניסן התשפ"ד (11.4.24) צפויה העובדת הסוציאלית להיפגש שנית עם האם והילדים כדי לבחון את אפשרות נסיעתם לחו"ל. נוכח תגובה זו ניתנה החלטה בב' בניסן התשפ"ד (10.4.24) שבה נאמר:

 […] בשלב זה נכון הוא להמתין עד לאחר פגישה זו כדי לשקול את המשך ההליך בפנינו שהרי יתכן שינתנו המלצות שייתרו את הערעור הן במידה והעובדת הסוציאלית תקבע כי אין זו טובת הילדים והן במידה אם תקבע כי אין מניעה לנסיעה.

מחמת דחיפות העניין מבוקש מהעובדת הסוציאלית כי המלצותיה יוגשו מחר מיד לאחר הפגישה שתקיים, בהמלצות אלו מבוקש התייחסות לאפשרות נסיעת כל הילדים, ובמידה ומומלץ כי לא כל הילדים ייסעו, מבוקש לבחון האם קיימת אפשרות לנסיעת לפחות חלק מהילדים.

הנחת היסוד של בית דיננו בהחלטה זו הייתה כי אם אכן יתמכו אף המלצות התסקיר שיישום ההסכם ובעמדת המערער – ודאי הוא שההחלטה תהיה תואמת להן. ומשהתקבל למוחרת היום התסקיר שאכן תמך בעמדת המערער, סבר בית דיננו וקבע בהחלטה שנתן בו' בניסן (14.4) הערעור התייתר והמשך ההליך יהיה בפני כבוד בית הדין האזורי.

אך בפועל למרות קבלת התסקיר נמנע בית הדין קמא מלאשרו כבקשת המערער והורה בהחלטתו מי' בניסן התשפ"ד (18.4.24) כי הצדדים יוכלו תחילה להפנות לעובדת הסוציאלית, עורכת התסקיר, שאלות הבהרה בנוגע לחוות דעתה, וזאת עד לכ"ד בניסן (2.5) ורק לאחר מכן יורה בית הדין בדבר המשך ההליך.

ו.          טרם נמשיך נאמר כי לדעתנו כבר בשלב זה הייתה התנהלות בית הדין קמא מתמיהה:

אכן המשיבה העלתה טענות שונות נגד המערער, אך כפי שהערנו כבר לעיל רבות מהן היו ועודן טענות שאין להן נגיעה ישירה, אם בכלל, לעניינם של הסדרי השהות או לעניינו של ההסכם.

הטענות שאותן העלתה המשיבה העשויות להיחשב רלוונטיות לסוגיית הסדרי השהות לא היו טענות, ודאי שלא כאלה שיש להן ביסוס כלשהו, בדבר מסוכנות של המערער לילדיו, וגם ככל שהיו בהן טענות כי אין הוא ההורה האידיאלי, בלשון המעטה, הרי שהיו אלה טענות שאף אם היו מתקבלות – ספק רב אם היה בהן כדי להצדיק את מניעת הסדרי השהות עימו.

נזכיר כי הנחת היסוד היא כי פרט לחריגים מעטים ונדירים טובתו של ילד היא לקיים קשר עם שני הוריו, ועל דרך כלל מקוים ונשמר עיקרון זה גם כשמדובר בהורים שהם, או אחד מהם, עבריינים, לוקים בנפשם וכדומה או מוגבלים ביכולת להעניק לילדיהם תנאים ראויים, כל עוד לא מתקיים חשש לפגיעה שלהם בילד. ואכן כשמדובר בהורים ה'מצטיינים' באחת מן ה'איכויות' האמורות לעיתים אפשר לקבוע כי טובת הילד היא כי הקשר בינו לבין ההורה לא יכלול שהות מרובה וממושכת מאוד עם אותו הורה, משמורת משותפת או הסדרי שהות נרחבים, אך בענייננו מדובר בהסדרי שהות מצומצמים למדי מחד גיסא ובהורה שגם עם התנהלותו כלפי משנהו לא הייתה ראויה, לפי הנטען, לא נקבע לגביו כי לוקה הוא בנפשו, כי עבריין מועד הוא (אכן נטען לעבריינות מס וכדומה אך עבריינות כזו אינה מהווה סיכון לילדים, ורשאים אנו לומר – גם אם בצער – כי אצל רבים מדובר בעבריינות שלגביה הם בבחינת 'מורה היתרא' ובחלקים נכבדים של החברה אין אדם הלוקה בה נחשב כמי שאינו 'אדם נורמטיבי').

בנסיבות כאלה ברירת המחדל היא לכאורה קיומם של הסדרי השהות.

אם לא די בכך, לפני בית הדין קמא עמד הסכם שעליו חתמו שני הצדדים לא מכבר, ונציין כי בעת גיבושו וחתימתו הייתה המשיבה אף מיוצגת, הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, שבקשתה של המשיבה לביטולו נמחקה ושאף כי מחיקתה הייתה בשל אי־הפקדת ערובה ולא הייתה בה הכרעה משפטית לגופה של הבקשה, מכל מקום עמדה לפני בית הדין קמא החלטה שיפוטית של בית דיננו שבאוביטר שלה הובהר כי אין עילה של ממש לביטולו של ההסכם, ומן הדברים עלתה התובנה כי לגופו של הסכם – מדובר בהסכם שנעשה ברצון חופשי, מתוך הבנת המשמעויות והתוצאות, שהוראותיו הגיוניות ומאוזנות.

לא זו אף זו, עמדו לפני בית הדין קמא הן חוות דעת של הגורם שהצדדים הסכימו כי ישמש בורר בטענות שביניהם והן חוות דעתם של שירותי הרווחה – גם אלה תמכו בעמדת המערער ובקיומם של הסדרי השהות.

נגד כל אלה לא עמדו אלא טענות שלא הוכחו ושכאמור לעיל אף לו היו מתקבלות – קשה לראות מדוע מצדיקות היו למנוע את הסדרי השהות בכלל ואת שנקבע לגביהם בהסכם בפרט.

במצב כזה, גם אם סבר בית הדין קמא כי יש מקום להמשך הבירור, החקירה והבדיקה, בדרך של הגשת שאלות הבהרה לעובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר, בדרך של חקירתה או בכל דרך אחרת, טרם פסיקה סופית ואימוץ מלא של חוות הדעת ושל הוראות ההסכם – מתבקש היה כי היו הללו מאומצות באופן זמני ומיושמות בהזדמנויות הרלוונטיות שעד להשלמת הבירור, תוך שהיה נקבע מראש כי ככל שבהמשך יתברר לבית הדין כי יש עילה לסטות מן ההסכם או מחוות הדעת הרי שבהמשך היו מתקיימים הסדרי השהות באופן שונה, לפי הוראותיו של בית הדין ושלא לפי ההסכם וחוות הדעת. דרך זו היא הסבירה והמתבקשת שעה שלעת עתה תומכים כל הנתונים בקיום ההסדרים שבהסכם, ולא הדרך ההפוכה של השהיית קיום ההסדרים עד להשלמת הבירור, שמא ואולי תהיה מסקנתו שונה, כשבינתיים מאבדים הילדים ואביהם את האפשרות לקיום קשר ביניהם.

וכך על אחת כמה וכמה בהינתן שמתחילת הליך זה (שלאחר ההסכם, הליך שתחילתו כאמור באלול התשפ"ג – ספטמבר 23) חלפו כבר חודשים רבים של נתק בין האב לילדיו, כשבינתיים מוחמצות ההזדמנויות שלהם לשהייה משותפת בכלל ובחגים, כפי שביקש האב, בפרט – כך בסוכות, כך בחנוכה וכך, נוכח החלטה זו, גם בפסח.

ז.          מכל מקום בית הדין קמא קבע כי הצדדים יוכלו להגיש שאלות הבהרה לעובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר, שאלות מצידה של המשיבה אכן הוגשו – לא לפני שבית הדין נעתר לבקשתה שנומקה בשכירתו של מייצג חדש, עו"ד שיבר, ונתן ארכה להגשתן. בנוסף לשאלות ההבהרה ביקשה המשיבה באמצעות מייצגה זה להורות גם על חקירתה של העובדת הסוציאלית.

בהחלטה מט"ו באייר (23.5) הורה בית הדין קמא לעובדת הסוציאלית להשיב לשאלות ההבהרה בתוך עשרה ימים.

במקביל, בכ"ג בניסן התשפ"ד (1.5.24), הגיש המערער בקשת רשות ערעור נוספת. בהחלטה שניתנה בו ביום התבקשה המשיבה להגיב לבקשה. בהגיע המועד ומשלא התקבלה תגובתה הגיש המערער בקשה למתן החלטה ובנוסף לה גם בקשה להורות כי הילדים ייסעו אליו לחג השבועות. בהחלטה שניתנה בט"ו באייר התשפ"ד (23.5.24) והומצאה בידי המערער לבית דין קמא נתן בית דיננו את רשות הערעור בהטעימו כי זו ניתנת –

אף שבקשת רשות הערעור כצורתה – לוקה בחסר, שכן המבקש מלין בה על התנהלות בית הדין קמא אך אינו מבהיר באופן קונקרטי מה הם טיעוני הערעור היינו מה הטעות הקיימת, לטעמו, בהלכה, בעובדות או בשיקול הדעת או הסטייה מסדרי הדין בהחלטה ספציפית שעליה הוא מבקש לערער.

בית דיננו הורה כי על כתב הערעור שנדרש המבקש – המערער שלפנינו – להגיש בהתאם לתקנות "להיות כתוב באופן שלא ילקה בפגם האמור שבו לקתה בקשת רשות הערעור".

אשר לבקשת המערער לקביעת הסדרי השהות ונסיעת הילדים אליו לשבועות נאמר בהחלטה:

הבקשה אינה באה במסגרת ערעור או למצער בקשת רשות ערעור על החלטה של בית הדין קמא שדחה בקשה דומה. לעת הזאת גם אין לפנינו ערעור על החלטה אחרת של בית הדין קמא שבקשה כזו יכולה להיחשב כסעד זמני במסגרת הדיון באותו ערעור. משכך – המקום המתאים להגשת בקשה זו הוא בית הדין קמא, למרות הטענות שיש למבקש נגדו.

מכל מקום אעיר כי אכן סבורני כי מן הדין ומן הצדק כי בית הדין קמא יבחן בקשה זו וייתן בה החלטה לגופה בהקדם.

והדברים הוסברו והוטעמו:

אין לפניי תגובה של המשיבה לבקשה ואין בדעתנו אף לעסוק בה לגופה בשלב זה, ועל כן הדברים דלהלן נאמרים בדרך הערה בלבד ובלי לקבוע מסמרות:

בין הצדדים נכרת הסכם שאושר כדין בבית דיננו ואף קיבל תוקף של פסק דין, הסכם זה מסדיר גם את סוגיית הסדרי השהות וככל הסכם שמאושר בבית הדין ומקבל תוקף של פסק דין – הרי הוא מחייב. אכן בענייני ילדים אין סופיות, אך עם זאת על הצד המבקש לסטות מהסכם ומפסק דין קיים להרים נטל ראיה משמעותי.

לא זו אף זו, נוכח טענותיה של המשיבה נבחן עניינם של הסדרי השהות גם באמצעות שירותי הרווחה שנתנו המלצה וחוות דעת. אכן העיון בתיק מלמד כי למשיבה יש השגות על חוות דעת זו וכי בית הדין קמא אישר לבא כוחה להגיש שאלות הבהרה בעניין.

החלטה בדבר המענה הנדרש לשאלות אלה והחלטה לאחר קבלת אותו מענה ייתן בית הדין קמא ואין אנו מחווים דעה בעניין. אך זאת נוכל לומר כי תמונת המצב הלכאורית היא שבעמדת המבקש תומכים נכון לעכשיו הן ההסכם ופסק הדין והן חוות הדעת של העובדת הסוציאלית – נטל הראיה לסטייה מזה ומזה גם יחד, הנטל שעל כתפי המשיבה, כפול הוא.

משכך, הדעת נותנת שאין [צ"ל: אם] אין בית הדין קמא רואה סיבות כבדות משקל לנהוג אחרת אזי כל עוד לא הורם הנטל יש לנהוג בהתאם להסכם, לפסק הדין ולחוות הדעת. אם יורם הנטל וייפסק אחרת תהיה ההנהגה בהמשך בהתאם, אך כל עוד לא כך אירע ברירת המחדל ההגיונית ואף המחויבת מכוחו של פסק הדין, שאינו בגדר 'המלצה' גרידא, היא לנהוג בהתאם לאמור.

בית הדין קמא סוברני לקבוע כי יש לפניו סיבות כבדות משקל לנהוג אחרת, כאמור, אך אי־מתן החלטה אינו בבחינת החלטה מנומקת המצדיקה את הסטייה מההסכם ומפסק הדין, ולא ראוי אפוא שבפועל תתעכב ההכרעה בבקשת המבקש והדבר יביא בפועל לסטייה מההסכם, מפסק הדין ומן ההמלצות המקצועיות ללא החלטה המצדיקה זאת.

ח.         המערער ביקש מבית הדין קמא להורות על נסיעת הילדים אליו לשבועות, לבקשתו צירף את החלטתו האמורה של בית דיננו. בהמשך הגישה העובדת הסוציאלית לבית הדין קמא מענה נרחב ומפורט לשאלות ההבהרה, והמערער שב וביקש כאמור כשהוא מציין כי המענה שהתקבל מהעובדת הסוציאלית מאשש את עמדתו ותומך בה.

גם בשלב זה נמנע בית הדין קמא מלהורות על קיום הוראות ההסכם והמלצות שירותי הרווחה גם יחד, אם כי הורה למשיבה בו ביום – כ"ב באייר התשפ"ד (30.5.24), שבועיים טרם חג השבועות, להגיב בתוך שבעה ימים. פרק הזמן שנקצב לתגובה מוצה עד תומו וביומו האחרון, שבוע לפני חג השבועות הגישה המשיבה את תגובתה שבה התנגדה למבוקש, העלתה טענות שונות נגד המערער, נגד התסקיר ונגד מקצועיותה של העובדת הסוציאלית, וכמו כן העלתה חשש כי המערער לא ישיב את הילדים ארצה בתום ביקורם אצלו.

לעניינו של החשש האחרון טענה המשיבה נגד שלילתה של העובדת הסוציאלית את החשש שנומקה בקיומה של הערובה המשמעותית שנקבע בהסכם ובעבודתו של המערער בחו"ל שאינה מאפשרת לו לגדל את הילדים עימו באופן יום־יומי, מה שמפחית את החשש כי ינסה להותירם אצלו.

לעניין זה טענה המשיבה:

העובדת הסוציאלית למעשה אינה עונה על השאלה ואינה מציינת באופן חד משמעי כי לשיטתה אין כל חשש שהאב לא יחזיר את הקטינים לארץ אלא מפנה לעירבון הכספי. ככל שהעובדת הסוציאלית הייתה מאמינה בלב שלם שאין כל חשש לחטיפת הקטינים היה ביכולתה לאשר זאת ולהתחייב לכך.

אנו נקטע את הדברים כאן כדי להעיר ולתמוה: על מה מבקשת המשיבה שתבסס העובדת הסוציאלית את תשובה? על נבואה? האם לא ברור הוא כי אדרבה, לו הייתה העובדת הסוציאלית משיבה "אין כל חשש" או "אני מאמינה בלב שלם שאין כל חשש" הייתה המשיבה טוענת נגדה "מניין לך?" או "מה לי ולאמונתך השלמה? אני איני מאמינה בכך".

נזכיר כי בהסכם שבין הצדדים האמינה המשיבה עצמה כי הערובה שנקבעה מספיקה כדי לאיין חשש זה.

עוד נכללה בתגובה זו אמירה מפורשת כי ככל שהמשיבה ובעלה החדש יצטרפו לנסיעת הילדים לחו"ל "אין לה התנגדות להבאת הקטינים לאב לחג השבועות" אלא שהעובדת הסוציאלית הבהירה כי אין מקום לדרוש מהאב לממן את עלות טיסתה של המשיבה לחו"ל – אף שנכון הוא לממן את טיסתו של מלווה המקובל עליו – "משמע: התנגדותו של המבקש היא לנוכחות המשיבה, והוא בוחר למדר אותה ולמנוע ממנה לקחת חלק בשהות הילדים באנגליה".

ושוב נקטע אנו את הדברים ונשאל: (א) מדוע סבורה המשיבה כי יש הצדקה לחייב את המערער לשאת בעלות טיסתה לחו"ל, וכיצד סבורה היא כי יש לחייבו לעשות זאת רק בשל נכונותו לממן את טיסתו של גורם אחר המקובל עליו? (ב) מדוע סבורה היא כי צריך המערער להסכים ללקיחתה חלק בשהות הילדים בחו"ל, עימו (ואף לממן אותה), וכי אין הוא זכאי כי בימים המעטים שבהם ישהו עימו – ועל אחת כמה וכמה לאחר ששהייתם עימו נמנעה בטיעונים שונים משך זמן ממושך – ישהו הם 'נטו' עימו?

נוסיף לשאול בכפליים: (א) ככל שסבורה המשיבה כי אכן יש חשש שאם יטוסו הילדים אל האב וישהו עימו בחו"ל בחג לא ישיבם הוא ארצה לאחר מכן – כיצד תמנע זאת נסיעתה לחו"ל עימם, הסבורה היא כי כל משך שהייתה הילדים בחו"ל אצל אביהם שממנו התגרשה תשהה היא פיזית עימם ולא תזוז ידם מתוך ידה כדי למנוע את הברחתם? (ב) ככל שסבורה היא כי חשש כזה אכן קיים אך בכל אופן סבורה היא משום מה נסיעתה לחו"ל עם הילדים תמנע חשש זה – מדוע לא תיסע על חשבונה, או למצער אם קשה לה לממן את הנסיעה – ובהנחה כי מבינה היא, שלא כאמור לעיל, כי גם אם תיסע לחו"ל עם הילדים לא יידרשו הם לשהות כל העת כשהם צמודים אליה – ייסעו הילדים לבדם וככל שלא ישובו במועד תיסע היא לחו"ל בחלוף המועד ותשיבם ארצה, נסיבות כאלה ודאי יצדיקו את המאמץ לשאת בעלות הנסיעה ואזי גם תוכל לגבות עלות זו ואף 'תשלומי כפל' (והרבה למעלה מכך, לפי שיקול דעת בית הדין) בגינה באמצעות מימוש הערובה?

ט.         תמיהות אלה לא תמה, לכאורה, בית הדין קמא שבחר לקבוע בהחלטתו מג' בסיוון התשפ"ד (9.6.24), שלושה ימים קודם חג השבועות, כשברור שהחלטתו זו גם איינה כליל את האפשרות של נסיעת הילדים אל האב לשבועות – נזכיר: לאחר שנמנעה נסיעתם אליו לסוכות, לחנוכה ולפסח ומשחלפה שנה מאז ביקורם האחרון והיחיד לאחר הגירושין אצל האב (שממנו שבו ארצה!) בשבועות התשפ"ג – כי נסיעת הילדים אל האב לחו"ל תאושר רק אם יתמלאו שני תנאים מצטברים: האחד הוא כי המערער, האב, יוכיח להנחת דעתו של בית הדין כי אין כל אפשרות שיגיע בעצמו ארצה יממש בארץ את זכאותו לשהות עם ילדיו ויוכל לחזור אחר כך למקום מושבו שבחו"ל; השני הוא כי יומצאו בטוחות שיניחו את דעת בית הדין לשיבתם של הילדים ארצה.

נציין כי לא זו בלבד שדרישותיו של בית הדין בעניין זה חרגו מן ההסכם ומחוות הדעת (הן של הרב ד' הן של שירותי הרווחה) – מה שהוסבר בהחלטת בית הדין קמא בהיות עניינים אלה חורגים מתחום עניינם של שירותי הרווחה (אם כי בית הדין לא מצא לנכון לתת את דעתו על המשמעות המצויה גם מצויה בתחום מקצועיותם של הללו: המשמעות של אי־קיומם של הסדרי שהות כלשהם של הילדים עם האב אם לא יצליח האב להניח את דעת בית הדין קמא בנוגע לשתי דרישות אלה או כל עוד לא יצליח בכך), אלא שחרגו הן אפילו מדרישותיה של המשיבה שכאמור הבהירה כי אם תצטרף בעצמה לנסיעתם של הילדים לחו"ל (ובכפוף למימונו של המערער את נסיעתה זו) – לא תתנגד לה.

 י.         המערער, כאמור בראשיתו של פסק דיננו זה, הגיש ערעור על צבר החלטותיו של בית הדין קמא, ואם נפרט יותר הרי שתחילה ערער על ההחלטות שמט"ו באייר ומכ"ב בו (23.5 ו־30.5 בהתאמה) ומשניתנה ההחלטה בג' בסיוון (9.6) ביקש לצרף אף אותה לערעורו.

ההחלטה שנתן אחד החתומים מטה בד' בסיוון (10.6) הורתה כי המשיבה רשאית להגיב על הערעור, לרבות הבקשה לצירופה של ההחלטה מג' בסיוון אליו והשלמת הטיעונים שבה, בתוך חמישה־עשר יום. ביום הארבעה־עשר הוגשה בקשה על ידי עו"ד לילך מנחם, מייצגת חדשה ששכרה המשיבה, שבה נאמר כי אך באותו יום קיבלה לידיה את ייצוגה של המשיבה ומשכך מבקשת היא ארכה של שבעה ימים.

נזכיר כי הייתה זו הפעם השלישית בתולדות ההליכים שבענייננו שהוגשה בקשה כגון זו מטעמה של המשיבה ובנימוק מעין זה: הפעם הראשונה הייתה יום טרם כלות המועד שעד אליו הורה לה בית הדין קמא בהחלטתו מי"ח באלול התשפ"ג (4.9.23) להגיב לבקשת המערער להורות על קיום הסדרי השהות בסוכות. הבקשה נומקה על ידי באת כוח המשיבה – אז והיום – עו"ד ענבל גרשון, בקבלת הייצוג בתיק רק אז (בית הדין קמא נעתר אז לבקשה באופן חלקי בלבד ונתן ארכה בת שבוע בעוד המשיבה ביקשה ארכה בת חודש ימים שנועדה להסתיים לאחר חג הסוכות!). הפעם השנייה שנומקה בשכירתו של עו"ד שיבר, הייתה לאחר שבי' בניסן התשפ"ד (18.4.24) קבע בית הדין קמא את פרק הזמן להגשת שאלות ההבהרה לעובדת הסוציאלית – טרם מתן החלטה בנוגע להמשך ההליך – עד לכ"ד בניסן (2.5) ורק לאחר מכן יורה בית הדין בדבר המשך ההליך, אז הוגשה הבקשה ביומה האחרון של התקופה שנקצבה ובית הדין התבקש ליתן ארכה בת עשרה ימים.

המערער הגיש לבית הדין את התנגדותו לבקשת הארכה, ובהחלטה שניתנה בכ"א בסיוון התשפ"ד (27.6.24) נעתר בית הדין לבקשת הארכה באופן חלקי, וכפי שנאמר בהחלטה "לא בלי התלבטות שכן התנהלות המשיבה אכן נראית כהתנהלותו של מי שמנסה 'להרוויח זמן' בדרך לא ראויה של החלפת (או שמא תוספת) מייצגים ברגע האחרון". הארכה שניתנה לעניין התגובה לערעור הייתה של חמישה ימים ולעניין בקשת המערער לסעד דחוף (שעליה נעמוד להלן) – שלושה ימים.

בכ"ה בסיוון (1.7) – יום טרם כלות הארכה להגשת התגובה לערעור ולאחר שכלתה הארכה להגיב לבקשת הסעד הדחוף – הוגשה בקשה נוספת למתן ארכה. אכן הפעם – ואולי לאור האמור בהחלטה הנ"ל – כנראה הבינו המשיבה ובאת כוחה הישנה – חדשה, עו"ד ענבל גרשון, כי הסאה כבר הוגדשה והסתפקו בבקשת ארכה בת יום אחד. הבקשה נומקה בנישואיה של המשיבה בשנית כחודשיים קודם לכן ובעול גידול המשפחה המוטל עליה, נטען בה – ללא הסבר – כי חילופי המייצגים אף הם נבעו מכך ונאמר כי באת כוחה "העיקרית והראשונה", עו"ד ענבל גרשון, "נכנסה אמש לעובי הקורה שוב לאחר הפסקת מה ולא היה זה ב'כדי שייעשו' להגיב בתוך מס' שעות בנסיבות התיק הקשות".

בהחלטה שניתנה בו ביום נדחתה בקשה זו תוך קביעה והנמקה כדלהלן:

נישואי המשיבה בשעה טובה ומוצלחת, ודאי משנערכו לפני חודשיים, אינם עילה למתן ארכה וקשה גם להבין את הקשר בינם לבין חילופי המייצגים. זכויותיו הדיוניות של המערער נפגעו דיין, ולכאורה – נוכח הפרת ההתחייבויות לכאורה – גם אלה המהותיות נפגעו, ואין הצדקה להמשך הפגיעה בהן במתן ארכה על גבי ארכה.

התגובה לערעור תוגש במועד שנקבע (לאחר הארכה) היינו עד ליום ג' כ"ו בסיוון (2.7).

יא.        באותה החלטה גם נקבע כי מאחר שבנוגע לסעד הדחוף המבוקש חלף כבר הזמן לתגובה – נעתר בית הדין לבקשה ומורה על מתן הסעד האמור.

ובמה דברים אמורים?

לאורך הבקשות הרבות שהגיש המערער לבית הדין קמא נשזרה שוב ושוב גם בקשה להורות למשיבה להנפיק לילדים דרכונים חדשים, בשלב הראשון ביקש זאת נוכח קרבתו של מועד פקיעתם של הדרכונים, בהמשך אכן פקע תוקפם של הדרכונים והמערער ביקש להורות על הנפקת חליפיהם.

בתגובות שהגישה המשיבה לבית דין קמא התעלמה היא מבקשה זו, גם בית הדין קמא בהחלטותיו התעלם ממנה. זאת אף שהנפקת דרכונים היא אומנם 'תנאי הכרחי' ליציאת הילדים אל אביהם לחו"ל 'אך בלתי־מספיק', לאמור: גם אם יש חששות שבשלהם התנגדה המשיבה לנסיעת הילדים לחו"ל ובשלהם גם אימץ בית הדין קמא את עמדתה – לא היה בכך כדי לחייב את דחיית בקשתו זו של המערער וודאי שלא כדי להצדיק התעלמות ממנה.

אכן אם ההנחה והמגמה הן כי בשום שלב ובשום תנאי לא תתאפשר טיסת הילדים אל המערער, למרות ההסכם, למרות חוות דעתו של הבורר וחוות דעתם של שירותי הרווחה, וכך אף אם יתמלאו לכאורה כל דרישות המשיבה – היינו אם יאות המערער כי היא היא תהיה המלווה שתצטרף אל הילדים וכי הוא אף יממן את טיסתה שלה – או כל דרישות בית הדין – היינו כי יוכח שאין האב יכול להגיע ארצה וכי תונח דעת בית הדין בנוגע לערובות לשוב הילדים ארצה, אם זו המגמה וזו ההנחה – אכן אין תכלית לדרכונים ואין תוחלת בהנפקתם. אלא שמכאן עולה השאלה: האומנם זו המגמה וזו ההנחה? האם כל הדרישות אינן אלא אמצעי להגיע למגמה זו ולהצדיק הנחה כזו, כסות להחלטה שגמלה בלב המשיבה ושאומצה משום מה בבית הדין קמא למנוע את הגעת הילדים אל האב ויהי מה, כשכל המתואר לעיל אינו אלא אמצעים לדחיית הקץ? אם לא כך, מדוע לא יונפקו הדרכונים כדי לאפשר את טיסת הילדים אל האב בהקדם – מייד לכשיתמלאו כל התנאים שלכאורה מאפשרים זאת אף לשיטת המשיבה ולשיטת בית דין קמא?

אם נבקש 'ללמד זכות' נוכל לומר כי לא משום כך הייתה ההתעלמות מסוגיית הדרכונים אלא משום השמטה וחוסר שימת לב לעניין זה שאף כי הכרחי הוא – אין הוא העניין המרכזי שנצרך להכרעה, ונוכל גם לומר כי ההנחה הייתה כי לכשייקבע כי בשלו התנאים ליציאת הילדים לחו"ל תתאפשר הנפקת הדרכונים בתוך זמן קצר, ומשכך – מה לו לבית הדין להקדים וליתן הוראות לעניין זה ומה לה למשיבה להשיב לגביו. דא עקא, כפי שנראה להלן המשיבה לפחות אינה סבורה כי הנפקת הדרכונים יכולה אכן להיעשות בתוך זמן קצר – מה שמקשה על 'לימוד זכות' כזה לגביה.

כך או כך, משלא נעתר בית הדין קמא לבקשת המערער, צירף המערער לערעור שהגיש לפנינו גם בקשה לסעד דחוף, כהגדרתו, מתן הוראות בדבר הנפקת הדרכונים. ומשלא הגיבה המשיבה נעתר בית דיננו כאמור לבקשתו זו של המערער והורה בסיומה של ההחלטה הנ"ל שמכ"ה בסיוון (1.7), שאותה נתן אחד החתומים מטה, כדלהלן:

ניתן בזה צו המורה למשיבה להסדיר דרכונים תקפים לקטינים ילדי הצדדים בתוך 48 שעות. המשיבה תודיע לבית הדין על ביצוע הוראה זו ותצרף אסמכתה לכך בתוך 24 שעות נוספות לאחר הסדרת הדרכונים.

אם לא תעשה המשיבה כאמור, ישקול בית הדין לחייבה בהוצאות לדוגמא.

יב.        למרות הוראתו החד משמעית של בית הדין לא הונפקו הדרכונים, ככל הידוע לנו, עד עתה:

יומיים לאחר ההחלטה האמורה, בכ"ז בסיוון (3.7), הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה, את הבקשה (שתוכנה מובן מן ההחלטה לדחייתה ושמטעמי קיצור לא נביאנה כאן במלואה) דחה דיין בית דיננו, מן החתומים מטה, בהחלטה שנתן למוחרת היום, בכ"ח בסיוון (4.7), בהטעימו:

הבקשה לעיכוב ביצועה של החלטתי שהורתה למבקשת להסדיר דרכונים לקטינים – נדחית.

א.       בהחלטתי הנ"ל נעתרתי לבקשת המערער (המשיב בבקשת עיכוב הביצוע הנוכחית) לאחר שהמבקשת לא מצאה לנכון להגיב לבקשה במועד שנקבע, תוך שהעדר התגובה מתורץ בדיעבד – בבקשה למתן ארכה שהוגשה בעצמה לאחר המועד – בחילופי גברי בצוות הייצוג של המבקשת (שם: המשיבה).

החלטות הקוצבות מועד לתגובה לבקשה אינן בבחינת המלצה בלבד, מדובר בהוראות מחייבות וכשצד להליך בוחר שלא להגיב למועד – התוצאה הצפויה היא היעתרות לבקשה, הצד שבחר שלא להגיב לה אינו יכול להלין אלא על עצמו.

וכפי שהובהר בהחלטה קודמת, החלפת מייצגים ברגע האחרון אינה מכשירה התנהלות של אי־הגשת תגובה בעניין.

ב.       בין כך ובין כך נזכיר גם שתקנות הדיון אינן מכירות הליך של בקשה לעיכוב ביצוע המוסבת על החלטה של בית הדין הגדול – ערכאת הערעור אלא אך ורק בקשה לעיכוב ביצוע של החלטת הערכאה הדיונית, כשהיא נלווית לערעור על אותה החלטה.

ג.       לעניין הטענות והחששות המובעים בבקשה שלפניי נזכיר את המובן מאליו – שנִכְחוֹ יש לראות את הבקשה הנוכחית גם כניסיון להטעות – כי הנפקת דרכונים אינה, כשלעצמה, הוראה בדבר יציאת הקטינים לחו"ל, אלא שמאפשרת היא יציאה כזו ומבטיחה כי ככל שתתקבל החלטה בעניינה תהיה האפשרות ליישמה ללא עיכוב שאינו מן הדין.

ד.       אעיר כי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע, גם לו הייתה זו מוצדקת ומוגשת כדין, אינה מעכבת את הביצוע […]

המבקשת נדרשת להבהיר אם אכן קיימה את החלטתי ומתי, וככל שלא עשתה זאת עד כה – לבצע את ההחלטה באופן מיידי.

הפרת החלטתי תהיה בבחינת 'ביזיון בית הדין' על כל המשתמע מכך ועשויה להביא לנקיטת צעדי אכיפה בהתאם להוראות החוק.

ה.       לפנים משורת הדין לא אשית הוצאות משפט בגין בקשה זו אף שמן הראוי היה כי יושתו. אכן מכאן ואילך אם תמשיך המערערת במעשיה, בית הדין יחייבה בהוצאות לדוגמא.

עוד טרם הבקשה וההחלטה האמורות הגיש המערער עצמו אסמכתה לקביעתו תור לילדי הצדדים להנפקת הדרכונים – את קביעת התור אפשר כידוע לעשות גם מרחוק, מחו"ל, בניגוד להנפקת הדרכונים בפועל המצריכה את ההתייצבות בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה. את התור קבע המערער ללשכת ירושלים – דרום, הר חומה, לשכה שאולי אינה הקרובה ביותר למקום מגורי המשיבה והילדים אך לכאורה גם אינה מרוחקת מרחק בלתי־סביר, והוא נועד לכ"ו בסיוון (2.3) – יום לאחר מתן ההחלטה שהורתה על הנפקת הדרכונים, בהתאם להוראה כי זו תיעשה בתוך 48 שעות.

התור שקבע המערער לא נוצל, בהחלטה נוספת שניתנה בא' בתמוז התשפ"ד (7.7.24) עמד בית דיננו על הודעתו זו של המערער ועל הימשכותה של הפרת ההחלטה הקודמת בדבר הנפקת הדרכונים ועדכונו של בית הדין על כך:

המערער צירף אסמכתה כי קבע תורים להנפקת דרכונים לילדים. המועד שנקבע לכאורה חלף כבר, אולם יכולה המשיבה כמובן לקבוע תור חלופי בעצמה (ככל שלא הונפקו הדרכונים עדיין).

נזכיר כי בית הדין הורה למשיבה להנפיק את הדרכונים ודחה את בקשתה לעיכוב ביצועה של החלטה זו. אנו ממתינים לקבלת עדכון בעניין וכפי שכבר הובהר – הימנעות מקיום הוראת בית הדין עשויה לגרור אחריה הליך על פי פקודת בזיון בית הדין.

נוסיף כי ככל שתימשך הפרת ההוראה תישקל גם אפשרות של מינוי אפוטרופוס לקטינים לצורך הנפקת הדרכונים.

המשיבה תבהיר בתוך שלושה ימים אם ומתי הונפקו הדרכונים כנדרש.

שלושה ימים לאחר שניתנה החלטה זו הודיעה המשיבה לבית הדין כי "לאחר מאמצים רבים ביותר והקדשת זמן רב רבות למעלה מכוחותיה, הצליחה בס"ד לקבוע תורים להנפקת דרכונים לכל צאצאיה". דא עקא, לא זו בלבד שדובר בקביעת תורים בלבד ולא בהנפקת הדרכונים בפועל כפי שנדרשה לעשות כבר קודם לכן, אלא שהתורים אף לא נקבעו למועד סמוך. המשיבה אומנם הסבירה כי מדובר ב"מועד המוקדם ביותר שניתן באתר הלשכה ברשת", אלא שמועד "מוקדם ביותר" זה הוא ד' בתשרי התשפ"ה (6.10.24) – כשלושה חודשים לאחר המועד שבו נדרשה להנפיק את הדרכונים. התורים נקבעו כדברי המשיבה.

התורים נקבעו "בסניף 'לשכת האוכלוסין וההגירה' בעיר מגוריהם – בית שמש" וייתכן שבלשכה זו לא היו תורים פנויים מוקדמים יותר (אם כי אין אנו יכולים להניח כך בוודאות), אולם לא ברור מניין שאבה המשיבה לעצמה את העוז להמשיך ולהפר ברגל גסה את הוראתו החוזרת ונשנית של בית הדין שעה שברור הוא, כפי שהראה המערער, שאפשר היה לקבוע מועד מוקדם להנפקת הדרכונים, ואף לעמוד בדרישה המקורית להנפקתם בתוך ארבעים ושמונה שעות, באמצעות לשכות אחרות של רשות האוכלוסין וההגירה, וחובתה של המשיבה הייתה לעשות כן גם אם נדרשה לצורך כך לוותר על הנוחות שבהנפקת הדרכונים בעיר מגוריה דווקא.

לא למותר להעיר ולהאיר כי מעת הפנייה ללשכה ועד לקבל הדרכון בדואר רשום עשויים לחלוף עד שישה שבועות ועיכוב הפנייה ללשכה עד למועד התור שקבעה המשיבה לילדיה – משמעו כי בפועל, גם אם יוחלט כי הללו יצאו לחו"ל לשהייה עם אביהם, לא יוכל הדבר להתבצע בחופשת סוכות התשפ"ה, בהתאם להעדפתו הצפויה של המערער שביקש בפעמים הקודמות את הגעת ילדיו אליו לחגים ולהעדפה של הגעת הילדים אל המערער בלי פגיעה יתרה בשגרת לימודיהם.

הרקע והשתלשלות העניינים עד כה תורמים לסברה כי ייתכן שכוונת המשיבה היא כי המועד שנקבע הוא "המועד המוקדם ביותר" שהנפקת הדרכונים בו לא תהווה מכשול לרצונה לסכל את נסיעת הילדים אל המערער…

 במסגרת אותה הודעה גם הבהירה המשיבה את המובן מאליו – גם נוכח ההחלטה הקודמת – כי "אין בקביעת התורים להנפקת הדרכונים משום הסכמה כל שהוא מצידה לדרישה להוצאת הילדים לחו"ל". הבהרה זו לגיטימית היא כמובן, גם אם אינה נצרכת, אלא שהמשיבה אף הוסיפה לה אמירה כי "עניין זה נדון יהיה בשעתו ובמקומו בפני כבוד בית המשפט העליון אם תזדקק לכך" – אמירה זו פסולה בהיותה משדרת כפירה בסמכותו של בית הדין ושגויה שכן בית המשפט העליון אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו של בית דיננו ועל כן אינו אמור לדון לגופו של עניין בשאלת יציאת הילדים לחו"ל, אלא לכל היותר – ככל שיעתור מי מהצדדים אל בית המשפט העליון בטענה כי ההליך שנוהל בבית דיננו לעניין הוצאת הילדים לחו"ל נוהל שלא בסמכות או תוך חריגה מכללי הצדק הטבעי וכדומה.

יג.        נשוב עתה לעניינו העיקרי של ההליך.

בית הדין הורה כאמור על הגשת תשובה לערעור, וזו אכן הוגשה. ההחלטה מא' בתמוז התשפ"ד (7.7.24), שחלק אחר שלה הוזכר לעיל, עסקה גם בתשובה זו וכך נאמר בה:

לפניי תשובת המשיבה לערעור.

כבר עתה ייאמר, גם אם בלי לקבוע מסמרות, כי הטענה המשמעותית ביותר שמצאתי בתשובה זו היא כי אין כיום ערך לערובה שנקבעה כתנאי להוצאת הקטינים לחו"ל, שכן, לטענת המשיבה, הערובה – דירת הורי המערער – שועבדה במקביל בשעבודים נוספים.

המערער יגיב לטענה זו, וככל שהוא מכחיש אותה (או מודה כי ישנם שעבודים נוספים אלא שהללו הם בסכומים שאינם פוגעים ביכולתה של הדירה לשמש ערובה) – ימציא אסמכתה לדבריו, נסח טאבו של דירת הוריו.

לאחר קבלת התגובה ישקול בית הדין כיצד להמשיך בניהול התיק.

המערער הגיב והמציא אסמכתה להיות דירת הוריו נקייה משעבודים.

משכך, לאחר ששב בית דיננו בהרכבו המלא ועיין בערעור ובתשובה לו, בחן את הרקע כולו ושקל את הדברים בדעתו, קבע בית דיננו כי הליך זה ונסיבותיו מצדיקים הוראה על הגשת סיכומים ופסיקה על בסיסם של הללו ושל יתר החומר שבתיק, בהתאם לתקנות הדיון. כך קבענו ונימקנו בהחלטה מי' בתמוז התשפ"ד (16.7.24):

לפנינו תגובת המערער לעניין דירת הוריו המשמשת – על פי ההסכם – ערובה לשיבת הקטינים ארצה ככל שייסעו לחו"ל בהתאם להסכם, לרבות נסח טאבו עדכני המלמד כי הדירה נקייה משעבודים.

בנסיבות העניין: (א) עובדתית – אין הקטינים מתראים עם אביהם זה זמן רב, (ב) כשהאב טוען לניכורם ממנו וכשהדעת נותנת כי גם אם נקבל את טענת האם כי אין היא יוצרת ניכור מכוון עשוי ניכור כזה להיווצר עם המשך הנתק, וכשברור לכאורה כי אי־נסיעת הקטינים אל האב לחו"ל אף נוגדת את ההסכם שאושר ושקיבל תוקף של פסק דין, אלא שעלינו לבחון את תשובת המשיבה הטוענת כי יש הצדקה לסטייה מהוראות ההסכם, (ג) בעומדנו ערב פגרת הקיץ וכשברור כי קיום דיון פרונטלי בערעור לא יוכל להיות בטווח הזמן הקרוב, משמעות הדברים היא כי הנתק בין האב לילדים יימשך – גם אם יתברר כי הדין עם האב וכי אין הצדקה לנתק זה ולהפרת ההסכם – עוד חודשים רבים.

בנסיבות אלה ולאחר ששבנו ועיינו בכתב הערעור עצמו ובתשובת המשיבה לו, באנו לידי מסקנה כי שורת הדין והצדק היא לפעול במקרה זה בהתאם לתקנה קמח לתקנות הדיון המורה:

בית הדין רשאי להורות לבעלי הדין לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה או על שאלה מסוימת שקבע בית הדין, בין נוסף על טענות שבעל פה ובין במקומן, בין שהתחילו בטענות שבעל פה ובין לפני כן.

משכך אנו מורים כי הצדדים יגישו סיכומים "על הפרשה כולה", במקביל, בתוך עשרה ימים במקום לטעון בעל פה. כל אחד מהצדדים יהיה רשאי להגיב על סיכומי רעהו לאחר הגשתם בתוך שבעה ימים נוספים, ולאחר מכן יכריע בית הדין בערעור.

מן האמור בהחלטה לרבות אזכור הפגרה עלה כי ימי הפגרה יעלו למניין הימים אם כי בשגגה לא נכתב הדבר בפירוש. הצדדים עצמם אכן הבינו כך כפי שעלה מבקשותיהם אלא שהמערער הגיש בקשה להוראה מפורשת כזו, ואילו המשיבה הגישה בקשה למתן ארכה 'עד סוף הפגרה' ולמצער ארכה של עשרה ימים נוסף לאלה שנקצבו בהחלטה. בי"א בתמוז התשפ"ד (17.7.24) ניתנה

החלטה שהיוותה מענה לבקשת המערער ובה בעת היעתרות חלקית לזו של המשיבה, ובה נקבע כי תינתן הארכה בת עשרת הימים, מלבד עשרת הימים שנקצבו מלכתחילה, ובהתאם לכך יוגשו סיכומי הצדדים (במקביל) עד א' באב (5.8) ולאחר מכן יוכל כל אחד מהם להגיב לסיכומי חברו בתוך שבעה ימים נוספים.

יד.        באותה החלטה, ואף שניתנה בה ארכה בהתאם לבקשת המשיבה (אם כי בהתאם לאפשרות המינימלית שבה), בא מענה לטיעונה של המשיבה בבקשת הארכה שבו ייחסה מורכבות לנסיבות התיק. בא בה, בשולי הדברים, אף מענה לאמירה נוספת שלה שלפיה אם יפסוק בית דיננו "כנגד דעתה הנחרצת של המשיבה" תפנה היא "לערעור לכבוד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ" – אמירה זו ראויה לאזכור מיוחד גם על רקע אמירתה בבקשה קודמת, שעליה עמדנו לעיל כי "עניין זה נדון יהיה בשעתו ובמקומו בפני כבוד בית המשפט העליון אם תזדקק לכך", וכך נאמר בהחלטת בית הדין בהקשר לכך:

המשיבה מוסיפה בבקשתה כדלהלן:

באם למרבה הצער תיפול הכרעת כבוד בית דין חשוב זה כנגד דעתה הנחרצת של המשיבה כי אין כלל מקום לאפשר את הטסת הקטינים לחו"ל, תפנה האם לערעור לכבוד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ להוצאת 'צו מניעה' להחלטת כבוד תורתם, ואם כן, ראוי שבעתיים שיוקצו ימים רבים להגשת הסיכומים למען יוכלו כבוד תורתם לקבל החלטה מתוך שיקול דעת רחב בהסתמך על כמה שיותר נתונים שיוכלו להתמודד משפטית כנגד הערעור לכבוד בית המשפט העליון. אולם טיעון זה מונח לשיקול דעתם האישי של כבוד תורתם, ואינו טיעון המתבקש לטובת המבקשת.

עתירה לבג"ץ היא זכות העומדת למשיבה כלכל בעל דין, וככל שהכרעתנו תהיה שלא לרוחה ותסבור היא כי יש באמתחתה טיעונים היכולים לבסס עתירה כזו – תוכל כמובן לממש זכות זו. (נזכיר לה כי בג"ץ אינו ערכאת ערעור על בית דיננו ועילות ההתערבות שלו בפסיקותינו מוגבלות.) מכל מקום 'איום' בעתירה במסגרת בקשה כשלפנינו כ"טיעון המונח לשיקול דעתם האישי של כבוד תורתם, ואינו טיעון המתבקש לטובת המבקשת" אינו ראוי.

מכל מקום דבריה הללו של המשיבה – לא רק שאין בהם כדי להצדיק ארכה נוספת להגשת הסיכומים אלא שהם מחזקים את הסברה כי מן הדין לקצוב פרקי זמן מצומצמים (כפי הנצרך אומנם אך לא מעבר לכך) כדי למנוע מצב שבו גם אם יתקבל הערעור לבסוף, בפועל יתמשך הנתק של המערער מילדיו זמן רב, העשוי להתארך עוד בשל עתירה לבג"ץ, כשקבלת הערעור או אף דחיית העתירה כידוע אינן יכולות להחזיר את גלגל הזמן אחורנית ולפצות על העדר הקשר, ולעיתים מדובר לא רק באובדן הקשר בפרק זמן זה אלא אף בפגיעה בלתי־הפיכה גם בעתיד הקשר של האב עם ילדיו.

טו.        במסגרת אותה החלטה התבקשה המשיבה גם להגיב לבקשה נוספת של המערער שבה טען נגד דבריה בעניין אי־זמינותם של תורים קרובים להנפקת הדרכונים והראה כי בידו עלה גם עלה למצוא מועדים קרובים מאלה בכמה מלשכות האוכלוסין וההגירה.

המשיבה השיבה וכה אמרה (ההדגשות אינן במקור):

המשיב כאמור, פנה באמצעות בא כוחו הנכבד לבית דין חשוב דנן, ו'תלמודו בידו'… 'אסמכתאות והוכחות מצולמות' לפיהן, המשיבה אשר טענה קמי כבוד תורתם לפני כשבוע ימים (מעת כתיבת שורות אלו) כי פנתה לאתר 'לשכת האוכלוסין וההגירה' על מנת לקבוע תורים להנפקת דרכונים לקטינים ו'זכתה' למועדי תורים רק לעוד שלושה חודשים, שקר דיברה!! שכן הוא בכבודו ובעצמו (או 'שלוחו של אדם'..) פנה לאתר זה כשתוצאות החיפוש העלו כי ישנן תורים פנויים 'בו ביום!' בעיר ביתר עילית, ובערים נוספות ברחבי ארץ הקודש..

ובכן. לעניות דעת החתומה מטה, דין טענות אלו, להידחות על הסף כליל לאלתר, תוך חיובו של המשיב בהוצאות משפט כבדות, מוגברות וניכרות לדוגמה 'למען ישמעו וייראו' על ניסיונו הנואל למרבה הצער לזרות חול בעיני כבוד תורתם, ולהציג עובדות עמומות ועראיות. ובמה דברים אמורים?

ביום 7.7.24 פסק כבוד תורתם כי 'האישה תעדכן את בית הדין בתוך שלושה ימים האם קבעה תורים להנפקת הדרכונים לקטינים ולמתי", וזאת לאחר שדחה בקשתה ל"עיכוב ביצוע" בעניין.

האישה מיהרה, על אף הקושי הרגשי הרב בדבר, והקדישה מזמנה – כאם לעשרה ילדים!! שעות על גבי שעות !! להזנת נתוני הקטינים באתר בפרוטרוט, להמתנה מורטת עצבים לשכלול הנתונים באתר ש'קרס' פעם אחר פעם… עד לקבלת תורים מפורטים עבור כל אחד ואחד מהם, כשהתורים נתנו במועד קביעתם, הוא המועד אשר הציגה לפני כבוד תורתם!

המשיב, נהג למרבה הצער בעורמה רבה, ופנה במועד אחר לאתר הלשכה, או אז 'נגלו לפניו' תורים במועדים פנויים, אולם נתונים אלו הם למרבה הצער השמת כבוד תורתם ללעג ולקלס חלילה, כיוון והנתונים משתנים באתר מזמן לזמן, ואם בכמה שעות ייתכנו שינויים קל־וחומר בכמה ימים…

וקל־וחומר בן בנו של קל־וחומר בימות הקיץ והחופשות, עת אשר העומס רב כפול ומשולש על מחשבי אתרים אלו, זה קובע עשרה תורים וזה מבטל חמישה ובבחינת 'שעה ליום תחשב"…

זאת ועוד. האם יעלה על הדעת שהאישה מחויבת לכתת רגליה בכל רחבי ארץ הקודש על מנת להנפיק דרכונים לקטינים?? יוזכר כי ב'הסכם הגירושין' המדובר והנודע לא נרמז ברמז קל שבקלים כי חובת 'הנפקת דרכונים' אלו מוטלת על האם במקום מסוים כלל וכלל, אך אף אי נימא שחיוב זה מוטל עליה מדין 'הכשר מצווה בהידור'.. וכי מחויבת היא להיטלטל בשל כך לכל נקודה בארץ?? האישה קבעה בתום לב תורים להנפקת דרכונים בעיר מגוריה – בית שמש יצ"ו, והתורים אותם הגישה קמי כבוד תורתם הם אכן התורים הראשונים שהוצגו בפניה!!

כללו של דבר. לחוכא ולאטלולא ייחשבו טענותיו ו'הוכחותיו' של המשיב בדבר 'זמינות יתרה' של תורים להנפקת דרכונים, מאחר ואלו משתנם מרגע לרגע, ולא ניתן להוכיח בשום פנים ואופן כי אף בעת ובעונה שבקשה המבקשת את זימון התורים, פנויים היו תורים אלו, ודוק, וכן מפני כי הדברים מחוורים כשמש בצהרי יום, על פניו, כי אין 'חובת ההשתדלות' של האישה ב'הנפקת דרכונים' אלו, להיטלטל בכל רחבי ארץ הקודש.

קשה להפריז בתיאור עזות המצח שבתגובה זו.

נזכיר: בכ"ה בסיוון (1.7), ניתנה החלטה המורה למשיבה "להסדיר דרכונים תקפים לקטינים ילדי הצדדים בתוך 48 שעות" – לא "לקבוע תור" אלא "להסדיר דרכונים". המשיבה נדרשה באותה החלטה להודיע לבית הדין על ביצוע ההחלטה ולצרף אסמכתה לכך בתוך 24 שעות נוספות.

המשיבה הפרה את ההחלטה ברגל גסה. אכן הגישה המשיבה בעניינה בקשה לעיכוב ביצוע, שנדחתה, אלא שכידוע – ואת זאת יודעת ודאי לפחות באת כוחה של המשיבה וידעה זאת אף טרם דחיית הבקשה – בקשה לעיכוב ביצוע אינה מקנה 'אוטומטית' עיכוב ביצוע, אף לא זמני, עד להחלטה בבקשה.

אך לא די בכך. בהחלטה שבה נדחתה בקשת עיכוב הביצוע, שניתנה בכ"ח בסיוון (4.7), דובר שוב, מפורשות, על "החלטתי שהורתה למבקשת להסדיר דרכונים לקטינים" ובעניינה, לאחר שנומקה דחיית הבקשה לעיכוב הביצוע, נאמר כי "המבקשת נדרשת להבהיר אם אכן קיימה את החלטתי ומתי, וככל שלא עשתה זאת עד כה – לבצע את ההחלטה באופן מיידי".

לא זו אף זו, בהחלטה הנוספת שניתנה אכן בא' בתמוז (7.7) – לאחר שהמערער הראה כי הצליח בנקל לקבוע תורים להנפקת הדרכונים 'מהיום למחר' – הזכיר בית הדין "נזכיר כי בית הדין הורה למשיבה להנפיק את הדרכונים ודחה את בקשתה לעיכוב ביצועה של החלטה זו". בהמשך לתזכורת זו בה בית הדין והורה מפורשות "המשיבה תבהיר בתוך שלושה ימים אם ומתי הונפקו הדרכונים כנדרש".

לו הייתה המשיבה טוענת כי ביקשה למלא אחר הוראת בית הדין ככתב וכלשונה אך בהיעדר תורים זמינים לא עלה הדבר בידה – אולי החרשנו, היה אפשר לפקפק מאוד באמיתות הדברים, אך לפחות לא היו הם בבחינת שקר בוטה. אלא מאי? המשיבה לא הסתפקה בכך אלא ניסתה להציג עצמה כאילו מילאה אחר הוראת בית הדין ועל כן יש לדחות את בקשת המערער ואף לחייבו בהוצאות משפט "כבדות, מוגברות וניכרות".

אמירתה של המשיבה כי בהחלטה מא' בתמוז (7.7) נדרשה היא רק לעדכן את בית הדין אם קבעה תורים להנפקת הדרכונים ולמתי היא שקר גס ובוטה, וניסיון זול להטעות את בית הדין תוך שהמילים 'האישה תעדכן את בית הדין בתוך שלושה ימים האם קבעה תורים להנפקת הדרכונים לקטינים ולמתי" נתונות בתוך מירכאות משל היו ציטוט מהחלטת בית הדין.

מסתבר אפוא שבדברי המשיבה על "ניסיונו" של המערער "לזרות חול" בעיני בית הדין התקיים 'כל הפוסל – במומו פוסל', ודומה אפוא שיש לפסוק בעניינה 'במאי דפסיק אנפשיה' (כלשון הגמרא בגיטין) ולהשית עליה 'הוצאות משפט כבדות, מוגברות וניכרות', ואם בסופו של פסק דיננו לא נעשה כן לא יהיה זה אלא 'לפנים משורת הדין'.

 השקר האמור אינו ממצה את כל הנפסד והמגונה שבתגובתה זו של המשיבה.

מצטרפת אליו גם ההיתממות בנוגע ל"נתונים המשתנים מזמן לזמן" שבגינם לטעמה אין להסיק דבר מהצלחתו של המערער למצוא תורים פנויים מוקדמים בהרבה בלשכות השונות, וכך גם הצגת הדברים כביכול המשיב (היינו המערער) "נהג בעורמה" כשפנה ללשכה במועד אחר ומצא תורים פנויים – נזכיר כי המערער פנה ללשכה ומצא תורים פנויים קרובים לפחות פעמיים: פעם אחת כעולה מן ההודעה שהגיש מייד לאחר ההחלטה שהורתה למשיבה להסדיר את הדרכונים, טרם טענה היא דבר בנוגע להעדר התורים – וממילא ברי הוא כי פנייה זו לא באה כדי להראות כי המשיבה "שקר דיברה" באומרה כי אין תורים כאלה, שהרי פנייה זו קדמה לאותו שקר שכביכול אותו ביקשה להזים; ופעם שנייה לאחר שאכן העלתה המשיבה את טענתה בדבר העדר תורים, כשהפעם הראה המערער כיצד מצא בקלות לפחות ארבעה תורים פנויים 'מהיום למחר' או לכל היותר 'מהיום למוחרתיים'. 'פתי יאמין לכל דבר', אך הסבורה המשיבה כי כה פתיים אנו עד כי נאמין כי באורח פלא מצליח המערער פעם אחר פעם למצוא תורים פנויים בטווח של יום–יומיים ורק היא, לרוע מזלה ולמרות רצונה הכן, כושלת בכך ומצליחה למצוא תור רק למועד שלאחר שלושה חודשים?! הסבורה היא כי נשתכנע כי פער כזה אינו אלא תולדה של 'הנתונים המשתנים מזמן לזמן' שבאורח פלא משתנים לטובה כל אימת שמנסה המערער, החפץ באמת בהנפקת הדרכונים, לקבוע תור ולרעה כל אימת שמנסה היא, שאינה חפצה בהנפקת הדרכונים ופונה לקבוע תור לכך כמי שכפאה שד, לעשות זאת? וכי העומס על מחשבי לשכת האוכלוסין הנגרם "בימות הקיץ והחופשות" פוסח בדרך נס על המערער?

אשר לטיעון המיתמם "האם יעלה על הדעת שהאישה מחויבת לכתת רגליה בכל רחבי ארץ הקודש על מנת להנפיק דרכונים לקטינים?" "וכי מחויבת היא להיטלטל בשל כך לכל נקודה בארץ?" "אין 'חובת ההשתדלות' של האישה ב'הנפקת דרכונים' אלו, להיטלטל בכל רחבי ארץ הקודש":

1.  יעלה גם יעלה על הדעת כי לאחר שפועלת המשיבה קרוב לשנה לסכל את אפשרות הגעת הילדים לאביהם בהתאם להסכם ולחוות הדעת השונות, בנימוקים מנימוקים שונים שבהם משכנעת היא את בית הדין קמא, ותוך התעלמות מוחלטת שלה מהבקשה להנפיק את הדרכונים – מה שגם לו צדקה בכל טענותיה לא הייתה מניעה שתעשהו, ושנדרש היה ודאי אם כנים היו דבריה כי לא תתנגד לנסיעת הילדים לו רק תתלווה אליהם בעצמה – תידרש היא אכן למאמץ יתר כדי לעשות זאת עתה. להלין – אין לה אלא על עצמה, שכן "לולי התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים", היינו לולי התנהלותה זו יכולה הייתה זה מכבר לקבוע תור להנפקת הדרכונים בלשכה הקרובה למקום מגוריה ובמועד הנוח לה, בשובה ובנחת.

2.  לא רק 'יעלה על הדעת' אלא חובה היא לקיים החלטות שיפוטיות, אף אם כרוך הדבר במאמץ ואף אם לדעת המשיבה או לדעתה של באת כוחה שגויות הן. משהורה בית הדין פעם ופעמיים לא רק לקבוע תור אלא להנפיק את הדרכונים בפועל, ומשקצב בית הדין לכך פרק זמן שחלף זה מכבר הרי שכל יום נוסף של השתהות הוא יום נוסף של ההפרה הבוטה של ההחלטה. אם יש דבר ש'לא יעלה על הדעת' בהליך שיפוטי הוא הפרה מתמשכת כזו, ו'לא יעלה על הדעת' כי הרצון שלא לטרוח ולהיטלטל ייחשב עילה המצדיקה את ההפרה.

3.  הצגת הדברים ה'מתמסכנת' כביכול נדרשת היא המשיבה לגמוא מרחקים עצומים לשם הנפקת הדרכונים "להיטלטל לכל נקודה בארץ" משל נדרשה לנסוע מבית שמש לאילת מן העבר האחד או למטולה מן העבר האחר – אף היא שקר וניסיון לזרות חול. המערער קצר הצלחה בקביעת מועדים בלשכות שונות בירושלים, בביתר עילית ובבני ברק – כולם מקומות בטווחי נסיעה קצרים, כשעה נסיעה ואף פחות בתחבורה ציבורית(!) ובהינתן גם שהצדדים משתייכים למגזר החרדי לא מופרזת היא ההשערה כי מדובר גם במקומות שהם ודרכי ההגעה אליהם מוכרים למשיבה, ולמצער יכולה היא בנקל להיוודע בדבר דרכי ההגעה אליהם. אף אחד מן המקומות הללו אינו מצוי מעבר להרי החושך.

כללו של דבר הוא כי תגובת המשיבה מלמדת בעיקר כי נעדרת היא כל כנות וכל מחויבות להחלטות השיפוטיות בכל הנוגע להנפקת הדרכונים, ודומה כי במודע או שלא במודע מבינה היא את חולשת טיעוניה ומנסה לחפות עליהם בהטחת דברים בדבר ניסיונות נואלים כביכול של המערער להטעות את בית הדין ולזרות חול בעיניו ובזעקות שבר המבקשות להשית עליו הוצאות ובריבוי בסימני קריאה מוכפלים ומשולשים, בבחינת הפתגם 'כאן הטיעון אינו משכנע – צריך לצעוק', אלא שאנו איננו מתרשמים מצעקות.

טז.        הצדדים מכל מקום הגישו את סיכומיהם ואף הגיבו זה לסיכומיו של זה.

המערער סקר בסיכומיו את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו. יוער כי אף הוא לא בחל בהצגת דברי בית הדין בצורה מעוותת, כך למשל כשציין להחלטת בית הדין מג' באדר התשפ"ג (24.2.23) וטען כביכול הטיח בה בית הדין במשיבה כי "אינה הגונה ואינה עגונה" בעוד עין רואה כי לא זה הדבר האמור באותה החלטה, ובנוגע לשאלת ה'עגינות' נאמר בה למעשה ההפך. בדברי המערער שזורות לפרקים גם אמירות לא ראויות ולכאורה גם לא מבוססות נגד המשיבה, לרבות בשאלת בריאותה הנפשית, ואף נגד בית דין קמא. אכן גם המשיבה לא טמנה יד בצלחת בכל הנוגע לאמירות שלא ממין העניין, המשטמה ההדדית ניכרת מכתבי הטענות, ואף אם אפשר להבין את הרקע – צר לנו כי אלה פני הדברים, טובת הילדים ודאי אינה נשכרת מכך.

מכל מקום אנו נשתדל לבור את הבר מתוך התבן, למצות את הטענות ולדון בהן.

יז.         המערער העלה את התהיות בנוגע להחלטת בית הדין קמא שלא בהתאם לעמדת הבורר, הרב ד', בנימוק שאין להלה מעמד חוקי, לאחר שבית הדין קמא עצמו ביקש את חוות דעתו; ובנוגע להחלטתו בניגוד לעמדת שירותי הרווחה, שוב – לאחר שהוא עצמו ביקש את חוות דעתם; טען לעניין מעמדו המחייב של ההסכם, בפרט לאחר שהבקשה לקבוע כי בטל הוא נדחתה, ונגד קביעת בית הדין קמא כי אינו מחייב את הילדים, ולעניין הערובה שניתנה בהתאם להסכם, ובהקשר זה ציין כי הוברר גם כי דירת הוריו שנקבעה כערובה נקייה משעבודים לצדדים שלישיים. המערער גם עמד על טענתו כי מנוע הוא כיום מלצאת את תחומי אנגליה ועל כן האפשרות כי יבוא לישראל לצורך קיום הסדרי השהות אינה יכולה לעמוד על הפרק, מלבד היות הדרישה כי הסדרי השהות יתקיימו בדרך זו מנוגדת להסכם. עוד העלה המערער טענות בנוגע להליכי כינוס הנכסים בדירת הצדדים – טענות שלא יידונו בפסק דיננו זה מאחר שהערעור שלפנינו, שהותר ושהוגש כדין, אינו אלא בעניין הסדרי השהות.

יח.        המשיבה בסיכומיה מנגד טוענת באריכות רבה בכמה מישורים.

טוענת היא נגד ההסכם שלשיטתה "נחתם בכפייה גדולה מצד האישה שעומדת על הגשת ביטולו בשנית לאור סעיפיו המתלים והלא ישרים עימה". ובהקשר זה מזכירה היא:

בין החודשים 12/23 – 02/24 ניהלה המבקשת משא־ומתן ער בינה לבין כבוד תורתם בתביעה לערעור על תוקפו של 'הסכם גירושין' הלכתי גם חוקי זה, אלא שזו לא עלתה בידה מחמת דמי הביטחון הגבוהים שנדרשו ממנה.

בהקשר זה נעיר כבר עתה כי ניסוחם של הדברים מלמד לכאורה כי המשיבה אינה מבינה את מערכת היחסים שבין בעלי דין לבין ערכאות השיפוט ולא הפנימה את שנאמר בהחלטה מכ' בשבט התשפ"ד (30.1.24) כי "בית הדין אינו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו ואינו 'שוק' שבו מתנהל ויכוח או משא־ומתן והתמקחות בין בעלי הדין לבינו". לא למותר להעיר כי אין זו הדוגמה היחידה שבה מתאפיינים דברי המשיבה בחוסר הבנה כזה.

עוד טוענת היא:

בהלכה ובפסיקה מצינו רבות כי על אב לפגוש בילדיו ברצף מתמשך על מנת ליצור בילדיו ביטחון מינימאלי והרי בעובדה דידן האב לא רק שלא פגש בילדיו מזה תקופה ארוכה, אלא שנמנע כמעט לחלוטין ליצור עימם קשר מינימאלי, לא מימש על פניו את הביטחונות שהציג בפני כבוד תורתם, לא בחר להגיע לישראל להתקרב לילדיו לזמן איכות עימם על מנת להוריד חששם מלטוס לארץ זרה לאדם שבחמש שנים האחרונות להם הפך זר […]

לשיטתה:

על האב, לפי הפסיקה הנהוגה, לפגוש בילדיו ב'מרכז קשר' על מנת לחדש קשר ראשית עם ילדיו ולא לגרום לנזק נפשי עמוק יותר בנפשם הרכה של הילדים שלא חשים יציבות למול אב שהינו אב 'על הנייר' בחמש שנים האחרונות ולמעלה.

לעניין הערובה לשובם של הילדים ארצה חוזרת המשיבה על טענתה כי קיימים – או ייתכן שקיימים – חובות שונים שדירת הורי המערער משועבדת להם ושבעטיים אין היא יכולה לשמש ערובה ראויה. בהקשר זה מתעמתת היא אם האסמכתאות שהביא המערער להיות הדירה נקייה מכל שעבוד ומסבירה:

המשיב, למרבה הצער, אף שם את כבוד תורתם חלילה, לחוכא ואטלולא, ללעג ולקלס, כאשר הוא משגר בשבועות האחרונים באמצעות בא כוחו הנכבד 'נסח טאבו' לפיו, כך מצהיר, "דירת הוריו ששעבד ומשכן כביטחון להשבת הילדים נקייה מכל שעבוד" […]

בציבור החרדי עליו נמנית משפחת המשיב, רווחת תופעת ההלוואות הברוכה […] בין איש לרעהו מתגלגלים לעיתים סכומי כסף גדולים המשמשים להלוואות להוצאות נישואין וכדומה. בגין הלוואות אלו לעיתים אף לא נעשה שטר הלוואה […] קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר שלא עולה על כל לב לבצע "רישום הערת אזהרה" בטאבו […] קיים חשש כבד ולפיו הצהרות בא כוח המשיב הנכבד קמי כבוד תורתם כי "הדירה נקייה" מכל שעבוד, הינה בגדר חוכא ואטלולא […] טענת המבקשת לכתחילה לא הייתה כי קיימים שעבודים בבנקים וכד' אלא מהחובות מהסגנון שהוזכרו, ולכך כאמור, לא ניתן כל מענה […] המשיב ממשיך למרבה הצער לזרות חול […] שעה שהוא הינו בבחינת "איני יודע אם פרעתיך", שכן כאמור לא הציב על פניו ערובה ממשית להבטחת השבת הילדים, שכן ייתכן ובית הוריו משועבד וכד' ולא הניח כל מקום לגבות ממנו.

לא זו אף זו, המבקשת תטען כי ביודעין הוריו של המשיב מגדלים בביתם בן הלוקה בנפשו, לא עלינו, ומשכך – דורשת היא, ובצדק, כי תינתן התחייבות בכתב מצד הורי המשיב לכך כי לא יקפידו על השלכתם לרחובה של עיר חלילה במקרה של צורך למימוש השעבוד, וללא כל תביעה ל"דיני תורה", קפידות וחרמות הרווחים כ"כ במחוזותינו […]

המבקשת תטען כי על פניו אף האישור הנ"ל לא אמור להיות "מספק" מבחינה חוקית, שכן הורי המשיב אינם יכולים להתחייב בשם בנם המחוסר דעה, לא עלינו, כי הוא "מסכים" להתגורר ברחובה של עיר במקרה ואחיו הנכבד לא יעמוד בהתחייבויותיו […]

בהמשך דבריה של המשיבה עולה אף טענה כי מצויות בידיה הקלטות של המערער המאיים עליה מפורשות כי "אם הקטינים יופיעו בחו"ל יותיר אותם שם לצמיתות ובבחינת 'כל באיה לא ישובון'".

טענה נוספת של המשיבה היא:

המבקשת תטען כלפי כבוד תורתם כי קיימא לן 'לא פלגינן דיבורה', והמבקש לנופף בהסכם ולכבד את שכתוב בו – יידרש לקשוט עצמו ואחר כך… ליטול קורה וקיסם מבין עיניו ואחר כך… וכיוון שלא עשה כן – אזלא לו לחלוטין טענתו בדבר "הסכם גירושין", אותו "מחויבים לקיים"…

כן טוענת המשיבה כי אין מקום לטענת המערער בדבר ניכור הורי שנוצר או ייווצר בינו לבין הילדים שכן ככל שקיים או שיתקיים ניכור הורי הרי שאין האשם אלא במערער עצמו.

טענה נוספת שמעלה המשיבה היא כי המערער לא צירף כל אסמכתה לעניין מקום מגוריו בחו"ל – הראוי הוא לשהייתם של הקטינים בו אם לאו. בעניין זה מטיחה היא בעובדת הסוציאלית עורכת התסקיר:

כל עובד או עבודת סוציאלית מתחילים יודעים את הכלל הבסיסי כי בבואם לדיון בעניין שהיית קטין אצל אחד מההורים, מהכללים הראשוניים הנבדקים הינם נתוני בית המגורים השייכים להורה המבקש להחזיק את הקטינים, האם הוא כשיר לקליטתם, ויכול לספק את רווחתם ואת כל צרכיהם… בעובדה דידן הוגש תסקיר של עובדת סוציאלית נכבדת שכלל לא ידעה ואף לא יודעת נכון לשעת כתיבת שורות אלו!! היכן מתגורר האב במדינת אנגליה, שמא בלונדון שמא במנצ'סטר, ואף אם תמצי לומר בלונדון שמא הכא ושמא התם… הייתכן??? לקרוא ולא להאמין!! לרוב פשטותם של דברים – לביזיון ייחשב לצטט את הסעיף בחוק הכשרות והאפוטרופסות המחייב את הנ"ל.

טרם נמשיך נעיר כי בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, אין סעיף המחייב את העובדת הסוציאלית לבדוק את תנאי מגוריו של ההורה, ולכן – ולא משום ש"לביזיון ייחשב לצטט" סעיף כזה – לא יכולה המשיבה, כמובן, לצטטו. אכן ככלל כשמדובר בבקשה להורות על מגורי קבע של קטין עם הורה במסגרת משמורת או הסדרי שהות נרחבים מתחייבת בדיקה כזו, אך הוראת חוק כזו אין, וכשמדובר בהסדרי שהות המסתכמים כעשרים ושמונה ימים בשנה – ספק גדול אם יש מקום לקבוע חובה כזו.

המשיבה ממשיכה מכל מקום לתקוף את התסקיר ואת עורכיו בלשון בוטה: "הלזה ייקרא ש'הוגש תסקיר' – למרבה הצער והכאב ייאמר באירוניה: אין זה תסקיר אלא תשקיר!!!"

אף המשיבה מעלה טענות בעניינו של הליך הכינוס וניסיונותיו של המערער לעכבו, לדבריה – גם בדרכים שאינן כשרות. לעניין הזיקה של דברים אלה לענייננו טוענת היא כי מהלכיו של המערער בהקשר זה פוגעים בטובתם של הקטינים שכן:

בימים אלו נחמסת מהם פת לחמם אם לא כפשוטו – כמשמעו, עקב כך שאימם קורסת תחת תשלומי המשכנתא המלאה בסך 4,500 ש"ח אותם היא משלמת מידי חודש בחודשו במילואה לבדה, ואף נאלצת לשלם שכירות מלאה בגין שכירות דירה נוספת עקב הרחבת משפחתה לאחר נישואיה בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שאלו נועדו בעיקר עבור הקטינים, שכה כמהו במשך השנים לדמות אבהית שתשהה איתם, לא רק פעם בשנה אל מול נופי אנגליה… שכן עיכוב 'הליך הכינוס' לאחר שמוצעים בו למרבה הצער רעיונות בריוניים, כאמור, פוגע קשות ברווחת הקטינים! אכן – לפנינו הראוי לתואר "אב השנה" עקב "מסירותו המעוררת השתאות לקטינים"…

ועוד:

כבוד תורתם היושבים על מדין משמשים "אביהם של יתומים" – הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית. וכי הייתה התייחסות כל שהיא ב"תסקיר" המפורט שהוגש הקובע כי "אין כל מניעה שהילדים יטוסו לחו"ל". למצבו הרוחני של האב? מבירור שנערך על ידי משרדה של החתומה מטה, למעלה "מרגליים לדבר" כי המשיב, רחמנא ליצלן, אינו מקיים אורח חיים דתי כיום, ואף אם נראה כן מבחינה חיצונית. הנבדקה שמירת השבת שלו, שמירת כשרות מאכליו ומכשיריו המצויים בביתו? האם ביתו מתאים לקליטת בנות "בית יעקב" ובחורי חמד חיילים בצבאות ה'? האם ביקור זה יהווה "סדר הכנה" לבחורי הישיבות לקראת חזרתם ל"זמן אלול" לישיבות הקדושות ואף לימים הנוראים?

בהמשך לטיעון זה מועלות שוב טענות נגד העובדת הסוציאלית עורכת התסקיר. כן שבות ועולות טענות נגד הבורר שמינו הצדדים בהסכם ביניהם, הרב ד', בהיבט המשפטי – בהקשר של העדר תוקפה של בוררות הנעשית בין בגירים ומבקשת להשליך על גורלם של קטינים (בהקשר זה מצוטט פסק דינו של כבוד בית המשפט המחוזי בחיפה בעמ"ש 71227-10-18), ובהיבט הענייני:

וכי לאותו ה"בורר" ישנה סמכות כל שהיא להבנה בנפש קטינים ונשמות רכות?? וכי ישנו קשר כל שהוא בין פוסק הלכתי חשוב ויהיה אשר יהיה לבין מומחה לילדים??? מי שמו לקבוע בדבר שאינו מבין כלל וכלל?? באיזו סמכות??

בהמשך מובאות נוספות מפסקי בתי הדין השונים במקרים שונים, לרבות לעניין העקרוני של טובת הילדים כשיקול המכריע והגובר על הסכמים שונים, ולאחריהם שבה המשיבה לענייננו:

נשוב עתה לעובדה דידן. כבוד בית הדין הרבני האזורי כבר אמר את דברו במסגרת מספר החלטות בעניין שנתנו בין החודשים 6/24–4. תורף מסקנתם הייתה ממש כדברים הנ"ל בתוספת החלטה כי נדרשת עבור ידיעת טובת הילדים האמיתית מבחינת כבוד תורתם תסקיר עובדת סוציאלית מפורט. התסקיר אכן הוגש, הוגשו הסתייגויות רבות של החתומה מטה לכבוד בית הדין קמא בעניין מסקנות התסקיר והדרכים המביאות למסקנות, הדברים הועברו לתגובות הצדדים הלוך ושוב כשבינתיים פונה בא – כוח המשיב הנכבד בצר לו לקבלת סעד בבית הדין הרבני הגדול בעניין […]

התיק כבר במשך ד' חודשים בפני כבוד תורתם […]

במהלכו של חודש 4/24, כאמור, הוגש תסקיר 'מקיף', כביכול, בעניין הטסת הקטינים לחו"ל על ידי עובדת סוציאלית בשם גב' שושנה עבד מלשכת הרווחה בעיר בית שמש.

מסקנות התסקיר (המצ"ב) קבעו כי "מומלץ שהילדים יטוסו לחו"ל".

התסקיר כולו עורר ומעורר בבחינת "אם תעירו ואם תעוררו", תמיהות ותהיות רבות בשאלת הכשרתה של העובדת הסוציאלית לשמש כעובדת סוציאלית… רשימה בת עשרות שאלות שהפנו בא כוח של המבקשת בעבר ובהווה לעובדת הסוציאלית בדבר ה"מסקנות" אליהם הגיעה בתסקיר, נענתה בשפה רפה, מתחמקת ודיפלומטית לעניות דעת החתומה מטה עד כי לא נתנו מענה באופן כללי לתמיהות הרבות שהועלו.

לקראת סיומה של אסופת הטענות מעלה המשיבה טענה שהוזכרה בקצרה כבר בראשיתן:

ה'תמיהה הרבתי' שעמדה וגם ניצבה בתיק זה: כיצד זה עד עתה לא מונתה 'אפוטרופוס לדין' – מינוי המתבקש בתיקים מעין אלה ויפה שעה אחת קודם לכן !!! ובמה דברים אמורים??

לפנינו תמיהה הזועקת 'משיפולי תהומא ועד רומא דרקיעא'; הכיצד יעלה על הדעת שהקטינים יטוסו לחו"ל ללא כל הכנה מתאימה?!! מדובר בקטינים שהקטנה שבהם, כבת שש, לא הכירה מעולם את אביה ולא פגשה אותו בגודל טבעי מעולם!!

לא זו אף זו, אחד מילדיו לוקה לא עלינו באוטיזם ברמה מסוימת, ועל כן נצרכת 'הכנה רבתי' למפגשים ביניהם.

ואם בכל מקרה בו קיים נתק בן שנה או שנתיים בין קטינים להוריהם מתקיימת סדרת פגישות בין מומחה או מומחית ילדים לקטינים כהכנה לקראת חידוש הקשר שנותק מזה זמן לא מועט, קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר בעובדה דידן שעה שאף הקטינים הבוגרים יותר לא ראו את אביהם במשך שש שנים!! מלבד לשהייה בת כמה ימים לפני שנה ושנתיים… והקטנה שבהם, כאמור, לא ראתה אותו מעולם!! הדבר נוגד את הוראות החוק באופן בסיסי ומינימאלי!! בדיוק לשם כך נזקק מינויה הדחוף של "אפוטרופא לדין", שתבחן לעומק את נתוני התיק הקשים, תדע כיצד לייצג את רצונם הכנה של הקטינים ותוכל לדאוג לקיום קשר אמיתי ומיטבי בין הקטינים למשיב!!

לאחר מכן טוענת היא כי מידע שהגיע לידיה ושמוסרתו מוכנה להעיד על אודותיו בבית הדין מלמד כי סיבת עיכוב יציאתו של המערער מבריטניה ומניעתו להגיע ארצה היא משום ש"סיבך עצמו בשנה החולפת בתגרה אלימה במדינת אנגליה, הוא ממתין למשפט סבוך בעניינו" – נציין כאן כי המערער טען כי מדובר בעימות מילולי בינו לבין מפגינה אנטי ישראלית שבעטיו טפלה זו עליו אשמה – ומשכך "האם לאב כזה נחפוץ לשלוח קטינים?? שמא יחבול בהם, שמא יחשוב שהינם כנגדו לפתע ויכלה בהם זעמו כפי שאירע, לכאורה, בתגרה המדוברת??"

המשיבה סיכמה את טענותיה באומרה כי את הוראות ההסכם יש לדחות מפני טובת הקטינים; כי טובת הקטינים לא נבחנה כראוי שכן התסקיר לוקה בחסר 'בלשון המעטה'; כי המערער עצמו מפר את הוראות ההסכם בנוגע לערובה "שעה שהערבות שהעמיד באמצעות שעבוד דירת הוריו איננה מובטחת כלל וכלל, דמאן לימא לן דאינה משועבדת להלוואות חיצוניות", ובעניין זה שבה המשיבה ואמרה:

כשיקיים המשיב [=המערער] את התחייבותו בעניין הטסת הקטינים [=הערובה] – שקודמת להתחייבות המבקשת כמובן וכברור בסדר הדברים – תמלא אף היא את חובתה לאלתר.

ובנוסף:

'פסק הבוררות' אליו התחייבו הצדדים אינו ולא כלום בזיקה לקטינים […]

לא הוכח כלל וכלל ולוּ בראיה הקטנה ביותר מתסקיר העובדת הסוציאלית הנכבדת ומחוצה לו בכל דרך אפשרית כי האם גורמת ל'ניכור הורי' כל שהוא […]

טרם מונתה עד עתה למרבה הפליאה 'אפוטרופוס לדין' […] לאחר שתמונה ותגיש מסקנותיה, נחזי אנן האם קבעה כי אכן הקטינים אינם מעוניינים לטוס לחו"ל כהשקפתה של החתומה מטה, או דלמא קבעה אחרת שאו אז יהיה גם יהיה מקום לדון מבחינה משפטית גם הלכתית שוב בעניין בפני כבוד בית המשפט העליון, אך כל עוד לא מונתה זו – הרי שהדברים בבחינת 'עיקר חסר מן הספר'.

יט.        הצדדים, כאמור, אף הגיבו זה לסיכומיו של זה.

תגובת המשיבה לסיכומי המערער פותחת בהערה כי הללו הוגשו באיחור של יום או יומיים, אף שהוא שביקש להורות מפורשות כי ימי הפגרה יבואו במניין הימים להגשת הסיכומים, בעוד באת כוח המשיבה מצידה "עשתה ימים כלילות […] לעמוד ביעד המצומצם להגשת סיכומים כה מקיפים אלו" . בשל איחור זה ביקשה "להשית הוצאות משפט בגין 'בזיון בית הדין' על המתרחש – 'למען ישמעו וייראו'…"

טרם ניגש לחלקן העיקרי של התגובות נאמר כי מוטב היה לה למשיבה שתחשה ולא תעלה טענה זו. נעיר תחילה כי סיכומיה שלה נסרקו גם הם למחשבי בית הדין באיחור של יום, ואם נוכל לדון לכף זכות ולהניח כי שמא הוגשו במועד ונתעכבו במזכירות בית הדין – לא מן הנמנע כי כך גם לגבי סיכומי המערער. אך לא הערה זו היא העיקר אלא – כפי שציין בא כוח המערער, בצדק בתגובתו שלו:

המשיבה קובלת בפני כבוד תורתם על כביכול איחור בן יום בהגשת הסיכומים, בעוד שקורת בית הבד בין עיניה: עד רגע זה לא ביצעה את הוראת כבוד תורתם לעשות דרכונים לילדים תוך ביזוי יום יומי מתמשך של בית הדין.

 אכן המשיבה מצאה מקום להגיב על כך בתגובה נוספת שהגישה (אגב נספחים לתגובתה הראשונה) ולהשיב:

המבקשת [=המשיבה, כפי שצוין כבר המשיבה מכנה את המערער בעקביות "משיב" ואת עצמה "מבקשת", אין אנו יודעים אם מדובר בשיבוש מכוון או באי־הבנת מהותו של הליך ערעור ו'תפקידו' של כל אחד מהצדדים בו] הגיבה גם הגיבה לבקשת כבוד תורתם בעניין הנפקת דרכונים וכי מעולם אכתי לא נתקבלה החלטה סופית בהחלט כי עליה להנפיק דרכונים והיא לא עשתה זאת.

אלא שכשם שאמרנו בנוגע לטענתה על האיחור כך נאמר גם בנוגע להסבר זה של טענתה ול'הבחנה' בין איחורו של המערער בהגשת סיכומיו לבין איחורה שלה בהנפקת הדרכונים – טובה הייתה שתיקתה מדיבורה:

"הגיבה גם הגיבה לבקשת כבוד תורתם בעניין הנפקת דרכונים" – הערנו כבר לעיל כי המשיבה (ולמרבה הצער כנראה גם באת כוחה) אינה מבינה את היחסים שבין בעלי דין לבין ערכאות השיפוט. חוסר הבנה זה מתגלה גם באי־הבנתה, כפי הנראה, כי ערכאה שיפוטית אינה "מבקשת ממנה" אלא "מורה לה" כיצד לנהוג, ובעיקר כי לא נצטוותה (או לשיטתה נתבקשה) "להגיב" לעניין הדרכונים אלא להנפיק אותם.

"מעולם לא נתקבלה החלטה סופית בהחלט כי עליה להנפיק דרכונים" – האומנם? בית הדין הורה לה להנפיק את הדרכונים לפחות בשלוש החלטות נפרדות, מפורשות וחד משמעיות שפורטו ותוארו לעיל, אף התרה בה כי אם לא תעשה זאת אפשר כי יינקטו נגדה הליכי ביזיון בית הדין. מה עוד נדרש כי שההחלטה תהיה "סופית בהחלט" לדעתה של המשיבה (ומה היה "סופי בהחלט" יותר בהחלטה בנוגע למועדי הגשת הסיכומים)?

בשולי הדברים יוער גם כי הבקשה "להשית הוצאות משפט בגין 'בזיון בית הדין' על המתרחש – 'למען ישמעו וייראו'…" אף היא מלמדת על חוסר הבנה בסיסי בהליכים משפטיים: חוסר הבנת מהותם של הליכי 'ביזיון' וחוסר הבנה מה בינם לבין 'הוצאות משפט'.

כ.         לגופם של דברים טוענת המשיבה כי סיכומי המערער מכילים בעיקר חזרה כל טענותיו הקודמות "ללא כל תוספת חידוש" – על כך ייאמר רק כי אכן כך ועל כן גם לעיל קיצרנו בסקירת טענות המערער שבסיכומיו: ומה בכך? וכי אם את כל הטענות טען הוא תחילה נדרוש ממנו עתה להמציא טענות חדשות? ההוראה בדבר סיכומים תכליתה לאפשר לסכם את כל הטיעונים – כאלה שנטענו כבר וכאלה שעוד לא נטענו (כך במקרה זה שבו באה הוראה לצדדים "לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה" במקום טענות שבעל פה), אין היא מחייבת כי יתווספו בהם טיעונים.

בנוסף שבה היא על טענותיה כי לא הוכחה אשמת בניכור הורי בין הילדים למערער וכי ככל שקיים ניכור כזה – התנהלותו של המערער היא שגרמה לו, בהקשר זה מפלפלת המשיבה פלפול סרק בשאלה אם מדובר בהתנהלות ש'תחילתה בפשיעה וספה באונס' או בכזו שכולה 'פשיעה'. עוד בהקשר זה שבה היא על טיעוניה בדבר נסיבות עיכוב יציאת המערער מאנגליה.

המשיבה משיבה על טענותיו של המערער כלפיה לרבות בעניין בריאותה הנפשית ומוחה על דבריו נגד בית הדין קמא – בעניין זה נאמר כבר עתה כי הצדק עימה וכבר כתבנו לעיל כי "בדברי המערער שזורות לפרקים גם אמירות לא ראויות ולכאורה גם לא מבוססות נגד המשיבה, לרבות בשאלת בריאותה הנפשית, ואף נגד בית דין קמא", אלא שאין בכך כדי להשליך על הכרעת הדין שבענייננו לגופה.

כן שבה היא על טענותיה נגד הרב ד', נגד העובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר ונגד התסקיר עצמו וכו' – דברים שפורטו כבר בכתבי טענותיה הקודמים ובסיכומיה דלעיל ועל כן אין צורך לשוב ולפורטם; משיבה על טענות נוספות של המערער נגדה – טענות שאף לא הובאו לעיל משום שאין הן נוגעות לליבת דיוננו, וממילא מתייתר מקל וחומר העיסוק במענה עליהן; על בקשותיו שאף אותן השמטנו לעיל לקנוס אותה בגין הפרת הסדרי השהות עד כה.

המשיבה מגוננת על בית הדין קמא שפנה לרב ד' ולבסוף החליט בניגוד לחוות דעתו ומסבירה כי בית הדין קמא פנה אליו "בתקווה שהלה ישכיל להבין את האבסורד העגום המתרחש מול עיניו ויכריע אף הוא מבחינה תורנית כי אין זה נכון כי הילדים יטוסו – ולכל הפחות במתווה המוצע – לחו"ל" – לעניין זה נעיר כבר עתה כי מוטב היה לה להגנה זו שלא באה לעולם, שכן מאששת היא דווקא את טענת המערער כי הפנייה לרב ד' לא נעשתה במגמה לקבל ממנו חוות דעת ולשקול את זו לגופה אלא במגמה לקבל תוצאה מסוימת דווקא, כשאם תתקבל התוצאה הרצויה – מוטב, ונמצא הרב ד' 'מוציא את הערמונים מן האש' בעבור המשיבה ובעבור בית הדין קמא, ואם לאו – תידחה חוות הדעת ללא שתישקל כלל לגופה. למען הסר ספק נבהיר כי אנו, שלא כמערער וכמשיבה גם יחד, איננו מייחסים לבית הדין קמא התנהלות כזו, שוודאי אינה ראויה, ומניחים כי ההסבר האמיתי הוא כי בית הדין קמא נמלך בדעתו וחזר בו ולא כי מלכתחילה הונה את הצדדים ואת הרב ד' שכביכול חוות דעתו של זה תכריע או לפחות תישקל בעוד לא לכך הייתה הכוונה.

כן מגינה המשיבה על בית הדין קמא שביקש את חוות דעתם של שירותי הרווחה ולבסוף לא אימץ חוות דעת זו באומרה:

אילו היה מוגש "תסקיר" כדת וכדין לוודאי היה מתקבל על כל תוצאותיו. ברם מאחר שהוגש תסקיר חסר ביותר, מתחמק ולא אחראי – דין הוא שיידחה על הסף וכן עשה כבוד בית הדין הרבני האזורי!

גם כאן נעיר כבר בשלב זה כי מדובר בהסבר מעניין, אלא שלא הוא הסברו של בית הדין האזורי עצמו. עוד נעיר כי כפי שיבואר להלן דומה שבעיני המשיבה פירושם של מילותיה "תסקיר כדת וכדין" הוא "תסקיר שמסקנתו תואמת את עמדתי שלי"…

לסיום ביקשה המשיבה לצרף בנפרד נספחים, שאותם אכן אף צירפה לבסוף: חוות דעת של אשת מקצוע בדבר מסוגלותה ההורית שלה; תכתובת וואטסאפ של המערער עם מתמחה ממשרד באת כוחה של המשיבה המכילה 'איומים מבחילים' המלמדים על 'אישיותו המיוחדת' של המערער ו'דיאגנוזה' מקצועית בדבר הבכור שבילדי הצדדים, "הסותרת לא מעט את אישיותו של האב כפי שמצטיירת ללא הרף מסיכומו של בא כוחו הנכבד כ"דואג ללא הרף לילדיו ומבקש להעניק להם הכול".

כא.       המערער פתח את תגובתו לסיכומי המשיבה באמירה כי כל טענותיה של זו אינן מבוססות ואינן מוכחות וכולן אינן עולות אלא כדי "חששות ודמיונות, הוצאת שם רע וכזבים מוכחים".

לבד מדברים הנוגעים לליבת הדיון מעיר המערער בשלהי תגובתו על תלונת המשיבה בנוגע לאיחור בהגשת סיכומיו העומדת אל מול הפרתה המתמשכת של הוראת בית דיננו לעניין הדרכונים – מצידה שלה. עמדנו על דברים אלה לעיל ולא נשנה להם.

המערער אף מעיר ומשיב על דברי המשיבה כי בנוסף האישה מציינת כי ניהלה "משא־ומתן" עם בית הדין על גובה הערובה (בהקשר לבקשתה לביטול ההסכם) –

דבר המוכיח מתוך כתבו את חוסר ההבנה הבסיסי בניהול הליכים בבית הדין. דוק האישה מציינת שוב פעם כי מבקשת לבטל את ההסכם ולכן ומטעם זה לא שולחת את הילדים לאביהם, היינו היא עושה דין לעצמה, היא התובעת היא הפוסקת היא המחליטה. וטובת הילדים? לא רלוונטי, סדרי דין? לא רלוונטי, עשיית דין צדק? לא רלוונטי.

לפחות בהיבט של הבנת סדרי הדין – ונחדד ונאמר לא רק 'סדרי הדין' אלא מהותו של 'דין' ושל 'בית דין' – צודק המערער. כבר הערנו לעיל כי המשיבה אינה מבינה, או נוהגת כמי שאינה מבינה, את מערכת היחסים שבין בעל דין לבית הדין. חלף ההבנה כי הצדדים מגישים תביעות ובקשות ומגיבים להם ובית הדין מכריע ופוסק, ופסיקתו מחייבת, סבורה היא כי הצדדים מנהלים משא־ומתן בינם לבין בית הדין כביכול כאילו שווים הם לו, או אף כי מערכת היחסים היא כזו שבה בית הדין "מבקש" מהם לעשות כך או אחרת, והם נאותים לבקשתו (או שאינם נאותים לה), מה שאכן מביא לתוצאה שבה כל צד, או מי שבכוחו הדבר, פוסק לעצמו ועושה דין לעצמו תוך הפרת הפסיקות המחייבות.

הסק בדבר מתאם שבין גישה זו לבין גישתה של המשיבה לסוגיית הדרכונים – כנראה לא יהיה שגוי.

כב.       לגופם של דברים שב וטען כי המשיבה ממשיכה להציע פעם אחר פעם כי הילדים אכן יבואו אל אביהם לחו"ל אלא שהיא עצמה תתלווה אליהם במימונו של המערער –

עובדה זו מספרת את הסיפור כולו: האישה כלל אינה חוששת על גורל הילדים, יודעת היא שהילדים בידיים בטוחות, ויחזרו לארץ הקודש בשלום. אך כמנהגה מנסה לסחוט הישג כלכלי על גבו של המערער.

בהמשך מציין המערער כי "מלבד הרב ד' גם מומחה בית הדין – שירותי הרווחה קבעו כי נסיעת הילדים זהו טובתם".

לטענת המשיבה כי משלא פגש בילדיו ברצף נדרש כי יפגוש בהם תחילה ב'מרכז קשר' כדי לחדש את הקשר עימם "ולא לגרום לנזק נפשי עמוק יותר בנפשם הרכה של הילדים שלא חשים יציבות למול אב שהינו אב 'על הנייר' בחמש שנים האחרונות ולמעלה", השיב המערער בציינו כי מפגש בינו לבין הילדים התקיים "בשנה שעברה בחג השבועות" – עובדה שאין חולק עליה (ונוסיף ונציין פרט נוסף שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת: המערער ביקש מאז לפגוש בילדיו בהתאם להסכם ולו מולאה בקשתו הרי שהיה מתקיים גם סוג של 'רצף' במפגשים, רצף סביר ומקובל כשההורה והילדים חיים במדינות שונות, העדר רצף כזה מאז עד עתה הוא תולדת התנגדותה של המשיב). המשיב טוען לעניין זה כי המלווה שנקבע אז, הרב ג' שליח חב"ד, "העיד בפני הרווחה שהפגישות התנהלו בצורה טובה מאוד" ומציין גם את חוות דעתו של הרב ד' ואת התסקיר.

לעניין הערובה לשובם של הילדים ארצה שלגביה שבה המשיבה לטעון כי קיימים – או ייתכן שקיימים – חובות שונים שדירת הורי המערער משועבדת להם ושבעטיים אין היא יכולה לשמש ערובה ראויה, משיב המערער כי "כפי שהוכח דירת הורי האיש נקייה מכל שעבוד" ואשר לחשש "מפני הלוואה שאולי ניתנה" טוען הוא "גם אם היה זה נכון (ואין זה כך) – ידוע לכל יודע חוק ודין, ששעבוד האישה גובר על כל הלוואה". בהמשך הוא אף מרחיב "דירת הורי האיש נקיה מכל שעבוד" משיב בציניות ל"חשש האם שמא הורי האיש (בני ה־80 שמכבר סיימו לחתן את ילדיהם) שמא הם לקחו הלוואה מגורמים פרטיים בשווי של מיליונים"; לטענתה כי בבית הוריו מתגורר גם בנם הלוקה בנפשו וכי נדרשת התחייבות כי מימוש הערובה, ככל שיידרש, לא ייתקל בתביעות ובקשיים נוכח הצורך לפנות מן הדירה גם את הבן האמור משיב הוא:

הורי האיש אינם אפוטרופסיים על האח הנכה, ובכל מקרה מבחינה חוקית ההורים בעלי הבית רשאים לעשות עם הבית ככל העולה על רוחם, ושום גורם משפטי או הלכתי לא יכול להגביל אותם לעשות כרצונם.

המערער משיב על הטענה כי אף הוא אינו מקיים את ההסכם במלואו באומרו כי אין הוא מבין כלפי מה הדברים אמורים – ואכן המערערת לא פירטה ולא הבהירה למה כוונו דבריה – ומכל מקום מציין הוא כי הוא "משלם בדקדקנות את מלוא תשלום המזונות ומשלם במועד".

לעניין הניכור ההורי הנטען ולעניין טענת המשיבה כי הוא האחראי לו בשל עזיבת הבית ובהמשך אף עזיבת הארץ הגיב המערער:

האיש צועק על ניכור הורי מזה שנים רבות, עוד בהיותם מתגוררים תחת קורת גג אחת. הסיבה שהאיש עזב את הבית היה מחמת עלילת שווא שהאישה טפלה עליו בבית המשפט (בית המשפט לא קיבל את דבריה) […] משום כך נאלץ לעזוב את ארץ הקודש ולהתגורר בניכר.

דוק: עלילת השווא של האישה בבית המשפט לענייני משפחה נבעה בדיוק מהחשש שהילדים ייהנו עם האב, ויחוו הורות מטיבה וחומלת. האישה אינה מסוגלת לספק זאת, ואינה מסוגלת לראות שילדיה חווים הורות מטיבה שהיא אינה יכולה/רוצה/מסוגלת להעניק.

לטענה כי לא צירף כל אסמכתה לעניין מקום מגוריו בחו"ל – הראוי הוא לשהייתם של הקטינים בו אם לאו – הגיב:

האיש מתגורר בדירה הולמת מתאימה ומסודרת במנצ'סטר אנגליה, וככל שבית הדין יורה הוא ייתן את הכתובת למשיבה. אך תמוה מאוד בקשת המשיבה, בעוד שהיא מסרבת בעוז לומר מה כתובת מגורי הילדים בבית שמש.

את הטענות כי איים על מתמחה ממשרד באת כוח המשיבה הכחיש המערער, לטענתו שלח שליח לקבל את מפתח הדירה, וייתכן כי התפתח דין ודברים בין השליח שחזר ריקם לבין עובד המשרד, אך לא מעבר לכך.

לעניין הטענות כי 'איים' על המשיבה עצמה כי הילדים לא ישובו לידיה המערער אומנם 'מודה במקצת', אלא שלדבריו לא איים כי יותירם עימו שלא כדין אלא כי נוכח התנהלות של המשיבה כלפי הילדים (לשיטתו) צפוי כי שירותי הרווחה יוציאו את הילדים מידיה וימליצו על העברת המשמורת לידיו שלו או על העברת הילדים ל'אומנה'.

לעניין עיכוב יציאתו מאנגליה טען, כפי שהוזכר לעיל, כי מדובר בתוצאה של תלונה שהגישה נגדו משתתפת הפגנה אנטי ישראלית שאותה כינה לדבריו 'אנטישמית' ולדבריה 'טרוריסטית'.

המערער גם טוען נגד המשיבה "לאורך כל הליכים עד כה לרבות בבית המשפט לא טענה האישה כנגד האיש שום טענת אלימות! ולא ייתכן שבניסיון לטרפד את ההסכם שעליה חתמה, תשתמש בטענה חדשה ומומצאת זו". אכן לעניין זה נעיר כי אין דברי המערער מדויקים, שהלוא מפרוטוקול בית המשפט שאותו צירף בעצמו כראיה לדחיית טענותיה בהקשר אחר ("עלילת שווא שהאישה טפלה עליו בבית המשפט (בית המשפט לא קיבל את דבריה)", כלשונו) כי דווקא טענה נגדו טענת אלימות. אפשר שכוונת המערער בדבריו כי לא טענה טענה כזו היא לטענה לאלימות נגד הילדים, שהיא הרלוונטית לענייננו, אך ככל שלכך כיוון – היה לו לומר זאת מפורשות.

לטענת המשיבה כי משאין התסקיר מכיל מידע בדבר "מצבו הרוחני של האב" ונוכח טענתה כי אין הוא מקיים אורח חיים דתי כיום, אין מקום להתיר את נסיעת הילדים אליו טרם תיבדק "שמירת השבת שלו" ו"שמירת כשרות מאכליו ומכשיריו המצויים בביתו"? משיב המערער באומרו כי הוא 'דתי/חרדי', כפי שמעידים הרב ד' והרב ג', אף שפרש מחסידות גור שאליה משתייכת משפתח המוצא שלו. המערער מוסיף – אולי גם כמענה לאמירות על 'כשרות המכשירים שבביתו' כי המשיבה עצמה מחזיקה בביתה טלוויזיה, ומצופה היה כי תימנע מהעלאת טענות מהסוג שאותו היא מעלה.

בהמשך מגיב הוא לטענות המשיבה נגד עורכת התסקיר ונגד דרך עריכת התסקיר. לעניינו של הרב ד' טוען הוא כי עצם נסיעת הילדים להסדרי שהות עימו בחו"ל נקבעה בלאו הכי בהסכמה בין הצדדים ועל כן מינויו של בורר לצורך הכרעה בשאלות הנלוות – לשיטתו בעיקר כדי להכריע בנוגע לזהות המלווה – אינו צריך להיפסל נוכח הפסיקה הפוסלת את האפשרות להסמיך בורר להכריע בענייני הילדים. הוא אף מציין כי מדובר במי ש"מלווה את המשפחה מזה למעלה מעשור שנים, ליווה את המשפחה בשלוותה וליווה אותה במצבים הכי קשים והכי מורכבים […] מכיר את הילדים כולם ואת האישה […]" ומציין כי הלה "הקדיש לילות שלמים על מנת לעזור לאישה וכן כדי להגיע להבנות ולהסכמים".

לעניין טובת הילדים שהמשיבה הקדישה חלק ניכר מסיכומיה כדי לבאר את היותה שיקול־על מחדד המערער את "הידוע לכל שהנזק מניכור הורי הוא לא רק להורים אלא בעיקר לילדים", מסיק "טובת הילדים מחייבת ליסוע לאב גם אם לא היה כתוב כך בהסכם", ומוסיף "הדבר נבחן ונבדק עד דק בין על ידי ההורים עצמם, בין על ידי גורמי הרווחה המוסמכים, ובין על ידי הרב הבורר", אף שב על הטענה כי גם המשיבה עצמה אינה חולקת אליבא דאמת על העמדה שלפיה טובת הילדים מחייבת (או למצער מאפשרת) את הנסיעה אל אביהם שהרי היא "מסכימה כי אכן הילדים ייסעו אך רק בתנאי שגם היא תקבל חופשה וטיסות על חשבון המערער".

לעניינו של התסקיר ולעניינם של דברי המשיבה כי לו היה התסקיר נעשה כדבעי אכן היה מן הדין לאמצו אלא שלא כך היה ועל כן אין להלין על בית הדין קמא שלא אימץ אותו משיב המערער: התסקיר הינו תסקיר מקצועי, עובדת הרווחה החתומה על התסקיר השיבה כדת לכל בקשות ההבהרה מצד בא כוח האם עו"ד יאיר שיבר. בית הדין האזורי קיבל את הבהרות עורכת התסקיר. אלא שבית הדין האזורי מסיבות תמוהות משהו, קבע שהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הגדול לא מחייב. ועל האב להגיע לארץ, ועל כך הערעור כיון שאב בית הדין האזורי יודע היטב שכנגד האב יש צו עיכוב יציאה מחו"ל. ובנוסף מקום מגורי האב הינם בחו"ל מזה שנים, ובחו"ל האב בנה את ביתו.

לטענות המשיבה על איכות אבהותו, טענה שבמסגרת תמהה על היעדרותו ממסיבת בר המצווה של בניו ומביקורם בארץ (טרם היותו מעוכב יציאה מאנגליה) בשנים האחרונות משיב הוא "האב לא חזר לארץ כל עוד ולא היה הסכם גירושין".

כאן חובתנו להעיר כי תשובה זו – מוטב היה לה שלא תיאמר ולא תיכתב. העדרו של הסכם גירושין אינו עילה להימנעות מקשר עם הילדים וודאי שלא להימנעות מנוכחות בחגיגות 'בר המצווה' שלהם. הסיכון היחיד שהיה המערער נוטל על עצמו לו לא נהג כך היה כי היה נאלץ לתת למשיבה גט על בסיס פסיקת חיוב ולא על בסיס הסכם, ומשמעות דבריו היא כי כדי לחמוק מן האפשרות כי ייאלץ לנהוג כדין – ויתר על ראיית ילדיו ועל ההשתתפות בשמחותיהם. בנקודה זו צודקת ביקורתה של המשיבה על המערער בתכלית.

מכל מקום המערער שב על טיעוניו לעניין הניכור ההורי וטוען כי בית הדין קמא התעלם מהם בעבר, שב ומציין כי חוות דעתם של שירותי הרווחה קבעה ברורות כי טובת הילדים היא כי ייסעו לאביהם וכי כך קבע אף הסכם הגירושין  כנ"ל.

כג.       הגיעה עת הכרעה, וההכרעה ברורה היא: דינו של הערעור להתקבל.

ההסכם שבין הצדדים ברור וחד משמעי. ההסכם אושר בבית דיננו כששני הצדדים מיוצגים והתרשמותנו הייתה לא רק כי נעשה הוא מרצונם החופשי ותוך הבנת משמעות הדברים ותוצאותיהם, אלא גם כי ההסכמות שנקבעו בו צודקות וראויות לגופן.

המשיבה אומנם טוענת כי הייתה כפויה להסכים להסכם זה בשל עיגונה המתמשך, אולם טענה זו יש לדחות בשתי ידיים: החתומים מטה כולם יושבים על מדין שנים רבות ולהם במצטבר כשמונים שנות ניסיון, ניסיון שיש בו די כדי להבחין בין הסכמה חופשית שנעשית מתוך הבנת הדברים להסכמה כפויה; כולנו שותפים לעמדה הנחרצת הדוחה את האפשרות להשתמש בגט ככלי מיקוח ולסחוט באמצעותו הישגים בלתי־ראויים שכמותם לא היה אפשר להשיג במסגרת הסכם או מכוחה של פסיקה לולי סרבנות הגט; כולנו אף שותפים לעמדה הדורשת את הבטחת שלומם וטובתם של ילדים, הרואה את בית הדין כאחראי לאלו – ובמיוחד שעה שיש חשש כי הוריהם אינם עושים את תפקידם בהקשר זה כראוי, בכלל, או דוחים את טובת הילדים ואת אחריותם לה מפני האינטרס שלהם בהליך הגירושין – והגורסת משום כך כי על בית הדין להשתכנע כי הסכם המובא לאישורו והנוגע לילדים משרת את טובתם או למצער אינו פוגע בה. עמדות אלה הובעו בלא מעט החלטות ופסקי דין שיצאו מתחת ידינו כהרכב או כיחידים בתוך הרכבים אחרים.

כשהחלטנו לאשר את ההסכם שוכנענו כי אף שיהיה בו גם כדי לסיים את סאגת עיגונה של המשיבה, מכל מקום אין ההסכמה לו באה רק מכוחו של קיומו של העיגון אלא אף משום שההסכם היה הוגן וראוי כשלעצמו. יתר על כן, במהלך המשא־ומתן שקדם להסכם ואף בשלבים קודמים של ההליך ידעה המשיבה לעמוד על דרישותיה ועמדותיה למרות חולשתה כמי שזקוקה לגט ומעוגנת בידי המערער המצוי בחו"ל עד כי הרכב קודם שדן בעניינם של הצדדים ידע לומר לה כי עמדתה "אינה הגונה" – אם כי שלא כפי שטען המערער, והערנו על כך לעיל, לא אמר לה כי היא אף "אינה עגונה", אלא כפי שהסביר דיין אותו הרכב בהחלטתו אז כי אינה מתאימה לאישה עגונה, שהניסיון מלמד שנכונה לעיתים אף לוויתורים מפליגים כדי להשתחרר מעיגונה ולמצער מצופה – אף כשאינה נכונה לכך, ובצדק (אף כי לא תמיד בחכמה, ואין בדעתנו לקבוע כאן מסמרות אם מוטב לה לאישה כזו 'להיות צודקת או להיות חכמה') – כי לא תעלה דרישות שאינן הגונות כתנאי להסכם שבין השאר אף ישחרר אותה מעגינותה. (לא ייבצר גם כי כנגד ה'שוט' בדמותו של עיכוב הגט שהחזיק המערער נגד המשיבה, החזיקה היא נגדו 'שוטים' אחרים, כגון ההחזקה ברכוש הצדדים כשהמערער עצמו גם מצוי בארץ נֵכר ומנוע ממימוש בעלותו עליו, כשכל עוד מעגן הוא אותה יש להניח כי גם לא הייתה מתקבלת בקשתו לחלוקתו, ואולי לא רק בכך מדובר. ייתכן ש'מאזן אימה' בין הצדדים הביא לבסוף להסכם הוגן וראוי מצד עצמו שאינו הסכם שבו נכנע צד אחד תחת איומי שוטו של האחר לכל גחמה או דרישה לא ראויה של משנהו, וייתכן שהתבונה פעלה ו'הזמן עשה את שלו' ושני הצדדים הבינו כי התבצרות בדרישות לא הוגנות לא תביא לקבלת אותן דרישות ולא תיטיב עם איש מהם.)

לא בכדי כתב אחד החתומים מטה בהחלטה מי"א בשבט התשפ"ד (21.1.24) שבה נקבעה ערובה כתנאי לדיון בבקשת המשיבה להורות על בטלות ההסכם, כמובא לעיל, כי סיכויי הבקשה להתקבל נראים דלים "לאור היכרותנו את ההסכם שנערך בבית הדין ואת נסיבותיו ולאחר בחינת הטענות"; ובהחלטה נוספת שניתנה בכ' בשבט התשפ"ד (30.1.24), כאמור, כי:

שאלת עשייתו של הסכם מרצון חופשי או שלא מרצון חופשי; תוך הבנת תוכנו, משמעויותיו ותוצאותיו או שלא תוך הבנתם; ושאלת מידת ההיגיון והאיזון שבהוראותיו בכלל ובהוראה הספציפית שביטולה מבוקש בפרט (שאלה היכולה להשליך לפעמים על המענה לשאלות הקודמות) – הן, ולא שאלת הרקע וההליכים הקודמים שבין הצדדים, השאלות העיקריות הצריכות בחינה בבקשה לביטולן של הוראות כאלה או אחרות של ההסכם.

את תוכן ההסכם אנו מכירים ואת הליך אישורו אנו זוכרים, והוא כמובן מתועד גם בתיק, ונוכח כל אלה הערכתנו את סיכויי הבקשה שלפנינו.

בפסקי דין שניתנו במקרים אחרים הבהרנו כי לא זו בלבד שחובת בית הדין המאשר הסכם שלא לאשרו אם חושש הוא כי ההסכם פוגע בטובתם של הילדים אלא אף כי קיימת הבחנה מהותית בין אישור הסכם בענייני ממון למשל לאישור הסכם בענייני הילדים:

בענייני ממון הצדדים הם המחליטים והקובעים את תוכן ההסכמות, הם 'בעלי הבית' הרשאים לעשות בממונם כרצונם, ותפקידו של בית הדין הוא רק לבחון ולאשר כי אכן מדובר בהסכם שהוא תולדת הסכמה חופשית וכי הצדדים מבינים אל נכון את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו, מששוכנע בית הדין כי אלה פני הדברים אחת היא לו אם ההסכם 'טוב' או 'רע' למי מהצדדים. לעומת זאת בענייני ילדים הצדדים אינם 'בעלי הבית' אלא 'אפוטרופוסים' – אין הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם אלא מחויבים לדאוג לטובת ילדיהם שעליה הם אמונים, ולפיכך כשבית הדין מאשר את ההסכמות חובתו להשתכנע גם כי הללו משקפות את טובת הילדים. בפסקי דין אחרים הבהרנו כי מן הטעם הנ"ל אישור הסכם בענייני ממון הוא מבחינה מהותית 'אישור הסכם' גרידא, ואין אף הכרח ליצוק אל תוכו תוכן ומשמעות של 'פסק דין', ואילו בענייני ילדים עיקרו של דבר הוא 'פסק דין' אלא שכשמבוסס הוא על הסכם משמעות הדברים היא כי בית הדין – או בית המשפט – שוכנע כי הצדדים, בהיותם הורי הקטינים ואפוטרופסיהם הטבעיים, אכן הסיקו כי ההסכם שהם מציגים משקף את טובת הקטינים וכי סבור הוא – בית הדין או בית המשפט – נוכח תוכנו של ההסכם מחד גיסא ונוכח התרשמותו מן ההורים ומהתנהלותם מאידך גיסא כי יש להעמיד את ההורים על חזקתם שאכן מבינים הם את טובת ילדיהם ורוצים בה ומתוך כך להסיק כי ההסכמות שגיבשו אכן משקפות אותה וראויות להיות לפסק דין.

כך גם כשהחלטנו לאשר את ההסכם שבנדון דידן: שוכנענו שההסכם היה לא רק הוגן וראוי כשלעצמו במישור של יחסי הצדדים אלא גם ראוי הוא במישור של טובת הילדים, משקף אותה וראוי להיות לפסק דין בעניינם של הקטינים.

דברים אלה מהווים תשובה גם לדברי בית הדין קמא כמו גם לטיעוני המשיבה כי הסכם שבין ההורים אינו מחייב את ילדיהם. הסכם בין ההורים אינו מחייב את הילדים, אכן כן, אבל פסק דין שנפסק בעניינם של הילדים – מחייב גם מחייב. פסק דין מחייב גם את הילדים אף אם הללו לא נכחו בדיון בעצמם אלא היו מיוצגים בו בידי הוריהם – אפוטרופוסיהם, כפי שנעשה בדרך כלל בכל הערכאות, הן בבית הדין הן בבית המשפט. אכן חובתה של הערכאה השיפוטית הוא לוודא כי הילדים היו 'מיוצגים' כראוי וכי טובתם נשקלה, אולם משקבעה הערכאה השיפוטית כי כך נעשה: (1) פסק דינה מחייב גם את הילדים; (2) גם ערכאה אחרת אמורה לפעול בהתאם לכך, אלא אם היא ערכאת ערעור שמוגש אליה ערעור על פסק דינה של קודמתה והיא מקבלת אותו, וקל וחומר שהערכאה דלמטה מחויבת לפעול בהתאם לפסק דינה של הערכאה העליונה, כבענייננו; (3) סתירת האמור תיתכן אם יוכח וייפסק בערכאה שפסקה את הדין או בערכאה שלמעלה ממנה כי הערכאה שפסקה את הדין הוטעתה ולמעשה לא היו הילדים 'מיוצגים' כראוי, היינו כי ההורים שאמרו את דבריהם כביכול גם בשם הילדים ולטובתם לא פעלו כך, אבל כל עוד לא הוברר ונפסק כך – פסק הדין עומד בעינו; (4) אכן בענייני ילדים אין סופיות, וייתכן כי פסק הדין שניתן על פי ההסכמות – כמו גם פסק דין שניתן שלא מכוחן של הסכמות – ישתנה אם יוכח שינוי נסיבות שבעטיו יש לקבוע כי מה שנחשב בעבר לטובת הילדים אינו משקף עוד את טובתם, אולם שינוי כזה לא הוכח – ובמידה רבה יש לומר כי אף לא נטען – בענייננו.

כד.       גם עתה אומרים אנו, והדברים הוזכרו כבר לעיל:

נקדים ונאמר כי מטענותיה של המשיבה משתקפת גישה שגויה ותמוהה, כביכול הנחת המוצא היא שקשר כלשהו של הילדים עם אביהם אינו צריך להתקיים אלא אם יוכח שטובתם היא, האמת היא כמובן הפוכה: צריך להתקיים קשר בין הילדים לאביהם, לרבות הסדרי שהות, אף לולי הייתה הסכמה על כך בהסכם וקל וחומר לאחר שהייתה כזו, אלא אם כן יוכח שטובתם היא להימנע מכך.

הכלל הוא כי טובתם של ילדים מחייבת קיום קשר מיטבי עם שני הוריהם, גם כשהקשר עם אחד ההורים אינו הקשר האידאלי טובת הילדים היא למקסם את הקשר המיטבי האפשרי בנסיבות העניין. גם אב שאינו 'מושלם' בלשון המעטה – לא רק זכותו היא כי יתקיים, למרות זאת, קשר בינו לבין ילדיו אלא גם ובעיקר זכותם וטובתם של הילדים היא כי כך יהיה. כפי שאמרנו לעיל, פרט לחריגים מעטים ונדירים טובתו של ילד היא לקיים קשר עם כל אחד מהוריו גם כשהלה – לא עלינו – לוקה בנפשו, מוגבל ביכולת להעניק לילדיו תנאים ראויים, או אף 'עבריין'. וכל עוד אין יסוד לחשש שעבריינותו של הורה או לקותו תגרום לפגיעה ממשית בילד – ראוי הוא כי הקשר יהיה קשר בריא וטבעי, היינו שהייה משותפת ללא פיקוח, לאורך פרק זמן משמעותי, לרבות לינה, שבתות וחגים וכו'. ואכן לעיתים אפשר לקבוע בנסיבות כאלה כי טובת הילד היא כי הקשר בינו לבין ההורה לא יכלול שהות מרובה וממושכת מאוד עם אותו הורה, משמורת משותפת או הסדרי שהות נרחבים, אך בענייננו מדובר בהסדרי שהות מצומצמים למדי מחד גיסא ובהורה שגם עם התנהלותו כלפי משנהו לא הייתה ראויה, לפי הנטען, לא נקבע לגביו כי לוקה הוא בנפשו, כי עבריין מועד הוא.

תובנה זו אינה משתנה גם אם יצא נגד המערער צו עיכוב יציאה מאנגליה בגין עימות בינו לבין מפגינה – גם אם עימות זה כלל תגרה של ממש, כגרסת המשיבה (הנסמכת על 'עד מפי עד') ולא עימות מילולי גרידא כגרסתו שלו.

מאחר שבהסדרי שהות – ולא נרחבים ביותר – אנו עוסקים ולא בשאלה מי מההורים יהיה המשמורן העיקרי, מתייתר גם הדיון ששני הצדדים הקדישו לו חלקים מכתבי טענותיהם בשאלה אם ובאיזו מידה המערער הוא 'האב המושלם' או לאידך גיסא אם ובאיזו מידה המשיבה היא אם לתפארת.

עמדת המשיבה נתמכת ב"חוות דעת מקצועית של אשת מקצוע המכירה אישית את האם ומעידה בהשתאות על מילוי תפקידה של האם בצורה מושלמת" כפי שמגדירה המשיבה.

מדובר לכאורה ב'חוות דעת מוזמנת' של 'אשת מקצוע' – 'פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה' ומנהלת מרכז לטיפול בתנועה ובתיאטרון – הכשרה שמידת הרלוונטיות שלה לשאלות שלפנינו אינה ברורה כלל ועיקר; שלא מונתה על ידי בית הדין; שלפי עדותה המשיבה אף למדה אצלה – מה שיש בו כדי להביא לפקפוק נוסף בחוות הדעת, ביכולת לראותה כאובייקטיבית ובשאלה אם נתינתה ראויה מבחינה אתית.

חוות הדעת אף קובעת עמדה הפוכה בנוגע למערער אף שכפי שנראה ממנה ומסתבר גם נוכח הנסיבות – 'אשת המקצוע' לא פגשה בו, לא שמעה אותו ולא התרשמה ממנו ומטיב הורותו במישרין אלא מפיה של המשיבה.

אכן דומה שהמשיבה מבקשת בעיקר כי נלמד מחוות הדעת האמורה את עמדתה של 'אשת המקצוע' בשאלה הספציפית שאכן מונחת לפתחנו. בשאלה זו 'מכריעה' אשת מקצוע זו, שבניגוד למקובל לא מסרה פרטים על טיב השכלתה המקצועית והיכן רכשה אותה מלבד הצהרתה על עצמה כ'פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה', 'במעמד צד אחד', הכרעה שכולה נשענת על התרשמותה השלילית מן המערער – התרשמות שכולה מן המסד ועד הטפחות היא מפיה של המשיבה.

יש בהכללת חוות הדעת על המערער, למרות כל זאת, בתוך חוות דעתה של 'אשת המקצוע' המדוברת, ולא כל שכן בהכללת המסקנות לעניין הסדרי השהות הרצויים של הילדים עימו – בתוכה (לרבות תוך קביעה כי על אלה להתקיים דווקא בארץ – סמוך ונראה לאזכור כי קיים נגד המערער צו המונע את הגעתו ארצה, ובלי כל תשומת לב למשמעות הדברים: מניעה מוחלטת של אפשרות למפגש בינו לבין הילדים) כדי להוסיף להתרשמות השלילית בנוגע למידת מקצועיותה, למידת האובייקטיביות שבה ולמידת הקפדתה על אתיקה.

אך גם אם נתעלם מכל זאת ונקבל את 'חוות הדעת' המדוברת כ'תורה מסיני' בכל הנוגע לטיב הורותה של המשיבה – לא יהיה בכך כדי להשפיע במאומה על דיוננו, שכן אין אנו דנים עתה באפשרות להוציא את הילדים מחזקתה אלא בשאלת קיומו של קשר שלהם עם המערער, וקיומו של קשר עם הורה היא טובתם של ילדים גם אם אותו הורה אינו 'ההורה המושלם' ומשנהו זכאי ל'מדליית זהב' על איכות הורותו.

כה.       בהסכם שאישרנו הצהירו הצדדים כי ההסדרים שנקבעו בו משקפים את טובת הילדים. אנו אכן התרשמנו כך כאמור.

תוהים אנו מה טוענת המשיבה עתה: האם טוענת היא כי הסכימה ביודעין להסדר שאינו מטיב עם הילדים ואולי אף מסכן אותם משום שהדבר שירת את האינטרס שלה אז להגיע להסכם? אם זו טענתה – שמא מן הדין לפקפק במסוגלות ההורית שלה עצמה… ואולי לכן מעלה היא את הטענה כי נחוץ היה בענייננו למנות אפוטרופוס לדין שיוודא כי העמדה המשקפת את טובת הילדים תישמע בין כותלי בית הדין, שכן המשיבה עצמה אינה משמיעה עמדה זו כראוי. ברם אם כך הדבר מניין לנו כי דווקא עמדתה דאז אינה משקפת את טובת הילדים וזו דהיום – משקפת אותה, שמא ההפך הוא הנכון ודווקא העמדה הנוכחית אינה מוּנַעַת משיקולי דאגה לטובת הילדים אלא מרצון לסחוט מהמערער את מימון נסיעתה שלה לחו"ל, כטענתו המתבססת לכאורה על דבריה שלה, או שמא מרצון לנקום בו וכדומה?

מכל מקום הן הרב ד' שאותו מינו הצדדים להכריע ביניהם הן שירותי הרווחה שהם הגוף הניטרלי והמקצועי האמון על כך קבעו שקיום ההסכם ישרת את טובת הילדים. איננו רואים כל סיבה של ממש שלא לקבל את עמדתם של הללו, שוודאי יש להחזיקם כחפים מאינטרס אישי יותר ממה שחפים ממנו הצדדים עצמם, ולא כל שכן שעה שעמדתם עולה בקנה אחד עם עמדת אחד ההורים ועם עמדת ההורה השני כפי שהובעה בהסכם וכל שעומד נגדה הוא עמדת ההורה האחר שגם נימוקיה וטיעוניה מתחלפים ומשתנים – מה שאינו מוסיף לאמינותה…

המשיבה מפקפקת במקצועיותם של שירותי הרווחה ומטילה רפש בעובדת הסוציאלית העושה את מלאכתה הלא קלה במקצועיות. לשיטתה פקפוקיה אלה הם שהביאו את בית הדין קמא שלא לאמץ את עמדתם של שירותי הרווחה. אולם כפי שכבר הערנו מדובר בהסבר מעניין אך כזה הלוקה בחיסרון יחיד אבל מרכזי: אין זה הסברו של בית הדין קמא עצמו. בית הדין קמא בהחלטתו מג' בסיוון התשפ"ד (9.6.24), נימק את חריגתו מעמדתם של שירותי הרווחה באומרו כי יאפשר את נסיעת הילדים אל אביהם אם יתמלאו שני תנאים: (1) יתברר כי האב מנוע מלהגיע ארצה ולראות בה את ילדיו; (2) בית הדין ישוכנע כי הבטוחות לשוב הילדים ארצה – מספקות. בית הדין קמא הבהיר כי בירורם של עניינים אלה חורג מתחום עניינם של שירותי הרווחה, לאמור כי משום כך אין לקבל את עמדתם שלפיה יש לאפשר את נסיעת הילדים ללא בירור נוסף בעניינים אלה (אם בהעדר צורך בו או משום שהללו התבררו דיים לשיטת שירותי הרווחה).

למען הסר ספק נאמר גם כי עיינו בעצמנו בתשובות שירותי הרווחה לשאלות ההבהרה שהגישה המשיבה ואנו סבורים כי טענות המשיבה כי מדובר בתשובות מתחמקות, לאקוניות וכו' משוללות כל יסוד, בלשון המעטה, ולא בכדי הניחו תשובות אלה כשלעצמן לכאורה אף את דעת בית הדין קמא שאף לא קיבל, נכחן, את הבקשה לחקור את העובדת הסוציאלית, אלא שנמנע מאימוץ מסקנותיה מטעמים אחרים, כנ"ל.

כו.        אשר לטענת המשיבה כי בענייננו אין להסתפק בחוות דעתם של שירותי הרווחה ונדרש מינוי של אפוטרופוס לדין נאמר בקצרה כי הדברים משוללי יסוד ומלמדים על אי־הבנה בסיסית של מהותו ותפקידו של אפוטרופוס לדין.

נבהיר אפוא בתמצית את תפקידו של אפוטרופוס לדין ואת השוני בין תפקידו לתפקידם של שירותי הרווחה:

תפקידו של אפוטרופוס בכלל הוא לפעול במקומו ובעבורו של מי שאינו יכול – משפטית, בשל מגבלה מנטלית קבועה או זמנית – לפעול או לקבל החלטות בעבור עצמו בהקשרים שונים. בענייננו מדובר בקטינים שמבחינה משפטית אינם נחשבים מי שמסוגלים לפעול בעבור עצמם פעולות מסוימות תוך הבנת משמעויותיהן ונטילת אחריות עליהן, אך לא רק קטינים זקוקים לאפוטרופוס מקרים אחרים המצריכים אפוטרופוס הם של פסולי דין או של ישויות משפטיות שאינן 'אדם', כגון הקדשות, ושמשכך פועלות משפטית באמצעות אפוטרופוס אנושי. יש אפוטרופוסים הממונים על כל ענייניו של קטין או פסול דין ויש האמונים רק על הטיפול בגופו של הקטין או פסול הדין; או האמונים רק על הטיפול, למענו, ברכושו; יש האמונים על ייצוגו המשפטי, אלה הם אכן 'אפוטרופוסים לדין', ויש אף הממונים לעניין ספציפי בלבד – הכול לפי העניין והצורך ובהתאם להחלטות הערכאות השיפוטיות המוסמכות.

על דרך כלל הוריהם של קטינים הם אפוטרופוסיהם הטבעיים, אפוטרופסות טבעית זו קיבלה גם מעמד חוקי בסעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962. סעיף 17 לאותו חוק מחייב את ההורים "באפוטרופסותם לקטין" – "לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". סעיף 18(א) לו מורה כי "בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה", וסעיף 19 לו מבהיר את סמכותו של בית המשפט – ובענייננו, בהתאם להוראת סעיף 79 לאותו חוק: בית הדין הרבני – להכריע במחלוקות שבין ההורים. בהקשר הספציפי של ההחזקה בילדים שהורים גרושים או חיים בנפרד ושל הסדרי השהות עימם אמורות הוראות נוספות בסעיף 24 לחוק, והללו מסדירות את האפשרות לקבוע הסכם בעניין זה ומחייבות את אישור ההסכם כדין (וכפי שאכן נעשה בענייננו) בבית המשפט או בבית הדין, סעיף 25 מאפשר לבית המשפט או לבית הדין לקבוע הוראות בעניינים אלה בהעדר הסכם.

במאמר מוסגר נעיר כי אותו סעיף גם מאפשר לבית המשפט להטיל את מלא ההכרעה בין ההורים על גורם אחר שימצא לנכון. מטעם זה גם, אף שההסכם שבין ההורים עצמם אינו 'מחייב' באופן מוחלט את ילדיהם, וכך גם מינויו של בורר במסגרת אותו הסכם, מכל מקום האמירות הגורפות כביכול שאין לבורר שנקבע בהסכם שבנידוננו, הרב ד', כל מעמד – שגויות הן, שכן משאושר ההסכם וניתן לו תוקף של פסק דין משמעות הדבר היא כי בית הדין, במסגרת הסמכות שהוענקה לו בסעיף 19 לחוק האמור, מינה את הרב ד' להכריע במחלוקות שבין ההורים לעניין ילדיהם. מה שאכן נכון הוא כי מינוי זה אינו מפקיע את סמכויותיו של בית הדין עצמו ואת יכולתו, ולעיתים אף חובתו, לבטל את המינוי או לבטל החלטה ספציפית של הבורר משנראה לבית הדין כי החלטה זו אינה מטיבה עם הקטינים.

משנזקקנו לשאלת ההסכם ובזיקה לחוק האמור נעיר במאמר מוסגר נוסף כי אף האמירות הגורפות כי ההסכם אינו מחייב את הילדים אינן מדויקות, והניסוח הנכון יותר הוא כפי שכתבנו לעיל כי אין הוא מחייב אותם באופן מוחלט, שכן סעיף 16 לחוק מחייב את הקטין עצמו "לציית להוריו בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם", וממילא משעה שהסכימו ההורים ביניהם בהסכם שנערך כדין בעניין הנוגע לאפוטרופסותם מחויב הקטין לציית להסכמה זו, אלא שחובה זו מוגבלת היא שכן אם ימצא בית המשפט או בית הדין כי ההסכם פוגע בטובתו של הקטין הרי שמשמעות הדברים היא כי ההסכם עולה, או כי הוראה מסוימת שלו עולה, כדי סטייה מהוראתו הנ"ל של סעיף 17 המחייבת את ההורים לנהוג כמנהגם של 'הורים מסורים', וממילא ההסכם כולו או אותה הוראה בטלים וודאי שאינם מחייבים את הקטין שכן יש לראותם כחורגים מגדר "ענין הנתון לאפוטרופסותם".

ובחזרה לענייננו: כאמור, הוריו של קטין הם אפוטרופוסיו הטבעיים, בדרך כלל הם גם אפוטרופוסיו החוקיים היחידים. אכן סעיפים 26–30 לחוק וכך גם סעיף 33(א)(1)–(2) מאפשרים את הפקעת אפוטרופוסותו של אחד ההורים או הגבלתה בנסיבות שונות וכן מינויו של אפוטרופוס נוסף על ההורים או במקומו של אחד מהם ובנוסף על האחר. מכל מקום לא נטען, ולא כל שכן שלא הוכח, כי בענייננו מתקיימות נסיבות מאלה המנויות באותם סעיפים, אין מדובר באותם סעיפים גם דווקא במינוי של 'אפוטרופוס לדין', ואין צריך לומר כי מורכבותו של עניין או אמירה כללית בנוגע ל'תיקים מעין אלה' אינה עילה למינוי על פי הסעיפים האמורים.

'אפוטרופוס לדין' מייצג את הקטין או את פסול הדין בהליכים משפטיים. הוריו של קטין שהם אפוטרופוסיו הטבעיים הם גם אפוטרופוסיו לדין, על דרך כלל, אלא שככל שמופקעת אפוטרופסותם מן העילות המנויות בחוק וכאמור לעיל או ככל שמתעורר צורך למנות אפוטרופוס בנוסף להם – יהיה אפוטרופוס זה גם 'אפוטרופוס לדין', ומאחר שאפשר להפקיע את אפוטרופסות ההורים או להוסיף עליהם אפוטרופוס לעניין מסוים הרי שאפשר גם שאותו אפוטרופוס ימונה במקום ההורים או אחד מהם או בנוסף להורים כ'אפוטרופוס לדין'.

בנוסף לכך קיימת הוראה ספציפית בסעיף 68(א) לחוק האמור:

בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין […] על ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס לַדין […] וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו.

אכן לו שוכנע בית הדין כי 'שמיערת עניינם' של הקטינים שבנידוננו מחייבת כי ימונה להם אפוטרופוס לדין – היה בית הדין ממנה כזה, אולם גם כאן נאמר כפי שאמרנו לעיל כי מורכבות עניינן או אמירה בדבר 'תיקים מעין אלה' אינה עילה לכך.

וביתר פירוט:

מאחר שההורים מייצגים את הקטינים בבית הדין, מכוח אפוטרופסותם הטבעית, וככל שמתגלעים ריבים וחילוקי דעות ביניהם כיצד לנהוג ומהי טובת הקטין – מוסמך ונדרש בית הדין להכריע, ואין כל הוראת חוק המצריכה כי ימנה אפוטרופוס לדין לשם כך, הרי שעל דרך כלל אין צורך במינוי כזה. אכן יש שבית הדין מתרשם כי אינו יכול להסתמך על ההורים – לא על אחד מהם לחוד ולא על שניהם יחד, לא כשהם מסכימים ולא כשהם חלוקים ובית הדין נדרש לברור בין עמדותיהם את העמדה הצודקת או למצוא את הדרך הנכונה והצודקת המצויה בתווך בין שתי העמדות – כמי שמשמיעים באוזניו את קולם של הקטינים, את הקול המייצג את רצונם ואת טובתם של הללו.

כז.        תהינו לעיל, ואנו שונים את הדברים כאן, אם משמעות בקשתה של המשיבה היא 'הודאת בעל דין' כי בשעתו הסכימה להסדר שאינו מטיב עם הילדים ואולי אף מסכן אותם משום שהדבר שירת את האינטרס שלה. האם גם עתה מפקפקת היא בהיותה מייצגת את טובת הקטינים, כפי שהיא בראות עיניה שלה, ולכן סבורה היא כי נחוץ מינויו של אפוטרופוס לדין שיוודא כי העמדה המשקפת את טובת הילדים תישמע בין כותלי בית הדין? ככל שלא כך סבורה היא, מדוע לדעתה נדרש מינוי כזה?

אכן מבינים אנו שלדעתה המערער אינו מייצג את טובת הקטינים – זו טיבה של כל מחלוקת בין הורים הבאה לפתחו של בית הדין, כל אחד מהם סבור או לפחות טוען כי עמדתו מייצגת את רצון וטובת הילדים ועמדת משנהו – לא, אין ענייננו נבדל בכך ממקרים אחרים. הצידוק למינויו של אפוטרופוס לדין הוא, כאמור, כשעמדות שני ההורים אינם מייצגות את טובת הקטינים וכשבית הדין סבור כי אף לא יוכל לעמוד על טובתם מתוך ומבין שתי העמדות, ואף לא תוך הסתייעות בגורמי המקצוע.

האפוטרופוס לדין מחליף את ההורים כשאין הם ממלאים את תפקידים, אין הוא מחליף את גורמי המקצוע – העובדים הסוציאליים, או במקרים אחרים פסיכולוגים או רופאים שחוות דעתם עשויה להידרש לשם הכרעה, ועל דרך כלל גם אינו נחוץ כתוספת להם – אם אינו נחוץ כאמור בממלא מקומם של ההורים – שכן שברך כלל תחום התמחותו הוא התחום המשפטי ולא אחד מתחומי התמחותם של הללו.

גורמי המקצוע הנזכרים נחוצים אם משום שאין בית הדין או בית המשפט יודע לקבוע עמדתו של מי מן ההורים היא הנכונה מבחינת טובת הילד ללא שישמע את עמדתם של גורמי המקצוע שיקבעו מבחינה מקצועית מה טובת הילד, העשויה לעלות בקנה אחד עם עמדתו של הורה אחד או של ההורה האחר ועשויה גם להיות ממוצעת בין עמדותיהם (ולאו דווקא במובן המתמטי של 'ממוצע' היינו בנקודת האמצע בדיוק), תואמת לעמדת האחד בעניין מסוים ולעמדת משנהו בעניין אחר או שונה מעמדותיהם של שניהם גם יחד. לא אחת אפשר גם להניח שאף ההורים אינם פועלים במודע נגד טובת הקטין אלא מאמינים כי עמדתם מייצגת את טובתו, אלא שאף הם – אם בשל ראייה משוחדת ואם בשל העדר ידע מקצועי הנחוץ כדי להבין את טובת הקטין בתוך המערכת הסבוכה של קונפליקט משפחתי – אינם יודעים באמת מה טובת הקטין, ויש כמובן אף הורים שאכן מבינים שאין הם יודעים אל נכון את טובת הקטין ומבקשים משום כך את חוות הדעת המקצועית, ממש כשם שעושים הורים, שאינם רופאים, כשנדרשת הכרעה רפואית בעניינו של קטין, גם אם אינם גרושים אלא נשואים ואף חיים בהרמוניה.

חוות הדעת המקצועית מסייעת לבית הדין או לבית המשפט להגיע למסקנה מה טובתו של קטין בלי קשר לשאלה אם הוריו מייצגים את טובתו כפי שהיא בראות עיניהם או אינם מייצגים אותה.

אפוטרופוס לדין נחוץ לעומת זאת רק כשאכן ההורים, שניהם, אינם מייצגים את טובת הקטין – אף לו כפי שהיא בראות עיניהם – אלא את רצונם שלהם בלבד תוך שהם מתעלמים במודע מטובת הקטין או סומים מלראותה כלל (אף שלעיתים 'מדמיינים' הם שאכן רואים הם את טובתו), וכשהשאלה הנצרכת להכרעה אינה מתמצה בשאלה המקצועית שבעניינה אפשר להיסמך על חוות הדעת המקצועית, ואף אינה יכולה להיות מוכרעת על ידי הערכאות השיפוטיות מכוח היכרותן בעצמן את העניין אלא לאחר שיסתייעו באפוטרופוס הניטרלי שיבחן מקרוב את הדברים וייתן לערכאה השיפוטית את המידע החסר לה הנוגע לטובתו של הקטין, לרבות את המידע לגבי רצונו של הקטין (שמשקלו בהכרעה מה היא טובתו משתנה בהתאם לגילו ולנתונים ושיקולים נוספים).

כח.       המשיבה העלתה טענה שלפיה אין לאמץ את חוות דעתה של העובדת הסוציאלית שכן טובתם של הקטינים בהיבט הדתי עשויה להיפגע עקב שהותם עם אביהם שלטענתה ייתכן שכיום אינו 'דתי' אף שחזותו החיצונית מוכיחה אחרת. התסקיר לטענתה היה צריך לבחון, ולא בחן, גם את 'מצבו הרוחני' של המערער – שמירת השבת שלו, שמירת כשרות מאכליו ומכשיריו המצויים בביתו.

את טענתה מחדדת המשיבה ומציגה אותה כדרישה המופנית כלפי בית הדין בהיותו בית דין דתי:

הערכאה בפניה נידון התיק כעת איננה כבוד בית המשפט, אשר אחר כבודו – הוראות החוק הם ורק הם שמנחות אותו – כבוד תורתם […] משמשים 'אביהם של יתומים' – הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית.

לא ברור כיצד דרה ההתבססות על טענה זו בכפיפה אחת עם אמירותיה החוזרות ונשנות של המשיבה כי ככל שהכרעתנו לא תישא חן בעיניה תבקש כי ההכרעה תיפול בבית המשפט העליון, אך נניח להערת אגב זו, ונבהיר את דחיית הטענה לגופה.

אכן אין כל ספק בעינינו כי טובתו של כל ילד יהודי היא לגדול ולהתחנך לשמירת תורה ומצוות. אך אין זאת אומרת כי חייבים או אף כי רשאים אנו לבחון בכל מחלוקת בין הורים מהם שומר מצוות יותר מחברו ולבלוש אחריהם, באמצעות העובדים הסוציאליים הנדרשים להגיש לנו תסקירים או באמצעים אחרים, כדי לאשש או להזים טענות של אחד מהם בדבר טיב שמירת המצוות של האחר. המערער מצידו תהה על העלאת טענותיה של המשיבה נגדו, לרבות אמירתה בדבר 'כשרות המכשירים' שבביתו (אמירה שלשונה והיבדלותה מהאמירה בנוגע לכשרות המאכלים מלמדת כי מכוונת היא כנראה לתחום הסרטים או האינטרנט) שעה שהיא עצמה מחזיקה בביתה טלוויזיה. כשם שברור לכול כי אין אנו בודקים אם יש אמת בטענת המערער בנוגע לטלוויזיה, אף שמדובר בטענת 'ברי' (אם כי לא פורש אם נשענת היא על שהיה בעבר בעת שחיו הצדדים יחד או על מידע עדכני, ואם כן – מה מקורו) ולא כטענות המשיבה נגד המערער שנטענות כטענת שמא 'התסקיר לא בדק את כשרות המכשירים', כך גם אין מתפקידנו ולא מסמכותנו לבלוש אחר שמירת המצוות של המערער.

נזכיר למשיבה ולבאת כוחה כי אומנם אנו 'בית דין דתי' שלא כבית המשפט ש'הוראות החוק הן ורק הן מנחות אותו', כלשונה, אך מחויבים אנו לפעול בהתאם לסמכויות שהעניק לנו המחוקק, עוד לא איכשר דרא – אין בית הדין יכול, וכיוון שאינו יכול גם אינו צריך, לכוף על כל ישראל לשמור שבת וכשרות, לקרוא קריאת שמע ולהניח תפילין וכו', וכשם שאינו יכול לעשות זאת כלפי כל קהל ישראל כך אינו יכול ואינו צריך לעשות זאת כלפי המערער שבנידוננו.

מה שיכול וצריך בית הדין לעשות הוא לבחון את טובת הילדים, וכדי לקבוע שזו תיפגע משליחת הילדים לשהייה עם אביהם לא די בהנחת היסוד כי טובתו של ילד יהודי היא לגדול לשמירת תורה ומצוות ואף לא בטענה, שהוכחשה ולא הוכחה, כי שמירת המצוות של המערער לוקה בחסר. כדי לקבל טענה כזו נדרש גם להוכיח כי בכוונת המערער לגרום לילדיו לחלל שבת למשל, להאכילם טרפות או להביאם לצפות במראות אסורים באמצעות 'מכשיריו' ש'כשרותם לא נבדקה'. לא רק שלא הוכחה כוונה כזו אלא שלמעשה אפילו לא נטענה עד כה. המשיבה בונה מגדל קלפים של ספקולציות – חלקן מובעות במפורש וחלקן במשתמע – ששום דבר מהן לא הוכח ושכולם מוכחשות בדברי המערער: הקומה הראשונה במגדל היא הקביעה כי המערער אינו שומר מצוות כיום ולמרות חזותו החיצונית כיהודי דתי־חרדי אין תוכו כברו; הקומה השנייה היא ההנחה כי בשל כך יגרום גם לילדיו להיכשל באיסורים כאלה ואחרים, מה שמצריך הנחה ראשונית כי כזה הוא רצונו ולכך כוונתו ואף הנחה נוספת כי הילדים ישתפו פעולה עימו הן בשעת מעשה והן באי־גילוי הדברים לאחר מכן, שהרי גילוי כזה יסיר את המסכה הדתית מעל פניו. ועל גבי מבנה רעוע זה מבקשת היא שנשתית את ההחלטה לסטות הן מן הכלל הגורס כי טובת הילדים היא קשר גם עם אביהם, הן מן ההסכם שעליו חתמו הצדדים עצמם והקובע גם מה היא טובת הילדים, הן מחוות דעתו של הבורר שעליו הסכימו הצדדים הן מזו של שירותי הרווחה.

'אין ספק מוציא מידי ודאי', אך כאן מבקשת המשיבה כי ספק ספק ספקא של אוסף ספקולציות זה – שמא כולן נכונות הן – יוציא מידי ארבעה ודאים: הוודאות הכללית בדבר הצורך של ילד בקשר עם שני הוריו, ודאותם של ההסכם ושל פסק הדין שאישר אותו, ודאו של הבורר וודאם של גורמי המקצוע המוסמכים שאותם מינה בית הדין ואת חוות דעתם ביקש.

לסיום פרק זה נעיר שלוש הערות – אחת עקרונית והאחרות לגופן של טענות.

ההערה הראשונה היא כי כאמור טובתו של ילד יהודי היא לגדול לשמירת תורה ומצוות, אך לו זו בלבד שטובתו היא כמעט תמיד גם להיות בקשר עם שני הוריו – אף אם אחד מהם אינו שומר תורה ומצוות, או שאינו מדקדק בהם כראוי, כפי הנטען בענייננו (וכאמור: נטען אך לא הוכח) – אלא שעל דרך כלל סבורים אנו כי בהסתכלות רחבה ולטווח הארוך גם שמירת המצוות של הילד, כאישיותו בכלל, עשויה להיות נפסדת אם יימנע ממנו קשר בריא עם אחד ההורים, ועל אחת כמה וכמה אם תהיה שמירת המצוות ה'אשמה' בפגיעה בקשר עם ההורה.

ההערה השנייה היא כי נוכח נכונותה של המשיבה כי הילדים ישהו עם אביהם כמבוקש אם אך יתמלאו תנאיה (המצטברים או החלופיים) בדמות ערובה נוספת, התלוותה שלה לנסיעה אל המערער או הגעת המערער ארצה ושהיית הילדים עימו בארץ – תמוהה מאוד הטענה בדבר פוטנציאל הנזק הרוחני: הלוא ברור הוא כי גם אם יתמלאו כל התנאים ישהו הילדים עם אביהם לפחות בחלק מהזמן גם שלא בנוכחות המשיבה, אם סבורה היא כי המערער עשוי להכשיל את הילדים בחילול שבת, בצפייה בתכנים אסורים או באכילת מאכלות אסורות – כיצד יימנע הדבר על ידי מילוי דרישותיה האמורות? ומאחר שלשאלה זו אין כנראה תשובה היכולה להניח את הדעת הרי שהמסקנה היא אחת מן השתיים: או שהטענה בדבר הנזק הרוחני שקרית, או שהנכונות לשהייתה הילדים עם אביהם, כביכול, אם רק יתמלאו התנאים האמורים – מעושה היא והכוונה האמיתי היא לסכל קשר של הילדים עם האב בכל דרך אפשרית וכל התנאים אינם אלא אמצעים לכך.

וההערה השלישית היא כי המשיבה מטיחה בשירותי הרווחה את הטענה כי לא בחנו את מצבו הרוחני של האב – ואולי כי אינם מייחסים חשיבות לשמירת המצוות ולמצב הרוחני. בבורר המוסכם, הרב ד' – רבו של 'קהל חסידים' ברמת בית שמש, מחשובי הרבנים בעיר בית שמש, המשמש בה גם כרב הממונה על המקוואות ועוד – הטיחה כי אינו מבין בענייני טובת הילדים וכו'. נניח שהטיעונים נכונים, נניח שיכולים היו להתקבל כל אחד בפני עצמו, אבל האם גם להפך: האם שירותי הרווחה אינם מבינים בענייני טובתם של קטינים והרב ד' אינו מבין בענייני רוחניות או אינו מייחס חשיבות מספקת לשמירת המצוות של הילדים? איננו יודעים מה תשיב המשיבה לשאלות אלה, אך לנו התשובה ברורה וממילא שעה ששירותי הרווחה בחנו את ההיבט של טובת הילדים לפחות ביתר מובניו ומכוחם של הכשרתם וניסיונם המקצועי של העובדות הסוציאליות והביעו את עמדתם התומכת בעמדת המערער, מחד גיסא, והרב ד' שללא ספק מודע ומייחס חשיבות לשאלות של שמירת שבת ושל כשרות מאכלים ומכשירים הביע עמדה דומה מאידך גיסא, הרי שיש בשתי חוות הדעת העולות בקנה אחת ומשלימות זו את זו כדי לשמוט באופן מוחלט וסופי את הקרקע מתחת לבניין הקלפים הרעוע שבנתה המשיבה בבקשתה למנוע את נסיעות הילדים אל אביהם.

כט.       ההדדיות בקיום ההסכם:

המשיבה טוענת כי גם המערער אינו מקיים את כל התחייבויותיו שבהסכם ומשכך אין יסוד לדרישתו ממנה לקיים את התחייבויותיה שלה. ברם טענה זו נאמרת כדברים בעלמא, ללא כל פירוט איזו התחייבות אין המערער מקיים לשיטתה של המשיבה, ולא כל שכן ללא שתובא ראיה לטענה זו. משכך ברי הדבר כי אין כלל מקום לדון בטענה זו.

ראוי לציין כי במקומות אחרים בכתבי טענותיה של המערערת נטען כביכול לא קיים המערער את התחייבותו להעמדת ערובה ראויה לשובם של הילדים מחו"ל, בהקשר זה אף נאמר מפורשות כי לאחר שיקיים המערער את חובתו זו תקיים המשיבה את התחייבותה ותאפשר את נסיעות הילדים אליו (אם כי במקומות רבים אחרים בכתבי הטענות מובעת התנגדות לנסיעת הילדים – בעילות שונות שנדונו בפסק דיננו – ומשתמע שלא כדברים אלה). ככל שכוונת המשיבה באמירה הסתומה על הפרת התחייבויות של המערער היא לעניינה של הערובה הרי שהדברים אינם נכונים, שכן ערובה הועמדה גם הועמדה, ובהתאם להסכם, ואשר לטענות כי אין להסתפק בערובה זו – טענות אלה יידחו בפרק הבא של פסק דיננו, ומכל מקום גם לולי דחייתן לא היה מקום לומר בעניינן כי המערער לא קיים את התחייבותו שהרי זו כשלעצמה ודאי קוימה ככתבה וכלשונה, ובטענה כי אין היא מספקת אין כדי להצדיק טיעון עובדתי שקרי שכביכול לא הומצאה הערובה.

למעלה מן הצורך נעיר (באשר לאפשרות כי כוונת המשיבה אינה לעניין הערובה אלא להתחייבויות אחרות של המערער) כי גם לו פורטה הטענה ואף לו הוכחה – כלל לא ברור הוא כי היה מן הדין לקבלה. ככל שאין המערער עומד בהתחייבויותיו – אפשר לבקש לאוכפן עליו, כשם שמבקש הוא לאכוף על המשיבה את התחייבויותיה שלה. אין בהפרת התחייבויותיו של צד אחד כדי להתיר למשנהו להפר את התחייבויותיו שלו על דעת עצמו, ולא כל שכן כדי להצדיק הפרת התחייבויותיו של משנהו למפרע. התליית קיום התחייבותו של צד אחד בקיום התחייבויותיו של משנהו כשההתחייבויות לא נכרכו זו בזו בהסכם במפורש (דרך משל התניית נסיעת הילדים לחו"ל בערובה) אפשרית רק אם ייקבע כי הפרה מסוימת יש בה כדי להצדיק את ביטולו של ההסכם כולו בהיותה הפרה יסודית כמובנו של מונח זה בסעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, ובהסכם שאפשר להפרידו לחלקים שונים (וכזה הוא הסכם שבענייננו הכולל בתוכו עניינים שונים כרגיל ברוב הסכמי הגירושין) – בהתאם להוראת סעיף 7(ג) לאותו חוק רק אם אפשר לקבוע כי מדובר בהפרה יסודית של החוזה כולו ולא רק של מרכיב מסוים שלו. הפרה אחרת מצריכה מתן ארכה לקיום החוזה ולתיקון ההפרה תחילה כהוראת סעיף 7(ב) לאותו חוק.

זאת ועוד, בענייננו אין מדובר בהסכם גרידא אלא בפסק דין, ומשכך אף הפרה יסודית אינה מאפשרת ביטול של החוזה אלא אם תבטל הערכאה שאישרה את ההסכם ונתנה לו תוקף של פסק הדין – בענייננו: בית דיננו – את פסק דינה.

והדברים אמורים ביתר תוקף דווקא משום הנטען ומודגש בדברי המשיבה עצמה ובדברי בית דין קמא: ענייננו הוא בילדים. ולמטבע של הטענה כי ילדים אינם כבולים להסכם שערכו הוריהם – שני צדדים יש, הצד האחר הוא כי הילדים וטובתם של ילדים גם אינם כבולים לקיומם או הפרתם של סעיפים אחרים של ההסכם.

מאחר ששני ההורים הודו ואישרו במסגרת ההסכם כי טובת הילדים היא קיום הסדרי השהות בדרך שנקבעו הרי שכל עוד לא שוכנענו כי ההפך הוא הנכון, ולא כל שכן שעה ששירותי הרווחה (כמו גם הבורר שקבעו הצדדים והמכיר אותם לכאורה) סבורים שקיום הוראות ההסכם בנוגע להסדרי השהות של הילדים עם אביהם יטיב עימם, וכאמור הדבר תואם גם את העיקרון כי על דרך כלל טובת ילדים היא קשר ושהות במינון מסוים לפחות עם כל אחד מהוריהם, הרי שאף אם הייתה הצדקה לקבוע את בטלות ההסכם כהסכם או להתיר את הפרת סעיפים מסוימים שלו בשל הפרתם של אחרים – לא היה בכך כדי להצדיק את המבוקש בדברי המשיבה היינו את שלילת זכותם של הילדים לשהות גם עם אביהם.

ל.         הערובה:

בהסכם נקבעה הערובה להשבת הילדים ארצה הנדרשת כתנאי לנסיעתם אל אביהם, המערער, לחו"ל. נקבעה לעניין זה אף הבחנה בין השנים הראשונות שלאחר ההסכם, שאנו מצויים בעיצומן, ושלגביהן נקבעה ערובה בת מיליון ש"ח שלצורכה ימסרו הורי המערער לבית הדין ייפוי כוח המאפשר את מכירת דירתם או חלק ממנה עד לסכום האמור אם תופרנה התחייבויות בנם להשיב את הילדים ארצה. ייפוי הכוח האמור אכן נחתם, אומת ונמסר לבית הדין.

בתגובה שהגישה המשיבה לבית הדין קמא בי"ד במרחשוון התשפ"ד (29.10.23) העלתה המשיבה את הטענה כי המערער עשוי שלא להשיב את הילדים. בשלהי הדיון שהתקיים בבית הדין קמא בי"ד בכסלו התשפ"ד (27.11.24) שבה על טענתה זו "לא מספיק הבן אדם עיגן אותי חמש שנים, אתה רוצה שהוא יחטוף אותם", ומשהשיב המערער "יש ערבות על דירת ההורים", החזירה לו לראשונה (לכאורה) טענה המפקפקת באיכותה של ערובה זו "הדירה ממושכנת, יש ילד תסמונת דאון שגר שם".

טענה זו בניסוחים שונים היא הטענה שהועלתה גם בהליך שלפנינו ולכאורה היא שעמדה גם מאחורי קביעתו של בית הדין קמא בהחלטתו מג' בסיוון התשפ"ד (9.6.24) כי נסיעת הילדים אל האב לחו"ל תאושר רק אם (בין השאר) יומצאו בטוחות שיניחו את דעת בית הדין לשיבתם של הילדים ארצה.

ברם כפי שתואר ובואר לעיל המערער המציא אסמכתה להיות דירת הוריו נקייה מכל שעבוד. המשיבה טענה כנגד תשובתו זו של המערער כי ייתכן שהוריו חייבים לאחרים כספים שבגינם לא נרשם שעבוד אך בפועל יידרשו לפורעם והדירה תשמש לכך.

אין צורך להכביר מילים בעניין זה: כל עוד דירת ההורים בבעלותם ולא רשום עליה שעבוד – אין מניעה חוקית או הלכתית לממש את ייפוי הכוח שניתן כערובה בענייננו, חובות אחרים – אף אם ישנם – אינם יכולים למנוע זאת. לכל היותר ייתכן לטעון כי מצבה המשפטי והרישומי של הדירה היום אינו ראיה למצבה מחר ("ויש מחר שהוא לאחר זמן" כלשון רש"י (שמות יג, יד)) ושמא עד עת בֹא דברו של ההסכם תימכר הדירה או יירשם עליה שעבוד. לטענה כזו יש פתרון פשוט – ולפלא הוא שאותו לא ביקשה המשיבה עד כה (אלא אם אכן כל הטיעונים אינם אלא תירוץ למניעת נסיעת הילדים): רישום עיקול והערת אזהרה על הנכס בהתאם להסכם ולייפוי הכוח, ויובהר כי לו הייתה בקשה לרישום כזה מוגשת לבית הדין – היה בית הדין נעתר לה, ואף עתה אם תוגש – ייעתר לה.

גם מענהו של המערער לטענה כי מגוריו של אחיו, הלוקה בנפשו לגרסה אחת של המשיבה או לוקה בתסמונת דאון לגרסתה האחרת, בדירת ההורים עשויים לסכל את מימוש הערובה – מענה נכון הוא: האח אינו בעליה של הדירה או של חלקה ואין מניעה חוקית למוכרה או לפרק שיתוף בה שייווצר מכוח רישום המשיבה כבעלים של חלקה (חלק בשווי של מיליון ש"ח) מכוחו של ייפוי הכוח בשל מגוריו בה. (שהלוא אין אנו עוסקים בפירוק שיתופם של ההורים עצמם, כבני זוג, בדירה, פירוק שיתוף שעליו חלות ההגבלות שבסעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, ובסעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973.)

ערובה על סך של מיליון ש"ח היא ערובה נכבדה, שעבודה של דירת מגורים לה הוא בטוחה ראויה ומספקת, ואם לא די בכך הרי שאלו גם הערובה והבטוחה שהצדדים הסכימו עליהן.

הטענות בדבר חובות אפשריים או בנוגע למגורי האח – לבד מהיותן טענות דחויות מצד עצמן, הן גם טענות שהיו תקפות באותה מידה גם בעת שאושר ההסכם: האח כפי הנראה גר בדירה גם אז ונכותו גם היא לא נוצרה לאחר מכן, אפשרות קיומם של חובות שלא נרשם שעבוד בגינם ודאי הייתה גם קודם לכן וחובות שכן נרשם שעבוד בגינם – לא נוצרו עד כה (או למצער עד להנפקת נסח הטאבו שצורף כאסמכתה לתגובתו האמורה של המערער). גם מטעם זה אין הטענה יכולה להתקבל שהרי קיים הסכם שאף ניתן לו תוקף של פסק דין, ומשלא השתנו העובדות מאז – אין עילה לסטייה מהם.

נוסיף ונאמר גם כי כפי שהערנו לעיל: המשיבה עצמה גילתה פעם אחר פעם נכונות לנסיעת הילדים אל אביהם לחו"ל אם תתלווה בעצמה לנסיעה זו (במימונו של המערער), והלכה למעשה כך אף היה אשתקד כשהילדים נסעו עם המשיבה לפולין לשבועות התשפ"ג ושהו שם עם אביהם. קשה להבין כיצד, לסברתה, יכולה התלוותה לנסיעה לחו"ל למנוע מהמערער את 'חטיפת' הילדים ואי־השבתם ארצה (בהנחה, כפי שציינו לעיל, שגם היא מבינה כי אף אם תתלווה לנסיעה לא תוכל לדרוש כי ידם של הילדים לא תזוז מתוך ידה כל ימי היותם על אדמת נֵכר). לא ברור גם, לשיטתה, מדוע לא ניצל המערער את ההזדמנות ההיא כדי להפיק את זממו ולחטוף את הילדים. שאלות אלה מוסיפות למסקנה כי הערובה הקיימת אכן די בה כדי למנוע את ה'חטיפה' או כי גם ללא תלות בה לא הייתה למערער כוונה לחטוף את הילדים, אך הדברים נאמרים למעלה מן הצורך שכן גם בלעדיהם די בערובה האמורה והקבועה בהסכם.

לא.       בהחלטה האמורה הוסיף בית הדין קמא תנאי נוסף לנסיעת הילדים אל אביהם: אליבא דבית הדין קמא תותר הנסיעה, גם אם הערובה לשוב הילדים ארצה תניח את הדעת, רק אם ישכנע המערער את בית הדין קמא כי אכן נבצר ממנו להגיע ארצה ולקיים את הסדרי השהות עם הילדים בארץ.

למעשה שני הצדדים מודים כיום כי תנאי זה התקיים: המערער טוען כי קיים נגדו כיום צו עיכוב יציאה המונע את יציאתו מאנגליה; והמשיבה אף היא מודה בקיומו של צו כזה וטוענת טענות המתבססות על קיומו (הטענה, שנדחתה לעיל, כי קיומו של הצו מוכיח כי המערער אינו אב שאפשר להפקיד בידיו את הילדים), היא אף מספקת הסבר (בשמה של עדה הנאמנת עליה) לנסיבות מתן הצו (לשיטתה בשל השתתפות המערער בתגרה אלימה ולא רק, כדבריו, בעימות מילולי עם מפגינים).

אך גם לולי קיומו של תנאי זה אין הצדקה למניעת נסיעת הילדים, ועל כן עלינו לקבוע כי החלטת בית הדין קמא בטלה גם במובן זה שאם בעתיד יוכל המערער להגיע ארצה – עדיין לא תהיה זו עילה למנוע את קיום הסדרי השהות כפי שנקבע בהסכם:

טובתם של ילדים היא בקיום קשר, לרבות הסדרי שהות, עם אביהם. הנוהג המקובל ודרך המלך היא, גם כשקיים ריחוק גיאוגרפי, שבמועדים שנקבעו להסדרי השהות מגיעים הילדים לבית ההורה (גם אם תיתכן מחלוקת בשאלת המימון של הבאתם לשם או הליווי הנדרש, כבענייננו, בענייננו הוכרע הדבר גם בהסכם). הדרישה כי האב יבוא למקומם של הילדים היא החריגה והמצריכה ביסוס של ממש. לו אכן לא הייתה הערובה לשובם של הילדים – היה בכך כדי לבסס דרישה כזו, אולם משקבענו לעיל כי לא כך הדבר – אין לדרישה זו על מה להתבסס, ותמוהה היא גישתו של בית הדין קמא שמלכתחילה קבע את העדר האפשרות של הגעת המערער לארץ ואת הערובה כשני תנאים מצטברים.

הדברים אמורים במשנה תוקף שעה שבהסכם אכן נקבע כי הילדים יגיעו אל אביהם, המערער, לחו"ל. בית הדין קמא לא ביסס ולא נימק עמדה וקביעה כי טובתם של הילדים היא דווקא שלא לטוס לחו"ל וכי בשל כך ובשל העיקרון כי אין הילדים מחויבים להסכם שבין ההורים יש להתעלם מן ההסכם, וכלל לא מובן אפוא מדוע סבור הוא כי דרך המלך היא לפעול בניגוד להסכם כשאפשרות הפעולה בהתאם לו – גם אם ישנן ערובות מספיקות – נותרת רק כפריו של האילוץ, אם יוכח כי אין האב יכול להגיע ארצה.

אכן עניינם של הצדדים נדון לפנינו בהרכב שכל חבריו הם חניכי בתי מדרש שעניינה של ארץ ישראל תופס בהם מקום מרכזי. צר לנו על בחירתו של המערער לשבת בארץ נֵכר, בחירה שהיא היפוכה של בחירת דוד המלך (תהילים פד, יא) "בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע" המוגדרת בדבריו (שמואל א כו, יט) גירוש "מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'" והמושווית ל"עֲבֹד אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים" וכדברי חז"ל (כתובות קי, ב) ל"מי שאין לו אלוה". אך לא זו בלבד לעת הזו שבה אנוס הוא המערער להיוותר בגולה אלא אף בעבר כשלא היה אנוס ואף אם יבחר בעתיד גם שלא מאונס להיוותר בגולה – לא מסמכותו של בית הדין לכוף על מצוות יישוב ארץ ישראל והעלייה אליה, וודאי שאינו יכול לעשות זאת באמצעות מניעת המערער מהסדרי שהות עם ילדיו אלא אם יבוא לצורכם ארצה.

הילדים עצמם לא יעברו איסור בעצם נסיעתם לשהות עם אביהם בחו"ל שהרי לבד מטובתם שלהם בקיום קשר עם האב יקיימו בכך גם 'כיבוד אב'.

ואומנם נחלקו הראשונים (עיין תוספות בעבודה זרה יג, א) אם לצורך כל מצווה מותרת היציאה לחו"ל או רק לצורכן של מצוות מסוימות (ובכפוף לחזרה לארץ לאחר מכן ואי־ההשתקעות בחו"ל כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט), אך גם לסוברים שלא לכל המצוות הותר – לצורך מצווה רבה הותר (כמבואר בתוספות שם, ובלשונם "מצוות חשובות"). ומבואר להלכה בתשב"ץ (חלק ג סימן רפח) שהיציאה לצורך כיבוד אב ואם בכלל ההיתר, וכן מבואר מהמנחת חינוך (מצווה ריב אות א), וכן נראית משמעות מסקנת הסוגיה בקידושין (לא, ב). וכן היא גם הוראת בעל חכמת אדם (בינת אדם שער משפטי ארץ פרק יא סעיף ג, ועיין עוד שם לעניין הימנעות מעלייה ומגורי קבע בחו"ל, אומנם בזה הניח את הדבר בגוף דבריו בחכמת אדם שם בצריך עיון).

ואומנם אין לכחד כי מהמבי"ט (חלק א סימן קלט) נראה לכאורה שלא כך, וכך צידד בפאת השולחן (סימן ב בית ישראל ס"ק כח), עיין שם באורך, אבל אפשר שאף דבריהם לא נאמרו אלא לעניין מגורי קבע בחו"ל (שבזה דיברו, ועיין שם באריכות דברי פאת השולחן שהבין בסוגיה בקידושין גם כן שמדובר בהשתקעות בחו"ל עד פטירת האם, ומשמעות הדברים היא שלולי הבנה זו אכן היה מותר), והכי נמי נראה מדברי מהרי"ט בחידושיו לקידושין (שם) – ולא לבד שזה מצטרף להיתר אלא שמסייע גם להא דמסתבר דלא אסר המבי"ט כהאי גוונא את היציאה לחו"ל לצורך כיבוד הורים, דאי אסרה מסתמא הווה שמיע ליה למהרי"ט בנו ולא היה מעלים עיניו מסברת מר אביו, אלא ודאי דשאני יציאה על מנת לחזור ממגורי קבע בחו"ל. ולא זה הנדרש בענייננו.

וכל שכן שיש להורות למעשה להיתר לפי משמעות לשון השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקלא סעיף ד) ולפי פסיקת המשנה ברורה (שם ס"ק יד) שכל יציאה למצווה כלשהי מותרת (אם אינה יציאה להשתקע אלא על מנת לחזור), והוראות פוסקים אלה הן הלוא שפשטו בישראל.

ואף אם נאמר שמידת חסידות היא להימנע מכל יציאה לחו"ל, אף לצורך מצווה (שהיציאה לצורך מצווה היתר היא ולא חיוב), וכלשון הרמב"ם (שם, והיינו אם נאמר שמידת חסידות האמורה בדבריו מוסבת לא רק על יציאה מפני דוחק הפרנסה אלא גם על יציאה לצורך מצווה ואף כשאינה להשתקע), ודאי הוא שאין מקום להורות כמידת חסידות זו בניגוד להסכם שבין הצדדים וכשמדובר בצדדים ששניהם יחד לא נמנעו מלצאת לחו"ל בעבר ואף להתגורר בה בקביעות יחד וכשגם עתה נראה ברור שגם המשיבה אינה מבקשת להנהיג את עצמה או את ילדיה במידת חסידות זו ונכונה לצאת לחו"ל עימם.

לב. סוף דבר הוא כי דינו של הערעור להתקבל, כאמור.

הן ההסכם ופסק הדין שאישר אותו, הן העיקרון של שמירת קשר בין ילדים לשני הוריהם בכלל, הן חוות דעתו של מי שמינו ההורים עצמם להכריע ביניהם והן חוות דעתם של גורמי המקצוע – כולם תומכים בעמדה זו.

טענות המשיבה נגד ההסכם, טענותיה כי נסיעת הילדים לאביהם נוגדת את טובתם, כי הערובה לחזרתם שנקבעה ונמסרה אינה מספקת – כולן דחויות הן מכול וכול, לא מעט מהן אף מכילות סתירות פנימיות, וכפי שפורט בהרחבה עד כה.

לג.       אנו קובעים ומורים כדלהלן:

1.         הסדרי שהות בין הילדים לאביהם, המערער, יתקיימו בהתאם להוראות הסכם הגירושין, ככתבן וכלשונן. בכלל זה תתאפשר נסיעת הילדים לאביהם, ככל שירצה בכך, לתקופת חופשת סוכות הקרובה.

המלווה שיתלווה לילדים יהיה מי שנלווה אליהם בנסיעה הקודמת (לשבועות התשפ"ג) או מלווה אחר המוכר להם, לפי בחירת המערער.

2.         המשיבה תסדיר דרכונים ברי תוקף לכל הילדים (ולא רק תקבע תור להסדרתם) ותמציא לבית הדין אסמכתה כי כך עשתה בתוך עשרה ימים ממועד פסק דין זה.

ככל שלא תעשה המשיבה כן ייעתר בית הדין לבקשה למינוי אפוטרופוס לילדים לעניין ולצורך הנפקת הדרכונים, ככל שיגיש המערער בקשה כזו. זהות האפוטרופוס תיקבע בהתאם לבקשה, והמשיבה תהיה חייבת לאפשר לאפוטרופוס לקחת את הילדים עימו לצורך הנפקת הדרכונים ולשתף עימו פעולה בכל הנדרש. הימנעות משיתוף פעולה כזה תגרור אכיפה – לרבות באמצעות משטרת ישראל.

3.         ככל שתבקש המשיבה, לאחר הנפקת הדרכונים, כי יינתן צו עיקול ותירשם הערת אזהרה על דירת הורי המערער בהתאם לערובה שנקבעה ולייפוי הכוח שמסרו – ייעתר בית הדין לבקשה (בכפוף לפתיחת תיק מתאים) וייתן צו כאמור.

4.         אנו משיתים על המשיבה, שהפרה ביודעין ובטענות סרק את ההסכמות שבין הצדדים וגררה את המערער להליכי משפטיים לצורך אכיפתם, תשלומי הוצאות משפט לטובת המערער בסך של 10,000 ש"ח.

לפנים משורת הדין לא יושתו הוצאות משפט נוספות לטובת אוצר המדינה.

5.         לאחר הנפקת הדרכונים כאמור לעיל יחזור עניינם של הצדדים לבית הדין האזורי.

עם זאת מאחר שנראה כי הרכב בית הדין האזורי שדן עד כה בעניינם של הצדדים מתקשה לפעול בהתאם להוראות פסק דיננו אנו קובעים כי תיקם של הצדדים העוסק בביקורי הילדים  יועבר להרכב אחר בבית הדין האזורי ירושלים. שאר עניני הצדדים ימשיכו להתנהל בפני ההרכב הנוכחי.

לפיכך יועבר התיק בבית הדין האזורי לראש אבות בתי הדין ירושלים, הרה"ג מרדכי רלב"ג שליט"א, שיקבע הרכב שידון מכאן ואילך בעניינם של הצדדים.

6.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ל' באב התשפ"ד (03/09/2024).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                          הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט הוצאת קטינים לחו"ל בהתאם להסכם גירושין, תוקפו של הסכם גירושין הנוגע לטובת ילדים ואשר נטען כי נחתם בכפיה, חובת בית הדין האזורי ליישם החלטות בית הדין הגדול הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א. לפנינו בקשת המערערת לנקיטת הליכים נגד המשיב בהתאם לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956, ולפקודת ביזיון בית המשפט, נוכח הפרותיו החוזרות ונשנות של המשיב את הוראות בית דיננו בנוגע להסדרי השהות עם בנם הקטין של הצדדים, [א'], שעניינו נדון לפנינו.

ב.      נזכיר בקצרה את הרקע:

לצדדים, בני זוג לשעבר שהתגרשו לפני כחמש וחצי שנים, ארבעה ילדים משותפים, שניים מהם עודם קטינים. לפנינו נדון עניינו של צעיר הילדים, [א'] (המכונה גם […] וכך גם לעיתים בהחלטותינו, בהחלטה זו ייקרא לעיתים 'הקטין').

משמורתו של [א'] נקבעה בעבר בבית הדין האזורי, על בסיס חוות דעת מקצועיות, בידי אימו, המערערת שלפנינו, ונקבעו הסדרי שהות בינו לבין אביו, המשיב.

לפני למעלה משנתיים נטל האב, המשיב, את [א'] מן המסגרת החינוכית, לכאורה במסגרת הסדרי השהות, אך נמנע מלהשיבו במועד לאימו. מאז עד היום למעשה לא זכתה האם לשובו של [א'] אליה. תקופות מסוימות לא התראתה האם עם הקטין כלל – בשלב מסוים בגיבוי החלטת בית הדין האזורי שעליה מתח בית דיננו ביקורת חריפה – או התראתה עימו 'בסתר' בבית הספר, בתקופות אחרות התראתה האם עם הקטין בבית הספר 'בגלוי' בהתאם להחלטות שבהם קבענו מתווה זמני של הסדרי שהות מפוקחים בסיוע מורתו של הקטין (ונציין כי האב ניסה לסכל מתווה זה בהעלאת טיעון – שנדחה בהחלטה מנומקת של בית הדין – שלפיו מדובר במעורבות של צוות בית הספר בסכסוך בניגוד לחוזר מנכ"ל). אבל לשוב לבית האם לא שב [א'] מאז, לא שהה עימה בשבתות, חגים וחופשות ומפגשיו עימה בימי החול היו קצרים ומועטים יחסית כאמור.

בשעתו, פנתה האם לבית הדין האזורי בבקשה כי יורה על החזרת הקטין אליה, בהתאם להחלטות שקבעו אצלה את משמורתו ולמציאות שהייתה עד אותה עת, ואף יאכוף את החלטותיו. בית הדין האזורי התמהמה, והחלטותיו – גם כשניתנו – ניתנו ללא 'שיניים', מה שהביא את האם לפתחנו.

במהלך הזמן נתן בית הדין מספר החלטות זמניות, לרבות לעניין הסדרי שהות זמניים, דיון התקיים בעניינם של הצדדים וכאמור לעיל. מן הבקשות השונות המשיכה גם להתברר התמונה, חלקים ממנה התבררו לנו עוד בדיון שקיים בית דיננו בכ"א באייר התשפ"ב (22.5.22), בבקשות ובתגובות שהוגשו לאחריו, משביקשה המערערת לערער על החלטה נוספת של בית דין קמא ומששב העניין לפתחנו עם מתן רשות הערעור בהחלטה מנומקת, בבקשות הביניים ובתגובות שהוגשו מאז ועד לדיון שהתקיים לגופו של עניין בי"ג באייר התשפ"ג (4.5.23). כשבירורה הושלם בדיון זה (האחרון לעת עתה לגופו של עניין), אחריו התקיים, לאחרונה, הדיון בשאלת האכיפה בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט, שבעקבותיו ניתנת החלטתנו.

ג.        בכ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.23) – לאחר דיון זה שבו נשמעו הצדדים ובאי כוחם באריכות ולאחר ששב בית דיננו ובחן גם את מכלול החומר שלפניו – ניתנה החלטתנו שבה קבענו והורינו כדלהלן, תוך סקירה של שלביו הקודמים של ההליך ביתר הרחבה מהאמור לעיל (שבו קיצרנו גם משום ההסתמכות על ציטוט זה):

א.       עניינו של ההליך שלפנינו הוא במשמורתו – להלכה ובעיקר למעשה – של בנם הקטין של הצדדים […]

המשמורת נקבעה בידי האם, אך לפני כשנתיים יצר האב, המשיב, 'עובדות בשטח' – באירוע שאותו הגדירה האם 'חטיפה' – ונמנע מלהשיב את הקטין לבית האם […] תחילה נומקה ההתנהלות בחשש מפגיעה בקטין ובצווי הרחקה שהתבקשו בשל חשש זה, אך בפועל נמשכה גם לאחר שהחשש הוזם, לכאורה, ובהעדר צווים.

המערערת פנתה בשעתו לבית הדין קמא (בהרכבו הקודם) שנמנע מלאכוף את השבת הקטין אליה וחלף זאת הורה על הסדרי שהות בינה לבינו […]

על התנהלותו של בית דין קמא בעניין, ואולי על אי־התנהלותו, היינו על ההתמהמהות הרבה בה, נמתחה ביקורת חריפה בהחלטותיו של בית דין זה […] בית דיננו נכנס לעובי הקורה לאחר התרשמותו מהטענות ומן המסד העובדתי, לרבות עובדות מוסכמות, ולאחר שבחן את התנהלותו של בית דין קמא.

ב.       נזכיר כי בהחלטה מי"ח באלול התשפ"א (26.8.21) אמר בית דיננו:

אליבא דהמערערת המשיב, אבי הקטין, 'חטף' את הקטין […] הסית את הקטין נגדה, הביא למצב שבו הקטין מסרב לשוב אליה ואף לאחר שבית הדין הורה על קיום מפגשים שלו עימה, ובשלב ראשון במרכז קשר נוכח התנגדותו של הקטין, הביא את הקטין להתנגד אף לכך ולמעשה ניתק אותו מן האם.

המשיב מצידו חולק על פרטים אלה ואחרים בגרסתה של האם, ובעיקר חולק לכאורה על עמדתה בנוגע לאשמתו שלו במצב, אולם לכאורה אינו מכחיש את העובדות המרכזיות […]

הצדדים, שיחם ושיגם מוכרים לנו ולא מהיום, לא הליך אחד ולא שניים התנהל כבר בבית דין זה בעניינם. והעניין מטריד הוא, כך בכללו וכך בפרטיו הנוכחיים […]

בית דין קמא מצידו אומנם ניפק כמה וכמה החלטות בעניינם של הצדדים אולם תדירות החלטות אינה מספקת תמיד כדי להיחשב "טיפול אינטנסיבי", ומצב שבו קטין בן שש מנותק מאימו כמה חודשים אכן מצריך טיפול כזה, אינטנסיביות נמדדת גם במהות ההחלטות. מצב שבו קטין מצוי בבית אביו בניגוד להחלטות שקבעו את משמורתו אצל אימו, אינו מתראה עם האם בניגוד להחלטות […] והכול מוסבר על ידי האב המחזיק בו ומנומק בסירוב של הקטין עצמו, משל האב חסר אונים הוא, ואחר כל זה לא מופעלות סנקציות כלשהן, ובמקומן מסתפק בית הדין באמירה כי ייתכן שהקטין יזדקק לטיפול פסיכולוגי (ומה אם גם לטיפול "יסרב" הקטין?) – מעלה תהייה רבתי בנוגע להגדרה של טיפול אינטנסיבי. הטענות לסירוב שביוזמת הקטין, נזכיר שוב – בן שש בלבד! מעלות תהייה כשלעצמן, והמעט שכתבו שירותי הרווחה אינו מחליש תהייה זו אלא להפך […]

איננו יכולים להתעלם גם מן הרקע, זכורות לנו הטענות מהכיוון ההפוך, בהליכים קודמים, טענות להסתה של האם שבגינה לפי הנטען בשעתו נפגע הקשר בין הקטין הגדול יותר לבין האב. איני יכול לקבוע כי האב מנסה לגמול לאם, אך איני יכול שלא לחשוש כי כך הוא […]

לא נוכל להתעלם גם מן הרקע בעניינו של קטין זה בעבר, בעבר כבר הוטרד מותב קודם של בית דיננו וכמוהו גם בית הדין האזורי מקביעת עובדות שבניגוד לחזקת הגיל הרך ולמקובל כשהקטין שהה דרך קבע אצל אביו, בניגוד לרצון האם, בהיותו בן שלוש(!) בית הדין בהרכבו דאז הגדיר את המקרה "יוצא דופן בחומרתו".

מעל הכול אין אנו רשאים להתעלם מהמשמעויות והתוצאות ארוכות הטווח העשויות להיגרם. הטענות העולות מציירות מצב של ניכור הורי, ולכאורה ברף גבוה חמור ומסוכן בייחוד בהינתן שמדובר בילד בגיל כה צעיר […]

ג.       בהחלטה נוספת שניתנה בי"א במרחשוון התשפ"ב (17.10.21), לאחר עיכוב מה בהליכים לפנינו בשל ניסיונו של המשיב לתקוע בגלגליהם מקלות באמצעות בקשת פסילה מופרכת וערעור על דחייתה, עמד בית דיננו בין השאר על האמור בהחלטות בית דין קמא שלאחר ההחלטה דלעיל, ובין השאר כתב:

[…] לא ברור מעיקרא מאי קסבר בית הדין קמא: מרכז קשר הוא פתרון למקרים שבהם יש לבית הדין או לגורמי הרווחה חשש ממפגש בלתי־מפוקח בין הילד להורה […] כיצד אמור היה הוא לסייע לבחינת סיבת הסירוב שבנידון דנן, וכיצד היו אמורות פגישות במרכז הקשר להתקיים שעה שקיים סירוב לכל מפגש? מכל מקום עובדתית אכן, כפי שמעיד בית דין קמא עצמו, לא התקיימו מפגשים אלה […]

צודק בית הדין בהנחתו כי אכיפה באמצעות משטרת ישראל עשויה להיות בלתי־יעילה ואולי אף להזיק, אך אין זאת אומרת כי אין כלל מקום לאכיפה […] ייתכן שיהיה צורך ותהיה אפשרות להפעיל אמצעי אכיפה שונים לא כלפי הקטין אלא כלפי האב.

אכן קביעה כזו מצריכה בירור, אך כבר עתה חובתנו לומר כי לא מדובר באפשרות שסיכוייה קלושים, בלשון המעטה. האפשרות כי ילד בן שש שעד לאחרונה שהה דרך קבע עם אימו מסרב באופן גורף ומוחלט לכל קשר עימה שלא בשל גורם אחר שהסית נגד האם – אינה מסתברת, בלשון המעטה, ושעה ששירותי הרווחה ובית הדין קמא עצמו סבורים גם כי סירוב זה אינו נובע מחרדה של הקטין מפני אימו (שעשויה הייתה להיות מוסברת בטענות כי האם פגעה בו קשות וכדו', אף כי לא נמצא ביסוס לכאורה לטענות כאלה) – ההסתברות קלושה עוד יותר […]

בהחלטה האמורה כבקודמתה וכבאחרות מתח בית דיננו ביקורת נוקבת גם על התנהלותה של המערערת עצמה […] קבלה מלאה או חלקית של טענותיה – אין משמעה התעלמות ממחדליה שלה או מהתנהלות פסולה מצידה, ולהלן נעיר כי התנהלותה של המערערת בהקשרים מסוימים ובכללם הטעייתה את בית דיננו תוך ניסיון לכאורה לצייר את מצבו של הניכור ההורי כחמור ממה שהיה באמת – פגעה באינטרס שלה עצמה […]

ד.       בית הדין קמא מצידו, כאמור בהחלטה הנזכרת מינה את ד"ר גוטליב לטפל בקטין, ובהמשך החליפו בפסיכולוגית גב' ללי גרשנזון. טיפולה של זו בקטין התעכב משהפר המשיב את החלטתו של בית הדין קמא שהורה כי את שכר טרחתה ישלם הוא.

לא למותר לציין כי בחוות דעתה של גב' גרשנזון, משניתנה לבסוף, הומלץ על השבת הקטין לאימו – בהמלצה אף לא הותנה הדבר בהליך מקדים כלשהו וב"הדרגה", וכן הובעה עמדה ברורה שלפיה הניכור בין הקטין לאימו אינו תוצאה של מעשים שלה כלפיו (אלימות מצידה כפי שטען האב) אלא של צורך להפגין נאמנות לאב. קרי: מסרים שהעביר האב לקטין, באופן גלוי או סמוי, ושלפיהם נדרש הקטין להתנכר לאימו.

נקטע לרגע את ציטוט ההחלטה כדי להוסיף ביאור לאמור בה לעניין חוות דעתה של המומחית גב' ללי גרשנזון, חוות דעת שניתנה בי"ז באדר ב' התשפ"ב (20.3.22) ובה נאמר בין השאר בתיאור המפגשים שהתקיימו בין האם לקטין אצל גב' גרשנזון ובמסקנות (ההדגשות נוספו):

המפגש הראשון החל עם סירובו של [א'] להיכנס למרכז, ובהמשך, כאשר כבר נכנס סירב להיכנס לחדר המפגשים […] האב התבקש לפעול על מנת ש [א'] ייכנס למפגש עם אימו […] האב אמר לילד שיכול לשחק עם אימו אפילו דקה.

ניכר היה להבין כי המסר מצד האב אמביוולנטי וגם כאשר בפיו הציע שייכנס ויתקרב לאימו לא נתן את ברכת הדרך בלב שלם. הילד החל להשתעל וכעבור כמה דקות הקיא נוזלים […] הרושם היה כי הילד מאוד בלחץ וההקאה היא ביטוי לכך […]

כל עוד האב היה בחדר, הילד הראה נאמנות מוחלטת לאביו ודחה את אימו באופן אקטיבי. הוא לא אמר מילה על סיבת הדחייה וגם לא הפגין סימני מצוקה או חשש. התנהגותו שיקפה בעיקר היצמדות לאביו ונאמנות עיוורת אליו […] רק כאשר האב, כעבור ארבעים וחמש דקות, הצליח לצאת מחדר המפגשים לחדר ההמתנה החלה דינמיקה חיובית יותר בין הילד לאימו.

דינמיקה זו התאפשרה רק בעקבות משחק מרשים שהאם פיתחה כאשר החלה להציץ מעבר לפתח החדר עם בובת כפפה שניסתה כביכול לדבר עם הילד […] בהמשך הוסיפה האם כדור […] הוסיפה בהדרגה התכתבות […] למרות ש [א'] הרגיש צורך לדווח לאביו כי הוא דוחה את האם (למשל שמקשקש על המשפט שהאם כתבה לו) הוא נכנס למשחק ובהדרגה התפתח דיאלוג […]

הדיאלוג בין האם לבנה המשיך עד סיום המפגש, גם כאשר בחלק מהדיאלוג [א'] נהג ב"כאילו דחייה", לרגעים חייך ולרגעים התלהב מהמשחק וניסה להסתיר זאת מאביו.

בסיום […] נפרד מהאם בלי לומר לה מילה, אך כאשר הצעתי לידו שנקבע מפגש נוסף לשבוע לאחר מכן, הוא לא הביע התנגדות לכך.

המפגש השני […] [א'] חייך לאימו מייד עם כניסתו למרכז, גם כאשר נצמד לאביו והפגין בנוכחותו מעין התנגדות […] כאשר האם סגרה את הדלת הוא פתח אותה […] בהתנגדותו לסגור את הדלת, לדעתי, [א'] הפגין שוב נאמנות לאביו שישב כל העת בחדר ההמתנה […] [א'] דיבר עם אימו ומדי פעם יצא לחדר ההמתנה ודיווח לאביו. באחת ההזדמנויות כאשר הילד פתח את הדלת שאל האב אם להכניס לילד את פחית השתייה לחדר ונענה בשלילה. ברור היה כי למרות הרצון להפגין שיתוף פעולה קשה לו לראות כי [א'] משחק עם אימו ללא כל חשש או התנגדות. בשלב זה נוצר הרושם כי [א'] צמא לקשר עם אימו ומרשה לעצמו את הקשר רק כאשר אביו לא נוכח.

מהאבחון הפסיכודיאגנוסטי של [א'] לא עולים תכנים המעידים כי הוא חושש או מפחד מאימו, לא עולים תכנים המעידים כי חווה אלימות או כי מי מההורים עדיף מבחינתו על משנהו.

לדעתי [א'] חווה קונפליקט נאמנויות קשה ביותר כאשר נדרש להפגין נאמנות לאביו ובה בעת להתנגד למפגש עם אימו למרות שהוא זקוק לה ורוצה להיות איתה בקשר. לדעתי הנאמנות שנדרש להפגין כלפי האב היא הבסיס לסירובו לפגוש את האם ולסימני הניכור ההורי שהוא מראה.

עד כאן מחוות דעת זו שצוינה בהחלטתנו מכ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.23). להלן נעמוד על הדיווחים שבמעלה הדרך על פגישות של הקטין עם אימו ששבו ואיששו כי מצידו של הקטין עצמו אין מניעה לקשר עם אימו, אך חלק מאותם מפגשים היו שלא בידיעת האב ותוך שהקטין שותף שומר סוד – מה ששב ומצביע על רצונו של הקטין בקשר זה מחד גיסא ועל תחושתו או ידיעתו כי האב מתנגד לקשר זה מאידך גיסא.

נשוב לצטט מן ההחלטה עצמה:

ה.       בין כך ובין כך הלינה המערערת גם על הפרות הוראות אחרות של בית דין קמא לרבות בעניין מפגש הקטין עם הוריה בהיותם בארץ, ההימנעות משליחת הקטין למוסד החינוכי כדי למנוע מפגשים אלה, הצבת תנאים למפגשים ללא שיהיה להם יסוד בהחלטות. המשיב מצידו הכחיש חלק מהטענות האמורות […]

בעניינם של כל אלה כתב בית דיננו בהחלטה מב' בשבט התשפ"ב (4.1.22):

הדברים שהיו לנגד עיניי – אף אם נניח שיש לאב תשובות לחלקם גם מעבר לשהשיב לבית הדין האזורי וצורף כאמור לבקשה – ראוי להם שידירו שינה מן העיניים.

עם זאת עניינם של הצדדים נדון עדיין גם בבית הדין האזורי […] עניינו של הקטין הועבר, בפן המקצועי, לאבחון ולטיפול מומחית שלעת עתה לא החלה בעבודתה […] כל עוד לא נעשה הליך אבחוני וטיפולי כאמור לא סביר להיעתר לבקשות בנוגע לאכיפת העברת הקטין בחזרה לידי האם, שכן ספק אם הדבר אפשרי, ואף אם אפשרי הוא – ספק אם יביא לקטין נזק או תועלת […]

זמן קצר לאחר מכן אכן החל, סוף סוף, הליך אבחוני טיפולי ובהחלטה מכ"א בשבט התשפ"ב (23.1.22) נאמר:

בית הדין רשם לפניו כי ההליך הטיפולי־אבחוני החל ובית הדין מברך על כך. בנסיבות אלה עמדה של בית הדין האזורי כי יש להמתין להמלצות של המומחית בטרם מתן החלטות היא עמדה סבירה לעת הזאת. הטענות בדבר התנהלות בעצלתיים עד כה – אף אם יש בהן מן הצדק אינן מקימות עילה להעביר את עניינם של הצדדים להרכב אחר לעת הזאת […] אשר לחששותיה של המערערת כי גם בעתיד לא יפעיל בית הדין את סמכותו במקרים של הפרת החלטותיו על ידי המשיב – ימים יגידו, ולא מן הנמנע שכשיהיו לפני בית הדין חוות דעת מקצועיות וחד משמעיות – לכאן או לכאן – ינהג זה יותר בתקיפות בכל הנוגע לאכיפת ההחלטות שתיגזרנה מהן […]

ו.        דא עקא, התנהלות בעצלתיים המשיכה לאפיין את התיק, ובכלל זה גם התמהמהות במתן החלטות לאחר חוות דעת של ללי גרשנזון שמסקנותיה תוארו לעיל ומשכך, לאחר עוד אי אלה בקשות ותגובות נאלצנו לקבוע בהחלטה מכ"ד בניסן התשפ"ב (25.4.22):

[…] הבענו זה מכבר את ביקורתנו על התנהלות בית הדין האזורי בתיק זה שהיא, לטעמנו, בעצלתיים ושלא באופן הנחוץ כשהשאלה התלויה ועומדת היא שאלת ניכור הורי […]

זמן רב המתנו למרות ביקורתנו האמורה, תוך שבית דיננו נותן אומנם הנחיות מסוימות, אך נמנע מלקבוע דיון בערעור ולאחוז את השור בקרניו, והכול מתוך מגמה שאכן יתנהל ההליך כפי שרצוי לכתחילה, בעיקרו, בבית הדין האזורי, אך סבורני כי בהמשך המתנה […] לא נוכל לצאת ידי חובתנו כלפי שמיא, כלפי הצדדים ובעיקר כלפי הקטין, לא נוכל לומר כלפי ניכור זה "ידינו לא שפכו… ועינינו לא ראו" ולא נינקה מן הטענה "אל תחטאו בילד" […] מזכירות בית הדין תקבע אפוא כבר עתה מועד לדיון בעניינם של הצדדים […]

בב' בסיוון התשפ"ב (1.6.22) לאחר קיום הדיון שנקבע בהתאם לאמור בהחלטה זו ניתנה החלטה נוספת של בית דיננו, ובה נאמר, לאחר סקירה תמציתית של ההליך עד אז, כך (ההדגשה נוספה):

[…] המצב שבו קטין נלקח בידי אביו ומוחזק בידיו במשך כשנה, תוך ניתוקו מאימו, למרות ההמלצות המקצועיות וההחלטות בנוגע להיות האם ההורה המשמורן, ואף שהללו לא שונו, ובהמשך למרות הוראות והמלצות בנוגע להסדרי שהות בינו לבין האם לפחות כשלב ראשון וכדי לאפשר את השבתו למשמורתה בפועל – מצב בלתי־נסבל הוא.

הטענות כי האב אינו אחראי למצב או אין בידו לשנותו – אינן מתקבלות על הדעת. הורה המחזיק בילד, וודאי בגיל המדובר כאן (בתחילה בין שש לשבע ועתה בין שבע לשמונה), אמור ונדרש להיות מסוגל להפעיל סמכות הורית ולהביא את הילד לקשר עם ההורה האחר אף אם לטענתו לא הוא גרם לניתוק הקשר מלכתחילה, וקל וחומר כשיש יסוד לסברה כי הוא אכן שגרם לו או שהביא להחרפתו בהמשך. הורה כזה הטוען "איני יכול" מעיד בכך על עצמו בדרך כלל כי אינו רוצה, ובמקרים הנדירים שבהם אין משמעות אמירתו "איני יכול" כזו אלא כי באמת אינו יכול – משמעותה היא כי נעדר הוא יכולות הוריות בסיסיות ויש לאכוף את הוצאת הילד מידיו ובמקרים מסוימים את הכרזתו כקטין נזקק.

גם חוות הדעת המקצועית שניתנה גורסת את אחריותו של האב, המשיב, למצב הקיים. אין אנו רואים כל סיבה שלא לקבל את חוות הדעת שניתנה על סמך התבוננותה של מגישת חוות הדעת על התנהגות הצדדים והילד. והתואמת גם את סברתנו והתרשמותנו שלנו, שלא מסתבר שאב אינו יכול לאכוף על בנו הקטן איך להתנהג, ובפרט שלא ניתן הסבר הגיוני כלשהו לניתוק של הילד מאימו המשמורנית. טענת האב על אלימות האם, לא נתמכה בסעד כלשהו, משכך נראה שדברים אלו הינם תואנה ולא טענה.

ד.         אנו קובעים כי יש להשיב את הילד לידי האם (ומובן כי לאחר שהדבר ייעשה יידרשו הסדרי שהות בינו לאב, ויהיה צורך לשקול כיצד יתבצעו באופן שבו יובטח כי מה שאירע בשנה האחרונה לא יישנה).

עם זאת, אין ספק כי השבת הילד לידי אימו, לאחר נתק של כשנה ובנסיבות של ניכור, אינה יכולה להיעשות בִן־יום, וצריכה היא להיעשות בהדרגה ובאמצעות טיפול אחראי, פסיכולוגי (ולעיתים גם סוציאלי או אחר), שייעשה בהקדם וביעילות.

אנו מחליטים למנות את ד"ר יעקב סגל […] לטיפול בקטין [א'] וליתן הוראות לצדדים בעניינו של הקטין בכל הנוגע לחידוש הקשר ולטיפול הנדרש לשם כך […]

ו.          לאור חוסר האמון ולטובתם של הקטינים המשך הדיון בעניינם של הצדדים בבית הדין האזורי יהיה בהרכב אחר […]

לעת עתה ייוותר גם התיק דנן פתוח. בית הדין האזורי בהרכבו החדש ימשיך לדון בעניינם של הצדדים כאמור, אך דיווחים בנוגע להתקדמות ותוצאות טיפולו של ד"ר סגל (או חלילה בנוגע לאי־התקדמות בו או אי־שיתוף פעולה) יימסרו גם לבית דיננו […]

ז.          בשולי הדברים נבהיר:

אין אנו מתעלמים מקיומן ברקע של טענות האב על ניכור מצד ילדים אחרים של הצדדים אליו. אולם ניכור הורה אחד מצד אחד הילדים, גם אם נגרם בעטיו של ההורה האחר, אינו יכול להוות הצדקה או עילה לניכור ההורה האחר מצד ילד אחר […]

טענותיו של האב בנוגע לניכור כלפיו אינן אפוא נוגעות להליך שלפנינו. אומנם זכאי האב לבחינתן (וזכאים לכך אף הילדים שכן ילד המתנכר להורהו מזיק בכך גם לעצמו, אף אם אינו מבין זאת). אך אין מקום לדון בערכאת ערעור בטענות שבהן לא דנה בהן ערכאה קמא או שעה שעל החלטותיה של ערכאה קמא לא הוגש ערעור […]

חובת בית הדין – ובענייננו היינו: בית הדין הגדול בנוגע למה שלפניו ובית הדין האזורי בנוגע לשלפניו או שיובא לפניו בהמשך – לפעול לתיקון ניכור מצידו של כל ילד כלפי כל הורה […]

ז.        הרכבו החדש של בית דין קמא החל את טיפולו בתיק, ולעניין זה ציין בית דיננו בסיפוק בהחלטה נוספת שניתנה בכ"ב באלול התשפ"ב (18.9.22) כי הפעם התאפיין טיפולו של בית הדין קמא בחריצות המתבקשת. באותה החלטה גם שב בית דיננו וביקר את התנהלותה של המערערת כלפי החלטות בית הדין קמא שלא נשאו חן בעיניה, וכך נאמר:

[…]

א. החלטות בית הדין האזורי מחייבות את הצדדים, גם אם יש למי מהם השגות עליהן, כל עוד לא בוטלו בהחלטה של בית דין זה. הדבר ידוע ולא היה צריך לאומרו לולי שנראה מהתנהלות המערערת כי לכאורה אינה מבינה זאת.

משהורה בית הדין האזורי על הפניית הצדדים לטיפול – כל עוד לא הורה הוא עצמו הוראה אחרת וכל עוד לא בוטלו החלטותיו – על המערערת, כמו על המשיב, לשתף פעולה באופן מלא.

לבד מנכונות הדברים בפן המשפטי נכונים הם גם לגופו של עניין שכן אין ספק שהימנעות של המערערת משיתוף פעולה כאמור לא תקרב את חזרתו של הקטין לביתה, וייתכן שאף תרחיק אותה.

ב. בצדק ציין בית הדין האזורי כי גם בית דיננו לא קבע את השבתו המיידית של הקטין לידי האם אלא את החובה העקרונית להשיבו לידיה אך בצד זאת את הצורך בטיפול והכנה מתאימים.

ג. מהעיון בהחלטה ובתיק בכלל עולה בבירור כי בית הדין האזורי, עכ"פ בהרכב הנוכחי, מטפל בעניינם של הצדדים נמרצות, לרבות בפגרה, ואינו שוקט על שמריו, ואף את חוות הדעת המוגשות לו בוחן הוא לגופן, תוך התייחסות לטענות שמועלות (במקרה זה – אלה שהעלתה המערערת) נגדן, ואינו מאשר אותן כב'חותמת גומי'.

ד. ניכר כי בית הדין האזורי אכן מבקש לפעול בדרך היעילה והמהירה ביותר למען החזרת הקטין לידי אימו, אלא שנזהר הוא – ובדין נזהר הוא – מלעשות זאת בפזיזות, וכבר הורונו חז"ל על עדיפותה של 'דרך ארוכה וקצרה' על פני 'דרך קצרה וארוכה'. חזקה על בית הדין האזורי כי ימשיך לפעול כאמור וחזקה כי כל שתשתף המערערת פעולה בעניין תקל על בית הדין כמו גם על הגורמים המקצועיים להביא בהקדם האפשרי להחזרת הקטין אליה.

 ה. לעניין הסדרי השהות בינה לבין הקטין עד להחזרתו המלאה אליה – לא מצאתי כי הוגשה בקשה בעניין לבית הדין האזורי ונדחתה, וממילא ברור כי אין מקום לפנייה לערכאת הערעור בעניין זה. גם בהקשר זה חזקתו של בית הדין האזורי כי יפעל לקביעת הסדרי שהות כאלה ככל שתוגש לו בקשה מתאימה וככל שיתאפשר הדבר על פי חוות הדעת שלפניו.

אלא שגם עתה, משנדמה היה כי עניין חידוש הקשר בין הקטין לאימו ואף השבתו אליה בהמשך החל לעלות על דרך המלך, התברר לבסוף כי לא כך הוא.

ח.       חובתנו לומר שוב כי המערערת עצמה נושאת לפי הנראה בחלק מן האחריות לכך. אך עם זאת התנהלות בלתי־ראויה מצידה – אף אם אפשר שתהווה שיקול בכל הנוגע להוצאות משפט או לחלוקת נטל העלות של הטיפולים השונים ועוד – אינה יכולה להביא להסטת מבטנו מן העיקר, היינו מטובת הקטין ומן הצורך להביא לחידוש תקין של הקשר שלו עימה, מה שמבקשת היא בצדק ושהוא בראש ובראשונה טובת הקטין.

אין בהתנהלות זו גם כדי להצדיק את הסטת המבט מן העיקר במישור של תקינות ההתנהלות עצמה, והוא כי בסופו של יום מהלכי המשיב שבעטיין נפתח ההליך כולו, היינו נטילתו של הקטין ל'משמורתו' שלו בפועל וככל הנראה גם מעשים ומחדלים שהביאו לניכור כלפי האם, המערערת, לפחות בשלב מסוים, חמורים בהרבה – הן בהיבט של הפרת החלטות שיפוטיות והן בהיבט של פגיעה בקטין – מהתנהלותה של המערערת.

ד"ר סגל עצמו קבע כי תכליתו וייעודו של הטיפול יהיה אכן להשיב את הקטין למשמורת האם אלא שאף הוא סבר כי הדבר אינו יכול להיעשות מיידית וכי נחוץ טיפול מקדים לו ומשכך בינתיים ימשיך הקטין לשהות בבית אביו.

בית הדין קמא מצידו ביקש כי ד"ר סגל יבחן את כלל עניינם של הצדדים וילדיהם, היינו גם הילדים שהקשר בינם לבין האב הוא המנותק, ואף נתן הוראות בנוגע לתשלום בגין הטיפול.

המערערת שלא הייתה שבעת רצון ככל הנראה מאי־השבת הקטין אליה מיידית, וכפי שמשתקף גם בהחלטה המצוטטת מעלה, או מההוראה האמורה של בית דין קמא – נמנעה מתשלום לד"ר סגל ובשל כך, ואולי אף משבית הדין קמא סבר כי אין מקום להורות על המשך הטיפול תוך אכיפת התשלום, תם פרק זה של הטיפול.

מכל מקום בחוות דעתו של ד"ר סגל קבע זה על בסיס פגישותיו עם הצדדים, עם הקטין ועם שני ילדיהם האחרים של הצדדים – מנותקי הקשר עם האב (אז: קטינים, כיום: קטין ובגיר) – כי כלל בני המשפחה זקוקים לטיפול רגשי שתכליתו איחוי הקרעים. באופן ממוקד יותר קבע לגבי שני הילדים האחרים כי "לא תתבצע פעולה לחידוש הקשר" בינם לבין האב "מבלי שילוב של תהליך טיפולי". לעניינו של הקטין [א'] נעדרה מהמלצתו קביעה נחרצת ממין זו, אלא כי "בשלב זה" ימשיך להתגורר עם אביו. ד"ר סגל המליץ כי הטיפול בכל בני המשפחה ייעשה על ידי התחנה לבריאות הנפש. בהמשך המליץ כי "שינויים במערך המשפחתי יתבצעו רק כאשר הצוות המקצועי בתחנה לבריאות הנפש יתרשם כי בשלה לכך השעה, והדבר יתבצע בפיקוח טיפולי". כמו כן המליץ על מעקב של שירותי הרווחה.

המלצתו של ד"ר סגל אומצה אחר כך, בעיקרה, בהחלטתו של בית הדין קמא.

נציין כי בפועל הסתיים טיפולה של התחנה לבריאות הנפש מייד לאחר שהחל ולמעשה מבלי טיפול ממשי כלשהו. אך בל נקדים את המאוחר.

ט.       בהחלטתו של בית הדין קמא שבו אומצה ההמלצה עמד בית הדין על טענת האם כי זו סותרת את החלטת בית דיננו כי המגמה היא השבת הקטין לידיה, בית הדין קמא דחה טענה זו בציינו, בצדק, כי גם בהחלטתנו נקבע כי השבת הקטין לידיה תיעשה בהדרגה.

את טענתה של המערערת נגד האמור דחה בית דיננו בהחלטה האמורה לעיל, שבה ציין כמצוטט מעלה: "בצדק ציין בית הדין האזורי כי גם בית דיננו לא קבע את השבתו המיידית של הקטין לידי האם אלא את החובה העקרונית להשיבו לידיה אך בצד זאת את הצורך בטיפול והכנה מתאימים."

מכל מקום ולמרות האמור בדבר אימוץ ההמלצות, סטה מהן בית הדין קמא בפרט אחד באומרו כי למרות המלצת ד"ר סגל על "טיפול ציבורי בקהילה" – "בית הדין סבור שבמקרה קיצוני זה […] יש צורך בפעילות נמרצת אצל גורם פרטי". בית הדין החליט להעביר את הטיפול "לגורם מקצועי פרטי המתמחה בסוגיה של ניכור הורי" והלכה למעשה מינה את ד"ר ענבל קיבנסון בר־און.

דא עקא, ד"ר קיבנסון בר־און הודיעה לבית הדין כי לא תוכל לקבל עליה את המשימה. ההודעה, נציין, הייתה הודעה לקונית למדי וללא הנמקה והוגשה יומיים לאחר ההחלטה על המינוי ומטבע הדברים טרם התחלת טיפול כלשהו, ומשכך לכאורה אין יסוד לקבוע כי מדובר בתוצאה של פעילות או מחדל של מי מהצדדים אלא כי מדובר בתוצר של עומס עבודה או אילוצים אחרים מצידה. במסגרת ההודעה הומלץ להפנות את הצדדים למטפלת – עו"ס חני סימקין, ובית הדין קמא קיבל המלצה זו והפנה את הצדדים לעו"ס סימקין.

עו"ס סימקין הודיעה תחילה כי האם אינה מוכנה לשתף פעולה עימה – כך מכל מקום תוארה הודעתה בהחלטתו של בית הדין קמא. עיון בגוף ההודעה מעלה כי האם דרשה לוודא תחילה כי מטרתו של הטיפול היא השבת הבן [א'] לידיה בהתאם להחלטתנו.

בית הדין קמא מכל מקום הבהיר כי בהעדר שיתוף פעולה עם עו"ס סימקין ישית על האם הוצאות, זו הבהירה כי בכוונתה להגיש ערעור, בית הדין מצידו הבהיר, ובצדק, כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוען של החלטות ומשכך אין הצדקה לאי־שיתוף הפעולה, נוכח זאת אף השית על האם הוצאות לטובת אוצר המדינה.

מן הראוי להעיר כי אף שהאמור בהחלטתו זו של בית הדין קמא צודק כשלעצמו, והדברים אף הובהרו בהחלטתנו שצוטטה מעלה, דומה כי יעיל ונכון יותר היה לנקוט בדרך של "אל תהיה צודק, היה חכם" ובמקום ההתראה וחיוב ההוצאות לאחריה ליתן הבהרה שבה ייאמר את שאמר בית הדין קמא עצמו בהחלטתו לגבי המלצת ד"ר סגל, ואת שמתחייב היה גם ללא אמירה מפורשת נוכח מחויבותו של בית הדין קמא להוראות בית דיננו, כי אכן מגמת הטיפול הסופית היא השבת הקטין לאימו. מכל מקום סמוך ונראה להחלטה האמורה התקיים דיון שבסופו הבהיר בית הדין כי אם תודיע האם על שיתוף פעולה עם הטיפול יבוטל החיוב בהוצאות, זו הודיעה על כך לאחר הדיון, החיוב בוטל והטיפול החל.

בדוח שהגישה עו"ס סימקין תואר שיתוף פעולה של שני הצדדים עימה, אך לעניינה של האם, המערערת שלפנינו, תוארה בו בד בבד עם תיאור שיתוף הפעולה שלה גם הבעת חוסר האמון שלה בדבר סיכויי ההצלחה של הטיפול. עו"ס סימקין הבהירה כי נוכח חוסר האמון של האם אכן סיכוייו של הטיפול – קלושים.

עם זאת בדוח עלה נתון חדש שלא היה ידוע קודם לכן, לכאורה, לא לבית דיננו, לא לבית דין קמא ולא לד"ר סגל, והוא קיום מפגשים 'חשאיים' של האם עם הקטין בבית הספר. לדברי האם, כפי שמסרה עו"ס סימקין, המפגשים נעשו ללא ידיעת האב מתוך חשש שאם ידע עליהם – יפעל לסכלם.

נקטע כאן את הדברים רק כדי להעיר כי כשהועלתה בבית דיננו האפשרות לקבוע מפגשים כאלה באופן ממוסד, במסגרת הדרישה לקיום מפגשים מפוקחים, העלה האב התנגדות חריפה לכך, בנימוק שהדבר מנוגד לחוזר מנכ"ל של משרד החינוך. מענה לגופם של דברים בא בהחלטה שניתנה, והם מוזכרים כאן רק כדי ללמד כי דומה שחששה של האם בעניין זה לא היה מופרך.

עו"ס סימקין ציינה כי לעצם קיום המפגשים ואיכותם נסמכה לא רק על דיווחה של האם עצמה אלא גם על דיווחה הכתוב של מורתו של הקטין שאותו העבירה לה האם.

עוד כתבה כי האם עצמה ציינה לפניה כי היא מבינה כי בית הדין ככל הנראה לא יאפשר את השבת הקטין לידיה באופן מיידי וכי על כן היא מבקשת לפחות למסד ולקבוע הסדרי שהות שלה עימו. עו"ס סימקין המליצה כי אכן ייקבעו הסדרים כאלה, תוך שהיא מציינת כי המצב שבו המפגשים נערכים בחשאי אינו ראוי ואינו 'בריא' לקטין וכי הפתרון המומלץ לחששותיה של האם מפני סיכולם של המפגשים הוא התראה באב לבל יחבל בהם.

מדיווח נוסף שהעבירה עו"ס סימקין עלה כי האם מצידה ביקשה להמשיך בטיפול אצלה, למרות ספקותיה בסיכוייו, ואף העבירה תשלום מראש – תשלום שאותו השיבה לה עו"ס סימקין שציינה כי לא היה מקום להעברתו לה ללא תיאום עימה ושהושב גם נוכח החלטתה כי לא תוכל ליטול עליה את המשך המשימה נוכח הסיכוי הקלוש להצלחתה. לעניין היות סיכויי ההצלחה קלושים ציינה עו"ס סימקין בדיווח זה, מלבד חוסר האמון של האם כאמור, גם כי האם מצידה סברה כי העברתה לבית הדין את המידע על הפגישות החשאיות עם הקטין בבית הספר הסבה נזק שכן האב אכן פעל לסיכולן, אלא שהיא מצידה (ובצדק) אינה יכולה להסכין לגישה שלפיה מידע שתמסור לה האם לא יועבר לבית הדין. כן ציינה כי דבריה, מפי האב, בעניין אי־חידוש הקשר עם הילדים האחרים, שבהם הואשם בכך גם צוות הפנימייה שבה שוהה אחד הילדים, הועברו לידי צוות הפנימייה שהתרעם על כך וטען כי עשה ככל שביכולתו אלא שהתנהלות האב מנעה את חידוש הקשר. לא ברור מן הדברים מי הגורם שהעביר את הדוח לצוות הפנימייה – אם כי הדעת נותנת כי מי שהיה לו אינטרס בכך הוא האב – ועל כל פנים העברה זו של הדוח למי שלא אמור היה להיחשף אליו הצטרפה לשיקוליה של עו"ס סימקין שהחליטה כאמור לפרוש מן הטיפול במשפחה.

י.        בא' במרחשוון התשפ"ג (26.10.22) נתן בית הדין קמא את החלטתו שבה קבע כי האם אשמה בהפסקת הטיפול אצל עו"ס סימקין.

שבוע לאחר מכן בח' במרחשוון התשפ"ג (2.11.22) ניתנה החלטה נוספת של בית דין קמא שהערעור עליה – אם כי בזיקה לערעור הקודם – הוא העומד לפנינו עתה. בהחלטה זו שב בית הדין קמא על קביעתו בנוגע לאשמתה של האם בהפסקת טיפולה של עו"ס סימקין על אף בקשתה להמשך ההליך להשבת הקטין אליה והצהרתה על נכונותה המלאה "לשיתוף פעולה מלא עם הטיפול לכך 'ללא הסתייגות בסתר ובגלוי'". כן עמד בית הדין בהחלטה זו על בקשת האם כי במקביל לטיפול שתכליתו השבת הבן אליה ייקבעו, הסדרי שהות עימו "טרם יועבר הטיפול לעוד "שלל מטפלים ומטפלות, מומחים ומומחות שאין להם סוף".

בית הדין הוסיף – ובנקודה זו לגמרי בצדק – "ברם מעבר לחלוקת האשמות וציונים, יש צורך להתקדם בתיק, שהרי ישנם ילדים בתווך הנפגעים יום יום מהעדר קשר תקין, או קשר בכלל, עם שני הוריהם", אך ציין כי "בתיק זה כבר טיפלו מומחים רבים – וליתר דיוק, גדולי המומחים בתחום הניכור ההורי וחידוש הקשר – וכל אחד מהם פרש מסיבותיו הוא, או שטיפולו נפסק, ומאגר המטפלים המקצועיים אינו בלתי־מוגבל". בית הדין הבהיר כי בנסיבות שתוארו לעיל אי אפשר להשיב את הטיפול לד"ר סגל, ד"ר קיבנסון שמיאנה לעמוס על כתפיה את הטיפול כנראה לא תשוש לעשות זאת גם אם תתבקש שנית לכך ועו"ס סימקין פרשה מן הטיפול, ומשכך אין מנוס מחזרה למתווה שעליו המליץ ד"ר סגל – שבית הדין עצמו הסתייג ממנו תחילה מתוך עמדה כי יש עדיפות לטיפול בידי גורם פרטי – טיפול בקהילה.

הלכה למעשה קבע בית הדין כי מפגשי האם עם הקטין דנן [א'] יתקיימו רק לאחר טיפול וכי הילדים והוריהם יטופלו טיפול רגשי בתחנה לבריאות הנפש ותוך ששירותי הרווחה יעקבו אחר הטיפול.

"גולת הכותרת" של ההחלטה, מבחינת הערעור שהוגש עליה, הייתה הקביעה:

לאור הצורך בתיאום וליווי מקצועי לשם מפגשים בין הבן [א'] לאימו, לא יתקיימו מפגשים בין הבן [א'] לאימו […] בית הדין אוסר על האם להיפגש עם הבן [א'] ללא קדימות הטיפול הנ"ל לכך, וללא מעקב התחנה לבריאות הנפש.

יא.     בהחלטה מכ"א במרחשוון התשפ"ג (15.11.22) קבע בית דיננו בהקשר לבקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטה זו:

בלי לקבוע מסמרות אומר כי לכאורה אכן עולות תהיות מספר על ההחלטה וההתנהלות (וזאת מבלי להקל ראש במה שנראה מהחומר כהתנהלות לא ראויה – לא צודקת ולא חכמה – מצידה של המבקשת עצמה בכמה משלבי ההליך), וגם אם אין בתהיות אלה כמובן כדי לקבוע כי סופה של עמדת המבקשת להתקבל […] יש בהן לכאורה כדי להצדיק לפחות את מתן רשות הערעור […]

אף שלפי תקנות הדיון רשאי בית הדין לכאורה להיעתר לבקשת רשות ערעור אף מבלי לבקש תגובה לה – תוך שזכות התגובה נשמרת כמובן לערעור עצמו – נוכח הנוהג המקובל […] אני קובע כי טרם מתן החלטה בבקשה רשאי יהיה המשיב להגיב לה, אלא שנוכח כל האמור לעיל ונוכח הדחיפות הקיימת מעצם טיבו של העניין, ועל אחת כמה וכמה על רקע הנתק והניכור ההורי הקיימים לכאורה בלאו הכי, על התגובה להיות מוגשת בהקדם […] תוגש תגובת המשיב בתוך חמישה ימים ולאחר מכן תינתן החלטה בבקשה.

התגובה הוגשה אכן מיידית, ולאחריה בכ"ג במרחשוון (17.11) ניתנה ההחלטה שבה ניתנה רשות ערעור, החלטה שבה נאמר:

תשובת המשיב לבקשת רשות הערעור אומנם מעלה טענות, שאולי יש בהן ממש, בנוגע להתנהלותה של המבקשת, שכבר הערתי עליה בהחלטה קודמת, אך אין בה כדי להשיב לבקשת רשות הערעור לגופה.

האמירה כי בהחלטה קודמת שבה דחיתי בר"ע קודמת ציינתי כי לא הוגשה לבית דין קמא בקשה להסדרי שהות בין האם לבן, באופן זמני עד להשבתו למשמורתה, ונדחתה, וכי הדברים נכונים גם עתה וממילא גם עתה אין מקום לערעור או לבר"ע – אמירה תמוהה היא, שכן כעת מדובר בבר"ע שעניינה החלטה מפורשת שלא רק דוחה בקשה לקבוע הסדרים כאלה או אפילו קובעת מפורשות כי לא ייקבעו הסדרים כאלה, אלא גם אוסרת על קיומם של מפגשים כלשהם בין האם לבן.

גם האמירה כי ההחלטה נסמכת על חוות דעת מקצועית – תמוהה בעיניי, שכן ההחלטה עצמה אינה אומרת כך, לכאורה, ובין אמירות של מומחה השוללות את השבת הבן למשמורת אימו בפועל (בלשון המומחה המצוטטת בהחלטה "שינויים במערך המשפחתי") ללא טיפול מתאים עד לשלילת הסדרי שהות שלו עימה יש מרחק רב, ועד לקביעה האוסרת כל מפגש שלו עימה – המרחק רב עוד יותר.

בהקשר זה יצוין כי ההחלטה המדוברת היא לכאורה החלטה גורפת – לא כזו העוסקת רק במפגשים פתוחים, אף לא כזו הבוחנת – בהנחה שיש מניעה לקיום הסדרי שהות פתוחים וחופשיים – חלופות לפיקוח, ולו באופן זמני, כי אם איסור גורף על כל מפגש של האם עם הילד, בכל מתכונת, כל עוד לא יתקיים הטיפול המפורט בהחלטה (שלכאורה גם אינו יכול להתקיים 'בן יום' אף אם יהיה שיתוף פעולה מלא מצד כל הגורמים).

נוכח האמור אני נותן את רשות הערעור […]

יב.      הדיון שנועד להתקיים בערעור זה נדחה בשל אילוצים שונים, ובהמשך גם נוכח בקשות של הצדדים, ומשהתארך הזמן הגישה המערערת בקשה לקביעת הסדרי שהות זמניים בינה לבין הקטין. האב התנגד בטענה שקבלת בקשה זו כמוה כהכרעה בערעור, טענה שנדחתה בהחלטתו של בית הדין תוך הבהרת ההבדל בין קביעת הסדר זמני עד לדיון לבין קביעת הסדר קבוע שהוא העומד בליבת הערעור, ובטענה נוספת שלמעשה מתקיימים מפגשים במסגרת טיפולה של התחנה לבריאות הנפש. לעניין טענה זו התבקשו הצדדים, בהחלטה, להבהיר: (א) אם מדובר במפגש המאפשר אינטראקציה ממשית בין האם לקטין (בין שזו מתקיימת "לשמה" ובין שהיא מתקיימת לשם התרשמות הגורמים הטיפוליים ממנה כדרך שהדבר נעשה לצורכי תסקירים), או שמא מדובר רק או בעיקר בטיפול או אבחון נפשי שעיקר האינטראקציה בו היא בין כל אחד מהם לבין הגורמים הטיפוליים אלא שאגב כך הם גם נפגשים פיזית? (ב) מה תדירות ומשכי המפגשים המדוברים הצפויים להתקיים עד למועד הדיון?

מתגובותיהם של שני הצדדים גם יחד כמו גם מהחלטה נוספת שנתן בינתיים בית דין קמא למד בית דיננו כי הטיפול בתחנה לבריאות הנפש הסתיים. מדברי האם, שלא הוכחשו, עלה גם שמעיקרו לא היה כזה שיכול היה ליצור אינטראקציה ממשית בינה לבין הבן. בית הדין קמא הורה בהחלטתו האמורה ובהתאם להמלצת המרכז לבריאות הנפש כי המשך הטיפול בילדים יתבצע במוסדות החינוך ועל ידי איש מקצוע מהצוות החינוכי או אף על ידי גורם חוץ העובד עם המוסד החינוכי של הילד ושיכול לטפל בו שם.

משכך סבר בית דיננו בהחלטתו מי"ד באדר התשפ"ג (7.3.23) כי אפשר ורצוי יהיה לנצל את אותה פלטפורמה עצמה אף לצורך קיומם של הסדרי השהות וקבע כי באופן זמני יתקיימו מפגשים בין האם לבין הבן [א'] בפיקוחו של הגורם החינוכי או הגורם המקצועי הפועל בתיאום עם המוסד החינוכי שבו לומד [א'] ושמונה על ידי בית דין קמא לצורך הטיפול בו ובמקום ובתדירות שייקבעו על ידי אותו גורם וידווחו לבית דיננו.

האם הבהירה כי הגורם הרלוונטי בבית הספר של הקטין הוא מורתו, אותה מורה שלמעשה בעבר כבר נפגשה האם עם הבן, בחשאי כמתואר לעיל, בחסותה.

האב, המשיב, הגיב והביע התנגדות לכך, שכפי שהזכרנו לעיל, נומקה בטענה שהדבר מנוגד לחוזר מנכ"ל של משרד החינוך. הטענה נדחתה לגופה בהחלטה נוספת – יוער כי האב עצמו לא טען כי יש לפסול את המורה נוכח 'שיתוף הפעולה' שלה בעבר עם המפגשים החשאיים – אך נקבע בה כי אם יציע האב גורם ראוי אחר שיוכל לפקח על מפגשי הקטין והאם במקום מורתו, יבחן בית הדין את ההצעה בחיוב. האב אכן הציע שלושה גורמים, ובהמשך בדק בהתאם להוראת בית הדין מי מהם יוכל אכן ליטול על עצמו את המשימה – מה שצמצם את הרשימה לגורם יחיד, אך מכל מקום משלא העלתה האם התנגדות קונקרטית לגורם המוצע – אף שסברה כי נכון יותר להמשיך במפגשים שבפיקוחה של המורה בלבד – נעתר בית הדין להצעה זו.

בזמן המועט שחלף מאז עד לדיון ואף לאחר הדיון קיבלנו דוח קצר של המורה על המפגשים שהיו בפיקוחה, דוח של הגורם שמונה בהתאם להצעת האב כאמור, עו"ס ברלין, ובקשה של האב שבה הלין כי למרות ההחלטות האמורות התקיים גם מפגש חשאי נוסף של האם עם הבן בבית הספר, מה שהוכחש בתגובתה של האם.

ד.       לאחר סקירה מפורטת זו ולאור התובנות והקביעות שעלו בה וממנה בא חלקה האופרטיבי של ההחלטה וכדלהלן (ההדגשות – לאו דווקא במקור):

בית דיננו קיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם ושמע את הטענות. שבנו ועיינו גם בבקשות, בתגובות, בדוחות ובהחלטות הקודמות שתמציתם הובאה לעיל, ובאנו לידי מסקנות, כאמור להלן:

1.       אנו סבורים, כאמור לעיל, כי נעשו לא מעט משגים בהתנהלותה של המערערת, האם, ובדגש על אי־קיומן של החלטות שיפוטיות במלואן. עם זאת אנו קובעים, כפי שאמרנו כבר לעיל, כי צדק בית הדין קמא באומרו "מעבר לחלוקת האשמות וציונים, יש צורך להתקדם בתיק, שהרי ישנם ילדים בתווך הנפגעים יום יום מהעדר קשר תקין, או קשר בכלל, עם שני הוריהם". אין אפוא במשגיה או במחדליה של האם כדי להצדיק את המשך הנתק בינה לבין הקטין.

מטעם זה – גם אילו באנו לידי מסקנה כי האם אכן הפרה החלטה שיפוטית בפגישה נוספת עם הקטין בבית הספר, בחשאי, וכאמור טענה זו הוכחשה ולא התבררה – לא היינו יכולים או צריכים לקבוע בשל כך כי יש להמשיך את הנתק בינה לבין הקטין ולמנוע הסדרי שהות בינה לבינו בהיקף ובמתכונת שראוי היה לקובעם לולי כך.

הדברים אמורים במשנה תוקף משנביא בחשבון כי גם אם אכן הייתה התנהלות לא ראויה מצידה של האם, הרי שזו באה כתוצאה של התנהלות ומעשי האב שנטל את הקטין אליו תוך שהוא עושה דין לעצמו ובניגוד להמלצות המקצועיות ולהחלטות השיפוטיות הקודמות גם יחד – מה שהביא לצורך בהסדרת מפגשים בין האם לקטין, והביא אותה אף ליזום מפגשים כאלה שלא ברשות, ואף בחשאי על בסיס החשש מסיכולם אם יתקיימו שלא בחשאי. ועוד אמורים הם במשנה תוקף משנזכור את שאמרנו לעיל כי בכל מקרה חומרתה של נטילת הקטין והחזקתו בניגוד להחלטות ולהמלצות (כך משך זמן רב עד שניתנו ההחלטות שנתנו 'הכשר' זמני ודיעבדי להמשך שהות הקטין אצל האב) עולה בכל קנה מידה על חומרת מפגש חשאי עימו.

2.       משכך ההחלטה האוסרת על מפגשים של האם עם הקטין עד לטיפול שקבע בית הדין קמא, וכל שכן כשלא ברור היה כמה זמן ייארך אותו טיפול, הייתה שגויה מעיקרה ודינה להיבטל. איסור כזה מנוגד לקביעה בדבר הצורך "להתקדם" מפני "שישנם ילדים בתווך הנפגעים יום יום מהעדר קשר", כאמור באותה החלטה עצמה.

ההחלטה על איסור זה מנוגדת גם להמלצה המקצועית של עו"ס סימקין. ויוער כי בהמלצה האמורה אף לא נדרש כי הסדרי השהות יהיו בפיקוח כלשהו, ואף על פי כן הוחל האיסור האמור על המפגשים באופן גורף – לא זו בלבד על מפגשים לא מפוקחים אלא אף על מפגשים מפוקחים.

3.       האמור לעיל נכון היה גם לו אכן סברנו כי האם אשמה בהפסקת הטיפול על ידי עו"ס סימקין. אולם עלינו לקבוע גם כי אף קביעתו של בית הדין קמא בעניין זה – שגויה היא.

עו"ס סימקין ציינה כגורם מרכזי להחלטה אומנם את חוסר האמון של האם בדבר הסיכוי להצלחה, ברם חוסר אמון – בין שמוצדק הוא ובין שאינו מוצדק אינו 'פשע' ואי אפשר להאשים בו את מאן דהו, ולא כל שכן כשהלה מצידו מבהיר שוב ושוב שלמרות חוסר האמון האמור מוכן הוא לנסות את הטיפול ואף לשלם בעבורו טבין ותקילין. חוסר האמון של האם נבע לדבריה וכפי שתיארה עו"ס סימקין מניסיון העבר, קשה לקבוע כי היה הוא בלתי־מוצדק ובלתי־מבוסס, אך אף אם סבר בית דין קמא כי אכן בלתי־מוצדק הוא – וכי מה ציפה שתעשה המערערת אם אכן אינה מאמינה בסיכויי הטיפול? שתשקר ותאמר לבית הדין או לעו"ס סימקין כי מאמינה היא בהם בכל ליבה? את המקסימום שאפשר לדרוש ממנה – היינו שיתוף פעולה למרות חוסר האמון האמור – נכונה הייתה לעשות.

נציין כי עו"ס סימקין הוטרדה משני דברים נוספים כאמור, שהיוו כנראה את ה'מכה בפטיש' של החלטתה, האחד הוא סוגיית המפגשים החשאיים וציפייתה של האם כי משגילתה לה על אודותם לא תמסור זאת לבית הדין כדי שהללו לא ייוודעו לאב והוא לא יסכל את המפגשים – לאם אכן יש חלק בהחלטתה של עו"ס סימקין גם במובן זה. אולם גם כאן: האם אולי אינה מבינה שמפגש חשאי – יש בו נזק, ואולי מבינה היא זאת אך סבורה כי למרות זאת במצב שנוצר לא היה לה מוצא אחר, ואולי אף אינה מבינה את חובתו של הגורם המטפל לדווח לבית הדין, אך משביקשה להמשיך בטיפול למרות חוסר־הבנתה ואף שעו"ס סימקין אכן דיווחה לבית הדין (בניגוד לדעתה) על המפגשים החשאיים – אי אפשר להאשימה בסיכול הטיפול. הגורם השני הוא העברת הדוח שכתבה לפנימייה שבה שוהה אחד הילדים האחרים, ובנוגע לכך כאמור לעיל לא ייחסה עו"ס סימקין את העברת הדוח לאם דווקא, והסברה נותנת כי מי שעשוי היה לעשות זאת בסבירות גבוהה יותר הוא דווקא האב שהדוח התפרש בתומך בעמדתו בנוגע לילד האמור ולפנימייה שבה הוא שוהה ושאליה הועבר הדוח (אם כי עו"ס סימקין הבהירה כי לא תמכה בעמדתו אלא ציינה אותה מפיו).

דומה כי בית הדין קמא שהאשים את האם בכישלון הטיפול אצל עו"ס סימקין ואולי אף זקף לחובתה את הפסקת הטיפול אצל ד"ר סגל נהג בה בשל כך כמי שצריכה "לשאת בתוצאות" בהקשר של הסדרי השהות, אלא שגישה זו שגויה כשלעצמה כאמור ושגויה כפליים נוכח אי־ההצדקה של האשמתה זו.

4.       בזיקה לאמור ראוי לציין גם כי טיפולו של ד"ר סגל הופסק כזכור וכאמור על רקע מחלוקת בינו לבין המערערת בדבר התשלום לו, אלא שמי שמינה תחילה את ד"ר סגל היה בית דיננו ובהחלטה בדבר מינויו קבענו כי האב, המשיב, ישלם את שכרו.

דא עקא, בית הדין קמא צירף לטיפולו של ד"ר סגל גם את המכלול הכולל את הניכור שבין הילדים האחרים לאב, ובשל כך לכאורה חייב את האם לשאת בחלק משכרו. אומנם להלכה הדבר אינו מנוגד להחלטתנו שהרי החלטתנו הייתה רק בנוגע לשכר בגין הטיפול להשבתו של הבן [א'] לחיק אימו ולא בנוגע לטיפול בילדים האחרים, אך למעשה לא פלא הוא כי האם חשה כי ההחלטה מנוגדת להחלטתנו, ולמעשה גם הייתה התוצאה סיכול הטיפול. לטיפול במכלול המשפחתי כולו יחד יש כמובן יתרונות, אולם משמצא בית הדין לנכון להשית על האם את העלות כאמור, היה מן הנכון בנסיבות התיק המורכבות והמתוחות, לבדל ולתחום בבירור את הטיפול שבעניינו של הקטין [א'] מזה שבעניינם של אחיו, מה שאולי היה מונע מראש את המחלוקת על התשלום שכן ההבחנה הייתה ברורה, ולמצער היה מונע מצב שבו מחלוקת על התשלום בגין הטיפול באחים האחרים (שצריכה הייתה להיות מוכרעת בפני עצמה ובמידת הצורך היה מקום לאכוף את התשלום בעניינה) יביא להפסקת הטיפול שלשמו מינינו את ד"ר סגל מלכתחילה.

לא למותר לציין אגב כי טיפול קודם – זה של ללי גרשנזון – התעכב בשל עיכוב התשלום מצידו של האב, ומסתבר ששני הצדדים אינם חפים מהתנהלות שאינה נכונה, בלשון המעטה, בהקשר של תשלום לגורמים הטיפוליים. למען הסר ספק נציין כי טיפולה של זו הופסק בשעתו, לבסוף (ובשל כך מינינו את ד"ר סגל), בשל נסיבות שאינן קשורות למי מהצדדים.

5.       בין כך ובין כך נזכיר גם כי בהחלטה שבה מינינו את ד"ר סגל וקבענו כי יש להשיב את [א'] לאימו אך הדבר צריך להיעשות "בהדרגה ובאמצעות טיפול אחראי" קבענו כי ד"ר סגל "יטפל בקטין וייתן הוראות לצדדים במגמה להביא לחידוש הקשר בין הקטין לאימו, כאמור, בשלב ראשון, ולהעברתו למשמורתה המלאה בפועל […] בשלב השני" – לא קבענו כי חידוש הקשר מצריך הסדרי שהות מפוקחים דווקא.

גם ד"ר סגל עצמו לא קבע כי כך צריך להיות ואף לא קבע כי חידוש הקשר בין הקטין לאימו צריך להיות רק לאחר הטיפול הרגשי או טיפול אחר – אף שקבע כי יש צורך בטיפול כזה. ונפנה שוב את הזרקור להבדל שבין דבריו בנוגע לחידוש הקשר בין האב לילדים האחרים כי "לא תתבצע פעולה לחידוש הקשר מבלי שילוב של תהליך טיפולי" לדבריו בעניינו של הקטין [א'] שמהם נעדרה מהמלצתו קביעה זו.

וכאמור אף עו"ס סימקין לא סברה כי יש צורך בפיקוח או בהתניית חידוש הקשר בטיפול קודם.

6.       עוד נבהיר כי קביעתנו שלנו כי החזרת הקטין לחזקתה בפועל של אימו צריכה על כל פנים להיעשות בהדרגה, וכך לכאורה גם קביעותיו של ד"ר סגל, היו בעת שלפחות לפי הידוע לנו אז היה הקטין מנותק קשר מאימו לגמרי ואף התנכר אליה. (ולכך רמזנו לעיל גם באומרנו "התנהלותה של המערערת בהקשרים מסוימים ובכללם הטעייתה את בית דיננו תוך ניסיון לכאורה לצייר את מצבו של הניכור ההורי כחמור ממה שהיה באמת – פגעה באינטרס שלה עצמה".)

משהוברר כי משלב מסוים ואילך חודש הקשר ביניהם, אף אם הדבר נעשה בחשאי ואף אם חשאיות זו הייתה בלתי־ראויה, ומשנראה מכל הדיווחים – הן של מורתו של [א'] הן של עו"ס ברלין – כי הקשר מתנהל בצורה תקינה וכי כיום לא קיים עוד ניכור, הרי שהצורך ב"הדרגה" אף לגבי חזרתו של [א'] לבית אימו – מוטל בספק רב, אם כי מטעמי זהירות ייתכן שראוי עדיין לבחון את הדברים שוב על ידי גורמי המקצוע, וודאי הוא כי אין סיבה לדרוש כי הסדרי השהות בין האם לבין הבן יהיו מצומצמים או מפוקחים.

יד.      סוף דבר, אנו קובעים כדלהלן:

1.       החל ממתן החלטה זו יתקיימו הסדרי שהות בין הקטין, [א'], לאימו ללא צורך בפיקוח.

2.       הסדרי השהות יתקיימו כמקובל – פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה, לרבות לינה […]

הצדדים יתאמו ביניהם בתוך שבוע ימים ממתן החלטה זו את הימים הספציפיים שבהם יתקיימו ההסדרים האמורים ויודיעו לבית דיננו את תוכנו של הסיכום שאליו הגיעו. ככל שלא יגיעו לעמק השווה בתוך שבוע ימים כאמור יגישו לבית הדין (במקביל) את עמדותיהם ובית הדין ייתן את החלטתו.

3.       בנוגע להסדרי שהות ב"חופש הגדול" יתאמו הצדדים הסדרי שהות של הקטין עם האם שלא יפחתו בהיקפם הכולל מן האמור לעיל – ורצוי אף שיהיו רחבים יותר – וימסרו לבית הדין הודעה מתאימה. ככל שלא יושגו הסכמות בין הצדדים בעניין זה עד עשרה ימים לפני תחילתו של החופש – יגישו לבית הדין (במקביל) את עמדותיהם, ותינתן החלטה.

4.       בית הדין מבקש משירותי הרווחה בבית שמש ליתן לו – לקראת תחילת שנת הלימודים הבאה, היינו במהלך חודש אוגוסט, תסקיר הכולל חוות דעת בדבר האפשרות להשבתו של הקטין למשמורתה של אימו בפועל תוך קביעת הסדרי שהות בינו לבין אביו.

הוראותיה האופרטיביות של החלטה זו ברורות לגמרי. לא פחות ברור הוא כי בית הדין לא סיים את טיפולו בעניינם של הצדדים וכי ההחלטה – החלטת ביניים היא.

ה.       ברם מאז ניתנה ההחלטה ועד עתה הגישה המערערת לבית דיננו שוב ושוב בקשות שבהן הלינה על הפרותיו של המשיב את ההחלטה. מתגובותיו של המשיב כמו גם מדבריו בדיון שהתקיים לפנינו בנוגע לאפשרות לאכוף את ההחלטה בהתאם לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956, ולפקודת ביזיון בית המשפט עולה כי אכן כך הוא, ולמעשה מדובר בהפרה מתמשכת וסדרתית של ההחלטה תוך רמיסת הדין והדיין כמו גם רמיסת טובתו של הקטין ברגל גסה ובריש גלי.

כך, כמתואר בהחלטה מח' בתמוז התשפ"ג (27.6.23), נמנע המשיב מלהגיב להצעת המערערת לתיאום זמני השהות בכלל וזמני השהות במהלך החופש הגדול בהתאם להחלטת בית דיננו תוך שהוא טוען כי מדובר בשינוי דרסטי המצריך טיפול והכנה מקצועית.

באותה החלטה הובהר (חלק מההדגשות נוספו):

החלטתנו היא החלטה חלוטה ואינה נתונה לשינוי ולמשא־ומתן.

הטענות השונות נבחנו קודם לה ונבחנו גם הדיווחים לרבות אלה של עו"ס ברלין שמונה לפי הצעת המשיב וכך גם אלה של מורתו של הקטין וטענותיו של המשיב עצמו בדבר מפגשים שהתקיימו בין האם לקטין במשך תקופה, ללא פיקוח, גם אם 'בחשאי'.

נוכח הדיווחים איננו נותנים אמון רב בטיעון בדבר התנגדות של הקטין עצמו לשינוי, ודאי לא כשטיעון זה בא מפי מי שיצר בשעתו את הנתק בין הקטין לאימו ושהערים לא מעט קשיים גם על האפשרויות של מפגשים מפוקחים. בכל מקרה סבורים אנו כפי שהתבאר בהחלטות רבות כי האחריות לתיקון מוטלת על כתפי מי שגרם לקלקול, היינו מי שנטל את הקטין אליו לפני כשנתיים בניגוד להחלטות שיפוטיות וניתק אותו מאימו.

חובתם של הצדדים למלא אחר החלטתנו ככתבה, כלשונה וכרוחה, וככל שלא ייעשה כך נשקול נקיטת אמצעי אכיפה.

לפני המשיב עומדות שתי אפשרויות:

1. הצעה קונקרטית לקיום הסדרי שהות בהתאמה להחלטתנו; 2. קבלת הצעתה של המערערת או בפירוש או כתוצאה של החלטה שניתן אנו ושתאמץ הצעה זו ככל שלא תוגש הצעה נגדית.

האפשרות של אי־קיומה של החלטתנו אינה עומדת על הפרק – ואכן גם המשיב עצמו לא העלה אותה בפירוש בדבריו שבהם דיבר רק על חוסר אפשרות מצידו להציע הצעה מעשית בדבר קיום ההסדרים, וטוב שכך, אם כי עולה היא לכאורה מבין השיטין – ואם תועלה על הפרק, תידחה.

ככל שסבור המשיב שנחוץ הוא לסיוע של אנשי מקצוע להכנה של הקטין לשינוי, אף שלאור האמור אני מפקפק בכנות דברים אלה, רשאי הוא להגיש בקשה כי נאשר הכנה כזו על ידי איש מקצוע זה או אחר (ובמימונו של המשיב). אך למען הסר ספק ייאמר ברורות ומפורשות כי לא נעכב את ביצוע החלטתנו לשם כך. טיפול מכל סוג שהוא ייעשה, אם ייעשה, במקביל לביצוע ההחלטה ולא לפניה.

המשיב יגיב בתוך שלושה ימים ויבהיר אם יש לו הצעה קונקרטית כאמור בדבר הסדרי השהות (ואם כן, מהי) או לא.

המשיב הגיב בתגובה רצופת דברי בלע וחוצפה כלפי בית הדין. הצעה להסדרי שהות לא נכללה בדבריו גם הפעם, חלף זאת עלתה בהם טענה כי בית הדין אינו מוסמך לאכוף את החלטותיו וכי הסמכות לעשות זאת נותנה רק לבית דין קמא – מי שהחלטות בית דיננו ביטלו את החלטותיו תוך מתיחת ביקורת עליהן ושאפשר לשער כי המשיב מקווה כי לא ימהר לאכוף החלטות המנוגדות להחלטתו שלו. עוד עלו בתוך דבריו טענות עובדתיות המתכחשות לאמור בהחלטת בית דיננו.

בהחלטה שניתנה בי"ד בתמוז התשפ"ג (3.7.23) הבהיר אחד החתומים מטה נוכח האמור (הדגשות נוספו):

א.       בניגוד לדבריו התמוהים מאוד של המשיב, לבית הדין מלוא הסמכות לאכוף את החלטותיו ואת פסקי דיניו. הטענה שלפיה אכיפת החלטותיו של בית דין זה מסורה לבית הדין האזורי מופרכת ומשוללת כל יסוד, ואין דבר וחצי דבר בינה לבין שאלת ההכרעה בשאלות חדשות ובמחלוקות אחרות שבין הצדדים, שאינן עומדות בזיקה ישירה לפסקי דיניו של בית דין זה ושלפיכך אכן יש מקום לטעון לגביהן להשבה לבית הדין האזורי.

ב.       אף לולי האמור היה טיעונו של המשיב מופרך בענייננו שבו לא קם בית דיננו מכיסאו כלל ועיקר ולא נתן פסק דין סופי אלא נתן (בהחלטתו מכ"ג בסיוון התשפ"ג – 12.6.23) הוראות בנוגע להסדרי שהות בתקופה הקרובה ודיווח עליהן לרבות חוות דעת בנוגע לאפשרות השבתו המלאה של הקטין לאימו, עניין המצוי בליבת הערעור כידוע ושטרם הוכרע.

ג.       בניגוד לדברי הבלע והחוצפה של המשיב:

את ניסיונו לסכל מפגשים בין הקטין לאם ראו עינינו ולא זר וכמתואר ומתועד בהחלטות קודמות בתיק זה, כשהמשיב שנתלה פעם אחר פעם בדברי בית דין קמא כאילו נאמרו מפי הגבורה נסוג אחור כשביקש בית דיננו לאמץ את העיקרון שקבע בית דין קמא עצמו לעניין ההיזקקות לגורמים החינוכיים ו'נזכר' לפתע כי ההיזקקות להללו מנוגדת לחוזר מנכ"ל וכו';

פעולות הן בניגוד להמלצות גורמי מקצוע והן בניגוד להחלטות שיפוטיות מחייבות (לרבות כאלה של בית דין קמא) הן כזכור שהחלו את מסעו של הליך זה, כשהמשיב הוא שבניגוד לכל אלה עשה דין לעצמו ונטל את הקטין אליו;

התובנות בנוגע לאפשרות שהקטין רוצה או לא רוצה בקרבת אימו ובשהות עימה אינן מנוגדות לדברי גורמי המקצוע אלא להפך נסמכות על דיווחיהם בנוגע למתרחש בפגישות בין הקטין לבין האם;

וכך כהנה וכהנה.

ד.       מן הדין היה להשית על המשיב הוצאות לדוגמה בגין התנהלותו בכלל, סירובו להגיב לגופם של דברים ולהציע הצעות בנוגע למתווה הסדרי השהות בהתאם להחלטת בית דיננו, סירוב שנראה – ורושם זה מתחזק מאוד למקרא דברי המשיב – כניסיון להפר ולסכל את החלטתנו, ובגין השתלחותו הבוטה בבית הדין ובהחלטותיו.

לפנים משורת הדין נמחל הפעם עם כבודנו ועל הטרחתנו ולא ננהג כך. יובהר מראש כי אל לו למשיב להסיק מכך כי יוכל להמשיך במנהגו, לא לעולם חוסן.

ה.       בהעדר הצעה חלופית מטעם המשיב אני מאמץ את הצעת המערערת וקובע כי הסדרי השהות, עד למתן החלטה אחרת, יתקיימו בהתאם לה […]

ו.        הצדדים ידווחו לבית הדין בדבר יישום החלטתו – ההחלטה העקרונית מכ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.23) והחלטה זו שבה נקבעה דרך יישומה של אותה החלטה.

הפרת ההחלטה תגרור דיון באכיפתה באמצעות הליכי ביזיון בית הדין.

ההתראה בדבר אכיפה כאמור שבה בהחלטה נוספת שנתן בכ' בתמוז התשפ"ג (9.7.23) תוך שדחה מכל מקום את בקשת המערערת לקבוע מראש חיוב כספי ברף מוגדר בגין כל הפרה.

בכ"ד בתמוז התשפ"ג (13.7.23) הגישה המערערת בקשה נוספת שבה הלינה כי המשיב אכן הפר את ההסדרים וביקשה לקבוע קנסות לאכיפתם. בהחלטה שניתנה בו ביום נצטווה המשיב להגיב בתוך חמישה לטענה על הפרת הסדרי השהות שנקבעו ולבקשה לקבוע קנסות לאכיפת הסדרי השהות.

המשיב בחר שלא להשיב ושלא להגיב ומשמעות הדברים לכאורה היא שתיקה כהודאה בהיבט העובדתי והעדר טענות הגנה כלשהן בהיבט המשפטי.

בין כך ובין כך הגישה המערערת בקשה נוספת שבה הלינה על הפרה נוספת.

רק בה' באב התשפ"ג (23.7.23) – עשרה ימים לאחר המועד שבו ניתנה החלטה שהורתה על תגובה בתוך חמישה ימים כאמור, ולאחר שהגישה המערערת את הבקשה הנוספת, מצא המשיב לנכון להגיב.

בתגובתו אישר כי הצעת המערערת הומצאה לו וטען כי ביקש לפעול על פיה ובהתאם להחלטת בית הדין ולהביא את הילד למקום האיסוף אך נתקל בהתנגדותו של הילד, ומאחר שאינו מוכן להגיע לעימות פיזי עם הילד לא הגיע הלה לנקודת האיסוף.

המשיב ביקש להסיק מכך כי אין מקום לקנס אלא להליך טיפולי.

ו.        בהחלטה מו' באב התשפ"ג (24.7.23) עמדנו על האמור וקבענו, לאחר סקירת הרקע בקצרה כי את עמדתו זו של המשיב אנו דוחים מכול וכול.

קבענו תוך ציטוטים מהחלטות קודמות גם כן:

אנו קובעים כי המשיב מגלה בהתנהלותו ובתגובתו כי בניגוד לנופת הצופים של רצון לפעול בהתאם להחלטה ושל צורך בהליך טיפולי המשיב מבקש הלכה למעשה לנתק את הקטין מהמערערת – אימו בכל דרך אפשרית, ותוך שאת האחריות לכך הוא מבקש לגלגל אל כתפיו של הילד עצמו. המשיב נטל את הקטין מהמערערת שלא כדין לפני כשנתיים, ומאז לא החזירו לה ופעל במעשים ובמחדלים לנתק ולמנוע קשר בינו לבינה. כבר בתחילת הדרך היה התירוץ "הילד לא רוצה", וכבר אז, בי"ח באלול התשפ"א (26.8.21) כתב בית דיננו בהחלטתו:

[…] מצב שבו קטין מצוי בבית אביו בניגוד להחלטות שקבעו את משמורתו אצל אימו, אינו מתראה עם האם בניגוד להחלטות שהורו על מפגשיהם […] והכול מוסבר על ידי האב המחזיק בו ומנומק בסירוב של הקטין עצמו, משל האב חסר אונים הוא, ואחר כל זה לא מופעלות סנקציות כלשהן, ובמקומן מסתפק בית הדין באמירה כי ייתכן שהקטין יזדקק לטיפול פסיכולוגי (ומה אם גם לטיפול "יסרב" הקטין?) – מעלה תהייה רבתי […]

הטענות לסירוב שביוזמת הקטין, נזכיר שוב – בן שש בלבד! מעלות תהייה כשלעצמן, והמעט שכתבו שירותי הרווחה אינו מחליש תהייה זו אלא להפך. ולא זו בלבד אלא שאם נניח כי למרות האמור הטענות אמת הן והאב אכן חסר אונים – עניין זה כשלעצמו מעלה תהייה נוספת בדבר מסוגלותו ההורית של האב ומעורר למחשבה שמא כדברי האם נדרש מינוי של אפוטרופוס לדין, ויתר על כן שמא נדרשת התערבות של עו"ס לפי חוק הנוער ולא עו"ס לסדרי דין בלבד. וכך לא רק משום ההשלכה על סוגיית הקשר עם האם, שכשלעצמה היא כמובן סוגיה אקוטית וכאמור לעיל, אלא אף באשר לסוגיות אחרות: אם מחר יסרב הקטין לטיפול רפואי חיוני, או פסיכולוגי כאמור, או ללכת לגן או לבית הספר – מה יענה האב אבתריה? אם אין לאב יכולת להפעיל סמכות הורית מול בנו בן השש לצורך המפגשים עם האם, כיצד יפעיל אותה בסוגיות אחרות? ואם יש לו יכולת אך אין לו רצון, ואולי אף יש לו רצון הפוך וכטענת האם, הרי זה מה שמכונה במתמטיקה ובפילוסופיה "מש"ל"…

שבנו וקבענו:

הצגתו של המשיב את הדברים כאילו הדרך היחידה להפעלת סמכות הורית היא 'עימות פיזי עם הקטין', שממנו מבקש הוא להימנע, מעלה שוב מחשבות נוגות בנוגע ליכולתו ההורית של המשיב בכלל.

גם עצם הטיעון בדבר סירובו של הקטין אינו אמין – ובוודאי לאחר שדווחנו על מפגשיו של הקטין עם אימו לאורך פרק זמן משמעותי בשנה האחרונה, בחשאי או בגלוי, מפגשים שדווחו כטובים הן בדיווחיה של מורתו של הקטין והן באלה של עו"ס ברלין – ומוביל הוא למסקנה אחת מן השתיים או כי להד"מ או כי המשיב פעל כדי ליצור סירוב כזה.

לטיפול שיכין את הקטין למפגש עם האם או להשבתו אליה כנדרש נוכח ההחלטות הוותיקות בדבר המשמורת ונוכח הטיעון הישן כי הותרת הקטין אצלו אינה פרי רצון להפר את ההחלטות אלא פרי אילוץ הנובע מרצונו של הקטין – ככל שאכן סבור המשיב כי נחוץ כזה וככל שהיו כנים דבריו, שכאמור מראש פקפקנו בכנותם – היה למשיב זמן די והותר במשך השנתיים האחרונות.

הזכרנו גם את שאמר בית דיננו בהחלטה מח' בתמוז התשפ"ג (27.6.23):

ככל שסבור המשיב שנחוץ הוא לסיוע של אנשי מקצוע להכנה של הקטין לשינוי, אף שלאור האמור אני מפקפק בכנות דברים אלה, רשאי הוא להגיש בקשה כי נאשר הכנה כזו על ידי איש מקצוע זה או אחר (ובמימונו של המשיב). אך למען הסר ספק ייאמר ברורות ומפורשות כי לא נעכב את ביצוע החלטתנו לשם כך. טיפול מכל סוג שהוא ייעשה, אם ייעשה, במקביל לביצוע ההחלטה ולא לפניה.

ובהקשר לכך ציינּו וקבענו (ההדגשות נוספו):

בקשה לאישורו של טיפול כאמור לא הוגשה, ולא נוכל לומר כי הופתענו מכך.

התרשמותנו החד־משמעית היא כי המשיב מצידו מעניק לקטין 'טיפול' שתכליתו ומטרתו היא הבאת הקטין לסירוב הנטען וכי בכוונתו להפר ולמסמס את החלטתנו ולפעול למניעת או למזעור הקשר של הקטין עם אימו, תוך שסבור הוא כי לעולם יעמוד לו התירוץ כי הקטין הוא המסרב.

משכך הורינו (ההדגשות – לאו דווקא כבמקור):

1.       המשיב יגיב בתוך חמישה ימים לטענה בעניין ההפרה הנוספת של הסדרי השהות.

2.       בגין ההפרה הקודמת ועל רקע כל האמור נדרשים אנו לבחון את האפשרות להורות על אכיפת ההסדרים באמצעות הכלים שהעניק המחוקק בפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה) ובחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט״ז – 1956.

סעיף 6(2) לפקודה מורה מכל מקום כי לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר מכוחה "אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או, כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה".

משכך חובתנו לקבוע דיון ולהזמין אליו את הצדדים כדי לאפשר למשיב ליתן טעם כאמור.

בהתחשב באריכות ההליכים בתיק זה בכלל ובחומרת הסיטואציה שבה מופרות החלטות בית הדין בכלל, ובעניין של קשרי ילדים עם הוריהם בפרט, ובהינתן כי קביעת מועד דיון רחוק עשויה בהקשר זה להוות פרס למי שמפר לכאורה החלטות כאלה ולעודד אי־ציות להן ואת סיכולן למעשה אנו קובעים, מבהירים ומורים כבר עתה כי:

(א) מזכירות בית הדין תקבע מועד לדיון מייד לאחר הפגרה ותנפק זימונים לצדדים.

הדיון יהיה קצר ולא יתאפשרו בו טענות ומענות מלבד לעניין שלשמו ייקבע, וודאי לא טענות נגד החלטות שניתנו כבר, לאמור: הצדדים יוכלו לטעון אך ורק לעניין השאלה העובדתית – ההיו או לא היו הפרות וכמה כאלה היו, ולשאלה אם יש טעם שלא לנקוט באמצעי אכיפה על פי הפקודה, וככל שלא יימצא טעם כזה – מהו אמצעי האכיפה הראוי, מאסר או קנס, ומה מידתו ושיעורו.

דיון באפשרות להורות על העברה מלאה ומיידית של משמורת הקטין לידי המערערת, נוכח האמור ובהינתן שהתנהלות המשיב, ככל שתימשך, מסכלת אפשרות של תהליך הדרגתי – יתקיים בנפרד, לאחר מכן, ובית הדין ישקול אם לעשותו בדיון פרונטלי או על בסיס כתבי טענות.

עם זאת, אם יאפשר הזמן, ייתכן שנרשה לטעון גם לעניין זה בקצרה בדיון האמור […]

(ב) ככל שלא יימצא טעם מספיק שלא לנקוט אמצעי אכיפה כאמור ייטה בית דיננו לנקוט בהם על דרך החומרה באופן יחסי למספר ההפרות שתהיינה וייחס חומרה גם לאפשרות כי הללו נעשו מראש מתוך הנחה כי בשל הפגרה ייהנה המפר כביכול ממרווח זמן שבו יעשה ככל העולה על רוחו תוך ניצול הוראת החוק שלפיה לא יושתו עליו אמצעי האכיפה ללא דיון כאמור, ולאידך גיסא ייטה לנקוט לקולא ככל שיתרשם כי ההפרות היו בבחינת מקרים בודדים.

3.       בשל הזדקקותה של המערערת להגיש שוב ושוב בקשות לקיומן של החלטותינו, בשל הפרותיהן לכאורה ובשל התנהלות המשיב הנמנע מלהגיב לגופו של עניין ומלפעול בהתאם להורות בית הדין, ובשל הטרחתו של בית הדין – נוכח כל האמור – ליתן החלטות חוזרות ונשנות באותו עניין עצמו יושתו על המשיב הוצאות משפט לטובת המערערת ולטובת אוצר המדינה:

(א)     המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח בגין סדרת הבקשות האמורות שנזקקה להגיש.

(ב) לאוצר המדינה ישלם המשיב הוצאות משפט בגין כל האמור בסך של 10,000 ש"ח נוספים.

ז.        זמן קצר לאחר החלטה זו הגיעה לשולחננו תגובתו של המשיב שבה אישר את הטענות העובדתיות בדבר הפרתו את החלטת בית הדין בנוגע להסדרי השהות ושב על טענתו כי הוא רוצה אך אינו מצליח לממש את ההחלטה. בנוסף שב המשיב על טענות שאינן נכונות נגד העובדות שהוזכרו בהחלטתנו הקודמת ועל טענתו, שאותה לא גיבה בכל אסמכתה, שלפיה החלטנו לדון באכיפת הוראותינו בהתאם לפקודת הביזיון מנוגדת להלכה המשפטית הפסוקה.

מן העבר האחר הוגשו שתי בקשות נוספות של המערערת שעניינן הפרות נוספות של הסדרי השהות ובקשות לנקיטת אמצעי אכיפה נוספים.

בהחלטה שניתנה בי"ב באב התשפ"ג (30.7.23) הובהר כי נקיטת אמצעי אכיפה לפי פקודת הביזיון תיעשה רק לאחר דיון, בהתאם למצוות המחוקק, וכי בדיון גם יישמעו טענות המשיב נגד נקיטתם. עם זאת שב בית הדין והבהיר:

הדיון יתקיים כאמור בהמשך, אך אין הדבר פוטר מן החובה לקיים את הסדרי השהות שנקבעו כפי החלטת בית הדין, הפרה אחת של ההחלטה – בתירוץ זה או אחר – אינה מכשירה את ההפרה הבאה כמובן מאליו, ואף עושה אותה לחמורה יותר כפי שרמזנו, ואף יותר מרמזנו, בהחלטה קודמת.

המשיב יגיב אפוא בתוך חמישה ימים לבקשות הנוספות של המערערת, בדגש על מענה לטענה העובדתית הנטענת בהן בדבר המשך ההפרות.

 בט"ז באב התשפ"ג (3.8.23) עמד אחד החתומים מטה בהחלטתו על תגובת המשיב שבה העלה (שוב) את הטענה כי בית דין זה אינו מחזיק בסמכות הנתונה לכל בית דין אחר לאכוף את החלטותיו בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט ולהוראות חוק שיפוט בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956. צוין כי המשיב חוזר על טענה זו שוב ושוב ללא שיביא לה אסמכתאות כשהוא מתרץ את אי־הבאתן בטיעון כי הדברים ידועים וברורים,

אותה החלטה עמדה על דברי המשיב הבוחר שוב ושוב לחזור על טענה במקום להתמודד עם הטענות העובדתיות נגדו ועל ניסיונו החוזר ונשנה להתפלמס עם החלטותינו הקודמות ולטעון נגד ההוראה על הסדרי השהות – על כך נאמר גם כי יש בדבר:

כדי ללמד במידה רבה כי, כפי שסברנו וסוברים אנו גם עתה גם בלאו הכי, המשיב הוא שאינו מוכן לקבל על עצמו את עולה של הפסיקה וטפילתו את הפרתה על הקטין 'המסרב' אינה אלא שקר ולחילופין כי פעל מצידו כדי להביא את הקטין לסירוב.

לעצם העניין הובהר שוב כי הדיון בשאלת האכיפה על פי הפקודה צריך להיות דיון פרונטלי בנוכחות הצדדים (בדגש על המשיב שכלפיו מבוקשת האכיפה) וכך יהיה.

עם זאת צוין גם כי בתגובה נכללה מכל מקום ההודאה בעובדת ההפרה, מוצנעת משהו, תוך חזרה על הטענה כי הקטין מסרב לקיום ההסדרים, טענה שלא הוכחה כמובן אך המשיב מציגה כעובדה ברורה שממנה אפשר אף להסיק מסקנות אחרות, תוך שאין הוא טורח להסביר מדוע, לשיטתו כי הקטין הוא המסרב, אין הוא מפעיל את סמכותו ההורית; להסביר, בזיקה לטענותיו בדבר טיפול הנחוץ כדי למנוע סירוב נטען זה, מה עשה או עושה הוא בעניין, או להגיש בקשה לאשר טיפול מסוים.

הובהר בהחלטה זו בנוגע לטענת המשיב כי טענותיו נדחות 'אוטומטית' (ההדגשות נוספו):

אכן בעל דין המסרב לקיים החלטות שיפוטיות מחייבות ומתווכח עימן שוב ושוב – לא רק שמותר אלא אף חובה לדחות את טענותיו 'אוטומטית', החלטות שיפוטיות אינן 'תוכנית כבקשתך' ולא עניין למשא ומתן ולוויכוח בין בעל הדין שבעניינו ניתנה ההחלטה ושנצטווה לפעול בהתאם לה לבין הערכאה השיפוטית.

השאלה העומדת לדיון עתה אינה אם יש לקיים את הסדרי השהות שנפסקו, הללו נפסקו ואינן עומדים לדיון עוד. לפיכך בנוגע לשאלה זו דינן של הטענות הוא אכן לדחייה 'אוטומטית' ומוטב להן גם שלא תיטענה, וכאמור לא נתבקש המשיב אלא להגיב לטענות העובדתיות כי אכן מופרים הם ההסדרים.

השאלה היחידה העומדת לדיון עתה היא השאלה האם בפועל מתקיימים ההסדרים או מופרים, ולאחריה צפויה להידון כאמור, בדיון בנוכחות הצדדים, השאלה אם יש מקום לנקוט אמצעי אכיפה ואלו אמצעים יש לנקוט בשל אותה הפרה ולשם מניעת המשכה.

ולבסוף עמדה ההחלטה על טענת המשיב טוען כי המערערת אינה רוצה באמת במפגש עם הקטין, ולראיה מציין אירוע שבו, לטענתו, הזדמן מפגש אקראי ביניהם (לרבות הקטין הנוסף המנוכר למשיב, לטענתו, ושעניינו אינו נדון לפנינו) והמערערת חמקה מן המפגש. המערערת נצטוותה להגיב לטענה זו.

בהחלטה מכ"ז באב התשפ"ג (14.8.23) נדרש המשיב להגיב לטענה על הפרה נוספת של הסדרי השהות, בד בבד עמדה ההחלטה על תגובת המערערת לטענה כי אינה חפצה באמת ובתמים במפגש עם הקטין ועל הטיעון העובדתי שהועלה כביסוס לה – המערערת נצטוותה להשלים את תגובתה בעניין שלא הניחה את דעת בית הדין.

תגובת המערערת המשלימה הוגשה ותועדה בקצרה בהחלטה מד' באלול (21.8).

ח.       המשיב לא הגיב כנדרש, ובו' באלול התשפ"ג (23.8.23) נתן ביתדיננו החלטה נוספת שבה תוארה תגובת המערערת ביתר פירוט ונתקבלה, ושבה עמד בית הדין גם על הימנעותו של המשיב מלהגיב לטענה העובדתית בדבר הפרת הסדרי השהות ברביעית, וחלף זאת שב על הטענה בדבר חוסר סמכות לאכוף את החלטותינו וטענות נוספות נגד המערערת לעניין יחסה כלפי בת נוספת של הצדדים שלגביהן כתבנו:

איננו יודעים אם יש בהן ממש אם לאו, אך זאת יודעים אנו בוודאות כי עניינה של אותה בת אינו נדון לפנינו וכי בין שהטענות נכונות ובין שאינן נכונות אין בהן כדי להצדיק אפילו בכהוא זה את הפרותיו של המשיב, לפי הנטען שוב ושוב ומבלי שיוכחש בדבריו, את החלטותיו של בית הדין.

הפרת ההוראה בנוגע לתגובה על הטענה העובדתית, תוך שהמשיב מנסה כדרכו לחפות עליה בטענות מופרכות ובכאלה שאינן ממין העניין, פסולה וראויה לגנאי.

הוספנו וכתבנו:

חמורה ממנה כמובן הפרתן החוזרת לכאורה, וכפי שעולה מן השתיקה שכהודאה בנוגע לעובדות ומה גם שבמקרים קודמים הייתה אף הודאה מפורשת בהן מצד המשיב של ההוראות בנוגע להסדרי השהות, הפרה המהווה לכאורה בזיון בוטה של בית הדין, המטריחה את המערערת ואת בית הדין בבקשות ובהחלטות חוזרות, והפוגעת בטובתו של הקטין בהמשך לפגיעה הקיימת זה שנתיים ויותר מאז נטל המשיב את הקטין וניתקו מאימו שלא כדין.

הזכרנו את שקבענו בכ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.23) בהחלטה מנומקת ומפורטת שניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים ובחינת כלל החומר שבתיק כי ממועד אותה החלטה יתקיימו הסדרי שהות בין הקטין [א'] לאימו ללא צורך בפיקוח, כמקובל.

הזכרנו את ההשתלשלות שלאחר מכן כשהמערערת, כפי שתואר גם בהחלטה הנוכחית, מציעה הסדרים והמשיב אינו מגיב, בית הדין מורה על קיומם והמשיב מתעלם ומפר את ההחלטות וכו', נמנע להגיב עניינית לטענות הנטענות כלפיו כשנדרש הוא לעשות כן ובוחר חלף זאת להשתלח בבית הדין.

הזכרנו גם את תגובת המשיב מה' באב התשפ"ג (23.7.23) שבהאישר כי הצעת המערערת הומצאה לו וכי הפר אותה אלא שאת האחריות להפרה טפל על הקטין. בהקשר לה הזכרנו את ההחלטה מו' באב התשפ"ג (24.7.23) ואמרנו (ההדגשות נוספו):

קבענו בהחלטה זו כי בניגוד לנופת הצופים של רצון לפעול בהתאם להחלטה ושל צורך בהליך טיפולי, מגלה המשיב בהתנהלותו ובתגובתו כי מבקש הוא הלכה למעשה לנתק את הקטין מהמערערת – אימו בכל דרך אפשרית, ותוך שאת האחריות לכך הוא מבקש לגלגל אל כתפיו של הילד עצמו.

בזיקה לדברים אלה הזכרנו את שנאמר כבר בהחלטה מי"ח באלול התשפ"א (26.8.21) כי:

הטענות לסירוב שביוזמת הקטין, נזכיר שוב – בן שש בלבד! מעלות תהייה כשלעצמן, והמעט שכתבו שירותי הרווחה אינו מחליש תהייה זו אלא להפך. ולא זו בלבד אלא שאם נניח כי למרות האמור הטענות אמת הן והאב אכן חסר אונים – עניין זה כשלעצמו מעלה תהייה נוספת בדבר מסוגלותו ההורית של האב ומעורר למחשבה שמא כדברי האם נדרש מינוי של אפוטרופוס לדין, ויתר על כן שמא נדרשת התערבות של עו"ס לפי חוק הנוער […] אם מחר יסרב הקטין לטיפול רפואי חיוני, או פסיכולוגי כאמור, או ללכת לגן או לבית הספר – מה יענה האב אבתריה? אם אין לאב יכולת להפעיל סמכות הורית מול בנו בן השש לצורך המפגשים עם האם, כיצד יפעיל אותה בסוגיות אחרות? ואם יש לו יכולת אך אין לו רצון, ואולי אף יש לו רצון הפוך וכטענת האם, הרי זה מה שמכונה במתמטיקה ובפילוסופיה "מש"ל"…

הזכרנו גם את הערתנו על הצגתו של המשיב את הדברים כאילו הדרך היחידה להפעלת סמכות הורית היא 'עימות פיזי עם הקטין', שממנו מבקש הוא להימנע, וכי דברים אלה אם נכונים הם, מעלים שוב מחשבות נוגות בנוגע ליכולתו ההורית של המשיב בכלל והוספנו את שנזכר בהחלטות קודמות כי עצם הטיעון בדבר סירובו של הקטין אינו אמין – ובוודאי לאחר שדווח לנו על מפגשיו של הקטין עם אימו לאורך פרק זמן משמעותי בשנה האחרונה, בחשאי או בגלוי, מפגשים שדווחו כטובים הן בדיווחיה של מורתו של הקטין והן באלה של עו"ס ברלין – ומוביל הוא למסקנה אחת מן השתיים או כי להד"מ או כי המשיב פעל כדי ליצור סירוב כזה.

גם בהחלטה זו שבנו והזכרנו כי בהחלטה הנ"ל מח' בתמוז התשפ"ג (27.6.23) כתבנו גם:

ככל שסבור המשיב שנחוץ הוא לסיוע של אנשי מקצוע להכנה של הקטין לשינוי, אף שלאור האמור אני מפקפק בכנות דברים אלה, רשאי הוא להגיש בקשה כי נאשר הכנה כזו על ידי איש מקצוע זה או אחר (ובמימונו של המשיב). אך למען הסר ספק ייאמר ברורות ומפורשות כי לא נעכב את ביצוע החלטתנו לשם כך. טיפול מכל סוג שהוא ייעשה, אם ייעשה, במקביל לביצוע ההחלטה ולא לפניה.

אף שבנו לציין את האמור בהחלטה הנ"ל שמו' באב (24.7) כי בקשה לאישורו של טיפול כאמור לא הוגשה וכי התרשמותנו היא כי המשיב פועל בכוונה תחילה הבאת הקטין לסירוב הנטען וכי בכוונתו להפר ולמסמס את החלטתנו ולפעול למניעת או למזעור הקשר של הקטין עם אימו, תוך שסבור הוא כי לעולם יעמוד לו התירוץ כי הקטין הוא המסרב.

הזכרנו את הוראותינו האופרטיביות שבאותה החלטה שמו' באב (24.7) וציינו (ההדגשות נוספו):

מאז חלף כחודש ימים ובמהלכו שבה המערערת להלין על הפרות נוספות של המשיב את הוראות בית הדין, כאמור בראשית דברינו בהחלטה זו מדובר בתלונה רביעית על הפרת ההסדרים, אך למעשה נראה מן המכלול כי ההסדרים שנקבעו לא קוימו כלל והנתק שבין הקטין לאימו חודש ואולי אף מוחרף, וכאמור לעיל העדר תגובתו של המשיב לגופן של הטענות העובדתיות – ועל אחת כמה וכמה בהינתן האמור בתגובותיו הקודמות – הוא כהודאה בעובדות.

נזכיר גם כי בתווך ניתנו החלטות נוספות שהורו למשיב להגיב לטענות על ההפרות החוזרות ונשנות, מחד גיסא, והעומדות על הימנעותו מלהגיב לטענה עובדתית זו ועל ניסיונו לחפות על הטענה – וכנראה על העובדות – ועל ההימנעות מלהגיב עניינית באמצעות טענות סרק. כך בהחלטה מי"ב באב (30.7), בהחלטה מט"ז באב (3.8) ובהחלטה מכ"ז באב (14.8) שאותה הזכרנו בראשית החלטה זו.

כאמור הורינו בהחלטה קודמת על קביעת דיון שבו תיבחן האפשרות לפעול נגד המשיב בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט, הדיון אכן נקבע והצדדים זומנו אליו. עד לדיון מנועים אנו מלפעול בדרך זו, שכן המחוקק דרש קיום דיון כאמור, אולם אין אנו מנועים ואף לא פטורים מליתן החלטות בבקשות שלפנינו ולשוב ולהורות את שחובתנו להורות, גם אם הניסיון העגום עד כה מלמד כי ספק – בלשון המעטה – אם יציית המשיב להוראותינו קודם לדיון האמור.

משכך שבים אנו ומורים:

1.       הצדדים מחויבים לקיום הסדרי השהות שעליהם הורינו בהחלטות קודמות. הפרה אחת או הפרות חוזרות של הוראה זו עד כה אין בהן כדי לפטור מחובת קיומה מכאן והלאה, ואם סבור המשיב כי "משעבר עבירה ושנה בה – הותרה לו" נבהיר לו אנו כי לא כך הדבר, אף אם בעיניו "נעשית לו כהיתר", וכמליצת חז"ל "מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר ויהיה ריחו נודף?"

2.       בדיון שיתקיים ייבחנו כל ההפרות עד כה, ואם יהיו הפרות נוספות – ייבחנו אף הן, ואת הכול נביא במשפט בדוננו בשאלת ביזיון בית הדין והאמצעים שיש לנקוט בגינן.

3.       בשל הזדקקותה של המערערת להגיש שוב ושוב בקשות לקיומן של החלטותינו, בשל הפרותיהן לכאורה ובשל המשך התנהלות המשיב הנמנע מלהגיב לגופו של עניין ומלפעול בהתאם להורות בית הדין, ובשל הטרחתו של בית הדין – נוכח כל האמור – ליתן החלטות חוזרות ונשנות באותו עניין עצמו יושתו על המשיב שוב הוצאות משפט לטובת המערערת ולטובת אוצר המדינה:

(א)     המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח בגין סדרת הבקשות האמורות שנזקקה להגיש.

(ב) לאוצר המדינה ישלם המשיב הוצאות משפט בגין כל האמור בסך של 12,000 ש"ח נוספים.

בהחלטה מי"ד באלול התשפ"ג (31.8.23) הוזכרו טענות המערערת על הפרות נוספות ונקבע כי התגובה להן תישמע בדיון שקרב לבוא.

ט.       בכ"א באלול התשפ"ג (7.9.23) התקיים הדיון.

לקראת הדיון ניסה המשיב שוב – לא בפעם הראשונה בהליכים שניהלו הצדדים לפנינו – לעכב או לסכל את ההליך באמצעות הגשת בקשת פסלות מופרכת נגד אחד החתומים מטה, הרב שפירא, בקשה שהוגשה סמוך ונראה לדיון ונדחתה בהחלטה מנומקת וארוכה שנאלץ הרב שפירא החתום מטה לכתוב תוך הקדשת זמן יקר לכך, בן יום, בערבו של הדיון, בשל הוראת המחוקק כי החלטה בבקשה שכזו תינתן טרם יימשך ההליך.

בבקשה עצמה גם הודיע המשיב כי אם תידחה בקשתו יערער על ההחלטה וכפי שנאמר בהחלטה שבה נדחתה הבקשה:

משמעותה של ההודעה, ומן הסתם גם מטרתה ותכליתה, היא כאמור בסעיף 19א(ח) לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955, "בעל דין שבדעתו לערער על החלטת דיין או בית דין לפי סעיף זה יודיע על כך לבית הדין, ומשהודיע כך, יופסק הדיון עד להחלטה בערעור".

בנסיבות העניין, משהוגשה בקשה מופרכת זו ערב דיון באפשרות לנקוט אמצעי אכיפה על פי פקודת ביזיון בית המשפט בגין ההפרה המתמשכת של המבקש את הסדרי השהות שנקבעו בין הקטין לאימו, לא מן הנמנע גם כי אף תכלית הבקשה כולה לא הייתה אלא זו – הפסקת הדיון בעניינם של הצדדים על בסיס הוראת החוק האמורה.

הנחה זו בדבר מטרתה ותכליתה של הודעה זו, כמו גם – במידה לא מבוטלת של סבירות – של הבקשה עצמה, כאמור, מתחזקת נוכח העובדה שבפועל לא הוגש ערעור כאמור.

מכל מקום בהחלטה נקבע:

אך, בין שזו הייתה המטרה ובין שלא כך, המחוקק לא כילה את דבריו באמור לעיל אלא המשיך וסייג "זולת אם החליט הדיין או בית הדין, לפי הענין, מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך בהליך".

נימוקים כאלה אכן יש בענייננו למכביר:

הדחיפות בעניינו של הקטין המנותק מאימו תקופה ארוכה; החשש כי ניתוק זה – ובזיקה לכל שנאמר זה מכבר לגביו – יביא לניכור או יחמיר אותו עד כי יקשה לתקנו; החשיבות היתרה של אכיפת החלטות שיפוטיות ומניעת מצב שבו איש הישר בעיניו יעשה תוך הפרה שיטתית וסדרתית של ההחלטות.

משכך אני מחליט ומבהיר כי ההליכים בעניינם של הצדדים לא יופסקו, למרות הערעור, והדיון הקבוע יתקיים במועדו.

למרות ההחלטה המנומקת והברורה שב בא כוח המשיב בפתחו של הדיון וטען "הגשתי בקשה לפסילת דיין וקיבלנו החלטה […] הבקשה נדחתה והודעתי בשולי הבקשה ואני מודיע אף כעת כי בכוונתי לערער על ההחלטה בפני כבוד הנשיא", ואף משהזכיר בית הדין "כתבתי שלמרות זאת הדיון יתקיים" טען הלה "אני סבור וטוען שאין בכלל להתעסק בתיקי הצדדים לפחות לאחד מחברי ההרכב שלא אמור להשתתף, ואני חוזר על הטענה שהגשתי".

בית הדין כמובן קיים את הדיון בהתאם להחלטה המנומקת ולהוראות החוק המאפשר את קיום הדיון משניתנה החלטה כזו, ושוב נציין כי בפועל לא הוגש ערעור.

בהמשך לכך שב המשיב והעלה את טענתו שלפיה מנוע בית דיננו מלדון באכיפת החלטותיו, כשהפעם נזכר סוף סוף להסביר על מה מתבססת טענתו – הסבר שמשניתן נוכל לשער מדוע נמנע המשיב מלפרטו תחילה והעדיף לערפל שכביכול קיימת פסיקה ידועה התומכת בעמדתו, וכך טען (פרטי תיק ע"א 6035/17 שהוזכרו תוקנו והושלמו בציטוט להלן):

טענה זו מתחברת לטענה השנייה שטענתי וכתבתי את זה בכל הבקשות והתגובות שלי:

משנתן פסק דין על ידי ערכאת הערעור הרי שהערכאה המוסמכת לדון בבקשות אכיפה בכלל ולפי פקודת בזיון בית המשפט היא בית הדין קמא והלכה זו נקבעה בשנת 1975 בתיק ב"ש 743/85 ספרון נ' ספרון. הלכה זו מופיעה במאות פסק דין בבתי משפט שונים כאשר פסק דין אחרון שראיתי בבית המשפט העליון הינו תיק ע"א 6035/17 NET INERNATIONAL PROPERTY LIMITED נ' איתן ארז, ובאותו פסק דין הובהר שהפקודה מתייחסת להענקת סמכויות לערכאה דיונית ולא ערעורית, כאשר ניתן פסק דין על ידי ערכאת ערעור המשמעות היא שזה כאילו פסק דין הזה הייתה אמורה לתת ערכאה הדיונית ואציין כי כאשר ניתנים פסק דין כאן זה מופיע גם בתיק בית הדין קמא ולא רק בשביל לידע אותם אלא בכדי לקבוע כי פסק הדין הופך לחלק אינטגרלי מהדיון בבית הדין קמא, ולכן הפסיקה קבעה במאות פסקי דין כי כאשר עולה השאלה של אכיפה מי שאמור לאכוף זה בית הדין קמא.

בית הדין העיר והזכיר מדוע אין הדברים רלוונטיים, שכן אין הם אמורים אלא "אם בית הדין הגדול סיים את טיפולו", בא כוח המשיב התעלם מהדברים והמשיך לטעון:

[…] אציין אגב שעל פי הלכת בבלי מאחר וזה פסק דין המתייחס לחוק לפקודת בזיון בית המשפט ובית הדין כאן מתבסס על אותה פקודה, אז גם הפרשנות של בית המשפט העליון היא חובה ומחייבת את בית הדין.

וכאן, אולי משהרגיש בהערת בית הדין האמורה ניסה להצדיק את טיעונו באומרו:

אומנם היו מקרים כאשר לא הוכרע הערעור ובמסגרת הליכי ביניים ערכאת הערעור יכלה להיכנס לנעלים של בית הדין קמא ולאכוף, אך כאן זה ברור מקריאת פסק הדין הברור וגם פסק הדין המשלים שסגר את הפינות אז אין עוד מה לדון, נקבעו הסדרי ראיה, נקבע מסגרת, חוזרים לבית הדין קמא לאכיפה.

אלא שהדברים מופרכים מאליהם, שכן לא רק שלא "ברור מקריאת פסק הדין" ש"אין עוד על מה לדון" אלא להפך, ברור מפסק הדין כפי שנאמר בהחלטה זו לעיל ובהחלטות שניתנו כשהעלה המשיב לראשונה את טענת חוסר סמכות האכיפה כי יש ויש על מה לדון וכי למעשה לא ניתן עדיין פסק דין אלא החלטת ביניים שבמסגרתה נקבעו אומנם הסדרי שהות עקרוניים, ובהחלטות נוספות ניתנו גם הוראות אופרטיביות לגביהם, אך הוראה אופרטיבית בדבר השבת הקטין למשמורת של אימו, להלכה ולמעשה – עניין שהיה ליבו ועיקרו של הערעור – טרם ניתנה.

בית הדין קבע בהחלטתו – ההחלטה שהמשיב מבכר לכנותה "פסק דין" כדי ליצור את הרושם כי אכן תמה ונשלמה מלאכתנו ובית דיננו קם מכיסאו – בין השאר, כמצוטט מעלה:

[…] הצדדים יתאמו ביניהם בתוך שבוע ימים ממתן החלטה זו את הימים הספציפיים שבהם יתקיימו ההסדרים האמורים ויודיעו לבית דיננו את תוכנו של הסיכום שאליו הגיעו. ככל שלא יגיעו לעמק השווה בתוך שבוע ימים כאמור יגישו לבית הדין (במקביל) את עמדותיהם ובית הדין ייתן את החלטתו.

3.       בנוגע להסדרי שהות ב"חופש הגדול" יתאמו הצדדים הסדרי שהות של הקטין עם האם שלא יפחתו בהיקפם הכולל מן האמור לעיל – ורצוי אף שיהיו רחבים יותר – וימסרו לבית הדין הודעה מתאימה. ככל שלא יושגו הסכמות בין הצדדים בעניין זה עד עשרה ימים לפני תחילתו של החופש – יגישו לבית הדין (במקביל) את עמדותיהם, ותינתן החלטה.

4.       בית הדין מבקש משירותי הרווחה בבית שמש ליתן לו – לקראת תחילת שנת הלימודים הבאה, היינו במהלך חודש אוגוסט, תסקיר הכולל חוות דעת בדבר האפשרות להשבתו של הקטין למשמורתה של אימו בפועל תוך קביעת הסדרי שהות בינו לבין אביו.

אין ברור מזה בנוגע לשאלה אם בית הדין סיים את טיפולו בעניינם של הצדדים או טרם עשה כן. ולמעלה מן הצורך נשנו הדברים בפירוש בהחלטה מי"ד בתמוז התשפ"ג (3.7.23) שצוטטה לעיל:

טיעונו של המשיב מופרך בענייננו שבו לא קם בית דיננו מכיסאו כלל ועיקר ולא נתן פסק דין סופי אלא נתן (בהחלטתו מכ"ג בסיוון התשפ"ג – 12.6.23) הוראות בנוגע להסדרי שהות בתקופה הקרובה ודיווח עליהן לרבות חוות דעת בנוגע לאפשרות השבתו המלאה של הקטין לאימו, עניין המצוי בליבת הערעור כידוע ושטרם הוכרע.

משניתנה לבא כוח המערערת האפשרות להשיב לדברים העיר הוא כי לא זו בלבד שפסק הדין בב"ש 743/85, ספרון נ' ספרון, אינו שולל מבית דיננו את הסמכות לאכוף את החלטתו אלא – נוכח האמור לעיל – קובע מפורשות את קיומה:

אכן, לפי סעיף 6 לפקודה, גם ערכאה היושבת לערעור מוסמכת לכוף ציות להחלטותיה, כגון לצו שנתנה במהלך הדיון התלוי עדיין ועומד בפניה, אך שונה המצב כאשר הדיון בערעור כבר תם ונשלם. 

ונוסיף ונחדד עוד: לא זו בלבד שההליך לפנינו טרם תם, אלא שההחלטות שאכיפתן נדרשת – מלבד המחויבות לקיימן מצד עצמן הן בפן של חובת הציות להחלטה שיפוטית הן בפן של טובת הקטין – מיועדות גם לשרת את המשכו של ההליך ואת האפשרות לשקול את ההחלטה הסופית שמבקשת המערערת בדבר השבת הקטין לידיה ואת ההחלטות בדבר הדרך והמועד לעשות זאת. זאת מאחר שכפי שהבהיר בית דיננו כמה פעמים בהליך השבת הקטין לידי אימו צריכה להיעשות בשום שכל ובהדרגה ובהתאם לחוות דעת מקצועיות. יישום ההחלטות בנוגע להסדרי שהות הוא חלק הכרחי מהדרגה זו והשלכותיו הן שצריכות להיבחן בידי הגורמים המקצועיים לצורך גיבוש חוות דעתם בדבר השבת הקטין למשמורת אימו – חוות דעת שאותה ביקש בית דיננו לקבל כאמור בהחלטתו המצוטטת.

י.         נוסיף ונאמר גם כי מאחר שהוראתה המפורשת של הפקודה היא כי אף לערכאת ערעור הסמכות לכוף את הציות להחלטותיה, ולעניינו של בית הדין הרבני הוראת חוק בתי דין דתיים כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956, מעניקה לבית הדין את הסמכויות הנתונות בפקודה – ללא הבחנה בין בית הדין האזורי לבית הדין הגדול, הרי כי גם לו היה ספק בדבר נכון היה לפרש את דברי בית המשפט העליון בפסק הדין בב"ש 743/85 בדרך שתצמצם את הסטייה מלשונה הגורפת של הפקודה ולא בדרך שלפיה דברי הפקודה בעניין סמכותה של ערכאת הערעור קרובים להיות נעדרי משמעות.

כך אף אם היה ספק בדבר, אך כאמור: אין ספק. ההליך בעניינם של הצדדים הנדון בבית דין זה לא תם, ולית מאן דפליג כי כשכך הדבר נתונה לבית דיננו הסמכות לאכוף את החלטותיו שבתוך הליך זה.

יא.      כהערת אגב ולמעלה מן הצורך נאמר כי למרות דברי בא כוח המשיב כי "על פי הלכת בבלי מאחר וזה פסק דין המתייחס לחוק לפקודת בזיון בית המשפט ובית הדין כאן מתבסס על אותה פקודה, אז גם הפרשנות של בית המשפט העליון היא חובה ומחייבת את בית הדין" – אין הדבר ברור כי בית דיננו מנוע מלאכוף אף את פסקי דיניו הסופיים, לאחר תום ההליך שבו ניתנו נוכח פסק הדין בב"ש 743/85, ספרון נגד ספרון. ונבהיר:

בבג"ץ בבלי אומנם קבע השופט, כתוארו אז, א' ברק:

על כל בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל, בסוגיות 'אזרחיות' נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון.

אך לדעתנו בב"ש 743/85 לא אמר בית המשפט העליון אמירה פרשנית, וודאי שלא אמירה מפורשת וברורה, בנוגע לסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט הקובע כי אף לבית המשפט העליון סמכות לאכוף את החלטותיו – ולא כל שכן שלא אמר אמרה מפורשת כלשהי בנוגע להוראות בסעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956, הקובעות כי לבית הדין הדתי סמכות כזו, ללא הבחנה בין ערכאותיו השונות של בית הדין הדתי – אלא בעיקר אמירה בדבר דרך היישום הנאותה של סעיף 6 לפקודה האמורה.

לעניין זה גרס בית המשפט כי מאחר שיש לראות את ההכרעה שבערעור כתיקונה של הכרעת הערכאה שלמטה וממילא כאילו היא היא הכרעה הערכאה שלמטה הרי שאותה ערכאה היא המוסמכת לאכוף את ההחלטה.

אך כאן יש לשאול שתי שאלות:

1. הא ניחא שיש לראות את הפסיקה בערעור כפסיקה של הערכאה הראשונה ומשכך יכולה זו לאוכפה, אך האם אין היא בה בעת, גם פסיקתה של ערכאת הערעור, ומדוע לא תוכל אף זו לאכוף את פסיקתה? אמת הדבר כי תפקידה של ערכאת הערעור הוא לעסוק בעניינים שנדונו והוכרעו ולבקר את ההכרעה, וכפי שציטט בית המשפט מבג"ץ 300/53 "ביקורת על החלטה שיפוטית, שניתנה מקודם על ידי בית משפט או טריבונל אחר", ושאלת האכיפה לא הוכרעה ואין לעניינה מקום לביקורת על החלטה קודמת, אך מאחר ששאלת האכיפה אינה השאלה העיקרית אלא שאלה נלווית לפסיקה עצמה – מדוע לא תעסוק בה ערכאת הערעור, אף לאחר תום הדין בערעור עצמו, כשם שעוסקת היא בהחלטות ביניים טרם תומו, ובפרט משנשים ליבנו כי בבג"ץ 300/53 עצמו הודגש כי יש שמחזיקה ערכאת הערעור גם בסמכויות שיפוט מקוריות ולא רק בסמכויות ערעוריות, ומדוע אפוא לא תתפרש הוראתה המפורשת של פקודת ביזיון בית המשפט כמעניקה לבית המשפט העליון סמכות אכיפה כסמכות מקורית?

2. האם תפיסתו של בית המשפט את הכרעתה של ערכאת הערעור כאילו היא היא הכרעתה של הערכאה דלמטה אמורה גם בנוגע לערכאת הערעור שבבית הדין הרבני, היינו בית דין זה?

השאלה הראשונה מביאתנו לתובנה דלעיל כי דברי בית המשפט בב"ש 743/85 אינם מכוונים להיות אמירה פרשנית של סעיף 6 לפקודה – מה גם שלשונה של הפסיקה אינה מורה על כך ואין היא כוללת אמירות המבססות פרשנות כזו על פי כללי ודרכי הפרשנות – אלא אמירה העוסקת בסדר הדין הנאות והרצוי, לאמור: אם עקרונית אפשר היה כי ערכאת הערעור תאכוף את החלטותיה אך אפשר גם כי תעשה זאת הערכאה הראשונה שכן ההחלטות נחשבות גם להחלטותיה שלה, אלא שתוקנו בערכאה שמעליה, מוטב וראוי כי אכן תעשה זאת הערכאה הראשונה. כך אם משום שכך יתאפשר הערעור על ההחלטה לאכיפה ואם משום שכך ייחסך מערכאת הערעור העיסוק בבירור העובדות בנוגע ליישום או אי־יישום ההחלטה, לסיבת אי־היישום וכו' – מכלול שלם הנצרך כדי לקבוע אם אכן יש צורך – ואם כן, כיצד – לאכוף את ההחלטה, והמתאים באופיו להתברר בערכאה הדיונית.

ומשבאנו לכלל הכרה כי אין מדובר במניעה עקרונית שערכאת הערעור תעסוק באכיפה, אלא בעניין של סדרי דין ובשאלת הרצוי והנאות מבחינתם של אלה, הרי שעשויים להיות בעניין זה הבדלים בין ערכאת הערעור שבבית הדין הרבני לבין זו האזרחית, כשם שיש הבדלים ביניהן בעניינים אחרים של סדרי דין, ואף הבדלים בין מקרים שונים שלגביהם ייתכנו שיקולים שיכריעו את השיקולים דלעיל, כשעל הכול חופף העיקרון כי הפרוצדורה היא שפחת המהות ולא גבירתה וכי לא יאות כי הצדק בכלל – ובעניין טובתם של קטינים בפרט – לא ייעשה או תידחה עשייתו דחייה של ממש, שיש – ובוודאי בעניינים אלה – כי תביא לפגיעה בלתי־הפיכה, אך בשל שיקולי פרוצדורה.

בית המשפט העליון לא אמר אמירה שונה מזו בדבריו שבב"ש 743/85, דברים שלא נאמרו בהקשר לבית הדין, לא עסקו בשום דרך בשאלת הפעלת פקודת ביזיון בית המשפט בו ושככל הנראה לא נועדו להיות פרשנות קטיגורית של הפקודה אלא, כאמור, התוויית דרך המלך ליישומה בבתי המשפט.

יב.     ולאחר האמור: האם – מעבר לשאלה מה נאמר בפועל בב"ש 743/85 והאם כוונו הדברים או חלו מעצם אמירתם גם על בית הדין הרבני או לא – האם יש להניח שלו נשאל בית המשפט היה עונה בנוגע לבית הדין הרבני את אותה תשובה שענה לשאלה שבחן בבואו לקבוע היאך תיושם ותופעל פקודת ביזיון בית המשפט בבתי המשפט?

כאן מגיעים אנו לנימוקיו של בית המשפט בב"ש 734/85 ואל השאלה השנייה ששאלנו לעיל: בתפיסתה הבסיסית של מערכת בתי הדין הרבניים לא קיים עיקרון התקדים המחייב, והכפיפות של בתי הדין האזוריים לבית הדין הגדול שונה מכפי שנתפסת מקבילתה בערכאות האזרחיות. בית דין אזורי אינו חייב לפסוק כפי שפסק בית הדין הגדול במקרה אחר, אם כי חייב הוא לקבל את הוראתו האופרטיבית של בית הדין הגדול בנוגע לאותו מקרה שנדון לפניו.

משכך קשה לראות את פסיקותיו של בית הדין הגדול כ'תיקון' של פסיקת בית הדין האזורי באופן שמעתה תיחשב פסיקת בית הדין הגדול כאילו היא היא פסיקתו של בית הדין האזורי, שכן הלה אומנם חייב לציית לה ולפעול על פיה, אבל אינו חייב לאמצה אל ליבו כביכול הייתה פסיקתו שלו.

ולפיכך, ספק רב אם יש מקום לאמור לגבי בתי הדין הרבניים את שאמר בית המשפט בב"ש 743/85 לגבי הערכאות האזרחיות, ולא בהכרח כי לוּ נשאל על כך בית המשפט עצמו אז הייתה תשובתו זהה לשהשיב בעניין שהיה לפניו.

ויתרה מכך, וכאן שוזרים הדברים את שאמרנו לגבי שתי השאלות שהעלינו:

לצערנו, המצב במערכת בתי הדין הרבניים מבחינת קיום החלטות בית הדין הגדול ויישומן בבתי הדין האזוריים אינו משביע רצון. בשורש הדברים עומדת אולי התפיסה הצודקת כשלעצמה כי, כאמור לעיל, הלכתית אין בית הדין האזורי צריך 'לבטל את דעתו' בפני בית הדין הגדול, תפיסה שעל אף הצדק הקיים בבסיסה נתעוותה אצל חלק מן הדיינים לכדי אי־הבנה גם בדבר המחויבות של בית הדין האזורי ליישם בפועל מכל מקום את שפסק בית הדין הגדול. עדים היינו כמה פעמים לסירוב של בתי דין אזוריים לפעול בהתאם להוראות בית הדין הגדול ובכמה מקרים אחרים להתנהלות שאומנם לא כללה סירוב כזה וכפירה גלויה בסמכות בית הדין הגדול להורות לבית הדין האזורי את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה אך כללה התחמקות מיישום החלטות בית הדין הגדול וניסיונות למסמסן ולעוקפן במקום לאוכפן. הדברים נאמרים בכאב, ואולי בבושת פנים, אך צריכים הם להיאמר.

בכמה מקרים בשנים האחרונות ביקרנו בחריפות התנהלות כזו של בתי דין אזוריים – ראה למשל בהחלטות בתיק 1336937/2, בתיק 1214738/4 ובתיק 854780/17 (פורסמו), וכך גם בתיק 1417434/4 (החלטה שטרם פורסמה). יש לקוות כי יחול שינוי לטובה בעניין, אבל אי אפשר להתכחש למציאות הקיימת כיום ושיש לומר בצער כי הייתה קיימת גם בעבר.

ואומנם למען הסר ספק וכדי שלא להיות במוציאי לעז נאמר כי ההרכב בבית הדין האזורי שלפניו נדון עניינם של הצדדים כיום, אינו אחד מן ההרכבים שבהתנהלותם פגשנו כבר בתופעה זו של הפרה בוטה של הוראות בית הדין הגדול, אך אכן גם אצל הרכב זה ובעניינם של הצדדים מצאנו כי למעשה – גם אם לא להלכה ולא במוצהר ואולי אף בשל שיקול דעת לקוי בנוגע ליישום החלטתנו ולא מתוך מגמת סיכול, אך בפועל – נפגע קיום הוראותינו כמתואר בהחלטתנו מכ"ג בסיוון התשפ"ג (12.6.23). זאת כשחייב בית הדין קמא את המערערת לשאת בחלק מתשלום שכרו של ד"ר סגל, שאותו מינה בית דיננו תוך הוראה ברורה ומנומקת כי את שכרו ישלם המשיב. (כאמור בהחלטתנו הנזכרת, להלכה לא היה הדבר מנוגד להחלטתנו שכן בית הדין קמא החליט לצרף לטיפולו של ד"ר סגל את עניינם של הילדים האחרים בעוד החלטתנו עסקה בטיפול בעניינו של הקטין [א'] ובמימונו. אך למעשה, משנהג בית הדין קמא כפי שנהג, בחוסר שימת לב לרגישות ומורכבות התיק, בלי לבדל ולתחום בבירור את הטיפול שבעניינו של הקטין מזה שבעניינם של אחיו, הביא הדבר לתחושה מובנת מאוד ומוצדקת במידת מה של המערערת כי מדובר בסטייה מהחלטתנו.) כך גרם לסיכול הטיפול שלשמו מינינו את ד"ר סגל מלכתחילה. אפשר כאמור כי מדובר רק בטעות בשיקול הדעת של בית הדין קמא, אך אפשר גם כי מדובר בתוצאה של תפיסתו השונה משלנו את אחריותם של הצדדים למצב שגם אם לא הביאה אותו למרוד בגלוי בהוראתנו מכל מקום הביאה אותו להטיל את העלויות, בניגוד לה, גם על המערערת, ובכך בפועל לא רק שלא לאוכפה אלא אף לסכלה.

בהתקיים תופעה כזו של אי־ציות הערכאה הנמוכה להוראותיה ולהכרעותיה של ערכאת הערעור בכלל ובהינתן שגם בהתנהלותו של המותב המדובר בבית הדין קמא התרחשה התנהלות שאינה מתיישבת עם התפיסה כי על הערכאה הדיונית לפעול במלוא המרץ על פי החלטות ערכאת הערעור כאילו היו הן החלטותיה שלה שרק 'תוקנו' כתפיסתו של בית המשפט העליון בב"ש 743/85 – קשה לסמוך כי החלטות אלה ייאכפו כראוי בערכאה קמא.

במצב עניינים זה משמעותה של דרישה כי אכיפת פסקי דינו של בית דיננו תיעשה אך ורק באמצעות בית הדין האזורי, גם במקרים שבהם ביטל בית דיננו את פסיקתו של זה האחרון ועל בסיס תפיסה כביכול משפסק בית דינו את שפסק נעשה פסקו לחלק אינטגרלי של פסיקת בית הדין האזורי, עשויה להיות איון של פסיקות בית הדין הגדול, פגיעה קטלנית בבעלי הדין הנזקקים לאכיפתן של הללו – בכלל, ובמקרים הדומים לזה שלפנינו, בפרט, בטובתם ובשלומם של קטינים – ואיון של זכות הערעור עצמה. לא מופרך הוא להניח כי כטענת המערערת זו אף מטרת דרישתו של המשיב שבנדוננו כי ייקבע כי אכיפת החלטותינו תימסר לידיו של בית הדין האזורי דווקא.

לזאת אין להסכין ואין להסכים, וודאי הוא שלא מצב כזה עמד לנגד עיני שופטי בית המשפט העליון בעת שהורו את שהורו בב"ש 743/85.

משהסקנו כי משמעות הפסיקה לא הייתה כי עקרונית אין מקום כלל לאכיפה של ערכאת הערעור את החלטותיה, אלא אך כי דרך המלך היא אכיפה באמצעות הערכאה הדיונית, הרי שיש להניח כי גם שופטי בית המשפט העליון, למרות דבריהם בב"ש 743/85, היו מסכימים כי יש מקום לסטות מדרך זו כשקיים חשש כי תהיה היא 'דרך ללא מוצא' – הן אם מדובר בחשש קונקרטי שבמקרה מסוים והן כשמדובר בחשש כללי המתקיים לצערנו במערכת בתי הדין הרבניים, ובוודאי כשנוגע חשש זה כאמור, לטובתו של קטין שאין להעלות על הדעת לאפשר פגיעה בה בשל דקדוקי פרוצדורה.

הראינו לדעת כי קשה לראות בהוראה זו 'פרשנות חוק' המחייבת כל ערכאה, וודאי שלא כזו העוסקת בדין המהותי ושיכול להיאמר לגביה מה שנאמר בפסק דין בבלי, וכי נכון יותר לראות בה הוראה בדבר סדרי הדין, שגם אם הלכה משפטית מחייבת היא – אין היא חייבת לחול על ערכאות שסדרי דיניהן שונים, כדוגמת בית הדין הרבני, ומשכך הרי שאפשר ואף נכון הוא שלא לאמץ אותה בנוגע לבית דין זה.

ומכל מקום האמור בפרקיה האחרונים של החלטתנו זו הוא, כפי שכבר אמרנו, למעלה מן הצורך, שכן בענייננו מדובר באכיפת בית הדין הגדול את החלטותיו שתוך ההליך, טרם הסתיים ההליך כולו וטרם קם בית הדין זה מכיסאו, ובמצב זה גם הוראתו הברורה והמפורשת של בית המשפט העליון בב"ש 743/85 היא כי נתונה לערכאת הערעור סמכות האכיפה של החלטותיה על פי פקודת ביזיון בית המשפט.

יג. לאחר שהבהרנו את שאלת הסמכות נזקקים אנו לבחון את יתר הטענות:

טענה פרוצדורלית אחת שהעלה המשיב היא כי לא נפתח תיק ייעודי לדיון בביזיון בית הדין, ספק רב אם היה מקום להימנע מנקיטת האמצעים לאכיפת ההחלטה בשל פגם פרוצדורלי זה – אף לו היה נותר בעינו – אך מכל מקום אף אם נניח כי כך, פגם זה תוקן עם פתיחת התיק במועד הדיון עצמו, וממילא אינו יכול לשמש עוד עילה כלשהי שלא לנקוט את האמצעים לאכיפת ההחלטות בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט.

מעבר לכך שב המשיב והעלה את הטענה כי ברקע קיימים ילדים נוספים של הצדדים המנוכרים דווקא לו.

לעניין זה נשוב ונבהיר בפעם ה'מי יודע כמה' כי ערים אנו לטענות בדבר ניכור בין הילדים הגדולים יותר לבין המשיב, כי ניכור זה נוצר בעטיה של המערערת וכי הסדרי השהות שנקבעו בעבר בינו לבין הילדים הגדולים יותר הופרו ברגלה הגסה של המערערת. אך – והדבר הוזכר כבר בהחלטות שונות של בית דיננו שעה שהמשיב העלה טענה זו – ולרבות במצוטט לעיל:

א. אין אנו יכולים לקבוע אם אכן כך אם לאו או לפעול לתיקונו של אותו ניכור נטען או להשבת הסדרי השהות של המשיב עם אותם ילדים לא רק משום שרק אחד מהם עודו קטין ואף הוא בגיל שבו הסיכוי להצליח בכך פחות, אלא גם ובעיקר משום שעניינם של הילדים האחרים לא הובא לפתחנו. אין אנו יודעים מדוע לא הובא עניינם של הילדים האחרים לפתחנו – אם משום שהחלטות בית הדין קמא בעניינם היו לרוחו של המשיב, גם אם בפועל לא הביאו לתיקון הליקויים הנטענים, וממילא לא מצא צורך לערער עליהן; אם משום שטענותיו בעניינם אינן נכונות וכי סבר כי כך יתברר לכשיידונו לגופן; אם מסיבה אחרת – כך או כך במה שלא הובא לפתחנו אין אנו יכולים לדון. וכך או כך מידת המהימנות של טענות בעניין שלא הובא לפתחנו כשלעצמו, העולות רק כטענת נגד או סייעתא לטענות שבעניין אחר – היינו בענייננו הטענות בנוגע לילדים הגדולים העולות רק במסגרת ההליך בעניינו של [א'] – פחותה היא בעינינו לא רק משום שאם נכונות הן יש מקום לשאלה מדוע לא הובא אותו עניין לפנינו, שאלה שתיתכן לא יותר מתשובה אחת אפשרית כאמור, אלא גם משום שקיימת האפשרות כי מי שמעלה את הטענה מעלה אותה במכוון וביודעין דווקא בהליך שבעניין אחר מתוך ההבנה כי כשכך הדבר יקשה עלינו לעמוד על אמיתתן של דברים.

ב. אף אם הטענות נכונות כולן, אין מקום לקבל הפרת החלטות שיפוטיות בכלל ופגיעה בקטין בדרך של מניעת הסדרי השהות שלו עם אימו ושל פעולות שתכליתן לנכרו לה בפרט, בהקשר של קטין אחד כתגובה להתנהלות דומה של ההורה האחר בנוגע לקטינים האחרים (או למי שהיו בעבר קטינים).

לו היה עניינם של הילדים האחרים נדון לפנינו והיינו מוצאים כי אכן פועלת המערערת או פעלה בעבר לנכרם מן המשיב וכי היא מסכלת את הסדרי השהות שלו עימם היינו נוקטים כלפיה בכל האמצעים כדי למנוע ממנה להמשיך ולנהוג כך, בדיוק כפי שנדרשים אנו לנקוט כלפי המשיב בעניינו של הבן [א'] מן העבר האחר, משעניינם של הילדים האחרים אינו נדון לפנינו – אין אנו יכולים לעשות זאת. אך בכל מקרה לא היינו מאפשרים לנכר את [א'] לאימו כדי 'להענישה' על ניכורם של אחיו לאביו (לפי הנטען) או כדי לכפותה לחדול מאותו ניכור, כשם שלא היינו מאפשרים לנכר את אחיו של [א'] מן האב כדי להעניש את האב על ניכורו של [א'] לאימו. כך לא רק משום שאיננו מכירים יסוד בהלכה או בחוק לנקיטת עונש או אמצעי אכיפה זה אלא גם ובעיקר משום שניתוק ילד מהורהו אינו פגיעה רק בהורה אלא בראש ובראשונה בילד עצמו, וגם אם נניח שיש להעניש את אחד ההורים על ניתוקו של ילד מסוים מן ההורה האחר – לא יעלה על הדעת 'להעניש' בשל כך גם ילד אחר באמצעות ניתוקו מאותו הורה. והוא הדין והוא הטעם שאין שום מקום לקבל 'הענשה' כזו הנעשית על ידי ההורה האחד כלפי ההורה האחר, אף לו היינו משוכנעים שלגופה של טענתו – יש בה מן הצדק, כשבפועל המשמעות היא פגיעה בילד שאצל אותו הורה.

כך בהיבט של טובת הילדים, וכך גם בהיבט של המחויבות לקיומן של החלטות שיפוטיות.

הפרת החלטת שיפוטיות מצידו של בעל דין אחד כיוון שבעבר הופרו – או אפילו מופרות בהווה – החלטות אחרות מצידו של בעל הדין שכנגדו, כתגובה לאותן הפרות, כ'ענישה' כביכול או כאמצעי לחץ למניעת אותן הפרות – היא פסולה בתכלית, ובמידה מסוימת אולי אף חמורה יותר מהפרה 'רגילה' של החלטות שיפוטיות שכן יש בה משום הוספת חטא על פשע: עצם ההפרה כשבצידו גם נטילת החוק לידיים והניסיון לאכוף על הצד שכנגד לחדול מהפרותיו שלו או הניסיון להעניש בגינן לא באמצעות פנייה לבית הדין (או במקרים או הקשרים אחרים – בית המשפט, משטרת ישראל וכו') אלא בדרך של עשיית דין עצמית.

ולענייננו אכן עצם העלאת טענת הגנה זו מצד המשיב, ולא כל שכן החזרה עליה פעם אחר פעם – לא זו בלבד שאין בה כדי להגן עליו מפני אכיפת החלטות בית דיננו, אלא אדרבה יש בה כדי לחזק את הצורך ואת ההצדקה באכיפה זו, הן משום האמור לעיל בדבר חומרתה הן משום שהעלאתה של הטענה שוב ושוב מלמדת כמאה עדים כי אכן זו הסיבה להתנהגותו של המשיב – לא התירוצים השדופים בדבר סירוב מצד הקטין עצמו לראות את אימו או בדבר הצורך בהכנה מתאימה שלו לכך, אלא החלטתו המודעת והמכוונת של המשיב להפר את החלטותינו ולעשות כל שלאל ידו כדי לנתק את הקטין מאימו ולנכרו אליה בשל עמדתו כי כך נהגה היא כלפיו בילדים האחרים.

יד. בהמשכו של הדיון העלה המשיב טענות נוספות – עיקרן טענות נגד החלטת בית דיננו כשלעצמה. טענות אלה אינן יכולות לשמש עילה להפרת ההחלטה, מתדיין חייב להרכין ראשו בפני פסיקת הערכאה השיפוטית ולציית להוראותיה אף אם הללו אינן נושאות חן בעיניו.

גם כאן ייאמר כי העלאת טענות אלה לא זו בלבד שאינה עילה שלא לנקוט באמצעי האכיפה נגד המשיב אלא להפך, יש בה כדי ללמד שוב כי אכן מדובר בבעל דין העושה דין לעצמו ומפר החלטות במודע, ברגל גסה ובריש גלי משום שאינן נושאות חן בעיניו ולא במי שנאנס שלא לקיימן מחוסר יכולת כפי שניסה המשיב לצייר עצמו בטענות בדבר סירוב מצידו של הקטין.

מכל מקום נעמוד בקצרה על טענה אחת מטענות אלה משום שהמשיב ביקש להשתמש בה לא רק כטענה נגד ההחלטה עצמה אלא גם כטענה נגד נקיטת אמצעי האכיפה נגדו:

זו הלכה פסוקה שהשימוש בפקודה הוא הצעד האחרון, הסדרי שהות נקבעו וקל־וחומר כאשר ישנם הליכים טיפוליים.

בית הדין הגדול מסיבות השמורות לו עצר את הטיפולים וקבע שאין טיפולים, רק הסדרי שהות, וזאת בניגוד לכל ההמלצות המקצועיות שהיו עד כה […] גם אם יש פסק דין שילד צריך לעשות משהו יש פסיקה שאין משתמשים בביזיון אלא בישורת האחרונה אחרי שמוצו כל הטיפולים.

שתיים רעות עשה המשיב בטענה זו, האחת והקלה שבהן היא העלאת טענה שאינה צודקת ואינה רלוונטית; השנייה והחמורה ממנה היא השקר:

השקר הוא באמירה כי בית דיננו "עצר את הטיפולים" ו"קבע שאין טיפולים", בעוד בכל הנוגע לטיפולים הבהיר בית דיננו מפורשות כי ככל שסבור המשיב כי יש צורך ותועלת בטיפול זה או אחר בקטין – יבחן בית הדין בחיוב בקשות שיגיש לאישור טיפולים כאלה. לא את הטיפולים עצר בית דיננו אלא את הניסיון להתנות את הסדרי השהות ואת הפסקת ניתוקו של הקטין מאימו בטיפולים כאלה או אחרים שיוכתבו על ידי המשיב, כך כשקבענו מפורשות וברורות כי ככל סבור המשיב כי יש צורך בטיפול זה או אחר – יש לכך מקום, אלא שהטיפול ייעשה במקביל לחידוש הקשר של הקטין עם אימו ולא לפניו וכתנאי לו.

ומכאן גם להסבר ולנימוק לקביעה זו של בית דיננו, הסבר העולה בבירור גם מתוך ההחלטות הקודמות ומן הרקע שנסקר לעיל באריכות ושהוא גם הסיבה מדוע הטענה כי השימוש בפקודה הוא הצעד האחרון אינה טענה צודקת או רלוונטית בענייננו:

1.  ניתוקו של הקטין מאימו והפרת ההחלטות מצידו של המשיב אינם עניין חדש, מדובר בהליך ובתהליך המתמשכים למעלה משנתיים. גם "צעד אחרון" – מגיע זמנו בשלב מסוים, ובכל הנוגע לשאלה של ניתוק של קטין מהורהו ושל ניכור הורי שלב זה אף אינו יכול להיות מאוחר ביותר שכן אז עלול הדבר להיות מאוחר מדי. שנתיים הן די והותר, הרבה יותר מדי.

2.  התרשמותנו הברורה היא כי ה'טיפולים' אינם נחוצים לעצם חידוש הקשר. דברי המשיב עצמו, דיווחיה של מורתו של הקטין ואף דיווחיו של עו"ס ברלין שמונה לבקשת המשיב מעידים כי הקטין מצד עצמו נכון לקשר עם אימו ורוצה בו, וכי במינון זה או אחר אכן התקיים קשר כזה ללא צורך בטיפולים ואף ללא פיקוח, גם אם בחשאי, והיה הוא קשר טוב ומיטיב עם הקטין.

אין אפוא כל סיבה או הצדקה להתנות את חידוש הקשר בטיפולים, גם אם נניח כי הללו נחוצים מצד עצמם, וייתכן שכך הוא.

ברי לנו כי הדרישה להקדים את הטיפול לחידוש הקשר – לא זו בלבד שאינה מוצדקת אלא שנועדה היא כדי לדחות עוד ועוד את חידושו של הקשר וככל האפשר למסמס את ההחלטה ואת אפשרות קיומה. מצידו של המשיב לא נועד הטיפול, אליבא דאמת, כדי לאפשר את חידוש הקשר, כפי שטוען הוא, אלא להפך – כדי לדחות ובמידת האפשר למנוע את חידושו של הקשר בין הקטין לאימו.

3.  על חוסר הכנות בדברי המשיב בנוגע לצורך בטיפול מעידה גם הימנעותו מלבקש את האישור לטיפול כזה לאחר שהבהיר בית הדין כי ייטה להיעתר לבקשה כזו אך לא יעכב בגינה את חידוש הקשר – מבחינת המשיב אם הטיפול אינו אמצעי לדחיית חידוש הקשר לבין הקטין לאימו הרי הוא אך למותר.

4.  לו היינו סבורים כי יש אמת בטענה כי הסירוב לחידוש הקשר סירובו של הקטין היה מקום לומר כי הפקודה היא "אמצעי אחרון" שקודם לו יש לנקוט בניסיון טיפול שיניא את הקטין מסירובו ויניע אותו לרצות בקשר עם אימו, ואולי אף כי אין מקום כלל לנקיטת אמצעים לפי הפקודה אף לא כאמצעי אחרון שכן אם הסירוב סירובו של הקטין – למה יינקטו אלה אפילו כ'צעד אחרון' נגד אביו? אבל משמשוכנעים אנו כי הסירוב סירובו של המשיב הוא, או כי לכל היותר הוא הפועל ומביא את הקטין לידי סירוב, מה לנו כי ננסה לטפל בקטין תחילה וטרם לנקיטת אמצעים לפי הפקודה נגד המשיב? וכי מה תועלת בכך? שמא כוונת המשיב כי נורה על טיפול בו עצמו טרם נאכוף עליו את הציות להוראותינו? אם זו כוונתו נשיב לו בלאו רבתי, לא לזאת מכוונת האמירה כי הפקודה היא אמצעי אחרון. בעל דין המפר החלטות שיפוטיות 'מטופל' באמצעי אכיפה ולא ב'טיפול' של עובד סוציאלי, פסיכולוג ודומיהם שישכנעוהו לציית לחוק ולדין…

טו. לבד מן האמור ניסה המשיב להטות את הדיון לאפיקים אחרים, כך למשל למחלוקת שבין הצדדים בשאלת מקום לימודיו של הקטין, אף שהובהר מראש מפורשות כי הדיון יעסוק רק בשאלת אכיפת הסדרי השהות, ולכל היותר – אם יאפשר הזמן – בשאלה של העברת המשמורת בפועל, במלואה, בחזרה לידיה של המערערת.

כשהזכיר בית הדין את ההוראה האמורה תירץ בא כוח המשיב את העלאת העניינים האחרים באומרו כי "זו היסטוריה חשובה לתיק". כאן נאמר אנו אפוא בקצרה כי אכן ההיסטוריה חשובה לתיק, חשובה היא להבין את מהות ועוצמת ההפרות של החלטות בית הדין, את המידה שבה עושה המשיב דין לעצמו ונכון לפגוע בטובת הקטין ולהפר הוראות חוק גם בהקשרים נוספים – כך למשל בהקשר של ההימנעות משליחת הקטין לבית הספר לתקופות ממושכות, שוב ושוב – הכול כדי להקשות על חידוש הקשר בין הקטין לבין אימו וכדי למנוע אפשרות של מפגשים בינו לבינה.

ובהקשר זה נציין במקרים קודמים שבהם הועלתה הטענה על אי־הופעת הילד בבית הספר היו תשובות האב בבחינת 'מודה במקצת' לפחות, 'אין ולאו ורפיא בידיה'. במקרים מסוימים טען כי העדרויותיו הרבות של הקטין מבית הספר היו אך ורק היעדרויות שבשל מחלה וכדומה, מסמכים שיאששו טענה זו לא הוצגו, וההסתברות כי הילד חולה בעיקר בכל פעם שיש 'חשש' שהופעתו בבית הספר תאפשר מפגשים שלו עם אימו – אינה נראית לנו גבוהה.

למען הסר ספק שמא הקטין הוא שאינו חפץ לפגוש באימו, כטענת אביו, ולפיכך הוא ש'מתחלה' במקרים כאלה נזכיר כי מפגשים שלו עם אימו בבית הספר התקיימו כפי שהתברר בתקופות מסוימות שלא בידיעת האב, ואזי היה הילד בריא ככל הנראה, אך כשמדובר היה במפגשים מסודרים ומבוססי החלטות שיפוטיות, היינו כאלה הידועים לאב וצפויים לו מראש השתנתה התמונה.

בפעם הזאת, בדיון הנוכחי, לא הכחיש המשיב כי תקופה ארוכה לא התייצב הקטין בבית הספר – כך בסוף שנת הלימודים הקודמת וכך בתחילתה של זו, לשאלה מתי יופיע הילד בבית הספר השיב "אני מקווה שמחר, אבל הילד לא רוצה" – הפעם הואשם הצוות החינוכי בבית הספר ובעיקר המנהלת – באי־רצונו של הילד, כביכול ללכת לבית הספר, וגם בהקשר זה חזר הפזמון של "צריך טיפול" שאליו נלוותה שוב האמירה השקרית "כאן [=בבית הדין] עוצרים את זה [=את הטיפול]".

ובכן, לשיטתו של המשיב צח הוא עצמו כשלג, הקטין הוא שאינו רוצה לפגוש באימו – ואם כל הדיווחים מלמדים אחרת, מה בכך? הקטין הוא שאינו רוצה ללכת לבית הספר וכו'

נזכיר שוב כי בתחילתה של הדרך, בהחלטה מי"ח באלול התשפ"א (26.8.21) אמר אחד החתומים מטה בהחלטתו כלפי הטענה כי הילד אינו מסכים לפגוש באימו ולחזור אליה (ההדגשות לאו דווקא כבמקור):

מצב שבו קטין מצוי בבית אביו בניגוד להחלטות שקבעו את משמורתו אצל אימו, אינו מתראה עם האם בניגוד להחלטות שהורו על מפגשיהם, אינו מובא בעצמו לבית הדין המבקש להתרשם ממנו ישירות – שוב בניגוד להחלטות, והכול מוסבר על ידי האב המחזיק בו ומנומק בסירוב של הקטין עצמו, משל האב חסר אונים הוא, ואחר כל זה […] מסתפק בית הדין באמירה כי ייתכן שהקטין יזדקק לטיפול פסיכולוגי (ומה אם גם לטיפול "יסרב" הקטין?) – מעלה תהייה רבתי […] הטענות לסירוב שביוזמת הקטין, נזכיר שוב – בן שש בלבד! מעלות תהייה כשלעצמן […]

אם נניח כי למרות האמור הטענות אמת הן והאב אכן חסר אונים – עניין זה כשלעצמו מעלה תהייה נוספת בדבר מסוגלותו ההורית של האב ומעורר למחשבה שמא כדברי האם נדרש מינוי של אפוטרופוס לדין, ויתר על כן שמא נדרשת התערבות של עו"ס לפי חוק הנוער ולא עו"ס לסדרי דין בלבד. וכך לא רק משום ההשלכה על סוגיית הקשר עם האם, שכשלעצמה היא כמובן סוגיה אקוטית וכאמור לעיל, אלא אף באשר לסוגיות אחרות: אם מחר יסרב הקטין לטיפול רפואי חיוני, או פסיכולוגי כאמור, או ללכת לגן או לבית הספר – מה יענה האב אבתריה? אם אין לאב יכולת להפעיל סמכות הורית מול בנו בן השש לצורך המפגשים עם האם, כיצד יפעיל אותה בסוגיות אחרות?

ניבא בית הדין ולא ידע מה ניבא, ואכן כיום חוזים אנו בעינינו בטענה כי הקטין מסרב ללכת לבית הספר, ואין לנו אלא לסיים בהמשכם של הדברים באותה החלטה, לאחר האמירה "אם אין לאב יכולת להפעיל סמכות […]": "ואם יש לו יכולת אך אין לו רצון, ואולי אף יש לו רצון הפוך וכטענת האם, הרי זה מה שמכונה במתמטיקה ובפילוסופיה 'מש"ל'."

טז. סיכומם של דברים הוא כי המשיב לא הצליח לתת כל טעם המניח את הדעת מדוע לא יינקטו נגדו אמצעים בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט כדי להניאו מלהמשיך ולהפר את הוראות בית הדין:

טענתו של המשיב להעדר סמכות – דחויה ומופרכת בנסיבות ענייננו שבו בית דיננו טרם קם מכיסאו וטרם סיים את דיוניו ואת הכרעתו בערעור שלפניו, ובכגון דא לית מאן דפליג כי אף לפי דברי בית המשפט העליון בב"ש 743/85 מוסמך וצריך בית הדין הגדול לאכוף את החלטותיו ולא להניח מלאכה זו לערכאה קמא, וזאת לבד משאמרנו למעלה מן הצורך כי ספק גדול – לאור ניתוח החלטתו האמורה של בית המשפט העליון אם אכן היה חייב בית דיננו להימנע או היה נכון שיימנע מלאכוף את החלטתו אפילו לו אכן היה תם הדיון בערעור, לשיטתו של בית המשפט העליון בב"ש 743/85 שלפי מהותה אינה 'פרשנות' של החוק אלא קביעת סדרי דין ראויים שאין הכרח שיחולו על בית הדין הרבני ושלא רלוונטי לגביהם הצורך באחידות הפסיקה והפרשנות בבית המשפט ובבית הדין הרבני.

יתר טענותיו של המשיב לא רק שאינן סיבה להימנע מלנקוט נגדו את אמצעי האכיפה הדרושים אלא שבמידה רבה מחזקות הן את הצורך בכך ואת ההצדקה לכך, שכן מתברר מהן שוב וביתר שאת אשר אמרנו קודם לכן בהחלטות המופרות ובהחלטות רבות אחרות:

המשיב מפר את החלטות בית הדין ביודעין, בכוונה תחילה ובעזות מצח, אם מתוך שחלוק הוא עליהן לגופן וסבור כנראה כי אין הוא מחויב לבטל את דעתו ולהרכין את ראשו בפני הכרעתן של ערכאות שיפוטיות ואם משום שמבקש הוא לנתק את בנם של הצדדים מאימו, המערערת, בכל מחיר, גם במחיר הפרה של החלטות שיפוטיות חלוטות, כ'נקם' על הנתק שבינו לבין ילדים אחרים של הצדדים שאת האחריות לו הוא מטיל על כתפי המערערת. עניינם של הילדים האחרים, כאמור, לא הובא לפתחנו וממילא נדון לפנינו ועל כן אין אנו יודעים את מידת האמת והצדק שבטענה, אך כפי שהבהרנו בכל מקרה אין בדבר כדי להתיר ולהצדיק את הפגיעה בקטין שלפנינו – ולא רק באם – באמצעות ניתוקו מאימו, כמשקל נגד לניתוק אחיו מאביהם, ולא כדי להצדיק את הפרתן של החלטות שיפוטיות או להפחית מחומרת ההפרה, ואולי להפך שכן הפרה מטעם זה נושאת בכנפיה תוכן של עשיית דין עצמי יותר משיש בכל הפרה 'רגילה'.

המשיב טוען לצורך ב'טיפול' שיכין את הקטין לחידוש הקשר עם אימו ויאפשר זאת ומאשים את בית הדין במניעת טיפול כזה. ברם לא זו בלבד שאין בטענות – יהיו אשר יהיו – כדי להצדיק את הפרת ההחלטות המחייבות, גם אם המשיב חולק עליהן, אלא שגם לגופו של עניין נוכחנו לדעת כי אין מניעה למפגשים של האם והקטין שכן הללו התקיימו, מהם בחשאי ומהם בגלוי, גם בחלקים מן התקופה שבה מחזיק המשיב בקטין ולמרות ניסיונותיו למונעם, ובכלל זה בתקופה הסמוכה להחלטתנו המופרת – לפניה, והללו אף דווחו, לרבות על ידי הגורם המטפל והמפקח שמונה לבקשת המשיב עצמו, כמפגשים טובים.

לעצם האפשרות ל'טיפול' הורה בית דיננו והבהיר כי ככל שהמשיב סבור כי יש בו צורך ייטה בית הדין להיעתר לבקשה לאשרו, אולם לא יעכב את המפגשים עד לאחריו משנוכח כי הללו יכולים להתקיים בלעדיו ומששוכנע כי טובת הקטין היא שלא להמשיך, להעמיק או לחדש את הנתק – גם אם לא המלא – בינו לבין האם שלא לצורך. המשיב מצידו נמנע מלבקש אישור לטיפול כזה וגילה במעשהו ובמחדלו כי מלכתחילה לא בא לעולם, מבחינתו, עניינו של הטיפול 'לשמו' אלא 'שלא לשמו' – כדי לעכב את הקשר בין הקטין לאם או לתרץ את העיכוב, ומשהוברר למשיב כי לא נאפשר עיכוב בתירוץ זה – התייתר הטיפול מבחינתו וכל שנותר ממנו הוא העלאת האשמת השווא כביכול בית הדין מונע את הטיפול.

טענתו של המשיב כי לא הוא שמונע את חידוש הקשר בין הקטין לאימו אלא הקטין הוא שמסרב לכך נסתרת נוכח כל האמור.

הימנעותו של המשיב מלשלוח את הקטין לבית הספר שעה שהבין כי שליחתו לבית הספר עשויה לקדם קשר בינו לבין האם מלמדת אף היא כי כל הדרכים כשרות בעיניו כדי למנוע קשר בין הקטין לאימו ואין הוא נרתע גם מפגיעה זו בקטין ומהפרת הוראות חוק חינוך חובה, ולא למותר הוא להזכיר כי מדובר בקטין הנזקק לקידום, שללא ספק ניזוק – מלבד הנזק שבניתוקו מאימו – גם בניתוקו חדשים לבקרים מספסל הלימודים, מחבריו ומהצוות החינוכי כפי שניזוק מכך כל קטין ואף יותר מכך.

גם בהקשר זה טופל המשיב את האחריות למעשיו ולמחדליו על הקטין עצמו הממאן ללכת לבית הספר לדבריו. הסרת האחריות מעל כתפי עצמו והטלתה על כתפיו הצרות והצעירות של הקטין בהמשך להעמסת המשיב עליהן את האחריות להפרת ההחלטות בנוגע להסדרי השהות מלמדת כי מדובר במגמה ובגישה עקבית ומוסיפה נדבך נוסף להתרשמות המבוססת היטב גם בלאו הכי בדבר אי־כנותה של הטענה כי הקטין – ומצד עצמו, ולא בשל הכוונתו של המשיב – הוא שאינו נכון לשוב לחיק אימו.

נוכח הזמן הממושך שחלף מאז נטל המשיב את הקטין לרשותו שלא כדין; נוכח פרקי הזמן המשמעותיים בתוך זמן זה שבהם היה הקטין מנותק מאימו כליל ופרקי הזמן המשמעותיים הנוספים שבהם היה הקשר בינו לבינה דל – ואף הוא בחלקו רק בגלל הצלחתה של האם לקיים קשר כזה בחשאי, תוך שהקטין משתף פעולה בהסתרת הקשר מאביו, מה שמלמד גם הוא, אגב, על כמיהתו לקשר זה ועל היות האב הגורם המסכל אותו, בניגוד גמור לדברי האב; נוכח ההתרשמות הברורה כי אין צורך ב'טיפול' בקטין כדי למנוע סרבנות קשר מצידו אלא ב'טיפול' באב כדי למנוע ממנו להמשיך להפר את ההחלטות השיפוטיות ולהמשיך לפעול לניתוק הקטין מאימו ונוכח התנהלותו הכללית של האב, המשיב, המסרב לקיים החלטות, הנמנע לא אחת מלהגיב ולהשיב כשנדרש הוא לעשות כן והמסיר מעליו אחריות וטופל אותה על אחרים – ברי גם כי אין דרך אחרת, מלבד אמצעי האכיפה, כדי להביא לקיום החלטות בית הדין ולחידוש הקשר בין הקטין לאימו, וודאי כי אין דרך להביא תוצאה רצויה זו בזמן קרוב, כנדרש וכמתבקש, ולצמצם את הנזק לקטין, וממילא ברור הוא כי אף אם נקיטת אמצעים לפי פקודת ביזיון בית המשפט היא הצעד האחרון שיש לעשותו רק כשכלו כל הקיצין – אכן מצויים אנו בשלב זה ואין לנו אלא לנקוט דרך זו.

יז.        השאלה האחרונה שנותרה היא מה האמצעי הראוי ומה מידתו.

כפי שנפסק לא פעם, מטרתם של אמצעי האכיפה בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט אינה להעניש את המפר על פעולות העבר, אלא למנוע ממנו לחזור על מעשים דומים בעתיד. אומנם בענייננו מדובר בהפרות עבר של המשיב, הנמצאות בגדר 'מעשה עשוי', אולם אין הדבר מונע שימוש באמצעי האכיפה כאשר קיים חשש סביר שהמשיב ישוב על הפרותיו בעתיד. זאת כפי שהסביר השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון, פד"א לד(4) 232 פס' 12 (1980) שם נטען כי הליך ביזיון "אזרחי" לפי פקודת ביזיון בית משפט אינו יכול להינקט בשל הפרות השייכות לתחום העבר. טענה זו נדחתה על ידי השופט ברק שהסביר באותו פסק הדין כי:

משמעותה המעשית של טענה זו היא כי במקום שהצו השיפוטי הוא צו איסור המחייב את פלוני שלא לעשות מעשה – לעולם לא ניתן יהיה להביא לדין את פלוני ו"הזרים" הפועלים עמו בגין ביזיון "אזרחי", שכן תמיד תישמע הטענה כי הפעולות המפירות שבוצעו בעבר שוב לא תחזורנה בעתיד.

אין בטענה זו כל ממש. כידוע, הוראות סעיף 6 לפקודה חלות הן לענין הפרתם של צווי "אל תעשה" והן לענין הפרתם של צווי "תעשה" (המ' 816/69 מחמד עלי עכווי נגד רביע מחמוד ואקד קיאל, פ"ד כד(1) 318; ע"א 88/71). עקרונית ניתן לנקוט ביזיון "אזרחי" על פי סעיף 6 לפקודה במקום שאדם מבצע פעולה שעל פי צו כדין הוא חייב להימנע מלבצעה. מטרתם של האמצעים הננקטים אינה להענישו על הפעולה שעשה בעבר, אלא למנוע ממנו מלחזור על מעשים דומים בעתיד. על כן פסקנו כי מקום שפלוני הפר בעבר צו שחייבו לא למכור מוצר פלוני ניתן לנקוט נגדו אמצעי כפייה הקבועים בסעיף 6 לפקודה.

בענייננו, חומרת ההפרה וכאמור לעיל אף בוטותה והתמשכותה מצריכות קנס ברף גבוה. במצב שבו הפרת החלטות שיפוטיות לאורך זמן מסתיימת בקנס זעום שיכול המשיב להימנע ממנו אם מייד לאחר ההחלטה יחדול מההפרה, הוא מצב שבו יוצא חוטא נשכר ועשוי הוא לעודד הפרות נוספות בעתיד וכן בעיתויים נוספים שבהם יוכל המשיב לצפות כי יחלוף זמן עד שיינקטו נגדו אמצעי האכיפה.

יש משקל בהקשר זה גם לאפשרות כי המשיב בטח בפגרת בית הדין בידיעה כי לא יושת עליו קנס ללא דיון, וניצל לרעה את הוראת החוק כדי להפר את החלטת בית הדין ביודעין ובמחשבה כי לא יהיה לכך מחיר.

המערערת בבקשתה להטלת הקנס, ביקשה לחייב את המשיב בסכום של 5,000 ש"ח בגין כל יום שבו הקטין אינו מתראה עימה. ייתכן, שנוכח כל האמור לעיל אכן ראוי היה להורות כך. אף המשיב עצמו לא טען כל טענה בסוגיית גובה הקנס שראוי להשית עליו, ולמרות שלשיטתו אין מקום להשית עליו קנס כלשהו, הימנעותו מלטעון לעניין גובה הקנס מאפשרת לאמץ את עמדת המערערת לעניין זה כצורתה.

עם זאת אנו סבורים כי סכום של 5,000 ש"ח בגין כל יום – מופרז הוא. אף שתכלית אמצעי האכיפה היא להכביד על המפר ולהביא לכפיית ציות עתידית של הצו השיפוטי (וראו בש"פ 6609/21 פלונית נ' פלוני, (נבו 12.10.2021)) מטרה זו "דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו" (ע"פ 8008/98 מינא נ' ז'ובינו, פ"ד נה(4) 481, 491 (2001)).

סקירת מקרים דומים שנידונו בעבר מעלה כי בבש"פ 4106/22 פלונית נ' פלוני (נבו 27.7.2022) הטיל בית הדין האזורי על המשיב באותו ההליך קנס חד־פעמי בגובה 6,000 ש"ח וכן קנס יומי בגובה 75 ש"ח אחר שהפר למעלה מחמש פעמים את החלטות בית הדין ויצר ניכור הורי חמור נגד המבקשת. במסגרת הליך שנדון לאחר מכן, בש"פ 3577/23 פלונית נ' פלוני (נבו 18.6.2023), אושר קנס בגובה 5,000 ש"ח על נתבעת שנמנעה מלבצע את החלטות בית הדין במשך תקופה ארוכה והפרה בשיטתיות הסדרי שהות שנקבעו. בבש"פ 3381/23 פלוני נ' פלונית (נבו 29.10.2023) אושרה הטלת קנס שבועי בסך 2,000 ש"ח על נתבעת שהפרה הסדרי שהות שקבע בית הדין, עבור כל שבוע שבו יימשכו ההפרות. נעיר כי באותה החלטה ביטלה הנשיאה (בדימוס) א' חיות את הקנס החד־פעמי שהוטל בסך 5,000 ש"ח, אך שם עשתה זאת, כפי שכתבה, משום שסברה שאותו קנס ניתן כעונש על הפרת העבר ולא כ'צופה פני עתיד'. אך כאן, כפי שהסברנו באריכות, הקנסות המוטלים, כולל זה החד־פעמי, הם באופן מפורש 'צופה פני עתיד' במטרה להביא את המשיבה לציות להחלטות בית הדין ולא כענישה על העבר. במקרה שכזה הנשיאה התירה בבש"פ 4106/66 גם את הקנס החד־פעמי בסך 6,000 ש"ח שהטיל שם בית הדין בגין הפרת החלטתו.

בענייננו כבר נוכחנו לדעת כי חיובים כספיים שבהם חויב המשיב כהוצאות משפט לא גרמו לו לחדול מדרכו הרעה. קשה להניח כי אם ייקבעו שוב חיובים דומים להם, אלא שהפעם יהיה זה במסגרת 'קנס', יביאנו הדבר לשום את אורחותיו ולשנותן, מתבקש אפוא חיוב ברף גבוה יותר.

על כן אנו קובעים כי המשיב [פלוני] ישלם לאוצר המדינה קנס חד־פעמי בסך 6,000 ש"ח, ובנוסף לסכום חד־פעמי זה ישלם המשיב לאוצר המדינה סכום של 1,500 ש"ח בגין כל שבוע שבו ימשיך להפר את החלטת בית הדין, והסדרי השהות שקבענו בין הקטין לאימו לא יתקיימו במלואם.

חובת ההוכחה כי המשיב חדל להפר את ההחלטה השיפוטית מוטלת על המשיב עצמו, ועל כן ואף משום שלא ייתכן לקיים מדי שבוע דיון נוסף כדי לבחון אם נמשכת ההפרה או חדלה ולהורות אופרטיבית על השתת הקנס:

חיובו של המשיב בסכום האמור, יחול באופן אוטומטי בכל שבוע החל בשבוע שתחילתו לאחר החלטתנו זו ועד למתן החלטה המורה על הפסקת החיוב או על ביטולו בנוגע לשבועות מסוימים – החלטה שתינתן לאחר שהמערערת תאשר כי באותם שבועות (או בהקשר של הפסקת החיוב כליל – במשך תקופה שתניח את דעתנו) התקיימו הסדרי השהות של הקטין עימה בהתאם להחלטתנו או לאחר שהמשיב יודיע כי כך היה, יצהיר על כך ועל כוונתו להמשיך ולקיים את ההחלטה בתצהיר מאומת כדין וימציא ראיות שיניחו את דעתנו כי אכן התקיימו הסדרי השהות באותו שבוע, או באותם שבועות, בהתאם להחלטת בית הדין.

מזכירות בית הדין תמציא באופן מיידי הודעה על הטלת הקנס במסגרת החלטה זו, על פי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956, לכבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון השופט עוזי פוגלמן, בהתאם להוראת סעיף 7א(ב) לחוק האמור.

יח.       בהליך זה נאלצנו לנקוט, והמערערת נאלצה להגיש בקשות חוזרות ונשנות, בגין הפרותיו של המשיב את החלטותינו. בגין חלק מהבקשות החוזרות וההחלטות שניתנו בעקבותיהן חויב המשיב כבר בהוצאות משפט, אך לא בגין כולן ולא בגין הוצאותיה של המערערת בדיון עצמו והזמן השפוטי היקר שנצרכנו אנו להקדיש לדיון ולהחלטה זו.

לאחר שיקול דעת אנו קובעים כי המשיב יישא בהוצאות משפט בגין האמור וישלם:

10,000 ש"ח הוצאות משפט למערערת ועוד 10,000 ש"ח לאוצר המדינה.

למעלה מן הצורך נבהיר כי חיוב זה הוא חיוב נפרד ונוסף על חיוב הקנס האמור ועל כל חיוב קודם שחויב המשיב בהוצאות המשפט וכי חיוב זה כמובן, בניגוד לקנס, לא יבוטל גם אם יחדול המשיב מההפרה, שכן חדלה זו לא תוכל להשיב למפרע את הנעשה, את הזמן ואת ההוצאות.

עותק מהחלטה זו יומצא על ידי מזכירות בית הדין למרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות משפט תוך הפניית תשומת הלב הן לחיוב הקנס והן לחיוב ההוצאות.

יט.      החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים וילדיהם.

ניתן ביום כ"ג במרחשוון התשפ"ד (7.11.2023).

הרב אליעזר איגרא                         הרב שלמה שפירא                          הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט אכיפת הסדרי שהות באמצעות קנסות לפי פקודת ביזיון בית המשפט; אכיפת החלטותיה של ערכאת הערעור לפי הפקודה – בה או בערכאה הדיונית הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

ביום א' בכסלו תשפ"ד (14.11.2023) ניתנה החלטת ביה"ד כדלהלן:

"לפני תביעה נוספת בעניין ניכור הורי, אחריות הורית, חלוקת זמני שהות וסנקציות על הפרות.

עיון מדוקדק בכתב התביעה מעלה כי לא נכללה בו כל התייחסות להפרותיו של התובע. נציין למשל להחלטתנו מתאריך 30/11/22.

ככל שיודיע התובע כי מעתה יפעל לפי מלוא החלטות העבר והעתיד של בית הדין וכן יתייחס להחלטה הנ"ל, יינתן לו סעד מכאן ולהבא תוך שמובהר כי בעניין הפרות עבר הדדיות בית הדין אמר את דברו.

אוסיף ואבהיר כי עניינם של הצדדים נידון רבות ולתובע אחריות משמעותית למציאות שנוצרה וכל ההחלטות ופסקי הדין בעינם עומדים.

כאמור לעיל ככל שיודיע התובע כנ"ל יידון העניין מכאן ולהבא בלבד.

ניסיון לגרור את בית הדין לדיון בהחלטות עבר לא ייענה. לעומת זאת פתיחת דף חדש תוך הבהרה כי החלטות בית הדין כולן יכובדו והתובע לא יוסיף לעשות דין לעצמו ייענה בגיוס מלוא משאבי בית הדין לטובת הקטין."

ביום 21.11.2023 הגיב התובע בסעיף 2 לתגובתו כדלהלן:

"המבקש מצהיר [כי] הוא בהחלט מעוניין "לפתוח דף חדש", לכבד את החלטות בית הדין ולא לעשות דין לעצמו, וכל שנותר לו הוא לבקש מבית הדין לוודא כי גם המשיבה תעשה כן, על אחת כמה וכמה מקום בו התנהלותו בעבר נבעה, רובה ככולה, מהפרות המשיבה את חלוקת זמני השהות שלו עם בנו."

בתאריך י"ג בטבת תשפ"ד (25.12.2023) התקיים דיון. מובהר כי הדברים התנהלו בהתאם לרוח החלטת ביה"ד הנ"ל מיום א' בכסלו תשפ"ד (14.11.2023). ביה"ד שאף לייסד התחלה של שיח חדש ובנייה מחודשת לכל הקשור לחידוש הקשר של האב עם בנו, תוך שיפור התקשורת בינו לבין הנתבעת. בסופו ניתנה החלטה אשר נחתמה ביום כ"א בטבת (02.01.2024), כדלהלן:

"התקיים דיון במעמד הצדדים וב"כ, בדיון עלה שהתובע כמעט ואינו נפגש עם בנו ותשובת הנתבעת הייתה שאין מניעה מבחינתה שהתובע יראה את הילד. עם זאת היא העלתה מספר חששות שיכולות להיות עם הרחבת המפגשים עם הילד וכמו כן האם מטילה את כובד המשקל באי ראיית הילד על הילד שאינו שמח במפגשים אלו עם האב.

יעויין מה שכתבתי בפס"ד תיק 1197864/14 תחת הכותרת ניתוח הנזקים לילד בניכור הורי ובחלק מהמגמות והתסמינים העולים בדברי הנתבעת הן לדאבון לב הסימנים המטרימים הקיימים בהליך ניכור הורי, ואף אם הם לא בכוונת מכוון ולא מתוך תכלית להגיע לזה לעיתים ניתן לומר שאנחנו שם.

איני רוצה לקבוע מסמרות בעניין זה, מאחר וקיימת הסכמה של הצדדים שמתחילים מהתחלה ומבלי לצפות לאחור ואף ביה"ד יעמוד בכלל זה.

אשר על כן כצעד מקדים אני מוסר מודעא לצדדים שכל עמלי בתיק זה יוקדש לצורך שיפור הקשר של האב עם בנו ובטוחני שהאם תתמסר לנקודה זו שכן בכלל הנזקים בניכור מהורי הוא הנזק הישיר לבן עצמו וכפי האמור בפס"ד הנזכר.

סבורני שהגיע העת להרחיב את הסדרי השהייה עם האב לפעמיים בשבוע ולקבוע ימים קבועים לצורך זה.

כמו כן בשלב זה ישנה הסכמה בין הצדדים שלא ניתן לאפשר לינה מבלי תשתית טיפולית מתאימה שתניח לפתחנו המלצות.

מסקנות :

1. יש להגיש לביה"ד ימים קבועים ושעות מוסכמות למפגש בין האב לבנו.
2. להגיש שלושה מטפלים מומלצים לצורך תיאום הורי ובחינת מסוכנות של הצדדים."

ואכן, חרף אי הסכמתה של הנתבעת להוספת יום נוסף, ביה"ד קבע שהאב יזכה ליום נוסף. בנוסף, הפנה את הצדדים לטיפול במסגרת הרווחה לתיאום הורי כאמור בהחלטת ביה"ד מיום כ"ח בשבט תשפ"ד (07.02.2024) כדלהלן :

"לאחר העיון בתגובות הצדדים ובהסכמתם מוחלט כלהלן:

1. בנוסף לימי ג' שמתקיימים יתווסף יום נוסף להסדרי השהות של האב עם הקטין בימי א' בשבוע בין השעות 16:00-19:00.
2. הצדדים מופנים למרכז הורים וילדים שבשירותי הרווחה לתיאום הורי.
3. עותק החלטה זו תועבר למרכז הורים וילדים.
4. התיק ייסגר מנהלתית וייפתח שוב ללא אגרה במידת הצורך."

הוגשה בקשה ביום 14.02.2024 ע"י ב"כ התובע לעיון מחדש בהחלטת ביה"ד הנ"ל מיום כ"ח בשבט תשפ"ד (07.02.2024).

על אף הבקשה הנ"ל הותיר ביה"ד את החלטתו הנ"ל בעינה.

בהודעה שניתנה לאחר מכן בתאריך 25.02.2024 מטעם הרווחה, הודיעה הרווחה לביה"ד כי האב מתנגד לשתף פעולה במסגרת התיאום ההורי שנשלח ע"י ביה"ד.

נוכח האמור, ובהתאם להודעת הרווחה, נראה כי התובע שוב עושה דין לעצמו ומחליט על דעת עצמו איזה החלטות לקבל ואיזה לדחות.

ביה"ד סבור כי לא ייתכן שתובע יבקש סעד מביה"ד בזמן שהוא לא מקיים את החלטותיו כפי המצופה.

כמו כן, לא ניתן לסייע בתופעת ניכור לדברי האב כאשר הוא זה שקובע את הכללים, והוא מנתח את המצב ומתאים לו פתרון ראוי לדעתו, והכל על פיו יישק דבר. במסגרת זו, תופעת הניכור כפי שסבור האב היא פרי התנהגותו של האב, ולכל הפחות אף עליו רובצת האחריות לבעיה שהוא עצמו מלין עליה – ואף בזה איני רוצה לקבוע מסמרות, אולם לא ניתן להתעלם מהתנהגות זו החוזרת על עצמה אין ספור פעמים בתיק זה, וכשהדברים אינם מסתדרים כפי דעתו כי אז הוא מלין על תופעת ניכור הורי חמורה.

 ואכן כשביה"ד שלח לתיאום הורי, את הבעיה הזו עצמה ביה"ד רוצה לפתור, למנוע מצב שכל צד נוקט כדעתו והבנתו ובהתעלמות מוחלטת מרצון הצד השני ומטובת הילד. 

על כן, בנסיבות אלה יש לסגור לאלתר את התיק ולדחות את בקשת התובע.

עם הודעת התובע על חידוש הקשר עם הרווחה והסכמה לשתף פעולה עם התיאום ההורי, ועם הודעת הרווחה על הסכמתו לשיתוף פעולה, ביה"ד ישקול את המשך צעדיו.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ט באדר א תשפ"ד (28/02/2024).

הרב אברהם הרוש – דיין

הפוסט אי מתן סעדים בענין ניכור הורי מאב העושה דין לעצמו ומפר החלטות ביה"ד הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

התובעת מבקשת להתגרש.

בקשתה נשלחה לתגובת הבעל. 

בתגובתו לבקשתה, הנתבע מסרב לגרש. בעיקר בשל הניכור ההורי שהוא חווה מהמבקשת.

ואכן, עיון קל בתיק להסדרי שהות מעלה כי מדובר בתיק לניכור הורי הקשה ביותר שקיים בפני בית דין זה, בו האם מנכרת את הילדים מהאב, באופן שיטתי ואכזרי, ולא בוחלת בכל טענה ובכל דרך לכך; החל מטענות לפגיעה מינית של האב בילדים (שבית הדין דחה טענה זו בעבר), ועד להסתת הילדים כנגד האב בדרך הקשה ביותר, עד שהם מסרבים אף לראות את פניו. התיק מלא בניסיונות של בית הדין להפגיש את האב עם ילדיו, בדרכים שונות, יצירתיות ומגוונות, והאם מטרפדת כל ניסיון לכך, בדרכים שונות ובדרך מניפולטיבית. אף הוצאות משפט רבות וגבוהות שנפסקו כנגד האם לאור התנהלותה, לא הועילו במאומה כדי לצמצם את הניכור ההורי שהיא מנכרת את הילדים מהאב. האם מעדיפה לשלם את ההוצאות או להתחייב בהם, רק שלא להפגיש את האב עם ילדיו.  

התנגדות האב לגירושין, לא גרעה מדין המהרש"ם (חלק ה סימן ס), שבעל רשאי לעכב את הגירושין מחמת שאשתו גזלה ממנו רכוש השייך לו; וכל שכן בנידון דנן, שהאישה גזלה מבעלה את ילדיו ואת חייו.

לאור האמור, תביעת הגירושין של התובעת נדחית. בית הדין לא יקדם את הליך הגירושין כל עוד התובעת ממשיכה לבצע ניכור הורי כה חריף כלפי האב, ובכך פוגעת פגיעה אנושה בשלמותם הנפשית של ילדיה.

ברם, בית הדין שוקל לקדם העברת המשמורת של הילדים מהאם לאב, ככל והדבר יבוצע בסיוע גורמי מקצוע מהרווחה; שהרי יש להכין את נפשם של הילדים לכך, לאחר ההסתה הקשה שהם חוו כנגד האב במשך זמן ארוך, שכנראה הרעילה את נפשם הרכה. יתכן ולאחר שמשמורת הילדים תועבר לאב באופן משביע רצון אף באשר להכוונת הילדים לכך, ויוסר החשש מהמשך ניכור הורי עתידי של האם כלפי האב, תהיה אפשרות לסדר גט בין הצדדים כבקשת האם. 

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ח' במרחשון התשפ"ד (23/10/2023).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                     הרב מאיר קאהן                     הרב יעקב מ' שטיינהויז

הפוסט בית הדין לא יקדם תביעת גירושין של אשה המבצעת ניכור הורי חמור כנגד הבעל הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני ביה"ד תביעת האב, להורות לאם להשיב את שלוש בנותיהם של הצדדים להתגורר באזור אשקלון, מקום מגורי הצדדים בתקופת הנישואין.

כיום האם מתגוררת עם הבנות ביישוב [ג'] הסמוך לירושלים. לשם עברה איתן לפני כ-3 שנים, לאחר ששהתה זמן מה במקלט לנשים מוכות.

רקע עובדתי

הצדדים התחתנו כדמו"י בשנת תשע"ב (2012), ולהם שלוש בנות, ילידות 2013, 2015, ו-2016.

בסוף שנת 2016 פתחה האשה תיק יישוב סכסוך. הצדדים שוב ניסו להסתדר ביניהם, אך ב-10/2017 הגישה האשה תביעת גירושין.

בדיון ביום ז' בתמוז תשע"ח (20.06.2018) הסכימו הצדדים שהבעל יצא מן הבית, ונקבעו לו הסדרי שהות זמניים למספר שעות אחה"צ, ארבעה ימים בשבוע (כולל שבת).

ביום 5.7.2018 הגישה האשה לביה"ד בקשה לצו הגנה מהבעל. בו ביום נתן ביה"ד [בהרכבו הקודם] צו הגנה בדיין יחיד, ללא הגבלת זמן.

ביום 5.8.2018 עברה האשה עם בנותיהם של הצדדים בפתאומיות למקלט נשים "בת מלך" הממוקם באזור ירושלים.

בהחלטה מיום י"ב באלול תשע"ח (23.08.2018) כתב ביה"ד: "לעת עתה מבטל ביה"ד את הסדרי הראייה שניתנו כסעד זמני".

דיון בתביעת הגירושין התקיים ביום ח' בחשון תשע"ט (17.10.2018). בהחלטה כמה ימים לאחר מכן, ביום י"ג בחשון תשע"ט (22.10.2018), כתב ביה"ד: "בענין הגירושין ביה"ד לא שמע דברים ברורים, ניתנת אורכה לצדדים ע"מ להשיב לביה"ד מה רצונם".

ב-3/2019, לאחר תקופה של כשבעה וחצי חודשים מאז עזיבת האם והבנות, שבהם לא התקיימו הסדרי שהות עם האב, החלו להתקיים הסדרי שהות במרכז הקשר בירושלים.

דיון ראשון בפני ההרכב הח"מ התקיים ביום 7.5.2019. במועד זה חתמו הצדדים על הסכם גירושין, ועל תוספת להסכם גירושין, וביה"ד נתן להסכם ולתוספת תוקף של פסק דין.

בו ביום סודר הגט.

בסעיף 3 בתוספת להסכם הגירושין מאותו יום נקבע:

"משמורת הילדים וזמני השהות עימם ייקבעו בבית הדין לאחר קבלת תסקיר עו"ס לסדרי דין, לעת עתה יימשכו זמני השהות במרכז קשר."

ביום 4.7.2019 פתח ב"כ האב תיק החזקת ילדים – הסדרי שהות, ובקש להורות לעו"ס לסדרי דין להגיש תסקיר מתאים, וכן לקבוע דיון לענין הסדרי שהות ומשמורת בהקדם האפשרי.

ב-8/2019 עברה האשה מהמעון לדירת מעבר, הממוקמת בסמיכות למקלט באזור ירושלים.

בדיון ביום 19.11.2019 אמר ב"כ הבעל שרצוי שהאשה תדרים, ולפחות שתשא במרבית הנטל להביא את הילדים לאשקלון להסדרי שהות, מכיוון שהיא זו שהרחיקה אותן על דעת עצמה ממקום מגוריהן.

בהחלטה מיום י' בכסלו תש"פ (08.12.2019) נתן ביה"ד תוקף פס"ד להמלצות תסקיר העו"ס להרחבת סדרי שהות בהדרגה, וכן הורה ביה"ד לצדדים כי עליהם לקבל הדרכה הורית, כהמלצת העו"ס.

בדיון ביום ו' באלול תש"פ (26.08.2020), דן ביה"ד באפשרות לקיים הסדרי שהות עם האב באשקלון בסופ"ש. ביום י' באלול תש"פ (30.8.2020) החליט ביה"ד:

"האב ייקח את בנותיו בכל שבת שנייה, מיום ו' ממסגרות החינוך, ועד שעתיים אחר צאת השבת. האם תבוא לקחת את הבנות מן העיר אשקלון."

בדיון ביום י"ד בטבת תשפ"א (29.12.2020) שוב העלה האב דרישה שהאם תחזיר את הבנות להתגורר בדרום. תגובת האם היתה שהיא עדיין מפחדת מן האב, והתקרבות למקום מגוריו לא תיתן לה שקט ושלווה, הדרושים לה לגידול הבנות. מנגד, ביקשה האם קביעת משמורת רשמית על הבנות לצורך קבלת הטבות מן הרשויות.

בהחלטה מיום ט"ו בטבת תשפ"א (30.12.2020) קבע ביה"ד שלעת עתה משמורת הבנות היא בידי האם, וכן קבע ביה"ד בסעיף י"ב בהחלטה הנ"ל: "לעת עתה אין ביה"ד רואה נכון להורות על קירוב מקום מגורי הבנות למקום מגורי האב". בסוף הסעיף ציין ביה"ד כי ייתכן שבעתיד ייווצרו תנאים לדיון מחודש בענין מקום המגורים.

ביום 22.7.2021 התקבל תסקיר עו"ס בענין הצדדים ובנותיהם. בתסקיר הועלו שתי חלופות בהרחבת הסדרי השהות של האב, וצוין בו בפירוש, שיש לבנות צורך בהרחבת הסדרי השהות עם האב, ושהמלצת העו"ס היא לקיים מפגשים גם באמצע השבוע. אלא שהמרחק הגאוגרפי מקשה על קיום הסדרי השהות באמצע השבוע.

בדיון מיום ו' בחשון תשפ"ב (12.10.2021) העלו הצדדים את טענותיהם בענין חזרת הבנות למגורים באזור אשקלון. בהחלטה מיום י"ג בחשון תשפ"ב (19.10.2021), הורה ביה"ד על הגשת סיכומים.

סיכומים מטעם האב התקבלו ביום 10.2.2022.

סיכומי מטעם האם התקבלו, לאחר ארכה, ביום 29.5.2022.

עיקר טענות הצדדים

עיקר טענות האב

• האם עזבה עם הבנות ביום 5.8.2018 למקלט לנשים מוכות ללא כל עילה, ויצרה "מעשה עשוי", יצרה ניכור הורי, ופגעה בזכויותיו הבסיסיות של האב כהורה, וכל זאת בניגוד לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962, הקובע בפירוש כי שינוי מקום מגורים ייעשה רק בהסכמת שני ההורים או באישור בית הדין או ביהמ"ש. פסק דין שאינו מחייב את האם להשיב את הבנות לאשקלון, נותן יד להתנהגות פסולה זו.
• האב זכאי להסדרי שהות לפחות כמו כל אב. הסדרי השהות כיום יוצרים טרחה וסבל לקטינות במעבר בין עיר לעיר. טובת הקטינות מחייבת כי הן תחזורנה להתגורר באשקלון.
• זכותו של האב להיות הורה, אשר נגזרת מהזכות החוקית לכבוד אדם ולחיי משפחה נרמסה על ידי האם במשך השנים האחרונות.
• בשנים האחרונות שופטי ביהמ"ש למשפחה ובתי דין הרבניים פועלים בנחישות בנושא של מעבר חד צדדי של האם, ומחייבים אותה לחזור יחד עם הילדים למקום המגורים הקודם מתוך מטרה לשמור על טובת הילד והקשר שלו עם שני הוריו. לחיזוק טענה זו ציין האב בסיכומיו כ-20 פסקי דין המצביעים על מגמה זו.
• ביה"ד לא קיים מעולם דיון בשאלה, על סמך מה עזבה האם עם הבנות ועברה למקלט, והאם היתה לכך הצדקה כלשהי.
• בדיון בחודש 12/2020 שכלל גם דיון בעניין המזונות, טען האב כי בשל מצבו הכלכלי, אשר נפגע מאד כתוצאה מהליך פלילי שנגרר מתלונתה של האם כלפיו, הוא אינו יכול לקיים הסדרי שהות במרחק 100 ק"מ מאשקלון, וגם לדאוג למזונות הקטינות כאילו היו מתגוררות בעיר.
• על כן, לטענת האב, יש להורות על השבת הקטינות להתגורר באשקלון. לחילופין, יש להורות על הסדרי שהות הכוללים מפגשים של פעמיים בשבוע לפחות, ולהטיל על האם את הסעת הקטינות לבית האב הלוך וחזור. ואם בכל זאת יידרש האב לנסוע, יש לקזז מן המזונות את הוצאות האב, הכוללות נסיעה, אובדן ימי עבודה וטרחה.

עיקר טענות האם

• האשה הופנתה למקלט ע"י גורמי הרווחה לאחר שנפגעה נפשית ופיזית ע"י הבעל.
• בהיות האשה מאושפזת לפני שעזבה, הזניח האב את הטיפול בקטינות, וכן לאחר שעברה למקלט, האב לא שיתף פעולה עם גורמי הרווחה, ולאחר הגירושין ניתק את הקשר עם הקטינות למספר חודשים.
• האב אינו מטפל בעצמו ואינו מקבל הדרכה הורית כפי שנדרש.
• האם עדיין חוששת מהאב, שמתנהל מולה באובססיה ובהתפרצויות, ואינו מודע למצבו. היא לא מוכנה להיות בעיר ללא רשת בטחון ומוגנות.
• כבר ארבע שנים שהקטינות אינן מתגוררות באזור אשקלון. כיום הן כבר כמה שנים במסגרות חינוך קבועות ויציבות, עם חברות.
• האם עזבה את אשקלון ופנתה למקלט בצדק רב, בנסיבות שהיו אז, לטענתה. אולם היא טוענת שאין כל טעם לעסוק בכך, מכיוון שכיום היא מבקשת להישאר עם הבנות ב[ג'] לצורך יציבות ולצורך שקט נפשי ורגשי.

דיון

• מעבר האשה למקלט לנשים מוכות

עיקר דרישתו של האב לחזרת האשה מתבססת על כך שעזבה למעון "ללא כל עילה", לטענתו.

נציין, בזהירות הראויה, שאמנם בתחילת ההליכים לא עלתה מצד האשה טענת אלימות פיזית – לא בכתב התביעה, לא בדיונים, ולא בכתבי בית הדין השונים. אמנם עלו טענות של אלימות מילולית, הכפשות ואיומים וכו', אך לא טענות של מכות ואלימות פיזית.

בכתב התביעה מיום 3.10.2017 כתבה האשה: 

"יש אלימות מילולית ללא הפסקה. ביקורת והערות בלי סוף. אין תקשורת. אין כבוד. יש שתלטנות [במקור נכתב בשגיאת כתיב], זלזול. אין אמון. מאיים עלי ומשתמש בבנות נגדי. ניסיתי הכל התייעצתי וההחלטה שלי היא לסיים את הקשר מחשש לחיי."

כדוגמה לאיומים הזכירה בכתב התביעה: "מישהו אחר היה רוצח אותך."

בדיון הראשון, ביום י"א בחשון תשע"ח (31.10.2017), שלא בנוכחות הבעל, אמרה האשה:

"ביה"ד: מה הבעיה ביניכם?

האשה: חוסר תקשורת […]

יש ביקורות, האשמות, קללות ליד הילדים, הילדים קטנים, אלו נישואין ראשוניים שלנו, הוא לא לוקח אחריות, לפי המצבי רוח שלו."

כעי"ז בדיון השני, מיום כ"א בטבת תשע"ח (08/01/2018):

ביה"ד: מה הבעיות בבית?

האישה: חוסר תקשורת, המון זלזול, ביקורות והאשמות מול הילדים, חוסר הערכה כלפי כל מה שאני עושה, […] ירידות על הדת וההתחזקות, (בוכָה), פגיעות ברמה האישית, את מכוערת, מטומטמת, מפגרת, זבל, קומי יא מעפנה, את אשה רעה, צריך היה רק את הרחם שלך להביא את הילדים האלה, אני יילחם שהם יהיו רק אצלי, את לא ראויה לגדל את הילדים, אל תלכי למקווה, אני הולכת לשם שמיים […] להגיד לבנות כמה אימא רעה ומה היא הכינה לכם לאכול? הוא נכנס לבית וישר תלונות, אני עושה כל מה שביכולתי ואני בלי משפחה פה, המשפחה שלי בירושלים, המשפחה שלו כאן,  הלכנו לרב והלכנו לייעוץ…"

בהחלטת ביה"ד למחרת הדיון, ביום כ"ב בטבת תשע"ח (09.01.2018):

"האשה טוענת שהיא סובלת מאלימות מילולית קשה מבעלה שמשפיל אותה ומזלזל בה והכל בנוכחות הבנות.

הבעל גם הוא מסכים שהחיים ביחד רצופים במריבות, אלא שלדבריו ההיפך מדבריה הוא הנכון. אשתו אלימה כלפיו, מאשימה אותו בדברים שלא עשה, התלוננה כנגדו מספר פעמים במשטרה והם סגרו את התיקים בחוסר עניין."

גם נציין שהאשה העלתה כבר בדיון זה רצון להיות בסביבת ירושלים, קרוב למשפחתה.

נעיר עוד שהאשה המשיכה לגור עם בעלה תקופה ארוכה לאחר פתיחת התיקים עד שנפרדו, וכן המשיכה לקיים אתו הסדרי שהות עם הילדים גם לאחר שעזב את הדירה. אף בדיון שהתקיים ביום י"ג בחשון תשע"ט (22.10.2018), בעת שהות האשה במקלט, היא לא שללה לגמרי האפשרות לחזור לחיות יחד, כפי שהבאנו לעיל מלשון ההחלטה.

למרות זאת, גם אלימות מילולית חמורה עשויה להוות עילה לעזיבה, ובוודאי שאיומים עשויים להיות עילה לעזיבה ולפנייה למקלט, גם ללא אלימות פיזית.

אמנם, הבעל הכחיש לאורך כל הדרך את הטענות לאלימות ולאיומים, ובמסגרת דיון זה אין ביה"ד נדרש להכריע בטענות ההדיות בין הצדדים, וכפי שיבואר להלן. אולם, טענתו של הבעל, שאין כל הצדקה לעזיבת האשה והבנות למקלט, אינה מתקבלת, בנסיבות אלו.

מסתבר עוד שהעזיבה קשורה להליך פלילי שנוהל נגד הבעל, שבו הואשם בסופו של דבר בתקיפת בן זוג ואיומים, ואף נגזרו עליו עבודות שרות. אמנם, הבעל מתמרמר מאד על כך ומכחיש את האשמה, ולטענתו הואשם על פי דיבור האשה בלבד – מילה כנגד מילה, ועוד מתרעם על כך שהפללה זו פגעה בו מאד בפן הכלכלי, אשר השפיע לרעתו על יכולתו לעמוד בתשלומי המזונות ולקיים הסדרי שהות במרחק מאשקלון, אך אי אפשר להתעלם לגמרי מהאישום, ולקבוע שעזיבת האשה היתה "ללא כל עילה", כטענתו.

גם בדיונים עצמם, ראה נוכח ביה"ד לא פעם בהתפרצויותיו ובצורת דיבורו האלימה של הבעל. אמנם, ייתכן שלולא רצון האשה לעבור לקרבת משפחתה בירושלים, היא לא היתה יוצאת למקלט זה, אך בסופו של דבר העזיבה למקלט לא היתה "ללא כל עילה" כטענתו.

בנוסף, וזה העיקר, טענותיו של הבעל – גם אילו מצא ביה"ד שיש בהן ממש, היו רלוונטיות אילו היינו באים לדון לפני מספר שנים, עוד בהיותם של הצדדים נשואים, או מיד אחר הגירושין, אם יש או אין הצדקה מספקת לאשה לעבור מאזור אשקלון לירושלים, כפי שאנו דנים בתיקים של משפחות אחרות.

אולם, מאז שהצדדים התגרשו, חלפו כארבע שנים, והבנות התאקלמו בסביבתן הנוכחית. שיקולי "טובת הילדים" הנוכחית גוברים בדרך כלל על שיקולי זכויות ההורים. ועל כן יש לדון בכך כשאלה נפרדת לחלוטין משאלת ההצדקה למעבר של האם למקלט.

• מניעה של גרושה לעבור מקום מגורים

שאלה עקרונית זו, האם יש מקום לחייב את האם לאחר הגירושין להישאר במקום מגוריהם של הילדים או שאין למנוע ממנה לעבור, נדונה בפסקי דין רבים.

עי' בפד"ר (חלק ד עמוד  95 ואילך), בפס"ד מביה"ד אשקלון (תיק 65393/5), ובפסקי דין מביה"ד באר שבע תיק 1037916/3 (שעליו חתום גם אב ביה"ד הח"מ), תיק 1280465/5 (בענין מעבר מאילת לצפון), ותיק 1199769/2, ובמקורות שהובאו שם.

ובפס"ד מביה"ד הגדול (תיק 1073383/1) מיום כ"א באב תשע"ו (25.8.2016) נכתב:

"אנו מודעים לתסקיר שקבע כי טובת הילדים להיות קרובים לשני ההורים, יחד עם זאת, אולם הואיל ולדברי האם היא מרגישה בדידות במקום מגוריה, רחוקה מהוריה, ואין לה תמיכה משפחתית שהיא כה זקוקה לה, ומקום המגורים הוא רחוק ממקום עבודתה, לכן היא רוצה לעבור להתגורר ליד הוריה בצפון, לפיכך לא ניתן לאסור עליה לעבור ולגור באשר תחפוץ, וזכותה לגור בכל מקום שתרצה, וטובת הילדים אינה יכולה למנוע ממנה לעבור דירה. מה עוד שבסופו של דבר אם האם תחיה חיים של צער יהיו לכך בודאי השלכות לא טובות על הילדים, ונמצא שכר עיכובה במקום – בהפסדה [ההדגשה אינה במקור][…]

נבאר דברינו מבחינה עקרונית הלכתית, לפי ההלכה אי אפשר לחייב את האם לחיות חיי צער בגלל הילדים, ויתרה מזאת, לפי ההלכה באופן עקרוני האם יכולה להתנער מאחריות למזונות הילדים והטיפול בהם, ולפיכך קל וחומר שלא ניתן לאסור עליה לעבור דירה בשביל טובת ילדיה. ולאחר שאפשרנו לה לעבור מקום, נושא המשמורת נבחן בהתאם לטובת הילדים."

לדעתנו, גם לו היה מתברר שהמעבר בשעתו לא היה מוצדק, כטענת האב, אין בעובדה זו, כשלעצמה, סיבה מוצדקת לכבול את האם כעת לאחר הגירושין, ולחייב אותה לחזור לאזור אשקלון מחמת הבנות הכרוכות אחריה.

תיאורטית, יכול היה האב לומר, שאם כך, אין צורך לחייב את האם לשוב לאשקלון, אלא רק להשיב את הבנות, ועל כן יש להעביר את הבנות למשמורת שלו. אולם בנדון דידן אפשרות זו אינה מעשית, והיא מעבירה אותנו אל השאלה הבאה: טובת הבנות, כפי שהיא כעת לעיני ביה"ד.

• קביעת "טובת הילדים"

כאמור לעיל, ביה"ד כבר קבע שלעת עתה הבנות יהיו במשמורת האם. קביעה זו מתבקשת גם מהכלל ההלכתי המובא בשו"ע (אה"ע סימן פב סעיף ז): "והבת אצל אמה לעולם", כלומר גם לאחר גיל 6, בו מסתיימת חזקת הגיל הרך.

מעבר לכך, כידוע, קביעת החזקת הילדים תלויה בעיקר ב"טובת הילדים", בבחינה רחבה ובשיקול במכלול הנתונים. אין "לקנוס" ילדים ולקבוע החזקה לא מיטבית עבורם בגלל שאולי הורים שלהם פעלו שלא כשורה בעבר בדרך זו או אחרת. בענין טובת הילד יש להתחשב בעיקר במצב בהווה, על כל מורכבותו. וכבר כתבנו, ביה"ד הח"מ, בתיק 907345/15 כדלהלן:

"יתר על כן, במסגרת טיעונו טען האב כי האם היא שעזבה את [א'], ועל כן עליה לשאת בתוצאות. טיעון זה, שוב עוסק בשאלה מי אשם במצב שנוצר, ולא בשאלה מהי טובת הילדים בנקודת הזמן הנוכחית. מעבר לכך יש להעיר כי גם לאב חלק משמעותי במצב שנוצר…"

עוד כתבנו:

"הבדיקה הנוספת של עו"ס […] מחזקת לעיני ביה"ד את הכרעת הדין הנ"ל […] הבת שבכתה ג' לומדת בו זו השנה השלישית, והבן לומד בו מתחילת כתה א'. התרשמות העו"ס היא שמדובר במוסד חינוכי מיטבי לקטינים, ועל כן ביה"ד קובע כי הילדים ימשיכו ללמוד באופן קבוע בבית ספר זה […]

בעניין הצהרונים […] ביה"ד סבור שטובת הילדים היא שימשיכו לשהות בשני הצהרונים, לאור המציאות המתקיימת כבר כמה שנים, שבה משתתפים הילדים בשני הצהרונים עם שני חוגי החברים שלהם."

אף כאן, יש חשיבות גדולה בשמירת המסגרות החינוכיות-חברתיות הנוכחיות של הבנות, והימנע מלטלטלן בחזרה אל מקום שאליו הן כבר אינן מחוברות בפן החינוכי-חברתי, רק לצורך הקלה על הקשר עם האב, אף שגם הקשר עם האב חשוב מאד להתפתחותן התקינה של הבנות.

וכבר בהחלטה לפני כשנה וחצי, ביום ט"ו בטבת תשפ"א (30.12.2020) כתב ביה"ד:

"בעניין מקום המגורים של הבנות, לעת עתה אין ביה"ד רואה לנכון להורות על קירוב מקום מגורי הבנות למקום מגוריו של האב, שהוא מקום המגורים המשותף האחרון של הצדדים.

בשקילת טובת הבנות אשר תצמח מהתקרבות אל מקום מגורי האב, אל מול הנזק האפשרי בטלטול נוסף אחרי כשנתיים וחצי במסגרת חינוכית קבועה, ותוך התחשבות בזכותו של האב להיות שותף בגידול הבנות במרחק סביר למקום המגורים האחרון, אל מול זכותה של האם לשקט ושלווה, ובהתחשב בכך ששלוותה של האֵם משפיעה גם היא על התפתחותן התקינה של הבנות, ובהתחשב בכך שהמעבר לאזור ירושלים היה בתחילה לצורך שהייה במקלט לנשים מוכות, מהלך השנוי במחלוקת בין הצדדים עד היום, ביה"ד סבור כי במכלול השיקולים נוטה הכף אל שמירת שגרת חייהן הנוכחית של הבנות."

כפי שהיו הדברים נכונים אז, כך הם נכונים עתה, לאחר שנה וחצי נוספת של התאקלמות הבנות בסביבתם הנוכחית.

אמנם, האב האריך ברשימה מרשימה של עשרות פסקי דין, בהם ביה"ד או ביהמ"ש מנע הורה מלהתרחק או אף חייב אותו לחזור לקרבת המגורים המשותפים.[1] אך – לאחר העיון באותם פסקי הדין – הצד השווה בכולם הוא שבדיקת טובת הילד נעשתה בכל מקרה ומקרה לגופו, תוך ניתוח כלל הגורמים המשפיעים על טובת הילד, בעיני הערכאה השיפוטית הדנה בעניינו. למעלה מן הצורך, נציין כי בכל אחד מפסקי הדין המובאים, מדובר במקרים שבהם מתקיים לפחות אחד מארבעה מצבים: המעבר טרם בוצע[2]; טובת הילדים הנוכחית היא להישאר באזור מגוריהם הקודם או לחזור אליו[3]; מדובר במרחק מופלג אשר כמעט ואינו מאפשר הסדרי שהות סבירים עם ההורה השני[4]; או שהמעבר נעשה בניגוד להחלטות ביה"ד, הסכמות הצדדים, או בנסיון מכוון לניתוק הילד מההורה השני.[5]

כאמור, בנידון דידן ארבעה מצבים אלו לא קיימים. המעבר כבר בוצע, טובת הבנות הנוכחית היא להישאר באזור שבו התאקלמו, המרחק עדיין מאפשר הסדרי שהות סבירים למרות הקושי הטמון בו לאב, והאם עזבה בנסיבות שבהן גם אם לטענת האב הן אינן מוצדקות, מכל מקום העזיבה לא נועדה, להתרשמות ביה"ד, רק כדי להרחיק את הבנות מן האב. נוסיף ונציין כי נכון להיום ביה"ד מתרשם כי האם מעוניינת בקשר של הבנות עם האב, גם אם לא תמיד היא פועלת במלוא כוחה לסייע בכך לאב ולבנות.

 נציין עוד למעלה מן הצורך, כי בתיקים אחרים, גם אנחנו, ביה"ד הח"מ, מנענו בעבר מהורה אחד לעבור אל מקום מגורים אחר המרחיק את ההורה השני מילדיו. אולם בנידון דידן, התרשמות ביה"ד היא כי טובת הבנות היא להישאר במקום מגוריהם הנוכחי.

• עוצמת הקונפליקט כשיקול המשפיע על טובת הבנות

בשולי הדברים נוסיף ונאמר, כי גם במקרים אחרים, היה נכון לשקול עקירה נוספת של הילדים וטלטולי מעבר חד פעמי נוסף, כדי לאפשר קשר הדוק יותר עם האב לטווח רחוק. אולם, בנידון דידן עוצמת הסכסוך בין ההורים, ועוצמת התסכול והמרמור של האב, אינם מותירים מקום לספק באשר לטובת הבנות. זאת מכיוון שביה"ד אינו יכול להימלט מן החשש, שבנדון דידן, החזרת האם והבנות לאזור אשקלון דווקא תגדיל את החיכוך, תגדיל את המתח בין הצדדים, ותהפוך את המאבקים בין ההורים לשגרת יום, שבסופו של דבר תשפיע לרעה על הבנות. לכן, בשקלול הדברים, ביה"ד אינו רואה טעם לעקור כעת את הבנות שוב מהסביבה שאליה התרגלו, כאשר לא ברור שהמעבר חזרה לאזור אשקלון ייטיב אתם באופן משמעותי, ואף מעורר חשש מפני התעצמות הסכסוך כתוצאה מן ההתקרבות הגיאוגרפית והגדלת החיכוך.

כאמור לעיל, זה אינו השיקול המרכזי בפסק דין זה, וגם בלעדיו היתה מסקנת ביה"ד זהה בנסיבות של המשפחה שבפנינו. אולם, חשיבותו של טיעון זה הינה למשפחות אחרות המצויות בסכסוך, ולהורה הנתון בתסכול כתוצאה מפעולות חד צדדיות של ההורה השני לטענתו. הדרך הראויה והיעילה להתמודד עם מצב כזה היא מתן אמון בגורמי הרווחה ובערכאה השיפוטית המטפלת במשפחה, ולא כניעה לתסכול והנצחת המאבק. טובת הילדים מחייבת עמידה איתנה, בריאה ושיתופית בעבודה עם גורמי הרווחה, וענייניות ובהירות בפנייה אל הערכאה השיפוטית, וכל זאת תוך הצבה מתמדת של טובת הילדים כשיקול ראשון במעלה. ברגע שהורה מאבד שליטה, ומציג עמדה מלחמתית, המטשטשת את הגבולות בין טובתו לבין טובת ילדיו, הוא עלול במו ידיו לגרום לכך שההליך יתארך ויסתבך, ושהערכאה השיפוטית לא תראה את תום הסכסוך בהיענות לתביעתו או לבקשתו.

• אפשרות מעשית לקיום הסדרי השהות במרחק הנוכחי

נוסיף, כי בצד המעשי, המרחק מאשקלון ל[ג'] הוא כ-85 ק"מ, שהוא עדיין בתחום הסביר, ויש אוטובוסים ברוב שעות היום מאשקלון לירושלים, בתדירות שנעה בין חצי שעה לשעה. לאחר רפורמת "דרך שווה" של משרד התחבורה, החל מתאריך 1.8.2022, צפויה להתאפשר נסיעה באמצעות כרטיס חופשי חודשי בכל הארץ במחיר קצוב של 225 ₪. כך שעל אף שמרכז חייו של האב הוא באשקלון, ביה"ד סבור שאילו הוא היה מתאמץ, הוא יכול היה למצוא את הדרך לקיים הסדרי שהות עם הבנות בירושלים, בפרט כעת שהוא אינו עובד. גם כשהוא יחזור בעז"ה בקרוב למעגל העבודה, ביה"ד מתקשה לקבל את הטענה שהוא לא יוכל למצוא מקום עבודה שיאפשר לו קיום הסדרי שהות באמצע השבוע.

נראה, כאמור בסעיף הקודם, כי לאורך ההליך בחר האב להפנות את משאביו להילחם על החזרת הבנות לאזור אשקלון, ובמסגרת זו הוא קיבע במודע או שלא במודע את חוסר האונים שלו, ואת חוסר יכולתו לקיים את הסדרי השהות, במקום להפנות את כוחותיו לקיום הסדרי שהות במציאות הנוכחית. יש להצטער על כך שהאב בחר בדרך זו, הפוגעת בלי כוונה גם בו וגם בבנותיו. ביה"ד סבור כי טיפול והדרכה יכולים לסייע לאב בכך.

• חלוקת נטל הכלכלי בקיום הסדרי השהות

אחר כל זאת, בבואנו לקבוע את הסדרי השהות של האב עם בנותיו, בהחלט יש מקום להתייחס לפן הכלכלי של הסדרי השהות, ולהתחשב בנסיבות שבהן הרחיקה האם את הבנות גיאוגרפית ממקום מגוריו של האב, ללא החלטה שיפוטית המאפשרת לה לעבור. רצונה של האם לגור בקרבת בני משפחתה, אינה יכולה להישקל כשיקול חד צדדי, ללא אישור הערכאה השיפוטית, ועל כן, גם אם טובת הבנות מחייבת את המשך מגוריה באזור ירושלים, יש מקום לקזז מסכום המזונות שמשלם האב את עלות נסיעותיו, או לפחות חלק ממנה.

נזכיר שכעת האם אוספת את הילדים במוצ"ש מאשקלון.

עוד נציין שכבר בהחלטה מיום י"ג בחשון תשפ"ב (19.10.2021) כתב ביה"ד:

• "בעניין הסדרי שהות באמצע השבוע, ביה"ד מאפשר לאב לקחת את הבנות בימי שלישי אם ירצה בכך. האב יודיע לביה"ד בתוך 14 יום מחתימת החלטה זו אם הוא מעוניין להסדיר זאת בהחלטה שיפוטית קבועה […]
• אם ישיב האב בחיוב להצעת ביה"ד, […] יופחת מסכום המזונות סך 360 ₪ לחודש, כהשתתפות של האם בהוצאות הנסיעה של האב. אולם ההפחתה תבוצע רק לאחר התחייבות של האב בהודעה בכתב לביה"ד, ולאחר חודש אחד שבו יעמוד האב בהתחייבות זו."

בהצעה הנ"ל, שהיתה חלק מהחלטת ביניים, חישוב העלות היה נמוך יחסית. כעת במסגרת פסק הדין הסופי, ביה"ד מציע לאב את האפשרות לקזז מן המזונות סך 500 ₪ לחודש, אם הוא ייאות להתחייב לבוא לפגוש את הבנות פעם בשבוע.

הסכום חושב לפי עלות נסיעה באוטובוס, בתוספת חישוב זמן הנסיעה במשכורת בסיסית, או לפי עלות נסיעה ברכב ללא תוספות. אם האב מעוניין להתחייב לכך, עליו להודיע על כך לביה"ד תוך 30 יום מחתימת פסק דין זה. ימי הפגרה יעלו למניין הימים.

ביה"ד קורא לצדדים, להניח מאחוריהם את הסכסוך עם פסק דין זה, ולפנות לדרך חדשה, המגייסת אל כלל המשאבים שלהם לחיזוק הסדרי השהות של הבנות עם אביהן, בהתאם למציאות הקיימת.

מסקנה

לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע:

• בית הדין אינו מחייב את האם להשיב את הבנות להתגורר באזור אשקלון.
• הבנות תישארנה במשמורת האם ובחזקתה.
• הסדרי השהות עם האב ימשיכו לפעול כפי שהם היום.
• על האם לאסוף את הבנות מאשקלון במוצ"ש, בתום שבת שבה הן שוהות עם האב.
• אם האב יודיע לביה"ד תוך 30 יום מחתימת פסק דין זה כי הוא מתחייב לבוא לפגוש את הבנות פעם בשבוע בימות החול בנוסף על הסדרי השהות בשבתות, יופחת לו סך 500 ₪ מתוך דמי המזונות כנגד הוצאותיו לקיום הסדרי השהות.

פסה"ד מותר בפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ט בתמוז התשפ"ב (18/07/2022).

הרב מאיר כהנא – אב"ד                 הרב שלמה צרור – דיין                 הרב דניאל גודיס – דיין

[1] מתוך המלל, ניכר שהדברים הועתקו/נלקטו ברובם מתוך דף "פסקי דין מקום מגורים" של האתר "הורות משותפת = טובת הילד". נציין שבדף זה מצויים גם פסקי דין בהם ביהמ"ש או בי"ד אישר את המעבר.

[2] נציין לדוגמא פס"ד: תלה"מ 8026-03-18

[3] נציין לדוגמא פס"ד: פס"ד ביה"ד בירושלים תיק ‏1181742/5; פס"ד ביה"ד בנתניה תיק 1089963/8

[4] נציין לדוגמא פס"ד: י"ס 69766-10-21

[5] נציין לדוגמא פס"ד: פס"ד ביה"ד חיפה תיק ‏882974/4

הפוסט תביעה להחזרת הילדים למקום מגורי הצדדים לאחר התרחקות האם למקלט הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפניו בקשת האב לראיית הילד (בן יחיד).

עמדת שני הצדדים כבר נשמעה פעמים רבות, בתיקים השונים.

האם טוענת שהאב פוגע בילד, כולל פגיעה מינית, והאב מכחיש.

ברם, אין אינדיקציה שהאב פגע בילד; לא מתוך הודעת ד"ר ס' (שרק הציע לבחון את טענות האם, מבלי להביע עמדה כי יש בסיס לכך) ואף לא מהמכתב של התלמוד תורה (שרק כתבו ש"בל"ג בעומר האחרון ג' (הבן) חווה אירוע מטלטל בזמן ששהה אצל אביו הביולוגי", בלי לרשום מה קרה, והוסיפו "מדאיגה אותנו העובדה שאב ביולוגי יכול לעולל כך לבנו", כך שנראה שהם "תפסו צד" לטובת האם במאבק זה שבין ההורים על נפש הילד).

במסגרת חו"ד של ד"ר ס' מיום 7.6.23 הוא העלה את טענות האם:

בשיחה עם האם גב' ש' (שיחה בה נכח גם בעלה) היא טענה כנגד האב כי כאשר הם היו נשואים האב פגע מינית בבן. היא העלתה חשדות כי האב עודנו פוגע מינית בבן.

ברם, נראה שהאם החלה אז לשלוף את "נשק יום הדין" בדמות טענה לפגיעה מינית של האב, אף שקודם לכן לא טענה כך מפורשות בתגובתה הראשונה לבית הדין, ואף בתגובותיה שהוגשו בשנת 2021 לבית הדין בסמיכות לגירושין, לא העלתה זאת, ואף הסכימה למפגשים של האב עם הבן, אף שביקשה לשנות את יום רביעי, למפגש ביום חמישי.

למעשה, אין בפנינו כל בסיס לסבור שהאב פגע בבנו, וזו נקודת המוצא. לא ניתן להטיל על האב משימה בלתי אפשרית שיוכיח שלא פגע בבנו.

ונזכיר אף האמור בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה (תלה"מ (ת"א) 35190-04-23):

אסביר מושכלות יסוד – הרעיון של הטחת האשמות באדם, תוך ניצול הזכות האזרחית להלין בכל מקרה של עבירה, אינו הופך את החשוד למי שנטל הראיה עליו. אנו לעיתים שומעים מהורים מנכרים את האמירה כי אדם לא הורשע בעבירה בשל חוסר ראיות וכי הנטל הוא עליו להוכיח שהוא לא עבריין. כאשר מוגשת תלונה והתיק נסגר, יש לראות בנילון כמי שזוכה. קל וחומר נכונים הדברים כאן כאשר נמצא חוסר אשמה ולא חוסר בראיות.

וראו אף פסק הדין של סגנית נשיא בית המשפט לענייני משפחה באר שבע, השופטת רותם קודלר עיאש (תמ"ש 6645-05-17), בו חייבה את האם בקנס כבד עבור תלונת שווא, תוך קביעה כי חזקת החפות של האב הינה דבר מוחלט ועל האם מוטל נטל ההוכחה למסוכנות האב, כפי שנקבע בפסק הדין שם, כי חזקת החפות הינה מעקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית.

משכך, בית הדין מורה כי שני ההורים יצרו קשר לאלתר עם הגב' י"ש (בטלפונים: ….. ודרכה יבוצעו המפגשים בין האב לילדיו אצלם באגודה, ובסיוע או בליווי עו"ס העובדים או מתמחים באגודה, על פי שיקול דעתה.

מבוקש כי הגב' שוורץ תבנה תכנית מפגשים בין האב לילדיו, הכוללת מפגשים פתוחים ללא פיקוח בהמשך הדרך, שיתקיימו בהקדם האפשרי. העלות לכך תחול על שני ההורים בשווה, שהרי שניהם הורי הילדים, וטובת הילדים להיות בקשר עם שני ההורים, וכל הוצאה הנוגעת לטובת הילדים מוטלת על שניהם בשווה. 

מבוקש עדכון ראשוני מאת האגודה בתוך 10 ימים.

הפרת החלטה זו עלולה לגרור חיוב בהוצאות משפט.

החלטה זו מבטלת כל החלטות קודמות בתיקים באשר להסדרי שהות במתכונת כזו או אחרת שנקבעו בין הצדדים, כולל את הפנייה לרווחה לביצוע בדיקות כאלו ואחרות.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ז בתמוז התשפ"ג (05/07/2023).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                    הרב מאיר קאהן                     הרב יעקב מ' שטיינהויז

הפוסט ניכור הורי – בטענה לפגיעה מינית בילד; כשאין כל אינדיקציה לכך, נטל ההוכחה הוא על הצד המאשים הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

תיק זה מתנהל בפניי כדיין יחיד, בהסכמת הצדדים.

בדיון ביום י"ג באייר תשפ"ג (04/05/2023) שמעתי על מצבם של הילדים מפי הצדדים, וכן על מצבם העגום של הילדים מפי העובדות הסוציאליות במועצה אזורית […].

כפי שכתבתי בהחלטות קודמות, בתיק זה בפרט אני נחוש מתמיד להעמיד מולי את טובת הילדים, וללוות את העניין עד הפתרון הרצוי.

עקב הניכור ההורי המתמשך בין הבן [א'] לאימו, אשר להתרשמותי יש לאב חלק לא מעט בו – בין באופן מודע ובין באופן לא מודע – סבורני שהיענות לבקשות האב בענייניו של [א'] בעיתוי זה עלולה להחריף את הניכור הקיים, ואף להשפיע לרעה על טובת שאר הילדים ולקשר שלהם עם אמם.

אשר על כן, הנני דוחה את בקשת הנתבע בשתי בקשותיו: הראשונה, העברת המשמורת הרשמית של הבן [א'] לחזקתו. השנייה, לאפשר הוצאת דרכון לבן [א'] על מנת שיוכל לטוס עימו לחו"ל.

הנימוקים בקצרה

נזכיר שביום כ"ד באב תשפ"ב (21/08/2022) (תיק 14/) החלטתי, בהסכמת האם, להוריד את תשלום המזונות עבור הבן [א'] ולהתנות זאת בהתקדמות הקשר של [א'] עם אימו תוך טיפול של המטפלת גב' ענבל שני גרינברג. למעשה, כפי ששמענו בדיון, הקשר לא השתפר, וניתן אף לומר שהחמיר, וגם הבן [ב'] מתקדם לעבר נקודה חמורה זו. אם לא נעצור זאת בזמן, נמצא את עצמינו בנקודת אל-חזור שהטיפול בה הינו קשה מנשוא, עם השלכות מרחיקות לכת שיפגעו בטובת הקטין [א'] וכן בטובת שאר הקטינים, ובמשך הזמן – אף באב עצמו.

• ענישה שלא מן הדין בהקשר של ניכור הורי

לצערי, האב ממשיך בהנהגות זו של השפעה לניכור הורי, והילדים מעודכנים בפרטי הדיונים בביה"ד. תירוצו של האב אינו מרפא את השבר. אף בקשתו לטוס עם הבן [א'] לבד, תוך ידיעה ברורה שעיני הילדים האחרים נשואות לטיסה זו, יש בזה כדי להוסיף שבר על נקלה, ומראה על ניתוקו של האב מהסובב אותו כלפי גידול הילדים ואינו מודע להשפעה שלו על הילדים.

לכן ברור שאין להיענות בחיוב לבקשותיו הנ"ל, שבכך יהא פרס לניכור הורי אשר ללא ספק יש לאב יד בטיפוחו.

אדרבה, סבורני שמן הראוי לקנוס את האיש עבור התנהגות זו שאינה מאפשרת לגדל את הילדים בשלוה הראויה להם ומוסיף בניכור הורי זה של הבן [א'] כלפי האם, ויש לזה השפעה לרעה על שאר הילדים, וכפי שרואים בפועל השפעות אלו אצל הבן [ב'].

אמנם המסד ההלכתי המאפשר קנסות מסוג זה יסודו בשו"ע חו"מ (סימן סימן ב) מדין "עונשין שלא מן הדין", וכבר דעתי אמורה בפס"ד (תיק 1313311/7) שלא בנקל ניתן לעשות שימוש בסעיף זה.

אולם, עיון בפסק הדין הנזכר, וכפי הדברים שכתבתי שם בגדר ענישה שלא מן הדין, מראה שאכן לעניין זה לענ"ד יש כוח לשימוש בכוח ענישה זו, מאחר והסמכות המהותית של ביה"ד הינה בגדר אביהם של יתומים, וכפי שהרחבתי בגדר זה בפס"ד אחר, שניתן במסגרת תיק 197864/14.

והטיפול בניכור הורי מחייב שימוש ב"ארגז כלים נרחב" וחלק מזה הוא שימוש בקנסות, וכפי שכתבתי בפס"ד הנ"ל העוסק בניכור הורי תיק  197864/14, בפרק "הפתרונות שיש לערכאה שיפוטית כנגד תופעת הניכור ההורי".

אשר על כן אני סבור שיש לביה"ד הסמכות הייחודית לקנס זה במסגרת זו של ניכור הורי ומתוך דאגה לשלום הילד, לכן במסגרת זה היה מקום לשקול הגדלה של חיוב הכתוב בסוף החלטה זאת עד לכדי חיוב מלא של כל סכום המזונות רטרואקטיבי, אולם בשלב זה, לעת עתה, אמנע לעשות זאת תוך מעקב מתמיד אחר התקדמות הקשר בן הבן [א'] לאמו.

נמצא לפי"ז שאף שאני מאוד מסתייג בשימוש בכוח זה, וכפי הדברים האמורים בפס"ד הנ"ל, מכל מקום מצאנו עניין ייחודי המצדיק שימוש בכוח זה של ענישה שלא מן הדין.

• חיוב מזונות לילדים גדרו המורחב והגדרתו.

אלא, שאין אנו צריכים לכך בנידון זה, שכן אי-עמידה של האיש בתנאי ההחלטה הנ"ל מיום כ"ד באב תשפ"ב (21/08/2022) מעמיד לאישה מן הדין סכום מזונות בסך 1,250 ש"ח לחודש רטרואקטיבית מיום 01/09/2022, כפי שיתבאר.

נזכיר שביום 26.5.2022 (תיק 16/) הגיש האב בקשה להפחת מזונות עקב מעבר הבן [א'] אליו בפועל.

בתגובת ב"כ האשה מיום 20.6.2022 בקש לדחות את בקשת האב, שבזה תינתן רוח גבית לניכור אשר לטענתה באה בהשפעת האב, ואדרבה ראוי לקנוס אותו על כך, וכן כי האב אינו עומד בהסדרי השהות אשר נקבעו.

בהחלטה ארוכה מיום ד' בתמוז תשפ"ב (03/07/2022) (תיק 14/) התייחסתי לנושא טובת הילד וניכור הורי, ואף הקדשתי חלק בכותרת: "הפתרונות שיש לערכאה שיפוטית כנגד תופעת הניכור ההורי". בעניין הבקשה להפחתת מזונות כתבתי:

"ביה"ד לא רואה צורך להכריע בשאלה זו כעת, כיון שביה"ד נענה לבקשת האב להפחית יום אחד מהשהיה של הילדים אצלו, וזה עצמו עולה יותר לאם, ועל כן לא ניתן להפחית מדמי המזונות.

עם זאת, ב"כ האם ביקש לא להשתמש בנימוק זה כיון שהוא שוקל להגיש תביעה להעלאת דמי המזונות בגין הגדלת הזמנים שהילדים נמצאים אצל האם, ולא כפי שהוסכם בהסכם הגירושין. במסגרת הזמנים שנקבעו בהסכם הוחלט על הסכום, וכעת עם הרחבה הזמן עם האם הוא שוקל להגיש תביעה להגדלת דמי מזונות."

במסקנות אותה החלטה, נקבע:

• "הבקשה להפחתת המזונות נדחית.
• לגבי הפחתת מזונות, ביה"ד רושם לפניו את בקשת ב"כ האם שלא להשתמש בנימוק של הגדלת זמני השהייה עם האם כגורם למניעת ההפחתה מהמעבר של הילד אצל האב. [1]

אומר ברורות, איני מתכוין לתת פרס ורוח גבית לאב מנכר, ולא תהיה שום הפחתה כתוצאה מניתוק הקשר בין אם לבנה. הנימוקים העניינים לזה נמנעו מאיתנו נכון לרגע זה לאור האמור, אולם אם תוגש בקשה להגדלת מזונות ביה"ד יכריע אף בסוגיה זו. תיק הפחתת מזונות יסגר."

התקיים דיון מעקב ביום כ"א באב תשפ"ב (18/08/2022). בעקבות הדיון ניתנה החלטה הנ"ל ביום כ"ד באב תשפ"ב (21/08/2022), בה ניתנו מספר הוראות אופרטיביות, בפרט ביחס לבן [א'], ביניהם נקבע:

• "כלי נוסף שניבחן ע"י ביה"ד לסיוע בניכור ההורי, הינו ביטול זמני של מזונות הילד [א'] למשך שלושה חודשים החל מחודש ספטמבר אם שולם עבור חודש אוגוסט, סכום המזונות שירדו מהסך הכולל עומדים על 1,250 ש"ח החלטה זו הינה כל עוד והבן [א'] שוהה באופן מלא עם האב.
• ביטול זה מותנה בהשבת הבן [א'] לחיק אימו כבעבר, אם ביה"ד יתרשם שלא נעשה דבר בעניין זה וכמו כן לא חל שום התקדמות ביחס בין הבן [א'] לאימו חיוב המזונות ישוב לקדמותו רטרואקטיבית מיום החלטה זו.
• על האב לעמוד על זמני השהות אצלו כך שלא תהיה הליכה של הילדים אל האם בתוך זמני שהות עם האב, מקרה זה אם ישנה יגרור חיוב קנס על פי שיקול דעתו של ביה"ד."

נמצא, כעת, כאשר טרם שב הבן לחיק אמו, ולא היתה התקדמות בעלת משמעות, ואדרבה, המצב החמיר, בטלה ממילא רטרואקטיבית הביטול זמני של מזונות הילד מהחלטה זו, וחוזרת לתוקפה ההחלטה הקודמת מיום ד' בתמוז תשפ"ב (03/07/2022) אשר דוחה את בקשת האב להפחתת מזונות. אם כן, למעשה, גובה המזונות נשאר כעת כפי שנקבע בהסכם הגירושין, ואם בפועל האב החסיר 1,250 ש"ח מתשלום המזונות מאז 9/2022 – הרי שקיים לו חוב מזונות לאשה, בסך 11,250 ש"ח כעת (נכון לחודש מאי 2023).

אולם, חיוב זה יש לתת עליו את הדעת. ידוע שחיוב המזונות הוא ביחס להוצאות לצרכי הבן, ולא עבור האישה, וכפי שכתבתי בפסק דין (תיק 1161022/12), ולכן על פניו לא ניתן להטיל על האב חיוב מזונות עבור הבן [א'] כאשר בפועל האם לא מוציאה עליו הוצאות הכלולות בסל המזונות. ואף  שניתן לתת לחיוב זה הצדקה משפטית טכנית, מכל מקום אין להוציא ממון מהאב בלי עילה הלכתית לחיוב מזונות אלו.

נקדים להביא את אשר כתבנו בפס"ד מיום ד' בתמוז תשפ"ב (03/07/2022), כמובא לעיל:

"אומר ברורות, איני מתכוין לתת פרס ורוח גבית לאב מנכר, ולא תהיה שום הפחתה כתוצאה מניתוק הקשר בין אם לבנה. הנימוקים העניינים לזה נמנעו מאיתנו נכון לרגע זה לאור האמור, אולם אם תוגש בקשה להגדלת מזונות ביה"ד יכריע אף בסוגיה זו. תיק הפחתת מזונות יסגר."

על פניו הגיע העת להכריע בנידון זה, אלא שמבלי להיכנס לעובי הקורה, ובהתאם לדבריה של האישה (שגם הם הובאו בפסק דין הנזכר), ואצטט את הדברים:

"התסקיר מצביע על כריכת המזונות של האב בהפסקת הקשר של הילד עם אימו והמעבר לאב. ואכן, הבעל הגיש תביעה להפחתת מזונות בטיעון שהילד הגדול עבר להתגורר אצלו, ואין סיבה לשלם מזונות עליו.

ב"כ האם מגיב לתביעה זו בשני טענות: האחת, אם אכן ביה"ד ייענה לבקשה זו להפחתה, בזה למעשה ביה"ד נותן "פרס" לאב מנכר, וכפי שהתסקיר מעיר שאין לכרוך בין המזונות למעבר הבן לידי האב.

השניה, לגופו של ענין, התשתית הקבועה להחזקת הילד אצל האם עדיין ממתינה לו, ועליה משלמת האם, כגון ארנונה או דמי ישוב, וכן מיטה ממתינה לו ועוד דברים, כך שלא ניתן להוריד מזה."

הנני מודיע שטענות אלו של האישה מתקבלות בנסיבות הניכור המתמשך, ויש לחתור לקיים את ההחלטות הקודמות כולם.

 אכן נשארו עדיין לאם מספר הוצאות עבור [א'] שאינן תלויי שהות, וכפי שצפוי במקרים מעין אלו. בנוסף, כפי שעולה מהתסקיר, וכן הודה האב על כך בדיון, האב אינו תמיד עומד בהסדרי השהות של שאר הילדים, ולפעמים הם נמצאים עם האם יותר מהנדרש לפי ההסכם. זאת ועוד, הסכום 1,250 ש"ח שנקבע עבור כל ילד (כאשר סכום זה יורד בהיותו בפנימיה) הוא ברף הנמוך, וי"ל שהאם הסכימה לכך רק בתנאי שתקבל סכום זה עבור כל שבעת הילדים כמכלול. אולם, כאשר נגרע מזונות עבור ילד אחד, יש לצפות לסכום קצת יותר גבוה עבור שאר הילדים.

לכן, בהתחשב במכלול הדברים יש לקבוע שיש להפחית את הסכום הכולל של המזונות בגין מעבר [א'] רק בחצי, ויש לחייב את האב בסך 1,250 ש"ח עבור כל אחד מששת הילדים האחרים + 625 ש"ח עבור [א'].

נציין שבתנאים רגילים של מעבר ילד בכנות ללא סימנים של ניכור היה מקום לבחון לגופו של עניין את צרכי הילדים.

אולם הנני סבור שהקשר עם האם הינו חשוב לא פחות ממזונותיו של הילד וכל דבר שישיב את הקשר בין הילד לאמו הכרוך בהוצאות שיש להשית על האב דינם כמזונות.

יעויין במנחת אברהם (ח"א סי' יב) ובפד"ר (כרך יב עמ' 190) שכתב לחדש ששונה דינה של הזכאית למזונות מיתר התביעות, והינה זכאית לשיפוי של הוצאותיה לטובת השגת מזונותיה:

"נראה מסברא, שכל הוצאות שיש להוציא כדי לקבל את המזונות הן עצמן חלק של מזונות האשה. כי אם האשה זקוקה להוציא ממון כדי לקבל את המזונות המגיעים לה, ובלי הוצאה זו גם המזונות עצמן לא יגיעו לידה, הרי זה חלק מהמזונות שלה. וכשם שאם האשה זקוקה לשכור מסגר לשבור המנעול של צרכי האוכל בבית, כדי שתוכל לאכלן, הרי זה מכשירי אוכלין, והוי כאוכלין עצמן. וזה ממש כמו שנותנים לאשה כלי בישול למזונות, שהם בכלל המזונות, כמפורש בר"ן פרק אף על פי ונפסק בשו"ע אה"ע סי' ע סעי' ג, משום שבלעדיהן לא היו לה מזונות לאכול."

כלומר, האישה זכאית לדמי מזונות כפי הסך שהיא נדרשת כדי להשיגם. וכיון שנדרשה להליך משפטי למען כך, הוי אומר שדמי מזונותיה עולים יותר מאשר המצוי במכולת. שהרי אף כלי הבישול משוקללים בתחשיב של דמי מזונות, כיון שעל ידם היא מכשירה את המזונות, וכמו כן, על ידי התביעה המשפטית הצליחה להביא את המזונות לביתה.

הגר"א שפירא זצ"ל הביא מספר ראיות לכך. ואחת מהראיות נלמד מדין המפריש מעות לצורך הפסח, שהגמ' בפסחים (דף צ ע"א) אמרה שמותר לו לקנות בהן עצים להכנת הבשר לקרבן, ולדעת רבי אף המצה הנאכלת עם הקרבן. הרי שמכשירי האוכל נידונים כאוכל עצמו. וכן הוכיח מהירושלמי בסוטה (פ"ב ה"א) שהחשיבה את קרבן יולדת כמכשירי מזונותיה, ואמרו שהבעל יכול להפריש עולת העוף אף שלא מדעתה, שכן מכשירתה לאכול בקודשים.

בדברי הגר"א שפירא ישנו חידוש גדול, ובדבריו ישנו הרחבת המושג דמי המזונות שהאשה זכאית להן.

אולם לענ"ד יש לומר דבר נוסף מראיה זו שהביא הגר"א שפירא זצ"ל, והיא שהחובה של הבעל במזונות אשתו הינו חיוב כללי, האומר שיש לחייב את הבעל במכלול צרכיה, וכפי שהוא חייב בקנסותיה ובקרבנותיה, הרי שמחויב בכל חיוביה.

החידוש הוא שחיוב המזונות ביסודו הוא חיוב כללי שאמור לענות על כל צרכיה של האישה הגופניים והנפשיים, וכפי שהגר"א (חו"מ סי' צו ס"ק לב) הביא מקור לדעה שחייב הבעל בכל צרכיה מלבד מזונותיה וכלכלתה, עיי"ש. וסבר שחיוב זה כלול בכלל חיובו שהינו חייב לה, והביא ראיה לחיוב זה מהחובה של הבעל להביא קרבנות אשתו.

לענ"ד יסוד זה ניתן לומר אף על החיוב של האב במזנות בניו, וכפי לשונו של הרמב"ם (הל' אישות פרק יב הלכה יד): "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים".

נמצא לפי זה שאף אנו רשאים להתבונן במבט רחב על חיוב מזונות האב שאינו מתבטא רק בלהאכילו ולהשקותו אלא הינו חיוב כוללני הכולל בתוכו אף צרכים אחרים להן זקוק הילד להתפתחותו, וכיון שכך הקשר בין האם לבנה הינו מהצרכים הבסיסים להן זקוק הילד ועל האב לשאת בהוצאות לשם השבת קשר זה.

אשר על כן, בנסיבות העניין – כפי פתח דברנו – אין להעניק לאב פרס בזה, ויש לסמוך על טעמים אלו להשאיר עכ"פ חיוב חלקי.  

נמצא שעל האב לשלם לאם סך 5,625 ש"ח להשלמת מזונות שהחסיר. ככל שלא ישלים האב חסר זו תוך 30 יום, זכות האם לגבותו בדרכים המקובלות.

כמו כן, לא הוכרע עניין המשמורת כלפי הבן [א'] לסטות מהסכם הגירושין, לרבות בהחלטה הנוכחית. הרי שלעת הזו, הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פס"ד עומד על כנו, ועל האב לשלם את תשלומי המזונות עבור הבן [א'] – גם רטרואקטיבית – כפי האמור בהחלטה לעיל.

בהחלטה זו, לעת עתה, נמנעתי בשימוש בכוח ענישה זו של קנסות בגדרי הדין של ענישה שלא מן הדין שנפסקה בחושן משפט (סימן ב), והרחבתי רבות אודות גדר זה בפס"ד תיק מספר 1313311/7.

אולם, יש לאיש וכן לאישה לדעת שבית הדין לא יניח לנושא זה, עד הגעה למצב מניח את הדעת, ולצורך העניין ישתמש בכל הכלים העומדים לרשותו, כולל בכלי שאמנם יש לעשות בו שימוש במשורה אך דומה שהמקרה שלפנינו הוא מן המקרים הנדירים בהן ניתן לנקוט בצעד חריג זה, ובית הדין לא יהסס להשתמש בכוח זה, להעניש ולקנוס, כדי להציל את הילדים מההשפעות ההרסניות של ניכור הורי.

מסקנה

מוחלט כדלהלן:

• הסכם הגירושין עומד על תוקפו, לרבות עניין המשמורת. עבור מעבר הבן [א'] יש לנכות סך 625 ש"ח החל מחודש 9/2022.
• האב ישלם לאישה סכום חד פעמי של 5,625 ש"ח עבור המזונות שהחסיר מאז, תוך 30 יום.
• אין אישור להוציא דרכון לבן [א'].
• האמור בסעיף א' יבחן מחדש עם המלצות מהעו"ס על שיפור המצב המשפחתי הכולל גם שיפור הקשר בין [א'] לאמו.
• האשה תבחן אפשרות להעתקת מקום מגוריה באזור מגורי הוריה.
• הצדדים ישתפו פעולה באופן מלא עם העוסיו"ת במועצה אזורית […] הן לגבי טיפול לתיאום הורי והן לגבי הטיפול הילדים.
• הצדדים מופנים בדחיפות למרכז חרום אקסטרני בב"ש.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ו באייר התשפ"ג (17/05/2023).

הרב אברהם הרוש – דיין

[1] יש לציין שהאם חזרה בה מהגדלת זמני השהייה עם האב, ולכן, אכן אין להשתמש בנימוק זה.

הפוסט דחיית בקשת האב להפחתת מזונות; הטלת קנסות בנסיבות של ניכור הורי מהאם הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו תיק להסדרי שהות.

הצדדים גרושים מיום 19.11.15. לצדדים שני ילדים, תאומים, בן ובת, בגילאי 11.5.

למעשה, בפנינו תלונת אב על ניתוק הילדים ממנו ע"י האם כבר כמה חודשים.

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 3.4.23:

בפנינו תלונת אב על ניתוק הילדים ממנו ע"י האם כבר כמה חודשים.

בית הדין פונה לשירותי הרווחה הרלוונטיים למתן תסקיר והמלצות באשר למשמורת והסדרי שהות וזאת בתוך 45 יום מהיום. ימי הפגרה במניין הימים.

בנוסף, יקבע מועד דיון בהול לאחר חג פסח.

וזו מהות הדיון הקבוע להיום.

בקשת הנתבעת לדחיית הדיון נדחתה בהחלטה מאתמול 18.4.23, שם נרשם:

הוגשה בקשת ב"כ האישה לדחיית מועד דיון הקבוע למחר, בשל קביעתו בהתראה קצרה והתחייבויות קודמות של ב"כ.

בית הדין מבהיר כי בניגוד לנטען, הדיון נקבע ביום 03.04.23 וכי בהחלטה לקביעתו הודגשה הדחיפות בקיומו.

לאור האמור, בית הדין מחליט לדחות את הבקשה.

הדיון יתקיים במועדו.

כיום, טוען האב: אני רוצה לחדש קשר עם הילדים אחרי כשנה שאני מנסה לחדש קשר ללא הצלחה.

מוסיף האב: בחודשים האחרונים אני לא רואה אותם. מנסה לקחת אותם מבית הספר, אני אמור לאסוף משם, הם לא רוצים לבוא. הם לא באו אתי הביתה. ובסופי שבוע אני אמור לראות ע"פ ההסכם והחלטת בית הדין, בימי שני ורביעי וכל שבת שניה וחגים וחופשות בשווה, ואני בא בכל סוף שבוע, והיא מסרבת. ביקשתי לתאם את הפסח, והיא רשמה "כרגיל". היא מסיתה אותם שלא להגיע. אני לא רוצה לבוא לכאן. לא קבלתי אף את מספר הטלפון של הילדה. אני מגיע בסוף שבוע לבית האם, יושב ברכב ומחכה, סובל, מכין שבת, ואז הילדים לא מגיעים. ביקשתי תיאום עם האם אם יש בעיה. היא מגיבה לי שהילדים לא רוצים, לא אומרת למה הילדים לא רוצים. יש תיעוד שהיא מסיתה אותם. אנו גרושים כבר 8 שנים. בהתחלה הילדים הגיעו עם משפטים מחרידים, אך הקשר היה טוב. לפני פורים הקודם היה דין ודברים על השבת אצלה, ואז הילדים לא הגיעו בפורים ואמרו שהם לא רוצים להגיע, אך אמרו שהם מתגעגעים וחזר הקשר. ולפני מספר חודשים שוב, בלי סיבה, הם הפסיקו להגיע. האם אמרה לי שהילדים יחליטו בעצמם ואני אראה. האם רוצה להפריד אותי מהילדים. כן אבקש טיפול לילדים.

האם מגיבה: אני תמיד נלחמת על יציבות הילדים. הגענו להסכמה על הסדרי ראיה של ימי שני ורביעי מבית ספר וסוף שבוע שני מבית האם ומחזיר ביום א לבית ספר. זה היה חשוב לי. זה עבד עד לפני שנה. אך הילדים לא רוצים לבוא אליו. יש תוקפנות בתגובות. הבן לא מוכן. זה היה תהליך, האב אמר לו לא מעט פעמים שילך מפה אם לא רוצה. הבן אמר שהאב גירש אותו. בקשתי מהילדים שיחזרו לאב. האב לא קשוב. לקראת סוף השנה זה חזר על עצמו. האב מגיע לבית הספר בימי שני ורביעי ויש אותה תגובה.

בית הדין הבהיר לאם כבר אז שהאם המשמורנית היא האחראית שהילדים יראו את האב, בכל דרך שתמצא לנכון. אם היא לא מסוגלת לכך, נשקול להעביר משמורת לאב, והוא ידאג שהם יפגשו את האם.

לשאלת בית הדין, האב מגיב שהוא יוכל לקבל משמורת על הילדים וידאג למפגשים סדירים של הילדים עם האם.

ומוסיף האב: מעולם לא עשיתי דבר כדי לפגוע בקשר של הילדים עם האם, למרות שהיא פוגעת בקשר אתי. לאורך כל השנים היא ניסתה לפגוע בשהיית הילדים אצלי, בכל חופשה וחג.

מוסיפה ב"כ האם: אני מסכימה שהילדים צריכים אבא ואמא ומפגשים בפועל. גם מסכימה לטיפול הורים וילדים. הם גרים בירושלים. נכון שהורה משמורן מצריך נכונות ודרבון שלו לקשר עם ההורה השני, אך אם יש קושי, בלי להטיל אשמה, אך כשיש שני בתים הילד מתמרן, וזה לא כזה פשטני. האב יכול תקבל את הילדים מבית הספר וזה לא הולך. יש לעשות טיפול. הילדים צריכים לקבל הכרה במה שהם מעלים.

האב מבקש את מספר הטלפון של הבת, וב"כ האם מצהירה: מספר טלפון של הילדים יגיע.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.

ובכן, עסקינן בהורים גרושים כבר מספר שנים משנת 2015, כאשר בחודשים האחרונים הילדים מסרבים לקשר עם האב. לא נצפתה עילה אמיתית ומשמעותית לכך, וקיים חשש כי האם לא פועלת להשבת הקשר של הילדים עם האב או לעידודו, במקרה הטוב – או ניכור הורי בפועל במקרה הפחות טוב כטענת האב – ונתלית באמירה הפשטנית כי "הילדים לא רוצים".

בית הדין הבהיר לאם בדיון כי טענה זו של "הילדים לא רוצים" אינה מתקבלת.

למעשה, לא נוכל לקבל את טענות האם כי הילדים הם אלו שלא רוצים לבוא אל האב, וכי היא כן דוחפת אותם ללכת לאב. בית הדין סבור כי תפקידה של אם משמרונית היא לדאוג כי הילדים יפגשו את אביהם, ובמידה והאם לא מצליחה בכך, ולא נראית סיבה מוצדקת להפרות קשר בין האב לילדים, אזי קיים ספק אם היא מתאימה להיות אם משמורנית, כאשר אחד מתפקידיו העיקריים של הורה משמורן, הוא לדאוג כי ההורה השני יפגוש את הילדים כפי הצורך והפסיקה.

ונציין כמה פסקי דין שהתייחסו לכך.

ראשית, ראו האמור בתמ"ש 20385-05-15 פ.ג. נ א.ג. (פורסם בנבו), שם מסביר בית המשפט שבמקרה שילד אינו רוצה קשר עם אחד מהוריו, על ההורה שעמו גר הילד מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט שיש סיבה מוצדקת לסירוב הילד לקשר. אם אין לו הסבר, בית המשפט יסיק שההורה המועדף תורם, במעשה או במחדל, למצב. אין צורך לקבוע שמדובר בניכור הורי או בחומרתו.

וכן נרשם שם, שעל ההורה המועדף לשתף פעולה באופן מלא בניסיונות לשפר את היחסים בין הילד להורה האחר, ויש לפעול באמצעי אכיפה נגד הורה שאינו מציית להוראות בית המשפט. ניתן לפעול על פי הוראות חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, כגון במניעת יציאה מן הארץ, בשלילת רישיון נהיגה, ובאיסור שימוש בכרטיסי חיוב והמחאות, וזאת בנוסף על הטלת קנס או מאסר בגין הפרת צו שיפוטי לפי פקודת בזיון בית משפט. ייעשה הכול כדי להביא את ההורה הסרבן לפעול לטובת הילד.

וראו אף האמור בתמ"ש 22078-03-18 מ.ר. נ ס.ס. (פורסם בנבו), שם בית המשפט קבע כי ניכור הורי הוא התעללות בקטין, והוסיף כי התעללות כזו היא בלתי חוקית, וכי חובתו של בית המשפט, להוקיע ניכור הורי ולמנוע אותו, קודמת ל"עיקרון המלאכותי של טובת הילד". הדברים נאמרים כתשובה לאלה הטוענים כי טובתו של הילד היא קבלת רצונו. טענה זו אין בה ממש, במקרה שהילד מנוכר נגד הורה אחד על ידי משנהו, כי חלק חשוב בתהליך הניכור הוא שכנוע הילד, על ידי ההורה המנכר, עד כדי שטיפת מוח, שההורה המנוכר הוא רשע ופוגעני, ואין בו כל דבר טוב. מכאן שהדברים שהילד אומר אינם מבטאים את רצונו האמיתי, ובוודאי לא את טובתו.

וראו אף האמור בתלה"מ 11686-08-18 ד.כ. נ ב.ד. (פורסם בנבו), כאשר לשיטת בית המשפט שם, ניכור הורי פעיל "נכנס הוא לתוך תחומי העבירה הפלילית" ומהוות הפרת החובה של הורה, על פי סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, לנהוג כהורה מסור.

בית המשפט בהחלטתו שם ציווה על לשכת הסיוע המשפטי למנות לאלתר אפוטרופוס לדין עבור הקטין, על הגשת חוות דעת של עו"ס בשאלה אם קיים ניכור הורי ומה ניתן לעשות להכחדת התופעה תוך 15 ימים, וכן על חידוש הקשר בין האם לקטין כולל לינה. נקבע דיון נוסף בפני השופט לשם מעקב בתום חמישה שבועות ממתן ההחלטה.

וראו אף החלטת בית הדין בתיק 292687/2 פלוני נ' פלונית (בית הדין הרבני, נתניה), פורסם בנבו, שם בית הדין הרבני קבע כי האם ניכרה את הילדים מהאב, תוך הצגתו כאדם רע, ולאחר שגם הפרה פעם אחר פעם את הצווים שניתנו נגדה, הן בדבר הסדרי הקשר והן בדבר טיפול, חייב אותה בית הדין בתשלום לאב סך של 25,750 ש"ח כפיצוי וכן קנס על סך 29,500 ש"ח לאוצר המדינה.

והוסיף בית הדין וסבר כי יש צורך לבחון אם יש להכריז על הילדים קטינים נזקקים, על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, ואם יש להוציא את הילדים "מתחת יד האם ולהעבירם למקום בטוח כדי שלא ימשיכו להיפגע נפשית מהימצאותם ברשות האם". בית הדין הורה "על הרווחה וגורמי המקצוע להפנות נושא זה לביהמ"ש". (ולקוחים הדברים דלעיל מתוך מאמרו של מר פיליפ מרכוס, שופט בדימוס, בית המשפט לענייני משפחה, ירושלים ג' אדר ב' תשע"ט 10 מרץ 2019).

ועוד מהפסיקה: הדין הנוהג, כפי שהובהר בלשונו של השופט שניאור זלמן חשין:

"טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, הכשרת הלב לנימוסים נאים, לדרך ארץ בפני אנשים קרובים ורחוקים, וביחוד לכיבוד אב ואם. ההורים חייבים להיות אנשי המעלה בעיני הילד ויהיו אשר יהיו היחסים ההדדיים בינם לבין עצמם. כן ההכרח לנטוע בלב הילד רגשי אהבה והערצה לאב ולאם לא רק משום שמגיע להם הדבר בזכות היותם הורים, כי אם גם, ואולי בייחוד, משום שטיפוח רגשות אלה מרגיל את הילד לאחר זמן לקשור קשרי ידידות עם זרים ועם החברה כולה. הקשר הראשוני נוצר עם האנשים הקרובים ביותר לילד ומתפשט על האחרים. נטיעת רגשי שנאה בלב הילד לאב או לאם, פירושה השרשת איבה לאדם מן החברה. פעל כזה מזיק לילד ולכל תהליכי התפתחותו הרוחנית, ועשוי להתנקם ברבות הימים בסביבתו הקרובה והרחוקה כאחד". [ע"א 319/54 ד.ג נ' ח.ג, פ"ד יא 263 (1957)].

ועוד מהפסיקה:

"ביטוי לתסמונות נמצא, בין היתר, בסירוב של הילד לקיים קשר עם אחד ההורים. מכאן השימוש במונח 'סרבנות קשר' כדיבור נרדף לניכור הורי, אף שאין הראשון אלא אחד המאפיינים של התסמונת" [ראו: רע"א 3009/02 פלוני נ' פלוני, פ"ד נו(4) 884,872 (2002)].

לאור כל האמור עולה, כי אל לו לבית הדין לתת את ידו לניסיונות של האם כיום, לתלות את הפרת הסדרי השהות ברצונם של הילדים.

הובהר לאם כי אם תופעה זו תימשך, בית הדין ישקול פסיקת הוצאות משפט כנגד האם בשל הטרחת המערכת לחינם.

כן הובהר לאם כי אם תופעה זו תימשך, בית הדין ישקול העברת משמורת לאב (האב הסכים לכך), והוא ידאג כי הילדים יהיו בקשר טוב עם האם.

בית הדין אף יפנה את ההורים לגורם מקצועי, כדי שייתן להם כלים לגרום לכך שהילדים התאומים יהיו בקשר טוב עם שני הוריהם.  

לשם כך, בית הדין מפנה את ההורים לד"ר יעקב סגל; פסיכולוג חינוכי, התפתחותי, ומטפל משפחתי מוסמך (רח' הארי 14 ירושלים, טלפון: 02-5634120, נייד: 050-6404035), לסיוע להורים בהנ"ל. 

הצדדים יפנו אליו מיוזמתם לאלתר.

עלות הסיוע והטיפול תחול על שני הצדדים בשווה.

שני ההורים מחויבים לשתף פעולה עם הפסיכולוג ולפנות אליו לאלתר.

מבוקש שהפסיכולוג יפגוש אותם בהקדם האפשרי, ויביא למפגשים בין האב לילדים בתוך כמה ימים, ומבוקשת חוות דעתו בתוך 21 יום.

אם יסבור הפסיכולוג שכך ראוי ושקיים צורך בכך, הוא יהיה אף המתאם ההורי בין הצדדים, ושכרו ישולם בשווה ע"י שני הצדדים.   

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ח בניסן התשפ"ג (19/04/2023).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                   הרב מאיר קאהן                       הרב יעקב מ' שטיינהויז

הפוסט ניכור הורי – לא תקבל טענה שהילד לא רוצה לפגוש בהורה השני הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפניי בקשת הנתבעת לרשום את הילדים למוסדות החינוך בב'.

בדיון שהתנהל בפני הח"מ לאחר שהצדדים קבלו את סמכותו כדן יחיד ופעלו על פי הוראותיו, הוסכם כי שאלה זו תוכרע לאחר שמיעת קולם של הילדים ושמיעת קולם של ההורים אצל יחידת הסיוע שע"י בית הדין שעמדו הכן לשם כך.

ואכן, לאחר הדיון, עובדי יחידת הסיוע שע"י בית הדין קיבלו את הצדדים לאלתר לטיפול ולשיחה של כמה שעות, הילדים בנפרד וההורים בנפרד, והתרשמותם וקולם של הצדדים הובאו לבית הדין בדו"חות חסויים המצורפים לתיק.

העובדות

נזכיר את השתלשלות התיק.

לצדדים שני ילדים: [ט'] – כבת 15 ו[נ'] – כבן 10.

הצדדים התגרשו ביום 7.6.22, זאת לאחר שהבעל תבע גירושין.

בדיון – לאחר שקבלו סמכות של דיין יחיד – הביאם הח"מ לידי הסכם שהאם תעזוב את הדירה והאב ירכוש את חלקה, כאשר בשאלת הסדרי השהייה של האב עם הילדים נכתב בהסכם כדלהלן:

"…

ז. בית הדין יפנה את הצדדים במיידית ליח"ס בית הדין בכדי להביאם להסכמות אודות הסדרת זמני השהות בינם לבין הילדים. לעת עתה המפגשים עם הילד יימשכו כסדרם כפי שהיו עד כה.

ח. במקביל בית הדין ימנה עו"ס לסדרי דין.

ט. סכום המזונות שישלם הבעל עד מועד עזיבת הבית על ידי האישה הינו 3,250 ש"ח.

י. עד למועד מכירת הדירה יישא הבעל בתשלום המשכנתא לבדו.

יא. יקוזזו דמי המשכנתא ששילם הבעל עבור האישה מחודש אפריל 22 מתשלום הדירה.

יב. לאחר עזיבת הבית ושכירת דירה והמלצות עו"ס לסדרי דין, ישקול בית הדין את חוב המזונות על פי הנתונים.

יג. בכלל הוצאות הנלוות, רפואיות וחינוכיות, לרבות ולא למעט, יתחלקו הצדדים בחלקים שווים.

יד. ביחס למעבר האם למקום מגורים חדש, תידרש התייחסות העו"ס לסדרי דין קודם מתן היתר למעבר."

עד אז, האב היה נפגש עם הילד יום ביומו ללא לינה. האב עזב את בית המגורים ועבר לדור בדירה קטנה שאינה ראויה להלין את הילד, ועל כן המפגשים התקיימו מידי יום ביומו אך הילד לן בבית המשפחה.

לאחר בקשות ותגובות, הורה בית הדין לאם לפנות את בית המשפחה, כפי שסוכם בהסכם, בכפוף לתשלום מחצית הדירה כפי שקבע השמאי שמינה בית הדין. האם בתגובה – עברה לעיר ב' ללא מתן היתר, לא מבית הדין ולא מעו"ס על אף האמור בסעיף י"ד להסכם.

אף שבית הדין הוציא החלטה חמורה כנגדה ביום 5.9.22 ובה נאמר:

"בפני בקשת התובע להורות לאם לשוב להתגורר בא' – עיר המקור של המשפחה, וכן מתנגד לרישום הילדים בעיר ב' לשם עברה עם ילדיה ללא אישור.

מנגד בפני בקשת האישה וב"כ למתן היתר לעבור להתגורר בב'.

בבקשות האם מתואר מצב הילדים לאשורו המלווים במסמכים מהמיון שניידר ומהחלטות ופרוטוקולי בית המשפט, שם ביקשה האם להוציא צו הגנה כנגד האב לילדיה לאור מקרה שאירע.

בית המשפט הרחיק את האב מהילד לכמה ימים בתחילה מתוך הסכמת הצדדים ובהמשך על פי החלטתו, וכעת ממתין להערכות פסיכיאטריות של הגורמים המקצועיים.

כן מינה אפוטרופוס לדין ועו"ס נוער לסדרי דין שהייתה אמורה להגיש לבית המשפט את המלצותיה.

כן הוחלט לעת עתה המפגשים בין האב לבין הבן יתקיימו בפיקוח במרכז קשר.

לאחר עיון מוחלט:

על פי החומר שבפני, ובמיוחד לאור מצבו החרדתי של הילד ומחשבותיו הפסולות שכעת בבדיקה, הדבר האחרון לעשות הוא פעולה עצמית ללא פיקוח ומתן היתר וללא בדיקה אם זו טובת הילדים.

כן עולה לנגד עיני כלל התסקירים שבהם אומרים הילדים כי הם מודאגים מחוסר הוודאות במקום מגוריהם ולימודם.

על כן:

א. בית הדין מורה לאם לשוב לגור במקום המגורים של המשפחה שהיה עד כה בעיר א' או בסביבתה, זאת לאלתר.

ב. עליה לשוב ולרשום את הילדים במוסדות החינוך שבהם למדו עד כה.

ג. כל זאת עד למתן התסקיר שהוזמן על ידי בית המשפט, שם נידון צו ההגנה ויונח לפני בית הדין בכדי המשך טיפול בתביעת החזקת הילדים.

ד. על העו"ס לדווח לבית הדין על חזרת האם לא' ולפקח על כך.

ה. בית הדין ממתין להחלטת בית המשפט אודות התסקירים שהוזמנו על ידו, וברשותו – אף לעיין בהם.

ו. על האב לעדכן את גורמי הרווחה שהמעבר היה ללא פיקוח ואישור וכן לעדכן את בית המשפט בכך.

ז. אף האפוטרופוס לדין תיתן את דעתה על מעשה זה ותדווח לבית הדין לאחר שיחה עם הילדים.

ח. במידה והאם לא תשוב לאלתר לא' באין החלטה אחרת, אפשר ובית הדין יראה זאת כפעולה פוגענית בילדים אשר תעמוד לרעת האם בעת ההחלטה העתידית אודות דיון במשמורת הילדים והחזקתם."

האמור בהחלטה "לאור מקרה שאירע", הובא לטיפולו של בית המשפט במסגרת צו הגנה שהגישה האם כנגד האב. בית המשפט שלח את האב לבדיקה פסיכיאטרית, הרחיק את האב מהילד וקבע כי המפגשים יהיו במרכז קשר ובפיקוחם.

עמדת האפוטרופוס לדין שמינה בית המשפט

האפוטרופוס לדין הגישה חוות דעת לבית המשפט בה כתבה כי היא סבורה שמעשה זה פוגע בילדים, אולם מאז האפוטרופוס לדין שינתה את חוות דעתה, לאחר ששוחחה עם הילדים וסברה כי כעת הם רגועים יותר וכי נכון הוא שיישארו בב'.

נצטט מדבריה ממכתבה שהתקבל ביום 19.9.22:

"…

יחד עם זאת, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, לעניות דעתה הצנועה של הח"מ, יש לאפשר לאם מעבר לב', יש לאפשר לילדים להיות במקום נטול זיכרונות מהתקופה הקשה.

האפוט' לדין תטען, כי לא עצם המעבר ישפיע על הקשר בין הקטינים לבין האב, אלא אי המחוברות לצרכי הקטינים, אי הפנמת מצבם של הילדים, אטימות לרצונותיהם, לכאבם.

14. הח"מ אינה סבורה ש"הבעיה" העיקרית היא המעבר לב', הבעיה היא מצבם של הקטינים בכלל ומצבו של הקטין [נ'] בפרט, הצורך ההכרחי באופן בהול לתת לילדים מענה מתאים לצרכיהם.

האפוט' לדין אינה סבורה שעצם המעבר ישפיע על טיב הקשר בין האב לבין הקטינים.

15. לפיכך האפוט' לדין תומכת בבקשת המבקשת העותרת בפני בית הדין הנכבד להורות על רישום הילדים במסגרות חינוך בב'."

לאור הדברים והסתירות נקבע דיון בימי הפגרה של בית הדין ובפני הח"מ.

עמדת העו"ס לסדרי דין

קודם הדיון התבקשה העו"ס לסדרי דין לתת את חוות דעתה, וכך כתבה במכתבה שהוגש לבית הדין ביום 3.10.22:

"סיכום

מדובר ב[ל'] ו[ע'] הוריהם של [ט'] – כבת 15 ו[נ'] – כבן 10. הם התגרשו לפני מספר חודשים לאחר נישואין של 25 שנה. במהלך נישואיהם גרו בא'. בהסכם שערכו סוכם כי האב יקנה את בית המשפחה והאם התחייבה לעוזבו בתוך חודשיים. בהגיע זמן הפינוי, ביקשה האם מהאב שיאפשר לה ולילדים להמשיך לגור בבית בשכירות, כדי לא לטלטל את עולמם של הילדים ולאפשר להם להמשיך בשגרת חייהם במוסדות החינוך בהם למדו. האב סירב לכך, והאם החליטה לעבור ולהתגורר בבית הוריה בב', עד שתתארגן על מקום מגורים חילופי. היא רשמה את הילדים בבתי ספר בב', בלי יידוע האב ובלי לקבל את הסכמתו. על אף שהייתה החלטת בית הדין שהיא צריכה לחזור לא', היא לא עשתה זאת. לדבריה, כיוון שאין לה אפשרות טכנית וכלכלית לכך, וכן כיוון שלא נכון להפוך את עולמם של הילדים פעם נוספת. זמן קצר לפני המעבר, הוגשה תלונה כנגד האב על כך שהוא פגע מינית בבן [נ']. מהמידע שהתקבל מעו"ס לחוק הנוער נראה, כי לא בהכרח הייתה פגיעה ממשית. נראה כי הייתה חציית גבולות והאב זקוק להדרכת הורים. בעקבות הנ"ל, הוצא ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה צו הרחקה של האב מהילד. האב עבר בדיקה פסיכיאטרית, תוצאותיה עדיין לא הועברו לבית המשפט. האב לא פוגש כעת את הילדים, כיוון שמסרב לפוגשם במסגרת מרכז הקשר.

כפי שציינתי, לא שוחחתי עם הילדים וקשה לי לתת המלצות ללא שיחה עימם. אולם אציין כי אני רואה דחיפות רבה בכך שהבן [נ'] יעבור בדיקה פסיכיאטרית. בנוסף, אציין כי במידה ויוחלט כי האם נשארת לגור בב', יש לקבוע הסדרי שהות מתאימים של האב עם הילדים ועל האם להיות שותפה בהבאת הילדים לאב. כמו כך, במידה והילדים לא חוזרים ללמוד בא', על שני ההורים להגיע להחלטה משותפת על מקומות הלימוד המתאימים לילדים."

כלומר העולה מדוח העו"ס לסדרי דין (ללא שמיעת הילדים) כי היא שוללת כל פגיעה מינית של האב בילד, אף שהייתה חציית גבול של האב בהתנהגותו עם הילד, אך כנראה נבעה מחוסר שיקול דעת וחוסר בהדרכה הורית נכונה.

כן מציינת את הצורך הדחוף בשמירת הקשר בין האב לבין הילדים, כשעול הבאת הילדים למפגשים יהיה מוטל על האם.

ההסכמה בדיון

בדיון שהתקיים ביום 3.10.22 הוסכם (ציטוט מהפרוטוקול):

"בית הדין: אנו רוצים לעשות משהו מחוץ לקופסא, אנו לא עושים זאת אף פעם, אבל יש כאן את העובדות של יח"ס, האם אתה מסכים שישמעו את הילדים כעת ולאלתר?

הבעל: כן.

בית הדין: אם הם אומרים להם, ולא רק בדקה הראשונה, שאז הם מודרכים, אלא הם יוציאו מהם את האמת, ואם טובת הילדים היא להישאר בב', אז הם יהיו בב', והבאתם לא' תהיה מוטלת על האם, בגלל המרחק.

ואילו אם יגידו כי טובתם לחזור לא', את והם תחזרו לא', לדירת המשפחה, ואת תשלמי שכירות.

הבעל: גם אם יאמר לי אליהו הנביא כי אב יכול להתרחק מילדיו, אני לא אאמין.

בית הדין: איננו בודקים מה טובת האב, ולא מה טובת האם, אנו בודקים מה טובת הילדים, ויתכן כי כעת טובתם היא להישאר בב', דברים יכולים להשתנות, אינך צריך להסכים לזה, אתה צריך להבין כי זו טובתם, ולא טובתך."

כלומר, במידה וטובת הילדים היא להישאר בב' שם יהיו, כשעול הבאתם לא' מוטל על האם.

במידה וטובת הילדים להיות בא', האב יאפשר לאם להתגורר בבית הצדדים כשהאם תשלם לו דמי שכירות.

הטיפול הפסיכיאטרי לילד

כן הוסכם כי הצדדים מתחייבים להפנות את הילד ולדאוג לבדיקה פסיכיאטרית עקב מחשבות קשות שבגינן הופנה למיון נפשי וכפי ההסכמות שהינן:

"בית הדין: לגבי הבדיקה הפסיכיאטרית, ברור לכם כי היא נצרכת?

הבעל : כן.

האישה : כן, אבל התורים הם בדצמבר.

בית הדין: ובאופן פרטי.

האישה : זה מאוד יקר.

בית הדין: תשתתפו בזה חצי חצי.

הבעל : מקובל.

האישה : מקובל."

אולם עד כה לא התקבלה כל חוות דעת והערכה פסיכיאטרית לילד [נ'].

בית הדין ממתין.

מיעוט המפגשים בין האב לבין בנו כעת

כעת המציאות היא, בעקבות החלטת בית המשפט, שהאב עצמו לא רואה את הילד בצורה ישירה – החלטה שאפשר ותשתנה לאור חוות הדעת של הפסיכיאטר – אך לעת עתה המפגשים אמורים להיות במרכז הקשר, אך האב – וכפי שהצהיר בדין בפני בית הדין – לא מעוניין לפגוש את הילד בצורה זו. וכך אמר בדיון:

"בית הדין: האם אתה רואה את הילדים,

הבעל: לא כל כך, אני לא מוכן מרכז קשר, כי זה פוגע בקשר שלי השמח עם הילדים, וראיתי אותם רק שלוש פעמים."

סבירות נמוכה מאד לפגיעה מינית של האב בבן

יש לציין שככל הנראה, ובית הדין נוקט לשון זהירה, אך כך עולה אף מדברי האם, שהמעשה שנעשה במקלחת אינו מהווה ראיה או סימן על מסוכנות כל שהיא מהאבא. כך גם ככל הנראה מסקנת מכון לין כפי שצויין במכתב של העו"ס לסדרי דין שהובא לעיל, וכך נאמר:

"מהעו"ס לחוק נוער דווח לי כי הילדים עברו חקירת ילדים בבית לין, וממה שהם כתבו הבן לא מסר האשמה ממשית כלפי פגיעה מינית של האב בו. האב אמר לי כי הוא לא הוזמן לחקירה במשטרה."

חוות דעת הפסיכיאטרית אודות האב

עוד הוסכם כי האב ימציא את חוות דעת הפסיכיאטרית שלו שהופנה אליה על ידי בית המשפט.

כעת התקבלה חוות דעת הפסיכיאטרית של הבעל שבמסקנתה היא שוללת כל מסוכנות של האב כלפי ילדיו ומנקה אותו מכל חשד של מצב פסיכוטי. בחוות הדעת המלצה על מפגשים שלא במרכז קשר. כן ממליצה על הדרכה הורית ועל הדרכה בהתמודדות עם ניכור הורי. נצטט מתוך חוות הדעת:

"[ל'] אינו סובל ממחלת נפש או מהפרעה נפשית, אין עדות לכך לא בבדיקה הנוכחית ולא בעברו של [ל'].

מסקנות והמלצות:

הנני ממליץ לביהמ"ש לאפשר ל[ל'] לפגוש את ילדיו תוך קבלת ליווי של איש מקצוע בשני נושאים:

א. התמודדות עם ניכור הורי.

ב. הדרכה הורית בבנייה מחודשת של מערכת היחסים עם ילדיו.

סבורני כי לשיקום היחסים של [ל'] עם ילדיו יש חשיבות ותועלת לשני הצדדים, [ל'] – אב דואג וחם, שיקום היחסים עמו עשוי לשפר את מצבם של הילדים, בעיקר מצבו של [נ'] השרוי ככל הנראה במצוקה."

כלומר, לאב אין כל בעיה, יש לחדש את הקשר הישיר והמפגשים עם הילד ודווקא קשר זה עשוי לחזק את מצבו של הילד ולשפרו.

בעת כתיבת ההחלטה טרם ניתנה החלטה של בית המשפט לאור חוות הדעת הפסיכיאטרית, אולם כעת ניתנה החלטה שמנקה את האב מכל החשדות ומשחררת אותו מהחובה למפגשים במרכז הקשר ומעבירה את ההחלטה לבית הדין לשם קביעת חלוקת זמנים מסודרת.

נצטט את ההחלטה:

"משעיינתי בחוות דעתו של הפסיכיאטר אשר בדק את האב בהתאם להפניית בית המשפט והוגשה לתיק ביום 7.10.22 וכן עיינתי בתגובות ההורים והאפוט' לדין מצאתי לקבוע כדלקמן:

1. לנוכח כל המצוי בפני כעת סבורה אני כי אין מקום, במסגרת הליכים אלו, ליתן הוראות נוספות באשר לקשר בין האב לקטין. עניינו של הקטין צריך להתברר בפני הערכאה שם נדון עניינו, ודין הליך זה להיסגר ללא שניתנות החלטות לעניין הקשר בין האב לקטין (זולת המפורט בהמשך החלטה זו).

2. עם זאת, משבית המשפט נכנס לעובי הקורה בעניין מצבו של הקטין ובעניין הקשר של האב לקטין, מצאתי כי עד להחלטה אחרת בעניינו של הקטין (אשר אינו מתנהל בפני מותב זה ובבית משפט זה) יש מקום כי עו"ס לסדרי דין, בהתאם לסעיפים 19 ו-68 תקבע את זמני השהות ואופן זמני השהות של האב עם הקטין, תוך שהיא לוקחת בראש ובראשונה, כשיקול מכריע, את מצבו, טובתו וצרכיו של הקטין.

3. הצדדים יעבירו לעו"ס העתק חוות דעתו של המומחה.

4. זאת ועוד, על מנת שהמותב הדן בעניינו של הקטין יוכל ליתן כל הוראה והחלטה נדרשת לטובתו של הקטין, מצאתי להורות על הנחת החלטתי זו לרבות חוות דעתו של המומחה בפני המותב הדן בעניינו של הקטין אשר במסגרת סמכותו ובחכמתו ייתן כל הוראה והחלטה נדרשת לעניין הקטין.

התיק ייסגר ללא צו הוצאות."

כך שכעת אנו חוזרים לדון בעניין הצעד החד צדדי שעשתה האם, שלקחה את ילדיה ועברה לב' ללא רשות האב.

אם בתחילה היה מקום להבנה עקב הטענה על מסוכנות בעקבות האירוע הנ"ל, אך כעת לאחר שהוברר שאין כל פגיעה ואין כל חשש לשלום הילד ולמסוכנות האב, אין מקום לאפשר לאם לעקור ממקום המגורים המקורי לעיר אחרת, ולנכר את הילד מאביו.

תוצאת ההליך ביח"ס לאחר שמיעת קולם של הילדים וההורים

כאמור לעיל, הצדדים הופנו בתום הדיון לעובדי יח"ס המסורים שהביאו את קולם של הילדים והצדדים בכתב לבית הדין (2 דוחו"ת חסויים לעיני בית הדין).

בית הדין אף שוחח עמם בעל פה בכדי להבין היטב את הנאמר.

הרושם העולה מכלל הדברים הוא, שבניתוח מקרה זה הקיים בפני בית הדין, קיימת סתירה בין הפרמטרים המרכיבים את ההחלטה אודות טובת הילד.

מחד גיסא, מצב הילד נרגע, ונראה כי לדעת כלל הגורמים ושמיעת קולם של הילדים אכן כעת נוח וטוב להם.

מאידך גיסא מצב זה מרחיק הלכה למעשה את האבא מעולמם של הילדים, ויוצר 'דה-פאקטו' ניכור ממשי בין האב לבין ילדיו ובעיקר בנו [נ'].

ניתוח מצב הילדים

לדעת אנשי יח"ס, לאחר שמיעת קולם של הילדים, מצב הילדים הטוב כעת בב' אינו המצב האמיתי שלהם. כעת הם נמצאים בסוג של "קייטנה" אצל הסבא והסבתא, הם אינם נמצאים במקום הטבעי להם, ואינם מתמודדים עם הניתוק מהאב. הם כעת מוקפים במשפחה רחבה, תומכת בבית מפנק, ואין בין זה לבין המצב האמיתי מאומה.

במוקדם או במאוחר, הם יצטרכו לעבור לדירה אחרת, קטנה, שאינה מפנקת, ללא תמיכה משפחתית, כפי שכעת הם חווים, ואז הניכור יעשה את שלו ויביאם למצב שהם גדלים ללא אבא בשטח וללא אבא בתודעה.

לדעת אנשי יח"ס, וכפי שבית הדין מתרשם מכלל הכתובים, החרדות והמצב הנפשי של הילד [נ'] לא נגרם מנוכחותו של האב בסביבתו, ושיפור מצבו אינו נובע מריחוקו של האב, החרדות ומצבו הנפשי היו כבר זמן רב קודם הגירושין, כנראה עקב הסכסוך המשפחתי, ואף אם כעת יש שיפור במצבו, אולם בראייה רחבה ובהסתכלות צופה פני עתיד, ריחוקו של הילד מהאב – יחמיר את מצבו הנפשי.

לדעת בית הדין זו טעות להציג את המצב כאילו מוטל עלינו להחליט האם להעדיף את טובת הילד בריחוקו מהאב על פני הניכור ההורי, או שמא יש לעשות הכל למנוע ניכור הורי אף במחיר פגיעה בטובת הילד.

כפי שכתבנו לעיל, מצבו הנפשי של הבן נובע מהסכסוך בין ההורים, מחוסר הוודאות של העתיד, ומכל המחלוקות שהוא עד להן, והרחקת הבן לעיר אחרת, וניתוק הקשר בין האב לבנו רק יחריף את מצבו הנפשי העדין גם כך.

נצטט מתוך הדברים שכתבו אנשי המקצוע והילד עצמו:

במכתב מסכם משניידר לאחר שהילד הופנה לטיפול במיון עקב התדרדרות נפשית מתאריך 3.8.22 נכתב:

"הגדרת הבעיה: בן 10 בריא, ללא תרופות, לפני חודשיים ההורים התגרשו, מאז האמא מתארת חרדות, התקפים של קשיי נשימה, בכי, מפחד להישאר לבד. מתאר מחשבות על מוות של בני משפחה, כולל הוא עצמו. ללא מחשבות או ניסיון לפגיעה עצמית. כשנמצא אצל אבא החרדות מתגברים. מרגיש שאבא פחות מבין אותו (לא יודע מה הוא אוהב לאכול, לא מכיר בגדים שלו), מרגיש בטוח אצל האבא. ללא סיפור של פעולות חזרתיות. נמצא בטיפול ריגשי."

כלומר, הבעיות של הילד הם מחמת הבעיות שהיו בבית ולא בגלל האבא, אדרבה אצל האבא הוא מרגיש בטוח כפי שנאמר. גם אם החרדות מתגברות שם, אך בכל זאת מרגיש בטוח אצל האבא ומקומו של האבא – כפי שהתרשם בית הדין, וכך גם אנשי יח"ס – הוא קריטי, בוודאי לאור המפגשים היומיומיים בינו לבין הילד.

גם בשיחה שהתקיימה ביחידת הסיוע שע"י בית הדין בתאריך 29.6.22 ניתן ללמוד על הקירבה, האהבה והרצון לקשר מתמיד בין הילד לבין האב.

נצטט כמה מהביטויים של הילד:

"היום הולך לאבא כמעט כל יום כשאבא חוזר מהעבודה בסביבות 18 וחצי 19 למשך שעה, אוכל וחוזר הביתה להתקלח לישון עם אבא משחק הולכים לפארק.

לפעמים אבא חוזר מוקדם והולכים לטיול. היה רוצה שזה יקרה יותר פעמים, שאבא יבוא מוקדם.

היה רוצה לישון אצל אבא, היום מפחד אבל גם אצל אמא מפחד, רוצה שמישהו מבוגר ישמור עליו ויישן אחרי שהוא כבר יישן.

גם בשבת הולך מתי שבא לו לאבא (מרחק 15 דק') לפי מה שבא לו.

זה לא טוב שאין לו סדר והוא מחליט רוצה גם להיות אצל שניהם ולא לעזוב את [ט']. מבקש שההורים יחליטו ויעשו סדר, שבת לסירוגין.

אוהב לישון עם אבא בסלון, בינתיים, עד שיעבור מקום שמים שם מזרון.

מבקש מ[ט'] לבוא איתו. לא מבין למה לא באה.

כיף להיות עם אבא, משחקים מונופול, כדור, לומד להכתבה איתו, אומרים שבת שלום.

[נ'] לא תופס צד ומרגיש טוב עם שני הוריו. יש לו פחדים אבל הוא לא משייך אותם להורה אחד.

מבקש סדר וקביעות, וקשה לו שהוא צריך להחליט איפה ומתי להיות ועם מי עדיף.

קשה לו הנפרדות מאחותו.

היה רוצה להיות עם אביו יותר שעות מסודרות ולא שעה ביום."

לא השתנה מאומה מאז המפגש בין הילדים לבין אנשי יחידת הסיוע בחודש יוני לבין חודש אוקטובר, הצורך בנוכחות האב בחיי הילד הוא ברור, הוא אינו משייך פחדים להורה מסויים, הפחדים הינם תוצאה של חוסר סדר, שקט ויציבות בין ההורים בבית, אף שכעת טוב לילדים, אך כפי שנאמר לעיל זהו מצב זמני לא אמיתי ולא משקף את העתיד.

תפקיד בית הדין הוא לראות את העתיד כבר בהווה ולבחון את טובת הילדים על פי הנראה כעת לעתיד הצפוי.

כך שברור לבית הדין, שהניכור – אם יתמשך, והבן יתנתק מהאב באמצעות מגוריו בב', אף שכעת הוא רגוע, אך לזמן ארוך ובהסתכלות קדימה – המצב רק יחמיר ויגרור את הילד לבעיות נפשיות קשות הרבה יותר מאלו שכעת הוא מטופל בגינם.

נשוב ונדגיש כי הסוגיה בה אנו צריכים להכריע איננה הניכור הורי מול מצבו הנפשי של הילד, אלא אדרבה! האם עלינו להתיר לאם להתגורר בב' למרות הניכור ההורי מהאב והמצב הנפשי של הילד שיפגע עקב כך, או שמא צריכים להורות לאם לחזור ולהתגורר עם הילדים בא' ובכך למנוע ניכור הורי ולשפר עם הזמן את מצבו הנפשי של הילד.

חיזוק לכך מתקבל מחוו"ד של הפסיכיאטר שקבע בהמלצותיו האמורות מעלה:

"סבורני כי לשיקום היחסים של [ל'] עם ילדיו יש חשיבות ותועלת לשני הצדדים, [ל'] – אב דואג וחם, שיקום היחסים עמו עשוי לשפר את מצבם של הילדים, בעיקר מצבו של [נ'] השרוי ככל הנראה במצוקה."

כלומר, הניכור יגרום למצב נפשי ירוד של הילד, אין כאן אינטרס של האב מול האינטרס של הילד, אדרבה שני האינטרסים צמודים והולכים יד ביד, היינו, ככל שהניכור יפחת אף מצבו הנפשי של הילד יתרפא ויוטב.

בוודאי שהימצאות הילדים בב' לא תביא לחידוש הקשר בין הבת [ט'] לבין האב שכבר 5 שנים!!! לא בקשר עמה.

בוודאי שאם יש סיכוי לחידוש הקשר עם הבת [ט'] תוך כדי טיפול וליווי מקצועי נכון כפי שממליצים כולם, הוא רק אם המשפחה תשוב לגור בא'.

עדיין חסר לבית הדין בכדי לקבל החלטה סופית את מסקנות הפסיכיאטר לילד [נ'].

בית הדין ממתין, וכפי שהצדדים הסכימו בדיון כי הם יפנו לפסיכיאטר פרטי למתן חוות דעת לזרז את הטיפול.

האב נכון להיום הודיע כי הוא משנה את עמדתו ואינו מתכוון לקנות את חלקה של האם בדירת הצדדים עקב מצבו האישי כגרוש, מה שמונע ממנו לקבל משכנתא.

בדיון הוסכם כי במידה וטובת הילדים תהיה לעבור לגור בא', האב יאפשר זאת.

לאור הודעתו זו, בוודאי שיש באפשרותו לאפשר לאם לעבור לגור בא', תוך כדי הוצאת הדירה למכירה לצד ג', או בהסכמה להישאר בדירה לתקופה קצרה ושהאם תשלם שכירות לאב, או כל הסכמה אחרת, שבית הדין יברך על כך.

הרחבת היריעה

בית הדין מבקש להבהיר.

לצדדים שני ילדים [ט'] בת 15.5 – אינה בקשר עם אביה כבר מעת הייתה בת 10.5 לערך (כך על פי דו"ח העו"ס).

[נ'] כבן 10 – בקשר הדוק עם אביו.

עד לעזיבת האם את העיר א', מקום מגורי המשפחה, הקשר בין האב לבין בנו היה יומיומי. מלבד הלינה שלא התאפשרה אצל האב, המפגשים היו תדירים.

הן במפגש שהתקיים ביוני האחרון והן במפגש שהתקיים כעת ביח"ס מציין הילד את מידת המעורבות של אביו בחינוכו, בלימודיו ובבילוייו, ובעיקר ציין את הקשר הטוב שביניהם.

אף [ט'] ציינה את מידת החסר שיש לאחיה עם האב והצורך לקשר ביניהם.

ביחס לקביעת ההכרעה אודות המשמורת של בן אם אצל אביו או אצל אמו מצינו על כך דיון בראשונים ובאחרונים, ונבאר את חשיבות הקשר בין האב לבין בנו העולה מדבריהם, ונעמוד על החילוקים בין חובת מציאות הבת אצל האם לעומת הבן אצל האם או האב:

א. ההבדל בין בן אצל אביו לבין בן אצל אמו

אם לגבי משמורת הבת, שהכלל הוא "בת אצל אימה לעולם", בין לפי הגדרת הראשונים, שזהו דרך העולם שהבת אצל האם, ובין לפי דעות הראשונים שהבת אצל האם משום שזו טובת הבת, לגבי בן – מצינו בגמרא שהוא אצל אמו, אך לא משום שזה דרך ארעא ומנהג העולם, אלא משום שהבן גרור אחר אמו, בשונה מבת שאצל אימה לעולם. כלומר, ייתכן והנכון הוא שהבן יהיה אצל אביו, אך המציאות מורה שהבן גרור אחר אמו, ומשום כך חז"ל צילמו את תמונת המצב של המציאות, ועל כן קבעו שהבן נמצא אצל אמו וכדלהלן.

הגמרא בכתובות ס"ה ע"א אומרת:

"דרש רבי עולה רבה אפיתחה דבי נשיאה, אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו בנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים, עד כמה? עד בן שש כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו."

חיוב מזונות הבן על ידי אביו לאמו נובע מהעובדה, כי הבן נגרר אחר אמו וצמוד אליה ומה שהיא אוכלת אף הוא אוכל, ועל כן יש לאב להוסיף לאם על מזונותיה משום מזונות הבן, וכך כתב הר"י מיגאש הביאו בשטמ"ק וז"ל:

"דשמעית מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אימו גריר ועמה אכיל, וכיוון דבתרה גריר ועמה אכיל, צריך הוא להרוויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואוכל עימה."

הרי שהגדרת החיבור בין הקטן לבין אמו, איננה כי זו טובתו או כי ישנה תקנה כמו שתקנו בעניין הבת שתהיה אצל האם לעולם, אלא משום שזו המציאות שהבן נגרר אחר אמו, קשור אליה ואליה הוא נושא את עיניו, ועל כן הוא נמצא עמה כל העת.

אמנם אין מכאן כל ראיה, אם היסוד שהבן נגרר אחר אמו יהיה קביל בעת גירושיהם, כאשר האב דורש אותו ורוצה שבנו יהיה אצלו.

הנה הגמרא בכתובות ק"ב ע"ב אומרת שאין מניחין אותו (את הבן כשאין אב) אצל הראוי ליורשו.

כלומר בנידון אם הבן יהיה אצל אימו האלמנה או אצל קרובי האב, מכריעה הגמרא שהבן נשאר אצל אמו.

אך עדיין לא ידוע כיצד לנהוג בוויכוח בין האב לאם על אודות החזקת הבן.

מצאנו בשו"ת הגאונים (סי' תקנ"ג) תשובה המתייחסת לויכוח בין האב לבין אם האם (סבתא) אודות החזקת הילד נאמר שם:

"הדין עם האב, שאין צורך לומר שמתה אמו והרי אם אמו מבקשת לגדלו שהאב ראוי לגדלו, אלא אפילו הייתה אמו קיימת והיא ואמרת אני אגדלנו, כיוון שהגיע לשש שנים – נותנין אותו לאב שיגדלנו, לפי שאין הבן גרור אחר אמו אלא עד שש שנים, דאמר רב חסדא, קטן בן שש יוצא בעירוב אמו וכיוון שהגיע לו' שנים נותנים אותו לו שיגדלנו, כמו ששנו רבותינו, הבן אביו חייב בו מצוות למולו לפדות וללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיאו אישה, אלו המצוות האב עושה אותם בבנו, לא האם, קל וחומר לאם האם וכו', הלכך הבן הזה שהגיע לו' שנים, מן הדין שיהא גדל אצל אביו כדי שיקיים בו כל המצוות הללו."

ומדיוק בדברי תשובה זו נראה לומר, ששונה זכות החזקת הבן על ידי אמו עד גיל שש שנים, מזכות החזקת הבן על ידי האב לאחר שש שנים.

זכות החזקת האם עד שש שנים נובעת מתלותו המוחלטת של הבן באמו ובכך שהוא נגרר אחריה, תלות זו גורמת לזכות החזקת הבן על ידי אמו.

לעומת זאת זכות החזקת הבן על ידי אביו, לא נובעת מתלותו בו, או מכך שהוא אוהבו יותר ונגרר על ידו, אלא מכח זה שישנם חובות על האב שמצווה לעשות לבנו כגון: ללמדו, לחנכו, ללמדו אומנות ולהשיאו אישה, חובות אלו אין ביכולת האב לקיים אילולא שהבן יהיה אצלו בחזקתו.

היוצא מכך הוא, שבאם הבן גרור אחר אביו או באם יש יכולת לאביו לחנכו אף קודם גיל שש, ועל ידי אשתו השנייה יקבל הבן כל סיפוקיו כפי שקיבל אצל אמו, זכותו של האב להוציאו מאמו אף קודם גיל שש.

כך כותב הרא"ש בתשובותיו כלל פ"ב סוף ב' וז"ל:

"גם אם בנו הוא פחות משש שנים ורוצה האב שישב הבן אצלו, והאם רוצה שיהא אצלה – הדין שיהא אצל אביו."

ובהמשך כתב את הטעם והוא:

"אבל בן, שהאב חייב ללמדו תורה ולחנכו למצוות, צריך שיהא אצל אביו."

למדנו מדברי הרא"ש שבן אצל אביו גם לפני היותו בגיל שש, עקב החובה המוחלטת שמוטלת על האב ללמדו.

ב. שיטת הרמב"ם בבן אצל אביו

והרמב"ם חולק על הרא"ש וסובר שבן אצל האם עד גיל שש ומעל גיל שש עובר לחזקת אביו, וז"ל בפרק כ"א מהלכות אישות הלכה י"ז:

"שלמו חודשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות הוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש."

אולם מספר ביאורים נאמרו בדברי הרמב"ם הללו, שעל פיהם אפשר יהיה לבחון הכרעה בספק זה מי ההורה הזכאי למשמורת על בנו, ונציג בקצרה את השיטות השונות:

       א. מהר"י בן לב

בתשובות מהר"י אבן לב (ספר א' כלל י"ב שאלה ע"ב) כתב:

מכאן יראה דבנדון דידן אם תרצה האישה לזון את בניה וכו' הרשות בידה.

וכן כתב בתשובות מהר"מ אלשיך שאלה ל"ח:

"אמת דמלישנא דהרמב"ם ז"ל איכא למילף דמצי לעכבו אמו בהדא דכתב וכו' ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות, משמע דאי לאו מטעמא דמזונות וכו' לא הוה אלים כחיה להפרידו מאמו."

ומדבריהם אלו הסיקו הרבנים גאונים גולדשמידט קרליץ ובבליקי זצ"ל בפד"ר א' (עמ' 60)  שאין האב יכול להוציא הבן מרשות האם גם אחרי שש, אלא שיכול הוא לפטור את עצמו ממזונותיו אם הבן אינו אצלו.

       ב. המגיד משנה

ויעוין בראב"ד שהקשה על הרמב"ם וז"ל:

"והלא הוא חייב לחנכו בתורה בן ארבע ובן חמש, ואיך יחנכנו, הא גדל בין הנשים?"

על כך משיב הרב המגיד שם וז"ל:

"שסבור היה הרמב"ם שאב יכול לחנך את בנו עד שש שנים גם אם נמצא הבן באותה עת אצל אמו."

וכן החלקת מחוקק סבור כך בסי' פ"ב ס"ק ט', בהתייחסו לדברי המחבר שפסק כדעת הרמב"ם:

"אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות – יש לדקדק דמשמע אם האם מוחלת לו המזונות, תוכל להחזיק בנה אצלה על כרחו, וזה הוא נגד המושכל וכו' והוא מצוה עליו בכמה דברים בפרט ללמדו תורה, ויש ליישב בדוחק כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים."

עולה מדברי ה"חלקת מחוקק" כדברי הרב המגיד, שהאב יכול לכוף את האם להוציא את הבן ממנה ולהיות אצלו, וכל זאת באם הבן לא מתנגד לכך, אך אם הוא מתנגד למעבר זה, יכול האב לומר לא אפרנסו כל עוד הוא אצל אמו.

אלא שיש לעיין, והרי אם יסוד הדין שהבן אצל האב לדעת הרמב"ם הוא משום שהוא צריך לחנכו, אם כן מה שייכות יש לכך שהאב יכול לאיים אם אצלי אזונו ואם לאו לא אזונו, והרי הוא צריך להיות אצלו ומדוע הנידון והתלות במזונות הילד, ייקח האב את הילד משום שכך הדין שהבן אצל אביו.

מכאן לכאורה ראיה שעל אף שעל האב לחנך את בנו אך אין לזה שייכות לזכות המשמורת, שאפשר שהמשמורת תהיה בחזקת האם, אך חובת החינוך תהיה על האב להנחילו את כל הצריך אף אם אין הוא נמצא אצלו.

וכך נאמר בתשובות עזרת כהן (סי' נ"ז) וז"ל:

"אבל באמת לשיטת הרמב"ם אין לנו שום הלכה מקובלת עד כפיה לאיזה צד שיהיה ביותר מבן שש, והכל תלוי בראות עיני בית דין."

אולם בנודע ביהודה (מהדורא תנינא אבהע"ז סי' פ"ט) מצינו שסבר בדעת הרמב"ם שבוודאי שהמשמורת על הבן היא ביד האב, והאפשרות שיהיה אצל אמו היא רק באופן שהאב יוכל לחנכו כשהוא אצל אמו, אך אם לא יוכל לחנכו כשהוא אצל אמו – בוודאי שהמשמורת תעבור ליד האב, וזה לשונו:

"ועל דבר הילד פחות מבן שש פסק שיישאר אצל האב כתורה פסק, וכן הוריתי זה איזה שנים וכתבתי הלכה למעשה שאם אחר הגירושין אין המגרש והמתגרשת בעיר אחת, אז הדין שיישאר הבן אצל האב אפילו פחות מבן שש כדי לחנכו וללמדו, כי בזה לא שייך דברי הרב המגיד שהביא הב"ש."

מבואר בדבריו שהדין הוא שהבן אצל אביו, ועל אף שהטעם שהרמב"ם נקט הוא משום חובת החינוך שיש עליו לחנך את בנו, צריך לומר, שההיבט המרכזי בטובתו של הילד הוא ההיבט החינוכי ולא שההיבט החינוכי הוא נוסף להיבט הרגשי של הילד, אלא כל מהותו של הילד הוא מידת חינוכו ערכיו ועומק לימודו בתורה, שכל זאת רק האב יכול לתת, ועל כן לדעת הנו"ב בן אצל אביו בהחלט. 

כלומר, בן אצל אביו זה לא עדיפות או טובת הילד, אלא כך צורת גדילת הילד, לגדול תחת פיקוחו של האב תחת חינוכו ותחת צמיחתו בצורה בריאה ונכונה.

זה לא מונע מהאם לגדלו, אך זאת בתנאי שאין בכך בכדי לנתק בין האב לבין בנו.

       ג. המבי"ט

שיטת המבי"ט היא שיטה שלישית בהבנת דברי הרמב"ם, שכתב בתשובות ח"א סי' קס"ה:

"דלא כתב הרמב"ם ז"ל ולאחר ו' שנים יכול לומר האב אם הוא אצלי אני נותן לו מזונות אלא לענין המזונות, שאינו חייב בהם אחר שש אם אין בנו רוצה להיות עמו והוא אינו מקפיד שיהיה אצלו או אצלה, אבל אם הוא רוצה להפרישו ולגדלו אצלו – הרשות בידו."

הגאונים הנ"ל הסיקו מדברים אלה, שהרשות בידי האב לקחת את הבן אליו ולגדלו גם אם אין הבן רוצה להיות עמו.

יוצא אפוא מהנ"ל, שלדעת המהר"י אבן לב והאלשיך אין האב יכול להוציא את הבן מתחת ידי אמו, אך יכול לומר לא אתן לו מזונות.

לדעת הח"מ והרה"מ יכול האב להוציא את הבן לאחר גיל שש ולהעבירו לרשותו, אלא אם כן הבן מתנגד, וזה שלא כדעת הנו"ב שהבין, שכל הנידון הוא רק אם האב יוכל לחנך את בנו בהיותו אצל האם, אך אם לא יוכל לחנכו אצל האם – יש להעביר את הבן לאביו.

ולדעת המבי"ט, גם לאחר גיל שש יכול האב להוציא את בנו על אף שזה נגד רצונו.

ג. היכולת של אב למנוע מזונות מבנו שאינו במשמרתו הוא משום כפיה על חינוכו

ולכאורה יש להקשות: מה בכך שהבן מתנגד – שבגלל זאת יכול האב לומר שאם הבן מתנגד ואינו אצלי לא אתן לו מזונות – הרי מדובר בבן קטן שאינו בר מחילה, אינו בר מצוות ואינו בר כוונה, אם כן מדוע אם הוא אומר שהוא רוצה להיות עם אמו נפטר האב מחיובו לזון את בנו?

זאת ועוד, הלא כל חיובו של האב לזון את בנו שמעל לגיל שש הוא מטעם הלכות צדקה, וכל עוד שאינו נקרא עבריין אין האב פטור מלזונו ולחמוק מחיובו להעניק לו צדקה, ואם הוא אמיד כופין אותו לכך, אם כן להיכן נעלמו חיוביו אלו, וכי משום שהבן הקטן מעונין להיות עם אמו ייקרא עבריין?!

על שאלות אלו ועוד השיבו הרבנים גאונים שלזינגר הלוי ווילנסקי זצ"ל בפד"ר ב' בעמ' 301 וז"ל:

"והנראה לכן בזה שכל זכותו של האב לדרוש את הימצאו של בנו אצלו היא לא כדי ליצור קרבת דעת יתירה בין הבן לאביו וכדי להשריש בבן מצות כיבוד אב, אלא אך ורק כדי שיכול האב למלא ביתר שאת את חיוביו המוטלים עליו לגבי בנו, היינו ללמדו תורה ולחנכו ללכת בדרך טובים.

ולמעשה מבואר כן במפורש בדברי פוסקים רבים, וגם בדברי הראב"ד הנ"ל בכתבו שאף בפחות מגיל שש צריך הבן להימצא עם אביו משום שמיד שהבן יודע לדבר אביו חייב כבר ללמדו תורה, וכפי שנקבע דבר זה על ידי חכמי התלמוד במסכת סוכה.

כיוצא בזה למדים מדברי המגיד משנה בבארו את הרמב"ם הסובר בפרק כ"א מהלכות אישות הנ"ל דעד גיל שש הבן אצל אמו, שכן לדעתו יכול האב למלא חיוב זה ללמד תורה לבנו בגיל רך כזה גם כשיהיה הבן אצל אמו ואביו יראה אותו רק לפעמים.

ובאמת משום זה אף החליטו הרבה פוסקים, שאפילו לשיטת הרמב"ם שבן עד שש שנים הנו אצל אמו, מ"מ אם תרצה לאם לעזוב את העיר בה נמצא אבי הבן, אזי שורת הדין נותנת שיישאר הבן עם אביו ואפילו בגיל שלמטה משש שנים.

וטעמו של דבר משום שבמקרה כזה כבר לא שייך לומר כדברי המגיד משנה שיכול האב לחנך את בנו גם כשהוא בבית אמו, הואיל והאם מרחיקה נדוד ביחד עם הבן ומונעת על ידי כך מאביו למלא חובתו – חובת חנוך בנו כדרוש. וכך הם גם דברי המבי"ט בתשובה הנ"ל וז"ל:

"ואפילו לדעת הרב ז"ל, נראה שתוך ו' שנים אינה יכולה להוליכו למקום אחר, כי כשהם כאן, אפילו שהם גדלים עמה יכול לחנכם לפעמים, וכמו שכתב הרב בעל מ"מ לדעת הרב ז"ל, ואם היא תוליך אותם לא יוכל לחנכם כלל."

ואם תמצי לומר יש לכאורה לדייק כל זה גם מדברי הרמב"ם בעצמו, אשר לא כתב שבהגיע הבן לגיל שש יכול וזכאי האב לומר אם אינך אצלי לא אתן לך מזונות, לשון אשר היה משמע לכאורה שאילו כל זה הוא רק משום קנס ועונש לבן המסרב לעשות רצון אביו, אלא הוא דייק לפסוק דווקא שיש לו לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות, פירוש, שבכל אופן מוטל ושומה על האב לומר כדברים האלה, כי מטרתם היא לאפשר לו על ידם למלא את חובתו 'ושננתם לבניך', ולהכריח את הבן באמצעותם לסור למשמעתו של האב ולקבל מרות חנוכו על עצמו, וכאשר נקל לדעת ולהבין.

ולכאורה גם מבין ריסי עיניו של הפרישה בסי' פ"ב אותו ח' נראה כי כזאת היא דעתו בהסברת דברי הרמב"ם, מאחר וכתב שם במפורש בקשר לדברי הרמב"ם הנ"ל שפסקו בסימן ההוא בטור וז"ל:

"ולאחר ו' שנים יכול וכו', משום דמכאן ואילך הוא צריך לאביו שילמד עמו."

ולפי כל הנ"ל אפשר לומר כיון שכדי ללמדו תורה יורד האב אפילו לחייו של הבן, וכדאיתא בש"ס כתובות נ' ע"א, וברש"י שם מבואר שפירוש הדבר כי יכול לרדותו גם בהחסרת לחמו וברצועה, כדי להדריכו בנתיבות התורה, לכן ומשום טעם זה יש גדולים הסבורים שכאשר פסק הרמב"ם שיכול האב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות, התכוון לעוד הרבה יותר ממה שמשמע מדבריו אלה, היינו להרחיק לכת אפילו עד כדי כך שיכול האב לכוף את בנו גם בכח ובכל כפיה אפשרית אחרת להיות אתו ובמחיצתו, מאחר שכל האמצעים המתכסים עם המושג 'ירידה לחייו' של הבן כשרים וראויים הם, אם מדובר על הדרכתו של הבן בדרך הישרה והנכונה.

ועל כן זוהי גם דעתו של המבי"ט במקום הנ"ל כאשר כתב לפרש בדעתו של הרמב"ם, שיש לאב אף לכוף את בנו בכל כפיה אפשרית להיות אצלו כדי לספי ליה כתורא לבדו ובעצמו בחינוך מעשי למצוות, ובדומה לדברי רש"י הנ"ל במסכת כתובות בפירושו של המושג ירידה לחייו של הבן, אולם הח"מ והב"ש הנ"ל סוברים שלהרמב"ם די אם יסתפק האב כלפי בנו באיום של "לא אתן לך מזונות אם לא תהיה אצלי במחיצתי" לשם הבאתו על ידי כן בעקיפין לרשותו ותחת השפעתו, והואיל ולפי דעתם אף אם איום זה לא יועיל, יכול האב, והוא אף חייב, לשכור מלמדים שילמדו וידריכו את בנו בתורה ובמצוות גם כשיוסיף לשהות בבית אמו ואף אחרי הגיעו לגיל שש שנים."

עד כאן מדברי פסק דינם של הגאונים הנ"ל זצ"ל.

עולה מהנ"ל, ששונה דין משמורת הבת מדין משמורת הבן, שמשמורת הבת וכפי שקבעו חז"ל שהבת אצל האם לעולם יסודה בכך שזו טובת הבת, שרק אצל האם היא תוכל ללמוד את טכסיסי הנשים צניעותן ואורחות חייהן, ורק על ידי האם היא תישמר לבל תיפגע, ובכך האם תדאג לגדלה היטב, ובכך טובת הילד תגיע אל מיצויה.

משא"כ היסוד העקרוני של משמורת הבן, אינו מהו טובת הילד, אלא מהי הדרך הנכונה ובידי מי היכולת לחנכו לתורה ולמצוות, ומשום כך קביעת המשמורת היא מוחלטת בחזקת האב. כל זאת לדעת הרהמ"ג וח"מ והמבי"ט.

ד. השיטות שהשיקול בזהות ההורה המשמורן של בן הוא טובת הילד בלבד

אולם לדעת המהר"י אבן לב והאלשיך, אף יסוד משמורת הבן נעוץ בשאלה "מהי טובתו", ואם יתברר כי טובתו להיות עם אמו – תהיה שם משמורתו, ולדעתם, חובת האב לחנך את בנו איננה היסוד היחיד שעליו מושתתת ההחלטה למשמורת, אלא טובת הילד היא הבסיס לקבלת ההחלטה, בצירוף הדאגה לחינוכו כפי שמוטל על האב לעשות.

אם כן נחלקו בגדר זכות האב למשמורת על בנו, אם הזכות נובעת מכך שההיבט היחידי שיש בבסיס ההכרעה בדבר זהות ההורה המשמורן הוא ההיבט החינוכי וזו נחלתו הבלעדית של האב, או שהשיקול – מהי טובת הילד – מוכרע על פי ההיבטים הכלליים שישנם: ההיבט הכלכלי, רווחת המדור, ההיבט החברתי ועוד, כאשר ההיבט החינוכי הוא רק אחד מהם, ובשונה מהם הוא נחלתו הבלעדית של האב, ויכול האב משום כך לתלות את מזונות ילדו בכך שהוא יימצא עמו ובמשמורתו, אך יהיה זה רק שיקול בדעת בית הדין שבכך יש להעדיף את האב להיות המשמורן, אך לא בהכרח שיהיה כך.

ואפשר שזו המחלוקת בין בעל ה"דרכי נעם" (בתשובותיו סי' ל"ח) לבין רבי יאודה חביליו, שהביא בתשובתו בסי' ל"ט.

בעל ה"דרכי נעם" סבר, שיסוד הדין שהבן אצל האב הוא משום שהשיקול העיקרי שמכריע את הנידון מי יהיה ההורה המשמורן הוא היכולת לחנך את הבן, וכפי שהיכולת החינוכית של הבת מצויה אצל האם, כך גם היכולת החינוכית של הבן מצויה אצל האב.

לעומתו סבור רבי יאודה חביליו כי רק טובת הילד היא זו שתכריע את הנידון מי יהיה ההורה המשמורן, ואמנם חלק נכבד בשיקול טובתו של הילד נוטל ההיבט החינוכי שבו לאב ישנה  עדיפות על פני האם, אך אם מסיבות כאלו ואחרות יתברר כי טובת הילד להיות אצל אמו, יהיה שיקול זה עדיף על פני השיקול מי יכול להעניק לו חינוך נכון יותר, וזה יכריע את הכף לטובת האם.

ה. אם יש חזקת הרגל על פי מקום מגורי הילד עד כה

בתשובה ל"ט הם אף חלקו ביניהם לשיטתם באם הילד בחזקת אביו קודם הכרעת בית הדין בענין המשמורת הקבועה של הילד – שלדעת ר' יאודא חביליו השיקול הקובע הוא טובת הילד, לפיכך כיון שהילד התרגל אל אביו – יהיה זה שיקול בטובת הילד, ועל כן לא יוציאו אותו מתחת ידי אביו.

לעומתו בעל ה"דרכי נעם" סובר, שמכיון ש"בן אצל אביו" אין משמעותו שאם הבן היה אצל אמו קודם ההכרעה והתרגל לחיות שם, ולכאורה אפשר היה לומר כי טובתו היא להישאר בחזקת המקום שהיה עד כה, אך כיון שהאב הוא הבעלים על הבן – אין להפקיע ממנו את הזכות להחזיק בבנו.

והוסיף אף שלשה טעמים לכך:

א. "הגודרות אין להם חזקה" – כלומר, אין קביעות על פי ההרגל לבעלי חיים (על כך נסובים דברי הגמרא בבבא בתרא ל"ו ע"ב), ודימה זאת וכ"ש לילדים – שחזקת מגוריהם והרגלם אצל מאן דהוא – אינו קובע בעלות יתר עליו, ועל כן אף אם היה קודם אצל אמו אין זה מכריע את הספק בענין המשמורת הקבועה.

ב. בכל מקום בחזקת האב קיימי.

ג. חזקה אמורה להשפיע ולקבוע למי יש שייכות לבן, אך בין הורים שלשניהם יש שייכות אין החזקה מכריעה כלל.

כך שאין כלל מקום לשיקול אם הילד נעקר ממקומו וכעת מצוי במקום אמו שאין לעוקרו שוב. אין "חזקה" אודות מקום הימצאו של הילד!

ו. מהם הפרמטרים המרכיבים את השיקול של טובת הילד

כאמור לעיל, לחלק מהפוסקים הסבורים כי בשאלת זהות ההורה המשמורן יש לקחת בשיקול הדעת מלבד ההיבט החינוכי גם היבטים נוספים, ואכן ישנם היבטים שונים הקובעים את טובת הילד, וכמבואר בתשובת הגאונים תשובה רי"ב שנידונה שם השאלה מי עדיף על מי – הורי האב או הורי האם, ועל כך באה התשובה וז"ל:

"אלא הכין חזי למיתבע בטיבותא דתינוק גופיה, אם כן הוא דרגיל באינש מינהון ומכיר אותו ושמח בו הוא חזי למיקליה דביה טפי מיתבא דעתיה […], ואם אינו מכיר אדם מהן ודעתו מיושבת בו, חזינן היכא טפי אית ליה נחת רוח, אי זה מהן עשיר, אי זה מהן דעתו רחבה, אי זה מהן יש לו נשים יכולות לשאת תינוק ולוסבריה – מניחין אותו היכא דחזינן דטפי עדיף ליה, ואם כולן שווין בכל אלה – קרובי האב קודמין, דבמקום אב קיימין."

אחר ההתבוננות בתשובה ניתן לציין מספר עקרונות אותם צריך לקחת בחשבון בבואנו לקבוע מי יהיה ההורה המשמורן:

• עם מי הוא רגיל לשהות.
• עם מי הוא יותר שמח להיות.
• בחברת מי מיושבת דעתו.
• למי יש יותר רווח כלכלי.
• אצל מי ישנם יותר אנשים שיכולים לטפל בו.
• למי יש יותר דעה רחבה (סבלנות ואורך רוח).

אם נסכם את הדברים האמורים לעיל נמצא כי:

• המשמורת על בן עד גיל שש אצל אימו, הסיבה: במציאות הוא נגרר אחריה, ולדעת הראב"ד במידה ולאב יש אפשרויות חילופיות לאם, בצירוף בטוחה כי בידו גם יכולת הענקת החינוך לבנו כנדרש – יש לקבוע את האב כמשמורן.
• המשמורת על הבן לאחר גיל שש:

לשיטת הרא"ש והגאונים – אצל אביו,

לשיטת הרמב"ם על פי מהר"י בן לב ומהר"ם אלשיך ועוד – נשאר אצל אמו אך בהפחתת מזונות,

לשיטת הרמב"ם על פי הרהמ"ג – אם אין הבן מתנגד יש להעבירו לאב,

ולשיטת הרמב"ם על פי המבי"ט  והנו"ב  – גם אם הבן מתנגד יש להעבירו לאביו.

• השיקולים הקובעים את זהות המשמורן:

לשיטת הרא"ש, הגאונים והמבי"ט – יהיו ההיבט החינוכי, המטלות שיש לאב על בנו והיכולת שלו ליישמם, אלה יקבעו אם האב יהיה המשמורן.

לדעת הרב המגיד וחלקת מחוקק – ההיבט החינוכי, ובשים לב לרצון הילד,

לשיטת המהר"י בן לב ומהר"ם אלשי"ך – יקבעו אך ורק כלל הערכים וההיבטים הקובעים את טובתו של הילד.

• הערכים וההיבטים שיש לשקול ולבדוק קודם הכרעת הדין אודות ההורה המשמורן לאותן שיטות האמורות בסעיף ג' יהיו מקום מגורים, רווחת מגורים, בני הבית ורווחה כלכלית.
• אם הילד התרגל למקום מגוריו אצל הורה – נחלקו האחרונים אם יש לכך השפעה אודות הכרעת דין המשמורת.

מן הכלל אל הפרט

כעת ניישם את האמור לעיל במקרה דנן.

בוודאי שלעקור את הילד מא' לב' מרחק רב המונע את האב מלשהות עם הילד כפי ששהה עד כה, הוא מעשה המנוגד לכלל השיטות.

כן ידועים שיטות הפוסקים ביחס לאם המבקשת להרחיק את הבת מאביה ומובאים בפד"ר ד' עמ' 94-95 בהרכב הרבנים הגאונים ע. הדאייה י.ש. אלישיב וב. ז'ולטי כולם זצ"ל:

"אמנם בשאלה זו, אם מצד ההלכה שהבת אצל אמה לעולם, רשאית אם להוציא את בתה מן העיר אשר אבי הילדה נמצא בה וללכת לעיר אחרת, פליגי בה רבוותא, דעת מהריב"ל (בס"א כלל י"א סי' נ"ו) הוא דמילתא פסיקתא קתני, והרשות בידה לקחת אתה את בתה להוליכה למקום שתרצה, והרשד"ם (בחלק אה"ע סי' קכ"ג) סובר דאינה יכולה להוליכה לעיר אחרת.

והנה תרי טעמי נקיט הרשד"ם ז"ל להוכיח דאין רשות לאם להוציא את בתה לעיר אחרת, וזה לשונו:

"א. וכן אני מוכיח זה היות אמת מ"ש למעלה מזה (הרמב"ם בפכ"א מה"א: שלמו חדשיו וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותם עד שיהיה בן שש שנים […] והבת אצל אמה לעולם), דין הבן ואח"כ כתב והבת אצל אמה לעולם ואפילו אחר שש, משמע בפירוש שאין הבדל בין הבן להבת, אלא שהבן שש שנים ותו לא והבת לעולם, אמנם כמו שהבן אינו יכול להוציא מן העיר ולהעלים אותו מעיני אבא […] דכי יעלה על הדעת שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך הוא אצלו ונפשו קשורה בנפשו, והיה כראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו, ותאמר שאפילו הכי נתנו לו כח להוציא למקום רחוק – זה אין הדעת סובל […] כן הבת […] והאמת כי דברים אלו ברורים הם בעיני כשמש אשר לדעתי אין מי שיוכל להכחישם.

ב. ומטעם אחר וגדול הוא בעיני אני אומר שמה שאמרו הבת אצל האם לעולם אינו ר"ל שיש לה כח להוציאה ולהוליכה למקום שתרצה האם, שהרי שנינו האב זכאי בבתו […] וכל אלו הזכויות הם מהתורה לבד מציאתה שהיא תקנת רבנן […], ואחר אשר הודיע לנו ה' את כל זאת, פליאה דעת ממני מי הוא אשר יעלה על דעתו לומר שהתורה זכתה לאב בכל אלו הזכויות ואתה רוצה לבטלן […], ולא אבין דעת הרוצה לתקן כ"ז בקש אשר ידפנו רוח, שאומרים שכבר יוכל לזכות בכ"ז אפילו תהיה היא במדה"י והאב במקום רחוק ממנה, ואני משיב להם, הנה שראובן גרש את אשתו והיה לו בת ממנה וחביבה אצלו ואתה נותן רשות לאם שיוליכנה לעבר הים, ובאותו מקום שהאם הולכת אינו מקום שתוכל הבת להרויח דבר[…].

גם הרדב"ז בתשובה (סי' ש"ס) פסק:

"הבו דלא לוסיף עלה שתוכל להוליכה למקום אחר שלא מדעת אביה, זו מדה גדושה היא ואין מודדין בה."

גם אם הכריעו שם אודות המרחק הסביר, אך זאת ביחס לבת ולא לבין המרוחק מאביו, אף לא ביחס לבן שצריך לראות את אביו יום ביומו, כפי שנהג עד כה.

לו הנושא היה מקום המגורים בא', היה מקום לשקול זאת, אך כאשר ברור לכל מי שמצוי בנבכי התיק ובדק זאת כי המעשה החד צדדי של האם, בניגוד לכל הגיון וחוק, לקחת את הילדים ולנתקם מא' ללא אישור האב או ערכאה משפטית, יוצרת חייץ בין הילדים לבין האב, הן במישור המציאותי והן במישור התודעתי, מונע כל אפשרות לאשר מעשה זה.

המעשה של ניתוק גורם בתת מודע לילדים להבין, כי האב אינו האושיה הסמכותית יותר וכי רק האם היא זו שמחליטה ובעלת הסמכות.

בשפה המקצועית קוראים לזה ניכור הורי. אנו קוראים לזה פגיעה בחינוך הילד על ידי האב, שלו מוקנית הזכות והחובה לכך.

איננו יכולים להרשות זאת.

לו היינו יודעים כי בא' היה רע להם לילדים ובכללם הבת [ט'], השאלה הייתה קשה יותר, אך מדבריהם עולה כי גם בא' היה טוב להם במסגרות החינוך (כך על פי שמיעת קולם ביוני האחרון).

בתי הדין בעבר התירו לאם לעבור ולעקור ממקום מגוריה כשהבחינו שמציאות החיים של האם אינם משופרים ומפלים אותה לרעה.

אולם במקרה דנן על פי העולה הוא שלאם יש קליינטורה בעיר א' ואדרבה המעבר לב' פוגע בה, לא נראה כי קיימת מניעה לאם מלהמשיך לגור בא'.

מכל התסקירים עולה שאף אם כעת לילדים טוב בב', מקום מגוריהם כעת, אולם אלו מגורים ארעיים בבית הסב והסבתא, כעת הילדים נמצאים בחוויה ברת חלוף, האם צריכה לשכור דירה אחרת בכדי לעבור, בוודאי תהיה זו דירה קטנה, ההרגשה החיובית של הילדים תיעלם וכל מה שיישאר ובוודאי לילד [נ'] הוא הניתוק והניכור מהאב שאתו היה שוהה, חווה, לומד ומשחק בכל יום.

לא נאמרה מילה רעה על האב בתסקירים ששמעו את קולו של הילד. גם בבית הסב טוב לו, נכון הוא, אך אין בכך בכדי לשנות את הזכות והחובה שיש לילד אצל אביו ולאביו על ילדו.

זכות זו עולה וגוברת על כל מצב רגעי מתעתע שיהיה.

החברה הממתינה לילדים בא', הינה חברה חיובית, כך עולה מהתסקיר ביוני, לא נאמרה אז כל ביקורת, אף שכעת בעת שהותם בב' מעלה הבת ביקורת, אך מעיון מעמיק לא נראה כי אכן כך הדברים.

כמו כן, לעיל ציינו את העולה מתשובת הגאונים שבבואנו להחליט בסוגיית המשמורת של הילד יש לקחת בחשבון:

• עם מי הוא רגיל לשהות.
• עם מי הוא יותר שמח להיות.
• בחברת מי מיושבת דעתו.
• למי יש יותר רווח כלכלי.
• אצל מי ישנם יותר אנשים שיכולים לטפל בו.
• למי יש יותר דעה רחבה (סבלנות ואורך רוח).

ולאחר העיון ברור כי העקרונות הנ"ל מתקיימים יפה בשהייה עם האב, לא פחות מהבילוי בהם הם נמצאים כעת אצל הסב ואף יותר.

גם אם ישנם פרמטרים שמתקיימים יותר בבית הסב, הם אינם כאלו שגוברים על הצורך בקיום נוכחות האב בחיי הילד, ואינם בפער ניכר בין החוויות להם הילד היה חשוף אצל האב מהחוויות להם חשוף כעת, בוודאי לא כאשר חוויות אלו הינם זמניות.

בוודאי שיש להורות על טיפול רגשי לילד, יש לבחון את מצבו הנפשי ולתת מענה, אך בוודאי שהטיפול יהיה קשה יותר לו הילד יהיה מנוכר מאביו בעזרת אמו ומעשיה החד צדדים וכנגד בית הדין.

יש לומר, כי כפי שנמסר לח"מ על ידי עובדי היח"ס, האם לא מפנימה את מציאות הסכסוך בו היא מעורבת, ולא משכילה להבין כי היא צריכה למלא אחר הוראות בית הדין. לדבריה, כך נמסר, "מי יגיד לי מה לעשות? אני לא אביא את הילד למפגשים אם ארצה", כלומר היא המחליטה והיא הקובעת, זו לא גישה שאפשר להשתחרר ממנה כשחושבים אם יתהווה ניכור הורי על ידי האם, אף אם תבטיח, אין לסמוך אם זו גישתה, ובוודאי לאור מעשיה החד צדדיים כפי שכבר ארעו.

לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן:

• על האם לעבור במיידית לא'.
• על האם והאב לרשום את הילדים במוסדות החינוך בהם הם למדו.
• החלטה זו מופנית לעו"ס לסדרי דין בבקשה לטיפול דחוף לקביעת מפגשים והסדרת חלוקת הזמנים.
• הילדים יופנו לטיפולים רגשיים הנזקקים להם.
• ההורים מופנים להדרכה הורית בדחיפות ולהדרכה בהתמודדות עם ניכור הורי.
• כפי שהוסכם בדיון, האם תעבור לדירת הצדדים בא', האב יפנה אותה.
• בתיק הרכוש יינתנו ההחלטות ביחס לפירוק הדירה וההליכים הקשורים לביצוע הפירוק.
• במידה והאם לא תעבור במיידית לא', יישקל הפסקת תשלום המזונות וסנקציות כבדות כנגדה.
• כבר כעת  האב רשאי לפגוש את בנו במיידית, האם תאפשר זאת ללא דיחוי.
• כפי האמור, הסמכות לדון בהחזקת הילדים נתונה לבית הדין. על פי הדיווח התיקים בבית המשפט במסגרת הבקשה לצו הגנה נסגרו.
• אפשר לפרסם פסק זה לאחר השמטת הפרטים המזהים ולאחר עריכת לשון וסגנון כפי הצורך.

ניתן ביום ל' בתשרי התשפ"ג (25.10.2022).

הרב דוד גרוזמן

הפוסט טובת הילדים כבסיס לחיוב האם לחזור לעיר המקור לאחר שעברה לעיר אחרת באורח חד צדדי ובניגוד להוראת בית הדין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הצדדים התגרשו בבית הדין ביום …. תשפ"ב, ולהם חמישה ילדים, מהם שתי קטינות.

בית הדין דן בעניין מזונות הקטינות והסדרי השהות. התקיימו דיונים בהם נשמעו טענות הצדדים ועדויות. בית הדין שמע את הבנות בנוכחות עו"ס מיחידת הסיוע, והוגשו סיכומים. תחילה האב הגיש סיכומים, ולאחר מכן האם הגישה סיכומים. לאחר הגשת סיכומי האם, ב"כ האב הוסיף סיכומים. האם ביקשה שלא לקבל את הסיכומים הנוספים, ולחילופים כתבה תגובה לסיכומים הנוספים. דרישת הצדק מחייבת עיון בכל החומר שהוגש, למרות שהסיכומים הנוספים לא התבקשו.

להלן עיקרי טענות הצדדים כפי שבאו בסיכום סיכומיהם:

האם טוענת כי האב אשם בריחוק הקיים בינו לבין הבנות, וזאת בשל פגיעותיו המיניות והנפשיות בהן. לאור זאת היא תובעת מזונות ומדור עבורן.

האב טוען כי הבנות מורדות, מרוחקות ממנו, ולפיכך אין לפסוק להן מזונות.

דיון

בהכרעת הדין נחלקו הדעות, כדלהלן:

דעת הרוב

לטענת האם והבנות הקטינות, האב פגע פגיעה מינית בשתי הבנות הקטינות. הבנות מסרבות לכל קשר עם האב. ברור לבית הדין שלבנות חוויה שלילית כלפי האב, אם כי לא ברור מהי הסיבה המדויקת לכך. ביחס לשאלה האם אכן התרחשה פגיעה מינית, אין בידי בית הדין את היכולת להכריע בשאלה האם האב פגע בבנותיו. זאת בהעדר ממצאים ברורים מברור של הרשויות המוסמכות, ומחוסר הוכחות קבילות בבית הדין שיש בכוחן להוכיח חד משמעית את הטענות. על כן הכרעת הדין תהיה בהתאם לכללי הכרעת דין במקום בו קיים ספק במציאות. היינו, פסק הדין יינתן ללא הכרעה בשאלת הפגיעה המינית, אלא מתוך הצבת הטענה בסימן שאלה.

לעניין מזונות הילדות, לאור הספק, לא ניתן לחייב את האב במזונות הילדות. מכח הספק לא ניתן לסתור את טענות האב על כך שלבנות דין של "בנות מרדניות" שאינן זכאיות לתשלום מזונות. העובדה שהבנות מסרבות לכל קשר עם האב הוכחה בבית הדין, מנגד לא ברור האם קיימת הצדקה לעמדת הבנות הנובעת מהתנהגות שלילית של האב. במצב האמור לא ניתן לחייב את האב במזונות הבנות.

בתסקיר מיום…. , ניתנו המלצות על השהיית הקשר בין האב לבנות, אבחונים פסיכו-דיאגנוסטיים לאב ולבנות, וטיפול לבנות.

האם מבקשת לאשר את ההמלצות, האב מתנגד.

בנסיבות הקיימות, ובשל הספק בעניין הפגיעה המינית, אין מנוס מלאשר את ההמלצות האמורות.

על כן בשלב הנוכחי לא יתקיימו הסדרי שהייה של הילדות עם האב. הבנות יעברו אבחון פסיכו-דיאגנוסטי באמצעות מחלקת הרווחה, ובהתאם לתוצאות יינתנו הטיפולים הנדרשים לפי המלצות שינתנו על ידי שירותי הרווחה. הבת מ' תמשיך את הטיפול אצל יעל משי. לצורך הטיפולים האמורים לא נדרשת הסכמת האב.

בנוסף, עולה הצורך במתן מענה טיפולי למשפחה. לבנות חוויה קשה כלפי האב. מבלי לקבוע עמדה בנסיבות החוויה, עולה הצורך במתן מענה טיפולי למצוקה אליה נקלעה המשפחה. בית הדין ממנה את ד"ר ……, בטלפון: ……., לטיפול במשפחה ולבחינת אפשרות חידוש הקשר של הבנות עם האב. עלות הטיפול תחול על האב.

על הצדדים ליצור קשר עם המומחית האמורה ולהתחיל את הטיפול בהתאם לקביעת המומחית.

המומחית תעמוד בקשר עם שירותי הרווחה ותתעדכן בתוצאות הבדיקה הפסיכו-דיאגנוסטית של הבנות ובטיפולים של הבנות.

ככל ויחודש הקשר של הבנות עם האב, האם תהיה רשאית להגיש בקשה לפסיקת מזונות.

העתק יועבר לד"ר ………

דיין א'                                              דיין ב'

דעת דיין ג'

ביום ….. תשפ"ב ביה"ד קיים דיון אליו הופיעו הבנות מ' ור' בהשתתפות עו"ס יחידת הסיוע שע"י ביה"ד.

מהשיחה עם הבנות עלה כי הבנות אינן רוצות בקשר עם האב וכי הינן רואות אותו כדמות פוגענית.

בביה"ד התקבל תסקיר ראשוני של עו"ס שירותי הרווחה בו נכתב כי הבנות סיפרו למטפלות שלהן על פגיעה מינית של האב בהן. אחת הבנות אף אושפזה למשך חודש וחצי במחלקה פסיכיאטרית במעייני הישועה. נצפו אצל הבנות התנהגויות סיכוניות ומחשבות אובדניות ברמה גבוהה, והן עברו טיפול פסיכולוגי. הן הביעו חרדות מהמחשבה על מפגש עם האב, ולאור זאת הומלץ שלא ייפגשו עם האב אפילו במרכז קשר.

לאחר מכן התקבל תסקיר מורחב של עו"ס שירותי הרווחה, ממנו עולה כי הבנות אינן מעוניינות בקשר עם אביהן ואינן מסוגלות נפשית לפגוש אותו.

נראה כי הבנות משדרות עמדות אותנטיות שלהן, ויש אומדנה ברורה כי האב אשם בחוסר מסוגלותן לפגוש אותו. בשיחה עימן היה נראה כי הן חוות קושי אמיתי בקשר עמו, וכי יש להן זיכרונות לא טובים ממנו, כמו מה שהבת ר' מציינת כי האב היה פוגע בה בילדותה על מבנה גופה וכדו'.

אין צורך להכריע בסוגיה האם האב פגע מינית בבנות, כיון שיש אומדנה כי האב הוא זה שאשם באי רצון הבנות להיות בקשר עמו ולא משנה מה הסיבה. באופן זה נהוג לחייב את האב במזונות ילדיו.

עיין בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יג עמוד 16 שם נכתב:

"יתירה מכך – יש לציין שהבת הסבירה הסיבה שלא רוצה להיפגש עם אביה בגלל שכל השנים התנכר לה אביה. עובדא זו לא הוכחשה ע"י האב. ואם גורל חינוכה של הבת היתה המשאלה של האב, חזקה על אב מסור שהיה מוצא מסילות ללבה של הבת לקרבה אליו".

נושא אי חיובו של אב במזונות ילדיו כאשר הם מתנכרים אליו נדון בבתי הדין, ונהגו לפטור את האב מחובת המזונות אף שזה לא נכתב בפירוש, ועיין בספר מנחת אברהם להגר"א שפירא זצ"ל ח"ג סי' ד' שחלק על מנהג זה.

הפסיקה המקובלת באה לידי ביטוי בפסק דין של בית הדין בחיפה (כרך יג עמ' 3) בהרכב הרה"ג ב. רקובר – אב"ד, א. אטלס וג. אקסלרוד בדעת הרוב שככל שהבת היא האשמה בניתוק הקשר עם האב הרי שהיא מאבדת את זכותה למזונות. דעת המיעוט חלוקה גם ברמה העקרונית שאין לשלול מזונות בת גם אם היא מנותקת מאביה, אך גם בגלל שלדעתו האב הוא האשם בחוסר הקשר בינו לבית הבת.

פסק הדין הזה הובא לבית הגדול (חלק יג עמוד 17) בהרכב: כבוד הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף, הרב א. י. וולדינברג, הרב י. קוליץ.

גם שם נחלקו הדעות. לדעת הגרא"י וולדנברג אליו הצטרף גם הגר"ע יוסף אין מקום כלל לחייב את האב במזונות, ואילו הגר"י קוליץ סבר שיש מקום לחייב לפנים משורת הדין.

יצוין גם פסק דין נוסף (פד"ר כ עמ' 1 ואילך, נדפס גם בתחומין טז עמ' 71 ואילך) בהרכב של גדולי הדיינים: הרה"ג הגרא"א שפירא זצ"ל ויבלח"א הגר"ש דיכובסקי הגר"ש בן שמעון.

בפסק זה קבע מחד הגר"ש בן שמעון שיש להפסיק מזונות לבת מורדת.

מאידך הגר"א שפירא זצ"ל שדא נרגא בתפיסה המקובלת השוללת מזונות מילד מרדן. הוא ציין שמקור הדברים לשלול מזונות נובע מהרמב"ם שקבע שהאב יכול לומר לבן: תגור אצלי ואזון אותך ואם לא תגור אצלי לא תקבל מזונות. ולפיכך במקום שבו נקבע מגורי הילד על פי בית הדין במקום האם אין בכך בכדי למנוע חיוב מזונות כלפיו, ומסיים:

"שהתקנה לזון בניו מדין צדקה אינה נפקעת בגלל חציפות הילדים כמו שחיוב לתת צדקה לעני אינה נפקעת כשהעני הוא גם עני וגם חצוף."

הדעה הרווחת היא לפטור את האב מחיוב המזונות, ולו מחמת הספק.

יש לדון האם כאשר הבן מתנכר לאביו אזי האב אינו מחויב לזונו, או שחובת האב לזון את בנו הינו אבסולוטית אלא שיכול האב לא לשלם את מזונותיו כדי לחייבו בקשר עמו.

החלקת מחוקק סימן פב ס"ק ט כתב לגבי בן שאינו רוצה לעבור לגור עם אביו שהאב פטור ממזונות, "ויש ליישב בדוחק כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים". הבית שמואל סימן פב ס"ק ח כתב: "ואם הבן אינו רוצה להפרד מאמו יכול האב לומר כיון שהוא אינו שומע בקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו". העזרת כהן בסי' נ"ז הבין מדבריהם שזה בגדר של עונש לקטן, וכתב שהאמת היא שחובת המזונות אינה אלא כאשר הבן אצל אביו. ועיין בספר עטרת דבורה ח"א סי' ל' מה שהאריך בזה ומה שהביא מדברי בעל הציץ אליעזר.

בפסק דין של בית הדין הרבני בחיפה בתיק 578024/10 (הרבנים יוסף יגודה, הרב ישראל דב רוזנטל, הרב סיני לוי) כתבו בזה"ל:

"מן הבחינה ההלכתית, ישנן עילות המצדיקות צמצום דמי המזונות או שינוי אופן תשלום המזונות של האב לילדים המתנכרים לאביהם.

[…]

בפסיקה נאמרו כמה יסודות בדבר האפשרות לביטול או הפחתת מזונות של ילד המתנכר להוריו, ונציין מקורות עיקריים.

המקור הראשוני לתלות בין מקום מגורי הבן לתשלום המזונות נמצא ברמב"ם (הלכות אישות פרק כ"א הל' י"ז–י"ח), הוא קובע שאב הדורש שבנו יהיה עימו ולא עם האם "יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות". וראו עוד בהרחבה בפסקי הדין ובמאמרים הבאים: הרה"ג שאול ישראלי (משפטי שאול סימן כ"ג); מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ח סימן כ"ב); הרה"ג ח' איזירר, "חיוב מזונות לילדים המתנכרים לאביהם" (תחומין ח' (תשמ"ז), עמ' 69); הרה"ג א"א כהנא שפירא זצ"ל, "מזונותיו של בן מרדן" (תחומין ט"ז (תשנ"ו), עמ' 71); הרה"ג ש' דיכובסקי, "מזונות הבנים תקנת חכמים מיוחדת בדיני צדקה" (תחומין ט"ז (תשנ"ו), עמ' 87); הרה"ג אוריאל לביא (עטרת דבורה ח"א סימן ל', עמוד 193).

בפסקי הדין ובמאמרים הנזכרים, מצאנו מספר דרכים להסביר את היסוד ההלכתי המאפשר הפחתת מזונות בשל התנכרות הילדים לאב.

הדרך האחת היא, שהחיוב שהטילו חכמים מעבר לגיל שש, לא חל בבן המתנכר לאביו, בין אם חיוב זה הוא מכוח התקנה ובין אם יסודו בדין צדקה. שכן אין לטעון על אב שהוא אכזר או שיש לחייבו מדין צדקה, כאשר בנו מתנכר לו. בדרך זו נוקט לדוגמה, הגר"ש דיכובסקי במאמרו הנזכר בתחומין. אומנם, הרה"ג א' שפירא סבור שהתנהגות הבן אינה משפיעה על חובת האב שנתקנה בחוק. "החיוב הוא גם על ילדים חצופים". לשיטתו, דברי הרמב"ם אמורים דווקא בבן שהאב דורש שידור עִמו וזו זכותו.

הדרך שנייה היא, שאומנם גם בבן המתנכר יש חובה עקרונית למזונות, אלא שזכותו של האב לומר אני מעוניין לתת את מזונות הבן לבן עצמו ולא לאמו. ולפיכך, אם יגיע אלי – אתן לו מזונותיו, ואם לא יגיע אלי, הרי הם יישארו אצלי. בדרך זו נוקט הרה"ג א' לביא.

הדרך שלישית היא, שלעתים שימוש באי תשלום המזונות כאמצעי לחץ לקשר בין האב לבנו, היא היא טובתם של הילדים יותר מאשר רווחתם הכלכלית. אפשרות בכיוון זה עולה בפד"ר ח"ב עמוד 298, שם הוסברה מניעת המזונות האמורה ברמב"ם בכך שזו דרך הכפייה לקיום חובת האב ללמד את בנו תורה, בבחינת "יורד עמו לחייו". ההבדל בין אפשרות זו לשתי הגישות הראשונות היא, שהראשונות מבוססות על זכויות האב, ואילו הנימוק האחרון מתייחס לחובת בית הדין לבחון מה היא טובת הילד.

עמדה רביעית היא, שכאשר האם היא הגורמת להתנכרות הילדים, הרי שמגיל שש יש להטיל את חובת המזונות עליה במקום על האב. בדרך זו נוקט הרה"ג ש' ישראלי זצ"ל.

(לא הארכנו בניתוח השיטות ובדיונים על יסוד חיוב המזונות שמעל לגיל שש, שמכוח תקנות הרבנות הראשית (תש"ד), ואכמ"ל, הדברים עולים במקורות הנזכרים).

אנו סבורים, שככול שיסוד החיוב הוא מדין צדקה, אם סבור בית הדין שטובת הילדים היא להיות בקשר עם אביהם, בית הדין רשאי לפעול בדרכים שונות לקיום הקשר, ואף לעשות שימוש בצמצום מזונותיהם ככלי לחידוש הקשר עם האב.

כמו כן, יהיה יסוד החיוב אשר יהיה, כאשר מדובר בילד שעומד על דעתו, החובה הישירה של האב לתשלום המזונות היא כלפי הילד. לפיכך, רשאי האב לומר אתן את הכספים, ולפחות חלקם (למעט הוצאות שמטבעם של דברים משולמות ישירות על ידי האם, כגון מדור) לילד עצמו כשיבא אלי ולא אתן אותם לאמו.

בפסק דין זה, לא קבענו עמדה בנוגע להפחתת מזונות במצבים בהם אין סיכוי לחידוש הקשר (כפי הדרך הראשונה לעיל)".

והנה אם אמרינן שאין זה תנאי בעצם חיוב המזונות של האב אלא שהאב יכול למנוע מבנו מלשלם את חובו כלפיו כאשר הוא אינו שומע בקולו אזי כאשר יש לנו ספק אם הבן מחוייב בקשר עם האב לאור התנהגות של האב כלפיו ודאי שיש לחייב את האב מזונות מספק. שהרי חובו במזונות הילד הוא ודאי ויש ספק אם יש לאב טענה כלפי הבן שאינו שומע בקולו. אבל לכאורה אם יש תנאי בעצם חיוב המזונות של האב כלפי הבן שאין זה אלא אם הבן מתנהג כלפי האב כראוי אזי כאשר יש ספק לכאורה לא ניתן לחייב את האב.

אך הדין הוא שכאשר אדם קנה חפץ בתנאי ויש ספק בקיום התנאי שהחפץ בחזקת המקבל כמ"ש הקצות החושן סימן רנא סק"ב בשם תשובת הרשב"א, וז"ל:

"… וכיון דהיכא שהוציא הנותן המתנה מתחת ידו למקבל אין זה כמתנה שיוכל לחזור בו אלא דהוי כמו תנאי אם ימות, וא"כ יש כאן מתנה ודאי אלא שנסתפק אם יסתלק מחמת התנאי, או לא הוי תנאי כלל אלא מתנת בריא ממש, ובכה"ג מוקמינן המתנה ביד המקבל וכמ"ש הרשב"א בתשובה (ח"א) סי' תתקע"ב (וח"ב סי' רכ"ט) הובא בב"י סימן כ"ט (מחודש י"ג) וסימן מ"ו (סעיף ל"ו) על ראובן שהוציא שטר על שמעון שמכר לו כרם, והלה טוען כי לא מכרו לו אלא על תנאי שאם יפרע לו שלש מאות דינרין שהלוה לו לזמן פלוני יחזיר לו השטר ויבטל המכר והביא עדים כדבריו, ופסקו הברורים שאפילו עדי השטר העידו בפירוש שלא היה תנאי אוקי תרי להדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מאריה כו', ואין דמיונם עולה יפה, דשאני הכא שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד לכרם זה שהחזיקו המוכר בכסף ובשטר, אלא שהתנה לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן פלוני שתתבטל המכירה, וכיון שהחזיק זה כדין אלא שזה טען שיש לו להסתלק מחמת תנאי ומביא עדים, וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים, העמיד בחזקת [זה] שהוא מוחזק עכשיו וכו', ואעפ"י שאין הקרקע נתפס וע"ש, וא"כ מכל שכן הכא במטלטלין היכא שידוע בעדים שמחמת מתנה באו לידו א"כ תו לא הוי כמו מתנת שכיב מרע דאינו מתנה כלל עד אחר מיתה, אבל זה שזיכה ומסר ליד המקבל הרי זו מתנת בריא ממש, אלא שאם היה שכיב מרע הוי כמו תנאי אם ימות, וכיון דכדין ירד אלא שנסתפק בתנאי הרי זה בחזקת המקבל, דהשתא בקרקע כה"ג מוקי בחזקת המקבל מכל שכן במטלטלין ואפילו ליכא מיגו".

 על כן נראה שגם במקרה שיש ספק אם הילדים מתנכרים לאביהם בגלל מעשי האב, כיון שחיובו של האב במזונות הבנים הוא ודאי ויש ספק אם מתקיים התנאי שהבנים מתנהגים כראוי לאביהם, יש לחייב את האב במזונות הבנים כל עוד לא ברור שהבנים מתנכרים לאביהם שלא בגלל מעשיו. שהרי בכל מקרה מסתבר שאין זה מערכת של יחסי גומלין בין האב לבנו, שהוא ינהג כראוי ואז האב מחויב כלפיו במזונות, אלא שהאב מחויב לזון את ילדיו ולבן יש מחויבות להתנהג כראוי. אלא שהאב יכול להימנע מלשלם מזונות כאשר מוכח שהבת לא מקיימת את חובותיה כלפיו מפני שקיים כעין תנאי בחיוב האב במזונות ילדיו שהם ינהגו כראוי, ועל כן כל עוד לא מוכח הדבר יש לחייבו במזונות הבת.

אלא שנראה מדברי הרשב"א שהחפץ בחזקת המקבל רק כאשר המקבל מוחזק וכן הבינו גדולי האחרונים, עיין בקונטרס הספיקות כלל ז סי' ט' ו-י' ובקובץ שיעורים ב"ב אות רפ"ב וכאן הלא האב הוא המוחזק בממון.

ויעוין ב"אמרי בינה" דיני דיינים סימן מא שהאריך בדברי הרשב"א, וכתב בזה"ל:

"גם הא דפשיטא ליה דדינו של הרשב"א הוא דוקא באם הלוקח ירד לקרקע ויושב בה אז מחזקינן בידו אבל אם המוכר יושב בהקרקע אין מוציאין מידו כשיש ספק על התנאי, הנה המל"מ (פט"ו) מטו"נ האריך הרבה בזה, ומדבריו וממה שהביא שם מדברי הראנ"ח נראה דאף להוציא אמרינן סברא הזאת דאין ספק מוציא מידי ודאי היינו ספק אם היה תנאי או אף אם היה תנאי והספק אם נתקיים התנאי לבטל קנין הברור ג"כ לא מבטלינן. הן אמת דגם בתשובת מהר"א ששון (סי' קנ"ה) כתב דרק אם הלוקח מוחזק בתוכו זיכה הרשב"א להלוקח אבל אם אין הלוקח מוחזק בתוכו אוקי ממונא בחזקת מר"ק והובא דבריו בכנה"ג (סי' ק"מ אות י"ב) וכתב עליו וז"ל אמר המאסף דקדק זה הרב ממ"ש הרשב"א הרי הקרקע זה בחזקת זה שהוא עכשיו בידו ומשמע ליה להרב ז"ל שז"ל שהוא עכשיו בידו ויש לבעל דין לחלוק ולומר שאינו ר"ל שהוא עכשיו בידו אלא שהוא עכשיו בידו מחמת המכירה כלומר דאי לאו העדים שאומרים תנאי היה הקרקע בחזקת שהוא שלו מחמת שטר המכירה עכ"ל הרי דסובר ג"כ דאף היכא דאינו יושב בקרקע רק מכח מכירה ברורה שבשטר וחזקה בא אין ספק תנאי מבטל. והדברים צריכין טעם להבין סברתו של הרשב"א ובספרי התשובות של בעל כנה"ג בעי חיי חח"מ (ח"א סי' פ"ח) כ' ע"ד המר"א ששון אעפ"י שפקפקתי עליו בכנה"ג לא לענין מעשה פקפקתי עליו אלא לענין הלכה עיין שם. אולם בתשובת מהרשד"ם חח"מ (סי' תכ"ג) מבואר כדעת הכנה"ג והמל"מ דאף להוציא קאמר הרשב"א סברתו דשם נשאל הרב ז"ל במלוה שהוציא שט"ח ע"ח שהתחייב לו לשלם לזמן פלוני אך באם יפרע עד זמן פלוני שהוא קודם זמן הפרעון פלוני שבמקום פלוני כך וכך למי שיאמר הבע"ח אז יפטר הלוה ואם לא יפרע פלוני הסך הנז' לזמן הנז' מעתה ומעכשיו נתחייב הבע"ח לפרוע הסך הנאמר בהשטר לזמן פרעון ואח"כ אינם יודעים אם פרע פלוני שבמקום פלוני וכ' לחייב להלוה משום דהוי כא"י אם פרעתיך וכ' וז"ל שמא תאמר דש"ה כשהתובע טוען ברי אבל בנד"ד גם הבע"ח א"י לטעון ברי דשמא פרע הפלוני גם לזה יש לי ראיה מתשובת הרשב"א ז"ל ומתשובת ריטב"א שבב"י (סי' מ"ו) על מכירת חלון וזה אומר בתנאי היה וזה אומר ל"ה תנאי ושניהם מביאים ראיה והשיב כיון שהמכירה ודאי לכ"ע והתנאי ספק על האומר תנאי להביא ראיה ואם מעט אוסיפה שהרי כתב הרשב"א בתשובה מובא ב"י אה"ע (סקח"י) בנשא אשה וכתב שטר שיור ליורשיה אם לא ישאר לו ממנה ולד של קיימא ומתה האשה ואח"כ מת הולד תוך ל' יום וכ' ואלו היה תנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום אזי על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שיור אא"כ ישאר ממנה ולד של קיימא ועליו הראיה אבל הבעל כבר זכה בכל ממון מנדוני' אלא שהתנה שאם לא ישאר שיחזיר א"כ מי שאמר של"ה ולד ש"ק עליו הראיה הרי נידון דידן ממש שאין אחד יודע אם פרע פלוני ושניהם טוענים בספק יש לנו לראות לשון התנאי והרי כתב אך בזאת שאם יפרע יפטר נמצא שכבר זכה הבע"ח כשנתחייב לו הלוה ובא ליפטר מחמת התנאי עליו להביא ראיה ליפטר עכ"ל הרי מבואר דדעת המרשד"ם דאף להוציא הבא ליפטר מכח התנאי עליו להביא ראיה וע"כ ראייתו מהא דשטר שיור אינו ממה דזכה הבעל דשם הבעל הוא מוחזק דבא מכחו ורשותו שהוא מבורר לכל ויורשיה באו לזכות מכח שטר שיור ודאי אין מוציאין מן הבעל מספק רק ראייתו ממה דכתב הרשב"א דאם היה תנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום אזי על הבעל להביא ראיה אף שהוא מוחזק מ"מ כיון שהחיוב היה ברור והספק על קיום התנאי מחזקינן להודאי ולא מבטלין מספק אף היכא שהוא להוציא".

לפי זה נראה שאין להוציא ממון כיון שיש מחלוקת בדעת הרשב"א בזה וכמ"ש בכנסת הגדולה שלהלכה יש לפסוק כהמהר"א ששון. זאת מלבד מה שיש לדון בחוב האב שמא אינו אלא מדין צדקה בעלמא שזו מצוה ולא חוב ממוני כלפי הילדים ויתכן שבספק חוב מצוה לכולי עלמא האב אינו חייב גם כאשר יש ספק בתנאי החיוב.

אך בנידוננו להלכה נראה, כי כל הדין הזה שבת המתנכרת לאביה כאשר המשמורת אינה אצל האב הוא לא ברור, גם נראה כפי האמור עד כאן שגם אם זה תנאי בעצם חיוב המזונות של האב שהבת תנהג כראוי כלפי האב, שכאשר יש ספק אם מעשי האב גרמו להתנכרות הילדים אליו יש מקום לחייב את האב כיון שיש חיוב מזונות ודאי וספק אם יש ביטול של עצם החיוב בגלל סיבה צדדית שהיא תנאי בחיובו של האב, ויש מקום אף להוציא ממון בגלל זה. וכפי שכתבנו בנידוננו לא רק שיש ספק אלא יש אומדנה ברורה מאופן תגובת הבנות כלפי האב שהנהגתו כלפיהם לא הייתה כראוי.

זאת ועוד, גם אם הנהגתו של האב כלפי הבנות הייתה כראוי, הרי מדובר בבנות שעוברות משבר נפשי כמפורט בתסקיר כך שלא ניתן לומר שהן נוהגות שלא כראוי כלפי האב, ולכן יש לפוטרן מהחיוב שלו כלפיהן כיון שנראה שאין זה ביכולתן.

הגר"ש דיכובסקי שליט"א התייחס בארוכה לחידושו של הגר"א שפירא בפד"ר כרך כ' עמ' 29 שם כתב:

"טענתו העיקרית היא כי לא מצאנו שבן מרדן מפסיד מזונות כאשר האב אינו יכול להחזיקו בביתו. אני מסכים לכך, אבל בהסתייגות אחת: במה דברים אמורים, כאשר האב אינו מוכן להחזיק בילד בכל תנאי ומצב. אולם, כאשר האב מוכן לקבל את הילדים – לאחר שיעברו טיפול פסיכולוגי מתאים, שיקרב את לבם והילדים אינם רוצים בכך, יש מקום להגדירם כ"בן – מרדן".

ההלכה המורה על הפסד מזונות בבן מרדן, מקורה כידוע בדברי הרמב"ם (פכ"א אישות הי"ז): ו"אחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום". וכן נפסק בשו"ע אבע"ז סימן פ"ב, סעיף ז'. וצריך להבין מדוע יפטר האב ממזונות ילדיו אם אינם רוצים להיות אצלו, ובפרט שמדובר בילדים קטנים שלא הגיעו למצוות, וכיצד יפקע חיוב מזונות מדין צדקה, בגלל מרדנותו של הבן?

נאמרו בדבר פירושים שונים:

א. האב זכאי לכך מדין חינוך כשם שיכול ליסרו ללמוד תורה אפילו ברצועה ובהחסרת לחמו (עיין רש"י כתובות דף נ. ד"ה יורד עמו לחייו). ועיין בפד"ר ב' 302, בפס"ד של הגרמ"י שלזינגר.

ב. מעיקר הדין מקומם של ילדים הוא בבית אביהם, כפי שנאמר ל"משפחותם לבית אבותם", ורק בכגון זה חיובו לזונם. גם כאשר הילדים אינם עמו, לפי החלטת בי"ד אין להפקיע ממנו את זכותו לחנכם ואין לחייבו במזונות כשהם אינם עמו – עיין פד"ר י"ג 20 בפס"ד של הגר"ע יוסף.

ג. אין דין צדקה, כאשר נתינת הצדקה תגרום לבן רעה בהתנהגותו הרוחנית – עיין פד"ר י"ג עמ' 6, בפס"ד של הגר"ב רקובר.

ד. לכבוד הגר"א שפירא הסבר רביעי: חיוב מזונות מדין צדקה הוא משום שלא יהיה אכזר כלפי בנו, כפי שאומרים לו "עורבא בעי בני", וכל שמוכן לזונו על שולחנו, אינו אכזר. ברור שהראב"ד והמגיד משנה לא הבינו כך, שאם לא כן לא היה מקום לקושייתם ביחס לחיוב מזונות לבן ב' וה' שאינו מדין צדקה.

[…]

אמנם, כאשר קובע ביה"ד שטובת הילד להמצא אצל אמו, אין הבן נחשב כמורד באבא, אלא כשומע בקול בי"ד ובכגון זה אין להפסיד לו מזונות – ועיין בפד"ר א' עמ' 8 – 157 בדברי הגר"א גולדשמידט. יחד עם זאת, כאשר ביה"ד מצוה על הבן להפגש עם אביו לצורך חינוכו ועיצוב דמותו – וגם באב לא דתי יש דין חינוך שלא יצא לתרבות רעה, עיין פד"ר י"ג שם – יש מקום לפי שלושת הטעמים דלעיל למנוע ממנו מזונות.

אולם, לאחר עיון נוסף, נראה לי כי נדוננו שונה. הימנעות הילדים מפגישות עם אביהם, כולל היחס הגס והבוטה אליו (יריקות וקללות), הם תוצאה ברורה מהסתת האם, מאז ילדותם. במקרה זה, הילדים הם בבחינת תינוקות שנשבו, ואין לקונסם ולהפסידם. ולפיכך, אני מקבל הלכה למעשה את מסקנתו ההלכתית בנדוננו."

הרב דיכובסקי סבר כי במקום שהמרידה היא אונס יש לחייב את האב במזונות הילדים. ומחדש שגם הסתת האם היא אונס כלפי הילדים, ולא רק מעשים הנובעים מן האב בעצמו.

גם אם לא נסכים לחידושו של הרב דיכובסקי להגדיר זאת כאונס, מכל מקום עולה מהדברים כי הפסיקה המקובלת בבתי הדין מאפשרת הפסקת מזונות בילד שמפסיק לראות את הוריו באשמתו המליאה, ומאידך גיסא אינה מאפשרת הפסקת המזונות במקרה שיש גורמים נוספים לניתוק הקשר מלבד הילד, והם קודם כל מעשי ההורה אתו נפסק הקשר, ובנוסף גם השפעת גורמים אחרים על נפשו של הילד.

ועל כן בנידוננו גם אם האב אינו אשם בנתק של הבנות עמו מכל מקום כיון שהבנות עוברות משבר נפשי שמקשה עליהן את הקשר עם האב יש לחייב את האב במזונות הבנות.

ויובהר, כי הנדון של חיוב מזונות האב והנדון של מרדנות הבנות בקשר עם אביהן הם שני נידונים נפרדים שמתקשרים זל"ז. דהיינו, אם יתברר שהבנות מרדניות באשמתן או באשמת האם האב יפטר ממזונות. אך כל עוד לא מוכחת המרדנות ויש אומדנה כי האב אשם לפי רוב הסברות שנקטו בבתי הדין, אין מקום להעניש את הבנות וממילא אין מקום להפחית או להפסיק את חוב המזונות הברור של האב כלפיהן.

יצוין כי בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יג עמוד 7 נכתב:

"ויש להוסיף, שהרי החיוב על האב לזון את בנו מתורת צדקה, הוא מדין "קרוב קרוב קודם", כמו שכתוב בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנ"א סעיף ג' וסעיף ד', עיין שם. ויש מקום לומר, שהדין "קרוב קרוב קודם" הוא רק כאשר הקרוב מתנהג בדרכי "קרוב", אבל כאשר הקרוב מתנכר אל קרובו, אינו רוצה להכיר בו, ואין לו שום רגש כלפיו, אין בכהאי גוונא חובה מיוחדת על הקרוב להעדיף במתן צדקה לקרובו – שמתרחק ממנו.

ובשולחן ערוך יורה דעה שם ב"ביאורי הגר"א", ס"ק ד', הביא המקור לדין של "קרוב קרוב קודם" מדברי ה"תנא דבי אליהו" (אליהו רבא) ריש פרק כ"ז שהסמיך דין זה לפסוק "הלא פרוס לרעב לחמך וגו' ומבשרך אל תתעלם" (ישעי' נ"ח, ז'), וכתב שם בתנא דבי אליהו: "…אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו ומבקש לעשות מתן צדקה כדי שיתפרנסו אחרים משלו כיצד יעשה בתחילה יפרנס את אביו ואמו ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו ואם הותיר יפרנס בני משפחתו וכו'".

ואם כן, יש סברה לומר, שכאשר הקרוב מתנכר ומתעלם מקרובו, אין חיוב על הקרוב, להעדיפו בנתינת הצדקה. כי הרי ההתעלמות בכהאי גוונא אינה מצד הנותן אלא מצד המקבל שאינו רוצה להכיר בקרובו".

על פי סברא זו היה נראה כי יש ספק בעצם החיוב של האב.

אך בהמשך אותו פסק דין בעמוד 14 – נכתב בזה"ל:

"ויש דיוק נוסף בלשון הרמב"ם הנ"ל. שהרמב"ם כתב: יש לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות. ולכאורה היה הרמב"ם צ"ל שאם האב דורש שבנו ימצא אצלו, והבן מסרב, פטור האב ממזונות. ובפד"ר כרך ב' עמוד 302 כתבו, שכוונת הרמב"ם היא, ש"מוטל ושומה על האב לומר כדברים האלה, כי מטרתם היא לאפשר לו על ידם למלא את חובתו "ושננתם לבניך" ולהכריח את הבן באמצעותם לסור למשמעותו של האב ולקבל מרות חנוכו על עצמו". הדברים הנ"ל מתאימים למה שכתבנו לעיל, כי מטרת מניעת נתינת המזונות לבן היא בכדי להכריח את הבן לקבל מרותו של האב והדרכתו.

וי"ל עוד בזה, כי לכן כתב הרמב"ם בלשון זו. כי כאשר אין הבן רוצה להימצא אצל אביו, אין זה מעניק פטור לאב מלתת מזונות. ומה שכתב הרמב"ם "יש לאב לומר", היינו שהאב יכול לנקוט באמצעים אלה – לא לתת לבן מזונות, בכדי לאלצו שימצא אצלו ויקבל מרותו. ולפיכך כאשר ביה"ד משוכנע כי אין דרישת האב – להעביר הבן אליו – כנה, ומטרתו היא לא לקחת הבן אליו, אלא אומר כן בכדי שתהיה לו אמתלא לא לתת מזונות – כאשר הבן לא ירצה לעבור אליו, בכה"ג אין לביה"ד לפטור האב ממזונות הבן. כי כאשר אין בכוונת האב לחנך בנו, נשאר בעינו חיוב האב לזון את בנו.

ואם כנים דברינו – שכאשר אין הבן רוצה להימצא אצל אביו, אין זה פטור ממש של האב לזון את בנו – י"ל שאם האב בעצמו אינו אומר "אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות" – אין לביה"ד לגלות לאב שיש לו זכות לומר כן. ובפס"ד של בי"ד זה בתיק מספר שמא/2010 (טרם פורסם), ביררנו שאם ברור לביה"ד שהנתבע אינו יודע הזכות שיש לו לפי הדין להיות פטור מלשלם כפי תביעת התובע, וביה"ד משוכנע שאין כאן מחילה מצד הנתבע, על ביה"ד להודיע לנתבע זכותו. אולם במה דברים אמורים כשיש לנתבע פטור ממש בנידון התביעה. אבל בנידון אי נתינת מזונות לבן – כאשר אינו רוצה להיות אצלו, שזה לא פטור, אלא אמצעי בכדי שהבן יעבור לאביו, י"ל שבכהאי גוונא לא מוטל על ביה"ד לגלות זכות זו לנתבע, מאחר שזה לא פטור ממש, אלא אמצעי שהאב יכול לנקוט כלפי בנו, ובכהאי גוונא אין חיוב על ביה"ד לגלות לנתבע. ברם לעיל כתבנו שלכן לא מחייבים האב במזונות הבן, כאשר אין הבן רוצה להיות אצל אביו, מפני שנתינת המזונות לבן גורמת לאי תלות הבן באביו, ועל ידי זה הבן פורק מעליו עול חינוכו של אביו. לפי זה נראה שכאשר האב דורש החזקת הבן אצלו, בכדי לחנכו עפ"י דרך התורה והמצוה, והאב אינו יודע שיכול לומר "אם אינו אצלי", בכה"ג יש על הביה"ד לא לחייב האב במזונות, עד שהבן יאות לעבור לאביו ולקבל חינוכו. כי כאשר הדבר נוגע לטובת ילדים קטנים מוטל על ביה"ד – כאפוטרופסים על הילדים – לדאוג שהדבר יצא לפועל, כאשר אין האב עושה זאת".

מבואר בזאת, כי ההלכה הפוטרת את האב ממזונות ילדיו כאשר הם מתנכרים אליו אינה אלא נקיטת אמצעים כדי להכריח את הילדים להיות בקשר עם האב. היות שאין פטור של חיוב צדקה של האב כלפי ילדיו לזונם מצד שאינם מתנהגים אליו כראוי שבכך יבוטל הדין של "קרוב קרוב קודם".

גם אם נגדיר את אי חיובו של האב במזונות ילדיו כשמתנכרים אליו כפי שכתב הגרא"י וולדינברג בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יג עמוד 19 בזה"ל:

"לפי דעתי יש בסיס ויסוד לטענת האב שלא לשלם מזונות לבתו שהיא אצל אמה כל עוד שלא תסכים להיענות למבוקשו להתראות עמו ולבקרו, בעיקרא דדינא של עצם חלות חיובו של האב במזונותיה…". היינו, שהאב אינו מחוייב לזון את ילדיו רק כשהם מתנהגים אליו כראוי בקשר עמו."

וזה כמ"ש לעיל בשם ה"עזרת כהן" (ענייני אבן העזר) סימן נ וז"ל:

"אלא שחובת האב ליתן לו מזונות קבעו רק כשהוא אצל אביו, ואם אמו מעכבת היא חייבת ליתן המזונות".

מכל מקום נראה לי בבירור שהדיון האם הילדים מתנהגים כראוי הוא דיון בהלכות משמורת והסדרי שהות אלא שאם מוכח כי הילדים אינם נוהגים כראוי עם אביהם ואינם בקשר עמו באשמתם או באשמת אימם האב יכול לומר כי "אין לי חובה לזון אותם היות שאינם נוהגים עימי כראוי". אבל אם יש אומדנה שהם לא אשמים בזה בגלל מצבם הנפשי, ויתירה מזו יש אומדנה כי האב אשם בכך אף אם זו לא הוכחה בדרך שעל פיה ניתן להוציא ממון, מכל מקום יסוד הפטור ממזונות הילד הוא – טענת האב – מדוע אינך נוהג עימי כראוי שעל כן פטרוני חז"ל ממזונות באופן זה. אבל כאשר טענת האב אינה ברורה ואדרבה יש אומדנה שהוא לא צודק בטענתו, יש לחייבו במזונות ילדיו.

זאת ועוד, גם אם נגדיר את חובת האב במזונות בנו רק כשהוא אצלו ונאמר שחיוב תשלום המזונות אינו אלא בביתו, אין זה שייך כי אם באופן שנקבע המשמורת של הילד אצל האב וכמו שנראה דעת הגר"א באבן העזר סי' פב סקי"א שכתב על דברי הרמב"ם שהוציא כן מהמשנה שאמרה לגבי הבעל שהתחייב לזון את בת אשתו "לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה", ומשמע שדווקא מפני שדינה להיות עם אמה, אבל בלא"ה יכול לומר "לכשתבוא אצלי".

ובפסק דין של ביה"ד הרבני בירושלים תיק מס' 685090/16 כתבו על דברי הגר"א הללו:

"נראה לבאר על פי דברי הריטב"א בכתובות קא ע"ב:

ודעת מורי הרב ז"ל דה"ה במי שנתחייב סתם לזון את חבירו שחייב לזונו במקום שהוא, והכא גבי בת אשתו איצטריך לאשמועינן משום דס"ד דכיון דעם אמה התנה שיהא זן אותה על שלחנו כשם שהוא זן את אמה.

כלומר, למרות שכאשר אדם מתחייב לזון את חבירו חיובו הוא לזון אותו באשר הוא, מכל מקום בנדון זה שהתחייב לזון את בת אשתו, היה מקום לומר שמן הסתם רצה להשוותה לאימה, וכשם שאופי חיוב המזונות כלפי אשתו הוא לזון אותה על שולחנו, עיין ריטב"א כתובות קג ע"א, רמ"א אה"ע ע יב, דברים רבה פרשת עקב ד"ה על האדמה (דברים ז יג) ופרישה חו"מ צז, כך גם אופי החיוב לזון את בת אשתו הוא לזונה על שולחנו.

על פי זה יש לומר שגם מזונות ילדים, שלדעת הרמב"ם ועוד ראשונים הם נגזרים או דומים לחיוב מזונות אשתו, שכן כתב הרמב"ם אישות יב יד "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים", אינו חייב לזונם אלא אם כן כשהם על שולחנו, אלא אם כן אין דינם להיות על שולחנו מסיבה כלשהי. ואכן בכל בת שדינה לגדול עם אמה, כאמור כתובות קי, א: הבת אצל אמה לעולם, חייב לזונה בזמן היותה עם אמה, ורק בבן יכול לטעון שרוצה לזון רק אם הוא אצלו.

מדברים אלו עולה שמה שאינו חייב במזונותיה אם היה דינה להיות אצלו אינו נובע מקנס וכיו"ב, שהרי בהתחייבויות פרטיות עסקינן, אלא מדובר באופי החיוב, שהוא קיים רק כאשר מתמלאים תנאים מסוימים, כגון המצאות הבת אצלו. ואילו להלכה רק בהמצאות הבן אצלו".

כל זה שייך בחוב מזונות בנו כשהמשמורת אצלו, שהרי הילד צריך להיות אצלו. אבל באופן שהילד אינו אצלו במשמורתו כי אם אצל האם אלא שיש חובת ביצוע הסדרי שהות קשה לומר שתשלום המזונות הוא לילדו כשבא אצלו שהרי אינו מגיע אליו כי אם בזמנים מסוימים. אלא שמכל מקום האב אינו מחויב לזון את ילדו כאשר יש לו טענה כלפיו [לפי דברי הגר"א לכאורה אין הוכחה לכך מהרמב"ם, שהרי כל דינו של הרמב"ם נאמר רק בילד שמשמורתו אצל האב ולא במי שאין משמורתו אצלו ולא כתוב שניתן לאב להענישו או לכופו לראותו באמצעות אי תשלום מזונותיו ויש מקום רב להאריך בזה]. לפי זה היינו דווקא כשנתבררה טענתו כלפי הילד ולא כשיש אומדנה שאין לו טענה כלפי הילד.

[עוד יש לציין כי בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת כתובות פרק יב משנה א כתב:

"ובבן הברירה ביד האב אחרי השש שנים אם רצה להשאירו אצל אמו ויתן מזונותיו ורצתה היא בכך, ואם רצה אומר איני נותן לו מזונות אלא אם הוא אצלי. וכבר ביארנו במה שקדם שאין האב חייב במזונות בניו אלא עד שש שנים".

הגר"ח איזירר זצ"ל ב"תחומין" כרך ח' עמ' 72 הוכיח מדברי הרמב"ם הללו שלא נאמר דין זה שאב אינו מחויב לזון את בנו שאינו רוצה לבוא אליו לאחר גיל שש אלא כאשר אינו מחויב כי אם מחמת התקנה שלא יהא אכזרי, והטעם שנפטר הוא כי אומר שיבוא אליו ויזון אותו ואינו אכזרי. אבל כאשר החיוב הוא גמור מעיקר הדין הן בבן פחות מגיל שש והן בבן לאחר גיל שש באב אמיד שיש חיוב גמור של צדקה אין לפטור את האב בגלל התנכרות הבן.

אמנם להלכה לא כתב כך בגלל דברי החלקת מחוקק ועוד פוסקים, אבל ברור כי יש לתת משקל לנקודה זו].

לאור האמור, הלכה למעשה נראה כי יש לחייב את האב במזונות מינימאליים של הבנות.

אני מסכים למש"כ בדעת הרוב כי "עולה הצורך במתן מענה טיפולי למשפחה. לבנות חוויה קשה כלפי האב. מבלי לקבוע עמדה בנסיבות החוויה, עולה הצורך במתן מענה טיפולי למצוקה אליה נקלעה המשפחה. בית הדין ממנה את ד"ר ……., בטלפון: …….., לטיפול במשפחה ולבחינת אפשרות חידוש הקשר של הבנות עם האב".

על כן יש לחייב את האם והבנות לשתף פעולה בעניין.

אם יתברר שאין שיתוף פעולה ניתן יהיה להפסיק את חוב מזונות האב כלפי הבנות.

דיין ג'

תשובה לדיין ג' מאת דיין ב'

דיין ג' כותב שכיון שאם יש אומדנה שהאב אשם בסירוב הבנות לקשר עמו ולא משנה מה הסיבה – נהוג לחייבו במזונות, וכסימוכין לדבריו הביא מ"ש בפד"ר יג (עמ' 16) עיי"ש. אך אינו דומה למקרה שלנו כי שם טענת הבת שאביה התנכר אליה כל השנים לא הוכחשה ע"י האב, ואילו בנ"ד כן הוכחשה.

כמו כן ציין לספר מנחת אברהם ח"ג (סי' ד) שחלק על המנהג לפטור ממזונות ילד/ה מתנכר/ת, ושלא כפי שנפסק בפד"ר יג (עמ' 3) ברוב דעות לפטור, וגם בבדה"ג נחלקו הדעות באותו מקרה (שם עמ' 17) כאשר ברוב דעות של מרנן הגר"ע יוסף והגרא"י ולדנברג פטרו את האב דלא כהגר"י קוליץ שרצה לחייב לפנים משוה"ד.

עוד ציין לפד"ר כ (עמ' 1) שהובא בתחומין טז (עמ' 71) שם דעת הגרא"א שפירא לחייב כשנקבע שמגורי הבן אצל האם, שהרי הרמב"ם (פכ"א מהל' אישות הל' יז ויח) שפטר הוא מטעם שיכול האב לומר לבן תגור אצלי ואזון אותך, וא"כ כשנפסק שהמגורים אצל האם אין לו טענה זו. ועוד משום שכשם שאין פטור מצדקה כשהעני חצוף, כך אין פטור ממזונות צדקה כשהבן חצוף ומרדן. לעומתו דעת הגר"ש בן שמעון והגר"ש דיכובסקי לפטור, אלא שהאחרון חייב אותו מטעם אחר והוא: משום שהילדים אנוסים כשהם מוסתים ע"י אימם. עכת"ד.

[ויש להעיר על נימוק הגרא"א שפירא שלכאורה לא דמי לסתם עני חצוף, דאף אם לא פקעה מצות הצדקה ממנו, מ"מ שיעור הצדקה בעני שאינו קרוב משפחה הוא נמוך ביותר, כמה פרוטות מידי פעם ותו לא, משא"כ חיובו במזונות בנו או בתו הם בסכום גבוה של מאות עד אלפי שקלים שמחייבים את האב רק משום היותו קרוב משפחה, ואם הבן מתנכר אליו, שוב אין כאן קורבה, וחזר דינו כמו כל עני שבישראל שיתן לו כמה פרוטות ותו לא.

גם נימוקו שהתקנה לזון ילדיו מעל גיל 6 חלה גם בילדים חצופים – אינו מוכרח, ומה שלא התפרש בתקנה להדיא שאינה חלה בילדים מרדנים הוא לרוב פשיטותו שהרי לא יעלה על הדעת לחייב אב במזונות ילדים כאֵלו וליכול החצוף ולחדי וגם יאמר לאביו גירא בעיניך שביה"ד הכריחו אותך לשלם בעל כרחך, ואיזה חינוך הוא זה לעודד בן לקום באביו וללעוג למִשבַּתּוֹ במקום לאלצו לקבל מרות ע"י שוט מניעת המזונות, ולקמן יובא שכבר כתבו כעין זה בפד"ר יג עמ' 6 מהגר"ב רקובר].

שוב הביא דיין ג' מ"ש הח"מ (סי' פב סק"ט) והב"ש (שם סק"ח) שאין חיוב על האב מדין צדקה לפרנס בן שאינו שומע בקולו להיות אצלו ללמדו תורה כו' ושהעזרת כהן (סי' זן) ביאר שאינו עונש אלא שאין חובה מעיקרא לזון אלא כשהוא אצל אביו.

שוב הביא פס"ד מקוון מב"ד חיפה בו הביאו עוד מקורות שדנו בסוגיא זו [משפטי שאול (סימן כ"ג), יביע אומר ח"ח (סימן כ"ב), תחומין ח' תשמ"ז (עמ' 69), ט"ז תשנ"ו (עמ' 71 ועמ' 87), עטרת דבורה ח"א (סימן ל', עמוד 193)], ומנו את השיטות השונות בזה, שתמציתן כדלקמן: א. מעיקרא לא חייבו במזונות מעל גיל שש כלפי בן מרדן שהרי לא ניתן לטעון שהוא אכזר או שיש לחייבו מדין צדקה (הגרש"ד וכבר כ' כיו"ב בעזרת כהן הנ"ל). ב. גם למרדן יש חיוב מזונות אלא שיוכל האב לטעון שיתנם לבן עצמו כשיבא אליו ולא לאמו (עטרת דבורה ח"א סי' ל). ג. הוא פטור כי זו בחי' יורד עמו לחייו ללמדו תורה והיא טובת הילד (פד"ר ב עמ' 298). ד. אם האם גורמת לניכור היא חייבת במזונות הילדים (משפטי שאול סי' כג). למסקנה העלו לפטור ממזונות צדקה כשבה"ד קובע שטובת הילד להיות בקשר עם אביו, ואם הילד בר דעת ועצמאי יכול להתנות שלא יתן המזונות לאמו אלא לילד כשיבא אליו. עכת"ד.

ושוב יצא דיין ג' לדון שכיון שיש ספק אם חובת האב למזונות אינה מותנית באי מרדנות הבן, ונמצא שהוא בחזקת חייב, או שחובתו מותנית באי מרדנות הבן ונמצא שאינו בחזקת חיוב, לפיכך אתאן למ"ש הקצוה"ח (על חו"מ סי' רנא ס"ב) "שכאשר אדם קנה חפץ בתנאי ויש ספק בקיום התנאי שהחפץ בחזקת המקבל"… "על כן נראה שגם במקרה שיש ספק אם הילדים מתנכרים לאביהם בגלל מעשי האב, כיון שחיובו של האב במזונות הבנים הוא ודאי, ויש ספק אם מתקיים התנאי שהבנים מתנהגים כראוי לאביהם, יש לחייב את האב במזונות הבנים כל עוד לא ברור שהבנים מתנכרים לאביהם שלא בגלל מעשיו… אלא שנראה מדברי הרשב"א שהחפץ בחזקת המקבל רק כאשר המקבל מוחזק וכן הבינו גדולי האחרונים, עיין בקונטרס הספיקות כלל ז סי' ט' ו – י' ובקובץ שיעורים ב"ב אות רפ"ב. … להלכה נראה, כי כל הדין הזה שבת המתנכרת לאביה כאשר המשמורת אינה אצל האב הוא לא ברור, [וא"כ אדרבה האב מוחזק. דיין ב'], … ובנדוננו לא רק שיש ספק אלא יש אומדנה ברורה מאופן תגובת הבנות כלפי האב שהנהגתו כלפיהם לא הייתה כראוי. זאת ועוד, גם אם הנהגתו של האב כלפי הבנות הייתה כראוי, הרי מדובר בבנות שעוברות משבר נפשי כמפורט בתסקיר כך שלא ניתן לומר שהן נוהגות שלא כראוי כלפי האב ולכן יש לפוטרן מהחיוב שלו כלפיהן כיון שנראה שאין זה ביכולתן". עכת"ד.

וטרם נדון בדברי הקצוה"ח נעיר בדברי דיין ג' שתחילה כתב – ובצדק לאור השיטות שהובאו לעיל שנחלקו בהן הדעות – שיש 'ספק' אם חובת האב היא מותנית או לא מותנית באי מרדנות הבן, שעל כן הביא דברי קצוה"ח שמדברים על 'ספק' בתנאי, ותכף בסמוך אח"כ החליט שחובתו אינה מותנית והיא חובה חלוטה. ועכ"פ כיון שלמִּצער יש אכן ספק בדבר שהרי לכל הפחות העזרת כהן כתב בברור שאין חובה כלל מעיקרא כשהבן מרדן, וכתב שכן הוא הביאור בדברי הח"מ והב"ש, א"כ כשיש בנוסף לזה גם ספק במציאות שמא הצדק עם האב שמרדנותם אינה באשמתו, מהיכן הכח להוציא ממנו ממון במקום ספק ספיקא הפוטר אותו ועוד שהוא מוחזק בממונו.

ומ"ש ללמוד מהקצוה"ח לנ"ד, דבריו תמוהים מאוד, שהרי הקצוה"ח מדבר במי שכבר קיבל המתנה לידו והספק הוא אם חייב להוציאה מתחת ידו ולהחזירה לנותן המתנה, ובזה קבע ע"פ מ"ש בש"ע חו"מ (סי' קכה ס"ט) וע"פ תש' הרשב"א (סי' תתקעב) שאינו חייב להחזירה כיון שהוא מוחזק, וגם זה רק במתנה שעברה ממש מיד הנותן ליד המקבל, ולא בדרך קנין סודר, משא"כ בנ"ד האב הוא המוחזק בממון ועדיין לא נתן דבר בשום צורה, ובאים להוציא ממנו.

ובלאה"כ חידושו של קצוה"ח ליישב את הרב המגיד, אף שנראה שגם הנתיה"מ מסכים לדבריו, מ"מ הכסף משנה והש"ך שהקשו על המגיד משנה מפשטות לשון הרמב"ם שרק במיגו יכול להחזיק במתנה, וגם המגיד משנה עצמו שכתב על דברי עצמו שהם צ"ע, משמע דלא ס"ל כמו הקצוה"ח. ועוחל"מ להרחיב בדברי קדשם ואכמ"ל.

ובאמת לא מובן מדוע הוצרך דיין ג' להביא ממרחק לחמו מהקצוה"ח, שאם לומר שכיון שהוא ברי בחיובא וספק בפטור הרי הוא חייב, הנה הלכה פסוקה היא בשו"ע (סי' עה ס"ט) וז"ל: מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם. ע"כ.

אלא שבלאו הכי אין לדמות נדון דידן לא לסי' ע"ה ולא למ"ש הקצוה"ח, מטעם אחר, והוא: שבש"ע ובקצוה"ח, המדובר הוא בחיוב ממוני גמור, משא"כ במזונות מדין צדקה אין כאן חיוב ממוני אלא חיוב צדקה שדנים בו לפי כללי הל' צדקה ולא לפי כללי דיני ממונות, ובהלכות צדקה כל החיוב המוטל על האב דווקא הוא רק מחמת היותו קרוב משפחה לבנו, והקרוב קרוב קודם בחיוב, וכשהבן מרדן, שוב אינו קרוב יותר מכל אחד מישראל ויש להטיל מזונותיו לכל היותר על קופת הצדקה, וגם זה לא בהכרח, שכיון שהבן מורד באביו, לאו כל כמיניה לפשוע ולהפיל עצמו על קופת הצדקה ויכולים למנוע ממנו לקבל מקופת הצדקה עד שיחזור למוטב ויקבל על עצמו להיות בקשר עם אביו ולקבל מזונותיו מאביו.

גם מה שכתב דיין ג' שיש אומדנא ברורה שהנהגת האב כלפי הבנות לא היתה כראוי, הנה מלבד שהתרשמות הרוב בפסק זה לא העלתה שיש אומדנא ברורה, אלא עדיין נותר ספק נכבד שכל דבריהן הן פרי ניכור האם, וכפי שראינו בביה"ד שכל התלונה באה לעולם בזמן מסוים ותמוה מאוד, והבן/האח שהעיד בביה"ד, נמצאו סתירות בדבריו, והתלונות במשטרה נסגרו, והבנות אמרו גם דברים שיש בהם משמעות שהניכור הוא רק משום שהאב היה נעדר הרבה מהבית בהיותו בחו"ל, א"כ היכן האומדנא הברורה, זאת ועוד שאין מוציאים ממון ע"פ אומדנא ברורה ככל שתהיה, ובפרט כשהחיוב הוא רק מדין צדקה, ועאכו"כ כשרוה"פ שמפיהם אנו חיים – הרמב"ם הב"ש והח"מ והעזרת כהן ועוד – החליטו שתנאי יסודי לחובת האב במזונות בניו הוא: שלא ימרדו בו.

והנה גם מנימוקי הגר"ש דיכובסקי בפד"ר כ' (עמ' 29) עולה שאם האב מבקש שהילדים יעברו טיפול פסיכולוגי שיכשיר את חידוש הקשרים בינם לבין אביהם, והילדים מסרבים לכך, יש לפטור אותו ממזונותיהם. ונימק את ההלכה הפוטרת ממזונות בן מרדן (ש"ע אה"ע סי' פב ס"ז) בכמה דרכים: א. יורד עמו לחייו בהחסרת לחמו כדי לחנכו (רש"י כתובות נ. ד"ה יורד עמו), וציין לפד"ר ב (עמ' 302 מהגרמ"י שלזינגר). ב. מעיקר הדין הילדים צריכים להיות עם האב כמ"ש למשפחותם לבית אבותם, ואף כשביה"ד החליט שהילדים אינם עמו, אין לחייבו כשאינם עמו שיוכל לחנכם (פד"ר יג עמ' 20 ממרן הגרע"י). ג. אין דין צדקה כאשר הצדקה תגרום לו רעה רוחנית (פד"ר יג עמ' 6 מהגר"ב רקובר, וכיווננו לדבריו לעיל). ד. כשאיננו אכזר שהרי מסכים לזונו אם יהיה עמו, לא בזה תיקנו, שהרי כל התקנה לזון היתה במי שהוא כעורבא דלא בעי בני (הגרא"א שפירא בפד"ר כ' הנ"ל).

ומה שקבע הגרש"ד שאם בה"ד קובע שטובת הילד להימצא אצל אמו אינו נחשב כמורד באביו (פד"ר א עמ' 157 158) אא"כ הוא מסרב להוראת בה"ד להפגש עם אביו, הוא כמ"ש בפד"ר יג מהגרע"י.

ומה שבסוף שינה הגרש"ד את דעתו וחייב את האב משום שהם אנוסים וכתינוקות שנשבו על ידי אמם המסיתה אותם נגד אביהם. עכת"ד. הנה אילו היה מדובר בילדים קטנים לפני גיל בר/בת מצוה, ניתן אולי היה לקבל סברה זו, אבל בנדון שלו (כמו בנדוננו), היה מדובר בילדים בגיל תיכון, ובזה נראה אחהמ"ח שאין הדבר פשוט לדונם כאנוסים, בפרט כשהתרופה בידם לעבור טיפול פסיכולוגי ליישור ההדורים עם אביהם, ולא עוד אלא שהיה לו להטיל המזונות על אימם כשהוברר שהיא המסיתה אותם, שהרי גם עליה יש חובת צדקה, ואמנם על האב החובה יותר גדולה, אך כשהיא מסיתה, סברה פשוטה היא להעביר את חובת הצדקה עליה.

ובנ"ד שיש רגל"ד טובא שהאֵם הסיתה אותם כמשנ"ת, והאֵם אמידה יותר מהאב והכנסתה החודשית גבוהה (כ-20,000 ₪ לחודש), אין ספק שיש להטיל עליה את המזונות אא"כ ילכו הבנות לטיפול ויסכימו להיפגש עם אביהן. ועכ"פ מספק אין בידינו להוציא ממון ולא לחייב בצדקה, בפרט כשמהחומר שבתיק יש יותר צדדים לומר שהאב לא פשע.

גם הטענה שהבנות במשבר נפשי אין בה כדי לחייב את האב בזמן שהאם אמידה והיא זו שגרמה לכך לפי הנראה, ואדרבה מניעת מזונות מהאב יש בה מנוף לגרום לבנות לשקול בחיוב טיפול שיקרב את הלבבות בפרט שבחומר שבתיק מב"כ האב עולה כי הבנות חפצו בקרבתו, ושבחקירות במשטרה לא העלו הבנות את נושא הפגיעה המינית ואף השיבו "לא" שלש פעמים על שאלות בנידון, כלומר שלא הייתה פגיעה. מאידך השיבו שאביהן ניסה לפצות אותן על היעדרותו הממושכת מהבית. ראו סיכומי ב"כ האב.

בסיכום, הן מצד העובדות והן מצד ההלכה אין מקום לחייב את האב במזונות הבנות בפרט כשאין הן במצב של 'רעֵבוֹת ללחם' ויש לאם די אמצעים לפרנס אותן, בפרט כשיש רגל"ד שהסיתה אותן נגד אביהן.

והנה אחר כל זה, הביא כב' דיין ג' מקורות נוספים שמהם הוא סבור כי יש ראיה לחייב את האב במזונות בנותיו בנ"ד.

אולם לא ירדתי לסוף דעתו, שהרי יהיו המקורות אשר יהיו, ראשית צריך לברר את המציאות שעליה אנחנו דנים ורק אז לברר אם אותם המקורות נכונים גם למציאות זו. וכבר כתבנו שמהחומר שבתיק ומהתרשמות ביה"ד בדיונים עולה באופן ברור כי לא זו בלבד שלא הוכח דבר נגד האב אלא שאף הוכח שהתלונות לא הוגשו בתום לב, ואין לכפול את הדברים, והרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולא מה שנדמה לו מתוך רגשותיו, והיינו לומר שאף אם ביה"ד שמע את הבנות והיה נראה מדבריהן שאינן רוצות בקשר עם האב באשמתו, הנה לאחר שיש רגל"ד שהאם "ניכרה" אותן והיא 'ישבה על אזניהן' תקופות ממושכות בזמן שרק היא יכלה לדבר איתן ולא אביהן, ועיצבה את תודעתן והינדסה אותה יתכן בגלל חשבונות שהיו לה עם בעלה, הרי הדבר ידוע ש'חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם', ומכאן שאין כל ודאות שהנשמע מפי הבנות הוא האמת כפי שהתרחשה בפועל בפרט כאשר המסמכים שהוגשו לביה"ד מלמדים אחרת כאמור. ולפ"ז כיון שיש אפילו סיכוי נמוך שאכן הדבר כן, הרי נשאר האב מוחזק בממונו, ובשלמא אילו לא היה לבנות מהיכן לחיות ולהתפרנס, כי אז היה מקום לדון אם להוציא מהאב בכל זאת כי אולי נידונות כשוגגות כו', וגם בזה נראה שאין בידינו כח להוציא ממון שהוא רק מדין צדקה לקרוביו והרי אינן מתנהגות עמו כקרוב, אבל בנ"ד הרי עסקינן באֵם שהיא אמידה לפרנס אותן, ועל זה תיכון השאלה: טוביה חטא וזיגוד מינגד? (עי' פסחים קיג:).

ועי' בספר אמרי משפט להגר"י אלמליח שליט"א (ח"א סי' ו אות ח-יב ובמסקנותיו אות ה) שכתב כן להדיא שאם מצבה הכלכלי של האם טוב והיא מונעת כו' האב פטור. עיי"ש.

[אגב אעיר על מה שכתב עוד שם (עמ' מח) שמדברי מהרשד"ם לא מוכח שהאב פטור ממזונות בנו ובתו אִם הוציאה אותם האֵם לעיר אחרת לפי שלא דן שם מהרשד"ם אלא לעניין קביעת מקומם ולא בקביעת מזונותיהם אם יצאו ממקומם, וכן העיר בספר מעשה בית דין להגר"מ טולידאנו שליט"א (ח"א סי' כב עמ' קסג וקסח). ובמחכ"ת הדברים כתובים להדיא בדברי מהרשד"ם שחילק בין בת אשתו שכיון שאין לו ענין בה היכן תגור לכן מוליך מזונותיה למקום ששם אשתו, לבין בתו (או בנו שהוא פחות מגיל שש), שזנם אצל אמם, ולא כתב הרמב"ם בזה "למקום" שהיא אמם שם. ופשוט שכשם שבבת אשתו הוא חייב במזונותיה בכל מקום שתהיה, כך בבנו ובתו שיש לו ענין היכן יגורו, שאם הוציאה אותם אמם למקום אחר שהוא פטור ממזונותיהם. והדברים פשוטים ביותר ולכן שפיר נקטו רוב ככל האחרונים כך בד' מהרשד"ם ופסקו כמוהו כפי שהביא שם באמרי משפט].

ועיין עוד בשו"ת תבואות שמ"ש להגר"ש משאש זלה"ה (סי' צו, בת אצל אמה) שהביא מ"ש בספר ליצחק ריח (אות מ' סט"ו) בשם הרשב"ש (סי' קטו) שסובר כמהרשד"ם, וביותר, שאפי' אמה רוצה להעלותה לאר"י יכול האב לעכב, וציין לפוס' רבים שהעלו כן ומהם שופריה דיעקב (חאה"ע סי' ס) והלכה למשה (סי' כג) ועוד.

והעלה דעדיפא מינה שלא זו בלבד שאם האם יצאה מעירו ולקחה את הילדים עמה שפטור ממזונותיהם אלא אף אם האב הוא זה שרוצה לעזוב עם הילדים למקום אחר והאם מעכבת, שפטור ממזונותיהם, מטעם שכיון שלתועלת הבת לא חששו חז"ל לכלל שהבת לעולם אצל אמה, מה לי כשהיא מוציאה אותה או שהוא מוציא אותה וכו', עיי"ש, ושכך פשיטא ליה לשופריה דיעקב (סי' סא). ודקדק כן גם מהנו"ב תנינא (סס"י פט) הוב"ד בפ"ת (סי' פ"ב סק"ד), והמליץ על כך "וכל מקום שילך שם, בתו עמו" (על יסוד הכתוב על שמואל הנביא בספר ש"א ז יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ודרשו חז"ל (ברכות י:) שכל מקום שהלך שם, ביתו עמו, וציין לרמ"א (סי' פ) ולשו"ת נופת צופים (חאה"ע סי' צא) שהכל תלוי בראות עיני בה"ד, והביא דברי הראשונים ורוב ככל האחרונים שפסקו כמהרשד"ם עיי"ש דבריו הנאמרים באמת וצדק ובטוטו"ד. ולמסקנה כתב: המורם מכל זה דחייבת האם לתת הבת לאביה. עכת"ד.

וכ"פ בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאה"ע סי' כב) לפטור האב ממזונות בתו המורדת בו.

לאור הנ"ל משנתנו לא זזה ממקומה.

דיין ב'

הכרעה

לאור כל האמור פוסק ביה"ד כדלהלן:

• . סעיף זה ניתן בדעת הרוב.

על כן בשלב הנוכחי לא יתקיימו הסדרי שהייה של הילדות עם האב. הבנות יעברו אבחון פסיכו-דיאגנוסטי באמצעות מחלקת הרווחה, ובהתאם לתוצאות יינתנו הטיפולים הנדרשים לפי המלצות שינתנו על ידי שירותי הרווחה. הבת מ' תמשיך את הטיפול אצל יעל משי. לצורך הטיפולים האמורים לא נדרשת הסכמת האב.

בנוסף, עולה הצורך במתן מענה טיפולי למשפחה. לבנות חוויה קשה כלפי האב. מבלי לקבוע עמדה בנסיבות החוויה, עולה הצורך במתן מענה טיפולי למצוקה אליה נקלעה המשפחה. בית הדין ממנה את ד"ר ….. , בטלפון: ……., לטיפול במשפחה ולבחינת אפשרות חידוש הקשר של הבנות עם האב. עלות הטיפול תחול על האב.

על הצדדים ליצור קשר עם המומחית האמורה ולהתחיל את הטיפול בהתאם לקביעת המומחית.

המומחית תעמוד בקשר עם שירותי הרווחה ותתעדכן בתוצאות הבדיקה הפסיכו-דיאגנוסטית של הבנות ובטיפולים של הבנות.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"א בכסלו התשפ"ג (05/12/2022).

הרב מאיר פרימן – אב"ד                    הרב דוד בירדוגו                          הרב יצחק רבינוביץ

הפוסט הפסד מזונות בגין ספק ניכור הורי הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.