הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י, אלה הם נישואים שניים לשני הצדדים, ולהם בת אחת משותפת. הצדדים חיים בנפרד מזה כארבע שנים. בתאריך 30.4.14 הגישה האשה לביה"ד את תביעתה לגירושין ולאחר שביה"ד קיים דיונים בנושא, פסק ביה"ד בתאריך ל' סיון התשע"ה (17.6.15) כי :
א. הבעל חייב לתת גט לאשתו לאלתר כתביעתה.
ב. בקשת/תביעת הבעל לשלום בית נדחית ויש לסגור את תיק שלום בית.
הנתבע ערער על פסק הדין, ובתאריך כה' טבת תשע"ו (6.1.16) דחה כבוד ביה"ד הרבני הגדול בהרכב הרב הראשי כב' הגרד"ב לאו, ועמו הגרא"א כץ והגר"א איגרא שליט"א, את הערעור, וקבע כי:

"מעבר לכך יש להוסיף, שכאן ניכרת מאיסות גמורה בין הצדדים והנישואין התרוקנו מתוכנם. גם לאור הזמן שחלף, גם לאור מכירת הדירה, וגם לאור התרשמותנו שאין שמץ של סיכוי לחזרה לשלום בית, לחומר המעשים והפגיעה באשה, אשר על כן הבעל חייב לתת גט לאשתו.

אם הבעל לא יתן גט לאשתו במועד שיקבע לסידור גט על ידי בית הדין האזורי, ביה"ד האזורי יקיים דיון בסנקציות.

לאור כל הנימוקים שכתבנו – נראה שהבעל היה צריך לציית לפסק דין של בית הדין האזורי ולתת גט לאשתו, לפיכך אנחנו מחייבים את הבעל בהוצאות משפט לאשתו. ולפיכך, הסך של 50,000 ₪ שהופקדו ע"י הבעל בקופת בית הדין, יעברו לידי האשה.

אך אם הבעל יתן גט לאשתו במועד הראשון שיקבע בית הדין האזורי, בית הדין יסיר את החיוב של הוצאות המשפט. "

התיק חזר לבית הדין הרבני האזורי, ובית הדין קבע לצדדים מועד לסדור גט, אולם הבעל לא הופיע ולביה"ד התברר כי הבעל עזב את הארץ, וזאת למרות עיכוב היציאה שהוצא נגדו.

ביום ט"ז שבט תשע"ז (26.1.17) הטיל ביה"ד על הנתבע צווי הגבלה. ובתאריך ח' באדר א התשע"ו (17/02/2016), הורחבו צווי ההגבלה וניתנה החלטה בה קבע ביה"ד כי "הבעל פלוני ת.ז. … חייב לשלם לאשתו החל מהיום ועד לסדור הגט סך 500 ₪ ליום". כמו כן הטיל ביה"ד על הבעל הרחקות דר"ת, התיר לפרסם את שמו ופרטיו והורה על מעצרו עם כניסתו לארץ.

משלא חלה כל התקדמות בהליכים, והבעל עמד בסירובו לתת גט לאשתו ולשחררה מכבלי עגינותה, החמיר ביה"ד את הסנקציות שננקטו נגד הבעל. וביום כ"ז אדר תשע"ו (6.4.16) הגדיל ביה"ד את סך החיוב הכספי שהוטל על הבעל, וקבע כי עליו לשלם "החל מיום 1/04/2016 ועד לסדור הגט סך 1500 ₪ ליום". כמו כן קבע ביה"ד כי: "אם הבעל לא ייתן גט לאשתו תוך 30 יום ידון בית הדין בהגדלת הסכום ללא התראה נוספת".

אולם הבעל התמיד בסירובו לתת גט לאשתו, וביום ב' אייר תשע"ה (10/05/2016) הגדיל ביה"ד את סכום החיוב והעמיד אותו על סך 2000 ₪ ליום. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום י"א באלול התשע"ו (14/09/2016), הגדיל ביה"ד פעם נוספת את סכום החיוב, וקבע כי החל מיום 14/09/2016 ועד לסדור הגט, ישלם הבעל לידי אשתו סך 3000 ₪ ליום.

לדאבון לב, הבעל התמיד בסירובו לגרש את אשתו, ומשלא הושגה כל התקדמות שיש בה כדי להביא לסיום ההליכים ולהתרת האשה מכבלי עגינותה, הבהיר ביה"ד ביום 21.8.17 כי :

"ניתן לכפות על הבעל את מתן הגט ובית הדין פונה לכל מי שבידיו לסייע בידי האשה לצאת מעגינותה".

בתאריך 27.9.17 הגישה התובעת לביה"ד את בקשתה, כי ביה"ד יחייב את הבעל במזונות מעוכבת על סך 150,000 ₪ לחודש.

הבקשה נשלחה לתגובת הבעל, וביום 8.11.17 הוגשה לביה"ד תגובה הנחזית להיות תגובה מטעם הבעל. התגובה חתומה ע"י דמות עלומה (בתום התגובה מופיע שם הבעל, ושרבוט הנחזה כחתימה), ואין לביה"ד כל דרך לדעת האם החותם הינו מורשה כדין.

לטענת המגיב: "משך כל ההליך נמנע ממנו הליך הוגן, ומתוך ידיעה כי לא יזכה להליך הוגן גם בענייניו הממוניים, נאלץ לנוס על נפשו". כמו כן לטענתו משהגישה האשה תביעה למזונות, הרי שעליה לצרף לביה"ד הרצאת פרטים בתביעתה למזונות.

המגיב טוען, כי הצדדים התקיימו מהכנסות האשה בסך של 65,000 $ לחודש, ומציין כי :

"הבעל רוצה ומשתוקק לתת ג"פ לאשה, אולם רק לאחר הסדר כספי הוגן וראוי, בניגוד למצב כעת, בו הבעל נעזב ונעשק ע"י האשה, תוך קיפוח מלוא זכויותיו".

לטענת המגיב, כאשר יש לאשה מקורות למזונותיה אין לפסוק מזונות מעוכבת. וכמו כן, לטענתו במקרה שלפנינו, האשה מעוכבת מחמתה ולא מחמתו של בעלה. שכן, הבעל מסרב לגרש את אשתו אך מפני שהיא אינה מסכימה לתת: "דין וחשבון אמיתי בקשר לפעילות העסקית שצברה ב-23 שנות נישואין, ויתבצע איזון משאבים צודק והוגן". לבסוף טוען המגיב, כי אשה שאינה יושבת תחת בעלה איבדה את מזונותיה.

והנה ייתכן והיינו יכולים לדחות על הסף את תגובתו של הבעל, וזאת אך מן הטעם הפרוצדורלי הנזכר לעיל, ולפיו התגובה שהוגשה אינה קבילה על פי דין. אולם אני הקטן לא כך עמדי, ולענ"ד לא כך היא דרכה של תורה לדחות על הסף טענות של בעל דין אך מפני שלא עמד בכללי הפרוצדורה. חובתו של הדיין הינה לשפוט את העם משפט צדק, ולדון דין אמת לאמיתו, ו"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" (שבת דף י', ע"א). וכיוצא בזה מצאנו גם במסכת סנהדרין (דף ז', ע"א) "אמר רבי בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר "אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפט" (תהילים פרק פ"ב). וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו – גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו' (תהילים פרק י"ב)".

אשר על כן זאת חובתי ואעשנה ללבן כל דין שבא לפנינו מכל צדדיו, ולעמוד על אמתותו גם כאשר אי מי מהצדדים אינו נוהג כשורה או אינו מגיש את טענותיו כדין וכהלכה, ולא תהא הפרוצדורה לאבן נגף בפני בירור האמת. כפי שכבר עמדו על כך גם בביה"ד הרבני הגדול (הרה"ג שלמה דיכובסקי ערעור תשנ"ו/820) וקבעו כי "הפרוצדורה היא שפחת המהות ולא גבירתה", וכך גם בהחלטה נוספת (בית הדין הרבני הגדול ערעור תשנ"ו/916, בפני הרבנים הראשל"צ הגר"א בקשי דורון, הגר"ש דיכובסקי והגר"י נדב) הבהירו את הברור מאליו, כי: "כללי הפרוצדורה נועדו להגן על הצדק ולא לעוות אותו".

לאור האמור גם בנידון שבפנינו נתייחס לטענות ונברר משורשיו את הנדון שלפנינו.

והנה עולות לפנינו מספר שאלות,

האחת, האם ומתי יש לחייב את הבעל במזונות למרות שהצדדים אינם חיים יחד ?

השניה, האם יש לחייב את הבעל במזונות מדין מעוכבת כאשר יש רק חיוב לגרש, ומתי ?

השלישית, האם יש לחייב את הבעל במזונותיה גם כאשר יכולה להתפרנס ממעשיה ידיה ורכושה ? והאם יש לפסוק שגם במזונות מעוכבת עולה עמו ?

והרביעית, האם בנד"ד יש לעכב את פסק הדין עד שיושלמו תנאיו הממוניים של הבעל ?

א. אשה שאינה יושבת עם בעלה זכאית למזונות אך אם יש הצדקה לכך שאינה דרה עמו
והנה בנדון שבפנינו הצדדים אינם חיים ביחד, וכבר הרחבתי בפסק דין אחר (תיק מס' 280939/2) ביסודותיו של חיוב המזונות במקרה כעין זה, ולחיבת הקודש אשוב על הדברים בתוספת נופך.

דהנה מר"ן הב"י (סי' ע) הביא להלכה את דברי רבנו הריטב"א (מסכת כתובות קג, א) שכתב שכל עיקר תקנת מזונות האשה הייתה אך לאישה המתגוררת עם בעלה, כלשונו הטהור :

"והוא הדין לאשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו, וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם, ואפילו לדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהלכות אישות הי"ב) שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף מינה בזה, ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה, דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו, ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה, התם יושבת עמו בבית אלא שמצערתו מתשמיש והא קנסינן לה לההיא מורדת, אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות, וכן דעת רבותי,,, ".

ומדבריו למדנו שניים, האחד כי תקנת המזונות הייתה רק לאשה שיושבת תחת בעלה ומשמשתו, והשני כי תנאי זה אינו קשור ליחסי אישות וכי אף מי שיסבור שיש מזונות למורדת יודה שאם אינה יושבת עמו אבדה את מזונותיה. ונאה כתב הגר"ח איזירר (שורת הדין כרך ב פס"ד המתחיל בעמוד סד) שלדעת הריטב"א "חוב המזונות אינו חוב כספי, אלא חיוב שנתקן ע"מ להנהיג ביניהם הנהגה של שתוף, וכשהיא הולכת מעמו בלא טענה אין טעם לחיבו במזונותיה". ונראה שלמסקנת הריטב"א כל אימת שהאשה עזבה את בית בעלה הפסידה את מזונותיה, ואפילו לפי ברכת הבית אינו נותן לה "דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו", ואך כאשר נתנה טעם ראוי ומקובל לדבריה לא הפסידה את מזונותיה.

וכדברי הריטב"א עולה גם מדברי מר"ן השו"ע (סימן ע סעיף יב) שפסק כי :

"האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות,,,".

ועיין שם בח"מ (סקמ"ב) שכתב דהיינו דווקא כשביררה שדבריה כנים, שיש לחוש לטענתה, וכ"כ גם הב"ש (סקל"ד), (ועיין גם בשו"ת בקש שלמה (סי' לד) ובשו"ת מעט מים (אבה"ע סי' ד) שהטוענת שהוריו מצירים לה ועל כן מבקשת לצאת מביתם צריכה לברר תרתי, שמרעים לה ושגורמים לה קטטה עם בעלה, ואכמל"ב), וכן עולה גם מדברי הרמ"א (שם) :

"הגה: וה"ה אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו (מרדכי פ"ב דייני גזירות וכ"כ הב"י בשם הריטב"א)."

וגם מפשט דברי מר"ן השו"ע ורבנו הרמ"א עולה שכאשר אין הצדקה לעזיבתה אין לאשה מזונות אפילו לא כברכת הבית, וכ"כ הח"מ (סקמ"ג) והב"ש (סקל"ה). וכן עולה גם מדברי המרדכי (כתובות סי' רעג) שצוינו ברמ"א, שכתב :

"ודוקא כגון דאיכא סהדי דלא הוה מתדר לה בהדי בעלה שהיה לה קטטה וכעס עמו או מאביו ובני ביתו דארגילו אינהו קטטה בהדה, וכיון דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער חייב ליתן לה מזונות באשר היא שם, ואשכחן כה"ג פרק הנושא אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יורשין יכולין לומר לה אי את אצלינו יש לך מזונות כו' היתה אומרת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה, והכא נמי כיון דאית לה טענה מעליותא שאינה יכולה לסבול אצלו צער ובזיון חייב לפרנסה והיא בבית אביה … אבל ארגלה איהי הקטטה מורדת הויא ולא יהבי לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית, וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וז"ל, והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה וכו'"

הרי שגם מדבריו משמע שאם היא הרגילה את הקטטה ועזבה אין לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית. אלא שלא כך עולה מדברי הריטב"א בתשובה (סימן קנ), שנשאל באשה שהלכה מבית בעלה לבית אביה או לבית אחרים, וטען בעלה כי הלכה שלא ברצונו ושלח בשבילה ולא רצתה לשוב אליו, ועתה תובעת מזונות, וכתב :

"… אני רואה שאחז"ל שהבעל חייב במזונות אשתו בעודה תחתיו ואפי' מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה ואע"ף שבודאי אינה עומדת תחתיו ומשמשתו. ואם אתה אומ' שלא תקנו כן אלא כשהעכבה משל בעל כגון ששלחה מביתו, ודומיא שגרשה, שמסתמ' אין הבעל מוציא אלא לרצונו, אבל כשהיא מורדת שלא לשמשו אין לה מזונות ורפואה ותנאי כתובה, עליך להביא ראיה זו מנין לך. שהרי חיוב מזונותיה במשנתנו ברור בלא תנאי, כדתנן וחייב במזונותיה, לקתה חייב לרפאתה מילתא פסיקתא קתני לה. ועוד הא ודאי למאן דסבר מזונות דאוריתא אי אפשר לך לומ' (שהפסידם) [שתפסידם] מפני עכוב מלאכות שהם מדבריהם, שהרי חוב זה מן [התורה הוא]. ופרישנא בגמ' שאין לה מזונות שלימים אלא כפי ברכת הבית, וזה אני אומ' אפי' לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק מזונות דאוריתא, דודאי מזונות אלמנה דרבנן כעין דאוריתא תקון, וכן הדעת נותנת שלא חייבה תורה אלא כפי ברכת הבית, ולא שתוסיף עליו חיוב והוצאה במרדה בו. וכל שכן לדידן דסבירא לן דמזונות אשה תקנתא דרבנן כמזונות אלמנה מן היורשין. כל זה כתבתי באשה שמרדה בודאי מללכת עם בעלה אבל אם נותנת אמתלא בדבריה מפני מריבה ודברים אחרים שעושה לה שלא כשורה, פשוט הוא שאלו נתברר כדבריה דלא היתה מורדת ונותן לה דמי מזונות שלמים, חוץ מכדי מעשה ידיה."

ומדבריו אלו עולה שאישה שעזבה את בית בעלה ויש טעם בדבריה נותן לה מזונות שלמים, אך שאם אין טעם לדבריה לא הפסידה את כל מזונותיה, כפי שכתב בחידושיו, ונותן לה כברכת הבית, וראיתי שגם הגר"י קאפח, המהדיר של התשובות הנז"ל, השאיר סתירה לכאורה זו בצ"ע. ועיין גם בדברי הגריש"א (קובץ תשובות חלק א סימן קעא) שאחר שהביא תשובה זו דחאה מהלכה, וכתב :

"וכבר כ' החזו"א בקונטרס השיעורים שאין לסמוך על כת"י הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור, והדברים טעונים בדיקה שלא יסתור הלכות קבועות, והנה בתשובות הנ"ל סי' מ"א כתוב: – ומשום דאמרה לא בעינא לשמשו בתשמיש המטה לא דיינינן לה כמורדת עד דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שלא לחנם תפס התנא לשון זה וכל כי הא מילתא הבו דלא לוסיף עלה היא וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל.

לכאורה הני מילי עומדים בניגוד לכל הפוסקים המובאים לעיל ולהכלל שבידינו כל מורדת טענה אית לה ומ"ש בגמ' ה"ד מורדת דאמרה כו' היינו לחלק בין מורדת מתוך כעס למורדת מתוך מיאוס וכמ"ש הריטב"א בחידושיו בכתובות: כל מסרבת על בעלה מורדת היא ולעיל הכי אמרי' היכא דמיא, מורדת שנדונה בדין משנתנו האומרת בעינא לי' אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינה בדין זה.

גם בתשובה הנ"ל פסק – באשה שהלכה מבית בעלה וטען בעלה כי הלכה שלא ברצונו ולא רצתה לשוב אליו ועתה תובעת מזונות למפרע שלותה ואכלה – שהבעל חייב לשלם לה מזונות לפי ברכת הבית, אף שמרדה בודאי מללכת עם בעלה, והלכה פסוקה באה"ע סי' ע' שאין חיוב מזונות לאשה אלא כשהיא על שלחנו, והמקור לזה הוא ממ"ש הריטב"א בחידושיו לכתובות דף ק"ג …

ובכן בחידושיו קבע הריטב"א ז"ל להלכה באשה שאינה יושבת עם בעלה דאין לה מזונות, ושכן קיבל מרבותיו, ואיך יתכן שבתשובה יפסוק להיפך, ואף לא מצא לנכון להזכיר שזהו בניגוד לדעת רבותיו.

ואמנם מתוך מ"ש הריטב"א בחי' אנו למדים דעכ"פ יש דעה כזו הסוברת דאית לה מזונות למורדת, אכן מדנקיט הריטב"א בלישני': ואפילו לדברי האומר… ש"מ דאיהו גופי' ז"ל לא ס"ל אלא כדעת החולקים הסוברים דלית לה מזונות למורדת."

ועוד נראה לענ"ד, קלה כמות שהיא, דיש לומר שגם לו לא נלך בדרכו זו של רבנו הגריש"א, ולא נדחה את תשובות הריטב"א אך מפאת שלא היו במסורת הדורות, אין בתשובה זאת כדי לדחות מההלכה את דברי הריטב"א בחידושיו שכן למרות שברור הוא שמר"ן הב"י לא ראה את תשובתו זו של הריטב"א אין לומר שלו היה רואה אותה היה שב בו, שכן נגד דברי הריטב"א האלו עומדים דבריו בחידושיו, וודאי יוכל הבעל, המוחזק במזונות, לטעון קי"ל כדברי הריטב"א הפוטר אותי ממזונות כל זמן שאין אשתי עמי ואין לה טענה מוצדקת על כך, ובפרט שכדעת הריטב"א בחידושיו מצאנו לעוד הרבה מרבותינו ראשונים כמלאכים. שכך העלה גם רבו של רבנו המרדכי, המהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סי' יא), שכאשר האישה אינה דרה עם בעלה ואין לה טעם מוצדק על כך לא זכאית היא למזונות, כל"ה :

"אבל הרגילה איהי קטטה הויא מורדת ולא יהבי לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית, וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון ז"ל היכא דארגילו קטטה אם היא מרגילה כמורדת דמיא ואין לה כלום. ואם הוא מרגיל יש לה כתובתה כולה. וכו'."

וגם הוא ציין לכך שהכי ס"ל גם לרב פלטוי גאון, וכן עולה גם מדברי השלט"ג על המרדכי (פרק בתרא דכתובות סק"א) שכל אימת שאין לאישה סיבה מוצדקת לכך שאינה חייה עם בעלה אין היא זכאית למזונות.

[ושם איריי במי שרוצה לעלות לארץ ישראל ואשתו מסרבת, ונראה שהר"ן (סי' לה) חולק וסובר שכל זמן שלא נתן לה גט חייב במזונותיה, אך אין מחלוקת זו עניין לנד"ד ששם נחלקו האם הבעל יכול לכוף את אשתו לבוא אחריו והיות ולר"ן אינה חייבת לבוא אחריו לא איבדה את מזונותיה, ורק אם רוצה ייתן לה גט, משא"כ לדעת המהר"ם שהאישה חייבת לבוא אחריו ועל כן אם אינה רוצה פטור ממזונותיה. ובלא"ה נראה שהכרעת הפוסקים כדברי המהר"ם, שכן פסק הרדב"ז (ח"א סי' תלה) שאישה המסרבת ללכת עם בעלה למקום סחורתו אינה זכאית למזונות, וכן העלה בתשובה נוספת (ח"ב סי' תו) שדן במי שעזבה את בית בעלה בטענה מוצדקת, שבעלה חי עם צרתה לעיניה, ובעלה מכחישה, והעלה שכל עוד לא הוכיחה את דבריה לא מפיה אנו חיים, ואין לה מזונות, (ועיין גם בהסבר הגריש"א (פד"ר ח"ו עמ' 9) ומו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (שם עמ' 17) לדבריו), כן פסק בשו"ת לחם רב (סימן נ"ה) "ולענין שאר כסות ודאי שאינו חייב בכך כיון שמן הדין חייבת ללכת אחריו למקומו והיא אינה רוצה", כן העלה בשו"ת מהרש"ך (ח"ב סימן ל"ו) שבעל שרוצה לצאת מעירו לדור בארץ אחרת בשביל שאינו מתפרנס בעירו ואשתו אינה רוצה אינו חייב בשאר כסות ועונה, וכן עולה גם מהמהריב"ל (ח"א כלל יב סי' עד)].

וכן הוא גם בהגהות אשרי (כתובות דף י"ג, ה) :

"וכה"ג אמרי' בפרק הנושא (לעיל דף ק"ג ע"א) היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה, והכא נמי כיון דאית לה טענה מעלייתא שאין לה לסבול צער ובזיון אצלו חייב לפרנסה בבית אביה, ולא טענינן ליה אימור צררי אתפסה, דהא קאי איהו ולא טעין ליה אנן טענינן ליה. וכל מה שפירשנו בלוותה ואכלה דמעלה לה מזונות ה"מ היכא דארגילו הקטטה איהו ובית אביו, אבל ארגלה איהי קטטה מורדת הויא ולא יהיב לה מזוני אפילו לפי ברכת הבית. וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה, ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובה, וכן הלכה וכן מנהג וכן כתב בספר המיימוני בפרק י"ג דאישות דאין יכול להכניס אליה אמו ואחותו בלא רשותה עכ"ל מהר"ם".

וכן עולה גם מההגהות מיימוניות (אישות פרק י"ב, ס"ק י"ט).

וכן עולה גם מתשובות הרמב"ן (סי' סו, הובא גם בספר התרומות שער סה ח"א ס"ו) שהעלה :

"ומה שאמרת באומר אם את בביתי אזונך ואם אין את בביתי אין לך עלי מזונות, מורדת קא אמרת, מורדת אין לה מזונות מבעל אפילו מורדת מן המלאכות".

וכן עולה גם מלשון תשובת הרשב"א (במיוחסות לרמב"ן סי' קג):

"שאלה אם הבעל חייב במזונותיה בעודה בבית אביה, אם יכול הבעל לומר כל זמן שהיא אצלי יש לה מזונות וכל זמן שאינה אצלי אין לה מזונות. תשובה כל שהיא טוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות שאין זו מורדת ואילו רצה הבעל לבוא אצלה לבית אביה היתה מקבלתו או בחצר אחרת. ולמה תפסיד בכך מזונות והוא מכישה במקל שתברח, ואם לותה ואכלה הבעל חייב לפרוע מה שלותה".

משמע שרק אם יש טעם מוצדק לכך שאינה חיה עם בעלה זכאית היא למזונות, והכי יש לדייק גם מתשובותיו החדשות (מכתב יד סימן קעח) של הרשב"א שכתב שכאשר האישה מעכבת מלבוא אל בעלה ללא סיבה מוצדקת מפסידה היא את מזונותיה, כל"ה :

"ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה אם יביאה אל ביתו ויפרע מה שלותה, ונסתפקתי אם היא מתעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה, או שאינה רוצה לשוב אליו עד שיפרע מה שלותה ואחר כך יביאנה ואז תשוב אליו. על כן אני אומר, שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה, מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום, שהוא אינו רוצה בשמושה, כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת, מפני שיצאה שלא ברשות, ואין כאן מרד כלל לא מתשמיש ולא ממלאכה. ועוד שאם יבא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום. אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה, דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דכל האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו. וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה."

ותשובה זו הובאה בב"י (סי' עז) וברמ"א (סי' פ סעי' יח), והגם שראיתי לידידי הגר"א לביא (שורת הדין ח"ד עמ' פד) שכתב שהרשב"א בתשובה זו ס"ל שאישה שעזבה את בית בעלה יש לה מזונות, לענ"ד לא כך ס"ל, וכפי שהבאנו מלשונו. וכנראה שהגר"א לביא סבר כך משום מה שכתב שם הרשב"א (בפיסקה שקודם לנ"ל) :

"אבל אם לאחר שבא ראובן ונתרפאת היא, אף על פי שאינה מורדת מתשמיש, אם אינה רוצה לשוב אצלו ולעשות לו הדברים שהאשה חייבת לעשות לבעלה לפי מה שהיא אשה, כי יש נשים שמכניסות לבעל שפחות או נדוניא … וכבר ידעתם שהדין מוחלק בזה כמו שנזכר במשנת אף על פי, וכפי מה שיש לו עליה מן המלאכות הקטנות, כעושה מטתו ומרחצת פניו ידיו ורגליו, מעכב מהמזונות כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכות, או שוכר עליה ממקום אחר, הא יתר מכאן לא. ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר מורדת מתשמיש ולא ממלאכה, היינו דלא קנסינן לה בטרפעיקין, אבל מ"מ מסתברא שאם ירצה שוכר עליה מי שישמשנו. ואף על פי שראיתי לראשונים ז"ל שאמרו שאין קונסין אותה בממון אלא שמשמתין אותה, נראה בעיני שלא אמרו אלא שאין קונסין אותה בקנס השנוי במורדת, אלא אם רצה לשכור עליה מי שישמשנו עושה, ואם אינו רוצה לשכור מנדין אותה עד שתשוב. ואם אינה רוצה לעשות וליתן לו מעשה ידיה, אין לה מזונות. ואף על פי שהמזונות עיקר, כבר תקנו לבעל מעשה ידיה תחת מזונות, ואם היא אינה רוצה לעשות לו תפסיד מזונות, שאין לך נזונת ואומרת איני עושה. ואפילו עושה ואינה משמשתו באותן מלאכות קטנות השנויות במשנתנו והוא צריך לשכור מי שישמשנו באותן המלאכות, שוכר עליה כפי הראוי כמו שאמרנו, אבל להפסיד מזונותיה לא."

אך כדי שלא יסתרו דברי הרשב"א אלו את אלו נראה לענ"ד דצריך לומר שבדבריו אלה עוסק רבנו הרשב"א באשה שמוכנה לדור עם בעלה אך אינה מוכנה "לשוב אצלו ולעשות לו הדברים שהאשה חייבת לעשות לבעלה", היינו שרק אינה מוכנה לשוב אצלו לעניין עשיית המלאכות, אך היא דרה עמו ואינה מורדת בו מתשמיש, כפי שכתב בפירוש. והאמת תורה דרכה שכפי החילוק שהעלינו עולה גם מדברי הרמ"א שהבאנו לעיל, שתחילה הביא את דברי המרדכי והריטב"א שאישה שהייתה לה "קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו לה אלא כשהיא עמו", ושוב ייחד את דבריו לאישה שאינה עושה את המלאכות המוטלות עליה והביא את דברי הרשב"א שאישה שאינה עושה את מלאכות הבית "מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא", ולא שת בחלקות למו, ולא קבע שהרשב"א והריטב"א חולקים, ופשט דבריו מורים שגם הוא ס"ל שהרשב"א עוסק אך במקום שבו אין לפתור את הבעל ממזונות אשתו היות ואינה עמו, ואינו חולק על הריטב"א. ונראה לענ"ד שגם ידידי הגר"א לביא שליט"א שב בו מהבנתו זו שכן בתשובה ארוכה ומנומקת שהתפרסמה בנושא זה בספרו עטרת דבורה (ח"א סי' לד) לא ציין מסקנה זו בשם הרשב"א.

ובעיקר ההלכה שאישה שאינה גרה עם בעלה אינה זכאית למזונות העלה גם הרשב"ש (סי' מ"ה וסי' קס"ח) דהכלל הוא דאין האיש חייב במזונות אשתו רק כשהיא עמו אא"כ המניעה היא ממנו, וכ"כ בשו"ת רבי משה פרובינצאלו (סי' עז), וכ"כ הבית יעקב (סי' ע"ז סעי' ב) דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו. ועיין גם בדברי הרב עדות ביעקב (סי' לו) שדרך בדרך זו, דן באשה שטענה שבעלה מענה אותה ובא עליה שלא כדרכה, ועל כן עזבה את ביתו והלכה לבית אביה, ולאחר שהאריך להוכיח שיש לקבל את דבריה, העלה שכופין אותו להוציא וליתן כתובה, והוסיף "דמילתא דפשיטא היא דכל אישה שבאה בטענה למרדה בבעלה" ונותנת אמתלא לדבריה,

"דלאו מורדת מקרייא כלל ואינה בשום חיוב וקנס הנשים המורדות באלוף נעוריהן וכו' וא"כ הרי הוא חייב הכל ובמזונותיה כדין כל איש עם אשתו העומדות תחת בעליהן עד שיפטרו אותן בגט כשר, והילכך אשה זו דנד"ד דלא הוה מתדר לה בהדי בעלה עבור כל אותן מעשים המכוערים שהיה עושה עמה תדיר כאשר בא בשאלה כיון דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו, לחיים ניתנה ולא לצער, ודאי דחייב ליתן לה מזונות באשר הוא שם כמ"ש מהר"ם ז"ל בתשובה וכו'".

וכן העלה בשו"ת שואל ונשאל (חלק ה' אה"ע סי' מ) שלאחר שהביא את תשובת הרמב"ן שבספר התרומות דלעיל הסיק :

"דאע"ג דלא נעשה לה סדר המורדת רק שלא היתה בביתו אין לה מזונות דמתקריא מורדת לענין זה. וכן מתבאר מדברי מרן ז"ל אה"ע סי' ע' סי"ב שכתב וז"ל אשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונות וגו' ע"ש. אלמא דכשאין לה טענה הויא מורדת לענין זה ואין לה מזונות. וכן מתבאר מדברי הריטב"א מקור דין זה והובא בב"י שכתב דאם לא ביררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה רק כשהיא עמו על שלחנו וכן הוא באלה הדברים ע"ש. הרי מבואר דגם דלא נעשה לה דין המורדת מ"מ הויא כעין המורדת לענין מזונות".

ובדרך זו דרך גם בשו"ת איש מצליח ח"ג (משפט וצדק סי' מח), והעלה שאשה שעזבה את בעלה ונתנה טעם לעזיבתה, וטעמה התקבל על ידי ביה"ד, זכאית למזונותיה, וכל"ה :

"אנן בדידן נוכחנו לדעת כי הבעל הנ"ל נלוזו מעגלותיו ואיש קשה באופן שאשתו יצאה מביתה בטענה והיא כבורחת מפני שהיתה מדוכה ומעונה תחת ידו ולכן הוא חייב במזונותיה, וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע אה"ע סי' ע' סי"ב האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שהוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונו יע"ש, ולכן עלתה הסכמתנו כי חיובא רמיא על הבעל הנ"ל לפרוע לה דמי מזונותיה מיום שיצאה מביתו".

וכן העלה גם הגר"י אלמליח שליט"א (אמרי משפט ח"א ס"ז אות ח, ועיין גם בתשובתו בח"ב ס"ט).

א.ב. אשה המונעת מבעלה חיי אישות אינה זכאית למזונות
ועוד דבר גדול למדנו מתשובת הרשב"א הנז"ל שאשה המונעת מבעלה חיי אישות אינה זכאית למזונות אף אם לא קוימו בה משפטי המורדת ואף אם לא איבדה את כתובתה, שכן כתב :

"אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה, דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דכל האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו."

וכפי שדייק מלשונו הגר"מ בנבנישתי (פני משה ח"א סי' נו) :

"ומשמע דדין מורדת מתשמיש יהיב לה, וכדכתב שם שזה אחד מדרכי המורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה … קאמר דאין חייב לזונה דמשמע דדוקא מזוני הוא דלית לה הא כתובה לא מפסדא … דמעולם לא הוזכר בתלמוד דין מורדת מאיס עלי אלא בשנותנת כתף סוררת לכל ימי עולם ולא שמה גבול מוגבל שאז מפסדת כתובה כדין המוזכר בגמרא ומפסדא מזוני נמי לדעת הרי"ף והרמב"ם אבל בנותנת גבול מוגבל עד שיעשה בעלה כך וכך והוא דבר שאפשר להעשות … כל כי האי לאו מורדת מקרי לענין הפסד כתובה כיון שעוד ישוב לביתה, אך לענין הפסד מזוני דמאי דביני ביני אותו הזמן שעומדת במרדה כל כי האי מיהא מפסדא מזוני …"

ועיין גם בדברי הרב תורת חסד (הובא בעדות ביעקב סי' לה) שהגם שחלק על הרב פני משה בביאור תשובת הרשב"א גם הוא העלה שהפסד המזונות הינו גם אם טרם הפסידה את כתובתה, כל"ה:

"דעדיין לא שלמו לה יב' חודש … והרשב"א ס"ל דמזונות לא תלו בכתובה, לכן יש לה כתובה לפי התקנה האחרונה ומזוני לית לה וקל להבין".

וכוונתו לכך שלמרות שעל פי התקנה האחרונה מורדת מפסידה את כתובתה רק אחר עבור יב' חודש, מ"מ את מזונותיה הפסידה גם בתוך אותם יב' חודש, אולם אפשר שאין להוכיח מדבריו שכל אישה שמורדת מתשמיש מפסידה את מזונותיה דאפשר דס"ל שרק מי שששלחו לה בי"ד שתחזור בה ולא חזרה הינה בדין זה.

אך ראה בדברי מר"ן החזון אי"ש (הל' כתובות סי' סט) שדייק מתשובת הרשב"א שמורדת מפסידה את מזונותיה גם אם טרם הכריזו עליה ד' שבתות, כל"ה :

"דמורדת אינו חייב לזונה לדעת הר"מ והרי"ף והיינו אף על גב דעדיין לא הכריזו עליה ארבע שבתות ועדיין לא הפסידה כתובתה מ"מ כ"ז שהיא במרדה אינו חייב לזונה".

וכן העלה הגריש"א (פד"ר ח"ו עמ' 15) בדין אשה שעזבה את בעלה ללא טענה מוצדקת, ובכה"ג העלה:

"וכן מורין בבי דינא לא לפסוק מזונות לכל אישה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות גם בטרם הכריזו עליה ובטרם הפסידה כתובתה".

והסכים עמו הגאון הרב סלמאן חוגי עבודי, וע"ש בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל שחלק עליהם בהגדרת מורדת להפסד מזונות, ובטעם ההפסד.

ונראה לענ"ד שלכך כיוון גם הגאון המשנת יעקב (ה' אישות פי"ד ה"ח) :

"ונראה דאף דדין הריטב"א לא שייך להלכות מורדת מ"מ אפשר לבית הדין לתת לה שם מורדת לגבי זה גופא שתפסיד מזונותיה, ואף דאין לה דין מורדת לכל הדינים יש לה שם מורדת לגבי אבדן המזונות וכן נהגו ביה"ד מסיבות שונות".

א.ג. אשה שאינה עושה את המלאכות המוטלות עליה מפסידה מזונותיה
וגם זאת למדנו מתשובת הרשב"א הנז"ל שאישה שאינה עושה את המלאכות המוטלות עליה אינה מפסידה את מזונותיה כולם אלא אך מנכים לה ממזונותיה כשיעור "שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא", כלשונו של הרמ"א. וכן עולה גם מדברי הרמב"ן בספר הזכות (פ"ה דכתובות בסוגיא דמורדת, דף כו מדפי הרי"ף), דבמורדת בחלק מן המלאכות לא הפסידה מזונותיה אלא לפי החשבון, זה לשונו שם:

"אבל שאלת הרב ז"ל שאמר האיך יתכן שיהא הוא זונה ומפרנסה ולא תהא אופה ומבשלה ומניקה, נ"ל דיש טעם בזה לרב הונא שאין פוחתין מסך הזה ז' דינרין בשבת ולא מפסידין כל כתובתה בד' שבתות של הכרזה אבל שמין כמה המלאכות האלו שוות לבעל ומגבין לו משלה, כלומר שוכרין שמש לשמשו ומניקה להניק את בנה וחוזר וגובה ממנה בב"ד שיורדין לנ"מ שלה או לצ"ב ומוכרין או פוחתין להן לבעל בטוה"נ כמו דמי מלאכות הללו, כדין האשה שחבלה בבעלה או באחרים או שנתחייבה להם בכלום, וכן הוא פוחת ממזונות שנותן לה בכדי דמי מלאכה שמורדת בה, ואם מרדה בכולן איננו זן כלל וגובה המותר משלה כמו שפירשתי דהני מלאכות דבר שבממון הן שחייבו אותה חכמים אצל הבעל ואינן מתנאי אישות שלא יהא בתשלומין אלא משלמת מה שעליה כדין כל דבר שבממון… ".

והגם שבתשובה שהובאה לעיל כתב ש"מורדת אין לה מזונות מבעל אפילו מורדת מן המלאכות", צ"ל שעסק שם באישה שמרדה מכל המלאכות כפי שכתב בספר הזכות, ועיין גם בדברי הרמב"ן בחידושיו לכתובות (דף סג).

וכן עולה גם מדברי הרמב"ם (אישות כא, י) שאישה שנמנעת מעשיית המלאכות המוטלות עליה אינה מפסידה את מזונותיה, כלשונו הזהב :

"כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט, טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות מושיבין אשה ביניהן או שכנים, ודבר זה כפי מה שיראה הדיין שאפשר בדבר. השגת הראב"ד : כופין אותה ועושה אפי' בשוטי'. א"א מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע."

וכדברי הרמב"ם כתב ה"ה שם וציין שעולים הדברים כדעת הרמב"ן והרשב"א שהובאו לעיל, ועיין גם בדברי מר"ן השו"ע (סי' פ סעיף טו) והרמ"א שפסקו כי "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות. הגה: ואינו זנה עד שתעשה וכו'", ופשט הדברים הינו שמניעת המזונות היא רק כדי לכוף אותה לעשות.

והגם שהגר"א לביא (לעיל) העלה כי :

"מסקנת הדברים – אשה המורדת מכל המלאכות שבבית דינה כמורדת לענין שבעלה פטור ממזונותיה אף שלא הפסידה כתובה וכשלא ניתן לדונה בגדר 'מורדת' כגון במקרה שהיא אינה הגורמת למרידה זו אף שגם הבעל לא גרם לכך לא הפסידה מזונות".

ומדבריו שם נראה שלשיטתו הכל תלוי במרידה ממלאכות הבית, ואני לא כך עמי שכן ההפסד הינו אך מטעם שאינה עמו (כפי שמוכח גם מלשון הרמ"א) ולא מכך שמרדה ממלאכות הבית, ומרידה ממלאכות דין אחר לה, וככל אשר הראנו לעיל.

ב. אישה שעזבה את בית בעלה בצדק זכאית למזונותיה גם כאשר לבעלה טענה מוצדקת
והנה הריטב"א לעיל כתב "שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו", ולשונו מורה שטעמו של הדבר הינו מפני שכך נתקנה התקנה, וכפי שכתב "דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו". אך הנה רב פלטוי גאון, המהר"ם מרוטנבורג, והמרדכי לא הזכירו טעם זה בדבריהם ונקטו שאם היא מרגלת קטטה "כמורדת הויא". ועיין בדברי הגריש"א זצ"ל (פד"ר ח"ו עמ' 10) שכתב שנחלקו רבותנו הראשונים בטעם הפסד מזונות במורדת, לדעת הרא"ש והריטב"א הפסד המזונות הינו מטעם קנס, ועל כן לשיטתם הפסד המזונות הוא רק אחר הכרזה, ולדעת הרשב"א והראבי"ה הוא מדינא. ומו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (שם עמ' 19) חלק עליו וכתב שלכו"ע כאשר מדובר בטענת מאיס עלי מפסידה את מזונותיה מדינא כיון שאינה רוצה בו, וכאשר מדובר בטענת בעינא ליה ומצערנא ליה מפסידה מטעם קנס. והנה נראה שכאשר לאישה טענה צודקת באשר לעזיבתה את בעלה, והיא רוצה בו וגם אין כל טעם לקונסה, זכאית היא למזונותיה גם כאשר לבעל ישנה טענה צודקת בשאלה מדוע אינו יכול להיענות לתנאיה לגבי המגורים. ונראה שכן עולה גם מדברי הריטב"א עצמו שלמד את דינו מהמשנה העוסקת באלמנה הטוענת שאינה רוצה לדור עם היתומים מפני שהיא ילדה והם ילדים שזנים אותה והיא בבית אביה, וכשם ששם אין לתלות את האשם במי מהצדדים גם בנד"ד אף כאשר שני הצדדים צודקים אין האישה מפסידה את מזונותיה. ומדברי כל רבותינו אלה עולה ברור שאין האישה מפסידה את מזונותיה אלא כאשר אין הצדקה למעשיה, אך כאשר יש הצדקה למעשיה, אף אם ישנה הצדקה למעשיו של הבעל שאינו חי עמה, אין היא מפסידה את מזונותיה.

וכך אכן הביא הגר"א לביא שליט"א (עטרת דבורה שם) מדברי הרב נתיבות המשפט (סי' ס סק"ו) שאחר שציין לדברי הריטב"א הנז"ל, כתב שאישה אוכלת "בתנאי בית דין וחז"ל חייבוהו בכל האונסין, דהא אפילו חלתה חייבין ליתן לה מזונות כפי הראויין לחולה, עיין ש"ך סקי"ד, ומשום הכי נמי אם אירע לה אונס מעלמא הנראה לבית דין שאי אפשר לה ליזון על שולחנו, מחויב ליתן לה מזונות במקום שהיא". והוסיף הגר"א לביא דנראה להוכיח כסברא זו מהא דמבואר במסכת גיטין (דף יב, א) שאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה, ופשיטא דהתם עסקינן דבעלה לא עבר לדור עמה דאל"כ מאי קמ"ל, ומוכח דאף שאינם דרים יחד לא הפסידה מזונותיה כל עוד לא דנים אותה כמורדת והתם לא שייך לדונה כמורדת דאף שהיא אינה אנוסה, דאנוס אינו גולה, אלא שוגגת מ"מ לגדר מורדת לא נכנסה, וכ"כ בהסבר הלכה זו גם העין יצחק (ח"א אה"ע סי' ע סק"ו). ועיין גם בתוספות חיים (סי' ע סעי' יב) שכתב שגם בזה"ז אישה שהתחייבה גלות מדין המלכות אם חטאה בשגגה יש לחייב את בעלה במזונותיה, ובמשנת יעקב (אישות יד, ח אות יב) כתב דיש לדון דאף דעברה עבירה במזיד ונחבשה בבית האסורים יש לחייב את בעלה במזונותיה, דמ"מ אינה מזידה בהליכתה מבית בעלה, והניח דין זה בצ"ע.

וכמסקנתנו שאישה שיש לה טענה מוצדקת לעזיבתה את בית בעלה אינה מפסידה את מזונותיה גם כאשר טענתו של הבעל צודקת עולה גם מדברי שו"ת ר' טיאה ווייל (סי' ו עמ' רנא טור ב) שדן באישה שכחצי שנה לאחר נישואיה ילדה, והיא טוענת שהרתה מבעלה קודם נישואיהם, וגם הוא מודה שחי עמה חיי אישות אך טוען שאמרה לו שחיה חיי אישות גם עם אחר, והעלה ר' טיאה ווייל שיש להפרישם זה מזה עד מלאות לוולד כד' חודש, שכן יש לחוש שאין זה בנו של הבעל, ועוד שבתחילה טען שלא בא עליה קודם הנישואין וא"כ שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ועוד שבתחילה טען שאמרה לו שחיה חיי אישות עם אחרים והאמין לה, אך פסק שבעלה חייב במזונותיה, דאע"ג דקי"ל שאין הבעל חייב במזונות אשתו אא"כ היא יושבת עמו, היינו דווקא דהמניעה ממנה, אבל היכא שהב"ד הפרישום זמ"ז, והיא רוצה לדור עם בעלה, חייב במזונותיה. ומדבריו עולה ברור שטעמו לחיוב הבעל במזונות אשתו הינו משום שאין לתלות באישה את הפרשתם זמ"ז, והרי זה כמעין אריא דרביע עלייהו, ואין לשלול בגין כך את זכאותה של האישה למזונות.

ונראה שכן מורים גם דברי רבנו הנודע ביהודה (מהדורא קמא – אבן העזר סימן סז) שדן בבעל ואישה שהותנה ביניהם בשעת הנשואין שידורו בבית אבי הכלה אך הבעל אינו יכול לדור בבית אבי הכלה שכן על פי הרופאים סכנה היא לו, והעלה הנודע ביהודה שאין לכוף את הבעל לדור בבית חמיו אך גם אין לכוף את האישה לצאת מבית אביה, ובעניין המזונות כתב:

"ובנדון המזונות מעבר עד היום אם עדיין לא התרה בה הבעל ע"פ הב"ד שתרד עמו לדין פשיטא שחייב במזונות כי אולי אם היה מתרה בה והיתה שומעת מפי ב"ד שאין הבעל חייב לבוא למקומה היתה היא מתרצית לבוא אליו … וכאשר יתרה הבעל באשה ולא תרצה לעמוד בדין שוב יעכב מזונות עד שתרד לבסוף לדון ואז יפסקו הב"ד גם על המזונות משעת הסירוב כי ישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר."

והנה, לכאורה, דבריו דורשים ביאור, שכן בתחילה כתב שכל זמן שהבעל לא התרה באישה שתרד עמו לדין חייב הוא במזונותיה, וטעמו נראה פשוט שכן כך התנו ביניהם במפורש, והיא יושבת בבית אביה כדין, ושוב כתב שצריך שתרד לדין "ואז יפסקו הב"ד גם על המזונות משעת סירוב כי ישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר", ומדברים אלה עולה שרק אם תהיה לה אמתלא בדבר יחויב בעלה במזונותיה, ולכאורה לשם מה נזקקת היא לאמתלא חדשה ולא די לה בכך שזה היה התנאי ביניהם. ונראה לענ"ד, קלה כמות שהיא, שדעת הנו"ב הינה שכל זמן שיש לה אמתלא זכאית היא למזונותיה אף שגם לבעל יש אמתלא, כפי שכתב בפירוש ש"אם יהיה לה אמתלא בדבר" תמשיך לקבל את מזונותיה, אלא שלדעתו דע"ל ייתכן שאחר שירדו לדין יפסקו ביה"ד שלמרות התנאי מחויבת היא לדור עם בעלה (כפי שאכן פסק שם מחותנו אב"ד אה"ו), ואם כך יהיו פני הדברים אזלא לה האמתלא שהחזיקה עד עכשיו, ואם לא תלך למקומו של בעלה תפסיד את מזונותיה. ומ"מ מלשונו של רבנו הנודע ביהודה עולה ברור שלמרות שהבעל צודק בכך שאינו רוצה לדור בבית חמיו אם תתקבל טענת האישה שלמרות מצבו הרפואי של הבעל המונע ממנו ללכת למקומה אינה צריכה ללכת אצלו תהא זכאית היא למזונותיה.

וזהו שלא כדברי חברי בית הדין הרבני תל – אביב, בהרכב הרבנים הגרש"ב ורנר, הגר"ש טנא והגר"י הלוי אפשטיין זצ"ל (פד"ר ח"ה עמוד 29) שדנו בבעל שיצא לחו"ל ברשות אשתו והוא ממשיך לשהות שם ברשות וכדין, ואשתו נמצאת בא"י "ברשות וכדין מבלי שיוכל אף אחד מהם לכוף – מצד הדין – את השני לבא למקומו הוא", וכתבו :

"והדעה נותנת שבמקרה כזה אין מקום לתביעת מזונות, שמזונות חיובם הוא מדיני אישות כשחיים יחד כאיש ואשה, משא"כ כשהם בנפרד בלי שעבודי אישות כל שהם, וכל זה כמובן כשהפירוד לא נגרם באשמתו של הבעל – ואף אמנם שבמקרה כזה לא איבדה זכותה לגט וכתובה כנ"ל – אם לא כשיחוייב ע"י ביה"ד לתת לה ג"פ ולהשליש כתובתה ויסרב לזה, שאז יתחייב במזונותיה כל עוד שהיא מעוכבת מחמת סירובו זה, אכן בינתים הרי לא חוייב בזה – כל עוד שאיננה תובעת גט וכתובה – וגם לא שמענו ממנו על סירוב כזה ולהיפך ב"כ הבעל הצהיר בפנינו שמוכן לתת לה גט אם תרצה בכך".

וע"ש שהביאו את דברי רבנו הנו"ב ורצו ללמוד ממנו כל בתר איפכא :

"הרי שהגאון ז"ל חוכך ומסתפק בענין חיוב המזונות ואף שלא החליט בנידון זה מכמה טעמים, הצדדים עדיין לא עמדו בדין ועדיין לא שמעו טענתה וכו', כמבואר שם בפנים התשובה, מרוח הדברים שכתב, דחייב רק על מזונות העבר כל עוד לא התרו בה בי"ד שאינו מחוייב עפ"י דין לבא למקומה, ואולי בשמעה התראה כזאת היתה מתרצית לבא אליו למקומו הוא, מוכח שבאם תוסיף לעמוד בסירובה אף על פי שבדין אין לכופה כנ"ל, לא יהיה מקום לחיוב מזונות שאל"כ ותמיד נשארת בזכותה למזונות כל עוד שלא נתגרשה, למה לו הטעם אולי וכו' היתה מתרצית לבא אליו, וכן ממש"כ שלכשתעמוד בדין יפסקו על המזונות אחרי שישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר, מוכח שבלא אמתלא מתקבלת מצדה על אי רצונה לבא למקומו של הבעל אין לחייבו במזונות אף שמעיקר הדין יושבת במקומה כדין עפ"י התנאי שבנשואין ושם הרי תתכן אמתלא מתקבלת מצדה מפני חילוק הארצות ואולי גם מקום המדור אינו לפי רצונה, אם זה מנוה יפה לנוה הרע, אם זה ממקום שרובה ישראל למקום שרובה עכו"ם וכו'. הן אמנם אין להביא מדברי הנו"ב הנ"ל הוכחה גמורה לנדוננו אחרי שבעיקר התשובה לא דן בזה וכתב זה דרך אגב מבלי שנתפרשו הדברים די צרכם, וצ"ע בזה."

ואחר בקשת המח"ר, והקידה וההשתחוויה כראוי, נראה שבאו להוכיח את שיטתם אך לא עלתה בידם, שלשיטתם כל זמן שהבעל אינו אשם (בפשיעה) בפירוד אין לחייבו במזונות, ואילו מדברי הנודע ביהודה עולה ברורות כי אם תרד לדין ותהיה לה "אמתלא בדבר", היינו אם יהיה לה טעם טוב מדוע אינה מוכנה לדור עמו, יש לה מזונות, וזאת אע"פ שהבעל לא פשע כנגדה, וכדין רשאי הוא להמשיך להתגורר במקומו. ובפרט שיש לומר שביה"ד יבררו האם בסירובה של האשה לדור עם הבעל במקומו יש לראות משום חוסר רצון סופי ומוחלט לחזור אל בעלה ולחיות עמו חיי שלום, שאז אין לזכותה במזונות, שכן יש בדבר משום כפיה על הגט, כפי שיבואר לקמן, או שיש לראות בהם אך רצון לתיקון דבר מה- שעל פי דין יש לתקנו- ושבהתקנו תשוב האשה לחיק בעלה, שאז הרי אין רצונה להתגרש ממנו, וזכאית היא למזונותיה ממנו, וראה בזה באורך להלן. נמצא שדברי רבנו הנודע ביהודה הינם ככל אשר העלנו שכל עוד יש לה טעם טוב והפירוד נובע ממנו בין בפשיעתו ובין לאונסו, יש לה מזונות.

וכן עולה גם מדברי הנודע ביהודה (תנינא חאה"ע סי' פט) שדן באיש שלא הייתה לו גבורת אנשים שיש להמתין ולהפרידם למשך "איזה זמן" שיעסוק הבעל ברפואות אולי יש תקוה, ובמשך אותו זמן :

"הוא יהיה בפני עצמו והיא תהיה בפני עצמה: והבעל יספק לה כל צרכיה בזמן ההוא, … כי רוב חכמי הרופאים, כתבו שהגורם הגדול לדבר זה הוא שנאת הנבעלת, ולכן אלו שיש כבר מריבה ביניהם, בהיותם יחד תתגבר השנאה ולא יועילו הרפואות וישען על ביתו ולא יעמוד, לכן טוב שיפרדו זמ"ז לזמן מה ובינתים יתעסק הבעל ברפואות."

הא קמן שאפילו שהבעל אינו אשם בפשיעתו בפירוד ואנוס הוא בדבר מ"מ היות וגם האישה אינה אשמה בכך זכאית היא למזונותיה. ועיין ביביע אומר (ח"ה סי' יד) שכתב בכה"ג ש"כן הורינו למעשה בבית הדין פעה"ק ירושלים ת"ו, לחייבו במזונות, כשיש תקוה שתחזור אליו לחיי משפחה תקינים, ודטבא ליה עבדו ליה."

והנה בתשובה שהובאה בשו"ת תעלומות לב (ח"א אה"ע סי' לב) העלה הרב חיים כהן שאשה שהתברר שקודם נישואיה הרתה לזנונים, וביה"ד הפרישוה מבעלה מטעם מעוברת חברו, בעלה חייב בכתובתה (אם ירצה לגרשה) ומש"ה חייב גם במזונותיה (כל זמן שלא גירשה). ולכאורה יש לדון בדבריו דהגם שבעלה חייב בכתובתה סוף סוף אם היא העלימה מבעלה את היותה מעוברת הרי הפרשתה מבעלה באה בגרמתה, ולפי כל אשר העלינו לעיל אין היא זכאית למזונותיה, וכך אכן העלה להלכה (שם) הרב אברהם הכהן ז"ל מג'רבא, הוא ניהו רבו של הרב השואל הרב חיים כהן הנ"ל, שנדון זה דומה לאשה שיצאה מבית בעלה בלא שום טענה על בעלה לפי שההפרשה היא הגורמת לנפשה והיא שנתנה אצבעה בין שיניו שלא הגידה לו ענינה (וע"ש שציין שנראה לו שבכה"ג יכולה האישה לומר לבעלה או זון או הוצא). ועיין שם שרבנו הרב אליהו חזן בעהמ"ח הספר תעלומות לב הסכים עם הרב אברהם כהן וכתב שלענין המזונות נראה לו פשוט שאינו חייב במזונותיה כיון שהיא גרמה לעצמה להיות פרושה.

וכן ראיתי שהעלה כעין זה הגר"א גולדשמיט (פד"ר חלק ו עמוד 53) שאחר שהביא את דברי הריטב"א הנז"ל, כתב להסביר :

"אלא שדין מורדת זו, אינו מהלכות המורדת הכללית. וסימן לדבר הוא, מקום משכנן של הלכות מורדת זו בשלחן ערוך הוא בסימן ע' מקום הלכות מזונות, ולא בסימן ע"ז מקום הלכות מורדת.

וכך גם משתמע מתוך דברי הריטב"א, המסמיך הלכה זו להלכה של מזונות אלמנה מהיורשים, והיחס בין היורשים והאלמנה הרי אין לו קשר לדין מורדת, שהוא ענין יחסי אישות. ועיין בבאר הגולה בשלחן ערוך שם.

וביאור הדברים הוא, כי הפטור ממזונות כאן, אינו מדין מורדת המפסידה את כל זכויותיה מכח אישות, משום קנס, או מפני שלגבי הזכויות רואים את האישות כאילו נעקרה עקב המרידה; לא כך הוא, אלא שהפטור אינו אלא ממזונות בלבד, ובמסגרת הלכות מזונות גרידא, מבלי שיהא לו קשר לכל מסכת הזכויות והחובות הנובעות מכח אישות, כי הפטור הוא לא מדין מורדת, אלא מפני שלא נתמלא תנאי מהותי וקובע בעצם חיוב המזונות, והוא התנאי שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו.

כלומר חיוב המזונות מתחילתו כך נקבע, שהבעל חייב לתת לאשתו מזונותיה עמו על שלחנו, ורק באופן זה; וכשהיא אינה עמו הרי באורח זה מעולם לא הוטל חיוב עליו. ואלא רק אם סיבת עזיבת הבית הוא לא באשמתה של האשה, אז נקבע הדין כי הוא חייב לתת לה מזונות במקום בו היא נמצאת. ועיין בתשובות המבי"ט חלק א' בסימן שד"מ ד"ה ולענין".

הרי שגם הוא הבין שטעם הריטב"א הינו מדיני מורדת, ושרק כאשר סיבת עזיבתה של האישה את הבית אינו באשמתה זכאית היא למזונות אף שאינה דרה עם בעלה.

ג. כל האמור בחיוב המזונות אינו אלא במקום שהאישה מעוניינת בשלום בית עם בעלה
אך הנה נראה שכל זה שלא כדברי רבנו הגרצ"פ פרנק זצ"ל (שו"ת הר צבי אבן העזר סימן קג) שהביא את דברי הטור (סי' קנד) בשם אביו הרא"ש (כלל מג סי' ג) לפיהם :

" … , באיש המשתטה מדי יום ויום, ואומרת אשתו, אבי עני הוא, ומחמת דוחקו השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי לקבל כי הוא מטורף, ויראה אני פן יהרגני בכעסו. אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופים, אלא תפייסנו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו".

והסיק מהם "שכל זמן שאינה מקבלת אותו, אין לה מזונות, אף על פי שהיא באה בטענה צודקת שאינה יכולה להיות אתו", וכתב שמסקנה זו סותרת, לכאורה, את דברי הריטב"א דלעיל שכל אימת שיש לאישה סיבה מוצדקת זכאית היא למזונות גם אם אינה יושבת עם בעלה, ועל כן העלה :

"וצריך לומר, שאפילו אם המניעה ממנו, אינו חייב במזונות אשתו שאינה עמו אלא אם כן שהמניעה היא ע"י פשיעתו. אבל בנדון דידן, אף על פי שהמניעה היא ממנו, מ"מ כיון שהיא לא ע"י פשיעתו אלא ע"י מחלת שטות שיש לו, לכן אין לה מזונות כל זמן שהיא אינה מקבלת אותו".

אולם אחר בקשת המח"ר מרבנו הגרצ"פ פרנק, ונשיקת עפרות קודשו, והקידה וההשתחוויה כראוי לעבד בפני מי שגדול, קשה להלום את דבריו להלכה, שכן הריטב"א תלה את דבריו בכך שהאשה "נתנה טעם לדבריה" ועל כן "חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא", וכ"כ מר"ן השו"ע שהכל תלוי בטענתה ושאף אם המניעה כלל אינה נובעת מהבעל וממעשיו וכגון שבאותה שכונה יוציאו עליה שם רע, גם אז למרות שהמניעה אינה נובעת מפשיעתו של הבעל, חייב הוא במזונותיה, והכי עולה גם מדברי הרמ"א שתלה את הפסד המזונות בכך שהמניעה ממנה, ומדבריהם עולה ברורות כי שורש חיוב המזונות תלוי אך בטענות האשה, ועל כן כל אימת שיש לה טעם טוב מדוע אינה מסוגלת לדור עמו ולשבת על שולחנו, זכאית היא למזונותיה במושלם, ובדבריהם אין כל רמז לחילוק בין סיבה התלויה בפשיעתו של הבעל לבין כזו הבאה לו לאונסו. על כן נראה לי, אני הזעיר, כי אין מנוס מלקבוע כי על פי הריטב"א, וכפי שפסקו מר"ן השו"ע ורבנו הרמ"א, וכל רבותינו דלעיל, גם כאשר הבעל אנוס בדבר, אין האשה מפסידה את מזונותיה, ועיין לקמן במה שהעלנו בהסבר דברי רבנו הגרצ"פ פרנק זצ"ל.

ולולא דמסתפינא אמינא שמר"ן השו"ע ורבנו הרמ"א לא סבירא להו כסוף דברי הרא"ש שרק אם "תקבלנו" תזון מנכסיו, ומטעם זה מר"ן השו"ע והרמ"א (סי' קנד סע' ה) למרות שפסקו כתשובת הרא"ש השמיטו את סוף דבריו "שתקבלנו ותזון מנכסיו". שכן לדעתם דע"ל כאשר המניעה ממנו יש לה מזונות, ועל כן היות והבעל משתטה יש לתלות את הקולר בצווארו ולקבוע כי יש לה טענה מדוע אינה דרה עימו ואינה מפסידה את מזונותיה. אלא שיש להקשות על תירוץ זה, שאם כן מדוע לא ראו הב"י והדרכי משה להעיר על דברי הרא"ש במקום בו הובאו ע"י הטור, ומדוע לא העירו מהם במקום בו הביאו את דברי הריטב"א בסי' ע', ובשנויי דחיקי לא בעינא.

ועל כן נראה לי, אנא זעירא דתלמידייא, שיש לחלק בין דברי הרא"ש לדברי הריטב"א, ולקבוע שכל דברי הרא"ש אינם אמורים אלא באישה המואסת בבעלה ומבקשת להתגרש ממנו אלא שאנו איננו מקבלים את טענתה כמוצדקת, ועל כן העלה הרא"ש שעליה לפייסו להתגרש, וכל עוד לא תעשה זאת ולא תקבלנו אנו רואים את המניעה כבאה ממנה, ודנים אותה לענין זה כמורדת, והפסידה את מזונותיה. ולעומתם דברי הריטב"א אמורים אך במקום בו האישה אינה מואסת בבעלה ואינה מבקשת להתגרש ממנו אלא רק מבקשת, בטענה מוצדקת, שלא לדור במקומו, ועל כן אנו רואים את המניעה ממנו, וזכאית היא למזונותיה.

ואון מצאתי לי בדברי מר"ן מופת הדור, פאר הדור והדרו, אביר הרועים עט"ר הראשל"צ הגר"ע יוסף זצוק"ל אשר נזקק לדין זה בשבתו בבית הדין הגדול (שו"ת יביע אומר חלק ה – אבן העזר סימן יד) הביא את דברי הרא"ש והטור הנ"ל, וכתב :

"ומוכח מהרא"ש והטור שאע"פ שהיא צודקת בטענתה, מיראתה פן יהרגנה בשעת כעסו, ובודאי שאין כופין אותה לחזור אליו, אעפ"כ כל זמן שאינה חוזרת אליו אינה ניזונת מנכסיו, מכיון שברצונה להתגרש ממנו, … "

וע"ש עוד שהביא את דברי מר"ן השו"ע (סי' ע סעי' יב) שאשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שמוציאים עליה שם רע וכיו"ב חייב לזונה שם אם תבעה מזונות, ואת דברי הרמ"א עליו, וכתב שאין להקשות מכך על דברי הגאון מליסא בבית יעקב (סי' ע"ז סעי' ב, צויינו לעיל) שכתב שבאומרת מאיס עלי אין לחייב את הבעל במזונות שכן אין לך כפיה גדולה מזו, שכן :

"י"ל דהתם מיירי שהיא מוכנה להשלים עמו כשיתקן המעוות, וכגון נידון הש"ע דסמא בידיה להעבירה לשכונה אחרת וכיו"ב, אבל באופן שאין רצונה לחזור אליו עוד, אין מקום לחייבו במזונות, שא"כ הו"ל ככפייה להוציא, ואין כופין אלא באותם שאמרו חכמים. …. ושו"ר בשו"ת זכור לאברהם אביגדור (בדף קנח ע"ג), שהביא מ"ש ה"ה (פי"ד מה' אישות) בשם הרשב"א, שהמורדת בטענת מאיס עלי אין לה מזונות וכו', ודייק מדבריו שאפי' אם נותנת אמתלא לדבריה למה הוא מאוס עליה אין לה מזונות, כיון שאינה רוצה בו, והקשה ע"ז, ממ"ש הריטב"א הובא בשטה מקובצת (כתובות קג), שאשה שיצאה מבית בעלה והלכה לה, אם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה פטור ממזונותיה, ואפי' למ"ד יש מזונות למורדת גמורה, התם ביושבת עמו בבית וכו'. [א"ה, וע' בשו"ת הריטב"א הנד"מ סימן קנ. ודו"ק]. ולכאורה דברי הריטב"א אלו הם דלא כמ"ש הרשב"א שאפי' נותנת אמתלא לדבריה אין לה מזונות. ותירץ, מיהו קושטא דמילתא שאינו חולק, דהריטב"א מיירי כשהיא חפצה בו, אלא שמשום איזה סיבה עזבה את הבית, כגון מפני קטטה עם חמותה וכיו"ב, ומש"ה חייב במזונותיה, אבל האומרת מאיס עלי ואינה רוצה להיות אשתו עוד למה יתן לה מזונות. ובודאי דלדידן דקי"ל שאין כופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי, אין לה מזונות ג"כ, שאם יכפוהו לזונה, הוי גט מעושה, כיון שכופין אותו באונס ממון. ע"כ. והוא תנא דמסייע לן. (וכמ"ש ג"כ הגאון מליסא בס' בית יעקב הנ"ל)."

וראה שם שהביא את חילוקו של הגרצ"פ פרנק, ולא הסכים עמו, וכתב "אולם יותר היה נ"ל לחלק כמש"כ שיש הבדל בין כשאינה חוזרת אליו לצמיתות שדעתה להתגרש ממנו, ובין כשהיא מוכנה לחזור אליו מיד כשתתבטל הסיבה והטענה שלה כלפיו". וכן הביא שם מהמלאך ר"ב בספרו תורת אמת (דס"ג ע"ב) שכתב דמ"ש הפרי צדיק בנסתמו ב' עיניו שחייב במזונותיה, הוא קשה בעיני כחומץ לשיניים, שאיך יתכן שהיא בורחת מאצלו ויתן מזונות, ומבואר (בס"ס ע) שאין האיש חייב במזונות אשתו אא"כ היא עמו.

וכעין זה העלה גם חבר ביה"ד הגדול הגרס"ח עבודי זצ"ל (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יח פס"ד המתחיל בעמוד 1) :

"ומה שהעירו על הרב בית יעקב שהביא הוכחה מסי' ע' י"ב וכתבו דצ"ע, והוכיחו דאם יצאה מבית בעלה באמתלא ברורה הבעל חייב במזונותיה, זה דוקא אם היא מוכנה לשלום עם בעלה להבא רק מבקשת מזונות על העבר ושיתקן הסיבה שנפרדה, אבל אם לא רוצה בשום אופן אין לה מזונות".

ועיין גם בדברי חברי ביה"ד הרבני הגדול (תיק מס'1070300/6) בהרכב הרבנים הגר"י אלמליח, הגר"א היישריק והגר"מ נהרי, שהעלו כי :

"… תנאי סף לחיוב הבעל במזונות אשתו הוא מגוריה של האישה בבית אחד עם הבעל. כשאין האישה גרה יחד עם בעלה אין הבעל חייב במזונותיה. ולכך הוסיף הרמ"א כי כשהאשה עזבה את הבית, הקובע לגבי חיוב מזונות הבעל כלפיה, הוא מי היה הגורם למצב זה. אם היה זה מצד האישה, אין היא זכאית למזונות, אך אם היה זה הבעל שגרם לכך שהאשה לא תדור בבית אחד עמו הרי הוא חייב במזונותיה.

על הלכה זו הוסיפו בכל אותם פסקי דין שהובאו בהחלטת בית דין קמא, את הקביעה הזו: השאלה מצד מי המניעה יכולה לקבוע רק אם מדובר באשה הרוצה בשלום בית לחזור לחיים משותפים עם בעלה, אך כאשר האישה בפועל אינה מעוניינת לחזור לחיות עם הבעל, הרי שבמצב זה גם אם הייתה המניעה מצד הבעל אעפ"כ הבעל פטור ממזונותיה. נציין כי הדברים מופיעים בהרחבה גם בספרו של הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ג' אבהע"ז סי' ט"ו וחלק ה סי' יד)."

נמצא על פי כל דברינו לעיל שגם כאשר האשה עזבה את בית בעלה בהתקיים שני תנאים מצטברים זכאית היא למזונותיה במושלם, הא', שניתנה על ידה אמתלא טובה הנראית לביה"ד שבשלה ראוי לה לדור בנפרד מבעלה, והב', שהיא עדיין חפצה בבעלה ומעוניינת לחיות עמו חיי שלום. אך כל אימת שאינה רוצה לחיות חיי שלום עם בעלה או שאין לה טענה מוצדקת לעזיבתה את ביתו דנים אנו אותה כמורדת, לעניין זה בלבד, ואינה זכאית למזונותיה.

ד. אישה התובעת גירושין בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת הבאה מפשיעת הבעל זכאית למזונות
וקודם שאבוא לפסיקת ההלכה בנדון שבפנינו אמרתי אשיחה וירווח לי, דהנה בדברינו לעיל הבאנו גם את דברי מר"ן הראשל"צ הגרע"י זצ"ל שהתייחס בדבריו גם לאישה הטוענת מאיס עלי, וסמך סמיכה בכל כוחו על דברי רבנו הגאון מליסא בבית יעקב שכתב שבכה"ג אין האישה זכאית למזונות, והאמת תורה דרכה שכדברי רבנו הגאון מליסא עולה גם מדבריהם של רבותינו הראשונים, כל"ה של רבנו הריטב"א (כתובות סד, א) :

"והאומרת מאיס עלי שמשהין אותה י"ב חדש נראין דברים שאפילו למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון, שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה, וכן אמרו בירושלמי (ה"ח) המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות, …"

וכן עולה גם מדברי הרשב"א (שם), המאירי (פ"ה דכתובות), הר"ן (שם), המגיד משנה (אישות יד, ח) והרשב"ש (בתשובותיו סי' מה וסי' קסח) שמורדת דמאיס עלי אין הבעל חייב במזונותיה כל זמן שאינה עמו, וכן עולה גם מדברי הרב אבני האפוד (במילואים בסוף הספר סי' עז).

אך הנה בהגמ"י (פי"ד מה' אישות אות ה) העלה, לכאורה, לאידך גיסא, כל"ה :

"הטוענת מאיס עלי בלא טענה, אינו חייב לה מזונות … , וכן פסק מורי מהר"ם בתשו' שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאוס עליה וכו'."

וכן כתב בשם המהר"ם גם בהגמ"ר (פ' אף על פי סי' רצ), והובאו הדברים בב"י (סי' עז דקט"ז רע"א), ומשמע דבטוענת מ"ע באמתלא נכונה יש לה מזונות.

ועיין למר"ן הראשל"צ היביע אומר (שם) שהביא שבשו"ת זכור לאברהם אביגדור (דף קנח ע"ד) כתב דמ"ש הב"י (סי' עז) בשם ההגהות, דמשמע שבנותנת אמתלא חייב במזונותיה, היינו למ"ד שבטענת מאיס עלי באמתלא כופין אותו להוציא, לכן אם מסרב ואינו מוציא מחייבים אותו לזונה כיון דאגידה ביה ומעוכבת מחמתו, וכמ"ש בב"י אה"ע (סי' קס) בד' הרמב"ם פי"ח מה' אישות הט"ז לענין יבם שאינו חולץ ואינו מיבם, אבל לדידן דקי"ל שאין כופין אפי' באמתלא, לכ"ע אין לה מזונות אפי' כשנותנת אמתלא לדבריה, שאם יכפוהו לזונה, היינו עישוי, שכופין אותו באונס ממון עד שמגרשה, והו"ל גט מעושה. והוסיף דצ"ל לפירושו דבאמתלא ברורה מיירי, שאז גם למהר"ם כופין אותו להוציא, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' יח אות ג).

וכאמור לעיל דברי מר"ן הראשל"צ עולים בקנה אחד עם דברי הרב בית יעקב (סי' עז ס"ב, הובא לעיל) שהעלה :

"דמ"ש הר"ן בהלכות שהאומרת מאיס עלי יש לה כתובה, מיירי באופן שיש רגלים לדבר שראוי למאסו וכו', ומ"מ אף להר"ן אין לה מזונות, דלא גרע ממ"ש הרמ"א (סי' ע סי"ב), שכשאינה רוצה להיות עמו אין לה מזונות, שלא תיקנו מזונות רק כשהיא עמו, שא"כ אין לך כופין להוציא יותר מזה, שהוא יהיה מחוייב לשלם לה מזונות והיא לא תהיה לו לאשה. ובלא"ה הר"ן יחיד הוא בדבר ולא קי"ל כוותיה במה שמחייבו בכתובתה".

היינו, לדעת הרב בית יעקב אם נחייב את הבעל במזונות כאשר אין עילה לכוף אותו לגרשה, הרי שבחיובו במזונות יש משום כפיה, "שאין לך כופין להוציא יותר מזה". ומר"ן הראשל"צ (שם) הקשה מדברי הגאון מליסא בבית יעקב על הנפסק בשו"ת פרי צדיק (סי' יא דנ"ג ע"ד) שאיש שנסתמא בשתי עיניו ואשתו טוענת מאיס עלי אין לכופו לתת גט שכן דין כפיה במי שנסתמאו ב' עיניו מצוי במחלוקת, ועל כן יש להחמיר בדבר, אך "לענין המזונות חייב להעלות לה מזונות כל זמן שאינו פוטרה בגט, שהרי מצדו מעוכבת היא מלהנשא לאחר, לפיכך צריך להעלות לה מזונות, ואפשר שמתוך כך יתרצה ליתן לה גט". וכדי ליישב את דברי הרב פרי צדיק עם דברי הגאון מליסא האריך מר"ן הראשל"צ להביא מרבותינו הפוסקים הסוברים שבנסתמאו ב' עיניו יש לכוף את הבעל להוציא, והעלה כי לדעת הרב פרי צדיק "אף שיש להחמיר לענין מעשה שלא לכופו משום חומר איסור א"א, לענין מזונות מיהא ס"ל דלא חשיב כפיה לגט, כיון שהיא מעוכבת מחמתו". והביא שכן כתב גם הרה"ג מהר"י בן וואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חאה"ע סי' קכו, דקכ"ג ע"ב) דההיא דהרב פרי צדיק בבעל שנסתמו ב' עיניו שחייב במזונות, "התם ה"ט משום שלסברת הרא"ש וסיעתו כופין להוציא, אלא דלחומרא חשש הרב בדין כפייה משום חשש גט מעושה, ולפיכך חייבו בכתובה וכו', ומש"ה כ' שכל עוד שלא גירש והיא מעוכבת מצדו חייב במזונותיה דלאו מורדת מקרייא, משא"כ במורדת דמאיס עלי אפילו באה מחמת טענה יודה הרב שאין לה מזונות". וע"ש עוד בדברי מר"ן הראשל"צ שהביא מדברי הגרצ"פ פראנק בהר צבי שכתב שדברי המהרי"ט (ח"א סי' קיג) שבעל נכפה שאשתו טוענת מאיס עלי יש לחייבו במזונותיה כל זמן שלא יגרשנה, מכיון שהיא מעוכבת להנשא מחמתו, אינם מוקשים מדברי הרא"ש והטור שפסקו שהבאה בטענה שבעלה מטורף וכו' אין לה מזונות כשאינה חוזרת אליו, שכן המהרי"ט יפרש שלא כתב כן הרא"ש אלא בנידונו שהאשה הכירה בו לפני הנישואין וסברה וקבלה. וכתב על זה מר"ן הראשל"צ שלדבריו לעיל ניחא, שכן המהרי"ט ס"ל מעיקר ההלכה דנכפה הוי בכלל אלו שכופין להוציא, ורק משום חומרא חשש לכופו לגרשה, ובמזונות ס"ל שעכ"פ חייב מכיון דאגידה ביה. והביא שכ"כ גם הגריא"ה הרצוג בשו"ת היכל יצחק ח"א (סי' ג דמ"ג ע"ב).

וכן העלה גם בשו"ת מור ואהלות (חאה"ע סי' י) שבעל נכפה שאינו רוצה לגרש את אשתו, כל עוד שלא גירשה חייב במזונותיה, אף על פי שאינה יושבת עמו, וכן פסק גם בשו"ת נכח השלחן (חאה"ע סי' טו). אך עיין לרבנו הראש"ל יש"א ברכה בשו"ת בני בנימין (סי' לו) שחלק על דברי הרב מור ואהלות, וכעין זה הסיק להלכה גם הגר"א אשכנזי (שם סי' לז) ולפלא שלא זכרו רבותינו אלה הנאדרים בקודש את דברי המהרי"ט.

ועיין עוד שם בדברי מר"ן אביר הרועים הראשל"צ זצ"ל שמכל המובא לעיל העלה לדחות את דברי מר"ן הגראי"ה קוק זצוק"ל, כל"ה:

"שאפי' למ"ד דמורדת דמאיס עלי יש לה כתובה, מ"מ מזונות אין לה. ולפ"ז גם לתוס' רי"ד (כתובות סד) שכ' דבמ"ע הויא כאנוסה ויש לה כתובה, מ"מ אין לה מזונות, ושלא כמ"ש הגרא"י קוק בתשו', והיא לו נדפסה בשו"ת דברי יחזקיהו שבתי (חאה"ע סי' ב עמוד טו). ועמ"ש הגאון הראש"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' סד) לדחות ראיתו, דהתוס' רי"ד שמחייבו בכתובה, אה"נ שמחייבו במזונות, אבל לדידן דלא קי"ל הכי פטור ממזונות. ע"ש. ואין צורך בזה וכמש"כ. (וע' בתשו' הרהמ"ח דברי יחזקיהו שם. ובשו"ת היכל יצחק ח"א (סי' ג). ואכמ"ל יותר)."

והנה דברי מר"ן הגראי"ה קוק זצוק"ל, מרא דארעא דישראל, שבו ונדפסו בתוספת ברכה גם בספרו עזרת כהן (סי' נ"ה – נ"ו) בתשובה בה דן באשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת ובעלה מעכב את הגירושין, וכתב דאינה מפסידה את מזונותיה שכן היא אנוסה בדבר ואין לקונסה, ועוד שבכה"ג הוא מחויב לגרשה, וממילא כאשר אינו מגרשה זכאית היא למזונות מדין מעוכבת. וכלשונו בנוגע לחיוב לגרש:

"שאע"פ שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ורש"י ורשב"ם דס"ל כוותיה דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאוד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האשה, כנ"ד, מ"מ מפני חומר אשת איש אין אנו נוהגים לכוף לגרש, אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציא מתח"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות… כיון שהיא אומרת מ"ע בטענות מבוררות, והוא מעכב אותה שלא תוכל להנשא לאחר שיפרנס ויזון אותה, ודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות, כדעת כת"ר (ה"ה מו"ה יחזקי' שבתי) וכמש"כ בתשובתי הנ"ל".

והנה אנוכי הקטן דל ורש מלהכניס ראשי בין שני ההרים הגבוהים האלה, אולם עצור במילין לא אוכל, ולענ"ד, קלה כמות שהיא, יש ליישב היטב את דברי שני רבותינו אלה, ראשי אלפי ישראל, באופן שלא יסתרו זה את זה, והיו לאחדים בידינו. דהנה המעיין בדברי מר"ן הראשל"צ ייווכח שלא הייתה לפניו אלא תשובתו הראשונה של מר"ן הגראי"ה קוק בעניין זה, היא התשובה אשר נדפסה בספר דברי יחזקיהו בה בא מר"ן הגראי"ה קוק זצ"ל בקצרה לחזק את דברי הרב המחבר, ושם הרב המחבר כתב להשיג על נימוקיו של מר"ן הגראי"ה, אולם בספרו של מר"ן הגראי"ה זצ"ל, עזרת כהן, נדפסה גם תשובתו השניה של מר"ן הגראי"ה בנידון זה בה השיב על השגות הרב דברי יחזקיהו, ובה ציין כי תשובתו עסקה :

"בענין חיוב מזונות של האשה, שבעלה הוא רע מעללים מאד, פושע ומסלף דרכיו עמה, עד שהכל מכירין שהצדק עמה, באמרה מאיס עלי, שאנכי חזקתי את פסקו דמר דוקא בכה"ג, ככל אשר צייר כתר"ה בהצעת העובדא, כל זמן שהוא מעכב את הגירושין, וכתבתי ע"ז סמוכין מהא דהויא אנוסה בזה, …"

וביאר :

"ראשית דבר מה שבחרתי בלשון תוס' רי"ד, אף על פי שישנם עוד כמה פוסקים, שכתבו על מ"ע דהויא כאנוסה, הוא מפני שהלשון שלו אומר דאין כופין אותה כלל, וכיון דמטעם האונס שלה כתב אין כופין אותה כלל, משמע דאין לנו להכביד עליה בשום כפיה, ואם נקח ממנה את המזונות, שחיובם על הבעל, ומזונות מאחר אינה יכולה להשיג, מתוך שהוא מעכב את הגירושין שלה, הרי אנו כופין אותה באיזה מדה, ואין מקיימים את המאמר שאין כופין אותה כלל. … וכת"ר העיר ע"ז, מדברי הר"ן והרשב"א דמשמע שגם הם ז"ל ס"ל דמאיס עלי הויא כאנוסה, ומ"מ נראה מדבריהם שאין לה מזונות. אמינא למר שכל עיקר כוונתי היא דוקא במאיס עלי דנ"ד, שמבורר לב"ד שהצדק אתה, וראוי הוא מצד מעשיו והנהגותיו הרעים שיהיה מאיס עליה, דאז האונס שלה הוא אונס ודאי, ואין כאן רוע לב כלל, ומאחר שהוא גרם לכל זה, אין שום סברא שהיא תפסיד איזה דבר, כל זמן שהוא מעכבה ואינו נותן לה גט. מה שא"כ בסתם מאיס עלי, שכתבו הראשונים שלא הוציאו אותה לגמרי מכלל מורדת, דמיירי באופן שאין לנו הוכחות ברורות מפני מה יהיה מאיס עליה, שאז אף על גב דיכול להיות שהיא אנוסה בדבר, ואינה דומה למי שאומרת מפורש בעינא ליה ומצערנא ליה, דאז ידוע לכל שהיא היא הפושעת ואין זה כי אם רוע לב, כמש"כ הר"ן שם בהלכות, מ"מ הדבר מסופק אצלינו, ע"כ אף על גב דשיטת הר"ן וסיעתו היא דלא מדמין אותה לגמרי למורדת, מ"מ יש פנים לומר שאין לנו כח להוציא מזונות מהבעל, מאחר שהוא מוחזק, שהרי כ"ז שאין הדבר מבורר לפנינו, שהיא צריכה לפי עניניו הרעים לומר מאיס עלי, מידי ספיקא לא נפקא. אבל בנ"ד, שדבר גלוי וברור הוא שהיא ראויה להחליט בנפשה בהכרח שהוא מאיס עליה, הסברא פשוטה היא שאי אפשר לחשוב שהיא תפסיד איזה דבר מזכיותיה, כ"ז שהיא אגודה ביה מפני שאינו נותן לה גט, וממילא גם המזונות הם בכלל זה. …
…
ולפי דברינו יש לנו שלש מדות בטוענת מאיס עלי. הא', כשאומרת מאיס עלי בלא שום טענה ואמתלא, שהיא קרובה למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. הב' היא האומרת מאיס עלי בטענה ואמתלא, שנותנת מקום להאמין לה, אבל עדיין אין הדבר מוכרח, שהוא ראוי שיהיה מאיס עליה בשביל כך. הג' היא כשאומרת מאיס עלי ומראה הוכחות כאלה, שלפי ראות עיני הב"ד היא אנוסה ומוכרחת בזה, שיהי' מאיס עליה, כנ"ד."

וע"ש שהוא בגודלו דייק כך גם ממה שהבאנו לעיל מדברי ההגהות מימוני, וכתב :

"כי דוקא באומרת מאיס עלי בלא טענה כל דהו אין לה מזונות, וא"כ ק"ו כשאומרת מאיס עלי בטענות מכריחות אז י"ל דכו"ע ס"ל דיש לה מזונות.

ואף על פי שהרב המגיד כתב בפי"ד שם, דבתוך י"ב דמשהינן לה ע"פ דינא דגמרא אין לה מזונות, ודבריו מבוארים שם דגם במאיס עלי ס"ל הכי, אין זו סתירה למה שמבואר מד' הגהמ"י בשם התוספות, דבמאיס עלי אין להפסיד מזונות, די"ל דהה"מ מיירי בסתם מאיס עלי, שלא באה ע"י אמתלא, או לכה"פ כשאין האמתלא, המכריחה אותה להיותו מאיס עליה, מבוררת לפנינו, אבל כשהטעם מבורר לנו, שהיא מוכרחת למאוס בו, דהויא אנוסה מבוררת, בזה י"ל דגם הה"מ יודה די"ל מזונות. וחוץ מזה י"ל, דכל הענין של חיוב מזונות בא ג"כ מפני דאגידא ביה, כמשכ"ל, וזה לא שייך כ"א בזמן שאנו אומרים שצריך ליתן לה גט, אבל בתוך יב"ח לפ"ד דגמרא אין אנו אומרים לו כלל שיגרש, ולפ"ד הפרישה אסור לגרש בתוך יב"ח, א"כ אין הדבר של גרם הפסד מזונותיה חל עליו. אבל אחר יב"ח, או למאן דס"ל דבמאיס עלי לא שייך כלל דין דיב"ח, והיא מבקשת גט, אפילו בלא כתובה, כנ"ד, והטעם שלה למה היא ממאסת בו הוא מבורר לב"ד, ודאי י"ל דלא שייך כלל לקנוס אותה, במקום אונס כזה, להפסידה מזונות, כ"ז שהוא מעכב אותה, למרות מה שמאסה בו בטענה מבוררת כנ"ד. ולשון המחבר בשו"ע שם ג"כ נוטה יותר דמה דמפסידה מזונות הוא דוקא בבעינא ליה ומצערנא ליה, ולא במאיס עלי, מדלא כתב הדין דאין לה מזונות כל היב"ח אלא אחר שהתחיל בדין מורדת ממש, דהיינו בבעינא ליה ומצערנא, משמע דבמ"ע לא למדנו כלל שמפסידה מזונות. ועכ"פ במ"ע באמתלא מוכרחת כנ"ד, נראה דשפיר פסק כת"ר, וכמש"כ בתשובתי שם מהטעמים דאנוסה ואגידא ביה, דאין להפסידה מזונותיה.
…
… אבל מ"מ דין ק"ו יש לנו, שלא להפקיע ממנה זכות מזונותיה, המוחזקת בידה מעת הנשואין, כיון שמבורר לנו שמעשיו הרעים מכריחים אותה להיות מואסת בו, וכמש"כ, והוא מעכב אותה בעל כרחה, ומפסידה מלהנשא לאחר, שבזה תגיע לזכות במזונות, ודאי הדין נותן לחייבו במזונות, מכח שני הטעמים הנ"ל בצירופם, משום דבנ"ד הויא אנוסה מבוררת, ומאי דאגידה בו מפסידה מהשגת מזונות, ע"י נשואין, משא"כ לענין כתובה, שזהו חיוב שהוא מתחדש דוקא כשהוא רוצה לגרשה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ומה דאגידה ביה לא שייך לומר שמפסידה מלזכות בכתובה, דמי יימר שתבא לגביית כתובה בנשואין אחרים, שמא תמות היא בחייו, וה"ה כמה סבות שיוכלו להזדמן שיעכבו ממנה את השגת הכתובה. וזה הטעם שרוה"פ לא ס"ל כהתוס' רי"ד לגבי כתובה, אף על גב דנראה דתוס' רי"ד מיירי באומרת מאיס עלי מחמת טענה מספקת ומכריחה כנ"ד."

נמצא שעל פי דברי מר"ן הגריא"ה קוק זצ"ל מיושבים כל דברי רבותינו הראשונים ועולים בקנה אחד ללא מחלוקת, הריטב"א ודעימיה עוסקים במקום שהאישה לא נתנה אמתלא מבוררת לטענותיה, ועל כן אין היא זכאית למזונותיה, וההגמ"י איירי אך במקום שהאישה מואסת בבעלה באמתלא שהתבררה והוכחה לביה"ד שהאישה "מוכרחת למאוס בו", וכגון שלביה"ד ברור שמעשיו הרעים של הבעל מכריחים אותה למאוס בו, ועל כן יש לחייבו במזונותיה כל זמן שאינו מגרשה. חדא מפני שאנוסה היא בדבר ואין להפסידה בשל כך את זכויותיה, וככל אשר הראנו לעיל שרק כאשר האישה אינה צודקת בפרישתה מבעלה מפסידה היא את מזונותיה. והשני מפני שהיא אגידה גביה, ובכך שאינו מגרשה מפסידה מלזכות במזונות מאחר, ועל כן הגם שהעלינו לעיל שכל החיוב במזונות אינו אלא במקום שבו האישה אינה תובעת גירושין, בנד"ד, בו הבעל גרם במעשיו לכך שהאישה תמאס בו ועל כן אין כל סיבה שהיא תפסיד מזכויותיה, יש לחייב את הבעל במזונות שהוא מונע ממנה בכך שהיא אגידה גביה.

ואפשר שזהו עומק דברי רבנו הגרצ"פ פרנק זצ"ל (שו"ת הר צבי אבה"ע ח"א סי' ק"ג, הובא לעיל) במה שכתב שהבעל "אינו חייב במזונות אשתו שאינה עמו, אלא אם כן שהמניעה היא ע"י פשיעתו", ועל כן הרא"ש לא חייב בעל נכפה במזונות אשתו למרות הטעם שבכך שמעכבה מונע ממנה מזונות, שכן המניעה אינה "ע"י פשיעתו אלא ע"י מחלת שטות שיש לו לכן אין לה מזונות כל זמן שהיא אינה מקבלת אותו". ונמצא שכל כוונת רבנו הגרצ"פ במה שתלה את המניעה בפשיעת הבעל הינה להסביר מדוע למרות שהדין נותן לחייב את הבעל בגט ושאין אנו כופים אותו רק משום חשש גט מעושה אין אנו מחייבים אותו במזונות מטעם דאגידה גביה. ובאופן זה דבריו עולים בקנה אחד עם נדונו של מר"ן הגראי"ה קוק זצ"ל, וא-ל ה' ויאר לנו. והגם שהבאנו לעיל שמר"ן היביע אומר (ח"ה אבה"ע סי' י"ד) כתב לישב את דברי הרא"ש והמרדכי באופן אחר, בין מקום שבו האשה רוצה להישאר עם בעלה שאז מחייבים אותו לזונה, לבין מקום שאינה רוצה להישאר עמו שאז אין לחייבו לזונה משום שבכך יש משום כפיה על הגט, מ"מ הביא את דברי הגרצפ"פ ושיבח אותו והכתירו בתואר "הגאון מופת הדור", והגם שלא העלה כמותו לא פרך את דבריו, ורק כתב כי "יותר היה נ"ל לחלק כמש"כ".

אלא דעדיין נותרה למול עינינו סברתו של הגאון מליסא בבית יעקב שכתב שכאשר אין כפיה על הגט אין לחייב את הבעל במזונות שכן אין לך כפיה יותר מזה, ואפשר שגם זה מתורץ במה שציין מר"ן הראשל"צ בתשובתו שבמאיס עלי באמתלא ברורה יש על מי לסמוך לכוף את הבעל להוציא, וכפי שהאריך בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' יח). ועוד יש לומר, וגם הוא עיקר, שלדעת מר"ן הגראי"ה ורבנו הגרצפ"פ כאשר יש לאישה אמתלא ברורה שנגרמה כתוצאה מפשיעתו של הבעל וממעשיו גם אם רצונה לקבל גט זכאית היא לקבל מזונות עד לסידור הגט, הן מטעם שאין להפסידה כאשר הוא פשע כנגדה והיא אנוסה בדבר, והן מטעם שבכך שלא מגרשה הרי הוא מפסידה, ועל כן גם אם נחייב את הבעל לשלם את מזונותיה ומשום כך יעמוד ויגרש אין כל חשש לגט מעושה, שכן אנו אך כופים אותו לעמוד במוטל עליו. וכעין שכתב בשו"ת מהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן קמו) בנד"ד :

"אבל להחרימו ולנדותו שיעשה ויקיים המצוה הכתובה בתורה שארה כו' לא יגרע שבזה כופין, אין אנו כופין לגרש, אלא כופין לקיים את אשתו כדין כבנות ישראל הכשרים, ואם הוא יגרש מעצמו יגרש, וזה דבר פשוט".

וכבר קדמו לו בכך רבותינו הראשונים הריב"ש (סי' קכז) והתשב"ץ (ח"א סי' א), וכן כתב גם הבית מאיר (סי' קנד סעי' א), וכעין זה העלה בציץ אליעזר (חלק ד סימן כא) שיש לנהוג בבעל שאשתו מואסת בו באמתלא ברורה :

"… לכן כדי להניח את הדעת נוסיף ונאמר שאופן נוהג כפייתנו אנו אינה כאופן הכפיה המדוברת בפוסקים, כי אופן הכפייה המדוברת בפוסקים הוא כפייה ממש בשוטים ע"י ישראל או ע"י עכו"ם. אבל אופן כפייתנו הרי היא על ידי פסיקת מזונות, שאם אין הבעל נענה לפסק בית הדין לגרש פוסק ביה"ד מזונות לאשתו מבלי לחייב אותה לשבת תחת בעלה. וא"כ אין זה נקרא ממש כפיה לגט, אלא כפיה דרך ברירה, או לגרש, או לשלם מזונות לאשה, ובאופן כזה אנו יוצאים מידי החשש של עשיית גט מעושה.
…
(יב) נסיים במה שמצינו גם בדרכי משה בטור סי' קנ"ד אות ט"ז ענין הכפיה דרך ברירה וחיוב המזונות גם כשאינה יושבת תחתיו, הוא מביא שם בשם תשובת מהר"ם שבמרדכי פרק נערה שהשיב בבעל המכה אשתו ואינו רוצה להבטיח שלא יכה עוד, יוציא ויתן כתובה, ומיהו אימלוכי ביה בעינן או יוציא ויתן כתובה או תקח ממנו מקום שתרצה והוא חייב לשלם ואינו יכול להכריח להיות בביתו בבזיון ולדור עם נחש בכפיפה ע"ש, הרי דוגמא של כפיה בדרך ברירה וחיוב מזונות גם כשאינה יושבת תחתיו. ועיין גם בשו"ת עדות ביעקב למהר"י בוטון ז"ל בסוף סי' ל"ו שהעלה דכל אשה שבאה בטענה למרוד בבעלה ואיכא אמתלא לדבריה שלפי הפוסקים ז"ל לא נקראת מורדת, כיון דקיי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער ודאי הבעל חייב במזונותיה באשר הוא שם כדין כל איש עם אשתו העומדות תחת בעליהן עד שיפטרנה בגט כשר עיין שם.

עם בירור כל הנ"ל יש מקום שפיר להחליט ולומר שבמורדת בטענת מאיס עלי באמתלא ברורה אחרי עבור יב"ח ממרידה אפשר לכל הדעות לכוף את הבעל לגרש בדרך ברירה, דהיינו אם לא יגרש לחייבו במזונות לאשתו כשהיא יושבת בנפרד ממנו, ואם צורך השעה דורשת אפשר להתנהג כן גם בתוך יב"ח."

והאמת תורה דרכה שקרוב לכך העלה גם מר"ן הראשל"צ בהסבר דבריו של הרב בירך משה גלאנטי (ס"ס יא דף נ סוע"ד) שכתב, שאפילו מורדת בין האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, ובין האומרת מאיס עלי, אם לא ירצה הבעל לגרש בגט, אף על פי שאין כופין אותו לגרש, מ"מ כייפינן ליה לתת לה שאר וכסות, דלאו כל כמיניה למעקר לאו דלא יגרע. והסיק מכך מר"ן היביע אומר שלדעת הרב בירך משה אפי' אם לא באה בטענה נכונה יש לחייבו במזונותיה (ושלא כפי שהעלינו לעיל שרק כשיש לה טעם נכון יש לחייבו במזונותיה), וכתב שלדבריו צ"ל דמ"ש המרדכי (סי' קפד) בשם ראבי"ה שמורדת אין לה מזונות, היינו כשרוצה הבעל לגרשה, אבל כשיש עיכוב מצדו חייב במזונות כיון דאגידה גביה. וע"ש בדברי מו"ר ועט"ר מר"ן הראשל"צ שהוסיף שכן משמע גם מתשו' הרשב"א שבב"י (ס"ס עז) שכתב "וכל זה שאיבדה מזונות במרדה, זהו לדעת הר"מ והרי"ף ז"ל, אבל מעיקר הגמ' אינו נראה כן, שלא נראה כן בגמ' בשום מקום, ואין במורדת אלא פחת כתובה וכו'". שצריך לומר ד"היינו נמי כשהבעל רוצה לגרש, ולכך ס"ל להרי"ף והרמב"ם שאין לה מזונות". וכאוחז בשיפולי גלימתו של מר"ן, וכתלמיד הדן לפני רבו בקרקע, בהא לא זכיתי, אני הקטן והדל, לרדת לעומק דבריו שהרי אם הבעל רוצה לגרשה מה טעם פוחתים אנו מכתובתה, שהרי כל הטעם של פחת הכתובה הוא כדי שתשוב אליו, ואם הוא רוצה לגרשה אין לה לאן לשוב, ועיין בקובץ תשובות הרב אלישיב (חלק א סימן קעא) שכתב כי "במקרה והאשה סירבה ומסרבת להשלים עם בעלה והבעל גם הוא לא רוצה אותה, – אשר בכה"ג נראה דלא הפסידה כתובתה שהרי אין מקום באופן כזה להכריז עליה כמורדת לאלץ אותה עי"ז לחזור ולהשלים אתו בזמן שהבעל גם הוא לא רוצה בה, וא"כ לפי"ד התשובה הנ"ל יש לדון שהבעל חייב במזונותיה". ומ"מ ראה שם בדברי מר"ן הראשל"צ שהעלה להלכה כשיטתו שבכל מקרה כאשר האישה רוצה להתגרש ועל פי ההלכה אין לכוף על כך את בעלה אין האישה זכאית למזונות, כלשונו : "ומיהו לדינא נראה שאין חילוק בזה, אלא אפי' אין הבעל רוצה לגרשה אין הבעל חייב במזונותיה כל זמן שאינה עמו".

אולם כל זה שאמרנו אליבא דהגראי"ה והגרצפ"פ הוא שלא כדברי הרב שואל ונשאל (חלק א – אבן העזר סימן יד) שדן בבעל שהיכה את אשתו ועל כן היא מואסת בו, והעלה "דהויא כמאיס עלי דבנ"ד נמי י"ל שאינה כשבויה להיות מוכה ונדרסת ונבעלת בעל כרחה וכ"ש שהיא מתפחדת שמא יהרגנה", ולשיטתו (שם) אין לכוף או לחייב את הבעל לגרשה, ולעניין מזונות כתב :

"ג) וכן אין לה מזונות כמ"ש מרן שם גבי בעינא ליה ומצערנא ליה, ומשמע דה"ה לאומרת מאיס עלי דאין לה מזונות, שהרי כתב מרן בכ"מ פי"ד ה' ח' דבאומרת מאיס עלי נתבטלו כל תנאי האישות ע"ש ומכללם ג"כ המזונות, וכ"כ הר"ן בכתובות בפרק אעפ"י גבי קטנה דבין היא בין אביה יכולים לעכב וגו' דאינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב וכ"ן מדברי הרא"ש כלל מ"ג אות ג' שכתב בנדונו או תפיסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו דמשמע דאם אינה מקבלתו אין לה מזונות, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בסי' ק"ב וק"ג בנדונו דדומה לנ"ד דכל שטוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות, שאין זו מורדת ואלו רצה הבעל לבוא אצלה לבית אביה היתה מקבלתו וגו', מבואר דאם אינה מקבלתו לא בבית אביה ולא בשום מקום פטור ממזונותיה, דמימר אמר אם את עמי יש לך מזונות ואם אינך עמי אין לך מזונות, ככתוב שם בשאלה ק"ג ע"ש. וכ"כ מור"ם ז"ל בסי' ע' דאין איש חייב במזונות אלא כשהיא עמו ומבואר שם בבאה"ט ס"ק ל' בשם האחרונים דאין לה מזונות כלל אפי' כפי ברכת הבית ע"ש".

אך אחר בקשת המחילה רבה, הרי מר"ן בבית יוסף הביא את דברי ההגמ"י שכאשר יש לה אמתלא טובה זכאית היא למזונות, ואנן קי"ל להלכה גם כדברי מר"ן בב"י, והגם שבשולחנו הטהור לא זכר שר חילוק זה, הרי כבר ביאר לנו החיד"א (יוסף אומץ סי' כט) שפעמים שמר"ן השמיט בשולחנו הטהור דברים שכתב בב"י והוא לג' טעמים, ולא מפני ששב בו, ואפשר שגם כאן לא שב בו מהסברה שהביא בב"י ולא הקשה עליה ודחאה, ועוד שאפשר שמקרים בהם המאיסות ברורה וגלויה לביה"ד יש גם מקום לכוף את הבעל לגרש את האישה ועל כן אין כל מניעה לחייב את הבעל במזונותיה, וכפי שהזכרנו לעיל מדברי מר"ן היביע אומר בח"ג (אבה"ע סי' יח).

וכן העלה להלכה גם הראשל"צ הגאון בצמ"ח עוזיאל זצ"ל (בתשובה בדברי יחזקיהו דלעיל) שבמקום שהאישה טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת יש לחייב את בעלה במזונותיה גם כאשר אינה חיה עמו :

"אבל בנדון דידן שיש כאן שתי טענות חזקות, האחת שהוא מרעיבה ומקללה ומחרפה, והשניה שאיננו רוצה לשכור לה מדור בפני עצמה (כך היה המעשה שהזוג חי בבית אבי הבעל) וכו' בכגון זו הדבר פשוט וברור דאין זה נכנס בגדר מורדת כלל, אלא להיפך הוא נקרא מורד ומצער את אשתו וכו' באופן כזה בוודאי דמחייבינן ליה במזונותיה וזנין ומפרנסין את אשתו מנכסיו עד שיגרשנה ויתן לה כתובתה …"

וראה בענין זה גם את דברי הרב ישכיל עבדי (חלק ב – אבן העזר סימן ח) שהעלה בנדון זה :

"האמנם הנה מצינו למרן הב"י עצמו שבבית אשר הכין לו הבי"ד הג"מ וז"ל וכ' ההגהות בשם התוס' ובשם הר"ם שאף לדברי האומרים דבטענת מאיס עלי כופין להוציא. היינו דוקא בנותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית למה הוא מאיס עליה אבל באומרת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה. ולא אפילו מה שהכניסה לו אפי' איתיה בעיניה. אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניסה לו תפסה ולא מפקינן לה ע"כ. גם זאת מצאתי לה' יכין ובועז בתשו' ח"ב סי' מ"ד (דפ"ד ע"ג) שכ' ז"ל מאחר שהאיש ההוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים נתנה ולא לצער וכו' ואף על פי שיש בתשו' אחרונים שאין כופין בזה. אפשר שלא אמרו על כיוצ"ב הצער הגדול. ואילו הוות דידיהו לא הוו אמרי הכי ורח"ל מעלבון העלובות וכו' יע"ש מה שהאריך והפליג לזכות האשה יעו"ש. ומדב"ק ה' ז"ל שכ' לחלק לד' האחרונים ממוצא דבר יש לנו ללמוד לדידן לד' מרן ז"ל. דהגם שמסתמות דבריו נראה דאינו מחלק בין נותנת אמתלא ללא נותנת. אך יש לנו לומר דכ"ז אינו אלא באמתלא כל דהוא. אבל לא על כיוצ"ב שכ' הרב ז"ל שהיה ידוע לכל שהוא רע מעללים וכיוצ"ב. דכל כיוצ"ב ודאי דגם מרן ז"ל אזיל ומודה דאינה מפסדת האשה זכיותיה. והוא ע"ד מ"ש הוא עצמו בב"י מדברי הג"מ הנ"ל. ומכ"ש דכבר מצינו למהרי"ט וכל הפוס' האחרונים שנמשכו אחריו דפשיט"ל מלתא בכל כיוצ"ב דיש לה מזונות. דודאי דלית לן למשבק פשיטותייהו. משום ספיקא דידן בד' מרן ז"ל".

ועיין גם בדבריו בח"ה (אבה"ע סי' סה).

וכן העלו גם בפסק דין של ביה"ד חיפה (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק טו עמוד 150) שהטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת זכאית למזונות, כלשונם :

"אמנם כל הדברים הללו, גם דעת הסוברים דאין חייב ליתן לה כתובתה, וכן מה שדננו אם לחייב במזונות מיד או לאחר זמן, נאמרו במורדת. המקרה שלפנינו, הוא שאינה בגדר מורדת כלל, שטוענת טענת מאיס עלי – בטענה אלימתא, ולכאורה: אין ספק שחייב ליתן לה כתובה ומזונותיה. כמו שנשמעין דברי הב"י סימן ע"ז שם דכתב: דטענת מאיס עלי בלא טענה אין לה כתובה ומזונות, ומשמע ביחוד כן מלשון הגהות מימוניות שם (פי"ז ה"ח) שהטוענת מאיס עלי בלא טענה אין לה מזונות, שבטענה חזקה – כ"ע יודו שיש לה מזונות."

וכן העלה גם הגר"א לביא שליט"א (שורת הדין כרך ד עמוד עט) ולשיטתו הכי ס"ל גם לרבנו הבית יעקב, כלשונו :

"אבל במקום שהמאיסות נובעת מכך שהבעל נהג כלפיה שלא כראוי, ואנו פוסקים שעליו לשנות דרכו ולחזור ולנהוג עמה כדין, אף שעדיין לא חייבנו אותו בגט מ"מ אינה מפסידה מזונות בטענת מאיס עלי, מכיון שאנו מגדירים שהפירוד נובע ממנו, (ומה שהזכירו הפוסקים דוגמאות של מאיס עלי כגון הב"ח בסוף סי' עז שהזכיר מאיסות מחמת שהוא רועה זונות, היינו שדינה כאומרת מאיס עלי לענין שאר ההלכות כגון לענין כתובה ונכסי מלוג וצ"ב, אך לענין מזונות אה"נ שלא הפסידה).

וכן מבואר בבית יעקב סי' עז ס"ב ד"ה 'תטול' שכתב באומרת מאיס עלי, דאף לשיטת הר"ן שכתב שהאומרת מאיס עלי נידונת כאנוסה ואין מקום לקנוס אותה בהפסד כתובה, מ"מ כתב הבית יעקב:

"מזוני לית לה דלא גרע מהא דסי' ע' סעיף יב בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו".

מבואר שהבית יעקב השוה דין אשה האומרת מאיס עלי לדינה של אשה שעזבה את בית בעלה והמניעה היא ממנה. דהרי בסי' ע' מבואר שרק כשהיא גרמה את הפירוד הפסידה מזונות ולא כשהמניעה ממנו. והיינו כמו שבארנו דבאומרת מאיס עלי מכיוון שהבעל נהג עמה כדין ולא פשע כנגדה, אלא הכל החל ממנה, אף שהמאיסות היא בבעל אך עכ"פ היא זאת שיצרה את המצב המחייב פירוד, ולכן הפסידה מזונות דומיא דדינו של הריטב"א שבסוף סי' ע' בעזבה והמניעה ממנה. אבל כשאנו קובעים שהוא גרם לפירוד ולמאיסות אינה מפסידה מזונות דומיא דהמבואר בסוף סי' ע' כשהמניעה היא ממנו. (ואף שבסי' ע' עסקינן במי שאינה מורדת מתשמיש" מ"מ יסוד הדין שוה בה דבכולהו מכח מורדת אתינן וכמו שיתבאר בהמשך הדברים)

ועיין בספר משפטי שמואל (להגרש"ב ורנר זצ"ל) מהדורה תניינא סי' כב (עמ' קנד) שתמה על הבית יעקב שכתב שבאומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת אין לה מזונות דהא בסי' ע' סי"ב מבואר לכאורה היפך מדבריו דקיי"ל דאם יצאה מחמת קטטה והמניעה היא ממנו חייב במזונותיה. דהיינו הגרש"ב ורנר סבר שהבית יעקב פוטר ממזונות בכל אומרת מאיס עלי אף כשתולה המאיסות במעשיו שפשע כנגדה, ולכן הקשה עליו, אך לדברינו לק"מ, דאדרבה זו גופה כוונת הבית יעקב ליתן גדר להאי דינא, דדוקא כשהמניעה ממנה ואין בדבריה טענה שהבעל במעשיו נהג כנגדה שלא כדין."

ולענ"ד, קלה כמות שהיא, אכן יש מקום בראש לקרב את דברי רבנו הגאון מליסא עם דברי הגראי"ה והגרצפ"פ, שכן הגאון מליסא כתב שגם לדעת הר"ן דמאיס עלי חשוב כאונס אין לאשה מזונות "דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו", ודייק וכתב שהיא אינה רוצה להיות עמו, היינו שבאמת ייתכן הדבר שתהיה עמו, ועל פי הדין אין כל הצדקה להימנע ממנו, אך היא אינה רוצה בכך, ועל כן נחשבת המניעה ממנה. הרי שגם הוא זצ"ל נתלה בדברי הרמ"א שהולך על פי הריטב"א, ולכן דייק שחשוב הדבר שהיא אינה רוצה להיות עמו, היינו שניתן לחיות עמו, אך היא אינה רוצה בכך, ועל כן נחשב הדבר למניעה ממנה, ואין לה מזונות. ולענ"ד, אני בער ולא אדע, כך יש להסביר גם את דברי מו"ר הגרי בן וואליד בשו"ת ויאמר יצחק (ח' אה"ע ס"ס קכ"ו). (ובאמת שפשוט וברור הוא ש'מקומות מקומות יש' בדין מאיס עלי ולא הרי זה כהרי זה, ופעמים שנמצאת טענת האשה מוצדקת באמתלא מבוררת עד שיש לומר שלא ממנה היא המניעה לחיות עימו אלא ממנו, וכפי שהבאנו לעיל מדברי הרב איש מצליח ועוד מרבותינו). וכאמור לעיל נראה שעל פי תשובת מר"ן היביע אומר בדין מאיס עלי (ח"ג חאבה"ע סי' יח) אפשר שכאשר הבעל במעשיו הרעים ממאיס את עצמו על האישה יסכימו כולם שיש לחייבו במזונות אשתו, ולא לחוש לכפיה ממנה חשש רבנו הגאון מליסא.

וכעל כל הון ששתי בראותי שכך העלה גם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר חלק יח עמוד 19) :

"אכן נ' שאין טענת הבית יעקב טענה, אלא במ"ע בלי אמתלא. משא"כ במקום אמתלא ברורה, שכנ"ל הדבר נוטה שיש כאן גם מקום לכופו על הגירושין, ורק מצד חומר דא"א חוששים לחומרא, בזה לגבי מזונות אין לפוטרו, כיון שמעוכבת להינשא מחמתו, וכמו במגורשת ואינה מגורשת, וכהנמקת המהרי"ט.

וכבר הורה בכה"ג מרן הגריא"ה הרצוג זצ"ל בכל מקום שיש אמתלא אלימתא לחייבו במזונות בספרו היכל יצחק (סי' ב' – ג' שצוטט בפס"ד הנידון). וחזינן מדבריו שגם הגרצ"פ פרנק זצ"ל שפקפק בענין מזונות מצד חשש גט מעושה (דבריו במ"ע שלא באמתלא מבוררת) ה"ז רק באופן שהאשה מרויחה כדי מזונותיה, באופן שהחיוב יהא רק מגדר כפיה על הגט, ובזה החשש הוא ברור. משא"כ בנידון שלנו, שהאשה שרויה בלא אמצעי מחיה, והחיוב במזונות הוא מעיקר הדין וכנ"ל, בזה אין חשש גט מעושה כמש"כ בתשו' הרשב"א הו"ד בב"י סי' קל"ד."

ולמעלה מכך ראה בדברי רבנו הגריא"ה זצ"ל (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן ג) שהאריך מאוד בבירור נידוננו והעלה שגם כאשר אין לאישה אמתלא טובה על טענתה שהיא מואסת בבעלה ושמשום כך עזבה אותו ותובעת שיגרש אותה יש לחייבו במזונותיה, כלושנו :

"… הרי אם לא יתן לה מזונות כלל, ודאי יש חשש שתבוא לידי מצב כזה שתמות ברעב, ואפילו אם נניח שהיא הגורמת, שאפשר לה לחיות אתו אלא שנכנס בה רוח שטות והוליד מיאוס כלפיו, ואינה יכולה להזקק אליו, אבל כלום אדם מישראל שגרם מחלה לעצמו אין אנו מצווים לרפאותו, וכלום אדם מישראל שניסה לאבד עצמו לדעת אין אנו חייבים להצילו, כל זמן שאינו מותר מסוג מורידין ולא מעלין. … ואולם ענין זה של מאיס עלי, כל שאין ידים מוכיחות לחשוד בה שנתנה עיניה באחר אם כי לענין גט חששנו לגט מעושה, אבל אין להניח שרגש הבחילות הזאת בא בפשיעתה, שכבר כתב הרשב"א ז"ל שאין המיאוס ענין של השכל, וכמו שנבאר להלן, קבעו כבר חכמי הרפואה הפסיכית בזמננו שהיא מחלה ששורשה בסודות הנפש, ויש לנו לחוש מאד לשמא תמות האשה ברעב, … וע"כ משום הצד הזה יש מקום לחשוב שהדין נותן לכופו לתת לה מזונות כיון שזוהי מחלה שאינה יכולה להזקק לו, ואם כי זו לא מחלה פיזית, אבל מחלה פסיכית היא ג"כ מחלה. ופעמים שהיא יותר קשה ממחלה פיזית, ויש לדונה כחולה ואשה שחלתה ושוכבת זה זמן רב במטה ואינה יכולה לעשות לו המלאכות שהיא חייבת בהן, ולא להזקק לו, הרי הוא חייב בפרנסתה בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה, וזו מה תעשה וחלתה במחלה פסיכית שאינה יכולה לסבול את אישה והרפואה היא לפוטרה בגט ובזה אין הוא רוצה. עכ"פ נכריח אותו ליתן לה מזונות למנוע סכנת נפש, באופן שלדעתי לא נפלאת היא ולא רחוקה היא שיש מן הדין לכופו לזונה שלא תבוא לידי סכנת רעב. ומכיון שכך שורת הדין נותנת, שוב אין לנו חשש של גט מעושה. ואף שאין אנו יכולים לברר בבירור גמור שלא נתנה עיניה באחר, ולכופו על הגט ממש יש חשש של גט מעושה, אבל לצאת מחשש הרעבה שזהו ענין של נפשות אין לנו להמנע מפני ספק שמא עיניה נתנה באחר, כל זמן שאין שום ידים לספק זה, ועכ"פ לענין זה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ובאמת למה לא נעמיד אשה בחזקת כשרותה ולמה נחשוד בה שבישבה תחת בעלה אהבה זר, לבגוד בבעל נעוריה, ולמה לא נאמר שעליו הראיה? די לנו לחוש לזה כשהיא באה ותובעת לכופו בשוטין על הגט, אבל לענין מזונות שאני, ויתכן שהדין נותן לחייבו במזונות."

ועוד כללא כייל לנו רבנו הגריא"ה (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן ב) וגם הוא עיקר, שאין לומר שכל סך שיוטל על הבעל לשלם למזונותיה של האישה יש בו מן הכפיה, כל"ה :

"(יז) שבתי והתבוננתי באה"ע סי' קל"ד בפ"ת שם ורואה אני מדבריו ז"ל סעד גדול לדברינו שהרבה תלוי במהות אונס הממון, יעויי"ש, … כך להפך אין הוצאת ממון ממנו ודאי אונס, שהממון הוא דבר קטן לגבי דבר גדול כזה כגירושי אשה. אלא שבכל זאת יש להסתפק שמא הממון חביב עליו כ"כ עד שזה אצלו אונס, ומכ"מ מודה הוא ז"ל שבענין סכום קטן ודאי אין זה אונס ואין חוששין למיעוט בני אדם שכדי שלא להפסיד סכום קטן יגרש את אשתו האהובה לו כגופו.

ואמנם אפילו אם נניח שסכום של עשר לא"י לחודש איננו לגבי אדם זה סכום קטן, אבל אין זה למעלה מיכלתו ואין זה אלא פגיעה בחסכונותיו אבל לא בפרנסתו שאין לו אלא לפרנס את עצמו. ועכ"פ ודאי מידי ספיקא לא נפיק, וכדברי הפ"ת הנ"ל, שאם יגרש, שברצונו הוא מגרש."

ועל כן נראה לי להלכה ולמעשה שכל אימת שהאישה טוענת מאיס עלי והתאמת לביה"ד כי יש לה אמתלא מבוררת שבשלה ראוי למאוס בבעל בשל מעשיו הרעים נגדה יש לחייבו במזונותיה כדברי מר"ן הגראי"ה, רבנו הגרצפ"פ ודעימייהו, ונראה שגם מר"ן הראשל"צ היביע אומר שכתב שבמאיס עלי באמתלא מבוררת יש פוסקים שיורו לכופו לגרש יסכים לחיוב מזונות בכה"ג, וככל רבותינו הפוסקים שהוזכרו לעיל.

ו. דעת הפוסקים שכל אימת שהבעל חייב לגרש את אשתו זכאית היא למזונות עד שיגרשנה
והנה כל אשר הארכנו לעיל בביאור סוגיא זו היה על פי מרנן הגראי"ה קוק זצ"ל, הגרצ"פ פרנק זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל אשר תלו את החיוב במזונות במקום שבו האישה נתנה אמתלא טובה למאיסתה בבעלה כתוצאה ממעשיו הרעים, אך הנה תורה אמת כתיב בה ולא נוכל לכחש כי מצאנו לגדולי רבותינו הפוסקים שסוברים כי די בחיוב הבעל בגירושין, אף ללא שהדבר יבוא בפשיעתו ובגרמת מעשיו הרעים, כדי להטיל עליו חיוב מזונות כל זמן שהוא מעכב את גירושיה.

כך עולה מגוף תשובתו של הגרצ"פ פרנק זצ"ל שלמרות שברישא תלה את חיוב המזונות בפשיעתו של הבעל, בסוף תשובתו הביא את דברי המהרי"ט (ח"א סי' קיג) שלאחר שפסק שבעל נכפה יוציא ויתן כתובה, וע"ש דחשש לפסוק כפיה, העלה :

"ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דמציעא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, אף על פי שנתן לה כתובתה, כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו, וכו'"

וציין שם הגרצפ"פ שלכוארה דברי המהרי"ט סותרים לדברי הרא"ש שמהם עולה שאין לחייב בעל נכפה במזונות אשתו, וכפי שהסביר לעיל שכאשר האישה אינה בבית בעלה אין לחייב את בעלה במזונותיה אא"כ המניעה היא ע"י פשיעתו, וכתב "ואולי המהרי"ט יפרש דברי הרא"ש שלא כתב כן אלא בעובדא זו, משום שהאשה הכירה בו לפני הנישואין וסברה וקבלה". דברים מהם עולה ברור כי לשיטתו לדעת המהרי"ט כל אימת שיש חיוב גירושין יש לחייב את הבעל במזונות אשתו כל זמן שהוא מעכבה, ואין לתלות את החיוב אך במניעה שנוצרה ע"י פשיעת הבעל.

וכן העלה גם מר"ן הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות חלק ה סימן רא) שבעל שאין לו גבורת אנשים חייב לגרש את אשתו, ושכל זמן שאינו מגרשה יש לחייבו במזונותיה גם כשהיא עובדת ומרויחה, וחייליה מהמהרי"ט, כלשונו :

"לכאורה יש לחייב את הבעל במזונותיה גם כשהיא עובדת ומרויחה, עפ"י דברי המהרי"ט ח"א סימן קי"ג שהעלה "במקום שהדין נותן לחייב את הבעל בגט [גם כשאין כופין משום חומר גט מעושה] גם מזונות יש להאשה כל זמן שאינו מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דב"מ כל מקום שאסרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו" ומשום האי טעמא פסק בנדונו בבעל שיש לו חולי נפש, והאשה עזבה אותו והלכה לבית אביה, שהבעל חייב במזונותיה ע"ש."

הא קמן שגם הוא, כסוף דברי הגרצפ"פ, סמך בכל כוחו על דברי המהרי"ט, וכן עולה גם מדבריו בח"ב (סימן קז) שלמד מהמהרי"ט כי "במקרה והבעל חייב לגרשה אז חייב במזונותי' מדין מעוכבות להינשא מחמתו, עי' מהרי"ט ח"א סי' קי"ג …". אך ע"ש שכתב כי "גם במקרה והבעל חייב עפ"י בי"ד בגט א"א להוציא מנכסיו מזונות יותר מתקופת ששה חדשים כמבואר באה"ע סי' ע' סעיף ז' ובח"מ וב"ש שם וכו'", ועיין שם בט"ז (סק"ח) שמוציאין בפעם אחת לששה חודשים, וכשכחו ששה חודשים יחזור ויתן לששה חודשים, אך אין זה עניין לנדוננו בו הבעל נמצא בפנינו, ויש לחייבו בחיוב המזונות הרגיל.

ולמעלה מכך ראה בתשובתו שם (סימן קיד) שדן בבעל שיש לו "מום של שוטה ודינו כנכפה", והעלה כי "מ"מ למעשה אין לכופו לגרש", וכתב :

"אמנם האשה תובעת שאם הבעל יסרב לתת לה גט, לחייב לתת לה מזונות. ויש לדון בזה כיון שאין לכוף את הבעל לתת לה גט, והיא אינה רוצה לדור עמו אם יש לה מזונות.

הנה בנקודה זו דן בתשובת המהרי"ט הנ"ל, לאחר שפסק שבנכפה אין כופין אותו לגרש, כתב: נהי שלא הרשינו לכוף ולהוציא שלא יהא גט מעושה שלא כדין… ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינה מוציאה בגט, …

הרי מבואר דאף אם אין כופין את הבעל לגרש, אבל כיון שהדין הוא שיתן לה גט, הוא חייב במזונותיה כל זמן שלא יגרשנה גם כשהיא נפרדת ממנו, ולא דמי להא דכתב בתשובת הרא"ש כלל מ"ג ס"ג, גבי איש המשתטה בכל יום וטפשות מתוספת עליו מדי יום יום וכו', והשיב הרא"ש שאין לכופו לגרש, אך תפייסנו שיגרש, או תקבלנו ותזון מנכסיו, ומשמע דאם אינה מקבלתו אין לה מזונות, היינו משום דהתם היא סברה וקבלה דידעה ממומו ואדעתיה דהכי היא נשאת לו, משא"כ בנדון דידן שלא ידעה לפני הנשואין את מומו שהוא מפגר בשכלו עד כדי שיתפתח אצלו מחלת רוח ממש, וגם לא ידעה שיוחזק במחלה זו שלש פעמים, א"כ לא סברה וקבלה, וע"כ הוא חייב במזונותיה.

ואפילו אם נאמר דנ"ד דומה למה שכתב הבי"ש בסימן קנ"ד סק"ב המובא לעיל, דבנמצא בו מום והיא לא ידעה כופין אותו לגרשה משום דהוי מקח טעות ויש ספק בעצם הקדושין, א"כ נהי דצריכה גט, אבל איך אפשר להוציא ממנו מזונות מספק, והמהרי"ט דחייב בנ"ד לשלם מזונות לא נחית כלל לדון מדין ספק קדושין.

אמנם נראה דחיוב זה שחידש המהרי"ט לחייבו במזונות משום דהיא אגידא גביה ומעוכבת להנשא על ידו, אינו נובע מתנאי הכתובה שהבעל מתחייב בהו ע"י קשר הנשואין, אלא זהו חיוב חדש מתקנת חז"ל שהוא מחויב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת להנשא על ידו, וכמו במגורשת ואינה מגורשת, דמדין תנאי כתובה אי אפשר להוציא ממנו כלום, ועיי' רש"י כתובות צ"ז ע"ב שגם במגורשת ואינה מגורשת כשהיא ארוסה חייב במזונות. וא"כ ה"ה בנמצא בו מום והיא לא ידעה אעפ"י שיש ספק בעצם הקידושין לדעת הבי"ש, מ"מ הוא חייב במזונותיה כל זמן שלא גירשה משום שהיא מעוכבת להנשא על ידו."

ועיין בפד"ר (ח"א עמ' 74) שהסכימו עמו עמיתיו הגר"י עדס והגר"ב זולטי. וכן העלה גם בתשובה בח"ג (סימן קצו) :

"והנה המהרי"ט חלק א' סימן קי"ג העלה לדבר פשוט בנידון דידיה שאחרי הנשואין נודע שלהבעל חולי הנופל אף שלא רצה לפסוק על כפיה, מכל מקום קבע דיש לה מזונות כל זמן שאינו מוציאה בגט …

אמנם רבי עקיבא איגר ז"ל בתשובותיו חלק ב' סימן נ"א כתב לחלק (בנידון דידיה בבעל שאין לו גבורת אנשים) "דדוקא בארוסה שמוטל עליו לכונסה כשהגיע זמן חשבוהו רבנן כאשתו שבידו לכונסה, ומשום הכי בגירושין כזה דלא נפסק אגדה ממנו לגמרי לא פסק החיוב מזונות ממנו.

מה שאין כן בנידון דידיה דאין עליו חיוב לכונסה שהרי מן השמים עכבוהו יש לומר דמשום מניעת הגירושין לחוד לא מחייב במזונות, היכי דליכא צירוף מניעת כניסותו אותה לאשה" ע"ש. (הנה כנראה שתשובת המהרי"ט הנ"ל היה בהעלם עין מרבינו עקיבא איגר ז"ל).

גם אם כוונת רעק"א לפרש דהא דארוסה מיירי בשכבר הגיע זמן הרי מתוספות הרא"ש הנ"ל משמע דבכל גווני חייב במזונותיה ודינו "כמו הגיע זמן".

אכן אף לדעת המהרי"ט בבעל נכפה ומסרב לגרשה, חייב במזונותיה ומטעם דאגידא ביה.

יש לדון דזה דוקא בודאי נשואה, שהרי בחיובי הבעל שמתחייב במעשה הנשואין כלול חיוב המזונות, וכן היתה תקנת חז"ל שבכלל זה חיוב מזונות כשהיא מעוכבת על ידו, כשמן הדין הוא חייב להוציאה ועומד בסירובו.

[והוא הדין בארוסה, שהרי מוטל עליו לכונסה וחייב במזונותיה בהגעת הזמן].

אבל בספק מקודשת, הרי ספק בעיקר חיוב המזונות, ובזה יש לומר דלא שייך להטיל עליו חיוב מזונות כשהיא מעוכבת על ידו, שאין זה אלא כגרמא בעלמא."

ולעיל כבר הבאנו את דברי הרב פרי צדיק, הרב מור ואהלות והרב נוכח השולחן שנקטו כשיטת המהרי"ט (ולא תלו זאת בכך שיש על מי לסמוך גם כדי לכוף), ודברי הגרצ"פ פרנק והגרי"ש אלישיב עולים כמותם.

וכן העלו חברי ביה"ד בת"א הגר"מ שלזינגר, הגרש"י הלוי והגר"י וילנסקי (פד"ר ח"ג עמ' 44) שבעל שחייב לגרש ונמנע מלגרש יש לחייבו במזונות מדין מעוכבת, וכ"כ גם במותב אחר של בי"ד זה הגר"ע אזולאי, הגרח"ג צימבליסט והגר"י נדב (פד"ר ח"י עמ' 108), וכן הוא במותב נוסף של בי"ד זה בהרכב הדיינים הגרח"ג צימבליסט, הגר"ע אזולאי והגר"ב לוי (פד"ר חי"ב עמ' 254) וציינו שם "שהרי רגילים בתי הדין לחייב במזונות מדין "מעוכבת" גם כשאין כופין לגרש (והוא ע"פ המהרי"ט סי' קיג וכו')". וכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני הגדול הגר"א גולדשמיט, הגר"ש ישראלי והגר"י קאפח זצ"ל (פד"ר ח"י עמ' 294). וכ"כ גם חברי ביה"ד הרבני הגדול (פד"ר חט"ו עמ' 13) הגר"מ טופיק, הגר"א הורוביץ והגרא"י לנאל, וכן העלה גם רבנו בעל הישכיל עבדי (ח"ה סי' פו), וכ"כ גם מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"ב חאבה"ע סי' יט).

והנה דברי המהרי"ט מיוסדים על דין מגורשת ואינה מגורשת המבואר בגמרא (כתובות צז, ב ב"מ יב, ב) ושם ביאר לנו רש"י שיסוד החיוב הינו משום דמעוכבת בשבילו מלהנשא, וכלשונו (כתובות שם) :

"מגורשת ואינה מגורשת – ומן האירוסין … אלא אגב אורחיה אשמעינן דמגורשת ואינה מגורשת, כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר, אין לה מזונות מן היתומים אם מת. כדרבי זירא – דאמר בעלה חייב במזונותיה בחייו, ואשמעינן מתני' דדוקא בחייו, משום דמעוכבת בשבילו להנשא, אבל לאחר מיתה לא דדלמא גרושין הוו ואין לה מזונות דמספיקא לא מפקי' ממונא".

ולשיטתו גם ארוסה, שבדר"כ אינה זכאית למזונות, וגם מי שהינה בגדר ספק מגורשת, כאשר עצם האישות בספק, נשים, שלכאורה, על פי דין אינן זכאיות למזונות מכח דיני האישות הרגילים, זכאיות להם כאשר הבעל מעכבן מלהנשא לאחר. וכ"כ גם התוס' רא"ש (שם) :

"דכיון דהויא מגורשת ואינה מגורשת, ואגידא ביה ולא מציא לאינסובי לעלמא, חייב במזונותיה. ואין חילוק בין מן האירוסין בין מן הנשואין, והוי כמו הגיע זמן ולא נישאו".

ומדבריהם למדנו כי לדעתם דע"ל חיוב המזונות במעוכבת אינו מדין המזונות הרגיל אלא מעין תקנה או קנס מיוחדים בגין העובדה שהאשה מעוכבת מלהנשא, וכן כתב במפורש התוס' (שם) "דלא מדינא היא ניזונת אלא משום דאגידא" (ועיין גם בדברי ההפלאה שם, ובפד"ר ח"ג עמ' 48, ואכמ"ל), וכן נראה גם מדברי התוס' רי"ד (שם) שכתב שחיוב המזונות הינו "משום דמעכבא מלנשא".

והגם שבחידושי הרמב"ן (שם) ובשטמ"ק (שם) בשם תלמידי הרשב"א דחו את דברי רש"י שגם לספק מגורשת מהאירוסין יש מזונות מדין מעוכבת, דהא ארוסה לית לה מזוני, והעמידו את המשנה אך על ספק מגורשת מהנישואין, מ"מ גם הם מסכימים שמכח דיני האישות הרגילים ספק מגורשת אינה זכאית למזונות, דמספיקא לא מפקינן ממונא, ונראה שגם הם מסכימים שיש כאן תקנה או קנס מיוחדים, אלא שלשיטתם החיוב יחול רק במקום שקודם לכן היה חיוב מזונות. וכפי שעולה מדברי הרמב"ן במסכת יבמות (מא, ב) בדין יבם שעמד בדין וברח שחייב במזונות מעוכבת "משום דכיון שעמד בדין הוה לי' כהגיע זמן ולא נישאו ואוכלת משלו וכו'", ועיין גם בדברי הרשב"א (שם).

ומ"מ נראה שלא כך ס"ל לרשב"ם (ב"ב מז, ב) שכתב שמגורשת ואינה מגורשת "אשתו היא וחייב במזונותיה", כל"ה :

"מגורשת ואינה מגורשת – כגון זרק לה גט ספק קרוב לה ספק קרוב לו דבעלה חייב במזונותיה עד דיהב לה גט ודאי כר' זירא ואיכא למימר כיון דמגורשת ואינה מגורשת אשתו היא וחייב במזונותיה … ."

דברים ולשון המראים שלשיטתו מגורשת ואינה מגורשת ניזונית מכח דיני האישות הרגילים שאינם נפסקים אלא בגירושין גמורים.

אלא דאכתי איכא למימר דאין כאן כל מחלוקת, והן לדעת רש"י, תוס', תוס' הרא"ש, תוס' הרי"ד ודעימייהו והן לדעת הרשב"ם יש כאן תקנה מיוחדת שנתקנה לכל אשה שתיזון מבעלה כל זמן שאינה יכולה להינשא לאחר, ועל כן רש"י נקט בלשונו "משום דמעוכבת בשבילו להנשא", ולא כתב משום דמעוכבת בגללו או בפשיעתו, וכן תוס', תוס' הרא"ש ותוס' רי"ד לא נקטו בלשון שמשמעה שהבעל פשע או גרם, וזהו פשט דברי הרשב"ם שכתב "אשתו היא וחייב במזונותיה", היינו שאין כאן קנס אלא תקנה שכל זמן שהאשה אגידא בבעל ואינה יכולה להינשא לאחר חייב הבעל במזונותיה, ועל כן דימה המהרי"ט את דין המגורשת ואינה מגורשת לדין נכפה שחייב לגרש, שכן למרות שהבעל הנכפה אינו ראוי לקנס שהרי לא מעשיו גרמו לו, מ"מ היות והוא מחויב לגרש, ובכך שהוא אינו מגרש הוא מונע ממנה מזונות מאחר, הטילו עליו את מזונותיה.

והאמת תורה דרכה שכן העלה הגר"א הורוביץ (פד"ר חט"ו עמ' 14) כי :

"דין המזונות שחייב במעוכבת מחמתו אינו משום קנס, שא"כ מאי נפקא מינה אם עומד להתברר, הרי בנתיים היא מעוגנת מחמתו, אלא שזה הלכה במזונות, דבאגידה ביה חייב במזונותיה, ולא משום שהיא רוצה ומבקשת גט והוא מעגנה, אלא אפי' שאינה מבקשת גט, אלא שאגידה ביה חייב במזונותיה".

וע"ש בדבריו הנפלאים שהוכיח כן מדברי הר"ן (גיטין עד), מדברי הרמ"ה (הובא בטור אבהע"ז סי' קיט) שכתב שנשתטית שאינה יודעת לשמור עצמה בעלה חייב במזונותיה אפי' לאחר שגרשה ד"כיון דאמרו רבנן לא יוציא לא מפיק לה ולא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת דבעלה חייב במזונותיה וא"כ כ"ש כל זמן שלא גרשה שבעלה חייב בכל", ובבית מאיר שם כתב דטעם זה של הרמ"ה דלא גרע ממגורשת ואינה מגורשת, מתייחס לקודם הגירושין, דלאחר שגרשה הרי אינה מעוכבת, דברים מהם משמע שדין השוטה דומה לדין הספק מגורשת, וממילא כשם שבשוטה אין כל טעם לקנס שהרי לא הבעל מעכבה וודאי שלא הוא מעגנה כך גם במגורשת ואינה מגורשת לא אתינן עלה מדין קנס. וכן הביא גם מדברי הרב המגיד (גירושין ו, ל) שדימה דין בעל ששלח גט לאשתו שחייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה לדין מגורשת ואינה מגורשת שהבעל חייב במזונותיה, וממילא כשם שבעל ששלח גט לאשתו אינו חייב במזונותיה מדין קנס גם במגורשת ואינה מגורשת אין חיוב המזונות מדין קנס.

וכן הביא מדברי המגיה על האבני מלואים (סי' צג סי' ט) שכתב :

"מזונות דבחייו מלבד שהוא מחויב מצד האישות שביניהם מדאורייתא או מדרבנן הנה יהא תנאי ב"ד שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גבי' אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה, ובזה המין מהחיוב נכללה האלמנה כל זמן שיושבת לכבודו וכן בחייו כל זמן שאינה נישאת לאחר מחמתו חייב לזונה מאותו תנאי ב"ד ומה"ט ספק מגורשת ניזונת משל בעלה ואף על גב שנפסק האישות שביניהם כגון באשת כהן שאסורה לו להחזיר מ"מ כיון שמחמתו היא מעוכבת מלהינשא חייב במזונותיה מתנאי ב"ד כיון דאגידה ביה".

וכן הביא גם מתשובת הרא"ם (סי' ל) שכתב:

"אם הוא רוצה לגרשה בטענת מאיס עלי או שאר טענות שאינו נאמן והיא אינה רוצה להתגרש ואינו יכול לגרשה מתקנת הקהילות מה דינה במזונות חייב לזונה או לא.

התשובה מוכחת שמאחר שהוא רוצה לגרשה ויש בידו לפי הדין לגרשה ברצונה ושלא ברצונה אף על פי שמצד התקנה אינו יכול לגרשה בעל כרחה מ"מ לא יהיה חייב במזונותיה מאחר שהעכוב מצדה ולא מצדו … ואינו דומה עם ספק גרושין או למי שלא הגיע הגט בידה שחייב לזונה דהתם שניהם צריכין להתגרש אלא שלא הגיע הגט לידה".

ומכך שדימה את מי שמואס באשתו למגורשת ואינה מגורשת נראה שאין חובת המזונות של מגורשת ואינה מגורשת מדין קנס, וממילא עלה לנו שזו הייתה תקנת חכמים שנושא אשה חייב במזונותיה כל זמן שהיא אגידא ביה, ולמרות שהיא אינה עמו אם חייב לגרשה חייב לזונה כל זמן שלא גירשה.

וכן ראיתי שכתב בשפה ברורה גם רבנו הנחל יצחק (אבן העזר סימן עז ענף ג) שחיוב מזונות אישה אינו נובע אך מתנאי בי"ד אלא למעלה מכך מהא דאגידא ביה, וחיוב זה תקף וקיים לכל אורך שנות הנישואין ועד לסידור הגט, כל"ה :

"דהא קיימא לן מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, משום דאגידא ביה ומעוכבת בשבילו להנשא כמו דפירש רש"י בכתובות (דף צ"ז ע"ב [ד"ה כדרבי זירא]) ובב"ב (דף מ"ז ע"ב [ד"ה חייב]), ועיין בכתובות (דף צ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה לאתויי מגורשת ואינה מגורשת כו', והא התם אין זה מן תנאי כתובה, דהא הוי ספק שמא נתגרשה ומספיקא אין מוציאין מהיורשים אם מת בעלה כמבואר בכתובות שם ובאה"ע (סי' צ"ג סעיף ב'), רק כל זמן דהבעל קיים מוציאין מזונות מבעלה משום דמעוכבת בשבילו להנשא, ועיין ביבמות (דף מ"א ע"ב) דיבמה שלשה חדשים ראשונים ניזונית משל (יבם) [בעל] מהאי טעמא כפירוש רש"י שם. ולפי זה יש לומר דכל שכן בחיי הבעל דחייב ליתן לאשתו מזונות אף בלא טעמא דתנאי כתובה משום דהא מעוכבת בשבילו בודאי, והוי כל שכן מן ספק מגורשת הנ"ל".

ולא נעלמו ממני דברי הר"י ששון בבני יעקב (מאמר א דף ד טור ד ד"ה אך) שכתב בנידון זה "דקנסא קנסוהו", אך הנה זה שלא כדברי כל רבותינו הראשונים הנזכרים לעיל.

וכדי שלא תקשה על כל הני רבותינו קושית הגאון מליסא בבית יעקב, וכפי שצידד בסברתו מר"ן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל, שיש לחוש שחיוב המזונות יהיה בו משום כפיה לגרש, צ"ל כדברי הגריא"ה הרצוג זצ"ל שלא כל סך של מזונות יש בו משום הכפיה, וסך שאינו "למעלה מיכלתו ואין זה אלא פגיעה בחסכונותיו אבל לא בפרנסתו", יש לומר שאין בו משום כפיה על הגט. וכבר הזכרתי לעיל שגם מר"ן היביע אומר הזכיר את דברי הגרצ"פ דלעיל וקילסו, ולא דחה את דבריו מן ההלכה.

ז. אישה הזכאית למזונות מדין מעוכבת מעשה ידיה לעצמה
והנה אחר שהעלנו שמעוכבת זכאית למזונות מדין התקנה מוטל עלינו לשוב ולדון האם על פי אותה תקנה זכאי הבעל למעשה ידיה, דמעשה ידיה תחת מזונותיה תקון.

והאמת תורה דרכה שבדברי רבותינו הראשונים על דפי הגמ' לא מצאנו התייחסות מפורשת לדין זה. ולבד ראה זה מצאנו שנחלקו רבותינו הראשונים גבי שומרת יבם וארוסה הניזונות מדין מעוכבת, שלגביהן העלה בשטמ"ק (כתובות קז, ב) שאף כאשר הן ניזונות מדין מעוכבת מעשה ידיהן שלהן. וכן דייק גם האור שמח (פ"י מהלכ' אישות הלכ' י"ט) מדברי הרא"ש (יבמות פ' החולץ סי' כ"ה) שכתב ששומרת יבם שניזונת מהיבם אין מעשי ידיה שלו, שכל זמן שאינה יושבת תחתיו אין לחוש לאיבה, וציין האור שמח שטעם זה שייך גם בארוסה. ולעומתם כתב הריטב"א (כתובות נז, א) שארוסה שהגיע זמנה להנשא ולא נשאת זכאית למזונות והארוס שלה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ועיין בפד"ר (חלק ג' עמ' 51) שביארו שלשיטתו ארוסה אגידא בארוס יותר ממה שהיבמה אגידא ביבם שהרי ארוסה עומדת לכונסה יותר ממה שיבמה עומדת לכך, כדברי התוס' כתובות ב, ב (ד"ה לפיכך) ודף קז, ב (ד"ה עמד בדין וברח), ועל כן הארוס זוכה במעשה ידיה של הארוסה משא"כ היבם.

ומצאנו לרבותינו האחרונים שנחלקו בדבר, וכפי שהבאנו לעיל מדברי הרב בני יעקב שכתב שאין הבעל זוכה במעשה ידיה של אישתו הזכאית למזונות מדין מעוכבת, ושכן העלה גם הראשל"צ הגרש"מ עמאר, ושלעומתם מצאנו להגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות ח"ה סי' רא) ולהגר"א גולדשמידט זצ"ל (פד"ר חלק י' עמ' 309) דס"ל דמאחר וחז"ל תקנו מעשי ידיה תמורת מזונותיה, כשחז"ל תקנו והמשיכו חיוב מזונות לאשה לא הפסידו לבעל את מעשה ידיה, וכפי שהעלה גם הגר"א הורוביץ (פד"ר חט"ו עמ' 14).

ואני הקטן, נקלה ונכלם, זעירא דתלמידייא, לא עלה על דעתי לחרוץ משפט ולהכריע מסברתי בין הני רבותינו הגדולים, וכננס העומד על כתפי ענקים אמרתי אחקור אחר הדברים עד מקום שידי יד כהה מגעת, ולהיכן שתלך הרוח רוח אלהי"ן קדישין, ועל פי כללי הפסיקה אשר הורו לנו רבותינו, לשם ניטה. והנה מצאנו בנדון זה דברים מפורשים מאת רבנו המגיד משנה (נחלות א, ט) שכתב :

"… ממה ששנינו פ' מי שאחזו (דף ע"ג:) בדין שכ"מ שגירש את אשתו מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר כאשת איש לכל דבריה ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת. ובגמרא ת"ר ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה, כללו של דברי הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שני דברי ר' יהודה, ר"מ אומר בעילתו תלויה, ר' יוסי אומר בעילתו ספק וחכ"א מגורשת ואינה מגורשת וכו'. והקשו בגמ' (דף ע"ד) חכמים היינו ר' יוסי ותירצו איכא בינייהו דר' זירא, דא"ר זירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, מדלא הזכירו ירושה לחד מן התנאים אלא לר' יהודה משמע דליכא מאן דס"ל יורשה אלא ר' יהודה, והנך תנאי כולהו פליגי אדר' יהודה בכל הדברים שהזכיר, דאי לא הוה להו לברורי ואיפלוגי בין ירושה לשאר דברים, ועוד דאם איתא דבספק הבעל יורש למה הו"ל לאדכורי לר' יהודה ירושה השתא ספק יורש זו לא כ"ש כיון דכאשת איש חשיב ליה, כך נ"ל."

נמצא שלדעתו חכמים חולקים על ר' יהודה וסבורים שאין הבעל זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו' של אשה הניזונית מדין מעוכבת. וכן כתב גם רבנו הרא"ם (ח"א סי' לד) שמגורשת ואינה מגורשת בעלה אינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה, וכלשונו :

"דהא תנן במציעא פרקא קמא מציאת אשתו שגרשה הרי היא שלה, ופריך התם גירשה מאי בעייא גביה ? ומשני הכא במאי עסקינן במגורשת ואינה מגורשת, דכל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, ומשום הכי אצטריך לאשמועינן דאפי' הכי מציאתה שלה, דטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה הכא תיהוי ליה איבה ואיבה …. ומציאתה שלה והוא הדין נמי מעשה ידיה דחד טעמא הוא, עד כאן מצאתי מפסקי מורי הרב ז"ל."

ועיין גם בבאר היטב (סי' פ סק"א) שהביא את דברי הרא"ם בסתמא, וכן הוא בכנה"ג (שם הגה"ט אות ב), וכן הביא באוצר הפוסקים (שם סק"א אות ו) שנקטו בשו"ע לבעל מרכבת המשנה (סעיף א) ובתולדות אדם (סעי' א). וכאמור לעיל כן העלה גם בבני יעקב (מאמר א דף ד טור ד) דקנסא קנסוהו ולכן חייב במזונותיה אך אינו זוכה במעשה ידיה. וכן מצאתי שהעלה גם בשו"ת נשמת חיים (סי' קנב) בתשובה מנכד המחבר דפשיטא ליה דכשם שאין הבעל זוכה במציאתה כך אינו זוכה במעשה ידיה, ועוד ראיתי שכן נקט בפשיטות כדברי הרא"ם גם מרא דארעא דישראל רבנו הגרא"י הרצוג זצ"ל בהיכל יצחק (אבה"ע א סי' ב אות כב), וכן העלה גם מו"ר מראשי ישיבת מרכז הרב הגר"ש ישראלי זצ"ל בשיבתו בביה"ד הגדול (פד"ר ח"י עמ' 297, הובא גם בחוות בנימין ח"ב סי' לח) שאחר שהעמיק בסוגיה כיד ה' הטובה עליו העלה שבמגורשת ואינה מגורשת וכן במעוכבת על ידו מלהינשא אין מעשה ידיה של בעלה הן משום שבכה"ג חיוב מזונותיה הינו מטעם קנס, ועל כן אין מקום לזכותו בתמורה, והן משום שבמקום שאין יושבת תחתיו אין טעם לזכותו במעשה ידיה מן הנימוק של איבה. ועל כן כתב שדעת הרא"ם "היא דעה מוסכמת, ויוצאת בהכרח מסוגיות הגמרא והראשונים" ועיין שם שהסכים עמו הגר"י קאפח. ועיין גם בדברי הגר"ן גורטלר (פד"ר חכ"ב עמ' 43, שורת הדין ח"ז עמ' שיג) שגם הוא העלה שכדעת הרא"ם עולה מרש"י, הרא"ש, הרא"ה, המגיד משנה והתוס' טוך וסיים "על כן מי יכול לקום ולהוציא מהאשה את מעשי ידיה שזכתה בהם כדין". וכ"כ גם רבנו האגרות משה (חאבה"ע ח"אסי' קלז), וכן העלה להלכה מסברא דיליה גם רבנו הישכיל עבדי (ח"ה סי' פו אות ה).

אך הנה הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ה סי' רא) וחברי ביה"ד הרבני בת"א יפו בהרכב הרבנים הגר"מ שלזינגר, הגרש"י הלוי והגר"י וילנסקי (פד"ר ח"ג עמ' 55) הביאו את דברי הראב"ד (בהשגות על הרי"ף כתובות סג, א) שכתב דבספק מגורשת זוכה הבעל במעשה ידיה תחת מזונותיה, והסבירו שלדעת הראב"ד במגורשת ואינה מגורשת השאירו את האשה על דינה דקודם הגירושין ולכן זוכה במזונותיה, והבעל זכאי למעשה ידיה כפי שהייתה קודם הגירושין. ועל כן כתבו חברי ביה"ד בת"א במסקנתם ש"אין להוציא בנדוננו ממון המזונות מהבעל מבלי לתת לו את מעשי ידיה בלי יסוד וראיה ברורה לזה מדברי הפוסקים אף אם תהא הדעת נוטה כן."

והנה אחר הבקשת מח"ר מהדר"ג עיון בדברי הראב"ד מעלה דלא כוותיהו, דהנה הראב"ד לא אמר את דבריו שם על מסקנת הגמרא בבבלי שהבאנו לעיל ושהעמידה את המשנה בב"מ במגורשת ואינה מגורשת, וכל דבריו מוסבים על הירושלמי שהסביר את המשנה כפשוטה בבעל שגירש ולא נתן כתובה, וכלשונו :

"ובפ' שנים אוחזין בטלית מייתי להא מתני' דקתני מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובה מציאתה לעצמה, הדא אמרת אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב לזונה עד שיפרענה משלם, כלומר מדקתני אף על פי שלא נתן לה כתובה אלמא כל זמן שלא נתן לה כתובתה שייכא ביה ואית ליה זכיה עילויה ומאי ניהו מעשה ידיה תחת מזונותיה, ואפ"ה מציאתה שלה, דאי לא שייכא בהדיה כלל מאי אף על פי שלא נתן כתובתה. … אלא אי איכא למדחי לשמעתא דבני מערבא מהא מדחינן מדאמרי' בגמ' דילן עלה דהיאך מתני' מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובה וכו' גירשה פשיטא לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת, דאמר רבה בר ירמיה אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וכו', מדאיצטריכא ליה למימר במגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה מכלל דגרושה ממש שלא נתן לה כתובה אינו חייב במזונותיה, והא מלתא פשיטא הות גבייהו שאם היתה גרושה לגמרי אף על פי שלא נתן לה כתובתה אין לה עליו כלום. וגם הוא אין לו עליה לא במעשה ידיה ולא במציאתה. ותו לא מידי."

הרי לפנינו שהביא את דברי הירושלמי שמפרש את המשנה כפשטה שאדם שגירש אשתו ולא פרע לה את כתובתה חייב לשלם לה מזונותיה וזוכה במעשה ידיה פרט למציאתה, ופירש דמדקתני 'אע"פ שלא נתן כתובה' משמע שנתינת הכתובה היא הכורתת את התנאים והחיובים הממוניים ההדדיים, ועד שלא ייתן לה את כתובתה הוא חייב לה את מזונותיה והיא חייבת לו את מעשה ידיה פרט למציאתה שרק לגביה אמרינן שאינו זוכה כי היכי דתהוי ליה איבה. ואולם הראב"ד עצמו שב ודחה את דברי הירושלמי מפני הבבלי שקבע שלמרות שלא שילם לה את כתובתה נכרתו חיובי הממון ביניהם, וממילא – לאחר שנדחו דברי הירושלמי – שוב אין כל הוכחה שבמגורשת ואינה מגורשת כל חיובי הממון שביניהם קיימים פרט לזכאותו במציאתה, שהרי כל דיוקו היה מלשון 'אע"פ שלא נתן לה כתובה'- "דאי לא שייכא בהדיה כלל מאי אע"פ שלא נתן לה כתובתה", אך אם נעמיד את המשנה במגורשת ואינה מגורשת הרי פירוש המשנה פשוט הוא שמציאתה לעצמה למרות שהגירושין עדיין לא וודאיים (ושם עסקו בהלכות אבידה ומציאה ועל כן נקטו את דבריהם במציאה), ושפיר איכא למימר שמשעה שנעשית ספק מגורשת אין לו בה כל זכיה (וכפי שאינו זוכה במציאתה אינו זוכה גם במעשה ידיה) וכדעת הרא"ם ודעימיה. ובדרך דומה ראיתי שדרך גם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכדרכו בקודש העמיק בסברת הראב"ד ועמד על כך שלדעתו על פי הירושלמי כל זמן שלא קבלה האשה את כתובתה לא ניתקו החיובים הממוניים ההדדיים שבינה לבין בעלה, והוא חייב במזונותיה וזוכה במעשה ידיה, ועל כן הסיק הגרש"י זצ"ל שע"פ הבבלי הסובר שבגירשה פסקו החויבים הממוניים ההדדיים למרות שלא קבלה האשה את כתובתה, ושרק בספק מגורשת חייב הוא במזונותיה "א"כ הדרינן ליסוד הסברא שכל שהתקנה היא משום איבה אין לבעל זכויות בספק מגורשת וכמ"ש הרא"ם דחד טעמא הוא". וע"ש שציין עוד שלפי הירושלמי זכותו של הבעל במעשה ידי אשתו נובעת משעבודה במעשה ידיה לבעלה, וזכותו במציאתה נובעת אך מתקנת חכמים משום איבה ועל כן הירושלמי חילק, על פי העמדתו הוא את המשנה, בין דין מציאתה בה אינו זוכה כי היכי דתהוי ליה איבה לבין מעשה ידיה בהם הוא זוכה שכן השיעבוד לא פסק, מה שאין כן לשיטת הגמרא בבבלי שמעשה ידיה ומציאתה שניהם משום איבה ולכן אין לחלק ביניהם ובמקום שאין הבעל זוכה במציאתה של אשתו אינו זוכה במעשה ידיה, וככל אשר הראנו לעיל דבמגורשת ואינה מגורשת הפסיד הבעל את שניהם.

והגם שראיתי לגר"ן גורטלר שביאר שלדעת הראב"ד גם לפי תלמודא דידן מעמידים את האשה בחזקתה ויש לה דין אשת איש הזכאית למזונות ומתחייבת במעשה ידיה, וכתב סייעתא לזה מדברי הראב"ד בהשגות (נחלות א, ט) שחלק על הרמב"ם וכתב שבעל יורש ספק מגורשת, ורצה לדייק מכך "שסובר שמעמידים האשה על חזקתה לכל ענין, וסובר הראב"ד שהבעל יכול גם להוציא ממון מכח חזקה זו". וכתב שכן סובר גם הרמ"ך (שיטה מקובצת ב"מ דף י"ב ע"ב) שהעלה להלכה:

"ולענין פסק. כתב הרמ"ך וזה לשונו: מציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת הרי היא שלה, ואף על פי כן הוא חייב במזונותיה, והוא הדין שחייב בכל תנאי ממון של כתובה, ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק, וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה כיון שהיא ספק מגורשת אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאנתו, והוא הדין שאינו אוכל פירות כיון שנתן לה גט, ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ מזכות מציאתה."

דברים שמהם משמע דלאפשרות השניה עדיין אשתו היא לכל דבר.

מ"מ אני הקטן לא כך עמי, דאכתי אין מדברי הראב"ד אלו כל הוכחה, שהרי ייתכן ולדעתו בעל יורש ספק מגורשת מפני שלשיטתו ירושת הבעל את אשתו הנה מדאוריתא (אשות יב, ג) ועל כן "לא מפקעינן ירושה דאוריתא דבעל אלא בגירושין גמורים" (בעל העיטור אות מ מרד), ולא כך יהיה הדין במעשה ידיה שבעלה זוכה בהם מדרבנן. ועיין בליקוטי חבר בן חיים (שם) ובמקורי הרמב"ם לרש"ש (שם) ובדברי הגאון הזכר יצחק (סי' עג אות ב) שביארו שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד בשאלה האם הבעל יורש את אשתו במקום שהיו ספק גירושין תלויה במחלוקתם בהלכה שקדמה לה (נחלות א, ח) האם הבעל יורש את אשתו מדאוריתא או מדרבנן. וממילא בנד"ד שלכו"ע הבעל זוכה במעשה ידיה מדרבנן הרי שגם לראב"ד במקום ספק אינו זוכה במעשה ידיה.

והגם כי אפשר ונראה דהטור לא מסביר כך את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהוא ז"ל כתב (אבה"ע סי' צ) משם אביו הרא"ש שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים, וכן כתב גם הלבוש (שם אות ה) שאפילו "נתגרשה בספק גרושין כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה יורשה, ואין הירושה נפקעת ממנו אלא בגירושין גמורים", ולדעתם נראה שכל זמן שלא היו גרושין גמורים האשה בחזקת אשת איש לכל דיניה, וא"כ אפשר שזו היא לדעתם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד האם אמרינן שהאשה בחזקתה, ולדעת הרא"ש והראב"ד אמרינן שהיא בחזקתה וא"כ יורשה וזכאי במעשה ידיה [ועיין ברא"ש (ב"מ פ"ק סי' לד) שגם הוא הביא את הירושלמי שגרושה שלא פרע לה כתובתה חייב במזונותיה וכתב "דטעמא דבני מערבא דחייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה כדי ליפות כח האשה שיפרעו לה כתובתה בעין יפה בבת אחת ולא יתנו על יד על יד תקנו חכמים שיתחייב במזונותיה עד שיתן פרוטה אחרונה", אך שם לא כתב שהבעל זוכה במעשה ידיה]. מ"מ הרי מר"ן השו"ע וכן גם רבנו הרמ"א לא פסקו כטור, וקי"ל שאין אומרים קי"ל נגד מר"ן, כמבואר בברכ"י (חו"מ סי' כה ס"ק כו –כז) וכפי שהרחיב בדבר מר"ן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"י חו"מ סי' א ומשם בארה), ועל כן נראה שאין הבעל יכול לומר קי"ל כדעת הראב"ד והרמ"ך שאני זכאי למעשה ידיה. נמצא דבין אם נסביר שלראב"ד בספק מגורשת מעשה ידיה שייכים לעצמה ובין אם נסביר שלדעת הראב"ד גם בכה"ג מעשה ידיה לבעלה אך מר"ן דחה את שיטת הראב"ד מהלכה, הרי שלא מצאנו סעד ותמך לכך שהבעל יוכל לטעון קי"ל שמעשה ידיה שלי.

ועוד, וגם הוא עיקר, שגם הגר"ן גורטלר עצמו כתב שם שעדיין אין מדברי הרמ"ך ראיה שגם מעשה ידיה לבעלה שכן אפשר דדמי למציאה, וגם הוא בגודלו העלה שאין לפסוק כראב"ד (לשיטתיה שם) :

"שמאחר שנתברר לנו טעמו של הראב"ד נראה שאין לפסוק כמותו וכן אין לומר קי"ל כמותו וזאת משני טעמים : א. משום שכל המפרשים פרשו כרש"י שמזונותיה הם קנס משום שהיא מעוכבת מחמתו. ב. מאחר והשו"ע אבה"ע סי' צ סעי' ה לא פסק כמותו, שמשום שמעמידים האשה על חזקתה יש לאשה דין אשת איש לענין דיני ממונות … ברם יכול המערער לומר, אף שאין פוסקים כהראב"ד במה שסובר שמעמידים את האשה על חזקתה וחזקה זו תכריע גם ספקות של ממון, מ"מ הדיוק שדייק במשנה והפרוש שכתב למשנה קיים, ומעשי ידיה הם לבעלה, והטעם משום שהם כנגד מזונותיה. אולם אין נראה לומר כן, כי להלכה שמפרשים את המשנה שמזונותיה הם מדין קנס מנין לנו שהראב"ד היה מדייק הדיוק דלעיל במשנה, דשמא לא היה נוח לו לפרש שבמזונות של קנס תקנו לבעל את מעשי ידיה, אלא היה יותר נוח לו לומר שאין לדייק במשנה, ומה שהזכירה המשנה שם רק ענין מציאה, הוא משום שכל המשנה מדברת שם בענין מציאה. ונראה שכן פרשו שאר המפרשים את המשנה".

וע"ש עוד בדבריו שכתב להוכיח שגם התוס' טוך (קידושין טז, ב) ס"ל שמגורשת ואינה מגורשת אין בעלה זוכה במעשי ידיה. ועל כן העלה להלכה :

"ברם מאחר והכרעה בדיני ממונות להוציא ממון הוא דבר קשה. ע"כ נראה לעשות כמו שכתבתי בבעל מורד, שהאשה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר. ועיין בענין זה בסי' י"ג במאמר מעשי ידי אשה שהארכתי הרבה בענין זה. ובמקום שעצה זו אינה מועילה נראה לפסוק כפוסקים שאשה הניזונת מדין מעוכבת מחמתו אינה צריכה לתן לבעלה מעשי ידיה. ודע שאשה זו אינה צריכה לעשות מלאכות הבית שהרי אינה צריכה לישב עם בעלה. …"

ולענ"ד, קלה כמות שהיא, מכל אשר הבאנו לעיל, ומדברי הגר"ן גורטלר שליט"א נדחו גם דברי חברי ביה"ד ת"א הגרח"ג צימבליסט, הגר"ע אזולאי והג"ב לוי (פד"ר חי"ב עמ' 257) שהעלו שמספק אין להוציא מהבעל מזונות כל זמן שיש לאישה מעשה ידים, שכן סוגיא זו "לא נפקא מספיקא דדינא, ואין להוציא מן הבעל מזונות, שיוכל לומר לה "התפרנסי ממעשי ידיך, דקים לי כהפוסקים שהם שלי". והוא הדין בנידוננו לא נוכל לחייבו במזונותיה מדין "מעוכבת" כל זמן שעובדת ומשתכרת". וכאמור לעיל באורך לא כך עולה מדברי רבותינו הראשונים, וגם מדברי הראב"ד אין כל הוכחה, ובר מן דין הרי בכדי לטעון קי"ל צריך להסמך על ב' פוסקים כדכתב הגר"ח פלאג'י בספר חוקות החיים (סי' נח דף נט סע"ד), והכא אין לבעל אלא את דעת הראב"ד וגם היא בספק. ועל כן נראה ברור שיש לקבוע שאשה הזכאית למזונות מדין מעוכבת זכאית גם למעשה ידיה.

והגם כי הגר"א גולדשמיט (פד"ר ח"י פס"ד עמ' 306) חלק על מסקנתם של הגר"ש ישראלי והגר"י קאפח (צוין לעיל) וכתב כי "אין לדעתי כל דרך להוציא מזונות לאשה מבעלה, ויחד עם זה להשאיר לה את ההכנסה שהיא מקבלת ממעשה ידיה שהרויחה באותה התקופה שהיא ניזונית מבעלה", ולדעתו הגם שבמגורשת ואינה מגורשת לא זוכה הבעל במעשה ידיה, וכדברי הרא"ם, במעוכבת זוכה הבעל במעשה ידיה. שכן בעוד שבמגורשת ואינה מגורשת:

"אין המזונות הללו מכח דין מזונות אשה מבעלה כי לצד הספק שמא היא מגורשת הרי אין לה מזונות אלו כי היא כבר לא אשתו. אלא שהמזונות הללו הם מכח הלכה אחרת, דין מעוכבת להנשא, חיוב חדש שנולד על ידי גט ספק זה… ולכן מעשה ידיה שלה לדעת רבינו אליהו מזרחי. ולהוציא ממנה מעשה ידיה מכח הדין הכללי, אולי היא עדיין אשתו, אין הבעל יכול, כי אין מוציאין מספק, כמו שהיא לא יכולה להוציא ממנו מזונות מספק מכח הדין הכללי".

הרי שבמעוכבת שבעלה חייב לגרשה המזונות הם עדיין מדין מזונות אשה מבעלה ועל כן הבעל זכאי במעשה ידיה תחתיהם.

ואחר המחילה רבה קשים דבריו להולמם, שכן גם במגורשת ואינה מגורשת ניתן להוציא ממנה את מעשה ידיה, שכן הבעל שנותן את המזונות הוא המוחזק, ועל כן מכח הספק רשאי הוא לטעון צאי מעשה ידיך במזונותיך ואיני צריך לשלם מזונות. ומה שאין אנו פוטרים אותו אינו אלא מכח וודאי, דקיימא לן שכשם שאינו זכאי במציאתה כך אינו זכאי במעשה ידיה כי היכי דתהוי ליה איבה, וא"כ מטעם זה עצמו אין לחלק בעניין זה –מעשה ידיה – בין ספק מגורשת למעוכבת וגם בה למרות שהבעל חייב במזונותיה מדין החיוב הרגיל אין הוא זכאי במזונותיה.

וע"ש עוד בדבריו, שכתב שבמעוכבת מחמתו זכאי הבעל למעשה ידיה שכן במגורשת ואינה מגורשת החיוב למזונות "אינו המשך החיוב מתקופת הנישואין, אלא חיוב חדש לגמרי, … שונה בעיקרו ובמהותו מהדין הכללי, והוא קנס שקנסו את הבעל בגלל הגט לא גט שנתן לה", ועל כן קנסו אתו בתשלום מזונות ולא החלו עליה את התקנה לתת לו את מעשה ידיה. מה שאין כן במזונות מעוכבת מחמתו "אשר חיובם מכח דין המזונות הכללי …. על המזונות האלו חלה התקנה מעשה ידיה תחת מזונות, ולכן בשעה שמחייבים את הבעל במזונות אלו, חל ממילא הדין מעשה ידיה לבעלה, גם כאשר טעמו של דין זה הלך מן העולם ואיננו כבר". ואנא עבדא אמרי שמרבנו המהרי"ט עולה שלא כדבריו שהרי המהרי"ט דימה את דין המחויב לגרשה לדין מגורשת ואינה מגורשת, ואם במגורשת ואינה מגורשת החיוב הוא מדין קנס בעוד שבמחויב לגרשה ומעכבה החיוב הוא מדיני אישות הרגילים אין כל מקום לדבריו. וכאמור לעיל גם מדברי הרב המגיד (גירושין ו, ל), שדימה דין בעל ששלח גט לאשתו שחייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה לדין מגורשת ואינה מגורשת שהבעל חייב במזונותיה, עולה שהחיוב במגורשת ואינה מגורשת אינו מדין קנס, וככל אשר הראנו לעיל, ועל כן קשה לחלק ביניהם מסברא.

והנה לא נעלמו ממני דברי הגר"א הורוביץ (פד"ר טו' עמ' 16, לב אריה סי' טז) שהביא את דברי מר"ן השו"ע (סי' קטז סעי' א) שכתב ש"הנושא אחת מחייבי לאוין אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה ומיהו מזונות אין לה", ואת דברי הרמ"א "ואם זן אותה מעשה ידיה שלו", שמקורם בנמוק"י (יבמות כז, א) בשם הרטיב"א, ומכאן עלה לו "שאין להפריד בין מזונות למעשה ידיה ואפילו כשזן אותה לא מתוך חיוב …למרות שגם כאן אין מקום לחשוש לאיבה אדרבה כיון שאסורה לו שתהיה איבה ואיבה, בכ"ז לא נפקעת משום כך התקנה שביסודה נתקנה משום איבה … מכל זה מוכח שלא כדברי הרא"ם שהרי כאן אסורה לו, ובכל זאת אינו מפסיד מעשה ידיה".

והנה אחר הבקשת מח"ר וביודעי מיעוט ערכי, במיוחד לאור ערכו הרם של הגר"א הורוביץ שקוטנו עבה ממותני, נראה לענ"ד דאין כל קושי מדבריו על דברי הרא"ם. דהנה הריטב"א, שהוא מקור הלכה זו, כתב "ואפשר לומר שאם זן אותה בשתיקה זוכה במעשה ידיה שעשתה כל אותו זמן ולא אמרינן מחל לה לגמרי אלא הרי הוא גובה ממנה מעשה ידיה או תתן לו מזונותיה". ומשמעות דבריו ברורה, שאישה זו אינה זכאית למזונות, אלא שהבעל זן אותה בפועל, ואנו אומדים את דעתו שלא הייתה כוונתו למחול לה על המזונות אלא בניכוי מעשה ידיה, ואם אינה נאותה לכך "תתן לו מזונותיה". ואין ללמוד מדברים אלה לדין מזונות מעוכבת בו מן התקנה חייבו את הבעל במזונות אשתו, וסרה הקושיא על הרא"ם וכל דבריו חזקים כראי מוצק.

סוף דבר הכל נשמע שדברי הרא"ם אין להם כל פירכא וסתירה, והלכה כמותו וככל הני גדולים שאחזו בשיטה זאת שבמגורשת ואינה מגורשת חייב הבעל במזונותיה ואינו זוכה במעשה ידיה ובמציאתה, ולענ"ד גם הראב"ד מסכים עם זאת ככל שהראנו לעיל, ובוודאי אין בספק שמא לא כך דעתו של הראב"ד, בכדי להוציא מוודאו של הרא"ם וההולכים בעקבותיו.

ז.ב. לכו"ע כאשר האישה זכאית למזונות מדין מעוכבת אין הבעל זוכה במה שהרויחה בהעדפה שע"י הדחק, ובפירות נכסי מלוג שלה.
והנה לדברי הגר"ן גורטלר הנ"ל הצטרף גם הגר"ח איזירר (בפד"ר שם) וכתב :

"אמנם גם אם נחוש לסברתם של אותם בתי הדין שס"ל בדעת הריטב"א והראב"ד שיש לבעל מעשי ידים במעוכבת מכל מקום בנדון שלנו ניתן לחלק באופן אחר.

מעשה ידים של האשה בנדון שלנו הוא לכו"ע ע"י הדחק, היא עובדת עבודה קשה ואחראית בשרות פסיכולוגי וסוציאלי ועובדת מחוץ לביתה כפופה לשעות עבודה שאינם תלוים בה ויש לה מעביד ובקורת וכ"ז ודאי נחשב כעבודה שע"י דחק ולא דמי כלל למעשי ידים של טווה או אורגת שעושה כן בביתה בשעות הנוחות לה ואינה עבודה קשה ומאומצת כלל. וכבר כתבו שעבודת הוראה של מורה נחשבת העדפה שע"י הדחק וענין שלנו דומה לזה, ויש לדון ולומר שגם אם יש לבעל מעשי ידים במעוכבת מ"מ העדפה שע"י הדחק לית ליה".

וע"ש בדבריו שהביא את דברי התוס' (כתובות סו, א) שכתבו שהעדפה שע"י הדחק (אולי גם מעשי ידים בכלל) ומציאה הם שניהם תחת מזונות, ושאיבה שנזכרה ביסוד דיני מציאת האשה (בב"מ יב, ב) היא אותה איבה שנזכרה לגבי חיוב מעשי ידים תחת מזונות (בכתובות נז, א). והיות ובמגורשת ואינה מגורשת יש ביניהם איבה ולא העניקו חכמים לבעל את מציאתה, וממילא גם לא תקנו לו את מעשה ידיה. וגם לפי הפירוש הנוסף בתוס' (שם מז, א) שאיבת מעשה ידים היא מחשש שלא שלא יפרע את מזונותיה כראוי, ואיבת מציאה הוא משום קטטה, י"ל שבמעשה ידים שע"י הדחק שלא משעבדא ליה כלל למעשה ידים כאלו אלא מקרה הוא שעשתה הוי ממש דומיא דמציאה, שאינה משועבדת לו לחפש מציאות ומקרה הוא שמצאה, ולכן בשניהם אין כאן איבת מזונות, שכן יש לומר שלא קבעו באיבת מזונות אלא מעשה ידים דשכיחי שהם כנגד מזונות דשכיחי. ולמרות שגם מותר מעשה ידיה שהוא העדפה רגילה ג"כ קרוי בגמ' לא שכיח (כתובות נט, א) מ"מ הוא שכיח טובא ממעשה ידים שע"י הדחק, ולכן כלול בתקנה כנגד מעה כסף משא"כ מעש"י ע"י הדחק שאינו שכיח כלל ולא קשור עם מעש"י כלל. נמצא שהעדפה שע"י הדחק ומציאה הם משום איבת קטטה ולא תחת מזונות, וכשם שבמגורשת ואינה מגורשת לא תקנו מציאה ה"ה שלא תקנו העדפה שע"י הדחק. וע"ש עוד שהסביר שלענין מעשה ידים שאשה משועבדת לעשיתם פשיטא שבמגורשת ואינה מגורשת שאין לו שעבודים עליה ממילא אין לו מעשה ידים, שהרי במעשה ידים יש שתי הלכות הא' שמשועבדת לעשיתם השני שאם עשתה היא שלו וכיון שאין עליה (לאחר גרושי הספק) שום שעבוד לעשות ואין שעבוד אלא באשתו לכן פשיטא שאין לו זכיה גם אם עשתה. אבל במציאה יש חדוש ששם אף פעם אינו קשור עם שעבוד וס"ד שיהיה לו מציאתה קמ"ל שלא תקנו לו, והעדפה שע"י הדחק דמי למציאה. ושוב הוסיף שגם אם נאמר שהעדפה שע"י הדחק היא תחת מעה כסף ואיבה דידה היא איבת מזונות, ואיבת מציאה היא משום קטטה (והדמיון בסוגיא בדף סו. רק לענין הדחק שאינו גורם משפיע בתקנת חז"ל כנ"ל), על כורחנו לומר שמעשה ידים שע"י הדחק אינם לבעל שכן הם כלל אינם מסוג מעשה ידים הרגילים ולא משעבדא ליה כלל, ובעוד שמעשה ידים רגילים הם התשלום והתמורה למזונות, ולכן (למי שיסבור כך) גם במגורשת ואינה מגורשת צריכה לשלמם, העדפה שע"י הדחק שלא משעבדא כלל לעשותה, ומקרה הוא שקרה שיש לה מעשי ידים אלה, אין לראות בהם תמורה למזונות "ואינם צמודים בהכרח למזונות ואפשר לחיבו במזונות מבלי לזכותו בתמורה זו".

וכן העלה (שם) הגר"א שמן גם לגבי פירות נכסי מלוג של האשה, שכאשר היא נזונת מדין מעוכבת אין לבעלה זכיה בהם, "כמבואר "בבית יעקב" בסימן צ סק"ה דאשה שהיא בספק גירושין אף דאגידא ביה אינו חייב בפרקונה ונראה דה"ה במקרה דילן". ועוד הביא שם מדברי מר"ן השו"ע (סימן עח סעיף ה) "דהיכא דמדיר אשתו נדר שחייב בגללו לגרשה ונשבית אינו חייב לפדותה", (וראה במה שכתבנו לעיל אות ז' על דברי הראב"ד והרמ"ך) וע"ש עוד בדבריו. ולא זכר שר שכבר קדמו בבני יעקב (מאמר א דף ד טור ד ד"ה אך), והוכיח מהגמרא (ב"ב מז, א) שאין הבעל אוכל פירות.

ופשוט הוא שגם אשה עשירה בעלה חייב במזונותיה כפי שהעלה רבנו החת"ס (ח"א סימן קלא), והגריא"ה הרצוג (היכל יצחק ח"א סי' ב אות כב), והמשפטי שמואל (מהדו"ק סי' לא), וראה עוד בזה באוצר הפוסקים (סי' ע אות כט סק"ב).

ויש עוד להאריך בחילוק המלאכות שחייבת בהם האישה, ובדין המלאכות הנהוגות בין הנשים היום, אך היות ושאלות אלה אינן נצרכות לצדדים שבפנינו, ואחר כל האריכות בבירור דין זה עד עתה אין צורך להוסיף לדון בהם כעת.

ז.ג. דין עולה עמו באשה הזכאית למזונות מדין מעוכבת
והנה אחר שהעלנו שיש מקום להטיל חיוב במזונות מדין מעוכבת על בעל שמחויב בגט וממאן לגרש את אשתו כדמו"י ושבכה"ג אין לקזז מחיוב המזונות את מעשה ידיה של האשה מוטל עלינו לברר מהו שיעור המזונות בו יש לחייב את הבעל, והאם חיוב זה הינו ככל חיוב מזונות אשה בו קי"ל דעולה עמו ואינה יורדת או שמא בדין זה אין חיוב מזונות של עולה עמו. וכבר הסתפקו בכך דייני ישראל, ראה בפסק דין של חברי בה"ד בת"א (פד"ר ח"ג עמ' 55) כמו גם בדבריו של הגר"ב זולטי (שורת הדין חי"ד עמ' רצב), וכפי שכתב גם הגר"ן גורטלר (פד"ר חכ"ב עמ' 43) דיש לדון האם "כשפוסקים מזונות לאשה מדין מעוכבת מחמתו, האם פוסקים כחיוב שהיתה עמו דהיינו שעולה עמו ואינה יורדת, או שאין באשה זו דין זה", וע"ש שלא הרחיב בנדון זה ואך סיכם וכתב ד"מ"מ נראה לי שאם הבעל אינו עני יש לפסוק מזונות בינוניים שבאותו מקום". וע"ש שגם הגר"ח איזירר הסתפק בכך וכתב כי "לענין גובה המזונות כיון שאינה עמו ועומדת לגרושין יתכן שאין בה הדין של עולה עמו ואין כאן חיוב מזונות שלפי כבודו ולפי כבודה שלא כשעור בינוני לפי צרכיה".

ועיין גם בדברי הגר"א שמן שליט"א (שם) דנראה דפשיטא ליה "דיש לפסוק לאשה זו מזונות בינוניים דאין כאן דין של עולה עמו, ויש לחייבו רק מדין שלא יחזיקנה בכח ושתמצא בעל שיפרנסה כבנות ישראל הכשרות". ונראה דהכי ס"ל גם למו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר ח"י עמ' 294) שכתב "ואשר לגובה המזונות שיש לחייבו אם כי נראה שבכה"ג אין הדין של בעלייתו של בעל שהרי לא מצד חיובו בתור בעל ואשה שגרים יחד אנו באים לחייבו, אולם גם בחיוב זה שהוא מכוח תקנת חכמים מיוחדת יש להתחשב עם הרמה הרגילה המקובלת כדרך שגם בצדקה החיוב הוא לפי הרגלו כנאמר די מחסורו אשר יחסר לו יו"ד סי' ר"נ". וראה גם את דברי הרב שואל ומשיב (תנינא ח"ד סי' קע) שנראה מדבריו שאישה שהיא ספק מגורשת ומלבד חיוב המזונות בטלו כל תנאי כתובתה אף מזונותיה אינם ניתנים לה אלא בצימצום כפי צורכה לכדי קיומה.

אך הנה הגר"ח איזירר (שורת הדין ח"ב עמ' קטו) עצמו כתב לדייק מתשובות הגראי"ה קוק זצ"ל (עזרת כהן סי' נו-נז) שמזונות מעוכבת הינם ככל מזונות אישות, ועולה עמו ואינה יורדת, שהרי מר"ן הגראי"ה נקט שני טעמים לחיוב המזונות במורדת, האחד מפני שהיא אנוסה ואינה צריכה להפסיד את מזונותיה, והשני שכיון שהוא מחויב לגרשה ואינו עושה כן יש לחייבו במזונות מעוכבת. ומכך שמר"ן הגראי"ה לא נקט שיש הבדל בין שני הטעמים לעניין גובה החיוב, שהרי לטעם הראשון שהיא אנוסה יש לחייב את בעלה לזון אותה בשיעור של עולה עמו, יש ללמוד שגם לפי הטעם השני של מזונות מעוכבת יש לחייבו מדין עולה עמו. וראה גם את דברי מו"ר הגרא"י כלאב שליט"א (עדת מעוזו סי' נו עמ' שנה) שהעלה מדנפשיה שחיוב מזונות מעוכבת הוא ככל חיוב מזונות שעולה עמו ואינה יורדת, שכן יש ללמוד מדין מזונות מעוכבת ביבם שברח שהחיוב הוא כדין עולה עמו שהרי הרא"ש כתב שחייב במזונות כאילו נשאה, וכ"ש שיש לומר כך בספק מגורשת שהרי לא היה גט שכורת ביניהם, וכ"כ לדייק כך מדברי הר"ן (ב"מ יב, ב) שכתב שספק מגורשת הבעל חייב במזונותיה משום דאגידא ביה ולא כתב משום שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאחר, ועל כן :

"נראה ברור שחיוב המזונות הוא כהמשך לחיי הנישואין, ולפיכך דינם כדין נשואה שעולה עמו ואינה יורדת, … שממשיך חיוב המזונות מהיותה נשואה ולפיכך גובה המזונות הוא כאלו שהיא נשואה … כאילו הנישואין בתוקפם, וכמו שכתב רא"ש על יבם שברח, ודו"ק."

והאמת תורה דרכה שכן עולה גם מדברינו לעיל שחיוב המזונות במעוכבת הינו מתנאי ב"ד שכל זמן שהיא יושבת ואגידה ביה אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה, ובאופן פשוט חיוב זה הינו ככל חיוב מזונות, וכפי שדימה הר"ן דין זה למי ששלח גט לאשתו שפשוט שחיוב מזונותיה אינו משתנה עד שיגיע הגט לידה, וכפי שדימה הרמ"ה את דין השוטה לדין מגורשת ואינה מגורשת, ובשוטה שאינו רשאי לגרשה וודאי הדין הינו שעולה עמו ואינה יורדת. וכן הוא פשט דברי האבני מילואים והנחל יצחק שהובאו לעיל, וכן עולה גם מדברי הגר"א גולדשמיט ז"ל (פד"ר ח"י לעיל) שכתב שמזונות מדין מעוכבת, בהם חוייב הבעל משום חיובו בגט, הם "מזונות של בעל לאשתו, אשר חיובם הוא מכח דין המזונות הכללי, חיוב הקיים ועומד מיום הנישואין, ונמשך מאז ועד היום, ללא הפסק וללא התחדשות", ונראה דהכי ס"ל גם לגרצ"י בן יעקב (משפטיך ליעקב ח"ג סי' מ).

ובר מן דין בנד"ד יש אף לכוף את הבעל לגרש, כפי שדנו בו, וכפי שנפרט בקצירת האומר לקמן, ובכה"ג יש לחייב את הבעל במזונות מעוכבת אף מדין כפיה וכדאיתא בפד"ר (יב עמ' 257), אך כאמור לעיל, איננו זקוקים לכך בדין זה.

ח. יסודות הכפיה לגט בנדון שבפנינו
והנה למרות שבנדון שבפנינו בחיוב מזונות מעוכבת איננו זקוקים לדין הכפיה על הגט אמרתי אבואה בקצירת האומר לבאר שבנדון שבפנינו אכן יש לכוף את הבעל לגרש את אשתו, ויסוד הדברים נעוץ ומושרש בתשובת הרא"ש (כלל מ"ג אות יג) שהעלה :

"ואישה שבעלה רוצה לילך בארץ אחרת נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן, ואם ידוע הוא שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך עד שיפטרנה בגט."

הא קמן שבניגוד לתשובתו דלעיל בה פסק שפרט למקרים המנויים במשנה אין לכוף לגרש, כאן דעתו דע"ל שכאשר הבעל יוצא לחו"ל, ומונע ממנה כל ענייני אישות, יש לכופו לגרש את אשתו, ואנו אומרים לו שייתן גט אם לא ישוב עד תאריך מסוים, ומשביעים אותו שלא ילך עד שייתן את הגט.

וכן יישב החכם צבי (סי' א') את שתי תשובות הרא"ש הנ"ל, ואף קצב את הזמן שנותנים לבעל עד שיגרש את אשתו, וכתב :

"והאישה אינה צריכה שבועה דאנן סהדי דכדין מואסת בו, וג"כ נוכל להשביעו בשבועות חמורות ובכל אלות וקללות האמורות בתורה שלא ירחיק ממנה נדוד, ואם לא ירצה להשבע, אלא יאמר שרצונו לברוח ממנה, בכן כופין אותו אליבא דכ"ע בשוטים, שהרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות שהם שארה כסותה ועונתה. ובזה מיושב, שאף שהרא"ש ז"ל הרחיק הכפיה באומרת מאיס עלי, בשתי ידים, עכ"ז כתב בכלל מ"ג סי' י"ג ואישה שבעלה רוצה לילך לארץ אחרת נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן, שאעפ"י שבדין מאיס אין כופין, אבל בהולך לו ומונע ממנה כל עניני אישות כופין אליבא דכ"ע. ומה שהוצרך לגט לזמן לפי שיש רשות לבעל לצאת מן העיר כל אחד לפי מה שהוא, כמ"ש בפרק אף על פי. ונמצא שאם ישהה יותר מהזמן הראוי, הרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות והגט מעושה כדין."

וכ"כ גם בשו"ת זקן אהרן (סי' קמט) :

"דהא דאין כופין אלא באותם שמנו חכמים, הוא משום שחכמים שיערו שיכולה האישה לעמוד עם בעלה בשאר מקרים (והרמב"ם דסבירא ליה שכופין במאיס עליי משום שסבירא ליה דאי אפשר לעמוד בזה). וכל זה כשדר עם אשתו, אך כשאין דר עמה, אין צורך למשנת כופין, שלא אמרו חכמים תעמוד האישה בלא בעל וכו', ואין צורך שימנו אותו עם המומין, כי אין היקש בין ההעדר ובין מציאות אף על פי שאינה מציאות שלימה, על דרך שאמרו 'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו'. ולהכי האומרת שאין לבעלה גבורת אנשים וכן באינו מוליד וטוענת בעינא חוטרא לידי, כופין להוציא אף שאלו לא נימנו במשנה, ועל זו הדרך מי שמוכתב למלכות שאינו יכול לעמוד עם אשתו כופין, וכן מי שהניח אשתו עגונה באלמנות חיות ואינו זן ואינו בא עליה וכו', כופין לגרש. ומעתה לא יקשה עוד לדעת הרא"ש שכתב דאין כופין אלא השנויין במשנה, והאיך כופין מוכתב למלכות, מפני שאותם שאין כופין הם אותם היושבים עם האישה אלא דיש בו איזה מום וכו', אבל נסתמא ב' עיניו, נחתכו ב' רגליו או ידיו דיצא מכלל אישות, כופין."

וכן כתב בהגהה מהתוספות יום טוב (לטור אבן העזר סימן קנ"ד) על תשובת הרא"ש, במי שחוששת שבעלה יצא לחו"ל שיש לכופו לגרש "כיוון שיש חשש עיגון לא נאמר שאין כופין אותו אלא במה שאמרו חז"ל".

וכבר נימק את טעם הכפיה בכעין זה בשו"ת המבי"ט (חלק א' סימן ע"ו) :

"ונראה לנו כי גם שכפיה זאת תהיה כפיה גמורה היא כפיה כדין והגט כשר, כיון שהאיש הזה לא היה מקיים מה שחייב לאשתו מן התורה בשארה ועונתה, כי יש כמה שנים שהניחה עגונה והולך נע ונד מעיר לעיר ונישא בכל מקום שמוצא ומעולם לא שלח לה שום דבר. והרי כתוב בטור (סימן קנ"ד) האומר איני זן ואיני מפרנס או שאינו רוצה לשמש כופין אותו ויוציא מיד, ואין לך איני רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזון ולא קרב אליה ונשא נשים אחרות והולך ובורח ממקום למקום, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ד מהלכות אישות) המורד על אשתו ואומר איני בא עליה וכו' מוסיפין לה וכו' כל זמן שתרצה היא לישב וכו' וכתב בעל מגיד משנה לפי שאם לא רצתה כופין אותו לגרשה, כיון שאינו רוצה להיות עמה, …".

ויסוד הדברים מבואר בתוספות (כתובות דף ס"ג, ע"א), ברא"ש (שם פרק ה', סי' ל"ב ובתשובות הנוספות סוף סי' ל') וברשב"א (שם דף ס"ג, ע"א) שהמונע מאשתו חיי אישות כופים אותו להוציא מיד. וכן פסק מר"ן השו"ע (עז, א) שהמורד באשתו מתשמיש והיא רוצה לקבל את גיטה כופים אותו לגרשה, וכן פסק מר"ן השו"ע (קנד, ג) שמי שאינו רוצה לשמש כופים אותו לגרש.

וע"ע בתשב"ץ (חלק ב סימן סח) שכתב שאפילו אמר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה כופין אותו לגרש, כ"ש המונע ממנה חיי אישות מכל וכל שכופים אותו לגרש. וכן העלה המהרשד"ם (שהובא לעיל, יורה דעה סימן קמ"ו) אליבא דהרמב"ם והטור.

והגם שרבנו הש"ך בספר גבורת אנשים (סי כט, מח) כתב שבמורד מתשמיש או ממזונות אין לכוף ושאף במורד מכל ענייני אישות יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף. מ"מ כבר כתב עליו בשו"ת עין יצחק (חלק ב אבן העזר סימן עב בהשמטות אות סג) :

"אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השולחן ערוך אשר מימיהם אנו שותים שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו דכייפינן בכפייה גמורה".

וכן כתב בשו"ת עונג יום טוב (סימן קסח), וכן העלה גם מר"ן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פד"ר חלק ד עמוד 166), וזל"ה :

"ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו הדין הוא שכופין, למשל במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט והגט יהיה כשר כדין תורה, ואטו דיני כפיה עדיפא מדיני גיטין אשר רבו החולקים בכמה וכמה הלכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסלים והללו מכשירים, ואם לפי ההלכה הדין הוא כמתירין והוא מקום עיגון ואין אפשרות לקבל גט שני, מתירין אותה להנשא אף שזה נוגע לענין אשת איש החמורה. אף בגט שסודר על ידי כתבו ותנו היינו שהסופר והעדים לא שמעו מפי הבעל אלא מפי כתבו אשר בזה הרבה מגדולי הראשונים פוסלים את הגט, ועם כל זאת במקום עיגון גדול מתירין לה להתחתן בגט (עיין פתחי תשובה סימן ק"כ ס"ק יח'), אכן באחרונים אנו מוצאים שחששו לאחוז באמצעי כפיה גם אם לפי הדין יש לכופו, עיין גבורת אנשים סימן מ"ה וכו', וצריך לומר דדבר זה ניתן לשיעורים ויש לשקול את הענין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי, בגוונא דא כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסבורים שאין כופין, אבל במקום עיגון גדול כשאין האשה מסוגלת לשוב לחיות אותו ובפרט כעובדא דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאשה יושבת בעיגונה, הרי במקרה זה נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר".

ולמעלה מזה הדרך העלה הרשב"ש (סימן מ"ו) שבעל שהשאיר את אשתו עגונה והלך למדינת הים רשאי ביה"ד שבמדינת הים לכופו לתת גט לזמן אף אם האשה עצמה לא תבעה זאת, וכלשונו הטהור:

"מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים, אם הבית דין שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אף על פי שהיא לא תבעתו בגט, או אינן רשאין בכך כיון שלא תבעתו. ונפקא לן מינה שאם אינן יכולים לכפותו מן הדין וכפאוהו הוה ליה גט מעושה בישראל שלא כדין דאמרינן בפרק המגרש דפסול ופוסל, ואם רשאים בכך הוה ליה גט מעושה בישראל כדין וכשר.

ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אף על פי שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון".

והיות וגם בנד"ד שני הצדדים כבר מבינים שלא נכון להם עוד עתיד משותף, הרי שגם כאן יש לפסוק כפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר.

וכבר פשטו בכל הארץ דברי רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג ח"ח) שכתב שגם כאשר האשה הייתה הראשונה למאוס בבעלה ולתבוע ממנו גירושין אם לאחר מכן הבעל גם הוא מורד בה הרי שיש לכופו לגרשה, וכלשונו הטהור:

"כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש".

על כן, ולאור כל האמור לעיל, היות ויש לכוף את הבעל לגרש את אשתו אין כל מניעה לחייב אותו במזונות מעוכבת.

ט. בנדון שבפנינו אין הבעל רשאי לעכב את סידור הגט עד להשלמת תנאיו הממוניים

בנדון שבפנינו, מבקש הנתבע לעכב את סידור הגט עד לאחר שיושלמו תנאיו הממוניים. לטענתו, פרט לבית המשותף אשר היה רשום ע"ש שני הצדדים זכאי הוא ל"איזון משאבים צודק והוגן" בפעילות "העסקית שצברה (האשה) משך 23 שנות נישואין". לטענתו, האשה הצליחה להעלים את הכספים הרבים שהרוויחה במהלך שנות נישואיהם, וכך "לאחר חלוקת הרכוש בעין בביהמ"ש, נסגר תיק חלוקת רכוש, כאשר זכויותיו הרבות של הבעל ברכוש הנצבר בחיי הנישואין, נעלמו מהשטח כלא היו". לאור האמור מבוקש לעכב את סידור הגט וזאת עד שיתבצע "איזון משאבים צודק והוגן", כלשון התגובה.

אין בידנו לקבל את טענתו זו של התובע. לא רק משום שהסמכות החוקית לדון בענייני הרכוש ניתנה לביהמ"ש ועל הבעל היה להציג בפני ביהמ"ש את כל טענותיו, ולהיאבק בין כתליו על זכויותיו על פי חוק, ולא לכרוך את הנושא שנדון בערכאה המקבילה בסידור הגט, אלא גם ובעיקר מפני שמן הבחינה ההלכתית המובהקת, דין טענתו זו של הבעל להידחות.

בפסק דין אחר (תיק מס' 292067/5) העמקתי והרחבתי בדינו של המהרשד"ם (אבה"ע סוף תשובה מ"א) עליו מבקשים להיסמך הטוענים שגם במקום בו יש לחייב או אף לכפות את הבעל על הגט, רשאי הוא לעכב את סידורו עד שיתמלאו תנאיו, ולחיבת הקיצור אציג כאן רק את עיקרי הדברים.

דהנה, מצינו ראשונים שכתבו במפורש הפך דינו של המהרשד"ם, שכן עולה מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' רנ"ו), ומר"ן הב"י הביא תשובה זו בסתם בבדק הבית (אבה"ע סי' קמ"ג), ומשמע דהכי סבירא ליה להלכה. וגם רבנו המהריק"ש בערך לחם (אבה"ע על סעיף טז) הביא את דברי הב"י בבדק הבית מהרשב"א בלא שום חולק, ובסימן קנד' בדין אלו שכופים אותם לגרש (סעיף ב') העיר :

"רצה להטיל תנאי בגט אין שומעין לו כלל, ורשד"ם חלק בתנאים סי' מ"א, ולראשונים ז"ל שומעין ועי' סי' קמ"ג על דין ט"ז".

וכן העלה להלכה גם רבנו הרשב"ש (סימן שפ"ג (א')) והסיק שמי שכופים אותו לגרש אינו רשאי להתנות שום תנאי, וכדבריו העלה גם נכדו בשו"ת חוט המשולש (ח"ד סימן ו'). ועיין גם בדברי המהרש"ם (חלק ה' סימן ס') שהביא את דברי המהרשד"ם, ודחאם מכוח דברי הרשב"א המובאים בבדק הבית.

ומ"מ ציינתי שם שהמעיין בדברי מר"ן הב"י (סי' קמג) יווכח שגם הוא ז"ל הביא את דברי הרב חזה התנופה עליהם התבסס המהרשד"ם, ואף פסקם להלכה בשולחנו הטהור (סעי' כא'), וכתב :

"אמר לה: על מנת שלא תלכי לבית אביך עד זמן פלוני, אף על פי שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי זה, כי אי אפשר לעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ואם המגרש הוא מאותם שכופין להוציא, ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה, כופין אותו לגרש בלא תנאי זה".

דברים מהם משמע שדווקא בתנאי כזה שקשה לקיימו כופין אותו לגרש בלא התנאי, אך אין כופין אותו לגרש בלא תנאי כאשר התנאי הינו תנאי שנקל לקיימו. וכל זאת באותו סימן בו הביא בספרו בדק הבית את תשובת הרשב"א, וכתב ש"כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני", באופן שנראה שסובר דהני תרי תשובות לא פליגי אהדדי ויכולות לדור בכפיפה אחת.

וכתבתי את אשר נלענ"ד שיש לחלק בין התנאים, שכאשר הבעל מבקש להתנות תנאים שבאו לגרוע מזכויותיה על פי דין של האשה אין להתיר לבעל להתנותם, מה שאין כן כאשר הבעל מבקש להתנות תנאים שנועדו להגן על זכויותיו, וממילא אין בהם בכדי לגרוע מזכויותיה של האשה, ועל כן אין למונעו מלהתנותם.

וכן מצאנו להרבה מרבותינו שדנו בטענת עיגון ולא התירו לבעל שכופין אותו לגרש להטיל תנאי בגט אלא אם כן התנאי בא להגן על זכויותיו (ועל כן אין לראות בו תנאי הגורע מזכויותיה של האשה). כן מצאנו בשו"ת שיבת ציון (סי' צ"ו), בשב יעקב (חאבה"ע סוף תשובה מ"א), וכן העלה בספר חקי דרך (סי' קס"ה).

ועל כן נראה, שבנדון שלפנינו בו הבעל מבקש לזכות בממון אשר לטענתו מגיע לו על פי חוק, כאשר ביהמ"ש אשר ממונה לדון אך על פי החוק לא העניק לו את מבוקשו, אין לראות בבקשתו זו של הבעל כבקשה להגן על זכויותיו על פי דין, ודבר שפתיים בכך אך למחסור.

ועיין גם בדברי הגר"א שרמן שליט"א (ביה"ד הגדול תיק מס' 1-64-5082) שדייק מלשון המהרשד"ם, שלא התיר להטיל תנאי אלא בתנאי שנקל לקיימו. ובוודאי שבנד"ד אין לראות בתנאו של הבעל משום תנאי שנקל לקיימו, וזאת אחרי שגם ביהמ"ש, שהוא המקום בו יש לדון בטענות מן הסוג אותן העלה הבעל, לא קיבל את דבריו.

ולמעלה מכך ראה את דברי חבר ביה"ד הרבני הגדול הגר"צ אלגרבלי שליט"א (תיק מספר 880581/9‏) שבא לפניו מקרה דומה והעלה :

"לאחר העיון, נראה לי שבעל שחייב לתת גט או שכופין אותו לגרש, אין הוא יכול להתנות תנאים לקיום דיון ובירור בתביעותיו לפני הגט [עיין הגהות רע"א משניות סוטה פרק א משנה ה בגליון רע"א או' ה ושו"ת אור לציון כתובות סימן ה ענף ב], בפרט כשאין שום ביטחון שהצדק עם המתנה בתביעותיו, וק"ו כשהתביעות מטבען הן מתמשכות, בהיעדר כלים עכשוויים למיצוי האמת, ויש צורך בהפעלת כלים מקצועיים, היות והאפשרות להצבת תנאי מצד הבעל בהקשר זה הוא מצד דין "עביד איניש דינא לנפשיה", ותחום הלכה זו מוגבל באופן ברור, וכו'.

ודון מיניה ואוקי באתרין, דק"ו שאינו יכול למשוך עיגון האשה בעיכוב הגט בתביעה שלא התבררה, ותפוס את הוודאי כלומר שמחויב לתת גט, והנח את הספק, כלומר התביעות שטרם התבררו, ובפרט שתופס צער עיגון האשה בשביל ממון שהוא לא מבורר, ויוער שאפילו כשמדובר בתביעות המתאפיינות בממון, קיי"ל נזקקים לתובע תחילה, ומשכך בתביעת גירושין שנושאי הלוואי הם תביעות רכושיות וכספיות, יש להזדקק ראשית כל לתביעת הגירושין. כמו כן ייתכן מאוד שלא ניתן להשתמש בגדר עביד איניש דינא לנפשיה כשהתביעות שונות במהותן, כלומר משכון העיגון תוך עיכוב הגט בשביל תביעות כספיות."

אשר על כן אין מנוס מלקבוע כי גם בנד"ד אין הבעל רשאי לעכב את סידור הגט ולהתנותו בפתיחת הליך רכושי נוסף על כל המשתמע מכך.

מסקנות
לאור כל האמור לעיל באורך, ביה"ד לא מצא כל עילה לדחות את תביעתה של האשה למזונות מעוכבת.

בשלב זה, ולאור רמת החיים הגבוהה בה חיו הצדדים, כאשר על פי כתב התגובה של הבעל הצדדים חיו מסך של כ65,000 $ בחודש (שהם למעלה מ200,000 ₪), ביה"ד מוצא לנכון לחייב את הבעל בשלב זה בסך של 100,000 ₪ בחודש.

החיוב יחל החל ממועד מתן פסק דין זה.

חיובי הבעל לתשלומים החודשיים הקודמים שנפסקו ע"י בית הדין תקפים עד היום.

ביה"ד מבהיר כי ייתכן וגם סך המזונות שנקבע יעלה בעתיד, וזאת על פי שיקול דעת ביה"ד ועל פי התקדמות ההליכים.

ביה"ד קורא לבעל לנהוג על פי ההלכה ולסיים את ההליכים בהקדם, בדרך מכבדת, מכובדת וראויה.

יהודה יאיר בן מנחם, דיין

ראיתי את דברי חברי הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם שליט"א והנני מצטרף למסקנתו

אחיעזר עמראני –אב"דקראתי בכל לב דברי הרה"ג עליון למעלה והנני מצטרף למסקנתו.

אפרים כהן דיין

לאור האמור בית הדין פוסק:
א. הבעל חייב לשלם לאשתו עבור מזונותיה סך 100,000 ₪ לחודש, החל מהיום ועד להוראה אחרת.

ב. חיובי הבעל לתשלומים החדשיים הקודמים שנפסקו ע"י בית הדין תקפים עד היום.

ג. התשלום על החיוב האמור בסעיף א יועבר לאשה אחת לחודש בכל ראשון לחודש, וניתן לאכיפה בכל מקום.

ד. במידה והבעל לא ישלם בפועל ניתן לגבות מחלקו של הבעל בחשבון הנאמנות המשותף לבעל ולאשה.( בו מופקדים כספי מכירת בית המגורים המשותף לבעל ולאשה)

ה. באם הבעל לא ייתן גט לאשתו עשוי בית הדין לדון בהגדלת הסכום ללא התראה נוספת.

ו. ביה"ד קורא לבעל לנהוג על פי ההלכה ולסיים את ההליכים בהקדם, בדרך מכבדת, מכובדת וראויה.

ניתן ביום כ"ג בכסלו התשע"ח (11/12/2017).

הפוסט מזונות מעוכבת הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו תביעת האישה למזונות מעוכבת.

להלן השתלשלות ההליך בין הצדדים:

ביום ל' בניסן תשע"ט (5.5.19) הופיעו הצדדים בבית הדין.

לאחר שהסכימו להתגרש נוסח ביניהם הסכם גירושין, כך בהחלטת בית הדין:

הופיעו האישה וב"כ.

הצדדים הוזמנו לשעה 9.30 לדיון בתביעת הגירושין שפתחה האישה, והבעל לא הופיע.

לאחר רבע שעה הופיע הבעל, הנ"ל הסביר לבית הדין על סיבת איחורו.

שני הצדדים הסכימו לדון בפני דיין יחיד.

האישה תובעת גירושין וכן פתחה תביעת כתובה, תביעת רכוש פתוחה ועומדת בבית משפט ונידונה שם.

הצדדים עדיין גרים תחת קורת גג אחת.

לשאלת בית הדין את הבעל אם הוא מסכים לגרש עונה הבעל בחיוב, אך מבקש כי הגירושין יהיו כחלק מהסכם גירושין הכולל אף את ענייני הרכוש.

הצדדים הסכימו לנהל מו"מ בתיווכו של בית הדין ואלו ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים לאחר זמן רב:

א. דירת הצדדים שברחוב ר' תועבר כדלהלן: הקומה העליונה תועבר על שם [ח'], הקומה התחתונה תועבר על שם [א'] וכן [א'] יטיל הערת אזהרה על שם בנות הצדדים כולן.

ב. הבעל [א'] מתחייב כי לא יגור בדירה בכלל. [א'] רשאי להיכנס לקומה התחתונה לשם סידור הדברים הנצרכים ותו לא, וזאת על ידי קבלת אישור מ[ח'].  אין לו להיכנס לקומה העליונה כלל.

ג. פירות השכירות מהיחידות שבקומה התחתונה יהיו שייכים ל[א']. [א'] לא יעשה שום שינוי בחצר של הקומה התחתונה.

ד. [א'] מתחייב להסדיר את רישום הבית הנ"ל על שם הצדדים כמבואר לעיל.

ה. [א'] מתחייב להסדיר את הרישום בתוך שנה וחצי מהיום.

ו. האישה מתחייבת לשתף פעולה בכל אשר תידרש.

ז. העלויות של הסדרת הבית יחולו על [א'] כאשר המימון יהיה מהכסף המגיע לבני הזוג מפסיקת בית המפשט בתביעה שהגישו נגד ד'. במידה ויוותר חוב נוסף הוא יחול על [א']. במידה ותיוותר יתרת זכות יתחלקו בה הצדדים בחלקים שווים.

ח. המשכנתא על בית הצדדים תחול על [א'], ו[ח'] תשלם מתוכה 500 ש"ח בכל חודש. במידה ו[א'] לא ישלם את המשכנתא, [ח'] תפעל כנגדו בהוצאה לפועל.

ט. הארנונה וההוצאות המשותפות של הבית יתחלקו בחלקים שווים בין הצדדים.

י. ההוצאות השוטפות בעטיה של הקומה התחתונה יחולו על [א'].

יא. ההוצאות השוטפות בעטיה של הקומה העליונה יחולו על [ח'].

יב. מלבד הנ"ל אין תביעות נוספות בין הצדדים.

יג. [ח'] וב"כ מתחייבים לסגור את התביעות בבית משפט.

יד. הצדדים מוותרים על איזון משאבים בין הצדדים.

טו. [ח'] מתחייבת לפעול שהבנות של הצדדים יכבדו את [א'].

טז. הגט יסודר במועד שיקבע בית הדין והאישה מוותרת על כתובתה.

הצדדים קראו את ההסכמות הנ"ל: הבינו אותם, הסכימו להם, חתמו על כך ואף קיבלו בקניין על כל האמור וכן ביקשו לתת לזה תוקף של פסק דין.

לצדדים נקבע מועד לסידור הגט לתאריך כ"ב באייר תשע"ט (27.5.19) בשעה 9:15.

על הצדדים להביא עמם לסידור הגט תעודת זהות, כתובה, תעודת נישואין, עד קרוב משפחה מדרגה ראשונה מכל צד (אב, אם, אח, אחות).

הוסכם כי הבעל יעזוב את בית הצדדים קודם יום סידור הגט.
הוסכם כי בא כוח האישה יסגור את התביעות הפתוחות בבית המשפט קודם יום סידור הגט.

הוסכם כי חובתו של [א'] להסדיר את רישום הדירה הנ"ל אינו תלוי בזמינות הכסף ממר ד', חובתו להסדיר את הרישום היא מוחלטת, אלא שהכסף ממר ד' אף שהוא של שני הצדדים יהיה מתועל לצורך רישום הדירה כאמור לעיל, ולצורך ההוצאות בגין רישום זה.

כמו כן הוסכם כי במידה ו[א'] לא יצליח בתוך שנה וחצי להסדיר את רישום הדירה מחמת בעיות שלא בעטיים של הצדדים, יעשו הצדדים הסכם שיתוף ביניהם על פי רוח הסכם זה.

בית הדין מבהיר כי מידה והבעל יצליח לרשום את הדירה על שם שני בני הזוג אך לא יצליח לחלק את הדירה בטאבו, יהיה מחויב לרשום הערת אזהרה על שם בנותיו על חלקו בדירת הצדדים.

על כן, לאור כל האמור פוסק בית הדין:

א. הצדדים יתגרשו זה מזה בגט פיטורין כהסכמתם.

ב. בית הדין מאשר את הסכם הגירושין מיום ל' בניסן תשע"ט (5.5.19) המכיל עמוד אחד וט"ז סעיפים, המצורף לתיק, ובית הדין נותן לו תוקף של פסק דין.

ג. מעבר לאמור אין לצדדים תביעות נוספות זה על זה לרבות מחילת האישה על הכתובה.

ד. פסק דין זה ניתן בדיין יחיד בהסכמת הצדדים לפי תקנות הדיינים התש"ן – 1990 1. (1) (ב).

לאחר מכן ביקש הבעל לבטל את ההסכם, ובית הדין בהחלטתו מיום כ"ב באייר תשע"ט (27.5.19) דחה בקשה זו בפסק דין מפורט.

על החלטה זו הוגש ערעור, שנדחה בבית הדין הגדול בתאריך כ"ב בטבת תש"פ (19.1.20).

לאור זאת נקבע מועד לסידור הגט אך הבעל סירב לגרש, כך בהחלטת בית הדין:

לצדדים נקבע מועד לסידור גט, לאחר שהצדדים הופיעו בפני בית הדין ונערך להם הסכם גירושין בפני בית הדין, הבעל הגיש ערעור לבית הדין הגדול וערעורו של הבעל על ההסכם נדחה.

במועד הדיון הופיע הבעל כשאינו מיוצג, וסירב להתגרש.

נזכיר כי בא כוח הבעל הגיש בקשה ערב הדיון וביקש לדחות את הדיון בתואנה כי מסיבות בריאותיות אינו יכול להופיע, ובית הדין עיין בבקשה ודחה אותה.

למרות זאת, בא כוח הבעל עשה דין לעצמו ולא הופיע.

בית הדין ניסה לקיים דיון בבקשה שלפנינו והבעל סירב לקיים דיון בתואנה שאינו מיוצג.

בית הדין הבהיר לו את המעמד המשפטי כיום ולסידור גט גם אין צורך בייצוג והבעל סירב בתואנה שההסכם שאושר לא מתאים לו.

בית הדין הבהיר לבעל כי במידה וכך ייתכן וייאלץ לשלם עבור הוצאות הדיון.

בית הדין ניסה לשכנע את הבעל להתגרש כהחלטות בית הדין הקודמות בעניינו, אך הבעל סרב בתואנה כי אין לו ייצוג וכי לא מקובל עליו ההסכם שהוא חתם עליו והוא מודע לסיכון בפסיקת ההוצאות.

לאור האמור – מאחר והבעל הופיע ללא בא כוחו, והדיון התבטל שלא כדין, דורש בא כוח האישה לחייב את הבעל בהוצאות על סך 5,000 ש"ח (עקב היותו בעל שני משרדי עו"ד וכן עבור הוצאות האישה).

לאחר שמיעת הצדדים בית הדין מורה כדלהלן:

א. בית הדין מורה למזכירות לקבוע מועד חדש לדיון, לצורך סידור גט לצדדים.

ב. בית הדין מחייב את הבעל בהוצאות הדיון על סך 2,000 ש"ח.

בתאריך י"ד באלול תש"פ (3.9.20) חייב בית הדין את הבעל בגירושין. כך בהחלטת בית הדין:

אף על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול אשר דחה אותה בתאריך י"ב באב תש"פ (2.8.20) ובסיום ההחלטה נאמר:

ביה"ד אינו מאפשר ערעור על הוצאות משפט שנפסקו על דיון מסוים, אלא רק על הוצאות משפט שנפסקו במסגרת סיום ההליך. אוסיף, שהחלטת בי"ד קמא נכונה וצודקת, ואין מקום לאפשר לערער עליה.

כמו כן, בהתאם לתקנה קלג (2) היה על המערער לבקש רשות ערעור תוך עשרה ימים. דבר זה לא נעשה אלא לאחר שכבר עברו למעלה מעשרים יום.

הגדרת חיוב הוצאות משפט ע"י המערער, כקנס, יש בה כדי להטעות את בי"ד דנן, ומן הראוי היה לחייב את המערער בהוצאות לדוגמא בכך שלא כתב בבקשתו דברים כהוויתם.

כאמור, הערעור נדחה. לפנים משורת הדין, ללא חיוב הוצאות.

כיום הופיעו הצדדים ושוב הבעל מסרב לגרש, ובא כוחו מנסה לשפר הישגים ולהחזיר את הגלגל אחורה ולטעון טענות שונות ומשונות אודות ביצוע ההסכם וכשירותו.

בית הדין הודיע לבא כוח הבעל כי אין זה יותר מעניינו של בית הדין, כל מבוקשו של הבעל קוים בהסכם, כל בקשותיו נדחו על ידי הערכאות השונות, ועליו לעמוד בהסכמתו ולגרש את האישה.

הבעל מסרב והאישה ובא כוחה מבקשים לחייבו בגט.

לטענות הצדדים הבעל עזב את הבית לפני למעלה משנה ואין יחסים ביניהם כבר שנים רבות.

על כן לאור האמור בית הדין מחייב את הבעל במתן גט.

הצדדים פרודים ללא יחסי אישות כבר שנים, הבעל עזב את הבית לפני למעלה משנה ומכאן ששני הצדדים מורדים זה בזה.

אין מדובר במרידה רגילה בין בני זוג, אלא מדובר בבני זוג ששניהם חפצים בגירושין, סיכמו על כך לאור המצב ביניהם, כך שהפירוד הינו מציאות רבת שנים.

ונפרט בפן הלכתי. ביחס לבני זוג שאינם מעוניינים זה בזה, דהיינו מורדים זה בזה מחיוביהם אחד כלפי השני, ובכל זאת אחד מהצדדים אינו מוכן להתגרש, כגון במקרה שלפנינו, ידועים דברי רבנו ירוחם (מישרים, חלק ח' נתיב כג) שכתב:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה".

זהו בעצם המקרה שלפנינו, למרות שהבעל אינו רוצה להמשיך ולחיות עם האישה, בכל זאת הוא אינו מוכן עתה לגרש את האישה מטעמים שאינם קשורים להליך הגירושין. בנסיבות תיק זה, הפירוד בין הצדדים הינו רב יותר, יתכן כפול שלוש, מאשר הוקצב בדבריו של רבנו ירוחם שם.

על דינו זה של רבנו ירוחם הסתמכו גם בפסקי דין רבניים (חלק יא עמ' 95-89, בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, בפני כב' הדיינים: הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי שליט"א בענין הקשר שבין העברת רכוש להסכם הגירושין) וכתבו:

"כשהבעל והאישה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה".

והביאו דברי רבנו ירוחם הנ"ל, והוסיפו (בעמ' 95):

"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבה"ע סי' קנד סכ"א בהגה) וז"ל 'ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד'".

ונוסיף עוד את אשר רבים הביאו:

והנה בביאור טעמו של רבינו ירוחם ישנם שתי גישות בפסיקת בתי הדין, הגישה הראשונה שהוזכרה לעיל, הובאה בפד"ר כרך ח' (עמ' 321) והיא הגישה של חברי בית הדין הגדול (הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו, זכר כולם לברכה), ולדבריהם מכיוון ששני הצדדים מורדים זה בזו ואינם מעוניינים אחד בשני, אין לאפשר מצב זה ולכן כופין אותו לגרש.

אמנם בפד"ר כרך י"ג (עמ' 167–168), בפס"ד בהרכב הגר"א הורביץ זצ"ל, הגר"נ בן שמעון והגרא"צ שיינפלד, הסבירו את דברי רבינו ירוחם שהחיוב אינו מדין מרידה, אלא שמכיוון שעבר זמן רב ואין סיכוי שיכון שלום ביניהם יש לחייב ואף לכפות גירושין בכדי למנוע מצב של עיגון. עיין שם שהוכיחו כן מדברי רעק"א (דרוש וחידוש עמ' צ"א) שהביא בשם המג"א על התוספתא שנשאל:

"אישה שזינתה תחת בעלה ברצון ותובעת לבעלה שיפטרנה בגט והוא אינו רוצה, אם הדין שכופין אותו ליתן גט או שכיון שהיא גרמה במעשיה לאוסרה לו יכול לומר תשב עד שתלבין ראישה."

ספקו של הגרעק"א הוא אם יש לאישה זכות לתבוע גט מאחר שהיא גרמה במעשיה להיאסר לבעלה, ע"ש. משמע מדבריו דאם לא הייתה גורמת להיאסר, כגון באשת כהן שנאנסה, זכותה לתבוע גט. ולפי זה, הא דאיתא ברמב"ם (פכ"ד מאישות הכ"ב):

"וכופין את הכהן ליתן לה כתובתה ולגרשה."

מבואר אם כן שאין הטעם רק כדי לאפרושי מאיסורא אלא שזו גם זכות תביעה של האישה שלא יעגנה.

והביאו עוד משו"ת חכם צבי ס"א שכתב בתוך דבריו, וזה לשונו:

"אבל היותר נראה לי נכון הוא דבכל המצוות כופין מלבד בגיטין וחליצות הוא דאין כופין, אלא משום עיגון דידה או כל הנך שמנו חכמים בפירוש. אבל אינך לא משום דאית ביה ריעותא שהרי גט מעושה פסול וכן חליצה מעושה ואף שבמקום שהוא כדין הם כשרים מ"מ לא ראו חכמים לכפות עליהם אלא משום עיגונא או משום הנך שמנו חז"ל וזה מוכח מדברי התוס' וכו'."

עולה מדבריו שתיתכן כפיית גט בשני אופנים או מחמת הדברים שמנו חכמים או משום עיגון.

ועיין עוד בפד"ר חלק ו' עמוד 13 וחלק ז' עמוד 111.

ונראה שלעניין חיוב גט לפי דברי רבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל את המשבר שהביא למצב הנוכחי בו שני הצדדים אינם רוצים זה בזה, אלא כל שהמצב שלפנינו הוא ששניהם מורדים זה בזה, דהיינו שהבעל לא מעוניין כלל באישה אף אם האישה תרצה לחזור אליו, וכן האישה אינה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה, יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, דכל ששניהם אינם מעוניינים בקשר הזוגי אין זכות לאחד הצדדים לעגן את משנהו. ורבינו ירוחם דיבר באופן שהאישה תבעה את הגירושין והבעל אמר שאף שאינו רוצה בה לא יגרשנה וכתב שחייב לגרשה.

על כן לאור האמור לעיל, שהתברר לבית הדין ששני הצדדים אינם רוצים זה בזה, בית הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו לאלתר.

לאור המועדים הרבים שקבע בית הדין לצדדים לסידור הגט והבעל סירב, בית הדין מאפשר לבעל להודיע לבית הדין בתוך 14 יום אם הוא מעוניין לגרש את האישה ללא תנאים. במידה ותשובתו תהיה חיובית – יקבע בית הדין מועד לסידור הגט. במידה ותשובתו תהיה שלילית יתאפשר לאישה ולבא כוחה לפתוח תביעה מתאימה כפי ראות עיניהם.

לאור האמור קובע בית הדין כדלהלן:

א. הבעל חייב לתת גט לאשתו.

ב. עליו להודיע לבית הדין בתוך 14 יום על עמדתו.

ג. במידה ויסכים – על המזכירות לקבוע מועד לסידור הגט.

ד. במידה ויסרב – האישה רשאית לפתוח כל תביעה שתחפוץ כולל תביעה לצווי הגבלה.

ביום ט"ו בחשון תשפ"א (2.11.20) החליט בית הדין לאור הדיון שהתנהל בתביעת הטלת צווי הגבלה בתאריך י' בחשון תשפ"א (28.10.20):

סיכומם של דברים:

כבר קבע בית הדין בפסק הדין הנ"ל כי הבעל חייב לגרש את אשתו בהקדם ויפה שעה אחת קודם.

מאחר שהבעל עד כה אינו ציית דינא, בית הדין מבהיר, כי מן הראוי היה להטיל על הבעל הרחקות דרבנו תם, שהן הוראות לציבור להתרחק ממי שאינו מטיב לאחרים, שאין הציבור חייב לדאוג לטובתו. וכפי שכתבו הפוסקים שאיש זה אשר לא טוב עושה בעמיו לעגן בת ישראל, מצווה עלינו להרחיקו כדי שישוב מדרכו הרעה וכדי להציל הענייה העשוקה מידו. וזאת על פי ההלכה בשו"ע יו"ד סי' של"ד ראוי לנהוג עמו הרחקות.

אם ימשיך הבעל לתת כתף סוררת ולא יציית לפס"ד הנ"ל, ישקול בית הדין לנהוג בו הרחקות דרבינו תם הידועות.

לאור האמור בית הדין מחליט:

בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין) התשנ"ה – 1955 סעיף 2 (א) ועל פי המבואר בית הדין מגביל בצו הגבלה זה את זכויות הבעל מהדברים הבאים:

1. שלא לצאת מהארץ.

2. לקבל או להחזיק או לחדש רישיון נהיגה.

3. לפתוח או להחזיק חשבון בנק, או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד, כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א – 1981.

4. על המזכירות לעדכן את כל הגורמים הרלוונטיים בהגבלות אלו.

5. על פי הוראת סעיף 4(ג1) (1) לחוק בתי דין רבניים הנזכר, על המזכירות לקבוע מועד לדיון מעקב בתום תשעים יום.        

אולם הגבלות אלו לא סייעו למצוא מזור לתיק זה והבעל המשיך בסירובו.

האישה ובא כוחה תבעו תביעת מזונות מעוכבת.

בעקבות דיון שהתקיים בתאריך י' באב תשפ"א (19.7.21) ולאור ההתנהלות הבעל החליט בית הדין:

הופיעו הצדדים ובאי כוחם.

בפתח הדיון לשאלת בית הדין הודיע הבעל כי הוא מסרב לגרש.

לאור זאת ביקשו האישה ובא כוחה, לחייב את הבעל במזונות מעוכבת בסך 5,000 ש"ח, טענות ומענות הצדדים מופיעים בפרוטוקול הדיון.

בית הדין הודיע לבעל כי עליו להודיע עד מחר יום שלישי בשעה 10:00 אם הוא מסכים להתגרש, אם לאו – בית הדין ייתן החלטה כדין.

בסיום הדיון ביקשה באת כוח האישה הוראה לבנק: להודיע האם בוצע העיקול על חשבון הבנק של הבעל, שהטיל ביה"ד במסגרת צווי הגבלה.

על באת כוח האישה להכין פסיקתא עם פרטי החשבון כדי שבית הדין יוכל להורות כמבוקש.

הבעל הודיע על ידי ב"כ למחרת החלטה זו בתאריך י"א באב תשפ"א (20.7.21) כי הוא מסכים להתגרש וכך נאמר בהודעתו:

הנדון: הבעל מודיע כי הוא מוכן לתת גט.

בהתאם לבקשת בית הדין מיום י' באב תשפ"א (19.7.21) הבעל מודיע כי לא יחזיק את אשתו בכוח ומוכן הוא לתת לה גט מיד,

ללא כל קשר לגט, בית הדין מתבקש להביא להסכם תקין ברוח החלטת בית הדין הגדול מיום כ"ב בטבת תש"פ (19.1.20), מאחר והבעל ניזוק מההסכם הקיים.

יוער, מאחר והאישה לא המציאה לבעל ולבית הדין ביטול תביעות עתידיות שלה כלפי הבעל כמתחייב, תביעות האישה באמצעות אמא צ' ואחיה י' כלפי הבעל כביכול הוא חב להם שתמציא לו זאת לפני מתן הגט שאין להם תביעות.

הבעל מבקש כי במעמד מתן הגט בית הדין יוציא ביטול צווי ההגבלה שניתנו והקנסות שניתנו כלפיו על ידי בית הדין.

הבעל עצמו פנה לביה"ד בתאריך ל' באב תשפ"א (8.8.21) והודיע כי הוא מוכן לתת גט, אך מבקש לקבל את דמי השכירות מתוקף ההסכם.

לצדדים נקבע מועד לסידור הגט לתאריך ז' באלול תשפ"א (15.8.21) ובית הדין סבר כי אכן "ובא לציון גואל" והגט יסודר, אך הבעל ובא כוחו החלו לשטות בבית הדין, כאשר הם יוצרים מצג שווא כי הנה הגט ניתן ורק יש להסדיר את עניין כספי השכירות.

בית הדין הודיע כי כעת הדיון באמצע הפגרה נועד אך ורק לסידור הגט, וכל עניין הרכוש יידון לאחר מכן ואף לאחר סידור הגט עוד באותו היום, אך הם המשיכו לשטות.

הבעל נעמד למינויים לצורך כתיבת ונתינת הגט, ובאמצע בעזרת בא כוחו חדל מזאת, הוריד את ראשו והחל ל"בכות" והציג שאר סנסציות מוזרות.

אף על פי כן החליט בית הדין:

התקיים דיון שמטרתו סידור גט  בלבד, כאמור בהחלטת עבר מיום י"ב באב תשפ"א (21.7.2021).

לאור הודעת הבעל ולאחר העיון בה נקבע מועד לסידור גט בלבד, בתאריך ז' באלול תשפ"א (15.8.21) בשעה 11:15.

הבהרה: בית הדין מבהיר כי מועד זה נקבע בתוך ימי הפגרה והינו קבוע אך ורק לסידור הגט, לא תשמענה כל טענות בסוגיות שבמחלוקת שבין הצדדים.

במידה והבעל יסרב לגרש, יחליט בית הדין בתביעת המזונות, למפרע מיום הגשתה.

לאחר סידור הגט יסיר בית הדין את כל ההחלטות שלא יהיו רלוונטיות בגין סרבנות הגט.

למרות האמור, עקב טענות הבעל ובא כוחו, הודע לצדדים כי לאחר סידור הגט, ידונו בטענות הבעל בדן יחיד, האישה הסכימה לדברים.

במהלך בירור השמות וסידור הגט, הבעל נחזה כלא חש בטוב, ויצא מן האולם, באת כוח האישה ביקשה את בקשותיה כמפורט בפרוטוקול:

מזונות מעוכבת בסך 5,000 ש"ח רטרואקטיבית, הוצאות משפט, פסיקת קנס על ביזיון בית הדין, הרחקות דרבינו תם, ואישור פרסום סרבנות גט, וכן פסיקתא לצו נגד בנק הפועלים.

קודם החלטת בית הדין בתביעות – בית הדין מבקש מבאי כוח הצדדים לעבור על החשבונות ההדדיים לשם קידום ההליכים בתיק.

לאחר הודעת הצדדים על תוצאות המו"מ ישקול בית הדין את החלטותיו.

על באת כוח האישה להכין פסיקתא כמבוקש.

אולם המו"מ נכשל וכעת מונח בפתחנו ההחלטה בעניין מזונות מעוכבת.

החלטה בעניין מזונות מעוכבת

מצויים מספר פסקי דין שדנו בעניין מזונות מעוכבת.

בפסקים אלו מופיעה חקירה יסודית מייסוד החיוב של מזונות מעוכבת. האם דין מזונות מעוכבת המובא בגמרא (בבא מציעא יב ע"ב ובכתובות צז ע"א) ונפסק בשולחן ערוך (סי' צג סעיף ב') הוא מדין קנס או מדין חיובי אישות של הבעל כלפי אשתו.

האם חז"ל קנסו את הבעל המעכב את האישה מלהינשא לאחר, וחייבוהו במזונותיה, או שכל עוד והיא אגודה אצלו ועדיין נשואה לו – ממשיך החיוב המקורי של מזונות אישה, כמו שהיה קודם הפירוד.

ויש כמה נפק"מ בין שני צדדי חקירה זו:

א. האם בזמן שהבעל מחויב במזונות מעוכבת, מעשי ידיה של האישה שייכים לבעל, שאם החיוב הוא מדין קנס, הרי שקנסו אותו לתת מזונות אך בוודאי שאין לו זכות במעשי ידיה של אשתו, שאילולא כך מה הועילו חכמים בתקנתם.

אולם אם נאמר שחיוב מזונות מעוכבת הוא המשך חיוב מזונות הנובע מחובות האישות שיש לבעל כלפי אשתו, ומאחר וידוע שחכמים תקנו מזונות לאישה תחת מעשי ידיה, אם כן, כפי שהוא זכאי למעשי ידיה בעת הנישואין כך יהיה זכאי אף בעת שהיא מעוכבת מחמתו.

ב. אם על חיוב מזונות מדין מעוכבת ייאמר הדין של "עולה עמו ואינה יורדת עמו", שאם זה המשך של דין מזונות אישה הרגיל שהיה קיים בעת הנישואין, הרי גם על חיוב זה חל הכלל שקבעו חז"ל שהאישה "עולה עמו ואינה יורדת עמו".

אולם אם חיוב מזונות מעוכבת הוא מדין קנס – הרי זה חיוב חדש שחייבוהו חכמים, ואפשר שלא יחול עליו הכלל של "עולה עמו ואינה יורדת עמו".

ג. האם חיוב מזונות מעוכבת נאמר רק בתנאים של חיוב מזונות אישה, אולם במקרה שיש לה די במעשה ידיה למזונותיה, יכול הבעל לומר "צאי מעשה ידיך למזונותיך", ואינו חייב מעתה במזונות, או שמא תכלית החיוב אינה כדי שיהיו מזונות לאישה, אלא מדובר בקנס שקנסו את המעכב אשתו שלא כדין, שחייב לתת לה סכום קצוב למזונותיה כל עוד היא אגידא ביה, במטרה שבגלל כובד החיוב יסכים לגרש אותה בגט, ואם כן אין נפקותא אם יש לה מזונות מחמת מעשי ידיה או לא.

ד. האם שאר תנאי כתובה שבהם מחויב הבעל בעת נישואיו – תקפים אף בעת שהוא מעכב את האישה מלהינשא, או לא. שאם נאמר שהתקנה הייתה להמשיך את חיוב המזונות, יש לומר שאף חיוב שאר דברים שחייב הבעל לאשתו, ממשיך כל עוד הוא מעכב אותה שלא כדין, אולם אם מדובר בקנס מסוים שקבעו חז"ל, אין ללמוד מכך לחייבו אף בשאר חיובי הבעל לאשתו.

ועיין בשו"ת משפטיך ליעקב חלק ג' שהאריך בכך.

כפי שכבר אמרנו בנושא זה עסקו בכמה פסקי דין בעבר, והעיקרי שבהם הינו פד"ר חלק י' עמ' 305 בו תבעה האישה מזונות מעוכבת, אף שהיא הייתה עובדת והשתכרה כדי פרנסתה והותר, וברוב דעות פסקו הדיינים הגאונים זצ"ל הרב קפאח והרב ישראלי, וז"ל:

ולפי זה בנידוננו, שנקבע על הבעל חיוב לגרשה, והוא מסרב למלא פסק בית הדין, שהרי האישה בגדר מעוכבת להינשא מחמתו, הוא חייב במזונותיה, ואין מעשה ידיה שייכים לו.

ואשר לגובה המזונות שיש לחייבו, אם כי נראה שבכהאי גוונא אין הדין של "בעלייתו של בעל" שהרי לא מצד חיובו בתור בעל ואישה שגרים יחד, אנו באים לחייבו. אולם גם בחיוב זה שהוא מכוח תקנת חכמים מיוחדת יש להתחשב עם הרמה הרגילה המקובלת, כדרך שגם בצדקה, החיוב הוא לפי הרגלו, כנאמר "די מחסורו אשר יחסר לו" (יו"ד סי' ר"נ).

על כן ביחס למזונות לשעבר עד היום, יש לבטל את העיכוב להוצאה לפועל שנקבע על ידי החלטת בית הדין נשואת הערעור, והאישה תגבה את הסכום שנצטבר מאז העיכוב על פי חשבון של מאתיים ל"י לחודש כפי פסק הדין מיום כ"ו באייר תשל"ב. ובאשר למזונות להבא, יש לחייב את הבעל בסך שש מאות ל"י לחודש.

עיקר דבריהם מבוארים בגוף הפסק שהכריעו כי חיוב מזונות מעוכבת הוא מדין קנס, ואין לבעל מעשי ידיים של האישה כנגדם:

מסקנת הדברים, כשהחיוב במזונות הוא מצד שמעוכבת על ידו מלהינשא אין מעשה ידיה שלו, וזה משני טעמים: א', מכיוון שבכה"ג החיוב הוא משום קנס, ובזה אין מקום לזכות אותו בתמורה שהיא. וב', שמעשה ידיה אינם שלו אלא במקום שיש חשש איבה, וכל כהאי גוונא שאינה יושבת תחתיו, והסיבה היא ממנו, אין מקום לאיבה. ואלמנה שמעשה ידיה של יתומים ולא מציאתה, הוא, או מפני שלגבי מעשה ידיה יש חשש איבה גם באלמנה, או מפני שהתקנה הייתה על פי מה שאמדו חכמים רצונו של אדם, שרוצה שתהא ניזונת באותה מתכונת שבחייו. מטעמים אלה אין היבם זוכה במעשה ידיה בשעמד בדין וברח. וטעמים אלה קיימים גם במגורשת ואינה מגורשת. והוא הדין במי שחייב לגרש ואינו מגרשה, שמעוכבת על ידו מלהינשא.

בגוף הפסק הם מביאים את האמור בפד"ר חלק ג' עמ' 45 ואילך שדחו תביעה זו ועומדים על דעתם כי בוודאי שיש מקום לחייב מדין קנס כאמור לעיל.

דבריהם מבוססים על דברי שו"ת הרא"ם סי' לד שכתב בפירוש כי בדין של מגורשת ואינה מגורשת שהבעל חייב במזונותיה – מעשי ידיה שייכים לה.

וכן בדעת מיעוט המובאת לקמן הביא הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל (עמ' 306):

ועיין בספר בני יעקב לרבינו יעקב ששון, דף ד' ע"ב, הדן במגורשת ואינה מגורשת אשר, כמבואר בבבא – מציעא יב ע"ב, הבעל חייב במזונותיה – אם הוא זוכה במעשה ידיה תחת מזונותיה, ואם הוא אוכל פירות נכסיה אחרי שהוא חייב בפרקונה. ובמהלך הדיון שם מביא הר"י ששון ראיות שאין הוא זוכה במעשה ידיה ובפירותיה.

ועל פי מקורות אלו המורים בפירוש שמעשי ידיה אינם של הבעל, הכריעו בדעת הרוב שיש לחייב מזונות אף שהיא מתפרנסת.

בפד"ר חלק ג' עמ' 45 הסתמכו הדיינים על דברי הראב"ד, שסובר שמעשי ידיה של הבעל, ועל כן לא חייבו את הבעל במזונות מעוכבת אם יש במעשי ידיה בכדי לפרנס עצמה. 

אך בפסק הנ"ל (פד"ר חלק י' עמ' 350) דחו את האמור בפסק זה, ואין מקור שלדברי הראב"ד פטור ממזונותיה במקום שיש לה לפרנס עצמה, שהראב"ד דיבר במי שעדיין לא שילם הכתובה ולכן הגירושין מתעכבים, ולכן כתב שחיוב המזונות ממשיך אולם אם יש לה להתפרנס ממעשי ידיה אינו חייב לשלם לה מזונות, אך אין ללמוד מכך שגם במקרה בו הבעל מעכב הגירושין שלא כדין, שבזה תקנו חז"ל מזונות מעוכבת, שאף בחיוב זה נאמר הדין שכל שיש לה מזונות ממעשה ידיה, אינו חייב לזון אותה, שכאמור יש סברא לומר דהכא שהוא קנס, חמיר טפי, וחייב בכל אופן לתת לה מזונותיה אף שיש במעשי ידיה כדי פרנסתה.

במאמר מוסגר ייאמר, שאמנם מצאנו אף בפד"ר חלק טו שפסקו שאין לחייב מזונות מעוכבת באופן שיש לאישה כדי מזונותיה ממעשי ידיה, אך שם פסקו כך על סמך ההנחה שחיוב מזונות מעוכבת אינו חיוב חדש אלא המשך חיוב המזונות המקורי, אך מאחר ובפדר חלק י' הנ"ל הכריעו שהוא חיוב קנס, אם כן ניתן ללמוד מקביעה זו שאף אם יש לה מזונות ממעשי ידיה, אין בזה כדי לפטור את הבעל מחיוב מזונות מעוכבת.

ואף שפסק זה המובא בפד"ר חלק י' ניתן בדעת רוב, של הדיינים הגאונים זצ"ל ישראלי וקאפח ששללו את זכותו של הבעל למעשי ידיה של האישה כשהוא חייב במזונות מעוכבת, ואילו הרב גולדשמידט חלק עליהם, הנה בפסק דין שלפנינו יש לומר שאף הרב גולדשמידט זצ"ל היה מודה שיש מקום לחייב את הבעל במזונות אף שיכולה להתפרנס ממעשי ידיה.

שלאחר העיון בדבריו של הרב גולדשמידט שכתב שהחיוב הוא מדין מזונות אישה – עדיין אין בהכרח שהוא חולק לגמרי על הצד שהחיוב הוא מדין קנס. שלעולם יש לומר שייסוד החיוב הוא קנס שקנסו חז"ל, אך לא קנסו קנס חדש, אלא השתמשו בחיוב קיים של מזונות, ונתנו לו צורת וגדר של קנס, כך שאף שנאמר שהחיוב הוא מדין חיוב מזונות אישה אך גדרו הוא גדר של קנס. וזה לשונו של הרב גולדשמידט זצ"ל:

משמע שגם חיוב זה הוא בגדר חיוב אישות. אין כוונת הרא"ש שחיוב זה הוא במהותו אותו החיוב של מזונות בעל לאשתו במסגרת חיובי הנישואין לפי התקנות שבברייתא. אלא שהואיל וחיוב מזונות הוא מאופיו חיוב אישות, ואין מזונות ללא אישות. מגדיר הרא"ש גם את המזונות האלו, אף שהם חיוב חדש, מכח תקנה חדשה, משום קנס, כי גם הם משום סרך אישות הם, ורואים את היבמה שסופו לייבם כאילו היא כאשתו, אבל אין זה החיוב הכללי של מזונות מדין הברייתא. ועיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ביבמות מא ע"ב, ד"ה עמד.

ועיין בשיטה מקובצת כתובות דף צז שם בשם תלמיד הרשב"א, החולק על שיטת רש"י וסובר דדוקא בנשואה חייב במזונותיה במגורשת ואינה מגורשת ולא בארוסה. ועיין בשיטה מקובצת בבא מציעא יב ע"ב בשם הרמ"ך, ובריטב"א כתובות נז ע"א, ובשיטה מקובצת כתובות דף קז ע"ב בשם הרא"ה. ועיין בהשגות הראב"ד על הרי"ף כתובות בריש פרק שני דייני גזירות, ובתשובת רבינו אליהו מזרחי הנ"ל. ועיין באור שמח הלכות אישות פרק י' הלכה יט.

ועיין היטב בפסק הדין בערעור הנ"ל. וראה מאמרינו בירחון תורני מוריה אב תשל"ה, עמ' קי ואילך, וחשון תשל"ו, עמ' כז ואילך. שם נידון בהרחבה מכלול הבעיות הללו.

המסקנא העולה מכל הדברים, היא, כי במזונות שבנידון דנן שהם מזונות של בעל לאשתו, אשר חיובם הוא מכח דין המזונות הכללי, חיוב הקיים ועומד מיום הנישואין, ונמשך מאז ועד היום, ללא הפסק וללא התחדשות, על המזונות הללו חלה התקנה: מעשה ידיה תחת מזונות. ולכן בשעה שמחייבים את הבעל במזונות אלו, חל ממילא הדין מעשה ידיה לבעלה, גם כאשר טעמו של דין זה הלך מן העולם ואיננו כבר.

                               אליעזר גולדשמידט.

מבואר שאף הגאון הרב גולדשמידט זצ"ל מסכים עם ההגדרה – שמזונות מעוכבת דינם כדין קנס ולא כדין מזונות אישה רגילים אשר ייאמר עליהם "מזונותיה תחת מעשי ידיה", אולם חילק הגאון בין אם המזונות הינם המשך ישיר למזונות אישה ולמצב שקודם התחדשות ספק הגירושין, שבגין מצב זה היא מנועה להינשא, שאף שהוחלט לחייבו במזונות מעוכבת, אך לא חידשו מזונות אלא הקנס אומר שיש להמשיך את חיוב המזונות הקיים. כך שעדיין חיוב המזונות הינו כדין חיובי מזונות אישה, שעליהם נאמר מזונותיה תחת מעשי ידיה.

אולם אם החיוב הינו חיוב חדש, ללא קשר וזיקה למזונות אישה הקודמים, חיוב חדש שהחל מעתה לאור התפתחות התביעות וסירוב הבעל לגרש, קנס זה הינו חיוב מזונות חדש שאין לו כל קשר וזיקה לחיוב המזונות אישה למהותם ולהגדרתם כפי שחז"ל קבעו שהיה מחויב הבעל קודם לכך. במקרה זה חיוב המזונות הינו חיוב קנס של מזונות, והרי הוא חיוב חדש, חיוב שאינו "רוכב" על חיוב מזונות אישה הקודם כך, שעל חוב זה – ככל שבית הדין מחליט לחייב – הוא גם מחליט מהו גדרו, ועל כן, ככל שהוחלט שזהו חיוב מזונות מעוכבת מחמת שהבעל מונע מהאישה להינשא – הוחלט שזהו חיוב מזונות חדש שעליו לא נאמר מעשי ידיה תחת מזונותיה.

בנידון בו חלקו הדיינים הנ"ל הבעל טען ותבע שלום בית, כך שעל פי דברי הבעל הוא מחויב במזונות אישה ולפחות מבחינתו מצב הנישואין עדיין קיים ובעקבותיהם הזכויות והחובות של הצדדים זה לזה, ומאחר וחיוב המזונות מעולם לא נפסק, פסק הרב גולדשמידט שאף שעתה גדרו של החיוב הוא מזונות מעוכבת, מכל מקום מהותו נשארת כעיקר חיוב מזונות אישה.

אולם במקרה דנן הצדדים פרודים בפועל לפחות מאמצע שנת 2019, ולדברי האישה – זמן ארוך יותר, ודבריה לא הוכחשו על ידי הבעל בדיון שנערך ביום י"ב באלות שת"פ (1.9.20):

בית הדין: כמה זמן אתם לא ביחד?

האישה: שנה ושלשה חודשים.

בית הדין: מה היה לפני כן, כמה זמן לא היו יחסי אישות?

האישה: המון שנים לא זוכרת, בסביבות שבע שנים.

הבעל: אני לא סופר.

האישה: הוא הלך עם נשים אחרות, ולא היה צריך אותי, אני רק הייתי העוזרת והמנקה. אין בינינו שום דבר, אין לו גם קשר עם הבנות שלי מאז שיצא מהבית. שנים כבר אין קשר בינינו.

כלומר, כבר שנים שהצדדים לא חיים יחד, בפועל האישה משתכרת בעצמה, ולא ניזונית מכספי הבעל מזה כמה שנים, ונמצא שחיוב המזונות פסק זה מכבר. כך שחיוב "מזונות מעוכבת" שאנו פוסקים כעת הינו חיוב חדש המוגדר קנס, ולכן הבעל חייב במזונות מעוכבת ללא קשר למעשה ידי האישה, ואף אם היא משתכרת ויכולה להתפרנס ממעשה ידיה.

כאמור, במקרה דנן יהיה נכון לומר כי גם הרב גולדשמידט יסכים כי החיוב הינו חיוב של קנס שאינו "רוכב" על המשך חיוב מזונות אישה שמחויב הבעל מעת הנישואין, ואין עליו את ההגבלות שקיימות על חיוב מזונות אישה המקורי, ואם כן אף אם יש לה לפרנסתה ממעשי ידיה חייב הבעל במזונות מעוכבת.

נכון היה לדון ולשקול אף כפיה בגט לאור השתלשלות התיק וההיסטוריה שלו, אך לעת עתה בית הדין מקבל את תביעת האישה ובא כוחה ומחייבים את הבעל ב"מזונות מעוכבת" אשר מעוכבת על ידי מעשי הבעל ותחבולותיו.

הרב דוד גרוזמן

אף אנו מצטרפים לנימוקים ומסקנות דלעיל

הרב אברהם שמן                                              הרב אברהם אבידר

לאור האמור קובע בית הדין כלהלן:

א. בית הדין מחייב את הבעל לעת עתה אך ורק ב- 1,500 ש"ח לחודש.

ב. בית הדין מחייב את הבעל בסכום זה החל מיום התביעה 7.6.21.

ג. חוב זה ישולם בכל 10 לחודש, ובנוסף ישלם את החוב האמור בסעיף ב' (החל מתאריך כז בתמוז תשפ"א (7.6.21)) – בתוך שלשה חדשים מהיום.

ד. בית הדין קורא ומורה לבעל לסדר את הגט במהרה, ובפניו פתוחה דלת בית הדין לדון בתביעת אכיפת הסכם הגירושין כבקשתו וכהסכמת באת כוח האישה.

ה. במידה והבעל יודיע לבית הדין – בתוך 3 ימים מהיום – אודות מוכנותו המוחלטת ללא תנאים וללא אומר כי הוא מסכים לתת את הגט, יזמנו בית הדין לסידור הגט, ובמידה ואכן יעמוד בדיבורו במועד הראשון שיקבע בית הדין והגט יסודר – ישקול בית הדין לבטל את החלטתו זו.

ו. במידה והבעל לא יסכים להתגרש – ישקול בית הדין את הגדלת חיוב מזונות אישה או כל סנקציה אחרת.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ז' במרחשון התשפ"ב (13/10/2021).

הרב אברהם שמן                      הרב אברהם אבידר                        הרב דוד גרוזמן

הפוסט מזונות מעוכבת הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפניי בקשת רשות ערעור שעניינה בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב כי חיובו של האיש במזונות אשתו יימשך עד לסידור הגט בפועל ולקבלתה של האישה את חלקה ברכוש, למרות פסק הדין העקרוני שקבע קביעה עקרונית בדבר גירושי הצדדים נוכח הסכמתם.

לאורה של קביעתו של בית הדין מנגד כי מכל מקום סידור הגט בפועל ייקבע גם הוא רק בהתאם להסכמה של שני הצדדים, למרות רצונו של האיש להקדים את מועד סידור הגט, ונוכח קביעתו של בית הדין כי אין האישה חייבת בגירושין והללו נקבעו רק בשל הסכמתה, אין לנו אלא מה שנכתב ונקבע שללא הסכמה אין חיוב להתגרש, ובאין חיוב גירושין: חיובי האישות, הכוללים חיוב מזונות אישה, במקומם עומדים.

המבקש העלה בבקשתו כמה טענות נגד קביעתו של בית הדין קמא ועיקריהן הם אלה:

שני הצדדים אינם רוצים זה בזה, האישה אומנם תבעה בעבר שלום בית אולם תביעתה היה טקטית בלבד ולעת עתה על כל פנים כבר חזרה בה ממנה והיא מעוניינת בגירושין, בנסיבות אלה אין מקום להותיר את חיוב המזונות על כנו.

ככל שמגמת בית הדין היא לאפשר לאישה להתכלכל בינתיים כדי שהעדר המזונות לא ייצור לחץ לסידור הגט, שלדעת בית הדין אינה חייבת בו, או מטעם אחר המצדיק את הדאגה למחייתה אף בהעדר הצדקה לחיוב מזונות, היה עליו לקבוע כי האיש יישא במזונותיה אולם הללו יוגדרו 'דמי מחיה' שיקוזזו לעתיד לבוא מחלקה ברכוש ולא 'מזונות' שהם חיוב העומד בפני עצמו ואינו מקוזז.

האיש מציין לפסיקות התומכות בעמדתו בשתי נקודות אלה.

עוד טוען הוא כי משמעותן של ההחלטות בפועל היא כי האישה תוכל לעכב את הגירושין, ולהמשיך לזכות במזונות, עד אין קץ, שהלוא מועד הגירושין נתלה בהסכמתה והמשך החיוב במזונות – בגירושין.

האיש גם טוען כי קביעתו של בית הדין כי חיוב המזונות יימשך עד לקיומם של שני תנאים מצטברים – גט וחלוקת הרכוש – היא אף מעבר לבקשתה של האישה עצמה שביקשה להותיר את החיוב עד לקיומו של אחד מן השניים.

לבסוף טוען הוא כי ההחלטה ניתנה בלי שתישמע עמדתו וכי אף מטעם זה יש להורות על ביטולה.

המשיבה מצידה מדגישה את אי־חיובה בקבלת הגט ומציינת לפסיקות שקבעו כי אין מקום למנוע מאישה את מזונותיה שעה שהאיש הוא הגורם לגירושין, המורד והתובע את הגירושין, אף אם נאלצה האישה להסכים לכך, וכל עוד לא התגרשו הצדדים בפועל.

תביעתה של המשיבה לשלום בית, לדבריה, הייתה כנה: אין היא חפצה בגירושין אלא שהיא נאלצת להסכים להם שעה שאין האיש מוכן לשוב לשלום בית בשום פנים ואופן, ובנסיבות אלה זכאית היא למזונות עד לגירושין בפועל.

לדבריה, עמדות הצדדים נשמעו בבית הדין זה מכבר, בהקשר זה היא מאזכרת את הדיונים והבקשות שנסובו על אודות גובה המזונות, ואין מקום לטענה כי החיוב נפסק ללא שתישמע עמדתו של האיש.

זכות הערעור

לאחר העיון אני קובע כדלהלן:

החלטתו האמורה של בית הדין קמא היא החלטה סופית, לכאורה, המקימה זכות ערעור.

אוסיף ואחדד את הדברים: אין מדובר, אליבא דדברי הצדדים – גם אליבא דתשובת האישה לבקשת רשות הערעור – בהחלטה המסדירה חיוב שנפסק קודם לכן אלא בכזו המקימה חיוב חדש: תחילה נקבעו מזונות עד למועד מסוים ובהחלטה המדוברת, לראשונה, נקבע כי הללו ישולמו עד לסידור הגט ולחלוקת הרכוש.

יובהר כי באומרי "חיוב חדש" אין כוונתי למהותו של החיוב, ברובד המהותי חיוב המזונות הוא כמובן המשך של חיוב המזונות שהתחייב האיש בעת נישואי הצדדים, אלא שבהיבט המשפטי של פסיקת דין עד כה היו החלטות שחייבו את האיש במזונות עד למועד מסוים ותו לא, ועתה נפסק לראשונה כי החיוב אכן שריר וקיים, ויישאר כזה, עד לסידור הגט ולחלוקת הרכוש.

מאחר שכך, וכיוון שמדובר בהקשר זה בהחלטה שאינה החלטת ביניים גרידא אלא החלטה סופית, לכאורה, הרי שמדובר כאמור בהחלטה המקימה זכות ערעור.

לפלא בעיניי שהמבקש עצמו לא הגיש ערעור אלא בקשת רשות ערעור ואף לא כתב כי לטעמו מדובר בערעור שבזכות אלא שלשם הזהירות הוא מבקש כי אם ייקבע כי אין זה ערעור שבזכות – תינתן הרשות. כך או כך, את הרשות לערער ערעור שבזכות ודאי יש ליתן, ואף לולי שהיה זה ערעור שבזכות לכאורה הייתה הצדקה ליתן את רשות הערעור.

הטענות לגופן

אכן לגופן של טענות האיש יש מקום להעיר כבר עתה:

הנחת המוצא היא כי אישה שאינה חייבת בגט אכן זכאית למזונות. הטענה כי אם כך הדבר הרי שהאיש שבוי בידיה ותוכל היא להותירו נשוי לה וחייב במזונותיה גם יחד – טענה תמוהה היא בהקשר זה, שהרי אכן כך: אם אין אישה חייבת לקבל גט – זכותה שלא לקבלו (ולמען הסר ספק יובהר כי באומרי "חייבת" בהקשר זה איני מכניס עצמי לשאלה בדבר מעמדה של פסיקה בלשון "המלצה" וכיוצא בזה, בענייננו לא ניתנה פסיקה אפילו בלשון זו ולפיכך הדיון בה מיותר). ואכן אישה נשואה שאינה חייבת בגירושין – זכאית למזונות, אף אם אין הדבר נושא חן בעיני האיש.

ייתכן שסבור האיש כי יש יסוד לחייב את האישה בגט למרות דבריו של בית דין קמא כי לא כך הדבר, אלא שאם כך סבור הוא היה עליו לבקש מבית הדין, נוכח התנגדותה של האישה לסידור גט מיידי, כי יינתן פסק דין בתביעת הגירושין שלו – פסק דין הקובע חיוב בגט או אי חיוב בו באופן מפורש להבדיל מאמירת אגב כי "בית הדין הביע פעמים רבות את דעתו שאין מקום לחיוב בגט כנגד האישה", מחד גיסא, ולהבדיל מהקביעה, שאינה חיוב בשום דרגה ורובד, כי הצדדים יתגרשו, במועד שעליו יסכימו, נוכח ההסכמה העקרונית של האישה, מאידך גיסא.

על פסק דין שכזה רשאי היה האיש לערער (איני מביע עתה עמדה אם היה מקום לערער גם על האמירה "בית הדין הביע פעמים רבות את דעתו שאין מקום לחיוב בגט", למרות לשונה שאינה לשון של פסיקה, כך או כך המועד להגשת ערעור על ההחלטה שבה נאמר כך – חלף עבר).

אולם האיש לא ביקש פסיקה כאמור ולא ערער, וכל עוד אין פסק דין – אין מקום לכאורה לטענה כי האיש נתון לחסדי האישה הן בסוגיית הגירושין עצמה והן בתוצאתה שבנוגע לחיוב המזונות. אם יחפוץ האיש לעמוד על ערעורו יצטרך אפוא, לכאורה, לבסס טיעון כי יש לפוטרו מן המזונות למרות כל האמור.

מכל מקום זכות הערעור – זכות היא, ואין להתעלם גם מן הטענה כי אף אם נניח שהדין עם בית הדין, סדרי הדין ודרישת הצדק, וכהוראת הכתוב "שמֹעַ בין אחיכם" מחייבים היו ליתן לו את זכות הטיעון בעניין.

בהקשר זה ייאמר כי אין מקום לכאורה לטענתה האישה, בתשובתה לבקשת רשות הערעור, שהאיש קיבל את זכותו זו זה מכבר. הדיונים וכתבי הטענות שציינה האישה בהקשר זה עסקו בחיוב המזונות שנקבע בשעתו ובשאלת גובה המזונות, ולא כנגד אלה טוען האיש עתה. הטענה עתה היא כנגד ההחלטה החדשה, שבשל היותה חדשה כאמור אף מקימה היא זכות ערעור, הקובעת כי חיוב המזונות יימשך מעבר לתקופה שנקבעה בהחלטות קודמות. בעניין זה לכאורה ניתנה החלטת בית הדין קמא נוכח בקשתה של האישה, וללא תגובת האיש, ובמישור זה לכאורה יש מקום לטענתו.

סוף דבר

א.         הערעור – ערעור בזכות הוא ויישמע בבית דיננו בכפוף להשלמת ההליכים המנהליים אל מול מזכירות בית הדין, היינו פתיחת תיק ערעור ותשלום אגרה מתאימה (להבדיל מתיק ואגרת בקשת רשות ערעור) שכותרתו 'מזונות אישה' (להבדיל מתיק זה שהוגדר 'שונות').

ב.         נוכח הערותיי דלעיל בדבר טענותיו המהותיות של האיש, דומה כי הנטל שיהיה עליו להרים כדי להביא לתוצאה שונה מזו שאליה הביאה החלטתו של בית דין קמא ("תוצאה שונה" היינו "בשורה התחתונה" להבדיל מן האפשרות שתתקבל הטענה בדבר קבלת ההחלטה ללא שמיעת עמדתו, אולם לבסוף לאחר שתישמע עמדתו של האיש ייקבע שוב, ואף רטרואקטיבית, כפי שנקבע באותה החלטה) – נטל משמעותי הוא. משכך, היה מקום להורות על הפקדת ערובה משמעותית להוצאות המשפט כתנאי לשמיעת הערעור.

עם זאת, מאחר שלצדדים קבוע דיון בערעור שבסוגיית הרכוש וייתכן שאפשר יהיה לדון בשתי הסוגיות באותו דיון עצמו, מה שישליך מן הסתם על גובה הוצאות המשפט שיהיו לצדדים, תועמד הערובה להוצאות על סך 20,000 ש"ח בלבד.

הערובה תופקד בתוך חמישה־עשר יום, ואם כך ייעשה (ויושלמו ההליכים המנהליים כנ"ל) אכן נדון בדיון הקבוע בעניינם של הצדדים אף בסוגיית ערעור זה.

אם לא תופקד הערובה – יימחק הערעור.

ג.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ה' במרחשוון התשפ"ב (11.10.2021).

הרב שלמה שפירא

הפוסט חיוב מזונות אישה עד לגירושין שנדחו לבקשתה למרות הסכמתה העקרונית להם; זכות הטיעון וזכות הערעור הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י, אלה הם נישואים שניים לשני הצדדים, ולהם בת אחת משותפת. הצדדים חיים בנפרד מזה כארבע שנים. בתאריך 30.4.14 הגישה האשה לביה"ד את תביעתה לגירושין ולאחר שביה"ד קיים דיונים בנושא, פסק ביה"ד בתאריך ל' סיון התשע"ה (17.6.15) כי :

  א.      הבעל חייב לתת גט לאשתו לאלתר כתביעתה.

  ב.      בקשת/תביעת הבעל לשלום בית נדחית ויש לסגור את תיק שלום בית.

הנתבע ערער על פסק הדין, ובתאריך כה' טבת תשע"ו (6.1.16) דחה כבוד ביה"ד הרבני הגדול בהרכב הרב הראשי כב' הגרד"ב לאו, ועמו הגרא"א כץ והגר"א איגרא שליט"א, את הערעור, וקבע כי:

"מעבר לכך יש להוסיף, שכאן ניכרת מאיסות גמורה בין הצדדים והנישואין התרוקנו מתוכנם. גם לאור הזמן שחלף, גם לאור מכירת הדירה, וגם לאור התרשמותנו שאין שמץ של סיכוי לחזרה לשלום בית, לחומר המעשים והפגיעה באשה, אשר על כן הבעל חייב לתת גט לאשתו.

אם הבעל לא יתן גט לאשתו במועד שיקבע לסידור גט על ידי בית הדין האזורי, ביה"ד האזורי יקיים דיון בסנקציות.

לאור כל הנימוקים שכתבנו – נראה שהבעל היה צריך לציית לפסק דין של בית הדין האזורי ולתת גט לאשתו, לפיכך אנחנו מחייבים את הבעל בהוצאות משפט לאשתו. ולפיכך, הסך של 50,000 ₪ שהופקדו ע"י הבעל בקופת בית הדין, יעברו לידי האשה.

אך אם הבעל יתן גט לאשתו במועד הראשון שיקבע בית הדין האזורי, בית הדין יסיר את החיוב של הוצאות המשפט. "           

התיק חזר לבית הדין הרבני האזורי, ובית הדין קבע לצדדים מועד לסדור גט, אולם הבעל לא הופיע ולביה"ד התברר כי הבעל עזב את הארץ, וזאת למרות עיכוב היציאה שהוצא נגדו.

ביום ט"ז שבט תשע"ז (26.1.17) הטיל ביה"ד על הנתבע צווי הגבלה. ובתאריך ח' באדר א התשע"ו (17/02/2016), הורחבו צווי ההגבלה וניתנה החלטה בה קבע ביה"ד כי "הבעל פלוני ת.ז. …  חייב לשלם לאשתו החל מהיום ועד לסדור הגט סך 500 ₪ ליום". כמו כן הטיל ביה"ד על הבעל הרחקות דר"ת, התיר לפרסם את שמו ופרטיו והורה על מעצרו עם כניסתו לארץ.   

 משלא חלה כל התקדמות בהליכים, והבעל עמד בסירובו לתת גט לאשתו ולשחררה מכבלי עגינותה, החמיר ביה"ד את הסנקציות שננקטו נגד הבעל. וביום כ"ז אדר תשע"ו (6.4.16) הגדיל ביה"ד את סך החיוב הכספי שהוטל על הבעל, וקבע כי  עליו לשלם "החל מיום 1/04/2016 ועד לסדור הגט סך 1500 ₪ ליום". כמו כן קבע ביה"ד כי: "אם הבעל לא ייתן גט לאשתו תוך 30 יום ידון בית הדין בהגדלת הסכום ללא התראה נוספת".

  אולם הבעל התמיד בסירובו לתת גט לאשתו, וביום ב' אייר תשע"ה (10/05/2016) הגדיל ביה"ד את סכום החיוב והעמיד אותו על סך 2000 ₪ ליום. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום י"א באלול התשע"ו (14/09/2016), הגדיל ביה"ד פעם נוספת את סכום החיוב, וקבע כי החל מיום 14/09/2016 ועד לסדור הגט, ישלם הבעל לידי אשתו סך 3000 ₪ ליום.

   לדאבון לב, הבעל התמיד בסירובו לגרש את אשתו, ומשלא הושגה כל התקדמות שיש בה כדי להביא לסיום ההליכים ולהתרת האשה מכבלי עגינותה, הבהיר ביה"ד ביום 21.8.17 כי :

"ניתן לכפות על הבעל את מתן הגט ובית הדין פונה לכל מי שבידיו לסייע בידי האשה לצאת מעגינותה".

בתאריך 27.9.17 הגישה התובעת לביה"ד את בקשתה, כי ביה"ד יחייב את הבעל במזונות מעוכבת על סך 150,000 ₪ לחודש.

הבקשה נשלחה לתגובת הבעל, וביום 8.11.17 הוגשה לביה"ד תגובה הנחזית להיות תגובה מטעם הבעל. התגובה חתומה ע"י דמות עלומה (בתום התגובה מופיע שם הבעל, ושרבוט הנחזה כחתימה), ואין לביה"ד כל דרך לדעת האם החותם הינו מורשה כדין.

לטענת המגיב: "משך כל ההליך נמנע ממנו הליך הוגן, ומתוך ידיעה כי לא יזכה להליך הוגן גם בענייניו הממוניים, נאלץ לנוס על נפשו". כמו כן לטענתו משהגישה האשה תביעה למזונות, הרי שעליה לצרף לביה"ד הרצאת פרטים בתביעתה למזונות.

המגיב טוען, כי הצדדים התקיימו מהכנסות האשה בסך של 65,000 $ לחודש, ומציין כי :

"הבעל רוצה ומשתוקק לתת ג"פ לאשה, אולם רק לאחר הסדר כספי הוגן וראוי, בניגוד למצב כעת, בו הבעל נעזב ונעשק ע"י האשה, תוך קיפוח מלוא זכויותיו".

לטענת המגיב, כאשר יש לאשה מקורות למזונותיה אין לפסוק מזונות מעוכבת. וכמו כן, לטענתו במקרה שלפנינו, האשה מעוכבת מחמתה ולא מחמתו של בעלה. שכן, הבעל מסרב לגרש את אשתו אך מפני שהיא אינה מסכימה לתת: "דין וחשבון אמיתי בקשר לפעילות העסקית שצברה ב-23 שנות נישואין, ויתבצע איזון משאבים צודק והוגן". לבסוף טוען המגיב, כי אשה שאינה יושבת תחת בעלה איבדה את מזונותיה.

והנה ייתכן והיינו יכולים לדחות על הסף את תגובתו של הבעל, וזאת אך מן הטעם הפרוצדורלי הנזכר לעיל, ולפיו התגובה שהוגשה אינה קבילה על פי דין. אולם אני הקטן לא כך עמדי, ולענ"ד לא כך היא דרכה של תורה לדחות על הסף טענות של בעל דין אך מפני שלא עמד בכללי הפרוצדורה. חובתו של הדיין הינה לשפוט את העם משפט צדק, ולדון דין אמת לאמיתו, ו"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" (שבת דף י', ע"א). וכיוצא בזה מצאנו גם במסכת סנהדרין (דף ז', ע"א) "אמר רבי בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר "אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפט" (תהילים פרק פ"ב). וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו – גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו' (תהילים פרק י"ב)".

אשר על כן זאת חובתי ואעשנה ללבן כל דין שבא לפנינו מכל צדדיו, ולעמוד על אמתותו גם כאשר אי מי מהצדדים אינו נוהג כשורה או אינו מגיש את טענותיו כדין וכהלכה, ולא תהא הפרוצדורה לאבן נגף בפני בירור האמת. כפי שכבר עמדו על כך גם בביה"ד הרבני הגדול (הרה"ג שלמה דיכובסקי ערעור תשנ"ו/820) וקבעו כי "הפרוצדורה היא שפחת המהות ולא גבירתה", וכך גם בהחלטה נוספת (בית הדין הרבני הגדול ערעור תשנ"ו/916, בפני הרבנים הראשל"צ הגר"א בקשי דורון, הגר"ש דיכובסקי והגר"י נדב) הבהירו את הברור מאליו, כי: "כללי הפרוצדורה נועדו להגן על הצדק ולא לעוות אותו".   

   לאור האמור גם בנידון שבפנינו נתייחס לטענות ונברר משורשיו את הנדון שלפנינו.

והנה עולות לפנינו מספר שאלות,

האחת, האם ומתי יש לחייב את הבעל במזונות למרות שהצדדים אינם חיים יחד ?

השניה, האם יש לחייב את הבעל במזונות מדין מעוכבת כאשר יש רק חיוב לגרש, ומתי ?

השלישית, האם יש לחייב את הבעל במזונותיה גם כאשר יכולה להתפרנס ממעשיה ידיה ורכושה ? והאם יש לפסוק שגם במזונות מעוכבת עולה עמו ?

והרביעית, האם בנד"ד יש לעכב את פסק הדין עד שיושלמו תנאיו הממוניים של הבעל ?

• אשה שאינה יושבת עם בעלה זכאית למזונות אך אם יש הצדקה לכך שאינה דרה עמו

והנה בנדון שבפנינו הצדדים אינם חיים ביחד, וכבר הרחבתי בפסק דין אחר (תיק מס' 280939/2) ביסודותיו של חיוב המזונות במקרה כעין זה, ולחיבת הקודש אשוב על הדברים בתוספת נופך.

דהנה מר"ן הב"י (סי' ע) הביא להלכה את דברי רבנו הריטב"א (מסכת כתובות קג, א) שכתב שכל עיקר תקנת מזונות האשה הייתה אך לאישה המתגוררת עם בעלה, כלשונו הטהור :

"והוא הדין לאשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו, וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם, ואפילו לדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהלכות אישות הי"ב) שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף מינה בזה, ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה, דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו, ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה, התם יושבת עמו בבית אלא שמצערתו מתשמיש והא קנסינן לה לההיא מורדת, אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות, וכן דעת רבותי,,, ".

ומדבריו למדנו שניים, האחד כי תקנת המזונות הייתה רק לאשה שיושבת תחת בעלה ומשמשתו, והשני כי תנאי זה אינו קשור ליחסי אישות וכי אף מי שיסבור שיש מזונות למורדת יודה שאם אינה יושבת עמו אבדה את מזונותיה. ונאה כתב הגר"ח איזירר (שורת הדין כרך ב פס"ד המתחיל בעמוד סד) שלדעת הריטב"א "חוב המזונות אינו חוב כספי, אלא חיוב שנתקן ע"מ להנהיג ביניהם הנהגה של שתוף, וכשהיא הולכת מעמו בלא טענה אין טעם לחיבו במזונותיה". ונראה שלמסקנת הריטב"א כל אימת שהאשה עזבה את בית בעלה הפסידה את מזונותיה, ואפילו לפי ברכת הבית אינו נותן לה "דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו", ואך כאשר נתנה טעם ראוי ומקובל לדבריה לא הפסידה את מזונותיה.

וכדברי הריטב"א עולה גם מדברי מר"ן השו"ע (סימן ע סעיף יב) שפסק כי :

"האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות,,,".

ועיין שם בח"מ (סקמ"ב) שכתב דהיינו דווקא כשביררה שדבריה כנים, שיש לחוש לטענתה, וכ"כ גם הב"ש (סקל"ד), (ועיין גם בשו"ת בקש שלמה (סי' לד) ובשו"ת מעט מים (אבה"ע סי' ד) שהטוענת שהוריו מצירים לה ועל כן מבקשת לצאת מביתם צריכה לברר תרתי, שמרעים לה ושגורמים לה קטטה עם בעלה, ואכמל"ב), וכן עולה גם מדברי הרמ"א (שם) :

"הגה: וה"ה אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו (מרדכי פ"ב דייני גזירות וכ"כ הב"י בשם הריטב"א)."

 וגם מפשט דברי מר"ן השו"ע ורבנו הרמ"א עולה שכאשר אין הצדקה לעזיבתה אין לאשה מזונות אפילו לא כברכת הבית, וכ"כ הח"מ (סקמ"ג) והב"ש (סקל"ה). וכן עולה גם מדברי המרדכי (כתובות סי' רעג) שצוינו ברמ"א, שכתב :

"ודוקא כגון דאיכא סהדי דלא הוה מתדר לה בהדי בעלה שהיה לה קטטה וכעס עמו או מאביו ובני ביתו דארגילו אינהו קטטה בהדה, וכיון דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער חייב ליתן לה מזונות באשר היא שם, ואשכחן כה"ג פרק הנושא אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יורשין יכולין לומר לה אי את אצלינו יש לך מזונות כו' היתה אומרת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה, והכא נמי כיון דאית לה טענה מעליותא שאינה יכולה לסבול אצלו צער ובזיון חייב לפרנסה והיא בבית אביה … אבל ארגלה איהי הקטטה מורדת הויא ולא יהבי לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית, וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וז"ל, והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה וכו'"

הרי שגם מדבריו משמע שאם היא הרגילה את הקטטה ועזבה אין לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית. אלא שלא כך עולה מדברי הריטב"א בתשובה (סימן קנ), שנשאל באשה שהלכה מבית בעלה לבית אביה או לבית אחרים, וטען בעלה כי הלכה שלא ברצונו ושלח בשבילה ולא רצתה לשוב אליו, ועתה תובעת מזונות, וכתב :

"… אני רואה שאחז"ל שהבעל חייב במזונות אשתו בעודה תחתיו ואפי' מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה ואע"ף שבודאי אינה עומדת תחתיו ומשמשתו. ואם אתה אומ' שלא תקנו כן אלא כשהעכבה משל בעל כגון ששלחה מביתו, ודומיא שגרשה, שמסתמ' אין הבעל מוציא אלא לרצונו, אבל כשהיא מורדת שלא לשמשו אין לה מזונות ורפואה ותנאי כתובה, עליך להביא ראיה זו מנין לך. שהרי חיוב מזונותיה במשנתנו ברור בלא תנאי, כדתנן וחייב במזונותיה, לקתה חייב לרפאתה מילתא פסיקתא קתני לה. ועוד הא ודאי למאן דסבר מזונות דאוריתא אי אפשר לך לומ' (שהפסידם) [שתפסידם] מפני עכוב מלאכות שהם מדבריהם, שהרי חוב זה מן [התורה הוא]. ופרישנא בגמ' שאין לה מזונות שלימים אלא כפי ברכת הבית, וזה אני אומ' אפי' לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק מזונות דאוריתא, דודאי מזונות אלמנה דרבנן כעין דאוריתא תקון, וכן הדעת נותנת שלא חייבה תורה אלא כפי ברכת הבית, ולא שתוסיף עליו חיוב והוצאה במרדה בו. וכל שכן לדידן דסבירא לן דמזונות אשה תקנתא דרבנן כמזונות אלמנה מן היורשין. כל זה כתבתי באשה שמרדה בודאי מללכת עם בעלה אבל אם נותנת אמתלא בדבריה מפני מריבה ודברים אחרים שעושה לה שלא כשורה, פשוט הוא שאלו נתברר כדבריה דלא היתה מורדת ונותן לה דמי מזונות שלמים, חוץ מכדי מעשה ידיה."

ומדבריו אלו עולה שאישה שעזבה את בית בעלה ויש טעם בדבריה נותן לה מזונות שלמים, אך שאם אין טעם לדבריה לא הפסידה את כל מזונותיה, כפי שכתב בחידושיו, ונותן לה כברכת הבית, וראיתי שגם הגר"י קאפח, המהדיר של התשובות הנז"ל, השאיר סתירה לכאורה זו בצ"ע. ועיין גם בדברי הגריש"א (קובץ תשובות חלק א סימן קעא) שאחר שהביא תשובה זו דחאה מהלכה, וכתב :

"וכבר כ' החזו"א בקונטרס השיעורים שאין לסמוך על כת"י הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור, והדברים טעונים בדיקה שלא יסתור הלכות קבועות, והנה בתשובות הנ"ל סי' מ"א כתוב: – ומשום דאמרה לא בעינא לשמשו בתשמיש המטה לא דיינינן לה כמורדת עד דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שלא לחנם תפס התנא לשון זה וכל כי הא מילתא הבו דלא לוסיף עלה היא וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל.

לכאורה הני מילי עומדים בניגוד לכל הפוסקים המובאים לעיל ולהכלל שבידינו כל מורדת טענה אית לה ומ"ש בגמ' ה"ד מורדת דאמרה כו' היינו לחלק בין מורדת מתוך כעס למורדת מתוך מיאוס וכמ"ש הריטב"א בחידושיו בכתובות: כל מסרבת על בעלה מורדת היא ולעיל הכי אמרי' היכא דמיא, מורדת שנדונה בדין משנתנו האומרת בעינא לי' אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינה בדין זה.

גם בתשובה הנ"ל פסק – באשה שהלכה מבית בעלה וטען בעלה כי הלכה שלא ברצונו ולא רצתה לשוב אליו ועתה תובעת מזונות למפרע שלותה ואכלה – שהבעל חייב לשלם לה מזונות לפי ברכת הבית, אף שמרדה בודאי מללכת עם בעלה, והלכה פסוקה באה"ע סי' ע' שאין חיוב מזונות לאשה אלא כשהיא על שלחנו, והמקור לזה הוא ממ"ש הריטב"א בחידושיו לכתובות דף ק"ג …

ובכן בחידושיו קבע הריטב"א ז"ל להלכה באשה שאינה יושבת עם בעלה דאין לה מזונות, ושכן קיבל מרבותיו, ואיך יתכן שבתשובה יפסוק להיפך, ואף לא מצא לנכון להזכיר שזהו בניגוד לדעת רבותיו.

ואמנם מתוך מ"ש הריטב"א בחי' אנו למדים דעכ"פ יש דעה כזו הסוברת דאית לה מזונות למורדת, אכן מדנקיט הריטב"א בלישני': ואפילו לדברי האומר… ש"מ דאיהו גופי' ז"ל לא ס"ל אלא כדעת החולקים הסוברים דלית לה מזונות למורדת."

ועוד נראה לענ"ד, קלה כמות שהיא, דיש לומר שגם לו לא נלך בדרכו זו של רבנו הגריש"א, ולא נדחה את תשובות הריטב"א אך מפאת שלא היו במסורת הדורות, אין בתשובה זאת כדי לדחות מההלכה את דברי הריטב"א בחידושיו שכן למרות שברור הוא שמר"ן הב"י לא ראה את תשובתו זו של הריטב"א אין לומר שלו היה רואה אותה היה שב בו, שכן נגד דברי הריטב"א האלו עומדים דבריו בחידושיו, וודאי יוכל הבעל, המוחזק במזונות, לטעון קי"ל כדברי הריטב"א הפוטר אותי ממזונות כל זמן שאין אשתי עמי ואין לה טענה מוצדקת על כך, ובפרט שכדעת הריטב"א בחידושיו מצאנו לעוד הרבה מרבותינו ראשונים כמלאכים. שכך העלה גם רבו של רבנו המרדכי, המהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סי' יא), שכאשר האישה אינה דרה עם בעלה ואין לה טעם מוצדק על כך לא זכאית היא למזונות, כל"ה :

"אבל הרגילה איהי קטטה הויא מורדת ולא יהבי לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית, וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון ז"ל היכא דארגילו קטטה אם היא מרגילה כמורדת דמיא ואין לה כלום. ואם הוא מרגיל יש לה כתובתה כולה. וכו'."

וגם הוא ציין לכך שהכי ס"ל גם לרב פלטוי גאון, וכן עולה גם מדברי השלט"ג על המרדכי (פרק בתרא דכתובות סק"א) שכל אימת שאין לאישה סיבה מוצדקת לכך שאינה חייה עם בעלה אין היא זכאית למזונות.

[ושם איריי במי שרוצה לעלות לארץ ישראל ואשתו מסרבת, ונראה שהר"ן (סי' לה) חולק וסובר שכל זמן שלא נתן לה גט חייב במזונותיה, אך אין מחלוקת זו עניין לנד"ד ששם נחלקו האם הבעל יכול לכוף את אשתו לבוא אחריו והיות ולר"ן אינה חייבת לבוא אחריו לא איבדה את מזונותיה, ורק אם רוצה ייתן לה גט, משא"כ לדעת המהר"ם שהאישה חייבת לבוא אחריו ועל כן אם אינה רוצה פטור ממזונותיה. ובלא"ה נראה שהכרעת הפוסקים כדברי המהר"ם, שכן פסק הרדב"ז (ח"א סי' תלה) שאישה המסרבת ללכת עם בעלה למקום סחורתו אינה זכאית למזונות, וכן העלה בתשובה נוספת (ח"ב סי' תו) שדן במי שעזבה את בית בעלה בטענה מוצדקת, שבעלה חי עם צרתה לעיניה, ובעלה מכחישה, והעלה שכל עוד לא הוכיחה את דבריה לא מפיה אנו חיים, ואין לה מזונות, (ועיין גם בהסבר הגריש"א (פד"ר ח"ו עמ' 9) ומו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (שם עמ' 17) לדבריו), כן פסק בשו"ת לחם רב (סימן נ"ה) "ולענין שאר כסות ודאי שאינו חייב בכך כיון שמן הדין חייבת ללכת אחריו למקומו והיא אינה רוצה", כן העלה בשו"ת מהרש"ך (ח"ב סימן ל"ו) שבעל שרוצה לצאת מעירו לדור בארץ אחרת בשביל שאינו מתפרנס בעירו ואשתו אינה רוצה אינו חייב בשאר כסות ועונה, וכן עולה גם מהמהריב"ל (ח"א כלל יב סי' עד)].  

וכן הוא גם בהגהות אשרי (כתובות דף י"ג, ה) :

"וכה"ג אמרי' בפרק הנושא (לעיל דף ק"ג ע"א) היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה, והכא נמי כיון דאית לה טענה מעלייתא שאין לה לסבול צער ובזיון אצלו חייב לפרנסה בבית אביה, ולא טענינן ליה אימור צררי אתפסה, דהא קאי איהו ולא טעין ליה אנן טענינן ליה. וכל מה שפירשנו בלוותה ואכלה דמעלה לה מזונות ה"מ היכא דארגילו הקטטה איהו ובית אביו, אבל ארגלה איהי קטטה מורדת הויא ולא יהיב לה מזוני אפילו לפי ברכת הבית. וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה, ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובה, וכן הלכה וכן מנהג וכן כתב בספר המיימוני בפרק י"ג דאישות דאין יכול להכניס אליה אמו ואחותו בלא רשותה עכ"ל מהר"ם".

וכן עולה גם מההגהות מיימוניות (אישות פרק י"ב, ס"ק י"ט).

וכן עולה גם מתשובות הרמב"ן (סי' סו, הובא גם בספר התרומות שער סה ח"א ס"ו) שהעלה :

"ומה שאמרת באומר אם את בביתי אזונך ואם אין את בביתי אין לך עלי מזונות, מורדת קא אמרת, מורדת אין לה מזונות מבעל אפילו מורדת מן המלאכות".

וכן עולה גם מלשון תשובת הרשב"א (במיוחסות לרמב"ן סי' קג):

"שאלה אם הבעל חייב במזונותיה בעודה בבית אביה, אם יכול הבעל לומר כל זמן שהיא אצלי יש לה מזונות וכל זמן שאינה אצלי אין לה מזונות. תשובה כל שהיא טוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות שאין זו מורדת ואילו רצה הבעל לבוא אצלה לבית אביה היתה מקבלתו או בחצר אחרת. ולמה תפסיד בכך מזונות והוא מכישה במקל שתברח, ואם לותה ואכלה הבעל חייב לפרוע מה שלותה".

משמע שרק אם יש טעם מוצדק לכך שאינה חיה עם בעלה זכאית היא למזונות, והכי יש לדייק גם מתשובותיו החדשות (מכתב יד סימן קעח) של הרשב"א שכתב שכאשר האישה מעכבת מלבוא אל בעלה ללא סיבה מוצדקת מפסידה היא את מזונותיה, כל"ה :

"ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה אם יביאה אל ביתו ויפרע מה שלותה, ונסתפקתי אם היא מתעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה, או שאינה רוצה לשוב אליו עד שיפרע מה שלותה ואחר כך יביאנה ואז תשוב אליו. על כן אני אומר, שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה, מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום, שהוא אינו רוצה בשמושה, כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת, מפני שיצאה שלא ברשות, ואין כאן מרד כלל לא מתשמיש ולא ממלאכה. ועוד שאם יבא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום. אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה, דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דכל האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו. וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה."

ותשובה זו הובאה בב"י (סי' עז) וברמ"א (סי' פ סעי' יח), והגם שראיתי לידידי הגר"א לביא (שורת הדין ח"ד עמ' פד) שכתב שהרשב"א בתשובה זו ס"ל שאישה שעזבה את בית בעלה יש לה מזונות, לענ"ד לא כך ס"ל, וכפי שהבאנו מלשונו. וכנראה שהגר"א לביא סבר כך משום מה שכתב שם הרשב"א (בפיסקה שקודם לנ"ל) :

"אבל אם לאחר שבא ראובן ונתרפאת היא, אף על פי שאינה מורדת מתשמיש, אם אינה רוצה לשוב אצלו ולעשות לו הדברים שהאשה חייבת לעשות לבעלה לפי מה שהיא אשה, כי יש נשים שמכניסות לבעל שפחות או נדוניא … וכבר ידעתם שהדין מוחלק בזה כמו שנזכר במשנת אף על פי, וכפי מה שיש לו עליה מן המלאכות הקטנות, כעושה מטתו ומרחצת פניו ידיו ורגליו, מעכב מהמזונות כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכות, או שוכר עליה ממקום אחר, הא יתר מכאן לא. ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר מורדת מתשמיש ולא ממלאכה, היינו דלא קנסינן לה בטרפעיקין, אבל מ"מ מסתברא שאם ירצה שוכר עליה מי שישמשנו. ואף על פי שראיתי לראשונים ז"ל שאמרו שאין קונסין אותה בממון אלא שמשמתין אותה, נראה בעיני שלא אמרו אלא שאין קונסין אותה בקנס השנוי במורדת, אלא אם רצה לשכור עליה מי שישמשנו עושה, ואם אינו רוצה לשכור מנדין אותה עד שתשוב. ואם אינה רוצה לעשות וליתן לו מעשה ידיה, אין לה מזונות. ואף על פי שהמזונות עיקר, כבר תקנו לבעל מעשה ידיה תחת מזונות, ואם היא אינה רוצה לעשות לו תפסיד מזונות, שאין לך נזונת ואומרת איני עושה. ואפילו עושה ואינה משמשתו באותן מלאכות קטנות השנויות במשנתנו והוא צריך לשכור מי שישמשנו באותן המלאכות, שוכר עליה כפי הראוי כמו שאמרנו, אבל להפסיד מזונותיה לא."

אך כדי שלא יסתרו דברי הרשב"א אלו את אלו נראה לענ"ד דצריך לומר שבדבריו אלה עוסק  רבנו הרשב"א באשה שמוכנה לדור עם בעלה אך אינה מוכנה "לשוב אצלו ולעשות לו הדברים שהאשה חייבת לעשות לבעלה", היינו שרק אינה מוכנה לשוב אצלו לעניין עשיית המלאכות, אך היא דרה עמו ואינה מורדת בו מתשמיש, כפי שכתב בפירוש. והאמת תורה דרכה שכפי החילוק שהעלינו עולה גם מדברי הרמ"א שהבאנו לעיל, שתחילה הביא את דברי המרדכי והריטב"א שאישה שהייתה לה "קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו לה אלא כשהיא עמו", ושוב ייחד את דבריו לאישה שאינה עושה את המלאכות המוטלות עליה והביא את דברי הרשב"א שאישה שאינה עושה את מלאכות הבית "מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא", ולא שת בחלקות למו, ולא קבע שהרשב"א והריטב"א חולקים, ופשט דבריו מורים שגם הוא ס"ל שהרשב"א עוסק אך במקום שבו אין לפתור את הבעל ממזונות אשתו היות ואינה עמו, ואינו חולק על הריטב"א. ונראה לענ"ד שגם ידידי הגר"א לביא שליט"א שב בו מהבנתו זו שכן בתשובה ארוכה ומנומקת שהתפרסמה בנושא זה בספרו עטרת דבורה (ח"א סי' לד) לא ציין מסקנה זו בשם הרשב"א.

ובעיקר ההלכה שאישה שאינה גרה עם בעלה אינה זכאית למזונות העלה גם הרשב"ש (סי' מ"ה וסי' קס"ח) דהכלל הוא דאין האיש חייב במזונות אשתו רק כשהיא עמו אא"כ המניעה היא ממנו, וכ"כ בשו"ת רבי משה פרובינצאלו (סי' עז), וכ"כ הבית יעקב (סי' ע"ז סעי' ב) דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו. ועיין גם בדברי הרב עדות ביעקב (סי' לו) שדרך בדרך זו, דן באשה שטענה שבעלה מענה אותה ובא עליה שלא כדרכה, ועל כן עזבה את ביתו והלכה לבית אביה, ולאחר שהאריך להוכיח שיש לקבל את דבריה, העלה שכופין אותו להוציא וליתן כתובה, והוסיף "דמילתא דפשיטא היא דכל אישה שבאה בטענה למרדה בבעלה" ונותנת אמתלא לדבריה,

 "דלאו מורדת מקרייא כלל ואינה בשום חיוב וקנס הנשים המורדות באלוף נעוריהן וכו' וא"כ הרי הוא חייב הכל ובמזונותיה כדין כל איש עם אשתו העומדות תחת בעליהן עד שיפטרו אותן בגט כשר, והילכך אשה זו דנד"ד דלא הוה מתדר לה בהדי בעלה עבור כל אותן מעשים המכוערים שהיה עושה עמה תדיר כאשר בא בשאלה כיון דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו, לחיים ניתנה ולא לצער, ודאי דחייב ליתן לה מזונות באשר הוא שם כמ"ש מהר"ם ז"ל בתשובה וכו'". 

וכן העלה בשו"ת שואל ונשאל (חלק ה' אה"ע סי' מ) שלאחר שהביא את תשובת הרמב"ן שבספר התרומות דלעיל הסיק :

"דאע"ג דלא נעשה לה סדר המורדת רק שלא היתה בביתו אין לה מזונות דמתקריא מורדת לענין זה. וכן מתבאר מדברי מרן ז"ל אה"ע סי' ע' סי"ב שכתב וז"ל אשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונות וגו' ע"ש. אלמא דכשאין לה טענה הויא מורדת לענין זה ואין לה מזונות. וכן מתבאר מדברי הריטב"א מקור דין זה והובא בב"י שכתב דאם לא ביררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה רק כשהיא עמו על שלחנו וכן הוא באלה הדברים ע"ש. הרי מבואר דגם דלא נעשה לה דין המורדת מ"מ הויא כעין המורדת לענין מזונות".

ובדרך זו דרך גם בשו"ת איש מצליח ח"ג (משפט וצדק סי' מח), והעלה שאשה שעזבה את בעלה ונתנה טעם לעזיבתה, וטעמה התקבל על ידי ביה"ד, זכאית למזונותיה, וכל"ה :

"אנן בדידן נוכחנו לדעת כי הבעל הנ"ל נלוזו מעגלותיו ואיש קשה באופן שאשתו יצאה מביתה בטענה והיא כבורחת מפני שהיתה מדוכה ומעונה תחת ידו ולכן הוא חייב במזונותיה, וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע אה"ע סי' ע' סי"ב האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שהוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונו יע"ש, ולכן עלתה הסכמתנו כי חיובא רמיא על הבעל הנ"ל לפרוע לה דמי מזונותיה מיום שיצאה מביתו".

וכן העלה גם הגר"י אלמליח שליט"א (אמרי משפט ח"א ס"ז אות ח, ועיין גם בתשובתו בח"ב ס"ט).

א.ב. אשה המונעת מבעלה חיי אישות אינה זכאית למזונות  

ועוד דבר גדול למדנו מתשובת הרשב"א הנז"ל שאשה המונעת מבעלה חיי אישות אינה זכאית למזונות אף אם לא קוימו בה משפטי המורדת ואף אם לא איבדה את כתובתה, שכן כתב :

"אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה, דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דכל האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו."

וכפי שדייק מלשונו הגר"מ בנבנישתי (פני משה ח"א סי' נו) :

"ומשמע דדין מורדת מתשמיש יהיב לה, וכדכתב שם שזה אחד מדרכי המורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה … קאמר דאין חייב לזונה דמשמע דדוקא מזוני הוא דלית לה הא כתובה לא מפסדא … דמעולם לא הוזכר בתלמוד דין מורדת מאיס עלי אלא בשנותנת כתף סוררת לכל ימי עולם ולא שמה גבול מוגבל שאז מפסדת כתובה כדין המוזכר בגמרא ומפסדא מזוני נמי לדעת הרי"ף והרמב"ם אבל בנותנת גבול מוגבל עד שיעשה בעלה כך וכך והוא דבר שאפשר להעשות … כל כי האי לאו מורדת מקרי לענין הפסד כתובה כיון שעוד ישוב לביתה, אך לענין הפסד מזוני דמאי דביני ביני אותו הזמן שעומדת במרדה כל כי האי מיהא מפסדא מזוני …"

ועיין גם בדברי הרב תורת חסד (הובא בעדות ביעקב סי' לה) שהגם שחלק על הרב פני משה בביאור תשובת הרשב"א גם הוא העלה שהפסד המזונות הינו גם אם טרם הפסידה את כתובתה, כל"ה:

"דעדיין לא שלמו לה יב' חודש … והרשב"א ס"ל דמזונות לא תלו בכתובה, לכן יש לה כתובה לפי התקנה האחרונה ומזוני לית לה וקל להבין".

וכוונתו לכך שלמרות שעל פי התקנה האחרונה מורדת מפסידה את כתובתה רק אחר עבור יב' חודש, מ"מ את מזונותיה הפסידה גם בתוך אותם יב' חודש, אולם אפשר שאין להוכיח מדבריו שכל אישה שמורדת מתשמיש מפסידה את מזונותיה דאפשר דס"ל שרק מי שששלחו לה בי"ד שתחזור בה ולא חזרה הינה בדין זה.

אך ראה בדברי מר"ן החזון אי"ש (הל' כתובות סי' סט) שדייק מתשובת הרשב"א שמורדת מפסידה את מזונותיה גם אם טרם הכריזו עליה ד' שבתות, כל"ה :

"דמורדת אינו חייב לזונה לדעת הר"מ והרי"ף והיינו אף על גב דעדיין לא הכריזו עליה ארבע שבתות ועדיין לא הפסידה כתובתה מ"מ כ"ז שהיא במרדה אינו חייב לזונה".

וכן העלה הגריש"א (פד"ר ח"ו עמ' 15) בדין אשה שעזבה את בעלה ללא טענה מוצדקת, ובכה"ג העלה:

"וכן מורין בבי דינא לא לפסוק מזונות לכל אישה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות גם בטרם הכריזו עליה ובטרם הפסידה כתובתה".

והסכים עמו הגאון הרב סלמאן חוגי עבודי, וע"ש בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל שחלק עליהם בהגדרת מורדת להפסד מזונות, ובטעם ההפסד.

ונראה לענ"ד שלכך כיוון גם הגאון המשנת יעקב (ה' אישות פי"ד ה"ח) :

"ונראה דאף דדין הריטב"א לא שייך להלכות מורדת מ"מ אפשר לבית הדין לתת לה שם מורדת לגבי זה גופא שתפסיד מזונותיה, ואף דאין לה דין מורדת לכל הדינים יש לה שם מורדת לגבי אבדן המזונות וכן נהגו ביה"ד מסיבות שונות".

א.ג. אשה שאינה עושה את המלאכות המוטלות עליה מפסידה מזונותיה

וגם זאת למדנו מתשובת הרשב"א הנז"ל שאישה שאינה עושה את המלאכות המוטלות עליה אינה מפסידה את מזונותיה כולם אלא אך מנכים לה ממזונותיה כשיעור "שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא", כלשונו של הרמ"א. וכן עולה גם מדברי הרמב"ן בספר הזכות (פ"ה דכתובות בסוגיא דמורדת, דף כו מדפי הרי"ף), דבמורדת בחלק מן המלאכות לא הפסידה מזונותיה אלא לפי החשבון, זה לשונו שם:

"אבל שאלת הרב ז"ל שאמר האיך יתכן שיהא הוא זונה ומפרנסה ולא תהא אופה ומבשלה ומניקה, נ"ל דיש טעם בזה לרב הונא שאין פוחתין מסך הזה ז' דינרין בשבת ולא מפסידין כל כתובתה בד' שבתות של הכרזה אבל שמין כמה המלאכות האלו שוות לבעל ומגבין לו משלה, כלומר שוכרין שמש לשמשו ומניקה להניק את בנה וחוזר וגובה ממנה בב"ד שיורדין לנ"מ שלה או לצ"ב ומוכרין או פוחתין להן לבעל בטוה"נ כמו דמי מלאכות הללו, כדין האשה שחבלה בבעלה או באחרים או שנתחייבה להם בכלום, וכן הוא פוחת ממזונות שנותן לה בכדי דמי מלאכה שמורדת בה, ואם מרדה בכולן איננו זן כלל וגובה המותר משלה כמו שפירשתי דהני מלאכות דבר שבממון הן שחייבו אותה חכמים אצל הבעל ואינן מתנאי אישות שלא יהא בתשלומין אלא משלמת מה שעליה כדין כל דבר שבממון… ".

והגם שבתשובה שהובאה לעיל כתב ש"מורדת אין לה מזונות מבעל אפילו מורדת מן המלאכות", צ"ל שעסק שם באישה שמרדה מכל המלאכות כפי שכתב בספר הזכות, ועיין גם בדברי הרמב"ן בחידושיו לכתובות (דף סג).

  וכן עולה גם מדברי הרמב"ם (אישות כא, י) שאישה שנמנעת מעשיית המלאכות המוטלות עליה אינה מפסידה את מזונותיה, כלשונו הזהב :

"כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט, טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות מושיבין אשה ביניהן או שכנים, ודבר זה כפי מה שיראה הדיין שאפשר בדבר. השגת הראב"ד : כופין אותה ועושה אפי' בשוטי'. א"א מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע."

וכדברי הרמב"ם כתב ה"ה שם וציין שעולים הדברים כדעת הרמב"ן והרשב"א שהובאו לעיל, ועיין גם בדברי מר"ן השו"ע (סי' פ סעיף טו) והרמ"א שפסקו כי "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות. הגה: ואינו זנה עד שתעשה וכו'", ופשט הדברים הינו שמניעת המזונות היא רק כדי לכוף אותה לעשות.  

והגם שהגר"א לביא (לעיל) העלה כי :

"מסקנת הדברים – אשה המורדת מכל המלאכות שבבית דינה כמורדת לענין שבעלה פטור ממזונותיה אף שלא הפסידה כתובה וכשלא ניתן לדונה בגדר 'מורדת' כגון במקרה שהיא אינה הגורמת למרידה זו אף שגם הבעל לא גרם לכך לא הפסידה מזונות".

ומדבריו שם נראה שלשיטתו הכל תלוי במרידה ממלאכות הבית, ואני לא כך עמי שכן ההפסד הינו אך מטעם שאינה עמו (כפי שמוכח גם מלשון הרמ"א) ולא מכך שמרדה ממלאכות הבית, ומרידה ממלאכות דין אחר לה, וככל אשר הראנו לעיל.

ב. אישה שעזבה את בית בעלה בצדק זכאית למזונותיה גם כאשר לבעלה טענה מוצדקת

והנה הריטב"א לעיל כתב "שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו", ולשונו מורה שטעמו של הדבר הינו מפני שכך נתקנה התקנה, וכפי שכתב "דלא תקון לה רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו". אך הנה רב פלטוי גאון, המהר"ם מרוטנבורג, והמרדכי לא הזכירו טעם זה בדבריהם ונקטו שאם היא מרגלת קטטה "כמורדת הויא". ועיין בדברי הגריש"א זצ"ל (פד"ר ח"ו עמ' 10) שכתב שנחלקו רבותנו הראשונים בטעם הפסד מזונות במורדת, לדעת הרא"ש והריטב"א הפסד המזונות הינו מטעם קנס, ועל כן לשיטתם הפסד המזונות הוא רק אחר הכרזה, ולדעת הרשב"א והראבי"ה הוא מדינא. ומו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (שם עמ' 19) חלק עליו וכתב שלכו"ע כאשר מדובר בטענת מאיס עלי מפסידה את מזונותיה מדינא כיון שאינה רוצה בו, וכאשר מדובר בטענת בעינא ליה ומצערנא ליה מפסידה מטעם קנס. והנה נראה שכאשר לאישה טענה צודקת באשר לעזיבתה את בעלה, והיא רוצה בו וגם אין כל טעם לקונסה, זכאית היא למזונותיה גם כאשר לבעל ישנה טענה צודקת בשאלה מדוע אינו יכול להיענות לתנאיה לגבי המגורים. ונראה שכן עולה גם מדברי הריטב"א עצמו שלמד את דינו מהמשנה העוסקת באלמנה הטוענת שאינה רוצה לדור עם היתומים מפני שהיא ילדה והם ילדים שזנים אותה והיא בבית אביה, וכשם ששם אין לתלות את האשם במי מהצדדים גם בנד"ד אף כאשר שני הצדדים צודקים אין האישה מפסידה את מזונותיה. ומדברי כל רבותינו אלה עולה ברור שאין האישה מפסידה את מזונותיה אלא כאשר אין הצדקה למעשיה, אך כאשר יש הצדקה למעשיה, אף אם ישנה הצדקה למעשיו של הבעל שאינו חי עמה, אין היא מפסידה את מזונותיה.

וכך אכן הביא הגר"א לביא שליט"א (עטרת דבורה שם) מדברי הרב נתיבות המשפט (סי' ס סק"ו) שאחר שציין לדברי הריטב"א הנז"ל, כתב שאישה אוכלת "בתנאי בית דין וחז"ל חייבוהו בכל האונסין, דהא אפילו חלתה חייבין ליתן לה מזונות כפי הראויין לחולה, עיין ש"ך סקי"ד, ומשום הכי נמי אם אירע לה אונס מעלמא הנראה לבית דין שאי אפשר לה ליזון על שולחנו, מחויב ליתן לה מזונות במקום שהיא". והוסיף הגר"א לביא דנראה להוכיח כסברא זו מהא דמבואר במסכת גיטין (דף יב, א) שאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה, ופשיטא דהתם עסקינן דבעלה לא עבר לדור עמה דאל"כ מאי קמ"ל, ומוכח דאף שאינם דרים יחד לא הפסידה מזונותיה כל עוד לא דנים אותה כמורדת והתם לא שייך לדונה כמורדת דאף שהיא אינה אנוסה, דאנוס אינו גולה, אלא שוגגת מ"מ לגדר מורדת לא נכנסה, וכ"כ בהסבר הלכה זו גם העין יצחק (ח"א אה"ע סי' ע סק"ו). ועיין גם בתוספות חיים (סי' ע סעי' יב) שכתב שגם בזה"ז אישה שהתחייבה גלות מדין המלכות אם חטאה בשגגה יש לחייב את בעלה במזונותיה, ובמשנת יעקב (אישות יד, ח אות יב) כתב דיש לדון דאף דעברה עבירה במזיד ונחבשה בבית האסורים יש לחייב את בעלה במזונותיה, דמ"מ אינה מזידה בהליכתה מבית בעלה, והניח דין זה בצ"ע.

וכמסקנתנו שאישה שיש לה טענה מוצדקת לעזיבתה את בית בעלה אינה מפסידה את מזונותיה גם כאשר טענתו של הבעל צודקת עולה גם מדברי שו"ת ר' טיאה ווייל (סי' ו עמ' רנא טור ב) שדן באישה שכחצי שנה לאחר נישואיה ילדה, והיא טוענת שהרתה מבעלה קודם נישואיהם, וגם הוא מודה שחי עמה חיי אישות אך טוען שאמרה לו שחיה חיי אישות גם עם אחר, והעלה ר' טיאה ווייל שיש להפרישם זה מזה עד מלאות לוולד כד' חודש, שכן יש לחוש שאין זה בנו של הבעל, ועוד שבתחילה טען שלא בא עליה קודם הנישואין וא"כ שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ועוד שבתחילה טען שאמרה לו שחיה חיי אישות עם אחרים והאמין לה, אך פסק שבעלה חייב במזונותיה, דאע"ג דקי"ל שאין הבעל חייב במזונות אשתו אא"כ היא יושבת עמו, היינו דווקא דהמניעה ממנה, אבל היכא שהב"ד הפרישום זמ"ז, והיא רוצה לדור עם בעלה, חייב במזונותיה. ומדבריו עולה ברור שטעמו לחיוב הבעל במזונות אשתו הינו משום שאין לתלות באישה את הפרשתם זמ"ז, והרי זה כמעין אריא דרביע עלייהו, ואין לשלול בגין כך את זכאותה של האישה למזונות.

ונראה שכן מורים גם דברי רבנו הנודע ביהודה (מהדורא קמא – אבן העזר סימן סז) שדן בבעל ואישה שהותנה ביניהם בשעת הנשואין שידורו בבית אבי הכלה אך הבעל אינו יכול לדור בבית אבי הכלה שכן על פי הרופאים סכנה היא לו, והעלה הנודע ביהודה שאין לכוף את הבעל לדור בבית חמיו אך גם אין לכוף את האישה לצאת מבית אביה, ובעניין המזונות כתב:

"ובנדון המזונות מעבר עד היום אם עדיין לא התרה בה הבעל ע"פ הב"ד שתרד עמו לדין פשיטא שחייב במזונות כי אולי אם היה מתרה בה והיתה שומעת מפי ב"ד שאין הבעל חייב לבוא למקומה היתה היא מתרצית לבוא אליו … וכאשר יתרה הבעל באשה ולא תרצה לעמוד בדין שוב יעכב מזונות עד שתרד לבסוף לדון ואז יפסקו הב"ד גם על המזונות משעת הסירוב כי ישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר."     

והנה, לכאורה, דבריו דורשים ביאור, שכן בתחילה כתב שכל זמן שהבעל לא התרה באישה שתרד עמו לדין חייב הוא במזונותיה, וטעמו נראה פשוט שכן כך התנו ביניהם במפורש, והיא יושבת בבית אביה כדין, ושוב כתב שצריך שתרד לדין "ואז יפסקו הב"ד גם על המזונות משעת סירוב כי ישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר", ומדברים אלה עולה שרק אם תהיה לה אמתלא בדבר יחויב בעלה במזונותיה, ולכאורה לשם מה נזקקת היא לאמתלא חדשה ולא די לה בכך שזה היה התנאי ביניהם. ונראה לענ"ד, קלה כמות שהיא, שדעת הנו"ב הינה שכל זמן שיש לה אמתלא זכאית היא למזונותיה אף שגם לבעל יש אמתלא, כפי שכתב בפירוש ש"אם יהיה לה אמתלא בדבר" תמשיך לקבל את מזונותיה, אלא שלדעתו דע"ל ייתכן שאחר שירדו לדין יפסקו ביה"ד שלמרות התנאי מחויבת היא לדור עם בעלה (כפי שאכן פסק שם מחותנו אב"ד אה"ו), ואם כך יהיו פני הדברים אזלא לה האמתלא שהחזיקה עד עכשיו, ואם לא תלך למקומו של בעלה תפסיד את מזונותיה. ומ"מ מלשונו של רבנו הנודע ביהודה עולה ברור שלמרות שהבעל צודק בכך שאינו רוצה לדור בבית חמיו אם תתקבל טענת האישה שלמרות מצבו הרפואי של הבעל המונע ממנו ללכת למקומה אינה צריכה ללכת אצלו תהא זכאית היא למזונותיה.

וזהו שלא כדברי חברי בית הדין הרבני תל – אביב, בהרכב הרבנים הגרש"ב ורנר, הגר"ש טנא והגר"י הלוי אפשטיין זצ"ל (פד"ר ח"ה עמוד 29) שדנו בבעל שיצא לחו"ל ברשות אשתו והוא ממשיך לשהות שם ברשות וכדין, ואשתו נמצאת בא"י "ברשות וכדין מבלי שיוכל אף אחד מהם לכוף – מצד הדין – את השני לבא למקומו הוא", וכתבו :

"והדעה נותנת שבמקרה כזה אין מקום לתביעת מזונות, שמזונות חיובם הוא מדיני אישות כשחיים יחד כאיש ואשה, משא"כ כשהם בנפרד בלי שעבודי אישות כל שהם, וכל זה כמובן כשהפירוד לא נגרם באשמתו של הבעל – ואף אמנם שבמקרה כזה לא איבדה זכותה לגט וכתובה כנ"ל – אם לא כשיחוייב ע"י ביה"ד לתת לה ג"פ ולהשליש כתובתה ויסרב לזה, שאז יתחייב במזונותיה כל עוד שהיא מעוכבת מחמת סירובו זה, אכן בינתים הרי לא חוייב בזה – כל עוד שאיננה תובעת גט וכתובה – וגם לא שמענו ממנו על סירוב כזה ולהיפך ב"כ הבעל הצהיר בפנינו שמוכן לתת לה גט אם תרצה בכך".

וע"ש שהביאו את דברי רבנו הנו"ב ורצו ללמוד ממנו כל בתר איפכא :

"הרי שהגאון ז"ל חוכך ומסתפק בענין חיוב המזונות ואף שלא החליט בנידון זה מכמה טעמים, הצדדים עדיין לא עמדו בדין ועדיין לא שמעו טענתה וכו', כמבואר שם בפנים התשובה, מרוח הדברים שכתב, דחייב רק על מזונות העבר כל עוד לא התרו בה בי"ד שאינו מחוייב עפ"י דין לבא למקומה, ואולי בשמעה התראה כזאת היתה מתרצית לבא אליו למקומו הוא, מוכח שבאם תוסיף לעמוד בסירובה אף על פי שבדין אין לכופה כנ"ל, לא יהיה מקום לחיוב מזונות שאל"כ ותמיד נשארת בזכותה למזונות כל עוד שלא נתגרשה, למה לו הטעם אולי וכו' היתה מתרצית לבא אליו, וכן ממש"כ שלכשתעמוד בדין יפסקו על המזונות אחרי שישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר, מוכח שבלא אמתלא מתקבלת מצדה על אי רצונה לבא למקומו של הבעל אין לחייבו במזונות אף שמעיקר הדין יושבת במקומה כדין עפ"י התנאי שבנשואין ושם הרי תתכן אמתלא מתקבלת מצדה מפני חילוק הארצות ואולי גם מקום המדור אינו לפי רצונה, אם זה מנוה יפה לנוה הרע, אם זה ממקום שרובה ישראל למקום שרובה עכו"ם וכו'. הן אמנם אין להביא מדברי הנו"ב הנ"ל הוכחה גמורה לנדוננו אחרי שבעיקר התשובה לא דן בזה וכתב זה דרך אגב מבלי שנתפרשו הדברים די צרכם, וצ"ע בזה."

ואחר בקשת המח"ר, והקידה וההשתחוויה כראוי, נראה שבאו להוכיח את שיטתם אך לא עלתה בידם, שלשיטתם כל זמן שהבעל אינו אשם (בפשיעה) בפירוד אין לחייבו במזונות, ואילו מדברי הנודע ביהודה עולה ברורות כי אם תרד לדין ותהיה לה "אמתלא בדבר", היינו אם יהיה לה טעם טוב מדוע אינה מוכנה לדור עמו, יש לה מזונות, וזאת אע"פ שהבעל לא פשע כנגדה, וכדין רשאי הוא להמשיך להתגורר במקומו. ובפרט שיש לומר שביה"ד יבררו האם בסירובה של האשה לדור עם הבעל במקומו יש לראות משום חוסר רצון סופי ומוחלט לחזור אל בעלה ולחיות עמו חיי שלום, שאז אין לזכותה במזונות, שכן יש בדבר משום כפיה על הגט, כפי שיבואר לקמן, או שיש לראות בהם אך רצון לתיקון דבר מה- שעל פי דין יש לתקנו- ושבהתקנו תשוב האשה לחיק בעלה, שאז הרי אין רצונה להתגרש ממנו, וזכאית היא למזונותיה ממנו, וראה בזה באורך להלן. נמצא שדברי רבנו הנודע ביהודה הינם ככל אשר העלנו שכל עוד יש לה טעם טוב והפירוד נובע ממנו בין בפשיעתו ובין לאונסו, יש לה מזונות.

וכן עולה גם מדברי הנודע ביהודה (תנינא חאה"ע סי' פט) שדן באיש שלא הייתה לו גבורת אנשים שיש להמתין ולהפרידם למשך "איזה זמן" שיעסוק הבעל ברפואות אולי יש תקוה, ובמשך אותו זמן :

"הוא יהיה בפני עצמו והיא תהיה בפני עצמה: והבעל יספק לה כל צרכיה בזמן ההוא,  … כי רוב חכמי הרופאים, כתבו שהגורם הגדול לדבר זה הוא שנאת הנבעלת, ולכן אלו שיש כבר מריבה ביניהם, בהיותם יחד תתגבר השנאה ולא יועילו הרפואות וישען על ביתו ולא יעמוד, לכן טוב שיפרדו זמ"ז לזמן מה ובינתים יתעסק הבעל ברפואות."

הא קמן שאפילו שהבעל אינו אשם בפשיעתו בפירוד ואנוס הוא בדבר מ"מ היות וגם האישה אינה אשמה בכך זכאית היא למזונותיה. ועיין ביביע אומר (ח"ה סי' יד) שכתב בכה"ג ש"כן הורינו למעשה בבית הדין פעה"ק ירושלים ת"ו, לחייבו במזונות, כשיש תקוה שתחזור אליו לחיי משפחה תקינים, ודטבא ליה עבדו ליה."

   והנה בתשובה שהובאה בשו"ת תעלומות לב (ח"א אה"ע סי' לב) העלה הרב חיים כהן שאשה שהתברר שקודם נישואיה הרתה לזנונים, וביה"ד הפרישוה מבעלה מטעם מעוברת חברו, בעלה חייב בכתובתה (אם ירצה לגרשה) ומש"ה חייב גם במזונותיה (כל זמן שלא גירשה). ולכאורה יש לדון בדבריו דהגם שבעלה חייב בכתובתה סוף סוף אם היא העלימה מבעלה את היותה מעוברת הרי הפרשתה מבעלה באה בגרמתה, ולפי כל אשר העלינו לעיל אין היא זכאית למזונותיה, וכך אכן העלה להלכה (שם) הרב אברהם הכהן ז"ל מג'רבא, הוא ניהו רבו של הרב השואל הרב חיים כהן הנ"ל, שנדון זה דומה לאשה שיצאה מבית בעלה בלא שום טענה על בעלה לפי שההפרשה היא הגורמת לנפשה והיא שנתנה אצבעה בין שיניו שלא הגידה לו ענינה (וע"ש שציין שנראה לו שבכה"ג יכולה האישה לומר לבעלה או זון או הוצא). ועיין שם שרבנו הרב אליהו חזן בעהמ"ח הספר תעלומות לב הסכים עם הרב אברהם כהן וכתב שלענין המזונות נראה לו פשוט שאינו חייב במזונותיה כיון שהיא גרמה לעצמה להיות פרושה.

וכן ראיתי שהעלה כעין זה הגר"א גולדשמיט (פד"ר חלק ו עמוד 53) שאחר שהביא את דברי הריטב"א הנז"ל, כתב להסביר :

"אלא שדין מורדת זו, אינו מהלכות המורדת הכללית. וסימן לדבר הוא, מקום משכנן של הלכות מורדת זו בשלחן ערוך הוא בסימן ע' מקום הלכות מזונות, ולא בסימן ע"ז מקום הלכות מורדת.

וכך גם משתמע מתוך דברי הריטב"א, המסמיך הלכה זו להלכה של מזונות אלמנה מהיורשים, והיחס בין היורשים והאלמנה הרי אין לו קשר לדין מורדת, שהוא ענין יחסי אישות. ועיין בבאר הגולה בשלחן ערוך שם.

וביאור הדברים הוא, כי הפטור ממזונות כאן, אינו מדין מורדת המפסידה את כל זכויותיה מכח אישות, משום קנס, או מפני שלגבי הזכויות רואים את האישות כאילו נעקרה עקב המרידה; לא כך הוא, אלא שהפטור אינו אלא ממזונות בלבד, ובמסגרת הלכות מזונות גרידא, מבלי שיהא לו קשר לכל מסכת הזכויות והחובות הנובעות מכח אישות, כי הפטור הוא לא מדין מורדת, אלא מפני שלא נתמלא תנאי מהותי וקובע בעצם חיוב המזונות, והוא התנאי שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו.

כלומר חיוב המזונות מתחילתו כך נקבע, שהבעל חייב לתת לאשתו מזונותיה עמו על שלחנו, ורק באופן זה; וכשהיא אינה עמו הרי באורח זה מעולם לא הוטל חיוב עליו. ואלא רק אם סיבת עזיבת הבית הוא לא באשמתה של האשה, אז נקבע הדין כי הוא חייב לתת לה מזונות במקום בו היא נמצאת. ועיין בתשובות המבי"ט חלק א' בסימן שד"מ ד"ה ולענין".

הרי שגם הוא הבין שטעם הריטב"א הינו מדיני מורדת, ושרק כאשר סיבת עזיבתה של האישה את הבית אינו באשמתה זכאית היא למזונות אף שאינה דרה עם בעלה.    

ג. כל האמור בחיוב המזונות אינו אלא במקום שהאישה מעוניינת בשלום בית עם בעלה

אך הנה נראה שכל זה שלא כדברי רבנו הגרצ"פ פרנק זצ"ל (שו"ת הר צבי אבן העזר סימן קג) שהביא את דברי הטור (סי' קנד) בשם אביו הרא"ש (כלל מג סי' ג) לפיהם :

" … , באיש המשתטה מדי יום ויום, ואומרת אשתו, אבי עני הוא, ומחמת דוחקו השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי לקבל כי הוא מטורף, ויראה אני פן יהרגני בכעסו. אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופים, אלא תפייסנו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו".

והסיק מהם "שכל זמן שאינה מקבלת אותו, אין לה מזונות, אף על פי שהיא באה בטענה צודקת שאינה יכולה להיות אתו", וכתב שמסקנה זו סותרת, לכאורה, את דברי הריטב"א דלעיל שכל אימת שיש לאישה סיבה מוצדקת זכאית היא למזונות גם אם אינה יושבת עם בעלה, ועל כן העלה :

"וצריך לומר, שאפילו אם המניעה ממנו, אינו חייב במזונות אשתו שאינה עמו אלא אם כן שהמניעה היא ע"י פשיעתו. אבל בנדון דידן, אף על פי שהמניעה היא ממנו, מ"מ כיון שהיא לא ע"י פשיעתו אלא ע"י מחלת שטות שיש לו, לכן אין לה מזונות כל זמן שהיא אינה מקבלת אותו".

אולם אחר בקשת המח"ר מרבנו הגרצ"פ פרנק, ונשיקת עפרות קודשו, והקידה וההשתחוויה כראוי לעבד בפני מי שגדול, קשה להלום את דבריו להלכה, שכן הריטב"א תלה את דבריו בכך שהאשה "נתנה טעם לדבריה" ועל כן "חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא", וכ"כ מר"ן השו"ע שהכל תלוי בטענתה ושאף אם המניעה כלל אינה נובעת מהבעל וממעשיו וכגון שבאותה שכונה יוציאו עליה שם רע, גם אז למרות שהמניעה אינה נובעת מפשיעתו של הבעל, חייב הוא במזונותיה, והכי עולה גם מדברי הרמ"א שתלה את הפסד המזונות בכך שהמניעה ממנה, ומדבריהם עולה ברורות כי שורש חיוב המזונות תלוי אך בטענות האשה, ועל כן כל אימת שיש לה טעם טוב מדוע אינה מסוגלת לדור עמו ולשבת על שולחנו, זכאית היא למזונותיה במושלם, ובדבריהם אין כל רמז לחילוק בין סיבה התלויה בפשיעתו של הבעל לבין כזו הבאה לו לאונסו. על כן נראה לי, אני הזעיר, כי אין מנוס מלקבוע כי על פי הריטב"א, וכפי שפסקו מר"ן השו"ע ורבנו הרמ"א, וכל רבותינו דלעיל, גם כאשר הבעל אנוס בדבר, אין האשה מפסידה את מזונותיה, ועיין לקמן במה שהעלנו בהסבר דברי רבנו הגרצ"פ פרנק זצ"ל.

ולולא דמסתפינא אמינא שמר"ן השו"ע ורבנו הרמ"א לא סבירא להו כסוף דברי הרא"ש שרק אם "תקבלנו" תזון מנכסיו, ומטעם זה מר"ן השו"ע והרמ"א (סי' קנד סע' ה) למרות שפסקו כתשובת הרא"ש השמיטו את סוף דבריו "שתקבלנו ותזון מנכסיו". שכן לדעתם דע"ל כאשר המניעה ממנו יש לה מזונות, ועל כן היות והבעל משתטה יש לתלות את הקולר בצווארו ולקבוע כי יש לה טענה מדוע אינה דרה עימו ואינה מפסידה את מזונותיה. אלא שיש להקשות על תירוץ זה, שאם כן מדוע לא ראו הב"י והדרכי משה להעיר על דברי הרא"ש במקום בו הובאו ע"י הטור, ומדוע לא העירו מהם במקום בו הביאו את דברי הריטב"א בסי' ע', ובשנויי דחיקי לא בעינא.

ועל כן נראה לי, אנא זעירא דתלמידייא, שיש לחלק בין דברי הרא"ש לדברי הריטב"א, ולקבוע שכל דברי הרא"ש אינם אמורים אלא באישה המואסת בבעלה ומבקשת להתגרש ממנו אלא שאנו איננו מקבלים את טענתה כמוצדקת, ועל כן העלה הרא"ש שעליה לפייסו להתגרש, וכל עוד לא תעשה זאת ולא תקבלנו אנו רואים את המניעה כבאה ממנה, ודנים אותה לענין זה כמורדת, והפסידה את מזונותיה. ולעומתם דברי הריטב"א אמורים אך במקום בו האישה אינה מואסת בבעלה ואינה מבקשת להתגרש ממנו אלא רק מבקשת, בטענה מוצדקת, שלא לדור במקומו, ועל כן אנו רואים את המניעה ממנו, וזכאית היא למזונותיה.

ואון מצאתי לי בדברי מר"ן מופת הדור, פאר הדור והדרו, אביר הרועים עט"ר הראשל"צ הגר"ע יוסף זצוק"ל אשר נזקק לדין זה בשבתו בבית הדין הגדול (שו"ת יביע אומר חלק ה – אבן העזר סימן יד) הביא את דברי הרא"ש והטור הנ"ל, וכתב :

"ומוכח מהרא"ש והטור שאע"פ שהיא צודקת בטענתה, מיראתה פן יהרגנה בשעת כעסו, ובודאי שאין כופין אותה לחזור אליו, אעפ"כ כל זמן שאינה חוזרת אליו אינה ניזונת מנכסיו, מכיון שברצונה להתגרש ממנו, … "

וע"ש עוד שהביא את דברי מר"ן השו"ע (סי' ע סעי' יב) שאשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שמוציאים עליה שם רע וכיו"ב חייב לזונה שם אם תבעה מזונות, ואת דברי הרמ"א עליו, וכתב שאין להקשות מכך על דברי הגאון מליסא בבית יעקב (סי' ע"ז סעי' ב, צויינו לעיל) שכתב שבאומרת מאיס עלי אין לחייב את הבעל במזונות שכן אין לך כפיה גדולה מזו, שכן :

"י"ל דהתם מיירי שהיא מוכנה להשלים עמו כשיתקן המעוות, וכגון נידון הש"ע דסמא בידיה להעבירה לשכונה אחרת וכיו"ב, אבל באופן שאין רצונה לחזור אליו עוד, אין מקום לחייבו במזונות, שא"כ הו"ל ככפייה להוציא, ואין כופין אלא באותם שאמרו חכמים. …. ושו"ר בשו"ת זכור לאברהם אביגדור (בדף קנח ע"ג), שהביא מ"ש ה"ה (פי"ד מה' אישות) בשם הרשב"א, שהמורדת בטענת מאיס עלי אין לה מזונות וכו', ודייק מדבריו שאפי' אם נותנת אמתלא לדבריה למה הוא מאוס עליה אין לה מזונות, כיון שאינה רוצה בו, והקשה ע"ז, ממ"ש הריטב"א הובא בשטה מקובצת (כתובות קג), שאשה שיצאה מבית בעלה והלכה לה, אם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה פטור ממזונותיה, ואפי' למ"ד יש מזונות למורדת גמורה, התם ביושבת עמו בבית וכו'. [א"ה, וע' בשו"ת הריטב"א הנד"מ סימן קנ. ודו"ק]. ולכאורה דברי הריטב"א אלו הם דלא כמ"ש הרשב"א שאפי' נותנת אמתלא לדבריה אין לה מזונות. ותירץ, מיהו קושטא דמילתא שאינו חולק, דהריטב"א מיירי כשהיא חפצה בו, אלא שמשום איזה סיבה עזבה את הבית, כגון מפני קטטה עם חמותה וכיו"ב, ומש"ה חייב במזונותיה, אבל האומרת מאיס עלי ואינה רוצה להיות אשתו עוד למה יתן לה מזונות. ובודאי דלדידן דקי"ל שאין כופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי, אין לה מזונות ג"כ, שאם יכפוהו לזונה, הוי גט מעושה, כיון שכופין אותו באונס ממון. ע"כ. והוא תנא דמסייע לן. (וכמ"ש ג"כ הגאון מליסא בס' בית יעקב הנ"ל)."

וראה שם שהביא את חילוקו של הגרצ"פ פרנק, ולא הסכים עמו, וכתב "אולם יותר היה נ"ל לחלק כמש"כ שיש הבדל בין כשאינה חוזרת אליו לצמיתות שדעתה להתגרש ממנו, ובין כשהיא מוכנה לחזור אליו מיד כשתתבטל הסיבה והטענה שלה כלפיו". וכן הביא שם מהמלאך ר"ב בספרו תורת אמת (דס"ג ע"ב) שכתב דמ"ש הפרי צדיק בנסתמו ב' עיניו שחייב במזונותיה, הוא קשה בעיני כחומץ לשיניים, שאיך יתכן שהיא בורחת מאצלו ויתן מזונות, ומבואר (בס"ס ע) שאין האיש חייב במזונות אשתו אא"כ היא עמו.

וכעין זה העלה גם חבר ביה"ד הגדול הגרס"ח עבודי זצ"ל (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יח פס"ד המתחיל בעמוד 1) :

"ומה שהעירו על הרב בית יעקב שהביא הוכחה מסי' ע' י"ב וכתבו דצ"ע, והוכיחו דאם יצאה מבית בעלה באמתלא ברורה הבעל חייב במזונותיה, זה דוקא אם היא מוכנה לשלום עם בעלה להבא רק מבקשת מזונות על העבר ושיתקן הסיבה שנפרדה, אבל אם לא רוצה בשום אופן אין לה מזונות".

ועיין גם בדברי חברי ביה"ד הרבני הגדול (תיק מס'1070300/6) בהרכב הרבנים הגר"י אלמליח, הגר"א היישריק והגר"מ נהרי, שהעלו כי :

"… תנאי סף לחיוב הבעל במזונות אשתו הוא מגוריה של האישה בבית אחד עם הבעל. כשאין האישה גרה יחד עם בעלה אין הבעל חייב במזונותיה. ולכך הוסיף הרמ"א כי כשהאשה עזבה את הבית, הקובע לגבי חיוב מזונות הבעל כלפיה, הוא מי היה הגורם למצב זה. אם היה זה מצד האישה, אין היא זכאית למזונות, אך אם היה זה הבעל שגרם לכך שהאשה לא תדור בבית אחד עמו הרי הוא חייב במזונותיה.

על הלכה זו הוסיפו בכל אותם פסקי דין שהובאו בהחלטת בית דין קמא, את הקביעה הזו: השאלה מצד מי המניעה יכולה לקבוע רק אם מדובר באשה הרוצה בשלום בית לחזור לחיים משותפים עם בעלה, אך כאשר האישה בפועל אינה מעוניינת לחזור לחיות עם הבעל, הרי שבמצב זה גם אם הייתה המניעה מצד הבעל אעפ"כ הבעל פטור ממזונותיה. נציין כי הדברים מופיעים בהרחבה גם בספרו של הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ג' אבהע"ז סי' ט"ו וחלק ה סי' יד)."

נמצא על פי כל דברינו לעיל שגם כאשר האשה עזבה את בית בעלה בהתקיים שני תנאים מצטברים זכאית היא למזונותיה במושלם, הא', שניתנה על ידה אמתלא טובה הנראית לביה"ד שבשלה ראוי לה לדור בנפרד מבעלה, והב', שהיא עדיין חפצה בבעלה ומעוניינת לחיות עמו חיי שלום. אך כל אימת שאינה רוצה לחיות חיי שלום עם בעלה או שאין לה טענה מוצדקת לעזיבתה את ביתו דנים אנו אותה כמורדת, לעניין זה בלבד, ואינה זכאית למזונותיה.

ד. אישה התובעת גירושין בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת הבאה מפשיעת הבעל זכאית למזונות

וקודם שאבוא לפסיקת ההלכה בנדון שבפנינו אמרתי אשיחה וירווח לי, דהנה בדברינו לעיל הבאנו גם את דברי מר"ן הראשל"צ הגרע"י זצ"ל שהתייחס בדבריו גם לאישה הטוענת מאיס עלי, וסמך סמיכה בכל כוחו על דברי רבנו הגאון מליסא בבית יעקב שכתב שבכה"ג אין האישה זכאית למזונות, והאמת תורה דרכה שכדברי רבנו הגאון מליסא עולה גם מדבריהם של רבותינו הראשונים, כל"ה של רבנו הריטב"א (כתובות סד, א) :

"והאומרת מאיס עלי שמשהין אותה י"ב חדש נראין דברים שאפילו למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון, שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה, וכן אמרו בירושלמי (ה"ח) המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות, …"

וכן עולה גם מדברי הרשב"א (שם), המאירי (פ"ה דכתובות), הר"ן (שם), המגיד משנה (אישות יד, ח) והרשב"ש (בתשובותיו סי' מה וסי' קסח) שמורדת דמאיס עלי אין הבעל חייב במזונותיה כל זמן שאינה עמו, וכן עולה גם מדברי הרב אבני האפוד (במילואים בסוף הספר סי' עז).  

אך הנה בהגמ"י (פי"ד מה' אישות אות ה) העלה, לכאורה, לאידך גיסא, כל"ה :

"הטוענת מאיס עלי בלא טענה, אינו חייב לה מזונות … , וכן פסק מורי מהר"ם בתשו' שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאוס עליה וכו'."

וכן כתב בשם המהר"ם גם בהגמ"ר (פ' אף על פי סי' רצ), והובאו הדברים בב"י (סי' עז דקט"ז רע"א), ומשמע דבטוענת מ"ע באמתלא נכונה יש לה מזונות.

ועיין למר"ן הראשל"צ היביע אומר (שם) שהביא שבשו"ת זכור לאברהם אביגדור (דף קנח ע"ד) כתב דמ"ש הב"י (סי' עז) בשם ההגהות, דמשמע שבנותנת אמתלא חייב במזונותיה, היינו למ"ד שבטענת מאיס עלי באמתלא כופין אותו להוציא, לכן אם מסרב ואינו מוציא מחייבים אותו לזונה כיון דאגידה ביה ומעוכבת מחמתו, וכמ"ש בב"י אה"ע (סי' קס) בד' הרמב"ם פי"ח מה' אישות הט"ז לענין יבם שאינו חולץ ואינו מיבם, אבל לדידן דקי"ל שאין כופין אפי' באמתלא, לכ"ע אין לה מזונות אפי' כשנותנת אמתלא לדבריה, שאם יכפוהו לזונה, היינו עישוי, שכופין אותו באונס ממון עד שמגרשה, והו"ל גט מעושה. והוסיף דצ"ל לפירושו דבאמתלא ברורה מיירי, שאז גם למהר"ם כופין אותו להוציא, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' יח אות ג).

וכאמור לעיל דברי מר"ן הראשל"צ עולים בקנה אחד עם דברי הרב בית יעקב (סי' עז ס"ב, הובא לעיל) שהעלה :

"דמ"ש הר"ן בהלכות שהאומרת מאיס עלי יש לה כתובה, מיירי באופן שיש רגלים לדבר שראוי למאסו וכו', ומ"מ אף להר"ן אין לה מזונות, דלא גרע ממ"ש הרמ"א (סי' ע סי"ב), שכשאינה רוצה להיות עמו אין לה מזונות, שלא תיקנו מזונות רק כשהיא עמו, שא"כ אין לך כופין להוציא יותר מזה, שהוא יהיה מחוייב לשלם לה מזונות והיא לא תהיה לו לאשה. ובלא"ה הר"ן יחיד הוא בדבר ולא קי"ל כוותיה במה שמחייבו בכתובתה".

היינו, לדעת הרב בית יעקב אם נחייב את הבעל במזונות כאשר אין עילה לכוף אותו לגרשה, הרי שבחיובו במזונות יש משום כפיה, "שאין לך כופין להוציא יותר מזה". ומר"ן הראשל"צ (שם) הקשה מדברי הגאון מליסא בבית יעקב על הנפסק בשו"ת פרי צדיק (סי' יא דנ"ג ע"ד) שאיש שנסתמא בשתי עיניו ואשתו טוענת מאיס עלי אין לכופו לתת גט שכן דין כפיה במי שנסתמאו ב' עיניו מצוי במחלוקת, ועל כן יש להחמיר בדבר, אך "לענין המזונות חייב להעלות לה מזונות כל זמן שאינו פוטרה בגט, שהרי מצדו מעוכבת היא מלהנשא לאחר, לפיכך צריך להעלות לה מזונות, ואפשר שמתוך כך יתרצה ליתן לה גט". וכדי ליישב את דברי הרב פרי צדיק עם דברי הגאון מליסא האריך מר"ן הראשל"צ להביא מרבותינו הפוסקים הסוברים שבנסתמאו ב' עיניו יש לכוף את הבעל להוציא, והעלה כי לדעת הרב פרי צדיק "אף שיש להחמיר לענין מעשה שלא לכופו משום חומר איסור א"א, לענין מזונות מיהא ס"ל דלא חשיב כפיה לגט, כיון שהיא מעוכבת מחמתו". והביא שכן כתב גם הרה"ג מהר"י בן וואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חאה"ע סי' קכו, דקכ"ג ע"ב) דההיא דהרב פרי צדיק בבעל שנסתמו ב' עיניו שחייב במזונות, "התם ה"ט משום שלסברת הרא"ש וסיעתו כופין להוציא, אלא דלחומרא חשש הרב בדין כפייה משום חשש גט מעושה, ולפיכך חייבו בכתובה וכו', ומש"ה כ' שכל עוד שלא גירש והיא מעוכבת מצדו חייב במזונותיה דלאו מורדת מקרייא, משא"כ במורדת דמאיס עלי אפילו באה מחמת טענה יודה הרב שאין לה מזונות". וע"ש עוד בדברי מר"ן הראשל"צ שהביא מדברי הגרצ"פ פראנק בהר צבי שכתב שדברי המהרי"ט (ח"א סי' קיג) שבעל נכפה שאשתו טוענת מאיס עלי יש לחייבו במזונותיה כל זמן שלא יגרשנה, מכיון שהיא מעוכבת להנשא מחמתו, אינם מוקשים מדברי הרא"ש והטור שפסקו שהבאה בטענה שבעלה מטורף וכו' אין לה מזונות כשאינה חוזרת אליו, שכן המהרי"ט יפרש שלא כתב כן הרא"ש אלא בנידונו שהאשה הכירה בו לפני הנישואין וסברה וקבלה. וכתב על זה מר"ן הראשל"צ שלדבריו לעיל ניחא, שכן המהרי"ט ס"ל מעיקר ההלכה דנכפה הוי בכלל אלו שכופין להוציא, ורק משום חומרא חשש לכופו לגרשה, ובמזונות ס"ל שעכ"פ חייב מכיון דאגידה ביה. והביא שכ"כ גם הגריא"ה הרצוג בשו"ת היכל יצחק ח"א (סי' ג דמ"ג ע"ב).

וכן העלה גם בשו"ת מור ואהלות (חאה"ע סי' י) שבעל נכפה שאינו רוצה לגרש את אשתו, כל עוד שלא גירשה חייב במזונותיה, אף על פי שאינה יושבת עמו, וכן פסק גם בשו"ת נכח השלחן (חאה"ע סי' טו). אך עיין לרבנו הראש"ל יש"א ברכה בשו"ת בני בנימין (סי' לו) שחלק על דברי הרב מור ואהלות, וכעין זה הסיק להלכה גם הגר"א אשכנזי (שם סי' לז) ולפלא שלא זכרו רבותינו אלה הנאדרים בקודש את דברי המהרי"ט.

ועיין עוד שם בדברי מר"ן אביר הרועים הראשל"צ זצ"ל שמכל המובא לעיל העלה לדחות את דברי מר"ן הגראי"ה קוק זצוק"ל, כל"ה:

"שאפי' למ"ד דמורדת דמאיס עלי יש לה כתובה, מ"מ מזונות אין לה. ולפ"ז גם לתוס' רי"ד (כתובות סד) שכ' דבמ"ע הויא כאנוסה ויש לה כתובה, מ"מ אין לה מזונות, ושלא כמ"ש הגרא"י קוק בתשו', והיא לו נדפסה בשו"ת דברי יחזקיהו שבתי (חאה"ע סי' ב עמוד טו). ועמ"ש הגאון הראש"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' סד) לדחות ראיתו, דהתוס' רי"ד שמחייבו בכתובה, אה"נ שמחייבו במזונות, אבל לדידן דלא קי"ל הכי פטור ממזונות. ע"ש. ואין צורך בזה וכמש"כ. (וע' בתשו' הרהמ"ח דברי יחזקיהו שם. ובשו"ת היכל יצחק ח"א (סי' ג). ואכמ"ל יותר)."

והנה דברי מר"ן הגראי"ה קוק זצוק"ל, מרא דארעא דישראל, שבו ונדפסו בתוספת ברכה גם בספרו עזרת כהן (סי' נ"ה – נ"ו) בתשובה בה דן באשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת ובעלה מעכב את הגירושין, וכתב דאינה מפסידה את מזונותיה שכן היא אנוסה בדבר ואין לקונסה, ועוד שבכה"ג הוא מחויב לגרשה, וממילא כאשר אינו מגרשה זכאית היא למזונות מדין מעוכבת. וכלשונו בנוגע לחיוב לגרש:

"שאע"פ שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ורש"י ורשב"ם דס"ל כוותיה דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאוד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האשה, כנ"ד, מ"מ מפני חומר אשת איש אין אנו נוהגים לכוף לגרש, אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציא מתח"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות… כיון שהיא אומרת מ"ע בטענות מבוררות, והוא מעכב אותה שלא תוכל להנשא לאחר שיפרנס ויזון אותה, ודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות, כדעת כת"ר (ה"ה מו"ה יחזקי' שבתי) וכמש"כ בתשובתי הנ"ל".

והנה אנוכי הקטן דל ורש מלהכניס ראשי בין שני ההרים הגבוהים האלה, אולם עצור במילין לא אוכל, ולענ"ד, קלה כמות שהיא, יש ליישב היטב את דברי שני רבותינו אלה, ראשי אלפי ישראל, באופן שלא יסתרו זה את זה, והיו לאחדים בידינו. דהנה המעיין בדברי מר"ן הראשל"צ ייווכח שלא הייתה לפניו אלא תשובתו הראשונה של מר"ן הגראי"ה קוק בעניין זה, היא התשובה אשר נדפסה בספר דברי יחזקיהו בה בא מר"ן הגראי"ה קוק זצ"ל בקצרה לחזק את דברי הרב המחבר, ושם הרב המחבר כתב להשיג על נימוקיו של מר"ן הגראי"ה, אולם בספרו של מר"ן הגראי"ה זצ"ל, עזרת כהן, נדפסה גם תשובתו השניה של מר"ן הגראי"ה בנידון זה בה השיב על השגות הרב דברי יחזקיהו, ובה ציין כי תשובתו עסקה :

"בענין חיוב מזונות של האשה, שבעלה הוא רע מעללים מאד, פושע ומסלף דרכיו עמה, עד שהכל מכירין שהצדק עמה, באמרה מאיס עלי, שאנכי חזקתי את פסקו דמר דוקא בכה"ג, ככל אשר צייר כתר"ה בהצעת העובדא, כל זמן שהוא מעכב את הגירושין, וכתבתי ע"ז סמוכין מהא דהויא אנוסה בזה, …"

וביאר :

"ראשית דבר מה שבחרתי בלשון תוס' רי"ד, אף על פי שישנם עוד כמה פוסקים, שכתבו על מ"ע דהויא כאנוסה, הוא מפני שהלשון שלו אומר דאין כופין אותה כלל, וכיון דמטעם האונס שלה כתב אין כופין אותה כלל, משמע דאין לנו להכביד עליה בשום כפיה, ואם נקח ממנה את המזונות, שחיובם על הבעל, ומזונות מאחר אינה יכולה להשיג, מתוך שהוא מעכב את הגירושין שלה, הרי אנו כופין אותה באיזה מדה, ואין מקיימים את המאמר שאין כופין אותה כלל. … וכת"ר העיר ע"ז, מדברי הר"ן והרשב"א דמשמע שגם הם ז"ל ס"ל דמאיס עלי הויא כאנוסה, ומ"מ נראה מדבריהם שאין לה מזונות. אמינא למר שכל עיקר כוונתי היא דוקא במאיס עלי דנ"ד, שמבורר לב"ד שהצדק אתה, וראוי הוא מצד מעשיו והנהגותיו הרעים שיהיה מאיס עליה, דאז האונס שלה הוא אונס ודאי, ואין כאן רוע לב כלל, ומאחר שהוא גרם לכל זה, אין שום סברא שהיא תפסיד איזה דבר, כל זמן שהוא מעכבה ואינו נותן לה גט. מה שא"כ בסתם מאיס עלי, שכתבו הראשונים שלא הוציאו אותה לגמרי מכלל מורדת, דמיירי באופן שאין לנו הוכחות ברורות מפני מה יהיה מאיס עליה, שאז אף על גב דיכול להיות שהיא אנוסה בדבר, ואינה דומה למי שאומרת מפורש בעינא ליה ומצערנא ליה, דאז ידוע לכל שהיא היא הפושעת ואין זה כי אם רוע לב, כמש"כ הר"ן שם בהלכות, מ"מ הדבר מסופק אצלינו, ע"כ אף על גב דשיטת הר"ן וסיעתו היא דלא מדמין אותה לגמרי למורדת, מ"מ יש פנים לומר שאין לנו כח להוציא מזונות מהבעל, מאחר שהוא מוחזק, שהרי כ"ז שאין הדבר מבורר לפנינו, שהיא צריכה לפי עניניו הרעים לומר מאיס עלי, מידי ספיקא לא נפקא. אבל בנ"ד, שדבר גלוי וברור הוא שהיא ראויה להחליט בנפשה בהכרח שהוא מאיס עליה, הסברא פשוטה היא שאי אפשר לחשוב שהיא תפסיד איזה דבר מזכיותיה, כ"ז שהיא אגודה ביה מפני שאינו נותן לה גט, וממילא גם המזונות הם בכלל זה. …

…

ולפי דברינו יש לנו שלש מדות בטוענת מאיס עלי. הא', כשאומרת מאיס עלי בלא שום טענה ואמתלא, שהיא קרובה למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. הב' היא האומרת מאיס עלי בטענה ואמתלא, שנותנת מקום להאמין לה, אבל עדיין אין הדבר מוכרח, שהוא ראוי שיהיה מאיס עליה בשביל כך. הג' היא כשאומרת מאיס עלי ומראה הוכחות כאלה, שלפי ראות עיני הב"ד היא אנוסה ומוכרחת בזה, שיהי' מאיס עליה, כנ"ד."

וע"ש שהוא בגודלו דייק כך גם ממה שהבאנו לעיל מדברי ההגהות מימוני, וכתב :

"כי דוקא באומרת מאיס עלי בלא טענה כל דהו אין לה מזונות, וא"כ ק"ו כשאומרת מאיס עלי בטענות מכריחות אז י"ל דכו"ע ס"ל דיש לה מזונות.

ואף על פי שהרב המגיד כתב בפי"ד שם, דבתוך י"ב דמשהינן לה ע"פ דינא דגמרא אין לה מזונות, ודבריו מבוארים שם דגם במאיס עלי ס"ל הכי, אין זו סתירה למה שמבואר מד' הגהמ"י בשם התוספות, דבמאיס עלי אין להפסיד מזונות, די"ל דהה"מ מיירי בסתם מאיס עלי, שלא באה ע"י אמתלא, או לכה"פ כשאין האמתלא, המכריחה אותה להיותו מאיס עליה, מבוררת לפנינו, אבל כשהטעם מבורר לנו, שהיא מוכרחת למאוס בו, דהויא אנוסה מבוררת, בזה י"ל דגם הה"מ יודה די"ל מזונות. וחוץ מזה י"ל, דכל הענין של חיוב מזונות בא ג"כ מפני דאגידא ביה, כמשכ"ל, וזה לא שייך כ"א בזמן שאנו אומרים שצריך ליתן לה גט, אבל בתוך יב"ח לפ"ד דגמרא אין אנו אומרים לו כלל שיגרש, ולפ"ד הפרישה אסור לגרש בתוך יב"ח, א"כ אין הדבר של גרם הפסד מזונותיה חל עליו. אבל אחר יב"ח, או למאן דס"ל דבמאיס עלי לא שייך כלל דין דיב"ח, והיא מבקשת גט, אפילו בלא כתובה, כנ"ד, והטעם שלה למה היא ממאסת בו הוא מבורר לב"ד, ודאי י"ל דלא שייך כלל לקנוס אותה, במקום אונס כזה, להפסידה מזונות, כ"ז שהוא מעכב אותה, למרות מה שמאסה בו בטענה מבוררת כנ"ד. ולשון המחבר בשו"ע שם ג"כ נוטה יותר דמה דמפסידה מזונות הוא דוקא בבעינא ליה ומצערנא ליה, ולא במאיס עלי, מדלא כתב הדין דאין לה מזונות כל היב"ח אלא אחר שהתחיל בדין מורדת ממש, דהיינו בבעינא ליה ומצערנא, משמע דבמ"ע לא למדנו כלל שמפסידה מזונות. ועכ"פ במ"ע באמתלא מוכרחת כנ"ד, נראה דשפיר פסק כת"ר, וכמש"כ בתשובתי שם מהטעמים דאנוסה ואגידא ביה, דאין להפסידה מזונותיה.

…

… אבל מ"מ דין ק"ו יש לנו, שלא להפקיע ממנה זכות מזונותיה, המוחזקת בידה מעת הנשואין, כיון שמבורר לנו שמעשיו הרעים מכריחים אותה להיות מואסת בו, וכמש"כ, והוא מעכב אותה בעל כרחה, ומפסידה מלהנשא לאחר, שבזה תגיע לזכות במזונות, ודאי הדין נותן לחייבו במזונות, מכח שני הטעמים הנ"ל בצירופם, משום דבנ"ד הויא אנוסה מבוררת, ומאי דאגידה בו מפסידה מהשגת מזונות, ע"י נשואין, משא"כ לענין כתובה, שזהו חיוב שהוא מתחדש דוקא כשהוא רוצה לגרשה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ומה דאגידה ביה לא שייך לומר שמפסידה מלזכות בכתובה, דמי יימר שתבא לגביית כתובה בנשואין אחרים, שמא תמות היא בחייו, וה"ה כמה סבות שיוכלו להזדמן שיעכבו ממנה את השגת הכתובה. וזה הטעם שרוה"פ לא ס"ל כהתוס' רי"ד לגבי כתובה, אף על גב דנראה דתוס' רי"ד מיירי באומרת מאיס עלי מחמת טענה מספקת ומכריחה כנ"ד."

נמצא שעל פי דברי מר"ן הגריא"ה קוק זצ"ל מיושבים כל דברי רבותינו הראשונים ועולים בקנה אחד ללא מחלוקת, הריטב"א ודעימיה עוסקים במקום שהאישה לא נתנה אמתלא מבוררת לטענותיה, ועל כן אין היא זכאית למזונותיה, וההגמ"י איירי אך במקום שהאישה מואסת בבעלה באמתלא שהתבררה והוכחה לביה"ד שהאישה "מוכרחת למאוס בו", וכגון שלביה"ד ברור שמעשיו הרעים של הבעל מכריחים אותה למאוס בו, ועל כן יש לחייבו במזונותיה כל זמן שאינו מגרשה. חדא מפני שאנוסה היא בדבר ואין להפסידה בשל כך את זכויותיה, וככל אשר הראנו לעיל שרק כאשר האישה אינה צודקת בפרישתה מבעלה מפסידה היא את מזונותיה. והשני מפני שהיא אגידה גביה, ובכך שאינו מגרשה מפסידה מלזכות במזונות מאחר, ועל כן הגם שהעלינו לעיל שכל החיוב במזונות אינו אלא במקום שבו האישה אינה תובעת גירושין, בנד"ד, בו הבעל גרם במעשיו לכך שהאישה תמאס בו ועל כן אין כל סיבה שהיא תפסיד מזכויותיה, יש לחייב את הבעל במזונות שהוא מונע ממנה בכך שהיא אגידה גביה.   

ואפשר שזהו עומק דברי רבנו הגרצ"פ פרנק זצ"ל (שו"ת הר צבי אבה"ע ח"א סי' ק"ג, הובא לעיל) במה שכתב שהבעל "אינו חייב במזונות אשתו שאינה עמו, אלא אם כן שהמניעה היא ע"י פשיעתו",  ועל כן הרא"ש לא חייב בעל נכפה במזונות אשתו למרות הטעם שבכך שמעכבה מונע ממנה מזונות, שכן המניעה אינה "ע"י פשיעתו אלא ע"י מחלת שטות שיש לו לכן אין לה מזונות כל זמן שהיא אינה מקבלת אותו". ונמצא שכל כוונת רבנו הגרצ"פ במה שתלה את המניעה בפשיעת הבעל הינה להסביר מדוע למרות שהדין נותן לחייב את הבעל בגט ושאין אנו כופים אותו רק משום חשש גט מעושה אין אנו מחייבים אותו במזונות מטעם דאגידה גביה. ובאופן זה דבריו עולים בקנה אחד עם נדונו של מר"ן הגראי"ה קוק זצ"ל, וא-ל ה' ויאר לנו. והגם שהבאנו לעיל שמר"ן היביע אומר (ח"ה אבה"ע סי' י"ד) כתב לישב את דברי הרא"ש והמרדכי באופן אחר, בין מקום שבו האשה רוצה להישאר עם בעלה שאז מחייבים אותו לזונה, לבין מקום שאינה רוצה להישאר עמו שאז אין לחייבו לזונה משום שבכך יש משום כפיה על הגט, מ"מ הביא את דברי הגרצפ"פ ושיבח אותו והכתירו בתואר "הגאון מופת הדור", והגם שלא העלה כמותו לא פרך את דבריו, ורק כתב כי "יותר היה נ"ל לחלק כמש"כ".

אלא דעדיין נותרה למול עינינו סברתו של הגאון מליסא בבית יעקב שכתב שכאשר אין כפיה על הגט אין לחייב את הבעל במזונות שכן אין לך כפיה יותר מזה, ואפשר שגם זה מתורץ במה שציין מר"ן הראשל"צ בתשובתו שבמאיס עלי באמתלא ברורה יש על מי לסמוך לכוף את הבעל להוציא, וכפי שהאריך בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' יח). ועוד יש לומר, וגם הוא עיקר, שלדעת מר"ן הגראי"ה ורבנו הגרצפ"פ כאשר יש לאישה אמתלא ברורה שנגרמה כתוצאה מפשיעתו של הבעל וממעשיו גם אם רצונה לקבל גט זכאית היא לקבל מזונות עד לסידור הגט, הן מטעם שאין להפסידה כאשר הוא פשע כנגדה והיא אנוסה בדבר, והן מטעם שבכך שלא מגרשה הרי הוא מפסידה, ועל כן גם אם נחייב את הבעל לשלם את מזונותיה ומשום כך יעמוד ויגרש אין כל חשש לגט מעושה, שכן אנו אך כופים אותו לעמוד במוטל עליו. וכעין שכתב בשו"ת מהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן קמו) בנד"ד :

"אבל להחרימו ולנדותו שיעשה ויקיים המצוה הכתובה בתורה שארה כו' לא יגרע שבזה כופין, אין אנו כופין לגרש, אלא כופין לקיים את אשתו כדין כבנות ישראל הכשרים, ואם הוא יגרש מעצמו יגרש, וזה דבר פשוט".

וכבר קדמו לו בכך רבותינו הראשונים הריב"ש (סי' קכז) והתשב"ץ (ח"א סי' א), וכן כתב גם הבית מאיר (סי' קנד סעי' א), וכעין זה העלה בציץ אליעזר (חלק ד סימן כא) שיש לנהוג בבעל שאשתו מואסת בו באמתלא ברורה :

"… לכן כדי להניח את הדעת נוסיף ונאמר שאופן נוהג כפייתנו אנו אינה כאופן הכפיה המדוברת בפוסקים, כי אופן הכפייה המדוברת בפוסקים הוא כפייה ממש בשוטים ע"י ישראל או ע"י עכו"ם. אבל אופן כפייתנו הרי היא על ידי פסיקת מזונות, שאם אין הבעל נענה לפסק בית הדין לגרש פוסק ביה"ד מזונות לאשתו מבלי לחייב אותה לשבת תחת בעלה. וא"כ אין זה נקרא ממש כפיה לגט, אלא כפיה דרך ברירה, או לגרש, או לשלם מזונות לאשה, ובאופן כזה אנו יוצאים מידי החשש של עשיית גט מעושה.

…

(יב) נסיים במה שמצינו גם בדרכי משה בטור סי' קנ"ד אות ט"ז ענין הכפיה דרך ברירה וחיוב המזונות גם כשאינה יושבת תחתיו, הוא מביא שם בשם תשובת מהר"ם שבמרדכי פרק נערה שהשיב בבעל המכה אשתו ואינו רוצה להבטיח שלא יכה עוד, יוציא ויתן כתובה, ומיהו אימלוכי ביה בעינן או יוציא ויתן כתובה או תקח ממנו מקום שתרצה והוא חייב לשלם ואינו יכול להכריח להיות בביתו בבזיון ולדור עם נחש בכפיפה ע"ש, הרי דוגמא של כפיה בדרך ברירה וחיוב מזונות גם כשאינה יושבת תחתיו. ועיין גם בשו"ת עדות ביעקב למהר"י בוטון ז"ל בסוף סי' ל"ו שהעלה דכל אשה שבאה בטענה למרוד בבעלה ואיכא אמתלא לדבריה שלפי הפוסקים ז"ל לא נקראת מורדת, כיון דקיי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער ודאי הבעל חייב במזונותיה באשר הוא שם כדין כל איש עם אשתו העומדות תחת בעליהן עד שיפטרנה בגט כשר עיין שם.

עם בירור כל הנ"ל יש מקום שפיר להחליט ולומר שבמורדת בטענת מאיס עלי באמתלא ברורה אחרי עבור יב"ח ממרידה אפשר לכל הדעות לכוף את הבעל לגרש בדרך ברירה, דהיינו אם לא יגרש לחייבו במזונות לאשתו כשהיא יושבת בנפרד ממנו, ואם צורך השעה דורשת אפשר להתנהג כן גם בתוך יב"ח."

והאמת תורה דרכה שקרוב לכך העלה גם מר"ן הראשל"צ בהסבר דבריו של הרב בירך משה גלאנטי (ס"ס יא דף נ סוע"ד) שכתב, שאפילו מורדת בין האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, ובין האומרת מאיס עלי, אם לא ירצה הבעל לגרש בגט, אף על פי שאין כופין אותו לגרש, מ"מ כייפינן ליה לתת לה שאר וכסות, דלאו כל כמיניה למעקר לאו דלא יגרע. והסיק מכך מר"ן היביע אומר שלדעת הרב בירך משה אפי' אם לא באה בטענה נכונה יש לחייבו במזונותיה (ושלא כפי שהעלינו לעיל שרק כשיש לה טעם נכון יש לחייבו במזונותיה), וכתב שלדבריו צ"ל דמ"ש המרדכי (סי' קפד) בשם ראבי"ה שמורדת אין לה מזונות, היינו כשרוצה הבעל לגרשה, אבל כשיש עיכוב מצדו חייב במזונות כיון דאגידה גביה. וע"ש בדברי מו"ר ועט"ר מר"ן הראשל"צ שהוסיף שכן משמע גם מתשו' הרשב"א שבב"י (ס"ס עז) שכתב "וכל זה שאיבדה מזונות במרדה, זהו לדעת הר"מ והרי"ף ז"ל, אבל מעיקר הגמ' אינו נראה כן, שלא נראה כן בגמ' בשום מקום, ואין במורדת אלא פחת כתובה וכו'". שצריך לומר ד"היינו נמי כשהבעל רוצה לגרש, ולכך ס"ל להרי"ף והרמב"ם שאין לה מזונות". וכאוחז בשיפולי גלימתו של מר"ן, וכתלמיד הדן לפני רבו בקרקע, בהא לא זכיתי, אני הקטן והדל, לרדת לעומק דבריו שהרי אם הבעל רוצה לגרשה מה טעם פוחתים אנו מכתובתה, שהרי כל הטעם של פחת הכתובה הוא כדי שתשוב אליו, ואם הוא רוצה לגרשה אין לה לאן לשוב, ועיין בקובץ תשובות הרב אלישיב (חלק א סימן קעא) שכתב כי "במקרה והאשה סירבה ומסרבת להשלים עם בעלה והבעל גם הוא לא רוצה אותה, – אשר בכה"ג נראה דלא הפסידה כתובתה שהרי אין מקום באופן כזה להכריז עליה כמורדת לאלץ אותה עי"ז לחזור ולהשלים אתו בזמן שהבעל גם הוא לא רוצה בה, וא"כ לפי"ד התשובה הנ"ל יש לדון שהבעל חייב במזונותיה". ומ"מ ראה שם בדברי מר"ן הראשל"צ שהעלה להלכה כשיטתו שבכל מקרה כאשר  האישה רוצה להתגרש ועל פי ההלכה אין לכוף על כך את בעלה אין האישה זכאית למזונות, כלשונו : "ומיהו לדינא נראה שאין חילוק בזה, אלא אפי' אין הבעל רוצה לגרשה אין הבעל חייב במזונותיה כל זמן שאינה עמו".

אולם כל זה שאמרנו אליבא דהגראי"ה והגרצפ"פ הוא שלא כדברי הרב שואל ונשאל (חלק א – אבן העזר סימן יד) שדן בבעל שהיכה את אשתו ועל כן היא מואסת בו, והעלה "דהויא כמאיס עלי דבנ"ד נמי י"ל שאינה כשבויה להיות מוכה ונדרסת ונבעלת בעל כרחה וכ"ש שהיא מתפחדת שמא יהרגנה", ולשיטתו (שם) אין לכוף או לחייב את הבעל לגרשה, ולעניין מזונות כתב : 

"ג) וכן אין לה מזונות כמ"ש מרן שם גבי בעינא ליה ומצערנא ליה, ומשמע דה"ה לאומרת מאיס עלי דאין לה מזונות, שהרי כתב מרן בכ"מ פי"ד ה' ח' דבאומרת מאיס עלי נתבטלו כל תנאי האישות ע"ש ומכללם ג"כ המזונות, וכ"כ הר"ן בכתובות בפרק אעפ"י גבי קטנה דבין היא בין אביה יכולים לעכב וגו' דאינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב וכ"ן מדברי הרא"ש כלל מ"ג אות ג' שכתב בנדונו או תפיסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו דמשמע דאם אינה מקבלתו אין לה מזונות, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בסי' ק"ב וק"ג בנדונו דדומה לנ"ד דכל שטוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות, שאין זו מורדת ואלו רצה הבעל לבוא אצלה לבית אביה היתה מקבלתו וגו', מבואר דאם אינה מקבלתו לא בבית אביה ולא בשום מקום פטור ממזונותיה, דמימר אמר אם את עמי יש לך מזונות ואם אינך עמי אין לך מזונות, ככתוב שם בשאלה ק"ג ע"ש. וכ"כ מור"ם ז"ל בסי' ע' דאין איש חייב במזונות אלא כשהיא עמו ומבואר שם בבאה"ט ס"ק ל' בשם האחרונים דאין לה מזונות כלל אפי' כפי ברכת הבית ע"ש".

אך אחר בקשת המחילה רבה, הרי מר"ן בבית יוסף הביא את דברי ההגמ"י שכאשר יש לה אמתלא טובה זכאית היא למזונות, ואנן קי"ל להלכה גם כדברי מר"ן בב"י, והגם שבשולחנו הטהור לא זכר שר חילוק זה, הרי כבר ביאר לנו החיד"א (יוסף אומץ סי' כט) שפעמים שמר"ן השמיט בשולחנו הטהור דברים שכתב בב"י והוא לג' טעמים, ולא מפני ששב בו, ואפשר שגם כאן לא שב בו מהסברה שהביא בב"י ולא הקשה עליה ודחאה, ועוד שאפשר שמקרים בהם המאיסות ברורה וגלויה לביה"ד יש גם מקום לכוף את הבעל לגרש את האישה ועל כן אין כל מניעה לחייב את הבעל במזונותיה, וכפי שהזכרנו לעיל מדברי מר"ן היביע אומר בח"ג (אבה"ע סי' יח).

וכן העלה להלכה גם הראשל"צ הגאון בצמ"ח עוזיאל זצ"ל (בתשובה בדברי יחזקיהו דלעיל) שבמקום שהאישה טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת יש לחייב את בעלה במזונותיה גם כאשר אינה חיה עמו :

"אבל בנדון דידן שיש כאן שתי טענות חזקות, האחת שהוא מרעיבה ומקללה ומחרפה, והשניה שאיננו רוצה לשכור לה מדור בפני עצמה (כך היה המעשה שהזוג חי בבית אבי הבעל) וכו' בכגון זו הדבר פשוט וברור דאין זה נכנס בגדר מורדת כלל, אלא להיפך הוא נקרא מורד ומצער את אשתו וכו' באופן כזה בוודאי דמחייבינן ליה במזונותיה וזנין ומפרנסין את אשתו מנכסיו עד שיגרשנה ויתן לה כתובתה …"

וראה בענין זה גם את דברי הרב ישכיל עבדי (חלק ב – אבן העזר סימן ח) שהעלה בנדון זה :

"האמנם הנה מצינו למרן הב"י עצמו שבבית אשר הכין לו הבי"ד הג"מ וז"ל וכ' ההגהות בשם התוס' ובשם הר"ם שאף לדברי האומרים דבטענת מאיס עלי כופין להוציא. היינו דוקא בנותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית למה הוא מאיס עליה אבל באומרת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה. ולא אפילו מה שהכניסה לו אפי' איתיה בעיניה. אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניסה לו תפסה ולא מפקינן לה ע"כ. גם זאת מצאתי לה' יכין ובועז בתשו' ח"ב סי' מ"ד (דפ"ד ע"ג) שכ' ז"ל מאחר שהאיש ההוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים נתנה ולא לצער וכו' ואף על פי שיש בתשו' אחרונים שאין כופין בזה. אפשר שלא אמרו על כיוצ"ב הצער הגדול. ואילו הוות דידיהו לא הוו אמרי הכי ורח"ל מעלבון העלובות וכו' יע"ש מה שהאריך והפליג לזכות האשה יעו"ש. ומדב"ק ה' ז"ל שכ' לחלק לד' האחרונים ממוצא דבר יש לנו ללמוד לדידן לד' מרן ז"ל. דהגם שמסתמות דבריו נראה דאינו מחלק בין נותנת אמתלא ללא נותנת. אך יש לנו לומר דכ"ז אינו אלא באמתלא כל דהוא. אבל לא על כיוצ"ב שכ' הרב ז"ל שהיה ידוע לכל שהוא רע מעללים וכיוצ"ב. דכל כיוצ"ב ודאי דגם מרן ז"ל אזיל ומודה דאינה מפסדת האשה זכיותיה. והוא ע"ד מ"ש הוא עצמו בב"י מדברי הג"מ הנ"ל. ומכ"ש דכבר מצינו למהרי"ט וכל הפוס' האחרונים שנמשכו אחריו דפשיט"ל מלתא בכל כיוצ"ב דיש לה מזונות. דודאי דלית לן למשבק פשיטותייהו. משום ספיקא דידן בד' מרן ז"ל".     

ועיין גם בדבריו בח"ה (אבה"ע סי' סה).

וכן העלו גם בפסק דין של ביה"ד חיפה (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק טו עמוד 150) שהטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת זכאית למזונות, כלשונם :

"אמנם כל הדברים הללו, גם דעת הסוברים דאין חייב ליתן לה כתובתה, וכן מה שדננו אם לחייב במזונות מיד או לאחר זמן, נאמרו במורדת. המקרה שלפנינו, הוא שאינה בגדר מורדת כלל, שטוענת טענת מאיס עלי – בטענה אלימתא, ולכאורה: אין ספק שחייב ליתן לה כתובה ומזונותיה. כמו שנשמעין דברי הב"י סימן ע"ז שם דכתב: דטענת מאיס עלי בלא טענה אין לה כתובה ומזונות, ומשמע ביחוד כן מלשון הגהות מימוניות שם (פי"ז ה"ח) שהטוענת מאיס עלי בלא טענה אין לה מזונות, שבטענה חזקה – כ"ע יודו שיש לה מזונות."

וכן העלה גם הגר"א לביא שליט"א (שורת הדין כרך ד עמוד עט) ולשיטתו הכי ס"ל גם לרבנו הבית יעקב, כלשונו :

"אבל במקום שהמאיסות נובעת מכך שהבעל נהג כלפיה שלא כראוי, ואנו פוסקים שעליו לשנות דרכו ולחזור ולנהוג עמה כדין, אף שעדיין לא חייבנו אותו בגט מ"מ אינה מפסידה מזונות בטענת מאיס עלי, מכיון שאנו מגדירים שהפירוד נובע ממנו, (ומה שהזכירו הפוסקים דוגמאות של מאיס עלי כגון הב"ח בסוף סי' עז שהזכיר מאיסות מחמת שהוא רועה זונות, היינו שדינה כאומרת מאיס עלי לענין שאר ההלכות כגון לענין כתובה ונכסי מלוג וצ"ב, אך לענין מזונות אה"נ שלא הפסידה).

וכן מבואר בבית יעקב סי' עז ס"ב ד"ה 'תטול' שכתב באומרת מאיס עלי, דאף לשיטת הר"ן שכתב שהאומרת מאיס עלי נידונת כאנוסה ואין מקום לקנוס אותה בהפסד כתובה, מ"מ כתב הבית יעקב:

"מזוני לית לה דלא גרע מהא דסי' ע' סעיף יב בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו".

מבואר שהבית יעקב השוה דין אשה האומרת מאיס עלי לדינה של אשה שעזבה את בית בעלה והמניעה היא ממנה. דהרי בסי' ע' מבואר שרק כשהיא גרמה את הפירוד הפסידה מזונות ולא כשהמניעה ממנו. והיינו כמו שבארנו דבאומרת מאיס עלי מכיוון שהבעל נהג עמה כדין ולא פשע כנגדה, אלא הכל החל ממנה, אף שהמאיסות היא בבעל אך עכ"פ היא זאת שיצרה את המצב המחייב פירוד, ולכן הפסידה מזונות דומיא דדינו של הריטב"א שבסוף סי' ע' בעזבה והמניעה ממנה. אבל כשאנו קובעים שהוא גרם לפירוד ולמאיסות אינה מפסידה מזונות דומיא דהמבואר בסוף סי' ע' כשהמניעה היא ממנו. (ואף שבסי' ע' עסקינן במי שאינה מורדת מתשמיש" מ"מ יסוד הדין שוה בה דבכולהו מכח מורדת אתינן וכמו שיתבאר בהמשך הדברים)

ועיין בספר משפטי שמואל (להגרש"ב ורנר זצ"ל) מהדורה תניינא סי' כב (עמ' קנד) שתמה על הבית יעקב שכתב שבאומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת אין לה מזונות דהא בסי' ע' סי"ב מבואר לכאורה היפך מדבריו דקיי"ל דאם יצאה מחמת קטטה והמניעה היא ממנו חייב במזונותיה. דהיינו הגרש"ב ורנר סבר שהבית יעקב פוטר ממזונות בכל אומרת מאיס עלי אף כשתולה המאיסות במעשיו שפשע כנגדה, ולכן הקשה עליו, אך לדברינו לק"מ, דאדרבה זו גופה כוונת הבית יעקב ליתן גדר להאי דינא, דדוקא כשהמניעה ממנה ואין בדבריה טענה שהבעל במעשיו נהג כנגדה שלא כדין."

ולענ"ד, קלה כמות שהיא, אכן יש מקום בראש לקרב את דברי רבנו הגאון מליסא עם דברי הגראי"ה והגרצפ"פ, שכן הגאון מליסא כתב שגם לדעת הר"ן דמאיס עלי חשוב כאונס אין לאשה מזונות "דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו", ודייק וכתב שהיא אינה רוצה להיות עמו, היינו שבאמת ייתכן הדבר שתהיה עמו, ועל פי הדין אין כל הצדקה להימנע ממנו, אך היא אינה רוצה בכך, ועל כן נחשבת המניעה ממנה. הרי שגם הוא זצ"ל נתלה בדברי הרמ"א שהולך על פי הריטב"א, ולכן דייק שחשוב הדבר שהיא אינה רוצה להיות עמו, היינו שניתן לחיות עמו, אך היא אינה רוצה בכך, ועל כן נחשב הדבר למניעה ממנה, ואין לה מזונות. ולענ"ד, אני בער ולא אדע, כך יש להסביר גם את דברי מו"ר הגרי בן וואליד בשו"ת ויאמר יצחק (ח' אה"ע ס"ס קכ"ו). (ובאמת שפשוט וברור הוא ש'מקומות מקומות יש' בדין מאיס עלי ולא הרי זה כהרי זה, ופעמים שנמצאת טענת האשה מוצדקת באמתלא מבוררת עד שיש לומר שלא ממנה היא המניעה לחיות עימו אלא ממנו, וכפי שהבאנו לעיל מדברי הרב איש מצליח ועוד מרבותינו). וכאמור לעיל נראה שעל פי תשובת מר"ן היביע אומר בדין מאיס עלי (ח"ג חאבה"ע סי' יח) אפשר שכאשר הבעל במעשיו הרעים ממאיס את עצמו על האישה יסכימו כולם שיש לחייבו במזונות אשתו, ולא לחוש לכפיה ממנה חשש רבנו הגאון מליסא.

וכעל כל הון ששתי בראותי שכך העלה גם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר חלק יח עמוד 19) :

"אכן נ' שאין טענת הבית יעקב טענה, אלא במ"ע בלי אמתלא. משא"כ במקום אמתלא ברורה, שכנ"ל הדבר נוטה שיש כאן גם מקום לכופו על הגירושין, ורק מצד חומר דא"א חוששים לחומרא, בזה לגבי מזונות אין לפוטרו, כיון שמעוכבת להינשא מחמתו, וכמו במגורשת ואינה מגורשת, וכהנמקת המהרי"ט.

וכבר הורה בכה"ג מרן הגריא"ה הרצוג זצ"ל בכל מקום שיש אמתלא אלימתא לחייבו במזונות בספרו היכל יצחק (סי' ב' – ג' שצוטט בפס"ד הנידון). וחזינן מדבריו שגם הגרצ"פ פרנק זצ"ל שפקפק בענין מזונות מצד חשש גט מעושה (דבריו במ"ע שלא באמתלא מבוררת) ה"ז רק באופן שהאשה מרויחה כדי מזונותיה, באופן שהחיוב יהא רק מגדר כפיה על הגט, ובזה החשש הוא ברור. משא"כ בנידון שלנו, שהאשה שרויה בלא אמצעי מחיה, והחיוב במזונות הוא מעיקר הדין וכנ"ל, בזה אין חשש גט מעושה כמש"כ בתשו' הרשב"א הו"ד בב"י סי' קל"ד."

ולמעלה מכך ראה בדברי רבנו הגריא"ה זצ"ל (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן ג) שהאריך מאוד בבירור נידוננו והעלה שגם כאשר אין לאישה אמתלא טובה על טענתה שהיא מואסת בבעלה ושמשום כך עזבה אותו ותובעת שיגרש אותה יש לחייבו במזונותיה, כלושנו  :

"… הרי אם לא יתן לה מזונות כלל, ודאי יש חשש שתבוא לידי מצב כזה שתמות ברעב, ואפילו אם נניח שהיא הגורמת, שאפשר לה לחיות אתו אלא שנכנס בה רוח שטות והוליד מיאוס כלפיו, ואינה יכולה להזקק אליו, אבל כלום אדם מישראל שגרם מחלה לעצמו אין אנו מצווים לרפאותו, וכלום אדם מישראל שניסה לאבד עצמו לדעת אין אנו חייבים להצילו, כל זמן שאינו מותר מסוג מורידין ולא מעלין. … ואולם ענין זה של מאיס עלי, כל שאין ידים מוכיחות לחשוד בה שנתנה עיניה באחר אם כי לענין גט חששנו לגט מעושה, אבל אין להניח שרגש הבחילות הזאת בא בפשיעתה, שכבר כתב הרשב"א ז"ל שאין המיאוס ענין של השכל, וכמו שנבאר להלן, קבעו כבר חכמי הרפואה הפסיכית בזמננו שהיא מחלה ששורשה בסודות הנפש, ויש לנו לחוש מאד לשמא תמות האשה ברעב, … וע"כ משום הצד הזה יש מקום לחשוב שהדין נותן לכופו לתת לה מזונות כיון שזוהי מחלה שאינה יכולה להזקק לו, ואם כי זו לא מחלה פיזית, אבל מחלה פסיכית היא ג"כ מחלה. ופעמים שהיא יותר קשה ממחלה פיזית, ויש לדונה כחולה ואשה שחלתה ושוכבת זה זמן רב במטה ואינה יכולה לעשות לו המלאכות שהיא חייבת בהן, ולא להזקק לו, הרי הוא חייב בפרנסתה בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה, וזו מה תעשה וחלתה במחלה פסיכית שאינה יכולה לסבול את אישה והרפואה היא לפוטרה בגט ובזה אין הוא רוצה. עכ"פ נכריח אותו ליתן לה מזונות למנוע סכנת נפש, באופן שלדעתי לא נפלאת היא ולא רחוקה היא שיש מן הדין לכופו לזונה שלא תבוא לידי סכנת רעב. ומכיון שכך שורת הדין נותנת, שוב אין לנו חשש של גט מעושה. ואף שאין אנו יכולים לברר בבירור גמור שלא נתנה עיניה באחר, ולכופו על הגט ממש יש חשש של גט מעושה, אבל לצאת מחשש הרעבה שזהו ענין של נפשות אין לנו להמנע מפני ספק שמא עיניה נתנה באחר, כל זמן שאין שום ידים לספק זה, ועכ"פ לענין זה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ובאמת למה לא נעמיד אשה בחזקת כשרותה ולמה נחשוד בה שבישבה תחת בעלה אהבה זר, לבגוד בבעל נעוריה, ולמה לא נאמר שעליו הראיה? די לנו לחוש לזה כשהיא באה ותובעת לכופו בשוטין על הגט, אבל לענין מזונות שאני, ויתכן שהדין נותן לחייבו במזונות."

ועוד כללא כייל לנו רבנו הגריא"ה (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן ב) וגם הוא עיקר, שאין לומר שכל סך שיוטל על הבעל לשלם למזונותיה של האישה יש בו מן הכפיה, כל"ה :

"(יז) שבתי והתבוננתי באה"ע סי' קל"ד בפ"ת שם ורואה אני מדבריו ז"ל סעד גדול לדברינו שהרבה תלוי במהות אונס הממון, יעויי"ש, … כך להפך אין הוצאת ממון ממנו ודאי אונס, שהממון הוא דבר קטן לגבי דבר גדול כזה כגירושי אשה. אלא שבכל זאת יש להסתפק שמא הממון חביב עליו כ"כ עד שזה אצלו אונס, ומכ"מ מודה הוא ז"ל שבענין סכום קטן ודאי אין זה אונס ואין חוששין למיעוט בני אדם שכדי שלא להפסיד סכום קטן יגרש את אשתו האהובה לו כגופו.

ואמנם אפילו אם נניח שסכום של עשר לא"י לחודש איננו לגבי אדם זה סכום קטן, אבל אין זה למעלה מיכלתו ואין זה אלא פגיעה בחסכונותיו אבל לא בפרנסתו שאין לו אלא לפרנס את עצמו. ועכ"פ ודאי מידי ספיקא לא נפיק, וכדברי הפ"ת הנ"ל, שאם יגרש, שברצונו הוא מגרש."

ועל כן נראה לי להלכה ולמעשה שכל אימת שהאישה טוענת מאיס עלי והתאמת לביה"ד כי יש לה אמתלא מבוררת שבשלה ראוי למאוס בבעל בשל מעשיו הרעים נגדה יש לחייבו במזונותיה כדברי מר"ן הגראי"ה, רבנו הגרצפ"פ ודעימייהו, ונראה שגם מר"ן הראשל"צ היביע אומר שכתב שבמאיס עלי באמתלא מבוררת יש פוסקים שיורו לכופו לגרש יסכים לחיוב מזונות בכה"ג, וככל רבותינו הפוסקים שהוזכרו לעיל.

ו. דעת הפוסקים שכל אימת שהבעל חייב לגרש את אשתו זכאית היא למזונות עד שיגרשנה

והנה כל אשר הארכנו לעיל בביאור סוגיא זו היה על פי מרנן הגראי"ה קוק זצ"ל, הגרצ"פ פרנק זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל אשר תלו את החיוב במזונות במקום שבו האישה נתנה אמתלא טובה למאיסתה בבעלה כתוצאה ממעשיו הרעים, אך הנה תורה אמת כתיב בה ולא נוכל לכחש כי מצאנו לגדולי רבותינו הפוסקים שסוברים כי די בחיוב הבעל בגירושין, אף ללא שהדבר יבוא בפשיעתו ובגרמת מעשיו הרעים, כדי להטיל עליו חיוב מזונות כל זמן שהוא מעכב את גירושיה.

כך עולה מגוף תשובתו של הגרצ"פ פרנק זצ"ל שלמרות שברישא תלה את חיוב המזונות בפשיעתו של הבעל, בסוף תשובתו הביא את דברי המהרי"ט (ח"א סי' קיג) שלאחר שפסק שבעל נכפה יוציא ויתן כתובה, וע"ש דחשש לפסוק כפיה, העלה :

"ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דמציעא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, אף על פי שנתן לה כתובתה, כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו, וכו'"

וציין שם הגרצפ"פ שלכוארה דברי המהרי"ט סותרים לדברי הרא"ש שמהם עולה שאין לחייב בעל נכפה במזונות אשתו, וכפי שהסביר לעיל שכאשר האישה אינה בבית בעלה אין לחייב את בעלה במזונותיה אא"כ המניעה היא ע"י פשיעתו, וכתב "ואולי המהרי"ט יפרש דברי הרא"ש שלא כתב כן אלא בעובדא זו, משום שהאשה הכירה בו לפני הנישואין וסברה וקבלה". דברים מהם עולה ברור כי לשיטתו לדעת המהרי"ט כל אימת שיש חיוב גירושין יש לחייב את הבעל במזונות אשתו כל זמן שהוא מעכבה, ואין לתלות את החיוב אך במניעה שנוצרה ע"י פשיעת הבעל.

וכן העלה גם מר"ן הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות חלק ה סימן רא) שבעל שאין לו גבורת אנשים חייב לגרש את אשתו, ושכל זמן שאינו מגרשה יש לחייבו במזונותיה גם כשהיא עובדת ומרויחה, וחייליה מהמהרי"ט, כלשונו :  

"לכאורה יש לחייב את הבעל במזונותיה גם כשהיא עובדת ומרויחה, עפ"י דברי המהרי"ט ח"א סימן קי"ג שהעלה "במקום שהדין נותן לחייב את הבעל בגט [גם כשאין כופין משום חומר גט מעושה] גם מזונות יש להאשה כל זמן שאינו מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דב"מ כל מקום שאסרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו" ומשום האי טעמא פסק בנדונו בבעל שיש לו חולי נפש, והאשה עזבה אותו והלכה לבית אביה, שהבעל חייב במזונותיה ע"ש."

הא קמן שגם הוא, כסוף דברי הגרצפ"פ, סמך בכל כוחו על דברי המהרי"ט, וכן עולה גם מדבריו בח"ב (סימן קז) שלמד מהמהרי"ט כי "במקרה והבעל חייב לגרשה אז חייב במזונותי' מדין מעוכבות להינשא מחמתו, עי' מהרי"ט ח"א סי' קי"ג …". אך ע"ש שכתב כי "גם במקרה והבעל חייב עפ"י בי"ד בגט א"א להוציא מנכסיו מזונות יותר מתקופת ששה חדשים כמבואר באה"ע סי' ע' סעיף ז' ובח"מ וב"ש שם וכו'", ועיין שם בט"ז (סק"ח) שמוציאין בפעם אחת לששה חודשים, וכשכחו ששה חודשים יחזור ויתן לששה חודשים, אך אין זה עניין לנדוננו בו הבעל נמצא בפנינו, ויש לחייבו בחיוב המזונות הרגיל.  

ולמעלה מכך ראה בתשובתו שם (סימן קיד) שדן בבעל שיש לו "מום של שוטה ודינו כנכפה", והעלה כי "מ"מ למעשה אין לכופו לגרש", וכתב :

"אמנם האשה תובעת שאם הבעל יסרב לתת לה גט, לחייב לתת לה מזונות. ויש לדון בזה כיון שאין לכוף את הבעל לתת לה גט, והיא אינה רוצה לדור עמו אם יש לה מזונות.

הנה בנקודה זו דן בתשובת המהרי"ט הנ"ל, לאחר שפסק שבנכפה אין כופין אותו לגרש, כתב: נהי שלא הרשינו לכוף ולהוציא שלא יהא גט מעושה שלא כדין… ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינה מוציאה בגט, …

הרי מבואר דאף אם אין כופין את הבעל לגרש, אבל כיון שהדין הוא שיתן לה גט, הוא חייב במזונותיה כל זמן שלא יגרשנה גם כשהיא נפרדת ממנו, ולא דמי להא דכתב בתשובת הרא"ש כלל מ"ג ס"ג, גבי איש המשתטה בכל יום וטפשות מתוספת עליו מדי יום יום וכו', והשיב הרא"ש שאין לכופו לגרש, אך תפייסנו שיגרש, או תקבלנו ותזון מנכסיו, ומשמע דאם אינה מקבלתו אין לה מזונות, היינו משום דהתם היא סברה וקבלה דידעה ממומו ואדעתיה דהכי היא נשאת לו, משא"כ בנדון דידן שלא ידעה לפני הנשואין את מומו שהוא מפגר בשכלו עד כדי שיתפתח אצלו מחלת רוח ממש, וגם לא ידעה שיוחזק במחלה זו שלש פעמים, א"כ לא סברה וקבלה, וע"כ הוא חייב במזונותיה.

ואפילו אם נאמר דנ"ד דומה למה שכתב הבי"ש בסימן קנ"ד סק"ב המובא לעיל, דבנמצא בו מום והיא לא ידעה כופין אותו לגרשה משום דהוי מקח טעות ויש ספק בעצם הקדושין, א"כ נהי דצריכה גט, אבל איך אפשר להוציא ממנו מזונות מספק, והמהרי"ט דחייב בנ"ד לשלם מזונות לא נחית כלל לדון מדין ספק קדושין.

אמנם נראה דחיוב זה שחידש המהרי"ט לחייבו במזונות משום דהיא אגידא גביה ומעוכבת להנשא על ידו, אינו נובע מתנאי הכתובה שהבעל מתחייב בהו ע"י קשר הנשואין, אלא זהו חיוב חדש מתקנת חז"ל שהוא מחויב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת להנשא על ידו, וכמו במגורשת ואינה מגורשת, דמדין תנאי כתובה אי אפשר להוציא ממנו כלום, ועיי' רש"י כתובות צ"ז ע"ב שגם במגורשת ואינה מגורשת כשהיא ארוסה חייב במזונות. וא"כ ה"ה בנמצא בו מום והיא לא ידעה אעפ"י שיש ספק בעצם הקידושין לדעת הבי"ש, מ"מ הוא חייב במזונותיה כל זמן שלא גירשה משום שהיא מעוכבת להנשא על ידו."

ועיין בפד"ר (ח"א עמ' 74) שהסכימו עמו עמיתיו הגר"י עדס והגר"ב זולטי. וכן העלה גם בתשובה בח"ג (סימן קצו) :

"והנה המהרי"ט חלק א' סימן קי"ג העלה לדבר פשוט בנידון דידיה שאחרי הנשואין נודע שלהבעל חולי הנופל אף שלא רצה לפסוק על כפיה, מכל מקום קבע דיש לה מזונות כל זמן שאינו מוציאה בגט …

אמנם רבי עקיבא איגר ז"ל בתשובותיו חלק ב' סימן נ"א כתב לחלק (בנידון דידיה בבעל שאין לו גבורת אנשים) "דדוקא בארוסה שמוטל עליו לכונסה כשהגיע זמן חשבוהו רבנן כאשתו שבידו לכונסה, ומשום הכי בגירושין כזה דלא נפסק אגדה ממנו לגמרי לא פסק החיוב מזונות ממנו.

מה שאין כן בנידון דידיה דאין עליו חיוב לכונסה שהרי מן השמים עכבוהו יש לומר דמשום מניעת הגירושין לחוד לא מחייב במזונות, היכי דליכא צירוף מניעת כניסותו אותה לאשה" ע"ש. (הנה כנראה שתשובת המהרי"ט הנ"ל היה בהעלם עין מרבינו עקיבא איגר ז"ל).

גם אם כוונת רעק"א לפרש דהא דארוסה מיירי בשכבר הגיע זמן הרי מתוספות הרא"ש הנ"ל משמע דבכל גווני חייב במזונותיה ודינו "כמו הגיע זמן".

אכן אף לדעת המהרי"ט בבעל נכפה ומסרב לגרשה, חייב במזונותיה ומטעם דאגידא ביה.

יש לדון דזה דוקא בודאי נשואה, שהרי בחיובי הבעל שמתחייב במעשה הנשואין כלול חיוב המזונות, וכן היתה תקנת חז"ל שבכלל זה חיוב מזונות כשהיא מעוכבת על ידו, כשמן הדין הוא חייב להוציאה ועומד בסירובו.

[והוא הדין בארוסה, שהרי מוטל עליו לכונסה וחייב במזונותיה בהגעת הזמן].

אבל בספק מקודשת, הרי ספק בעיקר חיוב המזונות, ובזה יש לומר דלא שייך להטיל עליו חיוב מזונות כשהיא מעוכבת על ידו, שאין זה אלא כגרמא בעלמא."

ולעיל כבר הבאנו את דברי הרב פרי צדיק, הרב מור ואהלות והרב נוכח השולחן שנקטו כשיטת המהרי"ט (ולא תלו זאת בכך שיש על מי לסמוך גם כדי לכוף), ודברי הגרצ"פ פרנק והגרי"ש אלישיב עולים כמותם.

וכן העלו חברי ביה"ד בת"א הגר"מ שלזינגר, הגרש"י הלוי והגר"י וילנסקי (פד"ר ח"ג עמ' 44) שבעל שחייב לגרש ונמנע מלגרש יש לחייבו במזונות מדין מעוכבת, וכ"כ גם במותב אחר של בי"ד זה הגר"ע אזולאי, הגרח"ג צימבליסט והגר"י נדב (פד"ר ח"י עמ' 108), וכן הוא במותב נוסף של בי"ד זה בהרכב הדיינים הגרח"ג צימבליסט, הגר"ע אזולאי והגר"ב לוי (פד"ר חי"ב עמ' 254) וציינו שם "שהרי רגילים בתי הדין לחייב במזונות מדין "מעוכבת" גם כשאין כופין לגרש (והוא ע"פ המהרי"ט סי' קיג וכו')". וכן העלו גם חברי ביה"ד  הרבני הגדול הגר"א גולדשמיט, הגר"ש ישראלי והגר"י קאפח זצ"ל (פד"ר ח"י עמ' 294). וכ"כ גם חברי ביה"ד הרבני הגדול (פד"ר חט"ו עמ' 13)   הגר"מ טופיק, הגר"א הורוביץ והגרא"י לנאל, וכן העלה גם רבנו בעל הישכיל עבדי (ח"ה סי' פו), וכ"כ גם מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"ב חאבה"ע סי' יט).

והנה דברי המהרי"ט מיוסדים על דין מגורשת ואינה מגורשת המבואר בגמרא (כתובות צז, ב ב"מ יב, ב) ושם ביאר לנו רש"י שיסוד החיוב הינו משום דמעוכבת בשבילו מלהנשא, וכלשונו (כתובות שם) :

"מגורשת ואינה מגורשת – ומן האירוסין … אלא אגב אורחיה אשמעינן דמגורשת ואינה מגורשת, כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר, אין לה מזונות מן היתומים אם מת. כדרבי זירא – דאמר בעלה חייב במזונותיה בחייו, ואשמעינן מתני' דדוקא בחייו, משום דמעוכבת בשבילו להנשא, אבל לאחר מיתה לא דדלמא גרושין הוו ואין לה מזונות דמספיקא לא מפקי' ממונא".

ולשיטתו גם ארוסה, שבדר"כ אינה זכאית למזונות, וגם מי שהינה בגדר ספק מגורשת, כאשר עצם האישות בספק, נשים, שלכאורה, על פי דין אינן זכאיות למזונות מכח דיני האישות הרגילים, זכאיות להם כאשר הבעל מעכבן מלהנשא לאחר. וכ"כ גם התוס' רא"ש (שם) :

"דכיון דהויא מגורשת ואינה מגורשת, ואגידא ביה ולא מציא לאינסובי לעלמא, חייב במזונותיה. ואין חילוק בין מן האירוסין בין מן הנשואין, והוי כמו הגיע זמן ולא נישאו".

ומדבריהם למדנו כי לדעתם דע"ל חיוב המזונות במעוכבת אינו מדין המזונות הרגיל אלא מעין תקנה או קנס מיוחדים בגין העובדה שהאשה מעוכבת מלהנשא, וכן כתב במפורש התוס' (שם) "דלא מדינא היא ניזונת אלא משום דאגידא" (ועיין גם בדברי ההפלאה שם, ובפד"ר ח"ג עמ' 48, ואכמ"ל), וכן נראה גם מדברי התוס' רי"ד (שם) שכתב שחיוב המזונות הינו "משום דמעכבא מלנשא".

והגם שבחידושי הרמב"ן (שם) ובשטמ"ק (שם) בשם תלמידי הרשב"א דחו את דברי רש"י שגם לספק מגורשת מהאירוסין יש מזונות מדין מעוכבת, דהא ארוסה לית לה מזוני, והעמידו את המשנה אך על ספק מגורשת מהנישואין, מ"מ גם הם מסכימים שמכח דיני האישות הרגילים ספק מגורשת אינה זכאית למזונות, דמספיקא לא מפקינן ממונא, ונראה שגם הם מסכימים שיש כאן תקנה או קנס מיוחדים, אלא שלשיטתם החיוב יחול רק במקום שקודם לכן היה חיוב מזונות. וכפי שעולה מדברי הרמב"ן במסכת יבמות (מא, ב) בדין יבם שעמד בדין וברח שחייב במזונות מעוכבת "משום דכיון שעמד בדין הוה לי' כהגיע זמן ולא נישאו ואוכלת משלו וכו'", ועיין גם בדברי הרשב"א (שם).

ומ"מ נראה שלא כך ס"ל לרשב"ם (ב"ב מז, ב) שכתב שמגורשת ואינה מגורשת "אשתו היא וחייב במזונותיה", כל"ה :

"מגורשת ואינה מגורשת – כגון זרק לה גט ספק קרוב לה ספק קרוב לו דבעלה חייב במזונותיה עד דיהב לה גט ודאי כר' זירא ואיכא למימר כיון דמגורשת ואינה מגורשת אשתו היא וחייב במזונותיה … ."

דברים ולשון המראים שלשיטתו מגורשת ואינה מגורשת ניזונית מכח דיני האישות הרגילים שאינם נפסקים אלא בגירושין גמורים.

אלא דאכתי איכא למימר דאין כאן כל מחלוקת, והן לדעת רש"י, תוס', תוס' הרא"ש, תוס' הרי"ד ודעימייהו והן לדעת הרשב"ם יש כאן תקנה מיוחדת שנתקנה לכל אשה שתיזון מבעלה כל זמן שאינה יכולה להינשא לאחר, ועל כן רש"י נקט בלשונו "משום דמעוכבת בשבילו להנשא", ולא כתב משום דמעוכבת בגללו או בפשיעתו, וכן תוס', תוס' הרא"ש ותוס' רי"ד לא נקטו בלשון שמשמעה שהבעל פשע או גרם, וזהו פשט דברי הרשב"ם שכתב "אשתו היא וחייב במזונותיה", היינו שאין כאן קנס אלא תקנה שכל זמן שהאשה אגידא בבעל ואינה יכולה להינשא לאחר חייב הבעל במזונותיה, ועל כן דימה המהרי"ט את דין המגורשת ואינה מגורשת לדין נכפה שחייב לגרש, שכן למרות שהבעל הנכפה אינו ראוי לקנס שהרי לא מעשיו גרמו לו, מ"מ היות והוא מחויב לגרש, ובכך שהוא אינו מגרש הוא מונע ממנה מזונות מאחר, הטילו עליו את מזונותיה.  

והאמת תורה דרכה שכן העלה הגר"א הורוביץ (פד"ר חט"ו עמ' 14) כי :

"דין המזונות שחייב במעוכבת מחמתו אינו משום קנס, שא"כ מאי נפקא מינה אם עומד להתברר, הרי בנתיים היא מעוגנת מחמתו, אלא שזה הלכה במזונות, דבאגידה ביה חייב במזונותיה, ולא משום שהיא רוצה ומבקשת גט והוא מעגנה, אלא אפי' שאינה מבקשת גט, אלא שאגידה ביה חייב במזונותיה".  

וע"ש בדבריו הנפלאים שהוכיח כן מדברי הר"ן (גיטין עד), מדברי הרמ"ה (הובא בטור אבהע"ז סי' קיט) שכתב שנשתטית שאינה יודעת לשמור עצמה בעלה חייב במזונותיה אפי' לאחר שגרשה ד"כיון דאמרו רבנן לא יוציא לא מפיק לה ולא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת דבעלה חייב במזונותיה וא"כ כ"ש כל זמן שלא גרשה שבעלה חייב בכל", ובבית מאיר שם כתב דטעם זה של הרמ"ה דלא גרע ממגורשת ואינה מגורשת, מתייחס לקודם הגירושין, דלאחר שגרשה הרי אינה מעוכבת, דברים מהם משמע שדין השוטה דומה לדין הספק מגורשת, וממילא כשם שבשוטה אין כל טעם לקנס שהרי לא הבעל מעכבה וודאי שלא הוא מעגנה כך גם במגורשת ואינה מגורשת לא אתינן עלה מדין קנס. וכן הביא גם מדברי הרב המגיד (גירושין ו, ל) שדימה דין בעל ששלח גט לאשתו שחייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה לדין מגורשת ואינה מגורשת שהבעל חייב במזונותיה, וממילא כשם שבעל ששלח גט לאשתו אינו חייב במזונותיה מדין קנס גם במגורשת ואינה מגורשת אין חיוב המזונות מדין קנס.

וכן הביא מדברי המגיה על האבני מלואים (סי' צג סי' ט) שכתב :

"מזונות דבחייו מלבד שהוא מחויב מצד האישות שביניהם מדאורייתא או מדרבנן הנה יהא תנאי ב"ד שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גבי' אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה, ובזה המין מהחיוב נכללה האלמנה כל זמן שיושבת לכבודו וכן בחייו כל זמן שאינה נישאת לאחר מחמתו חייב לזונה מאותו תנאי ב"ד ומה"ט ספק מגורשת ניזונת משל בעלה ואף על גב שנפסק האישות שביניהם כגון באשת כהן שאסורה לו להחזיר מ"מ כיון שמחמתו היא מעוכבת מלהינשא חייב במזונותיה מתנאי ב"ד כיון דאגידה ביה".

וכן הביא גם מתשובת הרא"ם (סי' ל) שכתב:

"אם הוא רוצה לגרשה בטענת מאיס עלי או שאר טענות שאינו נאמן והיא אינה רוצה להתגרש ואינו יכול לגרשה מתקנת הקהילות מה דינה במזונות חייב לזונה או לא.

התשובה מוכחת שמאחר שהוא רוצה לגרשה ויש בידו לפי הדין לגרשה ברצונה ושלא ברצונה אף על פי שמצד התקנה אינו יכול לגרשה בעל כרחה מ"מ לא יהיה חייב במזונותיה מאחר שהעכוב מצדה ולא מצדו … ואינו דומה עם ספק גרושין או למי שלא הגיע הגט בידה שחייב לזונה דהתם שניהם צריכין להתגרש אלא שלא הגיע הגט לידה".

ומכך שדימה את מי שמואס באשתו למגורשת ואינה מגורשת נראה שאין חובת המזונות של מגורשת ואינה מגורשת מדין קנס, וממילא עלה לנו שזו הייתה תקנת חכמים שנושא אשה חייב במזונותיה כל זמן שהיא אגידא ביה, ולמרות שהיא אינה עמו אם חייב לגרשה חייב לזונה כל זמן שלא גירשה.

וכן ראיתי שכתב בשפה ברורה גם רבנו הנחל יצחק (אבן העזר סימן עז ענף ג) שחיוב מזונות אישה אינו נובע אך מתנאי בי"ד אלא למעלה מכך מהא דאגידא ביה, וחיוב זה תקף וקיים לכל אורך שנות הנישואין ועד לסידור הגט, כל"ה :

"דהא קיימא לן מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, משום דאגידא ביה ומעוכבת בשבילו להנשא כמו דפירש רש"י בכתובות (דף צ"ז ע"ב [ד"ה כדרבי זירא]) ובב"ב (דף מ"ז ע"ב [ד"ה חייב]), ועיין בכתובות (דף צ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה לאתויי מגורשת ואינה מגורשת כו', והא התם אין זה מן תנאי כתובה, דהא הוי ספק שמא נתגרשה ומספיקא אין מוציאין מהיורשים אם מת בעלה כמבואר בכתובות שם ובאה"ע (סי' צ"ג סעיף ב'), רק כל זמן דהבעל קיים מוציאין מזונות מבעלה משום דמעוכבת בשבילו להנשא, ועיין ביבמות (דף מ"א ע"ב) דיבמה שלשה חדשים ראשונים ניזונית משל (יבם) [בעל] מהאי טעמא כפירוש רש"י שם. ולפי זה יש לומר דכל שכן בחיי הבעל דחייב ליתן לאשתו מזונות אף בלא טעמא דתנאי כתובה משום דהא מעוכבת בשבילו בודאי, והוי כל שכן מן ספק מגורשת הנ"ל".

ולא נעלמו ממני דברי הר"י ששון בבני יעקב (מאמר א דף ד טור ד ד"ה אך) שכתב בנידון זה "דקנסא קנסוהו", אך הנה זה שלא כדברי כל רבותינו הראשונים הנזכרים לעיל.

וכדי שלא תקשה על כל הני רבותינו קושית הגאון מליסא בבית יעקב, וכפי שצידד בסברתו מר"ן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל, שיש לחוש שחיוב המזונות יהיה בו משום כפיה לגרש, צ"ל כדברי הגריא"ה הרצוג זצ"ל שלא כל סך של מזונות יש בו משום הכפיה, וסך שאינו "למעלה מיכלתו ואין זה אלא פגיעה בחסכונותיו אבל לא בפרנסתו", יש לומר שאין בו משום כפיה על הגט. וכבר הזכרתי לעיל שגם מר"ן היביע אומר הזכיר את דברי הגרצ"פ דלעיל וקילסו, ולא דחה את דבריו מן ההלכה.

ז.  אישה הזכאית למזונות מדין מעוכבת מעשה ידיה לעצמה

והנה אחר שהעלנו שמעוכבת זכאית למזונות מדין התקנה מוטל עלינו לשוב ולדון האם על פי אותה תקנה זכאי הבעל למעשה ידיה, דמעשה ידיה תחת מזונותיה תקון.

והאמת תורה דרכה שבדברי רבותינו הראשונים על דפי הגמ' לא מצאנו התייחסות מפורשת לדין זה. ולבד ראה זה מצאנו שנחלקו רבותינו הראשונים גבי שומרת יבם וארוסה הניזונות מדין מעוכבת, שלגביהן העלה בשטמ"ק (כתובות קז, ב) שאף כאשר הן ניזונות מדין מעוכבת מעשה ידיהן שלהן. וכן דייק גם האור שמח (פ"י מהלכ' אישות הלכ' י"ט) מדברי הרא"ש (יבמות פ' החולץ סי' כ"ה) שכתב ששומרת יבם שניזונת מהיבם אין מעשי ידיה שלו, שכל זמן שאינה יושבת תחתיו אין לחוש לאיבה, וציין האור שמח שטעם זה שייך גם בארוסה. ולעומתם כתב הריטב"א (כתובות נז, א) שארוסה שהגיע זמנה להנשא ולא נשאת זכאית למזונות והארוס שלה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ועיין בפד"ר (חלק ג' עמ' 51) שביארו שלשיטתו ארוסה אגידא בארוס יותר ממה שהיבמה אגידא ביבם שהרי ארוסה עומדת לכונסה יותר ממה שיבמה עומדת לכך, כדברי התוס' כתובות ב, ב (ד"ה לפיכך) ודף קז, ב (ד"ה עמד בדין וברח), ועל כן הארוס זוכה במעשה ידיה של הארוסה משא"כ היבם.

 ומצאנו לרבותינו האחרונים שנחלקו בדבר, וכפי שהבאנו לעיל מדברי הרב בני יעקב שכתב שאין הבעל זוכה במעשה ידיה של אישתו הזכאית למזונות מדין מעוכבת, ושכן העלה גם הראשל"צ הגרש"מ עמאר, ושלעומתם מצאנו להגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות ח"ה סי' רא) ולהגר"א גולדשמידט זצ"ל (פד"ר חלק י' עמ' 309) דס"ל דמאחר וחז"ל תקנו מעשי ידיה תמורת מזונותיה, כשחז"ל תקנו והמשיכו חיוב מזונות לאשה לא הפסידו לבעל את מעשה ידיה, וכפי שהעלה גם הגר"א הורוביץ (פד"ר חט"ו עמ' 14).  

ואני הקטן, נקלה ונכלם, זעירא דתלמידייא, לא עלה על דעתי לחרוץ משפט ולהכריע מסברתי בין הני רבותינו הגדולים, וכננס העומד על כתפי ענקים אמרתי אחקור אחר הדברים עד מקום שידי יד כהה מגעת, ולהיכן שתלך הרוח רוח אלהי"ן קדישין, ועל פי כללי הפסיקה אשר הורו לנו רבותינו, לשם ניטה. והנה מצאנו בנדון זה דברים מפורשים מאת רבנו המגיד משנה (נחלות א, ט) שכתב :

"… ממה ששנינו פ' מי שאחזו (דף ע"ג:) בדין שכ"מ שגירש את אשתו מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר כאשת איש לכל דבריה ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת. ובגמרא ת"ר ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה, כללו של דברי הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שני דברי ר' יהודה, ר"מ אומר בעילתו תלויה, ר' יוסי אומר בעילתו ספק וחכ"א מגורשת ואינה מגורשת וכו'. והקשו בגמ' (דף ע"ד) חכמים היינו ר' יוסי ותירצו איכא בינייהו דר' זירא, דא"ר זירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, מדלא הזכירו ירושה לחד מן התנאים אלא לר' יהודה משמע דליכא מאן דס"ל יורשה אלא ר' יהודה, והנך תנאי כולהו פליגי אדר' יהודה בכל הדברים שהזכיר, דאי לא הוה להו לברורי ואיפלוגי בין ירושה לשאר דברים, ועוד דאם איתא דבספק הבעל יורש למה הו"ל לאדכורי לר' יהודה ירושה השתא ספק יורש זו לא כ"ש כיון דכאשת איש חשיב ליה, כך נ"ל."

נמצא שלדעתו חכמים חולקים על ר' יהודה וסבורים שאין הבעל זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו' של אשה הניזונית מדין מעוכבת. וכן כתב גם רבנו הרא"ם (ח"א סי' לד) שמגורשת ואינה מגורשת בעלה אינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה, וכלשונו :

"דהא תנן במציעא פרקא קמא מציאת אשתו שגרשה הרי היא שלה, ופריך התם גירשה מאי בעייא גביה ? ומשני הכא במאי עסקינן במגורשת ואינה מגורשת, דכל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, ומשום הכי אצטריך לאשמועינן דאפי' הכי מציאתה שלה, דטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה הכא תיהוי ליה איבה ואיבה …. ומציאתה שלה והוא הדין נמי מעשה ידיה דחד טעמא הוא, עד כאן מצאתי מפסקי מורי הרב ז"ל."

ועיין גם בבאר היטב (סי' פ סק"א) שהביא את דברי הרא"ם בסתמא, וכן הוא בכנה"ג (שם הגה"ט אות ב), וכן הביא באוצר הפוסקים (שם סק"א אות ו) שנקטו בשו"ע לבעל מרכבת המשנה (סעיף א) ובתולדות אדם (סעי' א). וכאמור לעיל כן העלה גם בבני יעקב (מאמר א דף ד טור ד) דקנסא קנסוהו ולכן חייב במזונותיה אך אינו זוכה במעשה ידיה. וכן מצאתי שהעלה גם בשו"ת נשמת חיים (סי' קנב) בתשובה מנכד המחבר דפשיטא ליה דכשם שאין הבעל זוכה במציאתה כך אינו זוכה במעשה ידיה, ועוד ראיתי שכן נקט בפשיטות כדברי הרא"ם גם מרא דארעא דישראל רבנו הגרא"י הרצוג זצ"ל בהיכל יצחק (אבה"ע א סי' ב אות כב), וכן העלה גם מו"ר מראשי ישיבת מרכז הרב הגר"ש ישראלי זצ"ל בשיבתו בביה"ד הגדול (פד"ר ח"י עמ' 297, הובא גם בחוות בנימין ח"ב סי' לח)  שאחר שהעמיק בסוגיה כיד ה' הטובה עליו העלה שבמגורשת ואינה מגורשת וכן במעוכבת על ידו מלהינשא אין מעשה ידיה של בעלה הן משום שבכה"ג חיוב מזונותיה הינו מטעם קנס, ועל כן אין מקום לזכותו בתמורה, והן משום שבמקום שאין יושבת תחתיו אין טעם לזכותו במעשה ידיה מן הנימוק של איבה. ועל כן כתב שדעת הרא"ם "היא דעה מוסכמת, ויוצאת בהכרח מסוגיות הגמרא והראשונים" ועיין שם שהסכים עמו הגר"י קאפח. ועיין גם בדברי הגר"ן גורטלר (פד"ר חכ"ב עמ' 43, שורת הדין ח"ז עמ' שיג) שגם הוא העלה שכדעת הרא"ם עולה מרש"י, הרא"ש, הרא"ה, המגיד משנה והתוס' טוך וסיים "על כן מי יכול לקום ולהוציא מהאשה את מעשי ידיה שזכתה בהם כדין". וכ"כ גם רבנו האגרות משה (חאבה"ע ח"אסי' קלז), וכן העלה להלכה מסברא דיליה גם רבנו הישכיל עבדי (ח"ה סי' פו אות ה). 

אך הנה הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ה סי' רא) וחברי ביה"ד הרבני בת"א יפו בהרכב הרבנים הגר"מ שלזינגר, הגרש"י הלוי והגר"י וילנסקי (פד"ר ח"ג עמ' 55) הביאו את דברי הראב"ד (בהשגות על הרי"ף כתובות סג, א) שכתב דבספק מגורשת זוכה הבעל במעשה ידיה תחת מזונותיה, והסבירו שלדעת הראב"ד במגורשת ואינה מגורשת השאירו את האשה על דינה דקודם הגירושין ולכן זוכה במזונותיה, והבעל זכאי למעשה ידיה כפי שהייתה קודם הגירושין. ועל כן כתבו חברי ביה"ד בת"א במסקנתם ש"אין להוציא בנדוננו ממון המזונות מהבעל מבלי לתת לו את מעשי ידיה בלי יסוד וראיה ברורה לזה מדברי הפוסקים אף אם תהא הדעת נוטה כן."

והנה אחר הבקשת מח"ר מהדר"ג עיון בדברי הראב"ד מעלה דלא כוותיהו, דהנה הראב"ד לא אמר את דבריו שם על מסקנת הגמרא בבבלי שהבאנו לעיל ושהעמידה את המשנה בב"מ במגורשת ואינה מגורשת, וכל דבריו מוסבים על הירושלמי שהסביר את המשנה כפשוטה בבעל שגירש ולא נתן כתובה, וכלשונו :

"ובפ' שנים אוחזין בטלית מייתי להא מתני' דקתני מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובה מציאתה לעצמה, הדא אמרת אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב לזונה עד שיפרענה משלם, כלומר מדקתני אף על פי שלא נתן לה כתובה אלמא כל זמן שלא נתן לה כתובתה שייכא ביה ואית ליה זכיה עילויה ומאי ניהו מעשה ידיה תחת מזונותיה, ואפ"ה מציאתה שלה, דאי לא שייכא בהדיה כלל מאי אף על פי שלא נתן כתובתה. … אלא אי איכא למדחי לשמעתא דבני מערבא מהא מדחינן מדאמרי' בגמ' דילן עלה דהיאך מתני' מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובה וכו' גירשה פשיטא לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת, דאמר רבה בר ירמיה אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וכו', מדאיצטריכא ליה למימר במגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה מכלל דגרושה ממש שלא נתן לה כתובה אינו חייב במזונותיה, והא מלתא פשיטא הות גבייהו שאם היתה גרושה לגמרי אף על פי שלא נתן לה כתובתה אין לה עליו כלום. וגם הוא אין לו עליה לא במעשה ידיה ולא במציאתה. ותו לא מידי."

הרי לפנינו שהביא את דברי הירושלמי שמפרש את המשנה כפשטה שאדם שגירש אשתו ולא פרע לה את כתובתה חייב לשלם לה מזונותיה וזוכה במעשה ידיה פרט למציאתה, ופירש דמדקתני 'אע"פ שלא נתן כתובה' משמע שנתינת הכתובה היא הכורתת את התנאים והחיובים הממוניים ההדדיים, ועד שלא ייתן לה את כתובתה הוא חייב לה את מזונותיה והיא חייבת לו את מעשה ידיה פרט למציאתה שרק לגביה אמרינן שאינו זוכה כי היכי דתהוי ליה איבה. ואולם הראב"ד עצמו שב ודחה את דברי הירושלמי מפני הבבלי שקבע שלמרות שלא שילם לה את כתובתה נכרתו חיובי הממון ביניהם, וממילא – לאחר שנדחו דברי הירושלמי – שוב אין כל הוכחה שבמגורשת ואינה מגורשת כל חיובי הממון שביניהם קיימים פרט לזכאותו במציאתה, שהרי כל דיוקו היה מלשון 'אע"פ שלא נתן לה כתובה'- "דאי לא שייכא בהדיה כלל מאי אע"פ שלא נתן לה כתובתה", אך אם נעמיד את המשנה במגורשת ואינה מגורשת הרי פירוש המשנה פשוט הוא שמציאתה לעצמה למרות שהגירושין עדיין לא וודאיים (ושם עסקו בהלכות אבידה ומציאה ועל כן נקטו את דבריהם במציאה), ושפיר איכא למימר שמשעה שנעשית ספק מגורשת אין לו בה כל זכיה (וכפי שאינו זוכה במציאתה אינו זוכה גם במעשה ידיה) וכדעת הרא"ם ודעימיה. ובדרך דומה ראיתי שדרך גם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכדרכו בקודש העמיק בסברת הראב"ד ועמד על כך שלדעתו על פי הירושלמי כל זמן שלא קבלה האשה את כתובתה לא ניתקו החיובים הממוניים ההדדיים שבינה לבין בעלה, והוא חייב במזונותיה וזוכה במעשה ידיה, ועל כן הסיק הגרש"י זצ"ל שע"פ הבבלי הסובר שבגירשה פסקו החויבים הממוניים ההדדיים למרות שלא קבלה האשה את כתובתה, ושרק בספק מגורשת חייב הוא במזונותיה "א"כ הדרינן ליסוד הסברא שכל שהתקנה היא משום איבה אין לבעל זכויות בספק מגורשת וכמ"ש הרא"ם דחד טעמא הוא". וע"ש שציין עוד שלפי הירושלמי זכותו של הבעל במעשה ידי אשתו נובעת משעבודה במעשה ידיה לבעלה, וזכותו במציאתה נובעת אך מתקנת חכמים משום איבה ועל כן הירושלמי חילק, על פי העמדתו הוא את המשנה, בין דין מציאתה בה אינו זוכה כי היכי דתהוי ליה איבה לבין מעשה ידיה בהם הוא זוכה שכן השיעבוד לא פסק, מה שאין כן לשיטת הגמרא בבבלי שמעשה ידיה ומציאתה שניהם משום איבה ולכן אין לחלק ביניהם ובמקום שאין הבעל זוכה במציאתה של אשתו אינו זוכה במעשה ידיה, וככל אשר הראנו לעיל דבמגורשת ואינה מגורשת הפסיד הבעל את שניהם.

והגם שראיתי לגר"ן גורטלר שביאר שלדעת הראב"ד גם לפי תלמודא דידן מעמידים את האשה בחזקתה ויש לה דין אשת איש הזכאית למזונות ומתחייבת במעשה ידיה, וכתב סייעתא לזה מדברי הראב"ד בהשגות (נחלות א, ט) שחלק על הרמב"ם וכתב שבעל יורש ספק מגורשת, ורצה לדייק מכך "שסובר שמעמידים האשה על חזקתה לכל ענין, וסובר הראב"ד שהבעל יכול גם להוציא ממון מכח חזקה זו". וכתב שכן סובר גם הרמ"ך (שיטה מקובצת ב"מ דף י"ב ע"ב) שהעלה להלכה:

"ולענין פסק. כתב הרמ"ך וזה לשונו: מציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת הרי היא שלה, ואף על פי כן הוא חייב במזונותיה, והוא הדין שחייב בכל תנאי ממון של כתובה, ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק, וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה כיון שהיא ספק מגורשת אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאנתו, והוא הדין שאינו אוכל פירות כיון שנתן לה גט, ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ מזכות מציאתה."

דברים שמהם משמע דלאפשרות השניה עדיין אשתו היא לכל דבר.

מ"מ אני הקטן לא כך עמי, דאכתי אין מדברי הראב"ד אלו כל הוכחה, שהרי ייתכן ולדעתו בעל יורש ספק מגורשת מפני שלשיטתו ירושת הבעל את אשתו הנה מדאוריתא (אשות יב, ג) ועל כן "לא מפקעינן ירושה דאוריתא דבעל אלא בגירושין גמורים" (בעל העיטור אות מ מרד), ולא כך יהיה הדין במעשה ידיה שבעלה זוכה בהם מדרבנן. ועיין בליקוטי חבר בן חיים (שם) ובמקורי הרמב"ם לרש"ש (שם) ובדברי הגאון הזכר יצחק (סי' עג אות ב) שביארו שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד בשאלה האם הבעל יורש את אשתו במקום שהיו ספק גירושין תלויה במחלוקתם בהלכה שקדמה לה (נחלות א, ח) האם הבעל יורש את אשתו מדאוריתא או מדרבנן. וממילא בנד"ד שלכו"ע הבעל זוכה במעשה ידיה מדרבנן הרי שגם לראב"ד במקום ספק אינו זוכה במעשה ידיה.   

והגם כי אפשר ונראה דהטור לא מסביר כך את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהוא ז"ל כתב (אבה"ע סי' צ) משם אביו הרא"ש שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים, וכן כתב גם הלבוש (שם אות ה) שאפילו "נתגרשה בספק גרושין כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה יורשה, ואין הירושה נפקעת ממנו אלא בגירושין גמורים", ולדעתם נראה שכל זמן שלא היו גרושין גמורים האשה בחזקת אשת איש לכל דיניה, וא"כ אפשר שזו היא לדעתם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד האם אמרינן שהאשה בחזקתה, ולדעת הרא"ש והראב"ד אמרינן שהיא בחזקתה וא"כ יורשה וזכאי במעשה ידיה [ועיין ברא"ש (ב"מ פ"ק סי' לד) שגם הוא הביא את הירושלמי שגרושה שלא פרע לה כתובתה חייב במזונותיה וכתב "דטעמא דבני מערבא דחייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה כדי ליפות כח האשה שיפרעו לה כתובתה בעין יפה בבת אחת ולא יתנו על יד על יד תקנו חכמים שיתחייב במזונותיה עד שיתן פרוטה אחרונה", אך שם לא כתב שהבעל זוכה במעשה ידיה]. מ"מ הרי מר"ן השו"ע וכן גם רבנו הרמ"א לא פסקו כטור, וקי"ל שאין אומרים קי"ל נגד מר"ן, כמבואר בברכ"י (חו"מ סי' כה ס"ק כו –כז) וכפי שהרחיב בדבר מר"ן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"י חו"מ סי' א ומשם בארה), ועל כן נראה שאין הבעל יכול לומר קי"ל כדעת הראב"ד והרמ"ך שאני זכאי למעשה ידיה. נמצא דבין אם נסביר שלראב"ד בספק מגורשת מעשה ידיה שייכים לעצמה ובין אם נסביר שלדעת הראב"ד גם בכה"ג מעשה ידיה לבעלה אך מר"ן דחה את שיטת הראב"ד מהלכה, הרי שלא מצאנו סעד ותמך לכך שהבעל יוכל לטעון קי"ל שמעשה ידיה שלי.   

ועוד, וגם הוא עיקר, שגם הגר"ן גורטלר עצמו כתב שם שעדיין אין מדברי הרמ"ך ראיה שגם מעשה ידיה לבעלה שכן אפשר דדמי למציאה, וגם הוא בגודלו העלה שאין לפסוק כראב"ד (לשיטתיה שם) :

"שמאחר שנתברר לנו טעמו של הראב"ד נראה שאין לפסוק כמותו וכן אין לומר קי"ל כמותו וזאת משני טעמים : א. משום שכל המפרשים פרשו כרש"י שמזונותיה הם קנס משום שהיא מעוכבת מחמתו. ב. מאחר והשו"ע אבה"ע סי' צ סעי' ה לא פסק כמותו, שמשום שמעמידים האשה על חזקתה יש לאשה דין אשת איש לענין דיני ממונות … ברם יכול המערער לומר, אף שאין פוסקים כהראב"ד במה שסובר שמעמידים את האשה על חזקתה וחזקה זו תכריע גם ספקות של ממון, מ"מ הדיוק שדייק במשנה והפרוש שכתב למשנה קיים, ומעשי ידיה הם לבעלה, והטעם משום שהם כנגד מזונותיה. אולם אין נראה לומר כן, כי להלכה שמפרשים את המשנה שמזונותיה הם מדין קנס מנין לנו שהראב"ד היה מדייק הדיוק דלעיל במשנה, דשמא לא היה נוח לו לפרש שבמזונות של קנס תקנו לבעל את מעשי ידיה, אלא היה יותר נוח לו לומר שאין לדייק במשנה, ומה שהזכירה המשנה שם רק ענין מציאה, הוא משום שכל המשנה מדברת שם בענין מציאה. ונראה שכן פרשו שאר המפרשים את המשנה".     

וע"ש עוד בדבריו שכתב להוכיח שגם התוס' טוך (קידושין טז, ב) ס"ל שמגורשת ואינה מגורשת אין בעלה זוכה במעשי ידיה. ועל כן העלה להלכה :

"ברם מאחר והכרעה בדיני ממונות להוציא ממון הוא דבר קשה. ע"כ נראה לעשות כמו שכתבתי בבעל מורד, שהאשה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר. ועיין בענין זה בסי' י"ג במאמר מעשי ידי אשה שהארכתי הרבה בענין זה. ובמקום שעצה זו אינה מועילה נראה לפסוק כפוסקים שאשה הניזונת מדין מעוכבת מחמתו אינה צריכה לתן לבעלה מעשי ידיה. ודע שאשה זו אינה צריכה לעשות מלאכות הבית שהרי אינה צריכה לישב עם בעלה. …"

ולענ"ד, קלה כמות שהיא, מכל אשר הבאנו לעיל, ומדברי הגר"ן גורטלר שליט"א נדחו גם דברי חברי ביה"ד ת"א הגרח"ג צימבליסט, הגר"ע אזולאי והג"ב לוי (פד"ר חי"ב עמ' 257) שהעלו שמספק אין להוציא מהבעל מזונות כל זמן שיש לאישה מעשה ידים, שכן סוגיא זו "לא נפקא מספיקא דדינא, ואין להוציא מן הבעל מזונות, שיוכל לומר לה "התפרנסי ממעשי ידיך, דקים לי כהפוסקים שהם שלי". והוא הדין בנידוננו לא נוכל לחייבו במזונותיה מדין "מעוכבת" כל זמן שעובדת ומשתכרת". וכאמור לעיל באורך לא כך עולה מדברי רבותינו הראשונים, וגם מדברי הראב"ד אין כל הוכחה, ובר מן דין הרי בכדי לטעון קי"ל צריך להסמך על ב' פוסקים כדכתב הגר"ח פלאג'י בספר חוקות החיים (סי' נח דף נט סע"ד), והכא אין לבעל אלא את דעת הראב"ד וגם היא בספק. ועל כן נראה ברור שיש לקבוע שאשה הזכאית למזונות מדין מעוכבת זכאית גם למעשה ידיה.

והגם כי הגר"א גולדשמיט (פד"ר ח"י פס"ד עמ' 306) חלק על מסקנתם של הגר"ש ישראלי והגר"י קאפח (צוין לעיל) וכתב כי "אין לדעתי כל דרך להוציא מזונות לאשה מבעלה, ויחד עם זה להשאיר לה את ההכנסה שהיא מקבלת ממעשה ידיה שהרויחה באותה התקופה שהיא ניזונית מבעלה", ולדעתו הגם שבמגורשת ואינה מגורשת לא זוכה הבעל במעשה ידיה, וכדברי הרא"ם, במעוכבת זוכה הבעל במעשה ידיה. שכן בעוד שבמגורשת ואינה מגורשת:

 "אין המזונות הללו מכח דין מזונות אשה מבעלה כי לצד הספק שמא היא מגורשת הרי אין לה מזונות אלו כי היא כבר לא אשתו. אלא שהמזונות הללו הם מכח הלכה אחרת, דין מעוכבת להנשא, חיוב חדש שנולד על ידי גט ספק זה… ולכן מעשה ידיה שלה לדעת רבינו אליהו מזרחי. ולהוציא ממנה מעשה ידיה מכח הדין הכללי, אולי היא עדיין אשתו, אין הבעל יכול, כי אין מוציאין מספק, כמו שהיא לא יכולה להוציא ממנו מזונות מספק מכח הדין הכללי".

 הרי שבמעוכבת שבעלה חייב לגרשה המזונות הם עדיין מדין מזונות אשה מבעלה ועל כן הבעל זכאי במעשה ידיה תחתיהם.

ואחר המחילה רבה קשים דבריו להולמם, שכן גם במגורשת ואינה מגורשת ניתן להוציא ממנה את מעשה ידיה, שכן הבעל שנותן את המזונות הוא המוחזק, ועל כן מכח הספק רשאי הוא לטעון צאי מעשה ידיך במזונותיך ואיני צריך לשלם מזונות. ומה שאין אנו פוטרים אותו אינו אלא מכח וודאי, דקיימא לן שכשם שאינו זכאי במציאתה כך אינו זכאי במעשה ידיה כי היכי דתהוי ליה איבה, וא"כ מטעם זה עצמו אין לחלק בעניין זה –מעשה ידיה – בין ספק מגורשת למעוכבת וגם בה למרות שהבעל חייב במזונותיה מדין החיוב הרגיל אין הוא זכאי במזונותיה.

וע"ש עוד בדבריו, שכתב שבמעוכבת מחמתו זכאי הבעל למעשה ידיה שכן במגורשת ואינה מגורשת החיוב למזונות "אינו המשך החיוב מתקופת הנישואין, אלא חיוב חדש לגמרי, … שונה בעיקרו ובמהותו מהדין הכללי, והוא קנס שקנסו את הבעל בגלל הגט לא גט שנתן לה", ועל כן קנסו אתו בתשלום מזונות ולא החלו עליה את התקנה לתת לו את מעשה ידיה. מה שאין כן במזונות מעוכבת מחמתו "אשר חיובם מכח דין המזונות הכללי …. על המזונות האלו חלה התקנה מעשה ידיה תחת מזונות, ולכן בשעה שמחייבים את הבעל במזונות אלו, חל ממילא הדין מעשה ידיה לבעלה, גם כאשר טעמו של דין זה הלך מן העולם ואיננו כבר". ואנא עבדא אמרי שמרבנו המהרי"ט עולה שלא כדבריו שהרי המהרי"ט דימה את דין המחויב לגרשה לדין מגורשת ואינה מגורשת, ואם במגורשת ואינה מגורשת החיוב הוא מדין קנס בעוד שבמחויב לגרשה ומעכבה החיוב הוא מדיני אישות הרגילים אין כל מקום לדבריו. וכאמור לעיל גם מדברי הרב המגיד (גירושין ו, ל), שדימה דין בעל ששלח גט לאשתו שחייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה לדין מגורשת ואינה מגורשת שהבעל חייב במזונותיה, עולה שהחיוב במגורשת ואינה מגורשת אינו מדין קנס, וככל אשר הראנו לעיל, ועל כן קשה לחלק ביניהם מסברא.

והנה לא נעלמו ממני דברי הגר"א הורוביץ (פד"ר טו' עמ' 16, לב אריה סי' טז) שהביא את דברי מר"ן השו"ע (סי' קטז סעי' א) שכתב ש"הנושא אחת מחייבי לאוין אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה ומיהו מזונות אין לה", ואת דברי הרמ"א "ואם זן אותה מעשה ידיה שלו", שמקורם בנמוק"י (יבמות כז, א) בשם הרטיב"א, ומכאן עלה לו "שאין להפריד בין מזונות למעשה ידיה ואפילו כשזן אותה לא מתוך חיוב …למרות שגם כאן אין מקום לחשוש לאיבה אדרבה כיון שאסורה לו שתהיה איבה ואיבה, בכ"ז לא נפקעת משום כך התקנה שביסודה נתקנה משום איבה … מכל זה מוכח שלא כדברי הרא"ם שהרי כאן אסורה לו, ובכל זאת אינו מפסיד מעשה ידיה".

והנה אחר הבקשת מח"ר וביודעי מיעוט ערכי, במיוחד לאור ערכו הרם של הגר"א הורוביץ שקוטנו עבה ממותני, נראה לענ"ד דאין כל קושי מדבריו על דברי הרא"ם. דהנה הריטב"א, שהוא מקור הלכה זו, כתב "ואפשר לומר שאם זן אותה בשתיקה זוכה במעשה ידיה שעשתה כל אותו זמן ולא אמרינן מחל לה לגמרי אלא הרי הוא גובה ממנה מעשה ידיה או תתן לו מזונותיה". ומשמעות דבריו ברורה, שאישה זו אינה זכאית למזונות, אלא שהבעל זן אותה בפועל, ואנו אומדים את דעתו שלא הייתה כוונתו למחול לה על המזונות אלא בניכוי מעשה ידיה, ואם אינה נאותה לכך "תתן לו מזונותיה". ואין ללמוד מדברים אלה לדין מזונות מעוכבת בו מן התקנה חייבו את הבעל במזונות אשתו, וסרה הקושיא על הרא"ם וכל דבריו חזקים כראי מוצק.   

סוף דבר הכל נשמע שדברי הרא"ם אין להם כל פירכא וסתירה, והלכה כמותו וככל הני גדולים שאחזו בשיטה זאת שבמגורשת ואינה מגורשת חייב הבעל במזונותיה ואינו זוכה במעשה ידיה ובמציאתה, ולענ"ד גם הראב"ד מסכים עם זאת ככל שהראנו לעיל, ובוודאי אין בספק שמא לא כך דעתו של הראב"ד, בכדי להוציא מוודאו של הרא"ם וההולכים בעקבותיו.

ז.ב. לכו"ע כאשר האישה זכאית למזונות מדין מעוכבת אין הבעל זוכה במה שהרויחה בהעדפה שע"י הדחק, ובפירות נכסי מלוג שלה.

והנה לדברי הגר"ן גורטלר הנ"ל הצטרף גם הגר"ח איזירר (בפד"ר שם) וכתב :

"אמנם גם אם נחוש לסברתם של אותם בתי הדין שס"ל בדעת הריטב"א והראב"ד שיש לבעל מעשי ידים במעוכבת מכל מקום בנדון שלנו ניתן לחלק באופן אחר.

מעשה ידים של האשה בנדון שלנו הוא לכו"ע ע"י הדחק, היא עובדת עבודה קשה ואחראית בשרות פסיכולוגי וסוציאלי ועובדת מחוץ לביתה כפופה לשעות עבודה שאינם תלוים בה ויש לה מעביד ובקורת וכ"ז ודאי נחשב כעבודה שע"י דחק ולא דמי כלל למעשי ידים של טווה או אורגת שעושה כן בביתה בשעות הנוחות לה ואינה עבודה קשה ומאומצת כלל. וכבר כתבו שעבודת הוראה של מורה נחשבת העדפה שע"י הדחק וענין שלנו דומה לזה, ויש לדון ולומר שגם אם יש לבעל מעשי ידים במעוכבת מ"מ העדפה שע"י הדחק לית ליה".

וע"ש בדבריו שהביא את דברי התוס' (כתובות סו, א) שכתבו שהעדפה שע"י הדחק (אולי גם מעשי ידים בכלל) ומציאה הם שניהם תחת מזונות, ושאיבה שנזכרה ביסוד דיני מציאת האשה (בב"מ יב, ב) היא אותה איבה שנזכרה לגבי חיוב מעשי ידים תחת מזונות (בכתובות נז, א). והיות ובמגורשת ואינה מגורשת יש ביניהם איבה ולא העניקו חכמים לבעל את מציאתה, וממילא גם לא תקנו לו את מעשה ידיה. וגם לפי הפירוש הנוסף בתוס' (שם מז, א) שאיבת מעשה ידים היא מחשש שלא שלא יפרע את מזונותיה כראוי, ואיבת מציאה הוא משום קטטה, י"ל שבמעשה ידים שע"י הדחק שלא משעבדא ליה כלל למעשה ידים כאלו אלא מקרה הוא שעשתה הוי ממש דומיא דמציאה, שאינה משועבדת לו לחפש מציאות ומקרה הוא שמצאה, ולכן בשניהם אין כאן איבת מזונות, שכן יש לומר שלא קבעו באיבת מזונות אלא מעשה ידים דשכיחי שהם כנגד מזונות דשכיחי. ולמרות שגם מותר מעשה ידיה שהוא העדפה רגילה ג"כ קרוי בגמ' לא שכיח (כתובות נט, א) מ"מ הוא שכיח טובא ממעשה ידים שע"י הדחק, ולכן כלול בתקנה כנגד מעה כסף משא"כ מעש"י ע"י הדחק שאינו שכיח כלל ולא קשור עם מעש"י כלל. נמצא שהעדפה שע"י הדחק ומציאה הם משום איבת קטטה ולא תחת מזונות, וכשם שבמגורשת ואינה מגורשת לא תקנו מציאה ה"ה שלא תקנו העדפה שע"י הדחק. וע"ש עוד שהסביר שלענין מעשה ידים שאשה משועבדת לעשיתם פשיטא שבמגורשת ואינה מגורשת שאין לו שעבודים עליה ממילא אין לו מעשה ידים, שהרי במעשה ידים יש שתי הלכות הא' שמשועבדת לעשיתם השני שאם עשתה היא שלו וכיון שאין עליה (לאחר גרושי הספק) שום שעבוד לעשות ואין שעבוד אלא באשתו לכן פשיטא שאין לו זכיה גם אם עשתה. אבל במציאה יש חדוש ששם אף פעם אינו קשור עם שעבוד וס"ד שיהיה לו מציאתה קמ"ל שלא תקנו לו, והעדפה שע"י הדחק דמי למציאה. ושוב הוסיף שגם אם נאמר שהעדפה שע"י הדחק היא תחת מעה כסף ואיבה דידה היא איבת מזונות, ואיבת מציאה היא משום קטטה (והדמיון בסוגיא בדף סו. רק לענין הדחק שאינו גורם משפיע בתקנת חז"ל כנ"ל), על כורחנו לומר שמעשה ידים שע"י הדחק אינם לבעל שכן הם כלל אינם מסוג מעשה ידים הרגילים ולא משעבדא ליה כלל, ובעוד שמעשה ידים רגילים הם התשלום והתמורה למזונות, ולכן (למי שיסבור כך) גם במגורשת ואינה מגורשת צריכה לשלמם, העדפה שע"י הדחק שלא משעבדא כלל לעשותה, ומקרה הוא שקרה שיש לה מעשי ידים אלה, אין לראות בהם תמורה למזונות "ואינם צמודים בהכרח למזונות ואפשר לחיבו במזונות מבלי לזכותו בתמורה זו".

וכן העלה (שם) הגר"א שמן גם לגבי פירות נכסי מלוג של האשה, שכאשר היא נזונת מדין מעוכבת אין לבעלה זכיה בהם, "כמבואר "בבית יעקב" בסימן צ סק"ה דאשה שהיא בספק גירושין אף דאגידא ביה אינו חייב בפרקונה ונראה דה"ה במקרה דילן". ועוד הביא שם מדברי מר"ן השו"ע (סימן עח סעיף ה) "דהיכא דמדיר אשתו נדר שחייב בגללו לגרשה ונשבית אינו חייב לפדותה", (וראה במה שכתבנו לעיל אות ז' על דברי הראב"ד והרמ"ך) וע"ש עוד בדבריו. ולא זכר שר שכבר קדמו בבני יעקב (מאמר א דף ד טור ד ד"ה אך), והוכיח מהגמרא (ב"ב מז, א) שאין הבעל אוכל פירות.

ופשוט הוא שגם אשה עשירה בעלה חייב במזונותיה כפי שהעלה רבנו החת"ס (ח"א סימן קלא), והגריא"ה הרצוג (היכל יצחק ח"א סי' ב אות כב), והמשפטי שמואל (מהדו"ק סי' לא), וראה עוד בזה באוצר הפוסקים (סי' ע אות כט סק"ב).

ויש עוד להאריך בחילוק המלאכות שחייבת בהם האישה, ובדין המלאכות הנהוגות בין הנשים היום, אך היות ושאלות אלה אינן נצרכות לצדדים שבפנינו, ואחר כל האריכות בבירור דין זה עד עתה אין צורך להוסיף לדון בהם כעת.  

ז.ג. דין עולה עמו באשה הזכאית למזונות מדין מעוכבת

והנה אחר שהעלנו שיש מקום להטיל חיוב במזונות מדין מעוכבת על בעל שמחויב בגט וממאן לגרש את אשתו כדמו"י ושבכה"ג אין לקזז מחיוב המזונות את מעשה ידיה של האשה מוטל עלינו לברר מהו שיעור המזונות בו יש לחייב את הבעל, והאם חיוב זה הינו ככל חיוב מזונות אשה בו קי"ל דעולה עמו ואינה יורדת או שמא בדין זה אין חיוב מזונות של עולה עמו. וכבר הסתפקו בכך דייני ישראל, ראה בפסק דין של חברי בה"ד בת"א (פד"ר ח"ג עמ' 55) כמו גם בדבריו של הגר"ב זולטי (שורת הדין חי"ד עמ' רצב), וכפי שכתב גם הגר"ן גורטלר (פד"ר חכ"ב עמ' 43) דיש לדון האם "כשפוסקים מזונות לאשה מדין מעוכבת מחמתו, האם פוסקים כחיוב שהיתה עמו דהיינו שעולה עמו ואינה יורדת, או שאין באשה זו דין זה", וע"ש שלא הרחיב בנדון זה ואך סיכם וכתב ד"מ"מ נראה לי שאם הבעל אינו עני יש לפסוק מזונות בינוניים שבאותו מקום". וע"ש שגם הגר"ח איזירר הסתפק בכך וכתב כי "לענין גובה המזונות כיון שאינה עמו ועומדת לגרושין יתכן שאין בה הדין של עולה עמו ואין כאן חיוב מזונות שלפי כבודו ולפי כבודה שלא כשעור בינוני לפי צרכיה".

ועיין גם בדברי הגר"א שמן שליט"א (שם) דנראה דפשיטא ליה "דיש לפסוק לאשה זו מזונות בינוניים דאין כאן דין של עולה עמו, ויש לחייבו רק מדין שלא יחזיקנה בכח ושתמצא בעל שיפרנסה כבנות ישראל הכשרות". ונראה דהכי ס"ל גם למו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר ח"י עמ' 294) שכתב "ואשר לגובה המזונות שיש לחייבו אם כי נראה שבכה"ג אין הדין של בעלייתו של בעל שהרי לא מצד חיובו בתור בעל ואשה שגרים יחד אנו באים לחייבו, אולם גם בחיוב זה שהוא מכוח תקנת חכמים מיוחדת יש להתחשב עם הרמה הרגילה המקובלת כדרך שגם בצדקה החיוב הוא לפי הרגלו כנאמר די מחסורו אשר יחסר לו יו"ד סי' ר"נ". וראה גם את דברי הרב שואל ומשיב (תנינא ח"ד סי' קע) שנראה מדבריו שאישה שהיא ספק מגורשת ומלבד חיוב המזונות בטלו כל תנאי כתובתה אף מזונותיה אינם ניתנים לה אלא בצימצום כפי צורכה לכדי קיומה.

אך הנה הגר"ח איזירר (שורת הדין ח"ב עמ' קטו) עצמו כתב לדייק מתשובות הגראי"ה קוק זצ"ל (עזרת כהן סי' נו-נז) שמזונות מעוכבת הינם ככל מזונות אישות, ועולה עמו ואינה יורדת, שהרי מר"ן הגראי"ה נקט שני טעמים לחיוב המזונות במורדת, האחד מפני שהיא אנוסה ואינה צריכה להפסיד את מזונותיה, והשני שכיון שהוא מחויב לגרשה ואינו עושה כן יש לחייבו במזונות מעוכבת. ומכך שמר"ן הגראי"ה לא נקט שיש הבדל בין שני הטעמים לעניין גובה החיוב, שהרי לטעם הראשון שהיא אנוסה יש לחייב את בעלה לזון אותה בשיעור של עולה עמו, יש ללמוד שגם לפי הטעם השני של מזונות מעוכבת יש לחייבו מדין עולה עמו. וראה גם את דברי מו"ר הגרא"י כלאב שליט"א (עדת מעוזו סי' נו עמ' שנה) שהעלה מדנפשיה שחיוב מזונות מעוכבת הוא ככל חיוב מזונות שעולה עמו ואינה יורדת, שכן יש ללמוד מדין מזונות מעוכבת ביבם שברח שהחיוב הוא כדין עולה עמו שהרי הרא"ש כתב שחייב במזונות כאילו נשאה, וכ"ש שיש לומר כך בספק מגורשת שהרי לא היה גט שכורת ביניהם, וכ"כ לדייק כך מדברי הר"ן (ב"מ יב, ב) שכתב שספק מגורשת הבעל חייב במזונותיה משום דאגידא ביה ולא כתב משום שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאחר, ועל כן :

"נראה ברור שחיוב המזונות הוא כהמשך לחיי הנישואין, ולפיכך דינם כדין נשואה שעולה עמו ואינה יורדת, … שממשיך חיוב המזונות מהיותה נשואה ולפיכך גובה המזונות הוא כאלו שהיא נשואה … כאילו הנישואין בתוקפם, וכמו שכתב רא"ש על יבם שברח, ודו"ק."

והאמת תורה דרכה שכן עולה גם מדברינו לעיל שחיוב המזונות במעוכבת הינו מתנאי ב"ד שכל זמן שהיא יושבת ואגידה ביה אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה, ובאופן פשוט חיוב זה הינו ככל חיוב מזונות, וכפי שדימה הר"ן דין זה למי ששלח גט לאשתו שפשוט שחיוב מזונותיה אינו משתנה עד שיגיע הגט לידה, וכפי שדימה הרמ"ה את דין השוטה לדין מגורשת ואינה מגורשת, ובשוטה שאינו רשאי לגרשה וודאי הדין הינו שעולה עמו ואינה יורדת. וכן הוא פשט דברי האבני מילואים והנחל יצחק שהובאו לעיל, וכן עולה גם מדברי הגר"א גולדשמיט ז"ל (פד"ר ח"י לעיל) שכתב שמזונות מדין מעוכבת, בהם חוייב הבעל משום חיובו בגט, הם "מזונות של בעל לאשתו, אשר חיובם הוא מכח דין המזונות הכללי, חיוב הקיים ועומד מיום הנישואין, ונמשך מאז ועד היום, ללא הפסק וללא התחדשות", ונראה דהכי ס"ל גם לגרצ"י בן יעקב (משפטיך ליעקב ח"ג סי' מ).

ובר מן דין בנד"ד יש אף לכוף את הבעל לגרש, כפי שדנו בו, וכפי שנפרט בקצירת האומר לקמן, ובכה"ג יש לחייב את הבעל במזונות מעוכבת אף מדין כפיה וכדאיתא בפד"ר (יב עמ' 257), אך כאמור לעיל, איננו זקוקים לכך בדין זה.

ח. יסודות הכפיה לגט בנדון שבפנינו

והנה למרות שבנדון שבפנינו בחיוב מזונות מעוכבת איננו זקוקים לדין הכפיה על הגט אמרתי אבואה בקצירת האומר לבאר שבנדון שבפנינו אכן יש לכוף את הבעל לגרש את אשתו, ויסוד הדברים נעוץ ומושרש בתשובת הרא"ש (כלל מ"ג אות יג) שהעלה :

"ואישה שבעלה רוצה לילך בארץ אחרת נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן, ואם ידוע הוא שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך עד שיפטרנה בגט."

הא קמן שבניגוד לתשובתו דלעיל בה פסק שפרט למקרים המנויים במשנה אין לכוף לגרש, כאן דעתו דע"ל שכאשר הבעל יוצא לחו"ל, ומונע ממנה כל ענייני אישות, יש לכופו לגרש את אשתו, ואנו אומרים לו שייתן גט אם לא ישוב עד תאריך מסוים, ומשביעים אותו שלא ילך עד שייתן את הגט.

וכן יישב החכם צבי (סי' א') את שתי תשובות הרא"ש הנ"ל, ואף קצב את הזמן שנותנים לבעל עד שיגרש את אשתו, וכתב :

"והאישה אינה צריכה שבועה דאנן סהדי דכדין מואסת בו, וג"כ נוכל להשביעו בשבועות חמורות ובכל אלות וקללות האמורות בתורה שלא ירחיק ממנה נדוד, ואם לא ירצה להשבע, אלא יאמר שרצונו לברוח ממנה, בכן כופין אותו אליבא דכ"ע בשוטים, שהרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות שהם שארה כסותה ועונתה. ובזה מיושב, שאף שהרא"ש ז"ל הרחיק הכפיה באומרת מאיס עלי, בשתי ידים, עכ"ז כתב בכלל מ"ג סי' י"ג ואישה שבעלה רוצה לילך לארץ אחרת נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן, שאעפ"י שבדין מאיס אין כופין, אבל בהולך לו ומונע ממנה כל עניני אישות כופין אליבא דכ"ע. ומה שהוצרך לגט לזמן לפי שיש רשות לבעל לצאת מן העיר כל אחד לפי מה שהוא, כמ"ש בפרק אף על פי. ונמצא שאם ישהה יותר מהזמן הראוי, הרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות והגט מעושה כדין."

וכ"כ גם בשו"ת זקן אהרן  (סי' קמט) :

"דהא דאין כופין אלא באותם שמנו חכמים, הוא משום שחכמים שיערו שיכולה האישה לעמוד עם בעלה בשאר מקרים  (והרמב"ם דסבירא ליה שכופין במאיס עליי משום שסבירא ליה דאי אפשר לעמוד בזה). וכל זה כשדר עם אשתו, אך כשאין דר עמה, אין צורך למשנת כופין, שלא אמרו חכמים תעמוד האישה בלא בעל וכו', ואין צורך שימנו אותו עם המומין, כי אין היקש בין ההעדר ובין מציאות אף על פי שאינה מציאות שלימה, על דרך שאמרו 'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו'. ולהכי האומרת שאין לבעלה גבורת אנשים וכן באינו מוליד וטוענת בעינא חוטרא לידי, כופין להוציא אף שאלו לא נימנו במשנה, ועל זו הדרך מי שמוכתב למלכות שאינו יכול לעמוד עם אשתו כופין, וכן מי שהניח אשתו עגונה באלמנות חיות ואינו זן ואינו בא עליה וכו', כופין לגרש. ומעתה לא יקשה עוד לדעת הרא"ש שכתב דאין כופין אלא השנויין במשנה, והאיך כופין מוכתב למלכות, מפני שאותם שאין כופין הם אותם היושבים עם האישה אלא דיש בו איזה מום וכו', אבל נסתמא ב' עיניו, נחתכו ב' רגליו או ידיו דיצא מכלל אישות, כופין."

וכן כתב בהגהה מהתוספות יום טוב (לטור אבן העזר סימן קנ"ד) על תשובת הרא"ש, במי שחוששת שבעלה יצא לחו"ל שיש לכופו לגרש "כיוון שיש חשש עיגון לא נאמר שאין כופין אותו אלא במה שאמרו חז"ל".

וכבר נימק את טעם הכפיה בכעין זה בשו"ת המבי"ט (חלק א' סימן ע"ו) :

"ונראה לנו כי גם שכפיה זאת תהיה כפיה גמורה היא כפיה כדין והגט כשר, כיון שהאיש הזה לא היה מקיים מה שחייב לאשתו מן התורה בשארה ועונתה, כי יש כמה שנים שהניחה עגונה והולך נע ונד מעיר לעיר ונישא בכל מקום שמוצא ומעולם לא שלח לה שום דבר. והרי כתוב בטור (סימן קנ"ד) האומר איני זן ואיני מפרנס או שאינו רוצה לשמש כופין אותו ויוציא מיד, ואין לך איני רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזון ולא קרב אליה ונשא נשים אחרות והולך ובורח ממקום למקום, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ד מהלכות אישות) המורד על אשתו ואומר איני בא עליה וכו' מוסיפין לה וכו' כל זמן שתרצה היא לישב וכו' וכתב בעל מגיד משנה לפי שאם לא רצתה כופין אותו לגרשה, כיון שאינו רוצה להיות עמה, …".

ויסוד הדברים מבואר בתוספות (כתובות דף ס"ג, ע"א), ברא"ש (שם פרק ה', סי' ל"ב ובתשובות הנוספות סוף סי' ל') וברשב"א (שם דף ס"ג, ע"א) שהמונע מאשתו חיי אישות כופים אותו להוציא מיד. וכן פסק מר"ן השו"ע (עז, א) שהמורד באשתו מתשמיש והיא רוצה לקבל את גיטה כופים אותו לגרשה, וכן פסק מר"ן השו"ע (קנד, ג) שמי שאינו רוצה לשמש כופים אותו לגרש.

 וע"ע בתשב"ץ (חלק ב סימן סח) שכתב שאפילו אמר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה כופין אותו לגרש, כ"ש המונע ממנה חיי אישות מכל וכל שכופים אותו לגרש. וכן העלה המהרשד"ם (שהובא לעיל, יורה דעה סימן קמ"ו) אליבא דהרמב"ם והטור.

והגם שרבנו הש"ך בספר גבורת אנשים (סי כט, מח) כתב שבמורד מתשמיש או ממזונות אין לכוף ושאף במורד מכל ענייני אישות יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף. מ"מ כבר כתב עליו בשו"ת עין יצחק (חלק ב אבן העזר סימן עב בהשמטות אות סג) :

"אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השולחן ערוך אשר מימיהם אנו שותים שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו דכייפינן בכפייה גמורה".

וכן כתב בשו"ת עונג יום טוב (סימן קסח), וכן העלה גם מר"ן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פד"ר חלק ד עמוד 166), וזל"ה :

"ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו הדין הוא שכופין, למשל במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט והגט יהיה כשר כדין תורה, ואטו דיני כפיה עדיפא מדיני גיטין אשר רבו החולקים בכמה וכמה הלכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסלים והללו מכשירים, ואם לפי ההלכה הדין הוא כמתירין והוא מקום עיגון ואין אפשרות לקבל גט שני, מתירין אותה להנשא אף שזה נוגע לענין אשת איש החמורה. אף בגט שסודר על ידי כתבו ותנו היינו שהסופר והעדים לא שמעו מפי הבעל אלא מפי כתבו אשר בזה הרבה מגדולי הראשונים פוסלים את הגט, ועם כל זאת במקום עיגון גדול מתירין לה להתחתן בגט  (עיין פתחי תשובה סימן ק"כ ס"ק יח'), אכן באחרונים אנו מוצאים שחששו לאחוז באמצעי כפיה גם אם לפי הדין יש לכופו, עיין גבורת אנשים סימן מ"ה וכו', וצריך לומר דדבר זה ניתן לשיעורים ויש לשקול את הענין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי, בגוונא דא כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסבורים שאין כופין, אבל במקום עיגון גדול כשאין האשה מסוגלת לשוב לחיות אותו ובפרט כעובדא דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאשה יושבת בעיגונה, הרי במקרה זה נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר".

ולמעלה מזה הדרך העלה הרשב"ש (סימן מ"ו) שבעל שהשאיר את אשתו עגונה והלך למדינת הים רשאי ביה"ד שבמדינת הים לכופו לתת גט לזמן אף אם האשה עצמה לא תבעה זאת, וכלשונו הטהור:

"מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים, אם הבית דין שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אף על פי שהיא לא תבעתו בגט, או אינן רשאין בכך כיון שלא תבעתו. ונפקא לן מינה שאם אינן יכולים לכפותו מן הדין וכפאוהו הוה ליה גט מעושה בישראל שלא כדין דאמרינן בפרק המגרש דפסול ופוסל, ואם רשאים בכך הוה ליה גט מעושה בישראל כדין וכשר.

ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אף על פי שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון".

והיות וגם בנד"ד שני הצדדים כבר מבינים שלא נכון להם עוד עתיד משותף, הרי שגם כאן יש לפסוק כפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר. 

וכבר פשטו בכל הארץ דברי רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג ח"ח) שכתב שגם כאשר האשה הייתה הראשונה למאוס בבעלה ולתבוע ממנו גירושין אם לאחר מכן הבעל גם הוא מורד בה הרי שיש לכופו לגרשה, וכלשונו הטהור:

"כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש".

על כן, ולאור כל האמור לעיל, היות ויש לכוף את הבעל לגרש את אשתו אין כל מניעה לחייב אותו במזונות מעוכבת.

ט. בנדון שבפנינו אין הבעל רשאי לעכב את סידור הגט עד להשלמת תנאיו הממוניים

בנדון שבפנינו, מבקש הנתבע לעכב את סידור הגט עד לאחר שיושלמו תנאיו הממוניים. לטענתו, פרט לבית המשותף אשר היה רשום ע"ש שני הצדדים זכאי הוא ל"איזון משאבים צודק והוגן" בפעילות "העסקית שצברה (האשה) משך 23 שנות נישואין". לטענתו, האשה הצליחה להעלים את הכספים הרבים שהרוויחה במהלך שנות נישואיהם, וכך "לאחר חלוקת הרכוש בעין בביהמ"ש, נסגר תיק חלוקת רכוש, כאשר זכויותיו הרבות של הבעל ברכוש הנצבר בחיי הנישואין, נעלמו מהשטח כלא היו". לאור האמור מבוקש לעכב את סידור הגט וזאת עד שיתבצע "איזון משאבים צודק והוגן", כלשון התגובה.

אין בידנו לקבל את טענתו זו של התובע. לא רק משום שהסמכות החוקית לדון בענייני הרכוש ניתנה לביהמ"ש ועל הבעל היה להציג בפני ביהמ"ש את כל טענותיו, ולהיאבק בין כתליו על זכויותיו על פי חוק, ולא לכרוך את הנושא שנדון בערכאה המקבילה בסידור הגט, אלא גם ובעיקר מפני שמן הבחינה ההלכתית המובהקת, דין טענתו זו של הבעל להידחות.

בפסק דין אחר (תיק מס' 292067/5) העמקתי והרחבתי בדינו של המהרשד"ם (אבה"ע סוף תשובה מ"א) עליו מבקשים להיסמך הטוענים שגם במקום בו יש לחייב או אף לכפות את הבעל על הגט, רשאי הוא לעכב את סידורו עד שיתמלאו תנאיו, ולחיבת הקיצור אציג כאן רק את עיקרי הדברים.

דהנה, מצינו ראשונים שכתבו במפורש הפך דינו של המהרשד"ם, שכן עולה מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' רנ"ו), ומר"ן הב"י הביא תשובה זו בסתם בבדק הבית (אבה"ע סי' קמ"ג), ומשמע דהכי סבירא ליה להלכה. וגם רבנו המהריק"ש בערך לחם (אבה"ע על סעיף טז) הביא את דברי הב"י בבדק הבית מהרשב"א בלא שום חולק, ובסימן קנד' בדין אלו שכופים אותם לגרש (סעיף ב') העיר :

"רצה להטיל תנאי בגט אין שומעין לו כלל, ורשד"ם חלק בתנאים סי' מ"א, ולראשונים ז"ל שומעין ועי' סי' קמ"ג על דין ט"ז".

וכן העלה להלכה גם רבנו הרשב"ש (סימן שפ"ג (א')) והסיק שמי שכופים אותו לגרש אינו רשאי להתנות שום תנאי, וכדבריו העלה גם נכדו בשו"ת חוט המשולש (ח"ד סימן ו'). ועיין גם בדברי המהרש"ם (חלק ה' סימן ס') שהביא את דברי המהרשד"ם, ודחאם מכוח דברי הרשב"א המובאים בבדק הבית.

ומ"מ ציינתי שם שהמעיין בדברי מר"ן הב"י (סי' קמג) יווכח שגם הוא ז"ל הביא את דברי הרב חזה התנופה עליהם התבסס המהרשד"ם, ואף פסקם להלכה בשולחנו הטהור (סעי' כא'), וכתב :

"אמר לה: על מנת שלא תלכי לבית אביך עד זמן פלוני, אף על פי שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי זה, כי אי אפשר לעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ואם המגרש הוא מאותם שכופין להוציא, ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה, כופין אותו לגרש בלא תנאי זה".

דברים מהם משמע שדווקא בתנאי כזה שקשה לקיימו כופין אותו לגרש בלא התנאי, אך אין כופין אותו לגרש בלא תנאי כאשר התנאי הינו תנאי שנקל לקיימו. וכל זאת באותו סימן בו הביא בספרו בדק הבית את תשובת הרשב"א, וכתב ש"כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני", באופן שנראה שסובר דהני תרי תשובות לא פליגי אהדדי ויכולות לדור בכפיפה אחת.

וכתבתי את אשר נלענ"ד שיש לחלק בין התנאים, שכאשר הבעל מבקש להתנות תנאים שבאו לגרוע מזכויותיה על פי דין של האשה אין להתיר לבעל להתנותם, מה שאין כן כאשר הבעל מבקש להתנות תנאים שנועדו להגן על זכויותיו, וממילא אין בהם בכדי לגרוע מזכויותיה של האשה, ועל כן אין למונעו מלהתנותם.

וכן מצאנו להרבה מרבותינו שדנו בטענת עיגון ולא התירו לבעל שכופין אותו לגרש להטיל תנאי בגט אלא אם כן התנאי בא להגן על זכויותיו (ועל כן אין לראות בו תנאי הגורע מזכויותיה של האשה). כן מצאנו בשו"ת שיבת ציון (סי' צ"ו), בשב יעקב (חאבה"ע סוף תשובה מ"א), וכן העלה בספר חקי דרך (סי' קס"ה).

 ועל כן נראה, שבנדון שלפנינו בו הבעל מבקש לזכות בממון אשר לטענתו מגיע לו על פי חוק, כאשר ביהמ"ש אשר ממונה לדון אך על פי החוק לא העניק לו את מבוקשו, אין לראות בבקשתו זו של הבעל כבקשה להגן על זכויותיו על פי דין, ודבר שפתיים בכך אך למחסור.

ועיין גם בדברי הגר"א שרמן שליט"א (ביה"ד הגדול תיק מס' 1-64-5082) שדייק מלשון המהרשד"ם, שלא התיר להטיל תנאי אלא בתנאי שנקל לקיימו. ובוודאי שבנד"ד אין לראות בתנאו של הבעל משום תנאי שנקל לקיימו, וזאת אחרי שגם ביהמ"ש, שהוא המקום בו יש לדון בטענות מן הסוג אותן העלה הבעל, לא קיבל את דבריו.

ולמעלה מכך ראה את דברי חבר ביה"ד הרבני הגדול הגר"צ אלגרבלי שליט"א (תיק מספר 880581/9‏) שבא לפניו מקרה דומה והעלה :

 "לאחר העיון, נראה לי שבעל שחייב לתת גט או שכופין אותו לגרש, אין הוא יכול להתנות תנאים לקיום דיון ובירור בתביעותיו לפני הגט [עיין הגהות רע"א משניות סוטה פרק א משנה ה בגליון רע"א או' ה ושו"ת אור לציון כתובות סימן ה ענף ב], בפרט כשאין שום ביטחון שהצדק עם המתנה בתביעותיו, וק"ו כשהתביעות מטבען הן מתמשכות, בהיעדר כלים עכשוויים למיצוי האמת, ויש צורך בהפעלת כלים מקצועיים, היות והאפשרות להצבת תנאי מצד הבעל בהקשר זה הוא מצד דין "עביד איניש דינא לנפשיה", ותחום הלכה זו מוגבל באופן ברור, וכו'.

ודון מיניה ואוקי באתרין, דק"ו שאינו יכול למשוך עיגון האשה בעיכוב הגט בתביעה שלא התבררה, ותפוס את הוודאי כלומר שמחויב לתת גט, והנח את הספק, כלומר התביעות שטרם התבררו, ובפרט שתופס צער עיגון האשה בשביל ממון שהוא לא מבורר, ויוער שאפילו כשמדובר בתביעות המתאפיינות בממון, קיי"ל נזקקים לתובע תחילה, ומשכך בתביעת גירושין שנושאי הלוואי הם תביעות רכושיות וכספיות, יש להזדקק ראשית כל לתביעת הגירושין. כמו כן ייתכן מאוד שלא ניתן להשתמש בגדר עביד איניש דינא לנפשיה כשהתביעות שונות במהותן, כלומר משכון העיגון תוך עיכוב הגט בשביל תביעות כספיות."

אשר על כן אין מנוס מלקבוע כי גם בנד"ד אין הבעל רשאי לעכב את סידור הגט ולהתנותו בפתיחת הליך רכושי נוסף על כל המשתמע מכך. 

מסקנות

לאור כל האמור לעיל באורך, ביה"ד לא מצא כל עילה לדחות את תביעתה של האשה למזונות מעוכבת.

בשלב זה, ולאור רמת החיים הגבוהה בה חיו הצדדים, כאשר על פי כתב התגובה של הבעל הצדדים חיו מסך של כ65,000 $ בחודש (שהם למעלה מ200,000 ₪), ביה"ד מוצא לנכון לחייב את הבעל בשלב זה בסך של 100,000 ₪ בחודש.

החיוב יחל החל ממועד מתן פסק דין זה.

חיובי הבעל לתשלומים החודשיים הקודמים שנפסקו ע"י בית הדין תקפים עד היום.

ביה"ד מבהיר כי ייתכן וגם סך המזונות שנקבע יעלה בעתיד, וזאת על פי שיקול דעת ביה"ד ועל פי התקדמות ההליכים.

ביה"ד קורא לבעל לנהוג על פי ההלכה ולסיים את ההליכים בהקדם, בדרך מכבדת, מכובדת וראויה.

יהודה יאיר בן מנחם, דיין

ראיתי את דברי חברי הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם שליט"א והנני מצטרף למסקנתו     

אחיעזר עמראני –אב"ד

קראתי בכל לב דברי הרה"ג עליון למעלה והנני מצטרף למסקנתו.

אפרים כהן דיין

לאור  האמור בית הדין פוסק:

1. הבעל חייב לשלם לאשתו  עבור מזונותיה סך 100,000 ₪ לחודש,  החל מהיום ועד להוראה אחרת.
2. חיובי הבעל לתשלומים החדשיים הקודמים שנפסקו ע"י בית הדין תקפים עד היום.
3. התשלום על החיוב האמור בסעיף א יועבר לאשה אחת לחודש בכל ראשון לחודש, וניתן לאכיפה בכל מקום.
4. במידה והבעל לא ישלם בפועל ניתן לגבות מחלקו  של הבעל בחשבון הנאמנות המשותף לבעל ולאשה.( בו מופקדים כספי מכירת בית המגורים המשותף לבעל ולאשה)
5. באם  הבעל לא ייתן גט לאשתו עשוי בית הדין לדון בהגדלת הסכום ללא התראה נוספת.
6. ביה"ד קורא לבעל לנהוג על פי ההלכה ולסיים את ההליכים בהקדם, בדרך מכבדת, מכובדת וראויה.

ניתן ביום כ"ג בכסלו התשע"ח (11/12/2017)

הרב אחיעזר עמרני – אב"ד הרב אפרים כהן הרב יהודה יאיר בן מנחם

הפוסט חיוב מזונות מעוכבת הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הצדדים נשואים כדמו"י, אלה הם נישואין ראשונים לשני הצדדים, ולהם בת אחת בת שנתיים.

תיק זה ראשיתו בבקשה לאישור הסכם גירושין, בקשה שהוגשה בחתימת הבעל (וללא חתימת האשה) ביום כ' באדר א' תשע"ד (20.2.2014) בדיון שהתקיים בבקשה ביום כ"ז באדר א התשע"ד (27/02/2014), טען הבעל כי הוא "רוצה להתגרש, אין שלום בית… עם ערבים יהיה שלום בית… את הדבר הזה אני לא לוקח הביתה… הבת היא לא מאה אחוז שלי אנחנו נעשה בדיקת אבהות אם זה שלי אני אשלם את כל המזונות". האשה התנגדה לגירושין וביקשה לנסות שלום בית, ועל כן ביה"ד הקפיא את הטיפול בתיק, ומשחלפו שישה חודשים סגר ביה"ד את התיק.

בתאריך כ"ח בתשרי תשע"ו (11.10.2015) התקבלה בביה"ד תביעת גירושין מטעם האשה. בכתב התביעה טוענת האשה כי יומיים אחר חתימת הסכם שלום בית בעלה ברח מהארץ, וכי הוא לא נמצא בארץ כבר כשנה וחצי. בדיון שהתקיים ביום י"ד במרחשון התשע"ו (27/10/2015) הופיעה האשה לבדה, ללא הבעל. לדבריה בעלה "בחו"ל הוא מוכן לתת לי גט ע"פ ההסכם שאושר בביהמ"ש הסכם שלום בית לחילופין גירושין". לתיק צורף הסכם שקיבל תוקף בערכאה המקבילה ביום 15.7.14, ההסכם מסדיר את משמורת הקטינה ומזונותיה. האשה הצהירה שהיא מוותרת על כתובתה ותוספת כתובה, וביקשה כי ביה"ד יסדר לצדדים גט ע"י שליח. ביה"ד נענה לבקשה, ערך את ההכנות לצורך סידור הגט, ושלח מכתב לביה"ד הנמצא במקום מושבו של הבעל וביקשו לזמן אליו את הבעל לצורך השלמת ההליכים וסידור הגט. דא עקא, ביום 4.1.16 התקבל בביה"ד מכתב מביה"ד של שיקגו ובו נמסר כי:

עקב שיחה טלפונית עם מר [פלוני], מר [פלוני] הודיע לי שאכן הוא לא רוצה להתגרש אלא שהוא רוצה להשאר נשוי.

דיון נוסף התקיים ביום ח' באדר א התשע"ו (17/02/2016), גם לדיון זה הופיעה האשה עם ב"כ אך ללא הבעל. האשה טענה כי בעלה מסרב להתגרש, ותבעה כי ביה"ד יחייבו במזונות אשה ע"ס 2,000 ₪. לדברי האשה היא "עובדת משתכרת 5000 ₪, יש בת אחת בת שנתיים, נפסק לה מזונות בהסכמה 1500 ₪, אני גרה אצל הורי, אני רוצה לצאת ולהשכיר דירה, כיום יש לי הוצאות חוב של הלוואה שלקחנו ביחד 1100 ₪ בחודש, יש בחשבון המשותף חוב של 6000 ₪,… הוא יצא לחו"ל,… הגענו להסכם שלום בית ולחילופין גירושין שאושר בביהמ"ש 15.7.2014, הוא ברח מהארץ ב 17.7, לפי הסכם שלום הבית הוא היה אמור לחזור לארץ עד 20.10.2014, הוא לא חזר מאז,… אמר שהוא לא חוזר לארץ". בתום הדיון העביר ביה"ד את התיק לטיפולה של מחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין כדי שהאחרונה תסייע ביד ביה"ד לאתר את הבעל ולהידבר עמו.

כשלושה שבועות לאחר מכן, בתאריך 7.3.16, התקבלה בביה"ד בקשת האשה כי ביה"ד יוציא צו עיכוב יציאה נגד הבעל, לטענתה דודו של הבעל נפטר והבעל הגיע ארצה. ביה"ד נענה לבקשה ובו ביום הוציא צו עיכוב יציאה נגד הבעל, והורה למשרד החוץ להעביר לידי ביה"ד נתונים על דרכונים זרים שאפשר והבעל מחזיק בידו כמו גם דו"ח כניסות ויציאות של הבעל מהארץ. כמו כן, ועל מנת לייעל את ההליכים, קבע ביה"ד מועד דיון ליום המחרת. במועד הדיון שוב הופיעו האשה ובאת כוחה, הבעל לא הופיע, וביה"ד נענה לבקשת האשה והוציא נגד הבעל צו הבאה ללא שחרור בערבות. חרף האמור, והמאמצים הרבים שנעשו גם על ידי אגף העגונות, לא הופיע הבעל בשערי בית הדין.

בתאריך 22.3.16 התקבלה בביה"ד בקשה נוספת מאת האשה לפסיקת מזונותיה. האשה צרפה לבקשתה זו מכתב פיטורין לפיו החל מיום 24.3.16 היא מפוטרת מעבודתה.

סוף דבר, הבעל אינו חי בארץ, הוא אינו מגיב להחלטות ביה"ד דידן, ולביה"ד הנמצא במקום מושבו הוא מסר כי אינו מסכים להתגרש, וזאת למרות שזה למעלה משנה ומחצית השנה שהוא נמצא בחו"ל בלא כל אינדיקציה לכך שהוא מבקש לשוב ארצה לחיי שלום עם אשתו. האשה תובעת את גיטה כמו גם את מזונותיה, לכל הפחות הזמניים, וביה"ד ניגש לפסוק את הדין בשתי תביעותיה.

נדון בדברים אחד לאחד.

א. בעל המונע מאשתו כל ענייני אישות

כאמור לעיל, הבעל יצא את הארץ והותיר אחריו את האשה ואת בתם המשותפת, ומזה תקופה ארוכה האשה נאלצת לחיות לבדה משל הייתה אלמנה חיה, ללא שבעלה עומד בחיוביו למזונות ועונה.

והנה דינו של בעל הנוהג באופן זה, ומונע מאשתו את כל ענייני האישות, פורש בדברי התוספות המפורסמים (יבמות דף סד עמוד א ד"ה יוציא ויתן כתובה) שהעלו שבכה"ג לכו"ע יש לכופו לגרש, וכתבו:

"וכל הנהו דהמדיר (גז"ש) דתנן בהו יוציא ויתן כתובה בכפיה קאמר, כיון שמתנהג עמה שלא כדין, ולעיל בהחולץ (דף לט.) נמי אמרי' כשאין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לפי שמתנהג עמה שלא כדין שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור, ונראה דכופין אותו בשוטים דאי במילי הא אמר בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) דבדברים לא יוסר עבד… ובירושלמי משמע דאין כופין בכל הנהו דתנן בהמדיר, ור"ח הביאו… ש"מ דאין כופין אלא היכא דקתני כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא פירשו כופין אומרים לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא, וגר"ח כדברי האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ (לעיל לט.) דחוזרים אצל גדול למכפייה היינו טעמא דכופין לפי שמונעה מכל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין."

וכן הוא גם בתוס' (כתובות דף ע עמוד א ד"ה יוציא ויתן כתובה):

"נראה לר"י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו דכיון דשלא כדין עביד כופין אותו להוציא כדאשכחן בהחולץ (יבמות דף לט.) דתנן לא רצו חוזרין אצל גדול ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למיכפייה הואיל ועליה מצוה רמיא… ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין…ופסק ר"ח משם ש"מ שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא, ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה, וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא…"

נמצא שכאשר מונע ממנה כל ענייני אישות בין לר"י ובין לר"ח יש לכופו לגרשה. ועיין בזה גם ברא"ש (יבמות שם) בפסקים ובתוס', וברא"ש (כתובות שם) בתוס'. ועיין גם בכנסת הגדולה הגהות טור אבן העזר סימן קנד' שהעלה:

"ד. האוסר אשתו עליו אם במה שאסר עליו מונע ממנה כל ענייני אישות דהיינו שאר כסות ועונה, כופין אותו לגרש, אמנם אם לא אסר עליו כי אם תשמיש לבד אין כופין, מ"מ אסור לעגנה. הרש"ך ח"א סימן קצ"ב. עיין בדינים אלו בספר בנימין זאב סימן קט"ז."

והגם שבספר גבורת אנשים (סימן כ"ט וסי' מ"ח) העלה דאף במונע ממנה כל ענייני אישות – דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה – מ"מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא ליהוי גט מעושה ובניה ממזרים. וכ"כ עוד בכללי הדינים שם בסופו וז"ל וה"ה במורד ממנה מתשמיש או ממזונות לחוד אין כופין להוציא, וי"א דאפילו במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים על הגט, ויש להחמיר לענין מעשה. מ"מ לא כך סבירא להו לרובא דרבותנו הפוסקים אשר את מימיהם הטהורים אנו שותים, ואנו למקום שאליו תלך הרוח רוח רבותנו הפוסקים אל-הין קדישין אליו נלך.

דהנה הרא"ש בתשובה (כלל מג סימן א) גם הוא העלה שכאשר הבעל צריך לברוח ממדינתו ואשתו תישאר ללא עונתה כופים אותו לגרשה, וכל"ה:

"אם הדבר ידוע שאינו יכול לעמוד במקום שקידש בת שמעון בלא סכנת נפשות, אין לך טענה חזקה יותר מזו כי היאך תנשא לו והיא אינה מחויבת לילך אחריו למדינה אחרת, ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס כי אינו יכול לישאר עמה בעיר לקיים לה עונתה, היו כופין אותו לגרשה…"

וכן העלה הרשב"ש בתשובה (סימן שפג (א) ):

"דהכא שאני גבי יבם דכיון שמונע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו בשוטים להוציא. והסכמתם של בעלי סברא זו היא שבשביל מזונות בלבד לא כייפינן בשוטים, וכן גבי בטול עונה בלחוד לא כייפינן בשוטים, אבל בהתחבר שניהם כאחד בטול עונה ובטול מזונות כגון זה שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם שהרי מנע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו. וכן אני אומר שמי שרוצה ללכת לארץ רחוקה ולעגן אשתו, אפילו מניח ביתו מלא, מונע ממנה כל ענייני אישות שמי נודע כמה יהיה מהלכו, א"כ הרי הוא מונע ממנה כל ענייני אישות וכופין אותו לגרש. וזכינו למצוא עיקר דין זה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו והוא מוסכם מהכל."

וכן פסק מר"ן השו"ע (סי' קנד סעי' ט):

"אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאת, מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרשה (כי היא אינה צריכה ללכת אחריו)."

והגם שהגר"א שם כתב להסביר את דברי מר"ן השו"ע שאין כופין אלא דרך ברירה, מ"מ כאמור אין זה פשט הרא"ש, ועוד, וגם הוא עיקר, שנראה שגם הגר"א יודה שבנד"ד יש לכופו, שהרי טעמו של הגר"א הינו ש"מפני שאינה רוצה לצאת אחריו לא איתמר שכופין", ובנד"ד הרי גם אם תלך אליו לא יועיל הדבר מאום שכן הוא כלל אינו קורא לה לשלום ואינו מעוניין לקיים את חיוביו כלפיה, וכן עולה גם מדברי הרב עונג יום טוב (סי' קסח). וכן מורים דברי הרמ"א (סי' קנד סעי' ג) שהחליט להלכה כתשובת הרשב"א (ח"א סי' תרצג) שאיש הרגיל לכעוס ולהוציא אשתו תמיד מביתו כופין אותו להוציא כי על ידי זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה מתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש.

וכן העלה גם בשו"ת יהודה יעלה (אסאד) (חלקב-אבן העזר, חושן משפט סימן קלב):

"אמנם דין זה פשוט וא"צ לפנים כיון שהרחיק נדוד זה כמה שנים וגם עתה היום עודנו הוא עומד במרדו ומעגן את אשתו הנהו מורד מכל ענייני אישות וכופים אותו להוציא אפי' בשוטים כמבואר בש"ע א"ה סי' ע"ז וסי' קל"ד וסי' קנ"ד ו."

וכן נראית גם דעת הרב נושא האפוד (סימן לב) שהביא דלדעת ר"ח כל שהוא מונע ממנה ענייני אישות דהיינו פרנסה ומזונות ותשמיש כופין אותו לגרש, ושכן מתבאר מתשו' הרשב"א (ח"א סי' תרעג) שכתב דמי שהורגל לשלחה תמיד שלא לזונה איפשר דאפי' שמואל מודה דבהא לא תיקו בהדיה בדינא ודיינא ותמות ברעב, ועוד דכל שמשלחה מביתו הרי הוא כמורד מתשמיש וכו' והכין מצינו דתעמד כנגדו בדינא ודיינא אי לא ביש לו, ומבואר הוא דכל שמונע ממנו כל ענייני אישות כופין אותו לגרש. ועוד הביא שהרב מטה לחם הביא מתשו' הרשב"ש סי' שפ"ג (הנז"ל) דהסכים שכל המונע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו לגרש ושכן העלה הרב פורת יוסף (אה"ע סי' ה' עי"ד), ושכ"כ הרב משפט צדק בח"ב סי' ע"ב, ושכ"כ הרה"ג מוהרח"ש ז"ל בתשו' (אה"ע סי' מ"ט).

וכבר הכריע רבנו העין יצחק (חלקב-אבן העזר סימן סב) דלא כהש"ך וכל"ה:

" (סג) וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה באה"ע סי' קנ"ד ס"ק ז' בשם גבורת אנשים. אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטי כו' עכ"ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו"ע אשר מימיהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפיי' גמורה וכו'."

וכן נראה מדברי מרן החזו"א (אבה"ע סי' קח אות ט) שאחר שהרחיב בדין זה כתב שהגם שבגבורת אנשים מחמיר בכך מ"מ העיקר לדינא שכופין, וכל"ה:

"ומ"מ נראה לדינא דבקידש ואסורה לאחרים כופין וכסתימת הרמ"א וכמו שפסק הרשב"א, ובפ"ת בשם גבורת אנשים מחמיר בזה."

וכן עולה גם מדבריהם של של מרנן הגרא"י וולדינברג, הגר"ע יוסף והגר"י קאפח זצ"ל (פד"ר ח"ג עמ' 221, והדברים נדפסו גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סימן מ"ב) שדנו במי שעקב מעשיו הרעים נדון למאסר, דבר המונע ממנו לקיים את חיוביו כלפי אשתו, והעלו שדי בכך שמונע ממנה את כל ענייני האישות כדי לכופו לגרש, וכל"ה:

"והנה בבואנו לדון לפי המצב של באשר הוא שם כפי שהאשה נמצאת כעת לפנינו אשר באשמת הבעל הוא נמצא במאסר שנים ועי"ז האשה מנועה ממנו מכל החיובים שהבעל חייב באשתו נראה ברור כי הבעל מחויב לפטור את אשתו בג"פ, כי ע"י פשיעתו הקודמת הוא כעת במצב של מורד באשתו ממזונות ותשמיש. עיין תוס' בכתובות ר"פ המדיר ד"ה יוציא, וכן עיין בתוס' יבמות דף ס"ד ע"א ד"ה יוציא וברא"ש שם סי' י"א, וכן בשו"ע אה"ע סי' קנ"ד ברמ"א סעי' ג' ובפ"ת סק"ח, ויתר בנקודה זאת בנידוננו שאין בידינו לכופו לזונה או לשמש עמה, כי כעת הדבר לא מסור כבר בידי הבעל, כי אסור הנהו בבית האסורים, וכאמור אין האשה מחויבת לסבול מכך בגלל מצבו העגום הזה באשר הוא גרם לו לעצמו בפשעו המתועב.

והכי מצאנו בספר אבן ישראל (עמוד קו־קח) שמחבר הספר דן בלכוף בעל לגרש את אשתו בגלל היותו מוכתב לעבודת פרך על אשמתו, ונימוקו היסודי לכופו על כך בהיות שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות, והכל בא לו ע"י פשיעתו במעשיו הרעים, וכמו כן לא עדיף מבעל פוליפוס וכיוצא כיון שאינו יכול להיות עמה כלל, ומה לי מחמת ריח רע או שאר סיבה, סוף סוף אינו יכול לקיים שום חיוב מענייני אישות, ולכן מסתברא שכולי עלמא מודים בזה שכופים בשוטים כמו בעל פוליפוס אף על פי שלא פשע כלל, וכל שכן הכא."

על כן נראה פשוט וברור שבעל זה שלדאבון לב יצא את הארץ והניח את אשתו עגונה זה זמן רב, ובכך מונע ממנה כל ענייני אישות, מזונות, פרנסה ועונה, ובית דיננו שלח אחריו למקום מושבו והוא נותן כתף סוררת ומסרב לפטור את רעייתו בגט הרי שמן הדין יש לכופו לגרש.

ב. כפיה על מרידה מתשמיש

ואך לרווחא דמילתא אבאר שאף אם הייתה האשה ניזונת ממעשה ידיה או שהיה הבעל שולח לה מזונות, ומורד בה אך מתשמיש, די היה בכך כדי לכופו לגרשה. הדברים מבוארים בשורשם בתוס' שהבאנו לעיל. כל המעיין בתוס' דריש פ' המדיר יווכח דדבריו לכאורה סתרי אהדדי, שמתחילה כתב שר' חננאל גורס שהאומר איני זן כופין אותו לגרש, ואחר כך כתבו שדווקא במונע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו, אבל משום מזונות לחודיה לא. וכבר הרגיש בכך רבנו המהרש"א הקדוש וכתב לחלק, דהאומר איני זן ה"ל כמורד על אשתו, מה שאין כן במי שהדיר את אשתו ולא מצא פתח לנדרו שאז לא הוי מרידה ועל כן רק במונע ממנה כל ענייני אישות יש לכופו, וה"ה לשומרת יבם שאין להחשיבו כמורד. ובדרך דומה העלה גם רבנו ה"בני אהובה" ז"ל (על הרמב"ם אישות יד, טו) שהביא את דברי הב"ח בסימן ע"ז סעיף קטן ט"ו שהקשה את דברי הרא"ש פרק אע"פ אהדדי דבדינא דמתיבתא כתב להדיא כדעת הירושלמי דבמניעת תשמיש אין כופין לגרש כמבואר שם ברא"ש סימן ל"ה. ובסימן ל"ב כתב דבמונע מתשמיש כופין אותו להוציא. וכן בסוף פרק המדיר כתב דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא, ומשמע שם להדיא דכופין, והניח דברי הרא"ש בצ"ע. ובסוף דבריו כתב לתרץ על פי דברי הר"ח דלכאורה סותרין אהדדי דכתב דהא דאיני זן ואיני מפרנס מפרשינן בהדיא כופין, והאי דהחולץ דחוזרין אצל גדול האחין למיכפייה היינו שבשביל שמונע ממנה כל עניני אישות הן דאישות הן דמזון אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין. ותירץ דיש חילוק בין מורד בפירוש או המונע לבד, דהמורד בפירוש ואומר בפה מלא אני מורד ואיני זן בזו כופין כמ"ש גם הרא"ש דלא תמות ברעב, אבל המונע בסתם בדחיה בעלמא שלא בדרך מרד כהאי דהחולץ בהא בעינן תרווייהו.

מעתה אתי שפיר דברי הרא"ש דהך דסימן ל"ב דמיירי דמונע תשמיש דרך מרד דעלה קאי דמורד מתשמיש פשיטא דכופין מידי דהוי כאומר איני זן ואיני מפרנס, ולא יהיה גרע מרד דתשמיש ממרד דמזונות כמ"ש הרא"ש להדיא. משא"כ בסימן ל"ה דכתב הרא"ש רק ממניעת תשמיש וממניעת מזונות הא התם לא הוא המורד רק הוא מונע תשמיש כתב הרא"ש בזה דלפי הירושלמי אין לכוף מכ"ש בהיא הגורמת המניעה, וסיים הגאון הבני אהובה ז"ל ד"זה נראה לענ"ד ברור ונכון ולק"מ."

ואנכי הקטון הבאתי את הדברים בפסק דין אחר (תיק מס' 247419/8) והוספתי דבאמת כך במפורש הגדיר הרמב"ם (פי"ד מהל' אישות ה"ז) את דין המורד:

"אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנע כדי לצערה עובר בלא תעשה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו שאינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה."

ומשמע שרק אם עשה כן כדי לצערה נקרא מורד, וכן הביא בהגהות אשרי (כתובות ה, כט) דפי' מורינו רבינו מאיר ז"ל:

"טעם הגאון אמאי לא מיקרי מורד מתשמיש ויוסיפו על כתובתה די"ל לא מיקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס, דמורד הוי פושע כמו הפשעים אלו המרדים, אבל הכא דמי קצת למוכה שחין וכו'."

וכן נראה מדברי הח"מ והב"ש (סי' עו סעי' יא) שהביאו את דברי ה"שלטי גיבורים" שכתב שאם חלה הבעל בחולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא, ואין דינו כמורד מתשמיש כיון שאינו עושה מחמת שנאה. וכן מבואר בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (תשובה כז) שרק מונע ממנה מתוך שנאה נקרא מורד. הא קמן דיש להבדיל בין מקום בו הבעל מורד בפירוש מתוך שנאה לבין מקום שמניעת חיי האישות אינה משום שנאתו. וכן מובא במורדכי (כתובות שם), וכן העלה להלכה הב"ח (סי' עו).

וכך מפורש בדברי רבנו הרמב"ם (הל' אישות יד, טו) דכל אימת שמבקש לעגנה מפני שנאתו כופים אותו לגרש, וכל"ה:

"המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורות של כסף בכל שבת ושבת. וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב."

וכתב הרב המגיד (שם):

"וכתב רבינו כל זמן שתרצה היא לישב לפי שאם לא רצתה כופין [אותו] לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה."

וכן פסק הטור והשו"ע (סי' עז סעי' א וסי' קנד סעי' ג, וע"ש בנו"כ), והגם שמצאנו פוסקים דלא ס"ל שמורד מתשמיש כופין אותו לגרש, וכפי שהביא הרמ"א (סי' קנד סעי' כא) מדברי הריב"ש (סי' קכז), וכפי שנראה גם מדברי הר"ן (כתובות כו, ב ועיין בדברי יוסף ח"א סי' י (על סימן עז שבשו"ע) שהרחיב בזה), מ"מ אנא אתכא דמר"ן סמכינן, וכבר כללא כייל לן מוהריב"ץ (ח"ב סי' ח) שאפילו אלף פוסקים חולקים על מר"ן הב"י אנו אין לנו אלא את פסקיו, וכפי שהליץ עליו הרב חיים ביד (סי' קח) "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". והיות וכשם שהראנו לעיל דעת מר"ן השו"ע ברורה {ומה שהביא הרמ"א את דברי הריב"ש אפשר להסבירם דווקא במקום שבו הבעל אינו מונע תשמיש מתוך שנאה ועל כן אינו נקרא מורד וככל שהראנו לעיל} ודעת הש"ך בגבורת אנשים היא דעת מיעוט נגד כל הני רבוותא, הרי שגם במורד מתשמיש לחוד יש לכופו לגרש, וכן העלה גם הגר"ן גורטלר שליט"א (ביכורי גושן סי' י ענף ה).

ג. שאין צריך התראה

והנה אחר שהעלנו שבנדון זה יש להטיל על הבעל דיני מורד, יש לדון האם מצווים אנו להתרות בו קודם שנחיל עליו את דינו. דהנה בגמ' (כתובות סג, א) מצינו "ולאו אימלוכי ביה בעי ?!", והסביר רש"י הקדוש "שמא יחזור בו ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזירין עליו שיחזור בו מוסיפין על כתובתה". ומשמע מדבריו שטרם שנכוף את המורד לגרש מוטל עלינו להתרות בו. אולם דברים אלו אינם מוסכמים שכן כבר הרשב"א (שם) גרס אחרת בלשון הגמ':

"ופרקינן ולא לאימלוכי בה בעי, והלכך הכא נמי נמלכין בה ואם היא תובעת להתגרש מחמת מרדו או נדרו אינו מוסיף אלא ממתינין לו עד שבת אחת וכפיית גרושין מסתייה אבל כל שאינה רוצה להתגרש יוסיף ואפילו לאלתר דאי לא במה כופין אותו והיא אינה רוצה להתגרש."

ומדבריו משמע שההמלכה אינה בבעל אלא באשה, ואת פיה אנו שואלים האם היא מבקשת להתגרש ממנו שאז אנו כופים אותו לגרשה או שמא אינה מבקשת להתגרש ואז אנו מוסיפים לה על כתובתה. וכבר התייחס למחלוקת זו הריטב"א (שם):

"גירסת רש"י ז"ל ולאו לאימלוכי ביה בעי. ופירש ז"ל שנותנין לו זמן לאימלוכי אם יחזור ממרדו ובתוך כך מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין ואם לא יחזור בו יוציא ויתן כתובה, והקשו עליו דאם כן הוה לן לפרושי כמה זמן נותנין לו לאימלוכי ואף על גב דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום (ב"מ קי"ח א') דילמא הכא מוספינן או מבצרינן, ולא עוד אלא דפשטא דמתניתין משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו, ועוד דכיון דלהמלכה הוא דיהבינן ליה זמן היאך אנו קונסין אותו בינתים, והנכון כגירסת הספרים שגורסין ולאו אמלוכי בה בעי כלומר שנמלכין בה ואם רצתה לצאת כופין אותו להוציא ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעולם במרד השנוי במשנתינו, ומפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאינן רוצות להתגרש לכך שנינו סתם שמוסיפין לה על כתובתה."

ועיין גם בשטמ"ק שציין למחלוקת זו וכתב שהרא"ש, הרא"ה ו"כל האחרונים" חולקים על גרסת רש"י, ושגם רש"י במהדורא קמא שלו גרס שנמלכים בה "אי נוח לה שיגרשנה מיד ויתן לה כתובתה או שתהא תחתיו ויוסיפו לה על כתובתה". ועי"ש שהביא שכן גרס המאירי שנמלכין בה ולא בו, וכל"ה:

"וכן המורד על אשתו שלא להזקק לה ואינו רוצה לגרשה והיא קובלת עליו בבית דין מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת… ודבר זה ענינו בשאינה תובעת שיוציא, אבל כל שמונע את אשתו מתשמיש כדי לצערה והיא קובלת ותובעת שיוציא כתבו גדולי הפוסקים שכופין אותו להוציא לאלתר וליתן כתבה שהרי אף באומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתבה כל שכן במורד לגמרי אלא משנה זו בשאינה באה לכופו שיוציא וכמו שאמרו בסוגיא זו בכיוצא בה ולאו לאימלוכי בה בעי כלומר שהבחירה בידה ומכל מקום יש פוסקים שהמורד אין כופין אותו להוציא ואינו דומה לאני בבגדי וכו'"

אך הביא מהמהרי"ט שיש להימלך בבעל ולהתרות בו:

"ומאי דתנן מוסיפין לה על כתובתה באותן הימים שנמלכין בו שאע"פ שנתפייס נותן לה בכל שבוע ג' דינרין כל הימים שעמד במרדו.

ומכאן מוכיח שאם האשה טוענת ואומרת אי אפשי לעמוד בתוספת זו או תתרצה ותשלים עמי או תן לי גטי וכתובתי שהדין עמה כדכתבינן לעיל… אם הוא בוגד בה דין הוא להוציא וליתן כתובה מיד אם האשה תובעתו ואם ברח או שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפין לה ג' דינרין בשבת וכשכופין אותו נותן לה כל כתובתה וכל הדינרין שהוסיפו לה."

וכן נראה גם מדברי התוספות רי"ד בסוגיה שגורס כרש"י במהדו"ב, והאמת תורה דרכה דכן העלה גם הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' י), ועיין בחזו"א (סי' קח אות יג) שהעלה כמותו. וכן כתב גם רבנו הנודע ביהודה (מהד"ת סי' צ) שדן בבעל שנעלם מאשתו יב' שנה וחי עם אשה אחרת ועתה אשתו הראשונה דורשת את גיטה ופסק שללא התראה אין לכופו להוציאה (ועיין גם בדברי החכם צבי סי' קלג שהצריך התראה בבעל רועה זונות, וכבר הרחבתי בדבריו בפס"ד בעניין הנ"ל), וזל"ה:

"הנה אני תמה ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפילו לרב דכופין מ"מ מי לא בעי התראה וכי עדיף כח האשה מכח האיש ובכל הני שהאשה יוצאה בלי כתובה בעי התראה ודברי רב מוכיחים כן דרב אמר האומר איני זן וכו' ולמה לא אמר מי שאינו זן ואינו מפרנס יוציא וכו' ולמה תלה הדבר באמירתו אלא ודאי דדוקא כשהתרו בו הב"ד והוא עומד במרדו ואומר איני זן וכו'. ושוב הראני בני הרב מוה' שמואל שכן מפורש בגמ' בכתובות ס"ג ע"א ולאו לאימלוכי ביה בעי."

ואחר הקידה וההשתחוויה כנאה לפני מי שגדול, ואחר בקשת המח"ר, אדרבה מדברי הגמ' ורובא דרבוותא הראשונים נראה ההיפך מדברי הנו"ב, שכן כאמור לעיל רובא דרבוותא גורסים בגמ' "לאימלוכי בה", ופשט דבריהם מורה דלא בעינן לאימלוכי ביה או להתרות בו. וכבר קדם הרב חשב האפוד (סי' לב הנז' לעיל) וציין שלרוב הראשונים גרסינן "לאימלוכי בה", והוסיף שגם מר"ן הב"י בסי' קנד הביא בפשטות את גירסת הרא"ש בהלכות, ולא הזכיר שצריך להתרות בבעל. והנה כל המעיין בדברי הרמב"ם ומר"ן השו"ע הנזכרים לעיל ישר יחזו פנימו שלא בא בדבריהם כל זכר לצורך בהתראה, ואנן בתריהו אזינן, ובדרך בה דרכו לנו נדרוך, ובמסילה אשר סלו לנו נעלה.

ולא עוד אלא שגם לשיטת הנו"ב ודעימיה יש לומר שלא הצריכו התראה אלא במקום שאפשר שהתראה זו תועיל, והבעל ישוב מדרכו הרעה, ולא ישוב לכסלה עוד, משא"כ בנדון כנד"ד שבו הבעל יודע מרצונה של אשתו ונותן כתף סוררת לשליחי ביה"ד. וכבר כתב כדברים אלו הגרח"ג צימבליסט (פד"ר חלק ח פס"ד בעמוד 310):

"עוד כתבו בפס"ד מבי"ד הגדול הנ"ל: זאת ועוד, דכתב בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' צ' וז"ל: ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפילו לחם דכופין, מ"מ מי לא בעי התראה. וכי עדיף כח האשה מכח האיש, ובכל הני שהאשה יוצאה בלי כתובה בעי התראה,,, אלא ודאי דוקא כשהתרו בו הבי"ד והוא עומד במרדו ואומר איני זן,,,. ובנ"ד הרי לא התרו במערער,,, א"כ פשוט שאין לחייבו לתת גט למשיבה.

והנה מצינו גם בש"ע /אה"ע/ דין התראה לענין לחייבו לגרשה והוא בסי' קנ"ד ס"ג בהגה: איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפי' ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא. אמנם נראה דאין התראה זו מדין אין עונשין אא"כ מזהירין דא"כ מהו הענין דמתרין בו פעם אחת או שתים וכי היכן מצינו בדיני התראה שצריך שתי התראות, ועוד שא"כ הי' צריך להזהירו שאם יכה יכפוהו לגרש, והרמ"א לא כתב אלא שמיסרין אותו שלא יעשה עוד, ומתרין בו שאין זה מדרך בנ"י, ולא הזכיר שצריך להזכיר לו את העונש, דהיינו שיכפוהו לגרש (עי' ב"ש סי' קט"ו ס"ק י"ז לענין עוברת על דת דדעת הרבה פוסקים שצריך להתרות בה שאם תעשה כן תפסיד הכתובה), אלא ע"כ עיקר ההתראה לענין לחייבו לגרשה אינו אלא כדי שנדע בודאות שאין עוד תקוה שהחיים ביניהם יהיו תקינים, כי כל עוד יש תקוה כזאת אין מחייבים לגרש אלא מנסים להשלים ביניהם. ולכן מתרים בו תחילה ומנסים לראות שמא התראת בי"ד תרתיע אותו ולא ישוב לכסלה עוד. ואם אחרי ההתראה הוא שב על אולתו, רק אז נודע שאין תקוה ומחייבים או כופים לגרש, והכל תלוי בראות עיני הדיינים, ולפעמים גם אם עבר על ההתראה עדיין אין [עמוד 311] מחליטים שאין תקוה ומנסים שוב ומתרין בו פעם שנייה, ורק אחרי הפעם השנייה הוא שנוכל לקבוע בבטחה שאין תקוה. וזהו ענין שתי ההתראות שכתב הרמ"א. ויסודו של דבר הוא שכל הדברים המנויים בסי' קנ"ד שבגללם מחייבים או כופין לגרש אין זה מטעם קנס על העבר כי אם מתוך דאגה לעתיד, דהיינו שאם ברור הדבר שלא תראה אצלו חיים טובים כפי שציוו חכמים שעל הבעל לכבדה ולספק לה כל צרכיה, אז מחייבים אותו לגרשה, וא"כ דון מינה דאם ברור לנו שאשה זו לא תקבל את סיפוקה גם אחרי ההתראה, וההתראה לא תועיל כאן מאומה, שוב אין מקום להתראה. ובנדון נודע ביהודה הנ"ל היתה תקוה שיחזור למוטב ויתחיל לפרנס את אשתו, כמבואר שם, ולכן הצריך התראה,…"

וע"ע בדברי מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר יב עמ' 26) שהתייחס לדברי החכם צבי שכתב שצריך להתרות בבעל רועה זונות וכתב שאין הדברים אמורים אלא בזנות על דרך המקרה מה שאין כן במקום בו הבעל שונה באיוולתו ומתמיד לשגות בה מעשה יום יום שאז לא נצרכת כל התראה, ומדבריו אפשר להקיש לנד"ד בו הבעל עזב את הארץ ללא אשתו, ולמרות הזמן הרב שחלף מאז הוא אינו נענה לשוועתה לקבל את גיטה ממנו.

סוף דבר הבעל חייב לגרש את אשתו, ויש גם לכופו על כך.

ד. חיוב הבעל במזונות אשתו

והנה עתה לאחר שהכרענו שיש לכוף את הבעל לגרש את אשתו, מוטל עלינו לדון בתביעתה למזונות. האשה תבעה בפנינו מזונות ע"ס 2,000 ₪ לחודש, ובבקשתה האחרונה אף צרפה לביה"ד מכתב המורה על פיטוריה מעבודתה. ובבקשתה הנוספת ביקשה לחייבו ב-6000 ₪.

לאור האמור ביה"ד נענה לבקשתה לחייב הבעל במזונותיה וגיטה. ומחייב את הבעל בשלב זה במזונות אשתו ע"ס 2,000 ₪ לחודש. מזונות אלה הינם מזונות זמניים, וביה"ד ישקול לשנותם במידת הצורך. הבעל רשאי להגיב על הדברים תוך 7 ימים.

לאור כל האמור:

• הבעל חייב לגרש את אשתו, ואם הוא לא יעשה כך יש לכופו על כך.
• הבעל חייב במזונות אשתו בסך 2,000 ₪ לחודש, מזונות אלה הינם מזונות זמניים, וביה"ד ישקול לשנותם במידת הצורך, הבעל רשאי להגיב על החלטה זו תוך 7 ימים.
• ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים, כמקובל.

הרב יהודה יאיר בן מנחם

ראיתי את שהאריך ונימק חברי הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם שליט"א והנני מצטרף לפסק הדין.

עמראני אחיעזר – אב"ד

לאור האמור בית הדין פוסק:

1. הבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר ובאם יסרב ניתן לכופו על כך.
2. על הבעל להופיע בפני הרב מסדר הגט במקום מושבו לסדור גט ע"י שליח.
3. הבעל חייב במזונות אשתו בסך 2,000 ₪ לחודש, החל מהיום מזונות אלה הינם מזונות זמניים, וביה"ד ישקול לשנותם במידת הצורך כלפי מעלה או מטה, הבעל רשאי להגיב על החלטה זו תוך 7 ימים.
4. ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים, כמקובל.

ניתן ביום כ"ז באדר ב התשע"ו (06/04/2016).

הרב אחיעזר עמרני – אב"ד                 הרב אפרים כהן                  הרב יהודה יאיר בן מנחם

הפוסט חיוב גט ומזונות בבעל שברח לחו"ל הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.