לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה בתיק 1317219/2 מיום ט"ו בטבת התשפ"ד (27/12/2023) שמסקנתה:

א.         אין מקום לחיוב בתוספת כתובה.

ב.         האיש חייב לשלם לאשה את עיקר הכתובה בסכום של 339.5  ש"ח.

העובדות המוסכמות:

הצדדים נישאו ביום 1.8.96 ולהם 3 ילדים.

הצדדים התגרשו ביום 29.12.21.

הסכום הנקוב בשטר הכתובה הוא 5.555.555 ש"ח.

האיש עזב את בית הצדדים בחודש יולי 2020.

בחודש דצמבר 2020 האיש פתח בבית המשפט תביעת פירוק שיתוף, איזון משאבים, משמורת ומזונות.

ב- 09/05/2021 הגישה האשה תביעת גירושין וכתובה.

טענות הצדדים בערעור:

טענות האשה:

1. לא יעלה על הדעת שאישה שנכנעה לתכתיבים של האיש להתגרש תיחשב כמורדים זה על זה.
2. גם לאחר עזיבת האיש את הבית האישה הביעה את רצונה לשקם את חיי הנישואין, וצירפה אסמכתאות לבקשות שלה ממנו.
3. זמן קצר לאחר עזיבתו קיים האיש בגלוי קשר פומבי עם ידידה שסבר שהיא 'נאה הימנה' ולא הסכים לעוזבה ולחזור לאשתו, וסמיכות הזמנים מוכיחה שהיה קיים קשר לפני כן.
4. גם אם הוכח רק ששהו לילה שלם ביחד ולא יותר ולדעת ביה"ד לא נעשה בכך ל'רועה זונות', הרי שהתנהגות זו ועזיבת הבית והודאתו במקצת ש'הסתובבתי קצת' מוכיחה שהוא גרם לפירוק הבית.
5. האיש לא הוכיח ולו אמתלא אחת לפירוק הבית מצד האשה, ונטל ההוכחה להפסד כתובה הוא על האיש.
6. האיש לא הגיש כתב הגנה, ומעולם לא הכחיש את טענתה שהיא המשיכה לכבס לאיש גם בזמן שהוא נמצא ביחידת דיור משלו כל זה מתוך תקווה לשקם את התא המשפחתי.
7. האיש היה צריך ויכול היה לטפל בעצמו גם בזמן המריבות ולמונען וגם בשלב עזיבת הבית יכול היה לחזור.
8. גם בכתובה בסכום מופרז יש לחייב בסכום המקובל ובמקרה של סכום גבוה לחייב ברף הגבוה שהרי לכל הפחות לכך התכוון.

טענות האיש:

1. אין מקום לחדש טענה כי האיש היה בדיכאון ולא טיפל במצבו הנפשי, משום שלא נטען כך מתחילה, אלא רק על הבגידה שלא הייתה וכקביעת בית הדין שלא הוכחה.
2. אין לסמוך על תמונות וממצאים שלא היו בפני הערכאה הראשונה ויש להסירן.
3. הגירושין נוצרו ביוזמת שני הצדדים בהסכמה מלאה, האשה הציעה לו לעזוב ליחידת דיור ובתחילה היא רצתה לעזוב.
4. האשה הודתה כי שנתיים לפני כן לא היו יחסי אישות מלבד פעם אחת בטיול שביקשה ממנו והוא לא יכול היה בשל מחלה.
5. האשה הודתה שהעזיבה הייתה בהסכמה משותפת ורק הבגידה הפריעה לה ולכן הם מורדים זע"ז.
6. כל טענות הבגידה היו לאחר הפירוד המוסכם, וגם הן לא הוכחו ולא היו.
7. מדובר בזוג חילוני כשהמתירנות גואה ואין בהתנהגותו חריגה מהמצוי.
8. כשיש ספק מי גרם לגירושין יד האשה המוציאה על התחתונה, וכאן האשה אשמה בסכסוך המשפחתי שיזמה עם הבן ומנעה על ידי כך את המשך חיי הנישואים.

דיון והכרעה.

קביעת חיוב הגירושין או ההמלצה להם בעקבות הסכמת הצדדים להתגרש בבית הדין, היא לא בהכרח זהה לחיוב הכתובה, ועל בית הדין לברר מה הביא את הצדדים לבית הדין. בני זוג החיים במריבות, גם אם הן נובעות מאופיו או מחלתו של אחד הצדדים אין מגדירים אותם בכלל מורד או מורדת ולא בכלל מה שכתב הטור בסימן קיח: "יצאו הגירושין ממנו", אלא עלינו לבדוק האם הייתה מרידה ומי בפועל פעל לסיום חיי הנישואין. במקרה שלפנינו הצדדים הגיעו לבית הדין לאחר שהיו כבר הליכים לפירוק שיתוף ואיזון משאבים בבית המשפט, וראה בית הדין שלא צפוי הליך של 'שלום בית', ובהצטרף העובדה כי הצדדים הפסיקו יחסי אישות כבר שנתיים לפני כן ושניהם מסכימים להתגרש, בית הדין פועל למימוש הגירושין בזמן קרוב ככל שניתן.

עם זאת מצב נתון זה של הסכמה/השלמה משני הצדדים לקיום הליך גירושין במקום לריב על כך, אינו מהווה ראיה לשאלת חיוב הכתובה. חיוב הכתובה בשטר הוא ברור, ונטל ההוכחה שהאשה הפסידה כתובתה מוטל על המתחייב. לפיכך בכדי להוכיח שהאשה מפסידה כתובתה עליו להוכיח שהאשה מרדה או אינה ראויה לקבל כתובה מסיבות ידועות, או שהיא זו שפעלה ויזמה את הגירושין. 

במקרה שלפנינו, מה שידוע ומוכח הוא רק שהאיש עזב את הבית בחודש יולי 2020, וכן ידוע שבחודש דצמבר הוא הגיש תביעת פירוק שיתוף ואיזון משאבים בבית המשפט. נמצא שבשלב זה נראה לעיניים שהאיש פעל לגירושין, ובחודש זה גם ראה אותו החוקר הפרטי מבלה לילה שלם בדירה של אחרת, לילה שנראה כי היתה זו מסיבה מרובת משתתפים/ות. משום כך כאשר לאחר חמישה חודשים של התדיינות משפטית, האשה מגישה תביעת 'לגירושין וכתובה', אין לראות בזה שהאשה תובעת ויוזמת גירושין, אלא מסתבר יותר שכיון שבהליך הרכושי בבית המשפט היא אינה יכולה לתבוע כתובה, היא נאלצת להגיש תביעה זו בבית הדין במקביל להליך הרכושי שפתח האיש בבית המשפט.

לכן עדיין בכדי להיפטר מחיוב הכתובה על הבעל להוכיח שהאשה 'מרדה בו' והייתה שותפה ליוזמת הפירוד והגירושין.

בדיון הראשון שהתקיים ביום י"א במרחשוון תשפ"ב (17/10/2021) שאל בית הדין את הצדדים לגבי גירושין, האשה השיבה ואמרה שהיא רוצה בגירושין מפני שהוא בגד בה ורוצה כתובה. האיש אמר שרוצה בגלל הרחקת הבנות, מריבות, והעדר חיי אישות, ומנגד הכחיש כל בגידה.

בדיון ביום ה' באדר תשפ"ג (26/02/2023) אמרו הצדדים:

ביה"ד: תתמקד בכתובה. ב"כ האיש: חשוב לי להוכיח שבניגוד למה שהיא טוענת שהסיבה לגירושין היא הבגידות ואנו טוענים שבמשך 5 שנים היו ריבים בגלל הבן שניר וזה גרם למערכת יחסים קשה בין ההורים והתוצאה של זה גירושין.

ביה"ד: הטענה המרכזית היא בגידה ולא דברים אחרים כך טענה האשה.

ב"כ האיש: אני חוזר ואומר שאנו מכחישים וטוענים שלא הייתה בגידה אלא דבר אחר שהוא גרם לנתק והגירושין הם תוצאה של הנתק וגם היא והוא טענו שהייתה מערכת יחסים עכורה והיא גרמה שלא היו במערכת יחסים במשך שנתיים וזה הסיבה שגרם לגירושין ואחרי שעזב את הבית היא זו שהביאה את הגירושין ולא הוא.

האשה: הוא משפיל אותי ותראו הודעות שהוא כתב לי עד 2019 ועכשיו הוא מכפיש אותי ומספר שאני מפלצת.

ש. את זוכרת מתי פתחת תיק יישוב סכסוך. ת. לא זוכרת.

ש. ביולי סליחה ספטמבר 20, אחרי שהוא עזב את הבית. ת. בעקבות בקשה שלו הוא שלח אותי לפתוח את התיק".

מדברי הצדדים בפני בית הדין עולה כי חיי הצדדים לפני שנעשתה כל פעולה לגירושין היו במריבות ונתק, אך לא נטענה מצד הבעל כנגד האשה ובוודאי לא הוכחה שום עילת  'הפסד כתובה'. שהרי גם כשהוא טוען על מריבות והסתות הילדים, לא רק שלא הוכח מי האשם בהן והאשה טענה שהוא אשם בהן, אלא שגם אם היה מדובר באשמתה והיא הייתה 'אשה רעה וכתובתה מרובה', עליה נאמר ביבמות דף סג שלא מפסידה כתובתה. במקרה שלפנינו גם לדעת בית הדין האזורי לא הוכחה כל אשמה בעניין המריבות. בית הדין האזורי בפסק דינו קבע שבגידת האיש לא הוכחה, ובכל מקרה הצדדים היו במשבר זוגי ונפשי שגרם למריבות והפסקת יחסי אישות, "ולכן כאן שהמריבה התפתחה על מצע לא פשוט של משבר משפחתי מוצדק או לא, אין פלא שהצדדים הגיעו לסוף דרכם המשותפת".

מסקנה עובדתית זו מקובלת עלינו, אך בהדגשה כי בתיאור המריבה שהתפתחה לקשיים משפחתיים ולמצב נפשי קשה שהביא לסוף דרכם המשותפת, אין כל עילה להפסד כתובה ותוספתה מצד האשה. לא הוכח ואף לא נטען כי האשה פעלה בשלב כלשהו לעזוב את האיש מעבר להסכמתה מרצון או שלא מרצון להתרחקות האיש ממנה גם ביחסי אישות בסוברה שמדובר בדיכאון כטענתה, או בטחורים כטענתו, ו/או מחשדותיה שצצו רק לאחר תחילת הליך הגירושין מצידו.  

משום כך לדעתנו אין מקום להמשך דברי בית הדין האזורי הכותב כי לאור מצב זה :

"והדבר בהחלט עונה על ההגדרה הידועה של רבינו ירוחם, של בני זוג ה'מורדים זה על זה'. ובני זוג המורדים זה על זה, הרי שאין מקום לתוספת כתובה. והטעם כי 'אדעתא למישקל ולמיפק, לא יהיב לה תוספת כתובה'. כלומר שונה הדין של עיקר הכתובה, שהוא חיוב חיצוני שהאיש מתחייב בו, או מדאורייתא או מדרבנן, ותלוי הדבר במחלוקת הראשונים, מאשר החיוב של תוספת הכתובה שהאדם מחייב את עצמו מרצונו החופשי. וגם כאשר האשה אינה מפסידה את עיקר כתובתה, עדיין אומרים כי הואיל וגם היא סולדת ממנו ואינה רוצה אותו, הדעת מחייבת שבאופן כזה האיש לא מחייב את עצמו במה שאינו חייב מדינא, כלומר בתוספת הכתובה".

מסקנה זו אינה מתאימה לתיאור העובדתי שלפני כן משתי סיבות. החילוק שכותב רבינו ירוחם בין עיקר כתובה לתוספת הוא במקרה שהאשה מורדת באיש ו/או יוזמת גירושין גם אם מתברר שגם הוא מורד בה היא מפסידה תוספת מפני שלא כתב תוספת על מנת שתמרוד בו. אבל במקרה שלנו כאמור לא הוכח שהאשה יזמה בעקבות המשבר את הגירושין. העובדות הידועות לבית הדין הן שהאיש עזב את הבית, והאיש הוא שהגיש את התביעה בבית המשפט. [לגבי ישוב הסכסוך שם, הוא טען שהיא פתחה והיא טענה שפתחה בשליחותו, ומכל מקום 'יישוב סכסוך', ללא תביעה אינה יוזמת גירושין ואילו תביעה לפירוק ואיזון היא יוזמת גירושין]. האשה גם צירפה כמה פניות שלה לקריאה לטיפול ויעוץ ל'שלום בית', אם כי בהמשך זה הותנה בצדק בעזיבת בת הזוג, אך מצד האיש לא מצאנו שום קריאה לשלום אליה.

נמצא שמה שהוכח הוא רק, שהאיש, ולא האשה, עשה בעקבות המריבה פעולות אקטיביות בעזיבת הבית והגשת תביעה לפירוק איזון משמורת ומזונות, המעידים על יוזמתו והחלטתו הגמורה לגירושין עוד קודם שבאו הצדדים לבית הדין, ומאידך אין שום הוכחה למרידה כלשהי של האשה, ולא הוכחה שרצתה בגירושין באופן שתוגדר 'אדעתא דמיפק לא יהיב לה', מעבר למריבה שלא הוכחה בה אשמה והשלמה עם התרחקות בעלה ממנה.

אבל יתירה מכך, בית הדין כותב שהאשה נחשבת מורדת בו כיון "שהאשה סולדת ממנו ואינה רוצה אותו". הידיעה על מריבות ואפילו הפסקת חיי האישות בגלל דיכאון/טחורים כשלא שמענו בשלב זה שום טענת 'מאיס עלי' [עד לאחר העזיבה וההסתובבות עם אחרות] אין בהם שום מרידה או יוזמת גירושין מצד האשה. ידוע לבית הדין שהאשה ניסתה לפעול על מנת להחזיר אליה את בעלה באמצעות יועץ זה או אחר, וגם אם פנתה לרב מתקשר שהתעה אותה והביא אותה לחשוד בבעלה, היא לא יזמה גירושין אלא דרשה ממנו להיפרד מהאשה הנטענת ולחזור אליה. לעומת התנהגותה, לגבי התנהגות האיש, האשה טענה ולא הוכחש שהאיש הלך עם בת זוגו בפומבי וגם הכיר אותה לילדי הצדדים ולא נראה שרצה לחזור אליה. כאשר היא באה לבית הדין וסולדת מבעלה כל עוד הוא ממשיך בקשרי ידידות שלו עם אחרות, אינה נחשבת למורדת כלל, וגם אם אחרים גרמו לה לחשוד בו בבגידה שלא הוכחה, הרי נקל היה לו, אם היה רוצה בה, לחזור לחיק אשתו ולהוכיח שהיא אשתו היחידה. משום כך אין בתיאור העובדות שהובאו בפסק הדין [ועברנו גם על שאר החומר שבתיק ובדיון שלפנינו] בכדי שתהיה עילה להפסד כתובה ותוספתה, ולא מרידה שלה בבעלה ולא יוזמת גירושין.

לפיכך הנחת היסוד לפסק הדין היא שכתובת האשה בתוקפה והאיש שיזם את הפירוד והגירושין חייב בכתובתה.

שיעור הכתובה:

בית הדין האזורי שכאמור קבע שהיא הפסידה תוספת כתובה, נפנה לדון רק בעיקר הכתובה שלדעתו לא הפסידה האשה. לגבי זה כתב בית הדין שבכתיבת סכום של 5,555,555 ₪ יש אומדנא שנכתב לכבוד או למזל או כאסמכתא בעלמא, ולאחר שהביא את הצדדים והשיטות לגבי פסיקת חיוב בכתובה מוגזמת, כתב כי יש לפסוק כך רק במקום שחיוב הכתובה והתוספת ברור, אבל כשהם מורדים זה על זה די בקביעת חיוב עיקר כתובה לפי ערך הכסף ביום התשלום, דהיינו סך  339.5 ₪ .

על כך יש להעיר תחילה כי אם סבור בית הדין שהם מורדים זה על זה ולא הפסידה עיקר כתובתה הרי שאין ספק לגבי עיקר הכתובה . ועוד יש לעיין אם אדם המתחייב על סכום כ"כ גבוה לכתובה ולתוספת כתובה האם מתכוון לשיעור עיקר כתובה שהוא כ"כ נמוך עד שאין בו בכדי למנוע 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה' ולא 'משום חינא'.

בנוסף על כך כבר כתבנו במקום אחר כי גם אם היה ספק בחיובה בתוספת, הרי כאשר האשה נדרשת להעביר כספים לבעל באיזון הזכויות [ובמקרה זה כ 46,000 ₪] הרי היא רשאית לטעון 'יש לי כנגדו בחיוב תוספת הכתובה בשיעור הגבוה' והיא נחשבת מוחזקת בדמים עד סך זה.

אלא שלדעתנו כמו שהבהרנו בחלק הקודם משלא הוכחה מרידה או יוזמת גירושין מצידה, האיש חייב בבירור בכתובתה ובתוספתה, ומאחר שהסכום הנקוב בכתובה מתפרש לכבוד ולמזל, הרי עלינו להחליט מה בכוחנו לחייבו בעיקר כתובה ותוספת, שהרי גם כשכתבו בכתובה במקומות שונים סכומים גבוהים יותר ממה שהתכוונו להתחייב, הרי הם מחוייבים לפי מנהג המקום כמבואר בגמ' בבא מציעא קד ע"ב  "ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבלאי גבו תילתא מרימר מגבי נמי שבחא", ובגמ' כתובות יב ע"א לגבי בית דין כהנים וכנודע.

במקרה זה בחר האיש לא רק בסכום המסמל מזל אלא גם סכום גבוה במיוחד, שהרי מצד המזל יכול היה להסתפק במספר קטן יותר של חמישיות כגון 55,555 ₪, ולכן כשבחר לציין סכום הרבה יותר גבוה אין מקום לומר שרצה להתחייב בסכום המינימלי. גם אין לומר שלא רצה להתחייב בכלל אלא להפליגה בדברים ולהיות כמי שלא כתב כתובה כלל ולעבור על תקנת חז"ל, וגם לא שהתכוון לסכום כ"כ נמוך של 340 ש"ח , ולכן הסברא נותנת שרצה לכל הפחות להתחייב 'לשלם במיטבא' באופן שאין בו אסמכתא.

האשה בתביעתה בבית הדין האזורי אף היא הביאה את השיטות השונות ותבעה כשיטה הסוברת שמגיעה לה פרנסה לשנה וכיסוי חובותיו בערכים של בין 120,000 ₪ ל 180,000 ₪ וכן ביקשה פיצוי נוסף.

ולאחר העיון מאחר שנראה בכתובה שרצה להתחייב ב'מיטבא' אבל באופן מכובד וכפי שכתבנו, נעמיד את חיוב כתובתה על סך הגבוה במעט מעל הרף הנמוך ובסך 150,000 ₪.

פסק דין:

האיש ישלם לאשה סך 150,000 ₪ בכתובתה.

בתיק זה הופקדה ערובה לטובת המערערת בסך 10,000 ₪ ומאחר והערעור התקבל המזכירות תפעל להשבת הערובה למפקיד באישור המערערת או למערערת לפי הנוהל.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום י"ח בסיון התשפ"ד (24/06/2024)

הרב דוד ברוך לאו הרב שלמה שפירא הרב אברהם שינדלר

הפוסט חיוב כתובה במקרה של הסכמת הצדדים לגירושין, ושיעור כתובה מוגזמת הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הוגש לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה (הרכב א) מיום כ"ו בשבט התשפ"ד (5.2.24) שבמסקנתה נקבע: "סוף דבר: האיש ישלם לאישה 1,350 ש"ח, וזאת בתוך שלושים יום."

רקע

הצדדים נישאו בתשנ"ו (96) ולהם שלשה ילדים – כולם בגירים. בתשנ"ט (99) ניהלו הצדדים משפטים בנושא הגירושין, אולם חזרו לשלום בית ונולדה להם הבת [א'].

ביום כ"ג בטבת התשפ"ב (27.12.21) הגישה המערערת תביעה לגירושין ולתשלום כתובה בסך 1,000,018 ש"ח. העתק הכתובה בתיק.

בט"ז באדר התשפ"ג (9.3.23) התקיים דיון ובסיומו כתב בית הדין את ההחלטה דלהלן: "למעשה שני הצדדים מעוניינים להתגרש, ואכן ייקבע מועד לסידור גט. האישה עומדת על תביעתה לכתובה – ייקבע מועד להוכחות בעניין הכתובה."

 הצדדים התגרשו בכ"ח בניסן התשפ"ג (19.4.23), ולאחר מכן נקבע מועד דיון בנושא הכתובה.

בכ"ד בתמוז התשפ"ג (13.7.23) הופיעו הצדדים בבית הדין, וכך נכתב בפרוטוקול הדיון:

הופיעו הצדדים ובאי כוחם.

באי כוח הצדדים: הסכמנו כי נגיש סיכומים וראיות ובית הדין יחליט, כך נחסוך את ההוכחות.

בהחלטת בית הדין מאותו היום נכתב:

הצדדים הסכימו על הגשת סיכומים.

באת כוח האישה תסכם ראשונה, בתוך ארבעים וחמישה יום מהיום. לאחר מכן תסכם באת כוח האיש, בתוך ארבעים וחמישה יום נוספים.

ואכן הצדדים הגישו סיכומים נרחבים לתיק בית הדין.

להלן נעתיק חלקים מהחלטת בית הדין – מושא הערעור:

להלן עיקרי טענות האישה:

א.         האיש נקט כנגד האישה באלימות רגשית נפשית וכלכלית, ואף אלימות פיזית. ולכן האישה הגישה כנגדו מספר תלונות במשטרה.

ב.         כן נהג האיש להכות את הילדים כאשר בכו.

ג.                      האיש היה כופה את עצמו עליה פיזית ומינית. והדבר קרה גם ביום הכיפורים, למרות שהאישה צמה.

ד.         האיש התקשר לאישה ללא הרף, וגם היה מחטט בחפציה האישיים.

ה.         האיש ביזה את האשה לעיני אחרים. ואף היה מעיר אותה משנתה כאשר האישה נרדמה לפניו.

ו.                      האיש מנע מהאישה לצאת מהבית. ולעיתים אף נהג לנעול אותה בביתם.

ז.                      האישה הינה אישה דעתנית, ולאור כך הצהירה והתריעה בפני האיש כי התנהלותו אינה לרוחה.

ח.         כאמור כבר בשנת 1999 הצדדים ניהלו הליכי גירושין בבית הדין ובבית המשפט, ואולם האישה בחרה שלא לפרק את הנישואין, וזאת לאור הסכמת האיש לפנות לגורם טיפולי.

ט.         האיש ניתק קשר עם הילדים הבוגרים. ומאידך פיתח תלות רגשית מוגברת בילדה הקטינה דאז [א'] שהוכרה בזמנו על ידי הרשויות כ'נערה בסיכון'. והאיש אף נהג להסיתה כנגד האישה.

י.                      מערכת היחסים שנרקמה בין האיש לבת הינה הרסנית לבת.

יא.        לאחר שהאישה התלוננה במשטרה כנגד האיש, האיש הורחק מביתם. דבר שהביא לניכור הורי ולאלימות כנגד האישה.

האישה צירפה מסמך מטעם המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית חיפה בכל הנוגע לבת. מהמסמך עולה כי כבר משנת 2016 הצדדים חיו בנפרד, אם כי תחת קורת גג אחת, ולאחר תלונת האישה כנגד האיש משנת 2017 האיש עזב את הבית.

ולהלן עיקרי טענות האיש:

א.         מדובר באישה רעה המעלילה על האיש עלילות שווא.

ב.         האישה סילקה מהבית את האיש בעלילות שווא.

ג.                      עוד קודם לכן סילקה מהבית את אימו, למרות שהבית כולו היה שייך לאם אשר ברוב טובה הרשתה לצדדים להתגורר בו.

ד.         כל תלונות האישה כנגד האיש, למעשה נסגרו על ידי המשטרה מחוסר הוכחות.

ה.         האישה דומיננטית, חזקה ושתלטנית, ו'עשתה תמיד מה שרצתה'. ואילו האיש שקט ישר ומסור למשפחתו.

ו.                      האישה אינה זכאית לכתובה. וזאת מהסיבות כדלהלן:

(א) האישה היא זו שיזמה את הגירושין, ולא האיש;

(ב) האישה הגישה תלונות שווא למשטרה כנגד האיש;

(ג) כמו כן האישה נקטה באלימות קשה כלפי האיש וביזתה אותו בקללות וניבול פה;

(ד) האישה סילקה אותו מביתם.

ז.                      האישה הפעילה אלימות קשה כנגד הבת [א'] שבחרה להתגורר אצל האיש. ואילו הבנים הבוגרים הוסתו בצורה קשה כנגד האיש.

ח.         בית המשפט קבע לאור קביעת המשטרה וגורמי המקצוע כי לא מצאו אותות וסימנים לפגיעה הנטענת בבת.

במסגרת דיון והכרעה כתב בית הדין האזורי בין היתר כדלהלן:

התיק רווי וגדוש במלל רב ובמסמכים רבים, ואולם ראיות של ממש לכאן או לכאן בכל הנושא שלפנינו של חיוב הכתובה – כמעט אין.

נראה שהצדדים היו בשנים האחרונות פרודים זה מזו. בתחילה עדיין התגוררו הצדדים תחת קורת גג אחת, ואולם לאחר מכן האיש עזב את הבית. וזאת בעקבות תלונת האישה למשטרה כנגד האיש, שדבר אחד ברור לנו, שהתביעה לא הוכחה כנכונה. ולכן המשטרה סגרה את התיק מחוסר הוכחות.

האשה היא שהגישה את תביעת הגירושין והכתובה. ואולם למרות טענות קשות רבות לא הצליחה להוכיח דבר. ומאידך גיסא גם טענות האיש לא הוכחו.

נראה שחלק גדול מהמשבר שעבר על בני הזוג והביאם לפירוק המשפחה – מקורו במשבר סביב גידול הילדים, ובעיקר סביב הבת הקטינה [א'], ולא בכדי חלק לא מבוטל מכל הטענות והמענות הם סביב הבת [א'].

אמנם לעיתים יש מקום לתביעה של דמי הכתובה גם כאשר האשה היא שמגישה את התביעה לגירושין. וזאת כאשר מוכח שה'גירושין יצאו ממנו', כלומר: אומנם מבחינה פורמלית האישה הגישה את התביעה, ואולם האיש הוא שהביא אותה לכך. ואולם כאן לא הוכח שאלו פני הדברים.

לכן במקרה זה אין מקום לתשלום הכתובה.

עוד הוסיף בית הדין:

נראה כי המחלוקת הקשה והקוטבית בין בני הזוג הביאה את הצדדים להגדרה ההלכתית המתאימה לגירושין אלו, שהיא – לכל היותר, ואולי אפילו בדרך פשרה, וזאת בהעדר הוכחות של ממש – לא יותר מבני זוג ה'מורדים זה על זה'. כלומר: בסופו של דבר לא הוכח כי האיש הוא שאינו רוצה באשתו על לא דבר, ולכן חייב הוא בכתובתה. ומאידך גיסא גם אי אפשר לומר את ההפך, שהאישה נטשה את האיש לאנחות ללא סיבה […]

כלומר בית הדין האזורי הגיע למסקנה שהמערערת לא הוכיחה שהגירושין 'יצאו ממנו', אולם מנגד גם טענות האיש לא הוכחו וייתכן "שאינו רוצה באשתו על לא דבר". ולמעשה הסיק בית הדין וקבע ששני הצדדים 'מורדים זה על זה', ועל כן, על פי רבנו ירוחם, המערערת מפסידה תוספת כתובתה.

לאחר מכן עמד בית הדין על שמדובר בנדון דידן בכתובה מוגזמת וסקר את הדעות בסוגיה זו.

למסקנה קבע בית הדין שמספק, שמא הגירושין 'יצאו ממנה' ובכהאי גוונא מפסידה את כל כתובתה, חייב האיש לשלם למערערת רק מחצית מעיקר כתובה – ממאתיים זוז דאורייתא.

טענות המערערת

המערערת טוענת:

מה עניין רבנו ירוחם לכאן, איך הגיע בית הדין האזורי למסקנת 'מורדים זה על זה'?

האישה טוענת על אלימות שלא הוכחה, והאיש טוען על תלונת שווא שלא הוכחה.

כלומר: בסופו של דבר לא הוכח כי האיש הוא שאינו רוצה באשתו על לא דבר, ולכן חייב הוא בכתובתה. ומאידך גיסא גם אי אפשר לומר את ההפך, שהאישה נטשה את האיש לאנחות ללא סיבה –

אם כך, כפי שפסק בית הדין האזורי, מספק, 'יחלוקו' על עיקר כתובה, כן יש לעשות 'יחלוקו' גם על תוספת כתובה.

תגובת המשיב

תגובת המשיב עולה מהפרוטוקול שלפנינו:

ב"כ המשיב: אני מייצגת את מרשי כבר שבע שנים, בתחילה בבית המשפט לענייני משפחה – ניתן שם פסק דין ארוך ואקריא משם משפט אחד:

לגבי אלימות, יובהר שהתובע מעולם לא הואשם בעקבות תלונות הנתבעת ולא ננקט נגדו הליך פלילי. יובהר שלא מצאו אותות וסימנים לגבי פגיעה הנטענת…

היא גם אמרה 'שלום בית', ותבינו: האישה יזמה את ההליך. היו יחסים לא טובים והוא רצה לשמור על שלמות המשפחה. היא גם אמרה זאת בעבר וגם למשטרה אמרה שעשתה זאת בכעס.

לבית הדין האזורי הוגשו המון הוכחות והם עיינו בהוכחות של שני הצדדים. מי שיזם את נושא הסיכומים היו הם, וזה היה בהסכמה.

הפסק ניתן על סמך התרשמות וחומר רב שהם למדו ועיינו. על סמך זה ניתן פסק דין. אין שום טעם לחזור. והסכמנו…

יש משמעות להסכמה לא ניתן לערער על זה אחר כך. אם אתה רוצה לנהל הוכחות – אל תסכים.

בית הדין: אולי חשב בית הדין הרבני שהוא יכול להגיע למסקנות ועובדה שלא הגיע, הוא אמר: "אני לא יודע ממי 'יצאו הגירושין'."

ב"כ המשיב: הלקוח שלי בשבע השנים האחרונות היה מובטל ועבר ניתוח מוח מורכב ביותר, הוא עובד היום כמוקדן במשכורת מינימום ולא נשאר לו דבר.

בית הדין: אם אחרי סיכומים בית הדין הרבני לא מגיע למסקנה אולי נכון היה לשמוע שוב את הצדדים.

ב"כ המשיב: יש עוד טענות בפסק דין. הוא פסק דין ארוך ומקיף. היו שם טיעונים נוספים.

לא ראינו כאן טעות בהלכה או בעובדות. אגב, הערעור הוא מִחזור של אותן טענות שהיו בבית הדין האזורי ובבית המשפט לענייני משפחה, וזה נדחה כבר, אז מה יש להחזיר ולדון? זה עינוי דין לאדם. כמה אפשר? אם ידונו שוב לא יהיה שום דבר חדש. ונזכיר: רוב הטענות הן מלפני עשרים שנה ואחר כך הם חזרו לחיות יחד והביאו ילד. הטענה על אלימות הוכחשה על ידי הבת והתיק נסגר. נפסקו לאישה הוצאות. אז מה יש לדון להחזיר שוב?

בית הדין ניסה להציע לצדדים פשרה אולם באת כוח המשיב השיבה: "ללקוח שלי אין שקל לשלם. זה תיק של שבע שנים."

בא כוח המערערת ביקש להעביר את התיק להרכב אחר של בית הדין האזורי וטען שמאחר שההרכב כבר קבע בהחלטתו שהצדדים 'מורדים זה על זה' הרי שלפסיקה חדשה לא יבוא בית הדין באופן משוחרר ו'עביד איניש לאחזוקי דיבוריה'.

דיון והכרעה

עתה ניגש להכרעה:

מעיון בתיק זה עולה שנקבעו שלושה מועדי דיונים, אך בפועל התקיים דיון אחד קצר (הדיון השני): בדיון אחד לא היה הרכב, בשני נשמעו עמדות הצדדים ונכתב פרוטוקול קצר של כמה שורות על פני עמוד אחד, ובשלישי כל שנאמר הוא שסוכם על הגשת סיכומים.

בתקנות הדיון נקבעו סדרי הדין. בתקנה נ"ט נקבע:

הדיון מתנהל לפי סדר זה:

(א) טענות התובע והנתבע וחקירתם;

(ב) עדויות והוכחות;

(ג) סיכומי הצדדים, בעל פה או בכתב, לפי קביעת בית הדין.

התקנות מבוססות על פי שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים (סימן יז ועוד).

ישנם כללים הלכתיים לגבי שמיעת הצדדים, חקירתם, קבלת עדויות וחקירת העדים, הכול נקבע כדי שבית הדין יוכל לרדת לחקר האמת וכדי לפסוק דין אמת לאמיתו.

בתקנות הדיון אין אִזכור שבבית הדין האזורי אפשר להוציא פסק דין אך ורק על פי הגשת סיכומים. אומנם ישנו בסיס הלכתי בדעת הריב"ש שאפשר לדון על פי כתבי טענות, אולם לא כך נקבע. זאת בניגוד לבית הדין הגדול שלגביו נקבע בתקנה קמ"ז(2) שאפשר להכריע בערעור על פי סיכומים בהסכמת הצדדים. וגם לגביו נכתב שם: "גם במקרה זה רשאי בית הדין להחליט בכל עת שיש לשמוע את בעלי הדין."

כפי הנראה, ההבדל בין בית הדין הגדול לבית הדין האזורי מתמקד בהבדל שבין ההליכים: צדדים הבאים לערער בבית הדין הגדול מופיעים לאחר שהעובדות בתיק התבררו בבית הדין האזורי לאחר שמיעתם, חקירתם וקבלת ראיותיהם. בדרך כלל הערעורים בפני בית הדין הגדול ממוקדים בטענות הלכתיות ומשפטיות או בטעויות הנראות לעין בשיקול הדעת או בבירור העובדות. מה שאין כן בבית הדין האזורי, האמון על בדיקת העובדות. לכן הוא אינו יכול לדלג על שלב חקירת הצדדים ושמיעת ראיותיהם.

אין ספק שבית הדין האזורי ביקש ללכת בדרך קצרה ולהכריע בהסכמת הצדדים על פי כתבי טענות בלבד. כמובן את כתבי הטענות כותבים ומגישים בדרך כלל אנשי מקצוע שמגמתם להצדיק את הלקוח שלהם, ועל כן יקשה עד מאוד להגיע לבירור העובדות לאשורן רק על פי קריאת כתבי הטענות, הסיכומים וההוכחות הכתובות המוגשות לתיק. אולם כאמור הצדדים הסכימו לכך. ייתכן שסבר בית הדין שהיות שמדובר בתביעת ממון, כתובה, על פי ההלכה יכולים הצדדים להסכים לכך שכן יכולים הם להתחייב ולקבל על עצמם התחייבויות ממונית.

מכל מקום בחושן משפט (סימן טו סעיפים ג–ה) ישנן הנחיות ברורות לחקור היטב היטב את הצדדים והעדים (במקרים מסוימים) – "כדרישה וחקירה של דיני נפשות" וברמ"א שם שיחקור "כל מה שאפשר" כדי להגיע לחקר האמת. ההלכה מבוססת על תשובת הרא"ש (כלל קז).

בנדון דידן בית הדין האזורי בהחלטתו כאמור חוזר שוב ושוב ומעלה את ספקותיו ממי 'יצאו הגירושין', גם במסקנתו לא הגיע בית הדין למסקנה חד־משמעית ממי יצאו הגירושין, הוא נשאר בספק.

משכך: למרות הצעתו שידון אך ורק על פי כתבי הטענות, משלא הגיע למסקנה על פיהם נכון היה שיזמן את הצדדים לשמוע ולנסות להבין מתוכם את האמת. במקרה שכזה מתבקש, שבית הדין יזמין את הצדדים ויחקור אותם היטב היטב במטרה להתרשם בצורה בלתי־אמצעית ולהגיע לבירור העובדות ולחקר האמת.

מדובר בתביעה כספית משמעותית – תשלום כתובה למערערת אחרי עשרות שנות נישואין.

לאור האמור, אין מנוס אלא להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לדיון הוכחות. ייתכן שבדיון ההוכחות ניתן יהיה להגיע לבירור העובדות לאשורן.

מסקנות והוראות

לסיכום:

א.         בית הדין מקבל את הערעור, מבטל את החלטת בית הדין האזורי מכ"ו בשבט התשפ"ד (5.2.24) ומחזיר את התיק לבית הדין האזורי לקיום דיון הוכחות.

ב.         מאחר שהרכב בית הדין כבר פסק את פסקו, וכדי למנוע לזות שפתים – שיאמרו שבית הדין יחזיק בדיבורו ובפסק שפסק – בית הדין מחזיר את התיק להרכב אחר בבית הדין האזורי בחיפה, להרכב בראשות הרב דניאל אדרי, כדי שיקיים דיון הוכחות בתביעת המערערת לכתובתה.

ג.          מאחר שההליך נמשך זמן רב, מבוקש ליתן קדימות לתיק זה.

ד.         על המזכירות להשיב למערערת את דמי ההפקדה שהפקידה כתנאי לשמיעת הערעור על פי הנהלים המקובלים.

ה.         בית הדין סוגר את התיק.

ו.          פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ט באייר התשפ"ד (27.5.2024).

הרב דוד ברוך לאו                          הרב שלמה שפירא                      הרב אברהם שינדלר

הפוסט חובת בית הדין למצות את בירור העובדות ולא להסתפק בכתבי טענות – אף שהצדדים הסכימו לכך – אם נוכח כי אין באלו כדי להביא לחקר האמת הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני ביה"ד תביעת האשה לתשלום כתובתה, ומאידך גיסא, תביעת האיש לחלוקת רכוש על פי החוק.

הצדדים התגרשו זמ"ז בתאריך 30.4.17.

להלן השתלשלות הדברים כפי שעולה מכתבי התביעות שהגישו הצדדים, מטענותיהם בדיונים, ומעדויות העדים שהופיעו בפני ביה"ד.

בתאריך 18.4.2012 הגיש הבעל תביעת שלום בית ולחילופין תביעת גרושין.

בכתב התביעה הוא כותב:

"חיי הצדדים ידעו עליות ומורדות והתנהלו באופן סביר ותקין. לאחרונה חל משבר בחיי הנישואין של הצדדים. הנתבעת חדלה מלקיים את חיוביה כלפי התובע. אינה מכבסת לו, אינה מבשלת עבורו, אינה מגהצת עבורו ואינה עושה מלאכות שדרכן של נשים לעשות. הנתבעת אף מסרבת לקיים יחסי אישות עם התובע ומאיימת עליו בהרס חייו.

הנתבעת מצייתת לעצות אחיתופל שהיא מקבלת מ"בעלי דעה" באשר תכליתן ותוצאתן הוא הרס המשפחה. הנתבעת אף אינה מעריכה את התובע ואינה מתייחסת אליו בכבוד, ואין היא מעריכה את מאמציו להשקיע בתא המשפחתי ובה. הנתבעת נוהגת בתובע בזלזול, דואגת להבאיש את דמותו האבהית של התובע בעיני ילדיו.

שלוש הילדים הגדולים מתעלמים כיום מהתובע ואין הם מעוניינים בקשר רציף וקבוע עמו או לשוחח עימו וזאת לנוכח הסתתם הפרועה ביותר נגדו על ידי הנתבעת. התובע יטען כי היה והילדים ימנעו מלשוחח עמו ולכבדו כמתחייב מהם כבן לאב וכפי שההלכה הפסוקה קובעת, יתבקש כבוד בית הדין להורות להם לעשות כן.

התובע לא ירחיב בעניינים האלה בשלב הנוכחי על מנת שלא להחריף את היחסים בין הצדדים, שכן התובע מעוניין בשלום בית עם הנתבעת ואיחוד התא המשפחתי לרבות עם ילדיו היקרים לו עד מאוד.

ביום 20.2.2012 החלה הנתבעת נגד בניסיונות נואלים לקדם את הוצאתו של התובע מבית המגורים תוך שהיא טוענת כאילו התובע מתנהג באלימות, דברים שלא היו מעולם ולא נועדו אלא לשרת את האינטרס של תחילת ההפרדה בין הצדדים עד שיבואו הגירושין ממילא.

התובע הצהיר כי הוא אוהב את הנתבעת, מאמין בכל מאודו כי ניתן לשקם את חיי הנישואין, אך לא יסבול זלזול, יחס צונן, התרסה, איומים, על אף שפניו הם לפיוס אמיתי.

סעד חילופי – גירושין:

היה ולא תאבה הנתבעת לקיים לפחות ניסיון שלום בית כאמור לעיל, הרי שבדלית ברירה יעתור התובע לכך שבית הדין הנכבד יורה על גירושי הצדדים ללא חיוב כתובה ולא בתוספותיה, וכן כי כבוד בית הדין ידון בכל עניין הנוגע או קשור לגירושי הצדדים, לרבות משמורת הילדים והחזקתם, הסדרי ראייה, מזונות האישה והילדים, איזון משאבים, חלוקת רכוש לרבות לגבי דירה, רכב, זכויות כספיות ופנסיוניות וכו'.

כאמור לעיל, הנתבעת אינה מקיימת את חובותיה כלפי הנתבע ואף הביאה להרחקתו מהבית ואינה גרה עמו, דבר שבנסיבות העניין הינו צעד דרסטי וקיצוני לאור כל הנסיבות שפורטו לעיל.

גם בזמנים הרלוונטיים בהם דר התובע בבית הצדדים, לן הוא על ספה בסלון הבית, בישל לעצמו, כיבס לעצמו ודאג לכל צורכי הבית לרבות רווחתה של הנתבעת וילדיו.

על מנת שלא לפגוע בשלום הבית לו מייחל התובע, יימנע הוא מהרחבת היריעה בהקשר הזה, אולם הוא שומר על זכותו להרחיב ולהשלים כל טענה, היה וחס וחלילה לא יחזרו הצדדים לחיים משותפים ולשלום בית כאמור.

עילות הגירושין של התובע:

לתובע יותר עילות לפיהן ניתן לו לדרוש כי בית הדין הנכבד יורה כי על התובע לגרש את הנתבעת וכי עליה לקבל את גיטה, והכל כאמור להלן. ברם עניין הגירושין כאמור הינו חילופי לבקשת שלום הבית, היה וזו כאמור תדחה על ידי הנתבעת.

התובע יטען כלפי הנתבעת כי הינה מורדת ו/או עוברת על דת משה ו/או עוברת על דת יהודית, ולפיכך יש לכוף עליה גט.

הנתבעת הינה מורדת, שכן אין הנתבעת מבשלת ומגהצת לתובע ואת כל אלה צריך התובע לדאוג לעצמו. הנתבעת אינה מבשלת עבור התובע ואינה מגהצת לו את בגדיו. התובע צריך לאכול מחוץ לביתו ובמסעדות ולגהץ את בגדיו בעצמו או במכבסה או אצל אחיו.

בית המגורים של הצדדים אף פעם איננו מסודר ותמיד אי הסדר והבלאגן שוררים בו. התובע מתבייש כי יגיעו אורחים בלתי קרואים לביתו לנוכח אי הסדר הכרוני הקיים בו. התובע עושה לביתו לסדר בו לאחר ימי עבודה מפרכים. לנתבעת הדבר איננו איכפת כלל ועיקר.

הנתבעת מונעת מאת התובע חיי אישות תקינים מזה כ-6 שנים רצופות. מובן שהימנעות הנתבעת מלשמש עם התובע יוצרת ריחוק שכן הדבר המחבר בין בני הזוג איננו קיים. נסיונות התובע לשפר את מערכת היחסים האמורה נתקלה בסירוב והשפלה מצידה של הנתבעת כלפיו. הנתבעת פוגעת במפגיע בתובע בעניין זה.

הנתבעת מכפישה את התובע ואינה נוהגת כבוד כלפי התובע, וכל התנהלותה כלפיו נעשית בזילזול."

עד כאן מכתב התביעה של הבעל לשלום בית.

תשובות האשה לטענות נמצאים בפרוטוקולים, להלן נוסח שני הפרוטוקולים הראשונים.

הדיון הראשון התקיים ביום כ' בסיון התשע"ב (10/06/2012), וכך נכתב בפרוטוקול:

מופיעים הצדדים ומציגים תעודות זהות.

הצדדים: נשואים כ-22 שנה. נישואים ראשונים על ידי הרבנות. נולדו שלשה ילדים: 18, 15 וחצי, 12 וחצי. גרים יחד עד לפני חמישה חודשים. ב-20.2.12 הפסקתי לבוא הביתה ולישון בבית.

ביה"ד: מה אתה מבקש.

הבעל: קבלתי מסרים הן מילדי והן מדודה שלה לחזור הביתה. שלחתי לה אס אמ אס להפגש איתה לפני שאחזור הביתה. היא ענתה שלא מבינה על מה אתה מדבר. אתה הוא זה שנטשת.

האשה: אני משרתת את בעלי באמונה ומסירות 22 שנה. בזמן ההכרות הוא עבר תאונת דרכים קשה שבה הרג אדם והוא נפצע קשה. למרות זאת התחתנתי איתו. היה משפט נגדו לאחר הנישואין. נגזרו עליו שנים של שלילת רשיון. הוא עבר לעבוד בחו"ל ואני עברתי יחד איתו. עזבתי את עבודתי בארץ והשארתי כאן את הורי המבוגרים. אני הייתי אפוטרופוס על אחי שיש לו תסמונת דאון. עברתי בחו"ל שם הריונות לבד לידות לבד. אני עשיתי הכל למענו ותמכתי בו, שקדתי על פרנסת המשפחה. הוא עבד בימים ועבד גם בלילות וגם אני עבדתי לסייע. חזרנו ארצה ללא עבודה עם ילדה בגיל שלש וילד בגיל 3 חודשים. הוא חיפש כל הזמן עבודה שתתאים לו מבחינת משכורת. לאחר שנתיים הגענו ליתרת חובה בבנק בגובה של – 10,000 ש"ח. זה היה בשנת 99, לא היתה לנו פרנסה במשך שנתיים. יצאתי לכל עבודה ראשונה שמצאתי. הייתי בהריון שלישי. משאירה לו את הרכב הפשוט. כשמצא עבודה שהתאימה לו מבחינת השכר שמצא. עשיתי כל מאמץ לתמוך בו. הוא יצא מוקדם לעבודה. אני טיפלתי בילדים, הלכתי לעבודה לא התפתחתי בעבודה. הכנתי עם הילדים שיעורים, לקחתי אותם לחוגים, הכל בשביל לתת לו להתפתח. הוא התקדם הפך להיות מנהל בכיר. לפני חמש שנים, שש שנים, החל לקלל אותי להשפיל אותי לבזות אותי. קלל את הורי ואת אחי. אמר שאני מטומטמת ואני מכוערת שידאג לאשפז אותי. הוא התחיל לקלל אותי קללות שאיני יכולה לחזור עליהם. … אחר כך זה הלך והחמיר והוא החל להגיד לי בשנתיים האחרונות. אני מת שתמותי הלואי שתמותי. אני מת להפטר ממך. רק לא יודע איך. לאדם יש רשיון לנשק. … . בחדר שינה אמר לי את מגעילה אותי. אחר כך החל גם להרים ידיים. ב-6.1 הוא דחף עלי שידה של ארונות ואחרי זה – בשנתיים האחרונות זה פעם שלישית שעוזב את הבית. פעמים הראשונות עזב למשך שבוע עכשיו זה למשך  5 חודשים. היינו בייעוץ אחרון אצל הרב ג' ברחובות. ב-6.1 הוא דחף את השידה. לא הגשתי תלונות עמדו לנגד עיני שלום הבית. הייתי בעיצומו של טיפול זוגי של שלום בית. עד עכשיו הוא לא חזר. חשבתי להמשיך את הטיפול הזוגי.

ביה"ד לבעל: אתה מוכן לגשת לטיפול אצל ג'?

הבעל: מוכן ללכת אבל לא אצל ג'. הוא אמר לי כל טיפול מה אני צריך לעשות. יחד עם הטיפול הזוגי עברנו גם טיפולים אישים. כל מה שאמר לי עשיתי לכאורה, ובדיעבד. ב-7.1 היא נעלה אותי מחוץ לבית. היא לקחה את השלט בזמן שראיתי בטלוויזיה.

גם שנתיים קודם לכן קבלנו טיפול בירושלים והיא הפסיקה.

ביה"ד: הוא שלח לך אס. אם. אס?

האשה: באפריל שלח לי הודעה את רוצה לבוא לבית קפה, הקפה עלי. אמרתי לו הבית פתוח שיחזור הביתה.

הבעל: אני מעריך ומוקיר את מה שאמרה. כן, נפצעתי והיא טפלה לי. שנינו עבדנו במשרד הבטחון. היא ידעה במה הדברים כרוכים. אני הייתי שליח. היא היתה אשת שליח. אני עבדתי בימים לא ימים ושעות לא שעות. נכון, כשחזרנו לארץ, חפשתי עבודה. החלפתי קבט"ים בעולם. סייעתי בכלכלת הבית. לא זכור לי מינוס. סיימתי לעבוד בשרות בטחון בשנת 99. באוקטובר 99 הגעתי לבנק ישראל ואני מעריך ומוקיר את התמיכה שלה. אני הערתי את הילדים. הכנתי כריכים. לקחתי את הילדים התחלקנו במעמסה. הייתי קצין בטחון וזה מצריך שעות. אני דאגתי לילדים.

ביה"ד: תשיב על היחס שהיא טענה נגדך.

הבעל: לכל מטבע יש שני צדדים. אני הגשתי על הדברים שהיא עשתה נגדי. היא עשתה ממני עפר ואפר ליד הילדים. עשרות פעמים נעלה אותי מחוץ לבית. למדתי באוניברסיטה ביום שישי. לקחתי את הבן לישיבת… בשעה שלש, חזרתי חמש דקות לפני שבת והיא לא נתנה לי להכנס הבית.

היו לי לילות לבנים בחדר שינה. צועקת ללובי שאני מרביץ לה. אני רק הגבתי. היתה מושכת ממני את השמיכה. אני עובד כקב"ט במשרד הבטחון.

ב"כ הבעל: על מנת שיהיה שלום בית דתי והלכתי, אין ספק שחל משבר ויש שבר גדול וצריך לקבל יעוץ והכוונה מקצועית. תוך כדי להורות להם לנהל שלום בית כן ואמיתי על ידי מי שעורכי הדין יאמרו בהסכמה. הבקשה של הבעל לשוב לביתו במסגרת של שלום מלא.

ביה"ד: תפנו לייעוץ.

ב"כ האשה: ניכרים דברים אמת. אנחנו עורכי הדין לא צריכים להיות פה. יש כאן בני זוג שעברו כברת דרך ארוכה. לא מבין למה הבעל כל כך הרבה זמן בחוץ.

ביה"ד: תגישו לנו הצעות.

ביה"ד לבעל: יש לך בעיה לחזור הביתה?

ב"כ הבעל: בגלל תעסוקתו ומשלח ידו קינטור או פרובוקציה תסוכן פרנסתו. לחייב את הצדדים לדון במדור שקט.

הבעל: הסיבה היחידה שאני מחוץ לבית שהיא מאיימת עלי בהזמנת משטרה.

ביה"ד: את חושבת שהזמן שיחזור הביתה או קודם ללכת ליעוץ.

האשה: הוא דחף אותי לקיר. לכן פתחתי חלונות מסיבה אחת. הוא תפס את הראש שלי. אני פחדתי שהוא יהרוג אותי. אני מוכנה לשלום בית. 

ב"כ האשה: אחרי פירוד של חמישה חודשים. צריך לחזור יחד עם ייעוץ.

ביה"ד: היועץ יקבע מתי הבעל יחזור.

ב"כ הבעל: מי שפניו לשלום בית לא יסרב לחזרתו המיידית.

ביה"ד: בא כוחה סובר שזה לא נכון לאחר חמישה חודשים שהם לא יחד. בלי להכין את הקרקע חבל.

ב"כ הבעל: מבקש לקבוע מסגרת זמנים לחזרתו הביתה.

ב"כ האשה: אשמח שיחזור כמה שיותר הביתה לטובת הילדים.

ב"כ האשה: מבקש שמשכורתו תכנס לחשבון המשותף כפי שנכנסה עד עכשיו.

ב"כ הבעל: אי אפשר להתנות שלום בית במשכורתו. הוא לא שינה הסדרים כספיים בינו לבין רעייתו כדי לגלות רוחב לב כלפיו וכלפי ילדיו. בשבועות האחרונות יש שינוי של התנהלות האשה בחשבון הכספי והיא הוציאה כספים בצורה חריגה.

הבעל: איני מוציא שקל. אני גר אצל הורי. ההוצאות שלה גדולות. איני מוכן להפקיד את הכספים בידה.

ביה"ד: יהיה לכם זכות של שני חתימות יחד.

ביה"ד: תדברו ביניכם על ייעוץ מוסכם.

ב"כ הבעל: מבקש הסדרי ראיה.

האשה: הוא רואה אותם מתי שהוא רוצה. הוא מתקשר אליהם והם הולכים אליו.

ב"כ האשה: הם ילדים גדולים.

המשך דיון.

ב"כ האשה: אנחנו הסכמנו להמשיך שמה שהיה הוא שיהיה. אנחנו לא מוכנים לשום תנאי.

ב"כ הבעל: מבקש מסגרת ששלום הבית יהיה בפועל. מבקשים מגשר על פי הוראת בית הדין.

ביה"ד: אנחנו נמנה מגשר.

ב"כ הבעל: ושיחזור הביתה.

ב"כ הבעל: בשלב שהמשפחה מטפלת מבקש הסדרי ראיה זמניים.

ביה"ד: תגיש בקשה מה שאתה רוצה. הוא יכול לפגוש את הילדים מתי שהוא רוצה.

ב"כ הבעל: הוא רוצה להשאיר את החשבון המשותף על כנו. מבקש שלא יהיו הוצאות יוצאות דופן על מה שהיה.

ביה"ד: זה ירשם.

ב"כ הבעל: מבקש מועד לתזכורת שבית הדין יפקח על המהלך.

ביה"ד: שלחו אתכם לג'. הוא מטפל רק בזוגות דתיים.

ביה"ד: נקבע לכם מועד לתזכורת לחודש ימים.

ב"כ האשה: שם היועצת מ'.

ב"כ הבעל: מבקש הסדרי ראיה לקבל יום בשבוע וכל שבת שניה.

ביה"ד: הם ילדים גדולים אנחנו לא יכולים להכריח אותם.

ביה"ד: אנחנו נמליץ.

ביה"ד: בית הדין יקרא להם לכאן.

ב"כ האשה:מתנגד להזמנת ילדים לבית הדין. הם לא בשלב כזה שצריך להזמין אותם לבית הדין.

ב"כ הבעל: הם מכירים את אחד ואחיותי.

האשה: אני ממליצה להם ללכת. כאשר הוא מתקשר אליהם הם הולכים איתו. בני הקטן רצה ללכת בשבת אליו, ואני הלכתי איתו לבד.

הבעל: מבקש שארוחת הערב של יום שישי וארוחת הבוקר של שבת תהיה אצלי.

ביה"ד: היא תמליץ להם, הם גדולים.

האשה: הם גדולים בני חמש עשרה ושמונה עשרה.

ב"כ האשה: יש לנו נכונות מלאה…

להזמין את הצדדים להגיע לשלום בית.

ב"כ הבעל: מבקש מועד לתזכורת.

הדיון הסתיים.

הדיון השני התקיים ביום ד' באב התשע"ב (23/07/2012), וכך נכתב בפרוטוקול:

ביה"ד: הצדדים היו אצל גב' מ'. הגיע סיכום.

…

ביה"ד: ראיתם את המסמך. הוא מדבר בעד עצמו. אני אשמח אם תהיה התקדמות.

ב"כ הבעל: חברי ביקש לדחות את הדיון, אני התעקשתי שיהיה דיון. הצדדים החלו בהליך של שלום בית. אנחנו מברכים את הסיכום של גב'… . היא רואה פערים. לא רק בהיבט הטיפול אלא כנות הלב של האשה. נסתרות דרכיה, איננו יכולים לרדת לסוף דעתה וכוונותיה בהליך הטיפולי אם ניתן יהיה בכנות להגיע לשלום בית.

בדו"ח יש שורה שמטרידה אותי, מהות הכשל שנוצר בין בני הזוג ומחריף את הפערים ביניהם עד היום. בפסקה החמישית. התהום שנפערה היא בחצי שנה אחרונה תקופה שאינם גרים יחד.

ב"כ האשה: הבעל עזב את הבית.

ב"כ הבעל: אי אפשר לגשר על הפער ללא מגורי הבעל בבית. אין התקדמות בנושא מגורים תחת קורת גג אחת. עבר חודש וחצי. צריך שישובו לגור תחת קורת גג אחד. לא רק למען ילדים בית וכלכלה אלה בנושאים הזוגיים בינו לבינה. הרחבת תקשורת אישית. היא טוענת שהבית פתוח והוא יכול לבוא. מבקשים שאם הבית פתוח שיחזור.

ביה"ד: מי הוציא אותו מהבית.

ב"כ הבעל: אף אחד. הוא מבקש לחזור בהסכמת האשה.

ביה"ד: בגלל הרגשות עדיף לא לשמוע את עמדת הצד השני. אנחנו לא נכנסנו לאופי הבעיות. אמרת תהום, אמרת גשר. לדעתי צריך שהמטפלת תנחה את הצדדים. לעשות את זה בשלבי מיתון.

ב"כ הבעל: אני סבור שיש את המישור הטיפולי והמישור הזוגי. התנאים אינם קשורים אחד לשני. אנחנו לא רק מברכים על הטיפול אנו רוצים להמשיך. יש תקשורת ביניהם.

ביה"ד לבעל: האם המטפלת מבינה את העניינים ביניכם. היא תפסה את הבעיות ביניכם.

הבעל: לדעתי כן. אבל איני רואה שהיא אומרת את הדברים הלא טובים לאחד מבני הזוג. יש בינינו תקשורת בטיפולים בלבד. למעט התקשורת בבית קפה. אין תקשורת בבית. אני בא הביתה לסעודות שבת. אני רואה את שמחת הילדים. למעט הוראת היועצת היום אתם הולכים לבית קפה וביום ששי או בשבת אתה הולך לסעוד ותו לא.

ביה"ד: שאלת אותה מה הצפי.

הבעל: שאלתי אותה. אמרתי לה שהטיפול יכול להמשך לנצח. אני הומלס מרגיש נטל על הורי. אני הולך לישון כל פעם במקום אחר. אין לי את הפינה שלי. ככל שאני רחוק מהבית ולא רואה את ילדי הפער הוא עצום. באים במכוניות נפרדות. מעבר לייעוץ אין תקשורת. אני שבע. אני שרוף בפנים. אמר בא כוחי שלא גירשו אותי מהבית. אני ביוזמתי לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. אשתי נפגעה. שאלתי אותה למה הלכתי? כי היה לי טוב בבית? אני מרגיש שאני עושה על מנת לחזור לשלום בית. יש לי רצון כן ואמיתי לחזור לשלום בית. היא אמרה באחת הפגישות שהקצב יהיה איטי. מבחינתי אם איני חוזר הבית איני מתכוון…

ב"כ הבעל: יש קושי כלכלי. הקושי האמיתי שלו זה קושי אישי. אם אין כוונתה לעשות שלום בית והוא מבזבז את מרצו שתאמר זאת וכל אחד יפנה לדרכו.

ב"כ האשה: מבקש לומר כמה דברים לפניה.

ביה"ד: לא.

ב"כ האשה: זה יוצר חוסר שוויון עד כדי פגיעה.

ביה"ד לאשה: את שמעת את הדברים מה את אומרת.

האשה: בעלי עזב את הבית לפני חצי שנה כשהיינו בעיצומו של טיפול זוגי הוא החליט שהיועץ הרב לא עשה את עבודתו נאמנה ועזב את הבית. הוא עזב את הבית פעם שלישית. זה היה אחרי שנים של אלימות פיזית נפשית והכפשות. הוא תבע אותי לבית הדין עם הכפשות. אני מאז שעזב את הבית לא עשיתי לו כלום. הוא מדבר חופשי עם הילדים ולוקח אותם מתי שהוא רוצה. אמרתי לו הבית פתוח. אתה מוזמן. היה שואל את הילדים אם יש דואר עבורו. לקחתי את הטלפון אמרתי לו הבית שלך אתה יכול להיכנס. הוא הגיע לכאן עם מלוא הכפשות. אמר שלום בית שמתי את ידי על כך. בכל מפגש עם המטפלת הוא מתלונן שהוא לא עושה.

אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע בפתח תקוה, אני גרה ברחובות, בשעות לא שעות. מילה לא אמרתי, נוסעת הלוך חזור, מילה לא הוצאתי.

אני חושבת שהטיפול חשוב. זו טיפול שלישי. טיפול זה לא קסם.

ביה"ד: האם לא כדאי לעשות הדרכה בנושא שיוכל לחזור הביתה.

האשה: התהום הזו נוצרה במשך שנים. הבעל מאס בי, קלל אותי, הכה אותי, זה תהום של שנים. הוא עזב את הבית במהלך טיפול זוגי. התהום העמיקה. בטיפול כשהיה בביתי.

אני מנסה בכל מאודי לשמור את הבית. ה' בחר בנו להקים בית פה. נולדו שלושה ילדים. קל מאוד להרוס אותו. אני תופסת את הבית בשיניים. הוא עזב אותי. על כל צעד ושעל פונים אלי אנשים ואומרים לי שמעתי שהוא רוצה להתגרש ממך. אני לא עונה. אני שומרת על הבית הזה. הטיפול עוזר. לוקח לו זמן. השהות שלי עם האדם להיות איתו בחדר לאחר שהרים עלי יד היה קשה מנשוא. היום אני יושבת איתו בחדר ועושה למען הבית הזה. המטפלת אמרה שזה תהליך. הוא בקש מפגשים יותר תכופים ויגיע גם ביום שישי ושבת. המטפלת אמרה לו לא. צריך לבנות יסודות.

ביה"ד: כמה זמן את צריכה פסק זמן.

האשה: אני לא בקשתי פסק זמן. הבית פתוח כל הזמן. מעולם לא אמרתי לו לצאת מהבית.

ביה"ד: היום הוא יכול לחזור הביתה.

האשה: ודאי.

הוא רוצה יחסי אישות ולישון בחדר שינה. לכך צריך זמן. הוא יכול לחזור הביתה. גם בדיון הקודם צריך לחזור הביתה. הוא יכול לחזור הביתה. השאלה שהייתה זה יחסי אישות ושהוא מתעקש לישון יחד במיטה.

ביה"ד לבעל: היועצת לא המליצה שתחזור הביתה לישון בשלב ראשון בחדרים נפרדים.

הבעל: היא לא המליצה. אני עזבתי את הבית כי נעלו את הבית וגירשו אותי מחדר שינה. היו ויכוחים עד 2 ,3, 4 לפנות בוקר. כדי שלא יהיה רעש בבניין אני עזבתי את הבית עם התיק. החלונות היו פתוחים. אני פחדתי שתזמין משטרה. אני מעולם לא הרמתי עליה יד. אני מוכן להשבע. אמרתי שאני מוכן לחזור הבית שלא יסגרו את הבית. מכבסים בגדים, לא מגרשים אותי מהחדר. אני חוזר לישון במיטה שלי. אמרתי שאפשר לישון יחד. לא אגע בה. לא רוצה לישון בסלון על הרצפה. בקשתי שלום ביני לבינה. אני בשלום בית עם ילדי. אם יהיה שלום ביני לבינה. הילדים יפרחו. גם בעבר היו לנו מחלוקות שמנו כריות באמצע אין לנו מיטה נפרדת. אם אני חוזר היום הביתה. היו מספר פעמים רבות שהדלתות נפתחות. היא עושה רעש כזה שהחשש שהשכנים יתקשרו למשטרה. קשה לי מאוד. קשה לי מחוץ לבית. בקצב שלה איני יודע מתי אני יכול לחזור הביתה. אם הייתי יודע תוך שבוע שבועיים חודש. אם לא אז אלך לתביעות חדשות. יש לי רגשות כלפיה. אני אוהב אותה רוצה להיות איתה למענה ולמען הילדים. כל הזמן אני מנסה להתקרב אליה. היא לא נתנה לי יד היום. לא היום ולא בבתי קפה. שנתיים אני לא איתה ביחסי אישות. חשוב לי להגיד שמעולם לא הרמתי עליה יד. אני רוצה שלום בית ורוצה תאריך לחזור הביתה.

ב"כ האשה: יש פה הרגשה שהבעל יכול לפרק את החבילה שבית הדין יכתוב פסק דין שמחייב את הבעל לחיות עם האשה.

האשה: הוא יכול לחזור היום עכשיו. הוא עזב את הבית. מה הבקשה שלו לחזור למה שהוא עזב.

ביה"ד: את מוכנה שהוא יחזור הביתה.

האשה: אנחנו נמצאים בטיפול זוגי. המטפלת התנגדה לכך באופן נחרץ היא אמרה שזה לא הזמן. הפער עצום.

ב"כ האשה: אני הייתי חלק מהחוליה שעזרה לצדדים להגיע למטפלת. האינטרס שלי שיגיעו לשלום בית. מאוד מקומם אותי שהאשה צריכה שיכפו עליה את סדר הדברים. אני עו"ד. אני יודע איך מפרקים נישואין. לא יודע איך לעשות שלום בית. מבקש לתת קרדיט קטן למטפלת שמכירה את הנפשות הפועלות. אני לא יודע למה הם התחברו ולמה הם נפרדו. בית הדין לא יוכל לגרום להם לאהוב אחד את השני. אם הוא חושב שביה"ד יכול לכפות עליו להגיע לאהבה אחווה ורעות זה לא יקרה פה. לכן בקשתי לדחות את הדיון. הדברים הנאמרים כאן הם רק פוגעים.

התהום הפעורה ביניהם זה גם הקצב. זה חצי שנה של נתק. אם לא יאמר אני קובע את קצב. הוא רוצה לכפות עליה זה לא ילך.

ב"כ הבעל: האיש הגיע לכאן בתביעת שלום בית. הוא נזהר בלשונו לא לפגוע באשה. יש לו רגשות עזים כלפיה.

ביה"ד: אנחנו רוצים לגלגל את שלום הבית.

ביה"ד משוחח עם כל צד בנפרד. לא נרשם פרוטוקול.

לסיכום:

מיד אחרי תשעה באב הבעל יחזור הביתה. הצדדים ישוחחו.

ביה"ד מפנה את הצדדים לרב ק' וזאת בנוסף למטפלת הזוגית.

ביה"ד מברך את הצדדים בסייעתא דשמיא.

הדיון הסתיים.

התמונה המתקבלת מטענות הצדדים היא כדלהלן:

• הבעל טען בכתב התביעה ואח"כ בפרוטוקול שלפני שעזב את הבית לא היו ביניהם יחסי אישות במשך שנתיים. לפני שעזב את הבית, תקופה ארוכה הבעל ישן בסלון והאשה לא בשלה לו ולא כבסה לו, היו מספר פעמים שהאשה מנעה ממנו להיכנס לבית.
• האשה טענה שהבעל היה פוגע בה מילולית והתנהגותית ואמרה: "התהום הזו נוצרה במשך שנים. הבעל מאס בי, קלל אותי, הכה אותי, זה תהום של שנים. הוא עזב את הבית במהלך טיפול זוגי. התהום העמיקה. בטיפול כשהיה בבית".
• האשה לא הכחישה את טענות הבעל שלפני שעזב את הבית לא היו ביניהם יחסי אישות שנתיים, ולפני שעזב את הבית היא לא בשלה לו ולא כיבסה.
• ביה"ד הפנה את הצדדים למטפלת, המטפלת קיימה עם הצדדים במשך חודש 8 מפגשים.
• נתון חשוב שצריך לציין: הבעל אמר בדיונים שהאשה לא מנסה כלל ליצור אווירה שהוא יוכל להתקרב אליה, גם בנסיעות ליועצת היא לא הסכימה לנסוע ברכבו, או שהוא ייסע ברכבה.
• לאחר שמונה מפגשים שהיועצת קיימה עם הצדדים היא דיווחה לביה"ד:

"בתקופה הנידונה של הפגישות עשו בני הזוג כברת דרך ביכולתם לנסות להיות בדיאלוג ולהקשיב זה לזו. בנוסף מעבר לפגישות הטיפוליות נפגשו הבעל והאשה מספר פעמים (בבית הקפה) לצורך מפגש ושיחות משותפות. כמו כן בשתי השבתות האחרונות הגיע הבעל לסעוד את ארוחות השבת בבית עם האשה והילדים.

ברצוני לציין כי ניתן לראות מגמה מסוימת של שיפור בקשר בין בני הזוג, יש מעט יותר הקשבה הדדית ונכונות לשינוי. מגמה חיובית זו יכולה להעיד על הסיכוי להגיע, עם התקדמות תהליך הטיפול, לשלום בית.

יחד עם זאת, הפערים בין בני הזוג עדיין גדולים. הכאב על הפגיעות ההדדיות שחוו זה מזו עדיין צרוב בתודעתם, וישנו קושי להניח למשקעי העבר.

אחד התחומים בהם יש פער משמעותי בין השניים הוא לגבי הקצב בו יש לנסות ולהתקדם ועד כמה מהיר אמור התהליך להיות. סביב נושא זה מתעורר קונפליקט ויש קושי לגשר על הפער בין הרצון למצות את התהליך מהר ככל האפשר ולחזור לזוגיות על כל המשתמע מכך, מחד, ובין התחושה שאי אפשר למהר לחזור לשגרה לפני שמטפלים בצורה עמוקה יותר בקשיים שהובילו למצב הנתון בין בני הזוג, מאידך."

בדיון שהתקיים בד' באב תשע"ב 23.7.12 נאמר בסוף הדיון, כך בפרוטוקול:

ב"כ הבעל: האיש הגיע לכאן בתביעת שלום בית. הוא נזהר בלשונו לא לפגוע באשה. יש לו רגשות עזים כלפיה.

ביה"ד: אנחנו רוצים לגלגל את שלום הבית.

ביה"ד משוחח עם כל צד בנפרד. לא נרשם פרוטוקול.

לסיכום:

מיד אחרי תשעה באב הבעל יחזור הביתה. הצדדים ישוחחו.

ביה"ד מפנה את הצדדים לרב ק' וזאת בנוסף למטפלת הזוגית.

ביה"ד מברך את הצדדים בסייעתא דשמיא.

בדיון שהתקיים ביום כ"ח בתשרי התשע"ד (02/10/2013) התברר שהבעל חזר הביתה בתאריך ט"ו אב תשע"ב 1.8.2012, החזרה הביתה, לא קירבה בין הצדדים והבעל נאלץ לעזוב את הבית ולדרוש גירושין.

נתון נוסף, הצדדים סיפרו לביה"ד שהתברר להם שבכתובה של האשה שנכתבה בנישואין נפלה טעות, ובעקבות כך הבעל כתב לאשתו כתובה שניה. הכתובה השניה הוכנסה לתיק ביה"ד. הבעל טען שהדבר נעשה במסגרת ניסיון לעשות שלום בית עם אשתו, הסכום שכתוב בכתובה השנייה הוא בסך 1,000,000 מיליון ש"ח. וכתובה זו נכתבה בה' אדר תשע"א, כשנה לפני שהבעל פתח את התיק לשלום בית. מכאן אנו למדים ששנה לפני פתיחת התיק עדיין הבעל עשה ניסיון לשלום בית. 

לאור הנתונים דלעיל התמונה המתקבלת היא שבעת שהבעל פתח תביעה לשלום בית וביה"ד שלח אותם ליועצת נישואין, המצב הריגשי של האשה היה שכבר לא היתה מסוגלת להתחיל בהליך לטיפול בשלום בית, יתכן אולי ששכלה אמר לה שכדאי לעשות ניסיון לכך, אולם בקרבה בחלק הריגשי שבה כבר נצרבה צריבה שמנע ממנה ללכת בכיוון זה.

מתברר שכאשר הצדדים הגיעו לביה"ד הקרע ביניהם כבר לא היה ניתן לאיחוי. בני זוג שגרים יחד תקופה של שנתיים ללא יחסי אישות, מצב זה יוצר שנאה ביניהם ובהתאם לכך הם התייחסו זה לזה.

אמירת האשה בפני ביה"ד אני לא הוצאתי את הבעל מהבית הוא יכול לחזור, ביה"ד אינו מבין את האמירה הזו כלל, לאור התיאורים על מה שהתרחש בבית לפני שהבעל עזב, ולאור הנתון שבעת שהיא אמרה תחזור הביתה אני לא הוצאתי אותך היא התכוונה שהבעל יחזור לישון בסלון, ובאמירתה היה כלול גם שלא תבשל לו ולא תכבס לו כפי שהיה לפני שעזב, הרי הפניה של האשה היתה תחזור הביתה לבית מדון תגרה ומריבות.

כדי לקבוע שמגיע לאשה את כתובתה, צריך לקבוע שבעת שהיא הפסיקה לקיים יחסי אישות עם בעלה היתה לכך הצדקה, ועל כך הצדדים לא הביאו ראיות, ומעדות העדים שהעידו בפני ביה"ד לא ניתן להביא ראיה על כך, כיון שהם העידו על התקופה שכבר פסקו חיי המשפחה ביניהם, וכבר חיו בריב ומדון, כך שמעדותם לא ניתן להביא ראיה כלל מי היה האשם שהביא לכך שפסקו חיי האישות ביניהם.

בדרך כלל כאשר בני זוג מגיעים לביה"ד לאחר שאין בין בני הזוג יחסי אישות במשך שנתיים, (גם אם נעשה נסיון לשלום בית באמצע) כבר קיימת שנאה בין בני הזוג, והקרע שנוצר ביניהם הוא כזה שלא ניתן לאחוי, וברוב המקרים לאחר פירוד כזה ממושך לא ניתן לקבוע מי הוא זה שגרם לסכסוך. ובמקרים כאלו ביה"ד צריך לפסוק שמספק לא מגיע לאשה כתובה, או שביה"ד צריך לעשות פשרה בין הצדדים.

במקרה דנן נראה שיש לעשות את הפשרה דלהלן ובהתחשב בנתונים דלהלן:

לצדדים 3 ילדים בגירים, כאשר הבן הקטן הוא יליד 20/9/1999.

לצדדים דירה… האשה גרה בדירה תקופה ארוכה, הבעל תובע דמי שימוש בדירה ופירוק השיתוף בדירה.

האשה מבקשת לקבל את חלקה בכספי וזכויות הבעל מכח איזון המשאבים.

לגבי איזון המשאבים, רואה החשבון במסקנת הדו"ח שלו כותב:

"סיכום ומסקנות

• איזון המשאבים נערך בסכומים נומינליים.
• להכרעת בית הדין שווי הדירה המשותפת (מינוי שמאי) וכספי הירושה של הבעל שלטענתו הושקעו ברכישת הדירה.
• על פי המסמכים שהוצגו בפנינו הבעל צריך להעביר לאשה את הסך 244,606 ש"ח.
• אנו ממליצים לבית הדין הרבני להוציא פסיקתא בענין חלקה של האשה בפנסיה של הבעל וכן לקבל את חלקה במענק הפרישה של הבעל המותנה בפרישתו לפני גיל 60.
• באם בית הדין יכריע או הצדדים יגיעו להסכם בענין היוון חלקה של האשה בפנסיה של הבעל, על הבעל להעביר בנוסף את הסך 222,210 ש"ח. סה"כ בתוספת סכום האיזון 466,816 ש"ח.

במקרה זה בית הדין הרבני לא יוציא פסיקתא לעניין חלקה של האשה בפנסיה של הבעל.

• הבעל טוען לדמי שימוש בדירה כיון שהאשה גרה בדירה ובמקביל הבעל שוכר דירה, להכרעת בית הדין הרבני."

רואה החשבון קובע שעל פי החוק מגיע לאשה מהבעל סך של 244,606 ש"ח ובנוסף מחצית פנסיה ועוד זכויות עתידיות. באם ביה"ד, יהוון את הסכומים העתידיים ויקבע שהבעל עתה יפרע לאשה את כל אשר מגיע לה עתה ובנוסף מה שעומד להגיע לה בעתיד, הוא צריך לשלם לאשה כיום סך של 466,816 ש"ח.

לפי הכללים המקובלים, האשה אינה יכולה לכוף את האיש להוון לה כיום את הזכויות העתידיות שהוא צבר.

לגבי הפשרה על הכתובה נראה לקבוע שהבעל יהוון לה את הזכויות העתידיות המגיעות לה לפי איזון המשאבים והיא תקבל סך של 466,816 ש"ח. את הסך הנ"ל ישלם הבעל לאשה מכספי התמורה שתתקבל עבור חלקו בדירת הצדדים.

סכום כסף זה שהאשה מקבלת בגין איזון המשאבים, נחשב גם ככסף שמקבלת האשה על חשבון הכתובה. (ישנם המכנים זאת בביטוי: "אין כפל מבצעים").

בנוסף לכך, האשה לא תצטרך לשלם לבעל דמי שימוש עבור הדירה המשותפת עד לתאריך 20/9/2018. (בתאריך זה הגיע הבן הקטן לגיל 19. האשה תשלם לבעל דמי שימוש עבור חלקו בדירה, רק מתאריך זה ואילך).

לפי קביעה זו, האשה מקבלת 466,816 ש"ח וכן היא נפטרת מתשלום של דמי שימוש בדירה לתקופה של כמה שנים (עד לתאריך 20/9/2018). בסך הכל האשה מקבלת הטבה כספית גבוהה ביותר.

ביה"ד סבור שבנסיבות המקרה שלנו, הטבות גבוהות אלו הינם פשרה נכונה והוגנת עבור תשלום הכתובה.

לאור האמור לעיל נראה שיש לפסוק כדלהלן:

• הבעל לשעבר ישלם לאשה סך של  466,816 ש"ח, וכמפורט להלן.
• האשה פטורה לשלם שכר דירה עבור השתמשותה בחלק הדירה ששייך לבעל לשעבר עד לתאריך 20/9/2018.
• דירת הצדדים תמכר וכל צד יקבל מהתמורה כפי הבעלות שיש לו בדירה.
• האשה לא תפונה מהדירה לתקופה של 6 חודשים החל מיום מתן פס"ד זה.
• האשה תקבל מבעלה לשעבר מחלקו הראשון שיתקבל ממכירת הדירוה את הסכום כאמור בסעיף א'.
• בזכות הצדדים לנסות למכור את הדירה בעצמם שלושה חדשים, ובאם הדירה לא תמכר בתום זמן זה, בזכות כל צד לבקש שביה"ד ימנה כונס נכסים למכירת הדירה.
• החל מתאריך 20/9/2018, ועד שהאשה תפנה את הדירה, האשה תשלם לבעלה לשעבר  מחצית משכר הדירה המשולם עבור דירה כדירתם, ואם הצדדים לא יגיעו להסכמה, על גובה שכר הדירה, ביה"ד ימנה שמאי לצורך כך.  

הרב נחום גורטלר

ראיתי את מה שכתב הגר"נ גורטלר שליט"א בהרחבה ובטוב טעם ואני מצטרף למסקנתו.

 לפי מסקנתו, האשה מקבלת עבור הכתובה סך של מעל חצי מיליון ש"ח (כולל הפטור מדמי שימוש לכמה שנים). לדעתו, אין לקבוע שהאשה זכאית לכתובה ויש רק לשקול פשרה בגין עצם הזכאות לכתובה וזוהי פשרה הוגנת.

בכתובה רשום מיליון ש"ח. לענ"ד, זהו סכום כתובה גבוה ומוגזם וזוהי לכשעצמה סיבה לפשר ולא לחייב סכום זה במלואו. לפיכך, גם אם היה ברור לנו שהאשה זכאית לכתובה (ולא היה צריך לפשר בגין עצם הזכאות לכתובה), היה מקום שלא לחייב מיליון ש"ח אלא פחות.

בהתחשב בכל הנ"ל מצטרף אני למסקנתו של הגר"נ גורטלר שליט"א.

הרב יהודה שחור

לאור כל הנ"ל פוסק ביה"ד:

• הבעל לשעבר ישלם לגרושתו סך של  466,816 ש"ח, וכמפורט להלן.
• האשה פטורה לשלם שכר דירה עבור השתמשותה בחלק הדירה ששייך לבעל לשעבר עד לתאריך 20/9/2018.
• דירת הצדדים תמכר וכל צד יקבל מהתמורה כפי הבעלות שיש לו בדירה.
• האשה לא תפונה מהדירה לתקופה של 6 חודשים החל מיום מתן פס"ד זה.
• האשה תקבל מבעלה לשעבר מחלקו הראשון שיתקבל ממכירת הדירה את הסכום כאמור בסעיף א'.
• בזכות הצדדים לנסות למכור את הדירה בעצמם שלושה חדשים, ובאם הדירה לא תמכר בתום זמן זה, בזכות כל צד לבקש שביה"ד ימנה כונס נכסים למכירת הדירה.
• החל מתאריך 20/9/2018, ועד שהאשה תפנה את הדירה, האשה תשלם לבעלה לשעבר מחצית משכר הדירה המשולם עבור דירה כדירתם. אם הצדדים לא יגיעו להסכמה, על גובה שכר הדירה, ביה"ד ימנה שמאי לצורך כך.
• ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.           

ניתן ביום ז' באייר התשפ"א (19/04/2021).

הרב נחום שמואל גורטלר                   הרב יהודה שחור                               הרב יאיר לרנר

הפוסט פשרה מספק בתביעת כתובה ותביעות רכוש הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני ביה"ד תביעת הבעל לגירושין, ומאידך, תביעת האשה לכתובה ופיצוי גירושין. האשה אמנם מסכימה להתגרש, אך לא לפני שיוסדר ענין הכתובה. לכן, פס"ד זה יתייחס לקביעת חיוב הכתובה. סך הכתובה 520,000 ₪.

רקע עובדתי

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשס"ד (2004), ולהם שלושה ילדים משותפים.

לדברי הצדדים (בדיון הראשון) הכירו כשנה לפני שנישאו. האשה גדלה בבית מסורתי, והבעל בבית מסורתי/דתי, אך התחזק במהלך השנים. לכל אחד מהצדדים היתה דירה טרם נישואיהם.

בשנת 2008 זכו הצדדים במכרז למגרש בבאר שבע, וכדי לבנות ביתם המשותף (2 קומות ו-6 חדרים) מכרו את שתי הדירות שהיו בבעלות כל צד, וכן נטלו משכנתא, ואף קבלו כסף מההורים.

בשנת 2016, בעקבות קשיים כלכליים, רצה הבעל למכור את הבית המשותף, כאשר באותה עת כבר חלה גם הידרדרות ביחסי הצדדים. בקיץ 2016 פנה לייעוץ משפטי, ובמקביל גולל את קשיי הנישואין בפני הרב נ'. ביום … הגיש הבעל בקשה ליישוב סכסוך דרך עו"ד אחר. בסוף השנה הפרידו הצדדים חשבונות.

ביום …   הגישה האשה תלונה במשטרה נגד בעלה באשמת גניבה של סך 120,000 ₪ מזומן שנועד למימון הוצאות רפואיות ומוסדות סיעודיים לאם החורגת שלה, שלטענת האשה החביאה בחדר השינה בארגז המטה. התלונה נסגרה מחוסר ראיות מספיקות להעמדה בדין, אך הסכסוך בין הצדדים מסביב לכך הוביל להחמרה ביחסי הצדדים הרעועים.

ביום …  פנה הבעל לביהמ"ש בתביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף ברכוש הצדדים, וכלל בתביעה זו גם תביעה להברחת רכוש (מניות) ע"י אשתו במהלך השנים.

ככל הנראה, בתחילת שנת 2017 עבר הבעל מחדר השינה המשותף בקומת קרקע לחדר בקומה העליונה. לא התבררו בפנינו נסיבות המעבר (ראה לקמן). בנוסף, הגיש הבעל בקשה לצו הרחקה מחדרו למעלה, בטענה שהאשה מגיעה לחדרו ומטרידה אותו שם. בדיון ביום….. הסכימו הצדדים להצעת ביהמ"ש שבמשך שלושה חודשים נאסר לכל צד להיכנס לחדר השינה של השני, וכן שיתקשרו אחד עם השני בכבוד.

בקיץ 2017 הרב נ' היה מעורב בניסיון להשכין שלום בחזרה בין הצדדים, והציע שהאשה תסכים למכירת הבית תמורת סגירת התיקים ע"י הבעל. מאמציו לא נשאו פרי.

בחוה"מ סוכות תשע"ח (אוק' 2017) האשה עם ילדיה נסעו עם הוריה ומשפחתה לטיול בצפון, כולל לינה, בניגוד לרצון הבעל. בעקבות כך, ביום …. כתב הבעל הודעת וואטסאפ לאשתו: "תם עידן הזוגיות ביננו. העדפת את המשפחה שלך עלי. זה נגמר". בתגובה לך, כתבה האשה: "אלו מילים שלך לא שלי".

לטענת האשה, לאחר אירוע זה עזב הבעל את בית הצדדים, אך לאחר עשרה ימים חזר לבית לחדר נפרד והודיע פעם נוספת לאשה שמערכת הנישואין הסתיימה.

בקיץ 2018, לקראת מכירת בית הצדדים, האשה שכרה לעצמה ולילדים דירה בבאר שבע.

 ביום ….. הצדדים מכרו את ביתם המשותף במסגרת התביעה הרכושית שהתנהלה בביהמ"ש. הבעל שוב קנה דירה לעצמו ב…. , ובהמשך (ככל הנראה קיץ 2019) האשה קנתה דירה ב… ועברה לשם עם הילדים באופן חד צדדי. בדיון בביהמ"ש ביום …. הסבירה שנאלצה לעזוב את הדירה השכורה בב"ש בגלל עלויות הדיור.

ביום…. הגיש הבעל תביעת גירושין.

ביום …. הגישה האשה תביעת כתובה ופיצויי גירושין, היא התביעה בפנינו.

התקיים דיון ראשון ביום ….; דיון שני ביום….; דיון שלישי שנועד לדיון הוכחות בתביעת הבעל לגירושין …. בעקבות דיון זה הסכימו הצדדים, לאחר שידול רב של ביה"ד, לניסיון נוסף של שלו"ב, וביה"ד הפנה אותם לתל"מ לצורך טיפול זוגי, בהחלטה מיום …..

התקיימו שני מפגשים עם המטפל מר י"ק בימים ……

אולם, כשבוע-שבועיים לפני כן, ביום ….  נתן ביהמ"ש החלטה בתביעה הרכושית, ונמנע מלמנות את האקטואר אבי יחזקאל באופן ספציפי לבדיקה של טענת הברחת המניות. ביום …. הגישה ב"כ הבעל "בקשה לעיון חוזר דחופה ביותר" בעניין זה, אשר הועברה לתגובת האשה. בדו"ח המטפל י"ק (שהוגש ביום …..) כתב שבמפגש השני התגלו חילוקי דעות בין הצדדים האם יש להמשיך את הטיפול במקביל להליך המשפטי. ואכן, ביום ….  הודיעה האשה למטפל כי לא תמשיך כך. באותו יום נתנה את הסכמתה למינוי האקטואר. הבעל שוב התרצה להקפיא את ההליך ובקש להמשיך את הטיפול הזוגי, אך האשה כבר סרבה, בנימוק שכבר נערכת לדיון בביהמ"ש.

התקיים דיון רביעי ביום ….. ; דיון חמישי – דיון הוכחות ארוך – ביום ….. בו נחקרו הצדדים בענין תביעת הכתובה, וכן אחות הבעל; דיון ששי ביום ….. בו נחקר העד הרב נ'.

בדיון האחרון הציע ביה"ד לצדדים פשרה לפיה ישלם הבעל סך 100,000 ₪ עבור תביעת הכתובה. בהחלטה מאותו יום כתב ביה"ד: "ביה"ד ממליץ לצדדים את הצעת הפשרה לרבות האופציה לחזרה לשלום בית", ושככל שלא יהיו הסכמות על הצדדים להגיש סיכומים.

בהודעה מיום …… הודיע הבעל שהוא מסכים להצעת הפשרה, ואילו בהודעה מיום ……  הודיע ב"כ האשה שתסכים רק לפשרה בגובה 175,000 ₪ (כשליש הכתובה), וככל שהבעל לא יקבל הצעה זו, האשה עומדת על פרעון סך מלוא הכתובה.

בהעדר הסכמה, וכנ"ל, ביום …. הורה ביה"ד לצדדים להגיש סיכומים. סיכומי האשה הוגשו ביום …., וסיכומי הבעל ביום …… ביום …. הגיש ב"כ האשה סיכומי תגובה.

עיקר טענות הצדדים

טענות האשה

• הבעל התחתן בגיל 30 כאשר כבר היה דירה ברשותו, והתחייבותו בכתובה נעשתה מתוך אחריות מלאה.
• כבר מיולי 2016 פנה הבעל לייעוץ משפטי בענין הגירושין.
• הבעל הוביל את הליך הגירושין, בפתיחת תיקי יישוב סכסוך, פירוק שיתוף, צו הרחקה מחדרי השינה, עזיבת הבית, ותביעת גירושין.
• האשה הקפידה על טהרת המשפחה ולא הכשילה את בעלה, ועד שהאיש החל בהליכים משפטיים היתה הולכת לטבול במקווה.
• האשה ניסתה להכיל את התחזקות הדתית של בעלה, ואף לשמור על שלימות הבית. היא פנתה לרב י' כ' בפברואר 2017, אשר הפנה אותה לרב נ', ושוב פנתה לרב נ' בקיץ 2017.
• הבעל הבריח כספים משותפים, ואף גנב סך 120,000 ₪ מזומן שהיה בבית לצורך טיפול רפואי וסיעודי של אמה החורגת של האשה, וסירב לעבור בדיקת פוליגרף על כך בביהמ"ש.
• לאשה זכות על פי הלכה לפגוש את משפחתה, ואין לבעל למנוע ממנה ללכת אליהם.
• מדו"חות המטפלים עולה כי הבעל אינו בשל לטיפול, ואף בביה"ד התבטא כלפי האשה בצורה בוטה: "כלב אפשר לאלף, היא אשה שלא מקשיבה".
• הבעל התעכב מליצור קשר לטיפול הזוגי מטעם ביה"ד בת.ל.מ., ואף במהלך הטיפול לא הסכים להקפיא את ההליכים המשפטיים הרכושיים בביהמ"ש.
• טענת הבעל להברחת מניות ע"י האשה במשך שנים – בגללה נמשכו הליכים יותר מארבע שנים – נדחתה בביהמ"ש הסתיים בסכום זעיר של כ-6,000 ₪.

טענות הבעל

• האשה אינה זכאית לכתובה כי היא אשה מורדת שעשתה הכל כדי להמאיס את בעלה עליה. היא התנהגה אל הבעל בגועל, בבוטות, באלימות מילולית, ואמרה לו: "אתה עצלן, אתה זבל". וזרקה עליו אוכל ליד הילדים, וזרקה לו בגדים מהארון חוץ לחדר, והרגיש כאילו הוא "מתהלך על ביצים" בתוך הבית שלו.
• כבר כשנה לפני פתיחת ההליכים האשה לא היתה הולכת למקוה באופן קבוע, חרף חשיבות ענין טהרת המשפחה בעיני בעלה, וגם כאשר טבלה סירבה או התחמקה מלקיים יחסי אישות עם בעלה, לפעמים כעונש על שלא עזר מספיק במטלות הבית לטענתה.
• הבעל הגיש את תביעותיו כדי לזעזע את האשה, מתוך ציפייה שהסיכוי לאובדן הבית יביא אותה לחדול מהתנהגותה הפוגענית, ולהבין כי ערכי הבית והמשפחה חשובים מבילוי עם חברות והרצון לשלוט בבית.
• מאז פתיחת תיק יישוב סכסוך בשנת 2016, מעולם לא טרחה האשה להגיש בקשה לשלו"ב, וטענתה לשלו"ב אינה אלא טקטיקה להציג את עצמה כאשה אכפתית ואוהבת, ההיפך מהאשה הלא מכבדת עימה חי משך שנים.
• האשה הגישה תביעת כתובה כדי להפעיל לחץ על הבעל למשוך את תביעתו להברחת מניות ולאיזון משאבים בביהמ"ש.
• במהלך השנים, מאז לידת התאומים בשנת 2005, האשה היתה נוסעת לחו"ל ללא בעלה עם משפחה או חברות, למרות לחץ כלכלי, וכן ביום ששי היתה יוצאת עם חברותיה ומותירה את בעלה לטפל בילדים ולהכין לקראת שבת.
• האשה גרשה את הבעל מחדר השינה, לא ישנה עמו ולא שוחחה עמו, וקבעה עובדה שהם חיים חיי שותפות ולא חיי נישואין.
• כחצי שנה לפני פתיחת ההליכים, הצדדים היו עוברים את השבת בנפרד עם הילדים לסירוגין כל אחד עם משפחתו.
• הבעל פנה לשקם את הזוגיות דרך טיפול זוגי בבית מוריה, בפנייה לרב הקהילה, ולאחים של בנה"ז שיסייעו להשכין שלום, אך האשה סירבה, עד שנאלץ לפתוח הליכים משפטיים.
• האשה העלילה על בעלה שלקח כספים ממנה, תיק שנסגר מחוסר ראיות, ובעקבותיו הוציאה צו הרחקה מביהמ"ש.
• האשה עזבה את בית הצדדים באופן חד צדדי ב-8/2108, ושוב עזבה כשנה לאחר מכן לאופקים.
• הגישה הרווחת בבתי הדין היא שאין "כפל זכויות" של כתובה וזכויות מהבעל עפ"י איזון.

דיון והכרעה

לבירור עצם זכאות האשה לכתובה ולגובה הזכות, עלינו להפנות את דעתנו הן למסגרת ההלכתית והן לפן העובדתי. ב"כ הבעל הפנתה בסיכומיה לפס"ד מביה"ד הגדול (תיק 1215028/1 – בכותרת: "גדרי 'מורדת'; היחס לדיני 'אשה רעה' ו'יצאו הגירושין ממנה'; דרכי בירור העובדות בנוגע לטענות אלה וההכרעה"), אשר יש לו השלכות חשובות לענייננו, אלא שלדעתנו שגתה ביישום עקרונות ומסקנות אותו פס"ד למקרה שלפנינו. חלקים מתוך פס"ד זה יובאו לקמן.

• יסוד במסגרת ההלכתית לזכאות כתובה

יש להבהיר מראש שכעיקרן אין האשה צריכה להוכיח זכאות לכתובה, ואין היא צריכה להוכיח את אשמת הבעל בפירוק הנישואין. הכתובה ביסודה היא שטר התחייבות של הבעל לאשתו במקרה שהיא תתאלמן או תתגרש, ועצם הגירושין היא העילה לזכאות בכתובה. הדבר דומה ביסודו לפוליסת ביטוח, שעצם האירוע הוא העילה להפעלת הביטוח, אלא שיש תנאים ועילות בהם הכיסוי הביטוחי לא יהיה תקף, ויש לפטור את החברה למרות האירוע הביטוחי בגין התנהלות רשלנית או פושעת של המבוטח וכדומה. וכן בענין כתובה, ישנן עילות בהן תפסיד האשה את כתובתה – עוברת על דת, מורדת, וכו' – אך בדרך כלל נטל ההוכחה על הבעל להוכיח קיום עילה זו לפטור אותו מהתחייבותו המפורשת.

ייתכן, אמנם, שיש מקרים בהן נטל ההוכחה יעבור לאשה כאשר קיימת לכאורה עילת פטור, לדוגמה כאשר האשה יזמה ודרשה את הגירושין – אז תצטרך האשה להוכיח שלמרות זאת זכאית לכתובה כי דרישתה לגט היתה מוצדקת עקב התנהלות הבעל כלפיה, וכפי שכתבנו במספר פסקי דין. אך יש להדגיש שגם במקרה זה ביסוד הדברים אין האשה צריכה להוכיח זכאות, אלא צריכה לסתור את עילת הפטור הלכאורי בכך שיזמה ודרשה גירושין. ישנם גם מקרים בהם יש לפטור למעשה את הבעל המוחזק בכסף מספק, אך גם כאן – אין הכוונה בדרך כלל שהבעל פטור כי יש ספק בעצם זכאות האשה, אלא שקיימת עילת פטור ברמת ספק כזו שבגללה אין להוציא ממון מהבעל.

לכן, נקודת המוצא של כל דיון בתביעת כתובה היא האם קיימת עילת פטור, כל עילה בגדרים ההלכתיים הקבועים לה, ובהעדר עילת פטור עפ"י דין – הבעל נשאר בחיובו, גם אם לא הוטלה עליו אשמה כלשהי. בכן, נעיין כעת בעילות השונות לפטור אשר עולות מתוך טענות הבעל וב"כ. בנידון זה, בה הבעל יזם כל שלב של ההליך המשפטי של פירוק השותפות והגירושין, בלי ספק נטל ההוכחה עליו להוכיח שאכן קיימת עילה לפוטרו מהכתובה, ובהעדר כך – הוא נשאר בחובתו העקרונית לכתובה. אולם, עדיין יש מקום לבחון האם מגיע לאשה כל סכום הכתובה או חלקה בלבד, ומה סכום החיוב הראוי לקבוע, בהתאם להתנהלות הצדדים ותרומתם בפירוק הנישואין.

• עוברת על דת

כאמור, לטענת הבעל, האשה נמנעה לפעמים מלטבול, על אף שעניין טהרת המשפחה היה חשוב לו. במשנה כתובות (דף עב ע"א) נקבע שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה, בין הדברים המוזכרים, מופיע "משמשתו נדה", וכך נפסק בשו"ע (אה"ע סימן קטו סעיף א).

אולם, יש להבהיר ששם מדובר שהאשה הכשילה את בעלה בלא ידיעתו, כגון שחזרה הביתה ואמרה לו שטבלה במקווה, והתברר שלא עשתה כן. אך אשה המסרבת לטבול, ובכך נמנעו מחיי אישות, אין זה גדר של "עוברת על דת", אלא גדר של מורדת. ואם בגלל סירוב האשה לטבול נכשלו הצדדים ביודעין, כי הבעל לא הקפיד על כך או לא אזר כוח לעמוד בניסיון, נראה דעת הפוסקים שאין בזה לא גדר "עוברת על דת" ולא גדר מורדת להפסידה כתובתה, עי' ברמ"א (שם ס"ג) בפתחי תשובה (שם ס"ק ג), אולם ע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ג אה"ע סימן כא).

בנידו"ד, אמנם טען הבעל שהאשה לפעמים נמנעה מלטבול ולפעמים היה צריך להתווכח אתה, ומתוך עדותו של הרב נ' ייתכן שאף נכשלו בכך לפעמים, אך מעולם לא העלה הבעל טענה שהאשה הטעתה אותו בכך, והכשילה אותו שלא בידיעתו.[1]

לכן, בנידו"ד, אין האשה מפסידה את כתובתה מכח עילת "עוברת על דת". ואכן, בסיכומי ב"כ הבעל לא נטענה עילת "עוברת על דת".

• מורדת

אמנם, סירוב האשה לטבול יכול להוות גדר של מורדת, אם בגלל זה נמנעים מיחסי אישות, שכן אין הבדל בין אשה שטבלה ובכל זאת מונעת בעלה מיחסי אישות לבין אישה שמסרבת לטבול ובדרך זה מונעת את האפשרות ליחסי אישות. ואכן, עיקר טענת ב"כ הבעל היא עילת מורדת, הן בגלל התנהלותה הכללית והן בגלל ענין המקווה.

אולם, גם בזה לא התברר היקף תופעה זו של סירוב האשה לטבול ומתי התחיל, וכן האם לאחר שהבעל התווכח איתה הלכה וטבלה או עמדה בסירובה, וכן אם סירבה, האם נמנעו מקיום יחסים [או נכשלו ביודעין לאור סירוב האשה, וכנ"ל].

עוד טען הבעל שהאשה נמנעה כי אמרה שהמקווה לא היה נקי, אך לדברי האשה מדובר במקווה השכונתי, ועברה למקווה אחר. ואכן, לא חסרים באזור ב"ש מקוואות חדישים ברמת ניקיון ופאר גבוהים.

בנוסף, טען הבעל שגם לאחר שטבלה, עדיין היתה נמנעת בליל טבילה מיחסי אישות והיתה נוסעת להוריה או טוענת לעייפות וכדו'. לטענת הבעל בדיון היו יחסים בשנות 2004-2016 כמו שצריך רק כ-30%. אך האשה הכחישה את הדברים, ואף הביעה מוכנות ללכת לפוליגרף על כך, ועל כל פנים אף לדברי הבעל נשארו 30%. גם מעדותו של הרב נ' יוצא שהבעל העלה בעיה זו בפניו רק כשנה לפני הטיפול אצלו, קרי באמצע שנת 2016.

ב"כ הבעל הפנתה בסיכומיה לפס"ד מביה"ד הגדול (תיק 1215028/1) שגם אשה שמסרבת לתדירות הראויה ומתאימה לאותו זוג גדר "מורדת" עליה. כאמור באותו פס"ד, ראוי שתדירות היחסים תיקבע בין בני הזוג עצמם, ואם יש צורך, בסיוע מטפל זוגי, ורק באין אפשרות להגיע לעמק שווה בנושא יצטרך ביה"ד לקבוע בעניינים אישיים אלו לצורך קביעת גדר מורדת.

אולם, אין צורך לומר שלא היתה פנייה כזו לביה"ד בשעתו, וגם לא נטען שהובהרה תדירות מתאימה ע"י גורם מטפל כלשהו. בנוסף, מורדת צריכה התראה להפסידה כתובתה, כמבואר בשו"ע (אבן העזר סימן קטו), ולדברי הרבה פוסקים יש צורך להתרות במפורש על הפסד הכתובה אם תמשיך במרידתה. ואף כי מצינו במקרים מסוימים שהאשה תפסיד כתובתה בדין מורדת גם ללא התראה מפורשת על כך, כאשר המרידה ברורה וקיצונית, כיון שדין זה אינו ידוע לכל שגם סירוב מתדירות ראויה נחשב למרידה, בוודאי יש להצריך התראה לזה, שאם תמשיך בסירובה תיחשב מורדת ותפסיד את כתובתה.

וכך עולה במפורש גם מאותו פס"ד שהביאה ב"כ הבעל, שסיימו (הדגשה לא במקור):

"…שיעור עונה צריך להיקבע לפי צורך שני בני הזוג, גילם, מצבם הרפואי, מצבם הנפשי ונסיבות העניין באותה עת. וכשחיי בני הזוג מתנהלים באופן סביר ונורמלי הדבר לא צריך ולא ראוי שיגיע לבית הדין ואף לא ליועץ, שהרי כל אחד מבני הזוג – חובתו להשתדל לספק צורכי רעהו ללא התערבות חיצונית, והם מתאמים ציפיות ביניהם בדיבור או ברמז. אך כשאין הסכמה ותיאום בדברים שכאלו יצטרך בית הדין להזמינם, לשוחח עימם ולקבוע את שיעור החיוב במקרה זה, ומי שאינו מקיים חיובו – יש לעשות את ההכרזות של 'מורדים' זה על זה, ואישה לא תפסיד כתובתה אלא אחרי ההכרזות כמפורש בפוסקים."

לכן מרידת האשה דרך סירובה לטבול (לטענת הבעל) אינה מהווה עילה מספקת להפסידה כתובתה, שכן לא התברר היקף ומשך הסירוב בפן העובדתי, ובוודאי חסרה התראה בפן ההלכתי.

אולם, בתחילת שנת 2017 ככל הנראה, הבעל עבר לחדר שינה בקומה העליונה של הבית. לטענתו, האשה הוציאה אותו מחדר השינה המשותף בקומת הקרקע. דרישה כזו מהאשה שהבעל יעזוב את חדר השינה בהחלט יכולה להיחשב כמרידה.

אולם, מעבר לטענה בעלמא, לא הביא הבעל הוכחה כלשהי שעזיבה זו באה בעקבות דרישת האשה. גם לא פרט כלל איך "הוציאה" אותו, האם בדרישה מפורשת לכך ו/או באיום, או שמא תוך התנהלות קשה של "אשה רעה", שמפני כך בחר הבעל לעזוב את החדר (וראה דברינו לקמן בענין "אשה רעה"). כמו"כ, לא התברר האם יצא לפני או לאחר האירוע הנטען של העלמת ה-120,000 ₪ מארגז המטה[2] (וראה דברינו לקמן בענין מורדת מחמת טענות כספיות). יתירה מכך, ב-3/2017 בקש הבעל צו הרחקה שהאשה לא תיכנס לחדרו, ובעקבות כך ניתן צו הדדי מלהיכנס לחדר השני למשך שלושה חודשים, אשר מנע לחלוטין כל אפשרות של יחסי אישות, אף באופן מזדמן. אמנם, הצו ניתן בהסכמה, אך יוזמת הצו היתה של הבעל. בנוסף, לטענת האשה הבעל עזב את חדר השינה מיוזמתו לאחר האירוע בחוה"מ סוכות. [לא התברר אם לטענתה רק אז נפרדו (שלכאורה מוכחש מהנ"ל) או שחזרו יחד לאחר השלושה חודשים, או לאחר השיחות עם הרב נ', ושוב נפרדו] לכן, בוודאי אין בסיס מספיק, ואף לא טענת ברי, לקבוע שהאשה מורדת בהוצאת הבעל מחדר השינה המשותף.

בענין האירוע בחוה"מ סוכות – בו יצאה האשה עם הילדים לשהות עם משפחתה בצפון בניגוד לרצון בעלה אשר נשאר לבד בבית – שהיווה לבעל "שבירת כלים", האריך ב"כ האשה בכך שאין לבעל לנתק את אשתו מקשריה עם בני משפחתה, ושבמקרים מסוימים בעל המונע את אשתו מכל קשר עם משפחתה דינו שיוציא ויתן כתובה, כמבואר בשו"ע (אה"ע סימן עד סעיפים ד, ט). אולם, יש להדגיש שלא מדובר כלל בנידון זה בבעל המונע את אשתו מכל קשר עם משפחתה. ואכן, בדרך כלל אינו מן הראוי שהאשה תצא עם הילדים בחוה"מ עם משפחתה ותשאיר את בעלה לבד. לטענת האשה, הוצע לבעל להצטרף גם כן לטיול, אך לא רצה. מובן הדבר לאור המתיחות עם משפחת אשתו, בפרט בעקבות הגניבה הנטענת. מאידך, גם אם האשה פעלה בזה שלא כראוי, אין לראות בכך מרידה ו"שבירת כלים", כך שאין בזה הצדקה להחלטת הבעל לסיים את הזוגיות לקבוע שהאשה אשמה בפירוק הנישואין.

כך גם לגבי טיסות האשה לחו"ל מאז לידת התאומים עד לשנת 2015 אין גדר מורדת, שכן היו בידיעת הבעל, ואף אם לא נחה דעתו מהם, לא היו אלא לזמן קצר יחסית, כשלאחר מכן חזרה לבית המשותף.

אולם, בבואנו לדון בחיוב כתובה מדין פשרה, ודאי שיש לקחת עניינים אלו בחשבון, וכמובא לקמן (אות ז).

בהמשך, בקיץ 2018, האשה עברה מהבית המשותף לדירה שכורה. עזיבת הבית המשותף בהחלט יכולה להיחשב כמרידה. אולם, בשלב זה הצדדים כבר היו גרים בחדרים נפרדים מאז אירוע סוכות, ובין כה לא היו יחסי אישות ביניהם, וכבר היו בהליכים משפטיים יותר משנה וחצי. בנוסף, לדברי האשה מעבר זה היה בהסכמת הבעל להקל על הילדים בהתקרב שנת הלימודים, כאשר עמדו לפני מכירת הבית המשותף. כך, גם במעבר זה אין לקבוע שהאשה מרדה.

ואף שכשנה לאחר מכן האשה הרחיקה לכת ועברה ל[…] עם הילדים, והפעם בוודאי שלא ברשות בעלה, אין בזה גדר מרידה נוספת, שכן אין הבדל מהותי בשלו"ב בין דירות נפרדות בב"ש או דירות בערים שונות. ככל שרצון הצדדים היה לחזור ולגור יחד בשלו"ב, או לקבוע מועדים להיפגש לצרכי זוגיות, היו יכולים לעשות כן הן בדירת הבעל בב"ש והן בדירת האשה ב[…], ואין משמעות למעבר זה אלא כלפי הסדרי השהות של האב, אשר לא נידון על ידינו.

עוד טענה ב"כ הבעל לאלימות מילולית ולהתנהלות עוינת ובזבזנית של האשה במהלך השנים. נעיר שכלפי האלימות המילולית הנטענת, הבעל לא הביא ראייה כל שהיא לכך, ולא המציא כל תכתובת פוגענית. בכל תכתובות הוואטסאפ שהוצגו לביה"ד, גם אם האשה היתה דעתנית, אין רמז לשיח פוגעני. מעבר לכך, אין בכך "מרידה", אלא יש לדון בכך במסגרת "אשה רעה".

כמו"כ התנהלות כלכלית בזבזנית לא מהווה מרידה, ולא עדיף ממרידה מפורשת ממלאכה, שאינה נחשבת כמרידה להפסיד את הכתובה, אלא אולי להפסד מזונות. גם בזה יש לדון במסגרת "אשה רעה".

הרי שלאחר בדיקה מדוקדקת של כל טענות ב"כ הבעל, הן בפן העובדתי הן בפן ההלכתי, בנסיבות תיק זה אין בסיס מספיק בכדי לקבוע שהאשה "מורדת" כדי שתפסיד את כתובתה באופן עקרוני. לכל היותר, יש ליישם את דברי הרמב"ם (הל' אישות פי"ד הט"ז) ושו"ע (אה"ע סימן עז סעיף ד) שיש לדיין לפשר כפי כוחו, וז"ל השו"ע:

"איש ואשתו שבאו לב"ד, הוא אומר: זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת: לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו … עושין פשרה כפי כח הדיין."

וכ"כ בשו"ע חו"מ (סי' יב סעיף ה):

"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר."

• "אשה רעה" ו"גירושין יצאו ממנה"

לטענת הבעל, פירוק הנישואין נגרם בעטיה של התנהלות האשה. אולם, כפי שמבואר בפס"ד מביה"ד הגדול אותו ציינה ב"כ הבעל, גם אם האשה מקנטרת את בעלה – הן בענייני אישות והן בהנהלת הבית – ונחשבת "אשה רעה" בגין כך, אין זו מהווה עילה להפסד הכתובה אם הבעל מחליט לגרש אותה. כיון שב"כ האשה ציינה פס"ד זה, נצטט את דברי ביה"ד הגדול בפס"ד הנ"ל:

"אומנם טען הבעל דהכא יצאו הגירושין ממנה ולכן יש לפוטרו מכתובה, אך דבר זה אינו נכון בנידון דידן, ונבהיר את הדברים:

אף אם נקבע שהגורם לגירושין הוא מעשי האישה, אין בדבר זה לכשעצמו כדי לפטור את הבעל מכתובה, שהרי בדרך כלל גירושין הם מחמת שהצדדים או אחד מהם אינו רוצה בשני ובדרך כלל יש סיבה לדבר זה […]

וכן פסק השולחן ערוך (סימן קיט סעיף ג): "לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר." ומשמע שאם הקדיחה תבשילו או אפילו מצרה לו ואינו רוצה להיות עימה לא יגרשנה. ואם מגרשה – חייב בכתובתה.

הרי אף שהבעל מגרש מחמת מעשיה שאינם נושאים חן בעיניו, תהא דרגת חומרתם אשר תהא, עדיין הוא חייב בכתובתה […]

בהקשר לכך נצטט קטע מפסק דין שכתבנו בתיק 854112/7:

"מצינו בגמרא ביבמות (סג ע"ב):

"'הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה' – אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה וכתובתה מרובה".

לדברי רב נחמן, הפסוק בירמיהו מתאר מצב בו האדם אינו יכול לגרש את אשתו הרעה בשל אי יכולתו לעמוד בתשלום כתובתה המרובה. יוצא אפוא, שגם אישה רעה זכאית לגבות את כתובתה.

כדי להמחיש מיהי אותה אישה רעה שהגמרא עוסקת בה, נזכיר את דברי האמוראים שהובאו בגמרא (שם).

"היכי דמי אשה רעה? אמר אביי: מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא [עורכת לו שולחן ומקללת ומגדפת אותו עד זמן הסעודה, כדי לצערו]. רבא אמר: מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא [עורכת לו שולחן ומפנה לו את גבה, שלא לאכול עמו ומצערתו]".

ועיין ב"בן יהוידע" (שם) שכתב שצריך להבין מפני מה אישה רעה שרוצה לצער את בעלה, לחרפו ולגדפו, עורכת לו שולחן מלא בכל טוב. וביאר שגם בכך כוונתה רעה, שהרי אם לא תכין לו שולחן לאכילה יהיה מוכרח לאכול במקום אחר, ולא יבא אצלה. לכך היא נזהרת בהכנת שולחן לאכילה, כדי שיהיה מצוי אצלה ולא ילך למקום אחר, ולעיתים אף יביא עמו אורח, ואז תשביעהו מרורות מחירוף וגידוף, ותבזהו גם לפני האורחים.

גם בביאור דברי רבא כתב שכוונתה של האישה היא לרמוז לבעלה על רצונה בתשמיש, ולכן היא עורכת שולחן מלא במטעמים הגורמים לחימום הגוף, ומביאים אותו לתאווה, אך בסופו של דבר, מפנה לו את גבה. עיי"ש.

עוד מצינו בגמרא בעירובין (מא ע"ב) שמי שיש לו אשה רעה, אינו רואה פני גיהנם. משמע שאשה רעה מנחילה לבעלה את ייסורי הגיהנם כבר בעת שהותו בעוה"ז.

יוצא מכאן שגם אשה רעה ההופכת את חיי בעלה לגיהנם עלי אדמות, אינה מפסידה את כתובתה.

ויותר מזה שנינו ביבמות (סג, ב):

אמר רבא: אשה רעה מצוה לגרשה […] "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה […]

ומבואר שאף 'אשה רעה' שאומנם מקיימת את חובותיה לבעלה אך מקללתו ומחזירה לו את הגב, שמצווה לגרשה – אפילו הכי חייב לשלם כתובתה, אף שהגירושין בשל מעשיה, ולא נימא שהיא הגורמת לגירושין ולכן תפסיד כתובה. והיינו שאף שסיבת הגירושין הם מעשיה – אין בדבר זה כדי להפסיד כתובתה ותוספת כתובתה, שהרי נקטה הגמרא שב'אשה רעה וכתובתה מרובה' חייב בתשלום הכתובה והתוספת, שלכן הכתובה 'מרובה'."

רק כאשר מתברר שהנהגת האשה היא קיצונית כ"כ עד כדי שהחיים במחיצתה הם בלתי נסבלים – בבחינת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" – יש לקבוע ש"הגירושין יצאו ממנה", והיא מפסידה את כתובתה, גם אם הבעל דרש את הגירושין. וכן כתבו בפס"ד הנ"ל של ביה"ד הגדול (הדגשה לא במקור):

"…אף אם הסיבה לגירושין היא מעשי האישה (שהוכחו ולא רק נטענו), הדבר תלוי בחומרת המעשים ועד כמה הם פוגעים באפשרות לחיים משותפים […]

אף באישה שאינה מושלמת, ואף במי שחסרונותיה עולים על מעלותיה בצורה ניכרת, אך אפשר להמשיך בחיי הנישואין עימה אף שאינם 'גן של שושנים' כמאמר העולם – בכל אלו אל ימהר אדם לפרק את ביתו, אלא ינהג כמו שנהגו כל הדורות עד דורנו אנו שגם אם החיים אינם טובים אין אדם מגרש את אשתו, שהתועלת של חיי הנישואין עימה עולה על החסרונות שבפירוק הנישואין […] ולכן אף ב'אשה רעה', שהסיבה לגירושין נובעת מחמת חוסר יכולתו או – יותר נכון – חוסר רצונו להמשיך בנישואין, בכהאי גוונא אם מגרש חייב אף בתוספת כתובה, דאדרבה דווקא אדעתא דהכי נכתבה תוספת הכתובה.

אומנם יש מקרים שבהם אחד מן הצדדים אינו מסוגל יותר לחיות עם רעהו ואלו המקרים שנאמרו במשניות בפרק המדיר וכן דין 'עוברת על דת' […] ועל כיוצא בזה אמרו (בכתובות עב, א ובשאר מקומות) "אין אדם דר עם נחש בכפיפה", דהיינו שהאדם הסביר לא יכול לחיות חיי נישואין שכאלה. ועל זה כתב הטור (אבן העזר סימן קיח) שאם יצאו הגירושין ממנה לא ישלם תוספת כתובה, היינו שאם עשתה ועושה מעשים שאי אפשר לבעל לחיות עימה ולהמשיך בקשר הנישואין ולכך הוא נאלץ להגיש תביעתו לגירושין, בכהאי גוונא לא ישלם תוספת כתובתה. והדבר תלוי בכל מקרה ומקרה בשיקול דעת בית הדין: באיזה אופן נקרא שהיא גורמת הגירושין באופן שאינו מסוגל לחיות עימה, שמפסידה כתובה, ובאיזה אופן הוויא בכלל 'אשה רעה', ואפילו רעה מאוד, שחייב בתשלום כתובה. ומהאי טעמא בעינן לפעמים התראה כגון ב'עוברת על דת', כדי שבן הזוג יהיה מודע למהות מעשיו שהם לפעמים בלתי־נסבלים באופן שאי אפשר להמשיך את חיי הנישואין."

נחזור לנידון שלנו. אמנם, הבעל טען להתנהלות קנטרנית של האשה כלפיו, וכן להתנהלות כלכלית בזבזנית, בשעה שעמדו בקשיים כלכליים עקב המשכנתא הגבוהה, וכן לקשיים מסביב למקווה ויחסי אישות. בסיום סיכומי ב"כ הבעל כתבה:

"בענייננו הרי שאין חולק כי חומרת מעשיה של האישה היו בלתי נסבלים באופן שלא אפשרו את המשך חיי הנישואין מה שהביא את האיש לבקש לסיימם."

אולם, לדעתנו לא עולה מטענות הבעל לפנינו התנהלות בלתי נסבלת בעליל, בבחינת "אין אדם דר אם נחש בכפיפה אחת", שהיא חסרת תקנה דרך הליך טיפול זוגי והדרכה הלכתית מתאימה. ייתכן גם שהבעל התחזק במהלך השנים, ואילו האשה טרם היתה מוכנה להתקדם בקצב שלו. אך לא השתכנענו מתיאוריו שהחיים היו בלתי נסבלים לאדם סביר, גם אם היו קשים. נראה שאין לראות בהתנהלות האשה הנטענת מעבר לזאת של "אשה רעה", אף לפי טענות הבעל. זאת ועוד, לא הוכיח הבעל התנהלות זו הנטענת כלל, כפי הנדרש, כאמור בפסה"ד הנ"ל. כמו כן, לא ניתנה התראה לאשה על רוע מעשיה הנטענים והפסד כתובתה בגללם. מעבר לכך, נראה שגם לבעל חלק בהידרדרות ובמשבר שפקד את הצדדים. לכן, אין לקבוע בנידון זה ש"הגירושין יצאו ממנה" בכדי שתפסיד האשה את כתובתה.

לגבי טענת ב"כ הבעל בכתב ההגנה שכבר לפני הגשת יישוב סכסוך, הצדדים שהו בשבתות בנפרד, בדיון הוכחות טענה האשה שהעו"סית המליצה להתחיל להפריד שבתות. לפי סיכומי הבעל העו"סית מונתה לצורך תסקיר שנוגע לענייני הסדרי שהות של הקטינים, וא"כ יוצא שלגרסת האשה, תופעה זו החלה רק לאחר פתיחת ההליכים המשפטיים. לפי תיאור ב"כ הבעל שעשו ככה בקביעות לסירוגין, מסתברת הרבה יותר גרסת האשה בזה.

עוד הביאה ב"כ הבעל מדברי החתם סופר (חו"מ סימן רג) בענין בעלת קטטה:

"סגי בעדים שלא בפניה ואין צריך לזה עדות גמורה […] כיון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שאי אפשר לדור עמה ממש הוא כראיה, ולא היה אלא גילוי מילתא בעלמא."

 על פי זה הסיקה כי "בענייננו קיימות ראיות מובהקות בענין", מחקירתה של אחות הבעל ומעדות הרב נ', ומהתשובות העלומות של האשה, כי האשה מרדה.

אולם יודגש שלא בזה דיבר החתם סופר כלל, אלא כאשר "מפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שאי אפשר לדור עמה ממש", וסברתו היא שמצב זה של דבר מפורסם וידוע לכל נחשב כראיית עדות. ברור שעדות אחות, שהיא קרובת משפחה מדרגה ראשונה ונוגעת בדבר, ועדות לא חד-משמעותית של הרב נ', וטענות הבעל והאשה בענין, לא מהווים דבר מפורסם וידוע לכל אלא אולי כגילוי מילתא בלבד.

עוד יש להבהיר כי המדובר בתשובת החת"ס הוא על חיוב גט והיתר מאה רבנים לשאת אשה שנייה, אך לא דן שם לענין הכתובה. אדרבה, הצריך את הבעל להשליש את שווי הכתובה בביה"ד.

עוד הביאה ב"כ הבעל את תשובת הרא"ש (כלל קז סימן ו) בענין מי שמסתיר דבריו ומשיב תשובות גנובות. אולם, האשה ענתה לכל השאלות, ואם כי תשובותיה בהחלט לא עולות בקנה אחד עם תיאורי הבעל, אי אפשר לקבוע שהיא מסתירה דבר ותשובותיה גנובות. האשה אף היתה מוכנה לעבור פוליגרף בענין המקווה.

• מורדים זה בזה

עוד העלתה ב"כ הבעל טענה שיש לראות את היחסים בין בני הזוג כמרידה הדדית, אשר לפי דינו של ר' ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג) האשה מפסידה את תוספת כתובתה, ואינה מקבלת אלא את עיקר כתובתה, שהוא סכום זניח של כמה מאות שקלים לפסיקה ספרדית.

ואכן, התמיהה עולה מאליה, מה ראו הצדדים להמתין כל כך בהגשת תביעת גירושין? כבר בשנת 2017 הוגשה תביעה לפירוק שיתוף, ומקיץ 2018 גרו בדירות נפרדות, ומשנת 2019 אף בערים שונות, ובכל זה רק ביולי 2020 "נזכר" הבעל להגיש תביעת גירושין.

נציין שבדיון הראשון, וכן בהמשך הדיונים לפנינו, האשה טענה שהיא לא שותפה להחלטה להתגרש, אך הבעל אמר בצורה ברורה שרצונו להתגרש. אמנם, אמר שהיו ניסיונות לשלו"ב שלא צלחו, ולטענתו אף פנה לגורמים שונים לשם כך, אך מאז קיץ 2018 לא צוין שום ניסיון שלו"ב משמעותי, ורק לאחר שידול גדול של ביה"ד הסכים הבעל בדיון השלישי לניסיון של שלו"ב אצל המטפל מתל"מ, מר י"ק.

ייתכן ששני הצדדים (ועכ"פ באי כוחם) הבינו את משמעות הכתובה, אשר בנידון זה היא בסך גדול של 520,000 ₪, ולכן כל צד נמנע מלתבוע את הגירושין, אף שעל פניו הנישואין כבר פורקו מזמן, כדי לשמור יתרון בענין הכתובה, עד שהבעל החליט להגיש תביעת גירושין למרות זאת.

בין אם השערה זו נכונה או לא, "בסופו של יום", הבעל תבע גירושין והאשה טענה בפנינו לאורך כל הדרך שאינה שותפה להחלטת הגירושין, ושמוכנה לשלו"ב. לטענת הבעל וב"כ, דברי האשה אינם אלא טקטיקה וגם היא לא רצתה שלו"ב.

טענת ב"כ הבעל וראייתה מכך שהאשה מעולם לא הגישה תביעת שלום בית נגדית, אין בה כדי להוכיח אי-כנות האשה כדי לקבוע מרידה הדדית ולהפסידה כתובתה. ברמ"א (אה"ע סימן פ סעיף יח) כתב באשה שהתקוטטה עם בעלה והלכה לבית אביה, שאין היא נחשבת מורדת בכך, משום שעל הבעל ליזום ולשדל אותה, וז"ל:

"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום…"

עיי"ש, שרק אם מסרבת לבוא לקריאתו עד שיפרע את כל מה שלוותה בינתיים נחשבת כמורדת, שאין לה לתלות את סירובה לשלו"ב בעניינים כספיים. ועי' בפד"ר (כרך יד עמ' 264-261) שהביאו מחלוקת הפוסקים בזה האם מדובר רק בענין הפסד מזונות אשה או אף בהפסד בכתובה, וכן מחלוקת בגופו של הדין האם אשה המונעת חיי אישות משום טענות כספיות נחשבת מורדת.

חשוב לציין את דברי ביה"ד ת"א-יפו (תיק 849440/19) בפס"ד מיום כ"ז בתמוז תשע"ה (14.07.2015) שחילקו בדין ר' ירוחם, שכלפי כפיית/חיוב הגירושין במרידה הדדית אין הבדל מי החל בהליך, כיון שכעת שני הצדדים כבר אינם רוצים זה את זה, ומעגנים זה את זה. אולם, בענין הפסד תוספת הכתובה, יש לרדת לשורש הדברים של פירוק המשפחה, ממי יצאו הגירושין, וז"ל:

"כך שלמעשה בזוג המורדים זה על זה לגבי חיוב תוספת הכתובה הדבר תלוי מי הוא הגורם לגירושין אף שהוא לא התובע של הגירושין, בעוד שלגבי חיוב הגט אין זה משנה מי הוא הגורם לגירושין."

במקום שאינו יכול להתברר, עיי"ש שעשו פשרה (וכפי שנעשה גם אנו, לקמן).

כך, גם אם דברי האשה בפנינו בדיונים על רצון לשלו"ב נאמרו רק כטקטיקה (שלא השתכנענו כן), כאשר חותרים לשורש הדבר, אין ספק שההחלטה הבסיסית הסופית לפירוק המשפחה היא פרי יזמת הבעל. כאמור לעיל, גם אם לטענת הבעל נדחף לכך עקב התנהלות האשה כלפיו, לא התברר כראוי שהתנהלותה (אף כפי שטען הבעל) חרגה מגדרי "אשה רעה" בלבד, וכ"ש שאף לא הוכח שהייתה "אשה רעה".

ואף אם נקבל את טענת הבעל כנכונה, שכאשר הצדדים באו לפנינו – לאחר שנה וחצי של הליכים משפטיים בביהמ"ש שיזם הבעל, ושנתיים של פירוד – האשה טענה כשלו"ב רק כטקטיקה, אך גם היא כבר רצתה גירושין, וראייה לכך שלא הגישה מעולם תביעה לשלו"ב, אין בכך בהכרח להפסידה כתובתה מכוח דין ר' ירוחם. נביא בזה את דברי של הרה"ג בירדוגו שליט"א בפס"ד מביה"ד ירושלים (תיק 1117521/6):

"…לא אמר זאת רבנו ירוחם אלא כשהיא ג"כ מרדה בפועל וביקשה לצאת ממנו ואין ביה"ד יודע מי גרם לגירושין […]

ואם כן, כל זה כשהיא אומרת בבירור שאינה רוצה אותו – עוד בתחילת הדיונים, […] אבל כשרק בסוף הדיונים אמרה פעם אחת "תודה שעזב" אין להחשיבה מורדת משום זה […] ופשוט שאין די במה שלא ביקשה שלו"ב כדי להחשיבה כמורדת, שהרי ההגדרה היא "למשקל ומיפק", והרי לא ביקשה למיפק, דהיינו לצאת, אלא רק נקטה בשוא"ת, ואדרבה הבעל הוא המחזר אחר האשה שדמעתה מצויה ואונאתה קרובה […] וגם רבנו ירוחם לא אמר אלא כשהיא אמרה תחילה שאינה חפצה בו ותבעה גירושין, משא"כ בנ"ד […] ואין די בכך שיש לביה"ד "תחושה" בעלמא שלא חיו טוב כדי להגדירה כמורדת בו, שהרי יש לה שטר חוב ביד, וכנגדו צריך שביה"ד יראה מרידה ממשית נגד עיניו שתאמר מעיקרא שאיננה רוצה בו, כדי שאף הוא יוכל לטעון גם לוּ רציתי לחזור אליה הרי היא לא רוצה בי."

בפסה"ד הנ"ל נחלקו שלושת הדיינים לעניין חיוב כתובה בפועל, ופסקו לחייב כדעת הרוב במחצית כתובה.

אמנם במקרה שלפנינו, הסכסוך ההדדי בין הצדדים החל כבר ב-2016, מועד הקרע לטענת האשה. במועד זה כבר הופרדו החשבונות. כמו כן, בתחילת 2017 הופרדו החדרים. לכן גם אם נגיע למסקנה שהיוזמה לגירושין באה מהבעל, לא ניתן לשלול לגמרי את טענת המרידה ההדדית, ויש לכך השלכות לעניין גובה חיוב הכתובה, וכאמור בהמשך.

• כתובה מוגזמת ולכבוד

סך 520,000 ₪ אינו נחשב בהכרח כמוגזם, בפרט כאשר היתה כבר לבעל דירה ברשותו בעת הנישואין. אולם, בכמה קהילות ספרד היו נוהגים לרשום סכומים גדולים בכתובה לכבוד בעלמא, בלי כוונה אמיתית לגבותו. כמו"כ, יש שרושמים סכומים בהתאם לתאריך הנישואין או במספרים המסמלים מזל. הפוסקים דנו בזה מדיני "אסמכתא" (עי' שו"ע חו"מ סי' רז סעי' ט-יג) וחוסר סמיכות דעת. מצד שני, יש שרואים בכל סכום בכתובה התחייבות גמורה. למעשה, נחלקו הדיינים בנושא זה. זו סיבה נוספת בנידו"ד – אף שהדעת נוטה שאין להפסיד לאשה את תוספת כתובתה – לפשר בכתובה זו, שהיא בגימטריא "בן" = 520,000 ₪. [ראה בזה פס"ד מביה"ד הגדול (תיק 842107/1) וכן בדעה ג' בפס"ד מביה"ד ירושלים (תיק 1052109/1).]

אולם, מועצת הרבנות הראשית קבעה שניתן לכתוב בכתובה עד מיליון ₪ ואין בכך "אסמכתא" של כתובה מוגזמת, וכך נהגנו בפסקי דין קודמים, אך עדיין יש מקום להתחשב בכתובה לכבוד בעלמא, בנסיבות המקרה שלפנינו, לצורך פשרה וכאמור בהמשך.

• פשרה בכתובה

בסופו של דבר, לא נמצאה עילה ברורה להפסיד לאשה את כתובה ולפטור את הבעל מהתחייבותו המפורשת.

בשורש הדברים, אין ספק שכל ההליך המשפטי לפירוק המשפחה עומד לפתחו של הבעל. הוא עזב את חדר השינה בנסיבות שלא התבארו, הוא דרש פירוק שיתוף, הוא הגיש בקשה לצו הרחקה מחדרו, הוא הודיע לאשה לאחר אירוע סוכות שהזוגיות שלהם הסתיימה, "ובסופו של יום" אף הגיש את תביעת הגירושין.

מצד שני, למרות שהבעל יזם את הגירושין וכאמור לעיל, ישנן מספר נקודות שהינן "בליבת הפירוד והסכסוך", המצביעות על כך, שיש להטיל חלק מהאשמה לפירוד בין הצדדים על האישה, ובעטיין יש מקום לפשר באופן משמעותי בסכום שנחייב בו את הבעל:

• כאמור לעיל, התעורר ספק בעניין המקווה.
• כאמור לעיל, התעורר ספק בעניין מרידה הדדית.
• כאמור לעיל, יש לדון בכתובה לשם כבוד.
• הבעל הסכים לפנות להליך טיפולי ולבחון את האפשרות לשלום בית, מה שאולי מחזק את טענתו שיוזמתו לפתוח הליך של פירוק שיתוף, לא נועדה לצורך גירושין, אלא "כדי לזעזע את האשה, מתוך ציפייה שהסיכוי לאובדן הבית יביא אותה לחדול מהתנהגותה הפוגענית, ולהבין כי ערכי הבית והמשפחה חשובים מבילוי עם חברות והרצון לשלוט בבית".

עניין זה מקבל חיזוק נוסף מהאמור בדברנו לעיל:

"בדו"ח המטפל י"ק (שהוגש ביום 1.2.2022) כתב שבמפגש השני התגלו חילוקי דעות בין הצדדים האם יש להמשיך את הטיפול במקביל להליך המשפטי […] הבעל שוב התרצה להקפיא את ההליך ובקש להמשיך את הטיפול הזוגי, אך האשה כבר סרבה, בנימוק שכבר נערכת לדיון בביהמ"ש".

היינו, הבעל הסכים לבסוף להקפיא את ההליכים המשפטיים ולהמשיך בטיפול הזוגי, אך האשה "התייאשה" מכך ובפועל "פוצצה" באופן חד-צדדי את האפשרות להמשך ההליך הטיפולי.

אמנם, אין בכך בכדי להגיע למסקנה שהגירושין יצאו ממנה, אך אין ספק שניתן להביא עניין זה בחשבון במסגרת פסק דין לפשרה לחיוב כתובה.

• עוד הזכרנו שבשנת 2016, בעקבות קשיים כלכליים, רצה הבעל למכור את הבית המשותף, כאשר באותה עת כבר חלה גם הידרדרות ביחסי הצדדים. בקיץ 2016 פנה לייעוץ משפטי, ובמקביל גולל את קשיי הנישואין בפני הרב נ'. בקיץ 2017 הרב נ' היה מעורב בניסיון להשכין שלום בחזרה בין הצדדים, והציע שהאשה תסכים למכירת הבית תמורת סגירת התיקים ע"י הבעל. מאמציו לא נשאו פרי.

היינו, לצדדים היו קשיים כלכליים, והבעל רצה למכור את הבית המשותף, ועניין זה אף עלה בהליך הטיפולי, אך האישה סירבה לכך. סביר להניח, שאם הצדדים היו מוכרים את הבית המשותף וקונים דירה אחרת זולה יותר, ולא היה לצדדים "לחץ כלכלי", ייתכן שדבר זה היה מביא לרגיעה במערכת היחסים ומחזירה את הצדדים לשלום בית. אף אם "בסופו של יום", כתבה האישה לרב נ' שמוכנה למכור את הבית, זה היה בשלב מאוחר, כאשר הבעל היה כבר במצב של עזיבת הבית.

אף הטיפול אצל הרב נ' לא צלח עקב חוסר יכולתו להגיע לפשרה בעניין מכירת הדירה, וכאמור, האשמה לכך מוטלת בחלקה על האישה.

• ביום 16.2.2017 הגישה האשה תלונה במשטרה נגד בעלה באשמת גניבה של סך 120,000 ₪ מזומן שנועד למימון הוצאות רפואיות ומוסדות סיעודיים לאם החורגת שלה, שלטענת האשה החביאה בחדר השינה בארגז המטה. התלונה נסגרה מחוסר ראיות מספיקות להעמדה בדין, אך הסכסוך בין הצדדים מסביב לכך הוביל להחמרה ביחסי הצדדים הרעועים.

את האשמה להחמרה ביחסי הצדדים בעקבות כך, יש להטיל בחלקו על האישה שהגישה תלונה במשטרה שלא התבררה שם כנכונה.

• בחוה"מ סוכות תשע"ח (אוק' 2017) האשה עם ילדיה נסעו עם הוריה ומשפחתה לטיול בצפון, כולל לינה, בניגוד לרצון הבעל. בעקבות כך, ביום 9.10.2017 כתב הבעל הודעת וואטסאפ לאשתו: "תם עידן הזוגיות ביננו. העדפת את המשפחה שלך עלי. זה נגמר". בתגובה לך, כתבה האשה: "אלו מילים שלך לא שלי".

לטענת האשה, לאחר אירוע זה עזב הבעל את בית הצדדים, אך לאחר עשרה ימים חזר לבית לחדר נפרד והודיע פעם נוספת לאשה שמערכת הנישואין הסתיימה.

מן הראוי להבהיר, כי אין זאת הפעם הראשונה, שהאישה עשתה מעשים חד צדדים של נסיעה שלה כאשר היא משאירה את הילדים עם האב, וזאת בניגוד וללא רשות הבעל-האב. על כן, נסיעתה החד צדדית עם הילדים בחוה"מ וללא הבעל וללא רשותו, יש בהם בכדי להטיל אשמה מסוימת על האישה בגרימת הגירושין.

אמנם, כאמור, לא ניתן להגיע למסקנה מכל הנ"ל שהאישה הפסידה לגמרי את זכאותה לכתובה, אך במסגרת קביעת גובה הסכום, לא ניתן להתעלם מהאמור לעיל.

• מסקנה בעניין הכתובה

ביה"ד קובע שאם הצדדים יתגרשו, האישה זכאית במישור העקרוני לכתובה, אך כאמור לעיל – לאור הספיקות הרבים שהתעוררו בהתנהלות הצדדים ובסיבות שגרמו לגירושין, והאשמה המוטלת על כל אחד מהצדדים בפירוק חיי הנישואין – על הבעל לשלם לאישה סך של שליש כתובה, סך כ-175,000 ₪.

יש לציין, כי האישה הסכימה לקבל שליש כתובה כפשרה. אמנם עקב חוסר הסכמת הבעל, ודיון ההוכחות, דורשת האישה את מלוא הכתובה, אך מן הראוי להזכיר את ההסכמה העקרונית של האישה לכך, כאמור לעיל.

מאחר שהגענו למסקנה, שהבעל חייב במישור העקרוני בכתובה, אך יש לפשר בסכום, כחלק מקביעת הסכום יש להטיל על הבעל גם הוצאות עבור קיום דיון ההוכחות, ולכן עליו לשלם לאישה סה"כ 180,000 ₪.

• כפל זכויות

יש לציין עוד שכיון שבאיזון נכסים האשה היא זאת שהייתה חייבת להעביר מזכויותיה לבעלה, לא שייך כאן כלל "כפל זכויות", ולא ניתן לקזז מסכום חיוב הכתובה עבור האיזון.

• פיצוי גירושין

בנסיבות אלו שהאשה תקבל סך הגון עבור הכתובה אין מקום לפיצוי גירושין נוסף. ראה בפס"ד מביה"ד בירושלים (תיק 948054/3) מיום י"ט בתמוז תשע"ו (25.7.2016) שעניין פיצויי גירושין נהג בעיקר כאשר לא היה לכתובה סכום משמעותי או כשידול לאשה לקבל את הגט כאשר לא התרצתה לכך.

מסקנה

לאור כל האמור, על הבעל לשלם לאישה סך 180,000 ₪ עבור כתובתה ותוספתה, תוך 60 יום ממועד הגירושין.

ביה"ד קובע מועד לסידור גט בתאריך […].

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ז' בניסן התשפ"ג (29/03/2023).

הרב אהרן דרשביץ – אב"ד              הרב עובדיה חפץ יעקב               הרב אברהם צבי גאופטמן

[1] במאמר מוסגר, יש לציין שעלתה הכחשה בין הצדדים האם קיימו יחסי אישות בתקופת ה"היכרות", כשנה לפני הנישואין, כאשר ברור שהאשה לא טבלה. אין בזה השלכה מעשית על נידו"ד, כיון שיש הרבה זוגות שלא נזהרו בדיני נדה בזמן היותם רווקים/ות, אך מקפידים על טהרת המשפחה בהיותם נשואים, ויש לברכם על כך.

אך כיון שהדבר בא לידינו, לא נמנע מלהבהיר בצורה חד משמעית שדיני נדה חלים גם על רווקה וגרושה, ויש איסור גמור מן התורה לקיים אתה חיי מין, כמפורש ברמ"א בתחילת הלכות נדה (יו"ד סימן קפג סעיף א): "ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה". לכן, תופעה זו של "היכרות", בה חברים ובני זוג עתידיים חיים יחד בקיום יחסים, אשר לדאבוננו פשטה בקרב הציבור הכללי, אין לה שום היתר הלכתי! נציין בזה שדוקא בציבור הדתי, אשר נזהרים ממגעי חיבה וקיום יחסים טרם הנישואין גם בתקופת הפגישות, אחוז הגירושין הוא נמוך משמעותי מאשר בציבור הכללי, שחיים יחד לפני הנישואין.

[2] בדיון ההוכחות אמרה האשה (שורה 794): "ישננו מעל הארגז הזה", ומשמע לכאורה שבאותה עת (2/2017) עדיין ישנו באותה מטה, אך אין לקבוע מסמרות על פי זה.

הפוסט פשרה בגובה הכתובה כאשר האיש הוביל את הליך הגירושיןאך האשה תרמה בהתנהלותה לפירוק הנישואין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הערעור בתיק שלפנינו נסב על החלטת בית הדין קמא [בית הדין הרבני האזורי אשדוד, הרכב ב] לחייב את הבעל לשעבר בסך של כ־450,000 ש"ח מתוך כתובה העומדת על סך 1,000,000 ש"ח, החלטה שהתקבלה בדעת רוב מול דעת המיעוט שפטרה את הבעל מחיוב הכתובה.

ערעורו של הבעל נגע בנקודות העקרוניות דלקמן:

א.       האישה אינה זכאית לכתובה עקב בגידתה.

ב.       האישה היא שפתחה את תיק חלוקת הרכוש בבית המשפט ומכאן שרצונה היה להתגרש.

ג.       הובאו עדויות על התנהגותה המבישה של האישה כלפי בעלה.

ד.       האישה פנתה לתקשורת בטענות נגד הבעל שהלבינו את פניו ברבים, שפכו את דמו ופגעו בקידומו ב[…] לאישה שעושה מעשים כאלו אין זכות לכתובה.

בית הדין קמא האריך מאד בפסק דין ארוך ומלומד לבסס את שיטתו ודעתו של כל אחד ואחד מן הדיינים. לכן נעתיק רק את סיכומי הדעות:

סוף דבר

העולה מן האמור:

לדעת דיין א', האישה איננה זכאית לתוספת כתובה ואיננה זכאית לפיצויי גירושין.

האישה זכאית למלא זכויותיה בהתאם להוראות חוק יחסי ממון ולהכרעת בית המשפט.

האיש ישלם לאישה הוצאות בסך של 30,000 ש"ח בתוך ארבעים וחמישה יום ממועד פסק הדין.

עם כל האמור, ממליץ בית הדין לאיש – כמחווה של רצון טוב כלפי אם ילדיו ולמען שלומם, טובתם ועתידם של ילדיהם המשותפים […] – להפקיד לטובת כל אחד מילדיו, בהפקדה חודשית, עד הגיעם לגיל עשרים ואחת – סך מצטבר של חמישים אלף ש"ח לילד (סך הכול: מאה אלף ש"ח) אשר ישמשו אותם למטרת נישואין , לימודים אקדמאים וכיוצא בזה.

לדעת דיין ב', האישה זכאית לכתובתה ולפיצוי גירושין בסך כולל של 1,166,000 ש"ח.

לדעת דיין ג', האישה זכאית לכתובתה אך לא לפיצויי גירושין ולנוכח איזון המשאבים ישלם האיש לאישה סך של מיליון ש"ח בהפחתת 533,872 ש"ח (סך הכול: 466,128 ש"ח).

נוכח כל הנ"ל ובהתאם לממוצע הדעות קבע בית הדין כי על הבעל לשלם לאישה סך של 554,000 ש"ח וזאת בתוך תשעים יום ממועד פסק הדין.

בית דיננו מתבסס על העובדות כפי שנחקרו בבית הדין קמא ועל פי התרשמותו:

דיין א' קבע שאין מקום לחייב את הבעל בכתובה; דיין ב' האריך להבהיר את שיטתו לחיוב הבעל בכתובה, ואף חייב בפיצויים שנכללו בממוצע הכספי שבו חייב בית הדין את הבעל.

העובדות שנתבררו הן שבני הזוג נפרדו ב־2016 כאשר הבעל עזב את הבית. לא מצאנו כל ראיה שהעזיבה נבעה מכך שהבעל נתן עיניו באחרת. לא הובא בדל ראיה לכך שהעזיבה הייתה בגלל אישה אחרת. ולעניות דעתנו הראיות שהביא הבעל על התכתבויות של האישה עם גבר זר הם הרבה יותר מבוססות כתכתובת של רצון האישה להיפגש וכו'. אף על פי שלא היינו מחייבים גט או מפסידים כתובה כל כך בפשטות על סמך התכתבות כזו. אבל לא מקובלים עלינו הדברים שדרך עולם הפייסבוק לכתוב דברים כאלו.

בני הזוג חיו במצב של הדרדרות ודעיכה של חיי הנישואין עד מות הנישואין. דבר אחד ברור: כשבוע – שבועיים לאחר עזיבת הבעל את הבית פתחה האישה תיק פירוק שיתוף בבית המשפט ש'פירושו' הפשוט הוא גירושין. מאותו היום התנהל תיק פירוק השיתוף, והאישה, שהייתה מיוצגת והיא עצמה עורכת דין, מעולם לא ביקשה אפילו לעצור את ההליכים. תביעה לפירוק שיתוף היא הרבה יותר מעזיבת הבית, ובוודאי כאשר צעד כזה באופן מיידי, בסמוך לעזיבת הבעל את הבית.

לכן אין ספק שפניה של האישה היו לגירושין, היא פתחה 'תיק גירושין', וכל דבריה על שלום בית היו על 'בית שלם' ולא על 'שלום בית'.

לכן דבריו של דיין ב' שתביעת הגירושין של הבעל באה לעולם לאחר שגמלה החלטתו לחלוק את חייו עם אישה אחרת כפי שעשה מייד לאחר הגירושין, והוכיח סופו על תחילתו – אינם קשורים למקרה שלפנינו. שהרי תביעת הגירושין של הבעל הוגשה רק ב־2018, אז – ייתכן שכבר הכיר את האישה שאיתה התחתן, אולם הגירושין 'יצאו' כבר שנתיים קודם, בתביעת האישה (ובאותה תקופה אין כל ראיה לנוכחות אישה אחרת בחייו), ואשר על כן לא קשור למקרה שלפנינו גם כל המשא־ומתן ההלכתי בתשובות הרשב"א וכו' שהביא דיין ב'.

נוסיף: אין ספק שבנוסף לעדויות על יחסה של האישה לבעלה נשים לב לשני אירועים חריפים:

א. תיאורו של הבעל שהאישה לא באה לטקס […] לבעלה. אין ספק שהאישה התקשתה להשלים עם עבודתו הקשה של בעלה, קבלת ה[…] היא דבר משמעותי מאין כמוהו. הרגשת הבעל שהוא זוכה להתקדם, ונערך טקס רב־רושם, והתנהגות אשתו, שאינה שותפה להתרגשותו, אף לא כלפי חוץ – אומרת 'דרשני'. היעדרות זו אינה רק זלזול, אלא מפגן של פגיעה ובושה לבעלה שאשתו לא מגיעה להשתתף איתו ביום הגדול. אין ספק שזה פגיעה חמורה מאין כמוה, 'יריקה בפרצוף' בפני עם ועולם. ולמעשה זו הכרזה "איני רוצה להמשיך לחיות איתך, לפחות אם אתה ממשיך בתפקידך ב[…]"

נציין: גם בבעל שנעשה 'בורסקי', שיכולה האישה לכופו לקבל את גיטה בטענה שהיא לא יכולה לסבול זאת (עיין בסימן קנד, בראשיתו, בדברי הבית שמואל) האישה מפסידה את תוספת כתובתה, קל־וחומר במקרה שלפנינו שהאישה ידעה את שאיפות בעלה, וברור היה שבתפקידו כרוך קושי גדול בחיים הזוגיות, אבל לתוספת כתובה היא לא זכאית.

ב. זאת ועוד, יציאתה של האישה לתקשורת במתקפה על בעלה בזמן שהיא טוענת שרוצה עמו שלום בית אינה גרועה משפיכת החומצה על פניו של הבעל במקרה שהוזכר בפסק דינו של הגר"ש אלישיב זצ"ל (בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק א עמודים 335–338 בשם הרבנים עדס, אלישיב, זולטי) שקבע יסוד שאומנם אי אפשר להאשים אישה כעוברת על דת כאשר היא מגיבה בשעת צערה, אבל יש מדרג של יחס בין המעשה לתגובה. אין ספק שהניסיון של האישה לפגוע בקריירה של בעלה ולהכפישו לעיני כל ישראל חמור הוא, וכבר לימדונו חכמים ש"מוטב לאדם שיפול לכבשן האש משילבין פני חברו ברבים". הפגיעה הגסה בכבודו ובשמו הטוב שיכלה למעשה גם לפגוע בכל פרנסת המשפחה וילדיה הם עצמם מקום לדון בהפסד כתובה, אבל בוודאי "אהבה הגדולה" ורצון האישה לשלום בית לא היו כאן.

לעניות דעתנו די בדברים אלו כדי שהאישה לא תהיה זכאית לכתובתה ולפחות יש להשוות דברים אלו לדברי רבנו ירוחם שב'מורדים זה על זה' הפסידה האישה את כתובתה, שהרי אין ספק שהאישה היא שפתחה את הליכי הגירושין (בתביעה לפירוק שיתוף).

ומכאן לחיוב בפיצויים שחייב דיין ב':

פיצויי כתובה נהגו, כפי שהעידו הרבנים הראשים לישראל הרה"ג הרצוג ועוזיאל, בזמנם כשהיו מקרים שהבעל גירש את אשתו אחרי שנות נישואין רבות כשהיא נשארת בעירום ובחוסר־כול כי הכתובה הייתה שווה כקליפת השום. כמו כן שקלו בתי הדין לפצות אישה כאשר היא מתנגדת לגירושין ורוצה שלום בית, כדי שלא לעבור על חרם דרבנו גרשום שלא לגרש אישה בעל כורחה. אולם במקרה שלפנינו ללא צל של ספק היו פני האישה לגירושין, ולכן היא שקידמה את פירוק השיתוף ברכוש. וכבר הארכנו בכך בפסקים קודמים.

במצבים כשבזמננו – כשעל פי חוק יחסי ממון הצדדים מתחלקים ברכוש, וכאשר האישה בעלת כושר השתכרות ולמרות זאת מקבלת מאות אלפים מנכסי בעלה, חוץ מן הדירה המשותפת שגם היא נקנתה במקרה שלפנינו בחלקה הגדול מכספי הבעל – מעולם לא פסקו בתי הדין פיצויי גירושין. יש יותר פסקי דין שדנים בפיצויי גירושין מהמקרים בהם נפסקו פיצויי גירושין, אך מקרה כזה כלל לא מגיע לשערי הכניסה של הדיון על פיצויים, ובוודאי כאשר לא הוכח דבר והאישה היא שפתחה בהליך הגירושין – ישתקע הדבר ולא ייאמר.

בעניין 'כפל מבצעים':

אומנם לדעתנו כאמור במקרה שלפנינו אין כלל חיוב כתובה. אבל אין אנו פטורים מלהגיב ולהעיר על דעתו של דיין ב' בפסק הדין בעניין זה.

דעת הרוב מוחלט של דייני ישראל היא שמשמעות הכתובה היא שהבעל מתחייב לאשתו כדי שמחיי הנישואין היא תצא לפחות עם סכום מסוים, ועל דעת כן נישאו, ומאחר שזו הפרשנות הפשוטה והמקובלת: כיצד אפשר שתגיד לבעל 'גם וגם' – "גם תיתן לי את מה שהחוק אומר וגם תוסיף לי כתובה", כאשר מנהג בתי הדין הוא לא כך, ואדם מתחייב על דעת המנהג? מובן שמאחורי המנהג עומד גם היגיון:

אומנם נתקנה כתובה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ובמקרה של גירושין יהיה לאישה במה להתחיל את חייה. ועיין בתפארת ישראל בעניין 'מאתיים זוז', שהיו דמי מחיה לשנה. ומנהג בתי הדין לפסוק פיצוים לאישה נבע משווי הכתובות שהיה זעום ובשלו היו נשים 'נזרקות' מחיי הנישואין ללא יכולת לשרוד. לצערנו, מספרי הגירושין עלו. בשנת תשל"ג חוקק חוק יחסי ממון, החולק את הרכוש בין בני הזוג. חלוקת הרכוש הכוללת את הזכויות הפנסיוניות שצברו בני הזוג. באותן שנים הפרשי ההשתכרות בין הבעל לאישה היו גדולים ביותר והיקף השתתפות הנשים במעגל העבודה היה קטן, והדבר יצר איזון בשעת הגירושין. אך אף על פי שחלוקת הרכוש היא עול כלכלי כבד, לצערנו הדבר לא מונע את הגירושין ואינו מסייע למגמת "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", ואף שהנתינה גדולה ביותר לצערנו אין היא מונעת את הגירושין. ומכל מקום מעיד אחד החתומים מטה, הרב איגרא, שבחמש־עשרה שנותיו הראשונות כדיין, משנת תשמ"ט ואילך, כמעט לא היו תביעות כתובה, עד שחש כי הכתובה היא 'נייר מיותר', והסיבה לכך הייתה ההבנה הפשוטה של האישה שעצם קבלת מחצית מרכוש הבעל יש בה פיצוי נאות ומספיק.

בנוסף לכל האמור, אין ספק שכתובת 1,000,000 ש"ח היא כתובה מוגזמת, וכבר הוכח לפנינו בפרוטוקול שהאישה הסתפקה ב־300,000 ש"ח. ואף על פי שיש להאריך בעניין כתובה מוגזמת, לדעתנו אין ספק שאין לחייב בסך כזה גבוה של כתובה, אבל אין לנו כבר צורך להאריך בכך בפסק דין זה.

אשר על כן, הערעור מתקבל והבעל פטור מתשלום הכתובה כדעת המיעוט בפסק הדין.

פסק הדין מותר בפרסום לאחר השמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום כ"ד בטבת התשפ"ג (17.1.2023).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא                 הרב אליעזר איגרא                          הרב מיכאל עמוס

הפוסט פטור הבעל מכתובה כשהתנהגות האישה מלמדת על רצונה בגירושין ומשפעלה באורח בלתי־ראוי לפגוע בשמו הטוב ובכבודו הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו תביעת כתובה של האשה. סכום הכתובה עומד על סך 900,000 ש"ח. האם ניתן לחייב כתובה בסכום זה?

דין כתובה בסכום גבוה

יש מי שכתב שכתובה שהסכום הנקוב בה גבוה מאד לא חלה ההתחייבות, לדבריהם בכה"ג החתן לא כתב את הכתובה אלא לשם כבוד וגוזמא בעלמא והדבר נחשב כאסמכתא נראה מוכח מדברי הגמרא והראשונים שלא כסברא זו וארחיב.

שנינו במשנה בריש פרק אע"פ (כתובות דף נ"ד ע"ב):

"אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה – יוסיף".

וכתב בחידושי הר"ן שם:

"ואמרי' בגמ' פשיטא דאם רצה ליתן לה כל מה שיש לו דרשאי, ועבדי צריכותא".

וכך נקטה גם הגמרא במסכת יבמות (קי"ג ע"א) בנוגע לפיקח שנשא שוטה על אף שחז"ל לא תקנו לה נישואין הואיל ולנישואין אלו אין קיום:

"ופקח שנשא חרשת או שוטה, אפי' כתב לה מאה מנה – כתובתה קיימת, מפני שרצה ליזוק בנכסיו".

וסכום של מאה מנה שנקטו הוא לשון גוזמא ומבטא בכל מקום סכום עצום, וציינו שמתחייב גם בסכום מוגזם לאישה גם במקום שכמעט ואין תוחלת לקיום נישואיה.

בגמרא במסכת יבמות (ס"ג ע"ב) אמרו:

"נתנני ה' בידי לא אוכל קום – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה".

גם התוספות בריש פרק אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב ד"ה "אף על פי") כתבו:

"תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו שוה פרוטה…".

ובסדר הגט למהר"י מינץ לאחר שתמה על דברי תרומת הדשן שמזכירים את הכתובה בעת הגירושין ותמה שם מה עניין הכתובה לגירושין, ותירץ שיש חשש לעז שהבעל יטען שאדעתא דיהבנא לך כתובתך לא גרשתיך, וכתב:

"… ויש להבדיל בין כתובה דמנה מאתיים לתוספת שלנו, כי בלי ספק לא הוסיף לה על דעת שתגבה בחייו סכום עצום כזה".

הרי שלדבריו על אף שלא היה דעתו לגרש ולשלם, אבל אם גירש הכתובה קיימת והחשש הוא על הגט בלבד, שאם היה יודע שבדעתה לתובעה מחיים היה דורש שהאישה תתפשר או תמחל על הכתובה, שעקרה נכתבה על מנת לגבות לאחר מיתה על מנת לסלק את היורשים מנכסי בעלה לאחר מיתתו, אבל לא הייתה לו הווה אמינא שהכתובה בטלה.

הרי לפנינו שחז"ל והראשונים התייחסו לכתובות עצומות ומוגזמות ולא הוזכר בדבריהם שקיימת אומדנא שלא השתעבד מעיקרא.

גמירות דעת ואסמכתא

זאת ועוד שמצאנו שחיבת נישואין מסלקת העדר גמירות דעת ואסמכתא.

כתב הרמב"ם בהל' מכירה (פרק י"א הל' ט"ז):

"חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו רבותי".

דעת הרמב"ם שאי אפשר להתחייב בדבר שאינו קצוב. וטעם הדבר, שהדבר נחשב כאסמכתא ויש חוסר גמירות דעת, אלא שהרמב"ם הקשה על עצמו שם בהל' י"ז מהמשנה בפרק הנושא:

"ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה, מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה".  

הרי שלדעת הרמב"ם חיבת נישואין מוסיפה גמירות דעת.

בנתיבות משפט (סי ס' ס"ק ג') פירש שדעת הרמב"ם שההתחייבות מועילה דווקא בקניין ולא באמירה, א"כ גמירות הדעת בנישואין מסלקת אסמכתא גם במקום שקניין מעכשיו לא מועיל לסלק אסמכתא. וכך כתב גם בכ"מ ובלח"מ בהל' אישות פרק כ"ג הל' י"ז שלאחר קידושין שליכא משום רב גידל צריך קניין.

ובב"י אה"ע סי' קי"ד כתב שלושה חילוקים:

"ועוד י"ל דג' חילוקים בדבר לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קיבל עליו לזונה בשעת קידושין או נישואין סגי באמירה בעלמא ושלא בשעת קידושין ונישואין בקנין מהני. ועי"ל דכי אמרינן שהדברים הללו נקנין באמירה היינו דוקא בשעמדו וקידשו מתוך הדברים אבל כשלא עמדו וקידשו מתוך הדברים מתוך שעסוקין בענין נישואין ועדיין לא נשאה מהני קנין"?

הרי שהתחייבויות של הבעל לאשתו בשעת נישואין אלימות יותר משאר ההתחייבויות ואין בהם משום אסמכתא.

ויתירה מכך מצאנו שחיבת נישואין מסלקת חסרון של דבר שלא בא לעולם לדעת הגאונים, כמו שכתב הריב"ש (סי' שמ"ה):

"…לפי מ"ש הרר"י בן יחיא ז"ל, וז"ל:

וכתבו בשם הגאונים ז"ל שלא ענין הפסק בלבד הוא שנקנה באמירה, אלא הוא הדין לכל תנאי שבעולם שנעשה בשעת הקדושין נקנה באמירה, ואף על פי שלא בא לעולם, אף על פי שאין בידו ואפילו מטבע ובלשון אסמכתא בין במקרקעי בין במטלטלי. ומכאן היה נראה לומר שמה שנהגו במקומות אלו לכתוב לאשה במתנתה מטבע אגב קרקע, אף על פי שאינו מועיל בעלמא, יש לחזק המנהג ולומר שהוא נקנה באמירה לפי שבשעת הקדושין הוא, שפוסקין כמה יכתוב לה במתנה ובכתובה. אלא שיש לתמוה למה הם צריכין לקנות אגב קרקע כיון שכבר נקנו באמירה" עכ"ל.

ועל אף שהרמב"ם חולק על דעתם, מוכח שבשעת נישואין מתחייבים אפילו בדבר שבעלמא אין בו גמירות דעת לקנותו כגון דבר שלא בא לעולם.

ובבית יוסף אבן העזר סימן פה הביא בשם ספר התרומות:

"כתוב בספר התרומות שער נ"א (ח"ו סי' ב) שהמכנסת שטר חוב לבעלה אין צריך כתיבה ומסירה, ומכנסת מלוה על פה לבעלה אין צריך מעמד שלשתן דה"ל דברים הנקנים באמירה מדרב גידל (כתובות דף ק"ב ע"ב). ועוד שרבותינו תקנו שהבעל יזכה בפירות הילכך בכל מה שיש לאשה ידו כידה".

הרי שמלוה על פה אע"פ שנחשבת כדבר שאינו ברשותו וגם אין בו ממש, נקנה באמירה מכח גמירות דעת יתירה שיש בשעת הנישואין.

בבית יוסף חו"מ סי' קט"ו הביא בשם ספר התרומות בשם הרמב"ן שיש שני סוגי אסמכתא: אסמכתא גמורה שגם קניין לא מועיל על מנת לסלקה, ואסמכתא קלה כגון שעבוד ערב שקניין והנאה מועילים לסלקו. וא"כ דבר שאינו קצוב שלדעת הרמב"ם שלא מועיל בו קניין נחשב כאסמכתא גמורה, ואעפ"כ בשעת נישואין מועיל בההיא הנאה דמחתני אהדדי להתחייב ולסלק את האסמכתא.

על כך יש להוסיף שלא שייך אסמכתא במקום שבכל עניין מתחייב, כמו שכתב הרמ"א בחו"מ סי' ר"ז סע' י"ג בשם הרשב"א:

"ולא מקרי אסמכתא אלא כשעיקר הדבר תולה בתנאי, אבל מי שמחייב עצמו לחבירו ואומר: אם יהיה בחיים יתן לו ואם לאו יתן ליורשיו, זה לא מקרי אסמכתא, דהא על כל פנים חייב ליתן לו, וכן כל כיוצא בזה".

ואם כן, תוספת כתובה שנגבית בין מחיים ובין לאחר מיתה, ואפילו מתה בחייו נגבית בתורת כתובת בנין דכרין, אין בו שום צד אסמכתא מאחר שברור שיבוא לידי גביה. דברי הגמרא במסכת כתובות (נ"ג ע"א) לעניין קבורה שלא מתקיים במתה בחייו "לכשתנסי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי" זה דווקא לעניין עיקר כתובה של מנה מאתיים שיש בו מדרש כתובה אבל לא לעניין תוספת כתובה.

הרי שהנישואין הם סיבה לתוספת התחייבות ולא להחלשת ההתחייבות.

שבועה ולשון שבועה בשטר

בכתובות שיש בהם לשון שבועה וחרם נפסק בחו"מ סי' ר"ז שם, שמהני אפילו באסמכתא ועי' בסמ"ע ובש"ך שם.

וכתב בתשובת שבות יעקב (חלק ב' סי' קנ"ב, הובא בפ"ת חו"מ סי' מ"ב):

"וצ"ל דמ"מ אין בזה [שכתב בשטר שנשבע] משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ועדות שקר דבעל השטר מקבל על עצמו לקיים דבר הנכתב בשטר כאלו נשבע ונדר בפועל ממש דלא יהא בו משום אסמכתא וקנין דברים אבל לא שיהא בו חומר שבועה ממש כל שאין כתב בו הריני נשבע ממש".

א"כ מה שכתוב בשטר לשון שבועה מסלק טענת קנין דברים, ועל כך יש להוסיף שבכל הכתובות יש לשון של "דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי".

התחייבות משום כבוד

בטור אה"ע סי' קיח כתב לעניין תקנת טוליטולא, שמה שמתחייב בנכסי צאן ברזל והוא יותר ממה שהכניסה בפועל, נכתב רק לשום כבוד, ובזה לא נתקנה תקנת טוליטולא לעניין יורשיה של האישה. עוד הוסיף שם שאם הגירושין יצאו ממנה לא התכוון לשלם יותר ממה שהכניסה בפועל, שהבעל כתב לה רק על מנת לייקר אותה בעיני הבריות כאילו שהיא בת עשירים. גם בזה אנו אומרים שעל אף שהוא התכוון רק לייקר אותה והוסיף משום כבודה דברים בדאים כאילו הכניסה יותר ממה שהכניסה בפועל ההתחייבות חלה, אלא שאם היא גרמה לגירושין לא התחייב על דעת זה הואיל וכל מה שכתב היה משום כבודה.

אבל תוספת כתובה נעשית לכבודו של החתן שהוא מחייב את עצמו, ויש בה רק לשון חיוב ואין בה לשון בדאית אלא כולו אמת בזה אין מקום לומר שיש התניה או חוסר גמירות דעת.

ועוד שלדברי הרי"ף בב"מ ש"באשלם אלפא זוזי" משלם במיטב, היינו שיש עיקר נזק וגוזמא מעבר לנזק, והוא הדין במקום שיש עיקר שהוא מכניס בתורת נכסי צאן ברזל מוסיף וכותב יותר משום כבוד. אבל במקום שיש רק התחייבות, לא שייך לומר שהכל גוזמא ומשום כבוד והכל בטל, אלא אדרבא הכל קיים בתורת התחייבות ומתנה.

ובחי' הריטב"א בריש פרק "אע"פ" כתב, בנוגע למתנה הנכתבת בכתובה וכן לגבי תוספת שאין בו טענת כבוד וז"ל:

"…וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי היא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירשו, ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן, ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לפנחיא בעלמא כדברי הרב אלברצלוני ז"ל".

הרי שאין טענת "פנחיא" (חוזק, היינו שכתב רק בכדי לחזק את ידה ולא התכווין למתנה) בנוגע למתנות שמתחייב בכתובה וכל שכן בנוגע לתוספת שמוסיף אותה על עיקר הכתובה.

כתובה גבוהה וירידת ערך המטבע

וכמו שכתבנו לעיל הכתובה הגבוהה נכתבת גם לצורך גביה מהעיזבון, ועל כך יש להוסיף שיש התחשבות באינפלציה ושיעורי האינפלציה. כאשר האינפלציה הרצויה מבחינה כלכלית היא שלושה אחוזים לשנה, ולפי זה במשך עשר שנים יורד ערך המטבע בכ- 34 אחוז ובעשרים שנה  בכ- 80 אחוז, בפועל עד לשנת 2022 משנת 1990 שיעור האינפלציה היה  286%, משנת 2000 42%, משנת 2010 16%. א"כ היות והכתובה עומדת לגביה לאחר שנים רבות כותבים בה סכום גבוה על מנת שלא תאבד מערכה במשך השנים.

כתובה משום שכר פעולה

בקצוה"ח (סי' רמ"ג ס"ק י') כתב שההתחייבות של פיקח לשוטה הוי משום שכר פעולה, ואם כן אם ההתחייבות היא משום שכר פעולה לא שייך לטעון טענת השטאה.

אולם, כל דבריו הם רק במקום שאין התחייבות מעיקר הדין, ולכן לכו"ע במקום שיש נשואין והאישה זוכה בכתובה ותוספת מדינא, גם לדעת הקצוה"ח אין ההתחייבות משום שכר פעולה. ולכן הוצרכו להתחייבות או מדרב גידל או מהטעמים שבירושלמי ריש פרק אע"פ כמו שכתב ב"משנת נחמיה" (לגרז"נ גולדברג זצ"ל)  סי' ג'.

בחזון יחזקאל (כתובות פ"א, ג') דחה את דברי הקצוה"ח ממה שעכו"ם שנשא בת ישראל אין לה כתובה גם לאחר שיתגייר ע"ש.

כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מ"ט):

"…ובאור זה שבעילת קדשה קודם מתן תורה היה כבעילת האדם אשתו אחר מתן תורה, ר"ל שהיה מעשה מותר לא היה אדם מרחיק אותו כלל, ונתינת שכר המותנה עליו לקדשה אז, כנתינת כתובת אשה לה עתה בעת הגרושין, ר"ל שהוא דין מדיני האשה שחייב עליו לתת…

…

ושאין הפרש בין מה שיהיה בידו ממון חברו ע"ד הלואה, או ע"ד פקדון, או על אי זה צד שיתחייב לו משכירות או זולתו, ושכתובת כל אשה כדין כל שכר שכיר, ואין הפרש בין כובש שכר שכיר ומי שיכבוש חקי אשתו, ואין הפרש בין עושק שכיר או מתעולל עליו להוציאו מבלי שכירות, או שיעשה כן עם אשתו עד שיוציאנה מבלי מוהר".

מדבריו משמע שההתחייבות בכתובה היא בתורת שכירות עבור גוף הנישואין, ויש להקשות על דברי הרמב"ם ממה שמצאנו בגמרא ב"ב (דף קע"ד ע"ב) שערב דכתובה לא משתעבד היות ומצוה הוא דעבד ולא מידי חסרה. וכתב שם הרשב"ם:

"מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגן אין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוון לזווגן שע"י ערבות זו מתרצין ולא מידי חסרה לאשה, דהא טב למיתב טן דו ולטובתה נתכוון".

משמעות דבריו שהאישה לא נותנת דבר, ואילו היו הנישואין נחשבים כתמורה אי אפשר לומר שלא מידי חסרה, ולכאורה הדברים סותרים את דברי הרמב"ם.

אולם, הרמב"ם כתב בהל' מלוה ולוה (פרק כה הל' ו'):

"ערב של כתובה אף על פי שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר[ה] ממון, ואם היה האב ערב לכתובת בנו וקנו מידו חייב, וקבלן של כתובה חייב".

הרמב"ם הדגיש שני טעמים האחד שלא חסר ממון וגם שמצוה עשה, כלומר דווקא העדר חסרון ממון וגם מצוה גורמים לערב שלא יגמור בדעתו שדעתו על המצוה ואין הנאה נוספת שלא הוציאה מעות על פיו, ולכן נחשב הדבר כאסמכתא ואפילו קניין לא מועיל. אבל בקבלן מתחייב היות והגיעה הנאה לבעל ע"י הנישואין כפי שביאר במחנה אפרים הל' ערב סי' ב':

"אבל כד דייקינן בה נראה שלא נאמרו דברים אלו דכל היכא דליכא חסרון כיס לא משתעבד אלא בערב בלבד משום דערבות הוי אסמכתא, אבל בקבלנות דליכא אסמכתא הרי זה מתחייב אפילו בלא קנין בההיא הנאה דמטיא לחברו על פיו, ומשום הכי בקבלן דכתובה כתב הרמב"ם דמשתעבד אפילו בלא קנין שהרי מטייא הנאה לחברו על פיו של זה שנתרצית לינשא לו ושפחה מסר לו לשמשו כדאמרי' בפרק אין בין המודר, ובפרק חרש נמי אמרי' מאן חכים כרב מלכייו אלו בעי שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה, וכ"כ הטור באבן העזר דקבלן דכתובה משתעבד אפי' בלא קנין כל שאמר לה הנשאי לזה ואני קבלן דחשיב כשעת מתן מעות".

ולכן כתב המחנה אפרים שראובן שאמר לשמעון דבר עלי לשלטון בשביל לוי ואני ערב לא מתחייב, אבל אם אמר שהוא קבלן שאז מתחייב. וא"כ לדברי המחנה אפרים נחשבת הכתובה כתמורה לגוף הנישואין כדברי הרמב"ם במורה נבוכים. וממילא לא שייך טענת השטאה, שהנישואין הם דבר שאין לו קצבה והכתובה היא מתנאיי הנישואין. ולדברי הרמב"ם משמע שאין צורך בהתחייבות מדרב גידל על מנת להתחייב בתוספת כתובה, ע"ע במה שכתב המחנ"א שם בסי' א'.

התחייבות במתנה משום חיבת ביאה

התוספות (כתובות נד ע"ב) כתבו שבאיילונית התוספת היא מתנה בעלמא מחמת חיבת לילה הראשונה, וכך כתב גם רש"י (שם ק"א ע"א): "אבל תוספת יש לה – דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה".

מה שכתבו לשון מתנה, פירושו שההתחייבות היא מחמת שעשתה לו נייח נפשיה כבכל מתנה, אבל לא מתכוונים שנותן לה בתורת שכר. וגם ממה שתני רב יוסף (שם נו ע"א) שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון, לא מוכח שיש כאן התחייבות עבור חיבת ביאה בתורת תמורה אלא מתנת חיבה, וכן כתב המהרי"ק (שורש פ"א):

"…ופשט ליה מדתנא רב יוסף שלא כתב לה אלא על חבת לילה ראשונה, וכיון שהוא כתב לה מחמת חבה ומאהבתו אותה שייך למימר בה דלאו אדעתא דהכי יהיב לה,, כמו שכתב ר"ח גבי באה מחמת טענה וכן ביוצאה משום שם רע איכא למימר הכי ואף על גב דלא דומה לבאה מחמת טענה דהא חיבת ביאה מיהא איכא מה שאין כן בבאה מחמת טענה, מ"מ אפשר שיש לדמותה למה שכתב רב אלפס גבי מורדת דאין לה כתובה ותוספת דלאו אדעתיה למיפק כתב לה…".

היינו, שאם התוספת היא עבור חיבת ביאה בתורת שכר על הנישואין אינו רשאי להוסיף להתנות שלאו אדעתא למשקל ולמיפק. ועל כרחך, שההתחייבות היא בתורת מתנה משום חיבת ביאה ולא מקח או תמורה, והאישה לא נחשבת כנחסרת במה שמוסרת את עצמה לביאה. והוא שלא כדברי הרמב"ם במורה נבוכים.

אך למרות זאת, יש מקום לומר שבמקום שהאישה או קרוביה עומדים על סכום הכתובה הרי שיש כאן התניה עבור גוף הנישואין ויש כאן תורת מקח וממכר גם אם התוספת נכתבת כמתנה. וזה כעין מה שמצאנו שיטה בגאונים, שתנאי כתובה שקונה באמירה משום רב גידל נאמר דווקא במקום שהאישה או הממונה מטעמה דורש שהחתן יפסוק על עצמו ואז לא צריך את דיני הקניינים. אבל מה שהאיש פוסק על עצמו יש בו דין מתנה רגילה (עי' תש' הגאונים תרפ"ז – אסף, סי' קיח, ותש' הרי"ף סי' י"ד). אלא שיש לדחות מההוא גברא דאזל לקדש איתתא שאם הנישואין נחשבים כמקח וממכר לא תועיל מודעה לכו"ע.

שיטת ר"ת בתוספת כתובה

דברי המהרי"ק שתוספת יש בה אומדנא זה דווקא לשיטת הר"ח ביבמות (ס"ה ע"ב), [שסובר שכאשר כופים את האיש לגרש אינה מקבלת את התוספת, שעל דעת כן לא התחייב]. אולם, לשיטת ר"ת שתנאי כתובה ככתובה לכל דבר, ואפילו בבאה מחמת טענה לא מפסידה תוספת כתובה, וטעמו, כמו שכתב רש"י  במהדו"ק בכתובות (שטמ"ק נ"ד ע"ב) בשם תשובות, וכן כתב בריטב"א (שם)  שתוספת כתובה הוא מלשון הוספה שנעשה טפל לכתובה, כדאמרינן מוסיפין על העיר ועל העזרות שקדושת התוספת כקדושת העיר. וא"כ, לדעת ר"ת אין תורת מתנה על תוספת הכתובה, אלא משתעבד מכח תקנת חכמים, ובוודאי שלא שייך בה השטאה, אסמכתא או גוזמא. רק לעניין שעת ההתחייבות לדעת ראב"ע [הסובר שארוסה אין לה תוספת כתובה אפילו אם כתב לה כתובה], מאחר שכתובה עיקרה בשעת הנישואין שאין כתובה לארוסה, אומדין דעת החתן שמתחייב רק על מנת לכונסה אע"פ שכתב לה בשעת האירוסין.

כתובה שנכתבה ע"י דחיקת קרובים

מבואר בגמרא (ב"ק קט"ו א)  שבקציבה ע"י הדחק יכול לטעון טענת השטאה:

"הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, אמר לו טול דינר והעבירני – אין לו אלא שכרו; אלמא אמר ליה: משטה אני בך, הכא נמי לימא ליה: משטה אני בך!".

וכך נפסק בשו"ע חו"מ סי' רס"ד סע' ז'.

ואם כן, במקום שפוסק סכום גבוה בכתובה ע"י דחיקת קרובי הכלה, אפשר לדמות לדין המבואר ביבמות (קו ע"א) שמי שנפלה לפני יבם שאינו הגון אומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז, שלאחר החליצה פטורה שטוענת משטה אני בך, ולכאורה הוא הדין כאן שהבעל יכול לטעון משטה אני בך.

אולם, בתוספות שם (ד"ה "אין לו") כתבו שהדברים אמורים דווקא במקום שלוקחים דבר מועט, אבל במקום שלוקחים דבר גדול אין יכול לטעון "משטה אני בך", ואע"פ שלא הוציא כלום מאותו דבר שתובע עליו שכר. וכך נפסק ברמ"א בחו"מ שם ובש"ך (שם ס"ק טו):

"מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ל"ח פסק דנותן לו כל מה שהתנה, וע"ש ונ"ל דלא פליגי ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה, וכן נראה מדבריו שם, עי"ש".

וא"כ הוא הדין בכתובה מאחר שאין לה קיצבה ואם רצה להוסיף מוסיף אפילו מאה מנה, ויש לעיין בדברי המהר"ם שהובאו במרדכי בב"ק (רמז קע"ב) שמשמע שחולק בכל עניין.

ובקצוה"ח (שם ס"ק ב) פסק שבמקום שיש פסידא, ואפילו פסידא קצת, מגלגלין עליו את הכל כמו בדייג שנתבטל ממלאכתו. א"כ הוא הדין בנישואין שהיא משתעבדת לבעלה ומעשה ידיה שלו, ואינה יכולה לעסוק במלאכה לעצמה, ושמא הייתה מוצאת גביר מופלג כנקדימון בן גוריון שהסכום שקצב [שהיה סכום עתק] נחשב היה כנמוך, ועוד שנאסרת על כל העולם ואין לך הפסד גדול מזה.

על כך יש להוסיף שהיות שכיום הערך העכשווי של עיקר הכתובה נמוך ואין בו כדי פיצוי או כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, לכן התוספת נכתבת כפיצוי על הגירושין ונגבית רק אגב גירושין או מיתה.

ועי' בשו"ת הליכות ישראל (סי' י"ד) שדימה סברא זו למבואר בגמרא (ב"מ דף ע"ו ע"א) ששליח ששינה ושכר פועלים בארבעה ואמר שכרכם על בעל הבית שבעל הבית משלם שלושה כפי שקצב, אבל יש להם תרעומת על השליח מאחר שהיו יכולים לטרוח למצוא מי ששוכר פועלים בארבעה, אע"פ שהרוב נשכרים בשלושה. הרי שמאחר שיש להם תרעומת אין טענת השטאה. והוא הדין כאן שהייתה מוצאת מי שיתחייב לה, וזה אפילו למה שכתבנו לעיל שלתוספת יש דין מתנה ולא מקח.

ואינו דומה לדין יבם שאינו הגון שיבמה יכולה לטעון טענת השטאה, ששם על היבם לחלוץ בחינם והיא מורדת בו ואינו מפסיד כלום, שאילו היה מפסיד היה אסור לחכמים להתמצע ולהטעותו ואע"פ שאינו חיוב גמור, אבל חיוב כל דהוא יש ולכן אינו נקרא נפסד, כמו שכתב ברמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש):

"הכא כיון שאין תנאי בחליצה הוי ליה כעושה מלאכה לבעה"ב בעל מנת ושכירות בעלמא היא ולפיכך חייבה אביי ליתן. וא"ל רב פפא כיון דשכירות מרובה היא ומשום דוחק השעה התנית לו אינה מתחייבת ליתן דומיא דבורח למעבורת, ואף על גב דהכא באשה לאו דמים יתירי נינהו וא"ל אפסדתן איתתא ונכסי, וכדאמרינן בסיפא טול דינר בשכרך והעבירני חייב, כיון דהאי יבם שאינו הגון לה הוא והתורה השיאתן עצה הוגנת לחלוץ כדכתיב ודברו אליו וגו', לא מיפסדא מיני' כלום ממאי דחזי לי', הילכך כמי שהתנית בשכר פעולה יותר מהראוי דמי ופטורה.

…

דלא רמיא עליה חיובא ממש למיחלץ, ואי כניס לה לאו איסורא עביד, ש"מ דלאו משום חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מיחייב אינש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמים".

ועוד מבואר מדבריו שאשה נחשבת הפסד, וממילא גם לאידך גיסא נחשבת כרווח וכדברי המהרי"ק שכותב לה מחבתו ומאהבתו, וא"כ דומה לשכר רופא שכתב הרמב"ן בתורת האדם (שם):

"אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים".

וכך נפסק בשו"ע יו"ד סי' שלו סע' ג'.

והוא הדין בכתובה שאין כל הנשים שוות "ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", והיא נאסרת עבורו לכל העולם ועל קרוביו והנאתה נותנת לו וכדברי הריב"ש (סי' רכ"ז), שאין דמים לאשה.

והדברים מפורשים בגמ' ב"ב בפרק חזקת הבתים (דף מ' ע"ב)

"דההוא גברא דאזל לקדושי אתתא, אמרה ליה: אי כתבת לי כולהו נכסיך הוינא לך, ואי לא – לא הוינא לך, אזל כתביה לה לכולהו נכסי; אתא בריה קשישא, א"ל: וההוא גברא מה תהוי עליה? אמר להו לסהדי: זילו אטמורו בעבר ימינא וכתבו ליה; אתו לקמיה דרבא, אמר להו: לא מר קנה ולא מר קנה, מאן דחזא סבר: משום דהויא מודעא לחברתה, ולא היא, התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה".

ושם היה אנוס שהרי הלך ומסתמא הוציא הוצאות לפני שדרשה שיכתוב לה את כל נכסיה, ונחלקו הר"י מגאש ורבנו חננאל אם צריך מודעה אע"פ שהיה אנוס במתנה. לדעת הר"ח לא צריך מודעה היות ואונסו ידוע, ולדעת הר"י מיגאש צריך מודעה כמו שכתב הטור (חו"מ סי' רמ"ב) בשמו:

"ופי' הר"ר יוסף הלוי דהיינו טעמא משום דאונסא דאתי מחמת נפשיה הוא ,ואי בעי מצי למיכף ליה ליצריה דלא הוי איניש דכפי ליה מידי. אבל אונסא דאתי מחמת אחרינא אפי' בלא מודעא לא הויא מתנה".

והרמב"ם פסק כר"י מגאש וכך דקדק גם הסמ"ע בדעת השו"ע (שם ס"ק טו).

א"כ מוכח  שגם במקום שהוא אנוס בנישואין אינו יכול לחזור בו אם לא מסר מודעה, וכך גם בכתובה שהקרובים דוחקים בו היה יכול לעמוד על דעתו ולכתוב סכום אחר.

וכך כתב גם רבנו יונה (שם):

"לאו למימרא דאי לאו מתנתא טמירתא דקדמה לה נמי לא קנתה, משום דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לי', שהרי אין כאן שום אונס, דמאן אניס ליה ליתן מתנה זו. וכיון שלא מסר מודעא, ודאי יש לנו לומר שנתרצה ליתן לה כדי שתנשא לו".

וכ"כ הריטב"א שם:

"וזה יותר נכון דודאי בההוא מעשה לא היה הוכח גמור שתתבטל מחמתו, ואולי רוצה לקנות אשה בכל נכסיו".

והוסיף הרשב"א שגם לדעת ר"ח, המתנה בטילה רק משום שגילה דעתו שהוא אנוס, וכך כתב שם:

"לאו משום דכתב לבריה מתנתא טמירתא בטילת מתנתא דאיתתה, אלא מתנתא דידיה איפסילא משום דגלי אדעתיה דאנוס הוא ולא ברעות נפשיה אקני לה".

ואם כן גם לדעת ר"ח אם כתב ולא גילה דעתו שהוא אנוס חייב בכל המתנה.

ספק אומדנא

ואם כן, מאחר שהראשונים דעתם שגם בנותן כל נכסיו אין אומדנא גמורה לבטל מתנה, אין מקום לבטל חיוב גמור ומפורש באומדנא חדשה שלא הוזכרה בקדמונים.  אומדנא חייבת להיות ודאית לכל העולם ואם לא אינה אלא דברים שבלב כמו שכתב הרא"ש (ב"ב פ"ט סי' כ"א) וביאר בקצוה"ח (סי' ר"ן ס"ק ה):

"ונראה ביאור דברים, משום דקי"ל (נדרים דף כח ע"א) דברים שבלב אינן דברים, והא דמהני אומדן דעתיה שהיה לזה התנאי אף על גב דלא פירש, היינו משום דכיון דאומדנא כך הוי ליה דברים שבלב כל אדם דמהני, וכמ"ש במרדכי (כתובות סי' רנ"ד) גבי נדרי אונסין באומר בלבו היום, ועיין מ"ש סימן י"ב סק"א ע"ש, וא"כ היינו דוקא אומדנא דבריר(י) הוי ליה דברים שבלב כל אדם, אבל באומדנא דמספקא אף על גב דהנותן מחשבתו היה לתנאי הוי ליה דברים שבלב כיון דאינו בלב כל אדם".

ועי' בחזון איש (אה"ע סי' מ"ט) ובאר יצחק אה"ע סי' י' שכתבו לחלק בין ספק אומדנא שלנו, וספיקא דדינא דאומדנא.

ובתוספות בגיטין (דף לב ע"א ד"ה מהו דתימא):

"ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינן דברים אפי' היכא דקי"ל שנאנס מלפרשם, כמו שרוצה להוכיח בפ"ב דקדושין (דף נ' ע"א) דדברים שבלב אינן דברים וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דגט ודכפרה, ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו"

על כך יש להוסיף שכשם שבנדרים יש חילוק בין פתח לבין נולד שאינו פתח, וטעם הדבר שנולד דעתו לנדור גם על הצד של הנולד שהוא מכניס את עצמו לאותו הספק. הוא הדין גם כאן, היות ואין דעתו לגרש את אשתו, הרי שהוא מתחייב בהתחייבות גמורה על אותו הספק ואינו דומה לאסמכתא. אי אפשר לטעון שהכתובה והסכום הכתוב בו נחשב כדבר זניח, שהרי יושבים עם הרב וכותבים את הכתובה, אח"כ מקריאים את הכתובה ואת הסכום המופיע בה כחלק מרכזי מטקס הנישואין, ועורכים קניין לחיזוק ולפעמים גם משביעים על הכתובה, כך שלא ניתן לטעון שמדובר בפיטומי מילי בעלמא.

סוף דבר להלכה בעל שחייב את עצמו גם בסכום גבוה ביותר חייב בכל הסכום הנקוב בכתובה ואין מקום לחדש דבר שלא הוזכר בפוסקים ובראשונים ללא ראיה ברורה ובפרט שהעידו שכך דעתם של זקני הדיינים הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגרז"נ גולדברג זצ"ל.

מן הכלל אל הפרט

 בנידון שלפנינו לאחר שנקבע דיון בנוגע לסכום הכתובה, טען הבעל:

ביה"ד: למה נרשם 900 אש"ח בכתובה בזמן החתונה?

הבעל: מאיפה אני יודע.

…

ביה"ד מציין: הגרוש אמר, היא קבעה לי מה הכתובה?!, אני החלטתי מה לכתוב. אני ישבתי בחדר, אני החלטתי.

הבעל: אני יודע מה? אתה רוצה להרשים.

ביה"ד: רק לרשום מה שאמרת. זה מה שאמרת, אלה המילים שאמרת. אתה אמרת שישבת בחתונה, היא לא הייתה, ואתה החלטת מה לכתוב.

הבעל: מאיפה אני יודע מה לכתוב?! הם אמרו לי, סתם רשמת, אתה צעיר, מי חושב על זה?

לדברי האישה הסכום נרשם בכתובה מאחר שהתגוררו בדירה שהייתה רשומה על שמה ועל שם אחיה על מנת שלא יוכל לטעון לבעלות על הדירה.

מתוך דברים אלו עולה שדעתו היה להרשים ואילו היתה כוונתו לפיטומי מילי בעלמא לא שייך עשיית רושם, וזאת מלבד מה שאינו נאמן היום לטעון שלא התכוון להתחייב.

טענות להפסד כתובה

מה שידוע לבית הדין הוא שהבעל הוא שעזב את בית הצדדים ביום ד' באלול תשע"ט (4.9.2019) והלך להתגורר ביחידת דיור. כמו כן, ידוע שהאישה הודתה שהיא זו שאמרה לבעל לעזוב, אלא שלטענתה זה היה לאחר שהבעל כבר עבר לישון בסלון, ולאחר שהבעל היה משפיל אותה. לדבריה לא היו יחסי אישות בגלל סירוב הבעל במשך כשנתיים טרם העזיבה, לדבריה היא בקשה ממנו שיחזור.

במרדכי בכתובות פרק י"ג בהביא תש' מהר"ם מרוטנבורג שהביא תשובת רב פלטוי גאון, וז"ל:

"והיכא דארגילו קטטה, אם היא מרגלת כמורדת דמיא אין לה כלום. ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובתה, ואם מרגילין בני הבית כגון חמות ובת חמות יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר, אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובתה, וכן הלכה וכן מנהג" עכ"ל.

הרי שהרגלת קטטה היא סיבה להפסד כתובה או לחיוב בגירושין כמו שכתב המהר"ם שם, א"כ בנידון דידן הרי שאם האשה היא זו שהרגילה קטטה בצורה שאי אפשר לחיות עמה, הרי שהיא הנחשבת כמורדת והפסידה את כתובתה. ואם הוא סיבת הקטטות, הרי שהוא נחשב המורד שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. והוסיף שם המהר"ם, וז"ל:

"וגדולה מזו אמרינן [כתובות ע, א] המדיר אשתו שלא תטעום עד ל' יום יעמיד פרנס, יתר מיכן יוציא ויתן כתובה, ואוקמינא במספקת לדברים [גד]ולים ואינה מספקת לדברים קטנים דרגילה בהו בי נשא וקא מגלגלא בהדיה, דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרתא גלגילנא בהדך, השתא דאדרתן לא מצינא דאיגל[ג]ל בהדך טפי מל' יום, דשמעי בי אינשי וזילא ביה מילתא".

כלומר במקום שאי אפשר לחיות עם בן הזוג הרי שזו סיבה לחיוב בגירושין או של הבעל או של האישה, ואם האישה היא המחויבת להתגרש היא מפסידה את כתובתה.

גם אם אמרו (יבמות דף דף ס"ג ע"ב):

"נתנני ה' בידי לא אוכל קום – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה".

לא מדובר באשה המרגילה קטטות.

בכתב התביעה הראשון של הבעל לפני שבני הזוג חזרו לשלו"ב כתב הבעל, שהאשה גוררת אותו למריבות עם קרובי המשפחה שלו ושיש מריבות בלתי פוסקות.

בנוגע לעזיבת חדר השינה, הצדדים מודים שהבעל עזב את חדר השינה ולא התקיימו יחסי אישות בין הצדדים לפחות שנתיים. לדברי הבעל האישה היא זו שגרמה לו לעזוב את החדר מאחר שהיא הייתה מדליקה את האור בכוונה. מתוך אחת ההתכתבויות שהוצגו ע"י הבעל עולה שגם קרוביה שאלו אותה למה היא הדליקה את האור, אולם, האישה השיבה שהם לא יודעים מה הוא עשה לה.

הבעל לא הציג התכתבויות טרם העזיבה ביום ד' באלול תשע"ט (4.9.2022), ואין ראיות על ההתנהגות לפני כן, כך שניתן לייחס את כל התנהגותה לעובדה שהבעל עזב את הבית והשאיר אותה לבד לטפל בילדות.

האישה הודתה שהיא זו שאמרה לבעל לעזוב, אולם לדבריה בקשה שיחזור מיד לאחר מכן, ולדבריה אמירתה היתה על הרקע דברי הבעל שהוא מאס בה ולא מוכן לגעת בה.

כמו כן, נתנה האישה אמתלא לדבריה שהבעל ביקש שלושה שבועות לפני העזיבה שתלך עם הבנות לאילת לחופשה והיא סרב באמתלאות שונות, וכאשר חזרה השתנתה ההתנהגות שלו ולכן חשדה שהוא בוגד בה.

ברור לבית הדין שהבעל מואס באישה ולא מוכן לחזור לשלו"ב, ולכן עזב את הבית אלא שאפשר שמאיסותו נובעת מהתנהגותה של האישה.

בדיון השני שהתקיים ביום י באדר תשפ"א (22.2.2021) טען הבעל:

ביה"ד: אשתך מתחננת, תחזור אליה.

הבעל: אשתי מתחננת? בדיון הראשון ראית את כל הדפים האלה. שאלתם אותה, למה היא רוצה שאני אחזור לבית. הוא שאל אותה 6 פעמים היא אמרה שלום בית. סבלתי, לא היו לי חיים טובים איתה, משכתי שהילדות יגדלו. כולם יודעים את זה, עזבתי את הבית כי לא היה לי טוב. בערב האחרון נסעתי עם חבר מצאנו דירה, סגרתי עם הבן אדם, הלכתי, חלאס. מספיק.

כלומר שנים רבות לא היה לו טוב והוא חיכה לרגע בה יוכל לעזוב את הבית. כך שיש להניח שגישת הבעל אל האישה היא זו שגרמה לקטטות. אולם, מתוך ההתכתבויות של האישה לאחר הפירוד נראה שעוצמת התגובה וסגנון הדיבור של האישה רק העצימו את הרגשותיו של הבעל.

בית הדין התרה בבעל שיחזור והוא ידע שיתחייב אם לא תוכח עילת הגירושין.

ביה"ד: או לחזור הביתה, או לא לחזור הביתה, להתגרש ולשלם 900 אש"ח. אני לא אומר שהיא מסכימה לזה אבל זאת האפשרות. אפשרות שלישית זה בדיון הוכחות היום להוכיח את עילות הגירושין שלך. תוכיח שזה מוצדק שבאמת לא מגיע לה כתובה.

…..

ביה"ד: אתה לא מוכן ניסיון 3 חודשים לחזור הביתה ולראות?

הבעל: לא מוכן.

האישה נאמנת במיגו שהייתה יכולה להכחיש את כל טענות הבעל. כך שלכאורה האשה מוחזקת בכתובתה.

טענת הבעל שהאישה הזמינה משטרה, לא מהווה עילה להפסד כתובה מאחר שהאישה טוענת שהשכנים הם אלו שהזמינו את המשטרה. יתרה מכך, הבעל הסכים לחזור לשלום בית לאחר שהאישה הבטיחה "לתקן את הכל", כך הבעל מחל והדבר לא היווה מקור וסיבה לפירוד.

הפסד כתובה בגלל קטטות אינו מדין מורדת, אלא בדומה למשיאה שם רע בשכניו וגרועה יותר מעובדת על דת שצריכה התראה.

לכן נראה, שהבעל רשאי מעיקר הדין להשביע את האישה בטענת פטור שהיא הרגילה קטטה, ולכן יש לפסוק חיוב כתובה על דרך של התפשרות על השבועה.

על אף שודאי שלא נאמר שכל בעל שעזב את הבית נאמן להשביע את אשתו שלא הייתה מתקוטטת עמו.

אולם, בנידון דידן שרואים את הלשונות המשפילים של האישה כלפי הבעל חודשיים לאחר העזיבה, וקשה לומר שפירוד של חודשיים יביא לרמת שנאה שכזו, יש בכך משום רגליים לדבר, על אף שהבעל לא הביא התכתובות אחת מלפני הפירוד. ולכן, אין מקום לפטור מכח ההתכתבויות המאוחרות, אבל טענה יש כאן.

ועל אף שבטענת "אשתבע לי שלא פרעתיך" צריך לתבוע שבועה, ומה שלא הוזכר ברמב"ם ובשו"ע שצריך לדרוש את השבועה, כתב הבית המאיר בטעם הדבר (חו"מ סי' ס"ח סע' ט):

"…ואמת דאזיל בשטת הרב המגיד שהבי' ס"ק ק"א שמשיג נמי על הרמ' הכא, וגם בדין דסי' קט"ו ע"ש ומדמה לטוען אמנה או רבית. ולע"ד אינו דומה כלל, דשם הטעם משום דאינו יכול לגרוע השטר במה שמורה על הסתם הפוכו, דאינו כדטוען למה נתן לו השטר, ולכן אינו מחויב לשבע. ואינו דומה לפרעון שהשטר עומד לכך, משא"כ בהנהו טענת דאתי לידו אחר כתיבת השטר, מה ענין כח השטר להכי, הא למה זה דומה לטוען נאנסו על שטר פקדון דנאמן, וגם דומה להמבואר בח"מ סי' קצ"א דבאתרא דכתבו שטרא והדר יהבו זוזא דיוכל המוכר לתבוע מעות אף דיש ביד הלוקה שטר שכ' בו התקבלתי…".

מבואר בדבריו שבמקום שהטענה לא סותרת את פשטות השטר, כגון טענת זנתה או עוברת על דת יש מקום להשביע גם ללא טענת "אשתבע לי", ואינו דומה לטענת ריבית או אמנה וגם לא פרעון שיש כנגדו טענת שטרך בידי מאי בעי.

בפועל הבעל לא מוכן לחזור היום לבית בשום אופן כפי שהצהיר, והגם שלא הוכח קשר אינטימי עם גב' …. אולם, קשה לראות את הקשר כקשר תמים ולא כתחליף לאשתו. אלא שבמועד שהוכח קשר עם גב' … כבר נתנה האישה עיניה בגירושין, ולא הקשר עמה הוא שגרם לפירוד הסופי. וודאי לאחר שהאישה שופכת על הבעל ביטויים, אין לצפות מהבעל לחזור אליה גם אם הבעל הוא שגרם לפירוד.

אין מקום או סברה לומר שאישה שמקללת את בעלה לאחר שאומר שהוא לא מוכן לחיות איתה, ועוזב אותה לאנחות לטפל בקטינות תחשב כמקללתו חינם, שעל כך כתב בשו"ת לחם רב סי' נ"ב:

מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה. ומוכח כן לכאורה מלשון הרמב"ן שהבאתי דאמר אם מקללתו חנם הדין עמו, דהא מקללת בעלה בפניו יוצאת וכו', ומשמע דמקללת דיוצאת הוי מקללת חנם כדפתח ברישא, אבל אם אינו חנם אלא לסיבה אין להפסידה בשביל כך.

ועצם עזיבתו את הבית נחשב כאילו הוא מקללה בכל רגע ורגע.

וכך כתב גם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בפד"ר חלק א עמוד 336 (ומובא בקובץ תשובות חלק ב סי' קעט):

ומעתה בנדון דידן הרי גם לפי דברי הבעל לפני המקרה אמרה לו האשה שרוצה בשלום, והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה ועומד על דעתו לגרשה, ואין לך סבה וקטטה יותר גדולה מזו שהאשה עומדת ומתחננת על נפשה בפני בעלה שרוצה בשלום, והוא עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, מפני שנתן עיניו באחרת, ומכיון שיש לתלות שעשתה את המעשה מחמת כעס וקטטה לא מקרי עוברת על דת דאין אדם נתפס על צערו.

ועל כך יש להוסיף את דברי הלחם רב (שם) שכתב:

אבל שאר הביזויים הנז' בשאלה שעושה היא לו, ודאי דראוי ליסרה ולנדותה ולהחרימה על כך, דהיא חייבת בכבוד בעלה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות אישות (הלכה כ') וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי וכו' יע"ש, אבל מ"מ אינם מספיקין להפסידה כתובתה כיון דלא הוזכרו במשנה.

הרי שהחיוב של האישה לכבד בעל המוזכר ברמב"ם אינו סיבה להפסד כתובה גם לאחר התראה, אלא דווקא מה שהוזכר במשנה ובגמרא ודברים הדומים להם בחומרתם. כפי שלמד בהגהות מיימונית (הובאו ברמ"א בסי' קט"ו) לעניין מגזמת שתשכור גויים להורגו, שהעיקר בקללות הוא שמבקשת שימות, כל שכן במאיימת שהיא תעשה משעה בידיים.

ועוד שגם אילו היה החיוב לכבד את הבעל הוא סיבת להפסד הכתובה וודאי שבמקום שהוא מורד ומואס בה ועזב אותה אינה מחויבת לכבדו.

לכן נראה שיש לחייב את הבעל בכתובה ולהפחית שליש בגלל השבועה וכן להפחית את המגיע לאשה במסגרת איזון המשאבים לדברי הבעל בסך 130,000 ₪.

סה"כ 470,000 ₪      ( 900,000 * 1/3 – 130,000 )

לאור האמור אני מחליט כדלקמן:

• תביעת הגירושין של הבעל מתקבלת ותביעת שלום הבית של האישה נדחית.
• בית הדין יקבע מועד לסידור גט.
• הבעל ישלם לאשה עבור כתובתה סכום של 470,000 ש"ח תוך 30 יום ממתן הגט.

הרב יצחק רפפורט – אב"ד

עברתי על דברי עמיתי אולם חלוק אני על כך שהפחית שליש מהכתובה בגלל השבועה, לדעתי יש לחייב את הבעל במלוא הכתובה, ורק את הסכום המגיע לאשה במסגרת איזון משאבים יש להפחית מחיוב הבעל, מאחר שכידוע אין "כפל מבצעים".

אין חולק כי הבעל הוא זה שעזב את הבית והוא זה שתובע גירושין. הבעל לא הוכיח שום עילת גירושין מהתקופה טרם עזיבת הבית המצדיקה את עזיבתו. מנגד, הוכח על כל פנים בגדר רגליים לדבר שהיה לבעל קשר עם הגב' …לאחר עזיבתו את הבית, והרי האשה מוחזקת בכתובתה ואין כל עילה להפסידה.

גם אם נרצה להוכיח מההתכתבויות שלאחר עזיבת הבית על אופיה של האשה, לכל היותר יהיה הרי זה בכלל 'אשה רעה וכתובתה מרובה' כפשוטו, הא ולא יותר, כשגם זה אינו ברור כלל וכלל. יש לתלות ביטויי האשה בגלל חשדה על בגידתו של הבעל כפי שהאשה עצמה כותבת תוך כדי ההתכתבויות.

משכך, ברור שהבעל חייב בכל כתובתה.

אציין עוד, כי בנוסף יש לדון כאן במש"כ עמיתי בעניין הפסד כתובה במרגילה קטטה, ודאי כשלא הוכח כלל וכלל שהאשה מרגילה קטטה, וכ"ש כשאין אף בדל של התחלת הוכחה שהוא באופן שנאמר בזה "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".

וכן במה שכתב כאן לפשר בגלל חיוב שבועה, יש להאריך הרבה ולדון בעצם דין חיוב שבועה כשיש הכחשה בין הצדדים בטענת הפסד כתובה ככל דיני טוען ונטען, ראה תשובת הגאונים (שערי צדק שער ד ח"ד סי' ל') במורד מעונה ומפני כך האשה תובעת גירושין וכתובה והבעל מכחישה, שהאשה היא כאומרת מנה לי בידך והבעל כאומר פרעתי שמשביעין אותו שבועת היסת. וראה גם תשובת הרא"ש (כלל מג סי' י) כשהבעל טוען שהאשה מורדת והאשה כופרת, שעל האשה להישבע שהוא כדבריה, וכן דין האיש המורד. ועיין שו"ת משפטי שמואל (סי' י"ט), ועוד חזון למועד בעזר השם יתברך.

אולם לענ"ד בנידון דידן אין צריך לכל זה, לאור האמור לעיל וכמבואר.

הרב צבי בוקשפן – דיין

עברתי על דברי חבריי.

אני מסכים שבנסיבות התיק הבעל חייב בכתובה.

ביחס לסכום החיוב.

הבעל טוען כי לא העלה בדעתו שיצטרך לשלם סכום גבוה כל כך בשעה שחתם כחתן צעיר.

ומנגד האשה טוענת כי סכום זה מגלם בין היתר את מגורי הזוג בחינם בנכס הוריה למשך 8 שנים. ובנוסף, האשה הביאה סך של 200,000 ₪ לרכישת הדירה בעוד האיש הביא רק 100,000 ₪.

כפי שכתבתי במקום אחר, אכן יש לפקפק רבות ברצינות חתימתם של חתנים צעירים ונראה כי הטענה שהסכום הינו לכבוד הינה טענה סבירה.

למרות הנ"ל בנידון דידן הנני סבור כי יש לעשות פשרה הקרובה לדין ולפשר בשני שליש.

ראשית, לו יהי שהחתימה על הכתובה לא מחייבת, בנידון דידן יש לחייב סכום נכבד מדין פיצויי גירושין, לנוכח נטישת האיש את האשה ואת משפחתו והשלכתה של האשה בחוסר כל.

שנית, ניכר בנידון זה שהאיש היה מודע לחתימתו, וקשה לקבל את טענתו שלא שם לב או חשב שהוא לכבוד בעלמא.

שלישית, יש לשקלל בסכום הכתובה את כלל הנושאים שבין הצדדים.

לאור הנ"ל הנני מצטרף לדעתו של כבוד האב"ד.

האיש חייב בסך 600,000 ₪.

מסכום זה יופחת הסכום המגיע לאשה מהאיש במסגרת איזון הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות.

הרב אוריאל אליהו – דיין

נפסק כדעת הרוב:

• הבעל חייב לשלם סכום של 600,000 ₪ עבור הכתובה, מסכום זה יש להפחית את המגיע לאשה במסגרת איזון המשאבים שייפסק בבית המשפט.
• על הבעל לשלם סכום תוך 30 יום.
• ניתן לרשום עיקול על חלקו של הבעל בדירת הצדדים.

ניתן לפרסם את פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים

ניתן ביום ח' בשבט התשפ"ג (30/01/2023).

הרב יצחק רפפורט – אב"ד                  הרב צבי בוקשפן                          הרב אוריאל אליהו

הפוסט כתובה/פיצוי גירושין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו תביעת האישה בנושאי הכתובה הרכוש, לפיה תובעת:

• לחיוב האיש לשלם לה את כתובתה בסך 180,000 ש"ח.
• לחיוב האיש להשיב לה כספים בסך 73,446 ש"ח כספים שלה אשר שימשו לכיסוי הלוואות פרטיות של האיש.
• לחיוב האיש להשיב לה מחצית מהחזר הלוואה שפרע לאמו לאחר הנישואין מהכספים המשותפים בסך 9,800 ש"ח.
• לחלוקת הכספים הנמצאים בחשבון המשותף לצדדים בסך 355,000 ש"ח בחלקים שווים בין הצדדים.
• לאיזון זכויות הצדדים בנוסף לחיוב כתובתה.

רקע

בני הזוג נישאו ביום 4/9/18.

ביום 14/6/19 נולד בנם ע'.

ביום 10/5/20 עזבה האישה את הבית, ועברה להתגורר בבית הוריה.

ביום 11/10/20 הגישה האיש תביעת גירושין כרוכה בה ביקשה לכרוך את משמורת הבן חלוקת הרכוש ביניהם, ואף את תביעתה לחייב את האיש בכתובתה בסך 180,000 ש"ח.

לעומתה, האיש ביקש לדחות את תביעת האישה, וביקש לשלוח את בני הזוג לשלום בית מאחר ולטעמו ניתן היה לגשר על הפערים.

לאור התרשמות ביה"ד על עומק הקרע ביניהם הביא ביה"ד את הצדדים להסכמה על סידור הגט לאלתר, ושאר התביעות ידונו לאחר סידור הגט.

ביום 3/1/21 סודר גט בין הצדדים.

טענות האישה לחיוב כתובה.

האישה מיקדה את טענותיה בשני נקודות עיקריות.

• אי יכולתה להמשיך להתגורר בבית אחד יחד עם אמו של האיש.
• התכתבות שנמצאה על ידי האישה במחשבו של האיש, בה הוא מתכתב עם אישה זרה.

טענות האיש לפטור עצמו מכתובת האישה.

• האישה היא אשר יזמה את הגירושין, ועשתה כל אשר לאל ידה לסכל את נסיונות האיש לשלו"ב.
• האישה מורדת מאחר והיא אשר עזבה את הבית.
• האישה מחלה לאיש על ההודעה ואין מקום לאזכר אותה שוב.
• הצדדים נישאו על דעת שיתגוררו בבית הורי האיש.                     
• חובת ההוכחה לתביעת הכתובה מוטלת על האישה מאחר והאיש הינו המוחזק.
• האיש היה סבור שאין מחייבין כתובה בימינו.
• האישה שימשה עם בעלה בימי נידתה ובכדי שלא יהיה חוטא נשכר יש להפסידה כתובתה.
• טענות האישה להתכתבות האיש עם אישה זרה.

טענות האישה להתכתבות האיש עם אישה זרה.

האישה האריכה בסיכומיה (ואף בחקירת האיש במהלך הדיון) בנסיונה להוכיח כי התכתבות אשר נמצאה על ידה במחשבו של האיש,  בינו לבין אישה זרה, הכוללת  תיאורים של התנהלות בינו לבינה שאינה עולה בקנה אחד עם היות האיש נשוי. מהוות הוכחה חד משמעית כי לאיש קשר מהותי עם אותה אישה, אשר הרחיק הרבה מעבר להתכתבויות בלבד, וכי לטעמה הינה ה"פילגש" של האיש. כמפורט באורך בסיכומי האישה, ואף בפרוטוקול הדיון מיום 17/10/21.

האיש לעומתה מכחיש כי קיים קשר כל שהוא בינו לבין אישה זרה, ולטענתו ההתכתבות שנמצאה על ידי האישה, נעשתה ברגע של חולשה מתוך דכדוך שהוא היה שרוי בה בעת ההיא לאור יחסיו המעורערים עם אשתו, אולם הינה ההתכתבות היחידה אשר התקיימה ביניהם, ומלבדה לא הייתה שום התכתבות נוספת, לא לפניה ולא לאחריה, ובוודאי שמעולם הוא לא נפגש עם אישה זרה.

אף כי הנראה לביה"ד כי שקר ענה האיש, ובניגוד לדבריו, מתוכן ההודעות שהובאו לעיון ביה"ד עולה כי אכן היו התכתבויות נוספות בין האיש לאישה זו, בוודאי קודם להתכתבות אשר מצאה האישה. אולם, ביה"ד אינו סבור כי היו מפגשים פיזיים ביניהם, על אף כי ייתכן שהאיש לא היה מונע עצמו מלפגוש בה, אולם ככל הנראה  משנודע לה כי האיש הינו נשוי, היא התחמקה (בטענה כי היא נפגשת עם חברות וכד') וסירבה להיפגש עימו, כעולה מתוכן ההודעות.

בנוסף לכך ביה"ד מקבל את טענת ב"כ האיש, כי האישה מחלה על התכתבות זו, ולאחריה היא הסכימה לשוב ולחיות עם האיש. ולפיכך לא ניתן לקבוע כי התכתבות זו, הינה הגורם לגירושי בני הזוג, ולחייב את האיש בתשלום כתובת האישה בגין התכתבות זו.

ולפיכך למרות ששני הצדדים בחרו להאריך רבות בנושא זה, ביה"ד אינו רואה צורך להרחיב ולדון בכך.

אולם הנראה לביה"ד, כי אכן יסוד הגירושין ומהות הקרע בין בני הזוג לא נובעים מהתכתבות זו, על אף כי האישה עזבה את הבית מתוך מריבה סביב מציאת האישה את אותה התכתבות, אולם קדמה לכך מרירות רבה של האישה, ממגורי הצדדים בבית הורי האיש, ולמרות שהם התגוררו בקומה העליונה, הדבר לא מנע מחמותה להיכנס תכופות לחדרם ו"לחטט" לה במגירותיה האישיות, והיעדר הפרטיות יחד עם תחושותיה כי בעלה מבכר את אמו על פניה, הם שגרמו לחיכוכים רבים ביניהם עד שהאישה לא יכלה שאת עוד.

וכמופיע בטענותיה לאורך כל הדיונים, כי חייה בבית חמותה ללא פרטיות מינימאלית, עת חמותה נכנסת לחדרם של בני הזוג, "ומחטטת" במגירותיה האישיות של האישה, והאיש אסר על האישה לפנות לאמו ולבקש ממנה שלא להיכנס לחדרם ולא לחדור לפרטיותם. בנוסף התעוררה בה אש הקנאה לא אחת בתחושתה כי בעלה מבכר את אמו על פניה, כאשר אמו לא חשה בטוב (בזמן שכאבה לה האוזן), והוא התלווה עימה למיון, לעומת זאת כאשר היא (האישה) לא חשה בטוב במהלך ההריון, שלח אותה בעלה בגפה לערוך את הבדיקות בביה"ח ולא "טרח" לבוא עימה ולגלות דאגה כלפיה כפי שגילה כלפי אמו, בנוסף לטענותיה כי הוא היה עושה קידוש לאמו למטה ומותיר אותה למעלה.

ואף לאחר שעזבה את הבית, הסכימה האישה למחול לבעלה על "מעידתו" בהתכתבויות עם אשה זרה, וניסתה בכל כוחה למצוא את הדרך להשיב את השלום ביניהם, אולם אחת שאלה ממנו, והוא לעזוב את בית הוריו קודם חזרתה לחיות עימו, תוך בקשתה שישכרו דירה אפילו בצמידות לבית אמו, אולם האיש עמד איתן בדעתו לא לעזוב את בית הוריו, ואף לא שעה לעצות המטפל הזוגי אליו הלכו בני הזוג לערוך שינויים (להציב דלת ביניהם, לבנות מדרגות וכד') בבית הוריו על מנת לחצות את הבית באופן שישמור על פרטיותה של האישה, והוא סירב. עד שהמטפל לא מצא דרך לסייע בידם.

יצוין עוד, כי במהלך הדיון הראשון שהתקיים בפנינו הקשה ביה"ד בפני האיש על התנהלותו, כי אדם הרואה את ביתו הולך להתפרק בשל המגורים בבית הוריו, מדוע לא ישכור דירה להציל את ביתו. ותשובתו לביה"ד הייתה (שורה 312 לפרוטוקול) "למה שנשכור בית ונשלם 60,000 ש"ח שכ"ד, כשעוד 3 חודשים אנחנו יכולים למצוא בית לאמא שלי". הרי שלמרות ניסיונותיו של האיש לקושש תירוצים שונים על סירובו לשכור דירה. באמירתו זו, כי לכל המרבה הייתה כוונתו לשכור דירה לאמו, מוכיחה מעל לכל ספק כי מעולם לא עלה בדעתו לעזוב את בית אמו.

• האם בזכות האישה להתנגד להמצאות חמותה בביתה

כתב הרמב"ם הלכות אישות (פרק י"ג):

"האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה, שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו."

ובשו"ע אבן העזר הלכות כתובות (סי' ע"ד) כתב וז"ל:

"וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך, אחיך ואחיותך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמריעין לי ומצירין לי, שומעין לה. וכתב הרמ"א, ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלאו הכי, אין שומעין לה…"

ובביאור הגר"א (שם סק"ד) דהלימוד הוא מכתובות ק"ג ע"א אם הייתה טוענת וכו' שכופין אותם ליתן לה בבית אביה. וכוונתו למשנה שם שאין היורשים נותנים מזונות אלמנה אלא כשהיא בבית בעלה, ומ"מ אם היא יוצאת מבית בעלה מחמת טענה, כגון מפני שהיא ילדה והם ילדים, זנים אותה והיא בבית אביה.

הרי שאם יש לאישה טענה מבוררת המתקבלת על הדעת שמחמת טענה זו היא אינה יכולה להמשיך לשכון בביתה,  שומעין לה. ומזה למד הריטב"א דאישה שעזבה את בעלה מחמת סיבה מבוררת חייב הבעל להמשיך ולזונה, (כמובא סי' ע' סי"ב).

וכן דעת הרי"ף בתשובה הביאה רי"ו במישרים ומהר"ם בשם רב פלטוי גאון, דהיכא שהם רגילים להתקוטט עימה או לצערה, אף אם לא מכניסים קטטה בינה לבין בעלה, יכולה היא לעכב עליהם מלהכנס לביתה.

ובערך השולחן הביא בשם תשובת הרשב"א (ח"ד סי' קס"ח) דבודאי יכולה אישה לומר לבעלה איני דרה עם אנשים שמצערים אותי, שאפילו הבעל אינו רשאי לצערה, כ"ש שתדור בין מי שמצערין אותה וכו', ומשמע להדיא דאפילו אין גורמין קטטה בינה לבין בעלה, אם מצערין אותה יכולה לומר לבעלה איני דרה עם אנשים המצערים אותי.

ובשו"ת שואל ונשאל (ח"ב סי' ג') הוסיף דכן נראה דעת השו"ע שהשמיט הא דגורמין קטטה. ושכן דעת מרן בסי' ע' סי"ב שכתב אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיו"ב חייב לזונה, הרי שבדברים המוכחים כי האישה נמצאת במצור ובמצוק, עומדת לה הזכות לסרב להמשיך לחיות בסבל זה אף בלא שיתווסף לכך קטטה בינה ובין בעלה, ועוד שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

אולם בשו"ת דבר משה (אמרליו) הביא את דהרמב"ן (מיוחסות סי' ק"ב) כתב, "יכולה היא שתאמר איני דרה עם אנשים שמצערין אותי – ומכניסים קטטה ביני ובין בעלי". והעלה מהא שלא כתב הרמב"ן דיכולה לומר איני דרה עם אנשים המצערים אותי, והוסיף לכתוב ומטילין קטטה ביני לבין בעלי. מוכח שבכדי לזכות את האישה, הטיל הרמב"ן תנאי בטענה שצריכה לטעון שבנוסף לכך שהם מצערים אותה הם אף מכניסים קטטה בינה לבין בעלה, ולא די שמצערים אותה בלבד. וכן נראה בהדיא בדברי הה"מ (י"ג מהל' אישות סי"ד) שכתב אם נראה לב"ד שהם מריעין ומצירין לה, וגורמים קטטה עם בעלה, הדין עימה וכו'. הרי לפניך שגם לדעת הה"מ רק בהתקבץ שני התנאים יחדיו מקבלים את טענתה. ועפ"י דברי הה"מ אלו כתב הרמ"א שהם מריעין לה וגורמין קטטה בינה לבין בעלה, אבל בלא"ה אין שומעין לה.

וכן פסק בשו"ת איש מצליח חלק ג' (משפט וצדק סי' לג) כתב:

ועיין להרב משכנות הרועים מערכת ד' אות כ' שהאריך מאד והעלה בשם הפוסקים שצריכה לטעון שתי טענות, שקרובי הבעל מצערים אותה, והב' שמסבבין קטטה בינה ובין בעלה וכו', וכ"ז צריך לברר בירור גמור ולא בחוקי האומדנות, כיון דאיכא דררא דממונא והגלות הבן מעל שלחן אביו שהבעל הוא הנק' מוחזק וכו'. ולבסוף כתב: ואם לא אפשר להו לברר מעמידין להם איש או אשה נאמנים וכו' ע"ש היטב. אבל מורנו הרב ערך השלחן זצ"ל הוכיח מתשו' הרשב"א דאפי' אין גורמין קטטה בינה לבין בעלה אם מצערים אותה בלבד יכולה לומר לבעל איני דרה עמהם ע"ש. ומ"מ גם לדבריו הא מיהא בעי' בירור גמור ולא באומדנא וכמ"ש המשה"ר ז"ל ואין בזה חולק.

ובברית כהונה, תמה על דעת המצריכים שתטען האישה גם שמצערין אותה וגם שמרגילין קטטה בינה לבין בעלה, שהסברא סותרת את דבריהם, מאחר וקיי"ל לחיים ניתנה ולא לצער. ואין הדעת סובלת, שתהיה האישה מחוייבת להמשיך ולחיות חיי צער, בבית מלא ריב ומדון.

ובאמת לכאורה קשה להבין את דעת הרמב"ן, אשר מצריך שגם יריעו לה וגם יגרמו קטטה בינה לבין בעלה. וכי אישה המתעלה על עצמה ולמרות הקשיים והצער שמצערים אותה בני משפחת האיש היא נמנעת מלריב איתו, נעניש אותה על מדותיה היפות, ונגזור עליה להמשיך להצטער. עאכו"כ לאור דברי הרשב"א שאף תחת יד בעלה אינה צריכה לסבול, ודברי הברית כהונה שלחיים נתנה ולא לצער.

ובאמת מעיון בדברי הרמב"ן הנראה כי אף לדעת הרמב"ן די לה שתטען שמצערין אותה, על מנת שנקבע כי לחיים ניתנה ולא לסבל, והדברים ק"ו (כפי שכ' הרשב"א), ומה אם בעלה מצער אותה טענתה טענה, כשבני משפחתו מצערין אותה על אחת כמה וכמה.

שכן דברי הרמב"ן הינן תשובה לשאלה שנשאל, באישה שעזבה את ביתה לאחר שבעלה הכה אותה, וטען הבעל כי מקללתו בפניו, והיא מכחישתו וטוענת שחמותה מחרחרת ריב בינו ובינה ומסובבת הכאותיה, וע"כ אינה רוצה לדור עימה בחצר אחת, ונשאל הרמב"ן האם יכולים להשביעו שלא יכנה שוב.

ולמעשה עיקר השאלה לכאורה לא עסקה בחיובי האיש או האישה, אלא בנסיון לחפש פתרון שיוכל להקנות בטחון לאישה לחיות במחיצת בעלה בלא לחשוש מפניו.

ובראשית תשובתו כתב וז"ל:

אין לבעל להכות ולענותה, דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבא, צריך לכבדה יותר מגופו. ואם טען, שהיא מקללתו, ב"ד חוקרין ושואלים לשכנים, מי הגורם. ואם הוא מכה ומצער אותה שלא כדין, והיא בורחת, הדין עמה. שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. זכר לדבר הגר… ולמרות האמור, שאין יכולין להשביעו אלא גוערין בו ומייסרים אותו. ומודיעין אותו שאם יכנה יחייבוהו להוציא וליתן כתובה.

ובסוף דבריו כתב:

 "וגם אם אינה רוצה לדור עם חמותה, יכולה היא שתאמר לבעל, איני דרה עם אנשים שמצערים אותי, ומרגילים קטטה בינה ובין הבעל. או שלא יבואו אמו ואחיותיו בגבולה, או שירחיקנה מגבולם".

ולמעשה שעיקר השאלה שבאה בפניו, הייתה בנסיון למצוא פתרון, לשבר ידי רשע אשר היה מכה את אשתו, ולאחר ששלל את היכולת להשביעו הציע הוא את הדרכים להשיב את השלום למעונם של בני זוג אלו. וכתב שבזכותה לתבוע שלא יבואו אמו ואחיותיו בגבולה. ומ"ש "איני דרה עם אנשים שמצערים אותי, ומרגילים קטטה", אין כוונתו לכאורה להתנות שצריך את שתי הטענות, אלא זה היה המעשה שבא בפניו, ולפיכך פירט את טענת אותה אישה, אבל בנשי דעלמא אה"נ לכאורה די לה שתטען שמצערים אותה. תדע, שהרמב"ן גופו הביא בתשובה זו את כל סברותיהם של הסוברים דדי שתטען שמצערים אותה, שכתב "דלחיים נתנה ולא לצער", "ואם הוא מצערה שלא כדין והיא בורחת הדין עימה", "ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", ומשכך לא סבירא מילתא שבסוף דבריו הוא יתעלם מכל קביעותיו אלו ויצריך שתבוא בשתי הטענות יחד.

העולה מן האמור כי בזכותה של האישה להימנע מלחיות עם אמו ואחיותיו של האיש.

ג.האם יש נפק"מ בין הם באים אליה להיכא שהם גרים יחד

ואם יעלה על ליבך לחלק בין דרישת האישה שלא יכנסו לביתה, שבזה דיברו הפוסקים הנ"ל, לבין מקרה דנן שהם מתגוררים יחדיו בבית הורי האיש, והאישה תובעת שישכור לה בית המיועד לבני הזוג לבדם, עיין ביד רמ"ה (הובא באוצה"פ) שכתב שאישה התובעת את בעלה שישכור לה מדור הדין עימה ואינה חייבת לגור עם חמותה. וכתב דכבר אמרו (במעשה תורה ד' המובא בכלבו) "אם יגור זאב עם כבש – תדור כלה עם חמותה" וכתב שאם דין זה נאמר בשנים עברו, כ"ש בשנים הללו שרבו המחלוקות.

ובלב מבין (להר"מ בירדוגו סי' קכ"ו) כתב דאדרבה, מגורים משותפים חמורים יותר מכניסתן לביתה מעת לעת, ומחזקים את זכותה להתנגד אף בלא טענה, שכתב במש"כ הרמ' והטור באומרת אל יכנסו לתוך ביתי וכו' ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, ולא כתבו ואיני דרה עמהם בבית אחד מפני שמרעים לי וכו' ומשמע דדירת קבע לא בעיא טענה דמריעין לי, דמסתמא יש לה צער. ואף כי בכה"ג שהיא באה בגבולם, היא אינה יכולה למנוע מהם לשהות בביתם. מ"מ בוודאי יכולה היא לתבוע שישכור לה מדור משלה.

ואף שכתב הראב"ד על דברי הרמב"ם (המוזכרים לעיל) ששומעין לה שלא יבואו ברשותה. כתב הראב"ד. אימתי, בזמן שהן באות בגבולה, אבל אם היא באה בגבולן אין מוציאין אותם בשבילה ממקומן, אע"פ שהמדור שלו ואין להן בו זכות, הואיל והוא רוצה בעמידתם, אבל מבקשים ממנו לסדר להן עניין שלא יצערו אותה בדירתן. ולכאורה עולה מזה כי היא אינה יכולה לתבוע ממנו שישכור לו מדור.

אולם בשו"ת דברי ריבות סי' קמ העלה שרוב הפוסקים חולקים על הראב"ד, ובסו"ד כתב:

"כך הוא עיקר הדבר שאם נראה לב"ד שהם מריעין ומצירין לה וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה, ואם לאו לא כל הימנה ובזה יפה כח הבעל מכחה לפי שהמדור הוא של בעל ואינה שלה ולפיכך אינה יכולה למחות על ידן אלא בטענ'… הרי שדחה דברי הראב"ד דאף על גב שרחל באה לגבולם אם נראה לבית דין שלאה חמותה גורמת הקטטה מוציאין לה מביתה של רחל. וודאי דסמכינן על דברי הרב המגיד, דקיימא לן הלכתא כבתראי… כל שכן דבנדון דידן, מסכימים לדעת אחד, פוסקים קדמונים גם אחרונים כמו שכתבתי לעיל. וכן נראה מתוך דברי רב אלפס, שלא חלק בין היא באה לרשות חמותה, או חמותה באה לרשותה. שכתב בתשובה, אם נתקוטטה אשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה, וכן אם קבל הבעל וטען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו, ולא התנו בשעת קדושין שידורו עמהם, יש מן הדין להוציאם או לא."

העולה:  דבכל מקום שהאישה באה מחמת טענה הדין עימה, ויכולה היא לתבוע את בעלה שישכור לה מדור שלה. ולפיכך ביה"ד מקבל את טענת האישה שציערתה חמותה, וממנה היא בורחת.

והעירני ידי"נ הגרש"ד שליט"א דאף אם מצינו לחייבו במזונותיה בזמן שהיא אינה עימו, מאן יימא לן שיש לחייבו גם בכתובתה היכא שדרשה להתגרש הימנו.

ובאמת דהדבר נראה פשוט בעיני דחיובים אלו כרוכים זה בזה, שלעולם אישה העוזבת את בית בעלה יש להחשיבה כמורדת, ובזה מפסדת מזונותיה (לאחר התראה וכו' – ובוודאי שההתראה והזמן שקבעו חז"ל נקבעו על מנת להותיר לה את האפשרות לחזור בה ולתקן דרכה כפי שהוכחתי בכמה מקומות). אולם היכא שעוזבת מחמת טענה אינה נחשבת כמורדת, ואדרבה האיש ייחשב למורד בזה שעל ידי מעשיו מרחיק ממנו את רעייתו וגורם לה לשבת בדד, ובוודאי במקרה דידן שהאיש מנע עצמו בכל תקופה זו מכל חיובי האיש לאישתו, שיש להחשיבו כמורד החייב בכתובת אשתו.

אולם לרווחא דמילתא אביא מעט מדברי רבותינו שמזונות וכתובה חד הם.

בטור אהע"ז סי' צ"ג שכתב "מחלה כתובתה לבעלה הפסידה מזונותיה. ודווקא אחרי מותו אבל בחייו ניזונית אע"פ שמחלה". ובב"י שם כ' דמ"ש הטור ודוקא אחרי מותו וכו' היינו לדעת רש"י והרא"ש והרמב"ן והרשב"א. אולם לדעת הרמב"ם אין לה מזונות אף בחייו. ובשו"ע הביא את דעות הראשונים שבחייו יש לה מזונות, ויש מי שאומר שאף בחייו הפסידה מזונות. ומאחר דקיי"ל דסתם ויש הלכה כסתם, הרי שהשו"ע פסק כרש"י וסיע' שאף שהפסידה כתובתה לא הפסידה מזונותיה. ובב"ש (שם ס"ק י"ט) ביאר, דחיוב המזונות אינו מחמת הכתובה ולפיכך אינה מפסדת מזונותיה למרות שמחלה כתובתה. העולה מדבריו שיסוד מחלוקת הראשונים, האם המזונות הינן תקנה נפרדת שאינה קשורה לכתובה, וכשמחלה כתובתה הפסידה מזונותיה, א"ד שהמזונות הינן חיוב נוסף שאינו מדיני הכתובה, אלא תיקנו מזונות תחת מעש"י, ולפיכך אף שהפסידה כתובתה לא הפסידה מזונותיה אף בחייו.

אולם מדברי הב"ח שכתב "דברוצה לקיימה וכו' אשמועינן הכא דאע"פ שמחילתה מחילה ואין לה כתובה, אפ"ה יש לה מזונות כל זמן שמעוכבת בשבילו להנשא, כמו בספק מגורשת". הרי דס"ל שלכ"ע כל דיני המזונות נובעים מהכתובה ולכ"ע היכא שאיבדה כתובתה איבדה גם את זכותה למזונות. אולם לדעת רש"י והרא"ש תקנה חדשה יש כאן מדין מעוכבת מחמתו, (שרבים מהפוסקים ס"ל דחיוב זה הינו מדיני מזיק). ועיין בפד"ר ( כרך ח' עמ' 352) להדרח"נ צימבליסט שכתב להדיא "אבל עוברת על דת אינה מפסדת כתובתה בלא התראה, ולכן יש לה כתובה וה"ה מזונות דמזונות תנאי כתובה הם וכל זמן שיש לה כתובה יש לה מזונות." וכן בפד"ר (כרך ד' עמ' 358) להגר"י ניסים הגר"ב ז'ולטי והגרי"ש אלישיב, שהעולה מדבריהם בעוברת על דת שלא התרה בה שלא הפסידה כתובתה ולפיכך לא הפסידה גם מזונותיה. דס"ל שמזונות הינם מתנאי כתובה וכל זמן שהוא חייב בכתובתה הוא חייב במזונותיה.

העולה מהאמור דתפסו עיקר כדעת הב"ח בהבנת מחלוקת הרא"ש והרמ', וס"ל דלכ"ע חיוב המזונות הינו מתוך חיוב הכתובה. ולפי"ז הרי הדבר ברור כי בכל מקום שחייבוהו במזונותיה, הרי שהוא חייב בכתובתה.

ונלענ"ד לומר, דאף לדעת הב"ש שמזונות אינם מתנאי כתובה, ולכאורה לפי"ז אין בחיוב המזונות להוכיח על חיוב הכתובה, מ"מ אכתי לא מצינו בשום מקום שחייב במזונותיה ואינו חייב בכתובתה. ואולי טעם הדבר הוא, דאף אם נאמר שחיוב המזונות אינו מחיובי הכתובה, ס"ס הינם מכח תקנת חז"ל אשר קבעו מעש"י תחת מזונותיה, ותקנה זו אף לסוברים דאינה מכח חיובי הכתובה, אולם הינה סוף סוף הינה מכח חיובי הנישואין, והיכא שהאישה מורדת הרי הפסידה גם מזונותיה ועל אף שזכות זו אינה מכח הכתובה אלא מזכויות האישה מהנישואין אולם במורדת לא מפסידה "רק" את כתובתה, אלא כל הזכויות העולות מהנישואין. ועל אף שהם חיובים שונים חז"ל כרכו חיובים אלו יחד. העולה מזה, דהיכא שהאיש הוא המורד וקיי"ל דחייב הוא במזונותיה, הרי הדבר מוכיח שחז"ל הותירו עליו את כל חיובי האישות, ובכללם הן את חיוב הכתובה והן את חיוב המזונות.

וככל והאיש עומד על דעתו להמשיך ולהתגורר בבית הוריו, באופן שהאישה אינה יכולה לחיות עימו שם ואינו שת ליבו לסבלה של אשת חיקו, בוודאי איננו יכולים לומר לה להמשיך לשבת אלמנה חיה בבית אמה עד בוא לחננה, ולאחר שהיא פנתה לייעוץ וניסתה בכל כוחה לשכנע את בעלה לשכור דירה, והוא ממאן בכל עוז, הרי בוודאי בכה"ג יש לקבוע כי הגירושין יצאו ממנו, ועומדת לאישה הזכות לתבוע את גיטה וכתובתה.

וכן מצאתי פס"ד להרב כ"ץ (הובא בפסיקת בתי הדין הרבניים והחוקים עמ' 136) באישה שהסכימה עם בעלה לעבור להתגורר בחו"ל אולם לא איתדר לה והיא שבה ארצה, ולאחר שנו"נ שם כיד ה' הטובה עליו, העלה "שאומנם האישה אינה מורדת בזה שאינה יורדת אחריו מאחר ומשום מצוות א"י עומדת לה הזכות לחזור בה מהסכמתה. אולם גם האיש אינו נחשב למורד מאחר ויצא ברשותה ואין לחייבו לשוב, והוא רשאי לגרשה אלא שחייב בכתובתה וכל עוד שאינו מגרשה הוא חייב במזונותיה".  ומדבריו לומדים אנו שתי נקודות חשובות, האחת, שחיוב המזונות הינו מתוך חיוב הכתובה.  ב'. שאף במקום שהאיש רשאי להתגורר ללא אשתו ואינו נחשב מורד עי"ז, מ"מ חייב בכתובתה ומזונותיה. והדברים ק"ו לנד"ד בו יש להחשיב את האיש כמורד, מאחר והעלנו שהדין עם האישה שאינה יכולה להתגורר בבית הוריו ועליו לדאוג לה למדור ראוי, ומאחר והוא סירב הרי נותר חיוב הכתובה עליו. וממ"ש שהעלו הפוסקים שחייב במזונותיה, כוונתם כל עוד שלא התגרשו, אולם משהתגרשו הוא חייב בכתובתה.

עוד מצאתי בשו"ת לר' יעקב בטאן חאהע"ז סי' י"ב, שדן באדם אשר מחמת דוחק הפרנסה הוכרח להגר ממקומו לעיר מרכאש, אולם האישה לא יכלה לעבור עימו מסיבות בריאותיות אשר התבררו בפני ביה"ד. והביא להרב כרם שלמה ז"ל שכתב דאע"פ שאין חיוב מזונות לאישה אלא כשהיא יושבת תחתיו ומשמשתו, מ"מ אם היא באה עליו בטענה ודאי שלא הפסידה מזונותיה. וכתב הרב ז"ל מאחר וכרם שלמה הוכיח את דברו מהריטב"א ז"ל ומהריק"א וראבי"ה ז"ל שהוב"ד במרדכי – מי יכול לחלוק עליהם שמא ישרפוהו בהבל פיהם, ומשם נלמוד לנד"ד כיון דהאשה זמילה יש בידה קב"ע שיש לה סכנה גדולה אם תבוא לעיר מראכש מטעם הנ' א"כ ודאי הוא דהבעל חייב במזונותיה ואם רוצה לגרשה חייב בכתובתה (עכ"ד הרמב"ם מוהר"ר רפאל מסעוד אבן מוחא נר"ו). הרי לפנינו שאישה שאינה יושבת תחת בעלה מחמת טענה הבעל חייב בכתובתה. ואף כי תלה הגירושין ברצון הבעל, שכתב ואם רצה לגרשה חייב בכתובתה, כבר כתבתי לעיל שבוודאי שכל עוד והוא לא משנה מקומו בלא טענה בוודאי גם לאישה עומדת הזכות לתבוע גיטה וכתובתה.

והעולה דלדעת כל הפוסקים חיוב המזונות והכתובה חד הם, ואף לדעת הב"ש הדין כן כדלעיל.

• טענת האיש שעל דעת כן נישאו

אולם בפנינו טענת האיש (סעיף 15 לסיכומיו) כי נישאו על דעת שיתגוררו בבית הוריו. ולפיכך לכאורה איבדה האישה טענתה, ואין לה להלין כי אם על עצמה. ולמעשה במהלך הדיונים בפנינו האישה לא הכחישה זאת:

"כשהכרתי אותה ממש בהתחלה אמרתי לה שההורים שלי מבוגרים, ואני בן זקונים, ואין לי כסף לשכור בית, ואמרתי לה שאני לא מתכוון לעזוב את רחובות בתקופה הקרובה….

ביה"ד לאשה: טוען כ' (הבעל) שהוא התנה איתך לפני הנישואין שאתם תגורו אצל אמא שלו?

האשה: נכון, גרנו שם חצי שנה אצל הנישואין, הוא אמר שנגור שם רק תקופה מסויימת".

ש. כשהתחתנת ידעתם שאתם הולכים לגור אצל אמא שלו?

ת. כן, כמה חודשים".

הרי לפנינו הודאת האישה כי סברה וקיבלה קודם הנישואין לגור בבית הוריו, ולכאורה לפי מ"ש לעיל בשם הדברי ריבות שכתב "אם נתקוטטה אשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה וכן אם קבל הבעל וטען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו ולא התנו בשעת קדושין שידורו עמהם יש מן הדין להוציאם או לא". העולה מדבריו לכאורה דהיכא שהתנו ביניהם אינה יכולה האישה לשוב ולהלין על כך.

ולמעשה בפד"ר כרך ד' (עמ' 138) כתבו הרבנים י' בן מנחם, ע' הדאיה, וי' הדס, דהיכא שהתנה עימה קודם הנישואין שתדור צרתה עימה אינה יכולה לחזור בה. ובפד"ר כרך ב' (עמ' 362) הרבנים הרצוג, הדאיה, ואלישיב ע"ה, באישה שהתנה בעלה עימה קודם הנישואין, והיא חתמה על הסכמתה שתדור עם חמותה בכפיפה אחת בלי שום טענות ומענות כלל. ופסקו  דחשיב כסברה וקיבלה על עצמה לסבול מריבות וקטטות מצד חמותה, שהרי אפשר לחזות מראש תוצאות כאלה שתתעוררנה ביניהם. למרות זאת הוסיפו וכתבו, דאם יתברר שבעלה מעביר עליה את הדרך, והוא מתעבר על ריב להחזיק ידי אמו, והוא מתקוטט עי"ז עם אשתו תדיר, עד שנוצר מזה שנאה בין בני הזוג, על כיוצא בזה מסתבר שמעולם לא סברה וקיבלה להיות שנואה על בעלה, ולחיות חיי צער תמידי, ויש לדון שבכה"ג יכולה לומר סבורה הייתי שהבעל כאשר יראה שאמו מחפשת עלי עלילות יתבע עלבוני ויגן עלי, וע"ז לא קיבלתי מעולם… ובאופן זה העלו שהדין עם האישה, ואפשר לחייב את הבעל לשכור לה מדור.

ובמה שפסקו דהיכא שהתנו ביניהם קודם הנישואין לדור בביתם שוב אינה יכולה האישה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ואיני יכולה עוד, למדו זאת מתשובת הרי"ף שכתב:

"זאת אשיב הנה האדון ראש המדברים רבינו הגדול הרי"ף ז"ל בתשו' סי' רל"ה כ' אם נתקוטטה האשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה, וכן בקובל וטוען שיש עליו הפסד בדירת חמותו עמו ולא התנו בשעת הקידושין שידורו עמהם, יש מן הדין להוציא או לא. תשובה, המנהג בכל בתי דינין שמי שמפסד בכך שומעין לו, ונותנים לו אשה נאמנת שתעמוד עמהם עד שיתברר להם ממי תתגלגל המריבה ודוחין אותה מפני חבירתה"

ומהא דסתם הרי"ף ולא כתב, שאפילו התנו ביניהם דוחין אותה מפני חברתה, הוכיחו הפוסקים דס"ל להרי"ף דאם אכן עשה תנאי קודם הנישואין התנאי מועיל, והיא אינה יכולה לחזור בה. אולם היכא שלא התנו בפירוש, אף שהיה הדבר ברור לה קודם הנישואין שתגור חמותה אצלה, ולאחר הנישואין לא איתדר להו, בוודאי שיכולה לומר סבורה הייתי ואיני יכולה. שהדין עימה, דהלא בכעין זה נשאל הרי"ף, שהיו בני הזוג דרין יחדיו וכבר מזמן החתונה ידעה האישה כי שם יגורו, אלא שלא התנו על כך בפירוש, ועתה האישה אינה רוצה לדור עמהם עוד. ובזה פסק הרי"ף כיוון שלא התנו – הדין עימה. וא"כ ה"ה בכל מקום שלא התנו בפירוש קודם הנישואין להתגורר בבית הוריו, דיכולה האישה לומר סבורה הייתי שביכולתי לקבל, אולם איני יכולה עוד.

במקרה זה, ברור שהאישה ידעה כי הם מתעתדים לדור בבית הוריו, מאחר והם התגוררו שם עוד קודם נישואיהם, ואף שוחחו על כך כמופיע בפרוטוקול הדיון מיום 17/10/21:

ת. לקחתי הלוואות והכל היה שקוף בעיניה, וגם אמרתי לה שההורים שלי מבוגרים ואם היא לא רוצה לגור ברחובות אני לא רוצה את הקשר הזה.

ביה"ד לאשה: טוען כ' (הבעל) שהוא התנה איתך לפני הנישואין שאתם תגורו אצל אמא שלו?

האשה: נכון, גרנו שם חצי שנה אצל הנישואין, הוא אמר שנגור שם רק תקופה מסויימת.

האשה: הוא אמר שנגור שם כמה חודשים ואז נצא לקנות בית, ואמא שלו תעזור לנו גם לקנות בית.

הבעל: זה לא נכון, גם כשהלכנו לטיפול זוגי, הרגשתי שהיא והמטפל עושים נגדי יד אחת, וכשאני בא אם כאילו תיכננו יחד משהו,

הרי שהאישה אף הודתה בפנינו שהתנו ביניהם שיתגוררו בבית הוריו, ולפי"ז לכאורה אינה יכולה לטעון סבורה הייתי וכו'.

אולם האישה טוענת כי הסכמתה הייתה לזמן קצר בלבד. ומצאתי כעין זה בפד"ר כרך י'  לרבנים קאפח, ישראלי, ואליהו ע"ה, דנו במקרה זהה לנדון שבפנינו, בבני זוג שהתנו ביניהם להתגורר אצל הורי האיש, אולם האישה טענה כי התנו שיתגוררו שם לשנה אחת בלבד ולא לתמיד. והם ע"ה דימו זאת להא דמצינן בחו"מ (סי' ס' ס"ג) במי שחייב עצמו לזון חברו, שכתב הרמ"א די"א שהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע. וי"א שנפטר בשנה אחת מנדרו. וקיי"ל להלכה שאינו יכול לחייבו ליתן לו מזונותיו יותר משנה אחת, לפי דהמוציא מחברו עליו הראיה. ולאור זאת פסקו הם ז"ל, דבכה"ג האישה היא הנחשבת למוחזקת, לפי שהאיש בא לטעון כנגד תקנת חז"ל, ולפיכך (אם לא התנו לזמן קצוב) אינו יכול להפסידה יותר משנה על סמך התנאי שהתנו קודם הנישואין.

עוד מצאתי בשו"ת תבואות שמש (סי' צ"ח) דס"ל דאפילו התנו בשעת הנישואין לא יועיל תנאי זה בימינו. שכתב, בימיהם שהיו נוהגים לגור הרבה משפחות בחדר אחד ואב עם בנו ואחותו וכולם נשואים ולא היו מקפידים ע"ז וכו', לרוב הצניעות והיראה… ולא כן בדורנו שנתמעטה היראה …. ואי אפשר שלא ירגישו זב"ז, וממילא להיות כמנהג פשוט בינינו שכל אחד דר לבדו, וכל הנושא אדעתא דהמנהג נושא וכו' שוב אח"ז עשינו תקנה קבועה, שהכלה יכולה לטעון שלא תדור עם הוריו כלל אפילו בב' חדרים ואפי' תתחייב על זה בקניין ושבועה בעת הנישואין החיוב בטל ויכולה לחזור בה, ופסקנו כן הרבה פעמים הלכה למעשה.  

ומאחר ובמקרה שלפנינו, בני הזוג התגוררו למעלה משנה בבית הוריו, הרי גם אם לא נקבל את עמדת האישה כי התנאי שיתגוררו שם היה לזמן מוגבל, מ"מ מאחר שחלפה למעלה משנה מיום נישואיהם, הלוא חלף עבר לו הזמן בו יכול האיש לכוף אשתו להתגורר שם מכח התנאי, ולכ"ע לאחר שנה, בזכות האישה לתבוע שאינה יכולה להמשיך לחיות עם חמותה.

בנוסף לאמור, האישה טענה בפנינו כי האיש היה מתעבר על ריב ומגבה את אמו עד שנוצרה שנאה ביניהם, וכבר הבאתי לעיל פס"ד (מפד"ר כרך ד') דאפילו התנו קודם הנישואין שתדור עמהם דאין האישה יכולה לטעון סבורה הייתי וכו'. מ"מ מסתבר שאינה יכולה לטעון זאת רק כלפי הצער שחמותה מצערת אותה, אולם מעולם לא סברה וקיבלה להיות שנואה על בעלה, ולחיות חיי צער תמידי, ויש לדון שבכה"ג יכולה לומר סבורה הייתי שהבעל כאשר יראה שאמו מחפשת עלי עלילות יתבע עלבוני ויגן עלי, וע"ז לא קיבלתי מעולם… ולפיכך במקרה דנן, שהאיש גיבה את אמו, בכה"ג בוודאי יכולה לומר האישה דאדעתא דהכי לא התרצתה.

ולפיכך העולה: דאע"פ שהתנו קודם הנישואין שיגורו בבית הוריו, במקרה זה, בזכותה של האישה להתנגד להמשיך להתגורר עימהם. או מצד שבימינו תנאי אינו מועיל, וגם אם לא נקבל את דעת התבואות שמש, מ"מ יש לומר שתנאי אינו מועיל לתקופה העולה על שנה. בנוסף לכך שלאור המריבות ביניהם שנוצרו על רקע מגוריהם בבית הוריו, התנאי אינו מועיל.

אולם נותר לנו לדון, האם צריכה האישה להביא עדים ולהוכיח את טענתה זו, או שדי לנו בטענות הצדדים ובסיכומיהם אשר לפנינו.

בשו"ת יביע אומר (ח"ט אהע"ז סי' כ"ה) וכן באוצר הפוסקים (אהע"ז סי' ע"ד) הביאו את מחלוקת הפוסקים באישה הטוענת שקרובי האיש מצערין אותה. האם די בטענתה זו, אף שלא הוכחה בפנינו. או שמחובת האישה להוכיח את טענתה.

ובפת"ש (סק"א) הביא להבית מאיר שס"ל שמרן בשו"ע חולק בזה על הרמב"ם, דלדעת הרמב"ם לעיתים אנו מקבלים את טענתה מבלי להצריכה להוכיח את טענתה, שכתב "אין רצוני שיבואו לביתי אמך ואחיותך" ולא הזכיר שאר קרובים, והיינו משום דס"ל שאמו ואחיותיו הינן בכלל צרותיה המוחזקות לצער אותה, ולכן בטענתה כנגדם, היא נאמנת ללא צורך בבירור נוסף, אולם אם תטען כלפי שאר בני משפחתו, בזה היא תחול עליה חובת ההוכחה. משא"כ השו"ע שהוסיף "אביך ואמך אחיך ואחיותך" משום דס"ל כהמגיד משנה שלעולם חובת ההוכחה מוטלת על האישה.

ובשו"ת יבי"א הביא בשם כנה"ג בספרו דינא דחיי, דס"ל שדעת מרן כדעת הרמב"ם, שהיא נאמנת בטענותיה אף שלא תוכיח את טענתה. ותלה הדבר במחלוקת מרן ורמ"א, דלמרן ס"ל דדי בטענתה שהם מרעין לה ואינה צריכה להביא ראיה לדבריה, אולם הרמ"א חולק, וס"ל שעל האישה מוטלת חובת ההוכחה, ולפיכך השיג על מרן וכתב "ודווקא שנראה לביה"ד שיש ממש בדבריה, אבל בלא"ה אין שומעין לה". אולם בסוף דבריו העלה כי למעשה מנהג ביה"ד לתבוע מהאישה להוכיח טענותיה, כפי שפסקו הגר"ח פלאג'י וכן הראשון לציון רבי אברהם אשכנזי ושכן היא דעת הר"י מגא"ש. וכך ראוי ונכון לנהוג הלכה למעשה.

אולם הנראה דאעפ"כ הלא אפילו לדעת הסוברים, כי על האישה להוכיח טענותיה. הרי כבר כתב הרמ"א "ודווקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלאו הכי, אין שומעין לה… ונוהגין להושיב עמהם איש או אישה נאמנים ותדור עמהן עד שיתברר על יד מי נתגלגל הריב או הקטטה", העולה מדבריו שגם לשיטתו שחובת ההוכחה על האישה, מ"מ אין צריכה האישה להביא עדים דווקא, אלא כוונתם על האישה חלה חובת ההוכחה, לשכנע את ביה"ד כי זו הסיבה הגורמת לקרע ביניהם, וככל ונראה כן לביה"ד, די לה בזה.

ולפי זה, במקרה זה, שביה"ד שמע את טענותיה המפורטות של האישה, ונוכח כי היא אינה נוטרת לחמותה[1], וכפי שהבהירה לא אחת כי היא הסכימה לגור אף בבניין ליד חמותה, ושהאיש יכנס לאמו וישאל בשלומה קודם שיכנס לביתו, וכל בקשתה לחיות בפרטיות בביתה תוך התנהלות תקינה בינה לבין בעלה מבלי שאמו תעמוד ביניהם, וללא שתפר את פרטיותה המינימלית בביתה. ואף האיש לא הכחיש כלל את טענותיה של האישה, על כי אמו הייתה נכנסת לחדרם ומחטטת במגירות האישיות של האישה דבר שגרם למריבות בין בני הזוג, כאשר למרות בקשות האישה, האיש לא הסכים להעיר לאמו על מנת שלא לפגוע בה, ואף דרש מהאישה שהיא  לא תהין להעיר לה.  וגם טענות האישה על המריבות שהתנהלו בגין התייחסותו המועדפת לאמו לא הוכחשו על ידו. ומתוך זה נראה לבית הדין כי טענות האישה כנות, ויש ממש בדבריה, ובזה הרי כו"ע יודו שדי בבירור זה של ביה"ד, ולפיכך הדין עם האישה.

וכדבר הזה כתב במשכנות הרועים על מ"ש מהר"ם מרוטנבורג (סי' פ"א) דחייב הבעל להוציא קרובותיו המחרפין ומגדפין את אשתו וכו'. והא דלא קאמר שמעמידין אשה נאמנת ביניהם כמנהג הב"ד שכתב הרי"ף, דוחק לומר שבימי הגאון לא הוי נהיגי כן, והנראה דמיירי במקרה שנתברר לב"ד האי מילתא, וליכא מאן דמכחיש לה וכו'. הרי לפנינו להדיא שאם אין האיש מכחישה, והדבר נתברר לבי"ד שוב אין ביה"ד נזקק לבירורים והוכחות בעניין זה.

זאת ועוד. במקרה זה, שבני הזוג הלכו לייעוץ אצל מטפל זוגי בשם ג' ה',  (אליו פנו בני הזוג ביוזמת האישה כחודשיים וחצי לאחר עזיבתה את הבית), והוא קיבל את עמדת האישה כי עיקר הבעיה הינה המגורים בבית הורי האיש, ולהלן דברים שטענה האישה בפנינו מהנעשה בטיפול זה:

 "הוא ביקש שהוא יעשה דלת כדי שניכנס בכניסה נפרדת מבית אמו, כ' (הבעל) טען שהוא לא עושה זאת, והוא לא יכניס את אמו לשיפוצים, והוא לא רוצה לפגוע באמא שלו שניכנס מדלת אחרת"… ואחרי כמה טיפולים המטפל החליט שהוא לא רוצה לעזוב את בית אמו ואין מה לעשות".

האיש לא הכחיש אף את דבריה אלו של האישה, ואף הודה כי הוא התנגד לבנות מדרגות ולשתף פעולה עם עצות של המגשר, וטען כי הוא הרגיש כי האישה והמגשר עשו יד אחת כנגדו, (הנראה בבירור כי כוונתו לזה ששניהם לחצו על פתרון להפרדת המגורים), ולפיכך די לנו בחוות דעתו של איש מקצוע אשר שני הצדדים הלכו אליו בדעה אחת ובהסכמה, להיחשב כחוו"ד של איש או אישה שביה"ד מושיב ביניהם, וברמ"א פסק להלכה כמנהג הרי"ף, דהיכא שאין הדבר ברור יושיבו איש או אשה ביניהם וכו'.

לאור האמור, בית הדין קובע כי כנים דברי האישה, והתעקשות האיש להמשיך ולהתגורר בבית הוריו, היא הגורם לקרע ביניהם, ובדין תבעה האישה את הגירושין.

לטענת האיש יש להפסיד את האישה את כתובתה, מאחר והיא אשר פתחה את התיק ודרשה את הגירושין, בעוד הוא רצה שלו"ב.

בנוסף לכך שיש להחשיב את האישה כמורדת שעזבה את בית בעלה, וסירבה לכל נסיונתיו לשלו"ב. (לטענתו יש לקבוע כי האישה הינה מורדת דמאיס עלי שאין צריך התראה להפסידה כתובתה).

בית הדין דוחה טענות אלו. מאחר והדבר ברור שכל דיני מורדת נקבעו היכא שהאישה עוזבת את הבית שלא מחמת צער שמצער אותה האיש, וכפי שציטט ב"כ האיש עצמו את דברי הטור (סי' קי"ח) "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו…", אולם האיש לא שם על ליבו כי הטור לא הסתפק בכך שהיא תובעת לבעלה לגרשה, אלא הוסיף "ויצאו הגירושין ממנה", משא"כ במקום שהגירושין יוצאים מן האיש, אין לנו נפקא מינה מי הוא התובע את הגירושין. והדבר ברור ופשוט כי אין בפתיחת תיק על ידי האישה להפסידה כתובה, ואין בפתיחת תיק על ידי האיש לחייבו בכתובה.

בבוא ביה"ד לדון בתביעת כתובה, שומא על ביה"ד לחקור בשלמי הגיע הקרע בין הצדדים, וכדכתב החזון איש (אהע"ז סי' סט אות טז) בפירושו לדברי הבית שמואל שפסק דאם טוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה ליתא לדינא דמתיבתא:

"והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס… אינה מפסדת בתביעתה".

וראה עוד בפד"ר כרך א' (פס"ד בעמ' 201), שהאריכו בעניין זה כאשר הבעל נדרש לגרש בכפיה, על ידי תביעת האשה, אם הוא חייב לשלם גם את התוספת. והוכיחו מדברי המרדכי דגם לדעת הר"ח (בתוס' בכתובות נה.) מכל מקום באופן שהבעל הוא הגורם לתביעת הגירושין כגון במדיר, הרי חייב בתוספת כתובתה… ולכן גם בנידון דידן, הרי הבעל הוא במעשיו הרעים גרם לכך שאשתו רוצה להתגרש ולכן חייב גם בתוספת כתובתה.

וראה ברמ"א סי' ע' סעיף י"ב (מקורו במרדכי). מבואר דאם עזבה את הבית עקב זאת שהאיש הוא גרם את הקטטה, אין להחשיבה כמורדת, ורק היכא שהאישה היא המרגילה קטטה, מכריזין עליה כמורדת.

וראה עוד פס"ד בית הדין האיזורי בתל אביב בתיק תיק מספר 326249/8 שכאשר הבעל הוא הגורם למרידתה, מה תעשה עלובה זו שבעלה הביא את המאיסות לפתחה, והוא אשם בגירושין וע"ז כתב רב פלטוי שצריך לתת כל כתובתה עם תוספת כתובה ואף את מתנותיה. ועל זה לא נאמר ברמ"א (סי' ע"ז) בדינא דמתיבתא שבנותנת אמתלא לדבריה למה מורדת בו, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דנינן ליה כדינא דמתיבתא וכל מה שכתב ונתן לה מחזרת.

וראה עוד בפד"ר ח' עמ' 277 – 278 ובעמ' 324, שנראה פשוט דאף לדברי הח"מ (סי' צט סק"ז) הסובר דמפסדת מתנותיה שקיבלה מבעלה גם במקרה שהבעל מחויב לגרשה וגם כופין אותו על כך. אך במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידיה או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין וכד' דאין בידו להפטר מגורם זה, דבכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך, אבל בגורם כזה, שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות, שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב, בכה"ג לא הפסידה מתנותיה, ודינו כמגרש מרצונו, ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה.

 והיכא שברור לביה"ד שהוא הביא את המאיסות, כגון המכה את אשתו, וכדברי רב פלטוי גאון "הוא המורד והוא הביא את המרידה שלה אליו נותן כל כתובתה ואף התוספת והמתנות", וכן פסק הרמ"א באבן העזר (בסי' ע' סעיף י"ב) האיש חייב במזונותיה כשהוא מרגיל קטטה זה בא בסיבתו ואם תמרוד לא תפסיד שהוא אשם בפירוק הנישואין.

ולפיכך במקרה זה, שהאיש יכל לשכור דירה ולסלק את המפריע מביניהם, והוא עמד בסירובו הן כנגד האישה והן כנגד המטפל הזוגי אליו פנו בני הזוג, הרי שהאישה לא הפסידה לא כתובתה ולא מתנותיה.

גם טענת האיש כי הוא חיזר אחר האישה בבקשה לשלום בית והיא דחתה אותו ברגל גסה, אינם עולים בקנה אחד עם העובדות שהתבררו בפנינו, שבפועל האישה היא אשר פעלה למצוא מגשר ופעלה בכל כוחה לשכנע את האיש למצוא פתרון למקור הסכסוך, להפרדת המגורים ביניהם לבין אמו, ולקיים בגופו את דברי הכתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", אך האיש דבק בבית הוריו. ואף הצעת בית הדין במהלך הדיון הראשון לשכור דירה ולהתנהל כפי המקובל, נדחתה על ידי האיש בקש ובגבבא, כעולה מפרוטוקול הדיון:

ביה"ד: בד"כ ברוב המקרים לא גרים אצל ההורים ובמיוחד לא בשנים הראשונות,

הבעל: היינו אמורים לחסוך כדי לקנות בית.

ביה"ד: בשביל לקנות בית צריך זוגיות. אשתך מבקשת ממך לא נוח לי לגור פה.

הבעל: לא יכול כלכלית, אני עובד זמנית בחב'….

ביה"ד: אז בסה"כ השתכרתם יפה לזוג צעיר עם ילד, היא ביקשה ממך לשכור בית.

הבעל: היא רצתה שאעבור לתל אביב ולקחה את הילד לבד, התחילה סחיטה רגשית אתה לא תראה את הילד וכו'.

ביה"ד: אני מדבר על לפני שעזבה את הבית.

האשה: אני ביקשתי ממנו לשכור בית ברחובות לא בתל אביב. החלום שלנו היה לקנות בית, כמו כל זוג בישראל, אבל גם עד היום 8 חודשים מאז שיצאתי מהבית כשהתחננתי על נפשי הוא לא עזב את אמא שלו…

ב"כ הבעל: לעניין ההתכתבויות זה לא היה במקום והוא ביקש סליחה, ה-8 חודשים שהיא החליטה לקום ולעזוב, הוא התנצל וביקש ממנה סליחה, כל הזמן הוא ביקש ממנה שתחזור אבל היא העמידה תנאים, לא נכון להגיד שלא היה שום ניסיון לשלו"ב, מתחילת הדרך כל הזמן היה נסיון לשלו"ב,

ביה"ד: להגיד לה שתחזור הביתה זה לא ניסיון.

ב"כ הבעל: היא הסכימה לחזור רק אם זה ליד ההורים שלה, הם בסה"כ היו נשואים שנה, זה לא הרבה זמן, היה להם תוכנית לחסוך כסף לקנות בית, אני חושבת שהם צריכים יעוץ זוגי והכוונה,

ודי בעיון קל בכל מהלכי הדיונים כמפורט בפרוטוקולים באורך רב, כי האישה היא אשר יזמה ללכת ליועצים זוגיים, והסכימה לבוא לקראת בעלה בדברים רבים ובלבד לעזוב את בית הוריו,  ונסיונה זה נמשך במשך כמחצית השנה לאחר שעזבה את הבית, עד שנקעה נפשה מעיקשותו של האיש ומהזלזול בה וברגשותיה וקמה ותבעה גירושין. ולמרות נסיונות האיש להציג כי האישה התנתה את השבת השלום ביניהם להסכמתו למגורים סמוך למשפחתה בתל אביב וכד', ולפיכך הוא לא הסכים, מאחר וכל סימוכיו לטענה זו, נבעו מפרשנותו לקטעים חלקיים מתוך התכתבויות בינו לבין האישה, כאשר מעיון בהתכתבויות עצמן עולה כי רובם המכריע של ההתכתבויות מוכיח כי ההיפך הוא הנכון, והאישה רצתה וניסתה בכל מאודה להציל את ביתם ולחיות כדרך כל הארץ עם בעלה בבית משלהם, ולפיכך ביה"ד אינו מקבל טענה זו.

ומאחר וברור כי מעשי האיש הם הגורם הישיר לפירוק הבית. הדבר ברור כי אין מקום להכריז על האישה כמורדת, ואין בפתיחת התיק כשלעצמה מעלה או מורידה, וכעין שאמרו חז"ל "בית שרוף שרפתם". איש שאינו משכיל להבין אל ליבה של אשתו במשך למעלה מחצי שנה, ואינו מוכן לעזוב את בית הוריו, לא נותר לו להלין אלא על עצמו.

• טענת האיש שאין לחייבו מספק

האיש בסיכומיו טוען כי הוא הינו המוחזק בכתובה, ולפיכך ככל וישנו ספק בחיוב הכתובה, הוא יכול לפטור עצמו בטענת קים לי, ואף הביא את תשובתו הרמת'ה של מרן יביע אומר חלק ג' אהע"ז סימן כ"א בעניין זה.

לאור האמור לעיל, הנראה לביה"ד כי במקרה זה יצאנו מידי כל הספיקות, ולפיכך אין מקום לדון מיהו הנחשב למוחזק, ומשכך גם אין מקום לטענת קים לי.

• טענת האיש סבור הייתי

עוד טוען ב"כ האיש כי האיש סבר בתמימותו כי "המסמך הכפוי עליו אינו מחייב" וכי מדובר "בכתובה מנופחת שנעשתה ממקום של כבוד בלבד" ולפיכך לא גמר בדעתו להקנות, והודאתו בכתובה אינה כלום.

בטענותיו מבקש ב"כ האיש לחלק בין טענת "לא ידעתי" שאף להבנתו טענה זו אינה מתקבלת כלל, (כמובא בתשו' הרשב"א) לבין טענת "סבור הייתי" עת אדם בירר לפני שחתם והוברר לו כי אין בחתימתו ולא כלום, דבזה בוודאי מצינן למימר דלא גמר והקנה.

ביה"ד דוחה אף טענה זו. ראשית ב"כ האיש מבסס טענה זו על בדיקות ובירורים שערך האיש קודם לנישואין על מהותה של הכתובה, אולם הוא לא הוכיח ולו תחילתה של הוכחה כי האיש אכן בירר קודם לנישואיו מהי הכתובה, ומה משמעות חוב זה, אלא רק ציטט מספריהם של חשובים מדייני ישראל אשר העלו טענה זו "כטענה חשובה שיש לתת עליה את הדעת", אך במקרה זה שהאיש לא בירר וחתם על הכתובה מבלי דעת, וכפי שהטיב לתאר זאת ב"כ האיש עצמו בסיכומיו "שהועלתה דרישה בעת החופה לכתוב סכום של 180,000 ש"ח עם גימטריא בכפילות של ח"י למזל טוב ונגד עין הרע. הרב מסדר החופה ו"מועצת החכמים" שזרקו סכומים עם גימטריאות ופרפראות הותירו רושם חזק על החתן שהאמור בסכומים ללא כיסוי מחייב, כך שהחתן בתמימותו הבין כי המסמך הכפוי עליו אינו מחייב…", הרי לפנינו כי לכל המרבה טענתו כי החתן לא הבין את המשמעות, והוא עצמו האריך לכתוב שלא ידעתי/הבנתי אינה טענה.

• טענת ב"כ כי האישה עוברת על דת

טענת ב"כ האיש, כי יש להפסיד את האישה כתובתה לפי שבני הזוג לא שמרו טהרת המשפחה, וחיו יחדיו אף בימי טומאתה של האישה. לטענת ב"כ האיש, על אף שהאיש גדל וחונך שלא בדרך התורה והיראה, ולא חל ולא ירא לנפשו מאיסור חמור זה. מ"מ האישה שבאה מרקע דתי ובעברה למדה ב"בית יעקב", היה עליה למנוע עצמה ממנו, ואף ציטט לתשובת הרמב"ם שהעלה להפסידה כתובתה משום שלא יהיה חוטא נשכר.

וכבר נחלקו הפוסקים בעוברת על דת האם הפסידה כתובתה אף בלא התראה, דלדעת הרשב"א והב"י (בסי' קט"ו) וכ"פ הרמ"א והח"מ דדווקא התרו בה קודם לכן מפסדת כתובתה, ואולם לדעת הגר"א וצמח צדק ס"ל דאין צורך בהתראה להפסידה כתובתה, מ"מ כבר כתב הב"ש (שם ס"ק י"ז) דכל מחלוקתם הינה דווקא בעובר על דת יהודית, אבל בדת משה לכ"ע אינה צריכה התראה מאחר וזה חמור יותר. ואף שרבים הם הפוסקים שחלקו וס"ל שאין לחלק ביניהם, ובשניהם חייב התראה, כבר כתב רע"א בתשובה (סי' קי"ד) שגם הבית שמואל לא אתי עלה מטעם דעוברת על דת משה עברה עבירה חמורה יותר מדת יהודית, אלא מטעם שהכשילתו, והיינו דווקא כגון משמשתו נדה וכיו"ב, אבל בייחוד דלא הכשילתו באמת, בעיא התראה. וממילא בנד"ד שהאיש טוען ששימשתו נדה, לכאורה יש לקבל את טענת האיש להפסידה כתובתה.

אולם ראיתי למרן ביבי"א (ח"ג אה"ע סי' כא) שנחלק עם הגר"ע הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה (חאו"ח סי' נ"ה אות ג') בנידון ש"צ שהיה מגלח זקנו בימי הספירה, וקמו עליו עוררין להדיחו, וכתב שבהיות ודבר זה אינו אלא מצד המנהג, ודאי שיש להקל בזה במקום ששרויים בין הגויים והשעה צריכה לכך משום פרנסתו וכיו"ב. וראיה לדבר שיש חילוק בין הזמנים, כי הנה באהע"ז (סי' קט"ו) פסק מרן אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית. ואיזה היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ראשה פרוע ואין עליה רדיד, ומראה זרועותיה לבני אדם. ע"ש. והנה עתה בזה"ז הן בעוון פשתה המספחת בכ"מ שרוב הנשים יוצאות לשוק וראשם פרוע וזרועותיהם מגולות, ואם לא תחלק בין הזמנים לא הנחת בת ישראל תחת בעלה. וכולן צריכות להתגרש בלי כתובה. וכיו"ב כ' באוסף פסקי דין של הרה"ר לישראל (עמ' קכ"ו) שההליכה שלובת זרוע עם גבר זר בזה"ז אין דברים כאלה מעשים של פריצות יתרה וכו'. ע"ש הרי דאפי' עניין הפריצות דנו כפי העת והזמן שנראה לעולם שהוא בגדר פריצות. עכת"ד.

ומרן זיע"א חלק עליו וכתב:

"ולפע"ד יש לתמוה ע"ז, שאין יתכן לומר שח"ו הדין ישתנה לפי הזמן, ואיפכא מסתברא שכל שבא לפנינו אדם הגון ויר"ש, וטוען על אשתו שהיא עוברת על דת ומסרבת לשמוע לקולו, ללכת בדרכי הצנועות, וניכרים דברי אמת שכוונתו לשמים, הא ודאי שאם עברה על ההתראה כדת יוצאת בלי כתובה. ורק אם טוען זאת מתוך מריבות וקטטות שיש לחוש שאין כוונתו טהורה, אלא רוצה לנצל את פסק ההלכה לתועלתו הפרטית, אה"נ דלא צייתינן ליה, ואף בדורות הראשונים אם היו רואים שאין ליבו לשמים היו דוחים אותו שלא להחזיק בידי אנשי עולה, ולא תעשינה ידיהם תושיה. נמצא שאין הדין משתנה כלל…"

וכתב עוד:

"גדולה מזו אני אומר שאפי' נתברר בעדים שהבעל והאשה בשעת נישואיהן היו חופשים, ולאחר זמן החלה רוח ה' לפעמו וחזר בתשובה, ודורש מאשתו שלא תוסיף לעבור על דת משה ויהודית, והיא באה מחמת טענה דסבר וקיבל, והתרה בה בפני עדים שאם תוסיף לעבור על דת תצא בלא כתובה, ועברה על התראתו, תצא בלא כתובה, ואין משגיחין בטענתה…"

ומעיון בגוף התשובה עולה כי מחלוקתם היכא שהאישה עומדת בסירובה בכל עוז לשוב בה מדרכה הרעה למרות רצון בעלה לשוב בה מדרכה הרעה למרות רצון בעלה לשוב ולחיות עימה בקדושה ובטהרה כבנות ישראל הכשרות. שאף בזה כתב הישכיל עבדי שאין כח בידי האיש לגרשה בשל כך, ועליו להמשיך ולקיימה למרות סירובה, ובזה זעק מרן זיע"א ככרוכיא שחלילה לנו לשנות דבר מתורתנו הקדושה, אולם היכא שהאיש בא להתלוות במעשיה רק על מנת לפטור עצמו בוודאי דלאו כל כמיניה.

וכפי שכתב מרן בסוף התשובה:

"זאת תורת העולה כי בנ"ד שטענת הבעל לא נאמרה מתוך כנות ותום לב, ורק תואנה הוא מבקש ובעקיפין הוא בא להפטר מאשתו להוציא בעל כרחה בלי כתובה, אין לחוש לדבריו, וחיובא רמיא עליו לפרנסה ולכלכלה כהלכת גוברין יהודאין. אולם הא ודאי שעל ביה"ד להוכיח את האישה בלשון הקשה בתוך הרכה, ולהזהירה שמכאן ולהבא תתנהג ככל בנות ישראל הכשרות, בכיסוי הראש בבגדי צניעות. ואם לא תאבה האשה להיטיב דרכיה יאיימו עליה ויגלגלו עמה ככל אשר בכחם, והיה ה' עם השופט. אולם אם בכל זאת תסרב לשמוע בקול מורים, ונראה לעיני ביה"ד שהבעל מוכן להשלים עמה אם תנהג בצניעות כדת, יש לקנסה בכתובתה ובמזונותיה. וכעין מ"ש הרמב"ם והרדב"ז בתשובותיהם (המובאים לעיל אות ב'). אבל אם אין פני הבעל לשלום, ורק מחזיק בטענה זאת לגרש את אשתו בעל כרחה ובלי כתובה, נראה שאין לקנסה כלל. שאל"כ כל איש חפשי הנשוי עם חפשיה כמוהו (כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים), ויתן עיניו באחרת, יבא בטענות כאלה להתעולל על אשתו להוציאה בעל כרחה ובלי כתובה… ונמצאנו מסייעים ידי עוברי עבירה, לבגוד באשת נעוריהם, וללכת אחרי שרירות ליבם ועיניהם. וכיו"ב כ' בשו"ת פרי השדה ח"ב (סי' כ"ב), בדין מי שנפל בחלקו אשה רעה העוברת על דת משה ויהודית ומשמשתו נידה וכו'… ובאמת שאף על תשו' הרמב"ם והרדב"ז הנ"ל, מצינו חולקים ע"ז, וס"ל שאם היתה משמשתו נדה בידיעתו אין לקנסה בכתובתה כלל. וכמבואר בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' יא – יב). ובשו"ת נוב"י תנינא (חאהע"ז סי' כ"ו). ע"ש. וכן מוכח ממ"ש הבית שמואל (קט"ו סק"ז) שאם האכילתו דבר איסור לא הפסידה כתובתה… והשי"ת יגדור פרצותינו ויערה עלינו רוח טהרה וקדושה רוח דעת ויראת ה' ויאיר עינינו בתורתו הקדושה אמן. עובדיה יוסף ס"ט."

שו"ר לרש"ל בים של שלמה (פ"ה דב"ק סי' ז'), שכתב כדברי היבי"א וז"ל: "בעוה"ר במדינות אלו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים ולא נשים", שהיו הנשים מגלין זרועותיהן, וכתב שאם נראה בעיני הדיין שאין הבעל מוחזק בכך להקפיד ע"ז. ומכ"ש כשנראים הדברים להיפך שטענת הבעל אינה בתום לב ונקיון כפים, אלא בעלילות הוא בא נגד אשתו להוציאה בעל כרחה בלי כתובה, בודאי שמחייבים אותו במזונותיה ובשאר כל חובותיו כלפיה.

העולה מן האמור, כי תשובת הרמב"ם הייתה לבני דורו הייתה לבני דורו שהיו דור דעה, והיו הכל צדיקים וטהורים, ובוודאי שבזמנם די אילו שמעו שעלה על ליבו של מאן דהוא כי קיימים בני זוג אשר רוצים לחיות שלא בטהרה, צלו כל אוזניים, ולפיכך ראה הרמב"ם מקום לגדור פירצה חמורה זו, בטרם תשפיע על אנשים נוספים, וגדר וגזר להפסיד האישה כתובתה, וגם את האיש לא ניכה מחיובו. אולם הנראה, כי בימינו אנו, בהם החושך מכסה ארץ, ומעשים שבעבר אף אומות העולם נתרחקו מהם, והיו מתייראים על נפשם מכל קירבה לאישה בימי טומאתה, לצערנו ולבושתנו, בדורות אלו האמת נעדרת, ודיני הטהרה שהינם מעיקרי הדת ומיסודות הבית היהודי, הפכו בעיני רבים כחומרא השמורה למתמיהים, וכבר קבעו חז"ל "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה שוב נעשית לו כהיתר", עד שרבים אינם מבינים מדוע יכבוש אדם את רצונותיו ותאוותו לבלי גשת אל אשת חיקו, ולפיכך הנראה כי במציאות זו, איננו יכולים להפסיד את האישה את כתובתה על כגון זה, משום שעל דעת כן הם נישאו.

ועיין בשו"ת הרמב"ם (סי' ק"פ) שנשאל, במי שהיה במחלוקת עם אשתו, ולימדוהו לטעון שברצונו לעלות לא"י לדור שם, ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו תצא בלא כתובה. וכאשר שמעו גדולי הקהל דבר זה חרה להם על כך, באמרם שמכאן ואילך כל מי שישנא את אשתו וירצה לגרשה בלי כתובה יעליל עליה טענה זו, ויהיה זה סיבה לגרש רוב הנשים מבעליהן. והשיב להם הרמ' ז"ל, כי איש שבקש לעלות לא"י והוא מוחזק בכשרות, ולא היה בינו לבין אשתו מריבה בשום פנים, אז נחייב את אשתו לעלות עמו לא"י, ואם יחסר אחד מתנאים אלו, אין לדון עליה לעלות עמו. וכן ראוי להורות. עכת"ד. ומאחר ובנדון דידן האיש אשר הוא עצמו אינו מוחזק בכשרות (בנושא זה) ולאורך כל הדיונים לא העלה טענה זו, וכל סיבת הגירושין ביניהם נובעת מעקשותו של האיש להישאר בבית אמו כאמור לעיל, וכל רצונו עתה לאחר שרבו ביניהם, ונפרדו דרכיהם עד שנתגרשו בא עתה לחפש לו תואנה לפטור עצמו מכתובתה, בוודאי דלכ"ע שומא על ביה"ד שלא לסייע בידו, ואינו יכול להפסידה כתובתה בשל כך.

ועיין עוד למרן אאמו"ר שמע שלמה חלק ז' (אהע"ז סי' י'):

 אבל בעוברת על דת שכאמור אין מעשיה מראים שעשתה עבירה של זנות, אלא שהדרך הזו סופה להביא כל מרעין בישין, ואם גם אחר התראה המשיכה בדרכה מפסידה כתובתה, אבל בזמן שגם הוא נוהג כן, א"כ אין במעשיה משום עזות וחוצפה וסטייה מן הדרך הישרה של בני הזוג, דרך משל אם האכילתו דבר שאינו מעושר או שמשתו נדה וכיו"ב, חז"ל אמרו שאם התרה בה והמשיכה במעשיה הפסידה כתובתה, דאמרינן אם מסוגלת להכשילו בחטאים כאלה יכולה גם לעבור עבירה של טומאה רח"ל, אבל אם הוא עצמו אוכל ועושה ככל הנ"ל ואין לו מעצור, א"כ אין במעשיה עזות וחוצפה, כי עשתה מה שהוא רוצה ורגיל לעשות, ובמה נוכל לומר שהיא גם תזנה, וע"כ לא הפסידה כתובתה. אבל היוצאת משום שם רע שעשתה מעשה כיעור שמראה שהיתה שם עבירה, בודאי הפסידה כתובתה מיד, דהרי יש בזה לפחות ספק זנות ויותר מכך. עכ"ל.

הרי לפנינו שפשיטא ליה למרן אאמור"ר שליט"א בדעתו הרחבה, דאף בעוברת על דת משה בדברים החמורים ביותר רח"ל, אינה מפסדת כתובתה ללא התראה.

לפיכך ביה"ד דוחה טענה זו.

תביעות הרכוש

האישה תובעת לחייב את האיש להשיב לה כספים פרטיים שחסכה קודם לחתונה, אשר היא הפקידה לחשבונו של האיש כיומיים לאחר נישואיהם, עת היא נכנסה עימו כשותפה בחשבון, אולם כספים אלו שימשו את האיש לכיסוי חובות שנלקחו על ידו קודם לחתונה, שלאישה אין חלק בהם, ולפיכך עליו להשיב לה סך 83,245 ש"ח.

האישה פירטה את תביעתה כדלהלן: סך 19,908 ש"ח שכיסו יתרת חובה בה היה מצוי החשבון בזמן הפקדת הכספים על ידה. בנוסף לסך 53,537 ש"ח ששימשו לתשלום הלוואות בחשבון. וכן תשלומים חודשיים שהועברו לחשבון אמו של האיש בסך 980 ש"ח (לכיסוי הלוואה נוספת שלקחה אמו בעבורו קודם נישואי הצדדים) מידי חודש שהצטברו לכדי 19,600 ש"ח. ולפיכך מגיע לה מחצית מסכום זה בסך 9,800 ש"ח. ובתוספת הכספים ששימשו לכיסוי הגירעון בחשבון וסילוק שאר ההלוואות, יש לחייב את האיש להשיב לה 83,245 ש"ח.

תגובת האיש

לטענת האיש יש לדחות תביעה זו על הסף, מאחר והאישה היא זו שבחרה לשתף אותו בכספים אלו, ולהשתתף עימו אף בתשלום חובותיו, וזאת למרות שהוא אמר לה כי הוא אינו זקוק לעזרתה לסילוק חובותיו, וכי עם הזמן הוא יסלק חובות אלו ממשכורתו.

וכפי שטענה ב"כ האיש במהלך הדיון 28/12/20 בפנינו:

"שהם איחדו את חשבונותיהם כי הם הפכו לבשר אחד, ולאורך כל המערכת היחסים הזוגית לא הייתה שום התחשבנות, היא בחרה להיכנס לחשבון שלו, היא ידעה בדיוק מה המצב שלו, ולא הייתה שום התחשבנות שהמשכורת שלו הייתה גבוהה הרבה יותר מהמשכורת שלה, ועכשיו שהם מתגרשים היא נזכרת לבקש להתחלק, וזה שהיא חיה שנתיים בבית אמו וחסכו כספים זה בסדר, ועכשיו מה ששלה היא רוצה בחזרה ולא מתייחסת למה שהוא הכניס, מה שאני יודעת זה שאת המינוס שלו הוא סגר מכספי החתונה, והיא רוצה גם לקחת כספים שאמא שלה הביאה לחתונה בחזרה".

 אולם בדיון ביום 17/10/21 ביה"ד חקר את הצדדים, ולהלן ציטוט מפרוטוקול הדיון:

ביה"ד: אני רוצה לשאול כמה שאילות על נושא החובות.

ביה"ד לאשה: למה הפקדת את הסכומים האלה בסך 106,800 יומיים אחרי החתונה?

ת. באתי מבית שאני מאמינה שזוג הוא אחד לטוב ולרע, רציתי לבנות בית טוב ונאמן וכשר, והייתי מוכנה לסגור את זה כדי שנתחיל את החיים, אבל לא הייתי נותנת מתנה במצב כזה.

ביה"ד לבעל: למה היא נתנה לך את הכסף הזה?

הבעל: אמרתי לה שאני לא רוצה שתעביר את הכסף הזה, וביקשתי ממנה להשאיר את זה אצלה, ואני אסגור את החובות שלי לבד, ובכל ריב זה עלה, אתה תחזיר לי את הכסף,  כל ויכוח זה עלה,

ש. ומה אמרת לה כשהיא אמרה את זה?

ת. אמרתי לה ברור, זה כסף שלה, היא עבדה עליו. אבל היא לא סגרה לי שום שקל בחובות, אנחנו הפקדנו יום אחרי החתונה 92320 ש"ח, היה מינוס 72536, אחרי כל ההפקדות היה לנו בחשבון 175781, אחרי פירעון כל ההלוואות נותר לנו בחשבון 134,775, וזה אחרי שהיא הפקידה את ה  106,000 ש"ח, כל מה שהיא סגרה לי זה רק 32,000 ש"ח שזה החלק שלה בחתונה, בשורה התחתונה היה לנו בחשבון 134,775 ש"ח.

מדברי האישה שטענה בפנינו "רציתי לבנות בית טוב וכשר… אבל לא הייתי נותנת מתנה במצב כזה". הרי בזה היא מודה למעשה כי אכן התכוונה לתת את כספה במתנה לצורך בניית בית טוב וכשר, ולמרות כי היא מוסיפה שלא נתנה על דעת "מצב כזה" ובוודאי התכוונה שלא היה בדעתה לתת מתנה על מנת להתגרש, וכדמצינן במורדת שמפסידה מתנותיה משום "דאדעת למישקל ומיפק לא יהיב לה".

אולם ידועים דברי העיטור (ח"ב אות כ' כתובה ל"ד ב') הובא בטור אה"ע סי' צ"ט, ובריב"ש שו"ת סי' ל"א, שכאשר בעל מגרש אשתו בין שמגרשה מדעתו בין שסרחה או זינתה תחתיו שאינה מפסידה מתנותיה שקבלה מבעלה, והביא סברת הגאונים דטעמא דמילתא משום שכמה פעמים אדם נותן מתנה לאוהבו, וכי יעמיד לו ערב שיהיה אוהבו לעולם סלקא אדעתא, שאם ישנאנו אחר זה יחזיר לו המתנה בתמיה, אלא ודאי דלמתנה גמורה התכוון.

ובשו"ת חת"ס ח' אה"ע ח"א תשובה קמ"א הביא דברי העטור הנ"ל והאריך בביאור דברים וראיות לדברי הגאונים הנ"ל וכתב ג"כ למסקנא, דאטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה.

הרי לפנינו שכאשר אדם נותן מתנה לחבירו, ולאחר מכן נשתנה הידיד וביטל ידידותו, ואפילו נוהג כשונא, לא תתקבל טענת נותן המתנה שעל מקבל המתנה להחזיר המתנה מפני שנשתנה והפך להיות שונא, שעל דעת כן ודאי שלא היה נותן את המתנה. ושני טעמים לקביעה זו: א. כיון שבשעת נתינת המתנה מקבל המתנה היה ידידו, ודאי שגמר בדעתו ונתן את המתנה בלב שלם ללא כל תנאי, ואין כל סיבה לומר שבשעת הנתינה חשב בליבו והתנה את המתנה שבעתיד אוהבו לא ישתנה להיות שונאו, ואין כל אומדנא דמוכח שכך היה בליבו בשעת נתינת המתנה. ב. הטעם שכתבו הגאונים שכמה פעמים אדם נותן מתנה לאוהבו וכי יעמיד לו ערב שיהיה אוהבו לעולם. הסבר טעם זה, שכאשר אדם נותן מתנה לחבירו המתנה היא ביטוי לידידות שקיימת בין הצדדים, והידידות היא הסיבה לגמירת הדעת של נותן המתנה, ואין המתנה ניתנת במטרה שמצב הידידות ישמר לעתיד ולעולם, ולא לשם כך ניתנה המתנה, אלא א"כ יכריז על כך במפורש, המתנה לא ניתנה על תנאי שיהיה ערב לכך שהידידות תישמר לעתיד.

ואף שיש מקום לחלק ולומר, שמתנה הניתנת בין בני זוג איננה כביטוי למצב העכשווי, אלא היא ניתנת מתוך כוונה לחזק ולבסס את עתיד הקשר בין בני הזוג. וכדמצינן במורדת שהפסידה מתנותיה מכח האומדנא דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה, ובוודאי שזה אע"פ שלא התנה כשנתן לה את המתנה.

אולם צ"ל שלעולם גם בבני זוג בדרך כלל המתנות ניתנות בגין ההווה ולא בהכרח בגין העתיד, ולפיכך פרט למורדת, שאר כל הנשים אינם מפסידות מתנותיהן, (אפילו זינתה לא הפסידה מתנותיה), וטעם הדבר כי אין ביכולתנו לקבוע אומדנות. אולם במורדת, ביאר הב"ח (אבן העזר סי' צ"ט) "וטעמא דכיון דלא מפיק לה מדעתיה, אדעתא למיקם קמיה אקני, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה". כלומר שדין מיוחד הוא למורדת שבעלה חפץ בה ובקיומה אך היא המאלצת את בעלה לגרשה, משא"כ בכל מקום שאדם מגרש מדעתו, גם אם מחמת פשעה וחטאתה של האישה, אינה מפסידה מתנותיה.

ולפיכך בנדון דידן, שהאישה דרשה את גיטה, על אף שקבענו לעיל שהגירושין יצאו מהאיש, ובגין עיקשותו לעזוב את בית אמו, מ"מ איננו יכולים להקים אומדנא מדעתנו, על מתנת האישה שלא ניתנה לו על דעת כן.

ובפרט שבזמן שנתנה לו את המתנה הם התגוררו בבית הוריו, וא"כ דבר לא השתנה מצד האיש, אלא שהאישה לא יכלה לשאת עוד את החיים במחיצת חמותה, וכבר ביררנו לעיל כי בזכותה לתבוע לעזוב את בית הוריו, אבל לומר שעל דעת שאם הוא ימשיך להתגורר בבית הוריו לא הייתה נותנת המתנה, חידוש גדול הוא, ולפיכך נראה כי למרות טענות האישה כי לא על דעת מתנה ניתנו כספים אלו, יש בפנינו הודאה מפורשת שלה כי בנתינת הכספים הייתה כוונתה ליתנם לו במתנה, ולפיכך איננו יכולים לחייב את האיש להשיב לה מתנה שקיבל ממנה.

אולם לכאורה גם אם כנים דברינו כי ישנה הצהרה של האישה שהכספים ניתנו לה במתנה, הלוא מנגד יש בפנינו את הודאת האיש  (בזמן הוויכוחים ביניהם כשעלה נושא הכסף, והיא תבעה שישיב לה את כספה, הוא ענה לה) "בטח זה הכסף שלה". ולכאורה יש פה הודאה של האיש שהכסף לא ניתן לו במתנה.

מ"מ מכיוון שדברי האיש סותרים את דברי האישה, צריכים אנו לומר מאחר שהכסף כבר הופקד על ידי האישה במתנה לחשבון שלו/המשותף. הרי בוודאי המתנה כבר נתקבלה והינה שלו, ואין באמירתו שהוא אמר לה לאחר קבלת הכסף כי הכסף שלה להעלות או להוריד, מכיוון שאין בלשון "הכסף שלך" להקנות את הכסף לאישה, וכיצד תעבור המתנה שכבר ניתנה לו ונכנסה לרשותו לרשות האישה על ידי אמירה זו. וכעין זה מצינו, שאין אנו יכולים לחייב אדם המודה לחבירו שיש לו חוב בידו על סמך הודאה זו, משום דמצי למימר משטה אני בך, וה"ה הכא שהבעל טוען בפנינו בתוקף כי הכסף ניתן לו במתנה, ורק סיפר מה ענה בעת מריבות, ובכה"ג בוודאי דמצי הבעל למימר שהודאתו הייתה במסגרת השטאה, על מנת להוריד מעליו את זעמה וקיצפה של האישה. תדע, דטענת השטאה ניתנת להטען רק היכא שתובעים אותו ולא איפה שהוא בא מעצמו וטוען שהוא חייב לפלוני, (דאז צריך לטעון שלא להשביע וכו'), ומאחר והאיש טען בפנינו כי אמירתו זו נאמרה בעת מריבות בהם האישה תבעה את "כספה", הלוא בוודאי מצינן למימר משטה הוא בה, ואיננו יכולים לחייבו על סמך אמירתו זו להשיב לה את המתנה שהוא קיבל ממנה.

ועל אף שחלק הארי של הכספים הנטענים על ידי האישה, הינם כספים שהוצאו לאחר הנישואין לצורך תשלום חובות האיש, ולפיכך אף אם נאמר שהיא נתנה לו מיד עם נישואיהן מתנה את כספה, הלוא זה נכנס לשיתוף ביניהם עפ"י חוק יחסי ממון, וכאשר הוא שילם את חובותיו הפרטיים שהיו לו קודם לנישואין (ואינם ברי איזון) מתוך כספי האיזון יש לזכות את האישה במחצית מתשלומים אלו, לפי שהיא אינה צריכה להשתתף עימו בסילוק חובותיו הפרטיים.

ביה"ד מבהיר כי אכן ישנם חובות שאינם נכללים בשיתוף בין בני הזוג, כעולה מסעיף 4 לחוק יחסי ממון ומפסיקות ביהמ"ש, וכי ככל ויסולקו הלוואות/חובות אלו מהכספים המשותפים, הרי בוודאי יש להשיב לצד השני מחצית מסך התשלומים ששילם צד אחד מכספי השיתוף על חובו הפרטי.

אולם המדובר בחובות הנעשים בזמן השיתוף בניגוד לכוונת השיתוף שנכרתה בין בני הזוג, מאחר "וחזקת השיתוף בחובות, מוגבלת לחובות שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת השיתוף, להוציא חוב שהוא בעל אופי אישי מובהק", ולפיכך ככל ונוצרו החובות תוך כדי הפרת חובת הנאמנות של מי מהצדדים, כגון על ידי הימורים או מניפולציות כספיות, הצד השני, אשר הינו שותף בפועל להכנסות, אך אינו שותף לחוב זה, ולפיכך ככל וחובות מעין אלו שולמו מכספי השיתוף, הרי מגיע לו שיחזירו לו מחצית מתשלום זה.

שונה הדין בחובות שנעשו על ידי מי מהצדדים טרם הנישואין, למרות כי ברור שחובות אלו אינם נכנסים לשיתוף והינם מושתים על בעל החוב לבדו, אולם מאחר וחוק יחסי ממון מושתת על כוונת השיתוף, על פיו עם נישואי בני הזוג כוונתם לשתף זא"ז בכל אשר להם, ולהיות יישות כלכלית אחת מעתה ואילך.

 אך בעת שמי מהצדדים נכנס לשותפות עם התחייבות להסדר תשלומים לכיסוי הלוואות או חובות הרובצים עליו, הרי אנו אומדים את דעתו שמלכתחילה לא עלה בליבו ולא הייתה כוונתו לשתף את בן זוגו בחלק היחסי בהכנסותיו אשר כנגד תשלומים אלו^[2]. ולפיכך אף כי בן הזוג אינו שותף בחוב זה, וככל ויתפרק השיתוף טרם סילוק החוב, יוותר החוב על בעליו בלא שיתוף, אולם התשלומים אשר שולמו בזמן השיתוף, אף ששולמו מקופת השיתוף, שומא עלינו להחריג כספים אלו ולהותירם מחוץ לחזקת השיתוף ולקבוע כי מעולם לא נכנסו לשיתוף, ולפיכך אין ביכולתו של בן הזוג לתבוע השבה של מחצית מסך התשלומים[3].

לאור האמור, ביה"ד קובע כי האישה נתנה לו כספים אלו במתנה, והינם כספים משותפים אשר יש לאזנם במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג.

איזון המשאבים

האישה תובעת לקיים איזון משאבים לזכויות הצדדים בנוסף לחיוב הכתובה.

בסיכומיה מצטטת ב"כ פסיקה של ביה"ד הגדול בתיק 938923-3 "כי ייתכנו מקרים שבהם תקבל האישה כפל זכויות, מאחר ותחת החופה האיש קיבל עליו הן את תחולתו של חוק יחסי ממון שיחול בעת גירושין, והן את תקפותה של הכתובה עת יגרש הוא את אשתו, וכי כל עוד לא צוין באחד ההסכמים שהוא מבטל את השני, יהיו שניהם תקפים".

למרות שב"כ האישה ציטט מפסק הדין, אולם נמנע הוא מלציין כי מדובר בדעת יחיד, וכי עמדה זו לא נתקבלה לא בבית הדין הגדול ולא בבתי הדין האזוריים, וכי הדעה הרווחת והנהוגה בכל בתי הדין כי אכן יכולה האישה לבחור את המסלול בו היא חפצה, אם במסלול ההלכתי – המקנה לה את זכותה לכתובתה, ואם במסלול החוקי – המקנה לה מחצית מזכויותיו של האיש ע"פ חוק יחסי ממון, אולם אין האישה יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו. ולאור פשיטות הדברים ביה"ד אינו רואה צורך להאריך בנושא זה עוד.

במקרה זה בו האיש מחויב בכתובה, כפי שנתבאר לעיל, ולאור פרק הזמן הקצר בו היו נשואים הצדדים, בוודאי כי זכות האישה בכתובה גבוה משמעותית מחלקה באיזון המשאבים. לפיכך ביה"ד דוחה את תביעתה לאיזון משאבים, ומורה כי כל צד יישאר עם זכויותיו וחובותיו.

חלוקת הכספים

האישה תובעת לחלוק את יתרת הכספים הנמצאים בחשבון הבנק המשותף לצדדים בחלקים שווים.

האיש לא הביע התנגדות כל שהיא לתביעתה זו, ואף אין עילה הנראית לעין להחריג חלוקת כספים אלו.

לפיכך ביה"ד מורה על חלוקה שוויונית של יתרת הכספים הנמצאים בחשבון הבנק של הצדדים.

הרב אליהו עמאר – דיין

ראיתי את אשר כתב ידי"נ הגאון הרב אליהו עמאר שליט"א ולאחר העיון בדבריו הנפלאים הנני מסכים למסקנתו ובכלל זה שהאשה לא הפסידה כתובתה אולם ארחיב קצת את היריעה:

חברי האריך בטוב טעם בדין אמו ואחיותיו שמצערין אותה שהדין שחייב במזונותיה, ורצה ללמוד מדין זה לעניינינו שבזכות האשה לתבוע גירושין ומשכך היא זכאית לכתובה.

בענין זה יש להבהיר כי אכן לאשה יש זכות לעזוב את בעלה מחמת טענה שאמו מצערתו, ומחמת כן לא הפסידה מזונותיה. ובזה עוסקים הרמב"ם והראשונים הנזכרים בפסק הדין. אולם הטעם שאם תתבע גירושין מחמת הפרוד לא הפסידה כתובה, הוא מדין אחר, שלאיש יש חיוב לחיות עם אשתו באותו בית, ומאחר שבמקרה שאמו מצערתה יש לה זכות לעזוב את הבית, מוטל על האיש לבא אחריה למקום שבו היא נמצאת, ואם אינו עושה כן ואינו מקיים את חיובו בזכות האשה לתבוע גירושין, ואינה מפסידה את כתובתה.

ודין זה שהאיש חייב להתגורר עם אשתו באותו בית מתברר[4] במשנה בכתובות סד: המשרה אשתו ע"י שליש לא יפחת לה וכו' ואוכלת עמו מליל שבת לליל שבת, ובגמ' נחלקו לר' נחמן אוכלת ממש ולר' אסי היינו תשמיש. ולהלכה פסק הרמב"ם (אישות פי"ב הי"ב) כר' נחמן וז"ל "בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהא אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מליל שבת לליל שבת".

ובפשטות לדעת הרמב"ם אין חיוב לאיש לבעל לשהות עם אשתו באותו הבית, ודי לו שיאכל עמה בליל שבת^[5].

אלא שדין זה לכאורה נסתר מדברי המשנה דף ע. המדיר את אשתו מלהנות וכו' עד ל' יום יעמיד פרנס, יתר על זה יוציא ויתן כתובה, ומבואר שהבעל לא יכול לשהות בלא אשתו יותר מל' יום.

ובמ"מ (שם) תירץ, וז"ל "דהתם יש שם איסור הנאה ואינה אוכלת עמו אפי' בליל שבת, אבל כאן שאין איסור הנאה ועוד שהוא אוכל עמה בכל ליל שבת רשאי".

ובפשטות כוונת המ"מ ע"פ דברי הגמ' שם (ע:) דבמדיר "עד ל' יום לא שמעי ביה אינשי ולא זילא בה מילתא, טפי שמעי ביה אינשי וזילא בה מילתא", והיינו דהיכן שיש איסור הנאה ואינו אוכל עמה בליל שבת יש זילותא לאשה, משא"כ כשאין איסור ואוכל עמה בליל שבת אין זילותא^[6].

אולם בפנ"י (סד:) נקט ליישב לדעת הרמב"ם בין אוכלת בליל שבת שאז אין זילותא, לבין היכן שלא אוכלת בליל שבת. (והיינו כתנאי השני שכתב המ"מ).

וכתב לתלות מח' הרמב"ם והירושלמי במחלוקת ר' נחמן ור' אסי, והרמב"ם כר"נ שאוכלת ממש, שבאוכלת עמו בליל שבת סגי וכבר אין זילותא, והירושלמי כר' אסי שאוכלת היינו תשמיש, ועל כן לא סגי באוכלת עמו בליל שבת.

ובדבריו מבואר שלמד בדעת המ"מ שעיקר החילוק הוא לענין הנדר (האיסור) דבמדיר זילא ביה מילתא, ובמשהה לא זילא ביה מילתא. (והינו כתנאי הרא' שכתב המ"מ).  

והרשב"א בשם הראב"ד חילק בין הסוגיות בענין אחר, שהסוגיא בדף סד ששרי להשהות את אשתו איירי באדם שעונתו בליל שבת וכיון שהוא בעיר אחרת, אבל כשהוא בעירו אי אפשר להשרותה ע"י שליש דזילא ביה מילתא, אלא אוכלת עמו על השולחן, ואם לאו יוציא ויתן כתובה.

עוד חילק בשם הירושלמי, שהמשנה של המשהה אשתו איירי בנתרצתה. אבל היכן שלא התרצתה, חייב לאכול עמה, ובזה איירי המשנה בהמדיר, "כאן שקיבלה עליה כאן שלא קיבלה עליה".

ובריטב"א (סד:) כתב, שהראב"ד נמי סובר כירושלמי שדוקא בנתרצתה, וע"כ ס"ל לראב"ד שע"כ שהמשנה בסד ששרי להשהות (והבין הראב"ד שלא מדובר בנתרצתה) איירי במי שעונתו רק בליל שבת. ומסיק הריטב"א וכן עיקר.

והרא"ש בהמדיר סימן ד' נמי עמד בסתירה שבין המשניות ותי' "י"ל דהדירה שאני". והמשיך והביא את תי' הירושלמי.

ובפשטות כוונת הרא"ש בתי' הראשון שהיכן שמדירה זילא ביה מילתא, משא"כ בהמשרה אשתו ע"י שליש שאין זילא ביה מילתא, ולפי"ז כשאין זילותא אף בלא קיבלה עליה שרי. וכן כתב בקרבן נתנאל אות ח'.

העולה מהאמור דלדעת הרמב"ם בפשטות יכול להשהות את אשתו לבד, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת. ולדעת הירושלמי אינו יכול להשהות את אשתו לבד אם לא התרצתה לכך. ולדעת הרשב"א לראב"ד מי שעונתו רק בליל שבת רשאי ומי שעונתו כל  יום אינו רשאי. וכן דעת הריטב"א. ולרא"ש לתירוץ ראשון יכול להשהותה, וכרמב"ם. ולתי' שני כירושלמי שאינו יכול אלא א"כ נתרצתה. 

ולהלכה נחלקו בכך השו"ע והרמ"א סי' ע' סעיף ב', השו"ע כרמב"ם, והרמ"א כירושלמי.

ומעתה לכאורה המקרה שלפנינו, תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל, ולדעת הרמב"ם והשו"ע והרא"ש בתי' א' כיון שלאשה היה זכות לעזוב את בית הצדדים, לכאורה ככל והאיש נותן לה מזונות ובא לאכול עמה בליל שבת אין לה זכות לתבוע גירושין.

אולם נראה שמאחר שלמ"מ (בדעת הרמב"ם) החילוק בין המשניות תלוי בזילא ביה מילתא, והיכן שזילא ביה מילתא אינו יכול להשהותה לבד, לכאורה אדם שמשהה את אשתו בבית אחר ואינו מתגורר עמה בקביעות – אף שנמצא בסמוך, לכאורה אין לך זילא ביה מילתא גדולה מזה^[7], ואף הרמב"ם יודה בכך.

הרב שמואל דומב – דיין

ראיתי את אשר כתב אהובי וחביבי הדיין הגאון רבי אליהו עמאר שליט"א. דברי פי חכם חן, שהאריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו מפי סופרים וספרים בברור המקרה שלפנינו. וכמו כן, חזיתי את אשר התווכח עמו אהובי וחביבי הדיין הגאון רבי שמואל דומב שליט"א.

ואני אומר, כי בוודאי בזמננו כל אדם נושא אשה על דעת המנהג ו"כהלכות גוברין יהודאין". וזה בכל העניינים וגם בענין חיוב המדור. ומכיון שהמנהג פשוט בזמנינו שכל זוג ישכון בבית נפרד, כל זוג – איש וביתו באו. לפיכך, פשוט שזכותה של האשה לדרוש לגור בבית נפרד כפי המקובל.

ואמנם האיש טוען כי הם נישאו על דעת שיגורו בבית אמו. הרי האשה ענתה ואמרה, שאמנם הסכימה לכך למספר חודשים אך לא ליותר. והאיש לא הוכיח שלא כדבריה. אין לחייבה יותר ממספר חודשים לגור שם ובזכותה לדרוש לעבור לגור עם בעלה כפי מנהג העולם, במיוחד אם לא איתדר להו מקודם והיו מריבות מסביב לענין זה.

ומעתה, נדון לענין זכאותה של האשה בכתובתה.

לא מצאתי סיבה להפסידה את כתובתה ואע"פ שהיא עזבה את הבית, כפי שיבואר.

במקרה זה, האשה עזבה את הבית בצדק עקב התכתבותו המחפירה של האיש עם אשה זרה. האשה עזבה את הבית, אך דרשה הדרכת נישואין. על איש שפגע כך באשתו מוטלת חובת הפיוס של אשתו. האיש לא טרח מספיק לפייס את האשה, ועמד על דרישתו לשוב לגור בבית אמו, שהינה דרישה בלתי צודקת ונוגדת את המנהג.

ובמיוחד לנוכח העובדה שהמדריך המליץ לעבור לגור בנפרד או לפחות לעשות מדרגות ודלת נפרדת לחדר בו הם שוכנים, והאיש לא הסכים לכך. ולנוכח העובדה שהאשה הסכימה לגור בבית סמוך לאם האיש, והוא לא הסכים.

לאור כל האמור, פשוט שצודקת האשה בדרישת הגירושין ולא הפסידה כתובתה.

רציתי להשתעשע בדברי חברי היקרים שליט"א אך כדי לא לעכב את מתן פסק הדין, נשאיר זאת להזדמנות אחרת ועוד חזון למועד.

הרב ציון אשכנזי, אב"ד

לאור האמור ביה"ד פוסק:

• על האיש לשלם לאישה את דמי כתובתה בסך 180,000 ש"ח.
• כלל הכספים הנמצאים בחשבון הבנק המשותף, יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.
• לאור חיובו של האיש בכתובת האישה, ביה"ד דוחה את בקשת בא כחה, להוסיף על כך איזון משאבים ביניהם, וביה"ד מורה כי כל צד יישאר עם זכויותיו ממקום עבודתו.
• אין חיוב להוצאות.
• על המזכירות לסגור את התיקים הרכושיים

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים

ניתן ביום י"א בסיון התשפ"ב (10/06/2022).

הרב ציון אשכנזי – אב"ד               הרב אליהו עמאר                הרב שמואל דומב

[1] עיין פד"ר כרך י' עמוד 358 הרבנים ש' ישראלי, י' קאפח, מ' אליהו. דאין חילוק בין הרמב"ם להרמ"א, דהיכא שהיא תובעת לסלק נשים אלו מביתה, חיישינן שמא משנאתה אותם היא מתנכלת להם, ובזה אמרינן שעליה להביא ראיה. לעומת זאת, היכא שהיא דורשת לעבור דירה, הרי היא אינה מציקה להן בזה, ואדרבה היא מצערת עצמה לעבור דירה, ולפיכך בזה לא חיישינן שעושה זאת רק משנאה ולכן נאמנת וא"צ להביא ראיה.

[2] להמחשת העניין, אדם המחויב בתשלומי מזונות לילדיו מנישואין ראשונים, ונישא ולאחר מכן התגרש בשנית, כלום יעלה על הדעת שנחייב אותו להשיב מחצית מכלל תשלומי המזונות ששילם לילדיו בתקופת הנישואין (השניים) בטענה שתשלום זה שולם מכספים משותפים, הלוא הדבר ברור שלא ניתן לחייבו בכך, וזאת מכיוון שאנו אומדים את דעתו, שעל אף שהתכוון לשתף את אשתו בעת הנישואין בהכנסותיו, אולם השיתוף מתחיל רק לאחר סילוק התחייבויותיו שהיו איתו קודם לכוונת השיתוף, כלומר בחלק העודף בהכנסותיו על תשלום החובות הרובצים לפתחו. וכן הדבר בסילוק כל חוב פרטי של אדם הקיים מלפני נישואיו, שאנו קובעים כי הוא הותיר לעצמו את האפשרות לשלם חובו זה מבלי להכניס את חלק ההחזר לתוך השיתוף.

[3] יוער, כי כל זאת בתנאי שהכנסות החייב לא פחתו מסכום החזרי חובותיו, אולם הדבר ברור כי ככל והכנסות החייב פחותים מהחזר חובותיו, מעולם לא עלה בליבו של הצד שכנגד לשאת בתשלומי חובות שאין לו חלק ונחלה בהם.

[4] אין להוכיח דבר זה מכך שאדם יכול לישא כמה נשים, ועל כורחך שאינו מתגורר עם כל אחת בקביעות באותו בית, דאין הכי נמי בזמנם שהיה מותר לישא כמה נשים היו נישאים על דעת כן, אולם בזמנינו שאסור לישא יותר מאשה אחת, יתכן שהנישואין הם על דעת לגור באותו בית.

[5] ומדברי המ"מ והפנ"י עולה שהטעם שחייב לאכול עמה בליל שבת הוא משום זילותא של האשה, והיינו שהדין לאכול עמה הוא מדין המזונות.

אמנם ברש"י כתב "ואוכלת עמו בליל שבת – שהוא ליל עונה", ומשמע שהטעם לאכול בליל שבת הוא מדין עונה. וכן נראה מדברי הרמב"ן (סה:( שביאר הטעם שאוכלת בליל שבת "דמתוך שאוכלים יחד מתפייסים ומרגילים זה עם זה". גם ברשב"א (הובא לקמן) שחילק בין פועל שעונתו כל יום לבין מי שעונתו פעם בשבוע משמע שהחיוב לאכול עמה הוא מדין עונה.

יש דעה ג' בענין זה, דעת התשב"ץ ח"ב סימן רנ"ט דטעם החיוב לרמב"ם לאכול בליל שבת אינו מצד החיובים של בעל לאשתו, אלא הוא מפני כבוד השבת, והיינו שתהא אכילת קבע עם בני משפחתו.

[6] פשטות המ"מ דבעינן תרתי גם נדר (איסור) וגם שלא יאכל עמה בליל שבת, ומאידך כדי לשהות בלא אשתו הצריך נמי ב' תנאים, שלא יהא נדר ושיאכל בליל שבת. ויש להסתפק מה הדין בהדיר ואוכל בליל שבת, וכן בלא הדיר ולא אוכל בליל שבת. ובפנ"י שהבאנו בסמוך מבואר שלמד שלמ"מ החילוק הוא רק אם הדיר או לא. ויעוין בגינת ורדים שכתב דבמדיר חוץ מליל שבת ואוכלת עמו בליל שבת נמי יש זילותא, דבעינן תרתי לטיבותא, עי"ש וע"ע בבית יעקב סימן ע' סעיף ב'.

[7] לכאורה באופן שגר באותו בית אלא שבוחר לישון בחדר נפרד, לדעת הרמב"ם כיון שאנשים לא יודעים מזה לא נחשב זילתא ביה מילתא, ואם אוכל עמה בליל שבת אין בזה עילה לתביעת גרושין, ואם תבעה גירושין אין לה כתובה.

הפוסט חיוב כתובה במקום שהאשה מסרבת לגור בבית אחד עם הורי הבעל הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני ביה"ד תביעת האשה לגירושין ולכתובה.

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך 3.4.90, ולהם 3 ילדים, כיום – בגירים.

הצדדים התנהלו תחילה בביהמ"ש לע"מ, שפסק בחלוקת רכוש הצדדים. הצדדים צברו במהלך חיי הנישואין –  6 נכסי נדל"ן (4 דירות, משרד ומחסן), וכן עסק (לשקיות מסחריות מודפסות) בבעלות משותפת. נכסים אלו חולקו בביהמ"ש לע"מ, עוד בטרם הוגשה תביעת הגירושין הראשונה של הצדדים (ביולי 21), למעט סכום איזון של 114,000 ש"ח, שהסתיים באוגוסט 21. לצדדים אין זכויות כמו חשבונות בנק נפרדים, קרנות פנסיה קרנות השתלמות קופות גמל, שהיה צורך לאזנם.

בתאריך 14.7.21 תבע הבעל גירושין. הצדדים לא מתגוררים יחדיו מזה למעלה משנתיים (החל מאוגוסט 2020) עת הגישה האישה לביהמ"ש בקשה לצו הגנה כנגד הבעל. ביהמ"ש שכנע את הבעל לעזוב את הבית, והוא אכן עזב, והצדדים לא חזרו למגורים משותפים עד היום. הגם שלאחרונה ירד מפלס המתח בין הצדדים, הצדדים בפועל כבר אינם גרים תחת קורת גג אחת כאמור, וכן חילקו ביניהם את נכסיהם – קרי העסק המשותף ונכסי הנדל"ן שהיו בבעלות משותפת.

בדיון שהתקיים בביה"ד בתאריך 6.10.21, הסכימה האישה להתגרש, ובלבד שהבעל ישלם לה את כתובתה העומדת ע"ס של מיליון ש"ח. הבעל הודיע שככל והאישה עומדת על זכותה לכתובה, הוא חוזר בו מתביעת הגירושין. בפועל לא הייתה פעילות בתיק, והתיק נסגר. וכך אמרה ב"כ הבעל בדיון בתביעת הבעל לגירושין (פרוטוקול הדיון הנ"ל, שורה 17 ולהלן):

"מרשי לא להוט להתגרש, לכן אין מה למהר. אם יש סיכוי של עשרה אחוז להציל את המערכת. אני כאן בגלל אשתי. שנה וחצי לפני הקרע היא לא הייתה מוכנה לאינטימיות, היא לא מוכנה לבשל. אדוני יראה את כל הבקשות שהגשנו, פנינו לשופט, ביקשנו ללכת לטיפול, הם הלכו לטיפול אצל צ' ג', התיק נסגר מחוסר מעש. היא עשתה צווי הגנה, אני עושה זאת ביושר. אין להיטות להתגרש. את רוצה להישאר ככה, נישאר ככה. הוא איש משפחה שרוצה להקים משפחה כשרה בישראל […] שורה תחתונה, שיתגרשו ללא כתובה. היא רוצה כתובה? האיש יחכה. האישה זרקה אותו מהבית. בכתב ההגנה היא עשתה סלט. היא לא הקורבן, היא המקריבה. אנחנו מסכימים חלקית על לא להתגרש. הוא הקורבן. היא תבחר איך היא רוצה את חייה."

כאמור, התיק נסגר לאחר שהבעל למעשה חזר בו מתביעת הגירושין.

בתאריך 22.12.21 הגישה האישה תביעת גירושין ותביעה לכתובה. בתביעתה מעלה האישה שני סוגים של טענות. התנהגות אלימה, והיות הבעל בוגד בה עם נשים זרות. בעניין התנהגות הבעל באלימות, מציינת האישה את האירוע בו פיזר הבעל במטבח ובסלון קמח ופרורי לחם, כתב לה הודעות אלימות, קללות, הפסיק להשתתף בהוצאות הבית וכו'. אך בעיקר – הוא מצלם ומקליט אותה, ועוקב אחריה באופן אובססיבי.

בעניין צו ההגנה והפרדת המגורים כנ"ל – בתאריך 27.7.20, עת יצאה האישה עם בתה להליכה, היא רואה את הבעל מתנשק עם אישה זרה. בדיון שהתקיים בתאריך 1.6.22, התברר שמדובר בגב' ח', עמה היה לבעל רומן לפני כ-20 שנה. היא נותנת נשיקה לבעל, ולדברי האישה – הם מתחבקים ומתנשקים (תשובת הבעל תובא בהמשך). האישה פנתה לאותה גב' והציגה את עצמה כאשתו של א'. אלא שלאחר אותו מפגש קשה, הבת ב' נתקפה בחרדה, וע"כ האישה ביקשה מהבעל שלא יחזור לבית. לא נכנס לכל פרטי האירוע וסיומו (הלא המה בכתובים, ראה סעיף 14 לכתב התביעה), רק נציין שמסמוך ונראה לאירוע הנ"ל, מתגוררים הצדדים בנפרד.

לטענת האישה, בנוסף לגב' ח', היו לבעל מספר נשים איתן ניהל רומנים במהלך חיי הנישואין, תוך שהיא מציינת את שמותן (ראה סעיף 15 לכתב התביעה).

בכתב התשובה הודה הבעל שאכן הייתה לו "מעידה" בניהול רומן לפני למעלה מעשרים שנה (עם הגב' ח'). מאידך טוען הבעל שהאישה צורחת עליו (ואכן האישה אמרה, שכאשר הבעל שפך את הקמח ופרורי הלחם, בסלון ובמטבח, מטבע הדברים היא צעקה עליו). הבעל מציין את מכתבי האהבה שכתב לאשתו במהלך השנים.

בטרם נכנס לדברים שנאמרו ע"י הצדדים בדיון ההוכחות שהתקיים בתאריך 1.6.22, ולאחר שעיינו בסיכומי הצדדים, נציין את התרשמותנו.

האישה ראתה בבעל את כל חייה. מסוג הנשים שיש להן גבר אחד ויחיד, והוא בעלה, והיא ציפתה שכך ינהג אף הבעל. ומכאן גודל האכזבה. אמונתה של האישה בערך הבסיסי של חיי המשפחה והזוגיות, כפי שראוי וחייב להיות, כנה וברורה. נאה דורשת ונאה מקיימת! מזה הטעם ליבה של האישה נקרע, כשהיא רואה את בעלה צועד להליכה עם אישה זרה, בפרט זו שהיה לו איתה רומן לפני 20 שנה, והוא ביקש את סליחתה, מתנשק עמה וכו'. היא זו המגלה נאמנות מוחלטת, ומצפה שגם בעלה יגלה נאמנות מוחלטת לערכי המשפחה.

כשהיא נתקלת בבעלה, המתנהג בדרך המעוררת סימני קריאה מובהקים, כשהוא במקרה (???) צועד להליכה עם מי שהייתה מאהבת שלו לפני 20 שנה, מתנשק איתה בפרהסיה, נותן לה איזו מתנה, והיא (ח') בתמורה הולכת לשלם עבורו בדואר את שובר הארנונה, האם נצפה ממנה לתגובה אחרת? יבוא הבעל ויאמר, אני אוהב את אשתי, אז מה עם צעדתי עם אותה ח' להליכה? ומה קרה אם היא נישקה אותי בלחי? יתכן שאצל נשים אחרות, המתנהגות גם הן בדרך דומה, הדבר היה עובר לסדר היום. אך לא במקרה שלפנינו, במי שרואה בערך חיי המשפחה התנהגות מחייבת!

הרי אין ספק אם היינו רואים את האישה מתנהגת בדרך הנ"ל, ובאירועים כפי שיפורטו להלן, היינו מחייבים את האישה בגירושין מדין דבר כיעור, או לכל הפחות עוברת על דת. האם בעל שמתנהג כך, בדרך כה מכוערת, נדונו בדרך שונה? האם במקרה כזה אין האישה רשאית לבקש להתגרש מהבעל, ולא לקבל את התנהגותו?

כך אמרה האישה בדיון (שורה 15 ולהלן לפרוטוקול, ובהמשך – שורה 47 ולהלן לפרוטוקול), בהקשר לשאלה אם לאחרונה חלה התקרבות בינה לבעלה, ואפילו דיבורים על שלום בית:

"בגלל מה שקרה בשנתיים האחרונות אלא סלחתי לפני 20 שנה ואני סלחתי כי אהבתי, ואני אומרת את זה גם היום, הוא היה אהבת חיי ולא יהיה לי אף אחד אחר בלעדיו, אבל מערכת היחסים הייתה כל כך מקולקלת, הוא מקסים אבל גם עם אחרות […] כל ההתקרבות בינינו כרגע אני חושבת שזה מהלך טקטי, גם כשא' ניגש אלי אני האמנתי שהוא רוצה להתקרב, והוא אמר לי, "אני לא אכפת לי, אני אחכה לך זמן מה", אבל כשאני מסתובבת בקניון הזהב ואני רואה אותו עם ילדה של מישהי אחרת, ואני שלחתי לו הודעה למה אתה לא בקשר עם הילדים שלך?! עם ילדים של מישהו אחר כן?"

אישה המרגישה משוייכת לבעל אחד בלבד, ואינה פוגעת בכל דרך במוסד הנישואין, תרגיש פגועה ונבגדת גם אם בעלה יוצא לצעידה עם אישה, או מסתובב עם ילדה של חברה בקניון. וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. כעוצמת האהבה לבעל, כך כאב האכזבה.

את התרשמותנו מהאיש, נאמר במילה אחת – אמביוולנטיות, או בהגדרה היהודית – פוסח על שני הסעיפים. יש לו יחס דו-ערכי לנושא הזוגיות. מצד אחד – נראה שהוא אוהב את אשתו, אך אינו מוכן לוותר גם על אהבות אחרות. על רומנים או גילויי חיבה לנשים זרות. נאמר שתשובות הבעל לא הותירו רושם טוב (בלשון המעטה) ביחס לאירוע בו נצפה צועד במסלול הליכה עם גב' ח', איתה הוא מודה שהיה לו רומן לפני 20 שנה, והאישה סלחה לו. כך משיב הבעל (שורה 210 לפרוטוקול):

"הבעל: לא מתגפף לא מתנשק ולא מתחבק ולא עושה סקס באמצע מסלול הליכה עם הגברת שאתה מדבר עליה. נשיקה בלחי לאות תודה כי מסרתי לה בקבוקון של ריחן לאות תודה, בגלל שהיא הלכה לשלם לי משהו בדואר. לא היה לי איתה שום דבר.

ב"כ האישה: אם לא היה כלום מעבר לזה, אז למה הבת שלך נכנסה להלם בעקבות מה שהיא ראתה והיא מיררה בבכי במשך כמה ימים? ואם אתה מכחיש, אפשר להביא אותה לעדות ונשאל מה היא ראתה?

הבעל: את הבת שלי אני לא ראיתי וגם לא ראיתי את ר' במעמד הזה, כשהמשכנו את ההליכה שלי ראיתי את ר' ברמזור והיא אמרה לה "נעים מאוד אני אשתו", והיא אומרת לה נעים מאוד אני אשתו ולא הבנו מה היא רצתה."

(ובשורה 233 ולהלן):

"הבעל: לא נפגשתי איתה, אני נפגשתי איתה באקראי, שבוע שלפני זה, ואני הבנתי שהיא ואחותה עושים את המסלול הליכה קבוע, ואני אמרתי להן אני אצטרף אליכן להליכה, ואחרי שאני ביקשתי ממנה למסור דבר דואר, והיא נשקה לי על הלחי וזהו."

קצת תמימות לחשוב שרק במקרה הוא נפגש עם ח' באמצע מסלול ההליכה, והכל היה אקראי, ואין ביניהם כלום. ולהזכיר, הבעל מודה שהיה לו רומן איתה לפני 20 שנה. אין ספק כי תגובתה של האישה, שביקשה להרחיק את הבעל מהבית, כשהיא רואה אותו צועד עם המאהבת מהעבר, מתבקשת מאליה, כאשר מדובר באישה נאמנת, שערכי המשפחה הם נר לרגליה. בפרט לאור החרדה של הבת ב', שנחשפה לאירוע.

בהמשך (שורה 319 ולהלן לפרוטוקול) נשאל הבעל על קשריו עם גב' ט', וכך השיב:

"ב"כ האישה: את ט' אתה מכיר? היא הייתה גרה איתך בבית שלושה חודשים?

הבעל: אחרי שאשתי היקרה זרקה אותי מהבית בצו הגנה ותלונות משטרה ואני התחננתי על חיי והיא הוציאה אותי מהבית וגרמה לי לגור בשכירות הרחק מהילדים שלי, אני הכרתי את הגברת הזו והיא הייתה בשבילי פורקן.

ב"כ האישה: הבאת לה סחורה ב-04.20 ואמרת לה אני "מת לנשק אותך" היית מאוד אינטנסיבי בחיזורים שלך ואני אקריא לך הודעות שלחת לגברת לפני שהלקוחה שלי הגישה לביהמ"ש ב-05.20. יש פה 'לבבות', 'טיזינג' בהודעה.

הבעל: תראה למעלה מה היה כתוב.

ב"כ האישה: חיזורים שלא היו מביישים את חוליו איגלסיאס. אני מבקש מביה"ד שהגברת ט' תבוא להעיד. האם חיזרת אחריה בחודשים פברואר ומרץ 20?

הבעל: כשאני מספק לה את הסחורה, ישבנו במרפסת בקליניקה שלה, והיא שאלה אותי שאלות, בן כמה אתה, איפה אתם גרים, ואמרתי לה שאני גר בח', ואמרתי לה שאני לא במצב טוב עם אשתי, והיא שאלה אותי כמה פעמים אם אני יכול להתראות איתה, ואמרתי לה לא אני עדיין נשוי, ואני מקווה שהמצב יהיה טוב, והיא כותבת לי, אתה גבר טוב ואני בטוחה שאתה תמצא את שלך, ואמרתי לה, תודה רבה את מרגשת אותי בתשובות שלך. ורק אחרי שאשתי הוציאה אותי מהבית אני התחלתי להתראות איתה. אחרי שהתראתי איתה מס' פעמיים לא רציתי להמשיך להתראות איתה כי חשבתי אולי אשתי תקבל אותי בבית, ודחיתי אותה, והיא נפגעה, ומהחשש שלי שהיא הייתה מגיעה, יש לי הקלטות, ואני אמרתי לה יקרה שלי אני מבקש ממך לא להתקשר אלי יותר, והיא רוצה להפיל אותי פה.

ב"כ האישה: אתה אומר לה 'יש לך יופי נשי נדיר', חיזרת אחריה…

הבעל: אמרתי לה את זה, אבל לא חיזרתי אחריה."

הבעל סבור שאם לא תועד במצלמות מקיים יחסים עם אותה ט', לא אירע דבר. אין ספק שהתנהלות כזו יכולה ללמד על קשר וקרבה, ובוודאי אישה הנאמנת לערכי חיי המשפחה, לא תהיה מוכנה לקשרים, גם מהסוג שמתאר הבעל. מה פרוש: "ורק אחרי שאשתי הוציאה אותי מהבית אני התחלתי להתראות איתה". קודם רק יושבים במרפסת, מדברים, שותים קפה, וכעת זה עולה בדרגה, רק 'מתראים'. אנו מאד מקווים שהבעל לא סבור שביה"ד לוקה בתמימות.

בהמשך (שורה 354 ולהלן לפרוטוקול) נשאל הבעל על קשריו עם גב' ל', וכך השיב:

"ב"כ האישה: למה ט' עזבה אותך? יכול להיות בגלל שניהלת מערכת יחסים עם ל' ושמת לה מצלמות?

הבעל: היא לא עזבה אותי, אני ביקשתי ממנה להפסיק את הקשר ויש הכול בהקלטות. היא דופקת לי בדלת בלילה ואמרתי לה שאני לא מעוניין בקשר איתה והיא נעלבה, והיא הבינה שהיא פורקן, והיא עשתה הכול כדי להתנכל לי."

מוכרחים לציין שתשובות הבעל נשמעות לא אמינות. אישה דופקת בדלת סתם כך? ומה הפירוש שהיא הבינה שהיא פורקן?

מאידך הבעל מגלה יחס של חיבה ואהבה כלפי האישה. ניכר שהוא עדיין אוהב אותה, אבל כאמור, היחס הוא דו ערכי. גם וגם. גם אוהב את האישה וגם רוצה חברות מהצד. אלו הדברים שאמר הבעל בסוף הדיון (שורה 379 ולהלן לפרוטוקול):

"הבעל: א. עד היום אני נושא אשמה על הטעות שלי לפני 20 שנה, ואני ניסיתי לכפר על הטעות שלי, אני לא יודע אם אני הייתי סולח לאשתי אם היא הייתה עושה דבר כזה, אבל היה לה גדלות נפש, ואני כותב לה מכתבים, ואני אומר לה אפילו שהיה לה צירים היא קמה לעבודה, היא אישה נפלאה, ולא היה לי ולא יהיה לי ואין לי מישהי יותר טובה ממנה, אני אשלם על הטעויות שלי, ואני מבין את זה, ואני התנצלתי ששפכתי את פרורי הלחם, ואני התנצלתי והיא צעקה והשתוללה ולא נתנה לי להרים, אני לא זך ולא היא ולא אתה, וברור לי שאיתה אני רוצה להזדקן ואני לא רוצה להתגרש. גם היום אני לא רוצה להתגרש.

ב"כ האישה: הטעויות שאתה מדבר עליה, אז זה הבגידה לפני 20 שנה, טוב, ביום 03.4.15 כתבת לה מכתב לרגל 25 שנות נישואין זה הרבה לפני שהחלו ההליכים המשפטיים. כתבת לה במכתב הזה, וציטטת לה, 'תודה שאהבת אותי בימים שלא מגיע לי, תודה שנתת לי יותר ממה שהגיע לי' באיזה ימים לא הגיע לך? ומה עשית בכך שאתה אומר שלא הגיע לך?!

הבעל: אני, כשאני מדבר לאשתי אני מדבר בענווה, ואני מנמיך את עצמי לדבר איתה, היא תמכה בי, והיא הגיעה בשפע גדול ואני הגעתי בחוסר כל, אני עבדתי בלשרת אותה, הכול ביחד, הקמנו, עשינו, תמיד טרחתי לומר לה כמה היא מושלמת בעיני, והיא הייתה קרה אלי, אבל תמיד אמרתי לה שהיא מושלמת ואמרתי לה שלא מגיע לי.

ב"כ האישה: אז למה כתבת 'לא מגיע לי'?

הבעל: כי גם היום לא מגיע לי, גם לפני 20 שנה לא היה מגיע לי, שום דבר לא מגיע לי, כלום לא מגיע לי. על הכול תודה."

כפי שכתבנו לעיל, יש נשים שסגנון התנהלות הבעל, והפסיחה על שני הסעיפים, היה יכול להתאים להן. במקרה שלפנינו, מדובר באשת חיל, שערכי המשפחה בראש מעייניה, אינה מוכנה  לקבל יחס שנותן הבעל לנשים אחרות, יחס הלמד מענינו ומסופו, ודי למבין. היא אינה כזו, ואינה מוכנה שבעלה יתנהג בצורה כזו. לאישה יש גבר אחד, ולבעל יש אישה אחת.

אין מדובר בנדו"ד באירוע יחיד, שיכול הבעל לתרץ לכאן או לכאן. יש לפנינו רצף של אירועים, מהמעט שאיליו נחשפה האישה, קיימת הבנה אחת ויחידה. יש לבעל מאהבת בשם ח'. מבקש סליחה. האישה סולחת. ואז אחרי כ 20 שנה (???), הוא נצפה צועד להליכה אתה, מתנשק (כך או אחרת), נותן לה לשלם את שובר הארנונה של משפחתו בדואר (???), נותן לה איזו מתנה מהרכב, והוא רוצה שנאמין שהכל "כשר וחלק". כך גם הקשר עם גב' ט' ועם ל'. מתקבל הרושם שאין מדובר כאן במערכת יחסים תמימה. הבעל היה רוצה שנאמין שמדובר במערכת יחסים אפלטונית. אולם ביה"ד מתרשם לחלוטין אחרת.

אישה אינה חייבת לקבל מערכת יחסים דו ערכית. מצד אחד – הבעל, ומאידך – יחסו עם חברותיו. זו בהחלט עילה מובהקת לגירושין. כאשר יש פגיעה בבסיס חיי המשפחה, ביסודות הבית, זו עילה לגירושין, ומכאן שזכותה של האישה לקבל גט פיטורין מהבעל.

שאלנו את האישה, ללא נוכחות הבעל וב"כ הצדדים, האם היא מוכנה לנסות שלום בית. תשובתה הייתה חד משמעית, הגם שאני אוהבת אותו, איני יכולה לשאת את הבגידה ואת הרעיון שיש לו נשים נוספות.

מעשים אלה של הבעל, שהם בליבת חיי הנישואין, מחייבים גם בגירושין וגם בכתובה. יתכן והיה מקום לחייב במלוא הכתובה בסך מיליון ש"ח, אולם עקב היות הכתובה בסכום מופרז מהמקובל, וכן מאחר והאישה הסכימה להעמיד את סך הכתובה על 250,000 ש"ח (כך אמרה לנו באותה שיחה), אנו סבורים להעמיד את סכום הכתובה על סך של 250,000 ש"ח.

חיוב הבעל בכתובה במקרים כגון אלו מעוגן בהלכה, וכפי שנבאר. אך תחילה נציין שהאישה אוחזת בידה את שטר הכתובה המחייב. אם טוען הבעל שהאישה הפסידה את כתובתה, חובת ההוכחה עליו. דבר זה לא נעשה במקרה שלפנינו. העובדה שהאישה הגישה בקשה לצו הגנה בביהמ"ש לאחר שראתה את הבעל מתהלך עם גב' ח', מוצדקת ביותר, לאור האירוע שהיה שם, וכפי שמתואר ע"י הצדדים, בפרט לאור ההשפעה על הבת ב'.

גם אם טוען הבעל שהאישה צעקה עליו (בינתיים ראינו רק התכתבויות שהבעל מתבטא בבוטות לאשתו, הגם שביקש את סליחתה), הסברי האישה מניחים את הדעת. אין ספק שבעל ששופך קמח ופרורי לחם בסלון ובמטבח, בפרט ביודעו את רגישות האישה לניקיון, לא יכול לצפות לתגובה אחרת. ומה ציפה, שתתן לו נשיקה, כאותה נשיקה שקיבל בשביל ההליכה?

לכן כל עוד לא הוכיח הבעל שהאישה הפסידה את כתובתה, הרי שחלה עליו חובת תשלום כתובה. וכאשר אישה תובעת גירושין בעילה המצדיקה גירושין כנדו"ד וכנ"ל, הרי שחיוב הכתובה שריר וקיים אף בנדו"ד. דברים אלה נשנו במספר פס"ד, ונביא את עיקרי הדברים.

הרמב"ם בהל' אישות יב, יא פסק בעניין חיוב מזונות של בעל עני שאינו יכול לזון את אשתו, וז"ל:

"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן".

ומבואר שאף שכופין אותו להוציא, חייב בכתובה, והשאלה מה דין תוספת כתובה, האם חייב גם בה.

האור שמח שם, כתב וז"ל:

"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך לומר ד'אדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו', דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה, וכמו שכתב ריצב"א כיו"ב בתשובות מיימוני סימן ו', ותוספות בסוף פרק הבא ע"י (יבמות סה, ב ד"ה כי הא) ופשוט."

מבואר מהאור שמח שכל דבר שהוא מהותי בחיי האישות, כגון מזונות, אינו יכול לטעון שעל דעת כן לא התחייב בתוספת כתובה, כיון שיודע שאישה נשאת על דעת ליזון ממנו, וכל שאינו זן הרי יצטרך להוציאה, וממילא מתחייב לה התוספת אף על דעת כן. ודברי הריצב"א בתשובה מובאים בתוס' יבמות סה, ב (ד"ה כי הא), וכמו שהביא האור שמח;

"מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אישה שהייתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים, אך היא בועטת וגורמת שאין יכול לבעול, דלא מהימנא מדרב המנונא, כיון שהייתה תובעת כתובה. והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה, אפילו אינה באה מחמת טענה, כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה, ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן".

ושם מביא הטעם שאין לה תוספת, מספק שמא כל מה שהוסיף לה היה מחמת חיבת ביאה (עיין כתובות נו, א). ומוסיף התוס':

"ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול, דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך".

תוס' מחלקים בין 'באה מחמת טענה' ל'אינו יכול לבעול'. באה מחמת טענה של בעינא חוטרא לידה, אינו דבר מהותי בחיי האישות. הוא דבר בעל חשיבות עליונה בהקמת משפחה, אך אינו מהותי באישות בין הבעל לאישה. מניעת עונה הוא דבר מהותי בחיי האישות, ואינו יכול לטעון 'על דעת כן לא הוספתי', שהרי ידע שאם לא יקיים חיובו, אין כאן אישות מחמתו. וס"ל לאור שמח שהוא הדין מזונות, הוא דבר מהותי באישות. ולכאורה החילוק בין חוטרא לעונה בעניין תוספת כתובה י"ל, דבעצם כל תוספת כתובה נועדה לתשלום בשעת גירושין, רק טוען הבעל שהכוונה לגירושין מרצונו ולא בעל כורחו. ובטענת חוטרא לידה זה מחמת טענת האישה. יש כאן אישות, רק כשהאישה טוענת בעינא חוטרא, ולכן כופין אותו לגרש, ועל דעת כן לא כתב לה שיכריחו אותו לגרש. אולם כשאין לו גבורת אנשים, לא טענת האישה מפרקת את האישות אלא המציאות שאין לו גבורת אנשים. גם ללא טענתה אין כאן אישות. והסברא של אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב, נאמרה רק כשהיא הטוענת, אף אם הסיבה מוצדקת, וכופין אותו לגרש מחמת טענתה, משא"כ באין לו גבורת אנשים, כיון שאין מציאות של אישות, הרי זה ככל גירושין שחייב בתוספת כתובה שעליה התחייב. ועיין מש"כ הגרע"א בתש' (החדשות סי' נא) בביאור דברי התוס', וז"ל:

"לענ"ד כוונת תוס' כיון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."

ונראה דדבר מהותי לעניין זה הוא מה שהתחייב לה הבעל, דהיינו שאר כסות ועונה וכו', ומה שהתחייב במסגרת חיובי הכתובה. חוטרא לידה אינה באותה מסגרת. מי שלא מקיים חיוביו, הוא הגורם לגירושין, ולכן התחייבותו לתוספת כתובה הינה גם על גירושין שראוי לה להפקיע עצמה ממנו מחמת אי קיום חיובים שהתחייב בהם. משא"כ חוטרא לידה, הגם שהיא טענה מוצדקת, אין זה מחמת אי קיום חיוביו אלא מחמת טענתה. ונראה להוסיף הסבר כדלעיל, דבאין לו גבורת אנשים, אין כאן אישות כבר, ממילא ראוי להפקיע עצמה. בחוטרא לידה יש אישות, רק יש לה טענה מוצדקת, ולכן על דעת כן לא התחייב לה תוספת כתובה.

אין ספק שקשר פסול של בעל עם אישה זרה, מהווה עילה לגירושין מחמת פשיעת הבעל. שרשרת המקרים הנ"ל, ובפרט לאור מסירותה של האישה לחיי הנישואין, והשקפתה לחיי זוגיות ערכיים, והתנגדותה המוצדקת ליחס הדו ערכי של הבעל, כל אלה מהווים עילה הסותרת את מהות הנישואין, משכך זכאית האישה לתבוע גירושין ולתבוע את כתובתה.

ועיין בפד"ר ח"א עמ' 220 (הגר"א גולדשמידט זצ"ל), שכתב בביאור דברי הריצב"א:

"דעת הגאון בתשובה זו היא שיטת הריצב"א, והגדירה הגאון: נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו […] והמחלוקת היא באופן שעילת דרישת האישה לגירושין היא, חסרון בבעל המביא להפרת דבר יסודי בחיי הנישואין, כגון ביטול חיי אישות, והשאלה היא אם באופן כזה יש להגדיר להלכה את רצון הבעל כרוצה בקיום הנישואין. הריצב"א סובר כדעת הגאון, כי אם – כי האישה היא הדורשת את הגט והבעל אומר שהוא רוצה בקיום הנישואין, אין לומר כאן שהבעל רוצה בקיום הנישואין, כי נישואין הם על דעת חיי אישות, וקיומם הסדיר לא יתכן אחרת, ואם לבעל יש חסרון המבטל חיי אישות הרי זה כאילו יש לו חסרון המפיר קיום הנישואין, ובאומרו שהוא רוצה בקיום הנישואין, הרי זה כאילו הוא אומר אני רוצה בנישואין בלא נישואין, דבר והיפוכו. ואם כן יוצא שאין לקבוע שקיים רצון חיובי אצל הבעל לקיום הנישואין, ולהלכה הרי זה כאילו אינו רוצה בקיומם – נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו, ודנים על פי העובדא כמו שהיא, שהגירושין הם בגלל חסרון הבעל, והיינו מחמתו, ולא מחמתה, ולכן הוא חייב בתוספת".

ומבואר שבעל שאינו מקיים תנאי מהותי בחיי הנישואין, הרי הוא עצמו כמבקש גירושין ומגרשה מרצונו, דאין מקום לנישואין ללא נישואין.

יאמר לנדו"ד. התנהלות כנ"ל, זו הפרה של דבר מהותי בחיי הנישואין, ומשכך אין לבעל זכות טענה שלא לשלם לאישה כתובתה.

עוד סברא כתב שם ע"פ דברי מהרשד"ם בתש' חאבע"ז סי' קצח, בעניין מי שרוצה לשאת אישה על אשתו, ובשטר הכתובה כתב שלא יישא על אשתו, שחייב להוציאה ולתת לה כתובה ותוספת, כיון שהתנה בפרוש שלא יישא אישה על אשתו, הרי שאפילו אדעתא למיפק אתני, אדרבא אדעתא דהכי נחית שאם הוא יבטל התנאי שיפרע משלם. וכן פסק מהר"א ששון סי' סד.  וסברת הדין, שאם הגירושין הם עקב אי מילוי התחייבות שהתחייב עליה הבעל במפורש בשטר הכתובה, אף שהגירושין הם על פי רצון האישה, אין לומר על דעת גירושין לא התחייב בתוספת, אלא אדרבא, התחייבות התוספת שבשטר הכתובה היא על דעת ההתחייבות האחרת שבה, שאם לא ימלאנה ישלם התוספת. וכן בחיוב מזונות, כיון שהתחייב הבעל בשטר הכתובה 'אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל', והתחייב גם בשטר הכתובה על התוספת, הרי שעל דעת התחייבות המזונות התחייב גם בתוספת, שאם לא ימלא התחייבות המזונות ויגרום לגירושין, ישלם את התוספת.

ומדברי הרא"ש בתש' מג, ה הנ"ל, מוכח לכאורה שאין לה תוספת, גם במונע ממנה עונה, דז"ל הרא"ש שם בשאלה:

"על אדם שאומרים עליו שהוא סריס חמה, ויש בו סימנין, ואשתו תובעתו בבית דין ואומרת שאינו איש ואינו רוצה לישן עם אישה במטה, ואומרת שעדיין היא בתולה, אם יש לכופו לגרש".

ושם כתב הרא"ש שאין לה תוספת כתובה. הרי מוכח שגם במונע עונה ואין לו גבורת אנשים, שאינו איש והיא עדיין בתולה, הדין כן.

וכן מוכח בתש' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' קמא), וז"ל:

"שאלה: באומרת אינו יכול. אם נאמנת אם לאו, ומה דינה תשובה: … ועוד נראה, דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, ועל דעת כן נשאת לו. הלכך אפילו טוענת סתם שאינו יכול, יוציאנה בגט. וכל שכן בבאה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידה, ומרא לקבורה. וכשהיא יוצאה, נוטלת נדוניא ועיקר כתובה, אבל מה שהוסיף לה לא, דלא כתב לה, אדעתא למשקל ולמיפק".

וכן מוכח מהב"ש קנד, יט שכתב דהרא"ש בתש' ובתש' הרשב"א לא ס"ל כחילוק התוס' בין גבורת אנשים לטענת בעינא חוטרא לידה.

ועיין בפד"ר ח"א עמ' 218 (בהרכב: הגר"א גולשמידט זצ"ל, הגרש"ש קרליץ זצ"ל, הגר"י בבליקי זצ"ל) שכתבו דכיון דהדבר נתון במחלוקת הראשונים, הריצב"א המחייב תוספת כתובה במונע מזונות ועונה, לרא"ש ורשב"א הפוטרים, אין להוציא מהבעל המוחזק.

(ועיין בפד"ר ח"ד עמ' 265, מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, למש"כ בנדון שם שטוענת שאין לו גבורת אנשים, שאף שמפסדת התוספת כתובה, אינה מפסידה מתנות שנתן לה. ולכאורה משמע דבאין לו גבורת אנשים, אין לה תוספת כתובה. אך אפשר דמש"כ שם הוא בדרך את"ל, דאף אם מפסדת תוספת, למ"ד הסובר כן, מ"מ מתנה אינה מפסדת. ועיי"ש גם בפס"ד בעמ' 331).

אולם שם חילקו בין אינו זן מפני שאין לו, לבין אם אינו רוצה להשכיר עצמו, וז"ל:

"אולם ברור הדבר, כי גם לדעת הרא"ש יש הבדל – כשהאישה דורשת גט בגלל זה שהבעל אינו זן אותה – בין אינו זן אותה מפני שאין לו היכולת להשתכר ולזון אותה, ובין שאינו זן אותה מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון. כי רק במקום שאין לו היכולת לזון, וכמו במקום שאין לו היכולת לחיות חיי אישות, דעת הרא"ש היא שהוא פטור לשלם התוספת, כי אף שסיבת הגירושין היא בבעל, והוא הגורם לגירושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר, ולכן הגירושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזוקפם על חשבון האישה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב. אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגירושין הם לפי דרישת האישה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו."

מבואר החילוק בין אי קיום חיובו מחמת אונס, שאין לו היכולת להתפרנס, לבין אם הדבר נובע מפשיעתו ומרידתו, שבכגון זה יהיה חייב בתוספת כתובה, שאל"כ כל בעל שימרוד באשתו, יוציאה בלא תוספת כתובה. אלא בהכרח שהסברא על דעת למשקל ומיפק לא יהיב זה רק אם הוא אנוס, ולא כשהמניעה היא בפשיעתו. ועיי"ש שהביא ראיה מדברי המרדכי והרא"ש. וכיוצ"ב כתב בפד"ר ח"ח עמ' 324, מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, וז"ל:

"נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד, והאישה באה מחמת טענה, וכל כיוצ"ב שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. משא"כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, והוא הדין כשהבעל מורד באשתו כבנדו"ד, בכה"ג י"ל דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה."

אין ספק שבנדון שלפנינו הגירושין הם מחמת התנהגותו של הבעל, ואי אפשר לטעון שהוא אנוס בקשר הפסול שיצר עם נשים זרות, משכך זכאית האישה לכתובתה ולתוספת כתובה.

באשר לטענה של כפל זכויות, וכי יש לקזז מסכום הכתובה את אשר קיבלה האישה בהליך הרכושי. במקרה שלפנינו אין מדובר בחלוקת רכוש שאינה מגיעה לה על פי ההלכה. מדובר בנכסי מקרקעין שהיו רשומים על שם שני הצדדים, וכן עסק משותף. כך שהדברים שקיבלה במסגרת ההליך הרכושי וההתחשבנות בין הצדדים, מגיעים לה גם על פי ההלכה. ומשכך אין לקזז סכום כזה או אחר שקבלה בהליך הרכושי, מסכום הכתובה. לצדדים לא היו קופות גמל, קרנות או חסכונות לא משותפים, שהאישה קיבלה במסגרת איזון המשאבים.

ורק בעניין סכום הכתובה, וכנ"ל, הואיל ומדובר בסכום מופרז (של מיליון ש"ח), בפרט לאור מצבם הכלכלי של הצדדים בשעת החתונה – שעת ההתחייבות, והאישה הביעה בפנינו את הסכמתה להעמיד את סכום הכתובה על 250,000 ש"ח, יש לחייב בהתאם. ובכל אופן, תשלום הכתובה אינו קשור לעצם הגט, ואף אם כעת לא יבוצע הגט מחמת סירוב הבעל, יכולה האישה לגבות את הסכום הנ"ל, וזאת לפי האמור ברמ"א שו"ע אהע"ז קנד,כא בסופו.

לאור האמור לעיל:

• מחייבים את הבעל ליתן גט לאשתו.
• קובעים מועד לסדור גט ליום 28.11.22 שעה 11.
• מחייבים את הבעל לשלם לידי האישה עבור כתובתה סכום של 250,000 ש"ח.
• חיוב הכתובה יבוצע תוך 30 יום מהיום, ללא קשר לביצוע הגט.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ה באלול התשפ"ב (21/09/2022).

הרב צבי בן יעקב – אב"ד                      הרב יצחק הדאיה                        הרב משה בצרי

הפוסט חיוב כתובה בבעל שיצר קשר פסול עם נשים אחרות הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.        לפני בית הדין מונח ערעור האיש וערעור הנגד של האישה על החלטת בית הדין האזורי בדעת רוב לחייב את האיש בתשלום כתובת האישה, אך לקצוב סכום זה על סך 120,000 ש"ח.

לדברי האיש על בית הדין היה לפוטרו מתשלום כתובה לגמרי מכיוון שבמסגרת הסכם הגירושין שאליו הגיעו הצדדים בשנת 2013, הסכם שקיבל תוקף בבית המשפט, על האישה היה למחול על סכום הכתובה עם הגירושין. לעומתו האישה טוענת בערעור שכנגד שמכיוון שהצדדים חזרו לשלום בית אחרי אישור ההסכם, נולדו להם עוד ילדים אחרי כן, והגירושין היו בגין בגידת האיש ואלימותו – אירועים שקרו אחרי ההסכם, לפיכך ההסכם בטל, האישה לא חייבת למחול על כתובתה והאיש חייב בתשלום מלוא הכתובה.

לפני מתן הכרעתנו נקדים תחילה את העובדות.

 הצדדים נישאו בתשרי התשע"ב (אוקטובר 11) לשני הצדדים הנישואין הם נישואין שניים. מערכת היחסים ביניהם החלה עוד בתקופה שבה היה נשוי האיש לאשתו הראשונה; בעת הנישואין, זמן קצר לאחר גירושיו, הייתה האישה בהיריון. בנם הגדול […] נולד בסיוון התשע"ב (יוני 12).

כבר כחודשיים אחרי הנישואין הגיש האיש תביעת גירושין, בתביעתו הציג הלה מערכת יחסים קשה בין לפני הנישואין ובין לאחריהם.

בכתב התביעה שנכרכו לו ענייני הרכוש פירט האיש את הרכוש הרב שצבר לפני הנישואין ושמשכך אין לאישה חלק בו. עוד כתב שהצדדים היו אמורים לחתום על הסכם ממון המונח אצל עורך דין והקובע הפרדה רכושית באופן שלאישה אין זכות במה שצבר ויצבור, אלא שהאישה התחמקה מלחתום עליו.

בשל סכסוך שנפל בין הצדדים החליטו הצדדים להתגרש, הצדדים הופיעו בבית הדין ביום י"ג בטבת התשע"ד (16.12.13), הודיעו על הגעה להסכם גירושין שברצונם לאשרו בבית המשפט והצהירו שהאישה מוותרת על כתובתה עם סידור הגט. בית הדין אישר את הסכמתם וקבע שעל הצדדים לפתוח תיק לסידור גט. הצדדים אישרו את הסכם הגירושין בפני בית המשפט ביום ט"ו בטבת התשע"ד (18.12.13). להלן חלק מסעיפי ההסכם:

2.       א.         במעמד חתימת ההסכם יחתמו הצדדים על בקשה משותפת לגירושין אשר תוגש לבית הדין הרבני האזורי בחיפה

          ב.         הצדדים יתגרשו זה מזה בגט פיטורין כדת משה וישראל בהקדם האפשרי, בבית הדין הרבני האזורי חיפה […]

          ו.          הגירושין וסידור הגט הנם חלק מהותי ומעיקרי ההסכם […]

6.       מוסכם על הצדדים כי ההסכמות בדבר משמורתם המשותפת כמו גם ההסכמות בדבר הסדרי הראייה ודמי המזונות כמפורט לעיל (סעיפים 3, 4 ו־5 להסכם זה) יחולו גם על הילד/ה שעתיד להיוולד בקרוב במזל טוב.

7.       א.         הבעל ישלם לידי האישה כדמי הסתגלות במשך שלושים חודשים ממועד חתימת הסכם סך של 3,000 ש"ח, לא יאוחר מ־10 לחודש, מראש – עבור אותו חודש ישירות לחשבון בנק האישה, דין תשלום זה הינו כדין תשלום דמי מזונות.

ב. כמו כן יספק הבעל רכב […] (להלן: הרכב) לשימושה של האישה וזאת מיום חתימת הסכם זה ולמשך שלושים חודשים הבעל ישלם את הוצאות הרכב למעט נזקים שייגרמו לרכב בעת היותו בחזקת האישה (לתקופה של שלושים חודשים כאמור לעיל) הכוללות אחזקה שוטפת ביטוחים טיפולים ולרבות הוצאות דלק עד לסך 1,000 ש"ח לחודש.

ג.  בתום שלושים החודשים כמפורט בסעיף 7ב לעיל, יפעל הבעל להעברת הבעלות על הרכב לידי האישה.

8.       א.         הצדדים מסכימים ומצהירים כי חל עליהם משטר מוחלט של הפרדה רכושית לעבר ולעתיד וכי הוראות חוק יחסי ממון לא יחולו עליהם ומשאביהם לא יאוזנו […]

11.     מוסכם בזאת כי במעמד סידור הגט ובכפוף לביצועו מוותרת האישה על כתובתה, תוספת כתובה ופיצויים או כל תשלום או חיוב אחר הנובע מקשר הנישואין לרבות מזונותיה ולא תהיה למי מהצדדים כל תביעה או דרישה נוספת מהצד השני.

כמוכח מההסכם בעת אישורו הייתה האישה בהיריון – ההסכם כלל קביעת מזונות והסדרי שהות לבן שנולד ולבן שיוולד. החיובים המוזכרים של האיש לאישה היו אמורים להיות מושלמים ביום י"ב בסיוון התשע"ו (18.6.16).

בית הדין קבע מועד לסידור גט, הצדדים ביקשו לדחות את מועד סידורו לאחר הלידה, בית הדין נענה לבקשה ודחה את הדיון ליום י"ד בטבת התשע"ה (5.1.15). הבן […] נולד באדר התשע"ד (מרץ 14). ביום שנקבע לסידור גט שלחו הצדדים לבית הדין בקשה לסגור את התיק, מאחר שחזרו לחיות ביחד. בית הדין נענה לבקשה וסגר את התיק.

בניסן התשע"ו (אפריל 16) נולדה הבת המשותפת […]

ב.         ביום י' באלול התשע"ט (10.9.19) חזר האיש והגיש תביעת גירושין, בכתב תביעתו תיאר את מערכת היחסים העכורה בין הצדדים וטוען למרידת האישה ולאלימותה נגדו. האיש עזב את בית הצדדים, לטענתו עקב אלימות האישה, לדבריו האישה הפעילה נגדו אלימות גם במקום שאליו עבר להתגורר.

ביום י"ב במרחשוון התש"ף (10.11.19) הגישה האישה תביעה לקבלת כתובתה בסך 865,077 ש"ח. לדבריה האיש הוא שהפעיל אלימות קשה כלפיה וכלפי ילדיה, מלבד זאת האיש נתן עיניו באחרת, עזב את הבית במרץ 19 ועבר להתגורר עם אישה זו. לכך ביקשה את תשלום מלוא כתובתה בתוספת פיצויים.

בדיון שנערך בבית הדין האזורי ביום י"ד בשבט התש"ף (9.2.20) הודיעו שני הצדדים על רצונם בגירושין. האיש טען שהוא פטור מתשלום כתובה בגין מחילת האישה על כתובתה בהסכם משנת 2013, בסופו של הדיון ולאור הסכמת הצדדים נקבע שהצדדים יתגרשו והדיון בעניין הכתובה ייערך אחרי הגירושין. הצדדים התגרשו, בית הדין קיים דיון בתביעת האישה והצדדים אף הגישו סיכומים. לאחר מכן הוציא בית הדין את פסק דינו ברוב דעות, ולהלן תמציתו:

[…] הוויתור היה מותנה ובוטל למעשה על ידי הצדדים, הרי ויתור שכזה זקוק לאישור של ערכאה משפטית כדי לקבל תוקף מחייב. והערכאה המשפטית הראשונה, קרי: בית המשפט, אמנם אישרה את ההסכם בכל מה שבסמכותה החוקית, ואולם לא אישרה את נושא הגט שאינו מסמכותה החוקית. והואיל הוויתור כרוך בנושא הגט, הרי למעשה לא אושר פה דבר. וכאמור גם בית הדין שאישר את הוויתור לא אישרו אלא בכפוף לסידור הגט […]

גם אם נאמר כי אכן הסכם הממון 'חי וקיים', ולכן האישה דרשה היכן שדרשה לקיים את ההתחייבויות האיש כלפיה, עדיין אין זה סותר את הסעיף של העדר התביעות, ולפחות מצידה, שכאמור לא הגיע שעתו ללא סידור הגט המותנה בו בהדגשה יתרה […]

לפנינו הסכימו הצדדים שייקבע מועד לגט, ובכפוף לכך שבמידת הצורך יתקיים דיון בשאלת הכתובה. כך, ברור שבזמן האמת של סידור הגט לא היה למעשה מצד האישה כל וויתור על הכתובה.

ואולם גם אם נכון שהכתובה 'חיה וקיימת', כאשר אנו באים לדון כמה יצטרך האיש לשלם לאישה בפועל תמורת הכתובה בית הדין סבור שאין זה המקום להעמיד את סכום הכתובה על מלוא הסכום הנקוב בה. וודאי וודאי שאין כאן עילה נכונה לחייב את האיש בפיצוי גירושין. וזאת מהטעמים הבאים:

בראש ובראשונה יש לזכור כי אין וויכוח שבסופו של דבר האישה קיבלה מהאיש גם כספים וגם הטבות השווים כסף בסכום שאינו מבוטל. וכידוע מנהג רוב בתי הדין – ברוב המקרים – לומר שאין 'כפל זכויות', או בלשון העם 'כפל מבצעים', כאשר האישה מקבל מהאיש סכום משמעותי במסגרת איזון המשאבים הנוהג על פי החוק והמנהג. ולכן בראשונה יהיה עלינו לקזז סכומים אלו של כסף ושווה כסף.

ואולם גם לגופו של עניין בחיוב הכתובה בפועל, סבור בית הדין כי מכל הטענות והראיות שהוצגו בבית הדין, אכן אין לקבוע בשום פנים שיש הוכחות של ממש כי האישה הפסידה את כתובתה. ובמיוחד כאשר האיש הוא שתבע את הגירושין, ואילו האישה רצתה בשלום בית. ואולם בהחלט יש מקום להתרשמות משמיעת הטענות והטענות שכנגד וכן משמיעת התשובות לטענות, שיש גם לאישה לפחות 'אשם תורם' מסוים באותם משברים רבים שחוו בני הזוג לשעבר במשך כל השנים. ובוודאי שאי אפשר לפוטרה מהאחריות לדרכה בהתמודדות הנכונה עם המשברים הרבים שחוו הצדדים לדאבון לב.

לכן נראה נכון להפחית מהסכום הנקוב בכתובה. ולהעמיד את סכום הכתובה בפועל על סכום של 120,000 ש"ח, שאותם יוכל האיש לשלם בשנים־עשר תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מהיום הראשון של החודש הקרוב.

תמצית הכרעת בית הדין היא כדלהלן:

א.       הויתור על הכתובה לא אושר משפטית.

ב.       גם אם אושר, לא הגיע זמן קיומו לפני סידור הגט במועד שהיה אמור להימסר.

ג.       האישה לא ויתרה על הכתובה בעת סידור הגט לאחר כמה שנים, והצדדים ידעו שאינה מוותרת.

ד.       עם זאת למרות חזקת החיוב בכתובה יש לפשר בסכום:

1. מכיוון שהאישה קיבלה מהאיש כספים ומתנות ו'אין כפל מבצעים',

2. כי גם לאישה יש אשם תורם בסכסוך ובמשבר.

ה.       משכך המסקנה היא שיש לפשר ולהעמיד את סכום הכתובה על סך 120,000 ש"ח.

ג.         כאמור שני הצדדים ערערו על ההחלטה, האריכו בכתבי הטענות ובתגובותיהם לערעור וצירפו מסמכים רבים לגבי נסיבות המשבר וההליכים המשפטיים, מסמכים שחלקם רלוונטיים ורובם לא רלוונטיים. נסכם בקצרה את טענותיהם כפי שנטענו לפנינו.

טענות האיש

א. בין הצדדים נחתם הסכם ממון שבהתאם לו האישה קיבלה מספר רב של דברים – בין היתר שלושים חודשים של דמי מזונות, רכב מדגם וולוו ואת כל הרכוש הרשום על שמה – סירת מירוץ ששוויה כמאתים אלף ש"ח, מאידך גיסא היא פטורה מכל החובות המוטלים על האיש שעומדים על כחמישה מיליוני ש"ה נכון להיום. היא יצאה מהנישואין בלי שקל חובות, כל החובות נוצרו במהלך החיים המשותפים.

ב. המשיבה, אחרי הפרידה האחרונה, עמדה על זכויותיה הכתובים בהסכם, הלכה ללשכת ההוצאה לפועל ופנתה לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה לאכוף את הוראות ההסכם ותבעה את אותם שלושים חודשים של מזונות אישה, תבעה את רכב הוולוו ואת החזקת הרכב.

ג. האישה המפרה את ההסכם הגישה בבית המשפט לענייני משפחה תביעה לאכיפת ההסכם וכבר סיימנו את ההליכים שם ואנו אחרי שלב ההוכחות.

ד. בבית המשפט אמרנו שאנו מסכימים לאכיפת ההסכם. שם היו סוגיות של מזונות וזמני שהות.

ה. אם בית הדין יגיד לנו בהחלטה שהוא מאשר לנו שהתביעה להפרת ההסכם תוגש בבית המשפט אז נגיש את זה בבית המשפט.

ו. מה המשמעות של חתימה על הסכם שיש בו ויתור על כתובה? אם בית הדין אינו מכבד את פסק הדין של בית המשפט יש לנו בעיה.

ז. ברור שההתחייבות לגובה הכתובה היא 'אסמכתא', האיש אינו יכול לשלם כאלו סכומים, יש על זה פסיקה רבה.

ח. גם אותם מאה ועשרים אלף ש"ח הם מ'לוליינות משפטית' של האישה שהפרה את ההסכם והתנהלה בחוסר תום־לב.

טענות האישה

א. האישה הייתה בהיריון ב־2013 כשאושר ההסכם, אחר כך חזרו הצדדים הביתה והביאו עוד ילד. מה נשאר מההסכם הזה? חזרנו להיות יחד, אז היא קיבלה שלושים חודשים.

ב. הייתה הפרדה רכושית מוחלטת ולא מגיע לה כלום ממה שצבר, הסירה המדוברת היא שלה, זה היה ההסכם "תוותרי על רכוש שנצבר במיליונים" – או לא נצבר – זה עניין שלו.

ג. הם חזרו והתגרשו אחרי הרבה שנים. איך זה זה קשור בכלל? אני לא יכול לבטל את ההסכם ואף אחד לא יכול לבטל אותו, איזה טובת הנאה היא קיבלה? היא לא קיבלה כלום.

ד. מה שקרה בפועל שהיו שם אירוע אלימות וכל מיני דברים שמופיעים בתיק ובית הדין אמר שיש לה אשם תורם, על מה? אם היא הייתה מתה זה היה טוב?

ה. הכתובה היא נמוכה, תראו לי שהיה תיק שביטלו כתובה. הכתובה שנפסקה אינה מידתית לנוכח זה שהיה פה הסכם של הפרדה רכושית וכספים של עסק שהיא נשארה בלי כלום.

ו. מה שכתב בית הדין שאין ויכוח שבסופו של דבר האישה קיבלה מהאיש גם כספים וגם מתנות וגם הטבות שהיא קיבלה הרבה כספים, תראו את הניסוח שלהם, זה לא הוכח בכלל. אולי זה הסתגלות, היא לא קיבלה שום דבר אם היא הייתה מקבלת לא הייתי באה לפה.

ז. היא לא הסכימה על כלום ולא הודתה על כלום, לא היה לה על מה להודות, אם היה רשום בהסכם שההסכמות שלהם היו כוללים משהו מסוים שקשור לכתובה מילא, אבל מאז 2013 עברו זמנים ועברו הרבה מים בירדן.

ח. היא לא הייתה שותפה כי זה היה בנפרד, מה שהיה מתאים להם בהסכם הם לקחו ומה שלא הם לא לקחו, מגיע לה כתובה לא רק בגלל זה, אלא גם בגלל הצורה שבה הם חיו, בגלל שהוציאו לו כתב אישום על אלימות ועוד.

ט. האישה לא הגישה תביעה לאכיפת הסכם הגירושין בבית המשפט.

השאלות לדיון

בעת הדיון חזר בית הדין חזור והבהר שהעניין הנידון לפנינו הוא עניין הכתובה בלבד. בענייני תוקפו של ההסכם שאושר בשנת 2013, חלוקת הרכוש, הסדרי השהות והמזונות לא הוענקה סמכות לבית הדין. פסיקתנו תהיה לעניין חיוב הכתובה ושיעורה בלבד, וזכותו של האיש להגיש תביעותיו במה שירצה, היכן שירצה, אם תוצאות פסיקתנו מעמידות לו עילה להבנתו.

הדברים הברורים הם שהאישה לא ויתרה ולא מחלה על הכתובה בעת סידור הגט. והשאלות העומדות לפנינו הן: א. האם חיוב הכתובה בתוקפו עומד? ב. אם התשובה לא' חיובית – איזה סכום חייב האיש לשלם, אם יקבע חיוב תשלום כתובה?

זכותו של האיש להגיש תביעה על הפרת הסכם בערכאה המוסמכת לדון בעניין זה.

לאור המחלוקת בין הצדדים בשאלה אם הוגשה תביעה רכושית הורה בית הדין בהחלטה בסוף הדיון: "על הצדדים להמציא בתוך שבעה ימים את התביעות שהוגשו על ידי הצדדים בבית המשפט." האישה הגישה מסמכים שהתביעות שהוגשו בבית המשפט היו לעניין מזונות והסדרי שהות בלבד. האיש הגיש מסמכים שונים ותצהירים של האישה שעל פיהם היא חושבת שמגיעים לה דמי הסתגלות ברוח ההסכם – לא הוכח שהוגשה תביעה בעניין זה. אך כפי שיתבאר למעשה אין נפקות לדבר.

ד. נבהיר תחילה את העולה מהחומר שבתיק לגבי הסמכות לדון בענייני ההסכם, וכיוצא מכך – הנפקא מינה העכשווית – לעניין עצם חיוב הכתובה. כאמור לעיל, הצדדים הופיעו ביום חתימתם על הסכם הגירושין בשנת 2013 בבית הדין הרבני, הציגו ההסכם לבית הדין והודיעו שרוצים להתגרש, אך הודיעו שאין רצונם לאשר ההסכם בבית הדין אלא בבית המשפט. בית הדין אישר הסכמתם לגירושין בלבד. אחרי יומיים הופיעו הצדדים בבית המשפט ואישרו את ההסכם. משכך הערכאה המוסמכת לבטל את תוקפו של ההסכם היא הערכאה שאישרה אותו – בית המשפט בנידון דידן. ערכאה זו היא המוסמכת לפרשו, אף אם אושר בבית הדין וחלו שינויים אחר אישורו, ובפרט אחרי שהצדדים התגרשו, שהרי בית הדין מעולם לא קנה סמכות לדון בענייני הרכוש אף לפני הגירושין, שהרי העניינים הללו לא נתבעו בו, ובית הדין לא דן ולא פסק. כידוע אישור הסכם כשלעצמו לא מקנה סמכות לערכאה המאשרת אותו, ובודאי לא בנידון דידן שהטיעונים בעניין הרכוש עולים אחרי הגירושין והדברים פשוטים וברורים.

עם זאת עיון בלשון ההסכם מורה שהתחייבויות האיש לאישה היו החל מיום חתימתו של ההסכם, ולמשך שלושים חודש אחר כך, כמו כן ההסכם מדבר על רכב ספציפי. כפי שכתבנו לעיל שלושים חודש מיום חתימתו הסתיימו חודשיים אחרי לידת בתם הקטנה של הצדדים – כל אותה עת הצדדים היו נשואים, לא ידוע לנו אם גרו יחד או לא, אך מסתבר שהתגוררו יחד; לא ברור אם שולמו החיובים הללו או לא, הרכב ודאי לא הועבר על שם האישה, אף שמסתבר שסכומים אלו שולמו ואף ביתר מפני שהצדדים חזרו לשלום בית, ומשכך נשא האיש במזונות אשתו, מכוח היותם נשואים ולא מכוח ההסכם. הסכם זה – לא היה בכוחו, לכאורה, לחייב במועדים מעבר למועדים הקצובים לו. האמור בסעיף 2ב ודאי לא התקיים וגם האמור בסעיף 2ו "הגירושין וסדור הגט הנם חלק מהותי ומעיקרי ההסכם" צריך ביאור: אם הכוונה סידור גט שייערך בסמוך או שהכוונה היא שייערך בעת שייערך, אפילו אחרי שנים רבות כמקרה שלפנינו. אך כאמור הצדדים נחלקו בזה ואין אנו הערכאה המוסמכת לפרש הדברים. כמו כן אין אנו מוסמכים לקבוע את תוקפו של סעיף 8א המורה שהמשטר הרכושי שיתנהלו בו הצדדים הוא משטר של הפרדת רכוש ולא כפי שקובע חוק יחסי ממון.

עם זאת אין אנו צריכים להביע דעתנו בפסק דין זה בשאלה אם אישור בית המשפט ניתן אף לעניין הוויתור על הכתובה ואם דבר זה הוא בסמכותו, או שלכתחילה בית המשפט לא אישר סעיף זה שהוא כלול בענייני הגירושין שלגביהם בית המשפט לא מאשר ולא נותן תוקף של פסק דין, שהרי אף אם נאמר שבית המשפט נתן תוקף לסעיף זה, אין לדבר נפקא מינה בנסיבות העניין:

סעיף זה קובע: "במעמד סידור הגט ובכפוף לביצועו מוותרת האישה על כתובתה, תוספת כתובה ופיצויים" "האישה תוותר במעמד סידור הגט" היינו: בעת סידור הגט חובה עליה לוותר. לשון זו לא נכתבה בכדי, שהרי כל זמן שהצדדים עדיין נשואים צריך שתהיה להם כתובה בת־תוקף, שהרי אם יחזרו לשלום בית, כפי שקרה בנידון דידן, יש מניעה הלכתית לחיות ללא כתובה.

משכך נוסח סעיף זה בהסכמי גירושין הוא שהוויתור לא נעשה בעת החתימה על ההסכם, אלא בעת הגירושין – הוויתור לא יחול ממילא, אלא הוא חלק מחובות האישה בהסכם. בעת הגירושין האישה נשאלת על הדבר ואז היא מוחלת על כתובתה. אם לא תעשה כן זכותו של הצד השני לדרוש את אכיפת ההסכם או את ביטולו בערכאה המוסמכת אם יחפוץ, ובנידון דידן הערכאה המוסמכת היא בית המשפט. אך עד לגירושין הכתובה עומדת בתוקפה ורק מחילה בעת הגירושין תפקיענה.

משכך על אף שהאישה התחייבה למחול, ואף אם הייתה עושה קניין על התחייבות זו, הקניין אינו מחייב מפני שהוא כ'קניין אתן', ואין כאן מקום להאריך. מעתה, משחוזרת האישה מהתחייבותה ואינה מוחלת בעת הגירושין, האיש מחויב עקרונית בתשלום כתובה אם לא יוכיח שהאישה הפסידה את כתובתה מעיקר הדין.

הן אמת, משלא בוטל ההסכם והאישה לא מקיימת את התחייבותה למחול כתובתה, הדרך פתוחה בפני האיש להגיש תביעה בגין הפרת ההסכם, תביעה שתידון כמובן בפני הערכאה שאישרה את ההסכם – אף שייתכן שכל עוד לא ניתנה החלטה הקובעת במפורש את חיובו לשלם את דמי הכתובה עדיין לא הגיעה השעה להגשת תביעה שכזו. ועיין מה שכתבנו בזה במקומות אחרים, למשל בתיק 1323804/2.

ה. מעתה, מאחר שנתברר שהאישה לא מחלה על הכתובה, יש לנו לדון בעיקר החיוב, אם חל, ומהו שיעור התשלום.

והנה למרות טענות האיש הלה לא ערער על עצם קביעת בית הדין לחיובו בכתובה, אף שטען שהאישה הייתה אלימה כלפיו, אלא רצה לבסס את פטורו על האמור בהסכם. בית הדין כבר קבע שחזקת החיוב של האיש לא פקעה ואין הוכחה כלשהי שהאישה הפסידה כתובתה. והדברים נראים לכאורה פשוטים וברורים: האיש עזב את הבית; האיש קשר קשרים עם אישה אחרת לפני הגירושין, וכמעשיו בנישואין הראשונים; האיש הוא שהגיש את תביעת הגירושין, טענות האישה לאלימות האיש כנגדה הוכחו, לכאורה, וטענותיו על אלימותה לא הוכחו, ואף אם נאמר שהייתה אלימות שלה – כדי לפטור מכתובה עליה להיות ברף המחייבה בגירושין ולא רק בגדר של 'אשה רעה', ש'מצווה לגרשה' אך לא פקע לגביה חיוב הכתובה. אך אין אנו צריכים לכל זאת שהרי הקביעה העובדתית שהגורם לגירושין הוא האיש היא קביעה של ערכאה קמא, ואין דרכנו להתערב בה אלא במקום של טעות הנראית לעין בשיקול הדעת, דבר שלא קיים בנידון דידן.

מעתה חובה עלינו לברר אם התחייבות האיש בכתובה בסך של למעלה מ־800,000 ש"ח היא התחייבות מוגזמת בנסיבות של בני זוג אלו, או שבנסיבות העניין אי אפשר לומר כן. ונראה פשוט שבנסיבות העניין ההתחייבות ודאי אינה מוגזמת, שהרי לעיל הזכרנו מה שכתב האיש בתביעתו הראשונה לגירושין: בפרק הרכוש בתביעתו פירט האיש דירות ונכסים רבים השייכים לו מלפני הנישואין, נכסים שלאישה אין בהם חלק, מלבד זאת כתב האיש שבין הצדדים הייתה הסכמה לערוך הסכם ממון המורה על הפרדה רכושית שכל מה שיצבור כל אחד יהיה שייך לו ולו בלבד, גם הסכם הגירושין שנחתם בשנת 2013 מוכיח שזו הייתה הסכמת הצדדים. מעתה: מכיוון ששווי הנכסים של האיש בעת הנישואין היה הרבה למעלה מסכום הכתובה, ומלבד זאת הצדדים נישאו אדעתא שלא יהיה להם שיתוף רכושי ולא כנקבע בחוק יחסי ממון, מסתבר מאוד שהאישה דרשה והאיש הסכים לכתוב בכתובתה את הסכום הנזכר, אף שהוא גבוה, שהרי סכום זה בלבד הוא מה שישאר בידה לעת גירושין. מעתה חיוב זה הוא חיוב גמור ואין בו דררא דאסמכתא.

ומעתה נחזי אנן: הגירושין יצאו מהאיש; האישה אינה זכאית לכאורה לא לרכוש שצבר האיש לפני הנישואין ולא למה שצבר במשך הנישואין, ומשכך לא ברורה לנו כלל אמירת בית הדין –

האישה קיבלה מהאיש, גם כספים, וגם הטבות השווים כסף בסכום שאינו מבוטל וכידוע מנהג רוב בתי הדין – ברוב המקרים – לומר שאין כפל זכויות, או בלשון העם 'כפל מבצעים'.

איננו יודעים על איזה רכוש ובאלו הטבות מדובר, אם בדברים שניתנו בעת הנישואין – מכיוון שהצדדים חיו ברמת חיים גבוהה או שהאיש נתן מתנות לאישה בעת הנישואין – הדבר אינו משליך לגבי החיובים לאחר הגירושין; אם מדובר בדברים שתקבל על פי חוק יחסי ממון, הרי לכאורה במקרה שלפנינו האישה לא קיבלה דבר; ואם בכספים שקיבלה כפיצויי הסתגלות, הלוא כפי שכתבנו ההסכם אינו מחייב, שהרי תוקף ההתחייבות חלף, ואם באמת נתן לה סכומי כסף כלשהם – זכותו לתבוע את השבת מה שנתן לה ולקזזו מחוב הכתובה, לאחר שיוכח שאכן ניתן סכום כנ"ל, שיכול לומר "אדעתא דאשלם כתובה לא נתתי לך".

כמו כן לא ברורה אמירת בית הדין שלאישה 'אשם תורם' בגירושין – לא ברור מהו האשם התורם, ולא ברור איך הוא מפחית את חיוב האיש. כתובה היא שטר חוב שמועד פירעונו הוא עם הגירושין, כדאיתא באבן העזר (סימן צג סעיף א). ומעתה על האיש להוכיח שהאישה הפסידה כתובתה, ואם לא הוכיח – חיוב הכתובה בתוקפו עומד ולא ברורה האמירה שלאישה 'אשם תורם' ומה גדרה ההלכתי, שאם הכוונה שהייתה 'אשה רעה' – 'אשה רעה' לא מפסידה כתובתה, ואם עשתה מעשים שבגינם מפסידה כתובתה – על בית הדין היה לכתוב את הדברים בפירוש ולקבוע שהפסידה את כתובתה, מה שלא נעשה וכנראה לא היה.

בנסיבות אלו האיש חייב במלוא כתובת האישה.

אם לדעת האיש ההסכם לא התבטל וחובת האישה הייתה לקיים את סעיף 11 להסכם ולמחול על כתובתה בעת הגירושין – זכותו להגיש את תביעתו לבית המשפט, לדרוש את מימוש ההסכם או לבקש את ביטולו בגין הפרה, או כל סעד שיחפוץ.

אך פסיקתנו היא בנסיבות העניין, ובנסיבות העניין חיוב הכתובה עומד בתוקפו ועליו לשלם מה שהתחייב לה.

הרב שלמה שפירא

בהתחשב בנסיבות התיק ובאמירותיו של בית הדין האזורי בנוגע לכספים שקבלה האישה מהאיש, ובהתחשב באפשרות, שאינה מן הנמנע, שאף שהאיש היה בעל נכסים רבים בשעת ההתחייבות בכתובה, הוא לא גמר בדעתו לסכום שנקב בכתובה (כתובה 'מוגזמת' אינה בהכרח תולדה של יכולת כלכלית אלא בעיקר של מנטליות חברתית, ההולכת ומשתנה, שאינה מייחסת חשיבות לסכום הנקוב בכתובה) – ויעוין בפסק דין מיום כ"ח בתשרי התשפ"א (16.10.20) בתיק 1261919/1 בענין עשיית פשרה וגובהה בכתובתה 'מוגזמת', שחלק מהחתומים מטה חתומים עליו, ובאופן כללי על הפחתת הסכום בכתובה שכזו יעויין בפסקי הדין: מבית הדין ירושלים (תיק 1052109/1) מיום כ"א בסיוון התשע"ו (27.6.16); מבית הדין אשקלון (תיק 5192-21-1) מיום י"ז במרחשוון התשס"ז (8.11.06); מבית הדין הגדול (תיק 842107/1) מיום כ"ד בסיוון התשע"א (26.6.11) באריכות רבה (ושם התייחסות באריכות גם להתחייבות מנטלית, חברתית לשם כבוד, ולא רק להעדר יכולת כלכלית), ועוד בפד"ר (כרך טו עמוד 218 ואילך), ויעוין בפסק הדין בתיק 1129420/3 מיום י"ז באב התשע"ט (18.8.19), שחלק מהחתומים מטה חתומים עליו, שיש להפחית כתובה מוגזמת ולא לבטלה כליל, עיין שם – ובנדון דידן יש להתחשב גם בהסתברות שאילו הדיון בכתובה היה לפני הגירושין בפועל החיוב היה מופחת בהרבה מהסכום הנקוב בה – בהתחשב בכל הנ"ל, לדעתנו יש לקבוע שהסכום שחייב בו האיש הוא 360,000 ש"ח.

הרב אליעזר איגרא                         הרב ציון לוז־אילוז

בנסיבות העניין, בהתאם למצבו הכלכלי של האיש ולאור הסכמת הצדדים שתהיה ביניהם הפרדה רכושית, סכום הכתובה אינו מופרז ואין בו משום 'אסמכתא'.

ועיין בתוספות (כתובות נד, ב ד"ה אף על פי) שכתבו שנהגו שחתן כותב לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו פרוטה. סכום זה בימיהם היה סכום עצום הרבה יותר מהסכום הכתוב בכתובה דידן, ומבואר בראשונים שסכום זה כתבו החתנים מעצמם ולא הייתה תקנה, ועל כורחך דהווי לשם התפארות ועל כל פנים חל החיוב. והרי הנוסח בכתובות בני אשכנז כיום שכותבים מאה ליטרין או מאתיים זקוקין (שהם סכומים דומים), שהיו בעבר סכום עצום שכמעט לא היו אנשים שהיו יכולים לצבור סכום כזה, ועל כל פנים חלה ההתחייבות, ועיין בראשונים שהיו משכנעים את האישה למחול סכום זה בעת הגירושין, ועל כורחך דחלה ההתחייבות. וכתבתי בזה במקום אחר, ואין כאן מקום להאריך.

מלבד זאת אף אם כותב לשם התפארות, לא גרע מעם הארץ שחותם על שטר שאינו יודע לקוראו, שחל חיובו, כמבואר בחושן משפט (סימן מה סעיף ג ובשאר מקומות).

משכך לא מצאתי שום מקום והיתר לעשות פשרה בממונה של האישה.

הרב שלמה שפירא

פסק דין ומתן הוראות

לאור האמור בית הדין קובע כדלהלן:

א.         חזקת החיוב של האיש בכתובה לא פקעה.

ב.         באשר לגובה התשלום עבור הכתובה נחלקו דייני ההרכב.

לדעת הרוב יש מקום לפשר בסכום הכתובה, לדעת המיעוט אין מקום לפשר.

נפסק כדעת הרוב, והאיש חייב לשלם לאישה סך של 360,000 ש"ח בעבור כתובתה.

ג.         האישה לא מוכנה לקיים את האמור בסעיף 11 להסכם, ואין היא מוחלת על מה שהתחייב לה. לפיכך על האיש לשלם לה את הכתובה.

ד.         הסמכות לקבוע אם ההסכם משנת 2013 תקף ומחייב היא של בית המשפט.

ה.         האיש רשאי להגיש את תביעתו לבית המשפט כפי הבנתו, ובית המשפט ידון ויפסוק.

ו.          לאור האמור אנו דוחים את ערעור האיש, ומקבלים את ערעור האישה באופן חלקי.

ז.          בהתחשב בקבלת הערעור של האישה בחלקו, אין להשית על האיש תשלום הוצאות, שהרי קיום ההליך (שבו נדונו שניהם יחד) ותוצאתו הטיבו עם האישה. לפיכך דמי הערבות שהפקידו הצדדים יוחזרו להם בהתאם לנהלים.

ח.         בית הדין סוגר את התיק.

ט.         ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ב' בסיוון התשפ"ב (1.6.2022).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                          הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט הזכאות לכתובה שלא נמחלה למרות התחייבות למחול עליה; גובה החיוב כשהבעל בעל אמצעים אך ייתכן שהפריז בסכום לשם התפארות הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו תביעת האשה לכתובה ותוספת כתובה בסך 520,000 ש"ח.

הצדדים התגרשו לפני כשלוש שנים. בהסכם הגירושין נקבע כי אין בהסכם משום ויתור על כל תביעה שהיא.

דעת הרוב

רקע עובדתי

הצדדים התחתנו כדמו"י בשנת תשס"א (2001), ולהם שלוש בנות משותפות.

בתאריך 1.1.2018 עזב הבעל את דירת המגורים המשותפת.

ביום 20.3.2018 הגישה האשה בקשה ליישוב סכסוך לביהמ"ש לענייני משפחה, וכשבעה חודשים לאחר מכן, ביום 17.10.2018, הגישה האשה לביה"ד תביעת גירושין וכתובה.

הצדדים התגרשו כדמו"י ביום ט"ו באייר תשע"ט (20.5.2019). בהסכם הגירושין נקבע שהצדדים מסכימים להתגרש, אך הם אינם מוותרים בזה על כל תביעה שהיא.

התקיימו ארבעה דיונים, כולל דיוני הוכחות לכתובה. ביום כ"ט בתמוז תש"פ (21.07.2020), בתום הדיון, הורה ביה"ד לצדדים להגיש סיכומים.

לאחר עיון בסיכומים, ועל רקע הפערים בתיאור העובדות, קבע ביה"ד מועד נוסף לדיון. הדיון הנוסף התקיים ביום 12.10.2021, ועתה ניתנת הכרעת הדין.

טענות האשה

• כבר בשנת 2011 הודיע הבעל על רצונו לעזוב את בית המגורים, אך הצדדים פנו לטיפול זוגי למנוע את הפירוד. במהלך תקופה זו נולדה בתם השלישית.
• בתחילת 12/2017 נודע לאשה שהבעל החל בחיפוש דירות לשכירות, וביום 1.1.2018 עזב הבעל את הבית מיזמתו.
• לאחר שהאישה הבינה שהחלטת הבעל היא סופית, היא הסכימה לשתף פעולה בנוגע למסירת הודעה משותפת לבנות. רק לאחר שהיא הבינה כי הוא נחוש בדעתו, אך הוא אינו לוקח אחריות על מעשיו, פתחה היא את הליך יישוב הסכסוך ביום 20.3.2018, ובהמשך אף את תביעת הגירושין.
• במסגרת תיק יישוב סכסוך, שפתחה האשה, לא הצליחו הצדדים להגיע להבנות. אף התגלע בתקופה זו משבר אמון כשנודע לה שהבעל העביר חלק מהכנסותיו לחשבון ע"ש הוריו.
• האשה מכחישה בתוקף את טענת הבעל, שהיא ביקשה ממנו לעזוב ושהיא דיברה אליו בשפה פוגענית. הבעל לא הוכיח את טענתו.
• תקופות ממושכות הבעל לא התייחס אליה ולא גילה אליה רגש, ואף מנע ממנה חיי אישות.
•  חרף האמור, האשה השיבה בדיון שאילו הבעל היה לוקח אחריות וממשיך בטיפול פרטני, ניתן היה לשקם את המערכת הזוגית. האשה אף הגיבה בחיוב להצעת ביה"ד לפנות לטיפול וייעוץ זוגי, והוסכם כי הצדדים יקפיאו לצורך זה את ההליכים בבית המשפט ובבית הדין.

הצדדים נטלו חלק בשתי פגישות. במהלכן התברר לאשה כי הבעל לא הגיע במטרה כנה לכונן "שלום בית", אלא רק ממניעים טקטיים.

• יום לאחר הדיון בביה"ד ביום 30.12.2018, שבו הוסכם על פנייה לייעוץ זוגי, הגיש הבעל תביעה לביהמ"ש ל"משמורת משותפת", כך שהצהרותיו לשלום הן מן השפה ולחוץ. בשל כך, הודיעה האשה כי היא אינה מוצאת לנכון להמשיך בהליך הייעוץ.
• כיון שהבעל עזב את בית המגורים, ולא איפשר חיים משותפים, לכן מוחזקת האשה בזכאותה לכתובה, והנטל להוכיח אחרת הוא על הבעל. האשה אינה חייבת לחזר אחר הבעל ו/או להגיש תביעת שלום בית.
• האשה מעולם לא סרבה לבדיקת פוליגרף, ואין כל אינדיקציה לכך בפרוטוקול הדיון.

טענות הבעל

• כאשר האשה מגישה תביעת גירושין, כדי לזכות בכתובה עליה להוכיח שהתנהגות האיש לא אפשרה חיים משותפים.
• בתביעת הגירושין, לא ציינה האשה עילה מעבר לעזיבת האיש את הבית, ולא ציינה שהיא דחקה בו להתגרש ולעזוב את הבית כבר מספר שנים.
• הצדדים בישרו על כך לבנות עוד בטרם עזיבת האיש, בהכוונה והדרכה של מטפלת זוגית, המוכיח על כוונת הצדדים להתגרש ועל רצונה של האשה בכך.
• האשה שלחה בדוא"ל טיוטת הסכם גירושין כבר ביום 10.3.2018, ומדבריה בהודעת הדוא"ל משתקף רצון להליך גירושין מהיר ויפה, ללא ציפיה כלשהי לשלום בית. כל זה מוכיח על רצונה לגירושין עוד טרם עזיבת האיש את הבית.
• בדיון ביום 30/12/2018 האיש הסכים להצעת ביה"ד לטיפול זוגי ונסיון שלו"ב, אך האשה התחמקה ממתן תשובה חיובית.
• האיש הסכים לבדיקת פוליגרף להוכחת טענתו שהאשה חפצה להתגרש, ושעזיבת הבית היתה ביזמתה ובעידודה, אך האשה התנגדה לבדיקה, מה שמוכיח את נכונות טענת הבעל ואת חששה של האשה מתוצאות הבדיקה.

דיון והכרעה

אין חולק כי הבעל עזב את הדירה ביום 1.1.2018. אולם, לא התבררו לגמרי נסיבות העזיבה, האם הבעל עזב מיוזמת עצמו, או שמדובר בהסכמה משותפת, או אפילו בדחיפת האשה. מאידך, אין חולק כי האשה היא אשר הגישה את תביעת הגירושין.

אין גם חולק על כך, שבעבר היו לצדדים משברים עמוקים בזוגיות, החל משנת 2011, והם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן זמני. שני הצדדים סבורים שיש קשר בין המשברים בעבר, שאותם הם הצליחו לצלוח, למשבר הסופי, שפירק סופית את הקשר הזוגי שלהם.

כאן חשוב לחדד, שבהיבט ההלכתי-משפטי, ביה"ד אינו רואה השפעה ישירה של המשברים בשנים 2011 עד 2016 על פסק הדין שבפנינו.

זאת מכיוון ששני הצדדים ציינו שבחודש 4/2017, לאחר שהאשה החלימה ממחלה שחלתה בה, היתה מערכת יחסים טובה מאד בין הצדדים. אולם החל מחודש 5/2017 החלה הידרדרות, שבסופה עזב הבעל את הבית ביום 1.1.2018.

ביה"ד גם אינו מייחס חשיבות רבה לאירועים שאחרי חודש 3/2018, מכיוון שדי ברור שבשלב הזה כבר הועברו טיוטות להסכם גירושין בין הצדדים, ואיש מן הצדדים לא חשב באמת על שלום בית. לכן גם אין חשיבות רבה לעובדה שהאשה היא שפתחה את תביעת הגירושין, ולשאלה מי מן הצדדים לא שיתף פעולה עם הייעוץ שהציע ביה"ד. בשלב זה של התהליך, היה כבר הבית הרוס, ועל כגון זה נאמר "קוצים כסוחים כסחת, בית הרוס הרסת".

על כן, מוקד הדיון הוא בתקופה שמחודש 5/2017 ועד 2/2018. בתקופה זו פחתו או נפסקו לחלוטין יחסי האישות של הצדדים, המתח בין הצדדים עלה, לקראת סוף התקופה הבעל עזב את הבית, ובסופה של התקופה האשה שלחה לבעל טיוטת הסכם גירושין.

בבואנו לבחון את הפן העובדתי, ביה"ד אינו יכול לקבוע שצד אחד בלבד הוא האחראי לפירוק הנישואין ושהגירושין יצאו ממנו. אין לביה"ד ספק בכך שהאישה היתה שותפה פעילה, ברמה זו אחרת, בהחלטת הבעל לעזוב את הדירה. גם אם לא נקבל את גרסתו של הבעל שהאשה דחפה אותו בדבריה לעזוב את הבית, היא בוודאי נטלה חלק פעיל בהתלבטות, ולא הופתעה או נדהמה מן המהלך, כטענתה. די אם נתמקד בכך שלאחר עזיבת הבית, האשה לא פנתה אל הבעל בשום דרך שהיא בבקשה שיחזור הביתה. ניתן להסיק מכאן בנקל, שאין מדובר במהלך של עזיבה כרעם ביום בהיר. גם העובדה שתוך כחודשיים וחצי כבר העבירה האשה טיוטת הסכם גירושין לעיונו של הבעל, מוסיפה להבנה שמדובר במהלך המקובל על שני הצדדים.

ובכל זאת, הבעל הוא שביצע את הפעולה המעשית, ועזב את הבית. הבעל לא הציג הוכחה לכך שמדובר במהלך מוסכם. הוא לא הציג הוכחה לכך שהתקיימה כבר שיחה עם הבנות על פרידתם הקרובה של הוריהן. הוא לא הציג הוכחה לטענתו שלא היו כלל יחסי אישות בחודשים שקדמו לעזיבתו.

ככלל, במקרה של "מורדים זה בזה", כאשר רצונם של שני הצדדים הוא הדדי לגירושין, כבר פסקנו כמה פעמים שאין לחייב את הבעל בתוספת הכתובה, אלא רק בעיקר הכתובה, כיון שהוא לא כתב לה את סכום התוספת על דעת שתצא ממנו. אולם, כאן לא ניתן לקבוע חד משמעית שהאשה היתה נחרצת לגירושין, גם אם היא היתה שותפה פעילה בתהליך קבלת ההחלטה מצדו של הבעל.

ככלל, כשאין ודאות ל"מרידה" מצדה של האשה, הבעל חייב בכתובה, אם הוא קיבל החלטה חד צדדית לעזוב את הבית. מאידך, כשיש ודאות ל"מרידה הדדית" והשאלה היא רק מי גרם למצב זה, עוברת חובת הראייה להיות מוטלת על האשה, המבקשת להוציא מבעלה את דמי הכתובה.

אך במצב של "ספק מורדת", וזהו המצב שבפנינו כפי שתיארתי לעיל, במצבים שבהם בבואם של הצדדים בפני ביה"ד כבר אי אפשר להשיב את השלום לביתם של הצדדים, אלא רק להורות על גירושין, במצבים כאלה נכון וראוי לפסוק דין כעין פשרה, כבכל מצב שבו "לא ניתן הדין להתברר בראיות ובטענות" כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' יב סעי' ה). כבר כתבתי בעניין זה בשבתי בביה"ד באר שבע בפסק דין 1018512/4 משנת תשע"ה (2015), ביחד עם הרה"ג שריון שליט"א והרה"ג לוז שליט"א; כך פסקנו לאחרונה, ההרכב הח"מ, בתיק 1175528/1; וכך ראוי לנהוג לדעתי גם בנידון דידן.

לסיכום, ביה"ד אינו מקבל את גרסת האשה שהבעל עזב את הבית, ועשה את הצעד אשר למעשה מסמן את פירוק הנישואין של הצדדים, ביזמתו בלבד, ושהיא רק השלימה עם כך בהמשך הזמן. ביה"ד מתרשם שאף לאשה היה חלק בהחלטה זו, והיא אף עודדה את הבעל לכך. מסתבר גם שהתנהגותה כלפי בעלה במשך השנים, וכן בתקופה שלאחר מחלתה מחודש 5/2017 עד העזיבה, תרמו תרומה משמעותית להחלטה זו של הבעל. לכן לא ניתן לזכות אותה במלוא תוספת הכתובה. מאידך, לא ניתן להתעלם מהעובדה הפשוטה שבסופו של דבר ההחלטה לעזוב את הבית היתה של הבעל, והוא לא נאלץ לעשות זאת כתוצאה מדרישה מפורשת שלה, או כתוצאה מצו שיפוטי כלשהו. בנוסף, הבעל לא הציג הוכחה ממשית למעורבותה הפעילה של האשה בהחלטה. לכן גם לא ניתן לפטור אותו לגמרי מתוספת הכתובה.

מן מטעמים הנ"ל, דעתי היא לפשר בחיוב הכתובה, ולחייב את הבעל בסך 120,000 ש"ח.

אבהיר כי בדרך כלל במצב כזה, מקובל לחייב את הבעל בשליש מערך הכתובה. אך בנידון דידן, ששליש מן הכתובה מגיע לסכום של 173,333 ש"ח, נראה לי שאין ראוי לחייב את הבעל בסכום זה, שהוא סכום גבוה לפשרה בתביעת כתובה, בהיותו גבוה מכתובה רגילה שלמה. לכן ראיתי לנכון לחייב בסכום של 120,000 ש"ח, שהוא סכום מקובל לכתובה רגילה, ועל כן הוא סביר בעיניי לחיוב בפשרה בתביעת כתובה, והוא עונה להגדרה שכתבו הפוסקים "עד שליש".

מסקנה

לאור כל האמור לעיל, ביה"ד מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 120,000 ש"ח עבור כתובתה ותוספת כתובתה. עליו לשלם סכום זה תוך 30 יום מחתימת פסק דין זה.

הרב מאיר כהנא – אב"ד                הרב שלמה צרור – דיין

דעת המיעוט

קראתי את דברי ידידיי הרה"ג שליט"א. בנ"ד איני מסכים עם מסקנתם, ואני סבור כי יש לחייב את הבעל בסכום של 90,000 ש"ח בלבד. להלן נימוקי דעתי.

רקע עובדתי

הצדדים נישאו כדמו"י בחודש יוני 2001, ולהם שלוש בנות. הבעל עזב את הדירה המשותפת בתאריך 1.1.2018

בתאריך 20.3.2018 פתחה האשה בקשה ליישוב סכסוך בביהמ"ש לענייני משפחה, וכשבעה חדשים לאחר מכן בתאריך 17.10.2018 הגישה האשה בביה"ד תביעה לגירושין וכתובה. הצדדים הסכימו להתגרש ולנהל את תביעת הכתובה לאחר הגירושין, ובתאריך 20.5.2019 התגרשו. בין הצדדים התקיימו חמשה דיונים בתביעות הגירושין והכתובה. ביה"ד הפנה את הצדדים ליעוץ נישואין שלא צלח, וזאת בהאשמות הדדיות. לבסוף הוגשו סיכומים, ובדבריהם ובסיכומיהם יש הכחשות בשל מי הייתה סיבת הגירושין.

טענות הצדדים לאורך הדיונים

בפרוטוקול הדיון הראשון מתאריך 30.12.2018 טענה האשה שהיא אהבה מאוד את בעלה, וסייעה לו מאוד כדי שיצליח בעבודתו. כששינה תפקיד והיה צריך לעבור לגור לארה"ב למשך חצי שנה, הם עברו לגור שם. לאחר זמן הוא פוטר מעבודתו, והיא הניחה לו להישאר בחו"ל לתקופה מסוימת בלי המשפחה כדי שירגיש טוב. כבר לפני שבע שנים חל מפנה. הוא לקח אותה לשיחה, ואמר לה שהוא מסיים את המשמרת ועוזב את הבית. היא הייתה בתדהמה הואיל והיחסים היו רגילים, כמו כל זוג עם עליות וירידות, ולבסוף הוא הסכים ללכת לטיפול זוגי.

בחודש מרץ 2017 היא חלתה בדלקת קרום המוח. לדבריה, הבעל בחר להתעלם והלך לחדר כושר, ובמשך ארבעה ימים הייתה מורדמת ומונשמת. לאחר התאוששות של כחודשיים וחצי חזרה לעבודה. בדצמבר 2017 הם ישבו בסלון, והיא שומעת שהוא מקבל טלפון שמישהי שואלת אם הוא רוצה לבוא לראות את הדירה, והוא ניתק את השיחה. היא שאלה אותו על השיחה, והוא אמר לה שהוא הולך לראות דירה, והוא רוצה לעזוב את הבית. היא נדהמה, ולא האמינה שזה מה שקורה, ואמרה שניסו לדבר איך היגענו למצב הזה, ובמהלך השיחה הגיעו לזה שהבנות ישהו אצלו בשני ובחמישי, וכל שבת שניה. כפי המלצת ביה"ד הם היו ביעוץ נישואין, ולדבריה הוא לא רצה את זה באמת.

בפרוטוקול הדיון הראשון מתאריך 30.12.2018 טען הבעל כי לפני שמונה שנים המצב ביניהם התחיל להתדרדר. כל מריבה הייתה מתחילה בגידופים ממנה, "איזה אפס אתה", "לא מאמינה שהתחתנתי עם כזה אפס", וכל זה היה גם לפני הבנות. כל מריבה הייתה מסתיימת "אם אתה גבר, קח את הרגלים ולך, אני לא מחזיקה אותך בכח". הרגשתי לא רצוי בבית, ולא במשפחה, ותמיד הייתה לי ההרגשה הזאת. באחת המריבות חזרתי וישבנו לדבר, והבנתי שאני לא רצוי, ואמרה לי "קח את הרגלים ולך", אמרתי לה: "אין בעיה אני אסיים את המשמרת, אני אחפש דירה ונתגרש, ונעשה זאת בצורה מסודרת", ואז היא בקשה שנלך ליעוץ זוגי. היינו בטיפול תקופה ארוכה, במהלך הטיפול היא בקשה שאני אמשיך בטיפול אישי עם בעיות שיש לי בעצמי, והסכמתי, עד שחליתי עם בעיות גב במשך 4 שנים, בעיות גב חמורות, של שלשה ניתוחים. עוד טען, כי בניתוח הראשון היא סעדה אותו לאורך כל הניתוח, בשני קצת פחות, בשלישי בקושי.

הוא התייחס לאירוע בחודש מרץ 2017, ואמר שהיא הלכה עם החברות שלה לאילת, נוסעת לחופשים (ואם הוא היה מבקש כזה דבר אוי ואבוי, היתה לה יד חופשית), היא הגיעה בערב וחילקה מתנות לבנות, נכנסה לישון ב-9 בערב, ובסביבות 10-11 התחילה לשלשל ולהקיא, והוא חשב שקבלה באילת קלקול קיבה. בבוקר היא אמרה לי לקחת את הילדה לגן, בערב חזרתי היא הייתה ערנית לחלוטין, אמא ואבא שלה באו, ופינינו אתה לחדר מיון. כל אותם הימים אמא שלה האשימה רק אותי במצב הזה, כמה אני לא בסדר, וכמה אני אחראי למצב הזה וכו'. ולאחר מכן היה חודש של משפחה, ומשם התדרדר המצב ליותר גרוע ממה שהיה לפני כן. לקראת סוף השנה, היה מסופק אם יש לו יכולת כלכלית, ואם זה טוב לבנות, היא גילתה שהוא הלך לחפש דירה, היא אמרה לו אתה צודק במאה אחוז, אין לנישואין האלה מה להמשיך, היינו צריכים לעשות זאת מזמן. מאותו רגע כל יום היא שאלה אותי מה החלטת? מתי אתה עוזב? אתה לוקח את הדירה? והבנתי שאין לי שותף, ולשאלת ביה"ד אם היא בקשה ממך לחזור, הוא משיב שלא. הוא מכחיש מה שהאשה אמרה שהיא בכתה למה הוא עוזב.

עוד טען במהלך החודשים האחרונים היה נשאר לבד בבית בשבתות, לא יכל להיות אצל ההורים שלה, וכשהיא הייתה הולכת עם הבנות, התחיל לחשוב והבין שאין מי שרוצה להציל את הבית הזה. ב"כ הבעל הוסיף שהורי האשה והאשה נתנו לו להבין שהוא אשם במצב הרפואי שלה, וכל מילה שלו מחמירה את המצב הבריאותי שלה. האשה עמדה בצד של ההורים שלה, והיא לחצה ודחקה שיעזוב את הבית. האשה הכחישה שהיא אמרה לו שהיית צריך לעשות זאת מזמן. עוד אמרה שאם הוא היה לוקח אחריות וממשיך בטיפול לבד, היא הייתה מנסה, אבל היא ראתה את כתב ההגנה, ולא היה דבר אחד של אמת. לשאלת ביה"ד איזה טיפול הוא צריך לעבור, היא משיבה תשאל את הפסיכולוגית, הוא רואה את המציאות בדרך שלו, היה יכול לשכנע אותך שעכשיו זה בוקר, בגלל זה הוא לא הסתדר במקומות העבודה שלו. לשאלת ביה"ד אם היא מוכנה לחיות עם אחד שיש לו כזו בעיה, משיבה האשה, הייתי מוכנה, חייתי אתו 8 שנים.

היא מכחישה שההורים שלה דיברו איתה שהוא הגורם להתדרדרות הרפואית שלה, ורק בחדר ההמתנה הם היו נסערים.

בסוף הדיון הראשון היתה הסכמה בין הצדדים ללכת לייעוץ זוגי ולראות המשך הטיפול, האם הבעל צריך טיפול פסיכולוגי פרטי, ובהתאם לכך ניתנה החלטה לייעוץ זוגי.

בדיון השני שהתקיים בתאריך 7.5.2019 טענה האשה שהיו בטיפול, אבל הבעל לא רצה את זה. ב"כ האשה הציעה שהצדדים יתגרשו וידונו על הכתובה לאחר הגירושין. ב"כ הבעל אמרה שהיא לא מסכימה עם חלק מהעובדות שתוארו לפני ביה"ד, אולם הם מסכימים להצעה, והוסיפה, חשוב שביה"ד ישמע את האשה ויתרשם ממה שהיה בטיפול. שוב היו הכחשות בין הצדדים וכנ"ל. ביה"ד ערך לצדדים בהסכמתם הסכם גירושין קצר שהצדדים יתגרשו לאלתר, ואין בזה שום ויתור על כל תביעה, ולאחר כשבועיים הצדדים התגרשו.

בדיון השלישי בתאריך 17.11.2019 שוב חזרה האשה על הטענות הנ"ל, שהבעל עזב את הבית בתאריך 1.1.2018, ולאחר 10 חודשים שהבינה שאין עוד סיכוי הגישה תביעה לגירושין. לשאלת ביה"ד האם אחר שהתרפאה מהמחלה דלקת קרום המוח, האם חזרו לקיים יחסי אישות, השיבה האשה שהיו מקיימים יחסי אישות, וכשהבעל אמר לה שהוא רוצה לעזוב את הדירה, זה היה בשבילה הפתעה.

בדיון זה טען הבעל שלאחר שעזב את הבית, בתאריך 10.3.2018 האשה שלחה לו טיוטת הסכם גירושין, ואילו הוא לא שלח לה כלום, ורק אח"כ שלח לה את טיוטת ההסכם. לדברי ב"כ האיש, במשך שלושה חודשים לפני שעזב את הדירה האשה לא דיברה איתו, ורק אז הוא חיפש דירה.

לדברי שניהם לאחר שחלתה, במשך החודשים אפריל עד יולי 2017 הכל היה בסדר, וביולי הם שהו ביחד בחו"ל. לדברי האשה הם קיימו יחסי אישות עד כמעט הרגע האחרון, גם כשלא היו מדברים (שורה 103). לכאורה יש לזה סתירה מהדיון הרביעי בתאריך 21.7.2021, בה האשה אמרה שחלתה בדלקת קרום המוח, והיתה בהתאוששות בבית, ואפשר לספור את יחסי האישות על כף היד. זה לכאורה סותר למה שאמרה בדיון השלישי שעד כמעט הרגע האחרון היו יחסי אישות, ולא טענה אז שאת יחסי האישות אפשר לספור על כף היד.

בפרוטוקול הדיון החמישי מתאריך 12.10.2021 הבעל טען (שורה 71) האשה שלחה לו טיוטת הסכם גירושין חודשיים אחרי שעזב, ולשאלת ביה"ד (שורה 76) מתי התייאשת שאין כבר מה לעשות, הבעל משיב באזור 4.2018 אחרי שעזב את הבית, וקבל מייל עם טיוטת הסכם, בה אמרה האשה: בוא נסגור מהר, אני רוצה להיות חופשי, בוא נסגור את זה עוד השבוע. עוד אמר, היא הוכיחה את זה גם בבית הדין, כמה פעמים ביה"ד שאל האם אנחנו רוצים גט, והיא קפצה על המציאה, ואילו אני אמרתי בצער רב, ובגלל שהדיון היה בלי פרוטוקול, לא רואים את זה. לשאלת ביה"ד את האשה (שורה 129) למה שלחה לו טיוטת הסכם גירושין, משיבה, הוא בא מתוכנן נעשה פגישה עם הבנות, אני אשלם לך 2,000 ש"ח מזונות, אמרתי לו אתה מתוכנן עם משמורת ומזונות, אמיתי? הוא יצא מהבית ואמר אני תמיד יהיה פה בשבילכם. התקשרתי אליו, הוא משחק עם חברים, ועושה לייקים לבנות בלבוש לא צנוע, מה אני אמורה להבין, זה היה מינואר ועד מרץ. אלא שמודה שאין לה הוכחות על הלייקים, כי הוא מוחק תמונות.

לשאלת ביה"ד (שורה 146) שלדברי הבעל האשה היתה עוזבת אותו בשבתות, משיבה האשה, כשהיא הלכה עם המשפחה, הוא הלך עם חברים שלו לטיול בג'יפים.

בכתב התביעה של האשה לא כתבה האשה שהבעל היה עוזב אותה בשבתות ויצא לטיולים עם ג'יפים עם החברים שלו, אולם בכתב ההגנה שלו (סעיף 20) כתב הבעל שהאשה החלה לבלות בסוף שבוע אצל הוריה ולהותיר אותו בבית הצדדים.

בסיכומים של הבעל, מציינת ב"כ הבעל מייל שהאשה שלחה לבעל בתאריך 10.3.2018 כחודשיים לאחר עזיבת הבעל את הבית, ועוד טרם הוגשה תביעת לגירושין שהוגשה בתאריך 17.10.2018, ובו היא כותבת שיעבור על כל הסעיפים, וישתדל שזה יהיה עוד השבוע, ומוסיפה, אמן שיהיה לנו בהצלחה, מאחלת לשנינו לעבור את זה בדרך בוגרת וחברית. וכן שלחה טיוטת הסכם גירושין בתאריך 22.4.2018.

דיון והכרעה

לפנינו תביעה של אשה לכתובתה, ועיקר תביעתה לכתובתה הואיל והבעל עזב את הבית, והיא היתה בתדהמה מעזיבתו את הבית. האשה היא זאת שפתחה תיק לגירושין, ולא תבעה מהבעל שישוב הביתה ויקיים את כל החובות של בעל כלפי אשתו. מאידך הבעל מודה שעזב את הבית, אלא שטוען שהאשה אינה זכאית לכתובתה, הואיל והיא זאת אשר היתה מזלזלת בו במילים קשות, "איזה אפס אתה", "לא מאמינה שהתחתנתי עם כזה אפס", והיו מספר מריבות שבגמר המריבות היתה אומרת, "אם אתה גבר קח את הרגלים שלך ולך".

כתשעה חודשים לפני שהבעל עזב את הבית, האשה חלתה בדלקת קרום המוח. לדברי הבעל הורי האשה והאשה נתנו לו הרגשה שהוא זה שגרם למצב הבריאותי הירוד של אשתו, ולדברי האשה רק בחדר ההמתנה בביה"ח הוריה היו נסערים. שלשה חודשים לפני עזיבת הבעל את הבית, בני הזוג לא עשו שבתות ביחד, לדברי הבעל האשה היתה עוזבת אותו והולכת להוריה עם הבנות, ולדברי האשה, הבעל היה הולך עם חבריו לטיול בג'יפים, והיא הלכה לבית הוריה עם הבנות.

א. תביעת האשה לכתובתה הואיל והבעל עזב את הדירה, האם הבעל חייב בתשלום הכתובה?

ראשית יש לעיין, האם בעצם תביעת האשה לכתובתה בגין עזיבת הבעל את הבית, מחייבת את הבעל בתשלום הכתובה, הגם שהאשה לא הגישה תביעה שהבעל מורד בתשמיש או במזונות.

תנן בכתובות (סד:) המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין וכו', ואוכלת עמו מליל שבת לליל שבת. ופירש רש"י שם (ד"ה המשרה) שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו, ומשמע שאין הבעל חייב לדור עם אשתו בדירה אחת, וכן כתב הרמב"ם (פי"ב מאישות הי"ב) וז"ל, בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה, ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא שותה ואוכל לעצמו, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה מליל שבת לליל שבת. אולם מדברי הרא"ש שם (פ"ז סימן ד) משמע שאין הבעל רשאי להעמיד פרנס לאשתו אא"כ קבלה עליה, שהרי כתב להקשות דבמתני' (ע.) איתא המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס, משמע דיותר מל' יום, אינו רשאי להעמיד פרנס, ואילו בפירקין דלעיל (סד:) תנן, המשרה את אשתו על ידי שליש, אלמא יכול לפרנסה ע"י שליש כל זמן שירצה. בתחילה כתב הרא"ש די"ל דהֶדירהּ שאני, ובאר הקרבן נתנאל (אות ח) דזילא בה מילתא, ולפי"ז בלא הדירה רשאי להעמיד לה פרנס כל זמן שירצה. אולם בהמשך הביא הרא"ש דברי הירושלמי דפריך ויעמיד פרנס, ומתרץ הירושלמי רשות ביד האשה לומר אי איפשי להתפרנס אלא מבעלי, והא דתנינן המשרה את אשתו ע"י שליש, כאן בשקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה, אי שלא קבלה עליה, אפילו יום אחד לא יעמיד, מגלגלת עמו ל' יום, שמא ימצא פתח לנדרו. ע"כ. ומדברי הירושלמי מוכח שרק עד ל' יום רשאי להעמיד לה פרנס, ויותר משלשים יום אינו רשאי אא"כ קבלה עליה.

ומרן הב"י (סימן ע ס"ב) הביא דברי הרב המגיד (פי"ב מאישות הי"ב) שכתב לדקדק מדברי הרמב"ם שהבעל רשאי להעמיד לאשתו פרנס, ולא דמי למדיר את אשתו הואיל שאסר עליה הנאה, וגם אינה יכולה לאכול עמו אף מלילי שבת ללילי שבת. אלא שהביא דברי הרשב"א שכתב בשם הראב"ד הא דתנן המשרה אשתו ע"י שליש, מיירי כגון שהוא עושה מלאכה או שלומד בעיר אחרת שעונתו מליל שבת לליל שבת, שאילו עושה מלאכה בעירו, אי אפשר להשרותה ע"י שליש, אלא אוכלת עמו על השלחן, ואם לאו יוציא ויתן כתובה, משום דשמעי בה אינשי וזילא בה מילתא, דיאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משלחן בעלה. עוד כתב, אי נמי דמתניתין בשקבלה עליה, והכי מוקי לה בירושלמי, וכן הוא בחי' הרשב"א לכתובות (סד: ד"ה מתניתין) שאם לא קבלה עליה, יוציא ויתן כתובה.

וכן כתב בשו"ת המיוחסות לרמב"ן (סימן קד), וכ"כ ה"ר שלמה בן הרשב"ץ כדברי הרמב"ן. והר"ן שם (כח. ד"ה מתני') כתב אע"ג דבירושלמי מוקי בשקבלה עליה, מדברי הרמב"ם נראה דוקא ע"י נדר, הוא דמציא אמרה שזילא בה מילתא, אולם בשיטה לר"ן כתובות (סד:) כתב כדברי הראב"ד. ובדרישה שם (סקי"ג) כתב שמדברי הטור נראה דס"ל כדעת הרמב"ם.

ומחידושי הריטב"א כתובות (סד: ד"ה מתניתין) כתב שלפי דברי הרמב"ם הרשות ביד הבעל להשרותה על ידי שליש, וסיים אבל אינו נכון כי היאך תהא זולתו, והא זילא בה מילתא טובא, ובירושלמי מוקי כשקבלה עליה, וכל שלא קבלה עליה אינו יכול להשהותה ע"י שליש יותר משלשים יום, או אוכלת עמו על שולחנו, או יוציא ויתן כתובה, ושכן פסקו הרא"ה והרשב"א והראב"ד, וכ"כ בחידושי רבינו קרשקש (שם). וכ"כ הנמוק"י (שם) שאם לא קבלה עליה יוציא ויתן כתובה.

ובספר נתיבות משפט להגר"ח אלגאזי (נתיב כג ח"ה דף קסד.) כתב לבאר דברי רבינו ירוחם (שם) בדעת הרמב"ם, שגם הרמב"ם מודה לירושלמי שהאשה יכולה להתנגד להתפרנס ע"י שליש, וכל מה שכתב הרמב"ם שרשאי ליתן לה מזונותיה ואוכל עמה מליל שבת לליל שבת, הוא דוקא כשהבעל נותן לה את המזונות, ולא ע"י שליש.

ולענין הלכה, מרן השו"ע (סימן ע ס"ב) סתם כדברי הרמב"ם שבעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת. והרמ"א הביא דברי הרשב"א והראב"ד והרמב"ן והרא"ש ודעימייהו שחולקים על הרמב"ם שאין הבעל רשאי אא"כ קבלה עליה מעצמו, וסיים הרמ"א וכן נראה לי. ולפי"ז אם הנידון היה בבני ספרד היה מקום לומר שעצם עזיבת הבעל את הבית לא חשיבא מרידה, הואיל ורשאי הבעל ליתן מזונותיה ואוכלת לעצמה, וכן כתב הרב הגאון כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל ח"ה חאה"ע (סימן מב אות כא) שלדינא אין הבעל חייב לאכול עמה, שהרי רשאי הבעל לתת מזונותיה, והיא תאכל לעצמה וכמש"כ מרן השו"ע (סימן ע ס"ב), והגם דמור"ם ז"ל הביא שם חולקים, אנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שנמשיך אחר דברי הרמב"ם וכו'. ע"כ.

אלא שהרב שואל ונשאל הנ"ל הוא גופיה נשאל (שם סימן ל) בבעל שמרד באשתו, אם מחייבים אותו לדור עמה ולפחות מליל שבת לליל שבת. הביא מחלוקת הרמב"ם והראשונים והכרעת מרן השו"ע והרמ"א הנ"ל, וסיים דבזה"ז דשכיחי גנבים, ואין דרך בני אדם לישן בבית לבדם, ורגילים להביא מי שישן עמהם בצוותא, כיון שרוב בני העיר מקפידים בזה, אין הבעל רשאי להיות הוא בבית אביו, ואשתו תהיה לנה לבדה, אך אם ישכיר לה אשה אחרת שתלין עמה שפיר מדי, דבכה"ג לא רגילים להקפיד. ע"כ. ובזמנינו שבודאי שכל הנשים מקפידות שהבעל ילון דוקא בבית שהאשה שם, יש לומר שגם לרמב"ם אינו רשאי להשהותה לבדה.

ובנידון דידן הגם שהבעל הוא מבני ספרד, אינו רשאי להשהותה לבדה, ולפי מה שמבואר לעיל לדעת הרשב"א והראב"ד והריטב"א והנמוק"י ועוד, שאם לא רצה, יוציא ויתן כתובתה. והכי משמע מתשובת הרשב"ץ ח"ב (סימן קנט) שהכריע כדברי הרמב"ן והמפרשים כאחרים ודלא כרמב"ם, וסיים, ואם עושה כן בין בתשמיש בין להשרותה על ידי שליש שלא ברצונה, דנין לו כדין מורד על אשתו. ע"כ. והיינו שהמורד על אשתו יוציא ויתן כתובתה, כמבואר (סימן עז ס"א).

וחזינא בספר ערך השולחן (סימן ע סק"א) שהביא תשו' הרשב"ץ הנ"ל [ומה שמצוין שם סימן ערה, לפנינו סימן קנט] וכתב שאין נראה לומר שחשיב מורד, דהא כמה פוסקים ס"ל דמורד במזונות לא הוי מורד, אלא כופין אותו ליתן לה מזונות. וגם למ"ד דמורד למזונות הוי מורד, היינו דוקא כשלא רצה ליתן לה מזונות כלל, אבל אם נתן מזונות ורוצה להיות אוכל ושותה לעצמו, לא הוי מורד. ע"כ. ולי צ"ע שהרי ברשב"א ובריטב"א מבואר הא דיוציא ויתן כתובה אינו משום שמרד במזונות, אלא משום שזילא בה מילתא. ועוד קשה לי אמאי לא הביא דברי הרשב"א והריטב"א והנמוק"י שכתבו להדיא שיוציא ויתן כתובה. ועכ"פ לדינא קי"ל כדברי הראשונים הנ"ל דחשיב כמורד ויוציא ויתן כתובה.

המורם מן האמור,

בעל שעזב את הדירה המשותפת, ואינו מורד בתשמיש ובמזונות, לדעת הרמב"ם רשאי לעשות כן, ולא חשיב כמורד, וכן סתם מרן השו"ע. אולם רוב הראשונים, ובכללם הרשב"א והראב"ד והריטב"א והנמוק"י והרשב"ץ, חולקים וס"ל שהבעל חשיב מורד ויוציא ויתן כתובה, והרמ"א הכריע כמותם. בזמנינו שהדבר ידוע ומפורסם שכל הנשים מקפידות שהבעל ידור עמהם, מבואר בשו"ת שואל ונשאל שגם לרמב"ם ומרן השו"ע אינו רשאי לעזוב אותה.

ב. מורד בעזיבת הבית, האם צריך התראה כדי לחייבו בכתובה?

לעיל התבאר שלדעת רוב הראשונים גם בעל שעזב את הבית חשיב כמורד, ובזמנינו מסתבר שגם לרמב"ם הדין כן וכנ"ל. אלא שיש להסתפק האם חייב הבעל בכתובה מיד, או שמא צריך להתרות בו. והנה הרא"ש בתשובה (כלל מג סימן י) כתב וז"ל, אשה המורדת צריכה התראה ועדים להפסידה כתובתה, ואין הבעל נאמן, ואם היא כופרת תשבע שהוא כדבריה, וכן דין האיש המורד. והכי משמע נמי מדברי החזון איש (אהע"ז סימן קח אות יג) וז"ל, והא דכופין אותו לגרש, היינו אפילו חוזר ממרדו, מיהו נראה דצריך התראה כמש"כ הרא"ש בתשובה כלל מג, ואם עמד במרדו אחר ההתראה ואח"כ חזר, כופין, דאל"כ לעולם יחזור וימרוד. ומהא דכתב החזו"א שגם לענין כפייה לגרש צריך התראה, משמע שכל שלא התרו בו אין כופין אותו לא לגרש, ולא ליתן כתובה.

וכן הוא בשו"ת הגאונים, שערי צדק ח"ד (שער ד סימן ל) תשובה לרבינו האי גאון, במי שאשתו טוענת שלא נתן לה עונה כראוי, והוא אומר נתתי לה כראוי וכו', ואין כל האומר הריני נמנע מתת עונה חייב לפרוע מיד, אלא לאחר שמתרין בו והוא עומד על דבריו, והביא ראיה מדתנן בכתובות (סא:) המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א שתי שבתות, ובה"א שבת אחת, ולשמואל דהלכתא כוותיה אפי' בסתם ממתינין שבת אחת, הא למדת שכל זמן שאנו מוצאים פנים לדחות הדבר ולהשתדל לתקנו, צריכים אנו לעשות כן, אפי' במדיר את אשתו, ובמודה שהוא נמנע או שאינו יכול, כל שכן במי שכופר וטעון שהוא עושה כראוי שאנו משתדלין ומבקשין לגלות הדבר ולתקנו.

והוסיף רבינו האי, וז"ל, ואם אין אנו יכולים בשום פנים ונדחה הדבר לכפירה, ראוי להשביעו, והוא שתאמר אני חפצה להתגרש בשביל זה, ואיני יכולה לסבול, והרי הוא מגרש אותה כתקנת חכמים, והיא אומרת חייב אתה לפרוע לי כתובתי, מפני מה שמנעת מלעשות מה שהיית חייב לעשותו, והוא אומר אני עשיתי כראוי, ואיני חייב לך כלום, הרי דבריה כמי שאמר מנה לי בידך, והרי דבריו כאומר פרעתי, דמשביעין אותו שבועת היסת, משום דאיכא דררא דממונא. ע"כ.

וכן מבואר בשטמ"ק כתובות (סג. ד"ה וכן המורד על אשתו) מתלמידי רבינו יונה בשם הרמ"ה וז"ל, הא מתני' דמורד על אשתו כדקיימא קיימא דקי"ל כת"ק, והני מילי כל כמה שלא תבעה גירושין, אבל היכא דתבעה גירושין מחמת דמרד עליה מתשמיש, מתרינן ביה למהדר ביה ממרדיה, אי ציית ציית, ואי לא, איכא לפלוגי, דאי אשתמוטי קא משתמיט, עד ששה חדשים מוסיפין לה על כתובתה, מכאן ואילך יוציא ויתן לה כתובה, ולא סגיא לה בתוספת, דרוצה אשה בקב ותפלות וכו', וכל שכן מתוספת כתובה, דספק הנאה לאחר זמן היא, ואי פסיק למילתא דאמר לא ניחא לי לשמושי בהדה, יוציא מיד ויתן כתובה. תדע דהא קרוב בשר משאר הוא דילפינן, כי היכי דכי פסק למילתיה גבי שארה יוציא ויתן כתובה, גבי עונה נמי יוציא ויתן כתובה. אלא שהקשה אמאי במדיר את אשתו מתשמיש המטה דלב"ש ממתינים לו ב' שבתות, ולב"ה שבת אחת, ואמאי לא נמתין גם במורד שבת אחת, וכתב, דלא חשיב מורד על דעת בי"ד, שאם ימצא פתח לנדרו יחזור בו, אבל מורד, מורד על דעת בי"ד הוא, שהרי יכול לחזור בו ואינו חוזר בו, ולכן יוציא מיד ויתן כתובה, מידי דהוה אאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה. ותנא דתני מוסיפין לה על כתובתה בלא זמן, בדלא תבעה גירושין.

ומהא דכתב הרמ"ה דהיכא דתבעה גירושין מחמת דמרד עליה מתשמיש, מתרינן ביה למהדר ביה ממרדיה, משמע שהמורד מתשמיש צריך התראה, וכן משמע ממה שכתב בסיפא לחלק בין מדיר למורד, שהמדיר אינו מורד על דעת בי"ד, משא"כ מורד מתשמיש שיכול לחזור בו ואינו חוזר הרי מורד על דעת בי"ד, ומשמע דמיירי שהתרו בו.

הרי מוכח מדברי רבינו האי גאון והרא"ש והשטמ"ק בשם הרמ"ה והחזו"א דבמורד בתשמיש צריך התראה כדי לחייבו בכתובה.

ג. כשיש תביעות והכחשות הדדיות על המרידה, האם הבעל חייב בתשלום הכתובה?

אלא שבנידון דידן, בהחלטה מהדיון הראשון כתב ביה"ד שלמרות הדברים הקשים שנשמעו על ידם, ביה"ד שמע בדבריהם ניצוץ של תקוה להחזיר את שלום הבית, כיון ששניהם הצהירו שהיתה ביניהם אהבה בכל לב, וכו', ולכן ביה"ד מפנה את בני הזוג לייעוץ נישואין.

הצדדים פנו לייעוץ נישואין כפי שמופיע בפרוטוקול הדיון השני מיום 7/5/2019, אלא ששוב חזרו לביה"ד עם האשמות הדדיות. האשה טענה שהבעל לא באמת רצה את שלום הבית. ב"כ הבעל טענה שהיא לא מסכימה עם העובדות, אולם כיון שיש הסכמה לגירושין, הצדדים יתגרשו, ובתביעת הכתובה ידונו לאחר הגירושין. האשה הסכימה לכך, ואכן כך נעשה.

במציאות זו, כשיש הכחשות הדדיות, יש לעיין האם הבעל חייב בכתובה, הואיל ואם האמת כדברי האשה שהבעל עזב את דירת הצדדים בלי טענה מוצדקת לעזיבתו – וכפי שטוענת שהיתה בתדהמה כשהבעל עזב את הדירה – הרי לדבריה הבעל מרד באשתו, הן בעצם עזיבתו את הבית, וכנ"ל, והן שבעזיבת הבית הוא מורד מתשמיש. וכן מוכח מתשו' הרשב"א ח"א (סימן תרצג) שכתב במי שהורגל לכעוס ולהוציא את אשתו תמיד, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, חדא, שמורד במזונות, ועוד שמורד בתשמיש. וממילא כיון שלדבריה גם לאחר שהלכו לייעוץ נישואין, הוא נשאר במרדו, הרי הוא כמותרה על המרידה, וממילא חייב גם בתשלום הכתובה. ומאידך אם נקבל את דברי הבעל שהאשה ביזתה אותו ואמרה לו אתה אפס, חבל שהתחתנתי עם אפס כמוך, אם אתה גבר קח את הרגליים שלך ולך, הרי שלדבריו היא זו שרצתה את הגירושין, ולא הוא זה שמרד בה, וממילא לפחות אין לה תוספת כתובתה, וכפי שכתבנו בפסק דין אחר באריכות כששני הצדדים מסכימים להתגרש, יש לאשה רק עיקר כתובה, ולא תוספת כתובה.

הנה כתב הרמב"ם (פי"ד מאישות הט"ז) וז"ל, איש ואשתו שבאו לבי"ד, הוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין בתחילה על מי שהוא מורד, ולא יודה בבי"ד. ואח"כ אם לא הודו, אומרים להם התיחדו בפני עדים. נתיחדו ועדיין הם טוענין, מבקשין מן הנטען, ועושין פשרה כפי כח הדיין, אבל לבעול בפני בני אדם אי אפשר, לפי שאסור לבעול לפני כל בריה. ע"כ. ודברי הרמב"ם הנ"ל הובאו בטור ושו"ע (סימן עז ס"ד).

וכתב הרב המגיד (שם) שהרמב"ם למד כך ממתניתין דנדרים (צ:) השמים ביני לבינך, שלמשנה ראשונה נאמנת, ולמשנה אחרונה אינה נאמנת, ויעשו דרך בקשה, ומפורש בירושלמי דביאור המשנה השמים ביני לבינך, היינו באומרת כמה דשמיא רחוקין מן ארעא, כן ההוא גברא רחיק מן איתתיה, ואע"פ שלפי גמרתנו בנדרים (שם) פירוש המשנה שאינו יורה כחץ, למד הרמב"ם מן הירושלמי שאף שטוענת שאינו נזקק עמה והוא מכחיש, יעשו פשרה.

אלא שהראב"ד בהשגות (שם) כתב אין אני רואה בכאן פשרה לדיין, דלמשנה ראשונה הרי האמינוה, מפני שיכולה לומר אינו יורה כחץ, ולמשנה אחרונה יעשו סעודה, והן מתרגלין זה עם זה, ואין כאן מקום לחרמות מפני שהוא גנאי להם. וכתב הה"מ שדברי הרמב"ם הם ממה שאמרו במשנה יעשו דרך בקשה. ואע"פ שבירושלמי אמרו שיעשו סעודה וכמש"כ הראב"ד, בירושלמי הזכירו אחת מדרכי הפשרה והפיוס שהיא ע"י הסעודה, ועיקר הכוונה שיתפשרו ביניהם באי זה דרך שיהיה, ולזה סתם הרמב"ם. ומש"כ הראב"ד שאין כאן מקום לחרמות מפני הגנאי, אני אומר שכיון שהם טוענים דברים אלו בבי"ד, אין חוששין לגנאן להוציא הדין לאמיתו, וכבר הזכיר בהרבה מקומות שלא נזכר בתלמוד בשום מקום חרם סתם בביאור, אבל הגאונים ז"ל כתבו כן. ע"כ. הא קמן שמבואר בדברי הה"מ שהמטרה בחרם היא כדי להוציא הדין לאמיתו, וכדי שיתפשרו ביניהם.

ולפי"ז בנידון דידן הגם שבית הדין לא החרים על אף צד, מכל מקום בי"ד הפנה את הצדדים לייעוץ נישואין, והיא האפשרות שעומדת לפני ביה"ד בזמנינו כדי להוציא הדין לאמיתו, וכדי שיתפשרו ביניהם.

והגם שהרמב"ם כתב דין זה באחד שטוען על השני שהוא מורד והלה מכחיש, מכל מקום בשו"ת המבי"ט ח"א (סימן רסז) כתב דההוא הדין בשניהם מכחישים זה את זה, שהבעל טוען על אשתו שהיא מורדת, והאשה טוענת לא כן אלא הוא המורד דמחרימים על מי שהוא מורד, והובא בספר אוצר הפוסקים (סימן עז ס"ד עמ' קמח אות ב), ושכן כתבו בספר משפטי שמואל להגרש"ב ורנר ח"ב (סימן יט אות ב), וכ"כ בפד"ר ח"י (ע"מ 230).

אלא שהקשו האחרונים על הרמב"ם מהא דפסק הרמב"ם (פי"ב מגירושין ה"ד) כרב המנונא שהאומרת לבעלה גרשתני נאמנת, משום שאין אשה מעיזה פניה לפני בעלה, וכן באומרת שאינו יורה כחץ נאמנת, משום שמעיזה, לפי שהבעל אינו בקי אם הוא יורה כחץ, וכדאיתא בגמ' נדרים (צא.), וכ"כ הרמב"ם (פט"ו מאישות ה"ט). ולפי זה לכאורה קשה על הרמב"ם מדוע כתב שאם האשה טענה שהבעל מרד בה והבעל מכחיש שאינה נאמנת, והרי בעלה יודע אם האמת איתה, וכיון שאין אשה מעיזה פניה לפני בעלה תהא נאמנת, ואין צורך להחרים, ולא לעשות פשרה ביניהם. ובלחם משנה (פי"ד מאישות הט"ז) כתב ליישב דבטוענת גרשתני או שאינו יורה כחץ, הרי היא מוציאה את עצמה מבעלה, ולפיכך נאמנת שאין אשה מעיזה פניה לפני בעלה, משא"כ באשה הטוענת על בעלה שהוא מורד, אינה מוציאה את עצמה מבעלה, דהא אפשר לו להתפייס ולא למרוד, ובכה"ג אפשר שמעיזה, ולפיכך אינה נאמנת. ומעין זה כתב המעשה רוקח (שם) דוקא בגירושין ששניהם יודעים האמת, האשה נאמנת כיון שמוציאה עצמה מבעלה, משא"כ בטוענת שהוא מורד, הגם ששניהם יודעים האמת, מכל מקום כיון שאינה מוציאה את עצמה מבעלה, אינה נאמנת.

ובשו"ת מהרלב"ח (סימן לג) כתב שאין האשה נאמנת אא"כ יש ב' תנאים, א. שתדע האשה שידע בעלה במה שטוענת שהוא אמת או לאו. ב. יהיה בטענתה העזה, ולכן בטוענת שהוא מורד אינה נאמנת, כיון שאין בזה העזה, כי אדרבה רוצה היא שלא ימרוד, וכ"כ בשו"ת מהרש"ך ח"ג (סימן מב).

 ובספר ישועות יעקב (סימן עז ס"ד בפיה"א סק"ו) כתב, ליישב דברי הרמב"ם על פי מש"כ הרא"ש (סוף נדרים) שכל שמקלקלת עצמה נאמנת, והיינו בטוענת גרשתני, אם אין האמת כדבריה הרי היא מקלקלת עצמה שיוצאה מבעלה בלא גט, וכן באומרת שאינו יורה כחץ, אם אין האמת כדבריה, הרי כופין הבעל לגרשה שלא כדין, וא"כ תהיה מקולקלת לעולם, משא"כ בטוענת שהוא מורד, שבידה הדבר להשאר תחת בעלה ויוסיפו לה על כתובתה, וגם ביד הבעל להתנהג עמה כדרך איש ואשתו, נמצא שאינה מקלקלת עצמה, ולכן אינה נאמנת.

ובספר נתיבות משפט להגר"ח אלגאזי (דף רלג ע"ב) כתב דנאמנת בטוענת גרשתני או שבעלה אינו יורה כחץ משום דלא שויא לבעלה רשע, משא"כ בטוענת שבעלה מורד בה ועובר על עונתה לא תגרע, הרי היא עושה בעלה רשע, ואינה נאמנת בזה. ובספר בני אהובה (פט"ו מאישות הט"ו) כתב דוקא בטוענת גרשתני נאמנת שהיא העזה גדולה, וכן בשאינו יורה כחץ משום דשויא ליה כבעל מום, משא"כ בדבר שאינו חסרון בבעל, וכגון שטוענת עליו שהוא מורד אינה נאמנת. ובדרישה (סימן קנד אות ג) כתב שהכל תלוי אם תובעת גם כתובתה, ובטוענת שהוא מורד שאינה נאמנת, מיירי שתבעה גם כתובתה. ודברי האחרונים הנ"ל הובאו באוצר הפוסקים (סימן עז ס"ד, עמ' קמו).

 וכד דייקינן בכל יישובי האחרונים, נמצא דבנידון דידן לכולהו אין האשה נאמנת, הואיל וטענה שהוא מורד בה ותבעה גם כתובתה, והיה רצונה שיחזור בו, והראיה שאכן הסכימה ללכת לייעוץ נישואין, הרי שבזה מעיזה לפני בעלה, ואינה נאמנת.

והגם שיש ראשונים החולקים על הרמב"ם דס"ל שגם בטוענת שהבעל מורד בה בתשמיש שנאמנת, וכמש"כ הרשב"א נדרים (צא.) והמאירי (שם) והר"ן (שם) והריטב"א (שם) ובשו"ת הריב"ש (סימן קכז) וטעמייהו דכל שהבעל יודע כמותה אינה מעיזה, ודמי לטוענת גרשתני שנאמנת, מכל מקום הרשב"א (שם) כתב דוקא שאינה תובעת כתובתה, אולם אם תובעת כתובתה, חיישינן שמא עיניה נתנה באחר. ובמאירי (שם) כתב ודוקא שלא היתה קטטה ביניהם, ובנידון דידן גם תבעה כתובתה, וכן נראה שהיתה קטטה ביניהם שאינה נאמנת. ובלאו הכי מרן השו"ע (סימן עז ס"ד) סתם כרמב"ם.

אלא דלכאורה מדברי הרמ"א (סימן קנד ס"ז) משמע שהאשה נאמנת אם טענה שמרד בה, שכתב שם וז"ל: "אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים", והיינו שנאמנת. אלא שבפתחי תשובה שם (סקכ"ג) הביא דברי הגבורת אנשים שכתב לבאר דברי הרמ"א שדוקא בטוענת שפירש ממנה, כיון שאינו יודע בדרך כל הארץ, ולא בטוענת שיכול ובכוונה אינו שוכב עמה, ולפי"ז גם לרמ"א אין להאמינה.

ולכאורה קשה מדוע כתב הרמב"ם שאם לאחר שהחרימו בי"ד על מי שהוא מורד ולא יודה, והתייחדו ולא הודו, שעושין פשרה כפי כח הדיין, ולא נימא שהאשה תשבע ותטול, או הבעל ישבע ויפטר. ואכן בספר בני אהובה (פי"ד מאישות הט"ז) הקשה כן. וכתב ליישב דהכא אין מקום להשביע האשה, דכיון דאף כשהיא באמת מורדת, אין פוחתין מכתובתה אלא בהכרזה שמא תחזור, וכאן אי אפשר להכריז עליה כיון שהיא מכחישה, לכן לא הפסידה כתובתה.

אולם בביאור הגר"י קאפח על הרמב"ם (פי"ד מאישות הט"ז) כתב על דברי הבני אהובה שלא ראה תשובת הרמב"ם (הוצאת בלאו סימן כח) שנשאל באחד אשר לו אשה ובנים רבים, וכאשר יתבענה לדבר מצוה תמנענו, ואמרה לו אם טוב בעיניך לשבת כך, מוטב, ואם לאו פרע לי המגיע לי וגרשני. והשיב הרמב"ם, אם מודָה בזה ורוצה להתגרש, תצא בלא מאוחר [ונראה דהיינו כתובתה], ואם היא מכחישה, מחרימים בפניה ותענה אמן, ואח"כ ידורו שניהם עם בני אדם מהימנים, הלומדים דבר מתוך דבר לפי מסיבות העניינים, ואומרים לה אם תמנעי אין כתובה לך, ואם יגרשנה מסיבת הימנעותה, דבר שאי אפשר מצד הדין לעמוד עליו, ישביענה על זה הענין שבועה בנקיטת חפץ, ואז תטול כתובתה. ע"כ. הא קמן שמבואר בתשו' הרמב"ם כשיש הכחשות תשבע האשה ותטול כתובתה.

ומה שכתב הרמב"ם (פי"ד מאישות הט"ז) נתייחדו ועדיין הם טוענין, מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין, אינו לענין כתובה כלל אלא לענין הפשרה כדי להטיל שלום ביניהם, וכן מבואר במגדל עוז (שם) שכתב לבאר דברי הרמב"ם שדברי הרמב"ם הם משנה אחרונה סוף נדרים דהאומרת השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה, ובקשה זו היא דרך פשרה כפי כח הדיין. ע"כ. הא קמן דביאור דברי הרמב"ם שעושין פשרה כפי כח הדיין אינו לענין הכתובה, אלא לענין הנסיון לעשות שלום ביניהם, והרמב"ם בתשובה השלים את הענין, שלענין כתובה תשבע האשה ותטול.

וכדברי הרמב"ם שנשבעת ונוטלת, כן חזינא בשו"ת הרא"ש (כלל מג סימן י) שכתב וז"ל, אשה המורדת צריכה התראה ועדים להפסידה כתובתה, ואין הבעל נאמן, ואם היא כופרת תשבע שהוא כדבריה, וכן הדין באיש המורד. ע"כ. הרי מבואר ברא"ש שאם האשה כופרת, ומוכח שיש הכחשות בין הבעל לאשה, תשבע האשה ותטול כתובתה.

אלא שבשו"ת הגאונים שערי צדק (שער ד סימן ל) יש תשובה לרבינו האי גאון שכתב כשיש הכחשות בין הבעל לבין האשה אם הבעל מורד בתשמיש, או אם האשה מורדת, על הבעל לישבע היסת וליפטר. שם נשאל באשה שטענה שאין הבעל נותן לה עונה כראוי, והבעל מכחיש, והשיב שלא מצאנו שבועה בתורה אלא בממונות, וכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין היכא דאיכא עד אחד, או בהודאה במקצת הטענה, ושבועת היסת נמצאת היכא דאיכא דררא דממונא, ואם הגיע הדבר שאם תהיה הודאה יתחייב המודה לשלם ממון, היה הדין לחייב שבועה דרבנן וכו'. וכבר ידענו שבזמן שנודע בבירור שהאיש משנה על אשתו בעונתה, והוא מונע ממנה ממה שנתחייב ליתן לה, והוא עומד בכך ואינו חוזר, אפשר שיגיע הדבר שיתחייב לפרוע לה כתובתה ויגרשנה, שהרי אמרו בגמ' כתובות (מח.) דאמר רב הונא אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, קל וחומר עיקר העונה כשאינו יכול לתתה, או כשהוא נמנע ממנה, אלא שאין כל האומר הריני נמנע חייב לפרוע מיד, אלא לאחר שמתרין בו, והוא עומד על דבריו וכו'. ואם אין אנו יכולים בשום פנים ונדחה הדבר זמן מרובה כפי מה שהדיין רואה, והם עומדים על דבריהם, ומגיע הדבר לכפירה, ראוי להשביעו, והוא שתאמר אני חפצה להתגרש בשביל זה, ואיני יכולה לסבול, והרי הוא מגרש אותה כתקנת חכמים, והיא אומרת אתה חייב לפרוע לי כתובתי, מפני מה שמנעת לעשות מה שהיית חייב לעשותו, והוא אומר אני עשיתי כראוי ואיני חייב לך כלום, הרי דבריה כמי שאמר מנה לי בידך, והרי דבריו כאומר פרעתי שאמרו בו בגמ' שבועות (מ:) אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת, משום דאיכא דררא דממונא. ע"כ. הא קמן מבואר בתשובת רבינו האי גאון שבענין כגון נידון דידן שיש הכחשה בין הצדדים מי הוא המורד, היה להשביע את הבעל שבועת היסת ויפטר, וזה לכאורה דלא כתשובת הרמב"ם ותשובת הרא"ש שהאשה תשבע ותטול כתובתה.

ולענ"ד יש ליישב, דהרמב"ם והרא"ש לפי שהם נשאלו בענין אשה שהבעל תבע אותה שהיא מורדת, ולדברי הבעל כיון שהיא מורדת מפסידה כתובתה, יש לה לישבע וליטול, הואיל והיא הנתבעת. משא"כ רבינו האי גאון נשאל כשהם מכחישים זה את זה האם מקיים עונתה ותובעת להתגרש, בכה"ג השיב כאילו האשה היא התובעת את כתובתה, והבעל שהוא הנטען ישבע ויפטר. ולפי"ז בנידון דידן שיש הכחשות הדדיות מן הדין שהבעל ישבע ויפטר.

ד. היכא שמן הדין על הבעל לישבע וליפטר אלא שנהגו שלא להשביע או באנשים החשודים על השבועה, כיצד יפשרו ביניהם?

ראשית, כידוע יש מצוה על בית הדין לעשות פשרה עם בעלי הדין, וכדאיתא בגמ' סנהדרין (ו:) רב יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, אלא דאיתא בגמ' (שם) דכל זה כל זמן שאין אתה יודע להיכן הדין נוטה, אולם אם אתה יודע להיכן הדין נוטה, אין אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו. וכתבו התוס' שם (ד"ה נגמר הדין) דלרש"י גמר דין, היינו שכבר אמרו בי"ד איש פלוני אתה חייב, אולם תוס' כתבו דאף אם עדיין לא אמרו איש פלוני אתה חייב וכדו', אלא שכבר דקדקו בדין היטב, ולא מיחסר אלא לומר איש פלוני אתה חייב, חשיב גמר דין. ומדברי מרן השו"ע (סימן יב ס"א) מוכח דסתם כדברי התוס'.

אלא שכתבו התוס' שם כשמתחייבין שבועה זה או זה, שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש השבועה, וכ"כ הטור ושו"ע (סימן יב ס"ב) ומפשט דברי הטור ושו"ע נראה דבמקום של חיוב שבועה, רשאים הבי"ד לעשות פשרה גם לאחר גמר דין. אלא שכתב הב"ח (ד"ה ומה שכתב) שהתוס' כתבו כן לשיטתם דגמר דין היינו היכא שכבר דקדקו בדבר, ולא נשאר אלא לומר איש פלוני אתה חייב וכו', אולם לרש"י דס"ל דגמר דין היינו שכבר אמרו בי"ד איש פלוני אתה חייב, אינם רשאים לפשר אף במקום חיוב שבועה, דאם היו חוזרים, היה נראה כאילו לא דנו דין אמת, וכתב הב"ח שנכון להחמיר בזה. אולם הש"ך שם (סק"ז) כתב שאין דברי הב"ח נכונים, וגם חומרא זו היא קולא, והעיקר כמו שכתב בטור, והיינו אף אם אמרו בי"ד איש פלוני אתה חייב וכו', רשאים לפשר כדי להנצל מחומר שבועה לבטלה.

אלא שמה שכתבו התוס' והטור דבמקום שבועה יכולים בי"ד לפשר אף לאחר גמר דין, היינו שיש הסכמה בין הצדדים לפשר, וצריך קנין וכדאיתא בגמ' סנהדרין (ו.) והלכתא פשרה צריכה קנין, ובגמ' שם מבואר דאף בבי"ד של שלשה צריך קנין, וכ"כ הטור ושו"ע (סימן יב ס"ז).

ומכל מקום בודאי לא היתה כוונת התוס' שבמקום שבועה, בי"ד כופין לפשרה שלא כרצון בעלי הדין, וכדמוכח מלשון התוס' שכתבו "שרי" למימר להו, היינו שמותרים ורשאים לומר כן לבעלי הדין, ולעולם אין יכולים לכוף את בעלי הדין, וכן משמע מדברי הטור ושו"ע, וכן משמע מתשו' המהריט"ץ (סימן רעד) בענין שהיה חיוב שבועה בין שתי קהילות, וכתב המהריט"ץ אז אמרתי "אין ראוי לישבע", כי זה דרכי כל מה שאני יכול שלא להביא הנשבע לידי שבועה, ואחר שאני אומר להם הדין כך, ואתה פלוני חיב לישבע, אני אומר לו איני חפץ שתשבע ותזכיר ותשא את שם ה' אלקיך אפילו על האמת, קנה שבועתך בכך וכך, ואתה הטוען קנה שבועת שוא, שהיא לדבריך בכך וכך ותמחלו זה לזה, וה' עזרני, כן יעזרני תמיד עולם ועד לרצון לפני ה' וכו'. ע"כ. מוכח שלא יכל לכופם לעשות פשרה במקום שבועה רק שעזרו ה' לפשר ביניהם, ודו"ק. והובאו דברי המהריט"ץ בספר ארץ חיים סתהון (חחו"מ סימן פז סכ"א), וכן מוכח ממה שכתב בספר זכרנו לחיים לרב הגאון חיים פרץ ח"א חחו"מ (ערך פשרה) ויובא לקמן בעזה"י.

וכן מוכח מדברי מרן השו"ע (סימן פז סכ"א) שהביא דברי הרמב"ם שכתב וז"ל, ואעפ"כ צריכים הדיינים לפצור בבעלי דינים, אולי יחזרו בהם עד שלא תהא שם שבועה כלל. ע"כ. ואם איתא שבמקום שבועה רשאים לכופם, אמאי צריך לפצור בבעלי הדינים, שביה"ד יכופו אותם לפשרה, כיון שיש שם שבועה, אלא ודאי שאין ביה"ד רשאים לכופם בזה. וכן חזינא בשו"ת תרשיש שהם ח"א החו"מ (סימן עא ד"ה וא"כ) שכתב להדיא וז"ל, דלא מצינו בשום מקום לעשות פשר בעל כרחן במקום חיוב שבועה. ע"כ.

ומפשט לשון מרן השו"ע (סימן יב ס"ב) ואם חייבו בי"ד שבועה לאחד מהם, רשאי הבי"ד לעשות פשרה, משמע בין כשחיוב השבועה מן התורה, בין כשנתחייב בשבועת היסת. וכ"כ להדיא בשו"ת בנימין זאב (חחו"מ סימן רנט) וז"ל, דראוי לכל דיין ושופט ורב להרחיק מהם השבועה בכל היכולת, לא שנא שבועת טענת ספק, ולא שנא שבועת היסת, אלא לעשות משפט וצדקה ביניהם. ע"כ.

וחזינא בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סימן מח אות ב) שכתב להוכיח שבי"ד יכולים לכוף על הפשרה ממה שכתב בשו"ת דרכי נועם חחו"מ (סימן לה). ולי צ"ע, שהרי הרב דרכי נועם שם כתב להדיא דוקא היכא שכל הדיינים היו מסופקים בדין, יראה לו שיכריח את בעלי הדין לעשות פשרה, וכל שכן כשהתובע רוצה לעשות פשרה והנתבע אינו רוצה. ע"כ.

ובנידון דידן לא הסכימה האשה כלל וכלל לפשרה, אלא כפי עיקר הדין, וממילא לא נעשה עמהם קנין, ולכאורה אין לבי"ד לפשר ביניהם. אלא שמלבד שמשתדלים לא להביא אחד מהצדדים לידי שבועה, בנידון דידן שני הצדדים אינם שומרי תורה ומצוות, וממילא חשודים על השבועה, ואי אפשר להשביע את הבעל, או להפך השבועה על האשה.

אלא שכתב הרא"ש (כלל קז סימן ו) דכיון שבא הדין לפני הדיין, והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין, ויריבו בעלי הדין זה עם זה, וכתיב אמת ומשפט שלום וכו', כי ע"י המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם. עוד כתב הרא"ש (שם) שמצינו בגמרא שנותן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה, והוכיח כן מגמ' בבא מציעא (מב: לפירוש רש"י שם), והיינו דאיתא התם באפוטרופוס של יתומים שקנה שור ליתומים ונתנו אצל הרועה, והרועה היניחו בין בהמותיו, וכיון שלא היה לשור שיניים מת, וקאמר בגמ' שבעל השור החזיר ליתומים את כספם, כיון שקטנים לאו בני מחילה הם, ומיירי שבעל השור מכר את השור ע"י סרסור, וישבע הסרסור שלא ידע מזה, והרועה ישלם לבעלים דמי בשר בזול. ופי' רש"י שהבעלים של השור עומד במקום היתומים ותובע את הרועה שקבל שכר מהאפוטרופוס, ודינו של הרועה כשומר שכר שהיה לו לעין אם השור אוכל, אולם כיון שעכשיו הוא צריך לשלם לבעלים, ואין בזה כל כך פשיעה, לפי שהרועה אומר שנתנו בין בהמותיו, עושים פשרה ביניהם, ולא ישלם הרועה דמי כל הבשר כמות שהוא חי, אלא העור יחזיר לבעלים והבשר שמין וישלם שני שלישים. ומכאן הוכיח הרא"ש שפעמים רשאי הדיין לעשות דין כעין פשרה.

עוד כתב הרא"ש, פעמים שרשאי הדיין לפסוק באומד הדעת, ופעמים בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, והיינו שודא דדייני, וכדאיתא בגמ' כתובות (צד.) בשני שטרות היוצאים ביום אחד, דאמר שמואל שודא דדייני, ולרש"י שיעשה הדיין לפי אומד דעתו, ולר"ת ור"ח מה שירצה הדיין לעשות יעשה אף בלא טעם ואומד.

ודברי הרא"ש הנ"ל הובא בבית יוסף (סימן יב), וכ"כ מרן השו"ע שם (סעיף ה) וז"ל, יש כח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר, ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר. ממילא גם בנידון דידם שחשודים על שבועת שקר, וכן משתדלים שלא להשביעם, והואיל ואין בית הדין רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר, יש לעיין כיצד לעשות דין כעין הפשרה.

והנה הגם שיש מצוה לעשות פשרה, מכל מקום גם על הפשרה הצטוינו שתהיה בצדק, וכדאיתא בגמ' סנהדרין (לב:) דריש לקיש רמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך, וכתיב צדק צדק תרדוף וכו', רב אשי אמר אחד לדין ואחד לפשרה, כדתניא צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה, ופי' רש"י (ד"ה אבל קראי) צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך, ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו. וכ"כ הטור ושו"ע (סימן יב ס"א) וז"ל, וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה בפשרה לאחד יותר מחבירו.

עוד איתא בגמ' סנהדרין (שם), כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן, שתיהן טובעות, בזה אחד זה שתיהן עוברות, וכן שני גמלים שהיו עולם במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן, שניהם נופלין, בזה אחר זה שניהן עולין, הא כיצד טעונה ושאינה טעונה, תדחה שאינה טעונה מפני טעונה, קרובה ושאינה קרובה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה, היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות, הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו.

ומה נאה ביאורו של הגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ג (סימן י) לדברי הגמ' וז"ל:

ומלבד זה אפילו היה יוצא הפסק על פי דין תורה להכריע הרבים המתחייבים על פי תורה, ושלא ישאר מחלוקת על מקומה כשהיה לפני הדין תורה, והכתוב צווה אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם, וכדאיתא בירושלמי מגילה פ"ג על הא דתנן באבות על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, נעשה דין נעשה אמת, נעשה אמת נעשה שלום, אבל אם הדין אינו יכול להביא לידי שלום, ההכרח לעשותו פשרה, ועל כיוצא בזה תניא בסנהדרין (לב:) צדק צדק תרדוף, אחד לדין ואחד לפשרה, כיצד שתי ספינות וכו', וקשה מאי כיצד, וכי לא ידענו מאי פשרה, אלא משום דלא משכחת אזהרה על הפשרן, אלא באופן שכופין לעשות פשר, דאילו בכל פשרה שלא נעשה אלא ברצון בעלי הדין, הרי מסתמא יודעים ובטוחים בשני הפשרנים שלא יטו הפשרה לצד אחד יותר מחבירו, ואם לא חשו לכך, הרי אינהו דאפסידו נפשייהו, ולא שייך על זה אזהרת התורה, אלא על כרחך מיירי באופן שכופין לעשות פשרה, ואי אפשר להעמיד על הדין, משום הכי שואל התנא כיצד כופין לעשו פשרה, ומפרש כגון שתי ספינות וכו', ועל פי עומק הדין אין לנו במה לכוף את שאינה טעונה שתלך לאיבוד, אלא עומק הדין שילכו שניהם ויהיו שניהם נטבעים, או מי שגבר ויטביע את השני והוא ינצל, אבל אין זה משפט שלום, משום הכי כופין על מידת הדין ומחויבין לעשות פשרה. והנראה שזה שאמרו חז"ל בפ' הפועלים שחרב ביהמ"ק על שהעמידו דבריהם על דין תורה, היינו שלא רצו לוותר על הדין, שאינו מביא לידי שלום וההכרח להתפשר.

ולענין בכמה יש לפשר, הנה בשו"ת שבות יעקב לגאון רבי יעקב ריישר ח"ב (סימן קמה) נשאל מדיין אחד שקבלו שני צדדים על סך שלש מאות להיות פשרן ביניהם, ולפשר בפשר הקרוב לדין, והשיב:

בפשר הקרוב הדין לא דינא גמירי [א"ה, וצ"ע דהרא"ש בתשו' הנ"ל הוכיח דעבדינן פשרה הקרובה לדין מגמ' ב"מ (מב:) ומביאור רש"י דהיינו בפחות שליש, וצ"ע], רק פשרה בעלמא, ופי' רש"י בסנהדרין (לב:) ופשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף האחד יותר מחבירו, שמע מינה דפשרה הוא מעין שודא דדייני ממש, וכן משמע מתשו' הרא"ש הובא בב"י (סימן יב) [א"ה, ומהכא מוכח שהשבות יעקב לא ראה תשו' הרא"ש אלא רק מה שהובא בב"י הנ"ל], וסתם פשר הוא מלשון פושרין לא קר ולא חם, ויפשר ביניהם כפי ראות עיני הדיין, רק שלא יצדד הדבר אחר אחד מהן יותר מחבירו, בענין שיעשה שלום בין הצדדים, וכדאיתא להדיא בפ"ק דסנהדרין שעיקר הפשרה אינה רק לעשות שלום בין בעלי הדינין, ולא ידענו שיעור מוחלט לדבר לפשרה הקרובה לדין. אך ליבי אומר לי דעכ"פ לא יפטור זה שמתחייב בדין בכל השלש מאות יותר משליש, ויתחייב עכ"פ בשני שלישים, שזה מקרי קרוב לדין, וקצת ראיה וסמך לזה, מהא דאמרינן רובא דמנכר היינו כפל, וכן מהא דאמרינן הידור מצוה עד שליש במצוה, וכן הא דאמרינן משלם דמי שעורים בזול, היינו פחות שליש, וכה"ג מצינו הא דאיתא במדרש שהקב"ה מוותר בערב ראש השנה על שליש, וילמד אדם מדעת קונו לוותר משלו שליש, אבל עכ"פ לא יהיה זה שיעור מוחלט לדבר, כיון שע"פ הדין פטור לגמרי כל שאפשר לפשר בפחות עדיף, אם יראה הדיין שבענין זה יהיה שלום ביניהם. וכלל הדבר הכל תלוי בעיני הדיין, רק שיהיה כוונתו לשם שמים, עכ"פ לא יותר משליש שחייב או פטור ע"פ הדין, פחות משני שלישים מיקרי רחוק. ע"כ.

והובאו דברי השבות יעקב בפ"ת (סימן יב סק"ג).

עוד נשאל השבות יעקב ח"ג (סימן קפב) בבן אחד שהוציא שטר חוב על אביו, והאחין טוענים שהשטר ישן יותר מחמש עשרה שנה, ולא תבעו בחיי אביו שהיה עשיר, והבן היה בתכלית העוני, וגם הראו כמה כתבים מבנו שמבקש מאביו שיתן לו מתנה, ואילו היה האב חייב לבנו, היה הבן תובע חובו, והשיב:

הנה אין לפסול את השטר עפ"י האומדנות הנ"ל כמש"כ הטור (סימן סא) בשם הרא"ש, וכ"כ השו"ע שם (ס"ט), אלא שבשו"ת מהרשד"ם חחו"מ (סימן שסז) כתב כל כה"ג יעשה הבי"ד פשרה הקרובה לדין, וציין לתשובתו הנ"ל שפשרה הקרובה לדין, היינו הנחת שליש או תוספת שליש, ולכן הברירה ביד המוציא השטר, שאם רוצה ליטול השליש מחובו לפטור היתומים, אז מחוייבים ליתן לו השליש, ואם מתוך מעת לעת לא ירצה ליקח ברירה זו, אז הברירה ביד היתומים שאם הם רוצים ליתן לו שני שלישים, אז צריך להחזיר להם השטר, ואם גם הם אינם רוצים בפשר זה, אזי ישבע בעל השטר שבועה חמורה, וחייבים היורשים לשלם לו. וגם אם יעשה הפשר באחד משני הדרכים הנ"ל, יטילו הבי"ד עכ"פ חרם סתם על מי שיודע שטענתו שקר, ילכד בחרם.

גם בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סימן קלג) נשאל בענין שאמרו על הדיין לפשר קרוב לדין, ועל פי דין תורה הנתבע היה צריך להשבע ולהפטר, מה נקרא בזה קרוב לדין, והשיב דמה שכתב השבות יעקב דקרוב לדין היינו שליש פחות, לא שייך בזה, דהשבו"י מיירי בלא שבועה, ומנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי הטענה. והנראה שהמקור הוא מהשבו"י הנ"ל, אבל באמת לא דמי, דהשבו"י מיירי בלא שבועה. אולם הוא נוהג דבפשרה כזו יש שני דרכים. הדרך האחד, לשום כמה שוה השבועה לאיש זה, היינו כמה היה נותן כדי להפטר ממנה, וזה תלוי בערך האיש המחוייב השבועה, וכן בערך השבועה אם לפי אומדנא טענתו חזקה ויכול לישבע או לא. והדרך השני, לפי הענין כי לפעמים ניכר שהוא דין מרומה והתביעה אין בה ממש, או להיפוך שהנתבע כופר בשקר, ומעיקר הדין היה לדון כפי טענות הבעל דין, וכמש"כ הרמב"ם והשו"ע (סימן טו) דבזה"ז אין לדון על פי האומדנא, אבל כשהדיין מפשר ביניהם, אסור לו לחייב את הזכאי באמת, ומוטל עליו לתת לתובע רק דבר מועט, אם נראה לדיין שאין בה ממש, או אם דברי הנתבע אין בהן ממש, צריך לוותר לו רק דבר מועט מהתביעה.

עוד כתב (שם) ועכ"פ הפשרה ראוי לצדד באופן שיהא קרוב לדין אמת לאמיתו, שזהו עיקר מצות דין ומשפט, להעמיד האמת על תלו, וגם אם לא התנה קרוב לדין, ראוי לפשר באופן זה. ויש פעמים שיש לפשר עפ"י דרך היושר, וכעין הא דאיתא בגמ' בבא מציעא (פג.) שאמר רב לרבה בר בר חנה שימחול לשכיריו דמי היזק, וישלם להם שכר פעולתם, משום למען תלך בדרך טובים וכו', אא"כ התנו שהפשרה תהיה קרובה לדין, אין לפשר על דרך היושר. והעיר על השבו"י שכתב דפשרה היינו כעין שודא שזה תמוה שברא"ש מבואר דפשרה לא היינו שודא, שכתב מקודם שודא, ואח"כ כתב פשרה, וכתב לדחות כל הראיות של השבו"י דפשרה היינו שני שליש. ודחה עור דברי החכם השואל שהביא ראיה מהשבו"י הנ"ל ח"ג (סימן קפב) דפשרה בעד השבועה היא שליש, דשאני התם דמיירי בשטר ישן, והיה אומדנא שהשטר היה פרוע, ולזה כתב השבו"י לפשר בעל כרחן של בעלי הדין. ע"כ. הא קמן שהדברי מלכיאל לא תלה הדבר בשליש או בשני שליש, אלא לפי הענין ולפי ראות עיני הדיינים.

שו"ר בספר זכרנו לחיים להגאון רבי חיים פרץ ח"א חחו"מ (ערך פשרה) שכתב וז"ל:

פשרה, בי"ד שרואים שיש עסק שבועה ביניהם, והם רוצים לפשר ביניהם משום חומר שבועה, אופן הפשרה הוא כך, דהיינו אם הוא מהנשבעים ונוטלים יפשרו שיתן לו הנתבע שני שלישים מהתביעה, שאם היה נשבע היה נוטל הכל במשולם, ואם הוא מהנשבעים ונפטרים, יפשרו שיתן לו הנתבע שליש אחד מהתביעה, שאם היה נשבע היה פטור, והיה יוצא התובע נקי מנכסיו, כך אמר לי א"א הרא"ש זלה"ה, ושכן היו דנים הרבנים שקדמוהו, וגם בבית דינו היו דנים כן.

והרב הנ"ל קבל הסכמה לספרו מהגר"ח פלאג'י שהיה בן דורו כמובא בהקדמת הספר.

וחזינא בשו"ת ישמח לב ח"ב (סימן סא) לרב הגאון רפאל פרנג'י (שהיה בן דורו של הרב זכרנו לחיים) שהביא דברי הרב זכרנו לחיים הנ"ל, וכתב שתכף שראה דברי הרב הנ"ל היו בעיניו כחידוש, אלא שכתב שכיוצא בזה כתב בשו"ת שבות יעקב ח"ב (סימן קמה) הנ"ל. עוד הביא סימוכין לזה מתשו' הרדב"ז ח"ד (סימן אלף רלה (קסד)) שנשאל בראובן שהוציא שטר חוב על שמעון ולוי, ולוי מת ויש לו יורשים, וקבלו עליהם חכם בין לדין בין לפשרה, והחכם פשר ביניהם, ששמעון יפרע לראובן שני שליש החוב, וכתב פשרה זו וקנו מהם, ומחלו זה לזה, ועדיין לא פרע שמעון, ושוב מצא שמעון עד אחד שהשטר פרוע, וחזר שמעון ואמר פשרה זו ומחילה זו בטעות, שלא ידעתי שיש לי עד. והשיב הרדב"ז:

הדין עם שמעון מכמה טעמים. חדא, דפשרה זו אינו קרובה לדין כלל, שהרי אין בשטר הזה דין מדיני שטרות העולים בערכאותיהם. ותו, שכולם מקבלי שוחד, וממילא הוי ליה החוב כמלוה על פה דנשבע שמעון ונפטר, ונמצא שהרחיק החכם המפשר את הפשרה כמטחוי קשת לאידך גיסא. ע"כ.

הרי מוכח מתשו' הרדב"ז דכל שהנתבע הוא בכלל הנשבעין ונפטרין בודאי שאין לחייבו שני שלישים, שזה לא הוי בכלל פשרה הקרובה לדין. וממה שכתב הרדב"ז שהרחיק המפשר כמטחוי קשת, כתב הרב ישמח לב דמשמע מהרדב"ז שהיה לו לפשר שיפרע שליש, והוא אזיל לאידך גיסא וחייבו שני שלישים.

והא דנהגו לעשות פשרה במקום שבועה, דאם הוא מהנשבעין ונוטלין יטול שני שלישים, ואם הוא מהנשבעין והנפטרין נוטל שליש, כן חזינא גם אצל חכמי האשכנזים. וכמש"כ בשו"ת תרשיש שהם ח"א (חחו"מ סימן עא) לרב הגאון משה פרלמוטר שזה רבות שמע מבתי דינין, כי אם בא לפניהם בעל דין מי שחייב שבועה אם לפטור, אם ליטול בשבועה, כגון בשטר חוב וכיו"ב מאלו הנשבעין ונוטלין, והבעלי דין נתרצו לעשות פשרה בלי שבועה, הנה הם מפשרים שליש בעד השבועה, דהיינו מי שמוטל עליו השבועה יפסיד שליש בכדי שלא יצטרך לישבע. וכתב דלכאורה יש ללמוד כן מתשו' השבות יעקב ח"ג (סימן רפב) במי שהוציא שטר חוב על אביו וכנ"ל, ויש לעשות פשרה קרוב לדין, היינו או הנחת שליש או תוספת שליש וכו', אלא שכתב דשאני תשובת השבות יעקב דהיו כמה אומדנות שלא היה מגיע לו על השטר, הואיל והאב היה מוחזק לעשיר והבן לעני, וכמה פעמים בקש ממנו מתנות, ואם איתא שהאב היה חייב לו, היה לו לתבוע חובו. אבל בשאר בעלי חובות, אין כל המעשים שווים, דהנה מי שמחוייב שבועה דאורייתא כגון מודה במקצת או ע"י עד אחד, דהחיוב עליו לישבע או לשלם מה"ת, ודאי אפילו אם שניהם נתרצו לפשר, אין סברא לפשר כי יתן שליש כדי שלא ישבע, ולא יותר, כיון דכל כמה שלא נשבע יש עליו חיוב ממון מן התורה כפי תביעת התובע, ולכאורה היה מסתבר בזה להיפך, דכל מי שנתחייב שבועה בין של תורה, בין של דבריהם אפילו היסת, יש לו להחרים סתם קודם שישבע על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב בו, כדי להשביעו חינם. אם כן כשנתרצו הבעלי דין לפשרה, ודאי נעשה הפשר שלא יהיה שבועה לזה, ולא קבלת חרם לזה, ואפשר שבזה סגי שיהיה הפשר לחצאין, אבל במקום חיוב שבועה מדבריהם, וכל שכן שבועת היסת, אשר אם גם אינו רוצה לישבע, לא נחתינן לנכסיה, בזה נראה דהפשר יהיה אך שיתן שליש שלא ישבע, כיון דמן הדין הוא פטור לגמרי. וסיים והכל לפי ראות עיני הדיין. ע"כ. ועכ"פ הרב העיד שכך היה המנהג לפשר שליש בעד השבועה, ועכ"פ במחוייב שבועת היסת כתב לפשר וישלם שליש.

מעין זה חזינא בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח (סימן ח אות ז) שהביא מש"כ בשו"ת אבן יקרה ח"א חחו"מ (סימן ו) לבאר את יסוד תקנות הארצות לענין פשרה על השבועה שישלם שליש בעד השבועה, והוא משום שיש מצוה מן התורה לישבע, בעת שיצטרך לישבע בשמו של הקב"ה, ובספר החינוך (סימן תלה) כתב שיש בזה גם קידוש השם שנשבעים בשמו. מאידך יש ליזהר לישבע אפילו באמת, ועל כרחנו שיש במניעתה יותר קידוש השם, לפי שאנו יראים וחרדים להזכיר שמו יתברך אפילו על האמת, וא"כ בשני האופנים יש קידוש השם, רק במניעתה יש יותר קידוש השם. והנה אם זה תובע מחבירו מנה, ואם ישבע יגבה הכל, ואם לא ישבע יפסיד הכל, הנה גם אם ישבע באמת יקדש השם, אך לא יהיה קידוש השם גדול כל כך כמו אם לא ישבע, והא אמרינן בגמ' ב"ק (ט:) דהידור מצוה הוא שליש, ועל כן אם יוכל הלה להשיג מצות קידוש השם היותר גדול, והיינו מניעת השבועה, מחוייב הוא לוותר שליש מה שהיה לו, וכך הוא בנשבע ונפטר.

אלא שבשו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א (סימן לב) כתב שאין אצלו מספרי רבותינו האחרונים לידע בבירור מנהג הדיינים לפשר, אם יש חילוק בין שבועה דנפטר לשבועה דנוטל, אבל כמדומני שנוהגים לפשר בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל. אבל כיון שאין לזה מקור גדול מגמ' ופוסקים הראשונים, אין זה ענין מוחלט והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר, ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע, אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר, בזה יש לפשר ליתן פחות, ולכן תלוי בעיני הדיין, אבל אם לא ניכר כלום, כמדומני שנוהגין בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל. ע"כ.

הא קמן דמשמע מהאג"מ שגם בנשבע ונפטר, יש לפשר שישלם שני שליש, אלא שהרב אג"מ כתב שאין אצלו ספרי רבותינו האחרונים לידע בבירור מנהג הדיינים לפשר, ולעיל הובאו דברי רבותינו האחרונים השבות יעקב והדברי מלכיאל ותרשיש שהם וזכרנו לחיים וישמח לב שמדבריהם עולה דבנשבע ונפטר משלם שליש, וכן חזינא ברבים מהפוסקים שכתבו כדבר פשוט ומהם בהקדמת שו"ת הליכות ישראל לרב הגאון ישראל גרוסמן במכתב להגרש"ז אוירבך שם (אות ו) שכתב כדבר פשוט שבמחוייב שבועת היסת ואינו רוצה לישבע, בי"ד עושין פשרה לחייב אותו שליש.

וכן כתב הגר"ש ישראלי בשו"ת משפטי שאול (סוף שער ה) וז"ל, יש בדברי התובעת תביעה המחייבת שבועת היסת, ובגלל חומר עונש השבועה ראוי לקבל בזה פשרה, שלפי מנהג הדיינים הרי היא בערך שליש מהתביעה. וכן הוא בפסקי דין הרבניים ח"ו (עמ' 116) בפסק דין לדיינים הרבנים הגאונים ולדינברג, קפאח ויוסף כהן שבמקום חיוב שבועת היסת יכולים לפשר עד קרוב לשליש התביעה, וציינו לשו"ת דברי מלכיאל הנ"ל. וכן הוא בפד"ר ח"י (עמ' 25) לדיינים הרבנים הגאונים ורנר, אזולאי וצימבליסט וציינו שם לשבות יעקב הנ"ל, וכן הוא בפד"ר חט"ז (עמ' 186) לדיינים הרבנים הגאונים מרדכי אליהו, דייכובסקי ושלמה בן שמעון, וכ"כ בשו"ת ויען דוד חאה"ע ח"א (סימן לד אות ג), וכ"כ הגר"ש זעפראני בספר משפט שלמה (סוף נתיב כז).

ולאור כל הנ"ל, בנידון דידן לפי מש"כ בשו"ת הגאונים הנ"ל בשם רבינו האי גאון דכשיש הכחשות בין הבעל לאשתו מי הוא המורד, שישבע הבעל היסת ויפטר, כשבאים לעשות פשרה, יש לחייב הבעל רק בשליש מהכתובה. והגם שבנידון דידן לא הסכימו על הפשרה, אלא שביה"ד מוכרח לעשות פשרה ביניהם משום ששניהם חשודים על השבועה, מכל מקום גם בכה"ג אשכחן שיש לפשר ביניהם, וכמש"כ בספר ערך השולחן (סימן פז) להגר"י טייב וז"ל, הא דאיתא במקרא רבה (פ' ו סימן ג) אמר רבי סימון מוסרין את השבועה למי שהוא חשוד על השבועה, ואין נותנין את השבועה למי שרץ אחריה, והובאו דברי המדרש בהגמ"ר (ריש בבא מציעא), היינו דאם יש חשוד על השבועה לא יטילו עליו את השבועה, אלא מחמיצין הדין, עד שיודו זה לזה או שיעשו פשרה. ע"כ. הא קמן דמבואר בערך השולחן שאפשר לעשות פשרה גם במקום שאחד חשוד על השבועה.

אלא דאפשר דבענין חיוב כתובה הגם שהדין שהבעל נשבע ונפטר, מכל מקום לא דמי לשאר חובות דנשבע ונפטר, שהרי הבאנו לעיל מדברי הפוסקים שכתבו לבאר אמאי במחוייב שבועת היסת, עושין פשרה בחיוב שליש מהחוב, הוא משום שאם לא ישבע אין בי"ד יורדים לנכסיו, אולם לענין כתובה איכא פלוגתא דרבוותא אם האשה מוחזקת בכתובה, וכדלקמן.

ה. היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא או ספק במציאות, מוציאים מיד הבעל חוב הכתובה

הנה הדבר פשוט היכא שיש הכחשה בין הבעל לאשה אם הוא כלל חייב לה בכתובה, אין האשה נאמנת וכדתנן בכתובות (טו:) האשה שנתארמלה או נתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לה כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע, כתובתה מאתיים, ובגמ' שם (טז.) איתא, הא ליתא עדים, בעל נאמן. והיינו שאין הבעל חייב ליתן לה כתובה של מאתיים זוז אלא מנה בלבד, ובפשטות משום דהמוציא מחברו עליו הראיה, אלא שהרמב"ם (פט"ז מאישות הכ"ה) הצריך את הבעל לישבע שבועה במודה במקצת, והראב"ד שם בהשגות חולק, ואכמ"ל. אלא שאין להביא ראיה מהתם לנידון דידן, דשאני התם דהכחשות הבעל והאשה הם האם בכלל התחייב לה בכתובה של מאתים זוז. ואם היו הכחשות בין הבעל לאשה היכן נולדו המומין באשה, תלוי הדבר היכן נמצא בה המומין, אם בבית אביה או בבית בעלה, וכדאיתא בגמ' כתובות (עה.) וכמבואר בשו"ע (סימן קיז ס"ח), והוא מטעמא כאן נמצאו כאן היו. וטעמא דמילתא אשכחן בשו"ת תבואות שמש להגר"ש משאש חאה"ע (ס"ס קב ד"ה ואין לומר) דחזקה דגופה שאין בה מומין, עדיפא מחזקת ממון.

אולם בנידון דידן אין ספק שהבעל התחייב לה בכתובה ותוספת כתובה, וכל הספק האם בכה"ג שיש ספק אם האשה מורדת, אם האשה מוחזקת בכתובה, או האיש חשיב מוחזק, הואיל והוא מוחזק בממון.

הנה חזינא בשו"ת גנזי חיים חחו"מ (סימן א) לרב הגאון חיים אשכנזי שפתח להאי פרשתא בגמ' ב"ב (קלב.), דאיתא: תנן התם (פאה פ"ג מ"ז), הכותב כל נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה, ומקשי בגמ' משום דכתב לה קרקע כל שהוא אבדה כתובתה, אמר רב במזכה להן על ידה. ופי' רשב"ם (שם) שהאשה נתנה לו סודר שלה להקנות לבנים, ומוכחא מילתא מדקא משתדלא בזכיית הבנים, וגם נתן לה קרקע כל שהוא ואינה מערערת כלום, כיון דאיכא תרתי, ודאי נתרצית להם בלב שלם להיות קונין, שלא תוכל לטרוף מהן כתובתה, ומחלה על השעבוד שעל הנכסים הללו, והפסידה כתובתה, אם לא תמצא מקום אחר לגבות. ושמואל אמר במחלק לפניה והיא שותקת, ופי' רשב"ם (שם) אפי' אין מזכה להו על ידה, אלא שהיתה שם בשעה שכתב נכסיו לבניו והיא שותקת, הרי שתיקה כהודאה. רבי יוסי ב"ר חנינא אמר באומר לה טלי קרקע זו בכתובתך ומקולי כתובה שנו כאן, ופי' רשב"ם (שם) אפילו לא היתה שם, ולא חילק בפניה, אלא שאמר לשון זה כשכתב לה ההוא קרקע, והיא לא ערערה, ודאי מחלה שעבודה משאר נכסים. ואותיבנא לכולהו אמוראי מהמשך המשנה דתנן, רבי יוסי אומר אם קבלה עליה, אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה, דמשמע דת"ק סבר כתיבה וקבלה בעי, ואמר ליה רבא לרב נחמן, הא רב, הא שמואל, הא רבי יוסי ב"ר חנינא, מר מאי סבירא ליה, אמר ליה שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה. וכתב הרשב"ם דרב נחמן ס"ל כשמואל רביה דאמר במחלק לפניה והיא שותקת, ואע"ג דאיתותב, היינו אליבא דרבנן, ורב נחמן אליבא דרבי יוסי דאית ליה דקבלה מהניא, וה"ה כתיבה. וכתב מרן הב"י (סימן קו ס"א) שכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם, וכן סתם מרן השו"ע (שם).

אלא דבגמ' שם (קלב:) בעי רבא בבריא היאך, מי אמרינן בשכיב מרע הוא דידעא דלית ליה ומחלה, אבל בבריא סברה הדר קני, או דלמא השתא מיהת לית ליה, תיקו. ע"כ. בהכרעה למעשה בספק זה, שהיה הבריא מחלק נכסיו לפני אשתו וכתב לה קרקע ושתקה, דהוי איבעיא דלא איפשיטא, פליגי רבוותא אם גובה כל כתובתה משום שמוחזקת בכתובה, או דילמא הבעל חשיב מוחזק בנכסים, ואינה יכולה להוציא ממנו. הרי"ף שם (ס.) כתב, הלכך מוקמינן כתובה אחזקה ועל הבעל להביא ראיה שמחלה, וכ"כ בהג"א ב"ב (פ"ח סימן לד) בשם רבינו ברוך מארץ יון דמספיקא לא מפסידנן כתובה, וכן נראה מתשו' הרשב"א ח"א (סימן תקעא) באשה שמסרה בעלה לשלטונות אם חשיב בעלה מוחזק בכתובתה, והשיב הרשב"א דלא חשיב תפיסה אלא באומר פרעתיך, והגע בעצמך אילו היה אחד חייב לחבירו מנה בשטר, והלה אומר לו אתה חייב לי כנגדן מלוה ופקדון, מי מהימן כיון דתפס, והיינו טעמא כיון דמי שבידו השטר הוא חשיב המוחזק.

אולם, מאידך, רבים החולקים וס"ל שהאשה מפסדת כתובתה מספק, הואיל והיורשים הם המוחזקים, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ו מזכיה ה"ט) וז"ל, וכן הכותב נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מחתה איבדה כתובתה, ואינה טורפת מנכסים אלו כלום. ע"כ. וכתב הה"מ (שם) שמה שכתב הרמב"ם בין בבריא בין בשכיב מרע הוא היפך דבריו מש"כ בפירוש המשנה, דבפירוש המשנה כתב הואיל והיא איבעיא דלא איפשיטא העמד השטר על חזקתו, ואינו נפסל אלא בראיה ברורה, אולם בחיבור הסכים לאמת, דאדרבה היא המוציאה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לדעת ב"ה, וכדאיתא בגמ' יבמות פ' החולץ. וכ"כ הר"ש ב"ב (קלג. סד"ה א"ל רב יימר), וכן הוא בנמוק"י שם (ס.) בשם הר"ש דהיתומים חשיבי מוחזקין, וכ"כ הרא"ש ב"ב (פ"ח סימן לד), וכ"כ הר"ן ב"ב (קלב: ד"ה ומסקנא), וכ"כ הריטב"א ב"ב (קלג. ד"ה בבריא) דכיון שהיא באה לתבוע מן היורשין כתובתה, עליה להביא ראיה שלא נמחל, כי היא המוציא מחבירו. וכ"כ הטור (סימן קו ס"א) כדברי הרמב"ם. [א"ה. וכן חזינא עוד בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן עא) שכתב להדיא דהואיל ולא איפשיטא, אינה אלא אפוטרופא בנכסי היתומים דנכסי בחזקת היורשים קיימין, וכ"כ הרמב"ם ז"ל.]

עוד הביא הרב גנזי חיים שם שכן כתב הרב כנה"ג (סימן כד אות עה) דאין בעל השטר נקרא מוחזק לומר קים לי, וכ"כ המרהח"ש ח"א (סימן מט) דשטר העומד לגבות לא כגבוי, וכ"כ המהרש"ג בספק משפטים ישרים (סימן סח) דיכול המוחזק לומר קים לי נגד השטר, וכ"כ המהרש"ך ח"ב (סימן רכג), וכ"כ המהרשד"ם חאה"ע (סימן קטו), ויש להוסיף דברי המהריב"ל בתשו' ח"ב (סימן פב) שכתב אע"ג דהויא פלוגתא דרבוותא אי שתיקה הויא כהודאה להפסידה כתובתה, כיון דרובא דרבוותא כתבו דמספיקא מפסידין כתובה, בתר רובא דרובא דרבוותא אזלינן דכתבו דהעמד נכסים בחזקת היורשין, ועל האשה להביא ראיה.

ועל הכל מרן השו"ע (סימן קו ס"א) סתם בזה כדעת הרמב"ם והרא"ש והר"ש דגם בבריא הפסידה כתובתה, משום דאמרינן דהעמד נכסים בחזקתן. וכן חזינא למרן הב"י (סימן צח ס"ב) שכתב בדין מי שפטר את אשתו משבועה שהטור כתב כחומרי כל הפירושים, פירוש רש"י, ופירוש היש מפרשים, ופירוש הירושלמי משום דכיון שהבעל מוחזק בכתובה לא מפקינן מיניה אלא בדבר הברור לדברי הכל. ע"כ. והביא דבריו במלאכת שלמה העדני כתובות (פ"ט מ"ה), ומהכא מוכח דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אין מוציאים מיד הבעל.

אלא שהרב גנזי חיים (שם) הביא שבספר נוכח השולחן (סימן כט) להגרח"מ לבטון כתב דלכאורה מרן השו"ע סותר עצמו למה שכתב בחו"מ (סימן פב ס"ב) בהוציא עליו שטר מקוים, וטוען הלה פרעתי דאינו נאמן, ואם טען אשתבע לי שלא פרעתיך משביעינן ליה, והוא דטוען הלווה ברי שפרעתי, אבל אם בא בטענת ספק אין משביעין אותו, ואפילו אם המלוה משיב, איני יודע אם פרוע הוא. ע"כ. והרי התם דאיכא שטרא, ושניהם טוענים שמא בפרעון, ופסק דשטרא בחזקתיה קאי, ומה לי אם טוענים שניהם ספק מחמת פרעון גמור, או טוענים ספק מחמת הדין. [א"ה, וקושיא זו אינה רק על מרן השו"ע שהרי מבואר שם שכן דעת הטור והה"מ כששניהם טוענים שמא חייב הלוה לשלם למלוה].

וכתב הרב נכח השולחן (שם) ליישב, שיש לחלק בין היכא שהספק בא מחמת טענותיהם, להיכא שבלא טענותיהם יש ספק לבי"ד, כגון דהוי ספיקא דדינא, וכגון בעיא דלא איפשיטא, או פלוגתא דרבוותא. ולכן בבעיא בגמ' בבריא היאך, ולא אפשיטא, סברי הנך רבוותא, ואחריהם נמשך מרן השולחן ערוך שאיבדה כתובתה, הואיל ובלא טענותיהם יש ספק לבי"ד, ולכן אוקי ממונא בחזקת מי שהוא בידו אע"פ שיש שטר, אבל בחו"מ (סימן פב) מיירי שהספק בא מחמת טענותיהם, דלווה אומר איני יודע, וגם המלוה אומר איני יודע, אוקי שטרא אחזקתיה.

עוד הביא הרב נכח השלחן מש"כ הש"ך בספר תקפו כהן (סימן קל) דהיכא דיש לחבירו שטר, לא מהני לזה תפיסה משום ספיקא דדינא, כיון שיש לחבירו שטר הוי כגבוי, והסתמך על מש"כ הרשב"א בתשו' ח"א (סימן תקעא) והרי"ף והג"א הנ"ל. והוסיף הש"ך דגם לפוסקים בהאי בעיא בבריא היאך דלא מפקינן מיניה, דשאני התם דהאיבעיא היא על הכתובה גופא, משא"כ היכא דהאיבעיא מצד אחד, וזה רוצה לתפוס הממון שחייב לו בשטר מספיקא דבעייא, או פלוגתא דרבוותא, בכה"ג נראה דאיני יכול לתפוס. וכתב הרב נכח השלחן דמוכח מדברי הש"ך דלרשב"א והרי"ף והג"א אף כשיש ספק על גוף השטר נחשב בעל השטר מוחזק, ומכל מקום אנן בדידן לא אכפת לן, כיון דרבים פליגי על הרי"ף ודעימיה, ומרן השו"ע בסימן קו פסק כותייהו, הכי נקטינן. וכל שכן היכא דליכא שטר, ויש ספק בדין על החוב, דלא חשיב ודאי בחוב וספק בפירעון שחייב לשלם. וכן מבואר במשנה למלך (פי"א דמכירה הט"ז), וכן במהרי"ט ח"א (סימן קל), וכן בספר עדות ביעקב (סימן סז) ועוד, ודלא כדעת האחרונים שכל שיש ספק בפירעון וודאי בחוב, הוי כאומר איני יודע אם פרעתיך, ורק היכא דאיכא שטר, ויש ספק בדין מעניין אחר שאינו שייך לשטר, דעת הש"ך בספק תקפו כהן הנ"ל דבזה לכו"ע אינו יכול לומר קים לי, אולם אם יש ספק על עיקר החוב אם הוא פרוע אם לאו, מוכח מדברי הש"ך (סימן עא סק"ב) דהלווה חשיב מוחזק, שהרי התם כתב הש"ך דמשמע מדברי הסמ"ע שם (סק"ד) שאם יש עדים מעידים על השטר שהוא פרוע, ושני עדים מעידים שאינו פרוע, שהשטר בחזקתו ועל הלווה לשלם. אולם הש"ך כתב להוכיח מהרשב"א דבכה"ג איכא ספק ואין גובין בשטר, ואין שורפין את השטר, הא קמן כל שיש ספק, איתרע השטר, ולא אמרינן אוקי שטר בחזקתו, ועל כרחך משום דיש ספק על עיקר החוב. וכתב הרב נכח השלחן, הגם שהש"ך הביא תשו' הרשב"א ח"א (סימן תקעא) שכתב דגם בספק השטר בחזקתו, שאני התם דבשטר ליכא רעותא, והספק בא מכח טענת הבעל שהאשה מסרה אותו למלכות.

מאידך הרב גנזי חיים כתב דנראה דמעיקרא קושיית הרב נכח השלחן ליתא, דמאי מקשה ממי שהיה לו חוב אצל חבירו, דדוקא לענין כתובה מצינו דאקילו רבנן גבה כדאיתא בגמ' דרבי יוסי ב"ר חנינא אמר דמקולי כתובה שנו כאן, ופי' רש"י ומקולי כתובה שנו כאן, אכולהו קאי, דשאר בעלי חוב לא איבדו בכך, עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלין לשיעבוד נכסים הללו, אבל בכתובה אקילו גבה נמי לענין זיבורית. וכן מרן הב"י הביא משם בעה"ת שאין הדברים אמורים אלא לענין כתובה, אבל בבעל חוב לא, וכתב הה"מ דאין דברים הללו אמורים אלא בעיקר כתובה, דהיינו מנה מאתים, ואפשר שאף תוספת דינא הכי, אבל נדוניא לא, וכ"כ הר"ן, וכ"כ הרא"ש בתשו' (כלל עא סימן ב).

ובעובדא דיליה דהרב גנזי חיים – בראובן שהיה לו קטטה עם אשתו, וביני לביני לקחה תכשיטיה ובגדיה והחפצים שלה והלכה לבית אביה, ולאחר כמה ימים אמרה שבאו גנבים בלילה וגנבו החפצים והתכשיטים, והבעל מכחישה וטוען שתשבע – כתב, הרי כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ויש דס"ל שהאשה מוחזקת בכתובתה, כיון שיש שטר תחת ידה, מכל מקום מאן דס"ל הא, הם מעט מן המעט, ורוב הפוסקים כולם כתבו דיכול לומר קים לי נגד השטר, וכן סתם מרן השו"ע (סימן קו ס"א) דקי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. והעיר על זה מדברי הש"ך בספר תקפו כהן (סימן קט) הנ"ל שכתב שכל שהספק בא ממקום אחר בעל השטר חשיב מוחזק, ולכאורה בנידון הנ"ל שאין ספק בחיוב הכתובה, וכל הספק אם אכן נגנבו מהאשה התכשיטים והבגדים, מכל מקום לדינא אין להוציא מהבעל המוחזק בכתובה הואיל והרב אורים ותומים חלק על זה, וגם הרב קצות החושן ס"ל דיכול המוחזק לומר קים לי אפילו בפלוגתא דרבוותא, או ספק דינא ממקום אחר. וא"כ יכול לומר קים לי כהנך רבוותא.

הא קמן, לגבי נידון דידן שיש הכחשה בין דברי הבעל לדברי האשה מי הוא המורד, בין לדבר הרב גנזי חיים דמקולי כתובה שאנו כאן, הבעל חשיב מוחזק לדעת מרן השו"ע, וכן לדברי הרב נכח השלחן, הרי הספק הוא בגוף הכתובה אם מגיע לה כתובה או לא, דבכה"ג לדעת מרן השו"ע הבעל שפיר חשיב מוחזק. ועוד מוכח מדברי הרב גנזי חיים הנ"ל שאף היכא שיש הכחשות במציאות בין הבעל לאשה, הבעל חשיב מוחזק בכתובה.

ואין לכחד שיש מן הראשונים דמוכח מינייהו דהיכא דאיכא ספק במציאות, האשה חשיבא מוחזקת בשטר משום דס"ל כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, וכמש"כ המרדכי יבמות (סימן נב) על האי דאיתא בגמ' יבמות (סה.) ת"ר ניסת לראשון ולא היה לה בנים, ולשני ולא היה לה בנים, לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים, נישאת למי שאין לו בנים, תצא שלא בכתובה. איבעיא להו נישאת לשלישי ולא היה לה בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי, מי מצי אמרי לה איגלאי מילתא דאת הוא דגרמת, או דלמא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי, מסתברא מצית אמרה להו השתא הוא דכחשי. איבעיא להו נישאת לרביעי והיו לה בנים, מהו דתיתבעיה לשלישי, אמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך, דמצי אמר לה אנא אדעתא דהכי לא גרשתיך. וכתב המרדכי דנראה דאלו הדברים עשאום חכמים בבירור דעת, ולא מטעם ספק לדונם כמוציא מחבירו עליו הראיה, שאם תפסה בספק לא הויא תפיסה, ותו דקי"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי כבית שמאי. ע"כ. הא קמן דמוכח מהמרדכי דס"ל דהאשה מוחזקת בכתובה אף בספק במציאות, דמי הגורם שלא היה לה בנים.

והא דכתב המרדכי דקי"ל כבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, היינו דבגמ' סוטה (כד.) תנן מתו בעליהן עד שלא שתו, והיינו שהבעל קנא לאשתו ונסתרה ולא הספיק להשקותה עד שמת, בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים או שותות או לא נוטלות כתובה, ובגמ' שם (כה.) איתא דפליגי בשטר העומד לגבות, דלב"ש הוי כגבוי ולב"ה הוי כגבוי.

וחזינא בשלטי גיבורים ב"מ (סז. בדפי הרי"ף אות א) שכתב דכל שמחוסר מעשה לא אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי, וכגון שצריך להביא עדים או לתובעו בבי"ד. וכתב לבאר הא דאיתא בגמ' ב"מ (קי:) שטר העומד לגבות כגבוי דמי, מיירי בלווה שעשה קרקע שלו אפותיקי לבעל חובו, ולאחר שמת בא המלוה לגבות חובו גם מהשבח שהשביח בקרקע, ויתומים אומרים אנחנו השבחנו, ובעל חוב אומר אביכם השביח, ואמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה, שהם השביחו הואיל וסתם קרקע לגוביינא עומדת, וסתם שטר לגוביינא עומד, עליהם להביא ראיה, וכיון שהקרקע היה בידי המלוה באפותיקי, לא חשיב כמחוסר מעשה, וכה"ג אמרינן דשטרא לגוביינא עומד, וכתב שכל ימיו היו דברי המרדכי לפלא בעיניו דפסק כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, וכתב שהמרדכי לא פסק כן רק לגבי כתובה, דס"ל למרדכי דגבי שטר כתובה חשיב להחזיק, משום דאלים כח מעשה בי"ד וכמוחזקת היא, משום דתנאי בי"ד הוא, אולם לגבי נדוניא לא אמר המרדכי שטר העומד לגבות כבגבוי דמי.

 אולם מדברי התוס' סוטה (כה: ד"ה בית הלל סברי) משמע דגם בכתובה כשיש ספק במציאות, לא אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי. שהרי התוס' הביאו דברי הגמ' סוטה שם דקאמר דלב"ה אינן נוטלות כתובה, משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, והקשו התוס' מגמ' ב"מ (קי.) דרבי יוחנן אמר דעל היתומים להביא ראיה שהם השביחו הקרקע לאחר מיתת אביהם משום דארעא לגוביינא קיימא, וכי רבי יוחנן שבק ב"ה ועביד כב"ש? וכתבו התוס' דיש לתרץ דבלא הספיקו לשתות עד שמתו בעליהן דאינן נוטלות הכתובה, הואיל ויש ספק על עצם שעבוד הכתובה, ובזה קאמרי ב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, אבל גמ' ב"מ הנ"ל דהיתומים מודו לבעל חוב שהקרקע משועבדת לו, ואינם מעכבים לפניו הקרקע, אפילו ב"ה מודו דהוי כגבוי. ע"כ.

 הא קמן דמוכח מהתוס' דגם היכא שיש הכחשות, וכעין בעל חוב והיתומים שיש הכחשות אצל מי השביח הקרקע, ואעפ"כ כתבו התוס' דהקרקע בחזקת בעל חוב, ועל היתומים להביא ראיה, משום שהיתומים מודו שיש לבע"ח לגבות מהקרקע והקרקע משועבדת לו, ולכן חשיבא הקרקע בחזקת הבעל חוב גם לענין השבח, משא"כ היכא דליכא למימר שהכתובה בודאי משועבדת לאשה, שאין לומר שטר העומד לגבות כגבוי דמי.

וכן מבואר בתוס' כתובות (ט: ד"ה אי למיתב) דהיכא דאיכא ספק והכחשות בין הבעל לאשה לענין כתובה, גם בהכחשות במציאות, אין מוציאין מהבעל את הכתובה הואיל והבעל מוחזק בממון, דהא איתא התם, אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שמתייחד עמה. ביהודה הוא דלא מצי טעין, הא בגליל מצי טעין, ולמאי אי לאוסרה עליו, ביהודה אמאי לא, אלא לאו להפסידה כתובתה וכו'. וכתבו התוס' שם, דמשמע דאם היה בא לבי"ד היה נאמן להפסידה כתובתה, אע"פ שלאוסרה עליו לא היה נאמן, משום דאית לך למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח, ואוקמה בחזקת היתר, אבל מכל מקום כתובתה הפסידה, אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח, דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה. והקשו התוס' אמאי מפסדת כתובתה הא איכא ספק ספיקא, ספק שמא אינו בקי בפתח פתוח, וספק שמא היה באונס, והוכיחו תוס' דלא מפסדת כתובתה היכא דאיכא ספק ספיקא, מהא דאיתא בגמ' שם (יב:) היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך דחייב לה עכ"פ מנה משום דאיכא ספק ספיקא, ספק קודם שנתארסה, ואת"ל אחר שנתארסה, שמא היה באונס, ותירצו התוס' דלא חשיב ספק ספיקא, דהאי ספיקא שמא באונס לא חשיב ספק. יעו"ש.

ובספר שב שמעתתא (שמעתא א פכ"ד) כתב דהתוס' שכתבו דמוציאין ממון על פי ספק ספיקא, הוא דוקא לגבי כתובה דמהני בה רובא, וכמש"כ המרדכי כתובות (סימן שח) בראובן שמת בלא בנים והניח אשה מעוברת ואח קטן, והאשה לאחר מותו ילדה תוך שלשים יום, דנראה דנוטלת כתובתה לאלתר, דאזלינן בתר רוב המצוי, ורוב נשים ולד מעליא ילדן, וכי אשה שנפל בעלה במים שאין להם סוף, לא תטול כתובתה לעולם, ואפילו למ"ד שאין הולכין בממון אחר הרוב, וכדאיתא בגמ' כתובות (טו:) אם רוב ישראל, ישראל, למאי הלכתא להחזיר לו אבדה, ופרש"י רבותא הוי שמוציאין מיד הישראל הזוכה, וכל שכן להחזיק שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ועוד הביא ראיה מגמ' יבמות (סה.) נשאת לשלישי למי שאין לו בנים אין לה כתובה, אבל משני אית לה כתובה, ואע"ג דלגבי איסורא מחזקינן בתרי זימני, לגבי ממון לא הוי מוחזקת עד תלתא זימני, ופר"י משום דאזלינן בתר רוב נשים שאינן עקרות.

וכתב השב שמעתתא הרי דבכתובה הוי כגבוי ואזלינן ביה בתר רובא, והוא הדין דספק ספיקא מהני ביה דהוי כרובא להוציא כתובתה, וכתב לדקדק זאת גם מלשון התוס' שכתבו שאין לומר דאפי' בס"ס מפסדת כתובתה, והוא מטעמא דבכתובה חשיבא כמוחזקת על ידי מעשה בי"ד דהוי ליה כגבוי. ומהכא יליף הש"ש דגם בעלמא היכא דאיכא שטרא, מהני רובא וה"ה ספק ספיקא, דהוי ליה כגבוי וכמוחזק. והוסיף, ואע"ג דקי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, דהא בכתובה נמי לאו כגבוי, דעיקר פלוגתא דב"ש וב"ה הוא בכתובה, ואפ"ה הולכין אחר הרוב בכתובה, ומשום דאע"ג דשטר העומד לגבות לאו כגבוי, אפ"ה לכמה דברים הוי כגבוי, וכדאשכחנא נמי לענין מיגו להוציא דלא אמרינן, ואילו בשטר אמרינן מגו להוציא, והביא לזה ראיה מתשו' הרמב"ן (סימן ז) שכתב דאמרינן מיגו להוציא היכא דמוחזק בשטר. ע"כ.

הא קמן דמבואר להדיא בש"ש דגם בכתובה אין להוציא ממון, אלא במקום דאיכא ס"ס או רוב, הלא"ה אין להוציא ממון, אף שהכחשת הצדדים היא במציאות, כגון האומר פתח פתוח מצאתי, ולא רק בפלוגתא דרבוותא.

ולכאורה מה שכתב הש"ש דקי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, הוא דלא כדברי הב"ח חו"מ (סימן יב ס"ט) שכתב לבאר דברי רבינו ישעיה שהובא בטור (שם) שכתב דהא דקי"ל שמחילה צריכה קנין, הוא דוקא במידי דמצי הדר ביה, כגון באתן לך או במחול לך ותפיס שטרא וכו', הוא משום דס"ל לרבינו ישעיה דהלכה כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כדעת רוב הפוסקים, וחשיב התובע מוחזק, אבל אם לא תפיס שטרא אין צריך קנין, כדין מחילה שאינה צריכה קנין. ע"כ. הא קמן דהב"ח כתב שדעת רוב הפוסקים כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי.

אלא שהש"ך שם (סקי"ז) כתב לתמוה על הב"ח דהא לא קי"ל כב"ש כדמוכח ס"פ כל הנשבעין, וכן בכנה"ג חו"מ (סימן יב הגב"י סק"ו) הקשה על הב"ח דהיכי מצי רבינו ישעיה לפסוק כב"ש, דהא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועוד, איך כתב שהוא דעת רוב הפוסקים, והגם שהמהרי"ק (שורש צב) כתב דשטר שיש בו אחריות אינו משמט בשביעית דקי"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, הרי כבר צווחו על זה כל גדולי האחרונים הבאים אחריו, והב"ח גופיה מקשה עליו כן, וכן מרן הב"י בחו"מ (סימן סז ס"ב) הביא דברי המהרי"ק הנ"ל, ובבדק הבית כתב מרן שתמהני עליו למה כתב כן שהרי אין כן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וגם לא דעת הרא"ש.  וגם הב"ח (שם ס"ה) הביא דברי המהרי"ק שכתב דקי"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ושזה כדברי המרדכי יבמות (סימן נב) הנ"ל, ותמה עליו הב"ח איך יעלה על דעתו לומר דקי"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ואם משום גמ' ב"מ (קי:) דאמר להו רבי יוחנן דארעא לגוביינא קיימא, הא ליתא דבגמ' גיטין (לז.) מפורש דרבי יוחנן חזר בו בדין שביעית וסובר כרב ושמואל דאפי' בשט"ח שיש בו אחריות נכסים משמט בשביעית, וברייתא דתני בה אינו משמט, ב"ש היא, דס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, ואנן קי"ל כב"ה דלא כגבוי דמי, וכן פסקו הפוסקים. ועוד, בהך פלוגתא דספק סוטה פסקו הפוסקים כב"ה, ובעל כרחך ההיא דפ' המקבל טעמא אחרינא הוא, משום דאף היתומים מודו דהקרקע משועבד לבעל חוב, דאפילו ב"ה מידי דבכה"ג הוי כגבוי. והמרדכי ביבמות לא כתב אלא שלב"ש הדין כן. ועוד, את"ל דהלשון מדוקדק, אפילו הכי צריך לומר דוקא גבי כתובה קאמר דקי"ל כב"ש, והיינו משום דכח הכתובה עדיף מכח שטרי הלואה, משום דהוה מעשה בי"ד, וכן משום חינא, ובכה"ג כתב המהרי"ק (שורש פא) דכח שטר כתובה עדיף בכמה דברים, אבל בשאר שטרות פשיטא דלאו כגבוי הוי.

ובכנסת הגדולה חו"מ (סימן כה הגב"י סקמ"ו) הביא עוד תשו' הריב"ש (סימן תד) שכתב שאין בעל השטר נקרא מוחזק לומר קים לי דקי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, וכ"כ הר"ן פ' שבועת הדיינים, וכ"כ הרמב"ם (סוף הלכות מלוה ולווה), וכ"כ הרשב"א בתשו', ועוד יעו"ש (סקמ"ז וסקמ"ח).

אלא דהב"ח גופיה שוב באהע"ז (סימן ט ס"ב) כתב דשטר כתובה שבידה אמרינן ביה שטר העומד לגבות כגבוי דמי, והביא דברי הרא"ש כתובות (פ"ד סימן ג) שכתב לבאר הא דאיתא בגמ' יבמות (סה.) דבנשאת לשלישי ולא הכיר בה אין לה כתובה, אבל משני יש לה הגם דלאחר שמת השני לא תנשא לשלישי, הא בתרי זימני הוחזקה כקטלנית, וכתב הרא"ש, דוקא לענין איסורא אמרינן דבתרי הוי חזקה, אולם לענין ממונא בתלתא הוי חזקה כשור המועד, משמע דאיסורא חמור מממונא. והקשה הב"ח הא בעלמא אמרינן כי אזלינן בתר רובא הוא דוקא באיסורא ולא בממונא, משמע דממונא חמור איסורא. וכתב הב"ח ליישב דכיון דשטר כתובה בידה, אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי, וחשיבה האשה מוחזקת בממון, אולם גם הכא הבית שמואל שם (סק"ד) כתב לתמוה על הב"ח דהא ב"ש הוא דסבירא להו דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, ולית הלכתא כוותיהו, וכן הקשה בספר שער אפרים (סימן ע).

ובספר יד אהרן אלפנדרי חאהע"ז (סימן ט הגב"י אות יג) עמד בסתירה בין דברי הב"ח אהע"ז (סימן ט) לדבריו בחו"מ (סימן סז), וכתב ליישב שהב"ח לא כתב דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, רק לענין כתובה דבזה קי"ל כב"ש משום דכח כתובה עדיף מכח שטרי הלואה, מטעם דהוי מעשה בי"ד ומשום חינא, אבל בשאר שטרות פשיטא דלא הוי כגבוי. אלא שהקשה על הב"ח במה שכתב בחו"מ (סימן יב) דרוב הפוסקים ס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, דהיכן ראה כן, שזה לא נמצא אלא במהרי"ק, ומדברי המרדכי אין ראיה, שכבר כתב המרדכי דלדעת ב"ש כתב כן.

שו"ר למרן החיד"א בספר ברכי יוסף חו"מ (סימן יב אות טו) שכתב שהגם שהשלטי גיבורים ב"מ (סז.) הנ"ל כתב לבאר בדעת המרדכי דדוקא בכתובה אמרינן שטר העומד לגבות וכו', היינו דוקא לב"ש, אבל לב"ה גם בכתובה לא אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי, דהא בגמ' סוטה (כד.) פליגי ב"ש וב"ה בכתובה, ובזה ס"ל לב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי, ועמד על דברי הב"ח שכתב לבאר דברי המרדכי דבכתובה קי"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, דהיכי פסיק כב"ש ושביק ב"ה, והסתייע מתשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן ק) דהא דאיתא בירושלמי דכתובת אשה כמי שגבתה, לאו כמי שגבתה ממש, דליכא למימר דשבקי ב"ה ועבדי כב"ש. ועוד הקשה מדברי הטור (סימן קעח ס"א) שכתב אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת, אינה נוטלת כתובתה. ומבואר בב"י (שם) דהלכתא כב"ה, ואם כן איך מיישב הרב ב"ח טעמא דכתובה כגבוי דמי, נגד ב"ה ונגד מה שפסק הטור [א.ה. וכן סתם מרן השו"ע שם ס"א]. ואין לומר דכוונת הב"ח דב"ה מודו דכתובה כגבוי דמי, ולא איפליגו אלא בכתובה דסוטה, שיש ספק שזינתה, ושעבוד הכתובה עצמו בספק, אבל בכתובה דעלמא מודו ב"ה. חדא, מדברי הב"ח משמע דאף בכתובת סוטה אמרינן דהוי כגבוי משום דכתב דקי"ל כב"ש. ועוד, אי בסוטה שעבודה בספק, הוא הדין בספק קטלנית שעבודה בספק, ולקמן (ד"ה שוב) כתב דהנכון בישוב הב"ח כמש"כ בשו"ת שבות יעקב ח"א (סימן קס) שיש ט"ס בדברי הב"ח ושלא כדעת רוב הפוסקים, אלא שגם על זה הקשה הברכ"י, ואכמ"ל.

עוד ראיתי בשו"ת נודע ביהודה מהדורה בתרא חחו"מ (סימן לב) שכתב לבאר שיטת רבינו ישעיה דבתפוס בשטר צריך קנין למחילה, דהגם דקי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, דוקא כגון מתו בעליהן עד שלא שתו שכבר נולד הספק בחיי בעלה, בזה ס"ל לב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, הרי אפילו קודם שנסתרה אינה עומדת לגבות בודאי כי שמא תמות, וכו', משא"כ בשטר שביד המלוה שעומד לגבייה בודאי, בכה"ג ס"ל לרבינו ישעיה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ע"כ. הא קמן מוכח מדברי הנוב"י דבכל ספק שנולד קודם הגירושין, לא חשיבא האשה מוחזקת בכתובה, הואיל ואינה עומדת בודאי לגבות כתובתה, דשמא תמות קודם שתגבה כתובתה.

הא קמן שדעת התוס' כתובות (ט: ד"ה אי למיתב), וכן המרדכי כתובות (סימן שח) דגם במילתא דתליא בספק במציאות, אין מוציאין מהבעל את הכתובה רק היכא דאיכא ספק ספיקא או רוב, וכן מוכח מדברי הרב שב שמעתתא הנ"ל, וכן מבואר בספר גנזי חיים והרב נכח השולחן לעיל, והוא משום דקי"ל דגם בשטר כתובה לא אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי, וכמש"כ הרמב"ם הרא"ש ורוב הראשונים, וכמש"כ הכנה"ג והב"ש והברכ"י ועוד רבים, ודלא כמרדכי דס"ל דקי"ל כב"ש דשטר הועמד לגבות כגבוי דמי, וכן דלא כב"ח, וכמו שהשיגו עליו הב"ש והשער אפרים ועוד.

ולפי"ז אף בנידון דידן כשיש הכחשות הדדיות, ויש ספק מי מהם המורד אף שהספק במציאות אין להוציא מהבעל שהוא מוחזק בממון. אלא שראיתי בפד"ר ח"ג (מעמ' 61) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים בן מנחם, הדס, ז'ולטי זצ"ל, באיש ואשה שהיו ביניהם הכחשות מי הוא המורד וכתבו (שם עמ' 164) דלכאורה הבעל הוא מוחזק בכתובה ומספק אין להוציא ממנו, אלא שכתבו דבספר נתיבות משפט על רבינו ירוחם (נתיב כג ח"ח, דף רמב סע"ב) משמע שהאשה היא זאת שמוחזקת בכתובה. והיינו דרבינו ירוחם שם הביא פלוגתא דר"ת והגאונים באם היו הבעל והאשה מיהודה או מגליל, והבעל קדשה ונשאה סתם, דר"ת ס"ל שכופין את הבעל לילך אצל אשתו, אולם הגאונים ס"ל שכופין האשה לילך אחר הבעל, ועל פלוגתא זו כתב המרדכי כתובות (סימן רפ) בשם מהר"ם דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן לחומרא, דהיכא דהבעל בא לכוף את האשה, לא נכוף אותה כפירוש ר"ת, ואם האשה באה לכוף את הבעל, כל שכן שאין כופין את הבעל. ועל זה כתב נתיבות משפט שיש להבין בדברי מהר"ם אלו שכתב דהיכא דהבעל רוצה לכוף את האשה דלא נכוף אותה, דהא ודאי שאין הכוונה שיכול לכופה בשוטים, אלא הכוונה שאם לא תבוא עמו, לא יתן לה מזונות ולא יפרע לה כתובה, ואם כן לעולם הבעל הוא מוחזק, ויכול לומר קים לי כסברת החולקים על ר"ת דס"ל דחייבת היא לדור עמו במקומו, ואם לא תבוא אצלו, לא יתן לה מזונות, ולא יפרע לה כתובתה, וכתב נתיבות משפט דאפשר דנפק"מ להיכא שהיא תפוסה מנכסיו למזונות או לכתובה, שיכולה לומר קים לי כדברי ר"ת, וסיים ודוחק הוא. עוד כתב, ואפשר עוד דאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שהוא חייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מיד ודאי, וסיים, וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים. ויעויין עוד מה שכתב עוד לבאר.

ומדברי הנתיבות משפט למדו בפסק דין הנ"ל לעובדא דידהו דכל שיש הכחשות בין הבעל לאשה, כיון שהאשה מוחזקת בכתובה, מן הספק הבעל חייב לשלם לה כתובתה. והנה מלבד שהנתיבות משפט גופיה כתב בלשון אפשר, וכתב עוד שהוא מקצוע גדול וצריך לפנים, דמשמע דלא פשיטא ליה, מכל מקום הרי הנתיבות משפט מיירי במקום דאיכא פלוגתא דרבוותא, דבזה מרן הב"י גילה לנו דעתו במפורש (בסימן צו הנ"ל) דכיון שהבעל הוא מוחזק בכתובה, ואיכא פלוגתא דרבוותא שאין מוציאין מן הבעל את הכתובה, כיון שהבעל מוחזק בכתובה. ועוד איכא למימר דהא הנתיבות משפט בא לבאר דברי המרדכי בשם מהר"ח, ואפשר דהמרדכי לשיטתו במה שכתב ביבמות (סימן נב) הנ"ל דהאשה מוחזקת בכתובה משום דס"ל כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי.

עוד כתבו בפד"ר הנ"ל להוכיח גם מדברי הבית שמואל (סימן קנד סק"ב) דהיכא שיש פלוגתא דרבוותא האשה מוחזקת בכתובה וחייב לשלם לה כתובתה. והיינו, הרמ"א שם (ס"א) כתב שאם ידעה האשה שיש לבעל מומין, כגון ריח הפה או ריח חוטם וכו', אין כופין אותו להוציא דסברה וקבלה. ועל זה כתב הב"ש (שם) דאפי' לרמ"א שכתב שאין כופין אותו להוציא, מכל מקום אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו, ויכולה לומר כהני פוסקים דס"ל שיכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל.

ומהא דכתב הב"ש שאין דינה כמורדת, למדו, שאם הבעל מוציאה, חייב ליתן לה כתובתה, ומשמע דהדין כן בכל מקום דאיכא פלוגתא לדעת הב"ש האשה מוחזקת בכתובה, וצריך ליתן לה כתובתה. אלא שהביאו דברי הבית מאיר (ריש סימן קנד) שכתב להעיר על דברי הב"ש שכתב וז"ל, וכבר כתבתי דנראה לענ"ד שהבעל חשוב מוחזק בכתובה, ויכול לומר קים לי דיש לה דין מורדת. וכתבו שגם לדעת הבי"מ יש לומר דרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה כי הוא המוחזק, אבל בספק במציאות גם לבי"מ האשה חשיבא מוחזקת בכתובה, ומן הספק יש לבעל ליתן לה כתובתה. וציינו לעיין בכנה"ג (כלל הקים לי אות מו) ובברכ"י חו"מ (סימן יב סט"ו).

ולי צ"ע בדבריהם, חדא דאף אי נימא כדבריהם בהבנת הב"ש, הרי הב"ש מיירי בפלוגתא דרבוותא, והרי דבריו הם נגד דברי מרן הב"י דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא הבעל נחשב מוחזק. ועוד, הכי מוכח מכל הראשונים באיבעיא דלא איפשיטא בגמ' ב"ב (קלב:) בבריא מהו, וכתבו להדיא, הואיל והבעל מוחזק בכתובה אין להוציא מן היורשים, וכן סתם מרן השו"ע (סימן קו ס"א), וכנ"ל.

ועוד תימה לי, שהרי ציינו לכנה"ג, והנה הכנה"ג (סימן עב בהגה"ט אות א) כתב דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אין מוציאין ממנו התוספת משום שהבעל מוחזק בכתובה, וציין למרדכי (ריש פ' המדיר) שכתב כן, וכן כתב הכנה"ג (סימן עה בהגב"י אות כא) בשם ספר תומת ישרים במקום דאיכא פלוגתא מי יכול להוציא ממקום למקום, מי הוא אשר יכפה להוציא או לגבות כתובה במקום שיש מחלוקת, וכ"כ הכנה"ג (סימן צ הגב"י את צח) בשם מהר"א די בוטון בשו"ת לחם לב (סימן מז) דאם הבעל מוחזק אין מוציאין מידו.

ועוד, הרי ציינו למרן החיד"א בברכ"י חו"מ (סימן יב אות טו), והרי שם כתב מרן החיד"א דאנן קי"ל כב"ה דאף בכתובה לא אמרינן שטר העומד לגבות הוי ככגבוי, והרי פלוגתא דב"ש וב"ה מיירי בהכחשות בין הבעל לאשה אם האשה נטמאה או לא, והיא הכחשה במציאות, ושם כתב מרן החיד"א שאין לומר דשאני סוטה דיש ספק אם מגיע לה כתובה כלל, דאם כן גם בקטלנית יש ספק אם מגיע לה כתובה. והוא הדין כשיש הכחשות אם זכאית האשה לכתובתה, כגון אם היא מורדת או לא, הוי ספק אם מגיעה לה כתובה כלל. ובפס"ד הנ"ל לא הביאו בדבריהם ספר תשובות הגאונים שערי צדק (שער ד סימן ל) תשובה לרבינו האי גאון הנ"ל, תשובה מעין נידון הפד"ר הנ"ל שהיו הכחשות בין הבעל לאשה שכתב רבינו האי גאון שישבע הבעל היסת ויפטר, ולא כתב כיון שהאשה מוחזקת בכתובה, ויש ספק אם היא מורדת, חייב הבעל ליתן לה כתובתה, ותשובה זו הובאה כבר לעיל. ולעיל הבאנו גם דברי הרב נכח השלחן וגנזי חיים דמוכח מינייהו דגם היכא שיש הכחשות בין האשה לאשה במציאות, הבעל חשיב מוחזק בכתובה.

ויש להוסיף, הרי לעיל הבאנו דברי התוס' כתובות (ט: ד"ה אי) שכתבו כשיש הכחשות בין הבעל לאשה במציאות אם היתה בתולה או בעולה, היכא דאיכא ס"ס יש להוציא ממון מן הבעל, וכן המרדכי כתובות (סימן שם) דמיירי בספק במציאות אם היה הולד של קיימא, כתב שאין להוציא מהבעל את הכתובה רק משום דאיכא רובא, הלא"ה אין מוציאין.

מכל הנ"ל מוכח דכל שיש ספק בדבר, בין ספק בדין, בין ספק במציאות, אין האשה חשיבא מוחזקת בכתובה כדי להוציא מהבעל את כתובתה, ולית לן אלא חיוב שבועה וכמש"כ רבינו האי גאון בתשובה שהבעל נשבע היסת ונפטר, ובמקום שאין אפשרות להשביע, יש לפשר בין הצדדים.

ו. כתובה מוגזמת, האם מוציאין מהבעל כל הכתובה.

אלא שבנידון דידן סך הכתובה הינו חמש מאות ועשרים אלף ש"ח. יש לעיין בכתובה מוגזמת היכא שמן הדין הבעל היה חייב ליתן לה כתובתה, האם גובים ממנו כל הכתובה – וממילא, בנידון דידן שיש לפשר, על איזה סך יש לפשר.

הנה בפד"ר (חט"ו מעמ' 211) פס"ד מהגרח"ש שאנן שהסכימו לו הרבנים הגאונים שאר ישוב הכהן ומרדכי אוריה בענין כתובה מוגזמת בסך מאתיים וארבעים מיליון ש"ח (!), וזה סכום שאין ביכולתו של הבעל, וגם לא לרוב רובם של אנשים לשלם סכום כזה. וכתבו שאין לומר שיכול הבעל לומר משטה אני בך, וכמש"כ בקצות החושן (סימן רסד ס"ד) דבמקום שנשבע לא אמרינן טענת משטה אני בך, וכיון שמדובר בכתובה כמנהג בני ספרד שהחתן גם נשבע בתקיעת כף, לא יוכל הבעל לטעון משטה אני בך.

אולם מצד אסמכתא כתב שיש לחלק בין אם אפשר לקיים ללא אפשר לקיים. היינו, אף המתחייב בסכום מוגזם של כסף, אולם יש באפשרות הבעל לשלם סכום זה, הרי אסמכתא כזו תופסת, הואיל וההתחייבות שהתחייב הבעל בתוספת כתובה באה כתמורה לנישואין, חיבת ביאה, שמתחייב הבעל שלא יוציאה בלי שישלם תשלום נוסף מעבר למה שחז"ל חייבוהו, וכל זה כפיצוי על הצער והביוש שבא בעקבות הגירושין. והרי זה דומה למבואר בגמ' ב"מ (קד:) לאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ובכה"ג הבעל מסכים בלב שלם להתחייבות. אבל כשהנידון בהתחייבות שאי אפשר לקיימה, ברור שאין המתחייב מתכוון להתחייב בפועל, כיון שיודע שלא יוכל לעמוד בהתחייבות זו, ובכה"ג דומה להא דאיתא בגמ' ב"מ (שם) דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי. והביא סימוכין לזה מדברי הרמב"ם (פי"א ממכירה ה"ב) שכתב וז"ל, שהרי לא גמר בלבו להקנות, והוכיח כן מגמ' ב"מ (שם) דההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר אי מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי, אוביר תילתא, אמר נהרדעי דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא, רבא אמר אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא, ולרבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, התם לא קא גזים, הכא כיון דאמר מילתא יתירתא, גוזמא בעלמא הוא דקגזים, ופי' רש"י שם (ד"ה לא גזים) אינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא כמשפט ולאו אסמכתא היא. ע"כ. הרי מוכח מרש"י דכל שקבל עליו דבר מוגזם היא אסמכתא.

וכתב עוד, דבתוספת כתובה רגילה אין חסרון אסמכתא, כיון שהתוספת באה כתמורה לנשואין לחיבת ביאה, וכן כפיצוי על הצער והביוש הבא בעקבות הגירושין, והרי זה דומה לאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ועל כן הבעל מסכים בלב שלם להתחייבות. אבל כשהנידון בתוספת כתובה שאי אפשר לקיימה, ברור שאין המתחייב מתכוון להתחייב בפועל, כיון שיודע שלא יוכל לעמוד בהתחייבות, ויש לפוטרו משם אסמכתא, ודומה לאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי. ושם ביאר שכל שאי אפשר לקיימו לא מהני, ודומה לאומר אשה הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע שהגט גט הוא, והתנאי דבר שאי אפשר לקיימו, והוי כמפליגה בדברים כדאיתא בגמ' גיטין (פד.), ואף אם נכתב דלא כאסמכתא, כל שידוע שהוא דרך גוזמא לא חלה ההתחייבות. ועכ"פ כתבו שם בדעת רוב שיש לחייב את הבעל בתשלום כתובה כמקובל. אלא שבפס"ד הנ"ל לא כתבו לפטור את הבעל בסכום שנכתב בכתובה אלא בכתובה מופרזת ביותר, שבודאי לא הוא ולא רובא דעלמא יוכלו לעמוד בתשלום.

וחזינא בספר שורת הדין ח"ח (מעמ' רמג) מאמר של הרה"ג יועזר אריאל שליט"א שכתב שדבר פשוט שהתחייבות הבעל בתוספת כתובה מוגזמת היא כאסמכתא, כמבואר בגמ' ב"מ (סו:) כל דאי לא קני, וכמבואר ברמב"ם (פי"א ממכירה ה"ג). וכ"כ הש"ך חו"מ (סימן מ סק"ד) שהתחייבות מסופקת חשיבא אסמכתא, וכ"כ בשו"ע חו"מ (סימן רז סי"ג) שכל האומר אם יהיה או לא יהיה לא גמר והקנה, ותוספת כתובה היא רק במידה ויגרש או ימות, ובוודאי שהתחייבות זו מסופקת, ובעלמא לסלק אסמכתא בעינן קנין ומעכשיו ובבי"ד חשוב. והגם שכותבים בכתובה דלא כאסמכתא, הרי מבואר בשו"ע חו"מ (סימן רז סי"ח) שהגם שכתב בשטר דלא כאסמכתא, לא מהני לסלק את האסמכתא, וכן הסכים הרמ"א (שם). אלא הא דמהני התחייבות הבעל בתוספת הכתובה, הוא כמו שכתבו בפד"ר חט"ו הנ"ל שהוא משום בושת הגירושין, וכן משום הנאת חיבת החופה, והביא לזה ראיה מערב שמשתעבד אף על הספק משום הנאה דמהימן ליה, וכן מגמ' ב"מ (צד.) ששומר חינם מתחייב להיות כשואל משום ההנאה דקמהימן ליה.

וכתב עוד אלא שלא מצאנו בגמ' שהנאה מסלקת אסמכתא כשההתחייבות היתה מוגזמת, דעד כאן לא מתחייב אלא בדבר שיכול לעמוד בו. והעיר על זה מדברי התוס' כתובות (נ: ד"ה אע"פ) שכתבו לתמוה כיצד נהגו עכשיו שהחתן כותב לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה, משמע הגם שמאה ליטרין הוא סכום גבוה, אם כתב לה כן בכתובה, חייב בתוספת כתובתה, אלא שכתב שסכום מאה ליטרין הוא בערך מאתים זקוקים כסף שהוא שיעור תוספת כתובה כמנהג אשכנז, ואם יעבוד במשך כמה שנים יוכל לצבור סכום זה, ואין זה בגדר אסמכתא.

עוד כתב לפטור מתשלום מופרז, הואיל והסובבים אותו יודעים שאין לו כל אפשרות לשלם סכום שהתחייב, ויש להניח בוודאי שלא נכתב סכום זה אלא לכבוד הכלה, או שזו התחייבות ראוותנית שנועדה להציג את החתן כאדם עשיר ותו לא. ובגמ' ב"מ (קד.) מבואר שיש מקומות שהיו נוהגים לכפול הכתובה לכבוד הכלה, אולם בשעת גבייה לא היו גובים אלא כנהוג, דאיתא התם מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה – גובה מלוה, לכפול – גובה מחצה, ופירש רש"י שם (ד"ה מקום שנהגו לכפול) לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד, ולכתוב כפליים בכתובתה, וכשהיא יוצאה אינה נפרעת אלא החצי. והביא ראיה מדברי הרמב"ם (פכ"ג מאישות הי"א) שהיו מנהגות רבות בנדוניא, וכן מבואר בטור אהע"ז (סימן קיח) שמנהג טוליטולה היה לכתוב סכום נדוניא גבוה, ולא היו גובים אותו אלא רק את הסכום האמיתי שהכניסה האשה בנדונייתא, ואין תובעין מהבעל לפרוע, מה שיכתוב על עצמו לאשתו מנכסי נדונייתא, לפי שרוב בני אדם כותבים עליהם יותר ממה שהם נוטלים, כוונתם דרך כבוד ואין לו עיקר. ע"כ. ומזה למד שבזמנינו שאין מנהג פשוט שמתחייבים בסכום מוגזם, אומדנא דמוכח דלא כתב לה כן אלא לכבודה.

מאידך, במאמר סמוך שם (מעמ' ער) הובא מאמרו של הרה"ג דוד לבנון שליט"א שהעלה (בענין כתובה בגובה מיליון ש"ח) שחייב הבעל לשלם את תוספת הכתובה הגם שהסכום הוא גבוה ומוגזם לרוב בני אדם. ראשית, לא יוכל הבעל לטעון שלא ידע על מה שחתם, כמבואר בתשו' הרשב"א (סימן תרכט) והובא ברמ"א אהע"ז (סימן סו סי"ג), וכן בשו"ע חו"מ (סימן מה ס"ג), ובזה נראה דכו"ע לא באו לפוטרו מחמת טענה זו. עוד כתב להוכיח מדברי התוס' כתובות (נד:) הנ"ל שהחתן כותב לה מאה ליטרין, והרי מאה ליטרים הם 35 ק"ג כסף (ליטרא כסף שווה 350 גרם), והוא פי 300 מסכום כתובה של מאתיים זוז, שהוא כמאה ועשרים גרם כסף. ואף שבזמננו (נכון לשנת תשנ"ה) אינו אלא כ-20,000 ש"ח (ונכון לשנת תשפ"ב כ-90,000 ש"ח), כתב שיש לשער זאת על פי שווי מאתיים זוז בזמן חז"ל שהיה סכום מזונות לשנה, ואעפ"כ חלה התחייבותו.

ולאחר המחילה כיאות מכת"ר, הרי סכום של מאה ליטרין נכתב רק בתוס' הנ"ל, ומניין לנו שבזמן התוס' מאה ליטרין היו בשווי פי שלש מאות ממזונות לשנה. ועוד, לא נמצא בשום פוסק שבזמנינו יש לתרגם עיקר כתובה לסכום מזונות לשנה, ואין לנו אלא מה שנכתב ברמב"ם ובשו"ע (סימן סו ס"ו) שהוא שיעור ל"ז וחצי דרהם כסף, וכעת אינו יותר מארבע מאות ש"ח. ועוד, מסתמא לא נעלם מה שנשאל הריב"ש (סימן קנג) איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אשה, והם אמרו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והשיב, אתה שערת באנשי מיורקה שעשיריה היו בתיהם מלאים כל טוב, וכו', אבל תשער בתושבי הארץ הזאת שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה וכו'. הרי שהריב"ש כתב ששיעור כתובה מאתיים זוז הוא דבר מועט, וממילא גם אם נכפיל זאת בשלש מאות ימצא שיעור שיוכל לעמוד בו. עוד הביא ראיה מגמ' יבמות (קיג:) פקח שנשא חרשת או שוטה אפילו כתב לה מאה מנה בכתובה כתובתה קיימת, מפני שרצה ליזוק בנכסיו, ושיעור מאה מנה, היינו פי חמישים מכתובה רגילה. ע"כ. וגם בזה אין ראיה לכתובה מופרזת, ובפרט אם אומדים שיעור כתובה רגילה לפי שיעור ל"ז וחצי דרהם כסף, שהוא בזמנינו לפי ערך הכסף, כ-13,000 ש"ח בלבד.

עוד כתב, גם אין לפטור את הבעל מתשלום כתובה, הואיל ומסתמא כשהתחייב בסכום מופרז, לא הייתה כוונתו אלא לכבוד הכלה, דלא אמרינן כן אלא בדרגה של אנן סהדי, אולם כשיש ספק, מחייבים מה שנראה מהמשמעות הפשוטה של השטר, כמבואר בשו"ת שבות יעקב ח"ג (סימן קעד). ע"כ. ולאחר המחילה, במתחייב בכתובה מופרזת, אכן יש אנן סהדי, ושאלנו לאנשים רבים, והייתה דעתם ברורה ופשוטה שכל המתחייבים בסכומים גדולים בכתובה, בוודאי שאין כוונתם להתחייב בסכום זה, ולא נעשה אלא לכבוד הכלה, או להחזיקו כאדם אמין לאשתו.

עוד כתב, דווקא אצל הספרדים נהגו להתחייב בסכומים גדולים, הואיל ולא קבלו עליהם חרם דרגמ"ה שאסר לגרש את אשתו בעל כרחה, משא"כ האשכנזים שבלאו הכי יש עליהם חרם זה, אינם מתחייבים בסכומים אלה. ע"כ. ולאחר המחילה, מנהג זה שנהגו אצל הספרדים אינו אלא רק אצל מי שאינם בני תורה, ולהם טקס החופה והתחייבות הכתובה, הוא טקס להיראות נאמנים לאשה שבא לשאת. ואדרבה, בני התורה שמבינים את ההתחייבות בכתובה אינם כותבים בכתובה, אלא סכום שיכולים לעמוד בתשלומו. עוד כתב לדחות הראיה מהגמ' ב"מ (קד:) שיש שנהגו לכפול לשם כבוד ולא היו גובין אלא מחצה, ושכן מבואר בשו"ת שערי צדק ח"ד (שער ד סימן טז), דשאני התם שהיה מנהג פשוט שהיו כופלים בכתובה לכבוד הכלה, משא"כ בזמנינו שאינו מנהג פשוט. ע"כ. ולאחר המחילה פשוט הדבר שגם בזמננו כל המתחייבים בזה אינו אלא לכבוד בעלמא, וכנ"ל.

אלא שכתב שבסכום אגדי בוודאי שלא הייתה כוונתו להתחייב, וכתב שכל שההתחייבות היתה עד מליון ש"ח כפי תקנת הרבנות הראשית לישראל, חייב לשלם את הכתובה. ובסוף המאמר כתב שהתייעץ גם הגרי"ש אלישיב ז"ל בשאלה זו, ודעתו הייתה שהכתובה מחייבת, ואין כאן חשש אסמכתא, אלא שלא ידוע כיצד ישיב הגרי"ש אלישיב ז"ל על כל הראיות והאומדנות הנ"ל.

 שו"ר בספר אורות המשפט ח"ג (מע"מ שכג) להגר"י אושינסקי שם הביא דברי הגר"ח שאנן, הגר"י אריאל והגר"ד לבנון הנ"ל. עוד הביא שיטת הגר"ש דייכובסקי שאליה הצטרפו הגרמ"ש עמאר והג"ר עזרא בר שלום שאין לחייב כתובה מעבר לסך של 120,000 ש"ח, ומעבר לסכום זה כותבים סכום מופרז לכבוד, או להרשים את הנוכחים בחופה. מסקנת הגר"י אושינסקי שם כי יש לדון כל מקרה לגופו, ויש לחלק בין קהילות, עדות וחוגים, וכן יש לחלק בסכום, וכגון אלו הכותבים 555,555 בודאי הכוונה לסימן טוב, אולם אם הסכום 550,000 ש"ח יש לדון. כמו כן יש לחלק בין חתן בעל אמצעים ללא בעל אמצעים, ובין חתן שנראה שכוונתו להכנס לתחום העסקי ולהגדיל עושרו, ובין חתן מפשוטי העם, וכן לבחון כושר ההשתכרות של האדם. עוד יש לבחון מהי הנדוניה שהכניסה הכלה לחופה, וכשיש ספק בדבר יש לדיין לעשות פשרה, כמבואר בתשו' הרא"ש שהובאה בחו"מ (סימן יב ס"ה).

והנה מה שכתבו הדיינים הנ"ל דמחייבים הבעל בכתובה מופרזת בסך 120,000 ש"ח, הגם שלא התחייב בסכום זה, אלא בסכום המופרז, שבזה לא חלה התחייבות, יש להביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם שהובאו בשו"ע חו"מ (סימן שנח ס"ג) שכתב וז"ל, ואם התנה עמו אם אוביר ולא אעבוד אשלם אלף זוז הרי זו אסמכתא, ואינו חייב לשלם, אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד. ע"כ.

כן חזינא בספר ארזים ח"ה (הוצאת ישיבת שובי נפשי, מעמ' תקלו) מאמר להגר"ש תם אב"ד דירושלים שהביא מש"כ בפד"ר (חט"ו) ובספר שורת הדין (ח"ח) הנ"ל, והוסיף להביא שגם הרה"ג יקותיאל כהן שליט"א הסכים כי כתובה מופרזת יש בה חסרון דאסמכתא, והביא מה שכתב הרב הגאון שאול אבן דנאן הראב"ד ורבה של יהדות מרוקו (בספרו "הגם שאול" כחלק מנאום הרב אהרן ן' חסין יחשל"א בנושא: "סכום הכתובה הגבוה", באסיפה השנתית של חכמי מורוקו בשנת תש"י), וז"ל, אחת שאלתי ממעכ"ת לשים עין השגחתם ולהצץ בעד המספחת אשר פשתה בארצותינו […] של הכתובות הגבוהות אשר הנהיגו בימים הרעים האלה, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ורבותינו הראשונים נ"ן […] כי מימיהם נתנו גבול וקצבה […] לתוספת [הנדוניא], וזה כמו עשרים שנה עמדו איזה אנשים רמים […] והגביהו התוספת על הנדוניא מאה לעשרה ואחרים […] אלף לעשרה וכו', עד שנעשה המנהג הזה לשחוק וללעג בעיני בני אדם, כי היאומן כי יסופר כי העני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסך הגבוה ההוא אפילו שמץ מינהו? זהו שקר מוחלט […] נמשך ממנו כמה היזקים. האחת כשהבעל ריקם […] לא חש לסך הגדול הכתוב בכתובה, ובין הוא ובין אשתו אין דעתם סומכת לפרוע הכתובה, וכשהיא רואה שאין לו במה לפרוע, אין שואלת ממנו רק הגט ויוצאה חינם אין כסף. השני שאם הבעל יש לו כדי כתובה, וכ"ש פחות מכתובתה ואשתו עקרה ולא ילדה, ומוכרח הוא לישא אשה בת בנים וכו' וצריך הוא לגרש את אשתו, הייטב בעיני ה' לתת לה כל הנמצא אצלו וישאר משולל וערום ויצא נקי מנכסיו? העבודה! ה' לא צוה. עכ"ל.

עוד הביא מש"כ רבי יעקב אבן צור בספר משפט וצדקה ביעקב שרבינו מוהריב"ץ צעק על מנהג זה, ומסור הדבר ביד ביה"ד לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא, וחתומים עמו ט' רבנים מחברי ורבני פאס, מקנאס, צפרו ועוד. עוד כתב רבי יעקב אבן צור, כשעושין כתובות מסך גדול, כגון שכותבים ט"ו אלף או ח"י אלף מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר, והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום, ואנן סהדי שלא נתכוין אלא לכבוד בעלמא, ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדו', ובפרט שיש יועצים רבים שאומרים לו שיוסיף, ואומרים לו בלאו הכי הכתובה לא עומדת לגוביינא, ומתרצה להם ועושה רצונם, אלא הדבר מסור ביד בי"ד שיש בהם מדעת קונם ויבחינו מהו השיעור הראוי כפי הנידון והיינו לפי ערך הנדוניא, ומסקנת הגר"ש תם שליט"א שהשיעור הראוי היא כתובתה בסך 120,000 ש"ח.

 ולאור כל הנ"ל הנלענ"ד שסתמא דמילתא בחתן שהתחייב בכתובה מופרזת, והוא חתן צעיר, אומדנא דמוכח שלא התכווין להתחייב בסכום הזה, ואין לחייבו בסכום זה וכדמוכח מדברי הגמ' ב"מ (קד:) באם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דהויא אסמכתא, אלא שיש לו לשלם כפי מה שהשדה ראויה לעשות וכנ"ל, וכן מוכח מהגמ' שהיו מוסיפים על הכתובה לכבוד הכלה ולא היו מחייבים את החתן רק במחצה, אולם אם מסתבר שהחתן התכוין להתחייב פשיטא שיש לחייבו בכתובה, וכשיש ספק, יש לעשות פשרה.

ולענ"ד גם בנידון דידן שכתב לה בכתובה 520,000 ש"ח ולא סכום אחר, הוא רמז לגימטריא של מספר בן, מסתברא דמילתא שלא התכוין כלל לסכום הזה, אלא לכבוד הכלה ולמשפחתה, ולכן יש לעשות את הפשרה (אילו נתחייב הבעל בכתובה) בסכום של 120,000 ש"ח. ולפי המבואר לעיל היה לעשות הפשרה שליש מהתביעה שהיא 40,000 ש"ח. אולם כיוון שהאיש הסכים לסכום גדול יותר כשהיה ניסיון להגיע לפשרה בין הצדדים, יש לאיש לשלם לאשה בדרך פשרה סך 60,000 ש"ח.

ז. המורם מן האמור

• בעל שעזב את דירת הצדדים, ואין טענה מצד האשה על מרידה בתשמיש או מזונות, לרמב"ם ומרן השו"ע לא חשיב מורד, אולם רוב הראשונים ס"ל שחשוב כמורד, וכ"כ הרמ"א, ובשו"ת שואל ונשאל כתב דהאידנא שהנשים מקפידות שלא לישון לבד, גם לרמב"ם והשו"ע חשוב כמורד.
• ב.      בעל המורד באשתו, צריך התראה כדי לחייבו בכתובה.
• ג.       כשיש מרידה בתשמיש הבעל על אשתו או אשה על בעלה, כתב הרמב"ם שמחרימין על המורד, ומייחדין אותם, ואם המשיכו בהכחשות עושין פשרה ביניהם, וביאר המגדל עוז דפשרה זו היינו כדי לעשות שלום ביניהם, ובשו"ת המבי"ט כתב שגם אם יש הכחשות הדדיות, עושין כנ"ל.
• כשהאיש תבע את אשתו שהיא מורדת בתשמיש, והאשה מכחשת, ואי אפשר להביא ראיה לכאן ולכאן, כתבו הרמב"ם והרא"ש שהאשה נשבעת ונוטלת כתובתה.
• כשהאיש תבע את אשתו שהיא מורדת בתשמיש, והאשה טענה שהוא המורד, ואי אפשר להוכיח מי מהם המורד, כתב בתשובת רבינו האי גאון שהאיש נשבע ונפטר.
• מצוה על בי"ד לעשות פשרה עם הצדדים במקום שיש חיוב שבועה, אף לאחר גמר דין, אולם כתבו האחרונים שגם בכה"ג אין לכוף על הפשרה.
• כשבית הדין אינו יכול להשביע את הצדדים מחמת שחשודים על השבועה, ואינו יכול להגיע לחקר האמת, כתב הרא"ש שרשאי בי"ד לכוף את הצדדים על הפשרה, וכ"כ מרן השו"ע.
• במקום חיוב שבועה, ויש לעשות פשרה, כתבו הפוסקים שמנהג בית הדין במקום שחיוב השבועה שנשבע ונוטל, התובע נוטל שני שליש, אולם אם הוא מהנשבעים והנפטרים, התובע נוטל שליש.
• כשיש ספיקות מי חשוב מוחזק בכתובה, דעת רוב הראשונים והפוסקים שהאיש נחשב מוחזק בכתובה בין כשיש ספק בדין, בין כשיש ספק במציאות. ויעויין בגוף התשובה באריכות.
• כשכתב החתן כתובה מופרזת, יש דיינים שסברו שכל שהסכום אי אפשר לעמוד בתשלומו רק המופלגים בעושר גדול, הויא אסמכתא, הלא"ה חייב לשלם כתובתה, ויש הסוברים שעד מיליון ש"ח צריך לשלם, אולם רוב הדיינים סוברים שכל שניכר שלא כתב לה אלא בדרך כבוד, או להתפאר בעיני האורחים שהוא מחשיב את הכלה, ובוודאי לא היה בדעתו להתחייב, הויא אסמכתא ואין חייב לשלם, אלא כשיעור כתובה בינונית שהיא בערך 120,000 ש"ח. ויש הסוברים שהכל לפי העניין, ובזמנינו, לאחר התייעצות עם רושמי נישואין, כתובה ממוצעת היא בערך 180,000 ש"ח.

ולעניין דינא בנידון דידן, החתן כתב לאשתו סך כתובה 520,000 ש"ח, ויש ביניהם הכחשות מי היה המורד בתשמיש, לפי המבואר בתשובת רבינו האי גאון היה החתן צריך לישבע היסת וליפטר. אולם בנידו"ד הם חשודים על השבועה, ויש לעשות פשרה. והואיל והפשרה צריכה להיעשות מסכום שהיה ראויה לגבייה, ולענ"ד הוא סכום של 180,000 ש"ח, יש לחייב את האיש בדרך פשרה בסך 90,000 ש"ח.

הרב דניאל גודיס – דיין

קראתי את דברין המפורטים של כב' ידידי הרה"ג דניאל גודיס שליט"א. כמה מדבריו אינם מוסכמים עלי. אולם לצורך הקיצור והשלמת פסק הדין אעיר בזאת שתי הערות קצרות.

ראשית, באשר להיצמדות לשיעור פשרה של שליש או של מחצית, לענ"ד יש לדיין אפשרות להפעיל שיקול דעת באשר לגובה הכתובה בתוך התחום של "עד שליש", ובמסגרת שיקול דעת זה יכול הדיין להתייחס לנתונים רבים, ולא כאן המקום להאריך בכך. לעיל ציינתי כי ראיתי לנכון שלא לפשר מעל 120,000 ש"ח, שהוא סכום רגיל ומקובל לכתובה מלאה.

אזכיר רק כי גם במקורות שהביא כב' הרה"ג גודיס שליט"א, כתבו הפוסקים שהוא "כפי ראות הדיין".

ראש המדברים בזה הוא השבות יעקב (ח"ב סי' קמה), שהובא בפת"ש (חו"מ סימן יב ס"ק יג). עיי"ש שכתב, וז"ל:

"לעולם ילמוד אדם מדעת קונו לוותר שליש משלו כדי להשקיט הריב ולתווך השלום אבל עכ"פ לא יהיה זה שיעור מוחלט […] כל שאפשר לפשר בפחות עדיף אם ירא' יראה בעינו הפקח שבדב' מועט יוכל לפשר בעל דינו בענין שיהיה שלו' ביניהם כלל הדבר הכל תלוי בראות עיני הפשרן לפי אומד דעתו במהות הדבר רק שיהיה כוונתו לשם שמים […] ועכ"פ לא יותר משליש שחייב."

ובשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק א סימן לב) כתב, וז"ל:

"כמדומני שנוהגין לפשר בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל, אבל כיון שאין לזה מקור גדול מגמ' ופוסקים הראשונים אין זה ענין מוחלט והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר בזה יש לפשר ליתן פחות לכן תלוי בעיני הדיין."

ובפד"ר (חלק ו עמוד 116) בענין תביעת בסך 6,000 ל"י עבור שכירות שבוטלה ללא הודעה מוקדמת פסקו:

"ובכלל כותבים הפוסקים שבכדי להטיל שלום, יכול הדיין לפשר ולחייב עד קרוב לשליש מהתביעה כפי ראות עיניו […] לכן יש גם בנידוננו לפשר ולחייב את הנתבע לשלם את ההיזקים הממשיים שגרם לתובעת, היינו הסך שש מאות ל"י שכ"ד שהיא משלמת, וכן עוד כאלף ל"י עבור מסים ורשיונות שמשלמת לפי דבריה."

הרי שחייבו למעשה רק בסך 1,600 ש"ח, שהוא 30% בלבד מתוך התביעה. עיון בנימוקם מראה עוד שפסקו כן כיון שזו עלות ההיזקים הממשיים שנגרמו. [ואף על פי שהם לא חייבו מדינא את תשלום ההיזקים, בבואם לקבוע את שיעור גובה הפשרה הם התחשבו בנתון זה]. הרי ששיקול הפשרה אינו תלוי באחוזי התביעה בלבד, אלא גם בשיקולים אחרים, וייתכן שהיו מפשרים אף בפחות, אילו ההיזק הממשי היה פחות מכך.

וכן עיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סימן קלג) שלא תלה הדבר בשליש או בשני שליש, אלא לפי ענין השבועה ואומדנא של המקרה לפי ראות עיני הדיינים.

בנידון דידן, כאמור לעיל, לדעתי די בחיוב בסך 120,000 ש"ח שהוא סכום כתובה שלמה רגילה.

נקודה שניה: כב' ידידי הרה"ג גודיס שליט"א האריך בדיני כתובה מוגזמת ואסמכתא. דעתי היא שכתובה בסך 520,000 ש"ח ודאי אינה מוגזמת. מדובר בסכום שאדם סביר יכול להבין את משמעותו, ויכול לצבור אותו במהלך שנות עבודתו, וללא התייחסות לנדון דידן, מדובר בסכום ראוי כפיצוי לאשה שבעלה מחליט על דעת עצמו לגרשה. וכבר הביא כב' הרה"ג גודיס שליט"א מדברי אב"ד אשקלון בדימוס הרה"ג דוד לבנון שליט"א שעד מיליון ש"ח אינה כתובה מוגזמת. אציין כי לדעתי, ככלל, עד שני מיליון ש"ח הכתובה אינה נחשבת כמוגזמת, ויש לבחון כל מקרה לגופו. מכל מקום, לא ראיתי לנכון להאריך בעניין בנידון דידן.

הרב מאיר כהנא – אב"ד

מסקנה

נפסק כדעת הרוב לעיל.

הנתבע חייב לשלם לתובעת סך 120,000 ש"ח עבור הכתובה ותוספתה תוך 30 יום מחתימת פסק דין זה.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ד' בתמוז התשפ"ב (03/07/2022).

הרב מאיר כהנא – אב"ד                 הרב שלמה צרור – דיין                 הרב דניאל גודיס – דיין

הפוסט פשרה בחיוב כתובה בסך 520,000 ש"ח כאשר לא התברר ממי יצאו הגירושין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.