מונח לפני בית הדין תביעת גירושין של האישה.

לפני בית הדין סיכומי האישה הבעל לא הגיש סיכומים, ולכן יש להעלות את טענותיו על פי הנאמר בדיונים.

הצדדים נישאו בשנת 2007 ולהם שישה ילדים כאשר הגדול הוא בן 13.

• בשנת 2015 הגיש הבעל תביעת גירושין, באותה העת היו לבני הזוג 5 חמישה ילדים כאשר הגדול הוא בן 13, הבעל ביקש להתגרש בטענה שהאישה מקללת ומאיימת עליו, ופתחה חשבון בנפרד ומאחר שהצדדים חיים מהבטחת הכנסה היא לא משתפת אותו בתקבולים, כאשר לדבריו כל רצון האישה זה לרמות אותו ולחיות מקצבאות על חשבון המדינה.
• כמו כן, טוען הבעל שהאישה הרחיקה אותו בצו משטרתי בעקבות רגע של כעס (כתב התביעה). ומציין שהוא מעוניין בשלו"ב.
• ביום  ג' טבת ה'תשע"ו (15.12.2015) נקבע דיון, הבעל הופיע לבדו האישה לא הגיעה לדיון. בדיון טען הבעל שהוא הורחק לאחר שהיה מאורע בחג השבועות בגן הציבורי שהיו צעקות וחברה של האישה הזמינה משטרה והוא הורחק ל-4 ימים. כמו כן, סיפר שהיו פעמים קודמות בהם השכנים הזמינו משטרה בעקבות צעקות מצידו. לדבריו מעולם לא הרים יד על האישה.

כמו כן טען הבעל:

הבעל: אני רוצה לתת לה מה שמגיע לה ואני רוצה להתגרש. היא לא מדברת איתי, לא מכבסת לי. משבועות. עשיתי תשובה, הלכתי לרב …, אני יושב בביהמ"ד כל הלילה, היא לא רוצה לדבר איתי על שלום בית, היא חושבת שאנחנו עושים לה קנוניה.

לדבריו, הוא הלך לטיפול באלימות על מנת לקצר את ההרחקה.

• ביום 1.6.2015 התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה בעקבות תלונה בגין אירוע אלימות פיזית, במסגרת הדיון ובהחלטת בית המשפט צוין שלא היו תלונות לאלימות פיזית בעבר, ושהבעל הסכים ללכת לטיפול למניעת אלימות, והאישה הסכימה להחזיר אותו לבית בתנאי שיעבור טיפול. בפרוטוקול הדיון בבית המשפט אומר הבעל שהוא מתחרט על מה שקרא בשבת. כמו כן, אמר שהוא זה שמבקש לעבור טיפול. ואדרבא הוא מוכן לעזוב את הבית בשבתות מכיוון שעיקר הכעסים שלו הם בשבתות כאשר הוא לא מעשן, מתוך דבריו אין הכחשה לכך שהיה אירוע אלימות אדרבא יש הודאה מכללה.
• ביום 25.2.2016 התקיים דיון בנוכחות הצדדים הבעל הורחק החל מיום 17.1.2016 עד ליום 16.4.2016 לדברי האישה בגין אלימות מילולית.

במסגרת הליך היח"ס גובשו הסכמות לשלו"ב, לדברי הבעל הוא הסכים לשלו"ב אבל לא למה שהותנה בהסכם. האישה מסכימה לשלו"ב הכולל הרחקה וטיפול זוגי, הבעל לא מסכים לתנאים ומבקש למחוק את תביעת הגירושין ולחזור לבית ללא תנאים.

לדברי ב"כ האישה על אף האלימות שהיה בעבר ומה שלא פרנס היא מוכנה לשלו"ב, אולם, לא שייך לשקם לטובת הילדים ללא טיפול זוגי. לדברי האישה במסגרת הבקשה לצו הגנה טענה האישה שהבעל עובד ולא מפקיד את המשכורות שלו לחשבון המשותף.

בדיון בבית המשפט הוא הסכים להרחקה מכיוון שהוא מעוניין להתגרש.

1. ביום 29.6.2016 נפסקו מזונות  אישה זמניים ע"ס 1,000 ₪ לחודש (כולל מדור) החל מיום הגשת התביעה 14.1.2016.
2. ביום 1.11.2016 הוגשה בקשה לביטול דיון בעקבות רצון הצדדים לשוב לשלום בית.
3. ביום 19.3.2017 הגישה האישה תביעת גירושין בטענה שהיא החזירה את הבעל מאחר שהבעל טען שהוא השתנה, ועל מנת ללכת ליעוץ זוגי.
4. ביום 20.4.2017 התקיים דיון האישה נמצאת בהריון עם הילד השישי, בסופו של הדיון הצדדים הלכו שוב ליעוץ על מנת לנסות לשקם את מערכת היחסים בין הצדדים, לדברי האישה בדיון הבעל לא רוצה באמת שלו"ב אלא מבקש לקצוב את המזונות על סכום של 5,000 ₪. הבעל טוען שלא התחתן והביא חמשה ילדים ועוד שישי בדרך על מנת להתגרש.
5. ביום 19.12.2017תביעת הגירושין של האישה נסגרה  בהעדר דיווח מהצדדים בדבר הצלחת או אי הצלחת הטיפול הזוגי.
6. ביום 20.9.2018 הגישה האישה שוב בקשה לצו הגנה לבית המשפט לענייני משפחה לאור הוויכוחים שבין הצדדים והאלימות שהייתה בעבר, בדיון ב 26.9.2018 מבקשים הצדדים לבטל את הצו בתנאי שהבעל ילך ליחידה לטיפול במשפחה במשך לפחות שנה.
7. ביום 17.12.2018 הגישה האישה שוב תביעת גירושין, לאחר שהאישה הגישה תלונה בבית המשפט לענייני משפחה על תקיפה ואיומים.
8. ביום י"ד אדר ראשון ה'תשע"ט (19.2.2019) נקבע דיון, האישה הופיעה הבעל לא הופיע ולא הסכים לבוא גם לאחר שבית הדין יצר עמו קשר, שוב ניתן צו הרחקה, והאישה שהתה במקלט לנשים מוכות.
9. יד.    ביום י"ד סיון ה'תשע"ט (17.6.2019) התקיים דיון במעמד הצדדים, הבעל ביקש שלו"ב וחזר על הטענות שאבי האישה מעוניין בגירושין פיקטיביים, הכחיש את מעשי האלימות, אולם חזר ותיאר את הכעסים מהם סובל:

"אני מבין את הכעס שלה, מבין את הכול, מבין את ההתפרצויות שלי, גם אני מטפל בעצמי כרגע בשביל המשפחה, כבר חמישה חודשים אני נמצא שם. חוות דעת לא הבאתי, כי אני לא רוצה שיהיה איזה משהו חיצוני שיגרום לכם כאילו לחשוב, תראו, תיקחו אותי נטו. אם תרצו את כל החוות דעת שיש לי, אני אביא לכם מגורמים מוסמכים ואני יכול להביא את זה.

כל מה שיש לי במשטרה זה כלום, כאילו זה מילה שלה במשטרה זהו, זה לא, אין לי שום תיק על בכלל, לא הרמת יד, לא, אולי קיללתי, אולי זרקתי איזה צלחת מהשולחן, על ההתנהגויות האלה אפשר להתמודד.

…

הבעל:  נו וזה מביא ללחצים, אז בן אדם לא ירים את הקול?

האשה: נכון.

הבעל:  בן אדם לא ירים את הקול? ירים, אז עשיתי טעות, אני מבין את זה, השם יעזור מפה והלאה.

האשה: האבסורד זה שהוא כל פעם מודה פה בדיונים שהוא עשה את זה ואחר כך הוא בא והוא אומר שהוא לא עשה וזה גם היה ב-17.1 וזה רשום בפרוטוקול. יצאתי מאיזון. הוא לא אומר, אבל בהתחלה הוא גם אמר שהוא לא עשה כלום ואחר כך הוא גם זרק צלחת ואחר כך זה לא צלחת, זה שולחן וזה לא מילה, זה מילים.

…..

הבעל:  מה את מפחדת, שיקרה עוד איזה מהלך איתי, כאילו של יציאה מהכלים, מה? מדברים כאלה את מפחדת? מהשבתות שלי, אני לא מעשן, אז מהכעס.

האשה: אני לא אשתמש במילה מפחדת, אני לא אתן לזה לקרות עוד פעם.

הבעל:  אוקיי.

האשה: זה לא יקרה עוד פעם, נגמר.

הבעל:  זה לא יקרה, זה לא יקרה, זה לא בגלל שאת מבקשת, אלא בגלל שאני אומר. הילדים, מה שיבחרו,

האשה: אני בתור אישה לא מגיע לי שיתנהגו אליי ככה.

הבעל:  אוקיי.

האשה: יש תורה, אתה מדבר איתי על תורה, איפה התורה שלך היתה בכל הפעמים האלה?

הבעל:  בבקשה, בבקשה. נפלתי.

האשה: לא מוכנה.

הבעל:  נפלתי, מודה בטעויות שלי".

• ביום כ"ח סיון ה'תש"פ  (20.6.2020) התקיים דיון הוכחות במסגרת הדיון טען הבעל:

ביה"ד: מה אתה רוצה?

הבעל: אני רוצה שייקחו את האשה אהבת חיי שתטפל בעצמה איך לבנות את הזוגיות ולא להרוס את זה. ולקחת מסמך ולהפוך אותו לרלוונטי בבימ"ש,

           ….

לכן אני אומר שלא היה כלום. אפשר לחקור את הילדים, לראות שבאמת לא היה כלום. זה רק להוציא אותי מהמשוואה. אני פה לא בשביל להתגרש. זה מהתחלה לדאוג שבמהלך 18 חודש בעידוד המקלט, בעידוד העו"ד,

….

ביה"ד: אף פעם לא היה לך מה לתקן?

הבעל: אני הייתי בטיפול לשליטה בכעסים, קיבלתי גם חו"ד מפרגנת, אני יכול להראות את זה, ו-וואלה עברתי תהליך, הגעתי להבנות עם עצמי, כל הלחץ שהיה לי בבית נובע מהלחץ הכלכלי שיש 6 ילדים והאשה לא עובדת ואני מפרנס יחיד,

….

הבעל: זה מה שעשיתי, הדיבור שלי, צעקות.

ביה"ד: מה צעקת?

ביה"ד: מה הוא צעק?

האשה: הוא מקלל, זונה שרמוטה, קללות, ובחיים לא קיללתי אותו. בורא עולם עדי.

הבעל: אני דורש שיחקרו את הילדים.

ביה"ד: קראת לה בכינויים האלה?

הבעל: לא. לפעמים כן. אבל לא לרוב. היא בעצמה הודתה. כן, רק פעם בשבוע. אחרי לחץ שאני מגיע רוצה שישי שבת בשקט היא ידעה להוציא לי את כל המיץ.

….

ש: האירוע שביה"ד שאל בגינה, רדפת אחריה, היו עדים.

ת: העדים היחידים היו החברות שלה, לקחתי את העגלה, כמו שכתבתי אז, לקחתי את העגלה, הסתובבתי איתה, היא מעדה בגלל המדרכה וזה נהפך לבלגן אחד גדול.

….

ביה"ד: ומה היה המקרה השני?

ת: שום מקרה. רק צעקות. לא על אלימות. הצעקות שלי כשאני מרים את הקול שלי הבית רועד, כן.

         האישה טענה:

האשה: אם זה ליד אמא שלו למשוך לי את השיער ברצפה, זה היה בר"ה, שנתיים. הוא מודה, לא מבינה למה אני צריכה להיכנס.

ב"כ האשה: תספרי את האירועים שקרו והזמנת משטרה.

האשה: כל צו הגנה הוא מודה, עומד מול שופטת ואומר, אני יודע, אני צריך ללמוד שליטה בכעסים,

ביה"ד: הוא הסכים ללכת לשליטה בכעסים אי פעם?

האשה: הוא הולך מראה, מין אסטרטגיה כזאת,

….

האשה: הוא הגיש נגדי תלונה במשטרה כבר פעמיים. הוא ניסה לברוח לשוטרים, ב- 2015 גם משך לי את השערות ליד הילדה, הייתי צריכה לברוח מהבית, הוא רדף אחריי, הוא דחף אותי על הרצפה בגן ליד אנשים, שתי בחורות הזמינו לו ניידת. לא לדבר על זה שהוא משתמש במצב של אמא שלי שהיא נרקומנית והוא אומר את תהיי כמוה, ומקלל. ואת גדלת בפנימייה ואת לא שווה כלום, ליד הילדים. ואבא שלך נרקומן ואבא שלך מזריק. הוא מספר לילדים גם. הוא דקר לי את הגלגל באוטו. הוא הגיע עד הרצליה, הוריד לי את האוויר ברכב.

• הצדדים היו אמורים להגיש סיכומים בכתב, האישה הגישה את סיכומיה, הבעל לא הגיש סיכומים גם לאחר שבית הדין המתין לפנים משורת הדין לסיכומיו של הבעל.

דיון והכרעה – דעת המיעוט

לפני בית הדין מקרה של התנהגות מחפירה של בעל כלפי אשתו, כאשר לדברי הבעל עצמו הוא סובל מהתפרצויות זעם בלתי נשלטות שבמהלכם כל הבית רועד מהצעקות עד שהשכנים הוכחו להזמין משטרה. לדברי האישה היו מקרים בהם הבעל הפעיל עליה אלימות פיזית לעיני אנשים זרים, גרסת הבעל לאותו האירוע תוך טענה שהדבר רק שיחק לטובתה לא נשמעת אמינה בלשון המעטה.

לדברי הבעל עצמו, הוא זקוק לטיפול בכעסים, והבטיח להתמיד בטיפול. האישה, שלא מתפרנסת ומטפלת בשישה ילדים, ניסתה להחזיר את הבעל, וללכת ליעוץ, אולם בכל פעם שהבעל היה חוזר לבית הצדדים לאחר זמן היה חוזר לסורו. יש לציין שגם בבית המשפט הודיע הבעל שהוא מוכן שלא לשהות בבית בשבתות על מנת למנוע מהאישה עוגמת  נפש.

אין ספק שהאישה אינה חייבת לשהות עם בעלה וטענתה לגירושין עולים לכדי "מאיס עלי", האמתלא מבוררת, ואף למעלה מכך כפי שנבאר. דבר שיש בו בכדי להטיל על הבעל הרחקות דר"ת כפי שהארכתי כבר במספר פסקי דין, שעל אף שלא ניתן לפסוק חיוב בגירושין ניתן לפעול לגירושין באמצעות הרחקות דר"ת, ואביא את מה שכתבתי במקום אחר בנוגע לאי חיוב בגירושין בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת:

מאחר שהתפרסם לאחרונה, שמנהג בתי הדין לחייב בגירושין בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת. וכפי שידוע זה אינו, ומקדמת דנן לא פסקו חיוב בגירושין במקום בטענת מאיס עלי גם באמתלא מבוררת. אולם, ניתן להטיל הרחקות דרבנו תם, כך שכיום שישנם כלים להכריח את הבעל לגרש שלא בכפיה, וכמעט ואין נפק"מ במבחן התוצאה.

ואבהיר אך בראשי פרקים, שאם באנו להאריך בדיני מאיס עלי יהיה צורך בחיבור מיוחד:

• ראשית, יש להבהיר שדיני טענת מאיס עלי היא רק במקום בו האישה שונאת או מואסת בבעלה מחמת מציאות ומעשים של הבעל שאין להם השלכה ישירה עליה. לעומת זאת, חז"ל החמירו וחייבו בגירושין במקום בו הבעל פושע או פוגע באשתו אפילו בהתעללות קלושה כגון לאסור עליה אכילת פרי גם אם הוא פרי רע שלא טעמה מעולם (תוספתא כתובות) או שמונע ממנה ללכת לבית אביה על מנת לספר בשבחה, על שמדובר בדברים שלכאורה נמצאים ברף הנמוך של התעללות, מאחר שיש כאן שתלטנות הפוגעת בהרגשת החירות של האישה ומשפילים את כבודה, חייבו חז"ל את הבעל להוציא ולתת כתובה, כל שכן במקום שמשיא לה שם רע בשכנותיה או שמנתק אותה ממשפחתה שהאישה ניתנה לחיים ולא לצער. אמנם, יש לסייג שהחיוב הוא רק באופן בו לא ניתן לאכוף על הבעל בצורה ישירה ומידית לחזור למוטב, כגון במדיר שבית הדין לא מאכילים לאדם דבר האסור לו.

טענת מאיס עלי, עניינה אישה שאינה חפצה בבעלה מחמת פעולותיו כלפי עצמו או כלפי אחרים או אף בלא סיבה ניכרת והיא מכח הרגשתה הפנימית לא יכולה לחיות עם בעלה.    

מחד, באופן זה אין לבית הדין לפעול לשלום בית, ולא מחייבים את האישה לחזור לבעלה וק"ו להיבעל לו בניגוד לרצונה. כאשר אפילו באשתו האוהבתו אסרו חז"ל לבוא עליה שלא מרצונה ולא לעשות שום עניין מענייני התשמיש שלא מרצונה כמו שאמרו בגמ' בעירובין (דף ק ע"ב):

 חמא אמר רב אסי אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה, שנאמר ואץ ברגלים חוטא. ואמר רבי יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה הויין לו בנים שאינן מהוגנין.

 אמר רב איקא בר חיננא: מאי קראה – גם בלא דעת נפש לא טוב, תניא נמי הכי גם בלא דעת נפש לא טוב – זה הכופה אשתו לדבר מצוה. ואץ ברגלים חוטא – זה הבועל ושונה. – איני? והאמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה! – לא קשיא; כאן – לדעת, כאן – שלא לדעת.

     וגם במורדת שבעינא ליה ומצערנא ליה לא עלה על הדעת לכופה לדבר מצווה בעל כרחה אלא רק בהפחתת כתובה בלבד שהיא רצונה להתגרש וליטול ממון או להשתמש במניעת התשמיש ככלי להשגת תועלת אחרת מתוך רוע לב. ובזה רשאי הבעל לסכל את הכפייה שהוא כופה אותה עד שתתרצה לחזור לשלו"ב.

• הכרעת הרמ"א בסי' ע"ז שאין חיוב לגרש בטענת מאיס עלי, גם בטענה מבוררת וז"ל:

"…ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם)".

ואם היה חיוב לגרש ודאי שהיא אינה מחויבת להיות אצלו, על כרחך שכוונתו ישבו שניהם עד שיתעגנו ואחד יתרצה או לגירושין או לשלום בית כלשונם של הראשונים.

• מה שרצו להביא ראיה מדברי הרמ"א ביו"ד סי' רכ"ח סע' כ שכתב:

"אבל אם האשה אומרת ששונאת אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, דאפילו אם כבר נשאה, האומרת: מאיס עלי, חייב להוציא (ב"י בשם מהר"י ויי"ל סי' קל"ז, קפ"ו)".     

המעיין בדברי מהר"י וייל [סי' קפו] יראה שטעמו מאחר שאסור לבוא עליה שלא מרצונה כל שכן שאינה מחוייבת להנשא, ומזה למד שהכל מודים לרמב"ם שלפני הנישואין אינה חייבת להינשא ומתירים לה החרם. הט"ז העיר על דברי הרמ"א וכתב שהינו לדעת הרמב"ם ולא קיימא לן כוותיה, אבל לא עלה על דעת הרמ"א לפרש שיש חיוב לגרש לכו"ע. וגם הש"ך בס"ק נו ובנקודות הכסף פירש כך את דברי  הרמ"א על סמך דברי המהרי"ו וכך ביאר גם הגר"א שכתב וז"ל:

"כן הוא דעת הרמב"ם ואף שכל הפוסקים חולקין מהא דר"פ הנזקין מ"ט ב' מאי ד"א וכ"ת כו' מ"מ אינה מחויבת להיות עמו וכ"ש דעדיין לא נשאה דמתירין לה".

ופשוט שלא נבנה חיוב על סמך דקדוק קלוש בדברי הרמ"א שלא במקומם  בניגוד לדברי מפרשי השו"ע על אתר, (יש לציין שהדרכי משה באה"ע הביא את דברי המהרי"ו, כמסכים לדברי הרא"ש בתשובה בנוגע לקידש אשה ברמאות, וכוונתו שלדברי המהרי"ו דברי הרמב"ם והגאונים אינם דחויים לגמרי, אבל לא כתב שיש בהם משום חיוב אלא לעניין התרת תקיעת כף כמו שכתב גם באה"ע).

• מה שהרה"ג חגי איזירר זצ"ל הביא מהמאירי [במאמרו בספר שורת הדין ח"ב עמוד ע"ד] שיש דעות שבמאיס עלי יש חיוב להוציא, המעיין במאירי יראה שדבריו מוסבים על דברי הגאונים שאמרו "יהיב לה גיטא" לשון שלא קיימת בגמרא, ואותם היש אומרים סוברים שהגאונים לא תקנו כפיה אלא חיוב בלבד ללא כפיה, כפי שפירש בדבריהם גם הרא"ש בפסקיו ור"ת בספר הישר (סי' כ"ד). ומה שבפד"ר  חלק ז' עמ' 205 פסקו חיוב יעו"ש טעמים אחרים שבגינם חייבו שם בגירושין.
• גם מה שהביא במאמר הנ"ל ראיה מדברי הגר"ח מוולוזי'ן [שו"ת חוט המשולש סי' ב'] שדעתו שיש חיוב לגרש בטעת מאיס עלי, אינו נראה כלל, ואבאר את הדברים בקצרה; דברי הגר"ח מוולוז'ין בתשובתו נסובים על מועד החלת דיני הממון של דינא דמתיבתא שנחלקו הרמ"א והט"ז. שלדברי הרמ"א הם חלים עוד לפני מתן הגט בפועל, ולדברי הט"ז והב"ש הם חלים רק לאחר מתן הגט. הגר"ח הביא ראיה מדין החייבים להוציא שמבואר במרדכי שגם לפני מתן הגט חייב בתשלום הכתובה על אף שכתובה לא ניתנה להגבות מחיים, וזה לשון תשובת החוט המשולש שם:

"…ועוד דהא ע"פ דינא דמתיבתא היה לה לתן תיכף ולכופו לגרש ואף שלא נהגו לכופו אבל בענין הממון אנו דנין כדינא דמתיבתא ממש שלמה יגרע כחה בענין הממון ודמי' למה שכתב המרד' ריש פ' המדיר והוא (דף קל"ד ריש ע"א) בשם תשו' מהר"ם וז"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין כו' אם לא הרשינו לכוף ולהוציא כו' מ"מ כתובה מ"ט לא נפיק מיניה כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתתו לה הלכך מפקי' מיני' כו' וכן קבע הרמ"א (בסי' קנ"ד סעיף כ"א בסופו) ונדון דידן דמיא ממש להא. וכן עיקר דנותנין לה אף קודם הגט כדעת הרמ"א ודלא כהט"ז ונהפוך הוא שהרמ"א יצא ידי חובת העיון יותר ממנו"?.

וכוונתו, שכשם שחז"ל  החילו בד בבד את דיני הממון יחד עם דין חיוב הבעל בגירושין, ולא התנו את החלת דיני הממון במתן הגט בפועל, כך בתקנתם הגאונים לא תלו את דין הכפיה בפועל ודין הממון זה בזה, אלא דיני הממון חלים לאלתר, וגם אם הבעל יברח או שיהיה שהוי עד שנכוף ע"י גוים כדין, חיוב הממון חל לאלתר. וא"כ לדידן שפוסקים דינא דמתיבתא לעניין הממון כדעת המהר"ם מרוטנבורג, אין מקום להשהות את קיום דיני הממון עד למתן הגט בפועל, וזה ברור. אבל אין להעמיס בכוונתו שחייבים שיהיה חיוב בגירושין על מנת שנפסוק כדינא דמתיבתא, שדינא דמתיבתא חל גם ללא חיוב בגירושין לדידן. 
ואע"פ שלעניין הגט חוששין לדברי ר"ת שדוחה את דברי הגאונים לגמרי, לעניין הממון מקבלים את תקנתם ומוצאים ממון על פי דבריהם לאלתר, גם אם לא מחייבים במתן גט. ואין זכר בדברי הגר"ח  מוולוז'ין לחיוב במתן גט במאיס עלי.

• כל מה שהביא הגר"ח איזירר זצ"ל ממנהג בתי הדין לפסוק כדברי הגר"ח, המעיין באותם פסקי דין, יראה שכל דבריהם נסובים על החלת דינא דמתיבתא לעניין הממון בביטול זכויות הבעל בנכסי האישה, אבל לא פסקו חיוב גירושין, ומי יאמר שבתי הדין קיבלו את פירושו בדברי הגר"ח מוולוז'ין ולא פירשו את דבריו כפשוטם.
• פשוט שאי אפשר לקבוע מנהג בתי דינים אלא במנהג פשוט ומנהג ותיקין של גדולי הדיינים, דבר שלא מצאנו בנידון דידן.
• דברי הראי"ה קוק זצ"ל בתשובתו בעזרת כהן סי' נו, ומודפסת גם בשו"ת דברי חזקיהו חלק א' אבן העזר סי' ב' – ובצירוף אליהם גם התייחסות הראשל"צ הרב"צ עוזיאל זצ"ל – בה חלק על דברי הראי"ה במה שדייק הראי"ה מדברי התוספות רי"ד בנוגע לחיוב במזונות. אולם, גם הראי"ה קוק זצ"ל התייחס במפגיע רק לנידון שהובא בפניו על ידי הרב חזקיה שבתי זצ"ל, כפי שכתב בגוף התשובה.

וז"ל הדברי חזקיהו בתיאור עובדה דיליה:

 "על דבר אישה בת טובים הנשואה לאיש פשוט בעל מידות רעות ויום ולילה לא ישבות להתקוטט עם אשתו ולחרפה בדברי חידודין היורדים חדרי בטן על לא חמס ומרוב פתיותו אומר לה בכל פעם בחרפה ובוז קחי גיטיך ולכי, ומקלל יולדיה בפניה ולא עוד אלא שכלי כליו רעים מרעיבה ואינו מפרנסה כראוי כידוע לשכנים ולרוב הקהל הישרים בלבותם…" יעויין שם עוד ממעשיו הרעים, ועל זה כתב בעזרת כהן להדיה:

"שאנכי חזקתי את פסקו דמר דוקא בכה"ג, ככל אשר צייר כתר"ה בהצעת העובדא".

 כלומר דבריו נאמרים במאיסות מוכחת וידועה. ולכאורה צדקו שם דברי הראשל"צ הרב עוזיאל שם שיש כאן סיבות אחרות לחייב במזונות ע"ש.

• בביאור שורש דברי ר"ת שהורה על הרחקות, נראה לבאר על פי ראש דבריו בספר הישר סי' כ"ד, שכתב שאם גט מעושה שלא כדין בישראל הוי פסול מדרבנן א"כ בנולדו בו מומים היה כופה מספק. 
  ודבריו צריכים עיון, נהי שמצד הכפיה הגט יהיה כשר מספק, שספיקא דרבנן לקולא. אולם, מצד הבעל עצמו איך כפינן ליה ונגדינן ליה, הרי הוא אומר שאינו בר כפיה ושמא הלכה כדברי מי שאומר שלא כופין להוציא, והוא מוחזק בגופו ובידו שלא לתת גט.
  אלא שרבנו תם הבין שיש לבית דין להיזקק ולהפריד בין הדבקים בכל טצדקי שאין בהם משום כפיה, והבעל לא יכול להחזיק באשתו הבאה בטענת מאיס עלי מחמת מומים שנולדו בו, וא"כ יש מקום לכוף בספיקא דרבנן. אולם, להלכה לדעת ר"ת יש כאן ספיקא דאורייתא ולא ניתן לכוף [ואין כאן ס"ס שספק ביאור בגמרא לא חשיב ספק אלא אי ידיעה]. 
  ונראה שחייליה דרבנו תם, ממה שמטעין על החליצה, שדעת רש"י ביבמות ל"ט ע"ב (ד"ה  אמר רב אין כופין) שיבמה שנפלה לפני מוכה שחין שכופין על החליצה הא הדין בשאר טענות ואמתלאות בדברים הניכרים אי מצינו לאטעוייה ולומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתיים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ ע"ש. ותוספות [שם ד"ה אמר רב] חולקין, שדווקא במקום שכופים בגט כופים בחליצה, והביאו ראיה ממה שטורחין להטעות ולא כפוהו על חליצה מעיקרה. ושם הטעו ביבם שאינו הגון או שמצאה בו דבר גנאי. וגם כאן, יש לשאול למה על בית דין להיזקק ולהטעות מכח טענתה ורצונה שיחלוץ ולא להתייבם, מדוע לא נאמר שתשב עד שילבינו שערות ראשה עד תתרצה להתיבם או יתרצה הוא לחלוץ.        
  אלא ביאור הדברים, שהגם שחז"ל לא חייבו לחלוץ ואם כפו על החליצה החליצה פסולה, אולם, בית דין אינם רשאים להעלים עיניהם מדברי האישה.אלא שלכוף בכפיה בשוטים לא כופים שחוששים שמא עיניה נתנה באחר, אלא במקום שחז"ל אמדו שדוברת אמת וחייבו להוציא כגון במוכה שחין. אולם, מאידך, לדברי האישה יש כאן לאו של "לא תחסום", ובית הדין אינם רשאים להתעלם מדבריה ולכן נזקקים בכל טצדקי שיוציא שלא בתורת כפיה. שככל שנכוף ללא חיוב הגט בטל, אלא ע"כ שמוטל על בית הדין להביא לפירוד הצדדים שלא בתורת כפיה ושלא בשליחותה דקמאי.         
  וכתב בצרור הכסף לתלמיד הרשב"א (דרך חמישי שער ז') וז"ל:

וקאמר רב דאין כופין אותו ליבומי. וכתבו בתוספות נראה לרבינו תם דאין כופין לא את היבמה לייבם ולא את היבם לחלוץ. וראיות רש"י ז"ל מיירי בהנך דכופין אותו להוציא, כגון מוכה שחין. ומיהו כתב ז"ל: דודאי בזמן הזה שמצות יבום קודמת, אין כופין. ואפילו שמותי לא משמתי, דהאי נקטיה לכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא. ומיהו אמר רבינו תם שרשאין בני הקהל שלא יהיו נמנין עמו, שהרי אנו רשאין להחרים עצמנו ע"כ. ונמצא לר"ם שכופין לחלוץ, ולרש"י שכופין אותו לחלוץ כשנתנה אמתלא. ולרבינו תם שהקהל עושין הרחקה אבל אין כופין.

וכן כתב כתב גם בתוספות מהר"ם [כת"י] ביבמות ל"ט.

הרי שבכל מקום שיש ספק בית דין יכולים לעשות הרחקות דרבנו תם, ואנו פועלים שלא בתורת כפיה על הגט וגם לא מכח חיוב של חז"ל בדיני גירושין שאמרו שאפשר לקרותו עבריינא, אלא מדין ועשית הישר והטוב שלא בתורת דין תורה או מצוות חכמים בהלכות גירושין.

• ויש להוסיף, שאם הדין שיש חיוב לגרש במאיס עלי בטענה מבוררת, א"כ לשיטת הסוברים שבכל חיוב להוציא כופין בשוטים שזהו פשטות שיטת השו"ע בסי' קנ"ד וגם הרמ"א חשש רק משום חומר אשת איש, וכן נוטים דברי התוספות בריש פרק המדיר וכך מפורש בדברי רש"י בגיטין פרק המגרש (פ"ח ע"ב) אלא שחששו לשיטת הר"ח וכך פירש המגיד משנה בשיטת הרמב"ם (הלכות אישות פי"ד הלכה ח'). וממאי שפשוט שלא כופין בטענת מאיס עלי על כרחין שגם אין חיוב בגירושין, שלשיטה שכופין במי שנאמר בו שחייב להוציא אין מושג מדינא דגמרא לשיטת הבבלי של שרי למקריך עבריינא שבדברים לא יוסר עבד.    
  ובזה נדחתה גם הראיה שרצו להביא מדברי רבנו יונה שהובאו בשטמ"ק בכתובות שכתב:

וכתב רבינו יונה ז"ל וז"ל דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפייה בשוטים אבל ב"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא. ורבינו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר. כן כתבו תלמידי רבינו יונה:

ונחזי אנן, אם שיטת רבנו יונה שבכל מקום שנאמר חייב להוציא פירושו שכופים שלא כדברי ר"ח, א"כ רשאים לומר לבעל שיש עליו מצוה להוציא, שהרי אינו בכלל גדר חיוב לגרש אלא רק בגדר מצוה שכופין על מידת סדום. אבל אם חיוב פירושו שאפשר לקרוא לו עבריין שעובר על דברי חכמים אבל לא לכוף בפועל כשיטת שמואל בירושלמי, אזי החיוב והמצוה שווים ויש צורך בחיוב מדינא דגמרא על מנת לקרותו עבריין ולא די בטענת מאיס עלי מאחר שאינו חוטא כנגדה, וחז"ל לא פסקו שחייב להוציא ולתת כתובה, במקום שלא פשע כנגדה וזו שיטת רבנו תם. 
וא"כ לדידן שהעיקר להלכה ולא למעשה שיש דין כפיה במקום שנאמר שחייב להוציא ורק מחמירים כשיטת ר"ח, א"כ כאשר כותבים חיוב גם אם בפועל לא כופין מצד חומר אשת איש, זה דווקא במקום שיש חיוב מפורש מדינא דגמרא. (ויעוין בגט מקושר סדר גט שני אות כב).

• ההבנה הפשוטה בדברי הגאונים שכופין הם כדברי רבנו תם (בספר הישר שם) שפירש שדברי הגאונים אינם מדינא דגמרא אלא מכח תקנה בלבד, וזאת לעומת דעת הרמב"ם שהכפיה במאיס עלי היא מדינא דגמרא, [וכן נקט ר"ת בשיטת רש"י ע"ש בספר הישר], כאשר לדעת רבנו תם לא הוזכרה כפיה בכל הסוגיא.

ונראה שמה שהרמב"ם נקט שהכפיה היא מדינא דגמרא ולא מתקנה, טעמו שסוגיין דעלמא היה לכוף כמו שכתב בעל העיטור שהוא בן דורו של הרמב"ם שמנהג פשוט זה כשש מאות שנה, וגם הרי"ף כתב שכופין כהוראה פשוטה לכל הגולה גם בפרק אע"פ וגם בפרק שני דייני גזירות כאשר מקום מושבו של הרי"ף לא היה בבבל אלא בפאס ובקירואן.          

אלא שלשיטת הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה כל תקנה שלאחר התלמוד תקפה רק במקומה ולא מחייבת את שאר הגולה וז"ל שם:

וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון.

וכך פסק הרמב"ם גם בנוגע לדינא דמתיבתא בהלכות אישות (פרק יד הל' יד) שדין הגאונים לא פשט במקומו ולכן ראוי לתפוס דין התלמוד. אם כן, לשיטתו, לא שייך לכוף מכח תקנתם אלא רק מדינא דגמרא ואם מצאנו מנהג הפשוט שכופין להוציא בטענת מאיס עלי מוכח שהוא מדינא דגמרא.

• והנה רב שרירא גאון נשאל בנוגע לדין מורדת [תשובתו הובאה בתשובת הרי"ד סי' נ"ט  ובשערי צדק שער ד' סימן טו] בראשית דבריו כתב לכאורה כדברי המפרשים שאין כפיה מדינא דגמרא וז"ל:       

כך ראינו: ששורת הדין היתה מעיקרא שאין מחייבין את הבעל לגרש את אשתו אם בקשה גירושין, חוץ מאותן שאמרו רבותינו בהן שכופין אותן להוציא. וכשהאשה נמנעת מתשמיש ומן המלאכות שחייבת לעשות לו זו היא המורדת (כתובות סג ע"א) שפוחתין לה מכתובתה כלום בכל שבת ושבת וצריכה התראה.

ואח"כ הביא את דין רבותינו וז"ל:

ואחר כך התקינו תקנה אחרת שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ושולחין לה מבית דין הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת. ואמרינן עלה אמר ראמי בר אבא פעמים שולחין לה […] ומהנכסים שקבלם בעלה על עצמו ואינו מצוי בעינו או מה שבלה ואבד מן נדוניא שלה ומן תכשיטיה שהן נכסי צאן ברזל שצריך הבעל לשלם לה דמיהן, משום שאחריותן עליו, היו פוחתין לה מאשר על האיש שבעה דינרין בשבת. לסוף התקינו שמכריזין עליה ארבע שבתות ומפסידה את כולן. ואף על פי כן, לא היו מחייבין את הבעל לכתוב לה גט. ואם מת נפטרו יורשיו מכתובתה מאשר הוא עליו כחוב, אבל הנמצא בעינו והוא קיים בין מן תכשיטיה דתפוסה לא מפקינן מינה ודלא תפוסה לא יהבינן לה.

הרי שפירש שלא כייפנן לה ולא כייפינן ליה בדין רבותינו, אלא שאח"כ הוסיף וכתב וז"ל:

והתקינו שמשהין אותה כשתובעת גירושין שנים עשר חדש שמא יתפייסו ואם לא יתפייסו לאחר שנים עשר חדש כופין את הבעל וכותב לה גט.

הרי שרב שרירא גאון פירש את דברי הגמרא "משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא" שכופין מדינא דגמרא לתת גט בעל כרחו של הבעל ולבסוף כתב:

ואחרי רבנן סבוראי כשראו חכמים שבנות ישראל הולכות ונתלות בגויים ליטול להן גטין באונס מבעליהן ויש כותבין גיטין באונס ומסתפק גט מעושה בדין או שלא בדין וקא נפיק מינה חורבא תקינו בימי מר רב רבה בר מר הונאי נוחם עדן למורדת ותובעת גירושין, שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה תשלם ואפילו מה שבלה או אבד ישלם לה תחתיו, ומה שכתב לה על עצמו, מה שאינו מצוי לא ישלם לה, ומה שהוא מצוי נמי אף על גב דתפוסה לה מפקינן מינה ומהדרינן ליה לבעל. וכופין אותו וכותב לה גט לאלתר ויש לה מנה מאתים. ובזאת אנו מתנהגין היום כשלש מאות שנה ויותר. אף אתם עשו כן.

הרי שפירש שתקנת הגאונים הייתה רק בדיני הממון ובביטול השהיית י"ב חודש עד לכפיה על הגט, אבל מדינא דגמרא לדברי רב שרירא גאון יש כפיה בסוף י"ב חודש כפי שפירוש ר"ת בספר הישר בדברי רש"י. יש להעיר שיש מהראשונים ובכלל זה בעל העיטור שלא גרסו את הפיסקא של "משהין לה תריסר ירחי אגיטא", אולם, מצאנו שרב שרירא גאון למד שיש כפיה מדינא דגמרא לסוף י"ב חודש. וזה שלא כדברי הרמב"ם שלמד שמדינא דגמרא שכופין לאלתר ושהיית י"ב חודש קאי על בעינא ליה ומצערנה ליה.

והרמב"ן הביא את דברי רב שרירא גאון בחידושיו (כתובות ס"ג ע"ב) וכתב:

 "ואין לדברים הללו עיקר כלום ודבר ברור הוא שאין כאן תקנה חדשה לכוף ומעולם לא עלתה על דעת חכמי התלמוד כפייה זו לעולם".

יעוין בהלכות גדולות (סי' לו) שנקט לשון ויהיבינן לה גיטא בנוגע לדין הגמרא ובדינא דמתיבתא לשון ויהיבנן לה גיטא לאלתר, היינו שבית דין נותנים לה גט על ידי כפיה ושמתא כמו שכתב שם, וזה כדברי רב שרירא גאון.

1. אלא שבכל עניין מצאנו שרב שרירא סובר כדברי הרמב"ם שכופין מדינא דגמרא, ויתירה מזאת, יש לומר שרב שרירא גאון תירץ את קושיית ר"ת מהיכן נטלו רבנן סבוראי את כוחם לפסוק חיוב וכפיה לאחר חתימת התלמוד, שאמת שגם לדעת רבנן סבוראי לא היה בידם לתקן כפיה מעצמם, אלא שלאחר שחז"ל תיקנו שהיית י"ב חודש וכפיה על הגירושין מדינא דגמרא, היה בידם לבטל את השהייה מאחר שראו שאין תועלת בשהייה אלא תקלה בלבד, וטעם לכוף קיים לאלתר, והם מדעתם לא היו מתקנים כפיה ללא תקנה קודמת של חכמי התלמוד.
   וקשה לבטל את דברי רב שרירא גאון ששימש כריש מתיבתא במשך שלושים שנה ולפני כן כאב"ד עשרות שנים, בפירושי השמועות שמפיהם אנו חיים, וזאת גם שהרמב"ן הרבה בראיות נכוחות כנגדו.
   ונראה בביאור שורש מחלוקתם, שהרמב"ן מפרש את הגמרא בבעל הרוצה לגרש את אשתו אלא שמעכבים את הבעל מלגרש י"ב חודש על ידי חיוב בתשלום כתובה, לעומת זאת רב שרירא גאון פירש שהגמרא עוסקת בבעל המסרב לגרש את אשתו וכופין אותו לגרש לסוף י"ב חודש וטעמו ונימוקו שהואיל והבעל מוציא את אשתו בעל כרחה, ולא מצאנו בשום בעל מגרש שחז"ל עיכבו אותו מלגרש במקום שהיא מבקשת להתגרש על כרחך שהזכרת השהיית הגט היא בנוגע לכפית הבעל.
2. ומצאנו שהרי"ף שישב בצפון אפריקה ולא בבבל הורה לרבים לכוף, מה שפירש הרא"ש בדבריו שלא כתב לכוף תירץ בב"ח בסי' ע"ז ס"ק טו שכוונתו שכנראה שלא הורו לכוף כדברי המאירי. כדברי הרי"ף משמע מדברי הלכות גדולות בסי' לו, וכך פסק גם רבנו גרשום [בתשובה שהובאה בשו"ת מהר"ם ב"ב] שישב במינץ שבגרמניה, וכן סבר רשב"ם וכן כתב ר"ת בשם רש"י, וכן נהג גם בעל העיטור בפרובנס, וגם הראב"ד לא השיג על הרמב"ם, ולדעת הרמב"ן (מלחמות ה') תקנת הגאונים קיימת והיתה לדורות אלא שבטלה משום פריצות הדור על דעת כל בית הדין במקומו, וכן פסק התוספות רי"ד, מהר"ח או"ז, הריא"ז וכן העיד המהר"ח או"ז בדעת המהר"ם מרוטנבורג שלא כעדות הטור. וגם הרמ"א בסי' ע"ז הביא את דברי הרא"ש שבמקום שקידש ברמאות אפשר לסמוך על דברי מקצת ראשונים שכופים בטענת מאיס עלי. כלומר חבל גדולי הראשונים סוברים שתקנת הגאונים עומדת לדורות ונוהגת בכל מקום. אלא שלהלכה אנו תופסים את דברי ר"ת באיסור אשת איש שקבלו את ראיותיו, וחוששין לדעתו שאין כח לחדש תקנה לכוף לגרש מימות רב אשי עד ימות המשיח.
3. בגוף תקנת הגאונים נראה שנחלקו אם היא דווקא בטוענת מאיס עלי או בכל מבקשת להתגרש, דעת הרי"ף בפרק שני דייני גזירות, שהאידנא שנוהג תקנת הגאונים,  במקום שמדינא דגמרא תשב עד שילבינו שערות ראשה אף על פי שהיא רוצה להינשא לבעלה ואינה מואסת בו כופין מכח תקנת הגאונים, וע"כ היא אוהבת את בעלה ואעפ"כ כופין. וכך משמע גם מדברי ההלכות גדולות, אולם, לדעת הרא"ש משמע שלא תיקנו אלא בטענת מאיס ולכן יש חשש כפיה בטעות שמא אינה מואסת בו ונותנת עיניה באחר, והכופה נחשב כמרבה ממזרים בישראל.
4. ויש לדון מכח מה סוברים הגאונים שאפשר לכוף לגרש, האם מדין אפקיענהו ומאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש או מדין מצוה לשמוע לדברי חכמים ולתקנותיהם שבכל דור ודור יעוין באמרי בינה חלק חו"מ הל' דיינים סי' א' ובלשונות תשובות הרא"ש.
5. יז.      ויעוין עוד בתשובת הר"ן סי' ס"ב בנוגע לכפיה במקום שהמנהג הוא לכוף, שמשמע מדברי הר"ן בתשובה הנ"ל שהולכים אחר מנהג ויש כח לתקן לבני המקום לנהוג כדברי הרמב"ם בתנאי שנישאו באותו מקום לעומת זאת  בתשובת התשב"ץ חלק ב' סימן רנ"ו הביא עדות מפי רבו רבנו אפרים וידאל ששאל לפיו של  הר"ן וכתב משמו שאין בידם לתקן בענייני אישות ע"ש.
   עוד נראה, שבמקום שיש חשש שיצאו לתרבות רעה יכולים לתקן כפיה להוציא כדאיתא בגמרא בגיטין (לח ע"ב) שבחציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר כפו את רבה ועשאה בת חורין אע"ג שגם בשחרור עבדים צריך רצון האדון כמו בגט אשה כדאיתא בקידושין (נ ע"א), וא"כ במקום של חשש זנות אפשר לכוף את הבעל לגרש, ועי' בהערת הגרא"י הרצוג הובאה באוצר הפוסקים סוף כרך ב. עוד אפשר לומר שבי"ד עונשים שלא מן הדין וכיון שהעונש נעשה כדין גם הכפיה כדין יעוי' בגט מקושר למהרא"ל צינץ אות מח בביאור דין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ובאמרי בינה הנ"ל. הנה מאחר וכל גדולי הפוסקים תפסו לעיקר למעשה כדברי רבנו תם, וכך הלכה פשוטה וגם סוגיין דעלמא, הרי שלא ניתן לחייב בגירושין גם באמתלא מבוררת ואין לקרותו עבריין מדינא דגמרא. מאידך, מכיוון שחבל גדולי הראשונים סוברים שחייב להוציא ואף כופים בשוטים, הרי שנאמר לו שעליו לגרש את אשתו גם אם לא בתורת חיוב, שלהלכה אין הלכה פסוקה שיש חיוב מדברי חכמים אלא שחבל גדולי המורים שחייבים לחשוש לדבריהם גם במקום שביה"ד לא יכוף מדין חומר אשת איש. ולכן הציבור רשאי להרחיק את עצמו שלא לשאת ולתת עמו כהוראות רבנו תם, שלא בתורת כפית בי"ד אלא כהנהגה ציבורית על מי שנוהג שלא כהוגן. וכשם שמצוה על בית הדין להפריד בין הדבקים כך יש מצוה על הבעל לגרש, אלא שלשון מצוה משמעותו גם כן מצוה דאורייתא או דרבנן ויש חשש לגט מוטעה, וההרחקות יתפרשו ככפית בי"ד ועיקר דין הכפיה מהני מאחר שמצוה לשמוע לדברי חכמים כדברי הגמרא בקידושין [נ ע"א]. יעוין בסדר אליהו רבה וזוטא סימן י"ג ומתי ראוי לעשות הרחקות דרבנו תם.
   ואם לרבנו תם אפשר לעשות הרחקות גם בלא חיוב, הרי שלדידן מכח השיטות החולקות על ר"ת ומשום תקנת הדור, נעשה הרחקות דרבנו תם, ועי' מה שהאריך בתשובת צמח צדק (לובאוויץ) אה"ע סי' רס"ב על דרך זה.
6. ולכן למעשה הנוסח של "על הצדדים להתגרש" שפירושו שיתגרשו שלא מכח חיוב חז"ל או תקנה קדומה אלא על הציבור לדאוג לפירוד הצדדים עדיפה מכל לשון של חיוב על מנת למנוע חשש "גט מוטעה". כאשר למעשה אין נפקא מינה ובכל עניין אפשר להטיל הרחקות דרבנו תם שאין בהם משום כפיה על הגט, ואין להזכיר לשון חיוב ומצוה שלא יתפרש שאנחנו כופים על עיקר הגירושין ועל עיקר הדין.
7. סוף דבר, אין נפק"מ במבחן התוצאה אם נכתוב "חיוב" או לשון אחרת מאחר שבכל עניין לא כופים אלא מטילים הרחקות דר"ת, וגם הריצוי לתת גט לא נובע מלשון פסק הדין.
   בנוסף לכך, נצטווינו מפי אבטליון להיזהר בדברנו לבל יכנסו הבאים אחרינו לגבול כפית ממון או כפית גוף.
8. בדיעבד אם ניתן גט לאחר ושכתבו לשון חיוב בפסק הדין, נראה שאין כאן ספק גט מוטעה ללא גילוי דעת מפורש שסומך דעתו על דברי פסק הדין. וכך שמעתי מפי דודי הגרי"ש אלישיב זצ"ל שבפשטות הבעל לא נותן את הגט מחמת לשון החיוב שבפסק הדין.
9. אמת, שבמקום שיש צירופים איתנים נוספים לחיוב ניתן לצרף את דברי הגאונים ותקנתם שאינה שיטה דחויה ולפסוק חיוב ואף יותר לאחר שיקול דעת רב ומקום עיגון. אולם, במקום שיש רק דין מאיס עלי ואפילו באמתלא מבוררת בלא פשיעה של הבעל כלפי האישה אין לנקוט לשון "חיוב".

עד כאן, מה שכתבתי במקום אחר.

אמנם בנידון דידן, ברור שהתנהגות הבעל אינה נשלטת, ובעת התקפות הזעם הוא נוהג לקלל את האישה גם לעיני הילדים וגם לעיני ואוזני זרים בביטוים משפילים שאינם הולמים כל בר דעת, הרי שלא ניתן לצפות מהאישה לחיות תחת השפלות וקללות, כאשר הבעל מוחזק בהתנהגותו המשפילה. ולא מדובר בכעס רגעי וחד פעמי בדומה לדברי הרשב"א (שו"ת ח"א תקע"א) בנוגע לאישה המגלה את זרועותיה בעת כעס אלא בטבע רע בעצם.

ויעויין ברש"י שכתב שנודרת בדברים שבינו לבינה שמצפה שהוא יפר לה והוא מקיים לה דסברה: מירתח רתח עילואי והשתא אבל הכא דנדרה איהי ושתיק לה, סברה: מדאישתק, מיסנא הוא דסני לי, וכתב רש"י שם:

אבל היכא דנדרה איהי ואישתיק – ולא היפר אינה יכולה לגור אצלו כלל ואפי' עד שתאסר ע"י קישוט דסברה מיסנא סני לי.

וזה על אף שיש לה פתח להישאל על נידרה שהרי היתה סבורה שבעלה יפר לה וא"כ התרופה בידה. אלא  שעצם מה שסוברת שהוא שונא אותה די בו בכדי לחייב להוציא ולדעת רש"י ור"י אף לכוף בשוטים. אומנם לדעת הרמב"ם פרק י"ב הל' כד כאשר הוא נותן אצבע בין שיניה בידו לקיימה ולא מחייבים להוציא אלא שאם הוציא נותן כתובתה או שתלה בתשמיש לדעת הדרישה והש"ך ביורה דעה סי' רל"ה.

וכבר כתב הרמב"ן  סי' ק"ב (במיוחסות) הובאה בבית יוסף סוף סי' ע"ד וז"ל:

שנשאל על בעל המכה את אשתו בכל יום עד שהוצרכה לצאת מביתו וללכת לבית אביה והוא טוען שמקללתו בפניו והיא מכחישתו והשיב אין לבעל להכות ולענות אשתו דלחיים ניתנה ולא לצער וא"א ואם טען שהיא מקללתו בית דין חוקרים מהשכנים מי הגורם ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה זכר לדבר הגר אבל אם מקללתו חנם הדין עמו שהרי מן היוצאות שלא בכתובה היא ומכל מקום אם הדבר מסופק לבית דין מי הוא הגורם או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין איני רואה שבית דין יכולים להשביעו שלא לעשות כן אלא גוערין אותו ומייסרים ומודיעים שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן [כתובה] שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל וכו' או שלא תשאל נפה וכברה וכו' כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה.

הרי שבכל דבר שחמור מהדברים מנויים בפרק המדיר הכוללים דברים קלים של לאסור פרי רע שאינה רגילה בו חייב להוציא, ואם במשיאה שם רע בשכנותיה חייב להוציא ק"ו השפלות קללות ואיבוד עשתונות וצעקות עד שהשכנים שומעים את קולו שאין לך השאת שם רע גדול מזה. וזאת גם אם נקבל את גרסתו של הבעל שאינו מכה את אשתו, ואם מחייבים לגרש במעמיד פרנס ליותר משלושים יום לדברים קטנים שרגילה בהם בבית אביה ולא בבית הבעלה משום שזילא לה מילתא להיות מתפרנסת לדברים קטנים ע"י פרנס, וכך פסק בשו"ע יו"ד סי' רל"ה סע' ב':

הדירה שלא תהנה ממנו, אינו חל, שהרי הוא משועבד לה. ואם אמר לה: צאי (מעשה) ידיך במזונותיך, והיא מספקת בהם לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים, אם כל משפחתה רגילין באותם דברים קטנים, אינו חל שהרי הוא משועבד לה גם בהם; ואם אין כל משפחתה רגילים בהם, אלא העשירים, ואביה עשיר ורגיל בהם, ובעלה אינו עשיר ואינו רגיל בהם, חל הנדר שהרי אינו חייב לה בהם. ומכל מקום כיון שהדירה ממנו והיא חזרה לבית אביה, הוא מתחייב לה עתה בהם. הילכך עד ל' יום יפרנסנה באלו הדברים הקטנים על ידי פרנס, שיאמר: כל הזן אינו מפסיד, ויזון אותה אחר ויקח מהבעל, לא שנא הדירה שלשים יום או יותר או שהדירה סתם. אחר שלשים יום, יוציא ויתן כתובה.

ודאי שזילא לה מילתא להיות מתקללת ע"י בעלה לפני שכניה וילדיה.

הדברים המנויים בפרק המדיר הם לאו דוקא כאשר הדברים מוחזקים על ידי נדר אלא התוצאה של פגיעה באישה לתקופה בלתי נסבלת מחייבת להוציא כפי שמורה פשטות המשנה בפרק המדיר שמדיר את אשתו שלא תלך לבית המשתה ולבית האבל יוציא מפני שנועל בפניה, וכן משמע מהתירוץ הראשון של הר"י מיגש שכתב:

…

אלא דהאי דקתני יוציא ויתן כתובה לאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא ומיזל לא שביק לה ואפי' אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לאו כלום הוא לא שביק לה איהו לפיכך יוציא ויתן כתובה אבל אילו אתא לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא…

וכך משמע גם מדברי הרמב"ן והרשב"א בזן ע"י שליש וז"ל הרמב"ן,

טפי שמעי אינשי וזילא בי מלתא. הייתי סבור לומר דדוקא כשהדירה אבל לא הדירה יכול הוא לפרנסה ע"י פרנס וכן ראיתי להרמב"ם המחבר ז"ל והטעם לפי שמשיאה שם רע שאלו לא מצא בה ערות דבר לא היה מדירה. אבל ראיתי בירושלמי דבעו אמתני' ויעמיד פרנס ומהדרי רשות ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן בשקבלה עליה כאן בשלא קבלה, פי' המשרה את אשתו ע"י שליש בשרצתה וקבלה עליה להיות משרה אותה אבל בעל כרחה לא.

הרי שבכל מקום שמונע ממנו להיות ניזונת ישירות מהבעל יוציא וייתן כתובה גם בלא נדר, אמנם דעת הרמב"ם שדווקא בנודר יש ביזיון ולא במשליש ללא נדר, אולם שאר הראשונים חלקו עליו מכח הירושלמי וגם הרמב"ם טעמו  שנדר שלא לפרנס הוא ביזיון וצער מה שאין כן משליש סתם שאין בו ביזיון אבל בשאר דברים מודה.

וכך מצאנו בראשונים בנוגע לבעל המכה את אשתו שחייבו ואף כפו לגרש על אף שמדובר רק במוחזק לעשות בק"ו, על אף שעל העתיד יש ספק שמא לא יכה.

הגם שמצאנו בתשובת הרא"ש שהובאה בטור ובשו"ע באבן העזר סי' קנ"ד וז"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל באיש המשתטה מדי יום ויום ואומרת אשתו אבי עני הוא ומחמת דוחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי לקבל כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופין אלא תפייסנו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו:

כל דבריו לא נאמרו אלא לעניין כפיה בשוטים, אולם, לעניין חיוב לגרש ודאי שלומדים ק"ו כפי שכתב הרמב"ן בתשובה הנ"ל, וכל מה שאמר שתחזור שתקבלנו ותזון מנכסיו כתב בביאור הגר"א שם שהוא מטעם סברה וקבלה בדומה לשאר מומין שבידעה לא כופין להוציא, ועי' אגרות משה אבן העזר חלק א' סי' פ'.

אבל לא עלה על דעת הרא"ש שנשים דעלמא יסבלו חיי צער עם בעליהן, וגם בזה כתב בים שלמה פרק ג סי כא שלא מהני תנאי בנוגע להכאה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה.

וכך מפורש גם בירושלמי פרק ט' דגיטין, וז"ל:

שמואל אמר פסול ופוסל בכהונה. שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולין. שמואל אמר אין מעשין אלא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והתנינן שניות לא בגין דא אמר שמואל. והתנינן המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יותר מיכן יוציא ויתן כתובה. שמענו שהוא מוציא. שמענו שכופין רב ירמיה בשם רב ישראל שעיסו במעשה עכו"ם פסול. ובאומר איני זן ומפרנס.

רבי חייה בר אשי בשם איסי האומר איני זן ומפרנס כופין אותו להוציא. רבי ירמיה בעא קומי רבי אבהו וכופין. אמר ליה ואדיין אית ליי אם מפני ריח רע כופין לא כל שכן מפני חיי נפש. אתא רבי חזקיה רבי יעקב בר אחא רבי יסא בשם רבי יוחנן האומר איני זן ואיני מפרנס אומרים לו או זן או פרנס או פטור.

בבבלי מבואר שדעת שמואל שבאיני זן ואיני מפרנס דעתו שעד שאתה כפהו להוציא כפהו לזון. ונראה שגם לשמואל אילולי טענה זו היו לומדים שכופין להוציא בק"ו מריח רע שכופין להוציא. ועוד נראה שלשמואל חייב להוציא ע"י כפית דברים בלא כפיה בשוטים שהרי הניזונת ע"י בית הדין ובעלה מסרב לזונה גרוע לאין שיעור ממעמיד פרנס שלושים יום לדברים קטנים שרגילה בהם בבית אביה. וכל מה ששמואל חולק על סברת רב שסובר שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת הוא רק לעניין כפיה בשוטים אבל שרי למקריה עבריינא.

ואם הדברים נכונים בנוגע לכפיה הרי שוודאי שאפשר לחייב להוציא ללא כפיה מכח ק"ו מהדברים המוזכרים בפרק המדיר.

ועוד, יש להוסיף שמצאנו שהריטב"א פסק והובא להלכה בשו"ע אבן העזר סי' א' סע' ה שבמקום שהמנהג הוא שלא לשאת אשה על אשתו אם עבר ונשא מחייבים אותו להוציא, שעל אף שמדינא דגמרא נושא אדם כמה נשים ואין בכך משום מניעת עונה ופגיעה באישה על אף שמכניס לה צרה לתוך ביתה, אבל במקום שיש מנהג שלא לשאת אשה על אשתו גם ללא תקנה הוי כחמר שאינו רשאי להיעשות גמל ומחייבים אותו להוציא. לא מיבעיא לשיטת הריטב"א שבנושא אשה על אשתו אינו ממעט מעונת הראשונות, אלא אפילו לדעת הרמב"ם שממעט מעונת הראשונות די היה לכופו לקיים את עונת שתיהן ולא לחייב להוציא אלא על כרחך שבמקום שיש עקירת עיקר מעיקרי האישות מחייבים להוציא, הרי לפנינו שהמנהג קובע את מהות הנישואין.

ועוד שמספר כתובה נלמד שכתב לה בשעת הנישואין ומתחייב:

ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי ליכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא.

הנה גם לדעת ר"ת החולק על רבנו אליהו עדיין לומדים ומדקדקים מספר כתובה ואם כן נלמד שמחויב לזונה ולכבדה, ובריטב"א כתב וז"ל:

אי נמי, שופרא דשטרא הוא ולישנא מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כחו.

הרי שחייב לכבדה במזונותיה, והיינו שלא יעמיד לה פרנס לדעת הרא"ש שאר פוסקים החולקים על הרמב"ם מכח הירושלמי שאינו רשאי לזונה ע"י שליש מאחר שהדבר מהווה מתן מזונות בדרך ביזוי, ואם אסור לזונה בדרך ביזוי כדברי הגמ' בקידושין דף (לא, א):

יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לעולם הבא.

ברש"י שם הביא את הירושלמי וז"ל:

מעשה בשניהם, מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כך אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול הראהו שקשה לו ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה.

הוא הדין במזונות אשתו שמחויב לזונה בדרך כבוד, ואם לאו מחויב להוציאה. ואם הדברים נכונים בביזוי קל בדרך מתן המזונות ולא כל המזונות אלא רק מותרות רגילה בהם בבית אביה כ"ש במי שרגיל לבזות את אשתו ממש.

ועוד מצאנו בתוספות (כתובות מ"ח ע"א ד"ה "ר' אליעזר בן יעקב"), שכתבו:

פירש רשב"ם, דרבי אליעזר בן יעקב סבר נמי דמזונות דאורייתא דהכי מתניא סיפא דברייתא. מזונות מנין, אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך דברים שיש בהן קיום נפש על אחת כמה וכמה. דרך ארץ מנין, אמרת קל וחומר ומה דברים שלא נישאת עליהם לכתחילה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנישאת עליהם לכתחילה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה.

ועל פי זה יש ללמוד שהיום אומדנא דמוכח שעיקר הנישואין, ובייחוד במי שאינם שומר תו"מ, הוא משום אהבה ואחוה ושלום ורעות, ועל דבר זה נישאים לכתחילה, גם אם הדבר נובע מפריצות הדור שהרי יכולים לדור זה עם זה גם ללא נישואין, הרי שהדבר מהווה עיקר בעצם גוף הנישואין יותר מאשר בימי מקדם, וצ"ע, ועי' באגרות משה אבן העזר חלק ד סימן קיג.

[וכן מוכח מדברי הדרכי משה באה"ע סי' א' ס"ק י שגם אם חדר"ג העידנא הוי מנהג בלבד אעפ"כ כופין להוציא, ואחר כותבי הנ"ל ראיתי שבפד"ר חלק ז' עמ' 71 כתב הגריש"א שכן דעת  המהרש"ל (חכמש"ל כתובות ע"ה) ,  ותשובת מיימוני אישות סי' כח, ודעת המהרח"ש ומהריב"ל שלא כופים אבל חיוב לגרש יש ושרי למקריה עבריינא, מחמת תנאי  או מנהג.]

ומה שכתב הרדב"ז חלק ד סימן קנז (אלף רכח)שלא כדברי הרמב"ן ורבנו שמחה וז"ל:

שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי מי שרגיל להכות את אשתו ולבזותה תמיד בפני רבים מאי דיניה:

תשובה הנה נמצא כתוב בשם רבינו שמחה שכופין אותו להוציא והפריז על המדה וכתב שיעשוהו על ידי עכו"ם עשה מה שישראל אומר לך עד כאן. אבל אני תמה על הוראה זו כיון שהגט מעושה לא נמצאו בניה ממזרים, ובמה הפקיעו אישות שבה. דבשלמא בעל פוליפוס וחבריו ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים ואינן יכולות לסבול לפיכך הפקיעו חכמים קדושיה ע"י גט כזה, אבל הכא פעם מכה אותה ופעם משמח אותה פעם מבזה אותה ופעם מכבד אותה במלבושים נאים, ובשלמא כפייה בדברים או ע"י פרעון כתובה או קנס ניחא אבל כפייה בשוטים ע"י עכו"ם לא תהא כזאת.

ונראה שמחלוקתם היא בנוהג אנשי המקום, שהרדב"ז שישב במצרים בין בני ישמעאל שדרכם להכות את נשותיהם, כפי שכתבו הגאונים, הגם שמדין תורה נחשבת הכאת האישה לאיסור חמור כמו שכתב המהר"ם, ואם כן עיקר הנישואין היה על מנת שיקרא שם בעלה עליה ויהיה מי שיפרנסה לא כופין במי שמכה את אשתו, שיש נשים הסובלות ומקבלות את מעשי הבעל ומבכות את מר גורלן העיקר שיהיה להן בעל שיפרנס ויגן עליהן ולא תשבנה לבדנה. מה שאין כן, במקומות שההכאה של האישה הוא דבר מגונה ביותר, בזה לא שייך לומר שפעם מכה אותה ופעם משמח אותה ועל דעת זה נישאת שלחיים ניתנה ולא לצער ולא תהינה בנות ישראל הטהורות גרועות מן האומות שהן יושבות בקירבן. ואם כן, יש ק"ו שלא גרע מאיני זו ואיני מפרנס שללא הסברא של עד שתכפהו להוציא תכפהו לזון היו כופין אע"פ שלפעמים מרעיבה ולפעמים מכבדה ומראה לה פנים שוחקות, ומה לי צער מעיה ומה לי צער גופה ע"י הכאה וכפי שכתב הדרכי משה בסי' קנ"ד אות כ"א על דברי הב"י שכתב שלא לסמוך על דברי רבנו שמחה והאור זרוע:

ואיני רואה בזה דבריו כלל דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כל שכן שהרמב"ן ומהר"מ הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם גם הסברא מסכמת עמהן ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם וקל וחומר הוא מהאומר איני זן וכו' וכמו שהורה בתשובה הנ"ל ואף שלא היו בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש.

אלא שלהלכה למעשה כתב [שם] לכוף בדרך ברירה.

(ואפשר עוד לפרש שבזה גופה נחלקו, האם יש ק"ו ובנין אב ממי שמפורש בו כפיה או לא. אלא שמפורש בירושלמי שעבדינן ק"ו ולא נחלקו רב ושמואל אלא מחמת הסברא של עד שתכפהו להוציא כמו שכתבו הר"ן ושאר הראשונים וכך נפסק בשו"ע אה"ע סי' קנ"ד סע' ג', אכמ"ל).

ועל עיקר טענת הרדב"ז שקים להו לחז"ל שכל הנשים אינן יכולות לסבול בעל פוליפוס, יש לתמוה, וכי אין נשים נשואות לבעלי פוליפוס, וכי לדעת רשב"ג אין אשה הנשואה לבעל מומים גדולים. גם אם נאמר שכולן מזנות ותולות בבעליהן כדברי הגמרא ביבמות (קיח,ב), עדיין יקשה שסוף סוף עדיף להן להיות נשואות ואינן רוצות שיכופו את בעליהן לגרשן, ואם כן, איך תקנו לכוף להוציא. ויתרה מזו, משנה מפורשת שאשת בורסי שנפלה לפני יבם יכולה לטעון לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, אם כן, יש לחשוש באשת בורסי המבקשת להתגרש ושיכפו את בעלה להוציא שמא סבלה עד היום ואח"כ נתנה עיניה באחר ומבקשת להתגרש על אף שמוחלת וסובלת את היותו בורסי.

בכל עניין, גם לדעת הרדב"ז שאין אומד ברור בכל הנשים ושמא קצתן מתרצות לישב עם בעל מכה, ולכן הלא הפקיעו את הגירושין ע"י כפיה בשוטים, אבל אפשר לכוף בדברים או ע"י פרעון כתובה. הרי שפשוט לו שלומדים ק"ו מהמנויים בפרק המדיר לחייב להוציא בדברים וע"י פרעון כתובה ואפשר לקרותו עבריין.

והמחויב להוציא מחמת מעשיו הרעים לא חוששים שמא עיניה נתנה בממון או בסיבה אחרת שהרי מחייבים אותו בכתובה ולא חוששים שמא נתנה עיניה בכתובה, וגם אינו דומה לבאה מחמת טענה שחסרון הבנים אינו צער מידי ולכן אינה נאמנת אם מבקשת כתובה.

אם כן, לדינא בנדון דנן, שהבעל מועד בטבעו לבזות את אשתו בצורה קיצונית, והטיפול שהסכים לעבור היה ללא הועיל כדברי הבעל עצמו בדיון "הייתי מצפה שגם אשתי תעשה צעד לכיוון שלי תעזור לי על מנת להציל את התא המשפחתי" – כדרך של השלכת האחריות על כשלון הטיפול על אחרים.

ולא ניתן לחיות עמו בצוותא חדא בעת רוגזו שדעתו מסתלקת ממנו כדברי הבעל עצמו בבית המשפט ובבית הדין. והבעל הורחק מספר פעמים מהבית והותרה על די המשטרה ובית המשפט, והאישה אף החזירה אותו מספר פעמים בתקוה שישפר את מעשיו עד  שאיבדה את תקותה להחזיק את שלמות המשפחה למען ששת ילדיה.

גם בהתאם לחוות הדעת של הרב ויינברגר לאחר תשעה מפגשים "התחילה האישה להרגיש לא בטוחה וחששה מהפכפכות בעלה", כלומר שהיא ראתה שהבעל שוב חוזר לסורו כבעבר. וכך כתב בדברי הסיכום "ששני הצדדים מצהירים שאינם מעוניינים לפרק, אולם אינם מאמינים בכנות הצד השני". כלומר שטענות האישה בנוגע לאי יכולתו של הבעל להיגמל מהתנהגותו הנפסדת היא הגורמת לרצונה לפרק את הבית.

יש להדגיש שלא איכפת לן מרצונו של הבעל בקיום הבית ואהבתו לאשתו כל עוד שהוא מתאכזר אליה בצורה בלתי נשלטת. וכפי שבמדיר את אשתו לא מחייבים את האישה לסבול מעבר למה שהיא רגילה הוא הדין שלא מצופה כאן שתחיה בפחד כל רגע שמא בעלה יתפרץ וישפיל אותה לעיני כל, טבע רע שגם הבעל מודה בו, כמו שכתבו התוספות בפרק המדיר (דף ע"א עמ' א') ד"ה שנדרה:

ונראה לר"י דהשתא לא מיירי דתלינהו בתשמיש המטה אלא שנדרה הנאה באחד מכל מיני פירות כל זמן שהיא תחתיו. דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא אף ע"ג דבנדר של תשמיש ממתנת בנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפילו יום אחד.

וכאן שהוא מועד לעבור על איסור של אונאת דברים, כבר אמרו חז"ל בב"מ נט ע"א:

אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי. ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש.

איסור אונאת דברים נמנה עם שאר איסורי תורה, ועל אף שהוא לאו שאין בו מעשה יש בו מכת מרדות כמו שכתב המרדכי מסכת בבא מציעא פרק הזהב:

עוד מצאתי ראובן טוען על שמעון איניתני בדברים והביא עדים שאינה אותו דין זה פסוק ממתני' דתנן כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים דת"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר ומסיק זה לא ניתן להשבון הלכך מלקים אותו שהרי עבר על לאו גמור.

ובספר החינוך (מצוה שלח) כתב:

שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם.   

ופסק בשלחן שולחן חו"מ (סימן רכח סעיף א):

כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו; והצועק על אונאת דברים נענה מיד.

ובסעיף ג' שם:

צריך ליזהר ביותר באונאת אשתו, לפי שדמעתה מצוייה.

ובסעיף ה':

יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו, אף על פי שהוא רגיל באותו כנוי, אם כוונתו לביישו, אסור.

עי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קע"ו שכתב:

הי' עובר על לאו הזה וחז"ל החמירו בזה עד שהשוו לעובד ע"ז, שם [ב"מ] (י"ט) [נ"ט] ע"א ג' אין הפרגוד נועלים.

הרי שהתורה החשיבה אונאת דברים כצער הגוף. ודברי מהר"ם מרוטנבורג שהובאו בים של שלמה בב"ק (פרק ג' סי' כ"א) נכונים גבי אונאת דברים ז"ל:

וז"ל תשובה מהר"ם אשר מצאתי. והיא בעולת בעל (בראשית כ', ג) בעלייתו של בעל ולא בירידתו (כתובות ס"א ע"א). לחיים ניתנה ולא לצער. כ"ש שלא להכותה, דקא עבר על לאו דלא יוסיף פן יוסיף (דברים כ"ה, ג) דלא גרעה מאחר. ואדרבה, ק"ו, ומה אחר שאינה מצווה עליו לכבדה מצווה הוא על הכאתה, אשתו שהוא מצווה עליה לכבדה אינו דין שיהא מצווה שלא להכותה. ואדרבה חייב לכבדה יותר מגופו, כדאיתא פרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין ע"ו ע"ב). ואף המזיק את אשתו בתשמיש המטה אמרינן בפרק המניח דחייב, כ"ש דאין להכותה.

ועוד בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ג ע"א ושם ע"ב) קא דחיק תלמודא לימצא לאשה רעה תקנה, ולא אישתמיט ולימא ליסרה בשוטים. ועוד מספר כתובה נלמוד, שקיבל עליו לכבדה, ואנא אפלח ואוקיר כו', לכבוד ניתנה, ולא לבזיון. ואין זה דרך בני עמינו, להכות נשותיהם, כמנהג הגוים, חלילה לכל בן ברית מעשות כדבר הזה. ואם היה בא לפנינו דין זה, שאשה קובלת על בעלה, שמכה אותה. היינו מחמירים עליו מאלו היה מכה את אחר. ומטעמא דפרישנא ע"כ.

ועוד כתב שם שלא שייך באיסור תורה סברה וקבלה וז"ל:

…מכאן מוכח, דלא שרי לבר ישראל כשר להכות את אשתו. אפי' בדבר מרידה קצת, ואין לומר דעל דעת הכי נסבה, להכותה וליסרה לצורכו כדי שתשמע לקולו להכנע מלפניו, ורבים טעו בזה. כי אפי' תימא דעל דעת הכי נסבה, הוי כמתנה על מה שכתב בתורה דעובר על לאו פן יוסיף. צא וראה מה שחייבו חכמים אותו במזיקה בתשמיש. אף דלהכי נבראת ועומדת, ופשיטא דלהכי נסבה. אפ"ה צריך לעיוני, ולהתאפק ולמשול ביצרו שלא להזיקה. ק"ו שלא להכותה בעבור כעסו ורגזו.

ואין לחלק בין הכאה לאונאת דברים ששניהם איסורי תורה ובשניהם יש צער עד עמקי הנפש.

ויעויין מה שכתב התשב"ץ חלק ב' סי' ח לעניין כפיה ממש:

…

עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים והיא אינה יכולה לבא לבי"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבי"ד שתפסיד אותה הודיענו מהו הדין בזה:  

ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול, וכ"ש אם מרעיב אותה ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי והרשב"א ז"ל כ' בתשובה כדברינו. ומ"מ אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבי"ד ותובעת כתובתה לא הפסידה כלום, ורח"ל מעלבון העלובו' וכי כך עונין אל המעיקות וכמ"ש בב"ר על יעקב וראוי לבי"ד לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה הרצחת וגם ירשת שזה יותר קשה ממות הוא שדומה לארי שדורס ואוכל כמ"ש פ' אלו עוברין (מ"ט ע"ב). ור' ישמעאל קראו עליו כשמת בנות ישראל אל ר' ישמעאל בכינה מפני שהיה מחזר אחר זכותן ומאהבן לבעליהן כדאיתא בנדרים בפ' ר"א (ס"ו ע"א). והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים מנדין אותו ושלום והטוב והישר בזה שיעשו דרך בקשה כמ"ש בנדרים בסופו (צ' ע"ב) על השמים ביני ובינך:

ביחוד בנדון דנן שהבעל כבר ניסה לטפל בעצמו ללא הועיל, ולכן היא נחשבת כמורדת כדין, ובצדק אינה חייבת לשוב להתענות תחת יד בעלה כמו שכתב בתשובת הרשב"א (מיוחסות ק"ב). ומה שהוא מבקש שהאישה תעזור לו לטפל בעצמו, האישה ניסתה מספר פעמים להחזיר את הבעל, והיא מצידה טוענת שמדובר באסטרטגיה משפטית בלבד, ולכן אינה חייבת להמתין והוא חייב להוציא לאלתר.

כל זאת בהתבסס על דברי הבעל עצמו, ומבלי להיזקק לטענת האשה לאלימות פיזית.

לדעתי, לטענת האישה לאלימות ידים ורגלים. מדובר בטענה שנטענה לפני בית הדין גם בהיות האישה לא מיוצגת, וגם במשטרה ומתוך דברי הבעל בבית המשפט משמע שהוא הודה באירוע של אלימות.

וגם לדברי המטפל הזוגי הרב גבריאל ויינברגר, האישה טענה לפניו ולפני בעלה בתחילת הטיפול שהיו מאורעות של אלימות. ולא מסתבר שהאישה תעיז פניה לשקר לפי תומה אצל המטפל כאשר פני שני הצדדים לשלום. גם גרסת הבעל בנוגע לאירוע בה נחבלה האישה "שהדברים יצאו לטובתה" רחוקים מן הדעת. אולם, כאמור אין צורך להגיע לאלימות פיזית על מנת לחייב את הבעל לגרש ללא כפיה.

דברי האישה קונסיסטנטיים לאורך כל השנים מאז בואה בשערי בית הדין. דברי הבעל שאביה מעוניין שיתגרשו גירושין פיקטיביים ויקבלו הטבות מביטוח לאומי וימשיכו לחיות יחד, לא תואמים את רצון האישה להתגרש בניגוד לדעתו של הבעל תוך הרחקתו ע"י המשטרה.

וגם אם אנשים אחרים משפיעים אליה שתתגרש, נראה שמשיאים לה עצה טובה התואמת את דברי חז"ל שחייבו את הבעל להוציא.

סוף דבר הבעל מחויב להוציא את שאשתו, וחייב בכתובתה. וכמו כן חייב במזונותיה עד למתן הגט בהיותה מעוכבת מלהנשא כמו שכתב הגרי"א ספקטור בנחל יצחק (סוף חלק א') ובתשובת המהרי"ט מעיקר הדין ולא מתקנה מיוחדת.

 ראיתי את דברי הרב עמיתי הרב צבי בוקשפן שליט"א, ואיני יכול להסכים עימו בשום אופן, ואומר בקיצור:

1. כפי שהבהרתי, שמקום שבו הבעל נוהג שלא כשורה ומענה את אשתו ולכן היא מבקשת לצאת ויתנו לה כתובה, לא חוששים שמא עיניה נתנה בממון, אלא מחייבים אותו להוציא ולתת כתובה. אם כן, אין מקום לחשוש שהיא מבקשת להתגרש בגלל הטבות של ביטוח לאומי.
2. הנחת היסוד של חברי הוא, שיש לקבל את טענת הבעל שהוא מוכן לטפל בעצמו ושהוא אוהב את אשתו, והדבר מהווה סיבה לומר שלא מחייבים אותו להוציא, סתירת החזקה שהוא לא ישוב לצער את אשתו מוטלת עליו ולא על האשה, ואין מי שיערוב שלא ישוב ויצערה בעת רוגזו עד גמר הטיפול. ונראה, שחברי סבור שמניעת צער ועינוי של קללות וצעקות המצערות כל נפש וכ"ש נפש האישה לא מהווה סיבה לחיוב בגירושין אם אפשר שהצער יהיה למשך תקופה מוגבלת עד שאפשר ואולי הבעל ירפא את מידותיו הגרועות, והבעל יעבור "רק" פעמים בודדות על איסור אונאת דברים.
3. בנוגע לחיוב המזונות דברי דודי הגריש"א זצ"ל, נאמרו רק במקום בה כפיה להוציא היא משום לתא דידיה כגון כפיה מחמת פריה ורביה אבל מקום שהחיוב הוא משום לתא דידה, מפורש שחייב במזונות כפי שכתב בפד"ר הנ"ל.
4. במקום שהבעל מחויב להוציא ולתת כתובה, האישה רשאית לעזוב את בית הבעל, ואין זה פוטר ממזונות בהיותה מעוכבת להינשא מחמתו, מה גם שהתנהגות הבעל הופך את המגורים עימו בצוותא חדא לנוה רע.
5. והקורא לאישה לשוב לבעלה ולהפסידה כתובה חושש אני לו מנידוי התשב"ץ.

לאור האמור:

1. הבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.
2. על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט.
3. והבעל חייב במזונותיה עד למתן הגט.
4. במידה והבעל יסרב לתת גט במועד הראשון שיקבע ע"י בית הדין יטיל בית הדין צווי הגבלה והרחקות דר"ת.

הרב יצחק רפפורט – אב"ד

דעת הרוב

ראיתי מה שכתב האב"ד הרה"ג ר' יצחק רפפורט שליט"א, אינני מסכים לדבריו, לדעתי בנסיבות התיק יש להמליץ לצדדים להתגרש, האשה הפסידה את כתובתה (לפנינו אף אין תיק כתובה והאשה בסיכומיה אף לא דורשת את הכתובה), ואין לה מזונות אשה, וכדלהלן.

הבעל מכחיש מכל וכל טענת אלימות פיזית כלפי אישה, ואף מוכן שיחקרו את הילדים על הדבר. מנגד הוא מתחנן לחזור לאשתו ומוכן לעשות הכל בשביל זה, לדבריו אף עבר טיפול בשליטה בכעסים שהביאו אותו להרים את הקול ולקללה לפעמים בעיקר בסופי שבוע בהם אינו מעשן, ומתחנן שביה"ד יעזור לו להחזיר את אשתו האהובה אליו, בדבריו ניכרים דברי אמת וכנות לכל אורך ההליך.

הקביעה שהאב"ד קובע שהבעל ניסה לטפל בעצמו ללא הועיל אינני יודע מהיכן ראה לקבוע כן, לא זו אלא שאני רואה את ההיפך הגמור בדיווח המטפל הזוגי שדיווח לביה"ד שכשהתחיל הבעל לטפל בעצמו המצב השתפר עד שהביא את הצדדים לתוצאות די נורמטיביות, ושני הצדדים העידו שהזוגיות וחיי הבית יציבים, בדברי המטפל יש אף גושפנקא לטענות הבעל על מניעת האשה בתביעת הגירושין וכדלהלן.

האשה הרחיקה את הבעל מהבית, הבעל הסכים להמשך ההרחקה. לדבריו, כדי שלא תזמין לו כל שני וחמישי משטרה. בפרוטוקול הדיון מיום ט"ז באדר א התשע"ו (25/02/2016) ביה"ד שואל את האשה למה הבעל הורחק והאשה אומרת: בגלל אלימות מילולית. כן גם בהמשך כשהאשה פתחה תיק גירושין, בדיון שהתקיים ביום כ"ד בניסן התשע"ז (20/04/2017) לא עלה כלל על ידי האשה עניין האלימות הפיזית כי אם שהיא סובלת מהדיבור שלו.

מנגד הבעל עמד מאז על תביעתו לשלום בית וטען: "אני מבטיח שאני אגייס כספים למען השלום בית. גם אם אני צריך למכור כליה, יד, לאסוף בקבוקים בלילות, אני אעשה את זה". האשה הסכימה לזנוח את תביעתה ככל שהבעל ילך לטיפול, ביה"ד הטיל את מלוא עלות הטיפול על הבעל וכעבור תקופה התיק נסגר.

הצדדים אכן חזרו לשלום בית והאשה אף נכנסה להריון.

כעבור שנה (ספטמבר 2018) שוב הגישה האשה בביהמ"ש בקשה לצו הרחקה נגד הבעל במעמד צו אחד, שבהסכמת הצדדים בוטל בכפוף לכך שהבעל יתחיל בטיפול מידי ביחידה לשלום המשפחה למשך שנה.

מעיון מהמסמכים שצירפה האשה לכתב התביעה בתיק זה שפתחה האשה מיד אח"כ (בדצמבר 2018) ומפרוטוקול הדיון, עולה שאכן בשנת 2017 לאחר הדיון בביה"ד הלכו הצדדים לטיפול זוגי אצל הרב גבריאל וינברגר הכהן, שדיווח לביה"ד בזמן אמת כדלהלן:

הנדון: [א] ו[ב]- דו"ח טיפול מקוצר

הגיעו לטיפול בתחילת חודש מאי ש.ז. לאחר תקופת ריחוק ממושכת.

בין בני הזוג היו הרבה תלונות הדדיות ובתחומים שונים, מעורבות בני משפחה; כספים; ותלונה על אלימות במשפחה.

בני הזוג רכשו כלים שונים להכלה, תיקון, ייצוב ושמירת הזוגיות.

לאחר כ8 מפגשים בני הזוג סיימו את הסדרה והגיעו לתוצאות די נורמטביות.(מחושבים, יציבים, אוהבים) ועם כלים להתמודד עם האתגרים שלפניהם. הם העידו שהזוגיות וחיי הבית יציבים למרות שיש גם סוגיות כספיות שטרם נפתרו.

המפגש התשיעי החל במהפך בו הבעל טען כי לאשתו יש תוכנית מגירה לפירוק הזוגיות ואילו האשה טענה כי איננה חשה בטוחה וחוששת מהפכפכות של בעלה. גם המפגשים שלאחר מכן היו טעונים וללא מגמת שיפור הקשר אלא עסקו בעיקר בשיפור עמדות זה מול זה לקראת מהלך משפטי.

אציין כי שני הצדדים מצהירים כי אינם מעוניינים לפרק אולם אינם מאמינים בכנות של הצד השני.

על פניו נראה כי יש מעגלי השפעה חיצוניים המשפיעים על אחד מבני הזוג או אפילו על שניהם. הייתי ממליץ גם על איבחון רגשי/התנהגותי של שני בני הזוג.

המצב הקיים לא מאפשר המשך טיפול זוגי יעיל.

ע"כ ציטוט דבריו.

מהדיווח עולה, שהטיפול הזוגי בין 8 המפגשים אכן הביא את הצדדים לתוצאות די נורמטיביות, כששניהם מעידים שהזוגיות וחיי הבית יציבים "מלבד סוגיות כספיות שטרם נפתרו".

ה"מהפך" החל במפגש התשיעי בו הבעל טען כי לאשתו יש תוכניות מגירה לפירוק הזוגיות, והאשה טענה כי איננה חשה בטוחה וחוששת מהפכפכות של בעלה.

היועץ מציין עוד כי "על פניו נראה כי ישנן מעגלי השפעה חיצוניים המשפיעים על אחד מבני הזוג או אפילו על שניהם".

ואכן הבעל טוען שהאשה בתביעתה לגירושין מושפעת מהשפעה חיצונית מהם על ידי ההורים והכל כדי לקבל הטבות כספיות, טענתו מקבלת איפוא גושפנקא מדיווח המטפל הזוגי כי "ישנן מעגלי השפעה חיצוניים המשפיעים על אחד מבני הזוג", המבוסס על ה"סוגיות הכספיות" שלפי דיווח המטפל לעולם לא נפתרו…

הבעל טען וחוזר וטען טענה זו לכל אורך ההליך, לא זו אלא אף בתביעה הראשונה שהבעל פתח, הוא כבר ציין את הדבר בכתב התביעה:

… היא אומרת שהיא רוצה לחיות על חשבון המדינה ושהיא תוציא ממני כספים כמה שיותר.

אנחנו נתמכים ע"י הביטוח הלאומי … לאחרונה היא פתחה חשבון בנפרד וכל הכסף עובר אליה, והיא לא משלמת שכירות… וכל זה בהדרכת אבא שלה שאמר לפני שנה שנתגרש גירושין פקטיביים ואני לא הסכמתי בשום פנים ואופן…

ע"כ מכתב התביעה.

כדי להבין היטב את טענות הצדדים יש צורך להאריך כאן בהבאת עיקרי הדברים מפרוטוקולי הדיון, השופכים אור על התנהלות הצדדים וכדלהלן.

להלן העתק מפרוטוקול הדיון הראשון בתביעה זו מיום  י"א בשבט התשע"ט (17/01/2019):

ביה"ד: אז מה היום?

האשה: זהו. אני לא יכולה יותר, לא מסוגלת.

ביה"ד: מה עמדתך?

הבעל: אני לא רוצה להתגרש. אני עושה את הטיפולים כמו שצריך, אני עושה מה שצריך, אני מנסה לתקן ולעשות הכל מה שצריך עם 6 ילדים. זה לעבוד לילות ולאסוף בקבוקים ולהתייחס לאשתי כמו שצריך. היה לי קשה לעצור את עצמי באותו יום שבת שהתפרצתי ועצרו אותי. אני לא חושב שאני צריך להתגרש ולעזוב 6 ילדים שיגדלו בפנימיות. כמו שאני הלכתי לטיפול כמו בניתוח לב לפחות תעזרו לי, הייתי מצפה שגם אשתי תעשה צעד לכיוון של תעזור לי על מנת להציל את התא המשפחתי. אני מת עליה והיא יודעת את זה. הייתי מת להתקשר אליה וליצור איתה קשר והיא סירבה. אני מבין יש לה סביבה של חברות גרושות, קשה לי עם הפרנסה, זה לא קל. גם היא לא טלית שכולה תכלת אבל אני לא רוצה לדבר עליה מילה רעה. יצאתי מאיזון, יצאתי מהכלים, אני מקבל את הכלים דרך שלום המשפחה. החזקתי את עצמי, התפוצצתי, קורה, היא לא קיבלה את המחילה שלי באותו רגע. בגדול לא רוצה להרוס את הילדים ואת המשפחה, רוצה לסיים איתה את החיים כי היא אשה למופת.

ביה"ד (לאשה):  שמעת מה שהוא אומר לך?

האשה: כן. הוא היה צריך להתחיל טיפול מזמן. זה לא המקרה הראשון שהוא מרים עלי יד.

הבעל: אני חייב לענות על זה. אני הגעתי לשלום המשפחה כמו שהשופטת ביקשה. הם אמרו, אתה רוצה אישור לביה"ד רק לשחק משחק? אמרתי לא, יש לי תאריך של משפט, אני רוצה את זה אחרי הדיון שתבינו שאני הולך לעשות את הדברים כאילו ישר עד הסוף, שלא יהיה ספק שאני עושה את זה למען ביהמ"ש, אני עושה את זה נטו לתא המשפחתי. (פונה לאשה) יש לי המון הערכה ואהבה אלייך. יש לנו גורמים חיצוניים שמפריעים לנו.

האשה: זה חלק מהאסטרטגיה, זה דברים שלא משתנים. הטיפול הזה הוא בגלל שפתחתי תיק ברבנות אז הוא ניגש 3 חודשים. זה לא פעם ראשונה שהוא מרים יד. הילדים רואים את הכל. פעם שעברה בדיון ביה"ד אמר לי אם לא חשבתי על 6 ילדים, אז היום אני בוחרת כן לסיים את הנישואין האלה בגלל הילדים ובגללי. הילדים רואים דברים לא טובים.

להלן העתק מפרוטוקול הדיון מיום י"ד בסיון התשע"ט (17/06/2019):

בית הדין: אשתך מבקשת להתגרש, מה אתה מבקש?

הבעל:            אני מבקש לחזור לאשתי אהובתי, שאני באמת אוהב אותה.

בית הדין: מה עשית בחצי שנה האחרונה?

הבעל:            סליחה?

בית הדין: מה עשית בחצי שנה האחרונה?

הבעל:            ניסיתי לתקשר איתה, ניסיתי להתקשר, ניסיתי לשלוח פרח, ניסיתי לעשות דברים, אבל הכול היה חסום. לא היתה לי אפשרות לדבר כמו שחשבתי שאני אוכל לעשות וכל ניסיון שלי של התקרבות זה הלווה במשטרה ולווה,

האשה: יש צו הרחקה.

בית הדין: למה היה צו הרחקה?

הבעל:            כי אני הפרתי את הצו הרחקה, כי אם זה בסוכות,

בית הדין: למה היא עשתה את הצו הרחקה?

הבעל:            כי היא עשתה את הצו הרחקה מסיבותיה היא.

בית הדין: מה זה, אתה לא עשית שום דבר והיא באה ועשתה?

הבעל:            כן, כן. יש פה מגמה, אם כב' הרב ייתן לי להראות לו מה רשמתי פה, יבין שיש פה מגמה.

בית הדין: עוד שנייה ברשותך.

האשה: אני יכולה להוסיף משהו, כב' הרב?

הבעל:            [א], אני אוהב אותך, כפרה.

בית הדין: תגידי, את רוצה להתגרש?

האשה: לא, אני פשוט רוצה להגיד משהו.

בית הדין: בסדר, אתה רוצה שלום בית אתה אומר?

הבעל:            שלום בית אמיתי אני רוצה וגם אם זה יעלה לי בלהישאר, לעבור עיר, לגור אצל הרב שלי תקופה מסוימת, לגור אצל הרב שלי בישיבה, על מנת שנוכל באמת להחזיר עטרה ליושנה, כי האהבה שלי אליה אין, היא לא נמסה, האהבה שלי אליה,

בית הדין: והיא גם אוהבת אותך?

הבעל:            אני מאמין שכן. כמו המים לפנים, כך לב האדם אל לב האדם. אממה,

בית הדין: אז למה היא פה?

הבעל:            יש פה עניינים, אני לא צריך לפרט אותם כרגע, אני אפרט אותם.

בית הדין: כן?

הבעל:            אבא שלה, כמו שהדגשתי במכתב הראשון, אני אראה לך, רק תן לי להראות לך.

בית הדין: בבקשה.

הבעל:            אבא שלה הוא טיפוס כזה שנתמך על ידי ביטוח לאומי, נרקומן לשעבר, סליחה שאני מזכיר את זה שוב. אמא שלה גם נרקומנית שסיימה את חייה, היא כבר נמצאת כבר על ערש דווי, כבר אוטוטו, שהשם ישלח לה רפואה שלמה והוא אומר לה תשמעי, הוא מביא לך שקלים הביתה בודדים, את יכולה להביא פי שלוש יותר אם תלכי לכיוון של גירושין וביטוח לאומי ותעשו גירושין פיקטיביים וביום שהוא אמר גירושין פיקטיביים, שם התפוצץ לי כל הבית. כל מה שבניתי בעשר אצבעות בכוח וביזע הולך לי לטמיון והיא הולכת בדרך שלו. וואלה, אין לי מה להגיד. אני רוצה שלום בית, אני רוצה אותה. מה שזה יעלה לי לעשות בשביל לתקן את האהבה הזאת בחזרה אני אעשה. [א], את יודעת שאני אוהב אותך, את יודעת שאני משוגע על הציפורניים ברגליים שלך ואני מוכן לעשות את הכול, אבל לשבור בית ולפרק את הילדים האלה, שיגדלו בלי אבא וילכו לטמיון ויהיו חילוניים גמורים, וואלה, אם את רוצה לקחת את זה על הראש שלך, שכב' בית הדין,

האשה: אני יכולה להגיב לו כב' הרב?

הבעל:            שכב' בית הדין יגיד. עכשיו, אני רשמתי פה, ביקשתי, התחננתי לבית הדין שתעזרו לי, אתם לקחתם את זה בתור גירושין ובסוף המשפט שלי אני רשמתי פה שעם כל הנאמר אני רוצה שלום בית, להיות עם אשתי וילדיי. אז כנראה אני רשמתי את זה בדף הלא נכון. את המשחקי אגו והכבוד שיש לה כרגע וכל החברות שממלאות לה את השכל אז וואלה, וואלה, אין לי מה להגיד, אין לי מה להגיד. נקלעתי למבוי סתום, נקלעתי למבוי סתום והיא מבחינת האגו שלה רק רוצה להילחם בי כל הזמן וכל הזמן, מאותו יום נהיה לי רק משטרות ונהיה לי רק בלגאן, מאותו יום. מאותו יום שבאתי והתחננתי פה לעזרה והתחננתי לבקשה, כי אתם חיתנתם אותי.

האשה: אני יכולה להגיד משהו, כב' הרב?

הבעל:            אני מבין את הכעס שלה, מבין את הכול, מבין את ההתפרצויות שלי, גם אני מטפל בעצמי כרגע בשביל המשפחה, כבר חמישה חודשים אני נמצא שם. חוות דעת לא הבאתי, כי אני לא רוצה שיהיה איזה משהו חיצוני שיגרום לכם כאילו לחשוב, תראו, תיקחו אותי נטו. אם תרצו את כל החוות דעת שיש לי, אני אביא לכם מגורמים מוסמכים ואני יכול להביא את זה.

בית הדין: בסדר, תביא.

האשה: אני לא מבינה מה הדף הזה קשור, כב' הרב.

הבעל:            זה לא דף.

בית הדין: כן, למה את רוצה,

האשה: הנקודה היא שההרחקות, הוא מקבל את ההרחקות כתוצאה מזה שהוא מרים ידיים.

הבעל:            לא הרמתי, אם הייתי מרים ידיים,

בית הדין: אל תיכנס לה עכשיו, אתה לא מפריע.

בית הדין: היא לא הפריעה לך, תיתן לה גם לדבר, אף מילה.

האשה: אני לא ממשיכה לחיות בצורה כזאת, גם הטיפולים שהוא עושה כרגע זה משהו שיכול להחזיק חודשיים ואחר כך חוזר על עצמו.

בית הדין: מה הטיפולים שלו? הבנתי לשליטה בכעסים.

האשה:  הוא, אין לי מושג מה הוא עושה האמת וזה גם לא מעניין אותי מה הוא עושה. מאחלת לו רק טוב, הביתה הוא לא חוזר, אין שלום בית ולא יהיה שלום בית ופה זה נגמר. זה אבא שלי, אמא שלי, סבתא שלי, זה לא מעניין אותי אף אחד.

להלן העתק מפרוטוקול דיון ההוכחות מיום ז' בתמוז התש"פ (29/06/2020):

ביה"ד: מה אתה רוצה?

הבעל: אני רוצה שייקחו את האשה אהבת חיי שתטפל בעצמה איך לבנות את הזוגיות ולא להרוס את זה. ולקחת מסמך ולהפוך אותו לרלוונטי בבימ"ש,

ביה"ד: מתי דיברת פעם אחרונה עם אשתך?

הבעל: שבוע שעבר או אתמול. אתמול. על הילדים. על זה שהיא מגיעה לנתניה והיא לא מסכימה שאני אקח את הילדים כי זה יצטייר לא יפה ברווחה.

ביה"ד: שיחות בין בעל ואשה.

הבעל: היו לנו שיחות בשבועות האחרונים, דיבורים על מה קורה, מה איתך, מרגישה טוב, חסר לך משהו,

ביה"ד: אנחנו לא באירן. היא אומרת שהיא לא מעוניינת.

הבעל: אני גם יכול לטעון הרבה דברים ואני לא אומר כי אני רוצה לתקן את היחסים ואת התא המשפחתי.

ב"כ האשה: אין בית!

הבעל: יהיה בית, באמונה שלי יהיה גם בית. היא לוקחת את זה לכיוון חד צדדי, נעזרת ברשויות, מספרת להם סיפורים, וגם לעו"ד שהיא מעבירה סיפור. אבל מי נלחם על הסיפור שלי? איזה גורם ברווחה מטפל בעניינים שלי? לכן אני אומר שלא היה כלום. אפשר לחקור את הילדים, לראות שבאמת לא היה כלום. זה רק להוציא אותי מהמשוואה. אני פה לא בשביל להתגרש. זה מהתחלה לדאוג שבמהלך 18 חודש בעידוד המקלט, בעידוד העו"ד,

ביה"ד: אני מבקש לשוחח עם האשה לבד. את לא רוצה? בסדר.

הבעל: אני מבקש שביה"ד יסתכל בדף הראשון שהעברתי לו. יש פה מלחמת אגו וכל המסגרות לא רואים את זה.

ביה"ד: היה מצב שהאשה אמרה אני כן רוצה שלום בית?

הבעל: אם יועץ זוגי אומר לי שאשתי נמצאת פעם בצד הזה של הסקאלה ופעם על הצד הזה של הסקאלה.

ביה"ד: היה פעם שהיא לא אמרה שהיא רוצה להתגרש?

הבעל: היא נמצאת במסגרת כזאת. אם הדברים היו חופשיים היה לי יותר קל לחזר אחריה ולפרגן לה.

הבעל: זה מה שאני מרגיש שאני עובר כל הדרך עם המערכת. אני מודע למה שקורה בארץ עם נשים מוכות.

האשה: הוא טוען משהו שונה לגמרי ממה שהוא אמר בעבר. כי יש את הפרוטוקולים ואני מתכוונת לפני 5 שנים, התיק שנפתח ב- 2015, הוא הודה וכל פעם הוא אמר יצאתי מאיזון ומשליטה וכן קיללתי וצעקתי. לא כל אשה קמה יום אחד והולכת. אתם יודעים רק על 5 שנים אחורה מ- 2015, זה באמת הזמן שהתחלתי לדבר, אבל יש שנים קודמים לפני כן. אנחנו נשואים 13 שנה, ביחד 16 שנה. הוא צריך להבין שאני לא רוצה אותו ולא אוהבת אותו ולא מתכוונת לחזור אליו. אני מבקשת שיהיה סוף היום. הוא מחכה שביה"ד יחייב אותו. אנחנו כבר 5 שנים בתהליך הזה סתם. פעם שעברה ביה"ד אמר ייעוץ זוגי, הסכמתי, והיה כתוב שאם זה לא ילך הוא מחויב לתת גט לאשתו. זה לא קרה. שנתיים וחצי עברו מאז. אני לא יודעת מה הוא לוקח כדי להגיע למצבים האלה. אני  לא מוכנה לחזור לדבר הזה. כרגע אני מנסה לשקם את עצמי בלעדיו. לא רוצה את החיים איתו. מנסה לשכוח ולרפאות את עצמי.

ובהמשך הדיון:

ביה"ד (לבעל): היא הוזה?

הבעל: כל מה שהיא אמרה פה עכשיו זה על מנת לקדש את המטרה שלה.

ביה"ד: שאלתי, היא הוזה?

הבעל: כן.

ביה"ד: היא משקרת מהתחלה עד הסוף?

הבעל: חד משמעית, במצח נחושה.

ביה"ד: ואתה אדם רגוע ולא זקוק לשום דבר, ולא לטיפולים שאתה זקוק?

הבעל: כרגע לא, ברוך השם.

ביה"ד: אף פעם לא היה לך מה לתקן?

הבעל: אני הייתי בטיפול לשליטה בכעסים, קיבלתי גם חו"ד מפרגנת, אני יכול להראות את זה, ו-וואלה עברתי תהליך, הגעתי להבנות עם עצמי, כל הלחץ שהיה לי בבית נובע מהלחץ הכלכלי שיש 6 ילדים והאשה לא עובדת ואני מפרנס יחיד.

ביה"ד: אתה רוצה שהיא גם תעבוד וגם תטפל ב- 6 ילדים?

הבעל: אני אמרתי לה בתחילת הנישואין.

ביה"ד: היא שפחה שלך?

הבעל: חס ושלום. ההסכם בינינו שאני אצא לפרנס ואת תגדלי את הילדים.

ביה"ד: שמעתי שלא עמדת בזה.

הבעל: יש פה שקרים.

ביה"ד: המקרר היה מלא?

הבעל: כל שבוע מקבלים סלי מזון ומאמא ואבא ומהאחים שלי, וגם מקבלים קצת כסף כל שבוע. הייתי קונדיטור באולם אירועים, הייתי משתכר מאוד יפה. 8,000, קחי. הייתי מבקש ממנה כסף לסיגריות.

ביה"ד: "אני מבין את הכעס שלה ואת ההתפרצויות שלה". אני לא מבין, אתה מבין אותה, ופה את אומר שהכל בגלל המטרה שלה?

הבעל: בדיוק. את הצעקה שלי מישהו שומע?

ביה"ד: כן, היה מישהו ששמע את הצעקות שלך כנראה. אתה בעצמך מודה שההתנהגות שלך מתחת לכל ביקורת.

הבעל: ההתנהגות שלי הייתה בהתאם למצב, ולא משכתי לה בשיער לא פתחתי לה את השפה, ואם הייתי עבריין לא היו סוגרים את התיק אחרי חצי שעה.

ביה"ד: מה אתה עשית?

ביה"ד: אתה חושב שאתה יכול לספר סיפורים שבניגוד למה שאמרת קודם שאתה מבין אותה, ועכשיו אתה אומר שזה המטרה שלה?

הבעל: אתה לא יודע מה קורה ברחובות בדירת עמידר. אם בעל לא נמצא בבית אז מישהו מחליף את המקום שלו.

ביה"ד: מי זה?

הבעל: זה אבא שלה שמחרחר לי מלחמה. אמרתי שאני אביא כסף הביתה. ואז הביאה לי מלחמות הביתה.

ביה"ד: (?) מה היית צריך לטיפול?

הבעל: המונולוג שלי שפתאום הטמפרמנט שלי גבוה זה בשבילה שיא הבלגן.

ביה"ד: מה עשית לה כשהיית צריך טיפול?

הבעל: זה מה שעשיתי, הדיבור שלי, צעקות.

ביה"ד: מה צעקת?

ביה"ד: מה הוא צעק?

האשה: הוא מקלל, זונה שרמוטה, קללות, ובחיים לא קיללתי אותו. בורא עולם עדי.

הבעל: אני דורש שיחקרו את הילדים.

ביה"ד: קראת לה בכינויים האלה?

הבעל: לא. לפעמים כן. אבל לא לרוב. היא בעצמה הודתה. כן, רק פעם בשבוע. אחרי לחץ שאני מגיע רוצה שישי שבת בשקט היא ידעה להוציא לי את כל המיץ.

ביה"ד: אז אותה אתה רוצה? בשביל מה אתה צריך אשה כזאת? תתגרשו.

הבעל: אני משוגע עליה, מוכן לסבול ממנה, תוך שנה היא תהיה במקום אחר.

האשה: נגמרו ההזדמנויות.

הבעל: אין בעיה, אני הולך נטו בורא עולם. האמת תיחשף בסוף. לא הרמתי עליה יד, לא קרעתי אותך במכות. ככה בשפה שלה.

ביה"ד: אתה אומר, אתה בעל למופת, לא קרעת אותה במסכות רק נתת סטירות.

הבעל: אל תשנה את הקונוטציה שאמרתי.

ביה"ד: זה מה שאני שמעתי.

הבעל: אני לא אהיה שם. אם להרים את הטון שלי מהווה בעיה.

ביה"ד: לא משכת לה אף פעם בשיער?

הבעל: לא, לא שברתי לה את המפרקת ולא הורדתי לה דם מהפה ולא משכתי לה בשערות.

ביה"ד: אתה יכול להישבע על זה?

הבעל: כן.

ביה"ד: תיזהר.

הבעל: אני כולי מוזהר ואני בא לחשוף את האמת.

כאמור, הבעל מתחנן לחזור אליה התחיל בטיפול בשליטה על כעסים, ולדבריו כל התביעה שלה לגירושין אינה כי אם השפעה חיצונית מהם על ידי ההורים, והכל כדי לקבל הטבות כספיות.

כבר כתבנו שטענתו של הבעל מקבלת גושפנקא מחו"ד המטפל שאף כתב דיווח בזמן אמת לביה"ד, ולפיו עצם הטיפול הצליח עד שהביא את הצדדים לתוצאות די נורמטיביות כששניהם מעידים שהזוגיות וחיי הבית יציבים, מלבד סוגיות כספיות שטרם נפתרו, ואכן פתאום חל "מהפך" בו הבעל טען כי לאשתו יש תכניות מגירה לפירוק הזוגיות, והאשה טענה כי איננה חשה בטוחה וחוששת מהפכפכות של בעלה, ושנראה כי ישנן מעגלי השפעה חיצוניים המשפיעים על אחד מבני הזוג.

מנגד, האשה אף לא הכחישה את הטיפול שלו ואת השפעת הוריה על רצונה בגירושין, כדבריה:

"אין לי מושג מה הוא עושה האמת וזה גם לא מעניין אותי מה הוא עושה. מאחלת לו רק טוב, הביתה הוא לא חוזר, אין שלום בית ולא יהיה שלום בית ופה זה נגמר. זה אבא שלי, אמא שלי, סבתא שלי, זה לא מעניין אותי אף אחד".

לדעתי הענייה כל האריכות בדיני "מאיס עלי" אינם רלוונטיים כלל בנידון שלפנינו, מאחר שגם אם נקבל את כל דברי האשה בעניין האלימות אין כאן מאיסות בעצם וודאי לא בחיי האישות, האשה אף לא טענה כן מעולם, ופשוט שאי אפשר להכניס בכל תביעת גירושין דיני מאיס עלי, קל וחומר בנידון שלפנינו שאף לדברי האשה היא חוששת מהפכפכותו אולם יש זמנים שהבעל מאוזן ואינו אלים.

כמו כן חידושו של כבוד האב"ד שליט"א להטלת "חיוב" גירושין לבעל שמרים את קולו וצועק על אשתו תמוה למאוד, והראיות שהביא יש לדחותן בקל, דומני שגם הוא יסכים שהם דברים מחודשים שלא נמצא כן בפוסקים. מאחר שבמישור העובדתי אני רואה את הדברים אחרת, משכך איני רואה צורך בנידון שלפנינו להרחיב את היריעה במישור ההלכתי בדין זה במסגרת פסק דין זה, ועוד חזון למועד בעזר השם יתברך ככל שהדבר יהיה נוגע להלכה.

לאור האמור, אינני רואה מקום לחייב את הבעל בגירושין מלבד המלצה לגירושין בנסיבות התיק והפירוד הממושך.

כמו כן מאחר שהאשה נחושה להתגרש הפסידה מזונותיה, ולהלן נביא מה שכתבנו בזה בפסק דין אחר בהרכב זה (תיק מס' 1177165/8), הנוגעים לעניינינו, ועיקרי הדברים הם שמאחר שהאישה תובעת גירושין, אינה גרה עם הבעל ומתחילה אף הוציאה עליו צו הרחקה והיא זאת שמרחיקה אותו ממנה, הבעל דורש שלום בית והאישה אינה מעוניינת בכך, בכהאי גוונא גם אם היא צודקת בכל טענותיה והבעל הוא שאשם וגרם לכל הפירוד, מ"מ אין לה מזונות. קל וחומר בנידון שלפנינו שהבעל מטפל בעצמו ומוכן לתקן את כל מה שנדרש, והאשה היא זאת שאינה מוכנה לקבל את הדבר וכדלהלן:

כתב המחבר בסי' ע' סעיף י"ב:

"האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונות, אבל אם לא תבעה מחלה על מזונות דלשעבר".

וע"ז הוסיף הרמ"א:

 "והוא הדין אם הייתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולוותה למזונות, צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו".

מבואר מדברי הרמ"א, דתנאי סף לחיוב הבעל במזונות אשתו הוא מגוריה של האישה בבית אחד עם הבעל, וכשאין האישה גרה יחד עם בעלה אין הבעל חייב במזונותיה. ומקור הדבר נלמד מאלמנה שאין לה מזונות מנכסי בעלה כשאינה גרה יחד עם היתומים כנפסק בסי' צד ס"ו מסוגיית הגמרא במס' כתובות (דף ק"ג ע"א), ומשם למדין דהוא הדין במזונות האשה, כמש"כ שם הריטב"א "שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו", וכ"מ במרדכי (שם סי' רע"ג) ובהג"מ (אישות פי"ב אות ק'), ועוד עיין בשו"ת המיוחסות להרמב"ן (סי' ק"נ).

אלא שכתבו הראשונים והוא מה שהוסיף הרמ"א, דגם כשעזבה האשה את הבית הקובע לגבי חיוב מזונות הבעל כלפיה הוא מי היה הגורם למצב זה, אם היה זה מצד האישה, אין היא זכאית למזונות, אך אם היה זה הבעל שגרם לכך שהאשה לא תדור בבית אחד עמו הרי הוא חייב במזונותיה.

אולם באופן שמצד האישה כלה ונחרצה להתגרש מיד, מבואר בדברי ה"בית יעקב" להגאון בעל הנתיבות ז"ל, ונקבע כן בכמה פסקי דין של בתי הדין הרבניים, לרבות ע"י הרכב מיוחד של שבעה דיינים של בית הדין הגדול, שבעה שהם מגדולי הדיינים של כל הזמנים שחותמם מוטבע על כל מערכת בתי הדין בישראל, הלא הם: הרב יצחק נסים, הרב אלישיב, הרב ז'ולטי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב סלמן עבודי, הרב עובדיה יוסף, והרב שאול ישראלי (פורסם בפד"ר יח עמוד 1-28 ושם בעמוד 10-11, וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ג' אבהע"ז סי' ט"ו וחלק ה אבהע"ז סי' יד) את הקביעה הזאת (כלשונם של פס"ד מביה"ד הגדול בתיק 1070300/6) לפיו:

"השאלה מצד מי המניעה יכולה לקבוע רק אם מדובר באשה הרוצה בשלום בית לחזור לחיים משותפים עם בעלה, אך כאשר האישה בפועל אינה מעוניינת לחזור לחיות עם הבעל, הרי שבמצב זה גם אם הייתה המניעה מצד הבעל אעפ"כ הבעל פטור ממזונותיה".

כאמור הדבר מבואר בדברי ה"בית יעקב" בסי עז סעיף ב' בדין מאיס עלי לדעת הר"ן דאינה מפסדת כלום. וביאר הבית יעקב דהיינו כשיש רגליים לדבר שראוי למאסו, וע"ז כתב הבית יעקב:

"ומ"מ נראה דאפילו להר"ן מזוני לית לה, דלא גרע מהא דסימן ע' סעיף י"ב בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו, ועוד דא"כ אין לך כופין להוציא יותר מזה שהוא יהא מחוייב ליתן לה מזונות והיא לא תהא לו לאשתו".

וביאור דבריו נראה, אף דבסי' ע' יש חילוק אם המניעה היא ממנה או ממנו, וכשהוא הגורם חייב במזונות וכנ"ל, וא"כ אדרבה משם מוכח להיפך שאם נותנת אמתלא ברורה חייב לזונה, ואיך מביא מזה הבית יעקב ראיה להיפך, וכן העירו על הבית יעקב בפס"ד קמא עליו נסוב הערעור בביה"ד הגדול בהרכבו המורחב הנ"ל, ראה שם (עמ' 19) הובאו דבריהם בדברי הרב ש. ישראלי, וע"ש מה שיישב בזה דבכה"ג שאין בידו שום עצה שתתפייס ותרצה בו נקרא הדבר כמי שהמניעה הוא ממנה, ואין זו אשמתו (וע"ש מש"כ בדין נותנת אמתלא ברורה).

ולענ"ד נראה בביאור דברי הבית יעקב שסתם דבריו אף במקום שמוגדר הדבר שהמניעה הוא ממנו ולא ממנה והוא הוא האשם בדבר, ע"פ מה שמדויק מדבריו "דלא גרע" מהתם. והיינו, דהביא משם רק עניין זה שמשם נלמד שחיוב מזונות האישה לא הוטל עליו כי אם כשהיא עמו ולא כשאינה יושבת תחתיו, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו, ולכן פטור ממזונותיה כשאינה רוצה להיות עמו, אלא דכשהמניעה הוא ממנו הרי יכול לתקן דרכו והיא תחזור אליו ותשב תחתיו, ולכן עדיין מחוייב הוא במזונותיה כיון שבידו לעשות שתהיה עמו, בהסרת המניעה הגורם לה לצאת מביתו וע"י שיתקן מה שעשה תחזור להיות עמו, ופטור רק כשהמניעה הוא ממנה דאין בידו להחזירה כיון שהפירוד הוא ממנה ולא מחמתו כדי שיתקן הדבר.

ובאמת נראה דיסוד ביאור זה דכשהמניעה הוא מהבעל הא דחייב במזונותיה הוא משום שבידו לתקן הדבר ולהחזירה ע"י תיקון והסרת המניעה הגורם לה לצאת, מתבאר גם מדברי הרמ"א בס' פ' סעיף י"ח שם הביא מהרשב"א:

"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה מטעם זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה ממנו בלא רשות ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום".

ומבואר דהטעם דלא הפסידה מזונותיה אף שיכול להיות שהיא הגורמת לקטטה שהייתה ביניהם והיא זאת שקמה ועזבה את הבית, היינו משום שבידו של הבעל לקרוא לה ולהראות לה פנים שתחזור אליו, ובזה שאינו עושה כן נקרא איפוא הוא המפריד המגורים ולא היא, ומשום דלא אזלינן בתר מי שגרם ועזב והפריד בפועל את המגורים אלא אזלינן בתר מי שמעכב את חזרת המגורים יחד, ומי שבידו להחזיר את המגורים יחד ואינו עושה כן הינו ה"מפריד", ודו"ק.

וע"ז כתב הבית יעקב דבטענת מאיס עלי ואינה רוצה בו כלל וכלל ואין בידו לתקן ולהחזירה להיות עמו, בכה"ג "לא גרע" מהא דסי' ע' הנ"ל ברמ"א באינה רוצה להיות עמו והמניעה היא ממנה שמפסידה מזונותיה כיון שאין בידו לתקן הדבר כי המניעה היא ממנה ולא ממנו, א"כ הכי נמי כל שאין בידו לתקן אף שהמניעה הוא ממנו והוא הגורם לכך, הרי זה לא גרע מהתם ופטור ממזונותיה, ומשום דבכה"ג שמואסת בו אף בראוי למאסו, מ"מ כיון דמצידו אין בידו לתקן הדבר ולהחזירה להיות עמו לאחר שהיא מצידה מאסה בו בתכלית ואינו ראוי עוד לתיקון, יהיה הסיבה מה שיהיה, שוב הרי הוא בכלל הא דלא תיקנו מזונות רק כשהיא עמו כל שאין בידו לתקן הדבר, דהכי נמי אין בידו לתקן שתהיה עמו ולכן פטור ממזונותיה, דסוף כל סוף אינה עמו ואין בידו להחזירה תחתיו ולהיות עמו כיון שמאסה בו.

והכלל בזה הוא דכל שאין בידו להחזירה ולהיות עמו, יהיה הסיבה מה שיהיה, בכה"ג לא תקנו לה מזונות, כי לא חייבוהו במזונותיה כי אם כשהיא עמו ולא כשאינה תחתיו, וכל שהוא בידו להחזירה הוא המפריד ונשאר חייב, אבל כשאין הדבר בידו הן כשהיא אינה רוצה להיות עמו דהמניעה הוא ממנה ולא ממנו והיינו משום שאין לו מה לעשות לתקן הדבר כי המניעה בא ממנה ולא ממנו, והן כשהמניעה הוא ממנו אבל היא סגורה על הפירוד ולא יועיל אם יסיר המניעה כדי שתחזור אליו והיא איפה המפרידה בפועל ולא הוא, בכה"ג לא תקנו לה מזונות, ודו"ק.

לרווחא דמילתא נצטט עוד ממה שביה"ד הגדול בפס"ד הנ"ל מוסיף וכותב:

אמנם, יש מקום להסתפק האם קביעה זו, שבמקרה שבו אין האישה רוצה בשלום בית, אין זה משנה במי המניעה ואפילו אם המניעה מהבעל עדיין יהיה פטור ממזונות, האם כל זה נכון רק למקרה שבו הבעל מצדו מעוניין בשלום בית, שאז הרי בידה של האישה לחזור אליו ובכך שהיא אינה רוצה בשלום בית איבדה את מזונותיה כאשר עזבה את הבית. אך מה יהיה כאשר הבעל מצד עצמו אינו מעונין בשלום בית, האם גם כאן יעמוד תנאי מגביל זה שהאשה תהא זכאית למזונותיה רק אם רצונה בשלום בית, או שבמקרה זה שהבעל אינו מעונין בשלום בית, שוב אין כל נפקות מה רצון האישה שהרי גם את תגיד שרצונה בשלום בית לא יהיה זה מעשי. ראינו שהובאו בפס"ד קמא ציטטה מדברי הרב ציון אלגרבלי שליט"א בפס"ד של בית הדין הגדול שהתייחס למקרה כזה וכתב:

"מאחר וכלה ונחרצה אצל האשה להתגרש גם לו הבעל ירצה שלום בית, יש להחשיבה כמורדת דמאיס עלי באמתלא, דלא מגיע לה מזונות לדעת הרבה פוסקים, עיין בשו"ת שואל ומשיב ח"א אה"ע סי' יד."

הדעת נוטה לקבל זאת משום שהעיקרון המנחה מבוסס על הנחה שחיוב הבעל במזונות אשתו נובע מחיובו לקיים בית, דהיינו חיים משותפים של שני בני זוג. במסגרת זו הוא חייב לפרנס את הבית דהיינו את אשתו. מכאן נולד הכלל כי כשאין האישה מתגוררת עם הבעל תחת קורת גג אחת אין בסיס לחיוב המזונות של הבעל כלפיה. שהרי נפלה כל המטרה שלשמה נוצר חיוב המזונות. אם כנים אנו בדברים אלו הרי שתנאי הסף לכל הגשת תביעה של מזונות הוא הרצון לקיים את הייעוד של חיוב המזונות כלומר לקיום חיים משותפים. אך אין אפשרות להכריז מצד אחד כי אין האישה מעוניינת כלל בשלום – ובמקרה שלפנינו אף רוצה להתגרש – אך בד בבד היא רוצה מזונות. אלו שני מצבים סותרים. ולכן בכל מקרה הבסיס לתביעה של מזונות יכול להיות קיים רק על בסיס של רצון לקיים שלום בית.

כאמור, בנידון שלפנינו אין צורך לכל זה מאחר שהבעל תובע שלום בית, ומצד האישה כלה ונחרצת הדבר להתגרש ואין רצונה לחזור כלל לשלום בית, כך גם הצהירה בפנינו שלא משנה מה יעשה הבעל היא מצידה איבדה את אימונו ולא יעזור שום דבר שיוכל לשנותה מהחלטתה להתגרש, וכבר נתבאר דבכה"ג הפסידה מזונותיה כאמור, לא זו אלא שיש בזה אף חשש גט מעושה כדברי הבית יעקב ז"ל דבאופן זה לא נשארת השאלה במגרש הממוני בלבד אלא הרבה מעבר לכך. לדעתו במקרה שבכל זאת נחייב את הבעל במזונות אשתו גם במצב שהיא אינה רוצה בו, שוב תהא לכך השלכה חמורה על ההיבט האיסורי, קרי חשש לכשרות הגט שהרי נעשתה כפייה בכך לגט במקום שאינה על פי דין.עוד אוסיף טעם שאי אפשר להוציא ממון ולחייב את הבעל במזונות אשתו, מאחר שלדברי הבעל האשה אשמה בפירוק הנישואין, ובקשתה לגירושין איננה כלל משום האלימות הנטענת על ידה ומוכחשת לדבריו, אלא שמושפעת על ידי השפעה חיצונית והכל כדי לקבל הטבות כספיות, טענה שאף יש לה סימוכין מדיווח המטפל הזוגי כאמור.

גם אם לא נקבל את דברי הבעל לחלוטין, עדיין מכלל ספק לא יצאנו ובכה"ג הבעל פטור ממזונות אשתו כי אין להוציא ממון מספק, וכמש"כ כיוצא בזה בנודע ביהודה (אהע"ז מהדו"ת סי' צ"א) באשה שעזבה את בית בעלה בטענה שבעלה בא עליה בימי ליבונה והבעל מכחישה ע"ש.

וכבר נכתב רבות על סוגיה זו של מי נחשב המוחזק ביחס לחיוב מזונות של הבעל כלפי אשתו, וכן לגבי כל טענות של האישה האם הבעל נחשב בחזקת חיוב או שנחשב כמוחזק ונטל הראיה על האישה. וראה בארוכה דברי הפוסקים בזה בשו"ת יביע אומר (חלק ג' אהע"ז סי' יד-יז ובחלק י"א אהע"ז סי' סא-סב וסי' סד ובחלק חו"מ סי' כ' וכן במאמרו של הגר"ע יוסף ז"ל ב"תורה שבעל פה" חלק י"ב), [וראה עוד בפד"ר (ח"ג עמ' 298) משו"ת פרשת מרדכי להגאון ר"מ בנעט ז"ל (אהע"ז סי' יד) בטענת ברי של הבעל דנאמן להיפטר ממזונותיה דאשת איש בחיי בעלה אינה מוחזקת במזונותיה ע"ש ואכמ"ל בזה]. אולם גם אם נניח שיש מחלוקת בדבר והדעות חלוקות הרי שבוודאי יוכל הבעל לומר "קים לי" גם בזה ולא נוכל להוציא ממון מספק.

וראה עוד פד"ר (כרך ו' וע"ש עמוד 52-53) פס"ד של הרה"ג יצחק נסים והרה"ג אליעזר גולדשמידט הפוסקים שחובת ההוכחה על עילת הפרידה מוטלת על האשה במקרה שאינם מתגוררים יחד. וכ"כ (שם) בפסק דין נוסף הרה"ג אלישיב והרה"ג עבודי זצ"ל במקרה שאשה עזבה את הבית ולאחר מכן חזרה בה והבעל סירב לקבלה.

וע"ע בפד"ר (כרך י"ז עמ' 1-45 ) מש"כ בזה הדיינים הרב י. מ. בן מנחם, י.ש. אלישיב, ב. זולטי, בטוענת שאין לה גבורת אנשים ותובעת גט, וע"ע בקובץ משכיל לדוד מאת נשיא ביה"ד הגדול הגאון הרב דוד לאו שליט"א (עמ' קכ"ט) שציין לפד"ר זה ומה שהביא בזה לעניין הראשון הנ"ל כשהוא הגורם אולם היא רצונה להתגרש וע"ש, וע"ע בפד"ר (חט"ו עמ' 102-107) בעניין זה.

במקרה שלפנינו תביעת האישה היא במצב שאינו מחייב מזונות, דהיינו בפועל זו תביעה למזונות במגורים נפרדים, מצב שבו הבעל כלל אינו מחויב במזונות, ולא רק מדין "פרעתי" אלא מעיקרו לא הוטל חיוב מזונות אלא במגורים משותפים. וא"כ, מאחר שאנו מסופקים מי האשם בפירוד הרי שלא יצא הדבר מכלל ספק ואין מקום לחייב את הבעל המוחזק.

מסקנא

לאור האמור יש לקבוע כדלהלן:

1. אין מקום לחייב את הבעל בגירושין מלבד המלצה לגירושין בנסיבות התיק והפירוד הממושך.
2. הבעל אינו חייב במזונות אשתו.
3. האשה הפסידה את כתובתה.
4. על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט.

הרב צבי בוקשפן – דיין

עברתי על דברי חברי הדיינים העליונים שהאריכו בדבריהם בטוב טעם ודעת.

הנני מצטרף למסקנותיו של כבוד הרב בוקשפן.

הרב אוריאל אליהו – דיין

מכריעים כדעת הרוב כדלהלן:

1. ביה"ד ממליץ לצדדים להתגרש לנוכח טענות האשה והפירוד הממושך.
2. הבעל אינו חייב במזונות אשתו.
3. האשה הפסידה את כתובתה.
4. המזכירות תקבע מועד לסידור גט.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ט בסיון התשפ"א (30/05/2021).

הפוסט בעל הזקוק לטיפול שליטה בכעסים חיוב או המלצה לגירושין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני ביה"ד תביעת גירושין של הבעל כנגד אשתו.

רקע

א. הצדדים נישאו בינואר 2014 ולהם שני בנים. במהלך חייהם המשותפים הם התגוררו במספר מקומות אך האישה הרבתה לנסוע לבית הוריה בעיקר בשבתות. לפני הפירוד הצדדים גרו ביחד בנ'.

בחודש יוני 2015 הבעל פתח תביעת גירושין, אליה כרך את נושאי הילדים והרכוש.

דיון ראשון התקיים בתאריך י"ד בסיון תשע"ו (20.06.2016), לאחר שמועדים שנקבעו נדחו בשל מצב רפואי והלידה של האישה.

בדיון התברר שהבעל אינו מתגורר עם האישה – שהרחיקה אותו שבוע לפני כן. הבעל תבע גירושין ואילו האישה ביקשה שלום בית. שניהם טענו זה כלפי זה טענות כנגד ההתנהלות ההדדית. בסיומו של הדיון הוחלט לשלוח את הצדדים ליחידת הסיוע כדי לבדוק האם ניתן לחזור לשלום בית.

מיחידת הסיוע התקבל דיווח כי אין הסכמה על התנאים לחזרה לשלום בית והצדדים זומנו לדיון נוסף לפי בקשת התובע.

דיון זה התקיים ביום י"ד באייר תשע"ז (10.05.2017), ובו הוסכם על דעת שני הצדדים שהם יפנו ליעוץ נישואין במטרה לחזור לשלום בית. לאחר הדיון ניתנה החלטה כדלהלן:

"א.     הצדדים יפנו יחד ליועצת נישואין לצורך שלום הבית מתוך כוונה כנה לשיקום הנישואים.

ב.       האישה מתחייבת להפקיד בחשבון בנק שיפתח על ידי שני הצדדים תוך 14 יום, 50,000 ש"ח כצעד בונה אמון. אף צד לא יוכל לעשות פעולות בחשבון ללא אישור וחתימת הצד השני.

ג.       נקפיא את התיק עד להודעה חדשה."

ב. לאחר כשלושה שבועות התקבלה הודעה מטעם הבעל כי האישה איננה מקיימת את מה שהוסכם: אינה מגיעה ליעוץ הנישואין, לא הפקידה את הסכום שהתחייבה, ומטיחה בו האשמות וטענות שונות. האישה הגיבה וטענה שהבעל הוא זה שאיננו משתף פעולה ומבלה עם נשים אחרות ומעוניין בסיום הקשר.

לבקשת הבעל, בית הדין זימן דיון נוסף בתביעת הגירושין. המועד שנקבע נדחה בהסכמה. הצדדים התבקשו לתאם מועד חדש ולאחר מספר דחיות מוסכמות הדיון התקיים ביום כ"ב באייר תשע"ח (07.05.2018).

בדיון זה חזרו שני הצדדים על טענותיהם. הבעל טען שהאישה לא הייתה רצינית והאישה האשימה את הבעל בכישלון הניסיון בשל כך שהוא ניהל קשר מקביל עם אישה אחרת ולא הסכים להגיע למפגשי היעוץ. האישה ביקשה לעשות ניסיון נוסף והבעל התנגד בכל תוקף. לאחר הדיון, ביום ח' בסיון תשע"ח (22.05.2018), החליט בית הדין כדלהלן:

"הצדדים ובאי כוחם הופיעו בפנינו בתביעת הבעל לגירושין. האישה מעוניינת בשלום בית ולטענתה היא מאמינה שלבסוף בעלה יתעשת ויבין שחבל לפרק משפחה ולגרום לריחוק ופגיעה בילדיו. הבעל טוען מאיס עלי ולא מסכים לחיות עמה למרות המחיר של פירוק המשפחה. לביה"ד לא נותר אלא להצטער על כך ולדון לגופו של עניין. לאחר שמיעת הצדדים בהרחבה, ביה"ד פוסק כי מן הראוי שהאישה תכיר במציאות ותסכים להתגרש.

הבעל פתח את תיק הגירושין לפני כשלש שנים ובכתב תביעתו מסביר שקיים בינו לאשתו נתק של מגורים ושהאישה עזבה את הבית לבית הוריה, ולאחר ניסיונות חזרו לחיות יחדיו אך גם זאת לזמן מוגבל. לאחר מכן עברו להתגורר בחדרים נפרדים והנתק המשיך אפילו בקשר הבסיסי ביותר של שיתוף מסרים ודיבורים, כגון טיפול רפואי בהרדמה שהוצרכה האישה לעבור בבי"ח רמב"ם, והבעל לא ידע מכך. כמו כן, משך הזמן שחלף לא תרם להביא לקירוב כל שהוא בין הצדדים. מהדיון האחרון מלפני כשנה ביום 08.05.17 בו הוחלט על הקפאת התיק, לניסיון נוסף לשלום בית שלא צלח, כל צד מאשים את השני באי הצלחתו. נראה, שגם הצד המעוניין באמת לא עשה את כל מה שהיה עליו לעשות.

המצב הנוכחי בו הצדדים גרים בבתים נפרדים למעלה משנה הוא מצב בעייתי מבחינה הלכתית ואינו יכול להמשך. ידועים דברי הרמב"ם בו אין כופין את האישה להיבעל למי שמאוס בעיניה שאינה כשבוית חרב להיבעל לו, והנה במצב הפוך גם כן לא גרע וכל שכן הוא, שהרי האיש מוציא לדעתו ואילו האישה יוצאה שלא לדעתה. בעל שאומר מאיס עלי, אין כופין אותו לשלום בית בפרט לאחר שנעשו כמה ניסיונות ועברו ימים רבים כדי לאפשר לצדדים לשוב זל"ז ולא עלתה בידם. אי לכך על האישה להפנים את המצב בו אין שום סיכוי לשלום בית, כפי שלא היה כל משך השנה האחרונה וככל שנוקפים הימים המצב נעשה יותר מתוח ועליה לקבל גיטה ולצאת לדרך חדשה.

בנושא הכתובה מבלי להיכנס לדיונים והוכחות נראה שהאישה זכאית למה שנתחייב לה בעלה בכתובתה. אי לכך ביה"ד מפנה את הצדדים לנהל מו"מ לכתובה ולחילופין לפיצוים לאישה סכום שיפיס את דעת האישה כדי שתקבל גיטה בהסכמה.

בהעדר הסכמה, תוכל האישה להגיש תביעה לתשלום כתובתה, אך העדר הסכם לא יהיה עילה לעיכוב הגירושין."

ג. האישה לא הופיעה למועד שנקבע לסידור הגט, ולאחר מכן הודיעה על סירוב וטענה שאין מקום לחייבה בגט. בהחלטה שניתנה ביום ח' בתשרי תשע"ט (17.09.2018), חזר בית הדין על ההמלצה לגט וחייב את האישה בהוצאות על הדיון, אליו לא התייצבה. בהחלטה זו הוסיף טעם להמלצה זו וכן הובהר שעל הבעל להפקיד את סכום הכתובה בטרם מתן הגט, או לבקש דיון להוכיח שהוא אינו חייב בתשלום הכתובה. להלן ציטוט מתוך ההחלטה:

"ועתה יש להוסיף ג"כ מה שכתב הגאון ר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום ז"ל ח"ב סי' קי"ב וזה לשונו:

"אלא שבדרך כלל אני אומר כל שנראה לב"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ"ז ולתת גט… פעמים שהאיש רוצה לגרש והאישה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לש"ש עתידים ליתן את הדין… והנני נותן קצבה לדבר הזה אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לב"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני".

הובאו דבריו בהרבה פסקי דין הן לצד חיוב לאיש לגרש והן לצד האישה לקבל גיטה.

ובנידון דידן הן לדברי האישה הרי הבעל המשיך לו בדרכו והכיר אחרת על פניה, אם כן הולך הוא בשרירות ליבו ולא ישוב אליה, וודאי שאחר כל זאת יש לקיים דברי הגר"ח זצ"ל ולהתגרש בהקדם וטענה של דיון הוכחות לא שייך כאן.

עם זאת יש להוסיף כי בטרם סידור הגט, יש צורך להסדיר את נושא חוב הכתובה, ובמצב הנוכחי אין כל יסוד לפטור את הבעל מתשלום זה, ועליו להפקיד את סכום הכתובה בטרם מתן הגט, אם האישה תדרוש זאת. לחילופין, הבעל רשאי להגיש בקשה לפטרו מהכתובה, ובמקרה כזה יבוטל המועד שנקבע לסידור הגט ויזומן דיון בבקשה זו."

ד. הבעל פנה וביקש לפטרו מכתובה וכן טען שמבחינה כלכלית אין באפשרותו להפקיד את סכום הכתובה. הוא ביקש לקיים את סידור הגט ולדון בנושא הכתובה לאחר הגירושין.

בית הדין לא קיבל את הבקשה ועל כן בוטל המועד שנקבע לסידור הגט ונקבע מועד אחר לדיון בבקשתו לפטרו מכתובה. מועד זה נדחה בשל בקשת הבעל להתכונן לדיון ולבסוף התקיים הדיון ביום ט"ו בשבט תשע"ט (21.01.2019).

לאחר הדיון, ביום י"ז בשבט תשע"ט (23.01.2019), נפסק כדלהלן:

"לאחר עיון בכל הבקשות והפרוטוקולים והחומר שבתיק, סבור בית הדין כי אין כל טעם לקיים דיון להוכחות או לזמן עדים בטענות הבעל, פרט לטענת הבגידה. הטענה למתן צו להסרת חסיון רפואי, נדחית על הסף מכיוון שאיננה נסמכת על כל טענה או ראיה ממשית ואין בה אלא ניסיון דייג שבית הדין לא ייתן לו יד.

כמו כן, אין כל טעם לקיים דיון להוכחות בטענות ההדדיות בשאלה מי אשם בפירוד וכיצד התנהלו חיי הזוגיות של הצדדים. זאת מכיוון שגם אם הטענות שטען הבעל בדבר התנהגות האישה כלפיו יוכחו, הן יכולות להוות עילה למתן הדרכה מתאימה כיצד יש לנהל חיי זוגיות נכונים, אך אינן עילה לחייב גירושין ללא כתובה. גם אם אישה מורדת בבעלה או מסרבת להתגורר עמו בבית אחד, יש להתרות בה לפני שקובעים חיוב גירושין. אמנם, במקרה שבו האישה מורדת וכבר איננה מוכנה לחזור לבעלה, יש פוסקים שאין צורך בהתראה כדי לשלול את כתובתה, (עיין בשו"ת יבי"א ח"ג חאה"ע סי' טו, באמצע ס"ק יז). אולם במקרה שלנו, האישה הצהירה בכל הדיונים, כולל בדיון האחרון, כי אם הבעל יסכים לכך, היא מעוניינת לחזור לשלום בית ומוכנה לעבור טיפול זוגי ולתקן כל מה שיוטל עליה. הדבר לא יצא לפועל אך ורק בשל סרבנותו של הבעל. אמנם בעבר נעשה ניסיון להפנות את הצדדים ליעוץ, אך הוא נכשל בעודו באיבו, וכל צד האשים את השני בכישלון זה. הבעל טען כי האישה המשיכה ביחס לא ראוי כלפיו וכן שלא הפקידה את הסכום שהוסכם כתנאי לחזרה לשלום בית, ואילו האישה טענה שהבעל בקשר עם אישה זרה. אין כל טעם לקיים דיון לברר מי היה האשם באותו כישלון, מכיוון שגם אם יוכח כדברי הבעל, שהאישה לא התנהגה כראוי כלפיו, עדיין אין בכך עילה לגירושין ללא כתובה, כל עוד לא התקיים הליך של יעוץ נישואין מסודר, שבסופו היועץ מדווח על חוסר רצון אמיתי של האישה לשלום בית.

אין גם כל צורך להביא ראיות בטענות ההדדיות בדבר קיומו או אי קיומו של קשר של הבעל עם אישה אחרת. זאת מכיוון שכאמור, הבעל מסרב לחלוטין לחזור לשלום בית, ובמצב כזה, גם אם אין לו כל קשר עם אישה אחרת, האישה לא הפסידה את כתובתה.

נוסיף עוד, כי למרות שאין בפנינו תביעת כתובה מטעם האישה, ישנן שיטות רבות שאין לחייב את האישה בגירושין בטרם הפקדת הכתובה. אמנם יש חולקים בדבר, ועיין מה שכתב באריכות ידידנו הגאון הרב יצחק אושינסקי אב"ד חיפה, בנימוקיו לפסק דין שניתן ביום ט"ז בטבת תשע"ו (28.12.2015), בתיק מס' 514847/9 (פורסם באתרים משפטיים), אך בשאלה זאת עדיין לא הגיע המועד ליתן החלטה, ותחילה יש לקבוע האם ניתן לחייב את האישה בגירושין ללא כתובה. נציין כי בין היתר ההכרעה בנושא זה תלויה גם בבירור יכולתו הכלכלית של הבעל לשלם את הכתובה לפני הגירושין, ולשם כך צריך תחילה לקבוע האם יש חיוב כתובה ומהו סכום החיוב.

לאור האמור, אנו סבורים כי על הצדדים לנהל מו"מ בדבר פיצוי הוגן לאישה וגירושין בהסכמה.

אם למרות האמור הבעל מבקש להציג טענות נוספות או סיכומים בתביעתו, עליו להודיע על כך תוך שבעה ימים ולפרט מה הטענות שבכוונתו להוסיף, ולצרף את תוכן הראיות או העדויות התומכות בטענותיו. בהעדר הודעה כזאת, יינתן פסק דין סופי בתביעת הכתובה שיתייחס גם לשאלה האם ניתן לחייב את האישה בקבלת גט באופן מיידי ולהשאיר את גביית הכתובה לאחר ביצוע הגירושין (אם היא תגיש תביעה כנדרש) וייקבע המשך ההליך."

ה. לאחר מכן, הגיש התובע בקשה לזימון עדים ובהחלטה שניתנה ביום כ"ד בניסן תשע"ט (29.04.2019), בית הדין דחה את בקשותיו כדלהלן:

"בקשות התובע לזימון העדים שפורטו בבקשתו נדחית.

העדים אינם רלוונטיים לטענה לאי זכאות האישה לכתובתה כפי שכבר הוסבר בהחלטת בית הדין מיום ג' באדר ב תשע"ט (10.03.2019), ואין צורך לחזור שוב על הדברים.

לגבי הבקשה לזימון העדה נ', מכיון שגם לפי טענות התובע, מדובר במעשים שאין בהם לאסור את האישה על בעלה באופן בלתי הפיך (כפי שאילו היה מדובר באישה שזינתה עם גבר), גם אילו היה מוכח כטענתו, בית הדין היה מזמן את האישה ומתרה בה שעליה לחדול מקשר זה ולחזור לשלום בית עם התובע, וזה הלא מה שהיא מבקשת גם כיום, אלא שהתובע מסרב לכך, ואם כן אין צורך בעדות זו.

בהתאם לכך, וככל שהבעל מבקש לחייב את האישה בגירושין, עליו להתחייב לשלם את הכתובה וגם אם כעת אין לו אפשרות לשלמה, יש אפשרות לקבוע כי הוא חייב והתשלום בפועל יתבצע באופן שיקבע על ידי בית הדין."

ו. כאמור בהחלטה זו, ההסבר לדחיית הבקשה להעדאת העדים, ניתן בהחלטה קודמת מיום ג' באדר ב תשע"ט (10.03.2019), כדלהלן:

"העדים שצוינו בבקשות הקודמות של התובע, נוגעים לטענותיו על יחסה של הנתבעת אליו כשגרו ביחד, אך בית הדין כבר הבהיר שאין כל ערך בעדותם גם אילו היו טענות התובע נכונות, כיון שאין בהן להפסיד לאישה את כתובתה, אלא אם היה בית הדין מתרה בה והיו חוזרים לחיות יחד והאישה הייתה עוברת על ההתראה, דבר שלא נעשה."

החלטה נוספת, ניתנה ביום י"ט באייר תשע"ט (24.05.2019), כדלהלן:

"ב. התקבלה בקשה מטעם התובע ובה מבקש לבטל את החלטת בית הדין מיום כ"ד בניסן תשע"ט (29.04.2019).

התובע טוען כי הוא התרה בנתבעת לחדול בה ממרידתה בפני שני עדים בתקופה בה חיו יחד, ולכן מבקש שבית הדין יקבע כי היא הגורמת לחורבן הנישואין ואינה זכאית לכתובתה.

עוד טען כי אין לו יכולת כלכלית לשלם את הכתובה, ובחתימת הדברים הוא מודיע כי אם בית הדין לא יקבל את עמדתו הוא מבקש למשוך את תביעתו לחיוב בגירושין ולמנות אקטואר.

ג. בית הדין כבר הבהיר בהחלטותיו הקודמות שאין מקום להפסד כתובה בשל מרידה. גם אילו הייתה התראה בפני עדים, הרי התראה במורדת צריכה שתיעשה על ידי בית הדין.

אך גם אם נקבל את טענת הבעל שדי בהתראה בפני עדים, עדיין לא די בכך, כל זמן שלא נפסק בבית הדין שהאישה הפסידה את כתובתה בשל מרידתה. כל עוד לא נפסק כך, היא עדיין רשאית לחזור בה ממרידתה ולא תפסיד את הכתובה, אלא אם כן תמשיך במרידה זו. המשך מרידה עשוי להתברר רק כאשר הבעל מסכים להמשיך לחיות עם האישה בזוגיות מליאה והאישה ממשיכה במרידתה. בנדון שלנו, בית הדין איננו יכול לבדוק אם האישה ממשיכה במרידה, הואיל והבעל מסרב בכל תוקף לעשות ניסיון כזה.

נציין כי הנתבעת ביקשה בפני בית הדין שלום בית והסכימה ללכת לטיפול זוגי, אך מהלך זה לא צלח, בגלל סירובו של התובע להמשיך בטיפול.

ד. נותרה טענת הבעל כי אין לו יכולת כלכלית לשלם את הכתובה. אם כך הוא, יהיה מקום לחייב את האישה בגירושין גם בטרם תשלום הכתובה.

כדי להוכיח את טענתו זאת, על הבעל להמציא אישורים על מצב חשבונות הבנק, חסכונות, קרנות וקופות למיניהן, מכל הבנקים וגופים אחרים שבהם הוא מחזיק כספים. יש להמציא את האישורים על מצב החשבונות היום וגם על מצבם לפני שהגיש את תביעת הגירושין.

עם זאת, יובהר כי גם אם תתקבל טענתו של הבעל לחוסר יכולת כלכלית, אם האישה תגיש תביעת כתובה וייקבע שהבעל חייב לשלמה, הוא יחויב לשלם בתשלומים שייקבעו בהתאם למצבו הכלכלי. (מסכום הכתובה ינוכה כל תשלום שהאישה תחויב בו במסגרת איזון המשאבים, אם יהיו חיובים כאלה)."

ה. אם לאור האמור לעיל הבעל יעמוד על בקשתו להסיר את תביעת הגירושין, בית הדין לא יוכל לדון בנושאים הרכושיים בהעדר סמכות, אלא אם כן האישה תפתח תביעה לגירושין מצידה ותכרוך בה נושא זה."

ז. הבעל הגיב להחלטה זו ובעקבות תגובתו ניתנה החלטה ביום כ"ט בסיון תשע"ט (02.07.2019), כדלהלן:

"התקבלה תגובת התובע בהתאם להחלטת בית הדין מיום י"ט באייר תשע"ט (24.05.2019).

התובע מבקש לקבוע מועד לסידור גט ומסכים שנושא חיובו בכתובה ידון לאחר מכן ככל שהנתבעת תבחר לתבוע את כתובתה. כמו כן חוזר על טענתו שאין ביכולתו לשלם את הכתובה עקב מצבו הכלכלי הקשה ומצרף מסמכים על חובות והלוואות ועיקולים.

עותק מבקשת התובע יועבר לתגובת הנתבעת תוך 10 ימים מיום חתימת החלטה זו. על הנתבעת להגיב לטענת התובע כי אינו יכול לשלם את הכתובה כעת עקב מצבו הכלכלי הקשה.

[…]

מנגד התקבלה בקשה מטעם הנתבעת לסגור את כל התיקים שפתח הבעל בהתאם להודעתו כי הוא חוזר בו מתביעת הגירושין, אך כעת הודיע הבעל כי הוא מבקש לקדם את הליך סידור הגט ואם כן הוא חוזר בו מההודעה הנ"ל, ולכן יש לדחות את בקשת האישה לסגור את התיקים."

ח. תגובת האישה הייתה הכחשה מוחלטת לטענת הבעל על אי יכולת ועל כן קבע בית הדין כי יש לזמן את הצדדים לדיון לצורך בירור יכולתו הכלכלית של הבעל לשלם את הכתובה במועד סידור הגט.

התקיים דיון ולאחריו, ביום י"ט באדר תש"פ (15.03.2020), ניתנה החלטה כדלהלן:

"הצדדים היו בדיון בבקשת הבעל לקבוע את גובה התשלומים שבהם הוא יחויב עבור הכתובה לאחר הגירושין. הדיון נסב על כושר ההשתכרות של התובע ושני הצדדים הציגו את עמדותיהם. לא נטען שיש ביד הבעל כספים או רכוש שממנו הוא יוכל לממן את תשלום הכתובה במלואה כבר כעת.

במהלך הדיון התברר כי הבעל פנה להליך של פש"ר והכניס את נושא הכתובה ברשימת החובות העתידיים שיש לכלול בהליך זה. האישה טענה כי במצב זה אין טעם לקבוע את גובה התשלומים שבהם יחויב התובע, מכיוון שבמסגרת הליך הפש"ר הוא עשוי לקבל הפטר ולהיפטר מרובו הגדול של חוב הכתובה. עלו מספר הצעות לפתרון הבעיה אך אלו לא הבשילו לכלל הסכם.

בית הדין התרשם כי קיים חשש סביר שהליך הפש"ר נועד בעיקרו להיפטר מחיוב הכתובה, ועל כל פנים, גם אם הליך הפש"ר הוא אמיתי, בשלב זה אין ביכולת בית הדין לבדוק נושא זה לאשורו, באשר ההליכים מתנהלים בערכאה אחרת ואינם נתונים לסמכות בית הדין.

מכיוון שכך, ניתן להבין את עמדת האישה המסרבת לקבל גט ללא שיובטח תשלום פיצוי הוגן של לפחות חלק מהכתובה. משום כך, בשלב זה יעוכב הליך הגירושין ולא יינתן פסק דין לחיוב או להמלצה לגט, עד שיסתיים הליך הפש"ר וייקבע האם חוב הכתובה ישויך למסגרת זו, ואם כן – מה יהיה מספר וגובה התשלומים שבהם יחויב הבעל.

במצב הנוכחי לא ניתן לקבוע חיוב או המלצה לגירושין. על הבעל להסיר את חוב הכתובה מרשימת החובות העתידיים בהליך הפש"ר, מכיוון שבמצב שבו אין פסק דין לגירושין, לא קיים כלל חיוב לכתובה. רק לאחר שיסתיים הליך הפש"ר ובהתאם לתוצאות ההליך, יהיה מקום לזמן שוב את הצדדים כדי לדון בתביעת הגירושין לגופה ולקבוע מהו הפיצוי שיינתן לאישה בעת הגירושין."

ט. במקביל לדיון זה, נקבע מועד נוסף לדיון בנושא מזונות הילדים. הצדדים התבקשו להגיש מועדים מוסכמים המתאימים ליומן בית הדין אך לא עשו כן במשך תקופה ממושכת. על כן, בהחלטה שניתנה ביום י"ד בכסלו תשפ"א (30.11.2020), קבע בית הדין מיוזמתו כי הצדדים יוזמנו למועד שתיקבע המזכירות לצורך קידום ההליכים וסיומם.

הדיון התקיים ביום כ"ה בשבט תשפ"א (07.02.2021), ובמהלכו בית הדין ניסה להביא את הצדדים להסכם, אך ללא הצלחה. על כן הוחלט ביום א' באדר תשפ"א (13.02.2021), כדלהלן:

"הבעל הגיש תביעה לחייב את האישה בגירושין ללא זכות לכתובה. בתביעה זו, התקיימו דיונים רבים ואף ניתנו מספר רב של החלטות. אחת ההחלטות המרכזיות, ניתנה ביום י"ז בשבט תשע"ט (23.01.2019), ובה נקבע כי אם הבעל מבקש להציג טענות נוספות או סיכומים בתביעתו, עליו להודיע על כך תוך שבעה ימים ולפרט מה הטענות שבכוונתו להוסיף, ולצרף את תוכן הראיות או העדויות התומכות בטענותיו.

הבעל הגיש מספר בקשות להגשת ראיות ועדויות נוספות וכולן נדחו על ידי בית הדין בהחלטות מנומקות. לא התקבלו בקשות להגשת סיכומים.

לאור האמור, אין מקום לקיים דיונים או לאפשר הצגת ראיות נוספות, אך מכיוון שעד כה לא ניתן פסק דין סופי ומוחלט, לא הייתה לתובע אפשרות לערער.

לכאורה ניתן כבר כעת לתת פסק דין סופי לאחר שכל טענות התובע נדחו, אך מאחר ולא ניתנה אפשרות להגשת סיכומים, בית הדין יאפשר לתובע להגיש תוך שבעה ימים בקשה להגשת סיכומיו. אם יש באמתחתו טענות חדשות שלא הייתה לו אפשרות לדעת עליהם בעבר, עליו להגיש בקשה להצגתן תוך חמשה ימים, ואם בקשתו תאושר, הגשת הסיכומים תעוכב בהתאם. אין להעלות טענות שהייתה לו אפשרות להעלותן בעבר. בהעדר בקשות במועדים שנקבעו, יינתן פסק דין סופי ותינתן ארכה של שלושים יום לאפשר הגשת ערעור.

אם התובע יבקש להגיש סיכומים, כל צד יגיש את סיכומיו במקביל תוך שלושים יום ממועד חתימת ההחלטה הנוכחית, ולאחר מכן יינתנו שבועיים נוספים לתגובות של כל צד על סיכומי חברו."

הבעל ביקש להגיש סיכומים ולאחרונה התקבלו סיכומי שני הצדדים.

עד כאן מההחלטות שניתנו בתיק זה במהלך הדיונים. הארכנו בתיאור הרקע מכיוון שלדברים יש השלכות לפסיקת הדין.

טענות הבעל

• רוב חיי הנישואין האישה לא הסכימה להתגורר עם הבעל ובעיקר חיה בבית הוריה וגם כשחיו בדירה אחת בנ' היא דרשה לישון בחדרים נפרדים ואף החזיקה סכין מתחת לכרית.
• בעת ההיריון האישה נעלמה לארה"ב ללא הודעה לבעל ואף ניסתה להעלים ממנו את הלידה והברית לבן שנולד.
• האישה עזבה את הבית בנ' ועברה למ' ללא הודעה ועדכון לבעל על עזיבתה.
• הבעל פנה לכמה גורמים שיעזרו בהשבת שלום הבית אך ללא הועיל.
• האישה מציגה מצגת שווא כאילו היא מעוניינת בשלום בית, אך למעשה מטרתה היחידה היא להתעלל בבעל ולקבל את הכתובה.
• האישה עצמה טענה (בפרוטוקול בקשה לצו הגנה שהגישה נגד הבעל ביום 5.6.16), שהיא מעוניינת להתגרש ואף חזרה על עמדה זו בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 7.5.18.
• האישה דרשה בתביעתה לצו ההגנה שהבעל יורחק מדירתה וטענה כנגדו טענות שקר. עצם תלונתה זאת היא עילה לחיוב בגירושין ללא כתובה, בהתאם לפסיקות של בית הדין הגדול.
• האישה ניהלה מערכות יחסים עם נשים.
• האישה גנבה כספים ששייכים לבעל וכן היא מסרבת למלא את הוראות בית הדין בעניין חלוקת המיטלטלין.
• הבעל פתח פעמיים תיקים לשלום בית ואילו האישה לא פתחה תיק כזה מעולם. גם לאחר הפירוד היא ממשיכה להתעלל בו ולא פנתה אליו באופן ישיר בבקשה כנה לשלום בית.
• כשהוסכם בין הצדדים על ניסיון לשלום בית, האישה לא מילאה את תנאי ההסכם – לא השיבה את הסכום שהתחייבה להשיב ואף מיאנה להגיע למטפלת הזוגית ולמגורים משותפים.
• הבעל מודה בקשר זוגי עם אישה אחרת, אך טוען שקשר זה התחיל רק לאחר הפירוד בינו לבין אשתו.
• בית הדין לא איפשר דיון להוכחות ולחקירת האישה.
• גם אם מגיעה כתובה, הכספים שנטלה האישה שלא כדין, הכספים המגיעים לו בגין איזון המשאבים וכן דמי שימוש ברכב המשותף, מקזזים את חובו כלפיה.
• סרבנות הגט של האישה גורמת לביטול זכותה לכתובה.
• יש להתחשב במצבו הכלכלי הקשה מול מצבה הכלכלי האיתן של האישה.

טענות האישה

• הבעל התבקש להגיש סיכומים רק אם יש בידיו טענות חדשות אך כל טענותיו הן שחזור של טענות ישנות שנדחו.
• האישה אוהבת ודואגת והצהירה תמיד שהיא מוכנה לשלום בית אך הבעל ניהל ומנהל מערכות יחסים זוגיות עם נשים אחרות.
• החיים בבית בנ' השתבשו בגלל יחס מתנכר של הבעל וקיום מערכת יחסים עם אישה זרה.
• הסיבה לכך שביקשה להרחיק אותו מהבית הייתה התנהגות תוקפנית ומאיימת שגרמה לה לחשוש מפניו, אך למרות זאת היא הייתה מעוניינת לחזור איתו לשלום בית.
• נספחים א' ב' שהגיש הוגשו שלא כדין והם מזויפים.
• האישה לא סירבה להתגורר עם הבעל אלא רק עברה להיעזר בהוריה בתקופות של עומס בשל הלידות של הקטינים. גם הנסיעה לארה"ב בתקופת ההיריון הייתה בתיאום איתו ובהסכמתו.
• הבעל לא פנה לרבנים לשלום בית אלא האישה היא זאת שפנתה והבעל סירב.
• ניסיון שלום הבית במאי 2017 נכשל בעטיו של הבעל ומצורפים מסרונים להוכיח שכבר ב 22.5.17, כעבור 12 יום הבעל הודיע שמסרב להמשיך.
• הבעל ידע על המעבר למ' ואף הציע את עזרתו במעבר.
• מכחישה כל קשר רומנטי עם נשים.
• אין בפרוטוקול של דיון כלשהו בקשה של האישה להתגרש.
• האישה קיימה את כל הוראות בית הדין. העניין המיטלטלין והרכב ניתנו החלטות ברורות ולא כטענת הבעל.
• לא הייתה סרבנות גט מכיוון שבית הדין התנה את חיוב הגט בהפקדת הכתובה והבעל לא עשה כן עד כה.
• הבעיות בעניין הסדרי הראיה לא היו באשמת האישה ונושא זה איננו רלוונטי כלל לתביעת הגירושין.

החלטת בית הדין

בית הדין דוחה את תביעת הבעל לחייב את האישה בגירושין ללא כתובה, אך אנו קובעים שמן הראוי שהצדדים יתגרשו בהקדם גם ללא הפקדת הכתובה מראש, ואם האישה תסרב לכך, יוכל הבעל לבקש לנקוט כנגדה בצווי הגבלה במתכונת מצומצמת המתאימה להמלצה לגירושין.

להלן הנימוקים:

א. חיי הזוגיות של הצדדים התנהלו באופן לא תקין לאורך כל תקופת החיים המשותפים הקצרים. גם לאישה היה חלק בכך כאשר היא עירבה את הוריה בצורה מוגזמת בחייהם ולבסוף אף הרחיקה את בעלה בצו הרחקה. ואולם, מצב זה איננו מהווה עילה לחיוב גירושין, מכיוון שבסופו של דבר האישה הסכימה לשפר את הטעון שיפור וצו ההרחקה לא חודש.

ב. צו ההגנה שהגישה, איננו יכול להיות סיבה לחיוב גירושין. האישה לא הגישה תלונה פלילית על הבעל, אלא רק ביקשה להרחיקו מכיוון שחששה מפניו. החשש שלה היה כה גדול עד כדי כך שהייתה תקופה שמרוב פחד היא החזיקה סכין מתחת לכרית, לא כדי לאיים אלא מפחד שהבעל יתקוף אותה. אין ספק שהצו ניתן מכיוון שהיא באמת חששה מהתנהגותו של הבעל. גם אם החשש לא היה מוצדק, עדיין אין כאן צעד בלתי הפיך, וכפי שבאמת בסופו של דבר שני הצדדים הסכימו שיש מקום לעשות ניסיון נוסף.

מקרה זה אינו דומה כלל למקרים שבהם פסקו בבית הדין הגדול שתלונת שווא גורמת להפסד כתובה. שם מדובר על תלונות חמורות ביותר שהוכחו כתלונות שקר ולא כמו בנדון דידן, שהאישה באמת חששה מהתנהגות מסוימת של הבעל, וגם אם החשש לא היה מוצדק, עדיין יש כאן מהלך שניתן לתקנו על ידי הדרכה וליווי מקצועי.

ג. האישה אכן טענה בעת בקשת צו ההרחקה שהיא מעוניינת בגירושין, אך לאחר מכן חזרה בה, ובית הדין השתכנע שכוונתה הייתה אמיתית לחזור לשלום בית תחת הדרכה. איננו מקבלים את טענת הבעל שההסכמה הייתה רק מן השפה ולחוץ, כדי להתעלל בו או כדי להשיג הישגים כלכליים.

ד. הטענה שהאישה לא הסכימה לגור יחד עם הבעל והייתה זמן רב בבית הוריה וכן הנסיעה לארה"ב, כל אלו הם נושאים שהיו טעונים בירור והדרכה אילו הבעל היה מסכים לחזור לשלום בית. אך אין כאן עילה לחיוב גירושין ללא התראה והדרכה, מה שלא נעשה במקרה שלנו. הבהרנו זאת היטב בהחלטה מיום י"ז בשבט תשע"ט (23.01.2019), שצוטטה לעיל בתיאור הרקע אות ד' וכן בהחלטות נוספות שצוטטו לעיל בתיאור הרקע באות ה', ובאות ו'.

ה. באותן החלטות הבהרנו גם מדוע לא נקבע דיון להוכחות בעניין הטענה לקשר עם אישה זרה, מכיוון שגם קשר כזה מהווה עילה להדרכה והתראה, אם הוא פוגע היחסי בני הזוג, ובמקרה שלנו לא היה מקום להתראה מכיוון שהבעל העלה טענה זו רק לאחר שהוא כבר קבע עובדה מוגמרת שאין הוא חפץ בשלום בית.

ו. יובהר כי אין בדברינו ראיה שאנו מקבלים את טענות הבעל. טענות אלו הוכחשו לחלוטין על ידי האישה שטענה לגבי חלקן להד"ם, ולגבי חלק אחר טענה שמה שקרה היה באשמת הבעל. בית הדין לא ראה לנכון לקיים בירור בטענות שגם אם יוכחו לא תהיה להן השלכה מעשית לגבי נושא חיוב גירושין ו/או כתובה.

ז. לא ברור מדוע טוען הבעל שפתח פעמיים תיק לשלום בית. אין בפנינו אפילו תיק אחד כזה אלא רק פעם אחת, בדיון שהתקיים ב10.5.17, הבעל הסכים לנסות שלום בית וחזר בו לאחר שלושה שבועות, ולפי המסרונים שהמציאה האישה ולא הוכחשו על ידי הבעל – הוא הפסיק את ההליך לאחר 12 יום. לא ניתן להתייחס לניסיון בן 12 יום כניסיון רציני, וסירוב הבעל להמשיך בניסיון מהווה סירוב לשלום בית.

ח. חזרתו של הבעל מהסכמתו לניסיון שלום הבית הייתה בטענה שהאישה לא הפקידה את הכספים כפי שהוסכם ומיאנה לפנות למטפלת. האישה הגיבה שהבעל הוא זה שלא היה רציני ואף ניהל קשר עם אישה אחרת באותו זמן. גם בסעיף זה לא מצאנו מקום לברר מה בדיוק קרה אלא הצענו להפנות את הצדדים שוב לטיפול זוגי ובכך לברר כיצד ניתן להתגבר על המכשולים, אך הבעל סירב בכל תוקף.

ט. האישה אכן לא הופיעה למועד שנקבע לסידור הגט, אולם בכך אין עילה להפסידה כתובתה. ככלל, אישה שזכאית לקבל כתובה, איננה מאבדת את זכותה בגלל סרבנות גט. יש להוסיף עוד, והוא העיקר, שלאחר מכן הוספנו הבהרה שבטרם סידור הגט על הבעל להפקיד את הכתובה ומאז ועד היום הבעל לא עשה כן. על כן אין בפנינו כלל סרבנות גט.

י. הטענות בעניין יחסי הממון טעונות אכן בירור והן נמצאות כבר כעת בהליכי בירור, אולם אין לטענות אלו כל קשר לנושא חיוב הגירושין. כמו כן, מאחר שהאישה לא הפסידה את כתובתה, גם לאחר שייערך הבירור, כל השאלה תהיה רק מהו הסכום שיש לנכות מכתובתה.

יא. לאור כל האמור, אין מקום להטיל על האישה חיוב גירושין או להורות על הפסד כתובתה.

יב. עם זאת לאור הזמן הממושך שבו הצדדים חיים בפירוד, יותר מחמש שנים, אנו סבורים שאין מקום להמשיך מצב זה ומן הראוי שהצדדים יתגרשו כבר כעת במועד קרוב, גם ללא הפקדת הכתובה.

הבעל הודה שהוא כבר פתח דף חדש ומקיים קשר זוגי עם אישה זרה. הדבר ראוי לכל גינוי, אך הוא מחזק את ההתרשמות שחיי הנישואין של הצדדים באו לסיומם ועל כן יש צורך להתגרש בהקדם.

אמנם קבענו בהחלטה שניתנה ביום ח' בתשרי תשע"ט (17.09.2018), שאין מקום לחיוב או להמלצה לגירושין ללא הפקדת הכתובה, אך משעברו כמעט שלוש שנים מאז החלטה זו ולא חלה כל התקדמות, יש מקום לשנות קביעה זאת ולהחליט שמן הראוי לסיים פרק זה גם אם לא תתבצע הפקדת הכתובה בטרם סידור הגט.

נוסיף ונאמר כי בהחלטה מיום י"ט באדר תש"פ (15.03.2020), נכתב שהתרשמנו כי קיים חשש סביר שהליך הפש"ר נועד בעיקרו להיפטר מחיוב הכתובה ועל כן קבענו שנמתין לסיום הליך זה. והנה לאחרונה, על פי מסמך שהגישה האישה, הסתיים הליך הפש"ר ונקבע לבעל הסדר תשלומים, ואם כן אין עוד טעם להמתין לסיום ההליך ועל הצדדים להתגרש בהקדם וגביית הכתובה תתבצע לאחר הגירושין ולאחר בירור התביעות הרכושיות ההדדיות.

יג. מזכירות בית הדין תקבע מועד לסדור הגט, ואם האישה תסרב לקבל את גיטה או לא תופיע במועד שייקבע. יוכל הבעל לתבוע לנקוט כנגדה בצווי הגבלה. מאחר שלא היה חיוב גט צווי ההגבלה האפשריים הם במתכונת של הרחקות דר"ת – כגון שלילת רישיון נהיגה והגבלת זכויות בנקאיות וכד' בהתאם לחוק.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים

ניתן ביום י"א בתמוז התשפ"א (21.06.2021).

הרב חיים בזק – אב"ד                      הרב שלמה שושן                              הרב איתן זן בר

הפוסט המלצה לגט על האשה בפירוד ממושך ועיכוב בבירור חיוב הכתובה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו ערעורה של האישה על פסק הדין לגירושין שנתן בית הדין הרבני האזורי תל אביב בעניינם של הצדדים ובצידו גם תשובתו של האיש.

מעיון בתיק עולה כי בית הדין פירש וקבע למעשה 'המלצה' לגירושין בלבד וכי ההוראה האופרטיבית בדבר קביעת מועד לסידור גט מומשה כבר – נקבע מועד אף הגיע ובא – אך גט לא סודר בשל התנגדות המערערת.

מן העיון עולה כי לעת עתה אף לא נקבע מועד נוסף לסידור הגט.

להמלצה לגירושין יש שאפשר אף ליצוק תוכן אכיפתי באמצעות צווי הגבלה, כך על פי הוראות חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה – 1995, אלא שלעת הזאת לא קבע בית הדין קמא כן בעניינם של הצדדים לא כקביעה אופרטיבית ואף לא כקביעה עקרונית בדבר האפשרות לאכוף את הגירושין על פי ההלכה בנסיבות המקרה דנן, ולכאורה אף לא התבקש לקבוע כן.

מן האמור עולה כי פסקו של בית דין קמא חסר כעת הוראה אופרטיבית כלשהי, לא כל שכן כזו שהיא בגדר הטלת חובה כלשהי על מאן דהוא וודאי שלא חובה ברת־אכיפה. ככזה נראה שאין הוא מקים עילת ערעור בזכות, וספק גדול אף אם יש לגביו מקום לרשות ערעור, ספק המתעצם גם נוכח סיכוייו הקלושים של ערעור על קביעה עקרונית הצהרתית גרידא בדבר 'המלצה' כאמור, שכן בנסיבות העניין שדומה שאין חלוק עליהן – פירוד ממושך והסכמה עקרונית לגירושין תוך התנגדות רק לסידורם קודם למיצוי הליכים שבעניינים אחרים, ועל אחת כמה וכמה משהוצעו לצדדים גם הצעות פשרה אף בנוגע לכך כפי שמלמד תיק בית הדין האזורי – קשה להניח שיימצאו רבים שלא ימליצו לצדדים להתגרש, אף אם תיתכן מחלוקת על האפשרות לאכוף קבלת המלצה כזו.

סוף דבר, ענפי ההליך שבבית דין קמא אולי חנטו פרי, אך זה טרם הבשיל לכדי ערעור עליו.

נוכח האמור אני דוחה את הערעור על הסף ומורה על סגירת תיק זה. בד בבד אני ממליץ לצדדים לשקול בחיוב את המלצת בית דין קמא, המלצה כפשוטה, לתועלת ולטובת שניהם להסכמות מהירות – ולו גם חלקיות – שיאפשרו גירושין בהסכמה ובדרך כבוד.

אם לא יעשו כאמור – והאמור כאן ודאי אינו בגדר פסק דין לגירושין שנוסח בלשון 'המלצה' כלשון החוק האמור, אלא המלצה כהוראתה המילולית הפשוטה – ימשיך בית דין קמא לדון בעניינם ככל שיתבקש. אם בסופו של הליך יכריע הכרעה שתקים למי מהצדדים זכות ערעור – תיק זה אומנם נסגר אבל דלתות בית דיננו פתוחות הן.

החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ"ב בתמוז התש"ף (14.7.2020)

הרב יעקב זמיר

הפוסט דחייה על הסף של ערעור על 'המלצה לגירושין' בהיותה 'המלצה' כמשמעה הנעדרת הוראה מעשית הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

עניינו של פסק דין זה בתביעת הבעל לחייב את אשתו בקבלת גט פיטורין וכן בתביעת כתובה ופיצוי של האישה.

הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך ז' בסיון תש"ע (20.05.2010).

מנישואין אלה נולדו להם שלשה ילדים.

הבעל תובע גירושין, כשמנגד האישה מבקשת שלום בית ודורשת שלא לפרק את הנישואין. במקביל, למקרה גירושין היא תובעת כתובה ופיצוי.

סכום כתובתה הינו חמישים וחמשה אלף חמש מאות וחמישים וחמש ש"ח.

טענות הצדדים

טענת הבעל

לטענת התובע חיי הנישואין לא עלו יפה עקב פער מנטלי מהותי אשר לא ניתן לגישור. לדבריו, רק השנתיים הראשונות היו באושר, כשלאחר מכן נוצרה מערכת יחסים מאמללת (כלשונו בסיכומיו עמוד 2 סעיף 4).

בדיון שהתקיים בפנינו ביום ט' סיון תשע"ט (12.06.19) תיאר התובע כי הנתבעת ניצלה אותו כלכלית, הרבתה לבוא אליו בטענות, ופשוט התנכרה אליו. הדברים הגיעו לידי כך שבעת שהותו בבית החולים לאחר ניתוח לב פתוח שעבר היא בקושי באה לבקר אותו (שורות 12-20).

לדבריו, מזה כארבע שנים ויותר לא היו ביניהם יחסי אישות לנוכח סירובה של האישה. לא זו בלבד, אלא אף כשהוא עזב את החדר שינה והחל ללון בסלון היא ירדה אליו ורבה עמו בצעקות בפני הילדים, הוא איננו מוכן יותר להמשיך ולסבול, ודורש את גירושיו (שורות 28-38).

לדברי הבעל, הוא עזב את הבית מחמת חשש ופחד מהגשת תלונות שווא למשטרה. האישה הינה מורדת בבעלה, ויש לחייבה לקבל את גיטה.

טענת האישה

לטענת הנתבעת התובע משקר. בחיי נישואין כרגע ישנה בעיה ויש צורך לטפל בה. לדבריה התובע סרך דרכו מזה כשנתיים ויותר עם אישה גרושה בשם [י']. הוא העדיף אישה זרה על פני אשת נעוריו, והוא מוכן בשבילה לפרק את חיי הנישואין (שורות 39-40). לדבריה הם נמצאים כל העת יחדיו, ואף נוסעים לחו"ל יחד.

באשר לטענת הבעל, האישה מכחישה וטוענת שהיא הגיעה לבקרו בבית החולים בהתאם ליכולותיה וטיפולה בילדים.

תגובת הבעל

הבעל מכחיש את טענת האישה באשר לקשר פסול שיש לו עם [י']. לדבריו אכן אישה זו מועסקת על ידו בעסק שלו כיועצת, אך אין ביניהם שום קשר רומנטי. אמנם הם כותבים ספר ביחד, ומסתובבים ומרבים לטייל ביחד, אך מכחיש כל קשר רומנטי ו/או יחסי אישות עם המדוברת (שורות 42-49).

בקשת האישה לשלום בית

על אף טענותיה של הנתבעת כנגד התובע עומדת הנתבעת על בקשתה לשלום בית, ודוחה כל ניסיון של פשרה ופיצויים בנושא, וכפי שמובא בפרוטוקול הדיון הנזכר (שורות 57-79) כדלהלן:

בית הדין: את אומרת שאת רוצה שלום בית. ואת טוענת שיש לו אישה אחרת והוא מתנהג אליך באלימות אז מה את צריכה אותו.

האישה: צריך לעבוד על הזוגיות.

בית הדין: מתי דברת איתו על שלום בית, ואמרת לו אני אוהבת אותך.

האישה: אנו לא נמצאים במצב של תקופה של אהבה. וזה מאז שהוא הגיש את הבקשה ליישוב סכסוך. הוא יוצא לחופשות איתה גם לחו"ל. יש לי תיעוד שהיא הגיעה למשרד שלו במוצ"ש ויצאו יחד ובילו.

בית הדין: הוא אומר שלא היו יחסי אישות תשעה חודשים.

האישה: חודש לפני שהגיש את הבקשה היו יחסי אישות.

בית הדין: לדבריו גם לפני שהגיש את הבקשה לא היו יחסי אישות ארבע שנים. והייתם בטיפול זוגי מטעם עיריית ת"א.

האישה: זה היה קצר.

בית הדין: לדברייך יש לו קשר עם אישה אחרת, ולא שאני מצדיקים את זה. אבל צריך להיות מציאותי. ולא נכון לעמוד ולומר שאני רוצה שלום בית. וחבל למשוך את זה.

האישה: אני לא מוכנה לזרוק את המשפחה שלי לפח. יש לנו שלושה ילדים.

בית הדין: כדי לעשות שלום בית צריך פרטנר. ואי אפשר לאכוף אדם לעשות שלום בית. אפשר לתת לך תקופה של חודשיים לנסות לשכנע אותו לשלום בית. השאלה היא אם לא תצליחי לשכנע אותו אז מה יהיה אז.

האישה: אני רוצה שלום בית.

בית הדין: האם יש תנאים שהיית מוכנה לשקול גירושין.

האישה: לא מגיע לי להתגרש.

בית הדין: זה לא שאלה מגיע או לא מגיע. לדברייך הוא כבר בקשר עם אישה אחרת.

האישה: אני לא מוכנה.

לדברי האישה ובא כוחה, במידה והבעל יעזוב את החברה שלו, ניתן במהרה לשוב לשלום בית אמיתי ולחיות בשלום. לבעל אין כל עילה לגירושין.

אבחון/יעוץ נישואין

בית הדין שלח את הצדדים לאבחון במכון א' האם ניתן להציל את חיי הנישואין.

ד"ר ל' הביעה דעה ברורה, שהובהרה לאחר מכן בשנית, שתהום פעורה בין הצדדים ואין כל סיכוי לחדש את הקשר בין הצדדים.

על אף האמור, האישה נשארה דבקה בעמדתה שיש סיכוי לשלום בית אם הוא יעזוב את המאהבת. לדבריה, מה שד"ר ל' כתבה הוא רק מחמת שהתובע סירב לשתף פעולה (פרוטוקול דיון מיום ו' בחשון תש"פ (04.11.19) שורות 7-13).

בקשר לנקודה זו יצוין כי הבהרתה של ד"ר ל' מיום ז' באב תשע"ט (28.07.19) סותרת את דברי הנתבעת. לדבריה, בנקודת הזמן הנוכחית אין סיכוי כלל להחזרת המצב לקדמותו, לנוכח התהום הפעורה, הריחוק שנוצר והמטענים הרגשיים שכל אחד מהם נושא עמו – ללא כל קשר לשיתוף פעולה זה או אחר.

עוד יש לציין, שכבר בשנת 2016 הלכו הצדדים ליעוץ נישואין מטעם עירית ת"א, אך הדבר לא צלח.

התנהלות הדיונים

בתאריך ו' בחשוון תש"פ (04.11.19) התקיים בפנינו דיון חקירות, בו כל צד נחקר על גרסתו. כמו כן, ביום ג' בשבט תש"פ (29.01.20) הופיעו בפנינו ארבעה עדים. כל אחד מהם העיד את אשר ראו עיניו, כאשר חלקם מעידים על אלימות שנקט התובע כנגד הנתבעת ועל אופייה והתנהגותה של האישה כדבעי.

עדות חוקר פרטי

אחד העדים היה חוקר פרטי ששכרה האישה.

לאחר שהציג בפנינו תעודת חוקר רשמית, העד תיאר את מה שראו עיניו במספר פעמים, כשמסקנתו היא שהבעל, נמצא בקשר עם שתי נשים מחוץ לנישואין, כאשר אחת מהן היא [י'] הנזכרת.

בחקירתו בדיון ניסה התובע לטעון כי זו פרשנות של העד החוקר, וזוהי התנהגות רגילה הנהוגה בת"א, אך החוקר נותר איתן בדעתו כי העובדות אותן ראה במו עיניו מצביעות על כך כי יש קשר אינטימי ביניהם, וכפי שמובא בפרוטוקול הדיון (תיק כתובה) מיום ג' בשבט תש"פ (29.01.20) שורות 160-186.

כמו כן, גם בהמשך הדיון הדברים חודדו על ידי החוקר באמצעות בית הדין (שורות 189-202) כי הקשר של התובע עם הנטענת הינו קשר אינטימי פסול בכל קנה מידה, וכי גם בתל אביב ה'נאורה' לא מקובל מגע קרוב שכזה בסיטואציה שכזו כמו שנצפה על ידי החוקר, אלא אם כן מדובר בקשר אינטימי.

סיכומי הצדדים

סיכומי התובע

בסיכומיו טוען התובע כי בשנים האחרונות האישה החלה להתעלל בו נפשית ולהתנכר אליו תוך כדי השפלות ואלימות מילולית, התייחסות בקרירות ואטימות לב.

לדבריו, בקשתה לשלום בית אינה אלא תכסיס אסטרטגי (סעיף 20 לסיכומי התובע). האישה לא עשתה מאומה כדי להשיב את המצב על כנו. מטרתה הינה אחת ויחידה – סחיטת כספים (סעיף 38 שם).

לא זו בלבד, אלא כשהתלונן בפניה על כך שהיא מתנכרת אליו ומורדת בו, הגיבה ואמרה "אתה יכול ללכת עם אחרות" (סעיף 28 ציטוט מפרוטוקול הדיון). ודאי שאין הדברים עולים בקנה אחד עם הרצון לשלום בית.

לדברי הבעל, האישה עשתה הכול כדי להמאיס את עצמה עליו, הן במלבושיה הן בהזנחת מראה החיצוני והן באי תפקודה כאישה. לדבריו היא בגדר 'אישה רעה', והיא זו שהביאה אותו לצאת מהבית (סעיף 63 לסיכומיו), ומבחינתו איננו יכול לסבול עוד, ולכן דורש גירושין.

סיכומי הנתבעת

מנגד, הנתבעת מעלה בסיכומיה כי כל טענות הבעל הינן בגדר 'עורבא פרח', והצביעה על סתירה בין גרסאותיו של הבעל באשר לטענתו בדבר העדר יחסי אישות עם האישה (סעיף 13 לסיכומיו). כמו כן, בא כוח האישה אף הציג מכתבי אהבה שכתב הבעל לאישה לאחר מספר שנות נישואין, מהם עולה בבירור כי טענתו שרק בשנתיים הראשונות חי באושר עם האישה ולא מעבר לכך היא שקרית.

כמו כן דוחה על הסף את טענת התובע כאילו היא מרדה בו וסירבה לקיים יחסי אישות, ומצביעה על העובדה כי מעבר לשלשת ילדיהם הרי שגלוי וידוע כי היא עברה עוד שתי הפלות בשנים 2015 2016 וזאת מלבד 2 הפלות קודמות. כך שטענתו זו אין לה אחיזה במציאות.

לסיכום טוען בא כוח האישה כי תביעת הגירושין של הבעל ללא עילה כלל, הינה בגדר 'זעקת הקוזק הנגזל' ויש לדחותה על הסף, בפרט לאור העובדה שהתובע זנח את אשת חיקו לטובת אישה זרה.

נקודות לדיון

בפנינו אפוא תביעת גירושין של הבעל מחד ובקשה לשלום בית של הנתבעת מאידך – כשפועל יוצא מתביעתה הוא הנידון האם יש לחייב את הבעל בכתובה ואולי אף בפיצוי לאישה לנוכח פירוק הבית מחמתו, שהרי היא עדיין טוענת לשלום בית גם עתה.

אין חולק כי הבעל עזב את הבית, כשלדבריו חששו היה מתלונות שווא. יש בפנינו אבחון מקצועי לפיו אין שמץ של סיכוי לחזרה לשלום בית – ודאי לא בנקודת הזמן הנוכחית.

טענות הצדדים סותרות לא רק במישור המשפטי-הלכתי, אלא אף ובעיקר במישור העובדתי, הן באשר לבגידותיו של הבעל עם [י'], הן באשר לסיבת עזיבתו את הבית, הן באשר לקיום יחסי אישות ביניהם באופן סדיר בעבר הלא רחוק, והן באשר למרידתה של הנתבעת מיחסי אישות עם התובע.כמו כן הצדדים חלוקים האם הנתבעת תפקדה כאישה מסורה או שמא הסירה מעצמה כל עול, לא ניקתה את הבית ולא בשלה וכו', והאם חיי הנישואין היו בסך הכול תקינים, או שמא לאחר שנתיים חייו של הבעל הפכו לבלתי נסבלים עקב התנהלותה של הנתבעת.

לאור זאת עלינו לדון תחילה בנקודות הבאות:

א. נטל ההוכחה במקרה דנן על מי.

ב. כנותה של תביעת האישה לשלום בית.

ג. העדר סיכוי לשלום בית כעילה לחיוב האישה בגט.

ד. המלצה לגט בכפוף לפיצויי גירושין.

ה. קבלת כתובה ותוספתה לאישה ללא קיזוז קבלתה על פי חוק יחסי ממון.

ו. מסקנות ופסק דין.

דיון והכרעה

א. נטל ההוכחה במקרה דנן על מי

הנה אין ספק בכך כי בבואנו לדון על חיובו של הבעל בכתובת אשתו, על פניו הוא צריך להוכיח. הוא זה אשר עזב את הבית, והוא זה אשר ברמה זו או אחרת סרך דרכו עם אישה זרה. ברור אפוא, כי טענותיו בדבר אשמתה של האישה בפירוק הנישואין בהיותה מורדת בו ובכך שעל ידי מעשיה גרמה לדחקו אל מחוץ לביתם המשותף – צריכות ביסוס, ועליו להביא ראיה.

אכן במהלך הדיונים ניסה הבעל את כוחו להרים את נטל הראיה, אך הדבר לא צלח.

הן אמת, כי מהיכרותנו את הנפשות הפועלות עולה כי סגנונם של השניים שונה, ואולי אף באופן קיצוני, אך יחד עם זאת עדיין אין זו סיבה לפרק את הבית, ובפרט כאשר כפי שהתרשמנו סגנונם תמיד היה שונה, והבעל על אף השוני, הכיר אותה ונישא לה, ואף לדבריו בתחילת נישואיהם הם חיו באושר.

ממי יצאו הגירושין

מעבר לכך. הנה ידועים דברי הטור באבן העזר סימן קי"ח שקבע יסוד גדול שהמודד לגבי חיוב הכתובה איננו מצטמצם רק לגבי זהותו של התובע את הגירושין, אלא בעיקר מיהו זה שהגירושין יצאו הימנו, וזה לשונו:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו' ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת".

כוונת דבריו שתביעת הגירושין איננה 'סיבה' אלא 'סימן'. היינו שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית בשטח מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין^[1]. אלא שבדרך כלל הצד התובע את הגירושין הוא זה ה'אשם' בפירוד, אך במפורש לא תמיד. ייתכן מקרה שבו האישה פתחה את תיק הגירושין ואף עזבה את הבית, ואף על פי כן לא הפסידה את כתובתה, אם וכאשר בית הדין משוכנע כי הבעל הוא זה שהביא אותה למצב זה ו'הגירושין יצאו ממנו' כהגדרת הטור. וכן להיפך.

עקרון זה עולה גם מדבריו המפורסמים של התשב"ץ (חלק ב' סימן ח') וזה לשונו:

"עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא וייתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער".

נמצאנו למדים שהאחראי והיוזם של הליך הפירוד וסיום הקשר, אינו יכול לזכות בהישגים כלכליים בכך ש"אילץ" או "הוביל" את הצד השני להיפרד או לדרוש את הפירוד.

והנה, מאחר וקבענו שאין להביט רק על התוצאה אלא על השורש, אם כן בנידוננו נמי יש להעמיק יותר ולבדוק את טענת הבעל ממנה עולה שסיבת תביעתו את הגירושין הינה עקב מעשיה ומחדליה של האישה שמרדה בו וציערה אותו תדיר, ועל פי טענתו ניתן לומר כי 'הגירושין יצאו ממנה'.

אם כן בראש ובראשונה עלינו לקבוע מי מהצדדים באמת אשם בפירוק הנישואין.

תביעת גירושין של האיש ועזיבתו את הבית

בדרך כלל חזינן שישנם שני פרמטרים ברורים כדי לקבוע מי הגורם והיוזם את הגירושין:

א. מי עזב את הבית.

ב. מי הגיש את תביעת גירושין.

והנה במקרה דנן הרי ששני הפרמטרים לרעתו של התובע, הבעל הוא זה שעזב את הבית ואף זה שהגיש תביעת גירושין כשהנתבעת ממשיכה לתבוע כל העת 'שלום בית', על כן ברור כי כל עוד לא יוכח אחרת הרי שהבעל הוא זה שגרם לפירוד, שהרי האישה עומדת ומתחננת עד לרגע זה ל'שלום בית' ומתעקשת שאין רצונה בגירושין.

משכך ברור כי כל עוד לא יוכיח הבעל כי ידה הייתה במעל ויוכיח את טענותיו הנזכרות כנגדה – מה שעד עתה לא נעשה – הרי שאשמת הגירושין תהא מוטלת לפתחו על כל המשתמע מכך, הן באשר לתביעתו – חסרת העילה – לגירושין, והן באשר לחיובו בכתובתה ותוספתה ואולי אף בפיצוי נוסף.

ב. כנותה של תביעת האישה לשלום בית

אכן עלינו להידרש תחילה לטענת הנתבעת החפצה לדבריה בשלום בית ולשובו של בעלה האם כנים דבריה. שומה עלינו לרדת לעומקן של דברים ולבדוק תחילה את כנות טענתה, האם אכן פיה ולבה שווים בבקשתה זו, או שמא אין זה אלא מן השפה ולחוץ וכפי שהעלה הבעל וב"כ שהכול בכדי למנף את הישגיה הרכושיים או כצעד לנקמה, ייאוש, פיצוי או כל סיבה אחרת.

לחידודם של דברים רגיל אנכי לצטט בזה את דבריו של אב"ד דחיפה לשעבר הגאון הרב אברהם אטלס זצ"ל ( פורסם ב'שורת הדין' כרך ה' עמוד קל"א–קנ"ד, וראה שם בעמוד ק"מ) בעניין וזה לשונו:

(…) בתביעות לשלום בית שומה על בית הדין לבדוק ולבחון האם אין בה (בתביעה) משום הערמה ומרמה.

הדרך היחידה לעמוד על כנות התביעה ולדעת האם היא הוגשה בתום לב או אם לא, היא רק בדרך האומדנא, שהרי בתביעות לשלום בית אין בידי בעלי הדין האמצעים והכלים להוכיח ולבסס את תביעותיהם וטענותיהם, שהרי הטענות שביניהם הן בתחום שבינו לבינה.

ולכן הדרך של אומדנא היא הכלי היחיד להגיע לברור התביעות.

על מנת להגיע לאומדנות מוכיחות, חייב בית הדין להיכנס לפני ולפנים של חיי בני הזוג, לשמוע עובדות במכלול מערכת החיים המשותפים, וכיצד התנהלו לפני הגשת התביעות.

אין לבית הדין להתייחס אך ורק לעובדות ולהתנהגות הצדדים כפי שהיא בעת הדיונים כי כבר אמרנו שלתביעה לשלום בית עלולות להיות מגמות פסולות, והכותרת 'שלום בית' יכולה להיות 'מסך עשן' ו'כסות עיניים' להסתרת הכוונה האמיתית להפיק תועלת ממונית (…).

התרשמות בית הדין

על בסיס דבריו של הרב אטלס זצ"ל, ניסה בית הדין עד כמה שידו מגעת להיכנס לעומקה של סוגיה וכפי שהתרשמנו אנו סבורים כי האישה דנן כנה בדבריה בבקשתה לשלום בית.

נבאר את הדברים.

הן אמת הדבר שהאישה לא פתחה תיק תביעה לשלום בית ולא זו בלבד אלא פתחה תיק לתביעת כתובה אולם הדבר נעשה רק בשלב מאוחר יותר מתביעת הבעל לגירושין ולאחר שנוכחה לראות לצערה להיכן הדברים הולכים.

יש לציין כי עצם העובדה שהאישה הנתבעת לגירושין לא פתחה תיק לתביעת שלום בית אין בה כדי לגרע מכנותה בטענתה זו. ברור כי הרושם של בית הדין בדבר כנות התביעה בשומעו את הדברים בדיון הן באופן מפורש והן 'בין השורות', הוא ורק הוא הקובע.

ראשית ייאמר כי אי אפשר להסיק באופן גורף כי כל אימת שצד כלשהו לא הגיש תביעה לשלום בית, זוהי הוכחה שאין רצונו לכך ונשללת ממנו אפוא טענה זו בעתיד. אנו סבורים כי 'שלום בית' זהו תהליך שצריך להיות ברצון מלא של שני הצדדים גם יחד, ואם צד אחד לא מעוניין, אי אפשר לקיים את התהליך בכוח. ייתכן אף שמושג 'תביעה' ל'שלום בית' יש בו סתירה פנימית מובנית. לא ניתן 'לתבוע' בכוח שלום בית כנגד הצד שאינו רוצה בכך.

שנית, כבר מצינו בדברי הרמ"א באבן העזר סימן קנ"ד סעיף ג' שהעלה ש'כל הנשים בחזקת כשרות' ואם כן מהיכי תיתי שהיא זו שצריכה לעמוד בפנינו ולהוכיח את רצונה הכן לשלום בית? ברור כי הבעל שידו הייתה במעל ובגד באשתו, הוא זה שצריך להוכיח שהאישה פירקה את הבית ואיננה מעוניינת בו עוד, ומשלא הצליח להרים נטל הראיה הרי שיש לנו להניח שמה שבהווה הוא מה שהיה, והוא זה שהחליט לפרק את הבית ועתה מנסה לגולל על אשתו את האשמה.

לגבי אי פתיחת תיק לשלום בית על ידי האישה, ברור שאם הנתבע מנהל חיים מלאים עם אישה זרה בו בזמן שהוא נשוי כדמו"י עם הנתבעת, ושולל מכל וכל כל ניסיון להליך שלום בית, הרי שאין לצפות מהאישה שתגיש בקשה לשלום בית כי היא מבינה היטב שאין כל סיכוי קל שבקלים שהדבר יקרום עור וגידים כל עוד הוא שבוי בידיה של האישה הזרה ואיננו רוצה להתנתק ממנה.

בית הדין כבר אמר את דברו לאור התרשמותו במהלך הדיונים כי האישה הייתה כנה עד מאד בבקשתה לשלום בית וכפי שהתחננה בפנינו לא אחת. לכן עובדת אי תביעתה לשלום בית לא מעלה או מורידה בעניין. וכבר הארכתי בזה בפס"ד אחר בבית הדין בחיפה תיק מספר 1066824/4.

עינינו חזו ולא אחר כי בפנינו עומדת אישה המבכה על מר גורלה ועל כך שבעלה החליט לוותר עליה לטובת קשר אסור עם אישה אחרת. בית הדין סבור כי בפניו אישה הרוצה בכל מאודה להציל את הבית ואיננה מוכנה להתגרש בשום תנאי, ואף דחתה כל ניסיון מצדנו לקדם את התיק לקראת גירושין (פרוטוקול הדיון מיום ו' חשוון תש"פ (04.11.2019) שורות 315-337).

אמנם הבעל טען בפנינו כי מטרתה של האישה בבקשתה לשלום בית הינה רק למטרת שיפור עמדתה בעניין הרכוש ותו לא, לדבריו אף היא הסכימה לגירושין עוד טרם שפתח תיק תביעה אלא שעתה חזרה בה (פרוטוקול דיון מיום ו' חשוון תש"פ (04.11.19) שורות 59-60) אך כאמור אנו התרשמנו אחרת. לא זו בלבד אלא אף הבעל בעצמו כתב זאת בכתב התביעה (בסעיף 21) כי 'נראה כי האישה לא רוצה להתגרש נוכח התנהלותה', אם כן ברור לו לבעל כי האישה איננה מוכנה 'לוותר עליו ועל שלמות משפחתה', אלא שהוא מצדו העדיף אישה אחרת על פני אשת נעוריו.

רשלנות תורמת אך לא עילה לגירושין

כאמור התובע העלה טענות שונות על אשמתה של הנתבעת בפירוק הנישואין, אך בהעדר הוכחות בית הדין דוחה את גרסתו.

ברם ייתכן שיש כאן 'רשלנות תורמת' מצדה של האישה, שאולי לא עשתה מספיק כדי ליצור אוירה חמה ורגועה בבית, ואולי אם הייתה מתאמצת יותר ייתכן שהייתה מצליחה לשמר את הבית.

בפרוטוקול הדיון מיום ט' בסיון תשע"ט (12.06.19) האישה הודתה שלא פנתה אליו לאחרונה ובקשה 'שלום בית' (שורות 60-63) וכדלהלן:

בית הדין: מתי דברת איתו על שלום בית, ואמרת לו אני אוהבת אותך.

האישה: אנו לא נמצאים במצב של תקופה של אהבה. וזה מאז שהוא הגיש את הבקשה ליישוב סכסוך. הוא יוצא לחופשות איתה גם לחו"ל. יש לי תיעוד שהיא הגיעה למשרד שלו במוצ"ש ויצאו יחד ובילו.

הבעל הצביע על כך שאשתו 'אישה קרה' שלא הרבתה ליתן לו גילויי חיבה ואהבה והוא בתור 'בחור חם' חיכה וציפה לכך כל העת, ומשלא קיבל את מבוקשו זה מה שדחף אותו החוצה מנישואיו עמה.

ברור גם ברור כי גם אם דבריו אלה נכונים ומבלי להקל ראש בכך, אין ספק כי יש למחות נמרצות על מסקנתו זו של התובע שלבסוף הביאתו לרעות בשדות אחרים. אך עצם עובדה זו ודאי שיש בה כדי 'לקדם' ו/או 'לזרז' את 'פירוק הבית' ולהביא את הנישואין אל קיצן, אם אכן נכונה עובדה זו.

יוער כי האישה בחקירתה בדיון הנזכר מיום ו' בחשוון תש"פ (04.11.19) הדגישה בפנינו כי היא כן 'חבקה אותו ונשקה אותו ובקשה שיהיו יותר יחד' (שורות 238-245 לפרוטוקול הדיון), אך לאחר מיכן הודתה כי לא עשתה הרבה כדי להשיב את ה'שלום בית'. לתועלת הדברים נצטט את האמור (שורות 248-255 לפרוטוקול הדיון):

ש. טענת בדיון הקודם שאת רוצה שלום בית. מה עשית על מנת שזה יקרה.

ת. אני לא עשיתי כלום, הוא שגרם למצב הזה אני עדיין בבית והוא יכול לחזור.

בית הדין: האם עשית משהו מיוזמתך להחזיר אותו אלייך.

ת. אני מחכה שיעזוב את המאהבת שלו.

בית הדין: עשית משהו אקטיבי שיעזוב את המאהבת שלו שיחזור אלייך.

ת. אני פגועה ממנו וזה קשה לי.

ב"כ הבעל ש. האם ניסת להתקרב אליו.

ת. לא בזמן האחרון.

ממה ששמענו בפנינו אכן התרשמנו שיש כאן גם 'רשלנות תורמת' מצדה של האישה לנוכח הפגנת קרירות זו או אחרת כנגד בעלה. אך עדיין מכאן ועד להטיל על האישה את פירוק הנישואין כפי שטוען הבעל המרחק הוא רב.

אישה שאיננה מנקה את הבית

זאת ועוד. גם בנושא הניקיון הבעל העלה טענות קשות על האישה ואף הציג תמונות בפנינו המעידות כי המצב היה לעיתים בכי רע וכי האישה לא ניקתה את הבית. מנגד האישה הכחישה את הדברים וטענה שהכול היה מגמתי מצד הבעל להראות כביכול מצג שווא בפנינו, מאידך היא הודתה בפנינו כי 'מפעם לפעם' הבית היה יכול להיראות כך (שורות 279-291).

הרי שגם לאישה יש חלק כלשהו בהתדרדרות המצב להיכן שהגיע.

אופייה של האישה כמניע לקרירותה

עם זאת ועל אף האמור אנו סבורים כי אין זאת מחמת רצונה של האישה בכך, אלא זהו סגנונה שלה השונה במהותו מסגנון בעלה. האישה רגועה ומונוטונית יותר מבעלה וייתכן שגם פחות נקיה ממנו, טבעה ואופייה שונה במהות מאופיו ומזגו של בעלה. סביר להניח כי שני סגנונות אלה של בני הזוג היו מוכרים זה לזה כבר מתחילת דרכם המשותפת, וככאלה הן רצו ואהבו זה את זה, וכפי שהתובע בעצמו הודה שבשנתיים הראשונות הם חיו באושר. לא התרשמנו כי מדובר כאן באישה שהחליטה לפתע להפוך את עורה ולהתמרד כנגד בעלה. פשוט זהו טבעה ואופייה מעת הולדתה.

התרשמותנו ואבחנתנו זו מטיבה לבאר את העובדה כי על אף תלונותיו הרבות של הבעל כנגד האישה כל זה לא הפריע לו לכתוב לאשתו מכתבי אהבה והערכה כאחד וכפי שהוצגו בפנינו. לדעתנו אין זה אלא טבעים שונים של הבעל והאישה, הבעל השלים עם עובדה זו אהב אותה כמות שהיא וכך חיו את שנותיהם באהבה ורעות עד שנכנסה למשוואה [י'] – אותה אישה זרה שהביאה את הקץ על נישואי הצדדים.

אנו סבורים כי על אף רשלנותה במקצת של האישה וכפי שתואר, עדיין אין בזה סתירה לרצונה הכנה לשלום בית ובקשתה מבעלה כי יאות לעזוב את האישה הזרה ויחזור לחיקה, ובוודאי שאין כאן 'עילה לגירושין'. אדרבה, יש כאן עילה לעבודה משותפת של בני זוג לבניית תקשורת טובה ביניהם, ולהליכה יחדיו ליעוץ אמיתי מתוך כוונה משותפת לשנות את המצב, ולא לילך ולרעות בשדות אחרים ולהביא את הבית לפירוק טוטאלי על כל המשתמע מכך.

גרסת הבעל סותרת

כבר בשלב זה יצוין כי גרסתו של הבעל דנן נסתרת מיניה וביה לא אחת, ניתן לכך דוגמא אחת המלמדת על הכלל.

הבעל טען בפנינו כי חיי הנישואין לא צלחו ביניהם, ורק שנתיים הראשונות הם חיו באושר. לדבריו לאחר שנתיים ימים החלו בעיות צרות וסבל, והאישה הפסיקה לאהוב אותו והתנכרה אליו. (פרוטוקול דיון ראשון ט' בסיון תשע"ט (12.06.19) שורות 14-17).

מאידך בפרוטוקול הדיון מיום ו' בחשון תש"פ (04.11.19) (שורות 39-53) הדברים נשמעים מפיו של הבעל אחרת לגמרי, וכדלהלן:

'הקשר במשך שנים הלך והתדרדר, לא שמתי לב לבעיות עד 2015 כשהייתי בבית חולים ואושפזתי, (ש') באה לבקר אותי מעט. ונוצר מצב כזה כשאתה חולה ונמצא לבד והייתי בהסתבכות והיא לא הייתה שם איתי. והיו שם אחרים שבני זוג שלהם היו לצידם (…) ואז התחלתי לשים לב שהיא לא אוהבת אותי. ולא קיימנו יחסי אישות הרבה זמן. והבית מבולגן והולך להיות יותר גרוע. בתחילת שנת 2017 רצינו להתגרש, וכל אחד הודיע להורים שלו. והמשפחה המורחבת לחצה שלא להתגרש, ואמרו שננסה כיון שיש לנו שני ילדים. והלכנו לטיפול ברחוב ר', איפה שנמצאת העו"ס בינואר 2017, ו(ש') הבטיחה שהדברים ישתנו ותתנהג אליי אחרת. ואז אמרה שהיא רוצה עוד ילד ונכנסה להיריון, וכל זמן שהייתה בהיריון תמיד הייתי לידה. ובמהלך ההיריון חזרה להתנהג כמו שהייתה מתנהגת קודם, להעליב ולדבר אליי לא יפה ליד הילדים. ושוב רציתי להתגרש. אבל לא רציתי להתגרש כשהיא בהיריון (…) הילד נולד וחזרה לסורה, והמצב נעשה יותר גרוע והגיעו מים עד נפש. אני אוהב את הילדים. אבל לבוא הביתה ולא מחכה לך אוכל, ואם אתה מגיע מוקדם יש ויכוחים. הבית לא היה מסודר. היא לא צבעה את השער ולבשה סמרטוטים, עדיף למות מאשר לחיות ככה. אם הייתי אומר משהו לילדים הייתה שוברת לי את המלה'.

דבריו של הבעל מעלים תמיהה רבתי: כיצד ייתכן שהיא איננה אוהבת אותו ומקניטה אותו כל העת ורבה עמו ואף על פי כן הוא לא שם לב לכך עד 2015? האם כדי להבחין בכך צריך להגיע לבית חולים לניתוח? ברור כי הבעל 'בונה' את גרסתו ומתאימה לצרכיו כדי לכסות ולו במעט על נטישת הספינה.

כפי שנאמר ייתכן כי האישה לא עשתה די בכדי להשיבו לחיקה, אך לאור סיטואציה קשה וכואבת זו תוך כדי השפלתה של הנתבעת, אין זה מהווה אינדיקציה ל'אי כנותה' בבקשתה לשלום בית ולהפחתה מחומרת מעשהו של הבעל.

חובת הבעל לקחת אחריות

מעבר לאמור. נראה לענ"ד לומר שאף אם נצא מנקודת הנחה כי באמת יש כאן רשלנות תורמת וחמורה מצדה של האישה, עם זאת עצם זה שהבעל החליט לפרק את הבית ולסיים את הנישואין ולרעות בשדות אחרים, יש בזאת כדי להטיל עליו באופן גורף את האשמה לגירושין ולא על האישה – גם אם נניח שהיא זאת שאשמה בכך שהביאה את הבעל להחלטה נוראה שכזו בעקבות התנהגותה זו או אחרת.

ראיה לדברים ניתן להביא מדברי הרמ"א באבן העזר סימן פ' סעיף י"ח שכתב וזה לשונו:

"אישה שהלכה מבית בעלה מכוח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים".

חזינן אם כן שאף שהאישה היא זו שעזבה את הבית תוך כדי מריבה, מכל מקום כיון שהבעל אינו מראה לה פנים כדי שתחזור – נחשב הדבר שהוא הגורם.

לענ"ד ניתן להסיק אפוא מדברי הרמ"א כי אבי המשפחה 'הבעל' הוא זה שתמיד צריך לקחת אחריות, ו'להבין' את נפשה של אשתו ומצוקתה, ואף אם האשמה מוטלת עליה בעצם עזיבתה את הבית, עדיין מוטלת עליו החובה לחזר אחריה ולהראות לה פנים ולאפשר לשניהם לחזור למסלול ולתקן את הטעון תיקון.

ברור כי אם במצב של מריבה האישה החליטה לעזוב את הבית מצא הרמ"א לנכון לומר כי אין להאשימה בכך כי היא מתביישת לשוב, ויש להאשים את בעלה שאיננו מחזר אחריה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שבמקרה דנן, גם אם כאמור נטיל את האשמה על האישה שהיא הביאה את המצב לידי כך, בהפגנת קרירות כלפי בעלה ובעובדה שלא ניקתה את הבית, אף על פי כן 'אצבע מאשימה' תוטל לכיוון הבעל, שבמקום 'לתת צ'אנס נוסף' לדבר על ליבה ולנסות ולהתקרב אליה לעודדה שילכו לטיפול משותף, הוא מחליט להתנכר אל משפחתו ולמצוא נחמה בחיק אישה זרה.

ברור כי לא נוכל לבוא בתלונות אל האישה מדוע לא עשתה הרבה כדי להשיבו אליה לשלום בית אם הוא בגד בה, שהרי לא רק 'בושה היא ממנו' כדברי הרמ"א אלא מעורבים כאן רגשות קשים של השפלה כעס וחימה על נטישתו את ספינת חייהם לטובת אישה זרה.

ומידי דברי בו מצאתי בספר 'עיונים במשפט' (לאב"ד ת"א הגאון הרב חיים שלמה שאנן זצ"ל, חלק א סימן כ"ח עמוד רע"ג) שכתב כן לדינא ואף הוכיח את הדברים משני מקורות נוספים, עיין שם^[2].

מעבר לכך, כבר צוין כי ישנו פער בין בני הזוג מבחינת סגנון התנהגות ברמה המנטאלית, וייתכן שהוא המקור לכך שעל אף שהאישה רוצה את בעלה חזרה אליה אף על פי כן אנו לא רואים שהיא יוצאת מגדרה לשם כך ואינה בוכה או מתחננת לפניו שיואיל לשוב אל חיקה. אך ברור שאין בזה כדי לשנות את הרושם שנוצר בפנינו על רצונה הכן לשלום בית וכפי שחזרה וטענה בפנינו לאורך הדיונים. משכך אין בפנינו כל עילה לגירושין.

לא הוכח בפנינו ואף לא התרשמנו על קיומה של איזושהי התנהגות קיצונית של האישה כלפי בעלה, טענותיו בדבר מרידתה לא הוכחו כלל, היא לא עשתה דבר רע כנגדו, וכל 'חטאה כלפיו' הינה העובדה שהיא מטבעה קרה יותר ואיננה רגשית מספיק, ויתכן אף שכל זה רק ביחס לסגנונו של הבעל שאף הוא עצמו תיאר את אופיו בפנינו כי הוא אדם חם יותר מהסטנדרט והוא מצפה להרבה יותר לקבל חום ואהבה מהאישה והוא לא קיבל. משכך קשה מאד לקבל את גרסת הבעל ולחייב את האישה בקבלת גיטה.

אישה שאיננה מטפחת את עצמה

טענה נוספת טען הבעל כי אשתו מזניחה את עצמה ולא אכפת לה כלל ממראה החיצוני. לדבריו היא בכוונה לא צובעת את השיער הלבן ואיננה מתייחסת לבקשותיו בעניין.

מנגד השיבה האישה כי היא תמיד הייתה 'חסידה' למראה הטבעי, ואף בעלה היה 'תמים דעה' עמה בעניין, ודווקא היה מביע בפניה את סיפוקו למראה הטבעי. לדבריה הכול היה טוב ויפה עד שבעלה הכניס למשוואה אישה זרה, ומאז החל לבוא אליה בטענות בכל עניין.

אין ספק בכך כי אישה חייבת להתנאות בפני בעלה[3]. אך עוד דבר אחד ברור, כי בפנינו גרסה מול גרסה כשאין לבעל באמתחתו הוכחה ניצחת לטענותיו, ובשל כך קשה לאמץ את גרסתו, ובודאי שלא לבנות מכך 'עילה לגירושין' – גם אם האישה החליטה שלא לצבוע את שערה.

הפלא הגדול של בית הדין בגרסת התובע הוא מדוע גם לדבריו בשנתיים הראשונות היא הייתה מספיק 'חמה' ומספיק נקייה בשבילו והם חיו באושר, מה קרה לפתע פתאום? עובדה זו אומרת דרשני!

נסכם ונאמר כי בין כך ובין כך אין בפנינו עילה לחיוב האישה בגט, אלא בפנינו בעל שרוצה בסיום הנישואין ועושה את הכול לשם כך, הוא לא היסס להעלות טענות שונות כלפיה לרבות שהיא 'אישה רעה' שמצווה לגרשה – בלא שביסס את דבריו כלל, הוא קשר קשר פסול עם אישה זרה כשלבסוף הוא חי יחד עמה באופן מוצהר, כשמנגד עומדת אשתו ומבקשת באופן כנה 'שלום בית'. משכך עלינו לדחות את בקשת הבעל לחייבה בגירושין ולהורות על חיובו בכתובה ותוספתה.

ג. העדר סיכוי לשלום בית כעילה לחיוב האישה בגט

מעיון בחוות הדעת שקבלנו מד"ר ל' עולה שהאישה חפצה בשלום בית אלא שבפועל בנקודת הזמן הנוכחית אין סיכוי לכך.

בעצם עובדה שאין סיכויים לשלום בית דשו כבר רבים האם יש בעובדה זו כשלעצמה עילה לחייב את האישה בגט.

הבעל העלה בסיכומיו כי נישואיהם נותרו רק על הנייר ואין להותירם ככאלה.

בית הדין מוציא לנכון להעיר כי אין ספק בכך שיש להבחין בין מקרה שפני הצדדים לגירושין, אלא שברצון מי מהצדדים לנסות ולעשות 'מקצה שיפורים' במגרש הרכושי, לבין מקרה שכנגד דרישת הבעל לגירושין עומדת אישה שדורשת בכנות שלום בית כמו בנדון שלפנינו.

האם יעלה על הדעת שעצם העובדה שאין סיכוי לחזרה לשלום בית יהיה בכוחה 'להתיר את השרץ' ולאפשר לבעל להמשיך את חייו עם אישה זרה מבלי לשלם על מעשיו? וכי לא במקרה שכזה עמד רבינו גרשם מאור הגולה ותיקן את תקנותיו? אם חלילה נתיר זאת, אם כן לא הנחת מקום לבת אברהם אבינו, שחלילה כל מי שירצה לעשות שינוי משמעותי באמצע חייו בחיי הזוגיות יעשה מעשה בשטח ויחבור לאישה זרה, ולבסוף כשלא יהיה סיכוי לשלום בית בית הדין יתיר לו זאת באמצעות חיובה של אשת נעוריו בקבלת גט. ברור כי בית הדין לא ייתן לכך יד.

אכן היו שסברו כי במצב של 'אל חזור' וכפי שהגדירו זאת 'מות הנישואין' יש בזה עילה לחייב את האישה בגט גם אם היא איננה אשמה במצב[4], והסבירו זאת אף בדבריו המפורסמים של הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו שו"ת חיים ושלום (חלק ב' סימן קי"ב) שפסק שאם הצדדים פרודים זה מכבר מצווה על בית הדין להפרידם בגט פיטורין, וצרפו בזה אף את דברי רבי משה פיינשטיין ב'אגרות משה' (יורה דעה חלק ד' סימן ט"ז אות ב') בתשובתו הקצרה עיין שם, אך מאידך רבים וטובים חולקים על כך מכל וכל, וסבורים כי הביאור בדברי הגר"ח פלאג'י שונה בתכלית, ובכל מקרה לא מדובר כאן בחיוב בגט כנגד חרם דרבינו גרשום, וכפי שהעלה ה'דברי מלכיאל' (חלק ג' סימן קמ"ה) שחולק על מסקנת הגר"ח פלאג'י.

בפסק דין אחר שכתבתי בשבתי בבית הדין בחיפה תיק מס' 1083672/1 הארכתי בזה מאד וסקרתי בהרחבה את כלל השיטות השונות בסוגיה מעניינת וחשובה זו – הרוצה יעיין שם.

על כל פנים בית הדין דנן סבור שאין בזה עילה ל'חיוב בגט' ואין בהגדרה זו של 'מות הנישואין' כדי לחייב את האישה בקבלת גיטה – בוודאי לא כאשר ישנה בפנינו תביעה כנה לשלום בית ודרישה ברורה שבעלה יעזוב את האישה שסרח עמה וישוב לחיקה.

אמנם דבריו של הגר"ח פלאג'י יכולים לשמש כסניף נוסף לחיזוק וביצור פסק דין לחיוב גט, אם אכן ישנן עילות ברורות ומוכחות לכך, וכחלק ממרכיב והוכחה לטענת 'מאיס עלי' וכדומה – שלא כבמקרה שלנו – אבל לא כמקור בפני עצמו שמכוחו נפסוק לחייב בגט או להפסיד את האישה את כתובתה.

ד. המלצה לגט בכפוף לפיצויי גירושין

נושא פיצויי גירושין כבר נדון רבות בפסיקה ההלכתית בעבר ובהווה. שני הצדדים הביאו בסיכומיהם מקורות הלכתיים לכאן ולכאן.

ככלל בית הדין דידן סבור שאין מקום לפיצויי גירושין מעבר למה שהורונו חז"ל במתן כתובה לאישה. עם זאת במקרים קיצוניים כשהצדדים דרים שנים בנפרד והבעל כבר המשיך דרכו הלאה, וכשברור שהאשמה לפירוק הבית מוטלת על הבעל, ואף על פי כן האישה דבקה בשלום בית ומעוניינת בכך בכל ליבה ומסרבת להתגרש. במקרה שכזה ראוי שבית הדין ישקול מתן פיצויים לאישה כדי שתיאות להתגרש.

בפסק דין אחר (בבית הדין בחיפה תיק מס' תיק ‏1097040/11) הארכתי בזה בבירור סוגיה זו ומנהג בתי הדין כיום במתן פיצויים, ואין מקום להאריך בזה כאן. הרוצה יעיין שם.

רק אצטט את דבריו המאלפים של אב"ד פתח תקווה הגאון הרב שלמה שמשון קרליץ זצ"ל בספרו 'עטרת שלמה' (חלק א' סימן נ"א עמוד רמ"ג) שדחה מכל וכל את האפשרות לחיוב בעל בפיצויי גירושין כנגד הסכמתו, וזה לשונו:

"בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושין, תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט, אם כי כמובן שהאישה יכולה לסרב לקבל את הגט אם אין סבות מכריעות לחיוב קבלת הגט והאישה יכולה לדרוש פיצויים כפי מה שהיא מוצאת לנכון להסכמתה לגט, אבל אין דבר זה נכנס תחת סוג של תביעות שאפשר לדרוש מבית הדין שהבעל יהא מחויב למלאות תביעות אלו, אלא זה תלוי ברצונו הטוב של הבעל שאם הגירושין אצלו הוא דבר הכרחי אז יסכים לפיצויים בלי תביעה ובלי פסק דין ואין אנו מכירים מנהגים בישראל כאלו להוציא ממון מהבעל שלא מהדין".

פשוט וברור כי אין אפשרות לבית הדין להטיל חיוב ממוני כלשהו היכא שאין לו מקור בהלכה ובש"ס.

פיצויי גירושין בתביעה כנה לשלום בית

ברם שונים הדברים כאשר האישה מבקשת שלום בית ומתחננת שבעלה יעזוב את האישה הזרה וישוב לחיקה, כאן יש לומר שהגם שאין שום תועלת אם נפסוק שיש לחזור לשלום בית לנוכח אפסיות הסיכויים שהבעל יאות לעזוב את האישה עמה הוא סרך ולשוב לאשתו, מכך מקום אוי לנו אם לא נעמיד את הדת על תילה, ובפרט כאשר עסקינן בבני זוג מבני עדות אשכנז שקבלו עליהם חרם דרבינו גרשום.

בנידון דנן יפים דבריו המפורסמים של ה'דברי מלכיאל' (חלק ג' סימן קמ"ד) שדן באחד שנשא אישה ונמאסה בעיניו וברח ממנה והחל לצאת לתרבות רעה, ודן שם האם יש מקום להקל ולהתיר לו לגרשנה בעל כורחה או לישא אישה נוספת על אשתו, במיוחד לאור החשש שהוא יצא לתרבות רעה אם לא נתיר לו. וכתב שם הדברי מלכיאל להחמיר בזה וזה לשונו:

"ומכל שכן בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקה כדי לעגן את אשתו ולכפותה על זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד את הדת על תילה".

ויעויין עוד בשו"ת תעלומות לב (אבן העזר חלק ב' סימן א') שהרחיב בכך שבנידון שכזה יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס את האישה בדמים שתיאות לקבל את גטה.

ויעויין עוד בשו"ת ישכיל עבדי (אבן העזר חלק ה' סימן ה') מה שכתב עוד בזה.

בהתאם לאמור לאמור יש להוסיף ולומר כי בנידוננו אין אפשרות לכפות על האישה להתגרש לא רק מחמת איסור חרם דרבינו גרשום אלא אף מחמת האיסור שלא לגרש את האישה כשלא מצא בה 'ערוות דבר' ובפרט באשתו הראשונה וכדאיתא באבן העזר סימן קי"ט סעיף ג'.

לאור הדברים, ומשלא הצליח התובע להוכיח טענותיו, ברור שיש לדחות את תביעת הגירושין.

מן הכלל אל הפרט

נמצאנו למדים כי במקרה דנן שעסקינן בבעל שחי חיי הפקר עם אישה זרה ומאס באשת נעוריו ומאחר שהעלנו כי האשמה לפירוק הבית מוטלת (כמעט במלואה) על הבעל, כשמנגד עומדת האישה ועותרת לשלום בית עם בעל נעוריה, ומסרבת לגירושין בכל תוקף, הרי שאין אנו יכולים לקבל את תביעת הבעל לחייבה לקבל גיטה כנגד חרם דרבינו גרשום ומשלא מצא בה 'ערוות דבר'.

עם זאת אנו כן נמליץ לצדדים להתגרש אם וכאשר הבעל יאות לתת לה פיצוי הוגן שיניח את דעתנו כדי לשכנעה לקבל את גטה.

ה. קבלת כתובה ותוספתה ללא קיזוז קבלתה עפ"י חוק יחסי ממון

הנה בד"כ מקובל שאין 'כפל מבצעים' ואף אם בית הדין פוסק ברמה העקרונית כי לאישה מגיע את כתובתה, הוא נמנע מלחייב זאת כל עוד לא נתנה החלטה בענייני הרכוש מה מקבלת האישה מכח החוק האזרחי. אך בנידוננו ולאור האמור, הדבר שונה. הבעל מאס באשתו ורעה בשדה אחר. ואף שייתכן אמנם שיש כאן רשלנות תורמת של הנתבעת, אך בוודאי שאי אפשר להטיל עליה את האחריות לגירושין ולהסיר מהבעל עול כבד זה. הוא זה שפרץ את הגבול והוא זה שלא ניסה לחזר אחר אשתו ואל לו להאשים את אשת נעוריו בכך. ייתכן שהיא לא עשתה די להשיבו, אך אין בזה כדי לפוטרו ממתן פיצוי הוגן כדי לשדלה שתיאות לקבל את גיטה ולוותר על רצונה ה'כן' לחזור לשלום בית.

מסיבה זו אנו סבורים כי במקרה זה שתביעתה לשלום בית כנה, זכאית האישה לכתובתה – גם מעבר למה שהיא אמורה לקבל על פי חוק יחסי ממון.

כשהאישה תובעת גיטה לאור תביעת בעלה

נקודה נוספת לגבי חיובו של הבעל דנן בכתובת אשתו נלע"ד להוסיף ולומר ביתר שאת, שאף אם היה מדובר שהאישה הייתה 'מיישרת קו' עם בעלה וקוראת את המפה כמות שהיא שאין שום סיכוי לאחות ביניהם את הקרעים ולהחזיר את הגלגל אחורנית, ומסכימה בלית ברירה לגירושין^[5], אף על פי כן אין מקום להפסידה כתובתה ותוספתה, זאת משום שסירובה להמשיך לחיות לצדו איננו רצון אמיתי שלה, כי אם תגובת נגד לאור מרידתו בה והשפלתה לאור עזיבתו את הבית לטובת אישה זרה, ומשכך בלתי אפשרי להגדירה כ'מורדת בבעלה' ולכנות את המקרה כבני זוג המורדים זה בזה ולהפסידה כתובתה ותוספתה.

לענ"ד הגדרת והאשמת בן זוג במרידה על כל המשתמע מכך היינו היכא שהצד השני מחכה וממתין להמשך חיים משותפים ותקינים, והואיל וצד זה מורד בו הוכרז ככזה יש לדבר השלכות הלכתיות. ברם כאשר נוכח לראות בן הזוג כי בן זוגו מורד בו באופן מוצהר ומסרב להמשיך לחיות עמו, ואף הגדיל עשות ולקח לעצמו 'בת זוג' אחרת, קשה מאד להגדיר את האישה כמורדת אף אם בפועל היא 'השלימה' עם המצב ומוכנה להתגרש ואף היא 'נגררת' אחר בעלה ואיננה מעוניינת כלל בשלום בית.

סברא נוספת יש לומר בזה, שכל דין 'מורדת' מצינו רק כאשר מדובר במרידה בפועל באמצעות סירוב מוחלט ואי עשיית הדברים בו בן זוג מחייב כלפי זולתו. אולם באופן כזה שמרידת הבן זוג השני 'הנגרר' אחר סירובו ומרידתו של הראשון מתבצעת בעצם רק בדיבור ולא במעשה – שהרי עד עתה בן הזוג שעזב את הבית הוא זה שמרד בפועל והגירושין יצאו ממנו, ובן הזוג השני 'הנגרר' – במקרה דנן זו האישה – בעצם כלל לא מרדה בפועל, ועל כל פנים לא הוכח לנו כן, אם כן ייתכן שאף אם היא כאמור 'יישרה קו' עם בעלה ומסכימה מיד לגירושין, לא הפסידה בזה את זכויותיה מדין 'מורדת' לפי שאין לכנותה ככזו רק בשל אמירתה והסכמתה כרגע לגירושין בעקבות מחדליו של הבעל[6].

משכך בנידוננו שהאישה עדיין עומדת ומבקשת 'שלום בית' נראה שהיא זכאית במלא כתובתה ותוספתה ואף לפיצוי הוגן מבלי להתקזז במה שתקבל מהרכוש על פי חוק יחסי ממון.

משכך, מעבר לחלקה של האישה על פי דין בכתובתה ובתוספתה, ומעבר לחלקה על פי חוק יחסי ממון ברכוש, אנו סבורים שעל הבעל לפצותה כדי שתסכים לקבל את גיטה.

ו. מסקנות ופסק הדין

לאור מה שהעלנו בדבר הטלת האחריות לפירוק הנישואין על כתפי הבעל ותביעתה הכנה של האישה לשלום בית מחד, כאשר למגינת לב אין כל סיכוי סביר לשוב לשלום בית מאידך, וקריאתה לשלום בית נותרה כקול קורא במדבר וללא מענה וכהמשך להצעת בית הדין מיום 04.12.19 ולאחר שיקול הדעת, אנו פוסקים כדלהלן:

א. תביעת הבעל לחיוב האישה בגירושין נדחית.

ב. עם זאת אנו ממליצים לצדדים להתגרש בכפוף למתן פיצוי הוגן לאישה שיניח את דעתנו, וזאת בנוסף למלוא תוספת הכתובה בסך 55,555 ש"ח.

ג. בהתאם לאמור אנו מביעים בזאת את דעתנו כי לאור סכום הכתובה הנמוך הנתבעת זכאית לפיצוי משמעותי מעבר למצוין בסכום הכתובה. משכך בית הדין ימליץ על גירושי הצדדים בכפוף לכך שהסכום הכולל שתקבל האישה – מעבר לקבלת הכתובה המגיעה לה על פי דין ומעבר לחלקה ברכוש הרשום על שמה או על שם שני הצדדים – לא יפחת מסך 500,000 ש"ח כולל מה שתקבל במסגרת חוק 'יחסי ממון' מתוך זכויותיו הפנסיוניות של הבעל.

ד. בהתאם לאמור, אנו נותנים בזאת לבעל פסק זמן של 21 יום כדי להודיע לבית הדין על החלטתו בעניין.

ה. ניתן לפרסם פס"ד בהשמטת פרטים אישיים כמקובל.

ניתן ביום ל' בתשרי התשפ"א (18/10/2020).

הרב יצחק מרוה – אב"ד                 הרב רפאל זאב גלב                   הרב שמעון לביא

[1] הארכנו בזה במספר פסקי דין – יעוין בתיק מס' 1165848/11 בבית הדין כאן בת"א ועוד.

[2] ראיה מדין 'מדיר את אשתו' דקיי"ל בשו"ע יו"ד סימן רל"ה סעיף ג' שגם אם האישה היא זו שנדרה ורק הבעל מיאן ולא הפר לה את נדרה, שהדין הוא 'יוציא ויתן כתובה', וכן פסק הב"ש באבן העזר סימן פ"ב ס"ק א' "דקיי"ל הוא נתן אצבע בין שיניה". שוב חזינן שעצם זה שיכל להפר ולא הפר הוא נחשב לגורם.        

ראיה נוספת מביא שם מדברי הגמרא במסכת סוטה דף כ"ד עמוד א' וברש"י שם בדב"ה "ושבעלה בא עליה בדרך" שכתב שם וזה לשונו: "שהוא גרם לה שלא תשתה, נוטלת כתובתה" עכ"ל. היינו ממש כדברנו.

[3] ואין כאן המקום להאריך בכך על מחוייבותה של כל אישה להתנאות אך ורק בפני בעלה ולא בפני רשות הרבים, ולצערנו ישנם ההופכים בזה את היוצרות ואכמ"ל.

[4] פסק דינו המפורסם של הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט"א כשרבים מהדיינים חלוקים עליו. מי שהרחיב את היריעה בנושא זה הוא הגאון הרב אברהם שרמן שליט"א ב'כנס הדיינים' התשס"ז (עמוד 102 בספר) ואכמ"ל.

[5] היינו מקרה הפוך מהמקרה בדברי רבינו ירוחם בספר המישרים בנתיב כ"ג ח"ח הידוע.

[6] וכבר כתבתי זאת בפס"ד אחר, ומצאתי שדברים מעין אלה העלה בספר 'עטרת דבורה' חלק א' סימן ל"ו עיי"ש בדבריו עמוד 253.

הפוסט המלצה לגט בכפוף לפיצוי גירושין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

אקדמות מילין

תיק זה מתנהל בפנינו זה זמן רב.

מדובר בבני זוג הנשואים כעשרים שנה. ושניהם מדובר בנישואים שניים ולצדדים אין ילדים.

הצדדים חיים בנפרד שלש שנים, כאשר התובע הוא זה שעזב את הבית.

הבעל תובע גירושין והאישה תבעה שלום בית.

התנהלו בפנינו שלשה דיונים כאשר כל צד פורש את משנתו בעניין.

בין הצדדים קיים הליך רכושי (הכולל תביעת מוניטין), אולם פסק דין זה מתייחס לתביעות בתיקי גירושין ושלום בית בלבד עם התייחסות למזונות אישה ודמי שימוש.

טענת התובע

התובע טוען כי סבל הן מאלימות פיזית והן מאלימות מילולית. הוא תיאר כי הנתבעת הציקה לו והתעללה בו, ולעיתים קרובות הייתה מכה אותו. לאור הסבל שסבל הוא החליט לעזוב את דירת הצדדים ועקר את מגוריו לעיר אחרת, עתה הוא עומד על תביעתו לגירושין.

התובע הודה בפנינו כי הוא ניהל קשר פסול עם אישה מחוץ לנישואין החל משנה לפני הפרידה בין הצדדים (פרוטוקול דיון מיום 12.03.18 שורות 49-51), אך לדבריו גם בלי קשר לעובדה זו הוא מעוניין בגירושין.

בדיון האחרון הודה הבעל כי המכות מצד האישה הגיעו רק לאחר שנודע לה על הקשר שלו מחוץ לנישואין.

טענת הנתבעת

האישה בקשה שלום בית, ולדבריה עדיין עומדת על בקשה זו.

האישה הצהירה בפנינו שעל אף בגידתו של בעלה עם אישה זרה היא מוכנה להניח הכול בצד ולסלוח לו ולשוב לחיות יחדיו. עם זאת הבהירה הנתבעת, כי במידה ואכן פניהם לגירושין, היא מתנה את סידור הגט בסיום הליך הרכוש שבין הצדדים קודם לכן.

האישה הכחישה את טענות הבעל באשר לאלימות פיזית, אך סירבה לבקשתו לילך בהסכמה לבדיקת פוליגרף בעניין זה.

האישה טוענת כל העת כי אין כאן עילה לגירושין, ואין לכפות עליה את הגט.

לדבריה עדיין יש סיכוי להציל את הבית, היא אוהבת את בעלה ומבקשת להפנותם לטיפול ויעוץ זוגי בהכוונת בית הדין.

האישה חפצה הייתה להמשיך בהליך המתנהל בפנינו ולהביא עוד מספר עדים שיעידו באשר למרקם היחסים שבין הצדדים.

העולה מכתבי בית הדין

ראשית יש לציין כי זהו הסבב השני של הדיונים בעניינם של הצדדים.

הסבב הראשון בפנינו התנהל עוד בשנת 2017 כאשר אז היה 'היפוך יוצרות'. הנתבעת דנן הייתה התובעת, ובתאריך י"ח באייר תשע"ז (14.05.17) הגישה בפנינו תביעת שלום בית ולחילופין תביעה לגירושין בכריכה למזונות אישה, מדור ספציפי, וענייני הרכוש.

בכתב התביעה תיארה האישה בפנינו כי בחודשי הקיץ בשנת 2016 נוצר משבר בין הצדדים עת הבינה האישה כי הבעל מנהל רומן עם צעירה מחיפה.

בדיון הראשון שהתנהל בפנינו בתאריך ט"ז בתמוז תשע"ז (10.07.17) האישה התבטאה בפנינו כי היא מעדיפה שלום בית, ובית הדין השיב לה כי על פי החומר לא נראה כי ישנה אפשרות שכזו. האישה אף התנגדה לאפשרות לסגור את תביעת הגירושין, ועמדה על דיון בתביעת הרכוש טרם סידור הגט [פרוטוקול דיון הנ"ל שורות 6-12].

בדיון השני שהתנהל בפנינו בתאריך כ"ה אדר תשע"ח (12.03.18) (בתביעת הגירושין הנוכחית של הבעל) הפעם התובע הינו הבעל העומד על דרישתו לגירושין, ושוב האישה עונה בשפה רפה (שורות 5-9 לפרוטוקול הדיון) בזה השלון:

יש תביעת גירושין של הבעל.

ב"כ הבעל: הצדדים בנפרד למעלה משנה וחצי.

בית הדין לאישה: מה דעתך.

האישה: דעתי כמו שאמרתי בתחילה. אני לא עומדת על דעתי שלא להתגרש, אבל קודם אני רוצה גילוי מסמכים מלא, ואיזון משאבים מלא, והסכם גירושין הוגן.

בא כוח הבעל ציין כי האישה לא עשתה מאומה באשר לשלום בית, לא פנתה אליו ולא התקשרה ואפילו לא שלחה מתנה ליום הולדת.

בדיון השלישי שהתקיים בפנינו בתאריך ו' בחשון תש"פ (04.11.19) שוב הבעל היה דבק בעמדתו ועמד מאחורי תביעתו לגירושין, אך מנגד הנתבעת התבטאה בסגנון פושר למדי שהיא 'בעד שלום בית'.

יש לציין, כי גם בדיון זה ניסוחי תשובותיה לשאלות בית הדין הותירו בפנינו את הרושם שאין רצונה ממש לעשיית שלום בית.

להלן ציטוט מפרוטוקול הדיון (שורות 4-13):

בית הדין לבעל: הגשת תביעת גירושין, האם אתה עומד על תביעתך להתגרש.

הבעל: רוצה להתגרש.

בית הדין לאישה: מה את אומרת?

האישה: למרות מה שעברנו במשך שלוש שנים אני בעד שלום בית.

בית הדין: כל אחד בעד שלום בית, מה נראה לך במקרה שלך.

האישה: אני חושבת שיש התכנות לשלום בית, השאלה מה עושים. דברנו על זה והוא עזב את הקשר שלו עם אותה חברה. ואני מאוד מעריכה את זה. הוא שלוש פעמים הפסיק את הקשר איתה וחזר בגלל הלחצים שלה עליו. ומאוקטובר 2016 הוא עזב סופית את הבית.

בית הדין: מתי דברת איתו לאחרונה שיחזור הביתה.

האישה: העו"ד שלו לא נותן לי לדבר איתו.

עוד יצוין כי הדיונים וחילופי הבקשות וההחלטות נסובים כולם על ענייני הרכוש גרידא – דבר האומר דרשני.

פסק דין בתביעת גירושין של האישה

בתאריך י"ד כסלו תשע"ט (22.11.18) הוציא בית הדין פסק דין בו נאמר, שעל אף שעד עתה נאות בית הדין לדון בענייני הרכוש טרם מתן פסק דין לגירושין – זאת לאור מעשיו של הבעל הראויים לכל גינוי, בכך שפתח חיים חדשים עם אישה זרה בעוד הוא נשוי לנתבעת, עם זאת, לאור העובדה כי ענייני הרכוש רבים הם, ובפרט לאור תביעת מוניטין שהגישה הנתבעת כנגד התובע, ומאחר ובית הדין מסיק כי הנישואין ביניהם היא בבחינת 'אות מתה' ואין מקום להשאירם באופן מלאכותי רק לצורך תביעת רכוש, מורה בית הדין על גירושי הצדדים. בית הדין אף פסק לחייב את התובע דנן בסך 12,000 ש"ח לחודש למזונות אישה ואישור להמשך מגוריה בדירת הצדדים ללא תשלום דמי שימוש.

ערעור בבית הדין הגדול

הנתבעת ערערה בבית הדין הגדול על החלטת בית הדין הנזכרת ומתן פסק הדין מתאריך י"ד בכסלו תשע"ט (22.11.18) וכן על ההחלטה מתאריך ט"ז בטבת תשע"ט (24.12.18). טענת המערערת הייתה כי החלטתנו לחיוב בגירושין ניתנה ללא שמיעת עדים וללא סיכומים.

בית הדין הגדול בהחלטתו מתאריך ח' בשבט תשע"ט (14.01.19) דחה את הבקשה, וציין כי בית הדין דנן הגיע למסקנה בעקבות דברי הצדדים בדיונים ואין לו צורך בשמיעת עדים, ומוכן לעכב את פסק הדין עד לכתיבת הסיכומים.

מסיים נשיא בית הדין הגדול את דבריו בדחיית הבקשה באומרו:

נראה כי כל הטענות שבבקשת הערעור יכולות להטען בסיכומים כולל פירוט העדויות שיכולות להפריך את עילת הגירושין ובית הדין האזורי ישקול אותן לפני פרסום פסק הדין הסופי.

אשר על כן נדחית בקשת רשות הערעור, בסיום ההליך לאחר פסק דין סופי ומנומק, אם עדיין תהיה סיבה לערער, פתוחה הדרך בפני המבקשת להגשת ערעור כדין.

אכן בהחלטתנו מתאריך ו' בחשון תש"פ (04.11.19) לאור הדברים שהועלו בפנינו בדיון האחרון, בית הדין איפשר לצדדים להוסיף עדכונים לסיכומים שכבר הוגשו על ידם, והצדדים עשו זאת.

התרשמות בית הדין

כאמור, על אף שניתן כבר פס"ד בעניינם לפני למעלה משנה, הצדדים עדיין אינם גרושים, וממשיכים לנהל בפנינו את ענייני הרכוש תוך כדי סחבת כשכל צד משליך על רעהו את האשמה לסחבת זו.

לאחר שלושת הדיונים שהתקיימו בפנינו, ולאור סיכומי הצדדים, אנו התרשמנו כדלהלן:

א. אכן הנישואין שבין הצדדים הינם בבחינת 'אות מתה', הא ותו לא.

ב. בקשת שלום הבית של האישה איננה נראית כנה, וזו בלשון המעטה.

ג. המצב הנוכחי בו האישה גרה בבית הצדדים בת"א ללא תשלום דמי שימוש אינו תקין – ובוודאי שלא לאורך ימים ושנים.

ד. כמו כן מצב בו האישה מקבלת סך 12,000 ש"ח לחודש למזונות בוודאי שאינו תורם לקידום התיק.

נבהיר את הדברים.

א. מעבר לכך שהצדדים חיים בנפרד כבר שלש שנים, אין ספק כי הצדדים אינם מדברים ביניהם כבר תקופה ארוכה, הצדדים חלוקים רק כמה זמן חלף. לדעת התובע, מזה כשלש שנים, מאז עזיבתו את הבית, האישה לא שוחחה עמו על שלום בית. מנגד, האישה מודה שהפעם האחרונה ששוחחה עמו על שלום בית הייתה לפני שנה (פרוטוקול דיון שלישי מתאריך ו' בחשון תש"פ (04.11.19) שורות 12-26). אין ספק שתקופה זו בחיי נישואין היא כמו נצח, והדבר מעיד כאמור על כך כי נישואי הצדדים הינם בבחינת 'אות מתה' בלבד.

ב. בית הדין סבור כי הנישואין בין הצדדים בבחינת 'אות מתה'. נבהיר זאת:

1. כבר צוין לעיל כי במספר הזדמנויות במהלך שלושת הדיונים שהיו בפנינו כשנשאלה הנתבעת על ידינו לגבי רצונה ודעתה על המשך הקשר ביניהם, השיבה האישה בשפה רפה למדי כי רצונה לשלום בית. ברור שאם היה רצונה כנה, הייתה דורשת ואף תובעת זאת, ולא הייתה מסתפקת רק ב'העדפה' לשלום בית.

2. מעבר לכך. כשהאישה נשאלה מדוע לא שוחחה ולא יזמה שיחה רצינית עם בעלה לנסות ולשכנעו להשיבו הביתה, השיבה האישה כי היא ניסתה והוא סירב, ולדעתה בא כוחו לא מאפשר לו לשוחח איתה (פרוטוקול הדיון הנזכר שורות 29-41). ברור גם ברור, כי מי שרוצה באמת שלום בית היה עושה את הכול ללא יוצא מן הכלל כדי להשיב את בן הזוג הביתה, ולא היה מסתפק בתירוצים קלושים למדי.

3. אכן, הנתבעת ציינה בפנינו מספר פעמים כי התובע שבוי בקסמיה של אותה אישה צעירה, אך אנו סבורים שאם רצונה של הנתבעת היה כנה, היא הייתה צריכה להתאמץ יותר כדי להשיג זאת – מה שלא נעשה בפועל. בית הדין כבר הבהיר לנתבעת שאם הייתה מתייחסת אליו ברכות יתר, ומרעיפה עליו מילות אהבה וגעגועים ייתכן מאד שהמצב היה אחרת. לא זו בלבד שהדבר לא נעשה, אלא שהגיעו הדברים לידי כך שהצדדים אינם משוחחים כלל מזה כשנה עד שלש שנים (תלוי לגרסת מי מהם), ודומה שכל אחד מהם חי לו את חייו, כאשר הפגישות היחידות המתנהלות ביניהם הן רק באולם בית הדין, ו'כדי ביזיון וקצף'. וכל זה איננו מפריע לנתבעת לעמוד בפנינו ולהזכיר את עניין שלום הבית.

4. גם בדיון האחרון האישה תיארה בפנינו את שהעלתה על הכתב, והחלה בקריאת מכתב אישי שכתבה לעצמה אודות רצונה לשלום בית, וכשבית הדין שוב חזר ושאל אותה במידה ונצליח לשכנע את הבעל להיפגש עמה והיא תתרשם שהוא לא מוכן לחזור אליה בשום פנים ואופן, האם היא תסכים להתגרש, השיבה האישה:

האישה: אני שואפת לשלום בית וקשה לי לדמיין את זה. כל הכעסים שלי הטבעיים אין לי אותם כבר.

בית הדין: אם תשבו לשיחה, ובמהלך השיחה הוא יגיד לך שאני לא מעוניין להמשיך בשיחות.

ב"כ האישה: היא הגיעה לדיון היום וחשבה שבית הדין ישכנע את הבעל ללכת ליעוץ לבדוק אולי יש התכנות לחזור לשלום בית.

בית הדין: הצדדים כבר נמצאים פה בהליכים שלוש שנים, ואנו מכירים את הנפשות. ושאלנו את הבעל והוא אומר שהוא לא מעוניין. והאישה אומרת שהיא לא ניסתה לדבר איתו שלוש שנים על שלום בית כיון שהעו"ד או שבת זוגתו לא נותנת.

ב"כ האישה: בית הדין יכול להשתמש בסמכותו ולגרום לצדדים לשבת עם איש מקצוע, שיאבחן את הצדדים וגם להדריך את הצדדים.

בית הדין: אפשר לשלוח אותם לבעל מקצוע לאבחון, ואנו נשמח אם יצליח להחזיר אותם לשלום בית. אבל השאלה אם בעל המקצוע יגיד שאין מה לעשות, האם האישה תסכים להתגרש.

ב"כ האישה: צריך שיהא רצון כנה לנסות לשלום בית.

בית הדין: אם יתגרשו והבעל ייתן לה 5,000 ש"ח לחודש עד לסיום ענין הרכוש, האם האישה תסכים להתגרש.

האישה: אני לא אתגרש לפני שיסתיים עניין הרכושי. הם מעכבים את נושא הרכושי ולא מגישים מסמכים. אני לא מוכנה להתגרש ולחפש אותו עוד שלוש שנים בעניין הרכוש.

הדברים מדברים בעד עצמם. בית הדין התרשם ברורות כי אין כאן רצון אמיתי של הנתבעת לעשיית שלום בית, אלא רצון למשוך ולסחוב את התיק לשנים רבות. יתכן אף שהצדק עם בא כוח התובע, שמאחורי הדברים עומדת העובדה שהנתבעת מתגוררת בדירה מרווחת בתל אביב ללא דמי שימוש, ומקבלת מזונותיה בסך 12,000 ש"ח לחודש.

5. יתירה מזו. בהחלטתנו מתאריך י"ט בחשון תש"פ (17.11.19) בדבר דחיית בקשת בא כוח האישה להביא עדויות על חייהם של בני הזוג, ומתן אורכה לבא כוח הנתבעת להגשת סיכומיה, הבהיר בית הדין (בסעיף ו') כי הצעת בית הדין בהחלטה האחרונה (מתאריך ו' בחשון תש"פ (04.11.19)) לשקילת הפניית הצדדים ליועץ תקפה לשבוע הקרוב בלבד.

נצטט את החלטתנו הנזכרת:

התקיים דיון נוסף, ובו נשמעו הצדדים ונחקרה האישה על ידי בא כוח הבעל בעניין התביעות לגירושין ולשלום בית.

באת כוח האישה ויתרה על חקירה, אך ביקשה להביא עדים. הובהר לה על ידי בית הדין, כי לא תהיה נפקות לעדויות על חייהם של בני הזוג.

בטרם מתן פסק דין, ניתנת לצדדים זכות להגיש בתוך עשרה ימים עדכון לסיכומים שכבר הוגשו, לאור הדברים שעלו בדיון זה.

במקביל, בית הדין ישקול להפנות את הצדדים ליועץ זוגי מוסמך לצורך ניסיון טיפול, זאת בכפוף לכך שהאישה תתחייב מראש לכבד כל מסקנה של היועץ לאחר תקופת ניסיון על פי שיקול דעתו.

היינו מצפים שהנתבעת, העומדת בפנינו פעם אחר פעם ומזכירה את עניין שלום הבית, היא ובאת כוחה (ראה בדיון האחרון שב"כ חזרה על כך שוב – שורות 116-120 לפרוטוקול הדיון), הייתה צריכה לפנות אלינו מיידית בעניין זה, אך לא מיניה ולא מקצתיה.

הרמת מסך

לחידודם של דברים מצאתי לנכון לצטט מדבריו של אב"ד דחיפה לשעבר הגאון הרב אברהם אטלס זצ"ל (דבריו פורסמו ב'שורת הדין' כרך ה' עמ' קל"א–קנ"ד, וראה שם בעמוד ק"מ) וזו לשונו:

"בתביעות לשלום בית שומה על בית הדין לבדוק ולבחון האם אין בה (בתביעה) משום הערמה ומרמה.

הדרך היחידה לעמוד על כנות התביעה ולדעת האם היא הוגשה בתום לב או אם לא, היא רק בדרך האומדנא, שהרי בתביעות לשלום בית אין בידי בעלי הדין האמצעים והכלים להוכיח ולבסס את תביעותיהם וטענותיהם, שהרי הטענות שביניהם הן בתחום שבינו לבינה.

ולכן הדרך של אומדנא היא הכלי היחיד להגיע לברור התביעות.

על מנת להגיע לאומדנות מוכיחות, חייב בית הדין להיכנס לפני ולפנים של חיי בני הזוג, לשמוע עובדות במכלול מערכת החיים המשותפים, וכיצד התנהלו לפני הגשת התביעות.

אין לבית הדין להתייחס אך ורק לעובדות ולהתנהגות הצדדים כפי שהיא בעת הדיונים כי כבר אמרנו שלתביעה לשלום בית עלולות להיות מגמות פסולות, והכותרת 'שלום בית' יכולה להיות 'מסך עשן' ו'כסות עינים' להסתרת הכוונה האמיתית להפיק תועלת ממונית."

רצון לשלום בית הלכה למעשה

ברור אם כן, שתביעת שלום בית איננה יכולה להתבטא במילים בעלמא, והרצון לשלום בית חייב להיות מגובה היטב במעשים העולים מן השטח.

בנידוננו בית הדין התרשם ברורות כי אין פניה של הנתבעת ל'שלום בית'. פשוט נח לה להמשיך את המצב הקיים ככל שניתן, ובינתיים ימשיכו הצדדים להתכתש בפנינו עוד מספר שנים בענייני רכוש, מוניטין וכדו', כאשר שני בני הזוג כבר בגיל לא צעיר.

משכך, בית הדין סבור כי במקרה זה יש 'להרים את המסך', ולקבוע כי תביעתה של הנתבעת ל'שלום בית' איננה כנה, וכך יש להתייחס אליה על כל המשתמע מכך – לרבות סגירת התיק.

אמינות הצדדים

מבלי לפגוע באמור לעיל, כאן המקום לציין כי אמינות התובע נפגמה בפנינו עת חזר בו בדיון האחרון מתאריך ו' בחשון תש"פ (04.11.19) מדבריו בדיון שקדם לו (בתאריך 12.03.18) באשר לטענתו לאלימות פיזית מצדה של הנתבעת מזה כחמש עשרה שנה (שורות 37-41 לפרוטוקול הדיון). לדבריו בדיון האחרון האישה הכתה אותו רק לאחר שגילתה שיש לו קשר פסול מחוץ לנישואין.

אולם על אף האמור אין בעובדה זו כדי להמעיט מהצורך וההכרח להביא את התיקים הללו לידי סיום, ולא להותיר את נישואי הצדדים 'על הנייר' בלבד על כל המשתמע מכך.

אי סיכוי לשלום בית כעילה לחיוב בגט

הנה בפסק דין אחר שכתבתי בעניין זה כאן בת"א בתיק 1164837/2 (התפרסם) וכן בפס"ד קודם בתיק 905329/14 (התפרסם) כבר הארכנו בעניין זה, הרוצה יעיין שם. ברור כי לאור דברי הגר"ח פלאג'י הידועים בספרו 'חיים ושלום' (חלק ב' סימן קי"ב) אנו מצווים כבית דין לפחות להמליץ על סידור גט מיידי במצב שכזה שהצדדים פרודים למעלה משלש שנים, ואפסו הסיכויים לחזרה לשלום בית, וכמו כן, כפי שהוזכר, אין רצון אמיתי ממי מהצדדים לנסות ולהשיב את המצב לקדמותו.

'חרם דרבינו גרשם' במקרה דנן

בפס"ד הנזכר בתיק 905329/14 (התפרסם) הארכנו רבות בעניין. והבאנו פד"ר העוסקים בעניין ודנים בזה, האם כוונתו של הגר"ח פלאג'י הייתה לחיוב בגט או עצה טובה בעלמא, וכן פוסקים נוספים שדנו בזה לכאן ולכאן. לתועלת המעיין, מאחר והדברים קשורים גם לנידון זה, נצטט חלק מהדברים:

בפסקי דין רבים סמכו על דבריו ונהגו כן לדינא, כמבואר בפסקי דין רבניים חלק ט' (עמוד 150 וכן בעמוד 214) וחלק י"א (עמוד 206) .

הבאנו את החלטת בית הדין הרבני הגדול (תיק 382/נ"ד בהרכב הרבנים הרב מרדכי אליהו, הרב שלמה דיכובסקי והרב יוסף נדב) שפסקו כן שבהיעדר סיכוי לשלום בית, אין לבית הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש.

וכן פסקו בית הדין הרבני הגדול (פד"ר חלק י"א עמוד 362) בהרכב הדיינים הגאונים מרן הראש"ל ע. יוסף – נשיא, והרבנים י. קאפח מ. אליהו זצ"ל, כי במקום שברור שאין עוד תקנה, ובני הזוג לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין בני הזוג, ואין להניח מצב זה להימשך, עיין שם בעמוד 364 שכתבו בזה הלשון:

"נראה אמנם שאין האישה אשמה במצב האומלל שנוצר […] רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל אך 'הלעולם תאכל חרב'? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה שזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין בני הזוג. ולפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להתגרש בגט פיטורין."

ויעויין עוד בפד"ר ז' (עמודים 111-113) בהרכב הרבנים הגאונים הרב י. נסים, הרב אלישיב והרב ז'ולטי זצ"ל, שהבינו את דברי הגר"ח פלאג'י כפשוטם, וצידדו כדבריו לדינא אפילו לכפייה – על כל פנים היכא שהאישה היא זו הסרבנית לגט, וזה לשונם שם:

לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאישה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעונינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא […] מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל.

בהמשך דבריהם כתבו שם בזה הלשון:

ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ"ה ז"ל לא לגרש בעל כורחה יש להחמיר בכל גווני ולא נרחיק לכת כהגרח"פ ז"ל, מכל מקום יש לדון דעל כל פנים יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה – סכום אשר יקבע בית הדין – ולהיפטר על ידי כן מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו.

הרי שאף אם הם הסתפקו לדינא האם יש לצדד כדברי הגר"ח פלאג'י אם לאו, מכל מקום הבינו בדבריו כפשוטם של דברים, שניתן לחייבה לקבל גט בעל כורחה.

וכן בפד"ר ט"ו (עמודים158-161) בהרכב הרבנים הגאונים הראב"ד הרב שאר ישוב כהן זצ"ל, הרב מרדכי א. אוריה שליט"א, והרב חיים שלמה שאנן זצ"ל, בו מובאים דברי הגרח"פ הנ"ל, ומפרשים ומבינים את שיטתו, שהוא פוסק לחייב גט פיטורין את הצדדים, ואף לכפות עליהם, ומצרפים דבריו לכפות גט פיטורין על הבעל.           

מצינו אם כן, שדיינים רבים הכריעו לדינא כדברי שו"ת 'חיים ושלום' וכפשוטם של דברים, שכוונתו אף לכוף את הבעל לגט היכא שאין סיכוי כלל לעשיית שלום בית.

וכבר הבאנו לעיל את דבריו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל מה שפסק בזה ב'אגרות משה' ביו"ד חלק ד' סימן ט"ו לחייב בגט את האישה^[1] בהעדר סיכוי לשלום בית.

מאידך, יעויין בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג' סימן קמ"ה) שחולק על מסקנת הגר"ח פלאג'י. שם מדובר היה במקרה שאחד מאס באשתו אחרי היותו עמה חמישה חודשים, באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו חלפו ארבע עשרה שנה ועדיין הם באותו מצב ואי אפשר להביאם לידי שלום בית, והבעל שוטח בקשתו לשים קץ לסבלו ולהתגרש, ומנגד האישה מסרבת בנחרצות ואיננה חפצה להתגרש הימנו בשום אופן, ואחרי שדן שם לחייבה בקבלת גט מחמת דין 'מקללת יולדיו' ודוחה זאת, וכן מחמת שהיא מאוסה עליו ודוחה זאת, העלה שם בדבריו שאי אפשר לאלצה להתגרש כנגד חרם דרבנו גרשום, על אף הפירוד הארוך ביניהם. וזה לשונו שם:

וכל זה אין שייך לנ"ד שאין לו טעם מבורר. וחלילה להתיר חרם רבינו גרשום מאור הגולה בעניינים כאלה, דאם כן יהיו בנות ישראל הפקר, ובשביל זה בעצמו תיקן רבינו גרשום מאור הגולה. ופשוט שחייב במזונותיה וכסותה ככל בנות ישראל הכשירות. ובשביל חשש הרהוריו אין להתיר כלל, וכבר נתבאר זה בסימן הקודם. והרי הוא כמזיד כי הלא יכול לדור עם אשתו ככל אדם וינצל מהרהורים. וביותר צריך להיזהר בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר […] ולזה ראוי להביט על היתרים הללו בשבע עיניים שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ומה הועיל רבינו גרשום מאור הגולה בתקנתו.

הרי שה'דברי מלכיאל' לא הסכים להיתרו של הגר"ח פלאג'י מחמת שהם פרודים זמן רב ואין סיכוי להביאם לשלום בית ולקרב ביניהם. ויעויין עוד בדבריו שם בסימן הקודם (חלק ג' סימן קמ"ד) שדן באריכות האם להתיר לבעל לגרש את אשתו בעל כורחה כדי להצילו מאיסורים ומהתדרדרות עקב המצב, ודוחה זאת מכל וכל, ולא מתיר מחמת זה לעבור על איסור חרם דרבינו גרשום, ומסכם זאת בסוף דבריו וזה לשונו:

היוצא לנו מזה שחלילה חולין הוא להתיר לגרש בעל כורחה או לישא אישה על אשתו בשביל שאומר שיצא לתרבות רעה או אף אם רואין שיוצא לתרבות רעה. ואין זה דומה להא דבבא קמא ס"ח ע"ב גבי צנועין שעשו תקנה להציל את הגנבים מאיסור שהביא מעכ"ת משם ראיה. דשם לא התירו להגנב מאומה. רק עשו להצילו על כל פנים ממה שאפשר להצילו. אבל להתיר לעשות איסור בשביל שלא יצא לתרבות רעה ומכל שכן באיסור שנוגע לבין אדם לחברו, ודאי שאין שום מקום לזה כמש"ל. ובפרט שעיקר תקנת רבינו גרשום מאור הגולה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמו שכתבתי לעיל, ומכל שכן בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חרם דרבינו גרשום נוסע לאמעריקא כדי לעגן אשתו ולכופה על ידי זה לקבל גט. וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו. ועלינו להעמיד הדת על תלה.

הרי שלא עלה בדעתו להתיר לגרש בעל כורחה כדברי שו"ת 'חיים ושלום' להגר"ח פלאג'י.

וכן בפד"ר ט' (עמוד 213) כתבו לדחות את דברי הגר"ח פלאג'י, וזה לשונם:

"אף על פי שבבית הדין הרבני הגדול הסתמכו באחד הפסקים על דבריו של הגר"ח פאלאג'י בזה, קשים הם דבריו מאוד מצד עצמם, מכיון שאינו מבחין בין כשמדובר לכוף את האישה לגט ובין לכוף את הבעל לתת גט, כי לכוף את האישה לקבל גט אין בזה איסור לכאורה לפי הגר"ח פאלאג'י השייך לעדות המזרח שלא קבלו עליהם את החרם דרבינו גרשום, וגם אינו דן שם לא בחרם דרבינו גרשום ולא בדין השבועה, אם לא מקבל בעת הנישואין שלא לישא אישה על אשתו, אז בודאי שרשאי בי"ד לכוף האישה לקבל גט כל שלדעת בי"ד מונעים אותם על ידי כך מעבירה, כמו שהסביר זאת באריכות הגר"ח פאלאג'י ז"ל בתשובה הנ"ל […] אבל לכוף את הבעל לתת גט כל שאינו נכלל בדין כפיה לגט, אם יכפו עליו לתת גט הוי ליה גט מעושה שלא כדין שיש בזה איסור אשת איש. ואם הוא בין אלה שכופין אותו לגט, גם בלאו הכי כופין, ואיך קבע פשרה בדין זה ונתן קצבה של זמן לדבר שאין לו מקור בהלכה, ופסק שיש לכופן לתת גט. ומדבריו משמע בבירור שמדובר גם על הבעל, שלאחר י"ח חדשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אף על פי שאינו נכלל בין אלו שכופין אותו לגרש."

וכן בפד"ר י' בפסק דין של בית הדין הגדול (עמוד 173) כתבו כן בזה הלשון:

"גם אין להסתמך בנידון דידן על הגר"ח פלאג'י […] כי כבר ביררנו באריכות בפסק דין אחר את דבריו של הגר"ח פלאג'י והוכחנו כי דבריו בנושא זה תמוהים עד מאד ואין לקבל אותם כמות שהם ולא לעשות מעשה על פיו, ללא בסיס הלכתי מספיק שעל פיו יש לכוף את הגט".

גם בפסה"ד של בית הדין הגדול בהרכב כבוד הרה"ג הרב א.י. וולדנברג, הרב י. קוליץ והרב א. שפירא זצ"ל (פד"ר י"ג עמודים 360-365) תמהו על דברי הגרח"פ וכתבו בזה הלשון:

"ואחרי בקשת מחילה הגר"ח פאלאג'י ז"ל יחידאה הוא בזה ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש, נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש. ועיין ברמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה ט"ו, ואבן העזר סימן ע"ז סעיף ד', וסימן קנ"ד סעיף ז' ורמ"א ועוד, ומכל שכן כשאין כל עילה בדבר. והמפורסמות אין צריך לראיה עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות חייבו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לגט פיטורין"

והנה בפסק דין מבית הדין הגדול (מתאריך י"א באייר תשס"ט (5.5.09) בתיק מספר 1750-21-1) כתב הרה"ג חגי איזירר שליט"א במקרה של פירוד של ארבע שנים, והם מעדות שלא קבלו עליהם חרם דרבנו גרשום, והבעל עזב לאישה אחרת ולדבריו אם הבעל היה מפייס את האישה סביר שהייתה מסכימה לחזרתו לשלום בית, וכתב שם וזה לשונו:

אמנם הם בפירוד של ארבע שנים אבל הפירוד נגרם או נמשך עקב הקשר האינטימי עם אישה זרה ובכהאי גוונא אין להקל במנהג, וייתכן שכל כולו של המנהג נועד למנוע עזיבות חמורות של הנשים ונתינת עיניים באישה זרה […] אנו ערים לגישה (שאין מקורה בספרות התורנית) המחייבת גט במקום של "מות הנישואין" אולם זו גישה פסולה ויש להרחיק גישה זו כעיקרון. בית הדין דן במושגים של עילות גירושין וכן בטענות מאיס עלי לסוגיהן וכלליהן בלבד. "מות הנישואין" יכול להישקל כחלק מהמרכיב וההוכחה לטענת מאיס עלי ותו לא.

הרב איזירר בדבריו יוצא חוצץ כנגד הסוברים שהמודד היחיד אליבא דהגר"ח פלאג'י הינו הסיכויים לעשיית שלום בית ו'מות הנישואין'.

אכן, הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א חלק עליו בפסק דין זה לדינא, וכתב וזה לשונו:

שכאשר בטלו התנאים המינימליים לשיקום שלום בית בין בני הזוג ואפילו שהמדובר באשמת הבעל שעיניו נתן באחרת, מכל מקום אין איסור לגרש אישה ראשונה כאשר קבלה כל המגיע לה, ומעבר לכך, לפי ההלכה, ובנוסף לכך תקבל גם מלוא כתובתה, אין כל טעם וסיבה להמשך הנישואין (עיין תעלומות לב חלק אבן העזר סימן א') ולשאלה הנשאלת כיצד מתיישב האמור עם המנהג שלא לגרש אישה בעל כורחה נראה לי שהמנהג מתייחס למצב רגיל ולא למקרים חריגים הדורשים טיפולו של בית הדין […] עיין שו"ת חיים ושלום (אבן העזר סימן קי"ב לרבי חיים פלאג'י) […]"

לדבריו של הרב אלגרבלי, אכן 'מות הנישואין' הינה סיבה בפני עצמה לחייב בגט – אף במקרה האמור שאשמת הגירושין נעוצה בצדו של הבעל שעיניו נתן באחרת – אם וכאשר האישה מקבלת כל מה שצריכה לקבל על פי ההלכה.

והנה בפסק דין אחר (מתאריך כ"ד בניסן תשע"א 28.4.11 תיק 810538/2) ציטט הרה"ג אברהם שרמן שליט"א את דברי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד' דפוס פראג סימן תתקמ"ו) וזה לשונו:

"גם תודיעני דין זה על ראובן שטען על אשתו היא יצאה מביתי בשלום בלא קטטה ובלא שום דבר מחלוקת ולא ידעתי מה היה לה או מי יעץ לה שאינה רוצה לשוב אלי עוד, ועכשיו אני תובע אותה שתחזור לביתי לעשות לי כל דבר שאישה עושה לבעלה בין מלאכה בין שאר עניינים, וגם אני מזומן לשאר כסות ועונה, ואפוטרופוס שלה השיב הוא הכה אותה כמה פעמים ואפילו בימי נידותה וכל כך עשה לה צער וביזיון עד שסוף דבר היא אומרת מאיס עלי והבעל משיב חס ושלום לא נגעתי בה בימי נידותה אפילו באצבע הקטנה רק מעצמה הלכה לבית אמה וילדה שם, והשתא דאתי לידי הודיעני גם המורד באשתו ונתן ממונו לאחרים כדי להפקיע ממנה את כתובתה וכל מיני חילוקים דמורד ומורדת והיכא שיש לה בנים […]

תשובה: הכי דיינינן, אנו אין אנו חוסמין אותה לפניו לדור עם הנחש בכפיפה גם אין אנו כופים אותו להוציא כדברי הגאונים ורש"י אחרי שרבנו תם אוסר ופירש השמועה דפרק אף על פי (כתובות דף סג:) בעניין אחר. אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב."

וכך פסק הרמ"א להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ע"ז סעיף ג') וזה לשונו:

"אבל בנותנת אמתלא לדבריה […] אין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו."

מוכיח הרב שרמן מדברי המהר"ם מרוטנבורג ומפסיקת הרמ"א הנזכרת, שעצם הפירוד לא מהווה עילה לחיוב בגט. אולם למרות זאת הוא מסיק, שאם עצם הפירוד עלול להביא את האישה לידי חטאים, יש לנהוג על פי הגר"ח פלאג'י, ומפני חשש איסורים על בית הדין לפעול להפרידם במסגרת הדין של כפייה על המצוות. הרי שדעתו של הרב שרמן נוטה לדעת הרב איזירר, ודלא כהרב אלגרבלי .

ויעויין עוד במאמרו הנרחב והבהיר של הרב שרמן שליט"א בביאור דברי הגר"ח פלאג'י לדינא – פורסם בכנס הדיינים תשס"ז, שגם הוא מבאר את דברי שו"ת 'חיים ושלום' כנ"ל, שכוונתו בנתינת עצה לבית הדין ולא בכפייה ממש. כמו כן דוחה הוא בשתי ידיים את גישתו המפורסמת של הרב דיכובסקי שליט"א באשר ל'מות הנישואין', שזוהי עילה בפני עצמה לחיוב בגט וכדברי הרב אלגרבלי שליט"א שצוטטו לעיל, עיין שם^[2].

סקרנו בהרחבה עד עתה את פסיקתם של דייני ישראל בנושא במהלך השנים האחרונות. לענ"ד לאור הדברים הנ"ל נראה באמת שכוונתו של הגר"ח פלאג'י לא הייתה לכפייה ממש, אלא כהמשך לדבריו כמה שורות קודם לכן, שעל בית הדין לעשות הכל ולהשתדל ככל שניתן להפרידם זה מזה. בודאי שיש כאן בבחינת 'עצה טובה' לבית הדין – הממונה להמעיט ככל שניתן עשיית איסורים על ידי מי מהצדדים – לחייבם בגט לאלתר^[3].

עוד אפשר, שאף הסבורים שכוונתו הייתה לכפייה ממש, מקור כפייה זו איננו קשור כלל לדיני אבן העזר, אלא מכוח אחריותם של בית הדין 'לאפרושי מאיסורא' ו'כפיה על המצוות'. מה גם שניתן לומר שכוונתו ודאי לסוג הכפייה הנמוך ביותר – קרי כפייה בדברים, ולא כפייה בשוטים ממש ובמאסר גופני כאמור.

נמצאנו למדים, שעל אף שקשה לסמוך על תשובתו זו של הגר"ח פלאג'י ודברי רבינו ירוחם שישמשו כבסיס וכעילה בפני עצמה לחיוב או לכוף לגט בני זוג החיים בפירוד וחוסר סיכוי לשלום בית, מ"מ ודאי שזוהי זכותו ואף חובתו של בית הדין 'לאפרושי מאיסורא', ולעשות ככל שניתן להביאם לסיום הנישואין ולהמליץ על גירושין לאלתר.

ויעוין שם עוד שהסקנו שאין בזה הבדל כלל מי התחיל במרידה.

מן הכלל אל הפרט

על אף שהבאנו את מחלוקתם של הפוסקים בעניין פרשנות דבריו של הגר"ח פלאג'י, נראה לענ"ד בנידוננו להוסיף ולומר, שמאחר והסקנו שאין כנות ברצונה של הנתבעת לשלום בית, ודבריה הן מן השפה ולחוץ, הרי שבכה"ג יתכן שאף החולקים על מסקנתו של הגר"ח פלאג'י יודו בנידוננו על כל פנים שיש לבית הדין להמליץ לצדדים על מתן גט לאלתר, דזיל בתר טעמא.

אמנם ברור כי אנו סבורים שאין 'מות הנישואין' משמש כעילה לחיוב בגט – אף לא את האישה, ובפרט לאור הרקע הבעייתי של התובע בפנינו, כי הוא סרך דרכו עם אישה זרה. ברור שיש כאן קושי גדול לחייב את האישה לקבל את גיטה.

יעוין בזה בפס"ד של בית הדין הגדול תיק מס'1019374/1 בהרכב הרבנים הגאונים הרב נחום שמואל גורטלר, הרב אליהו היישריק והרב מיכאל עמוס שליט"א מה שכתבו בזה.

עם זאת, ברור עוד יותר שהדברים אמורים רק אם בית הדין היה נוכח לראות לנגד עיניו כי מדובר כאן באישה שבורה המבכה על הבית שנחרב, היא מנסה לחזר אחר בעלה ולדבר אל ליבו, אך לשווא. היא ניסתה אף לעשות ככל אשר לאל ידה למצוא מסילות ללבו, היא מנצלת כל הזדמנות לשלוח אליו מסרים חיוביים, מילות אהבה וחיבה, ואיננה מפספסת בשום צורה לנסות ככל שניתן להשיג את מבוקשה.

אך לא כן הדבר בנידוננו. הנתבעת לא עשתה כן, ולא שכנעה אותנו בכנות דבריה בעניין בקשתה לשלום בית. כאמור, השתכנענו כי אין זה רצון אמיתי כלל וכלל, היא לא עשתה את המינימום הנדרש לבוא אליו אישית ולדבר על ליבו שיאות לשוב לחיקה, והיא מנסה להסתתר כל העת מאחורי עשן בדמות תירוצים אלה ואחרים שהוזכרו לעיל.

הן אמת, כי בדיון האחרון היא החלה לקרוא בפנינו את שכתבה ביומנה האישי על טיב הקשר שבינה לבינו, אך מה לעשות שהנתבעת לא הבינה כי בשביל שלום בית צריך שניים. לא יעזור מונולוג מוצלח, יהא אשר יהא, כדי להחזיר את המצב לקדמותו. דומה שרשימה זו שערכה הנתבעת אולי היה בה ניסיון כדי לשכנע את עצמה כי רצונה בשלום בית, אך לא מעבר לזה.

אנו מתרשמים כי הנתבעת מנסה לעשות מקצה שיפורים בעניין הרכוש, ולנסות ככל שניתן להנציח את המצב עד יבוא גואל.

משכך, על אף הרקע הבעייתי עד מאד של מעשיו האסורים של הבעל – ובית הדין מוקיע זאת בכל פה – אין בידינו היכולת להשאיר את המצב כמות שהוא, ואנו ממליצים בכל לב על גירושין, ולהותיר את ענייני הרכוש המתמשכים לאחר סידור הגט.

כאן המקום להדגיש, כי לנוכח הרקע הבעייתי, בית הדין סבור שיש מקום לשקול על מתן פיצוי לאישה כפי שיקול דעת בית הדין בעת ההחלטה על הרכוש.

דמי שימוש ומזונות אישה

לאור מסקנתנו הנזכרת כי הצדדים צריכים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם, אנו צריכים לתת את הדעת בעניין מזונות האישה ואי תשלום דמי השימוש למדורה כפי שהיה עד כה במשך שלש שנים תמימות.

הנה אין ספק בכך כי בנידוננו אין עילת גירושין ברורה למי מהצדדים, אך מאידך ברור כי בית הדין איננו יכול ליתן יד להשאיר את המצב כמות שהוא, ולהחזיק את הגט כקלף מיקוח בענייני הרכוש.

אכן, בהחלטתו הנזכרת כשבית הדין הורה לצדדים להתגרש מחד, אך הותיר את מזונות האישה על סך 12,000 ש"ח לחודש מאידך, ופטר את הנתבעת אף מדמי שימוש בדירה, כוונתו הייתה לתת הזדמנות לצדדים להגיע מהר ככל שניתן לגירושין בהסכמה לאור המצב שביניהם.

יש להבהיר, כי דמי המזונות הנ"ל הם גבוהים וחריגים בכל קנה מידה. מקורם עוד מהסכם פירוד שנחתם בין הצדדים ולא אושר בבית הדין, ולפיו גובה המזונות היה אמור לעמוד על 24,000 ש"ח. בית הדין לא אישר את ההסכם, אך לאור רמת החיים של הצדדים, ומתוך מחשבה שמדובר בטענת שלום בית כנה, קבע מזונות זמניים ע"ס 12,000 ש"ח.

אך משחלפה לה שנה, והצדדים ממשיכים להתכתש רק בענייני הרכוש ועוד לא רואים את הסוף, ולאור העובדה שאנו סבורים כי בקשת הנתבעת לשלום בית איננה כנה מהטעמים שהוזכרו לעיל, הרי שאין שום היגיון להותיר את המצב בעניין גובה המזונות ופטור מדמי שימוש כמות שהוא.

הן זה ברור כי החלטתנו בעניין המזונות הייתה בגדר 'מזונות זמניים' בלבד, וכפי שעולה מהחלטתנו מתאריך כ"ו בתמוז תשע"ז (20.07.17). משכך, לאור כל האמור ולאור הכנסותיה הנוספות של האישה, אנו מחליטים עתה להפחית את גובה המזונות.

בעניין פטור הנתבעת מתשלום דמי השימוש, אנו מחליטים לעת עתה בלבד להותיר את המצב על כנו. ברור שבמידה והצדדים לא יתגרשו בהקדם האפשרי עלולה גם החלטה זו להשתנות.

סוף דבר

נמצאנו למדים, כי לאור האמור, ומאחר ובית הדין נתן את המלצתו לגירושין לפני כשנה, ולאור העובדה שאין שום קשר בין הצדדים לפחות במשך שנה והם חיים בנפרד כבר שלש שנים, ברור שיש לחוש לטענת בא כוח התובע כי מצב זה בו נותן בית הדין לאישה את כל הזמן שבעולם כדי לדון בענייני הרכוש, בעוד היא יושבת על זרי דפנה וחיה בדירת פאר בת"א ללא דמי שימוש, ואף מקבלת מזונות חודשיים גבוהים למדי בסך 12,000 ש"ח, אין בזה כדי לשרת את החלטת בית הדין בעצמה במה שהורה על גירושין כבר לפני כשנה.

פסק הדין

לאור האמור, ולאחר שמיעת הצדדים, עיון במסמכי התיקים ושיקול הדעת, מחליט בית הדין כדלהלן:

א. תביעת האישה לשלום בית נדחית. על המזכירות לסגור את התיק.

ב. בית הדין ממליץ לצדדים להתגרש לאלתר.

ג. בית הדין קובע מועד לצורך בירור שמות וסידור גט באולם 209 ליום ראשון ט"ו בטבת תש"פ 12.01.20 בשעה 9:00. על הצדדים לבוא עם תעודת נישואין, כתובה ועדים לצורך בירור שמות.

ד. במידה והנתבעת לא תשעה להמלצת בית הדין, עשוי הדבר להשליך על האמור בסעיפים ה-ו.

ה. אם מי מהצדדים לא מתכוון להופיע לסידור הגט, עליו להודיע זאת לבית הדין עד חמישה ימים קודם לתאריך הנזכר. בהעדר הודעה בית הדין עשוי לחייבו בהוצאות.

ו. בעניין מזונות אישה, בית הדין מחליט להעמיד את גובה המזונות החודשיים החל מחודש ינואר 2020 על סך 5,000 ש"ח בלבד.

ז. בעניין דמי שימוש, לעת עתה מוחלט כי עד לסיום ההליך הרכושי שבין הצדדים, בית הדין מותיר את המצב על כנו, ופוטר את האישה.

ח. על אף האמור בסעיף הקודם, במידה ובית הדין יווכח על סחבת בתיק מצד האישה, עשוי בית הדין לשנות את ההחלטה.

ט. בית הדין רושם בפניו כי בהחלטה הסופית בעניין הרכוש והמוניטין יש מקום לפצות את האישה עקב מעשיו של התובע.

י. ניתן לפרסם פס"ד זה בהסרת פרטים מזהים כנהוג.

ניתן ביום י"ט בכסלו התש"פ (17/12/2019).

הרב יצחק מרוה – אב"ד, הרב רפאל זאב גלב, הרב שמעון לביא

[1] ברור שיש לחלק טובא בין כפיית האישה לכפיית האיש. מכל מקום בדבריו של האגרות משה חזינן שמצדד עקרונית כדבריו של הגר"ח פלאג'י, שא"א להשאיר את נישואי הצדדים רק 'על הנייר' ללא תוחלת.

[2] גם בבית הדין בחיפה (תיק 580813/1) הביאו פסק דין מבית הדין הרבני הגדול (לא פורסם) בו כתבו הגר"א שרמן והגר"ח איזירר שליט"א שאין הכוונה בדברי הגר"ח פלאג'י לכוף את בני הזוג לתת גט, אלא זו עצה טובה לדיינים שכאשר קיים מצב של פירוד, יש למנוע מצב של חטא אצל בני הזוג, וכופין על המצוות לעשות הכול כדי להציל את בני הזוג מאיסור, ואולי גם חובה על בני הזוג להישמע לבית הדין, אך לא מעבר לכך. מאידך, כפי שהבאנו לעיל, ישנם שסברו שהגר"ח פלאג'י אכן כיוון לכפייה ממש, על כל המשתמע מכך. ברם שפיר יש לחלק בין המקרים השונים, וכפי שהארנו בזה בהערה 1.

[3] ואם כן ניתן אף להטיל עליו סנקציות במידת הצורך – למרבית השיטות הסבורות שאין זה נחשב ככפייה כלל, ובמקו"א הארכנו בזה.

הפוסט המלצה לגירושין הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הצדדים נישאו בחודש סיון תשע"ז (17/3/17). בחודש החמישי להריונה עזבה האישה את הבית (אפריל 2018) ופתחה בבית הדין תיק ליישוב סכסוך (10/4/18). שבועיים לאחר לידת הילד המשותף (נולד ביום 23/7/18) היא הגישה תביעת גירושין בבית הדין (ביום 7/8/18).

לטענת האישה (להלן: "התובעת") הבעל (להלן: "הנתבע") סובל ממחלת נפש שהוסתרה ממנה קודם הנישואין, ולכן החיים עמו היו בלתי נסבלים, וכללו מריבות והתנהגויות מוזרות של הנתבע. לראשונה נודע לה על עברו הנפשי של הנתבע ממדריך הנישואין של הנתבע,  לאחר שהם פנו אליו לקבלת ייעוץ, לאחר מריבה שפרצה ביניהם בתחילת  הנישואין. בפגישה זו נודע לה כי בתקופה של כחצי שנה לפני הנישואין הנתבע טופל אצל הפסיכיאטר ד"ר מרק וייזר, ובהוראתו הוא גם נטל כדורים.

יש לציין כי הנתבע סירב לחשוף את תיקו הרפואי מלפני הנישואין, אך בתסקיר לשכת הרווחה (מיום 30/5/19 בעמוד 3 – בפרק העוסק במעורבות גורמי הטיפול) נכתב שבמהלך איסוף החומר מכל אחד מההורים, הומצא להם סיכום טיפול של ד"ר וייזר בו נכתב: "סובל מסכיזופרניה ממליץ על טיפול תרופתי-רספרידל, זקוק למעקב פסיכיאטרי". הנתבע נטל כדורים כחצי שנה וסמוך לנישואין הוא הפסיק לקחתם, על דעת עצמו. במהלך הנישואין, בשל דרישתה של התובעת, טופל  הנתבע אצל הפסיכיאטר ד"ר לנדאו על ידי כדורים פסיכיאטריים, והוא גם התחיל להגיע לטיפול קבוע אצל מר אלון פרידמן – עו"ס קליני מבני ברק.

התובעת טוענת על התנהגות מוזרה של הנתבע ועל מריבות שפרצו ביניהם, וציינה בדיונים מספר אירועים ודוגמאות: זמן קצר לאחר הנישואין היא נכנסה להריון והפילה, והנתבע האשים אותה בהפלה בגלל שלדבריו היא לא שמרה על עצמה, והיא מאוד נפגעה מכך. במהלך ההיריון השני החליט הנתבע לעבור דירה בתוך תקופת השכירות בניגוד לדעתה (ובניגוד לדעת רב שעמו הם התייעצו). במהלך המריבה החל הנתבע לפרק את הארונות ולהוציא מהם את התכולה. רק לאחר התערבותה של אמו שבאה וסידרה את הבית והרגיעה את הנתבע, נרגעו הרוחות.

אירוע נוסף: באישון לילה העיר אותה הנתבע והצית מצית אש מול פניה. מרוב פחד היא עזבה את הבית, ועברה לגור בבית הוריה. לדבריה, הרב פלוני  שליט"א מבני ברק; הרב אלמוני זצ"ל מראש העין, והמדריך מר אוחיון המליצו להם להתגרש וגם ניסו לדבר על לבו של הנתבע שייתן גט, אך ניסיונותיהם לא צלחו.

הנתבע מעוניין בשלום בית ולדבריו זה גם מה שהרב שלו מבני ברק (הרב פלוני שליט"א) ממליץ לו. לדבריו, כבר שנתיים הוא לא נוטל כדורים (פרוטוקול מיום 11/9/19) שורה 37) ובתקופה האחרונה הוא נמצא במעקב וטיפול אצל ד"ר מיכאל בונצל (מנהל מחלקת פסיכיאטריה בביה"ח מעייני הישועה) שכתב בחוות דעתו, והעיד בבית הדין כי להערכתו הנתבע אדם בריא ולא סובל מהפרעה פסיכיאטרית, ואם התובעת תיתן לו תמיכה נפשית הוא יוכל לשקם את שלום הבית שלו.

אשר לאירוע של הדלקת האש מול פניה של התובעת באישון לילה, טען הנתבע כי "הוא הדליק אז סיגריה והלך עם המצית לכיוון השני, וזה היה שני מטר רחוק ממנה" (פרו' הנ"ל שורות 145-150).

בא כוחה של התובעת דורש לחייב את הנתבע בגט ולחייבו במלוא דמי כתובתה (52 אלף דולר) בשל מספר עילות גירושין: מקח טעות בהסתרת מחלתו הנפשית של הנתבע מאחר שלפי ההלכה אין בכך דין מחילה משום שזהו צער הגוף (שו"ת אגודת אזוב כ"ב, פד"ר ג' 161) ולא ניתן לחיות אתו חיים נורמאליים; פירוד ממושך היות וחיי הנישואין שלהם ארכו כעשרה חודשים והם כבר פרודים יותר משנתיים; והנתבע אינו זן ומפרנס אותה.

סקירת הדיונים בבית הדין ופרשת העדויות

בבית הדין נערכו מספר רב של דיונים. בדיונים הראשונים נעשה מאמץ לגשר בין הצדדים לשלום בית או לגירושין. כשהתברר כי אין כל סיכוי לכינון שלום בית נעשה מאמץ להגיע להסכמה להתגרש אך גם ניסיון זה לא צלח. בדיוני ההוכחות נחקרו הצדדים, ונשמעו מספר עדים.

בדיון שנערך ביום 17/3/19 העיד הפסיכיאטר ד"ר ליאוניד לנדאו, כי לראשונה הנתבע הגיע אליו עם התובעת ביום 27/3/18 והוא אבחן אותו כ"חולה כרוני שיכול להחמיר במהלך השנים ויש צורך בטיפול של הרבה שנים", והתחיל אתו טיפול תרופתי בכדורי אנטי פסיכוטי (זיפרקס) – (שורות 155 ואילך). בעדותו הוא אמר: "יש לו בעיה נפשית, חוסר ביקורת למה שהוא עושה, מדבר בצורה לא מובנת" (147).  עוד נכתב בחוות הדעת שלו – "ללא אובדנות או מסוכנות".

בחוות דעת שנכתבה לאחר ביקור נוסף (ביום 18/10/18) נכתב: "רגוע מסודר וישן בלילה ללא סימנים למצוקה נפשית ניכרת, ללא תכנים פסיכוטיים". הוא נשאל על השינוי – והשיב: "כנראה שהשתפר" (שורה 197) כתוצאה מכך הוא הוריד לו את המינון התרופתי לאחר אותו ביקור.

בחקירתו, עימת בא כוחו של הנתבע עם חוות דעת המנוגדות של שני פסיכיאטרים אחרים – (ד"ר גולדשטיין, וד"ר בונצל שאבחנו את הנתבע כמי שאינו סובל ממחלת נפש). בתשובתו, ביטל ד"ר לנדאו את אבחנתם והבהיר שלדעתו הנתבע הצליח להטעות אותם ולהסתיר מהם מידע. ונצטט מהפרוטוקול –

"ב"כ הבעל: אתה מכיר את ד"ר גולדשטיין, היה אצלו ב-31.12 והוא כותב לסיכום:  "התרשמתי מאדם ללא הפרעת אישיות, הפרעה פסיכיאטרית וללא סימן של מסוכנות כלפי הזולת, אין צורך בטיפול תרופתי".

תשובה:  כנראה הסתיר את הרקע שלו." (שורות 304 ואילך).

אשר  לחוות דעתו המנוגדת של ד"ר בונצל (תובא במלואה בהמשך הדברים) – השיב ד"ר לנדאו: "כנראה הוא (=הנתבע) היה במצב טוב באותו ביקור, וגם הוא פשוט רימה אותו. בא במצב טוב, סביר להניח, אבל אני לא רוצה לומר שד"ר בונצל לא כל כך התעמק, אצלו רואים בעיות בנאיביות, מעגל כל מיני דברים".  (235-239).

עוד נשאל ד"ר לנדאו אם בעל במצב נפשי כמו הנתבע יכול לנהל חיים נורמאליים, והשיב:

  "יכול להיות, אבל הפרוגנוזה לא טובה, הוא לא משתף פעולה, הוא משקר לעצמו, כמו אצל ד"ר בונצל, הסתיר מידע".

בסיום עדותו הוא נשאל על דברים שהתובעת ובא כוחה ייחסו לו –

"ב"כ הבעל: האישה כתבה שאתה אמרת לה ש"הוא( =הנתבע) ייקח כדורים, ואת (=התובעת) את הרגליים"… (=תיפרדי ממנו).

תשובה:  לא אמרתי את זה, אין לי כזה ביטוי. גם בדרך כלל, אם שואלים אותי, מה הפרוגנוזה, אני לא אומר למי שאני לא מכיר, רוב הנשים של החולי נפש נשארות איתם מטפלות בבעלים, גם אם בעלים כמו אבן, רק שוכבים ואוכלים, הנשים אוהבות אותם כך". (שורות 239-241)."

הפסיכיאטר ד"ר מיכאל בונצל העיד בדיון שנערך ביום שנערך ביום 14/5/19 והציג עמדה הפוכה  –

"הסתכלתי במסמכים קודמים שלו, קיבלתי את הרקע שלו מהעו"ס, וכתבתי את חוות דעתי באותו יום מההתרשמות שלי, אני התרשמתי מאדם נעים הליכות ללא סימנים של מחלת נפש כלל, מדבר לעניין, לא מעלה חשד של חולי, ולא של מחשבות שווא, חיוך מלא, דיבר באופן ספונטני, השיפוט תקין, הסביר על השתלשלות הפגישות שהיו לו, הבנתי שבגלל הסטרס שהיה לו בגלל השלו"ב הביא להתרשמות אחרת, לקחתי זאת בחשבון, יכול להיות בן אדם במהלך השנים עם מצבים של לחץ.

ביה"ד: הוא בא בדצמבר כאשר התיק נפתח באוגוסט, והיא דיברה על מצבים קודמים.

העד: אם הייתי רואה סימנים של סטרס שנמשכים, בעקבות המצב הנוכחי, שלא רואה את הילד, יש לו לחץ כספי, הייתי מתרשם אחרת אבל לא ראיתי את זה. היום הוא מתמיד בעבודתו, הייתי מצפה לראות אותו במצב יותר קשה היום לאור הלחצים. " (פרוטוקול שורות 28-37).

  ובהמשך הדיון השיב ד"ר בונצל לשאלת בא כוחה של התובעת בדבר מסוכנות הנתבע   –

ש. בחוו"ד שלך מתאריך 30.12 אתה נותן סיכום: "התרשמתי מאדם ללא שום סימן של הפרעת אישיות, הפרעה פסיכיאטרית, וכמובן ללא רמז של מסוכנות כלפי הזולת, לא התרשמתי שיש צורך לשקול טיפול תרופתי שוב". לאור זאת, זה נכון שאי אפשר לראות אותו כאדם מסוכן?

ת. לא ראיתי מסוכנות, העו"ס אמר שהוא נעים הליכות, לא יכול להזיק לזבוב. (שם 72-74).

בדיון שנערך ביום 17/3/19 הופיע מר אלון פרידמן – עו"ס קליני שהנתבע טופל אצלו במשך תקופה ארוכה (30-40 פגישות), ואמר, בין היתר, את הדברים הבאים –

"האדון (=הנתבע) בסך הכול הוא בן אדם טוב לב, רוצה לעשות טוב, שכל הזמן בסך הכול ישר, הגון, רוצה לעשות את הדבר הנכון, בן אדם פשוט, לא מבין לעומק דברים, אלא בצורה בסיסית, לדעתי היו כל מיני אי הבנות, גם כשהוא הלך לפסיכיאטר, אני יודע שהוא קיבל תרופות, דיברתי עם ד"ר לנדאו טלפונית לפני שלושה חודשים, באופן עקרוני, איך שאני רואה אותו, הוא לא חולה נפש, לא לוקה בנפשו, אדם פשוט, שבסך הכול עובד למחייתו, עובד בניקיון, באופן רציף, שמונה שעות ביום, מגיע בזמן לפגישות, בסך הכול חברותי, מגיע עם מצב רוח טוב, לפעמים אני חשוב שהוא מבין את דברים בצורה בסיסית ולא עמוקה".

יש להעיר שלא מדובר כאן בחוות דעת של רופא פסיכיאטר, אלא של עו"ס קליני, אך בשל תקופת המפגשים הארוכה, וההיכרות הנמשכת והארוכה שלו עם הנתבע יש לדבריו משקל רב, וציין זאת ד"ר בונצל בעדותו – "אני סומך על העו"ס שרואה אותו שבוע שבוע, וגם במהלך הפגישה שלי בחודש מרץ לא ראיתי שינוי אצלו " (שורה 43 פרוטוקול מיום 14/5/19).

הגב' אסלן ימית-מדריכת כלות (שהדריכה את התובעת לנישואין) העידה בדיון שנערך ביום 17/3/19 וסיפרה על בעיות הזוגיות של הצדדים שבהן התובעת שיתפה אותה, כמו המריבה בשל רצונו של הנתבע לעבור דירה; פירוק הארונות, והאירוע עם הדלקת המצת מול פניה של התובעת. לאחר מכן היא העידה כי אף אחד לא ידע מכך שהנתבע נטל כדורים לפני החתונה ודבר הוסתר אפילו מהשדכן.

בסיכום העדויות עולה כי קיימת מחלוקת בין הרופאים הפסיכיאטרים שטיפלו בנתבע אם יש לאבחן אותו כמי שסובל מבעיה כרונית של הפרעה נפשית, או לא. גם לשיטתו של ד"ר לנדאו שמדובר בבעיה נפשית – לא מדובר בבעיה המהווה סיכון או חשש לאלימות אלא בעיה שיש להתמודד אתה, כפי שהרבה בני זוג אחרים מתמודדים.

נציין עוד כי לפגישת הטיפול הראשונה שנערכה ביום 27/3/18 אצל ד"ר לנדאו ליוותה התובעת את הנתבע, בתקופה של קבלת הטיפול התרופתי חל שיפור משמעותי במצבו של הנתבע, ולכן בטיפול האחרון אצלו ביום 18/10/18 הפחית ד"ר לנדאו את המינון, לאחר שנוכח בשיפור במצבו.

וכאן יש להעיר הערה חשובה: בתקופה זו שבה טופל הנתבע על ידי ד"ר לנדאו (חודשים אפריל-ספטמבר 2018) כבר החלה התובעת בהליכי הגירושין שלה בבית הדין. ביום 10/4/18 – דהיינו פחות משבועיים (!) לאחר הביקור המשותף שלהם אצל ד"ר לנדאו פתחה התובעת תיק ליישוב סכסוך בבית הדין בנימוק שהנתבע סובל ממחלה נפשית, ובפרק זמן זה ממש כשהיא בהריון מתקדם, היא עזבה ועברה להתגורר בבית הוריה.

בתקופת טיפול זו היה הנתבע פרוד מהתובעת-אשתו. במקום שהיא תתמוך בו רגשית במקביל לטיפול שהוא התחיל בו, היא פתחה בהליך גירושין ונפרדה ממנו. למרות זאת, העיד ד"ר לנדאו בדיון כי בעקבות הטיפול התרופתי חל שיפור במצבו של הנתבע, ולכן בביקור האחרון אצלו (שהיה שבעה חודשים לאחר הביקור הראשון) והחליט להפחית לו את המינון התרופתי. התובעת מיהרה להיפרד מהתובע כבר בתחילתו של הטיפול התרופתי שלו – בתקופה שכבר חלה אצלו הטבה – כבר אז גמל בליבה הרצון להתגרש. כאמור, היא גם התקשתה לקבל את גילוי על עברו של הנתבע, שהוסתר ממנה.

כאמור, בעקבות 'אירוע המצית' היא עזבה אותו, ועל כך חלוקות הדעות אם אירוע זה היה בבחינת 'כלו כל הקיצין' וסף הסיבולת של התובעת; או שמא היה זה רק 'תירוץ' בעקבות הגילוי והחשיפה למצבו הנפשי של הנתבע וההרגשה שרימו אותה. כל צד ועמדתו. בנקודה זו יש לציין את מה שנכתב בתסקיר לשכת הרווחה בפרק המציג את עמדת האם –

"עוד סיפרה שכאשר חזרו הביתה, האב (=הנתבע) הצית מצית מול פניה ואז החליטה שעוזבת לבית הוריה כשהיא בחודש החמישי. לדבריה, האב (=הנתבע) התקשר כל שבוע לבקש שלום בית אך היא הבהירה לו כי היא לא נותנת אמון לא בו ולא במשפחתו". (עמוד 3 לתסקיר).

כך גורמי הרווחה צוטטו את התובעת. אם כן הרושם שעולה הוא שלא מדובר כאן בפחד ממסוכנות, אלא  בחוסר אמון.

אם נצרף לכך את דבריהם של ד"ר בונצל ושל העו"ס הקליני שטיפל בו בדבר ההשלכה השלילית של הליך הגירושין של הנתבע, הפירוד והניתוק שלו מהילד (חודשיים מאז לידתו הוא לא ראה את הילד) ייתכן ולמפרע אילו הייתה התובעת ממשיכה לתמוך בנתבע, למרות הקושי, אולי כל התמונה הייתה יכולה להשתנות לטובה. יצוין עוד כי בתסקיר לשכת הרווחה (הנ"ל מיום 30/5/19 עמוד 2) נכתב בשם התובעת: "לדבריה, בתחילת הנישואין הייתה מערכת יחסים טובה והיו קשיים המאפיינים בדרך כלל שנת נישואין ראשונה".

דיון הלכתי

כשאנו באים לבחון נושא זה של מחלת נפש שהוסתרה מלפני הנישואין, יש לבחון מקודם את העובדות לאשורן אם אכן מדובר במחלת נפש חמורה המהווה סיכון לחיי הנישואין – שדינה כדין מום גמור על ההשלכות שיש לכך לעניין הכתובה והגט – או בהפרעה נפשית קלה, או שבכלל מדובר באדם שאינו בוגר בשכלו ובעל רמה נמוכה.   

נשאל הרא"ש (בתשובה כלל מ"ג, ג') –

"ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וטיפשות מתוספת עליו מדי יום יום ושואלת שיגרשנה טרם ייטרף ותהיה עגונה לעולם וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה, ואביה היה עני ומחמת דוחקו השיאה לו וכסבור הייתה יכולה לקבל ואינה יכולה לקבל כי מטורף הוא לגמרי ויראה פן יהרגנה בכעסו, כי כאשר מרגזים (=מרגיזים) אותו – מכה והורג וזורק ובועט ונושך. וראובן משיב, הכרת בו מקודם לכן וסברת וקבלת, גם אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים או כסף ערכם ואז יגרשך".

השיב הרא"ש –

"איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר (עז.) ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת ובורסקי. ועוד שנינו התם האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. לכן אין לכופו לגרש, אך תפייסנו או תקבלנו ותזון מנכסיו".

המחבר בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד בסעיף ח', הביא את דברי הרא"ש להלכה –

"איש המשתטה מדי יום יום ואומרת אשתו, אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף וירא אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים".

וכתבו המהרח"ש (ח"א תשובה ל"ג) והמהרי"ט (ח"א קי"ג) לבאר את דברי הרא"ש שלא מדובר בשוטה גמור אלא –

"באיש כעסן ורגזן ויש לו קצת טירוף ומשתטה אך אינו שוטה גמור, ובזה או תפייסנו או תקבלנו. אבל בשוטה גמור לא שייך פיוס ולא שייך לומר שתקבלנו כי אינה יכולה לסבול כלל, כדאמרינן בריש פרק חרש (יבמות קי"ב) דלהכי לא תקנו נישואין בשוטה ובשוטה משום שפגיעתם רעה דאין אדם יכול לסבול ולדור עם נחש בכפיפה אחת".

כדברי המהרח"ש, כן כתב המהרי"ט (ח"א תשובה קי"ג) –

"דהכא לא הוי מחמת חולי, אלא שאומרת שהוא מטורף וטיפשות רבה עליו ורגזן, ודבר זה אפילו לדברי האישה לא חשיב מום אלא תרבות רעה וחסרון דעת".

כלומר, לא מדובר בבעל חולה נפש אלא רגזן ואלים ומחוסר תרבות, ולכן אין כאן עילת גירושין לכפותו במתן גט.

 המהרח"ש והמהרי"ט כתבו שיש הכרח לפרש כך את דברי הרא"ש וזאת בהתאם מה שפסק הרא"ש  בתשובה אחרת בכלל מ"ב (תשובות א'-ב') שיש דין כפיה בבעל נכפה (שלא כדעת רבנו יואל במרדכי) על יסוד דברי הירושלמי ש"שאם על ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל שכן". לפיכך ברור הדבר שבלתי אפשרי לחיות ביחד בכפיפה אחת עם בעל חולה נפש גם אם הוא לא שוטה גמור, והרי זה בכלל "חיי נפש" שכופים עבורם לגרש.  משום כך פירשו האחרונים הנ"ל את דברי הרא"ש שלא דיבר הרא"ש אלא בבעל רגזן שאינו בן תרבות, ולא בשוטה או חולה בנפשו.

     וכן כתבו אחרוני זמנינו – בעל ה'אגרות משה' אבה"ע סימן פ' כתב שתשובת הרא"ש עוסקת –

"במי שהוא כעסן מצד מדתו הרעה, ולשון "המשתטה מדי יום יום" שכתב הרא"ש הוא רק שמכעסו הוא עושה מעשה שוטה ומטורף, ולכן אין לומר עליו שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת דכיוון שהוא פיקח אפשר לה שלא יבוא לכלל כעס אף שהוא טרחה גדולה לפניה להיזהר בזה. ולכן מצינו שלא כופין על זה, אבל כשהוא שוטה שעליו נאמר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת משום שאין שייך ליזהר בזה ואין שייך לפייסו כיוון שעושה שלא בדעת – ודאי יודו שכופין ליתן גט בדין עתים חלים".

   וכן כתב בעל ה'ציץ אליעזר' ח"ו, מ"ב,  שהרא"ש לא עוסק בשוטה גמור אלא "במי שהוא אווילי וכעסן ורק לפי דמיונה של האישה הוא מטורף ממש".

ויש להעיר על פרשנות זו: החתם סופר (אבה"ע חלק ב' תשובה ב') הביא בתשובתו את דברי המהרח"ש, והקשה עליהם  –

"ועדיין לא הועיל כלום, דהמעיין בתשובת הרא"ש יראה שאם תמתין ישתטה לגמרי ולא יוכל לפוטרה עוד – משמע שגם עתה היה לו התחלת טירוף".

(ויש לדחוק ולפרש כדרך שכתב האחרונים הנ"ל, שמדובר בחשש שקיים רק לפי טענתה ודמיונה של האישה ולא שזהו חשש אמתי).

כלומר, לדעת ה'חתם סופר' לא ייתכן לפרש שמדובר כאן באדם ללא הפרעה נפשית מאחר שמוסכם כי מדובר כאן באדם "שמרגיזים אותו הוא מכה והורג (=כפי הנראה הכוונה לבעלי חיים) וזורק ובועט ונושך" – גם להודאת קרובו של הבעל) – התנהגות המלמדת על הפרעה נפשית ולא נורמאלית, ולא רק בסתם אדם רגזן כפי שכתבו האחרונים הנ"ל. משום כך פירש החתם סופר את תשובת הרא"ש שמדובר באדם עם הפרעה נפשית – בעל מרה שחורה שעם הזמן מצבו עלול להחמיר, ואלו דבריו שם –

 "אבל העניין כמו שכתבתי שהיה כעסו ניכר מחמת עצבון רוח וכדומה באלו בעלי מרה שחורה וכשמוסיף והולך סופם להשתטות לגמרי בכל דבריהם, אך עתה כל זמן שאינו שוטה בכל דבריו נהי דבשעת כעסו ובאותו העניין שמשתטה בו נידון כשוטה, מכל מקום במה ששואלין אותו ומשיב כהוגן הרי זה כפקח כיוון שידענו שהוא אנדגריפי (=מרה שחורה)".

בסיום התשובה הסיק ה'חתם סופר' להלכה שאם אכן הבעל אובחן בבירור כבעל מרה שחורה (אנדגריפי) הרי שגם אם התקיימו בו כל התנאים של תנאי השוטה שבגמרא בריש מסכת  חגיגה (כמו הלן בבית הקברות ומקרע כסותו)  -"מכל מקום אם הוא שואל כעניין – כותב גט לאשתו".

דברי הגר"א בביאור תשובת הרא"ש

מדברי הגר"א (בסימן קנ"ד סעיף קטן י"ז) בביאורו לשו"ע בסימן קנ"ד, עולה דרך אחרת לגמרי בהבנת דברי הרא"ש, וזה לשונו:

"'שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים' – תוספות דיבמות דס"ד א' סד"ה יוציא וכל היכא דל"ק וכו' והרא"ש שם. ועיין סעיף ג' בהגה"ה, אלא דכאן יש לומר כיוון שידעה אין אומרים סבורה הייתי לקבל, כמ"ש בסעיף א'".

ביאור דבריו:  בתחילת דבריו ציין הגר"א לשיטת רבנו חננאל שהובאה בתוספות וברא"ש ביבמות שאין דין כפיית גט אלא במקום שהוזכר במפורש דין הכפייה במשנה ולא במקומות שהוזכר רק שיוציא ויגרש, וכוונתו שהרא"ש לשיטתו ש"אין דין כפיה אלא באותם שאמרו חכמים", שלא כדעת הדעה הראשונה בתוספות שם.            המשיך הגר"א והקשה מדברי הרמ"א שבסעיף ג' בבעל המכה את אשתו שיש אומרים שכופים לגרש – ואם כן מדוע כאן באיש המשתטה מדי יום אין כופין אותו לגרש? – הלוא מבואר בתשובת הרא"ש שגם לדברי קרובו של הבעל (ראובן הנזכר שם) מדובר בבעל "שמכה ובועט ונושך כשמרגיזים אותו".

ותירץ הגר"א –

"דכאן יש לומר כיוון שידעה אין אומרים סבורה הייתי לקבל, כמ"ש בסעיף א'".

כלומר דברי הרמ"א בבעל מכה שכופין לגרש (שהיא דעת רבנו שמחה שבמרדכי) אמורים כאשר האישה לא ידעה מאלימותו קודם הנישואין, אבל אם היא ידעה שמדובר באדם אלים הרי שהיא סברה וקיבלה – והוסיף הגר"א: "כמו שכתב בסעיף א'"  כוונתו כאן לציין לדברי הרמ"א בסעיף א' שפסק שם כדעת הרמ"ה והרמב"ם (בפרק כ"ה מהלכות אישות הי"א כפי שביארו הרב המגיד והב"י)  שבכל אותם המומים שהזכירה המשנה שכופין להוציא כמו בריח הפה ודומיהם, אם האישה ידעה מהם קודם הנישואין אין כופין את הבעל לגרש, משום שסברה וקיבלה, גם אם לא היה תנאי מפורש בדבר עובר לנישואין.

הטור והרשב"א חולקים וסוברים שאין דין סברה וקיבלה במומים גדולים ורק אם הבעל התנה כן במפורש קודם הנישואין סוברים חכמים במשנה שהאישה סברה וקבלה, אבל אם היא נישאה לו בסתם (ללא התניה) למרות שהיא ידעה – אמרינן שהיא טעתה בדעתה וסברה אז שתוכל לקבל אך כעת אינה יכולה לקבל, וכופין את הבעל לגרשה. [1]

כלומר לדעת הגר"א יש להשוות את דברי הרא"ש עם שיטת הרמ"ה והרמב"ם בדין מומים גדולים ולכן אם האישה  הכירה בהם קודם הנישואין אמרינן שהיא סברה וקבלה. אם כן מדברי הגר"א עולה שדעת הטור שסובר כדעת הרשב"א (שלא אמרינן סברה וקבלה) היא איננה כדעת אביו הרא"ש. (וצ"ע שהטור הביא את תשובת הרא"ש הזו בסימן קנ"ד).

אלא שדברי הגר"א בדברי הרא"ש נראים לכאורה כתמוהים מאוד וכמרפסין איגרא, והם נסתרים לכאורה מדברי הרא"ש שכתב במפורש שהטעם שאין כופים את הבעל לתת גט הוא משום "שאין להוסיף על מה שמנו חכמים במשנה" – הרי שאין דינו של אותו בעל מטורף כדין אותם מומים גדולים שהוזכרו במשנה שכופים לגרש! ועוד המשיך שם הרא"ש והביא את המשנה הראשונה שם בדף ע"ז –  "ועוד שנינו התם האיש שנולדו בו מומים אין כופין אותו להוציא" – ושם הרי מדובר במומים רגילים ולא במומים גדולים! ותמוה מאוד במה שדימה הגר"א את ההלכה הזו לדינו של הרמ"א בסעיף א' בדין מומים גדולים ושהטעם שאין כופין הוא משום שסברה וקבלה, בניגוד לדברי הרא"ש עצמם, וצ"ע גדול.

ומצאתי שכבר עמדו על תמיהה זו בפסקי דין רבניים חלק ח' עמוד 219 (כבוד הדיינים הגאונים הגר"ז גרז, הגר"א שפירא, והגרא"י לנאל, זצ"ל), אלא שהם כתבו לפרש את דברי הרא"ש בדרך אחרת, שלא כדרכו של הגר"א.

בהקדם הביאור יש להבין את מה שכתב הרא"ש – "איני רואה מתוך טענותיהם דברים שראוי לכופו עליה". ותמוה, הלוא שני הצדדים נחלקו בעניין זה גופא אם אותו בעל הוא מטורף ושוטה, או שאין הוא מטורף רק שאיננו בקי בטיב העולם – ועוד נחלקו הצדדים אם יש לחשוש שמא מצבו של הבעל יתדרדר עד שיהיה שוטה גמור, או שאין לחשוש לכך – ועל שתי מחלוקות אלה של הצדדים לא דיבר הרא"ש מאומה, וכל מה שכתב הרא"ש הוא רק "שאין מתוך טענותיהם דברים שיהיה בהם לכוף" – ולכאורה תשובה זו היא שלא ממין הטענה – כי אם הרא"ש היה מתייחס לטענותיהם היה עליו להזכיר את מחלוקת ר"מ וחכמים במשנה בדין של 'כסבורה הייתי לקבל' ומה לו לרא"ש להזכיר כאן את טענותיהם, והיה לו לכתוב בקיצור רק שאין להוסיף על מה שמנו חכמים, ותו לא. (עיי"ש בפד"ר הנ"ל שהתקשו גם בקושייה זו, אך כאמור, הם נטו ללכת בדרך אחרת מדרכו של הגר"א).

ביאור נכון בדברי הגר"א

בביאורם של דברים נראה כי יש כאן שתי עילות גירושין שבהן עוסק הרא"ש: האחת, בעל אלים שמכה ונשך ובועט ומתנהג כשור המועד כאשר מרגיזים אותו. בעובדה זו אין כל מחלוקת בין הצדדים. בעובדה זו מודה גם הצד של הבעל רק שלטענתו האישה ידעה על אופיו של הבעל קודם הנישואין אך התרצתה להינשא לו בגלל ממונו.

העילה השנייה היא החשש מהתדרדרות ממצבו של הבעל – "שבגלל שטיפשות מתוספת עליו כל יום ויום ושמא הוא ייטרף והיה תהיה עגונה לעולם, ושמא תלד ילדים והוא לא יוכל לזונה". כלומר מצבו הבעייתי של הבעל בהווה, וההפרעה הנפשית המוכחת בה לוקה הבעל (כדעתו של החתם סופר, שלא כאחרונים הנ"ל שכתבו שזה רק פרי דמיונה של האישה) יש בה חשש על הבאות. יש חשש סביר שמא יורע מצבו הנפשי של הבעל והוא יתדרדר לגמרי עד לכדי שיטיון גמור, ואז הוא לא יהיה בר דעת שיוכל לגרש, או לפרנס את ילדיו.

כלומר יש כאן שתי עילות גירושין: העילה הראשונה – בעל מכה ואלים שמעמדו כמו בדין המומים הגדולים שכופים עליהם כפי שהוזכרו במשנה השנייה בכתובות דף ע"ז כריח הפה וריח החוטם. ובעל מכה דינו בכפייה כמו במום גדול.

והעילה והשנייה היא הבעיה הנפשית שיש לבעל כעת, בהווה, שהואיל ומדובר ב"איש המשתטה מדי יום יום" כפי שתואר הבעל בריש הדברים עוד קודם שהביא את טענת האישה – ומתנהג בטירוף כאשר הוא מתרגז – לכן יש לחשוש שמצבו ימשיך להתדרדר עד לכדי לשיטיון גמור שאז הוא לא יהיה כשיר לתת גט או לפרנס את ילדיו. אך כאן ההבדל:  חשש זה הצופה פני  עתיד איננו נחשב כמום גדול שכופין את הבעל לגרש בגללו, אלא כמום רגיל שאין כופין את הבעל לגרש בגללו, ונבאר את הדברים.

בספר 'אור גדול' (ל'גדול ממינסק'-הגר"י פרלמן זצ"ל) בסימן ה' הביא מתשובת 'תפארת צבי' (בישקו, סימן ל"ח) שאישה שוטה שחזרה לשפיות יכול בעלה לכופה להתגרש בגלל שיש חשש שמא היא תחזור לשטותה, וכדרך שכתבו החלקת מחוקק והבית שמואל בסימן ע"ז סימן קי"ז בדין מצורעת שהתרפאה שדינה עדיין כבעלת מום מפני שיש לחשוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ולכן תצא ללא כתובה. למד מכך בעל ה'תפארת צבי' שכך הוא הדין גם בנכפה שהתרפא שיש לחשוש שהמחלה תחזור, ויש לכפות את האישה להתגרש.

בעל ה'האור גדול' הביא את דבריו והקשה עליו קושיה חזקה: הלוא אין כפייה אלא במום גדול ולא במום רגיל –

"ואם כן אף בנכפה לעניין חזרה (-שהמחלה תחזור) יש לומר דאינו מום גדול כיוון שאינו אלא חששא בעלמא ואינו נחשב רק כמום בעלמא כשאר מומים ולכן לעניין תצא שלא בכתובה דבכל המומין הדין כן – שפיר כתבו הח"מ והב"ש (סקי"ב) הנ"ל דאף דהייתה נכפית ונתרפאית מ"מ תצא שלא בכתובתה, דמכל מקום הוי מום משום חשש חזרה, וכן בסימן ל"ט בקידשה על מנת שאין בה מומים דבכל המומים אינה מקודשת לבד אם נתרפאת לגמרי בשעת קידושין, מכל מקום כיוון דאיכא חשש חזרה הוי כיש בה מום בשעת קידושין, אבל לעניין לכופה להתגרש דבשאר מומים אין כופין רק בנכפה דהוי מום גדול, שפיר אפשר דאף בנכפה כל שנתרפאה אף דאיכא חשש חזרה מ"מ אינו אלא מום בעלמא ואין כופין".

כלומר אין להקיש מדברי הב"ש והח"מ בעניין הפסד כתובה בגלל חשש חזרת המחלה, לדין הכפייה לקבל גט. חשש חזרת המחלה נחשב כמום רגיל ומדין ספק מקח טעות היא מפסידה את כתובתה. שונה הדבר לעניין כפייתה לקבל גט שלשם כך נדרש מום גדול.

למדנו מדברי ה'אור גדול' יסוד חשוב:  חשש של חזרת המחלה בעתיד  – גם שמדובר במום גדול כמו באישה נכפית שהתרפאה – דינו כעת כדין מום רגיל שבגללו היא תפסיד כתובה אך לא יהיה בו את דין הכפייה להתגרש. כלומר, חשש חזרה של מום גדול בעתיד, דינו עכשיו, בהווה, כדין מום רגיל ואין בו דין כפייה – אלא רק איבוד כתובה.

על פי יסוד חשוב זה, ייפתח לנו פתח להבין את דברי רבנו הגר"א בביאור תשובת הרא"ש. כשם שחשש חזרה בנכפה דינו כמום רגיל ולא כמום גדול, כך הוא  הדין גם בבעל שוטה ומטורף. לכן, למרות שאין להחזיק עתה את הבעל כשוטה גמור וכמי שלא ניתן לדור עמו, מכל מקום יש לחשוש שבשל מצבו הבעייתי שהוא "איש המשתטה מדי יום ביומו … ובכעסו הוא נושך ובועט ומכה" קיים חשש גדול שעם הזמן מצבו ימשיך ויתדרדר עד שיגיע לשיטיון גמור – ומשום כך יש לדון כבר היום את מצבו כדין מום רגיל.

כלומר, כשם שיש לראות בחשש של חזרת מחלת הנכפה בעתיד כמום רגיל, כך גם יש לראות בחשש ההתדרדרות של אותו בעל מטורף שהוזכר ברא"ש, כמום רגיל.

אשר על כן יובנו היטב את דברי הגר"א והרא"ש. מה שכתב הרא"ש "איני רואה מתוך טענותיהם דברים שהיה ראוי לכופו עליהם" – מתייחס לעילת הגירושין הראשונה של בעל מכה.  אין כל מחלוקת בין הצדדים שאכן מדובר בבעל אלים ש"מכה ובועט והורג ונושך" כהודאת קרובו של הבעל. בהתאם לדברי הרמ"א בסעיף ג' יש לכפות בעל מכה ואלים במתן גט כמו בדין הכפיה במום גדול, אולם מאחר שהאישה סברה וקבלה – שהרי היא מודה שהיא נישאה לו מתוך ידיעה זו, בגלל מצבה הכלכלי, לכן אין כאן כפייה – כדעת הרמ"ה והרמב"ם כפי שפסק הרמ"א בסעיף א'.

ואשר לעילת הגירושין השנייה, כאן מדובר במום רגיל בשל החשש שמצבו יתדרדר עד לשיטיון גמור – ובנקודה זו ביאר הרא"ש שאין כופין את האיש לגרש אלא במומים גדולים, ולא במומים רגילים, ודברי הגר"א בביאור תשובת הרא"ש מאירים וברורים ב"ה. 

המורם מהאמור הוא, שבעל שהגיע לדרגת שוטה שלא ניתן לגור עמו בכפיפה אחת והרי זה חיי נפש וצער רב להתגורר עמו – כמו שכתבו האחרונים הנ"ל, יש בו דין של כפייה לגט.  גם בעל שמוכרח בשל מצבו להתגורר בבית חולים לחולי נפש בגלל שלא ניתן לגור עמו במדור אחד – ברור שזהו בכלל "חיי נפש" שכופין להוציא (בזמן שהוא שפוי)  כפי שכתב בעל ה'אגרות משה' הנ"ל.

דרך נוספת בביאור תשובת הרא"ש הנ"ל

בפסק דין רבני פ"ת (מספר 1114680/2, לא פורסם) עסקנו בנושא זה של בעל אלים  שאלימותו אופיינה כאלימות נפשית קשה, למרות שהוא לא היה אלים פיזית. בין הדברים הבאנו את תשובת הרא"ש הנ"ל שמשטחיות הדברים נראה לכאורה שאין דין כפייה בבעל אלים, ואת שתמהו על כך מדברי שאר הפוסקים כמו תשובת הרשב"א המיוחסות ק"ב והתשב"ץ ח"ב תשובה ח' שמדבריהם עולה שיש דין כפייה בבעל אלים, והעלנו דרך חדשה לבאר את הדברים, ואביא מהדברים שכתבנו  שם –

       "בפסקי דין רבניים חלק ח' עמ' 220 וחלק י"ב עמ' 12 תמהו על דברי הרא"ש מתשובה אחרת שלו – תשובה מ"ב, א' שם הביא הרא"ש את דברי הירושלמי האומר: "מפני ריח הפה כופים מפני חיי נפש לא כל שכן" –  הרי שלאו דווקא על המומים שבמשנה כופין, אלא על כל מום שיש בו חיי נפש" – ושם בתשובת הרא"ש מדובר במחלוקת הרא"ש ורבנו יואל בעניין נכפה (=מחלת הנפילה) שהוא מום גדול ונחלקו אם אם הוא מאלה שכופין לגרש – שלדעת הרא"ש כופין לגרש משום שהוא חיי נפש וגרוע יותר מכל המומים שהוזכרו במשנה שכופין אותם לגרש, עיי"ש בפד"ר.

         בפשטות נראה לחלק בין סוגי השטות: יש שטות שאיננה מופנית כלפי אשתו, וכל עניין השטות והשיגעון של הבעל נוגע לעצמו ולהתנהגותו האישית, ובכך עסק הרא"ש בתשובה מ"ג והסיק שאין כאן כפיה לגרש, מאחר שהאישה לא נמצאת במצב של סיכון רק שהיא טוענת וחוששת על העתיד שמא מתוך כעסו הוא יפגע בה בעתיד.

       שונה הדבר בבעל שנוהג בצורה מאיימת ופוגענית כלפי אשתו והיא נמצאת במציאות של פחד וחרדה תמידית ממנו – כפו שכתב בתשובת התשב"ץ הנ"ל שמחמת התנהגותו הנלוזה הוא מרבה עמה קטטה והאישה יראה וחוששת לחייה ממנו – במקרה זה גם הרא"ש יודה שאין לך חיי נפש גדול מזה ויש לחייב את הבעל לגרש."

יש לציין כי במסגרת כנס ימי העיון לדיינים שנערך בשנת תשע"ו (פורסם עלי ספר -"כנס הדיינים תשע"ו" על ידי הנהלת בתי הדין) – כיוון כבוד הדיין הגר"ד בירדוגו שליט"א (חבר ביה"ד י-ם) בהרצאתו לדרך זו שכתבנו לעיל, ודקדק את לשון תשובתו של הרא"ש לפיה אותו בעל לא היה מפנה את האלימות כלפי אשתו אלא כלפי אחרים ולכן כתב הרא"ש ש"היה מכה" – ולא כתב ש"היה מכה אותה"; וכן על זו הדרך: "ובועט ונושך" שהכוונה על אחרים ולא את האישה, וכן במה שכתב "והורג" – שבוודאי שהכוונה לבעלי חיים כדרך הטיפשים. כך, שמעשים אלה למרות שהם גורמים דחייה רבה אצל האישה, מכל מקום הם לא היו מופנים כלפיה, רק שבדרכו הנלוזה הזו היה אותו בעל פורק את כעסו. ראו שם את דבריו הנהירים  בעמודים 241-259).

השקפה אחרת על תשובת הרא"ש, וסתירתה

עם כתיבת דברים אלה הובא לידי מאמר תלמודי מחקרי שכותרתו "עמדת הרא"ש לגבי כפיית גט בעקבות אלימות הבעל" (נכתב על ידי חוקרת בשם ד"ר תהילה אליצור והתפרסם ב'דיני ישראל', כרך כ"ט (תשע"ג) עמודים 125-153). במאמר זה הובאה תשובת הרא"ש בצורתה המקורית והשלמה מתוך כתב יד ירושלים. את כתב היד פרסם בשעתו פרופ' א"א אורבך (סבה של כותבת המאמר) ובו מופיעות חלק מתשובות הרא"ש בצורתן המקורית לפני שהן פורקו לקטעים וסודרו לפי סדר של 'כללים' (=נושאים) כפי המצוי בדפוסי תשובות הרא"ש בספרים שלפנינו.

סידור תשובות הרא"ש במתכונת של כללים – כנדפס בספרים –  נערך על ידי בניו של הרא"ש רבי יעקב בעל הטורים ורבי יחיאל, ועל ידי תלמידיו, לאחר פטירתו של הרא"ש. זו הדעה הרווחת גם אצל החוקרים – ראו שם במאמר הערת שוליים 17; והדבר ניכר גם מתוך עיון בתשובות הרא"ש עצמן. חלק מהתשובות העוסקות בכמה נושאים הלכתיים פורקו, וכל חלק מהן נקבע ב'כלל' אחר בהתאם לתוכנו של אותו כלל, ונציין למחקרו החשוב של פרופ' א"א אורבאך ז"ל – "שו"ת הרא"ש בכת"י ובדפוסים" (שנתון המשפט העברי כרך ב', תשל"ה).

במאמר הנ"ל כותבת החוקרת כי מעיון בכתב היד המכונה 'כתב יד ירושלים' ניתן לראות כי תשובת הרא"ש שבה אנו עוסקים (כלל מ"ג, ג') היא בעצם חלק מתשובה גדולה, שבעקבות סידור תשובות הרא"ש לכללים היא חולקה לשלושה חלקים, כשכל חלק ממנה נקבע וסודר בכלל אחר.

קביעה זו אכן נכונה היא, ויש לציין כי ניתן להרגיש בכך גם מתוך העיון בתשובת הרא"ש עצמה כפי שהיא מובאת בדפוסים שלפנינו. ניתן לזהות שחסרים פרטים, או שחסרה איזו שהיא הקדמה לסיפור המעשה. לא ברור מיהו אותו "ראובן" הטוען עבור הבעל, ומה עניינם של אותם ספרים – "אלא אם תחזירי הספרים" –  שמשתמע שמדובר בספרים ידועים עליהם דובר קודם.

מעיון בתשובה המקורית והשלמה לפני שהיא 'נחתכה' לשלוש תשובות, עולה כי החלק הראשון שלה נמצא בדפוסי הספרים שלנו בכלל ק"ו – העוסק ב'דיני התופס משל חברו בחובו ודין חטפי ודידי חטפי' . בתשובה ד' בכלל זה, הובא סיפור המעשה כשמדובר בראובן, אבי הבעל, שטען כי כלתו גנבה ממנו את ספריו בעוד שהוא לא חייב לה כלום. כלתו השיבה שהיא חטפה את המגיע לה בגלל שהיא לא קיבלה לידיה את כל כספי נדונייתה שהובטחו לה, ובמקום זה הם נמסרו לידי בנו-בעלה שהוא איש חסר דעת שבזבז אותם. לדבריה, היה על האב למסור לה את הכספים והנדוניה, ולכן היא מכרה את הספרים לצורך מזונותיה.

בתשובתו דן הרא"ש בדיני  תפיסה ונאמנות, ובהתאם לכך הוא הורה לדיינים השואלים לברר את פרטי המעשה – אם אכן היה תנאי מפורש בשעת פסיקת הנדוניה שהם יינתנו  דווקא לידה, וכן אם היו עדים שראו את תפיסת הספרים (אחרת היא נאמנת בטענת מיגו).  הרא"ש פסק שאם לא הייתה עדות "אלא מסברה היא אומרת כך שבעלה שוטה – אין בדבריה כלום כי בשביל זה אינו מחויב למסור הממון לידה, אלא אביו יברור לו כרצונו… ואתם הדיינים תוציאו הדין לאמיתו".  

המשך התשובה – החלק השני שלה – נקבע בדפוסים שלנו בכלל מ"ד תשובה ג' – והיא תשובת הרא"ש בה אנו עוסקים כאן  – בדבר טענותיה של הכלה נגד הבעל המטורף.

אם נצרף את שני חלקי התשובה יובן עניינו של "ראובן" – שהוא אבי הבעל; ועניינם של הספרים שהוזכרו בסוף התשובה. כלל מ"ד בתשובת הרא"ש עוסק בדיני תובעת גט וכתובה ובדין כפייה לגט ובדיני מורדת.

החלק השלישי והאחרון של התשובה נקבע בכלל ק"א – העוסק בדין מבריח נכסי אביו וגרמא בנזיקין, והיא תשובה ז' בשו"ת הנדפס לפנינו. בתשובה זו פורטו בהרחבה טענות אבי הבעל על אופן תפיסת הספרים על ידי הכלה. ראובן טען ששמעון נכנס לחדרו במצוות כלתו והוציאם החוצה, אך לטענת שמעון (שהודה בשליחות זו) הוא כלל לא ידע של מי הספרים. הרא"ש פסק ששמעון חייב לשלם לראובן "כי מה לו להיכנס לחדרו שלא בידיעתו, וגם ניכר שכיוון לסייע לקרובתו … ויגבה ממי שירצה – מכלתו שהודתה לו שהם ברשותה, ואם ירצה, יגבה משמעון".

כאמור, בכתב יד ירושלים נמצאת כל התשובה כיחידה אחת על כל שלושת חלקיה, אך ללא הוספת תוכן. חשוב להדגיש שכל הטקסטים של כתב היד ושל הנדפס בספרים שלפנינו זהים מילה במילה, וההבדל ביניהם הוא רק בצורת העריכה, כאמור, ולא בתוכן.

אלא שבמאמר הנ"ל מעלה הכותבת השערה לפיה מקישור כל שלושת החלקים מתקבלת תמונה אחרת המשליכה על נושא כפיית הגט. להשערתה, לא מדובר כאן בעיגון האישה או בחוסר יכולתה להשתחרר מבעלה, היות והמפתח לקבלת הגט נמצא בידה אם היא תחזיר לחמיה את הספרים. על כן הדיון כאן שמעסיק את הרא"ש איננו שאלת היכולת לכפות גט על בעל אלים, ולכן הרא"ש לא התייחס לסברת 'סברת וקבלת', היות וכל שמדובר כאן בתשובה הוא ב"ניסיונה של הכלה לעקוף את עצם הדיון בהחזרת הספרים על ידי בקשה לכפיית גט, ולכך סירב הרא"ש" (עמוד 145).

בסיכום הדברים נכתב כי "פסיקת הרא"ש כי אין מקום לכפיית גט אינה גוזרת על לאה לחיות בניגוד לרצונה עם בעל אלים ומטורף, אלא דוחה את בקשתה לנתק בין תביעת הגט לתביעה הממונית" (עמוד 152) …. כך שאין להסיק מהרא"ש כי אין דין כפיה בבעל אלים אלא לכל היותר ניתן ללמוד על עמדתו לגבי התנאת גט בהסדרת תביעות ממוניות" (עמוד 153).  

נאמר בצער כי מדובר בפרשנות מקוממת, רחוקה מהשכל הישר, וחמור מכך: יש בכך פגיעה קשה ברבותינו הראשונים; וברבותינו בעל הטורים ובעל השולחן ערוך שמימיהם אנו שותים. לא ייתכן שרבי יעקב בעל הטורים שסידר את תשובות הרא"ש וקבע את חלקה האמצעי של התשובה בטור אבן העזר סימן קנ"ד בדין הכפייה לגט והביא את דברי הרא"ש להלכה בדיני הכפייה, (ובעקבותיו בשולחן ערוך בסעיף ה' וכל רבותינו האחרונים שדנו בדבר) – יטעה ויוציא חלילה את דברי אביו מהקשרם ומהמובן הפשוט שלהם.

 ונאמר שוב: זר ומוזר לומר  שאחד מגדולי רבותינו הראשונים – רבנו בעל הטורים שמפיו אנו חיים יטעה חלילה בהבנת הנקרא ובהוצאת דבר מהקשרו – בפרט שהוא בעצמו היה ממסדרי תשובות אביו הרא"ש לפי סדר הכללים כנדפס לפנינו! ישתקע הדבר ולא ייאמר!

בדברי הרא"ש מפורש כי האישה תבעה גירושין וכבר בפתח דבריה היא טענה שיש לה חשש שמא היא לא תזכה ממנו לגט שמא הוא ישתטה לגמרי, כשאת הספרים היא כבר מכרה למזונותיה. מתוכן התשובה עולה כי אותה אישה(=כלתו של ראובן) מופיעה כתובעת בנושא הגירושין, וכנתבעת בעניין הספרים. אין כל מקום לערבב בין הדברים, ולכן התשובה המקורית חולקה לשלושה חלקים. אישה הסובלת מנחת זרועו של בעלה המטורף, וחוששת משיטיון גמור שיגרום לה לעגינות נצח – ברור ופשוט שהגט יהיה בראש מעייניה, ומדוע לייחס לתביעתה המוצדקת כוונת זדון ורמיה לפיה כוונתה הנסתרת היא רק כדי להתחמק מתביעת הספרים שהיא תפסה למזונותיה, באמצעות הגשת תביעת נגד??…

גם אין כל מקום להכניס לכאן את דינו הידוע של המהרשד"ם (אה"ע מ"א) בהתנאת גט עם תביעות ממוניות, מאחר שאת הספרים תבע אביו של הבעל, ולא הבעל עצמו!

בנוסף לכך, יש כאן גם טעות בולטת. את חלקה האחרון של תשובת הרא"ש (שלפנינו היא נקבעה בכלל ק"א) הביא רבי יעקב בעל הטורים בטור חושן משפט  סימן שמ"ח סעיף י"ג. חלק זה הוא הרי החלק העיקרי והחשוב שבו דן הרא"ש באריכות בעניינם של הספרים כשהאישה-הכלה נתבעת על ידי התובע-חמיה. נמצא אפוא שהתמונה בכללותה הייתה פרושה לפני רבנו בעל הטור.

הואיל וכך, יש לקבוע כי מאחר שחלקה השלישי של התשובה הייתה לפני רבי יעקב בעל הטורים (ולא סודרה על ידי איש אחר) בוודאי  שגם חלקה הראשון של התשובה (שנקבע בכלל ק"ו, ד') הייתה לפניו, למרות שחלק זה של התשובה לא הובא בטור חושן משפט. בנקודה זו חשוב  לציין כי חשיבותו של החלק הראשון לעומת החלק השלישי והעיקרי הוא שולי למדי, מפני שעיקר הדיון בעניינם של הספרים נידון בחלק השלישי, כך שההנחה לפיה בעל הטור לא הכיר את התשובה במלואה מופרכת מיסודה.

נאמר בהגינות כי בהערת שוליים 59 כותבת המאמר התפתלה מאוד בחלק מהשגות אלה, ולמרות זאת היא כתבה ש"מכל מקום לגבי רבי יוסף קארו אפשר להניח בסבירות גבוהה שהוא לא ראה את התשובה במלואה"…

        כפי שפתחנו, נאמר בצער כי ישתקעו דברים אלה וחלילה לא ייאמרו!

 מקח טעות, ודברי הרא"ש ב"עשה שלא כהוגן"

ה'בית שמואל' בסימן קנ"ד סק"ב שכל האמור בסוגיות בכתובות דף ע"ז בחילוק שבין מומים גדולים למומים רגילים לעניין כפיית הבעל בגט –  הוא כאשר האישה הכירה במומים אלה קודם הנישואין, אבל אם האישה לא הכירה במומי הבעל מאחר שהוא הסתיר אותם ממנה –  הרי זה מקח טעות וכופים את הבעל לגרש, כמו בדין מומים שנמצאו באישה כמבואר בסימן ל"ט ובסימן קי"ז.

ה'בית חדש' ולאחריו ה'בית מאיר' חולקים וסוברים שאין דין האיש כדין האישה ואין כלל טענת מקח טעות באיש שהסתיר את מומיו משום דאמרינן אישה בכל דהו ניחא לה, וזה לשונו   –

"ולענ"ד נראה דאף למאן דאמר היו (ולא נולדו) ואף לשיטת הטור תמיד איירי הרישא בהיו ולא ידעה וזה ההבדל שבין איש לאישה, דבאיש אמרינן חזקה אין אדם מפייס במומין ואפילו לא התנה, מה שאין כן באישה שבכל דהו ניחא לה מדלא חקרה לדעת אם יש בו מומים וגם לא התנתה אמרינן בהיו סברה וקבלה".

עיי"ש באורך בדבריהם בביאור הסוגיות לשיטות הרמ"ה והטור, ובשו"ת 'אור גדול' בסימן ה' האריך בזה בפלפול גדול, והסיק שהדבר שנוי במחלוקת הראשונים  (שם באות י"ב). 

וכבר תמה בעל ה'חזון איש' (אבהע"ז  סימן ס"ט אות כ"ג) בטעם כפייה זו של ה'בית שמואל' והקשה מדוע יכפו את הבעל מספק, וממה נפשך: אם היו קידושין – הרי שהבעל אינו חייב לגרש כי אין זה מום גדול; ואם לא היו קידושין – אם כן האישה אינה צריכה בכלל גט.

וניתן אולי לבאר כי  הכפייה הוא משום שבספק קידושין יש דין כפייה מצד עצמה היות ואי אפשר להשאיר אותם כך כשהם מעוגנים. כן מבואר בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן ק"ע שבספק קידושין יש לכפות את הבעל לתת גט, ואת האישה לקבל גט, והביאו בשו"ת אור גדול סימן ה' אות י"א (ועיין כנסת הגדולה אבן העזר סימן ע"ז הגהת בית יוסף אות ט"ז-י"ז). 

אלא שמלבד דין מקח טעות ישנה סיבה נוספת לכפיית גט והוא מדין 'קידשה ברמאות ובתחבולות'  שהוזכר בתשובת הרא"ש  כלל ל"ה ויסודו מדין אפקעינהו רבנן לקידושין כעובדא דנרש ביבמות דף ק"י משום שעשה שלא כהוגן.

הרמ"א בסעיף י"א הביא בשם המהרי"ק שאם האישה נכפית שהוא מום גדול כופין אותה להתגרש כשם שכופים את האיש ואין בזה דין חדר"ג, אולם בשאר מומים רגילים אינו יכול לגרשה בעל כורחה וחייב במזונותיה.

וכתב שם הבית שמואל בס"ק כ"ד –

"ונראה דאיירי במומים שנולדו בה או שידע מהם אבל אם היה בה מומים והוא לא ידע, יש לומר דכופין אותה כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו, והוא הדין דכופין אותה".

דברי הרא"ש בכלל ל"ה הובאו ברמ"א בסימן ע"ז בסעיף ג' בעניין מי שקידש אישה ברמאות ובתחבולות שכופין אותו לגרש. סובר הבית שמואל שגם הסתרת מום קודם הנישואין הרי זה רמאות ותחבולה ולכן יש בו דין כפיה לגרש.

מחלוקת בעל ה'גליא מסכת' ובעל ה'אור גדול' בעניין זה

בספר 'גליא מסכת' (לרבי דוד אב"ד נובהרדוק סימן ה' – הובא בפתחי תשובה סימן ל"ט ס"ק ה') השיג על דברי הבית שמואל  וכתב שדברי הרא"ש אמורים במי שקידש ועשה מעשה של תחבולה ורמאות לצורך הקידושין ולכן כתב זאת הרא"ש כסניף לכוף את אותו בעל בגט. לעומת זאת במקרה של הסתרת מום – כאן אין כל עניין של רמאות, ואדרבה, אין לאישה שום חובה לגלות את מומיה. טעם הדבר מיוסד על דברי רש"י בכתובות דף ע"ג שפירש  בטעם דין המקדש סתם וכנס בסתם ונמצאו בה מומים שיוציא בגט – משום שיש להסתפק בהאי גברא אם הוא מאותם שמקפידים על מומים או שמא הוא מאותם שאינם מקפידים על מומים – והתוצאה: האישה תצא ללא כתובה משום ספק ממון לקולא, ומאידך נדרש מתן גט משום שספק איסור לחומרה.

אם כן, אין בהסתרת המום עניין של רמאות ותחבולה משום שהאישה יכולה לומר לבעל שהייתה סבורה שהוא מאותם אנשים שלא מקפידים במומים (כדוגמת מה שנפסק בהלכות אונאה שאפילו ברובא לרדיא ומיעוט לשחיטה אין טענת מקח טעות כנגד המוכר, משום שיכול הוא לטעון שהייתי סבור שאתה הוא  מהמיעוט).

וסיים שם בעל ה"גליא מסכת' –

"על כל פנים אין לומר על האישה שעשתה שלא כהוגן והטעתו, כי הלוא הוא הטעה את עצמו שלא התנה ופירש בשעת כניסה לחופה". 

בשו"ת 'אור גדול' בסימן ה' הקשה על בעל ה"גליא מסכת' קושיה חזקה מדברי הר"ן בכתובות (ס"פ אלמנה ניזונית) שם ביאר הר"ן את החילוק בין נשא אישה ונמצא שהיא אסורה עליו בחייבי לאווין שיוציא ויש לה תוספת כתובה, וכן בנמצאת איילונית שיש לה תוספת כתובה, לעומת זאת בנשא אישה ונמצאו בה מומים שיוציא ואין לה תוספת כתובה (שו"ע קט"ז). ביאר הר"ן משום שבחייבי לאווין האישה לא כל כך פשעה במה שלא גילתה לו משום שהיא סברה שמא הוא יתפייס באיסור, וכן בנמצאת איילונית שלא ידעה שהיא איילונית, ואין כל פשיעה בהסתרת הדבר. לעומת זאת כשהאישה הסתירה את מהבעל קודם הנישואין הרי זו פשיעה מצדה של האישה ולכן אין לה תוספת כתובה. אלו דברי הר"ן – הרי מבואר לכאורה שלא כדברי בעל ה'גליא מסכת'.

 (ובספר 'אור גדול' האריך והעמיק בהלכה זו והסיק באות י"א שלא רק מצד "שלא עשתה שלא כהוגן" אלא גם מעיקר הדין היא חייבת לקבל גט דלא עדיפא מיניה, ואילו היה מתגלה באיש מום שמחמתו הוא ספק קידושי טעות – היו כופים אותו לגרשה כדברי הבית שמואל בסימן קנ"ד הנ"ל).

ביישוב דברי בעל ה'גליא מסכת' נראה שיש לחלק בין דין תוספת כתובה, לבין ביטול כפיית האישה בגט כשנמצאת בעלת מום. בתוספת כתובה מתחייב הבעל משום חיבת ביאה כמבואר ברמב"ם, ולכן כאשר האישה הסתירה ממנו את המומים שלה יכול הבעל לומר שאדעתא דהכי לא הוספתי לה. משום כך כתב הר"ן שיש כאן פשיעה מצד האישה כשהיא העלימה ממנו את דבר מומיה.

כלומר, דין תוספת כתובה דינה כדין מתנה ולכן כשישנה אומדנה ברורה של הסתרת מום מתוך פשיעה – דינה של אותה מתנה להתבטל.

ראיה לדבר מסוגיית הגמרא בכתובות מ"ו בדין חיוב הנדוניה שכתב לחתנו כשמתה בתו לאחר נישואין (לדעת התוספות שם) משום שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ובתוספות שם חילקו בין דין אומדנה המבטלת מתנה (כי יש רק צד הנותן) לאומדנה שאינה מבטלת מכר (משום שיש גם צד שני- המוכר וכל אחד מכניס את עצמו בספק, כמו במקח כשנמצאה הבהמה טרפה).  בט"ז (חו"מ סימן ס', ג') כתב שבנדוניה ותוספת כתובה יש אומדנה מיוחדת מכוח הנאת הנישואין דווקא,  ותתיישב לפי דבריו קושיית המשנה למלך (הלכות זכיה פ"ו ה"א) שהקשה על דברי ה'תוספות' שהלוא גם בחיוב תוספת כתובה יש שני צדדים – צד האישה שתוכל לומר נישאתי לך על דעת זו. ולפי דברי הט"ז הוא מיושב. המשנה למלך תירץ משום שדין תוספת כתובה לא נחשבת כ"איכא דעת אחרת" משום שהצד השני אינו מפסיד על ידי האומדנה אלא רק אינו מרוויח, בשונה ממקח שייגרם הפסד על ידי הצד השני.

לעומת זאת כאשר מדובר בכפייה לגט מדין מקח טעות בנישואין בשל מום שהתגלה, כאן ביטול קידושין דינו כדין מקח, והרי זה כמי שיש צד שני ולא ניתן לבטל זאת על ידי אומדנה של אי פשיעה באי גילוי המום.

כלומר, דברי הר"ן שכתב שאי גילוי מום דינו כפשיעה – דינו כדין אומדנה המועילה לבטל מתנה ותוספת כתובה, אך אין דינו כמקח טעות גמור, ווגם לא מדין 'עשה עמו שלא כהוגן' האמור בעשיית מעשה רמיה ותחבולה בקום ועשה שעליו כתב הרא"ש שיש מקום לכפות בגינו את הבעל במתן גט.

ביאור דברי בעל 'החתם סופר' בעניין זה

 אלא שלכאורה יש להקשות מדברי החתם סופר בתשובתו הנ"ל (אבן העזר תשובה קט"ז, הובאה בפתחי תשובה סימן ע"ז ס"ק ח') שם הוא דן בעניינו של בעל נכפה שהסתיר מהאישה את דבר מחלתו קודם הנישואין, וכתב שמאחר שישנה מחלוקת בין הרא"ש לרבנו יואל שבמרדכי אם יש דין כפייה (והן שתי דעתו ברמ"א קנ"ד, ה') לכן לא ניתן לכפות מספק חומר אשת איש.

 ובהמשך התשובה כתב החתם סופר שלעניין נכסיו של הבעל שמוחזקים בידי האישה, יכולה האישה לתפוס אותם ולא להחזיר אותם לבעל כי למרות שמדינא דמתיבתא על הבעל להחזיר לה את נכסיה והיא תחזיר את נכסיו (ובבעל נכפה הרי יש טענת מאיסות מבוררת לדון בה דינא דמתיבתא), וייסד זאת דברי הרמ"א בסימן ע"ז שהביא את דברי הרא"ש ב'הוא עשה שלא כהוגן' שבגלל זה יש דין כפייה למתן גט, וסיים החתם סופר –

"ומעתה אני אומר הכא שקידש ברמאות ולא גילה מומו ומאיסתו נהי דלא נכוף לגרש, מכל מקום לא נעזור לו להוציא לו מיד אביה עד שירצה לגרש מרצונו הטוב".

הרי לכאורה מבואר בדברי החתם סופר שלא כדברי בעל ה'גליא מסכת', ולכן לדעתו יש לראות בסברת הרא"ש ב'עשה שלא כהוגן' כנימוק צודק לתפיסת ועיקול נכסי הבעל.

אך יש לדחות בקל, ובכמה אנפי. האחד, החתם סופר עוסק במום גדול כמו נכפה, ובמום שכזה כולי עלמא יודו שחובה היה על הבעל לגלות לאישה את דבר מחלתו קודם הנישואין. בעל ה'גליא מסכת' דיבר במום רגיל כמבואר בדבריו. השני, דברי החתם סופר אמורים רק בנוגע לתפיסת הממון של הבעל, וזו היא סברת בעל ה'גליא מסכת' שכתב על יסוד דברי רש"י שניתן לומר קים לי שאתה לא מהמקפידים על המומים (ולכן היא לא עשתה שלא כהוגן שלא כגילתה לו על מומיה), אם כן קל וחומר שבאותה מידה יכולה האישה לומר את הדבר ההפוך: קים לי שאני מקפידה על מומים שכאלה (בפרט מום של נכפה) בעוד היא תפוסה בנכסיו. כלומר יכולה האישה לומר קים לי שיש כאן מקח טעות והבעל חייב לגרשני ולכן היא יכולה להחזיק בנכסיו.

ותתיישב בכך גם קושיית בעל ה'חזון איש' בסימן ס"ט, י"ב שתמה על החתם סופר – שהרי תפיסת ממון הבעל עד שיגרש נחשב ככפייה גמורה (עי' פ"ת קל"ד סק"י). לפי האמור הוא מיושב, היות ולא מדובר כאן על תפיסת נכסי הבעל כדי להכריח את אותו לתת גט – תפיסה הנחשבת ככפייה לגט, אלא בתפיסה מהלכות ממונות כדין ספק מקח טעות בנישואין אלה, ולכן יכולה האישה לתפוס את נכסי הבעל כנגד נכסי הנדוניה שלה הנמצאים ברשות הבעל, ונכון.

דברי בעל ה'חזון איש' כדעתו של בעל ה'גליא מסכת'

ובעל ה'חזון איש' (אבהע"ז סימן ס"ט, אות כ"ג) כתב בפשיטות כדעתו של בעל ה'גליא מסכת' שאין דברי הרא"ש אמורים –

 "אלא במי שפיתה אישה שאינה ראויה לו והוא ידע שהיא לא תתפייס עמו לעולם אלא רצה להערים עליה שתהא אגידא ביה ויוציא כסף בעד הגירושין או רצה לצחק בה וכיו"ב וקדשה בצנעא שלא כדרך כל הארץ רק שהבהילה בפיתויים לפי שעה ובזה דעת הרא"ש שמן הדין הפקיעו הקידושין… אבל בקידש אישה שמצפה שתתפייס לו ותוותר על מומו ודאי הוי קידושין ומעולם לא הפקיעו חכמים הקידושין כיוון דלולא המום הם מתקבלים זה על זה ונוחים זה לזה שכיח הדבר שמתקבלת וכמו דאמרו רישה בכל דהו ניחא לה, והבו דלא להוסיף על דברי הרא"ש הכפייה, וכן הב"ש שצידד לכוף בלא ידעה מן המומים לא דן עליו מדין קידש ברמאות".

כלומר יש הבדל יסודי בין קידושי רמאות כאשר לבעל עצמו ולכל העולם ברור וידוע מראש שהנישואין האלה ייכשלו כישלון חרוץ מחוסר התאמה מוחלט, ולכן מתוך ידיעה זו נאלץ הבעל לעשות תחבולות ופיתויים כדי לקדש את אותה אישה. לעומת זאת כאשר הבעל לא גילה את מומו והנישואין שלו נעשו מתוך תקווה שהנישואין יעלו פה "ויהיו נוחים זה לזה" ומתוך ציפייה שהאישה תרצה ותקבל אותו כבעל למרות המום שלו. 

(אך יש להעיר על סיום דברי החזו"א שכתב שגם הב"ש שצידד לכפות בגט במום כשהאישה לא ידעה בו שאיננו מהטעם "לא דן עליו מדין קידש ברמאות" מאחר שלא נזכר בדבריו. יש להעיר כי אמנם בב"ש בסימן קנ"ד סק"ב לא הזכיר זאת, אולם בסימן קי"ז ס"ק כ"ד כתב הב"ש שם את דין הכפייה במקח טעות מדין קידשה ברמאות).

'קידשה ברמאות ובתחבולות' בנוגע לנישואין

יש לציין כי על דברי הבית שמואל בסוף סימן קי"ז שכתב שבמום שהוסתר יש דין 'עשה עמו שלא כהוגן' חלק עליו בעל  ה'הפלאה' (בקונטרס אחרון הלכות כתובות סימן קי"ז סי"ח) וכתב שאין לקבל סברה זו בנוגע לביטול נישואין אלא רק בנוגע לביטול קידושין, ואלו דבריו  –

"והנה בתשובת הרא"ש שם מיירי בקידושין לבד, וכן הביא הרמ"א תשובה זו לעיל סימן ע"ז ס"ג, ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש, א"כ י"ל דבנשאה כיון דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומכוון לקדשה בביאה אפילו אם לא יתקיים התנאי, תו אינו יכול לכוף אותה, וכן י"ל התם דגם לגבי דידה שייך לומר בנישאת אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות."

כלומר בנישואין קיימת סברה של אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודעתו היה לקבל את אשתו כפי שהיא.

בפסקי דין רבניים חלק א' עמוד 73 (נדפס גם בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב  חלק ב סימן קיד) נכתב שכן משמע בדברי המהרי"ט בתשובתו בחלק א' סימן קי"ג, שנשאל  בעניין –

"מי שנשא אישה ואחר שנשאה נודע שיש לו חולי הנופל ר"ל (=נכפה, אפילפסיה), וחשבה אשתו אולי מקרה הוא כי לא הכירה בו, ולא היה לה ולא לאביה ידיעה מזה החולי כלל… ועוד כי ראתה שמיום שנשאת לו היה סמוך על שולחן אביו ומפתו יאכל, יען הוא לא היה כדאי להביא טרף לביתו כי יפול הנופל ממנו והוא גבר לא יצלח מימיו" …

 דן שם המהרי"ט אם כופין אותו להוציא (מחלוקת הרא"ש ורבנו יואל) אך המהרי"ט לא נכנס כלל לדיון אם ניתן לגרש משום שקידשה ברמאות ועשה שלא כהוגן, או לא.  משמע שהוא סובר כדברי ההפלאה, שדברי הרא"ש בתשובתו מצטמצמים אך ורק לקידושין לבד, אבל בנישואין אמרינן שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואין כופין אותו לגרש.

 חיוב מזונות אישה בבעל נכפה, ובמקרה של מום שהתגלה בבעל

מתשובת הרא"ש (כלל מ"ג, ג') מבואר שבמקום שאין דין כפייה כמו במומים רגילים-כפי שהסיק שם הרא"ש, אם האישה לא תרצה להיות עמו ולחזור לחיי שלום אין לה מזונות, וכלשונו: "אין לכופו לגרש אך תפייסנו או תקבלנו ותיזון מנכסיו" – ומכלל הן אתה שומע לאו: אם האישה לא תקבל אותו לחיי שלום אין לה מזונות. וכן נפסק בפסקי דין רבניים חלק א' עמוד 67 (ונדפס בקובץ תשובות ח"ב סימן קי"ג).

מאידך בנוגע למום גדול כמו בעל נכפה עולה מדברי המהרי"ט (בתשובה הנ"ל  ח"א קי"ג) שיש לה מזונות.  המהרי"ט האריך בתשובתו בדין כפיית גט בבעל נכפה, ובסוף התשובה לעניין מזונות אישה כתב – 

"נהי שלא הרשינו לכוף ולהוציא שלא יהא גט מעושה שלא כדין… ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינה מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דב"מ כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה אף על פי שנתן לה כתובתה כל זמן שהיא מעוכבת מלהנשא מחמתו… וגם אין לעכב על ידה שלא תלך לבית אביה בעיר שהוא דר בה, דמאחר דלא כייפינן לה לדור עם בעלה עם מי תדור… אלא שאם מזונות שבעיר דירתה הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער הזול. קצרו של דבר דיניה דההוא גברא… ותלך לדור במקום אביה, וכל זמן שלא יגרשנה בעלה חייב במזונותיה."

ובפסקי דין רבניים חלק א' עמוד 74 (קובץ תשובות ח"ב קי"ד) כתב שמבואר בדברי המהרי"ט שלמרות שלא כופין לתת גט אבל מאחר שהדין הוא שהוא חייב בגט הרי הוא חייב במזונותיה גם כשהיא חיה ממנו בנפרד ואינה רוצה בו, ואין זה דומה לתשובת הרא"ש ששם אם האישה לא רוצה בבעלה אין לה מזנות, משום ששם היא סברה וקבלה וידעה מהמום שלו כמ"ש הרא"ש, ועל דעת כן היא נישאה לו. לעומת זאת במקרה בו דן המהרי"ט בבעל נכפה הבעל חייב במזונותיה משום דינא דאגידא גביה כדין מגורשת ואינה מגורשת – ולפי זה כתבו שם בפד"ר שגם לשיטת הב"ש בנמצא מום שיש ספק בקידושין "מכל מקום הוא חייב במזונותיה כל זמן שלא גירשה משום שהיא מעוכבת מחמתו".

בהתאם לכך, במקרה שנידון שם בפד"ר כשהוסתר מהאישה קודם החתונה כי הבעל היה מפגר בשכלו עד כדי שיתפתח אצלו מחלת נפש בעתיד כפי שהעידו הרופאים, והיא גם לא ידעה שהבעל יוחזק במחלה זו שלוש פעמים –  חויב הבעל במזונותיה (והוא חויב בגט אך לא בכפיה, עיי"ש).

סקירת פסיקות בתי הדין הרבניים לדורותיהם בבעל חולה נפש

כבר הוזכר לעיל את פד"ר חלק א' (כבוד הדיינים הגר"א עדס, הגרי"ש אלישיב, והגר"ב ז'ולטי, עמודים 65-77) בה תבעה אישה גט מבעלה שהתגלה לאחר הנישואין כחולה רוח, וכל שהיא ידעה לפני הנישואין עליו הוא שהוא מפגר בשכלו, ולאחר הנישואין היו לבעל התקפות שיגעון והכה אותה ואת הילדים, ופסקו לחייב בגט אך לא לכפות. הוזכר לעיל פד"ר ח"ח (כבוד הדיינים הגר"ז גרז, הגר"א שפירא, והגר"א לנאל, עמודים 216-226) תביעת אישה לגט בגלל שבעלה הואשם בניסיון לרצוח אותה והוא אושפז בבית חולים לחולי נפש, ולאחר מכן הוא התרפא אך יש חשש שתתפרץ אצלו המחלה שוב והסיקו לחייב בגט בצירוף עילת עובר על דת.

בפסקי דין רבניים חלק ח' (כבוד הדיינים הגר"ש טנא, הגר"י נשר, הגר"א הורביץ, עמודים 261-272) דנו בתביעת בעל לחייב את אשתו בגט או לבטל את הקידושין בגלל שהוסתרה ממנו מחלת האפילפסיה של אשתו, ולטענת האישה מדובר בדרגה הקלה של המחלה שאיננה גורמת להפרעה לחיים המשותפים. לאחר האריכות נפסק שם שיש ספיקות בהלכה ולכן אין לכופה לגט אך אין לחייב את הבעל לחזור לשלום בית. בפסק דין רבני חלק י"ב (כבוד הדיינים הגר"ש גורן, הגר"י קאפח, הגר"א אליהו עמודים (3-16) דנו לכוף בעל חולה רוח ואלים שאושפז בבית חולים לחולי נפש וחוזר ומקבל התקפות ואינו יכול לדאוג לענייניו ואין יחסי אישות. וראו עוד פד"ר ב' 188; פד"ר ד' 171; פד"ר ו' 213; פד"ר ו' 256; פד"ר ה' 196, ועוד.

הצד השווה בכל פסקי הדין הוא שכאשר נשקפת סכנה מצדו של הבעל, או במצבים בהם החיים עמו הם בלתי נסבלים כשהבעל סובל מהתקפות חוזרות ונשנות ומתאשפז בבית חולים לחולי נפש; או לחילופין אם הבעל התרפא אך הוא הוחזק שלוש פעמים במחלת נפש ובהתקפות ויש לחשוש לחזרת המחלה – מקרים אלה הם בחינת "חיי נפש" רק אז יש לדון על כפיית גט, אך לא בפחות מכך. 

המקרה שלפנינו

הבעל שלפנינו מעולם לא אושפז בבית חולים לחולי נפש, וישנן חוות דעת סותרות בין הרופאים הפסיכיאטרים שטיפלו בו אם יש להגדיר אותו כחולה נפש כרוני, או כאדם בריא שנדרש לו מעקב וטיפול בגלל לחצים וחרדות בהן הוא מצוי, ובשל האופי החלש והתלותי שלו. מחלוקת קיצונית זו מעלה הרהורי דברים על הפער הגדול שבין אבחנות הרופאים.  אין חולק כי מדובר באדם שאין לו שיקול דעת משל עצמו, הוא תלוי מאוד באחרים, ולא בשל בשכלו. היום הוא נמצא במעקב  אצל ד"ר בונצל ומטופל על ידו בכדורים. לדעת הרופא מדובר אדם בריא המטופל בכדורים פסיכיאטריים ונמצא בטיפול ומעקב מתמשך. בדבר רמתו הנמוכה של הנתבע נפנה כאן את תשומת הלב לדברי הבעל בעניין 'תיקון המשניות לצורך שלום הבית' שיצוטט לקמן מפרוטוקול הדיון.

 גם לקביעתו של ד"ר לנדאו שהגדיר את הנתבע כחולה נפש כרוני – גם הוא הודה בעדותו שאין למחלה שלו מרכיב של מסוכנות כלפי אשתו-התובעת, ושאם הנתבע היה ממשיך במעקב ובטיפול תרופתי, מצבו היה משתפר. כאמור, יש לציין את עמדתו ועדותו של ד"ר בונצל כי להליכי הפירוד והגירושין והניתוק שלו מבנו (על המאבק שניטש ביניהם עד היום על הסדרי השהיה שלו עמו) היו וישנם השפעות שליליות (כמו חרדות) על הנתבע.

גם בימים אלה  הנתבע מטופל ונמצא במעקב אצל הפסיכיאטר ד"ר בונצל, ורק לאחרונה (ביום 24/2/20) התקבל תסקיר מלשכת הרווחה ובו נכתב כי "התקבל אבחון  עדכני מד"ר בונצל בדבר הערכת מצבו הנפשי של הבעל לפיו האב(=הבעל) נמצא באותו מצב כפי שהתרשם ממנו בעבר ללא סימני חולי עם טיפול תרופתי למשך שנה וחצי, והוא נמצא במסגרת שתספק לו חצי יום עבודה וחצי יום לימוד, ואין מניעה מלמנוע אותו מביקור סדיר עם הילד ללא השגחה".

אם כך הם פני הדברים, בהתאם למה שהתבאר לעיל, לא ניתן להכליל את הבעל הנוכחי ולהעמיד אותו עם כל אותם בעלים בהם עסקו הפוסקים הנ"ל. כפי שנתבאר יש חילוק גדול בין חולה נפש אלים  לבין "חסרון דעת וחוסר תרבות". במקרה שלפנינו אין להגדיר את הבעל כחולה נפש אלים. לא מדובר כאן בחולה נפש שהוא בכלל "חיי נפש" שלא ניתן לדור עמו, או שיכול להוות סכנה לאישה. הוא מעולם לא אושפז, וגם היום – למרות שהוא מטופל בכדורים ונמצא תחת מעקב – מדובר באדם שמתפקד ונמצא במסגרת. לא הוכחה כל אלימות מצדו של הבעל, ומקרה המצית הוכחש על ידו, וגם אם היה כפי שתיארה האישה, עדיין מדובר במקרה חד פעמי שאין בו סיכון ואינו נופל תחת הגדרת "חיי נפש" שלא ניתן לחיות עמו.

כבר הזכרנו את שכתב בעל ה'אגרות משה' (אבה"ע פ') שעניינו של "המשתטה מדי יום יום" שכתב הרא"ש-  "הוא רק שמכעסו הוא עושה מעשה שוטה ומטורף, ולכן אין לומר עליו שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת שכיוון שהוא פיקח אפשר לה שלא יבוא לכלל כעס אף שהוא טרחה גדולה לפניה להיזהר בזה." התובעת התקשתה אולי לעמוד במטלת הטרחה להתנהל בנחת עם בעלה-הנתבע, וכנראה גם לא רצתה לטרוח, היא נפגעה מהסתרת עברו הנפשי ובעקבות 'אירוע המצית', שלא הוכח טיבו, היא בקלות רבה קמה ועזבה.

להשקפתה של התובעת, היו לה חרדות מהנתבע בגלל המריבות שהיו ביניהם, בגלל התנהגות מוזרה שלא הוכחה, ובנוגע למקרים שאותם ציינה התובעת, הייתה הכחשה או הסברים מצד הנתבע. עובדות לא הוכחו, ועולה רושם כי היא לקחה קשה, ואולי גם בצדק, את דבר גילוי נטילת הכדורים על ידי הנתבע. היא ראתה בכך רמיה ואונאה מצדו, והחליטה להיפרד ממנו – שבועיים לאחר הביקור המשותף והתחלת הטיפול אצל ד"ר לנדאו בעקבות 'אירוע המצית'. להשקפתה זה היה אירוע אלים ולכן היא עשתה דין לעצמה ועזבה אותו. כפי שכתב הרא"ש בתשובתו היא לא זכאית למזונות אישה אם היא לא תחזור אליו לחיי שלום.

 מורדים זה על זה, או חוסר סיכוי לשלום בית,

כעת לאחר שהתברר כי אין כאן עילות גירושין, יש לבחון לעומק את רצון שלום הבית של הנתבע אם לא מדובר במס שפתיים, ברצון להתנקם באישה מטעמים שונים, או שסתם מדובר כאן באדם מבולבל רפה שכל ונעדר החלטה משל עצמו.    

אם נסקור את הצהרותיו של הנתבע על רצון שלום הבית שלו נגלה כי דעתו השתנתה מפעם לפעם, וסבלה כמוהו מחוסר יציבות. הרושם שעולה הוא שהנתבע לא מבין את עניינו של שלום בית, ויותר מכך דומה כי אין לו רצון משל עצמו והוא תלוי בדעת אחרים. הוא תלוי לגמרי בדעתו של הרב שלו שעומד על גביו  כ'גדול העומד על גבי קטן' ואומר לו "הידבק בשלום בית בכל מחיר"!..

נתחיל מהסוף, ונצטט בהרחבה מפרוטוקול הדיון האחרון שנערך ביום י"ד חשון תש"פ (12/11/19) שורות 4-36 –

"ביה"ד: אתה רוצה לתת גט היום?

הבעל: לא.

ביה"ד: א"כ,  אין מקום לעשות דיון היום. ניתן פסק דין. מי אמר לך לא לתת גט?

הבעל: הרב פלוני , תדברו אתו; הרב אלמוני , דיברתי אתו. הרב פלמוני  לא רוצה להתערב.

ביה"ד: כי הוא לא שמע את שני הצדדים. והרב פלוני התערב למרות שלא שמע את שני הצדדים. אם הרב פלוני היה אומר שתיתן גט, היית נותן?

הבעל: אם הרב פלוני היה אומר לתת גט, הייתי נותן. הצעתי לרב בן שמעון שהוא יתערב, הוא אמר שהוא צריך את האישור של ביה"ד.

ביה"ד: מתי היית אצל הרב פלוני בפעם האחרונה?

הבעל: היום בבוקר, השכירו לי חדר ביהודה הלוי, אני מתפלל אצלו כל הזמן.

ביה"ד: הוא כל הזמן אומר לך לא לתת גט?

הבעל: הוא אמר לי לעשות את התיקון שאמר לי של המשניות.

ביה"ד: אם תעשה את התיקונים של המשניות והמחשבה , הוא אמר לך שהיא תחזור אליך? והוא אמר לך לעשות גם משהו לטובתה?

הבעל: הוא לא פסיכיאטר שלי.

ביה"ד: חוץ מהתיקון של המשניות אמר לך עוד משהו?

הבעל: לא.

ביה"ד: והתיקון של המשניות לא עוזר?

הבעל: אני לא עושה את זה, אני גם עובד.

ביה"ד: תנסה לעשות שבוע את התיקון.

הבעל: הוא אמר חודש.

ביה"ד: אם תעשה תיקון שבועיים חזק, ואתה רואה שזה לא יצליח, תיתן לה גט?

הבעל: הוא אמר חודש.

ביה"ד: חודש יעזור?

הבעל: אני אשאל אותו.

ביה"ד: מתי אמר לך לעשות את התיקון הזה?

הבעל: לפני 4-5 חודשים.

ביה"ד: ולמה לא עשית עד עכשיו?

הבעל: זה לימוד חזק, קשה לעשות.

ביה"ד: אם אתה רוצה באמת שלום בית היית מתאמץ, אתה לא שומע לרב שלך.

הבעל: אם הרב היה אומר לי שאני אתן גט, הייתי נותן, אבל הוא אמר לי שלו"ב.

ביה"ד: למה תשמע לו אם יגיד לך שתיתן גט? לא שמעת לו בעניין התיקון.

הבעל: מה שהוא יגיד אני אעשה."   

    הדברים מדברים בעד עצמם. הרב של הנתבע, הבעל שלפנינו, טרם הורה לו לתת גט ולכן הוא עדיין רוצה בשלום בית. לטענת הנתבע הוא קיבל מהרב הוראה "לעשות תיקון משניות" כדי שיהיה שלום בית. את העצה הזו הוא  קיבל עוד לפני חמישה חודשים, אבל לדברי הנתבע מדובר ב"לימוד חזק, קשה לעשות"… וגם לדבריו אם הרב שלו היה אומר לו לתת גט – הוא היה נותן גט! כלומר, לבעל זה אין רצון משל עצמו והוא תלוי ומוכתב לגמרי באותו רב המורה לו מה לעשות ומה לחשוב..

אלא שכאן יש לציין את שאמר הבעל מספר חודשים קודם לכן בדיון שנערך ביום י' אדר ב' תשע"ט (17/3/19) –

"ביה"ד …..  עבר זמן, היא לא חוזרת אליך, יש לך אפשרות אחרונה, ברגע שמכניסים עדים, אנחנו לא יודעים כמה זמן זה ייקח, מה יהיו התוצאות, יכול להיות שתחויב או לא בגט, אבל לאן זה יוביל אותך, אתה יכול לגמור היום עם גט ובלא כתובה.

הבעל: אני אמרתי לרב שבגלל שהיא חושבת שאני חולה נפש, היא לא רוצה, הרב אמר "תראה מה שביה"ד יפסוק". אני הבנתי שהדיונים גם עושים את שלהם". (שורות 13-17).

 כלומר בדיון האחרון אומר בשם הרב שלו שלא יגרש, ובדיון  הוא אומר בשמו לקבל את פסיקת בית הדין. הוא שאמרנו, אין לו דעה החלטית משל עצמו, הוא לא מבין ששלום בית הוא דבר שנתון להחלטתו ולרצונו ולא לשנות אותה בהתאם להתקדמות הדיונים בבית הדין או בהתאם לעצות שונות שהוא מקבל.

גם בדיונים קודמים ניתן היה להבחין בדעתו המשתנה של הנתבע. בדיון הראשון (כ"ז במרחשוון תשע"ט (05/11/2018) הצהיר הנתבע שגם אם יועצת נישואין תמליץ על גירושין הוא לא יתגרש (שורה 22), אך בדיון שלאחר מכן מיום י"ב בכסלו תשע"ט (20/11/2018) שורות 10-11 שינה הנתבע את טעמו, ובמענה לשאלת ביה"ד: אם נפנה אתכם ותינתן חוות דעת אתה מקבל את חוות הדעת? השיב הבעל: כן". בהמשך הדיון הבהיר בא כוחו את עמדת הנתבע, ונצטט מהפרוטוקול שורה 66 ואילך –

ב"כ הבעל: לקח לי זמן גם כדי להבהיר את העניינים, לגבי מתן הגט, דעתו של מרשי לא מיושבת, אני סבור שהוא צריך להתייעץ עם מי שצריך להתייעץ, הוא צריך שבוע ימים, אם אני אלחץ עליו, אני כופה עליו, זה יהא גט מעושה. אנחנו צריכים שבוע ימים, זו החלטה שצריכה שיקול דעת, לפי מה שאני שומע קשה לו להחליט על דבר כזה, כבד עליו.

ובהמשך שורות 76-78

הבעל: אין לי את העוז הזה לתת גט.

ביה"ד: מה אתה חושב שתשיג.

הבעל: גם אם אני לא משיג, אני לא יכול היום.

כלומר לא מדובר באדם שיש לו דעה עצמית משלו וכפי הנראה הוא מוכתב ותלוי בגורם חיצוני שמבחינתו אמור לתת לו הנחיות והוראות כיצד לנהוג, מה להחליט או מה לחשוב.   

אולם למרבה הפלא גם עמדתו של הרב לא הייתה ברורה גם לנתבע ובהמשך הדיון הצהיר הנתבע  בשורות 95-104 את הדברים הבאים –

"הבעל: הרב שלי גם אמר לי לגמור.

ביה"ד: פה כולם אומרים לך.

הבעל: אני מתייעץ עם הרב בעדני .

ביה"ד: נעשה את ההסכם, ונצא לדרך חדשה.

הבעל: אני לא חושב שאני מסוגל לזה. אני רוצה להתייעץ עם רבנים.

ביה"ד: ככל שתלך ליותר רבנים תסתבך יותר. מי שצריך לקבל את ההחלטה זה אתה. מה אמא שלך אומרת?

הבעל: לסיים.

        נמשיך לדיון הרביעי שנערך ביום י' אדר ב' (17/3/19) שורות 27-33 לפרוטוקול, נשאל שוב אם הוא מוכן לתת גט, 

ביה"ד: תחליט, אם לא, אנחנו ממשיכים בדיון.

הבעל לא עונה.

ביה"ד: בפעם הקודמת עמדת בפני שאלה כזו, אמרת שאתה רוצה להמשיך בדיון, היום המצב שונה, היא לא חוזרת אליך, אתה יכול להיות פטור מכתובה בסך 52000 דולר, נעשה קניין על הוויתור בכתובה, נעשה גט השבוע, ותלכו הביתה לשלום.

הבעל לא עונה.

ביה"ד: מה אתה אומר?

הבעל: אין לי מילים.

ביה"ד: אתה חייב להחליט בחיים שלך. כל החיים הם פרשת דרכים, רק בעוד עשר שנים תדע אם החלטת על הדרך הנכונה. הדרך הנכונה, נכון לעכשיו, זה לגמור בהסכמות, זה לא תורם לא לך , לא לאשתך, תצטרכו להיפגש בשמחות של הילד. אם אתה רואה שזה מה שהיא רוצה, תכבד את זה".

       בדיון החמישי  שנערך ביום י"א באלול תשע"ט (11/9/19) בחקירת הבעל על ידי בא כוחה של האישה אמר הבעל את הדברים הבאים (שורות 177-197)  –

"ביה"ד: מה אתה מחפש?

הבעל: באופן רגיל לא יהא שלו"ב.  אבל יש רבנים שאומרים שאפשר לעשות שלו"ב.

ביה"ד: זה לא נראה שהיא הולכת לעשות איתך שלו"ב. למה אתה צריך לענות את עצמך ואותה, אתה חושב שאם היה סיכוי לשלו"ב , לא כולם היו קופצים על זה? אם הרב שלך אמר את זה, לא שמע את האישה. אתה בעצמך אומר שבאופן רגיל לא יהא שלו"ב. אתה מחכה כאן לנס.

הבעל: אם היינו מדברים היינו מבינים אחד את השני, אם לא היו כאן עו"ד, אולי כן היינו מבינים אחד את השני.

ביה"ד: אנחנו יכולים לסכם משהו במעמד כולם, שאם אחרי החגים לא ישתנה שום דבר, תיתן גט.

הבעל: הרב פלוני אמר שלא להסכים לכזה דבר. התיקון שהוא עשה איתי, אני לא עשיתי. אולי הקב"ה כן יכניס לה את הדעה הזו, לעשות שלו"ב, אבל גם אני לא עושה תשובה נכונה כמו שהרב אמר לי.

ביה"ד:  עד מתי אתה רוצה, מקודם אמרת חגים.

הבעל שותק.

לסיכום הדברים, לפנינו בעל שאין מבין כי אין כל סיכוי לשלום בית, ורואה בתיקון המשניות שנתן לו הרב את הפתרון להשגת שלום בית, אבל גם לדבריו הוא מתקשה לעמוד במטלה הזו, וכבר מספר חודשים שהוא לא עושה את התיקון… והוא מפר בכך גם את הוראת רבו!

בדיונים האחרונים התלונן הנתבע על הניתוק שלו מהילד, ויש להניח שזה מה שעומד מאחורי "חוסר היכולת שלו" לתת גט והצורך שלו להתייעץ ברבנים… לא מדובר ברצון כנה ואמתי לחזור לחיי שלום, והראיה: גם את תיקון המשניות לשלום הבית שלו הוא זנח או שלא התחיל בו… כל רצונו הוא להחזיק את הגט כקלף מיקוח או כנקמנות על אי קיום הסדרי שהות שהוא מעוניין בהם במסגרת המאבק על הסדרי השהות, ויש לציין כי גם התובעת מערימה קשיים בנושא זה. בימים האחרונים הוגש לבית הדין תסקיר מלשכת ההרווחה על המלצות הסדרי שהות של האב עם הילד (נכתב כי הם לא הצליחו ליצור קשר עם האם-התובעת) והן אושרו על ידי בית הדין ונקבעו כהחלטה שיפוטית. בית הדין ימשיך לעקוב אחר קיום הסדרי השהות, והתיק יישאר פתוח.

לסיכום הדברים, נאמר כי אם היה מדובר בבעל רגיל ומיושב בדעתו, היה מקום לקבוע כי טענותיו לשלום בית הן מן השפה ולחוץ וכנראה מונעת משיקולים זרים, והיה מקום לדון אותו כהוראת רבנו ירוחם הידוע (נתיב כ"ב ה"ח) בבני זוג המורדים זה על זה, וראו בפסק דין רבני חלק א' עמוד 323 בביאורו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל בדבריו.

אולם דבריו של רבנו ירוחם אמורים כאשר שני בני הזוג אינם רוצים זה בזה, ולכן הם מוגדרים כמורדים זה בזה. בחינת המרידה תלויה בשאלה התיאורטית מה היה קורה אילו  אחד מהצדדים היה מחליט לחזור בו מהגירושין ולחזור לחיי שלום: האם הצד השני היה מקבל אותו או לא. רק כאשר שני הצדדים לא רוצים בשלום בית הם מורדים זה על זה. אבל במקרה שאחד מהצדדים עדיין מאמין בשלום בית, או לחילופין הוא מבין שלא יהיה סיכוי לשלום בית ולכן בלית ברירה ובדיעבד הוא מסכים להתגרש – כאן לא אמור דינו של רבנו ירוחם –  היות והגירושין לא באים מתוך רצונו, אלא מכורח המציאות שנכפתה עליו על ידי הצד האחר.

 קשה לקבוע זאת על הנתבע שלפנינו. למרות האמור, לא ניתן לקבוע כי טענת שלום הבית של הנתבע היא מחוסרת כנות ומזויפת מתוכה. מדובר כאן באדם בעל רמה שכלית נמוכה הנתון להשפעות חיצוניות, ואיננו מסוגל להחליט בעצמו. כשאומרים לו שתיקון משניות הוא תיקון לשלום בית ובזכותו אשתו תחזור אליו, הוא מקבל את הדברים כפשוטם ומאמין בהם ולמרות זאת הוא לא מבצע אותם.

מהיכרות הצדדים בדיונים הארוכים שנערכו לפנינו, ברור כי אילו התובעת הייתה מחליטה היום לחזור בה מתביעתה ולחזור לבית לחיי שלום – היה הנתבע מקבל אותה בזרועות פתוחות ורוצה בה. התובעת החלטית ברצון שלה להתגרש, אך מנגד הנתבע מתקשה להבין כי אין כאן סיכוי לשלום בית. הוא מבולבל מהמצב ונמצא בחוסר אונים.

במקרה זה לא ניתן לקבוע חיוב  של גט מכוח דבריו של רבנו ירוחם, אבל בהחלט יש כאן מצוה לגרש כדין מאיס עלי באמתלה מבוררת, כמבואר בדברי רבנו יונה שהובאו בשיטה מקובצת כתובות דף ס"ד. 

נפסק:

1. על שני הצדדים להתגרש לאלתר, ומצווה על הבעל לגרש את אשתו.
2. תביעת התובעת לראות בנישואין אלה כמקח טעות, ולכפות את הנתבע במתן גט, נדחית.
3. קובעים מועד לסידור גט ליום שלישי כ"ח אדר תש"פ (24/3/2020) בשעה 9.15.

על המזכירות לשלוח הזמנות מתאימות.

• תביעת התובעת לקבלת כתובה ומזונות נדחית.

                                     הרב אריאל ינאי – דיין

אנו מצטרפים למסקנות פסק דינו של הדיין הרה"ג אריאל ינאי שליט"א.

הרב יגאל לרר – אב"ד                                       הרב בן ציון רבין – דיין

נפסק כאמור בפסק הדין.

ניתן לפרסם בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

ניתן ביום ח' באדר התש"פ (04/03/2020).

הרב יגאל לרר – אב"ד                      הרב אריאל ינאי                     הרב בן ציון הכהן רבין

[1] שיטת הטור מתבארת בדברי הרשב"א (בחידושיו) שכתב שכאשר היה תנאי מפורש עובר לנישואין רק אז אין האישה יכולה לומר כסבורה הייתי לקבל ועכשיו אי אפשי לקבל,  משום "דגמרה בדעתה לקבל … וכיוון שהתנתה אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל, דיכולה היא אלא שעכשיו מצאה עילה לצאת". בהמשך דבריו דימה זאת הרשב"א לדין מחילה בנזקי שכנים כדברי הירושלמי במי שעשה חנות בחצר משותפת שיכול שכנו למחות בו משום הרעש של הנכנסים וגם אם שתק בתחילה יכול לומר לו שהיה סבור שהוא יכול לקבל וכו', אבל אם התנה עמו וקיבל עליו את הצבת החנות במפורש, אינו יכול לחזור בו, עיי"ש.

ביאור עומק הדבר הוא כפי שייסד הגר"א גולדשמידט זצ"ל בספרו "עזר משפט" (סימן י"ח עמוד רכ"ד) שהוכיח שתביעה מכוח עילת גירושין כמו בבעל רועה זונות היא "משום קלקול חיי הנישואין ולכן כשהאישה קובלת עליו ותובעת גט, נמצא כי בסכסוך זה עומדים שני בעלי דין ככל ריב בין בעלי דין", עיי"ש בדבריו שביאר שמשום כך מועילה כאן הודאת בעל דין ככל דין טוען ונטען.

אם כן, כך גם כשהאישה תובעת גירושין במום גדול שנמצא בבעל שהאישה נחשבת כ"בעלת דין" לתבוע גט מצד קלקול חיי הנישואין שביניהם. לכן הרשב"א דימה את ההלכה הזו לדיני מחילה של נזקי שכנים, ומשום כך כאשר הייתה מחילה וקבלה מפורשת מצד האישה עובר לנישואין – היא כבר לא תוכל לחזור בה מקבלה והסכמה מפורשת זו מכוח סברת 'כסבורה הייתי לקבל' וכו' – כדין מחילה בטעות – משום שיש להחזיק חזרה הזו כרמאות – שמצאה עילה לצאת ממנו. אבל אם היא נישאת בסתם יכולה האישה לומר כ'סבורה הייתי לקבל' וכו' משום שכאן אין ריעותא של חשש רמאות, והרי זו כמחילה בטעות, וכופין את הבעל לגרש.

הרמ"ה שחולק, סובר כפי המשתמע מלשון הרמב"ם (פכ"ה מאישות ההלכה י"א) – "ואם רצתה תשב עם בעלה" – שמשמע שהאישה מקבלת ורוצה את בעלה למרות המום שלו, כפי שהוא. כלומר אין  כן אין כאן תורת מחילה על המום (החפצא) אלא קבלת הבעל (הגברא) שכל רצונה הוא להינשא לו כפי שהוא, ולכן אין חילוק בין אם רצון זה בא כתוך תנאי בנישואין כהסכמה מפורשת, או כהסכמה שבשתיקה בנישואין סתם, ודו"ק. להלן  בהמשך הדברים יובאו דברי בעל 'החזון איש' שכתב כסברה זו בנוגע לדברי הב"ש בדין מקח טעות במום רגיל.

הפוסט עילות גירושין – מחלת נפש שהוסתרה, אלימות הבעל, ודין הכתובה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני בית הדין תביעת האשה לחיוב הבעל בגירושין ובתשלום הכתובה, וכעת עם השלמת שמיעת הטענות והצגת הסיכומים, להלן פסק הדין בתביעות אלו.

הצדדים נשואים שלוש-עשרה וחצי שנים ולהם שני ילדים. כשלוש שנים שהצדדים אינם מתגוררים יחד, וכן יצוין לאירוע שבו הבעל נהג באלימות כנגד האשה, אירוע בגינו נשפט והורשע לתשעה חודשי מאסר.

האשה תובעת להתגרש עקב ההתנהגות האלימה של הבעל כנגדה, וכן טענה על יחס משפיל וכן שהבעל בגד בה וכי במשך תקופה של מספר חודשים היה בקשר זוגי עם אשה אחרת, ואף דרש מאשתו להסכים שיוכל לנהל את הקשר הנ"ל בד בבד עם חיים משותפים עמה. וכן טענה שהבעל עישן סמים בביתם.

להלן מדברי האשה בדיון הראשון כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון:

…הוא היה אלים כלפי קללות והכפשות. בנפרד שנתיים, בשנה האחרונה שהיינו יחד הוא גר אצל הוריו בטבריה בגלל בעיות נפשיות, כשחזר הביתה הוריד הכדורים על דעת עצמו, וגם היה עם אשה אחרת. עישן חשיש בבית לפני הילדים. רצה להביא את החברה שלו לגור אתנו בבית הוא רצה להביא אותה לבית שאני והיא נריב עליו בפניו. היו מכות כל השנים. הוא איים עלי ועל הילדים במוות. ההורים שלי לא ידעו על המריבות והם פעם התקשרו ואז הוא צעק עליהם שאני לא מפרגנת לו דברים ולא מרשה לו אשה חדשה. בהתחלה ההורים שלו תמכו בי וכעת לא. אני אמרתי לו שאני רוצה להתגרש ושכרתי עו"ד, ואז הוא היכה אותי קשות, דחף אותי לקיר והשכיב אותי לרצפה. הוא רצה לצרף מישהי למיטה ואני לא הסכמתי. היה רואה סרטים כחולים והיה רוצה שאני אעשה כמוהם. אני עומדת אחרי מה שכתוב בכתב התביעה.

להלן מדברי הבעל באותו דיון, שנאמרו במענה לדברי האשה:

טעיתי נכנסה בי רוח שטות היה לי דיכאון. הייתי על סף אשפוז דיכאון חמור. ההתנהגות שלי בחצי שנה האחרונה זה לא הייתי אני. היה לי קשר עם בחורה שהעסיקה אותי אבל לא הבאתי אותה הביתה. מעולם לא הכנו ליעוץ נישואין. אני במשך שנה וארבעה חודשים לא נוטל כדורים, אני שבועיים מחוץ לכלא. זה תקופה ארוכה לחשבון נפש אני מבקש שלום בית. למען הילדים.

מעיון בטענות הצדדים עולה שקיימות כמה טענות כבדות משקל שהביאו את האשה למאוס בבעלה, לרבות הקשר שלו עם אשה אחרת, והאירוע האלים בגינו הבעל הורשע וישב בכלא.

עוד בטרם בירור כל טענה וטענה לאשורה, הרי שאותן עובדות שאינן שנויות במחלוקת, מספיקות להצדיק שהאשה מאסה בבעלה ואינה מסכימה לשוב לשלום בית או אף לבחון אפשרות כזו.

אמנם הבעל טען שלמד את הלקח וכעת כבר ינהג אחרת, אך האשה אינה חייבת להאמין שאכן לא ישוב למעשיו הקודמים.

בדיון האחרון הבעל הביע הסכמה להתגרש, והצדדים אף היו קרובים לחתימה על הסכם גירושין הוגן שהוצע על ידי בית הדין, אך ברגע האחרון קרובת משפחה של הבעל שהמתינה בחדר ההמתנה, הסיתה את הבעל שלא להשלים את ההליך בהסכמה שהייתה מקובלת עליו. בעקבות העדר ההסכמה, עלינו להכריע בתביעות שבפנינו.

הטענות שאין עליהן מחלוקת מהוות אמתלא מבוררת לכך שהאשה מאסה בבעלה, והן – ההתנהגות האלימה שנהג כנגדה, בגינה נשפט והורשע, וכן הקשר הזוגי שקשר עם אשה אחרת, והדרישה לנהוג עמה בדרך שיש בה סטייה מדרך החיים הזוגית המקובלת, טענות אלו שנטענו על ידי האשה בדיון הראשון, לא הוכחשו על ידי הבעל.

ההתנהגות המתוארות חמורה מאד וראויה לכל גינוי, ומצדיקה את עמדה האשה המסרבת לשוב ולהתגורר עמו ומסרבת לבקשתו לבחון חזרה לשלום בית, אך עלינו לדון האם בנסיבות המתוארות שהבעל מבקש לחזור לשלום בית תוך תיקון הליקויים, ניתן לפסוק חיובו בגירושין.

בשולחן ערוך חלק אבן העזר סי' קנ"ד פסק הרמ"א:

"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא."

ועיין בחזו"א חלק אה"ע סי' ק"ח ס"ק יד שיתכן שבבעל המכה את אשתו, לא רק מחייבים אלא אף כופין את הגירושין.

אמנם הב"י סי' קנ"ד לא הסכים לכפיית גירושין ביחס לבעל שהכה את אשתו, אך אף לדעת הב"י נראה לדייק מדבריו שדוקא לענין לכפות הבעל לתת גט חלק על דעת הכופין את הגירושין, וחלק על ספר האגודה ועל רבינו שמחה שהביא. אבל לענין חיוב הבעל בגירושין, גם הב"י מודה שיש לחייב את הבעל בגט, וכן נראה מדברי הב"י אה"ע בסוף סי' עד, שהביא את תשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן, שכתב שמייסרין ומודיעין אותו אם יכה יהיה חייב להוציא וליתן כתובה, והב"י לא כתב הסתייגות בפסיקת חיוב הגירושין בנסיבות אלו, ומשמעות דבריו, שהאמור בב"י בסי' קנ"ד מתייחס רק לכפיית הגירושין.

וכן מצינו לחכמי הספרדים שהסכימו לחיוב גירושין בנסיבות אלו – עיין בפסק דין שכתבנו ביחס לתיק אחר, והתפרסם בספר עטרת דבורה ח"ב סי' צ"ב, שהבאנו את השיטות השונות בהלכה זו, וגם לדעת הפוסקים שאין כופין גירושין, עכ"פ יש מקום לחיוב הגירושין.

אך כאמור ברמ"א, בלא התראה אין לפסוק כפיית הגירושין.

מקור הדין ביחס להתראה הובא בשלטי גיבורים על המרדכי (מסכת כתובות פרק נערה אות ט') בשם מהר"ם, וכן בתשובת ר' יוסף בן אביתור המובאת בתשובות הגאונים שערי צדק (ח"ד ש"ד סי' מב):

"הוו יודעין שאם נתקיים הדבר בעדים שהכה אותה פעם ופעמים חייבים בית דין להוכיחו על כך ולומר לו הוי יודע שאי אתה רשאי להכותה ואם שנית באוולתך תצא בכתובתה ומשהין אותה עמו על יד נאמן, ואם שנה באוולתו תצא בכתובתה שכך אמרו חכמים (כתובת סא, א) לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה… אין אנו כופין את הבעל ליתן לה גט ולהגבותה כתובתה עד שיתרו בו בית דין וזקני הקהל ויאמרו לו הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובתה שתכבדנה ותזוננה כדכתיב בכתובה "ואנא אפלח ואוקיר ואיזון" וכשמקבל עליו התראה משרין אותו על יד נאמן ואם מעיד אותו נאמן ששנה באולתו מגבין לה כתובתה."

וכן נציין לתשובת בנימין זאב סי' פ"ח שכתב:

"ברור כשמש מזאת התשובה שאם הוא הגורם, ודאי צריך שיתרו בו ראשי הקהל שנים ושלשה פעמים, ואם לא ישוב מדרכו הרעה יגרשנה, דאין אדם דר בכפיפה אחת עם הנחש, ואשה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה וכופין אותו להוציא."

בפסק דין שכתב הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל בפסק דין של ביה"ד הגדול, והתפרסם בספר מנחת אברהם חלק ג' סי' ב', באר את עניינה של ההתראה, וז"ל:

"במכה את אשתו הדין דכופין אותו לגרש, הוא לא בגלל שעכשיו הוא בעל שהכה את אשתו, אלא רק בגלל שהוא בחזקת שיכה אותה להבא וזוהי הסיבה שניתן לכוף לגרש ואין חשש של גט מעושה. ועל כן ההתראה באה כדי שעל ידה יהא אפשר לקבוע שגם להבא הוא מועד להכות, ובלי התראה כזו לא נקבע להיות מועד להכאות."

לפי דרכו, חיוב הגירושין אינו "עונש" על התנהגות אלימה, אלא מפני שחז"ל קבעו שאשה אינה יכולה ואינה מחויבת להמשיך להיות נשואה לבעל אלים. על כן ככל שהדבר נחוץ להגדיר את הבעל כמי שמועד להכות, נחוץ שיַתרו בו ויורו לו להימנע מלהכות כדי שלא יגיעו לגירושין, ואם למרות התראה זו הבעל חזר והכה, קיבל מעמד של בעל אלים המחויב בגירושין.

וכעין זה בפד"ר חלק ח' עמ' 310, ועיין בספר עטרת דבורה ח"ב סי' צב עמ' 670-671 במש"כ בזה.

אמנם במקרים קיצוניים שבהם קיים חשש וסיכון לחיי האשה בהיותה במחיצת הבעל, ניתן לחייבו בגירושין גם בלא התראה, וכפי שצוין בכתבי סיכומי הטענות מטעם התובעת (בעמ' 13) אך בנידון שבפנינו, ללא דיון נוסף להוכחות, לא ניתן לקבוע שגם כעת הבעל במצבו הנוכחי עדיין מהווה סיכון לאשה.

על כן בנידון דנן בהיעדר התראה שקדמה להתנהגות האלימה, לא הושלמו התנאים לפסוק חיוב הבעל בגירושין.

וכן ביחס לחיוב הגירושין עקב בגידתו, הגם שהבגידה היא עילה לחיובו בגירושין, כפסיקת הרמ"א אה"ע סי' קנד ס"א בשם ספר האגודה, אך גם ביחס לעילה זו, ככל שהבעל אינו מוחזק בכך וגם מבקש לתקן דרכיו, אין לפסוק חיוב גירושין עקב עילה זו בלא שהתרו בבעל קודם שנכשל.

עיין בספר חכם צבי סי' קלג, שפסק שלא רק ביחס לחיוב הכתובה אלא גם ביחס לחיוב הגירושין גרידא, אם הבעל חוזר בו ממעשיו ומבקש לשוב בתשובה, אין לחייבו בגירושין אלא אם שב לכסלו לאחר התראה. ובסיום דבריו קבע כי "המְעָשה בנ"ד ליתן גט, הוא שלא כדין, ועתיד ליתן את הדין."

וכן בפד"ר חלק ח' עמוד 254–261 פסקו שאין לפסוק חיוב גט עם תשלום הכתובה במי שנכשל ובגד באשתו, אלא לאחר שהתרו בו לשוב מדרכו ולמרות ההתראה אינו חוזר בו, וכתבו:

"לדעת חכם צבי צריך התראה לחייבו בכתובה ולענין כפיה לגט, ורק אחרי שהתרו בו ועבר פעם ושתיים – יש לכופו לגט לדעת האגודה. וברוח הדברים האלה כתב גם הנו"ב מה"ת אה"ע סימן צ' ע"ש, הו"ד בפ"ת שם סק"ה… לאור זה בנידוננו שהבעל טוען שרוצה לשוב ולעזוב את דרכו הנילוזה ויהיה נאמן לאשתו, ולא יוסיף לענותה אין לחייבו ולכופו במתן גט."

וכן בפד"ר חלק א' עמוד 141 העלו ביחס לבעל שבגד באשתו:

"בנידון דידן שלא התרו בבעל, וגם לא הוכח שהוא עומד במרדו ומוחזק לכך, א"כ ברור הדבר שבגלל טענה זו אין לחייבו לתת לה גט."

בפסק הדין הנזכר (פד"ר חלק ח' בעמ' 259), כתבו שגם בטרם פסיקת חיוב הגט לבעל המורד באשתו, יש להתרות בבעל, שאם ימשיך במרדו יחויב בגירושין, וז"ל:

וכן החיוב לגט במורד הוא רק כאשר הבעל אומר שימשיך למרוד בעתיד, אבל אם הבעל אומר שמוכן לשוב בתשובה לחזור אל אשתו ולקיים את כל חובותיו כלפיה ולא ימנע ממנה עונתה, אינו חייב במתן גט, ולכן צריך לאמלוכי ביה לגירסת רש"י אולי יחזור ממרדו, וכאשר הארכנו בעז"ה בפס"ד הנדפס בפס"ד הרבניים כרך ז' (עמוד פ').

בפד"ר חלק ז' עמ' 81-82 המצויין בדבריהם, הביאו מתשובת הגאונים שערי צדק ח"ד סי' ל' ומהחזו"א אה"ע סי' קח ס"ק יג שהורו כן. אלא שבחזו"א הוסיף:

"ואם עמד במרדו אחר התראה, ואח"כ חזר כופין, דאל"כ לעולם יחזור וימרוד."

ועיין בפסק דין שכתבנו ופורסם בספר עטרת דבורה חלק ב' סי' צג עמ' 684–687 שהארכנו בהבהרת הלכה זו של ההכרח בהתראה בטרם יחויב בגירושין.

אמנם יש שדנו שאין הכרח בהתראה ביחס לדבר שאיסורו וחומרתו ידועים לכל, וזאת על יסוד דברי השבות יעקב שהובא בפת"ש סי' קטו ס"ק יב שכתב כן ביחס להתראה לעוברת על דת וה"ה בהתראה לבעל לחייבו בגירושין. אך מלבד שכבר כתב הפת"ש שהנודע ביהודה (שהובא בפת"ש שם סק"ג) חולק על השבות יעקב, להלן מפסק דין בית הדין בירושלים מיום י"ט חשון תשכ"ד בהרכב הדיינים הגאונים הרב אליעזר וולדינברג זצ"ל הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב יוסף קאפח זצ"ל, הובא בספר ציץ אליעזר חלק כב סימן פג, שכתבו שאין הלכה כשבות יעקב, וז"ל:

ואין לומר דבעבירה ידועה, כגון מעשה תרמית וזיוף בכנ"ד, אין צורך להתראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. זה אינו, שהרי דעת רוב הפוסקים שצריכה התראה מפורשת שאם תעבור שוב "תפסיד כתובתה" וכמבואר בתשובת הרא"ש (סוף כלל ל"ב) ובתשובת מהר"ם בשו"ת הרשב"א (סי' תתס"ד) ובמאירי סוטה כ"ה, ובתשובת הרדב"ז ח"א (סי' שפ"ד) ובטור אה"ע סוף סי' קט"ו יעו"ש.

אמנם השבות יעקב ח"ג (סי' קכ"ז) חידש שבעבירה מפורסמת כגון משמשתו נדה אינה צריכה התראה, ושהפוסקים שהצריכוה התראה אזלי לשיטתם דס"ל שצריך להתרות בפירוש על "הפסד כתובתה", משא"כ להריא"ז בשלטי הגבורים שכתב שאין צריך התראה מפורשת על זה כל שהעבירה ידועה לכל, וא"כ הבעל מצי למימר קים לי כהריא"ז, ושכ"כ מהרח"ש סי' נ"ז ע"ש.

אבל… ועוד זאת, מכיון שבטור שו"ע סי' קט"ו סעיף ו' פסקו כהרא"ש שצריכה התראה מפורשת על הפסד כתובתה, וכ"כ מרן בבדק הבית, א"כ בנ"ד אי אפשר לומר קים לי נגד פסק השו"ע, וכמו שכתב כן להדיא בשו"ת שערי רחמים ח"ב סי' כ"ו, וכן מתבאר בתשובת נודע ביהודה תנינא חאה"ע סי' כ"ו שאף במשמשתו נדה צריכה התראה, וכן בשו"ת אור נעלם חלק אה"ע סי' ו' ע"ש.

והנה אף על פי שבשו"ת תרומת הדשן סימן רמ"ב מצדד דאפשר שברגילה לעשות כן אינה צריכה התראה, ובתשובת הבית מאיר שבשו"ת רע"א סי' ק' ס"ל דבשתי פעמים חשיב רגילה, ואם נחשוב שהאשה בנ"ד הויא כרגילה במעשה תרמית וזיוף, וא"כ הרי עליה לצאת בלא כלום. אולם דעת כל האחרונים שאף ברגילה צריכה התראה, וכדמוכח בב"י סי' קט"ו ובדרכי משה, וכ"כ החלקת מחוקק והבית שמואל, וכן העלה בשו"ת שערי רחמים ח"א חאה"ע סי' א', ושאף התה"ד לא כ"כ אלא בכגון נידונו שם שהייתה שם פריצות יתירה ע"ש.

על פי דרכם, ומאחר שדין ההתראה לבעל קודם שיחויב בגט נלמד מהתראה לאשה העוברת על דת, עיין ביאור הגר"א סי' קנד ס"ק יא, גם בדברים שאיסורם ידוע לכל, בטרם יחויב הבעל בגירושין או בכתובה יש להתרות בבעל שאם ישוב על חטאו יחויב בגירושין ובכתובה.

על כן בנידון שבפנינו מאחר שהאירועים שעלו בטענות האשה אירעו בטרם התרו בבעל, וכעת לדברי הבעל הוא חוזר בו ומבקש לתקן דרכיו, לא ניתן לכפות או לחייב גירושין על יסוד עילות אלו.

אמנם מאחר שהאשה נחרצת בעמדתה שלא לשוב ולבחון שלום בית, יש לקבוע את מעמדה של האשה כאשה שמאסה בבעלה באמתלא מבוררת, ועלינו לקבוע האם ניתן לפסוק חיוב גירושין עקב כך שמאסה בו באמתלא מבוררת.

ידועה מחלוקת הראשונים (הובא בב"י אה"ע סי' עז) אם כופין את הבעל בגירושין כשהאשה אומרת "מאיס עלי", אך להלכה הורה השו"ע בסי' ע"ז סעיף ב' דלא כשיטת הרמב"ם ואין פוסקים כפיית גירושין.

אמנם מצינו שיטה בראשונים שקבעה שאמנם אין פוסקים כפיית גירושין אך מחייבים את הבעל בגירושין. המאירי במסכת כתובות דף סד, א כתב:

"קצת חכמי הדורות מפרשין בדבריהם, יהיב לה גיטא, שחייב. אלא שמכל מקום אין כופין אותו".

ויש לדון האם ניתן לפסוק כשיטה זו, ומהי פסיקת השו"ע, האם אליבא פסקי השו"ע קיים יסוד לחיוב הגירושין בלא כפייה.

דברי השו"ע הנזכרים שכתב: "אם אמרה מאסתיהו… אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל", מורים שאין פסיקת חיוב גירושין. וכך הדין כשנותנת אמתלא לדבריה, וכמו שפסק הרמ"א שם בסעיף ג':

"אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא… ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו."

אילו סבר הרמ"א שפוסקים חיוב גירושין באומרת "מאיס עלי" באמתלא מבוררת, היה כותב זאת, ולא היה מסתפק בקביעה שאין כופין לגרש ולא אותה להיות אצלו, אלא מסיים שמאחר שאין כופין אותה להיות אצלו, זו עילה לפסיקת חיוב גירושין, ומדלא סיים דבריו בהוראה לחיוב הגירושין, עולה שהרמ"א אינו מסכים לפסוק חיוב גירושין. וכבר כתב כן הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בספר "שורת הדין" ח"ה עמ' רלא בביאור דעת הרמ"א, והוסיף:

"וכבר נהיגי עלמא כדעת ר"ת ורוב הפוסקים שגם אין מחייבים אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו שיתן גט."

אמנם יש שציינו לפסיקת הרמ"א בשו"ע חלק יו"ד סי' רכח סעיף כ' שכתב אודות משודכת שאינה רוצה להינשא למשודך, וכתב הרמ"א:

"אבל אם האשה אומרת ששונאת אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, דאפילו אם כבר נשאה, האומרת מאיס עלי, חייב להוציא."

אך כבר בארו שם הט"ז וביאור הגר"א דהיינו רק אליבא דשיטת הרמב"ם, אך להלכה לא קי"ל כן, וכן עולה מדברי הש"ך. הרי שנו"כ אלו של השו"ע, לא עלה על דעתם שכוונת הרמ"א ללכת בדרך מחודשת של חיוב גירושין בלא כפיית גירושין, וכשיטה המובאת במאירי. ואכן מעיון במקור דברי הרמ"א, בתשובת מהר"י ווייל סי ' קלז עולה שאין בדבריו הכרעה לחיוב גירושין בלא כפייה, אלא רק הביא את מחלוקת הרמב"ם ור"ת, וקבע שלעניין משודכת שהתחייבה בתקיעת כף להינשא, וטענה "מאיס עלי", מאחר ובאשת איש לכו"ע אין מחייבים אותה להישאר עמו, ה"ה שאין מחייבים את המשודכת להינשא למי שמאוס עליה, עי"ש. אך בעת הדיון בתשובת מהר"י ווייל בשאלת המשודכת לא עלה כל חידוש הלכה לחייב גט בלא כפייה בנשואה. לכן מאחר ובמקור הדברים במהר"י ווייל אין זכר לשיטה כזו, לא ניתן לייחס זאת לרמ"א שרק הביא מדבריו בקצרה.

בספר "שורת הדין" כרך ב' עמ' סד, שהובא בסיכומי טענות התובעת, כתב הרה"ג חגי איזירר שליט"א לבסס פסיקת חיוב גירושין בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, ובתוך דבריו אלו, וכן בדבריו בפסק דין של בית הדין הגדול מיום ז' תשרי תשע"ב (05/10/2011) תיק מס' 819158/3, הביא מדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספרו עזרת כהן סי' נה וסי' נו שפסק חיוב מזונות במורדת האומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת. וכן הביא מתשובת ר"ת שקבע הרחקות, ומהם העלה הרה"ג חגי איזירר שליט"א את מסקנתו הנזכרת. אך לאחר העיון בדבריו, דבריו אינם מחוורים.

הגם שמרן הראי"ה קוק זצ"ל קבע חיוב מזונות, על יסוד הקביעה שהאשה מעוכבת מחמתו, אך היינו לאחר שמצא לנכון לסמוך על שיטת הרמב"ם ככל שהדבר נוגע לענין פסיקת המזונות, אך אין בדבריו הוראה לפסיקת חיוב גירושין בנסיבות אלו. ולהלן הקטע העיקרי מדבריו עליו ביקשו לבסס את חיוב הגירושין:

אע"פ שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, ורש"י ורשב"ם דס"ל כותי' דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האשה כנ"ד, מ"מ מפני חומר א"א אין אנו נהוגין לכוף לגרש. אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מת"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות, כיון שהיא אומרת מ"ע בטענות מבוררות, והוא מעכב אותה שלא תוכל להנשא לאחר שיפרנס ויזון אותה, ודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות.

אילו עלה על דעת מרן הראי"ה קוק זצ"ל להורות גם ביחס לתביעת הגירושין דרך ביניים של פסיקת חיוב גירושין בלא כפיית גירושין, פשיטא שהיה מאריך להבהיר את חידושו והיה מבסס הלכה זו שאינה מצויה ברוב הראשונים, למעט המאירי, הנזכר לעיל, שאף לא הוזכר בתשובת עזרת כהן. אלא הדבר ברור שמרן הראי"ה קוק זצ"ל, המשיך את דרכם של הראשונים, החל מתשובת הרא"ש כלל מג סי' ח' והמשך בטור סי' עז בשם מהר"ם מרוטנבורג ושאר הפוסקים שבדין מאיס עלי באמתלא מבוררת עשו הבחנה בין דין הממון לדין הגירושין. ככל שהדבר נוגע לדין הממון אנו פוסקים את תקנת הגאונים שהביא הרי"ף בכתובות דף סד. אמנם יסוד דינם של הגאונים נובע מפסיקתם לכפיית הגירושין, אך משום חומר אשת איש הורו הראשונים שאין פוסקים כמותם לעניין כפיית הגט, למרות זאת ניתן לדון כשיטתם לענייני הממון הנגזרים מפסיקת חיוב הגירושין. לכן כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל: "אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו" וכו', היינו מצד עיקר הדין, שאינו נפסק הלכה למעשה ביחס לתביעת הגירושין אך נפסק הלכה למעשה ביחס לענייני הממון הנגזרים מחיוב הגירושין. ובזה חידש מרן הראי"ה קוק זצ"ל שבכלל דיני הממון הנפסקים, גם "מזונות מעוכבת" יפָסקו ביחס לאשה זו, למרות שאין פסיקת חיוב או כפיית גט מאחר "שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, ורש"י ורשב"ם."

ב"שורת הדין" ח"ב שם, רצה הרה"ג חגי איזירר שליט"א להוכיח חיוב גירושין מפסיקת ר"ת בספר הישר סי' כד (שיובא להלן) שקבע הרחקות בנסיבות אלו, וכתב שאם אין חיוב גירושין ב"מאיס עלי" באמתלא מבוררת, לא היה מקום להורות הרחקות אלו עם כל הקושי הגדול הנובע מהן.

אך כבר הארכנו לדחות את דבריו בספר עטרת דבורה ח"ב סי' פב, וכן יצוין לאמור שם בסי' פ' בפרק א'. ומדברינו שם עולה כי בנסיבות של "אמתלא מבוררת" וכשבית הדין רואה שהאשה מעוגנת עקב עיכוב הגירושין, קיימת מצווה לתת גט, הגם שאין פסיקת חיוב גירושין, ונבהיר את שורש הדברים.

בשיטה מקובצת עמ"ס כתובות דף סד. כתב:

"כתב רבינו יונה ז"ל וז"ל דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בי"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא. ורבינו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבוא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה, בי"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר. כן כתבו תלמידי רבינו יונה."

הרי לשיטת רבינו יונה בית הדין מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה, ואילו לרבינו תם אם יבוא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה, בי"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר, אך אין אפילו מצוה לגרש. שהרי מבואר בדבריו שבית הדין מצידו אינו יוזם להודיע לבעל שמצוה עליו לגרשה, כשיטת רבינו יונה. אלא רק "אם יבוא לימלך", נותנים לו עצה לגרש. ואם ר"ת היה סובר שבכל "מאיס עלי" יש עליו מצוה לגרש, לא היו ממתינים עד שהבעל יחפוץ לבוא לשאול ולהימלך.

וכן הובאה שיטת ר"ת בחי' הריטב"א עמ"ס כתובות דף סג: (מובא בשטמ"ק), בלשון זו:

"ור"ת פי'… אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, כיון שאומרת איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני, אם בא לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור"

למרות זאת, מצינו בספר תרומת הדשן, חלק פסקים וכתבים סי' נח, שכתב וז"ל:

"מי שנשבע בנקיטת חפץ שלא לגרש את אשתו, אי שרי להתיר לו. נראה דאם הוא גט מצוה, כגון משום דבר ערוה, או אי אמרה מאיס עלי, וכה"ג אין להחמיר."

הרי שתרומת הדשן קבע שגירושין בנסיבות שאשה מאסה בבעלה, הם גירושין שיש בהן מצוה.

מסתבר שתרומת הדשן לא סתם דבריו בניגוד לשיטת ר"ת שהוסכמה על דעת הראשונים בדור שאחר ר"ת, אלא נראה שגם אליבא דשיטת ר"ת, במאיס עלי יתכן שבית הדין יורה שמצווה לגרש, וזאת בנסיבות בהן על יסוד הפסיקה הקובעת "אין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו", הצדדים נותרו במצב של פירוד ממושך, בלא שלום בית ובלא גירושין. בנסיבות אלו מאחר שאין פתרון להחזירם לשלום בית מפני שהאשה מאסה בבעלה, וסירובה לשוב אליו מיוסד על הפסיקה שניתנה לה, ומנגד לא עלה ביד בית הדין להסדיר הסכם גירושין הוגן, מאחר שהבעל הביע סירובו לכך, הרי שבכך האשה מעוגנת ללא כל פתרון. על כן כשהבעל מסרב לקיים מצוה זו לתת גט, קיימת הצדקה להורות שיינָקטו ביחס אליו הרחקות.

בדברינו אלו נשללה ראייתו של הרה"ג חגי איזירר שליט"א מדינו של רבינו תם. מהוראת ר"ת לנקוט הרחקות, אין ראיה שסבר ר"ת שיש לפסוק את חיובו בגירושין, אלא ההרחקות נקבעו כתוצאה מכך שהבעל אינו מקיים את המצוה המוטלת עליו שלא לעגן את אשתו. גם אם זו מצוה אך בלא חיוב, עדיין ג"כ קיימת עילה לנקוט בהרחקות ביחס לבעל המעגן את אשתו.

עוד יצוין לדברי התשב"ץ בתשובתו ח"א סי' א', הובא בב"י אה"ע סי' קלד, שבתוך דבריו כתב בלשון זו:

"ואפשר גם כן שיהי' רצונו באומרו בכח אני נותן אותו, חובה הוא עלי לצאת ידי שמים, מכיון שאי אפשר להתקיים הזווג בינינו, לגרש, כי כן ראוי לכל בעל ברית שלא לעגן בנות ישראל"

אמנם דברי התשב"ץ נכתבו כפרשנות אפשרית לדברי אותו הבעל נשוא התשובה, אך מתשובת התשב"ץ עולה בבירור שהתשב"ץ הסכים שאכן זו קביעה נכונה, שאם אי אפשר שהזיווג יתקיים, חובה על הבעל לצאת ידי שמים ולתת גט, "כי כן ראוי לכל בעל ברית שלא לעגן בנות ישראל". לולי סבר התשב"ץ שזוהי קביעה נכונה, לא היה מוצא לנכון לפרש כן את דברי הבעל הנזכרים בתשובתו, והדברים תואמים למבואר לעיל.

ביחס להבחנה בין "חיוב" גירושין ובין "מצוה" לגרש, יובהר כי יסוד המצוה לגרשה, הוא כמבואר בתשב"ץ, שחובה עליו לצאת ידי שמים למנוע עיגון, מאחר שאי אפשר שיתקיים הזיווג. ואין זו פסיקת חיוב גירושין שהיא פסיקה שבה תביעת הגירושין מתקבלת, מפני שהתבררה עילה המבוארת בהלכות הגירושין, ולכן קיימת חובה מצד הבעל כלפי אשתו, התובעת שיתן לה גט. משא"כ כשפוסקים שמצוה לגרשה, אין הפסיקה נובעת מכך שהתביעה לגופה התקבלה, אלא היא נקבעת על יסוד ההוראה לבעל שבנסיבות הללו שהאשה מעוגנת, מצוה עליו לתת גט. והגם שאין פוסקים חיוב גירושין בלא התראה כמבואר לעיל, אך ככל שהדבר נוגע לפסיקת "מצוה לגרש", פסיקה זו יכולה להינתן גם בהיעדר התראה קודם שנעשו המעשים שבגינן האשה מאסה בו, וכן הוא ביחס לחיוב עוברת על דת בגירושין, ממנו נלמד עניין ההתראה, עיין רמ"א אה"ע סי' קטו סעיף ד' במש"כ "ואינה יכולה לעכב" וכו' ובב"ש ס"ק יט ובפת"ש ס"ק יד.

נוסיף עוד אודות הנידון שבפנינו, ביחס לאזכור תשובת התשב"ץ ח"ב סי' ח' בסיכומי האשה, בשלב זה של הדיונים, ובטרם התקיימו דיונים להוכחות כל טענה וטענה שעלתה בכתבי טענות האשה ובדיון, ובטרם התקיים בירור על אודות מצבו הנפשי של הבעל בעת שגרו יחד ומצבו הנפשי כעת, לא ניתן לקבוע כי הנסיבות שבפנינו תואמות, או דומות במידה כזו או אחרת, לנסיבות המתוארות בתשובת התשב"ץ ח"ב סי' ח'.

נראה שבנסיבות הנוכחיות לא נכון להתיש את הצדדים במערכת ארוכה וסבוכה של דיונים להוכחת כל טענה וטענה ולבירור ההיבט הנפשי המיוחס לבעל והנזכר בכתבי טענות האשה, כשכבר כעת ניתן להורות הוראה מעשית כדלהלן במסקנת פסק הדין.

ביחס לטענות הבעל בסיכומיו, יוער כי הבעל בדחותו כעת את כל טענות האשה, הרחיק לכת לחזור בו מדבריו בדיון. מדברי הצדדים בדיון בבית הדין נוכחנו כי קיימת הסכמה שאירעו אירועים בעייתיים כמתואר בפרוטוקול המצוטט לעיל, והמצדיקים טענת "מאיס עלי", ובוודאי בעקבות מעשיו האלימים שבגינם נשפט ונכלא.

סיכומו של דבר, בית הדין אינו מוצא לנכון לקיים דיון להוכחות ביחס לכל טענה שעלתה בדיון, מפני המגמה למנוע התמשכות ההליכים לפרק זמן ארוך, כשלא ברור שפסק הדין הסופי יהיה שונה לאחר השלמת ההליך הארוך. לכן בנידון שבפנינו, על יסוד טענות הצדדים והחומר שבתיק, ולאחר שכשלו המאמצים להביאם להסכם גירושין, ולאחר שלא מצאנו הצדקה לחזרת הבעל מההסכם ההוגן שהוצע בדיון האחרון, ניתן לקבוע שבנסיבות הנוכחיות מצוה על הבעל לתת גט ושלא לעגן את אשתו לפרק זמן נוסף.

הגם שאין אנו פוסקים חיוב גירושין, אך אם הבעל יעמוד בסירובו להתגרש יהיה מקום לנהוג כפסיקת רבינו תם בתשובה בספר הישר סי' כד שננקטים ביחס לבעל הרחקות שאין בהן כפייה לגירושין. הלכה זו נפסקה במהרי"ק שהביא הב"י אה"ע סי' קל"ד ובלבוש סי' קל"ד ס"י, שהורו שניתן לפסוק הרחקות דרבינו תם גם בהעדר פסיקת חיוב גירושין.

מקורות הלכתיים נוספים לפסיקת הרחקות דר"ת גם בהעדר חיוב גירושין, כתבנו בפסק דין אחר שהתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' פ', ועיי"ש סי' פ"א פ"ב. פסק הדין הנ"ל אושר בבית הדין הגדול בהחלטה (בתיק 022553515-21-1) מיום כ"ב כסלו תשנ"ח (21.12.97), שניתנה ע"י הרה"ג הרב משה טופיק שליט"א והרה"ג הרב ח"ג צימבליסט שליט"א והרה"ג הרב ז"נ גולדברג שליט"א.

בהתאם לאמור – אנו פוסקים שמצוה על הבעל לתת גט לאשתו, וגם בנידון זה יפים דברי התשב"ץ הנזכרים לעיל: "כי כן ראוי לכל בעל ברית שלא לעגן בת ישראל", ויזומן מועד קרוב לסידור הגט.

אם בדיון הבא, הבעל יעמוד בסירובו להתגרש, יפָתח תיק לצווי הגבלה ויזומן מועד לדיון לבחינת צווי ההגבלה הקבועים בחוק שיוטלו על הבעל ושאין בהן כפיית גירושין אך הם במסגרת ההלכתית של "הרחקות דרבינו תם". וכן תוכל האשה לבקש שיזומן דיון להוכחות לחיוב וכפית גט.

הרב אוריאל לביא – אב"ד                   הרב חיים בזק

אני מצטרף למסקנות למעט הסתייגות אחת וכדלהלן.

נראה שהפרשנות הפשוטה בדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספרו עזרת כהן סי' נו שהובאו לעיל היא כפי ביאורו של הרה"ג חגי איזירר שליט"א. דהיינו, לאחר שפירש מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שהיכן שיש טענות חשובות ומכריעות מצד האשה שהבעל מאוס בעיניה, דעת הרמב"ם רש"י והרשב"ם מובנת מאוד, אבל מחמת חומר אשת איש אין כופין אותו להוציא. הוסיף וכתב "אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מת"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות, כיון שהיא אומרת מ"ע בטענות מבוררות…" משמע שיש מקום שבית הדין יקבע שיש חיוב גט כשאין הדבר כרוך בכפייה. מזה הסיק את המסקנה שיש לחייבו במזונות מכיוון שהוא מעכב אותה מלהנשא. לפיכך יש מקום לקביעה שיש חיוב על הבעל לגרש את אשתו.

למעשה בנידון זה אין נפקא מינה מהאמור שהרי יש הסכמה של כל חברי בית הדין שניתן להטיל צווי הגבלה על הבעל אם יסרב לקיים את החלטת בית הדין.

הרב יוסף יגודה

נפסק כאמור לעיל.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ל' בשבט התשע"ה (19/02/2015).

הרב אוריאל לביא – אב"ד                   הרב חיים בזק                              הרב יוסף יגודה

הפוסט פסיקת גירושין בדרגת מצווה לגרש וצווי הגבלה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הוגש בפנינו ערעור על פסק הדין של ביה"ד האזורי בתל אביב מיום כ"ח אדר א' תשע"ט בו נפסק כדלהלן:

"כל האמור לעיל  טענת מאיס עלי, הודאת האישה על בגידה, רגליים לדבר, ופירוד ממושך, בית הדין מקבל את תביעת האישה לגירושין, ודוחה את תביעת הבעל לשלום בית ופוסק:

1. הבעל ייתן גט לאישה ניתן בזה פסק דין לגירושין.
2. האישה הפסידה כתובתה .
3. קובעים מועד לסדור גט ביום 17/03/2019 בשעה 9:00.
4. ככל שהבעל יסרב לבצע פסק דין זה רשאית האישה לבקש הרחקות דר"ת- צווי הגבלה".

טענות המערערים :

1. מבחינת ההלכה האשה אינה נאמנת לומר שחיה עם בן זוג בשם [א]. לדברי ב"כ המערער האשה עיניה נתנה באחר, ועיניה נתנה בממון המערער. על כן מבקש שיורו על שלו"ב.
2. בעבר, ביה"ד הפנה אותם למטפלת זוגית במכון שינוי . המערער היה מעונין בעוד מפגש אך המשיבה לא באה.
3. המשיבה לא הוכיחה כלל את טענת המאיסות. ביה"ד עצמו כותב שלא הוכח שהמערער סובל ממחלת הניקיון. לא הוכח שהיו לו התקפי קנאה. הוא הציג אישור רפואי שאינו מסוגל לעבוד יותר ממה שהוא עובד.
4. ארבעה דיונים התקיימו בדן יחיד. לאחר מכן התקיים דיון בפני שלשה. בדיון האחרון התקיים דיון ארוך ונכתבו בו 15 עמודי פרוטוקול כאשר אחד הדיינים הוא דיין חדש, שלא השתתף בדיונים קודמים. א"כ כיצד יכול ביה"ד להסתמך על הדיונים הקודמים ולקבוע בפסק דינו :

"לכל אורך הדיונים שמע בית הדין את טענות האישה כי הבעל מאוס עליה ואינה מעוניינת בחיים משותפים עמו, וכפי שאמרה בדיון ביום 09/05/18 "היא שונאת אותו, ולא רוצה אותו לא פיזית לא בבית ולא כשותף לחיים".

כבוד הדיין הרב [ו] לא שמע זאת בדיונים הקודמים משום שלא היה בעת הדיונים הקודמים. תקנה ע"א שנקבעה בתקנות הדיון, לא התבצעה כיאות.

טענות המשיבים:

1. אין כל סיכוי לשלו"ב. היה סדר כרונולוגי. קודם טענה האשה שוב ושוב על מאיסות, מאיסות. מאחר והגיש נגדה תלונות למשטרה. טען שהיא שקרנית, טען שיש לה הפרעה נפשית. היא מוסתת ע"י בני משפחתה.  רק אח"כ הכירה אדם אחר.
2. המערער הוא זה שפתח תחילה תיק לתביעת גירושין ולחילופין שלו"ב . לאחר מכן חזר בו וסגר את תביעת הגירושין.
3. היא חיה בפירוד מחודש 11/16. רק במרץ 17 הגישה את תביעת הגירושין ובחודש 10/17 התחיל הקשר עם גבר זר.

לאור האמור מבקשת לחייב ואף לכפות על המערער ליתן גט.

דיון והכרעה.

כבר בתחילת הדיון בפנינו, כאשר הציג ב"כ המערער כי הערעור נסוב כנגד החלטת ביה"ד האזורי שחייב את הבעל ליתן גט, העיר ביה"ד הגדול כי נוסח ההחלטה כפי שנוסח אין בו ואינו מורה כלל על "חיוב" בגט.

הנוסח שכתב ביה"ד האזורי "הבעל ייתן גט לאישה ניתן בזה פסק דין לגירושין". הינו נוסח עלום ואשר הכוונה העומדת מאחוריו ידועה אולי ליודעי ח"ן והעוסקים בחכמת הנסתר, אך בהחלט אינו יכול להיות ברור, ומהווה אך "חידה", לכל אדם.

בעבר כבר התייחס ביה"ד הגדול ללשונות מעין אלו, לשונות שאין אנו יכולים לעמוד על דעת הכותב אותן ועל כוונתו. מה שברור הוא, שלשון זה אינו יכול לשמש כהוראה על הטלת "חיוב" בגט. הנוסח הנ"ל של ביה"ד האזורי ככל שנתבונן בו אינו יכול לשפוך אור על מה היתה כוונת ביה"ד האזורי. הנוסח של "הבעל ייתן גט לאישה…" אינו מזכיר לא "חיוב" לא "מצוה" ואולי יכול לסבול שהכוונה היא אכן ל"המלצה". הנוסח נכתב בלשון סתמית "הבעל ייתן" נוסח המתייחס למה שיהיה בעתיד קביעה כללית שאינה מחייבת. וייאמר מפורשות, ביה"ד האזורי הוא הסוברני להחליט בתיק המונח בפניו, כל פסק והחלטה אשר נראים לו על פי שיקול דעתו ועל פי הראיות ששמע. בכוחו להטיל חיוב או מצווה או המלצה בלבד או גם לדחות כליל את התביעה לגט. אך על ביה"ד לנסח את החלטתו בצורה ברורה המובנת לכל אדם. הצדדים באים לפני ביה"ד בכדי לשמוע את מסקנתו והחלטתו ופסק דינו שייאמר הם בצורה ברורה וחותכת, ולא שהחלטת ביה"ד רק תהיה מקור חדש לספקות. הם אמורים לקבל תשובה ברורה שאין בה כל ספק אם "חיוב" או "מצוה" או "המלצה". מ"מ ברור כי כדי להורות על הטלת "חיוב" יש לכתוב זאת בצורה ברורה, דבר שאין בהחלטת ביה"ד האזורי שבפנינו. לדעתנו נוסח זה של החלטה כפי שניתנה יכול להכיל "המלצה" לגירושין כפי שביה"ד האזורי התרשם מתוך התיק ומן הדיונים שהיו בפניו.

נוסיף, כי גם האמור בסעיף ד' של החלטת ביה"ד האזורי, שהאשה רשאית לבקש שביה"ד יטיל הרחקות דר"ת על הבעל, אין בה כדי להבהיר את כוונת ביה"ד האזורי בהחלטתו בסעיף א'. זאת משום שלדעת חלק מבתי הדין ניתן להטיל הרחקות דר"ת גם על החלטה שהיא בדרגת "המלצה". כידוע דבר זה אינו מוסכם וחלק אחר של בתי הדין אינם מטילים הרחקות אלו אלא רק ב"חיוב" או לפחות ב"מצוה" אך לא בהמלצה. מ"מ כאמור אין בכך להבהיר את כוונת ביה"ד בהחלטה הנ"ל.

על פי פרשנות זו, שביה"ד האזורי כלל לא "חייב" בגט, אלא לאור המצב והנתק שבין הצדדים הגיע למסקנה כי יש ליתן החלטה שהיא בגדר "המלצה" לגירושין אך אין בה כדי "חיוב בגט", זוהי החלטה שבסיסה בשיקול הדעת של ביה"ד האזורי שדן בכל התיק לעומקו ואשר מכיר את המצב בין בני הזוג מתוך הדיונים והטענות וההליכים שבפניו, אין אנו מתערבים בהמלצתו.

בזאת היינו אמורים לסיים את הדיון בערעור הבעל. שהרי הערעור היה מכוון על כך שהבעל "חוייב" בגט, והיות ואנו סבורים כי אין כלל "חיוב" בגט בהחלטת ביה"ד אלא המלצה.

אולם בכדי שלא להשאיר את הצדדים בספק החלטנו להתייחס גם לאפשרות שביה"ד האזורי כיוון בהחלטתו על הטלת "חיוב" על הבעל ליתן גט לאשתו.

דעתנו היא שאם אכן כיוון ביה"ד האזורי לחייב בגט וכפי שב"כ המשיבה טענה בפנינו, אנו מקבלים את הערעור, וקובעים כי על פי הנאמר בתיק, אין מקום להטיל "חיוב" גט על הבעל. מהנימוקים הבאים :

1. טענת המאיסות לא הוכחה. הכל התבסס על טענות האשה בלבד.
2. טענת האשה שהיא חיה חיי אישות עם אדם זר. טענה זו לא הוכחה בעדים, ואינה סיבה מספקת לחייב את המערער בגט. וכמבואר בפוסקים. גם אם היו עדים על כך, אין כופים אותו לגרש. (ע"ע פד"ר ט' עמ' 171)
3. פירוד ממושך. גם בפירוד הממושך אין בכדי לחייב בגט, אם הגורם לפירוד היא עזיבת המשיבה את הבית ללא סיבה הלכתית מספיקה ומוצדקת. בנוסף נזכיר כי הנוהג המקובל בבתי הדין כי אין להעמיד חיוב בגט על בסיס תשובת רבי חיים פלאג'י. לכל היותר מצרפין שיטה זו במקום שקיימים יסודות אחרים לחיוב הגט.
4. באשר לטענה בערעור בדבר סדרי הדין – פסק הדין ניתן בפני שלשה דיינים שרק בדיון האחרון בתיק, השתתפו בו אותם שלושת הדיינים.

בנושא זה עלינו לציין שהמערער אינו בא בידיים נקיות.

בדיונים בתאריכים 31/1/18 , 4/3/18, 15/4/18, 18/4/18. המערער לא הופיע לדיונים. לו היה מופיע, היה מתקיים דיון בפני שלושה.

בדיון האחרון, השתתפו כבוד שלושת הדיינים הרבנים הגאונים חברי ההרכב בראשות האב"ד שליט"א. היה דיון ארוך ביותר וממצה. נכתבו 15 עמודי פרוטוקול. בהתחשב בכך שביה"ד הגדול מפרש את פסק הדין של ביה"ד האזורי כ"המלצה" בלבד על גירושין, די בדיון ממצה זה כדי להגיע למסקנה שביה"ד האזורי הגיע אליה, והמליץ עליה. וככל שהתכוון ביה"ד להטיל "חיוב", כתבנו לעיל שהערעור מתקבל מהנימוקים שנזכרו, כך שאין כל צורך לדון בערעור גם מנקודת מבט זו.

לאור כל האמור לעיל מוחלט:

1. ככל שכוונת החלטת ביה"ד האזורי להוות אך "המלצה" לגט, אין ביה"ד הגדול מתערב בהמלצה זו.
2. ככל שכוונת ביה"ד האזורי היתה להטיל "חיוב גט" על הבעל, אנו מקבלים את הערעור תוך קביעה שעל פי הנתונים הקיימים בתיק אין עילה לחייב את הבעל בגט.
3. ניתן ללא צו להוצאות.
4. ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ח בשבט התש"פ (13/02/2020).

הרב אליהו הישריק                         הרב מיכאל עמוס                       הרב אברהם שינדלר

הפוסט הצורך בביאור כוונת בית הדין שפסק 'הבעל ייתן גט לאשתו' חיוב או המלצה וההשלכות לעניין הטלת צווי הגבלה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הבעל מערער על פס"ד ביה"ד האזורי שלא לחייב את האשה לקבל גט. בני הזוג נשואים כארבע־עשרה שנה בלי ילדים משותפים, אך לבעל בת מנישואים קודמים. לדברי האשה, ניהלו חיי נישואין תקינים עד שהכיר הבעל אשה אחרת, מאז היחס הדרדר. לטענתה, חוסר הילדים המשותפים נבע מדחייתו של הבעל עד שהיתה כבר בגיל מבוגר. הבעל תבע גירושין, ומסר שהחיים היו קשים בעטיו של אופיה הרגזני של האשה, ורצונו בעוד ילד לקיים פו"ר. מכחיש שמנהל יחסים עם אשה זרה ושהדחייה בילודה בגרמתו.

מסקנות

א.    (1) הרמ"א פסק בשם הריב"ש שמי שהוליד זרע קיימא, אעפ"י שלא קיים עדיין מצות פו"ר, אין כופין אותו להוציא.

        (2)  אולם, בזקנה שאין לה תקנה, כתב הריב"ש אע"פ שילדה לו, כיון שאין לו בנים כשעור הצריך לקיום המצוה כופין להוציא. וכ"כ הב"ש.

ב.    בתשו' הרשב"א כתב שאשה שילדה ילד אחד ולאחר כן נתקלקלה, אם ירצה יקח אשה אחרת על אשתו אם עמדה מלדת, אבל כששהה עמה עשר שנים ולא ילדה כלל יש לו לגרש.

ג.     (1)  בזמן הזה דאיכא חדר"ג, נחלקו הפוסקים האם כופין אשה שלא ילדה עשר שנים לקבל גט בע"כ. למעשה לא נוהגין לכוף, דלא כב"ש.

        (2)  מ"מ, רוב האחרונים הסכימו דר"ג לא גזר במקום מצוה ועפ"י דין חייבת להתגרש, רק שלא נהגו לעשות מעשה בחו"ל משום שחששו לפוסקים שתולים בעוון דירת חו"ל.

ד.    בא"י יש להתיר עכ"פ בק' רבנים לישא אחרת בשהה עשר שנים ואשתו מסרבת לקבל גט.

ה.    נחלקו האחרונים האם במקום קטטה כופים בשהה עשר שנים.

ו.     אותה הזכות שיש לאשה לתבוע גט מבעלה בבאה מחמת טענה "בעינא חוטרא לידא" יש גם לבעל, גם אם לא בא מכח מצות פו"ר.

ז.     באשה הבאה מחמת טענה "בעינא חוטרא לידא" לא חששו שמא לא תעלה בידה להתחתן או שמא תתן עיניה במי שאינו מסוגל להוליד, כיון שזכותה כעת לדרוש את המגיע לה, ואין לחוש שמא תוותר על זכותה בעתיד. וה"ה בבעל הבא בטענה זו.

ח.    (1)  פשט לשון רש"י, המ"מ ושו"ע היא שטענת "בעינן חוטרא לידה" היא לבן זכר דוקא, שאינו ברשות אחרים.

        (2)  אולם הנמוק"י, רדב"ז וב"ש סוברים דגם ע"י בת יש חוטרא לידא, ולכן אין לכפות בכה"ג.

ט.    (1)  אף במקרה שרצונו של הבעל בילדים אינו נובע מעצם הרצון לקיים המצוה, אלא מרצונות אישיים, מצות עשה של פו"ר מתקיימת גם בלי כוונה לשם מצוה, ויש מקום להיעתר לתביעה זו.

        (2)  אלא, מתוך דברי הפוסקים משמע שלא רצו להזדקק לטענת הבעל לקיים פו"ר ולחייב אשתו בגט או להתיר נישואים שניים אם לא שיש להניח שישתדל אחרי הגירושין לישא אשה בת בנים.

פסק דין

זהו ערעור על פסק דין שניתן ע"י כב' ביה"ד הרבני האזורי תל־אביב־יפו ביום י"ב אדר א' תשי"ז (13/02/1957) תיק מס' 3121/טז, 3633/טז, לפיו נדחתה תביעת הבעל לחייב את אשתו לקבל גט. נדחתה גם תביעת האשה לחייב את הבעל במזונותיה.

העובדות בקיצור:

האשה היא למעלה מגיל 48 שנה. היא לא הולידה שום ילד במשך ארבע־עשרה שנות נשואי הזוג ואיננה מסוגלת עוד להיכנס להריון. אמנם היא טוענת שהסיבה לכך שלא נכנסה כל הזמן להריון הוא מפני שכך דרש ממנה הבעל, אולם דבר זה הוכחש מפי הבעל. לבעל יש בת מאשתו הראשונה. הבעל הגיש תביעה לביה"ד לחייב את האשה לקבל גט, הואיל וברצונו לקיים מצות פו"ר.

האשה עובדת ומרויחה 145 ל"י לחודש נטו. (כיום היא מרויחה 170 ל"י לחודש).

כב' ביה"ד דחה – כאמור לעיל – את תביעת הבעל לגירושין, וזה על יסוד הנימוקים המפורטים בפסה"ד המעורער והם:

• הרמ"א בסי' קנד פסק שאם הוליד בן – אע"פ שלא קיים עדיין מצות פו"ר – אין כופין אותו להוציא, והנ"י ביבמות כתב הטעם כיון שקיים עכ"פ מצות שבת. ובנד"ד שיש לו בת, כמו שלא כופין אותו ככה לא כופין אותה.
• אף כי לדעת הב"ש כופין את האשה לקבל גט כששהה עשר שנים ולא ילדה גם בזמן הזה דאיכא חדר"ג, אבל בפ"ת (סי' קנד) הביא דעות של הרבה פוסקים החולקים על הב"ש.
• גם לדעת הסוברים שבמקום מצוה לא גזר רגמ"ה, בנד"ד תביעת הבעל לגט לא נובע מחרדתו לקיים מצות ה', כי לפנינו איש חפשי שבגד באשתו הראשונה וחי חיי אישות ארבע שנים עם הנתבעת לפני שנתגרש מאשתו הראשונה, ומובן שלא טבלה לנדתה. ואם לבו לא חרד לעברות החמורות – יתאוה לקיים מצות עשה של פו"ר?! גם למה חיכה כל הזמן עד שתגיע לגיל 48? הדבר ברור א"כ כי עילת התביעה לגירושין נובעת מסיבות אחרות, טענת מאיסה עלי, או שהסיבה האמיתית לתביעתו היא פרשת יחסיו לנשים אחרות.
• במקום קטטות דעת ושב הכהן דאין כופין אותה לקבל גט שמא מחמת קטטה רוצה לגרשה ואח"כ לא יקיים את המצוה.

אשר לנימוק הראשון, כי באה"ע סי' קנד (סעיף י) פסק הרמ"א: "נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה יוציא … וי"א דכ"ז דלא הוליד כלל, אבל הוליד זרע קיימא אע"פ שלא קיים עדיין פו"ר אין כופין להוציא" –

הנה הלכה זו העלה הריב"ש בתשובה (סי' טו) וזה לשונו:

"ואף אם נאמר דכל שיש לו ממנה ולד של קיימא אין כופין להוציא, כי כן דעת קצת מפרשים ז"ל, דדוקא קתני מתני' שהתה עשר שנים ולא ילדה – הא אם ילדה ילד של קיימא אף עפ"י שעדיין לא קיים מצות פו"ר מ"מ אין כופין להוציא, היינו דוקא בשהתה עשר שנים שעדיין לא הוחזקה בעקרה ואפשר שתלד לו עוד, שהרי כבר זכה ליבנות ממנה. אבל בזקנה שאין לה תקנה, אע"פ שילדה לו, כיון שאין לו בנים כשעור הצריך לקיום המצוה כופין להוציא."

ועיין בתשובת הרשב"א (ח"ג סי' שלט, הו"ד בב"י אה"ע סי' קנד):

"הא דאמרי' (יבמות דף סח, ב) הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים לא אמרו אלא במי שלא ילדה בן קיימא, הא ילדה ראויה היתה זו אלא שלאחר כן נתקלקלה … ובאשה זו אם ירצה יקח אשה אחרת על אשתו אם עמדה מלדת, אבל לגרש לא אמרו אלא כששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ומשמע שלא ילדה כלל." (וע' נובי"ת אה"ע סי' קב ד"ה "ולענ"ד דברי הרשב"א לא סתרי וכמ"ש המהרח"ש סי' מ"ו".)

מבואר מכ"ז דבגוונא דנידון דנן רשאי הבעל לגרש את אשתו בעל כרחה, גם אם יש להבעל בת מאשתו הראשונה. וכ"כ הב"ש (שם ס"ק כד): "אין כופין להוציא [כשילדה זרע קיימא] – היינו כשהיא ראויה עוד להוליד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא". (ועי' מ"ש הפ"ת (סי' קנד ס"ק כו) בשם תשו' מעיל צדקה).

ובמקרה דנן כולהו איתנהו בה, אף פעם לא ילדה וגם איננה מסוגלת עוד ללדת. הרי אין ענין לזה הלכה הפסוקה ברמ"א סי' קנד הנ"ל.

בנוגע לשאלה אם תקנת רגמ"ה לא לגרש אשה בעל כרחה נוהג גם בשהה עשר שנים ולא ילדה, נאמר בפסה"ד המעורער:

"בית שמואל (סי' א ס"ק ז וסי' קנד ס"ק לה) נראה אפי' בזה"ז דאיכא חר"ג, מ"מ אם לא ילדה עשר שנים יכול לגרשה בע"כ. וע' פ"ת (סי' קנד ס"ק כט)  שמביא דעות הפוסקים שחולקים על הב"ש ולא כופין אותה לקבל ג"פ: השב יעקב, נוב"י, ותורת יקותיאל … ע' באוצה"פ (סי' א, סעיף י, ס"ק סח אות י) שהביא גם פוסקים שסוברים שכן יכול לגרשה בע"כ … למעשה לא נוהגין לכוף אותה לקבל ג"פ. עיין באוצה"פ בשם נהרי אפרסמון (סי' יח) שכתב בשהה עשר שנים ולא ילדה: לא מלאו לבם של חכמי הדורות שלפנינו להתיר לגרש בע"כ."

הנה לפנינו פרשת התביעה שהוגשה ע"י הבעל האומרת: "הנני תובע לחייב את האשה בקבלת ג"פ". כן כב' ביה"ד האזורי מגיע למסקנה בכוון זה ופוסק: "דוחים את תביעת הבעל לחייב את אשתו לקבל גט".

עלינו אפוא לבדוק אם לפי דעת הפוסקים, אשר כב' ביה"ד האזורי העמיד אותם למנין – כאמור לעיל – לא רק שאין כופין את האשה לקבל גט אלא גם איננה חייבת מצד הדין להתגרש מבעלה.

וזה לשון נובי"ת (אה"ע סי' קב):

"ואחר שהעלינו שמי ששהה עשר שנים ולא ילדה …  שעכ"פ ע"פ התרה מק' רבנים מותר לו לישא אחרת אם אין אשתו מתרצית לקבל גט וכתובה …  וכתבתי שאף שלא אירע כן בזמננו ולא באיזה הדורות הקודמים, כי בדורו של הב"י באמת התיר הב"י בתשו' סי' י"ד לישא אחרת על אשתו …  והסכימו עמו המבי"ט ושאר גאוני זמנו, אבל בדורות הקרובים לזמננו לא שמענו וכתבתי שזהו משום שחששו להפוסקים שסברי בחוץ לארץ תלינן מניעת ההולדה בעוון דירת חו"ל…

וכבר ראיתי על מעשה כיוצ"ב ממש התרה מכ' הכהן הגדול …  בעהמח"ס תורת יקותיאל …  והורה לו שישהה עם אשתו עד כלות עשר שנים ואח"כ כשלא תרצה ליסע עמו לארצה"ק ולא לקבל גט ברצון מותר לצורבא מרבנן ההוא לישא אחרת."

ושם באותה התשובה:

"ומעתה בזו שכבר עברו עשר שנים ועפ"י דין שתתגרש והיא מסרבת מלקבל גט שלא כדת פשיטא שאין לו על הבעל שום חיוב משאר כסות ועונה."

(אמנם זה נראה פשוט כי מ"ש הנוב"י: "ועפ"י דין שתתגרש", יסוד הדין נובע מצד זכותו של הבעל. אף שאיננו רשאי לבצע את מעשה הגירושין בעל כרחה פן ילכד בחרמו של רגמ"ה, לדעת הסוברים שרגמ"ה תקן גם במקום מצוה, מ"מ כששהה עשר שנים בארץ ולא ילדה דינא הוא שתתגרש. אבל לכאורה אין יסוד לומר שהחיוב הוא על האשה להתגרש, מצדה היא, שהרי היא לא מיפקדא אפו"ר).

ועי' תשו' מהרי"א הלוי (ח"א סי' רא) שכתב:

"ולכאורה הי' מקום להתיר בנ"ד לגרש בע"כ (בשהה עם אשתו י"ש ולא ילדה) ומשום דלא עדיפא אשה אחר תקנת רגמ"ה מן האיש דאינו מוציא מה"ת אלא לרצונו … ומן הדין כופין את הבעל להוציא בשהה י"ש ולא ילדה … יש לחלק איך נכוף אותה לקבל גט כיון דהמניעה אינו מחמתה כדאמרי' בש"ס וכיון דלא מיפקדא אפו"ר לא מיענשא. אבל הראיתי לדעת דרוב האחרונים הסכימו דר"ג לא גזר במקום מצוה … אלא שהגאון בעל נוב"י כתב דלדעת הפוסקים דהך דינא דשהה י"ש לא שייך רק בארץ ישראל ולא בחו"ל."

והואיל ובמקרה דנן שהה עשר שנים בארץ ולא ילדה גם איננה מסוגלת להכנס להריון (ראה פרוטיכל דף 9: "האשה:  … והרופאים אמרו … זה יהיה אפילו סכנה לחיי להיכנס אחרי שנת ארבעים להריון וזהו האמת") הרי משורת הדין על האשה להתגרש מבעלה, והיה מקום לכאורה להעתר לדרישת הבעל לחייב את האשה בקבלת ג"פ.

גם במקום קטטה שדעת הגאון בעל ושב הכהן שאי אפשר לכופה עיין בתשובת הגרצ"ה ז"ל מפיורדא (בסוף הספר ושב הכהן) שהעלה: "וכי משום שהיה קטטה …  פטור הוא ממצות פו"ר?!"

ועיין בתשו' צ"צ (אה"ע סי' קלב) שכתב בענין איש דלא מיתדר ליה עם אשתו וטוען שהיא אשה רעה, ושהה עמה קרוב לכ"ה שנה ולא זכה להבנות ממנה:

"והיא כבר באה בשנים עד שכמעט אינה ראויה עוד לילד שהיא בת מ"ו או מ"ז שנים א"כ בכה"ג שאין לו תקוה עוד לקיים מצות פו"ר על ידה, הרי גבי נשא אשה ושהה עמה י"ש ולא ילדה פסק הב"ש דכופין לגרש. אף שבתשו' שב יעקב סי' א' לא פסק כן, דבריו תמוהים דבנה פסקו על סברא של פוסק אחד נגד כל הפוסקים והטוש"ע. וכבר האריך בזה הגאון מוהרצ"ה מפיורדא חתנו של ושב הכהן והעלה בפשיטות דכופין האשה להתגרש בעל כרחה … גם שם בחקירה השלישית העלה דרוב הפוסקים ס"ל דבמקום מצוה לא תיקן רגמ"ה כלל."

ברם היסוד המכריע לדחות את תביעת הבעל בנ"ד הוא קביעת ביה"ד האזורי בפס"ד כי תביעת הבעל לגט לא נובע מחרדתו לקיים מצות עשה של פו"ר. עילת התביעה לגירושין נובע מפני שנתן עיניו באחרת ואין לנו שום בטחון שאחרי הגירושין יקפיד להתחתן עם בת בנים.

לכאורה יש מקום דיון בזה, ואנו רואים צורך לצטט כאן קטע מפס"ד לערעורים, ער/תשט"ז/55:

"ומעתה בנ"ד שיש ריעותא בהמשיבה המונע אותה מללדת והבעל טוען "אני הרוצה בילדים", שטענה מעין זו אילו היתה טוענת האשה כלפי בעלה – כשהוא אינו מסוגל להוליד – "בעינא חוטרא לידא…" היו כופין אותו להוציא, הרי לא עדיפא היא מיניה. וזה נראה ברור שאותה הזכות שיש לאשה לתבוע גט מבעלה בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא כו' אותה הזכות יש גם לבעל לדרוש את זאת, גם אם לא בא לדרוש גט מכח מצות פו"ר. וכמו באשה הבאה מחמת טענה לא מצינו שחששו מלחייב את הבעל בגט שמא לא תעלה בידה להתחתן או שמא תתן עיניה במי שאינו מסוגל להוליד הואיל ואשה איננה מצווה על פו"ר, כי כ"ז לא מפחיתים ולא גורעים מערכה של טענה זו, כך ה"ה בבעל הבא בטענה זו."

ולכן גם אם אין להניח שאך ורק המצות עשה הכתובה בתורה היא המטרידה את מנוחתו אבל גם, לאידך גיסא, אין אנו רואים סיבה למה לא לקבל את טענת הבעל שהוא רוצה בילד.

אלא שבנ"ד יש להבעל בת מאשתו הראשונה ויש לדון בטענה "בעינא חוטרא לידא…" אם מתקיים דוקא בבן זכר, או גם בבת סגי.

עיין כתובות (דף סד, א רש"י ד"ה חוטרא לידא): "רוצה אני שיהא לי בן שיחזק בידי בזקנותי ואשען עליו."

ובמגיד משנה (פט"ו מהל' אישות ה"י) כתוב: "חוטרא לידא כו' פי' בן שתשען עליו בשעת זקנתה."

וכ"ה לשון השו"ע אה"ע (סי' קנד סעיף ו): "ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו (ואין לה כבר שום בן)".

ובשו"ת זית רענן (ח"ב סי' ג) כתב:

"וגם בילדה אשתו זכר היא הטבה גשמיית כדאיתא בסוף נדרים בעינא חוטרא לידא כו' וכ"ה להדיא בש"ס כתובות פ' אע"פ וע"ש בפי' רש"י דדוקא על בן זכר שאין רשות אחרים עליו."

ובמסכת קנים (פ"ג מ"ו): "האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר" פירש הרשב"ץ (הו"ד ביכין שם): "שהנשים שמחות טפי עם זכר מדהו"ל עי"ז חוטרא לידא."

אולם הנמוק"י יבמות סוף פרק ששי (דף כא, א בדפי הרי"ף) סובר להדיא דגם ע"י בת יש לה חוטרא לידא, עיי"ש שכתב:

"מחמת טענה שאומרת בעינא חוטרא לידא כו' דוקא שאין לה שום ולד ואפי' חד הא אית לה אפילו בת לא כייפינן ליה."

וכן פסק הרדב"ז בתשו' (ח"ג סי' תקעה) זה לשונו:

"שאלה. מעשה באשה ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה והיא באה בטענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה ויש לה בנים מאיש אחר, אם שומעין לה וכופין אותו להוציא כו'.

תשובה. אין כופין אותו, ואפילו אין לה אלא בת אחת סגי דהא אית לה חוטרא לידה ומרא לקבורה. וכ"כ ז"ל."

גם הב"ש (סי' קנד ס"ק י) ציין על הלכה הפסוקה ברמ"א "ואין לה כבר שום בן": "בנ"י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה".

לפי האמור, אין מקום בנ"ד לכפות את האשה לקבל גט מדין בא מחמת טענה, ומשום דלא עדיפא היא מיניה, הואיל ולפי שיטה הני רבוותא – האמורים לעיל – הרי ע"י הבת אשר לו, מובטח לו "חוטרא לידא ומרא לקבורה", ואין אפוא יסוד לנימוק זה.

הן אמנם, לכאורה, היה מקום לדון לכפות את האשה לקבל גט, ומשום מצות עשה של פו"ר, גם במקרה והדבר ברור בהחלט שאין להבעל – המתלונן שהוא רוצה בילדים – כל ענין בקיום מצוה של פו"ר. כל רצונו בילדים נובע אך ורק מטעם הנאת גופו כי אין הוא רואה את עצמו מאושר אם אין לו ילד. והואיל ולית מאן דפליג דמצות עשה של פו"ר מתקיימת גם בלי כוונה לשם מצוה, תדע, שהרי הלכה פסוקה היא באה"ע (סי' א סעיף ז): "היו לו בנים כשהיה גוי ונתגייר … ה"ז קיים מצוה זו". וא"כ הרי יתקיים מצוה זו גם בלי כוונה לשם מצוה, ויש, אפוא, מקום להיעתר לתביעה זו.

אלא שמתוך דברי הפוסקים משמע שלא רצו להזדקק לטענה זו של הבעל הטוען שהוא רוצה להקים זרע אם לא במקום שיש להניח שאמנם הבעל ישתדל אחרי הגירושין לקיים את דבריו וישא אשה בת בנים. ועי' עין יצחק (אה"ע ח"ב סי' נז):

"לא ניחוש שלאחר ההיתר לא ישא בת בנים, היות שברור שכוונתו רק לקיים המצוה, וזהו חזקת כשרות אלימתא."

ואין אני רואה מקום לחלק בין גירושין בע"כ לבין היתר נשואין. ובתשו' ושב הכהן (סי' נה) דן בענין כפיה לגירושין במקום שאין לו ילדים, וכתב בתו"ד:

"ואולי לא ישא אשה כלל או ישא אשה שאינה בת בנים … ובפרט בזה"ז שאין כופין על פו"ר דודאי יש לחוש לזה דאולי אח"כ לא ישא כלל … ונמצא דהכפיה לזו היא שלא כדין."

ועלינו להקדים כאן מ"ש התוס' (גיטין דף מא, ב ד"ה לא תוהו בראה):

"ולפי"ז בשפחה נמי שייך בה שבת. והא דלא כייפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר, היינו משום כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים."

ולכאורה למה אנו נזקקין להבאה מחמת טענה: "בעינא חוטרא לידא כו'  כי הא ודאי כפינן" (יבמות דף סה, ב), ואין אנו חוששין כלל שמא אחרי הגט תחזור האשה מדעתה ולא תנשא כלל לאחד שהוא בן בנים? והאשה הרי לא מיפקדא א"פרו ורבו", וקיים החשש שמא לא תתחתן לגמרי וכמ"ש התוס'.

אך הדבר פשוט. כאשר אשה באה בפניו וטענתה בפיה: "בעינא חוטרא לידא…" אשר בטענתה זו זכאית לקבל גט מבעלה, לא שייך בזה לומר אולי לא תאבה האשה אח"כ להיבנות בבנים, היינו שאחרי הגירושין תוותר על זכותה המגיע לה. הכי משום כך שאולי פעם תוותר על זכותה – הפסידה את זכותה כעת לבא ולדרוש את המגיע לה "בעינא חוטרא לידא…"?!

לא כן כשיסוד הכפיה בנוי אך ורק על קיום מצות עשה של פו"ר, בזה יש לדון דבמקום שאבד את חזקת כשרותו, ואין לנו אסמכתא להניח שאמנם הכפיה הזאת תביא לידי קיום המ"ע – הרי להני פוסקים הנ"ל – יש לביה"ד למשוך את ידיו מלכפות את האשה לקבל גט.

אשר לפי"ז יוצא שאם היה מקום להניח שאחרי הגירושין יתחתן עם אשה בת בנים גם במקרה שאין לו כל ענין בקיום המצות עשה של פו"ר לשם מצוה, אבל – כאמור – מצות פו"ר מתקיימת גם שלא לשם מצוה ולכן היה מקום להזדקק ולדון בתביעת הבעל לחייב את האשה בג"פ, וזה באופן שלפי ראות עיני בית הדין יש להניח שאחרי הגירושין ישתדל להקים זרע, מה שבמקרה אשר לפנינו – כפי אשר קבע כב' ביה"ד בפסק דינו – אין לפנינו אסמכתא על זה. ולפי"ד המשיבה הרי האשה הזו, אשר בעלה נתן עינים בה היא בגיל 44, "גרושה ואין לה ילדים" (פרוטיכל דף 23).

אשר לערעור נגד – אין אנו רואים צורך להרחיב את הדיבור, ולפי המסיבות שבנדון הדבר פשוט כי אין מקום לחייב את הבעל במזונות אשתו.

לאור כל האמור אנו פוסקים:

א. דוחים את הערעור והערעור־נגד.

ב. ביה"ד הגדול מוצא שלאור המסיבות הצדדים חייבים לעשות את כל המאמצים כדי לבוא לידי הסכם של גרושין.

אין צו להוצאות.

הודע בפני המשיבה־המערערת וב"כ, ובהעדר המערער המשיב ביום ז' תמוז תשי"ח (25/06/1958).

הרב עבדיה הדאייא            הרב יוסף שלו' אלישיב            הרב בצלאל זולטי

הפוסט חיוב אשה לקבל גט כשיש לבעלה בת מנישואין קודמים בלבד הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

דעת המיעוט

רקע

הצדדים נישאו בשנת תשס"ח (2008), ולהם שני ילדים קטינים. בעת הנישואין היו שני בני הזוג שייכים לקהילה חסידית בה התחנכו מעת קטנותם, וחיו יחדיו עד לשנת תשע"ג (2013), עת החליט הבעל להפסיק לשמור תורה ומצוות, לעזוב את בית הצדדים ולהתגייס לצה"ל.

סמוך לעזיבת הבעל את בית הצדדים הגיש תביעות בבית המשפט לענייני משפחה בנושא משמורת, חינוך, הסדרי ראיה ומזונות ילדים. לאחר הגשת התביעות, הגישה האישה תביעת שלום בית לבית הדין.

תביעת הגירושין של הבעל הוגשה רק לאחר שבית הדין בשנת 2016 הבהיר לבעל שעליו להגיש תביעת גירושין אם רצונו שבית הדין יחייב את  האישה בגירושין.

לדברי הבעל, החלטתו לעזוב את הבית המשותף לא נבע מעזיבת אורח החיים הדתי, אלא כבר בראשית הנישואין הן חותנו והן אשתו ירדו לחייו ושימשו לו כמשגיחי כשרות ובחנו את רמת הלימודים שלו בכולל וכן את תפילותיו. לדבריו, הוא עבר שנים של סבל, כך שעזיבתו את האישה והתגייסותו לצבא היו על מנת להתרחק מהאישה ולא על מנת לנהל אורח חיים חילוני. כסימוכין לטענותיו הביא את העובדה שבני הזוג הלכו למספר יועצי נישואין כבר בראשית הנישואין, וכמו כן, הציג הבעל מכתב התנצלות בן שישה עמודים בו פונה האישה ומביעה את רצונה לתקן את דרכיה, ומודה שהיו פגמים בהתנהגותה, יש לציין שהמכתב מלא לשונות חיבה כלפי בעלה.

החלטתו של הבעל לעזוב בפועל את המגורים המשותפים לאחר שהחליט לשנות את אורחות חייו נעשתה בעצה אחת עם עורך דינו לטובת הילדים. וזאת על מנת למנוע קונפליקט בין דרך החינוך במוסדות החינוך של החסידות לבין התנהגות אביהם בבית. ככלל האב מוכן שהילדים ימשיכו להתחנך במסגרות חינוך חרדיות, אולם, סירב בכל תוקף להיעתר לבקשת האישה שסמכות הדיון בנושאי החינוך והסדרי הראיה תהיה לבית הדין הרבני.

לדברי הבעל, הוא הביע את נכונותו ללכת לייעוץ נישואין גם לאחר שעזב את הבית על מנת לבחון אפשרות של שיקום חיי הנישואין, אך האישה היא זו שלא הסכימה ללכת ליועץ שהוצע על ידו.

לדברי האישה, עזיבת הבעל את הבית המשותף ודרך החיים הדתית, הינם פרי משבר חולף, ואם רק יחזור לביתו היא תקבלו והוא יחזור לדרך חיים דתית, לאחר שיתנתק מהגורמים שמשפיעים עליו.

לדבריה, נכתב מכתב ההתנצלות לאחר שהיא הלכה לייעוץ נישואין אצל סבתו של הבעל העוסקת בייעוץ נישואין, ועל פי עצתה כתבה את המכתב על מנת לרצות את הבעל.

לדבריה התנצלה שלא בצדק, והמריבות בבית היו רק על רקע דברים פעוטים.

האישה סירבה ללכת ליועץ שהוצע על ידי הבעל, מאחר והוא חילוני והבעל לא היה מוכן ללכת ליועץ אחר, המתאים למגזר אליו השתייכו הצדדים.

בשלב מסוים, הייתה הסכמה מצידה לגירושין, אבל בתנאי שהילדים לא ישהו אצל האב בשבתות וסמכות הדיון במכלול הנושאים הקשורים בילדים תהיה בבית הדין הרבני. הבעל סירב להצעה. לדברי האישה, הסכמתה הייתה למען עתיד הילדים ועל אף רצונה שבעלה יחזור לחיים משותפים.

 לדברי האישה, גם אם אין הגיון בדבריה, היא מקווה שבעלה יחזור אליה.

דיון והכרעה

הנידון העומד לפנינו להכרעה, הוא האם יש בטענותיו של הבעל בכדי לחייב את האישה בגירושין.

גדרי איסור גירושי אישה ראשונה

תחילה יש להקדים שהמדובר בזיווג ראשון, מאחר שבעת נישואיהם היו בני קהילה חרדית חסידית, והאישה היא אשת נעוריו של התובע, חל על גירושי האישה בלא עילה ושלא לרצונה איסור מדברי נביאים כפי שעולה מסוגיית הגמרא (גיטין דף צ ע"א). וכפי שכתב הטור (אבן העזר סימן קיט) וזה לשונו:

"[…] ותנן בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר דדרשי ליה לקרא כפשטיה אם לא תמצא חן בעיניו לפי שמצא בה ערות דבר ובית הלל סברי אפילו הקדיחה תבשילו דדרשי לקרא הכי כי מצא בה ערות דבר או ערוה או דבר אחר שפשעה כנגדו ור' עקיבא סבר אפילו מצא אחרת נאה הימנה דדריש לקרא הכי והיה אם לא תמצא חן בעיניו פירוש חן של נוי או שמצא בה ערות דבר והלכה כבית הלל שאם פשעה כנגדו יכול לגרשה, אבל לא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה, במה דברים אמורים בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו   אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון והרמב"ם כתב אין למהר לשלח אשתו ראשונה אבל אם שנאה ישלחנה ולא נראה דהאי דכתיב כי שנא שלח מוקמינן ליה בזיווג שני אבל בזיווג ראשון אין לשלחה אלא אם כן מצא בה ערות דבר […]."

כלומר, בזיווג שני מותר לגרש את אשתו דווקא "אם הקדיחה תבשילו" כלומר שפשעה כנגדו בדומה לדבר ערווה אלא שלא עברה על איסור, אבל בזיווג ראשון אפילו לבית הלל אין לגרש את אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר מדברי נביאים.

בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט סעיף ג) הביא את לשון הרמב"ם. בפירוש דברי הרמב"ם נחלקו הפוסקים, וזה לשון הרמב"ם (הלכות גירושין פרק י הלכה כא):

"[…] ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר (דברים כד) כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה."

והקשו המפרשים, שבתחילת דבריו כתב שבזיווג ראשון אין לגרש רק אם מצא דבר ערווה ואחר כך כתב רק שאין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה.

החלקת מחוקק (סימן קיט ס"ק ב) ביאר בשני אופנים: האחד, שדעת הרמב"ם שגם אם האישה מתגרשת מרצונה ולא מגרשה בעל כורחה, שאז אין איסור, עדיין אין ראוי למהר לשלחה, וכתב בבית מאיר:

"ויראה לעניות דעתי דהיינו דווקא כשהוא תובע הגירושין בזה יש לומר אף שמתרצה מכל מקום לבה דווה אלא שאינה יכולה לסרב, אבל כשהיא תובעת דומיא דשכיב מרע פשיטא שהיתר גמור הוא."

על פי דברי הבית מאיר מתיישב לשון "לשלח" שנקט הרמב"ם, שפירושו שלא לרצונה. הכוונה לפי דברי החלקת מחוקק שהגירושין נעשים שלא לרצונה הגם שמתרצה לקבל גט. כלומר גם במקום שהאישה מתרצה לקבל את גיטה בפיה אלא שליבה דווה בקרבה בזה אין ראוי למהר אבל אין איסור מדברי נביאים.

עוד פירש בחלקת מחוקק בעניין אחר

"שאף אם מצא בה ערות דבר כגון שהעיד לה אחד, שמצווה לגרשה, לא יאמר אני מאמין לו ויגרשה מיד אלא יהיה מתון בדבר ואל ימהר לשלוח ויעשה חקירה יפה באולי לא יצטרך לגרשה".

דעת הבית שמואל (שם, ס"ק ג) שכוונת הרמב"ם לומר שאין לו למהר לשלח מכיוון שהמזבח מוריד דמעות אף על פי שמצא דבר. 

נראה שנפקא מינה בין דעת החלקת מחוקק והבית שמואל, שלדברי הבית שמואל אם קיימת סיבה לגירושין  כגון שיש מצה ומריבה בבית אף על פי שלא נמצא בה דבר ערווה והבעל השתהה וניסה למצוא תרופה הרי שאין לראות במעשיו כמעשה בגידה באשת נעוריו ומותר לגרשה בעל כורחה. מה שאין כן, לדברי החלקת מחוקק במקום שהאישה מסרבת להתגרש אם לא מצא ערוות דבר אין היתר לגרשה בעל כורחה עד שתתרצה וגם אם התרצתה וליבה דווה בקרבה יש להשתהות מלגרשה.

האם איסור גירושי אישה ראשונה ניתן לאכיפה על ידי בית הדין

כתב הב"ח שבזיווג ראשון אם לא מצא לא ערווה ולא דבר אחר, כופין אותו שלא לגרש מפני שהוא אסור מן התורה, ואם רק מצא דבר אין מונעים אותו לגרשה בעל כורחה אבל הוא שנוי ומזבח מוריד עליו דמעות שאיסורו אינו מן התורה, וכך כתב גם כן בפרישה.

ואם כן, בזמננו שאין מניחים את הבעל לגרש בעל כורחה הרי שאין לבית הדין לסייע ביד הבעל לגרש גם אם מצא דבר ויש לו טעם למה מגרשה, שאין לבית הדין להתמצע במעשה שנוי ומאוס.

כשהבעל השתהה ולא התרפא משנאתו האם גם בזה ישנו האיסור

אולם, לדברי הבית שמואל אם הבעל השתהה וניסה למצוא תרופה ומרפא ולאחר ניסיונות כנים לא צלח אין להחשיב את הגירושין כמעשה בגידה אלא כהכרח אשר לא ישובח ולא יגונה אפילו בזיווג ראשון והאיסור הוא רק באינו משתהה ומגרש לאלתר. אמנם, דעת הטור להדיא שאפילו אם שונאה אין לגרשה בזיווג ראשון.

אלא שהגט פשוט (סימן קיט ס"ק ו) כתב וזה לשונו:

"כל שכן דיש לפרש את דברי הרמב"ם ז"ל שיהיו מסכימים לדברי הטור באופן דנקטינן דאין לגרש אשתו ראשונה משום דהקדיחה תבשילו או משים דמאיסה ליה ואין צריך לומר אם מצא אחרת נאה הימנה. ומכל מקום, היה נראה לי דאם רוצה להוציאה אין כופין אותו שלא להוציאה מיהו שנוי הוא לפני המקום ומזבח מוריד עליו דמעות ואיסורא מיהא עביד. וכן יראה מדברי רש"י שלהי גיטין דאין כופין שלא להוציאה וכן כתב הפרישה. והב"ח כתב […] ומיהו יראה מדברי הטור שכופין אותו שלא להוציאה שהרי כתב וזה לשונו: 'בין בזיווג ראשון ובין בזיווג שני בכל ענין שעבר וגרשה אין כופין אותו להחזיר', ונפקא ליה בהמגרש מדגלי גבי רחמנא גבי אונס 'לא יוכל לשלחה כל ימיו' בעמוד והחזר קאי, משמע דהכא מאי דעבד עבד ומשמע מהכא דקודם שגירשה כופין אותו שלא יגרשנה כיון דלא מצא בה ערות דבר בזיווג ראשון או הקדיחה תבשילו בזיווג ב' וכן משמע מדברי הרא"ם ז"ל (חלק ב סימן א) דכופין על ידי בית הדין שלא להוציא."

וכך כתב גם בהמשך (שם ס"ק יא בדיבור המתחיל "ואין ראוי") עיין שם, היינו שנקט שבית הדין כופין אותו שלא להוציא גם במקום שמצא דבר שפשעה כנגדו.

אולם עדיין, יש לדקדק מדברי הרמב"ם שהאיסור הוא דווקא בממהר אבל במשתהה מותר לגרשה גם בזיווג ראשון משום "דבר" כנ"ל.

וכך סובר גם בשו"ת מהרי"ט (חלק ב חושן משפט סימן צח) בתוספת ביאור וזה לשונו:

"[…] שלא תהא כזאת בישראל לבגוד באשת נעוריו וכתיב כי שנא שלח שנאוי הוא המשלח ואוקימנא לה בשלהי גיטין בזיווג ראשון דאמר ר' אליעזר המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ועוד אפילו אשתו שניה לא יגרשנה בשביל דמצא אחרת נאה הימנה או שנתן עיניו בממונה כגון זו דודאי אסור כדאמרינן התם אמר ליה רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו אמר ליה מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו ובעמוד והחזר קאי מכלל דהיכא דאי עבר עבר אלמא נהי דלא כייפינן ליה להחזיר איסורא איכא, והרמב"ם ז"ל (בפרק י מהלכות גירושין הלכה כ"א) כתב 'לא יגרש אדם אישה ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר ואין ראוי למהר […]' ומדברי הרמב"ם ז"ל למדנו חידוש כי מה שאמרו בית הלל אפילו הקדיחה תבשילו לא שיבקש לה תואנה ועילה לפי שהקדיחה תבשילו פעם ופעמים בין באונס בין בפשיעה אלא דבית הלל הכי מפרשים קרא והיה אם לא תמצא חן בעיניו מחמת שמצא בה ערות דבר שהולידה לו טינא בלבו ושנאה, אף על פי שהסיבה הראשונה לא נתגלגלה אלא לפי שהקדיחה תבשילו מכל מקום כבר היא שנואה לו רשאי לגרש לפי שלא יעלה זיווגו יפה. ומכל מקום בזיווג ראשון אם לא היה מחמת ערוה אלא השנאה מחמת דבר אחר יגלגל בעצמו השנייה (נראה שצריך לומר השנאה) ולא ימהר לשלחה אלא אם כן ראה שאין דעתו סובלתה לגמרי, ובהכי ניחא שלא הוזקקו הרי"ף והרא"ש ז"ל לפסוק הלכה כתנא קמא לגבי רבי עקיבא שיש לטעות בדברי בית הלל וסמכו על מה שהביאו בגמרא כי שנא שלח אם שנא שלח ומר אמר שנוי הוא המשלח ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני אלמא בזיווג שני אם שנא ישלח אבל אם אין שנאה לא יבקש לה עילה לגרשה מפני שהקדיחה תבשילו, והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה לפי שאינו מביא דברי הגמרא הוצרך לפסוק הלכה כבית הלל כלומר כתנא קמא אליבא דבית הלל לאפוקי מדרבי עקיבא אליבא דבית הלל כנ"ל למדנו שאפילו באשתו שניה אם לא נולדה לו שנאה אין לגרשה כל שכן אשתו הראשונה."

מדברי המהרי"ט עולה שקיים איסור ממש לגרש בלא שנאה אפילו בזיווג שני מדאורייתא ולא רק עצה טובה, גם לדעת בית הלל. ובזיווג ראשון, אפילו אם שונאה אין לו לשלחה בלא שמצא בה ערוות דבר אבל אם שונאה לגמרי שאין הזיווג יעלה יפה מותר לגרשה, וזה נוטה לדברי הבית שמואל.

אלא שלהלכה כתב בתשובות הרא"ם (חלק ב במים עמוקים סימן א) שיש לפסוק כדברי הטור, ואפילו מאוסה בעיניו אין לו לגרשה בזיווג ראשון וזה לשונו:

"[…] אף על גב דמאיסה ליה אינו מותר לגרש אלא בזווג שני אבל בזווג ראשון בין במאיסא ליה בין בפשעה בו אין לשלחה אלא אם כן מצא בה ערוה וכן פסק בעל הטורים ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פסק שאין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה אבל אם שנאה יגרשנה. והטור כתב עליו ולא נהירא דהא דכתיב כי שנא שלח אם שנאת שלח מוקמינן ליה בזווג שני אבל בזווג ראשון אין לשלחה אלא אם כן מצא בה ערות דבר. אבל אנחנו מצאנו נוסחאות מהרמב"ם שכתוב 'שאין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שניה אם שנאה יגרשנה' והיינו כפרש"י ז"ל. אלא שעם כל זה פסקנו כבעל הטורים ז"ל דהוי בתראה […] ולפי זה אפילו אם תמצי לומר שטענתו שטען שנאתיה היא טענה אמיתית עדין אינו יכול לגרש כיון שהוא זווג ראשון."

 והביאו הכנסת הגדולה להלכה (הגהת הטור אות ד).

יש להעיר, שהנידון של הרא"ם הוא בארוסה והרא"ם חייב את האיש לישא ולהתחייב בשאר כסות ועונה, וקשה ומאי שנא ממה שכתב בתשובה אחרת (תשובת הרא"ם חלק א סימן ל) שבחרם דרבנו גרשום ורוצה לגרשה מכוח טענה של מאיס עלי או שאר טענות מאחר שבידו מן הדין לגרשה בעל כורחה והוא מנוע רק מכוח התקנה הוא פטור משאר כסות ועונה, ולדבריו בתשובה זו מחויב לישאנה אף על פי שלא התחייב. וצריך לומר שהרא"ם מחלק בין דין חרם דרבנו גרשום לבין איסור גירושין של זיווג ראשון שהוא מדברי נביאים.

מגרש אישה ראשונה בלא עילה כגון שמצא נאה הימנה הוא איסור מן התורה וספקו לחומרה

וכל זאת, דלא כשיטה שהביא במשנה למלך (פרק י הלכה כג מהלכות גירושין בשם כנסת הגדולה יורה דעה סימן רלט) שהאיסור לשלח אשתו ראשונה אינה אלא עצה טובה, ולהלכה כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ב אבן העזר סימן ג):

"עוד כתבתם דיכול הבעל לומר קים לי כמהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן ס, 'דבארוסה כולי עלמא מודו דאם מצא אחרת יפה הימנה מותר לגרשה אף בזיווג ראשון') ודעימיה, וזה אינו, דהא הוכיח הרב מהר"י כולי ז"ל (בהגהת משנה למלך שם) מדברי התוספות והר"ן והרשב"א והריב"ש ומהרימ"ט דסבירא להו דאיכא בגירושין איסור תורה, וגם כן הוא סברת הרמב"ן (סימן קפט), והרד"א כאשר הביאם הכנסת הגדולה (באבן העזר סימן קיט הגהת הטור אות א) עיין שם, ולפי דעת רבוותא הנזכרים הוי זה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא, ובעניין הקים לי במילתא דאיסורא, עיין להכנסת הגדולה (סימן כה בכללי הקים לי אות סז ואות סח). ועיין אורח משפט (סימן כה אות פב), מה שהקשה קושיא על הכנסת הגדולה באות זה, בשם מהר"ם אלגאבר. עיין כנסת הגדולה (שם, באות ע) דאם הוא איסור וגם הוא בקום עשה, גם החולקים יודו דאין לומר קים לי, ועיין מטה שמעון בכללי הקים לי (אות נט ו-ס ו-סא), ובעניין איסור שבועה עיין מנחת יום טוב (דף צ), ועיין משכנות הרועים וחקרי לב (מהדורא בתרא חושן משפט סימן כ דף קסו) ועיין חוקות החיים."

אומנם כל זה בנוגע לגירושין בעל כורחה ללא עילה כלל.

ממהר לגרש אישה ראשונה מחמת עילה איסורו מדברי נביאים וספקו נתון במחלוקת

אבל אם מגרשה משום דבר שהאיסור הוא רק מדברי נביאים, יש לדון אם ספק דברי קבלה לקולא או לחומרא, כאשר לשיטת הסוברים שספיקא דאורייתא לחומרה מדאורייתא וספיקא דרבנן לקולא שכך הייתה תקנתם והם אמרו והם אמרו, זה שייך דווקא בדבריהם. אבל בדברי הנביאים יש לחלק בין תקנת נביאים שבהם אפשר שגם הנביאים תקנו שספקם לקולא להבחין בין דין תורה ושאר תקנות לבין דברי נביאים שנאמרו כדבר האלוקים בדומה לדברי הנביא מלאכי שבענייננו שספקו לחומרא. אולם, לשיטת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרא מדבריהם, שייך להסתפק אם חז"ל גזרו בספק בנבואת הנביאים.

ומצאתי שרבי יצחק אייזיק חבר (בית יצחק שער הספקות סימן עה) חילק בין דברי נביאים ותקנות נביאים ופסק שהוא לחומרה וכתב שכן נוטה דעת הפרי מגדים (פתיחה כוללת חלק א אות יח), אלא שהפרי מגדים לא חילק בין תקנת נביאים ודברי נביאים שיסודם בנבואה והגדרים נמסרו לחז"ל לבין ציווי מפורש. ועיין בפרי מגדים באשל אברהם (סימן ריט) כתב להדיא שדעתו שספק דברי קבלה לחומרה וכך ביאר את דבריו בהקדמה, עיין בשדי חמד (כללים מערכת ה-ד כלל כה) שהאריך בנידון זה.

אם כן, הוא הדין בגירושי זיווג ראשון שספקו לחומרא, ומה עוד שהאישה מוחזקת בעצמה שלא לפתוח את ידה לקבל את גטה. אבל בכל עניין, כאמור, אין לבית הדין להתמצע ולסדר גט ולכוף את האישה לקבל גט במקום שלדברי האישה הגירושין שנואים למקום.

דקדוק בלשון הרמב"ם בעניין מורד

יש לדקדק בדברי הרמב"ם (בפרק יד מהלכות אישות טו) שכתב בנוגע למורד:

"המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב, ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בלא תעשה שנאמר (שמות כא) לא יגרע, שאם שנא ישלח אבל לענות אסור, ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה."

ולכאורה אם אסור לשלח בזיווג ראשון גם אם שנאה מבלי שמצא דבר ערווה, הרי שהוא אנוס מלשלחה, ואם כן איך כתב הרמב"ם שאם שנא ישלח ועל כורחך שבשונאה מותר לו לשלחה, גם אם היא לא מתרצה. אלא שאם כן, בשונאה בלא דבר שאסור לשלחה מדאורייתא לא שייך לומר שאם שנא ישלח וממילא לא יעבור על הלאו של לא יגרע.

וצריך לומר, שהרמב"ם דיבר בהווה ששונאה משום דבר ולא בחינם, שאז מותר לשלח לאחר זמן, ואם כן אינו עובר על הלאו במשלחה. אבל אם שונאה בלא סיבה לא יעבור על איסור של לא יגרע מאחר שהוא רוצה לשלחה ואינו כשבוי לבעול שנואה לו אלא שאנוס מלשלחה ובית דין מונעים אותו מלשלחה. וכן משמע ממה שבהלכות גירושין כתב הרמב"ם שמותר לשלח אשתו שנייה לאלתר אם שנאה ועל כורחך היינו דווקא שמצא דבר אלא שדיבר בהווה,  וזו ראיה לפירוש הבית השמואל הרא"ם והמהרי"ט בדברי הרמב"ם.

נראה שזו ראיית הרמ"א (באבן העזר סימן עז סעיף א) שלדברי הרמב"ם אם רוצה לשלחה והיא אינה רוצה ואסור לו לגרשה מכוח חרם דרבנו גרשום אינו עובר על לאו של לא יגרע. אלא שלדברינו זה דווקא בשונאה, אבל בלא שונאה ובלא דבר יקיים עונתו האמורה בתורה, וכמו שמצאנו באונס ששותה בעציצו שלא יוכל לשלחה שאין לו פטור מחמת שנאה ומחויב לקיים את עונתו בתורת קנס ונראה שהוא הדין במי שרוצה לגרש את אשתו בלא שמצא בה דבר.

אלא שהרמ"א כתב שאינו מורד אם רוצה לתת לה גטה וכתובתה ומשמע אפילו באינו שונאה, וכן הסביר גם הבית שמואל (שם ס"ק ו) את דברי הרמ"א, אלא, שלא דקדקו שהרמב"ם נקט לשון שנאה בדווקא. וגם הסברה נותנת, שלא מסתבר שהתורה תאסור את הגירושין ותפטור מעונה. וכפי שבאונס ומפתה שאסור לגרשה מחויב בעונה, ועל כורחך שרק אם שונאה אינו עובר בלאו.

אלא שיש להקשות למה לשיטת הרמב"ם הורע כוחו של האיש המואס באשתו בלא סיבה שאסור לו לגרשה מהאישה שהמואסת בבעלה שכופין אותו להוציא, וכלפי לייא.

וכך כתב רבי יונתן אייבשיץ בבני אהובה (שם) וזה לשונו:

"[…] ואפשר דגם רמ"א מיירי בהך גוונא דטוען מאיס עלי או שאר טענות ולכך אין להוסיף על כתובתה כיון דלדבריו האמת אתו ואין מוציאין מיד המוחזק ולמד זאת מהרמב"ם דסבירא ליה דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות מכל שכן באיש שהוא טוען כן שלא יהיה כשבוי […]."

כל זה כאמור בשיטת הרמב"ם. אולם, דעת הטור כאמור לעיל שאין לגרש אישה בעל כורחה בזיווג ראשון כל זמן שלא מצא בה דבר ערווה, והלכתא כבתראה כנ"ל. ואין לדקדק מדברי השולחן ערוך שהביא את לשון הרמב"ם שסובר כביאורו של הבית שמואל והמהרי"ט, שבבית יוסף לא עשה מחלוקת בין הטור והרמב"ם לפי גרסת הרמב"ם שלפנינו אלא דווקא לפי הגרסה הדחויה שהייתה לפני הטור.

רבנו גרשום החרים שאפילו מואס באשתו מחמת עילה וגלגל עמה שאסור לגרשה

כל האמור הוא אפילו אם לא היה חל על הצדדים חרם דרבנו גרשום. אמנם, מאחר שחל על הצדדים חרם דרבנו גרשום שלא לגרש אישה בעל כורחה אם כן אפילו במקום שיש טעם למאיסות האישה בעיניו כגון שנולדו בה מומים שאין כופין כמו שכתב הרא"ש, וכן פסק המהרי"ק (שורש קז), וכך נפסקה גם הלכה פסוקה באבן העזר (סימן קיז סעיף יא):

"[…] אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל־כורחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה."

האישה המוזכרת בהלכה זו, שבעלה מאס בה מחמת מומים קטנים וחכמים קבעו שלא כופים את בעלה להיות עמה אלא אדרבה הוא גר בפירוד ממנה ברשות חכמים, ודאי שיש להניח שהיא הפנימה את הפירוד וזאת מתוך ההנחה הברורה שהתקווה לחזרת הבעל אליה היא חסרת תוחלת. ואף על פי כן הלכה פסוקה היא שעדיין הגזירה במקומה עומדת ואין לגרשה בעל־כורחה וסירובה לקבל את הגט נובע אך ורק מרצונה לקבל שאר וכסות שהם הטבות כלכליות גרידא. יש להוסיף שהמהרי"ק (שורש קז) כתב שהדברים נאמרו רק במקום שיש רגליים לסיבת המאיסות.  

 וכן מפורש גם כן בישועות יעקב אבן העזר (סימן עז פירוש הקצר אות ב):

"[…] ואבותינו ספרו לנו שזקני הגאון אמתי חכם צבי פעם אחד אירע בימיו שמורה הורה כדעת כדעת מוהרא"ם והגאון הנ"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה וכפה הבעל שייתן לאשתו מזונותיה בשלמות.

אמנם אם טען מאיסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בעל־כורחה על ידי זה מכל מקום יכול למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין ומעשה היה באחד שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגליים לדבר קצת, וכתבתי דהבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט פטורין ובזה יש לסמוך על דעת הרא"מ ומוהר"א ששון."       

מדברי הישועות יעקב עולה שגם במאיסה עלי באמתלה מבוררת הגם שהבעל יכול למנוע ממנה מזונות ושאר וכסות מדין קים לי, אבל אין מקום לכוף על הגירושין עצמן.

מן הכלל אל הפרט, בנידון שלפנינו גם אם מצאנו שהצדדים הלכו לייעוץ נישואין מספר פעמים כבר בתחילת הנישואין, וגם אם האישה הודתה במכתבה אל הבעל ששגתה בהתנהגותה, אולם, מנגד היא הביעה את  רצונה לשקם את מערכת היחסים שביניהם, וזאת גם ללא שנקבל את דברי האישה שהדברים נכתבו על מנת לרצות את הבעל, ולא נטען או הוכח שלא שייך לשקם את אותם חסרונות שנטענו על ידי הבעל. ועל כן, פשוט שבנידון דידן גם אם היו דברים בהתנהגות האישה שהיו קשים לבעל אין מקום לחייב את האישה להתגרש או להטיל עליה הגבלות על מנת שתתרצה להתגרש. נטל ההוכחה מוטלת על הבעל להוכיח שיש רגלים לדבר למה מואס בה וכל זמן שלא הוכיח את דבריו, התקנה עומדת במקומה. כל זמן שלא הוכח אחרת מעמידים שרצונו של הבעל להתגרש מחמת שנתן עיניו כאחרת או בחיים שונים ולא תולים  בפשיעת האישה, ולכן בנידון שבפנינו דין הבעל כמי שרוצה לגרשה בלא שמצא דבר ועל בית הדין לעכבו מלגרש אשתו בעל כורחה.

וכך כתב גם בדברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה) וזה לשונו:

"[…] ומצד שמאוסה עליו גם כן אין לדון דבאשה מבואר בפוסקים בסימן ע"ז דבעינן טעם מבורר כגון מחמת חולי או שהולך בדרך רע ומאבד מעותיו עיין שם וגם שיהיה הבירור בעדים עיין שם אבל לא כהא דנידון דידן שאין הטעם מבורר […] וכך כתב הנודע ביהודה (מהדורא קמא סימן פד) שאין נאמן לומר ששנואה לו להתיר לו לגרשה בעל כורחה דאם כן, כל אחד יאמר ששנואה לו אשתו ובטלה תקנת רבנו גרשום מאור הגולה […]."

מאחר שהבעל עזב את אורחות החיים הדתיים שהיוו תשתית ובסיס לחיי הנישואין מתחילתם, כאשר מתוך הבנתו ששהייתו במחיצת הילדים תגרום לנזקים כתוצאה מהקונפליקטים שייווצרו בין דרך החינוך שבמוסדות החינוך ובין התנהגות אביהם בביתם והחליט בצדק לעזוב את בית הצדדים לטובת הילדים, הרי שברור שהחלטתו העצמית לשנות את אורחות חייו מונעת ממנו לחזור לביתו. ופשוט שאין לחלק ולפצל את החלטתו העצמית לשנות את אורחות חייו מעזיבתו את המגורים המשותפים ולהחשיבו כאנוס ביציאתו מביתו, בזמן שהאישה לא פעלה או חטאה במאומה. ודרישתה שהבעל יתנהג בביתם באופן שגם לדבריו לא יזיק לילדים אינו תנאי אלא כלול בדרישה לשיבת הבעל לביתם המשותף.  

אמת, שאילו האישה הייתה תובעת גירושין היינו כופין את הבעל לגרש, אין לראות את ויתורה על זכותה כמרידה מצידה, שהרי דלתה וביתה פתוחים לחזרתו של הבעל לביתו, ואין הדבר תלוי אלא בו וברצונו לחזור לביתו ולהתנהג באופן המאפשר חיים משותפים.

ומאחר שהאישה עומדת בטענתה ודרישתה שבעלה יחזור לביתו, ולדבריה בפני בית הדין היא מאמינה שהבעל יחזור לשמור תורה ומצוות לאחר חזרתו הרי שאין בסמכותו וכוחו של בית הדין לקבוע באומד הדעת שדברי האישה אינם כנים ופיה וליבה אינם שווים, שבליבה היא מואסת בו, כל עוד שהדבר לא הוכח בצורה ודאית שלא מכוח אומד הדעת, שכשם שפרצופיהם שונים זה מזה כך דעותיהן שונות זה מזה, ואפשר שהיא נתלית בעלה נידף ומחכה לבעל נעוריה.

אולם, מתוך ההכרה בחוסר התוחלת שבהמשך נישואי הצדדים לא מצא בית הדין מקום לתת סעד של מדור ספציפי שתכליתו יצירת סביבה המאפשרת החזרת החיים המשותפים על כנם. וזאת מאחר שטענותיה של האישה שהיא יושבת ומצפה לבעל נעוריה שישוב, נראים כחסרי סיכוי ממשי להתממשות, ועל כן, החיל בית הדין את דינו של רבנו ירוחם בנוגע למדור הספציפי בלבד וזאת מתוך שיקול דעת רחב, וזו הייתה כוונתנו באומרנו ש"אמנם, במצב שנוצר, בו למעשה קיימת מרידה הדדית, נראה שאין לחייב את הבעל בחיוב מדור ספציפי".

אולם, אין בשיקול דעת זה כדי לחייב את האישה להתגרש בניגוד לטענותיה. יש לציין שכל דברי רבנו ירוחם הם במקום שהבעל לא תובע דבר מהאישה וכל רצונו לעגנה מאחר שהוא טוען "אנא נמי לא בעינן לה", מה שאין כן, בנידון דידן.

גם אם ברור לבית הדין שלמצב הקיים אין תוחלת ותקווה, בהיות הבעל אביק טובא בדרכו, כך שאין סיכוי סביר להתגשמות טענות האישה, מכל מקום על פי התורה הנישואין אינן אלא התקשרות אישית ואוטונומית בין בני הזוג ואין לבית הדין סמכות להתערב ולכוף גירושין רק במקום שקמה עילה להצלת עשוק מיד עושקו ואז מחויב בית הדין להתערב מכוח תביעת אחד מהצדדים.  

ועל כן סמכותו של בית הדין לתת סעדים משפטיים קיימת רק מכוח טענות הלכתיות.   במקום שאין עילות המקנות זכות הלכתית ידי בית הדין אסורות, ואדרבה בית הדין אינו רשאי לפעול מתוך שיקולים של ייעוץ נישואין גרידא.

למרות שמצאנו שרבי חיים פלאג'י בספרו (חיים ושלום חלק ב סימן קיב) כתב לכוף במקום שאין תוחלת ותקווה ולאחר שהבעל והאישה אינם מצליחים להשלים במשך שמונה עשר חודשים, מכל מקום דבריו לא נאמרו במקום חרם דרבנו גרשום שבו נפסק ברמ"א (בסימן קיז) שכל אחד יושב לבדו והבעל פטור מעונה ומשלם לאישה מזונות כסות ומדור לאורך ימים ושנים עד שהאישה תתרצה לקבל את גטה. שאם לא כן, כל נאלח יבגוד באשת נעוריו וידבק בידועתו בציבור כפי פריצות ושפלות הדור ודברי הנביא מלאכי יהיו למרמס, ועל כן ואין בדברי הגר"ח פלאג'י בכדי להוות טעם להתרת החרם שנאמר בו " […] וגם לא יתירו אותה עד שיראו טעם להיתר […]"  (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד סימן קנג) אלא אם כן יש חשש למכשול כמבואר בגיטין (דף לב ע"א) והמעיין בדברי הגאון רבי חיים פלאג'י יראה שזה טעמו.

למרות כל האמור לעיל ימליץ בית הדין לאישה להתגרש כעצה הוגנת. ואדרבה המשיאים לאישה עצה לעמוד על זכותה להחזיק בנישואין הינם בכלל נותני עצה שאינה הוגנת.

לאור האמור לדעתי יש לפסוק כדלהלן:

א. בית הדין ממליץ לצדדים להתגרש.

ב. אין מקום להטיל על האישה צווי הגבלה.

ג. הבעל חייב בכל חיובי הבעל לאשתו ובכלל זה מזונות ומדור.

ד. בהתאם להחלטת בית הדין הגדול, הבעל חייב במדור ספציפי במשך שישה חודשים מיום כ"א תמוז תשע"ו (27/7/2016).

הרב יצחק רפפורט – דיין

דעת הרוב

הצדדים נישאו בשנת תשס"ח (2008) ולהם שני ילדים. הרקע והטענות נסקרו בארוכה בדברי הרה"ג יצחק רפפורט שליט"א. מסקנתו שיש להמליץ לצדדים להתגרש. לדעתי יש להרחיב את ההמלצה לכלל חיוב. ולו רק מכוח החיוב לשמוע לדברי חכמים, שהרי אם קיימת המלצה לבני הזוג להתגרש, הרי שמחובת האישה לשמוע לדברי חכמים ולהתגרש, ויפה שעה אחת קודם.

זאת ועוד, בנדון דנן לא מדובר בבעל הרוצה לגרש את אשתו ללא כל סיבה, עליו חלות ההלכות מתי הבעל רשאי לגרש את אשתו הראשונה. מדובר בבני זוג ביניהם קיימת מרידה הדדית ממושכת.  הצדדים הוגדרו הן על ידי בית הדין דנן והן על ידי בית הדין הגדול "כמורדים זה על זה". על כן בית הדין דנן ביטל את המדור ספציפי, ובית הדין הגדול לא ראה צורך להאריך את המדור הספציפי מעבר לשישה חודשים. האישה לא חפצה בבעלה במצבו הנוכחי. אם תשאל האישה לדעתנו הרי שנורה לה שלא לקבל את בעלה חזרה לאור המרחק העצום הקיים בין הצדדים בשל השקפת עולמם השונה. דברי האישה בדבר קבלת הבעל חזרה, אם ישנה אורחותיו, אינם עומדים במבחן המציאות. על כך נאמר "אין לדיין אלא מה שעניו רואות", עיני בית הדין רואות מצב של מרידה מובהקת של הצדדים.

במצב שנוצר אין צורך לברר את סיבת המרידה, כאשר הטענות חלוקות בין הצדדים ביחס לשאלה מהי הסיבה האמתית לנתק ולפער שנוצר. די ומספיק בכך שבתוצאה הסופית קיימת מרידה הדדית ללא יכולת לאיחוי הקרע. על כך נצטט מדברי הרה"ג דוד לבנון שליט"א בפסק הדין של  בית הדין הגדול שבו נכתב בעניין הצדדים דנן כדלקמן:

"והנה במקרה דנן, שהבעל עזב אורחות אבותיו, לא כדי להקניט את אשתו ולהשיג את הגט, אלא בגלל שכך החליט מסיבות אישיות שלו, והאישה אינה מוכנה להיות עמו במצב כזה בכפיפה אחת, נראה לעניות דעתי שהיא אינה יכולה לעכב את הגט, וכפי שקבע בית דין קמא." 

אמנם הדיון בבית הדין הגדול נסוב בעיקרו על שאלת המדור הספציפי, אך בית הדין הגדול גילה דעתו גם בעניין הגט לאור קביעתנו שהצדדים מורדים זה בזה.

כסניף נוסף, ניתן לצרף את דעת הרב חיים פלאג'י זצ"ל, בשל הפרוד הארוך וחוסר התוחלת לחיי הנישואין והעדר שלום הבית.

למעשה במהלך הדיונים והמשא ומתן שהתקיים בבית הדין התברר שהאישה חפצה בגירושין. הצדדים לא התגרשו עד היום אך ורק בשל סירוב הבעל לתנאי הגירושין שהציבה האישה. ברור הדבר שאם הבעל היה מתרצה לתנאי הגירושין של האישה, בני הזוג היו מתגרשים לפני זמן רב. האמור מחזק את הקביעה שיש לקבל את תביעת הגירושין.

העובדה שהבעל שינה אורחות חייו מהווה סיבה לחיובו בתשלום כתובה ובמתן פיצוי לאישה. אך אין בה כדי לבטל את החיוב העקרוני להתגרש בכפוף למתן הכתובה והפיצוי. הצדדים יישאו וייתנו זה עם זו ביחס לגובה הפיצוי והכתובה. בהעדר הסכמות, בית הדין יצטרך לבחון את התנאים של  האישה לקבלת הגט ואת גובה הפיצוי הנדרש על ידה.

לאור האמור לדעתנו יש לפסוק כדלהלן:

א. מקבלים את תביעת הגירושין של הבעל.

ב. דוחים את תביעת שלום הבית של האישה.

ג. הצדדים חייבים להתגרש.

ד. האישה זכאית לכתובה ולפיצויי גירושין, הצדדים ינהלו משא ומתן בעניין.

ה. ניתן לפתוח תיק לסידור גט.

ו. קובעים מועד לסידור הגט ליום ג' טבת תשע"ז (01.01.17)  בשעה 9:00  באולם 201.

 הרב מאיר פרימן – אב"ד           הרב מאיר קאהן – דיין.

נפסק כדעת הרוב.

ניתן לפרסם את פסה"ד לאחר השמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ"ח במרחשון התשע"ז (29/11/2016).

הרב מאיר פרימן — אב"ד , הרב מאיר קאהן , הרב יצחק רפפורט

הפוסט התמצעות בית הדין בגירושי אישה ראשונה בלא טענת כיעור הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.