התובעת מבקשת להתגרש.

בקשתה נשלחה לתגובת הבעל. 

בתגובתו לבקשתה, הנתבע מסרב לגרש. בעיקר בשל הניכור ההורי שהוא חווה מהמבקשת.

ואכן, עיון קל בתיק להסדרי שהות מעלה כי מדובר בתיק לניכור הורי הקשה ביותר שקיים בפני בית דין זה, בו האם מנכרת את הילדים מהאב, באופן שיטתי ואכזרי, ולא בוחלת בכל טענה ובכל דרך לכך; החל מטענות לפגיעה מינית של האב בילדים (שבית הדין דחה טענה זו בעבר), ועד להסתת הילדים כנגד האב בדרך הקשה ביותר, עד שהם מסרבים אף לראות את פניו. התיק מלא בניסיונות של בית הדין להפגיש את האב עם ילדיו, בדרכים שונות, יצירתיות ומגוונות, והאם מטרפדת כל ניסיון לכך, בדרכים שונות ובדרך מניפולטיבית. אף הוצאות משפט רבות וגבוהות שנפסקו כנגד האם לאור התנהלותה, לא הועילו במאומה כדי לצמצם את הניכור ההורי שהיא מנכרת את הילדים מהאב. האם מעדיפה לשלם את ההוצאות או להתחייב בהם, רק שלא להפגיש את האב עם ילדיו.  

התנגדות האב לגירושין, לא גרעה מדין המהרש"ם (חלק ה סימן ס), שבעל רשאי לעכב את הגירושין מחמת שאשתו גזלה ממנו רכוש השייך לו; וכל שכן בנידון דנן, שהאישה גזלה מבעלה את ילדיו ואת חייו.

לאור האמור, תביעת הגירושין של התובעת נדחית. בית הדין לא יקדם את הליך הגירושין כל עוד התובעת ממשיכה לבצע ניכור הורי כה חריף כלפי האב, ובכך פוגעת פגיעה אנושה בשלמותם הנפשית של ילדיה.

ברם, בית הדין שוקל לקדם העברת המשמורת של הילדים מהאם לאב, ככל והדבר יבוצע בסיוע גורמי מקצוע מהרווחה; שהרי יש להכין את נפשם של הילדים לכך, לאחר ההסתה הקשה שהם חוו כנגד האב במשך זמן ארוך, שכנראה הרעילה את נפשם הרכה. יתכן ולאחר שמשמורת הילדים תועבר לאב באופן משביע רצון אף באשר להכוונת הילדים לכך, ויוסר החשש מהמשך ניכור הורי עתידי של האם כלפי האב, תהיה אפשרות לסדר גט בין הצדדים כבקשת האם. 

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ח' במרחשון התשפ"ד (23/10/2023).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                     הרב מאיר קאהן                     הרב יעקב מ' שטיינהויז

הפוסט בית הדין לא יקדם תביעת גירושין של אשה המבצעת ניכור הורי חמור כנגד הבעל הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפני ביה"ד מונח ערעור האשה על החלטת ביה"ד האזורי הדוחה תביעתה לשלום בית ומחייבת אותה להתגרש.

פסק דינו של ביה"ד נשען על מספר קביעות: מכיוון שהאשה לא הגישה תביעה לשלום בית הרי שאין רצונה בשלום בית, האשה שלחה מסרונים שרצונה להתגרש, עבר זמן רב שהצדדים מסוכסכים, הבעל נתן עיניו באחרת, ולראות עיני הבי"ד, הבעל לא ישוב לחיות עם האשה, דבר זה משמש בסיס לקביעה שאין סיכויים לשלום בית, ומשכך הדבר מהוה סיבה לדחיית תביעה לשלום בית, דחיית תביעת שלום הבית מהוה סיבה לחייבה בגירושין. מכיוון שהאשה סירבה להתגרש, קבע ביה"ד שלא יתייחס לבקשותיה, כל עוד לא תקיים את פסק דינו.

א. אכן דיינים רבים סוברים כיום, שכשאין סיכויים לשלום בית יש לחייב הצדדים להתגרש, דבר זה לדעתנו הינו טעות בדבר משנה ולא רק טעות בשיקול הדעת. נוסיף ונאמר אף אם ביה"ד דוחה תביעה לשלום בית של צד אחד, אין הדבר מביא בהכרח לקבלת תביעת הגירושין של שכנגדו, מפני שכדי לקבוע חיוב גירושין בעינן עילה מוכחת. וכבר הסברנו עניין זה באריכות בפסקי דין רבים שניתנו בעבר בשבתנו בביה"ד האזורי בנתניה עיין למשל תיק 872663/1, והדברים נשנו ושולשו וכו' בפסקי דין רבים שניתנו הן בביה"ד האזורי והן בביה"ד הגדול וחזרנו ושנינו ושילשנו וכו' הסבר הדברים בתיקים רבים לפעמים בארוכה ולפעמים בקצרה עיין תיקים 1254104/2, 289554/10 , 1255000/8, 1245376/2, 1147208/2, 1248559/1, ועוד. נראה לחזור על עיקרי הדברים, ומפני שעניין זה היא לצערנו טעות חוזרת של מספר הרכבים, הדוחים תביעות לשלום בית מחד גיסא ומחייבים ולפעמים אף כופים בין אם בפועל ובין אם למעשה, שלא כדין, לכן נרחיב בדברנו בפסק דין זה שיהיה בניין אב לרוב התיקים שבאו, באים ויבואו לפנינו.  והמעיין יעיין במה שכתבנו בפסקי דין אלו ובאחרים.

בפסק דין זה נחזור ונסביר שלושה דברים:

1. מהי תביעה לשלום בית ומה הם המדדים לדחותה או לקבלה.
2. מהם המדדים לקבלת תביעת גירושין.
3. גם כשביה"ד קובע שעל הצדדים להתגרש ברמת כפיה, חיוב, המלצה, מה הם הדברים שעכ"פ לכתחילה חייבים לעשותם לפני שביה"ד מפעיל אמצעים למימוש פסיקתו.

נקדים ונאמר תביעת גירושין יכולה להתקבל או להידחות ככל תביעה אחרת, גם כשמתקבלת תביעת הגירושין ולפעמים אף אם היא נדחית, ישנם חמשה סוגים של פסיקה, כפיה, חיוב, מצוה, המלצה או דחייה. הסוגים השונים של צורת הפסיקה מוזכרים בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה 1995 1(ב)  לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת. הנוסח של מצוה או המלצה היה נוסח קבוע בעבר בהרבה (ואולי ברוב) פסקי הדין, אך כיום כמעט ואיננו רואים נוסח זה, וגם דחיית התביעה כמעט ואינה מצויה, ולכאורה תורה חדשה ניתנה, שהמציאות של פירוד יוצרת מצב של חיוב מבלי להסתכל בשורשי הדבר, תוך הסתמכות על דברי רבינו ירוחם והגר"ח פאלאג'י בדברים שלדעתי הם בודאי לא שיערום, אך דייני הדור האחרון פתחום ושכללום, עד כדי כך שבעל מורד באשתו ובוגד בה ועושה כל דבר אסור אם ימתין זמן קצר יחסית, והאשה תתנגד להתגרש, יש שמחייבים אותה להתגרש וכופים אותה בפועל ע"י הפקעת כל זכויותיה. וברור שלא זו דרכה של תורה.

אין ספק שרבינו גרשום שגזר את חרמו שלא יגרש בע"כ, ודאי לא דיבר בבעל שאוהב את אשתו, מכבד אותה וכו' אלא בבעל שמאס באשתו ושונא אותה ולכן רוצה לגרשה, ולפני שגזר את חרמו, הבעל היה מגרשה בע"כ. ולא עלה על דעתו לומר, שהדבר טוב לה, הבעל לא יחזור, אין סיכויים לשלום בית, ולכן יתירו לו לגרשה וק"ו שלא לחייבה להתגרש, דיינים אלו חושבים שבינתם רחבה מבינתו של רבינו גרשום ומבינתם של חכמי ישראל לדורותיהם שלא סטו כמלוא הנימה מחרמו. ואף מי שלא קיבלו עליהם חרמו, המנהג הפשוט הוא שלא לגרש בע"כ באין עילה הלכתית וכל הנושא נושא על דעת המנהג, כמבואר באהע"ז ס"א ס"י ומקורו מדברי הריטב"א ביבמות, ולכן אין להתיר לגרש ובודאי לא לחייב באין עילה ברורה, וכפי שיתבאר.

נחזור כאן על מקצת  הדברים שכתבנו בפסקי הדין הנזכרים, נגדיר תחילה את החובה לעשות שלו"ב גדריה וחיוב ביה"ד בנושא זה.

ב. אין ספק שההשתדלות לעשות שלום־בית בין איש לאשתו היא מצווה וכדשנינו בפאה (פ"א מ"א):

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו…"

ועיין בתוס' סנהדרין ו, ב (ד"ה אבל אהרון) שפירש:

"כיוון שלא היה דיין ולא היה הדין בא לפניו אלא לפני משה ודאי לדידיה שרי"     

וביאור הדברים דדעת ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי היא שלדיין אסור לעשות פשרה אלא חייב לדון דין אמת וכן הייתה מידת משה שהיה דן ופוסק. אבל אהרן שלא היה דיין, לו היה מותר ומצווה לעשות פשרה, שעל ידי הפשרה ישרוד השלום בין שני בעלי הדין.

דהבאת שלום היא מצווה ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל. ולפיכך מי שאינו דיין ולא חלה עליו החובה לדון, עליו מוטלת המצווה שאין לה שיעור ואדם אוכל פרותיה בעולם הזה ובעולם הבא – הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

אמנם באיש ואשה שבאים לדון, ודאי שאם רואה הדיין שיכול לעשות שלום־בית, אין הוא צריך לפסוק את הדין ולגרום לפירוד, אלא אדרבא, חובה עליו להשתדל לעשות שלום־בית, דשלום־בית לעולם לא יהיה עיוות הדין שהרי משיהיה שלום־בית, ותיבטל הסיבה – המריבה בין הצדדים, יתבטל המסובב – התביעה. ודיין היושב בדין לא פקעה ממנו המצווה המוטלת על כל אדם מישראל וכשביכולתו לעשות שלום־בית בין איש לאשתו חייב לעשות כן.

ונראה לומר דהוא הדין אם הצד הטוען שרוצה שלום־בית לא עשה דבר ולא פנה לגורם כלשהו, אין זה מורה על חוסר הכנות ברצונו לשלום־בית. שהרי הרבה אנשים אינם בעלי יזמה לעזור לעצמם. יש שהם פגועים וישנם מי שהם חסרי אונים בסיטואציה שאליה נקלעו. ולכן אין הם עושים דבר, או מפני שיודעים שבנסיבות העניין אין בכוחם ולא בכוח רב או יועץ כלשהו להביא מזור למשבר ולהחזיר הצדדים לשלום־בית. ומשכך יש לומר שהתנהלות זו אינה פוגעת בכנות רצונם לשלום־בית ואין אפשרות לבוא אליו בתביעה מדוע לא פעל לשתף גורמים חיצוניים או לשכנע את הצד השני לחזור לשלום־בית.

ולפיכך אף אם המשבר בין בני הזוג הוא עמוק, אחד הצדדים עזב את הבית, או שהבעל קשר קֶשר עם אשה אחרת, אין בעובדה שהצד השני לא מגיש תביעה לשלום־בית כדי להוכיח שאין הוא מעוניין בשלום־בית, שהרי יכול להיות שהוא מעוניין ורצה בשלום־בית, אלא בהכירו המציאות החליט שלא תהיה תועלת בהגשת תביעה לבית הדין ואין הוא רוצה או צריך לעשות דבר ללא תועלת ותוחלת.

ג. מעתה חובה עלינו להבין מהותה של תביעה לשלום בית מחד גיסא, ואיך יפסוק בי"ד כשמוגשת תביעה שכזו במקרים השונים. התביעה לשלום־בית היא אחת מהתביעות שלבית הדין כבית דין, יש סמכות ויש חובה לדון בה, מה התועלת שתבוא לאדם מהגשת תביעה זו. שהרי עניינה של התביעה בבית הדין היא פנייה לדיינים כדי שיפעילו סמכות שיפוטית, ומהו הדבר המוטל על בית הדין בתפקידו כבית דין, בדונו בתביעה זו.

ונראה לומר דעצם התביעה לשלום־בית היא בעיקרה תביעה הצהרתית, הגוררת בעקבותיה השלכות ממוניות לגבי קביעת מעמדם של הצדדים כמורד או כמורדת, קובעת את הצד המסרב כחייב בתשלום כתובה או פוטר את הבעל מכתובה, ועוד עניינים. ברור שאת שלום־הבית צריכים לעשות הצדדים בעצמם. ביה"ד לא ייתן החלטה המחייבת את אחד הצדדים לחזור לשלום־בית, שהרי הדברים תלויים בדברים שבלב ואין אפשרות ותועלת בכפיית האדם לעשות מה שבאמת אין הוא רוצה בו (ודווקא לעניין קיום מצווה מעשית כפינן וכטעמו הידוע של הרמב"ם סופ"ב מהלכות גירושין). מסתבר ששלום־בית לא יצלח בעקבות החלטה שיפוטית גרידא, אמנם מצווה לשמוע דברי חכמים, אך אין בדבר זה בכדי לשנות ההרגשות שבלב, שעליהם יקום וייפול שלום־הבית, (וכבר האריכו המפרשים בביאור השאלה איך ציוותה התורה לא תחמוד והלוא הדברים תלויים בלב, ואכמ"ל).

אמנם תביעת שלום־הבית יכולה להועיל אם תתקבל התביעה, שלא לאפשר לאחד הצדדים לחבל בחזרה לשלום־בית. ואף שתביעת האשה ובקשתה היא לכוף את הבעל לחזור לשלום, דבר זה אינו אפשרי, אלא שהתביעה והבקשה בנויה על ההנחה והתקווה שהבעל יתעשת ויחזור לחיות עם אשת נעוריו, ולפי"ז ודאי יש זכות לתובע תביעת שלום־בית אם תתקבל תביעתו, לבקש סעדים מעשיים כדי למנוע מהנתבע לחבל יותר בשלום־הבית ולעשות מעשים שימנעו ויקשו על החזרה לשלום־בית. ולפיכך ודאי חובה על בית הדין לתת סעדים אלו שהם ציוויי עשה ואל תעשה כדי לממש תביעת התובע אם תוכר כצודקת.

ויש לומר שהתביעה להוציא צו למדור ספציפי היא אחד מהסעדים שיכול התובע לתבוע כדי לאפשר שלום־בית, שהרי באין בית אין אפשרות לעשות שלום־בית. ולפי"ז אם נקבל את תביעת התובע שלום־בית, הרי עלינו לאפשר לצדדים לעשות שלום־בית, ואפשרות זו אינה יכולה להיעשות אלא אם יהיה בית. אין ספק שבהימכר הבית קטנים הסיכויים לשלום־בית, דהרי אין לצדדים המקום לעשות שלום זה, ולפיכך יש כוח לביה"ד להוציא צו כנגד הנתבע המונע ממנו להפר יותר את שלום־הבית (שכבר הופר עם עזיבתו) ע"י יצירת עובדות מוגמרות בשטח המונעות חזרה לשלום־בית. ולפיכך צו המונע מהנתבע מכירת דירת הצדדים והפיכת האפשרות לשלום־בית לבלתי ישימה, הוא סעד חוקי ומתבקש במקום זה, וזאת בכדי לאפשר לתובע לממש תביעתו ולמנוע מהנתבע סיכול ההחלטה שתתקבל.

 המחוקק נתן סמכות ייחודית לביה"ד הרבני בענייני נישואין וגירושין, ובכלל עניינים אלו כלולה גם התביעה לשלום־בית. ומעתה אם לפי ראות עיני ביה"ד התביעה לשלום־בית היא תביעה צודקת, חובה על ביה"ד להוציא צווים למימוש החלטתו. ונהי דמאידך גיסא המחוקק רואה את השותפות הממונית בין בני הזוג כשותפות עסקית גרידא, ולכן אִפשר המחוקק הגשת תביעה לפירוק השיתוף הממוני, ואם כן יוכל הנתבע לטעון אינכם יכולים לפגוע בזכות הקניין שלי – אין הדברים כן, אלא במקום שלפי ראות עיני ביה"ד השארת המצב של רכוש משותף היא תנאי לקיום הנישואין או הריסתם, ממילא יש סמכות לביה"ד להוציא צווים שיעזרו לקיום ההחלטה. שהרי הדבר במסגרת סמכויות בית הדין הרבני ויסייע לצד התובע למנוע הפרת פסק הדין שהתקבל לטובתו.

ד. הקביעה שהאפשרות לשלום־בית ריאלית ושיש אפשרות שהצדדים יחזרו זה לזו אינה דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת, גם אם שלכשיחזרו הצדדים לחיות ביחד, חיי הנישואין לא יהיו מושלמים ובודאי לכל הפחות בתקופה הראשונה עד שישכך הכעס על הפירוד, או המעשים שהביאו לפירוד. חייהם יהיו כמו חייהם של זוגות אחרים, הממשיכים לנהל חיי נישואין למרות שהאהבה הראשונית ביניהם כבר פרחה, ואין אהבה חיבה שלום ורעות ביניהם. אלא הם ממשיכים בחיי הנישואין מפני שהתועלת לשני הצדדים בהמשך חיי נישואיהם רבה על הרווח שירוויחו (אם ירוויחו) מן הגירושין. ועיין מה שהארכתי בזה במקו"א.

לאור האמור אין לבוא בטענה לאחד מבני הזוג בתביעה למה לא הגיש תעצומותיו בפני בית הדין מיד עם עזיבת רעהו. אכן משהגיש בן זוג תביעה לפירוק שיתוף שוב יש תועלת מעשית בהגשת תביעה זו, כדי שביה"ד יוכל ליתן החלטות מעשיות בתביעה זו. לכשנמצה דברינו, תביעה לשלום־בית אינה מוגשת בכדי להביא שלום־בית בפועל, ומטרתה להקנות הזכויות המגיעות לצד הנפגע מפעולתו של הצד השני הפועל לגירושין והרס הבית.

בפרפראזה על אמרתו הידועה של קלאוזביץ "הפוליטיקה היא המשכה של המלחמה בדרכים אחרות", אף תביעה לשלום־בית היא המלחמה על הבית בדרכים אחרות, והיא דרך מהדרכים במאבק בין בני הזוג, שלעת עתה הם בעלי רצונות שונים – צד אחד מעוניין בפירוק הבית, והצד האחר בתביעתו לשלום־בית נלחם להשאיר את ביתו שלם.

ומעתה מכיוון שביארנו שהתביעה לשלום־בית מטרתה למנוע מהצד השני לפעול באופן חד-צדדי ולפרק את הבית, אין בעצם הגשת התביעה לכשעצמה – דבר שלכאורה מלבה את המשבר בין הצדדים – משום חוסר תום לב, שהרי תביעה זו מוגשת בדרך כלל כשהצד השני נקט גם הוא בפעולות חד-צדדיות, תביעה לגירושין או פירוק שיתוף או שניהם. ולפיכך התביעה לשלום־בית המונעת התקדמות חד-צדדית לפירוק הבית, יש בה בכדי לעורר את הצד השני לחזור ולבחון ניסיון לשלום־בית. אין ספק שגם תביעה זו חייבת להיות בתום לב. ולפיכך כשהתובע שלום־בית נוהג סחבת בבירור תביעתו, דבר זה לכשעצמו, מורה על חוסר כנות. אמנם על אף האמור, גם אם הצד השני עדיין לא נקט פעולה כלשהי בכיוון גירושין, אין בעצם הגשת התביעה ריעותא, אף שכוונת הגשתה היא להבטיח את הזכויות הרכושיות של הצד המגיש אותה.

אמור מעתה: אין בעובדה שהצד התובע נמנע מהגשת תביעתו עד שהצד השני הגיש תביעה לגירושין או לפירוק שיתוף, משום ראיה על חוסר תום לב. שהרי כפי שכתבנו לעיל, עשיית שלום־הבית בפועל אינה חלק ממהותה של התביעה ואינה חלק מתפקידי בית הדין, וכל עיקרה של התביעה היא קבלת סעדים משפטיים כשהצד השני נוקט צעדים חד-צדדיים. ולכן כל היכא שהתובע שלום־בית השתהה בהגשת תביעתו לשלום־בית, אף שהקרע בין הצדדים נמשך זמן רב, אין בשיהוי כדי להורות על חוסר כנות או תום לב, אם טרם נעשו מעשים פוזוטיביים מהצד השני, דזמנה של תביעה זו היא עם שינוי הסטטוס קוו ונקיטת צעדים לפירוק הבית מצד אחד מבני הזוג.

כמו כן אין בעובדה שהתובע שלום־בית מפצל תביעותיו ומגיש תביעותיו האחרות בערכאה אחרת משום הוכחה שתביעתו לשלום־בית אינה כנה, שהרי גם אם רצונו בשלום־בית, אין זה מחייב אותו לוותר על זכויותיו, או מה שנראה לו כזכויותיו, אם על פי דעתו, או על פי הרוח הנושבת ברחוב, או בעצת ב"כ, בחר להגיש תביעותיו האחרות בבית המשפט מפני שחושב ששם יגיע להישגים רכושיים טובים יותר משיוכל להגיע בבית הדין הרבני (ואף שבמקרים רבים אין זו האמת). אין בדבר בהכרח בכדי להורות על חוסר כנותו בתביעה לשלום־בית שהיא תביעה העומדת בפני עצמה, ואם בית הדין מתרשם שצד מן הצדדים כנה ברצונו לשלום־בית, אין זה מגרע מכנות תביעתו. אכן פיצול התביעה בערכאות שונות מקשה ומסרבל פתרון הבעיות שבין בני הזוג, אך אין בעובדה זו לכשעצמה בכדי להורות על חוסר כנות.

ולפי מה שכתבנו, אין הכרח לקבל גם את תביעת התובע שבית הדין ישלח הצדדים לייעוץ זוגי, שהרי אין מטרתה של תביעה זו להשיג שלום־בית בפועל, שהרי אין זה תפקידו של בית הדין בכובעו השיפוטי, אף שבית הדין כאמור לא יימנע מלהשתדל בעשיית שלום־בית כשאר אדם, אבל חיוב אחד הצדדים להליכה ליועץ זוגי אין הוא ממהותה של תביעה זו.

ה. כפי שכתבתי, דיינים רבים סבורים שכשאין סיכויים לשלום, ואף מפני חוסר רצונו של צד אחד, יש לדחות התביעה, ומסתמכים על המושג המיוחס לגר"ש דיכובסקי, "מות הנישואין" (ועיין להלן), שמציאות שכזו מחייבת גירושין, ותולים קביעה זו בדעת ר' ירוחם שתוזכר להלן. ובאמת לא זו הדרך, לא בתביעה לשלום בית, ואף במקום שנראה לביה"ד ששני הצדדים מעוניינים בגירושין, מפני שאף באופן שכזה, הדבר מצריך בחינת הסכסוך ופתרון המחלוקות בין הצדדים, לפני הגירושין בפועל, תוך שימת דגש והקפדה, שמי שהולך ביושר ולא בדרכי עקלקלות לא יפגע בשל כך, וכפי שיבואר.  

בתביעה לשלום־בית עלינו לבחון את התביעה לכשעצמה, אם התביעה צודקת או אינה צודקת ורק אח"כ עלינו לבחון האם יש סיכויים שיהיה שלום־בית במקרה הנידון בפנינו. העובדה שהצד המתנגד לחזור לשלום־בית נחרץ בדעתו שלא לשוב לשלום־בית אינה מעלה ואינה מורדת לעניין עצם הקביעה אם התביעה לשלום־בית צודקת, ואם נקבע שהתביעה לשלום־בית צודקת היא תישאר צודקת למרות סירוב הצד השני להענות לתביעה זו.

ואף אם הבעל עזב את הבית והלך לגור עם אחרת, דבר המשים את האשה ללעג וקלס בעיני כל מכיריהם, והאשה יודעת שמטרתו לגרשה ולסלקה מהבית ואף שהבעל אומר שרוצה להתגרש באופן הוגן ולאפשר לה לקנות דירת ראויה אך קטנה יותר, וכמו כן כשאין ספק שהאשה פגועה מאוד מהעובדה שתישאר לבד בדירה קטנה או תישאר ללא דירה ותצטרך להמשיך בטיפול בילדים, דבר שבודאי מביא אותה לידי מרירות, התרסה , קללות ומריבות עם הבעל, תלונות במשטרה בין מוצדקות ובין שאינן, שהרי אין לדון אדם על מעשיו בשעת צרתו ובפרט שבן זוגו פוגע בו פגיעה אנושה, מבזהו, ומעמיד אותו במצב של חוסר אונים. אין ספק שתגובה זו היא תגובה טבעית הגיונית, יכול להיות שהיא צודקת, אף שלא נוכל לקבוע שהיא חכמה. לצורך הכרעה בעניין זה, יש לנו להכניס עצמנו למצבה ולהרגשתה של האשה, שהבעל רוצה לזורקה והוא ימשיך את חייו עם אשה אחרת בנוחיות וללא דאגות, ובוודאי שבמרירות ליבה תאמר על הבעל כל מיני דברים, וזה דרך העולם שחושבים שבהשפלת האחר הוא יתעלה, לפיכך אין בדברים שנאמרו במריבות עת התגלע הסכסוך וכן בעת בדיונים המשפטיים על הגירושין כדי לקבוע מה היה המצב לפני שהתחילו המאבקים, ואף שדיבורים כאלה ודאי לא יכולים לעזור ולהועיל לשלום־בית, אבל זהו טבעו של עולם שבמאבקים בין בני זוג הם עושים מעשים שמזיקים גם לעצמם. עם זאת במקרים שכאלה אין לבא בטענות אל האשה.

וכבר הזכרנו בפסקי דין רבים את תשובת התשב"ץ ח"ב סימן ח', תשובה שנזכרה רבות בפסיקת בתי הדין. וזאת למודעי, תשובה זו היא היסוד המוסד להנהגת כל היושב על מדין כלפי נשים הבאות לדין לפנינו ומתלוננות על צרת נפשן, שלא להעלים עין ושלא להתנהג במורך ולהתעטף באצטלה של צדקות ויראת הוראה במקום שבו נצרכת דווקא התקיפות בדין, וחובה על הדיין להתבונן בצרתה של בת ישראל כאילו הייתה בתו. דבריו הם קילורין לעיניים וחובה לדקדק בהם ולהתנהל על פיהם. וזה לשון התשב"ץ:

… ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי…ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין ותובעת כתובתה – לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות "וכי כך עונין אל המעיקות?" וכמו שאמרו בבראשית רבה על יעקב. וראוי לבית דין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה "הרצחת וגם ירשת?" שזה יותר קשה ממות הוא שדומה לארי שדורס ואוכל כמו שאמרו פרק אלו עוברין (פסחים מט ע"ב)

 והוסיף התשב"ץ להזהיר שלא יסתכל הדיין על האישה כעל אישה זרה ועל צרתה כעל עניין שאינו נוגע לו, אלא יבחן כיצד היה נוהג ומה היה טוען אילו היה הדבר נוגע לו אישית, לו הייתה זו בתו, אם גם אז היה מתייחס בשוויון נפש ומחמיר חומרות. לתשב"ץ ברור שאם הדברים היו נוגעים לו לא היה הדיין, או אותו מורה הוראה שהורה לאישה כאמור, נוהג ואומר כך. (וזה לימוד גמור לכלל תפקידו של דיין, שלפני שבא לפסוק את הדין צריך לצייר לעצמו תחילה את הרגשתם של בעלי הדין, כחלק מבחינת המציאות, ורק אחר כך ידון). והתם הוסיף ששיקולים אלו יעמדו לעיני הדיין אף לכוף את הבעל לגט, ואכ"מ.

וסיים התשב"ץ שאישה כזו, שמחמת הצער תובעת כתובתה בבית דין – ודאי לא תפסיד, ולא יאמרו לה כשהבעל מסכים לגירושין ואולי אף תובע אותם: "מכיוון ששניכם רוצים להתגרש אין לך כתובה, דאדעתא דהכי לא התחייב לך" – ישתקע הדבר ולא ייאמר! והוסיף "וכך עונים את המעוקות?" וכתב שראוי לגעור בבעל בכהאי גוונא (וגם במקלין בצערן של בנות ישראל), שזו הייתה מעלתו של רבי ישמעאל שדאג לצערן ולרווחתן של בנות ישראל,

דברי התשב"ץ האמורים להיות לפני עיני הדיין יום יום בשבתו לדון ולהפעיל שיקול דעת בבואו ליתן פסק דין, חובת הדיין הכוללת את בחינת המציאות האמיתית בזמנו, במקומו ובבני הזוג הניצבים לפניו, ואחרי בחינת המציאות יש לו לבחון בסברה ולדמות מילתא למילתא מתוך ידיעה שהדבר בנפשו וכאילו נוגע לו אישית, וכדברי הגמרא (יבמות קט, ב): "דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו."

ואין לומר שאין לומר דבר שאינו נשמע, והיינו היכא שביה"ד רואה שבפועל אין סיכויים לשלום־בית, וכמו שרגיל ביה"ד לשאול תמיד את הצד התובע, האם נראה לך שיש סיכויים לשלום־בית במצב שנוצר, ואף לאחר שהבעל מצא אחרת ואחרי ששמענו דברי הצדדים יש לומר ששוב אין סיכויים שיחזור לאשה – הנה כפי שכתבנו יש לברר הדבר משני פנים: א] האם התביעה לשלום־בית היא אמתית; ב] האם יש סיכוי שתתממש.

ו. וראיתי במספר פסקי דין שדיינים מסתמכים על דבריו של הגר"א אטלס זצ"ל אב"ד חיפה שהובאו בדברי משפט, ובשורת הדין ח"ה, שהיכא שהבעל בגד באשה, התביעה לשלום־בית המוגשת על ידה הינה תביעה שהוגשה בחוסר תום לב שהרי גם התובעת אינה רוצה בשלום־בית, מפני שלדבריו אין אשה מוכנה לחזור ולחיות עם בעל שהלך לחיות עם אחרת והוכיח דין זה מדין רועה זונות שנעשה שנוא ומאוס על האשה, וכן מה שכתב שם שאשה האומרת "אני רוצה את בעלי ואני אוהבת אותו, שטענה זו עומדת בניגוד מוחלט לשכל הישר של האדם, ולנורמות של חברה בעלת תרבות."

ואחרי העיון בדבריו ובקשת המחילה, נראה לי שמה שכתב כקביעות אינם דברים העומדים במבחן המציאות במעשים הבאים יום יום לפנינו בבית הדין, דודאי יש נשים שאינן יכולות לסלוח ולמחול לבעל אם זינה עם אחרת וק"ו אם הלך לגור עמה בקביעות, ולהכי אם תובעת האשה גירושין מחייבים אותו לגרשה מדין רועה זונות (שלחלק מהפוסקים הוא מטעם שמאוס עליה), וכבר כתבתי בזה במספר פסקי דין ואכ"מ. אמנם דברים אלו הם בדווקא אם האשה טוענת ודורשת להתגרש, אמנם אין אנו יכולים לומר שכלל זה נכון בכל הנשים ויש הרבה נשים שאומרות שעל אף הפגיעה שנפגעו מהבעל בעקבות בגידתו בעשותם את החשבון הכללי, אין הן מעוניינות לפרק את הבית ומוכנות לסלוח לבעל על מעשיו, ויש לבדוק בכל מקרה ומקרה לגופו ולאו כולי נשי בחדא מחתא מחתינן להו.

ומש"כ "שזה עומד בניגוד לשכל הישר של האדם ולנורמות של חברה בעלת תרבות", אין הדברים ברורים כלל, שהרבה פעמים השכל הישר של האשה גורם לה למחול, למען שלום־הבית, שלום הילדים ושלומה. ומש"כ שזה כנגד הנורמות של חברה בעלת תרבות, אינני יודע לאיזו חברה בת תרבות הוא מתכוון – האם חברה בעלת תרבות דתית? האם לחברה הישראלית? האם לחברת התרבות המערבית? וכי הדברים אחידים ברורים וחתוכים בכל חברה וחברה, והלוא הדברים ידועים לכל מי שעיניו ולבו פתוחים, שלצערנו הזנות פשטה ונעשתה כמעט כהיתר בחברה המערבית ובעקבותיה כתופעת חיקוי גם בחברה הישראלית, והרבה נשים סולחות לבעליהם על בגידותיהם (וכן המצב גם כשהאשה מזנה שהרבה בעלים סולחים לנשותיהם על בגידתם, אף שמבחינת ההלכה לא מועילה סליחה בדבר זה, וממשיכים לחיות עמם), ופוק חזי שהרי נשיא ארה"ב (ולא נשיא אחד), שעשה מעשים אשר לא ייעשו, והדברים נתפרסמו בכל העולם, ולא רק לאשתו, וברור שבמקרה כזה הפגיעה היא כפל כפליים, ולא מצינו שנמאס עליה והרי הם ממשיכים בחייהם המשותפים כאילו דבר לא קרה. ואין ברצוני לאזכר התנהלות דומה של חלק ממנהיגי המדינה שעשו מעשים שלא ייעשו ונשותיהם מחלו להם, ולצערנו ולבושתנו הדבר נעשה גם ע"י "רבנים", ונשותיהם סלחו להם, ועכ"פ הדבר לא הביא לפירוק הבית. משכך ברור לכל מי שעיניו בראשו וחי במדינת ישראל שאין אפשרות לקבוע שמחילת האשה במקרים כאלו עומדת בניגוד לשכל הישר.

ואם כן מי יהין לבו לומר שבחברה הישראלית המתיימרת להשתית תרבותה על התרבות המערבית, והמייבאת כמעט כל דבר מהתרבות האמריקאית והזרה, ולצערנו לא מנסה להשתית תרבותה על המסורת היהודית השורשית, האם נוכל לקבוע שתופעה שכזו, ודאי גרמה להמאיס את הבעל על האשה, ובוודאי שתביעתה אינה תביעה כנה? שהרי לא רחוק לומר שלפי האווירה ברחוב הישראלי עניין זה של בגידת בן הזוג נעשה קל בערכו, וממילא מאפשר לאשה ביתר קלות לסלוח לבעל, (ועיין ביומא כג,ב שהגמ' מסתפקת אם רציחה הוקלה או הטהרה הוחמרה), וכל מה שכתבנו אינו אומר שהאשה לא נפגעה פגיעה עמוקה, ואין לנו להסיק שגם אם יחזרו לשלום־בית תהליך החזרה לשלום־בית יהיה תהליך קל, דאין ספק שבעקבות עזיבת הבעל והחלטתו לגור עם אשה אחרת התהליך יהיה ממושך קשה וכואב.

כל מה שאנו אומרים הוא שאי אפשר לקבוע שהתביעה לשלום־בית אינה כנה, שוודאי יש מקום לומר שאשה זו אם תתגרש תצטרך לגור בדירה ממוצעת רגילה, ואין אביר על סוס לבן הממתין לה מעבר לפינה, וממילא תביעתה לשלום־בית יכולה להיות תביעה כנה מפני שלמרות המצב שנוצר בין הצדדים בעקבות עזיבת הבעל, המשך החיים המשותפים עם בעל נעוריה, אפילו כשהחיים ביניהם אינם חיים של אידיליה, הם הבחירה העדיפה, וממילא מכיוון שאפשר לומר שתביעתה כנה, מהיכי תיתי לומר שהיא אינה כזאת, ומכיוון שכך אם לא יוכח לביה"ד שהאשה היא האשמה בהפרת שלום־הבית, יש לקבל תביעתה לשלום־בית.

ולעניין מה שרוצים חלק מהדיינים לבחון התביעה לשלום בית, על פי הסיכוי המעשי לקיומו בבני הזוג הספציפיים, מלבד מה שיש לומר שלעניין עצם קבלת התביעה אין זה מעלה או מוריד אם יש סיכוי או אין סיכוי, דהרי בתביעה עסקינן וחובה עלינו לפסוק בתביעה שהוגשה לפנינו אם היא צודקת או שדינה להידחות, ואף שאין אפשרות לממש ולאכוף את פסק הדין (ועיין לקמן), חובה עלינו להביע דעתנו, והשומע ישמע והחדל יחדל. ולפיכך נראה שהיכא שאי אפשר לקבוע בוודאות שאין שום סיכויים שהבעל יחזור לשלום־בית, שהרי אף שמצהיר בפנינו שהוא משוכנע שאין הוא רוצה להמשיך לחיות עם אשתו, ולעולם לא יחזור אליה , הצהרה שכזו אינה בהכרח מורה על המציאות האמיתית, שהרי  מה מצופה ממנו שיצהיר, שוודאי משהגיש תביעה לפירוק שיתוף וכשהאשה תובעת שלום־בית והוא אינו מעוניין כעת בשלום־בית ודאי שזו תהיה הצהרתו. ביה"ד אינו יכול לקבוע כדבר ברור שאם יסתיימו קשריו עם אשה אחרת תהיה מניעה מצד הבעל לחזור לאשתו לשלום־בית, ובפרט אם הוא מתגורר בבית אותה אשה, ואם יצטרך לעזוב, אי אפשר לומר שיהא זה לא סביר שיחזור לביתו ולאשתו, והוא הדין בעזב וגר בגפו, שלפעמים זו טקטיקה להציג לעינינו את רצונו הנחרץ.

יכול גם להיות שעצם תקוות הבעל והאשה שעמה הוא מתגורר, שהבעל יוכל לפרק את השיתוף ובעקבותיו להכריח את האשה להתגרש וממילא יוכלו להינשא זה לזה היא המזינה את הקשר ביניהם, אם יתברר להם שתביעת האשה לשלום־בית התקבלה ואין לו סיכויים לגרום לאשתו להתגרש נגד רצונה, ממילא יקיץ הקשר שלו עם האחרת כשיהיה קשר שלא יוכל להתממש לנישואין, וממילא משיסתיים קשר זה, אין זה מן הנמנע שהבעל יחזור לחיות עם אשתו, ומכיוון שאין הדברים ברורים לנו כל צורכם אי אפשר לקבוע שאין סיכויים שהצדדים יחזרו לשלום־בית, ויש לקבל התביעה לשלום־בית. והרי אנו רואים מקרים רבים בהם הבעל נתן עיניו באחרת, עזב את הבית ואעפ"כ בסופו של דבר חזר לאשתו וילדיו. ולפעמים מתגרשים ואח"כ חוזרים זה לזו בין בנישואין ובין בלא נישואין.

ז. חובתנו להתייחס להתנהלות לא ראויה של הנותנים עיניהם באחרת ויודעים שאין להם עילה לגירושין, שאחרי עבור זמן דרכם להגיש תביעתם לגירושין ולהסתמך על דברי הגר"ח פאלאג'י, שהיוצא מדבריו שהיכא שאין סיכויים לשלום־בית יש לכפות הצדדים להתגרש. ולבושתנו יש הרכבים לא מעטים שמקבלים גישה זו, ומחייבים את האשה העשוקה להתגרש, ואם אינה משתפת פעולה ונשמעת להוראתם מטילים עליה קנסות, אף שלא חטאה ולא פשעה.

ונעתיק כאן מש"כ בפס"ד אחר בביה"ד האזורי נתניה (שער 9442):

ידועים דברי הגאון ר' חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב ס' קי"ב וז"ל:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני."

מבואר מדבריו שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלום־בית, והמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחברו אלא מסיבה צדדית, חובה על ביה"ד להשתדל שיתגרשו זה מזו. כלשונו: כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו' ומבואר עוד מדבריו שהצד המעכב את הגירושין חוטא ועתיד ליתן את הדין על שגורם לצד השני לחטוא מחמת הפירוד ביניהם, וביאור הדברים דבשלמא כשהוא מעוניין בהמשך הנישואין ואין סיבה לחייב בגירושין הוא נוהג כדין, אך היכא שהוא בעצמו אינו מעוניין בעצם הנישואין ורק מסיבה צדדית אינו מסכים לג"פ, מיקרי מחטיא את חברו. ומש"כ ויש עונש מן השמים נראה לכאורה, דמקורו משבת (קמט, ב): "כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה." ומשמע שהגורם לחברו לחטוא נענש מן השמים על מה שעשה, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.

ובאותו פסק דין כתבנו לבאר היטב דברי הגר"ח פאלאג'י ואכ"מ. ולפי זה במקרה שהאשה עומדת בתביעתה לשלום־בית, הבעל לא העלה עילות שיש בהם בכדי לחייב את האשה להתגרש, ולמרות שלטענתו מניעיה הם כדי להשיג הישגים רכושיים, האשה מכחישה הדברים ולא הוכח לביה"ד שכך הם פני הדברים. מהיכי תיתי שאף לגר"ח פאלאג'י יש לחייב את האשה להתגרש.

ובאמת במש"כ הגר"ח פאלאג'י וכתב שכך נוהג להלכה למעשה לכפות הצדדים לגירושין כשאין סיכויים לשלום־בית, לאו כולי עלמא מודו ליה ועיין שו"ת "דברי מלכיאל" (ח"ג ס' קמ"ד) שנשאל במי שנשא אשה ודר עמה כמה שנים, ואח"כ נמאסה בעיניו וברח ממנה למדינה אחרת וחשב שתדרוש ממנו גט והאשה לא דרשה, ומכיוון שהיה צעיר יצא לתרבות רעה, ואינו יכול ליתן כתובה לאשה ורצה הרב השואל להתירו לשאת אשה שנייה או לגרשה מבלי לתת כתובתה כדי שלא יצא לתרבות רעה, וכתב הדברי מלכיאל שאף שמצינו שהתירו איסורים כדי שלא יצא לתרבות רעה ואף כאן לכאורה נימא הכי, בכל אופן בנידון זה אין לומר כן וז"ל:

"אבל באמת אם נבוא לדון בסברות כאלה, נבוא לעשות ח"ו כל איסורי תורה כהפקר, וכל הרוצה לעשות דבר עבירה יאמר שעושה זאת כדי להנצל מחמורה ממנה שמרגיש שיצרו מתגבר עליו לעשותה וכעין זה ימצא לו היתר וכו' אבל להתיר לחוטא למלא תאות נפשו כדי שלא יעבור על איסור חמור מזה אין להתיר לו וכו' ועיין חת"ס ס' שכ"ב שהעיקר שאין לחוש שיצא לתרבות רעה וכו'. ועוד נראה שאף במקום שהותר להקל באיזה איסור בשביל להציל חבירו שלא יצא לתרבות רעה, לא הותר רק בדבר שבין אדם למקום, אבל דבר שבין אדם לחבירו לא הותר דהא אף בפקו"נ אסור להציל את עצמו בממון חבירו וכו', ובנידון דידן כיוון שתיקן רגמ"ה לטובת האשה איך אפשר לנו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא לתרבות רעה, ואין שייך בזה זכות דודאי לא תתרצה לזה, ובאמת עסק קידושין וגירושין שבין איש לאשתו לא גרע משארי קנינים, ורק כל המקדש והמתקדשת דעתו שיהא כדיני התורה וכו', אבל אם התנתה אשה בפירוש בשעת קידושין שלא יוכל לגרשה בלי רשותה, ודאי שאינו יכול לגרשה בע"כ אף במקום שלא פשטה תקנת רגמ"ה, דאדעתא דהכי נשתעבד לה בכל קניני אישות שלא יוכל לפטור את עצמו ממנה בלי רשותה וכו', ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמש"ל, ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקה כדי לעגן את אשתו ולכופה על ידי זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה."

וע"ש עוד בסימן קמ"ה שנשאל:

"ע"ד אחד שמאס באשתו אחרי היות עמה כחמשה חדשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו י"ד שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם והאיש חפץ לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד אלף רו"כ, והיא אינה חפצה להתגרש בשום אופן וכו'."

וע"ש מה שהאריך לסתור טענות הבעל וסיים:

"וחלילה להתיר חרגמ"ה בענינים כאלה דאם כן יהיו בנות ישראל הפקר ובשביל זה עצמו תיקן רג"מה, וכו', ובשביל חשש הרהורין אין להתיר כלל וכבר נתבאר זה בסימן הקודם והרי הוא כמזיד כי הלא יכול לדור עם אשתו ככל אדם וינצל מהרהורים, וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר וכו', וגם כתבנו בסימן הקודם שזה הוי כדיני ממונות דהוי כאילו התנה עמה שלא ישא אחרת וכן קיי"ל באהע"ז סימן א' ס"ט, דבמקום שיש מנהג שלא לישא אשה על אשתו הוי אילו התנה, ואף שיש מקום לחלק בין מנהג לחרגמ"ה אבל ז"א וכו'."

ומבואר מדברי ה"דברי מלכיאל" שאף במקום שאין סיכויים לשלום־בית אין מחייבים את האשה לקבל גיטה ואין מתירים לבעל לשאת אשה שנייה, וכתב עוד שאפילו במקום שיש חשש שהבעל יצא לתרבות רעה אין זה מהוה סיבה לחייב את האשה לקבל גיטה. וקצת משמע שלא חש לסברת הגר"ח פאלאג'י, שהיכא שמניעת הגירושין גורמת לחטאים יש לכפות הצד המסרב לגירושין, ועוד משמע מדבריו דלא מיבעיא היכא שנוהג חרמו של רבינו גרשום, שאין להתיר מחמת הנימוק שיצא לתרבות רעה ואין סיכויים לשלום־בית, שהרי על מקרים כגון אלו תיקן רבינו גרשום את חרמו, אלא אף במקום שאין חרמו נוהג אלא שהמנהג שלא לשאת אשה על אשתו ושלא לגרש בעל-כורחה, ולא מיבעיא היכא שמתחייב בשעת הנישואין בשבועה וכמנהג עדות המזרח להוסיף בכתובה שנשבע שלא לשאת אשה עליה, אלא אף במקום שזהו רק מנהג המדינה, יש לומר דאדעתא דהכי נשאת לו. וכיוון שהמנהג במדינת ישראל שאין מגרשים אשה בעל-כורחה, אם כן אשה נשאת על דעת המנהג ואי אפשר לגרשה בעל-כורחה.

אך עדיין יש לישב דברי הגר"ח פאלאג'י שאין הכרח שיסתרו לגמרי לדברי ה"דברי מלכיאל", דנהי דמשמעות דבריו היא שהוא דיבר בכל מקרה שיש עיכוב מצד האיש או האשה בין שהאשם הוא בגלל מעשיו של האיש בין שהאשם הוא בגלל מעשיה של האשה, כיוון שבפועל הגיעו למצב שאין סיכויים לשלום־בית הדין נותן שיכפו ב' הצדדים לסדר ג"פ. אך אין הכרח לומר כן. ויש להשוות דבריהם, שמכיוון שברור שדבריו של ה"דברי מלכיאל" הם במקרים שבהם הבעל נהג שלא כדין ועזב את אשתו ורוצה שיתירו לו מחמת הזמן הרב שעבר ואין סיכויים לשלום, ועל זה פסק שכיוון שהשריש בחטא ומחזיק במעשיו הרעים, אין הטעם של אין סיכויים לשלום־בית כיוון שאינו רוצה לחזור לאשתו מהוה סיבה להתיר לו, אמנם במקרה שידוע לנו שלא הייתה פשיעה מצד אחד מהצדדים, או אף שלא ידוע לנו שלא פשע אחד מהם, אלא שאין לנו ידיעה שאחד מהם נהג שלא כדין וגרם למצב זה, אלא שהצדדים הגיעו למצב שבו שוב אינם יכולים לחיות יחדיו ואין סיכויים לשלום־בית, יש לומר שבכהאי גוונא יודה גם ה"דברי מלכיאל" שיש לחייב ב' הצדדים להתגרש ולא יחלוק על סברת הגר"ח פאלאג'י.

ולפי זה במקרים בהם הבעל עזב את אשתו והלך לחיות עם אשה אחרת, הבעל מתעלם מפסק דינו של ביה"ד שקיבל תביעת האשה לשלום־בית, אין בעובדה שהבעל משריש בחטאו וממשיך לחיות עם האשה האחרת ואינו מעוניין לחזור לאשתו, כדי לקבוע שעל הצדדים להתגרש זה מזו וק"ו שאין לחייב האשה להתגרש, דבמקרה שכזה יש לנו לילך בתר סברת ה"דברי מלכיאל" שלענ"ד גם הגר"ח פאלאג'י יודה לו, שאין בעובדה שהבעל ממשיך להחזיק ברשעו בכדי לקבוע שיש לחייב את האשה להתגרש ואף לקבוע שעליהם להתגרש זה מזו, ולפיכך יש לדחות תביעת הבעל לגירושין. כאמור הדברים הינם לעניין פסיקה וחיוב, אף שלעניין מתן עצה טובה, יש מקום ללכת בדרך אחרת כפי שיבואר.

ח. כפי שכתבתי בפסקי דין רבים, בשנים האחרונות התפשטה בבתי הדין הפסיקה על פי הלכתו של רבינו ירוחם שכששני הצדדים אינם רוצים זה בזו יש לחייבם להתגרש , ובמקרה כזה מכיוון שהאשה גם היא לא רוצה בבעל, היא מפסידה תוספת כתובה. עילה זו היא העילה הנפוצה ביותר כיום בבתי הדין לחיוב בגירושין. לדעתנו בתי דין רבים מגלים פנים שלא כהלכה בהלכתו של רבינו ירוחם, ומרחיבים אותה לדברים שהוא לא שיערם וגורמים בכך עוול לבנות ישראל, הן בחיובם להתגרש, הן בהפסדת זכויותיהם מן הנישואין והן בהפסד תוספת כתובה. במקרים רבים אנו נוכחים בפסקי הדין, שביה"ד חותר היבשה לסיים התיק (דבר הראוי מצד עצמו), במציאת דופי בהתנהגות והתנהלות האשה, המורה לדעתם שהאשה רוצה בגירושין למרות שהיא צווחת ככרוכיא שלום בית אני רוצה וקובעים שהתביעה לשלום בית אינה כנה. משכך מתגלגלת קביעה זו ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו למסקנא שהאשה חייבת להתגרש, אין לה מזונות מידית ואף אם תובעת לסגור את כל העניינים תחילה, הקביעה היא קודם תתגרשי כהלכתו של רבינו ירוחם ואחר כך נדון בכתובה בחלוקת הרכוש ובכל מה שתירצי. ואין זו הדרך, גם אפילו אי נימא שתנהג הלכתו של רבינו ירוחם, מפני שחובה לסיים העניינים שבין הצדדים קודם. אך יותר מכן אי אפשר להתייחס למעשים ואמירות של האשה (והוא הדין בעל), בהתעלם מההקשר בהם נאמרו. ונבהיר דברנו.

במקרים רבים בהם הבעל בוגד באשתו או מתנהג אליה בצורה לא יפה, דבר הפוגע בה נפשית באופן קשה, תגובת האשה הפגועה , מתבטאת במעשים שאכן לא תמיד ראוי שייעשו. בין בהגשת תלונות במשטרה, בין באמירה תעזוב את הבית או תצא מחדר השינה בין בהימנעות מעשיית דברים שאשה עושה לבעלה בין בקיום יחסי אישות ובין בדברים אחרים. ובין באמירות שונות, הנישואין נגמרו, אני אעשה מה שברצוני, בין שעושה כן בפועל ובין שמכריזה על כך, ביציאה מהבית, בין בגפה ובין עם הילדים. תופעות שמורות על פניהם במבט שטחי, שמצידה של האשה תמו חיי הנישואין. אך ברור שהדברים אינם חד משמעיים וצריכים להבחן בכל מקרה לגופו. ונרחיב בביאור הדברים באופן כללי ואחר כך נבאר הדברים באופן התנהלות בית הדין בכל מקרה באופן פרטני.

הדברים שיכתבו, יכתבו לגבי תביעה שהוגשה ע"י איש כנגד אשתו. אך הם נכונים גם במקרים שבהם המצב הפוך, כשהאשה מגישה תביעה כנגד הבעל והוא מסרב. והנה כשאיש מגיש תביעה כנגד האשה לגירושין, ובתגובה האשה מגישה תביעה לשלום בית או כאמור לעיל אף אם אינה מגישה. במקרים אלו על ביה"ד לבדוק תחילה אם מגיש תביעת הגירושין בא בידים נקיות ואין לתלות התנהגות האשה כתגובה להתנהגותו. הגע עצמך בעל מגיש תביעת גירושין והאשה טוענת שהסיבה להגשת התביעה הוא מפני שנתן עיניו באחרת ולכן רוצה להיפטר ממנה, עזב את הבית ללא סיבה ואף למטה מכך, האיש מגיש תביעה כנגד האשה בגין התנהלותה כלפיו. והאשה טוענת עליו שהוא לא מקיים חיוביו כלפיה כגון שאינו זן ומפרנס או מתעלם ממנה, חי את חייו כרצונו ואף שמקיים חיוביו כלפיה, היחס שמפגין כלפיה הוא יחס מחפיר. חובת ביה"ד לבדוק תחילה האם תביעת הגירושין שהוגשה בגין מעשי האשה , הוגשה אף שהבעל התנהג עימה כיאות או אף באופן סביר, שבמקרים שכאלו יהיה חובה על ביה"ד לבחון עילות הבעל לגירושין ולקבוע חיובה או אי חיובה של האשה בגירושין. אך במקרים שהאשה טוענת על התנהגות הבעל כלפיה בפרט או התנהגותו באופן כללי. יש לבחון תחילה הדברים. ורק לאחר מכן יוכל ביה"ד לבחון התנהלות האשה.

נסביר הדברים, בעל שבגד באשתו עם אשה אחרת, או שמתייחס אליה באלימות בין אלימות פיסית ובין אלימות מילולית שהיא לעתים קשה יותר. לא זן ולא מפרנס , מונע חיי אישות או דברים אחרים. אין ספק שכל אחד מהדברים הללו פוגע מאוד באשה שהיחס הנדרש והמצופה כלפיה יהיה כפי שקבעו חז"ל  בסנהדרין עו, ב "האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו" והביאה הרמב"ם בהלכות אישות פרק טו הלכה יט, והוסיף ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז. ואף שזהו היחס הראוי, פוק חזי מאי עמא דבר, והרבה פעמים היחס של הבעל לאשתו ודאי לא תואם את דברי חז"ל, אלא יחס מחפיר ולא מעטים הבעלים הפוגעים בנשותיהם במידה גדולה בבגידה או אלימות או בדברים קטנים יותר. וכבר ציוו לנו חז"ל בבבא מציעא  נט , א

אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה.

במקרים כאלו שהבעל פגע באשתו ובודאי דמעתה מצויה, גם תגובותיה יהיו בהתאם  (אף אם על פניו היא קרת רוח ואינה בוכה), ואין מקום לדרוש ממנה  הבליגי על הפגיעה שנפגעת. אולי לפעמים יש ליעץ לה לטובתה, הבליגי על הפגיעה, אך לא ברור שעצה כזו היא בהכרח עצה הוגנת. במקרים שכאלו ובעיקר בפגיעה קשה שבאה בהפתעה, התגובה הספונטנית של האשה היא תן לי גט, בא נתגרש וכדאמרינן ביבמות קטז ,א (ועיין להלן).

ט. משכך ברור שצריכים לבחון היטב את הנסיבות בהם אירע המקרה או המקרים כדי להבין מהות האמירה או האמירות. והוא הדין כשהאשה מגישה תלונה על הבעל במשטרה, מסלקת אותו מהבית, מהחדר, לא עושה לו מה שאשה עושה לבעלה. אין בדברים אלו לכשעצמם הוכחה מוכחת שאין היא רוצה בבעל, ואפילו הדבר נעשה לא פעם אחת או במשך תקופה. חובת ביה"ד לבדוק היטב היטב הנסיבות לפני שיגיעו למסקנה שאכן אין האשה רוצה בבעל. ידועים הם  דברי הרשב"א בתשובה שהביאם הב"י בסימן ע"ז ופסקם הרמ"א בסימן פ' ס'י"ח וז"ל הרשב"א:

… על אשה שהניחה בעלה בבית אביו והלך חוץ לעיר וחלתה והלכה לבית אביה … ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה …על כן אני אומר שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום לפי שהוא אינו רוצה בשימושה כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת מפני שיצאה שלא ברשות ואין כאן מרד כלל לא מתשמיש ולא ממלאכה ועוד שאם יבוא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה בזה יראה שאינו חייב לזונה דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דכל האומרת כך טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה

ומבואר מדבריו שאף במקרה שהאשה עזבה שלא כדין או אם עזבה כדין אך אינה רוצה לחזור, אלא אם יקרא לה , מפני שהיא בושה ממנו מפני היחס שהפגין כלפיה, בין בזה שלא דאג לה בימי חוליה ובין משום שכועס עליה על שיצאה מביתו מבלי לשאול אותו. שבזה בעינן שיקרא לה ויגלה רצונו שרוצה בה, שכל עוד אינו עושה כן אין ליתן לה דין מורדת. עם זאת אם מעלה דרישות לחזרתה , אף שיכול להיות שדרישותיה צודקות ומחמת זאת אינה חוזרת שוב היא בכלל מורדת. ועבדינן לה דין מורדת. כאמור הרמ"א פסק דין זה להלכה. ושמעינן מינה שאף אם האשה נהגה שלא כדין אמרינן לבעל, שללא קריאה אליה לשוב, לא יהיה לה דין מורדת.

ומעתה יש ללמוד מינה בק"ו, שהיכא שהבעל פשע כנגד האשה ודאי חייב לפייסה, ואם אינו עושה כן, אין לתת להתנהגותה דין מורדת, ובודאי אין ללמוד מהתנהגותה, אף אם תהא מתריסה, כמה שתהא , משום גילוי וראיה על היחס האמיתי של האשה לבעל. ועל כוונותיה בנוגע למערכת הנישואין. מפני שהיכא שפשע נגדה הגיוני שתהיה בסערת רוחות ולכן חייב לפייסה, ורק אם מפייסה באופן  שיראה לביה"ד שעשה כל צרכו, ואינה מתפייסת, בזה נצטרך לבדוק מה מורה התנהגותה. האם התנהגותה מראה שרוצה להתגרש ואינה מעוניינת בבעל, או שנפרש התנהגותה באופן אחר, שעדיין לא התפייסה, אך אם יהיה פיוס הראוי לדעתה, אכן תרצה שלום בית (אך ברור שעניין זה תלוי באומדנת ביה"ד ולא יכולה להתנות על מנת שיעלה לרקיע). ודין זה ילפינן מהאמור במשלי ו' והובא ביומא עח,א, בב"מ קטו,א ובב"ב קעג,ב

אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים – צריך לפייסו, שנאמר בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך… עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. אם ממון יש בידך – התר לו פסת יד, ואם לאו – הרבה עליו ריעים.

ועיין במפרשים במקומות אלו. ושמע מינה שהמקניט את חבירו צריך לפייסו וק"ו לאשתו. והנה לגבי כפרה על החטא צריך לפייסו שלוש פעמים, ויש לדון בגדרי הדברים. ועכ"פ הדרישה לפיוס הינה דרישה מינימלית, שללא פיוס שכזה אין להוכיח מהתנהגות האשה הפגועה על רצונה האמיתי שיש לתלות הדברים בפגיעה שנפגעה, ובפרט בפגיעה מתמשכת. אין אנו צריכים להצדיק גם התנהגות כזאת מידי הנפגעת, אך ודאי שאין להאשימה, ואף שמנהגנו לשאול אף את הצד הנפגע מה עשית בשביל השלום, אין בעובדא שלא פעלה מצידה נסיונות פיוס משום ראיה שאין רצונה בשלום בית.

הדבר ברור כשמש שאין לדרוש מאשה פגועה מהבעל לומר לו כעין הנוסח בהתרת נדרים הבל יהיה מותר לך הכל יהיה שרוי לך הכל יהיה מחול לך, אין כאן דבר אסור ושאינו ראוי אלא אדרבה יש כאן מחילה סליחה וכפרה. ושאם לא תעשה כן הרי היא מבקשת שלום בית שלא כדין ובחוסר תום לב ובאמת היא רוצה להתגרש. הן אמת יכול להיות שבנסיבות העניין אולי שורת ההיגיון שתעשה כן אם היא רוצה להגיע למטרה המבוקשת, שלום בית, אך אם לא עשתה כך מחמת שהיא פגועה אין להאשימה, והדבר לא יעמוד לחובתה. העולה מכל האמור הוא שלא תמיד היחס שמפגינה האשה כלפי הבעל שנהג עימה שלא כשורה הוא זה שיגלה את רצונה האמיתי, אם ניתן לתלות את היחס בנסיבות העניין , הדבר לא יהוה ראיה, עם זאת אין הכרח שאמירתה לכשעצמה אני רוצה בשלום בית מורה על רצונה האמיתי, ואכן הדבר צריך בדיקה בכל מקרה לגופו.

י. הבדיקה האמיתית במקרים שכאלו היא, מה יהיה רצון האשה, אחרי שהבעל יחזור בו ממה שפשע כנגדה ויפייסה, האם במקרה שכזה עדיין לא תתפייס וברור לנו שהיא רוצה להתגרש. במקרה כזה, אכן ניתן לומר שינהג במקרים מסוימים דינו של ר' ירוחם, דהיינו שאם הבעל אכן ריצה את האשה, והוא אכן רוצה בה, אלא שהיא ממאנת, וכדמיון האמור בתשובת הרשב"א שהזכרנו (וההיא מיירי במורדת ולכן בעינן קריאה גרידא), בכהאי גוונא נימא שמכיוון שאין היא רוצה בו, הרי ינהג בהם דינו של ר' ירוחם וגם בזה בעינן לבחון שאם הבעל נהג שלא כהוגן נגדה ולא פייסה ולא עשה דבר, בזה נימא שאף אם היא רוצה להתגרש, לא תפסיד תוספת כתובתה שהרי הגירושין יצאו מיניה. אך אם אכן יעשה לה את כל הפיוס הראוי באופן שייראה לביה"ד שיצא ידי חובת הפיוס, ואעפ"י כן אין היא מוכנה להתפייס, במקרה כזה חובת ביה"ד לבחון התנהלותה, ואם יגיע למסקנה שגם במצב זה האשה עושה מעשים כנגדו, המוכיחים את כוונתה שאינה רוצה בו, בזה ורק בזה, אמר רבינו ירוחם את דבריו.

לכשנדייק הדברים, בחינת כנות האשה בטענתה לשלום בית, היא הבחינה איך תתנהג, אם הבעל יחזור מכוונתו להתגרש, ישפר מעשיו וירצה בשובה אליו, במקרים כאלו תיבחן תגובתה, שאם בכהאי גוונא גם לא תהיה מוכנה לשוב אליו, תביעתה לשלו"ב אינה כנה. אך אם הבעל יעשה המוטל עליו, האשה תסכים לשלו"ב. בכהאי גוונא תביעתה כנה, אף שבמצב העכשווי היא מתריסה נגדו ואף עושה מעשים כנגדו.

חובתנו להעיר דבר נוסף, נשים רבות טוענות שרוצות שלום בית, בין ע"י הגשת תביעה , בין בטוענות בפיהן ללא תביעה, ובין האומרות לא התחתנתי כדי להתגרש. וראיתי בפסקי דין רבים שבמקרה שהבעל עשה מעשי עוול כנגד האשה, אין להאמין לאשה הטוענת דבר זה, מפני שטענתה אינה בתום לב והדברים מתבססים על דברי הגר"א אטלס בשורת הדין שהוזכרו לעיל. וכבר כתבתי לעיל, שדבריו אינם נראים, ונסתרים מהמציאות היומיומית המתגלה בפנינו. מנסיוננו ראינו מקרים רבים שבעל שבגד באשה , נהג ונוהג כנגדה באלימות בין אלימות פיסית ובין באלימות נפשית או מילולית, ואעפי"כ אם מוכן לשוב לאשה היא מקבלתו בזרועות פתוחות, הדבר אינו מובן לנו ואינו נראה לנו הגיוני, שמלבד שלא ברורה לנו המחילה על העבר, במקרים רבים חזקה שמי שהתנהל כך בעבר, לא הפנים רוע מעשיו ולא עשה תשובה, קרוב לודאי שיחזור על מעשיו ככלב שב על קיאו. ואם תבוא האשה להתייעץ עימנו , או הייתה מי מקרובותנו, יכול להיות שנייעץ לה להתגרש. עם זאת לא ברור שעצה זו אפילו במקרים אלו היא עצה הוגנת. ובודאי אם האשה דורשת שהבעל יחזור הביתה לשלום בית , או אפילו בלשון לא התחתנתי בשביל להתגרש שאין מזחיחין ואין מזניחין אותה. שאכן למרות שהגיונינו אינו מבין ויכול להיות שלדעתנו הגיונה של האשה מוטעה, אין אנחנו יכולים לדחות ולסווג טענותיה ובקשותיה כדרישות שקריות. שהרי חובה להיכנס לראשה ולמוחה של הדורשת זאת ולהבין מה מניע את תביעתה. האם בהכרח הגיוננו הקר (לכאורה) הוא הנכון, האם ניתן לומר בודאות שרק קבלת הטבות כספיות עומדת מאחורי הדרישה. האם לא ניתן לומר איפכא שלמרות חוסר הבנתנו, זהו רצונה האמיתי ולאו דוקא מחשבות זרות והשגת השגים מניעים אותה, האם ניתן לשלול את דרישתה, הרי אפשר לומר שהיא במצבה בוחרת להמשיך לחיות עם בעל רע מעללים, שעכ"פ על סמך הבנתה האישית, מצב זה של נישואין עגומים אלו,  עדיף לה מלהתגרש.

וזאת למודעי כבר אמרו חז"ל הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אך לא זהו הטעם היחיד לנישואין, ועיין רות א. ט "ומצאן מנוחה אשה בית אישה", והכוונה גם למנוחת הנפש והביטחון הכלכלי שנותנים הנישואין לאשה, כולל שותפות הבעל/האב בעול הבית. כבר כתבה התורה בבריאת האשה אעשה לו עזר כנגדו ואמרינן ביבמות  סג ,א

כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו? 

המציאות ששררה בעולם עד כמעט הדור האחרון הכריחה וקבעה שתפקידי האיש והאשה יתחלקו, האיש הוא שר החוץ והוא הדואג לכל צרכי הבית, ועליו חל החיוב לדאוג לאשתו וילדיו. ועיין בדברי הר"ח שהובאו ברבינו בחיי בשמות טז טז איש לאשר באהלו תקחו וברמב"ן ריש פ' משפטים. והאיש הנושא אשה מתחייב לה בשארה כסותה ועונתה ועיין ברמב"ם שמתחייב לה בעשרה דברים ואכמ"ל. האשה היא שרת הפנים וכל כבודה בת מלך פנימה , והיא הממונה ודואגת לכל צרכי הבית זוהי הייתה חלוקת העבודה במשפחה בין האיש לאשה. כפי שהבאנו מסוגיא דיבמות ואיש לא יוכל לחיות ללא אשה שתדאג לצרכיו, וכן אשה לא תוכל לחיות ללא האיש שידאג לצרכיה. התלות ההדדית גרמה למיעוט מקרי גירושין מכיוון שבעולם כזה אין קיום כמעט לאיש בלא אשה ולאשה בלא איש. משכך אף אם בחיי הנישואין לא הייתה אהבה, אך הצורך והילדים המשותפים גרמו לבני זוג להמשיך בחיי הנישואין אף שלא טוב להם זה עם זו. משום שכל אחד מבני הזוג היה שוקל היטב היטב את הריווח והתועלת שהוא מפיק מחיי הנישואין, ומה יהיה מצבם אם יתגרשו.

כאמור חיי נישואין בסיסם היה צורך משותף, ואהבה לכשעצמה לא הייתה בהכרח הבסיס בין לנישואין ובין להמשך קיומם, וכדכתיב ביצחק "ויקח את רבקה לו לאשה ויאהבה". לקיחת האשה קודמת ואח"כ באה אהבה מתוך דברים טובים שרואה בה, מתוך הדאגה והמסירות כלפיו. משכך אף משפרחה האהבה כל עוד אין שנאה, בסיס הנישואין קיים כאמור. בדורות האחרונים שהנשים החלו לעבוד לפרנסתם, והאנשים המתפרנסים יכולים לדאוג למילוי צרכיהם בכספם, תפקידי האיש והאשה בבית הפסיקו להיות מובנים, דבק זה כבר לא קיים, והיכולת להיפרד הוקלה, ומשכך ללא אהבה, התועלת לא תמיד מספקת, וזוהי הסיבה לריבוי הגירושין בדור שלנו (אף ללא קביעה שיפוטית מה עדיף, כשלדעתנו שלמות הבית וחיזוקו עד כמה שאפשר עדיפה, ועיין גיטין צ,א), ויש להאריך בזה ואכ"מ.

עם זאת גם כיום זוגות רבים, אין מפרקים את חיי הנישואין, אף שהאהבה ביניהם פחתה או אף הלכה. הדברים המשותפים ביניהם, הילדים ושאר עניינים , והידיעה שלא כדאי ללכת אל הלא נודע, עדיין משאירה את הדבק בין בני זוג ואין ספק שזוהי תועלתם ותועלת ילדיהם. וכבר אמרו חז"ל אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, וכוונת הדברים שהזוגיות שנוצרה  בתחילה בקושי רב וה"לכתך אחרי במדבר", מהווה את הדבק לחיי הנישואין גם בהמשך, כששני בני הזוג מתנהלים באופן הגיוני. ולכן על אף חילוקי דעות, אם אין משבר קשה, המשכם של הנישואין עדיף. ולכן יש  סיבות רבות להמשיך להחזיק את הבית אף אם הסכסוך עמוק בין הצדדים.

יא. ופוק חזי, המשניות בפ' המדיר מונות עילות שבהן האיש או האשה יכולים לדרוש גירושין ונפסקו בשו"ע, אך דין זה ינהג דווקא אם הצד נפגע דורש להתגרש עקב מעשי בן זוגו. אמנם לית מאן דפליג שאם צד אחד ינהג בחוסר הוגנות כלפי חברו כמוזכר במשניות, וחברו יאמר אעפ"י כן רצוני להמשיך בנישואין, דהם עדיפים על גירושין, וכי נימא שטענתו לא הגיונית. הלא כל בר דעת יאמר, הנישואין הם מכלול, ונהי שבן זוגי לא מתייחס אלי באופן נאות בחלק מסוים מחיי הנישואין וכי דבר זה לכשעצמו יהווה סיבה לפרק ולהרוס את הבית. הדברים נכונים בכל מקרה, ובודאי אצל מי שהקמת אותו בית נעשתה בקשיים רבים. ועיין במשנה בכתובות עז , א  שבנשאת לבורסי וקיבלה עליה והיה לו אח בורסי, אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל. ופירוש הדברים שאף שיכולה לסבול את הדברים בבעל שנישאה לו מתוך בחירה ועמו הקימה את ביתה ועברה את תהפוכות החיים אין היא מוכנה לחיות כך עם היבם שלגביו לא נוצר קשר עמוק. והוא הדין שיש לחלק בזה בין זיווג ראשון, נשואי נעורים לזיווג שני.

לאור האמור שיקולי כל איש ואשה בהחלטתם אם להמשיך את הנישואין או לפרקם הינם שיקולים נרחבים הנובעים מבחינת החסרון והתועלת שהינם סובייקטיביים, לשני בני זוג אלו, ואין אנו יכולים להכנס למעמקי ליבו של בן הזוג. ולכן אף שנראה שחיי הנישואין הינם מרים ורעים והדברים לא מובנים לנו. זכותו של בן זוג ואולי חובתו לבחון הדברים במשקפיו ולהחליט שאף שרע לי בחיי נישואין אלה, ואף שכל קרובי וידידי וכן האדם הסביר יאמר, פרק נישואיך, אין הם יכולים לרדת לעומק הרגשותי ולתועלות הצומחות לי ממה שנשאר מחיי הנישואין ולכן איני רוצה לפרקם. וכבר אמרו חז"ל ביבמות קיח , ב

אמר ליה רבינא לרבא: המזכה גט לאשתו במקום קטטה, מהו? כיון דאית לה קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דלמא ניחא דגופא עדיף לה? תא שמע, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. אביי אמר: דשומשמנא גברא, כורסיה בי חרתא רמו לה. רב פפא אמר: דנפצא גברא, תיקרי בסיפי בבא ותיתיב. רב אשי אומר: דקולסא גברא, לא בעיא טלפחי לקידרא.

ושמעינן מינה שאף אם יש לאשה תועלת מזערית בנישואין אלו, ואפילו רק שם נשואה, עיין ברש"י שם, אין זו זכות לה להתגרש. דעדיף לה להיקרא נשואה. ועיין בראשונים שהביאו דברי הירושלמי בגיטין וז"ל המאירי שם:

ופירשוה בתלמוד המערב שבמסכת גיטין פרק ראשון ה"ה ובפרק התקבל ה"א אפילו היתה אשת מנוול ומוכה שחין וכן אפילו היתה צוחת להתגרש שמא חזרה בה

ומבואר מדבריו שאפילו היא אשת מוכה שחין שכופין אותו לגרשה לא נימא שהוי זכות לה ונימא שרוצה בגירושין, כל עוד לא תבעה גירושין במפורש. ואפילו צווחת שרוצה גט, לא מזכין לה דילמא הדרא בה. ואי נימא שכל היכא שאמרה שרוצה גט או שיש לדייק מדבריה כן, הרי זה רצונה העמוק והאמיתי ואולי יש לחייבה, מדוע לא הוי לה זכות. אלא על כרחך שאין אנו יכולים לאמוד הדברים באופן אובייקטיבי. ועניין זה הוא עניין אישי של האשה, ואף אשה שרע ומר לה עם בעלה , ואף שאמרה שרוצה גירושין בגין מעשיו. אין הכרח שזהו רצונה, ואם אומרת אני רוצה בבעלי למרות מעשיו, איך נאמר לה את רוצה להתגרש כשהיא צווחת שאין הדברים כן.

ועיין עוד בסוטה מז , א

אמר רבי יוחנן, שלשה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו.

וברש"י שם:

" חן מקום על יושביו – ואפילו הוא רע נראה להם טוב. חן האשה – תמיד על בעלה ואפי' היא מכוערת נושאת חן בעיניו"

שמעינן מינה שעניין זה של מציאת חן אינו דבר אובייקטיבי אלא סובייקטיבי ותלוי בכל אדם לפי מה שהוא אף שלאחרים אין הדבר נראה. וכמו שביארו שם "ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה וגו' – וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה? אמר רבי חנין: חן מקום על יושביו." משמע שאפילו במקום שאובייקטיבית הוא מקום רע, בעיני יושביו נראה המקום טוב והוא הדין לגבי אשה, אף שהיא מכוערת  בין ביופי בין במעשים, בעיני בעלה היא מוצאת חן והוא הדין איפכא. וזהו טעמם של ב"ה שלכל כלה שרים כלה נאה וחסודה , עיין כתובות יז,א. ועיין עוד ביבמות סג,א מה שמסופר שם על גדולי האמוראים שהייתה להם אשה רעה , ואפילו הכי בשל דבר טוב שהיה בנשותיהם לא רצו לגרשם, עיי"ש בגמ' דקרי ליה מר ממות ומצוה לגרשה. ואפילו הכי דין זה הוא רק ברוצה לגרשה, אבל אם לא יעשה כן ברור שאין אומרים לו דבר, דהרבה מוכנים לסבול קשות בחיי הנישואין בגלל דבר טוב הנמצא בבן זוגם אף שהחיים איתו קשים ומרים.

נוסיף בזה את דברי הרשב"א הידועים בתשובה ח"א סימן תקעג

במה שהסתפקתם במה שאמרה היא מאיס עלי. אם נחוש שעיניה נתנה באחר מפני שהוא חזק ותקיף בחור כארזים. ואיש כזה אין בו שום דבר לתלות בו שיהיה מאוס עליה. … ואם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאיפשר שיש לו דבר שהוא מאוס אבל לא על איש יפה תאר וחזק כמו שאמרתם. ועליו הוא מה שאמרו שאינו מוציא אלא לרצונו אינו זה. שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב. וכמה אנשים מכוערי' מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם ויפים וטובים וסרי טעם בעיניהם.

מבואר מדבריו שטענת מאיס עלי , מדברת אף במקום שהבעל נראה לנו מושלם שאין מקום למאוס בו, ואין הסבר לאמירה זו של האשה אלא אם נתלה שנתנה עיניה באחר. וכתב הרשב"א שטענה זו תלויה בעמקי הלב, הטענה היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית , ואף שאינה מובנת לנו, אין אנו יכולים לדחותה ולקבוע שאינה אמת. טעמו של דבר שלב האדם בוחר מה אהוב עליו ומה שנוי לו. ואף שאין כופין את הבעל , מפני שטענת מאיס עלי אינה עילה לכפיית גט, עם זאת אין אנו אומרים שמשקרת בטענתה. ומיניה לנידון דידן אף במקרים שאובייקטיבית אין אנו יכולים להבין דברי האשה שאומרת שרוצה בבעל, אין זה מעלה ומוריד ואיננו יכולים לקבוע שהדברים אינם כן, וטענה זו היא הערמה לצורך השגת דברים אחרים.

כאמור לעיל כבר ראינו (וכל דיין היושב על מידין ראה) מקרים רבים שבהם הבעל בוגד באשה ומכה אותה, ואם ישוב אליה מיד תקבלו ואין היא רוצה בגירושין דטוב לה בעל כלשהו , ואולי תקוה קלושה שמא יחזור בעתיד. וכבר ראינו מספר רב של מקרים שהבעל חי עם אחרת והאשה ממאנת להתגרש ואומרת שהוא יחזור אליה כמו שחזר בעבר, ואין אנו יכולים לעמוד במקומה אף שבעיננו הדבר לא סביר. עכ"פ כל עוד לא הוכח לנו באופן שנעלה מכל ספק שהאשה אינה מעוניינת בבעל בעיקר עקב מעשיה ובדיבורים לא סגי , אין לחייבה להתגרש על סמך ההנחה שזה רצונה, ויש להאריך בדברים. ולכן כל בי"ד בבואו להפעיל את הלכת רבינו ירוחם, עליו לבדוק הדברים היטב היטב, כדי שלא יגרום לגט מעושה ע"י הכרחת אחד מהצדדים להתגרש נגד רצונו ואף שרצונו של צד זה אינו מובן להיגיון ביה"ד. כל המצוי בעניינים אלו מכיר את הפעמים הרבות שבני זוג שמצבם היה ללא תקוה לראות עיני הדיינים וחזרו לחיות זה עם זו, אף שברור  שאין שם אהבה ואחוה ושלום ורעות, והוא הדין שבמקרים רבים בני זוג מתגרשים וחוזרים לחיות  זה עם זה, ולא בגלל שהסיבות לגירושין בטלו, אלא מפני שאחרי שהתגרשו הינם מגיעים למסקנא שטוב לי אז מעתה. ומעתה מהיכי תיתי שמי שמגיע למסקנה זו לפני שהתגרש לשוטה וחסר דעת ייחשב, אדרבה אולי עליו נאמר החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, שבוחן רק מצבו העכשווי.

סוף דבר אף אשה שעושה מעשים המראים על פניהם שמאסה בבעל, יש לבחון היטב הסיבות למעשיה, ואם עשתה כן בתגובה לפגיעתו בה. ובר מדין יש לשקול את אמירתה לאחר זמן שאין היא רוצה להתגרש, אם נותנת טעם, אף שאיננו חושבים כמותה, אין ראיה ממה שעשתה על רצונה, ואדרבה נימא מה שהוציאה בפיה הוא רצונה ומהיכי תיתי שעל פי אומדנא נימא איפכא, מכיוון שהדברים לא ברורים לנו, נימא שרצונה להתגרש ורק מסיבות אחרות אינה מודיעה לנו את רצונה.

יב. והנה לעיל ביארנו דבתביעה לשלום־בית, אין אפשרות לצוות על הבעל לחזור ולחיות עם אשתו, דהחיים המשותפים תלויים בדברים שבלב ולא יכולים להעשות בצורה טכנית, וחיים משותפים הכוללים חיי אישות כשהבעל אינו רוצה באשתו יש בהם גם איסור וכמבואר בנדרים (כ, ב) ועיין ב"ש (סימן ע"ז סק"ד) גבי בני תשע מידות, ואכמ"ל. ודאי שיש חיוב הלכתי על הבעל לשמוע בקול ביה"ד ולקיים חיוביו לאשתו, אך אין בכוחנו לנקוט באמצעים בכדי להעמיד את הדת על תילה. וכתבנו לעיל שלקבלת תביעת האשה לשלום־בית ישנן נפק"מ הלכתיות, האחת לקביעת דינו של הבעל כמורד אם אין הוא חוזר לאשתו, אך הנפק"מ במקרה זה היא ממונית, וכדאיתא במשנה בכתובות (סג, א): "המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה."

ומוכח ממחלוקת רבנן ור"י בראש משנה זו שדין זה הוא דין ללא הגבלת זמן ולפיכך בבעל המורד באשתו יוסיפו על כתובתה סכום קבוע מדי שבוע כל עוד הוא עומד במרדו. ולא נימא שאחרי עבור זמן של י"ח חודש או אף מעבר לזה, אין סיכויים לשלו"ב ונחייב להתגרש. מפני שכל עוד האשה רוצה בבעל ודורשת שיחזור ממרידתו שמעינן לה ולא נימא שתביעתה תביעה שאינה כנה.

עם זאת במקרה שביה"ד מגיע למסקנה שאפסו הסיכויים לשלום־בית בין הצדדים, אין מקום להמשיך את הצו למדור ספציפי, שהרי פקעה תכליתו לאפשר קיום שלום־הבית. לפיכך משהגיע ביה"ד למסקנה שאין סיכויים שהבעל יחזור לחיות עם האשה (אף שהאשה צודקת בתביעתה), אין מכירת הדירה ועריכת פירוק השיתוף גורמות להריסת האפשרות לשלום־בית, שהרי אנו יודעים מהתבוננות במציאות שלפנינו, שאין סיכויים מעשיים לשלום־בית, ואם כן מכירת הדירה או אי מכירתה לא יעלו ולא יורידו לגבי האפשרות המעשית לשלום־בית, ומשכך לטעם זה יש מקום לביטול הצו. אך עדיין אף ששלום־הבית לא ייכון, אין בדבר בכדי לחייב את האשה להתגרש ועלינו לבחון היטב שביטול הצו למדור ספציפי או החלטה אחרת שלנו לא תביא לכפיית האשה לגירושין. עם זאת אף במקרים שאין לחייב את האשה להתגרש, ואף אם קיבלנו תביעתה לשלום בית, עדיין יש מקום להמליץ לה להתגרש ובתנאי שיובטחו כל זכויותיה.

הדברים שכתבתי לעיל נכתבו על ידי בעבר במספר פסקי דין, והדברים פשוטים בעיני כביעתא בכותחא, בין לעניין הגדרת התביעה לשלום בית ובין לעניין התנהלות ביה"ד כשהם רואים שאין תוחלת בדבר. ושוב ראיתי במאמרו של הגר"ש דיכובסקי בנושא מות הנישואין , בהרצאתו שנשא בכנס הדיינים תמוז תשפ"ג, שכתב :

…. תביעת שלום בית שונה לחלוטין. לא ניתן לצוות על שלום בית, משום שמדובר ב"דברים שבלב". לא ניתן לצוות על הלב או לחייב אותו לעשות שלום, כשהלב אינו חפץ בכך.

…

משמעות הדברים היא, כי פסיקת שלום בית שאינה אפקטיבית, היא בעצם פסיקה לשלום בית משפטי בלבד, הכולל  הבטחת זכויות, אבל לא יותר מכך. פסק דין כזה תקף לזמן מוגבל בלבד. חובת בית הדין לבדוק, אם התוצאה המעשית של פסק הדין תהיה מבוי סתום ואפס פתרון לשני הצדדים, או שלאחר תקופה מסוימת ניתן יהיה להתקדם לכוון של פתרון אמיתי. אם יתברר, שפסק הדין גורם לצדדים לשקוע בחטא, חייב בית הדין ליזום דיון למציאת פתרון, ובהעדר פתרון מוסכם, יכול ביה"ד להביא את הצדדים לפתרון הנראה לו, גם ללא הסכמתם, כולל צעדי אכיפה.

כפי שאבאר לקמן הנני מסכים לדבריו של הגר"ש דיכובסקי, שבמקרה של מות הנישואין, חובה על ביה"ד להשתדל שהצדדים יתגרשו, אך עצם העניין שאין סיכויים לשלום בית, לא יצור חיוב על הצד הדורש שלום בית ללא התמלאות התנאים הנצרכים כפי שיבואר לקמן. ואין מקום למה שמקצת בתי הדין מסתמכים על דבריו, לחייב בגירושין, לא אפשרות הלכתית, ואף הגר"ש דיכובסקי לא התכווין מעולם למה שתלו בו.

יג. הדברים לעיל נאמרו לעניין תביעה לשלום בית, אימתי נקבלה ואימתי נדחה אותה, כגון במקום שלביה"ד יש ראיה מוכחת שהאשה אינה רוצה בשלום בית, וכפי שהדגשנו שחוסר הסיכויים לשלום בית אינו מהוה סיבה לדחות התביעה לשלום בית, אלא לכל היותר להמלצה לגירושין , אף אם התביעה לשלום בית התקבלה. עם זאת אין הכרח שדחיית התביעה לשלום בית מהוה בהכרח נימוק לקבלת התביעה לגירושין. וגם בעניין זה נחזור על מש"כ במקו"א ובפרט בפסק דין בתיק 1255000/8.

חובתנו להבהיר תחילה יסודות ההלכות ומשמעותם, מכיוון שלצערנו בשנים האחרונות ראינו מקרים רבים, שאי הבנת יסודות ההלכה, גורמים לסטיה משורת הדין ועיוות דין ע"י החלת הלכות מסוימות במקום שאין כלל מקום להחילם. לפיכך עלינו להרחיב ביסודות התביעה לגירושין והדברים הנצרכים להוכחת עילת גירושין וזה החילנו.

המשנה ביבמות קיב , ב אומרת

אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו.

 חזינן שבעינן רצון האיש לגרש את אשתו, וללא רצונו , אין גירושין. אלא שבמקרים מסוימים בהם יש עילת גירושין כמבואר בכתובות עז, א ובש"מ וכמו שנפסק באהע"ז ס' קנ"ד, כופין את האיש לגרש, והיינו שכופין אותו עד שיאמר  רוצה אני, וע"י כפייה במקום שכופין הוי גירושין מרצונו וכמו שביאר הרמב"ם בסוף פ"ב מה' גירושין ואכ"מ.

הדברים אמורים לעניין כפיית הבעל, אמנם לעניין גירושי אשה, מהתורה לא בעינן דעתה ומועילים הגירושין אף בע"כ ועיין בסברת הדבר בחידושי הרשב"א בגיטין עד, ב ואכ"מ. מטעם זה  אשה התובעת בעלה שיגרשנה צריכה עילה מעיקר דין תורה להצדיק תביעתה בכדי שנוכל לחייבו ואף לכפותו. אמנם בבעל הרוצה לגרש את אשתו מעיקר דין תורה, הכל תלוי ברצונו ולא בעינן דעתה כלל, ובקרא כתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות, ועיין בגיטין צ' באיזה מקרים יגרשנה ומתי לא, אך לית מאן דפליג שאם נתן לה גט, אף אם לא מצא בה פגם, הגט מועיל והאשה גרושה. וזהו גם דינא דגמרא, שמגרשה בע"כ, ומהאי טעמא לא מצינו בש"ס עילות גירושין לחייב את האשה להתגרש (אמנם מצינו עילות להפסד כתובתה), שהרי לא תלוי לא בדעתה ולא בעילת גירושין.

אמנם כבר גדר רבינו גרשום ובני דורו ואחריו גדולי אשכנז שלא יגרש האשה בע"כ, והוזכרו בדברי הראשונים באשכנז בכמה מקומות, והדברים הובאו בתשובות  מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן אלף כב בתקנות המתחילות  ב"צץ המטה ופרח הזדון והחמס קם למטה הרשע, ואין נושע, וכבר אין עין השע, וקול שועת אומללים בת עמינו עלתה באזנינו ונאגדנו ונקשרנו וגזרנו בנידוי ובאלה ובנקיטת חפץ

… ולא יהא אדם רשאי לזרוק גט לאשתו אם לא ברשות ג' קהילות ואם יעשה יהא הבעל והסופר והעדים בנידוי כאשר תקן מאור הגולה. 

תקנה זו היא מלבד התקנה שלא ישא אשה על אשתו (וי"א שתקנה שלא ישא נתקנה לחזק התקנה שלא יגרשה בע"כ). והנה עד היכן התפשטו תקנות אלו, לא הוברר לנו ועיין מש"כ בזה הראשונים ביבמות מד ושם סה, לגבי התקנה שלא ישא אשה על אשתו, היכן פשטה ועד כמה פשטה ואכ"מ. ועיין בריטב"א ביבמות שם שכתבו:

ואומר רבינו ז"ל בשם רבותיו ז"ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אין לו רשות לישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי 

ומבואר שאף במקום שלא פשטה התקנה, אם יש מנהג הולכים אחר המנהג, מפני שכל הנישא נישא ע"ד המנהג. ודין זה פסק השו"ע באהע"ז סימן א' ס"ט

ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה  אחת, אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו.

והנה הב"י בסימן קי"ט לא הביא תקנה זו, שלא פשטה בין בני ספרד, אך בני אשכנז נהגו בה להלכה ולמעשה, והפוסקים האריכו באיזה מקום  יותר לגרש בע"כ. ובאמת ביסוד התקנה נכתב שיכול לקבל היתר ורשות. ובדרכי משה הזכירה והזכיר מתשובות הראשונים באיזה מקום לא גזר והעמיד על עיקר דינא. ובשולחן ערוך אבן העזר סימן קיט ס"ו פסק:

יכול לגרשה בלא דעתה. הגה: ….. וכל זה מדינא, אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה, אם לא שעברה על דת, וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו. ואפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה, אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה (סמ"ק סי' קפ"ד… נולדו בה מומין, ע"ל סוף סימן קי"ז אם יכול לגרשה בעל כרחה. יש אומרים דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בעל כרחה .. 

מעתה מי שהוא מבני אשכנז ודאי שאינו יכול לגרש בעל כרחה של האשה. ונראה לומר שגם מי שהוא מבני ספרד, לא יוכל לגרש האשה בעל כרחה, וטעמא דמילתא, מפני שמנהג בתי הדין משנים קדמוניות שלא לגרש בע"כ וללא עילה, ושוב הוי מנהג המדינה, מעתה כל המקדש אדעת המנהג מקדש כדאמרינן  בסימן א' ס"ט. ואדעתא דהכי קידש שלא יגרשה בע"כ אלא אחרי פסק דין המקבל תביעתו וקובע שיש לו עילה לגירושין.

יד. והנה למש"כ שמדאורייתא האשה מתגרשת בעל כרחה, אף ללא עילה ומהאי טעמא לא נקבעו בש"ס בשו"ע ובפוסקים עילות לחיוב האשה בגירושין. בניגוד לבעל, שמכיוון שמעיקר דינא בעינן רצונו גדרו הש"ס השו"ע והפוסקים באיזה מקום יכפוהו. ומעתה אחרי התקנה האלימו לכאורה את כח האשה יותר מכח האיש, שלא הורו לנו מתי נוכל לכפות האשה להתגרש. אכן כבר הגדיר הדברים הרא"ש בתשובותיו כלל מב סימן א

אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר וכי לאו קל וחומר שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש לבטלו מפריה ורביה, אלא ודאי יגרשנה ויתן לה כתובתה כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האשה מכח האיש, אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט ותקן להשוות כח האשה לכח האיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה. אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא לא יגרשנה בעל כרחה, ואף אם תמצא לומר שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בעל כרחה מכל מקום במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט.

מבואר מדבריו שבכל העילות שכופין את האיש כופין אף את האשה.

והנה נחזי אנן, שזה ודאי שרבנו גרשום תיקן תקנתו בבעל שאינו רוצה  באשה. תהא הסיבה אשר תהא, ומסתבר שברוב המקרים לא ירצה לגרשה אלא אם הוא שונא אותה ולא רוצה להיות עימה, ואפילו הכי תיקן שלא יגרשה בעל כרחה, שמע מינה שאפילו מאס בה, מטעם כלשהו, לא יוכל לגרשה אלא אם יביא עילה מובהקת, מעתה שוב לא סגי בנימוק זה לכשעצמו, שהוא שונא אותה ולא רוצה להיות עימה, ואף אם ביה"ד השתכנע שכן הם הדברים, שהרי על כגון דא נתקן חרמו. ולהלן נברר באלו מקרים כן יוכל לגרשה וביה"ד יחייבוה כנגד רצונה.

טו. בפסק הדין בתיק 1255000/8 הארכנו בביאור העילה והנימוק של מאוס עלי או מאוסה עלי, הננקט בכתבי הטענות ובפסקי דין של חלק מבתי הדין כעילה לגירושין. ולענ"ד עילה זו ננקטת במקומות רבים ואינה ההלכה המוזכרת  בש"ס ובראשונים של מאיס עלי, וגדריה ההלכתיים, ומסקנתנו שדין מאיס עלי הינו בשני אופנים, חדא באופן שצייר הרמב"ם שאינה מסוגלת להיבעל לו, ועל זה סובר הרמב"ם שאף כופין אותו לגרשה אם האשה טוענת טענה זו. (ולדעת תוס' דווקא אם טוענת שלא רוצה כתובה, ועיין בנתיבות המשפט על רבנו ירוחם  שפלפל אם גם לרמב"ם בעינן שתמחול על כתובתה). ובאופן אחר בטוענת מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים בין שעושה כנגדה ובין כנגד אחרים שמפני כך שונאתו ואינה יכולה להיות עמו, שלדעת המהר"ם ושאר ראשונים זהו דין מאיס עלי שדיברה הגמ', אך אינו לעניין לכפותו לגרשה, דלדבריהם לעולם אין כופין אותו במאיס עלי (ואולי יודו לרמב"ם במאיס שצייר הוא, וכמו שכתב בתורי"ד ויסודו ממשנה כתובות עז, א), אך עכ"פ לא קנסינן לה בממונא כשהוא מאוס מחמת מעשיו, ואין כופין אותה להיות עמו. וי"ל שאף הרמב"ם יודה להם בציור זה, כעין שצייר במורד. אך לדידיה אין זה המאיס עלי דמיירי בש"ס. ואי נימא הכי יש לומר שבמאיס כזה שוה שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הראשונים, דמודה להו דלא כפינן לבעל לגרש, אך לא כפינן לה להיות עמו, ולא תפסיד כתובתה מכיוון שנותנת אמתלא המתקבלת לנו אמאי שונאתו. והנה אם נימא כסברא זו, יש לומר שמש"כ התומים בבעל הטוען מאיסא עלי, שידה לא עדיפא מידו, היינו דווקא בגוונא שאינה מסוגלת להבעל לו מחמת בחילתה ממנו, והוא הדין איפכא שהוא בוחל ממנה, שאף אחרי חדר"ג יכפוה לקבל גט. אך במאוסה עליו מחמת התנהגותה, שבזה לא כפינן ליה, אחרי חדר"ג גם לא כפינן לה, ולא כדברי הבני אהובה, שאותה כפינן, דעד כאן לא פליג ר"ת אלא בדידיה דהוי חשש גט מעושה ולא בדידה דגט מעושה בדיעבד כשר, אכן לפירושנו בהא אף הרמב"ם מודה שלא נכפנו, ומשכך האלים רבינו גרשום את כח האשה ככח הבעל ולא נכפנה.

ואם כנים אנו בדברנו, כל היכא שאשה אומרת שהבעל מאוס עליה ושונאתו ואינה יכולה להיות עמו, שלא כפינן ליה לדעת הראשונים החולקים על הרמב"ם שכוותייהו פסקו השו"ע והרמ"א, יש לומר שבכה"ג גם הרמב"ם יודה להם במאיס שכזה. והוא הדין במקום שהבעל דורש להתגרש מפני ששונאה מחמת מעשיה ומאוסה עליו, אחרי תקנת רבינו גרשום, ולאור המנהג שלא לגרש בעל כרחה, אין לכפות האשה להתגרש בכהאי גוונא. ולכאורה זהו המצב ברוב הזוגות  הבאים להתגרש בפנינו, שלאור המריבות שביניהם החליטו לפרק קשר הנישואין, במשך הזמן מצטברת טינה ומרירות, בהגישם את תביעת הגירושין יש שנאה ביניהם, ועכ"פ מצד הצד התובע, שנאה המביאה אותו למאוס את הצד השני, שמחמת השנאה אינו מסוגל לחיות עמה. דבר  המגדיר את רוב תובעי תביעות הגירושין, שמחמת הטענות, המרירות והשנאה אינו יכול לחיות עם הצד השני, וכדכתיב באמנון ותמר שגדולה השנאה אשר שנאה מהאהבה אשר אהבה. וכידוע ששנאה הבאה אחרי התפוגגות האהבה גדולה יותר ומביאה לסלידה, אך לא על זה אמר הרמב"ם את דינו שכופין הבעל לגרשה.

 ומעתה צריכים אנו לדון ולהגדיר, איך נדון למעשה במגישי תביעה שלאור טענותיהם, אם אכן יוכחו, מגיעים למצב שטוענים שהצד השני מאוס. וזוהי העבודה הקשה של דייני בתי הדין לאבחן הדברים בכל מקרה לגופו. על מנת לקבוע אם יש מצוה, חיוב או אף כפייה בגין הטיעונים מחד גיסא ובגין התוצאות אם התובע טוען טענת מיאוס שאינו מסוגל לחיות עימה כבעל ואשה. והנה אין ספק שבטענות בעלמא לא סגי, אלא בעינן הוכחת טענות. אמנם גם אם יוכחו טענות , אף טענות קשות יש לדון אימתי טענות אלו מהוות סיבה למצוה, אימתי לחיוב ואימתי לכפיה. ומה יהיה דין הכתובה במקרים אלו.

טז. לעיל הבאנו דברי הגמ' שמדאורייתא האיש מגרש לרצונו והאשה  אינה יכולה לכפותו ולחייבו לגרש, אלא במה שקבעו חז"ל שחייב או יכפוהו לגרש.  והנה בקרא כתיב גם לגבי האיש והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, ומהי ערות דבר  שנינו בגיטין צ, א

בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר: כי מצא בה ערות דבר; ר' עקיבא אומר: אפי' מצא אחרת נאה הימנה, שנאמ': והיה אם לא תמצא חן בעיניו.  

וברש"י שם:

ערות דבר – לב"ה משמע להו או ערוה או שאר דבר סרחון.

ר"ע אומר – אפי' לא מצא בה לא ערוה ולא דבר.

ומשמע שללא ערות דבר, אף שיכול לגרשה לא יגרש. אך בדיעבד מהני, כדשנינו שם:

אמר ליה רב פפא לרבא: לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, מהו? א"ל, מדגלי רחמנא גבי אונס: לא יוכל לשלחה כל ימיו – כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד.

וברש"י שם עמוד ב':

אם שנאת' שלח – כרבי עקיבא.

ומשמע שאף לר"ע שמצא אחרת נאה הימנה, הדבר מביאו לידי שנאה, אף שלא פשעה, ומשמע שאם אינו שונאה לא יגרש. אמנם ברור שודאי לא מיירי בשנאה שעליה דברו חכמים במאיס עלי, וקצת נראה דהך שנאה לא מיירי בשנאה גמורה, אלא שאין רצונו בה, ובפרט לר"ע דמצא נאה ממנה, שזה ודאי לא מהווה סיבה לשנאה.

סוגיית הגמ' בגיטין צ, א מדברת באיזה אופן התירה התורה לאדם לגרש את אשתו, ודין זה הוא היתר ולא חובה, ולכן אמרו שבאשה ראשונה לא יגרשנה, (ולכאורה לא הוי רק היתר, אלא יש דררא דחובה שלא יוליד בני שנואה , ויש לפלפל בדברים ואכ"מ). וכמו כן כשמגרשה חייב בתשלום כתובתה. והנה אשה שזינתה ודאי שחייב לגרשה, ונחלקו הרמב"ם והתוס' בזבחים אם כופין אותו. ובעובדי דשנינו בכתובות עז, א שכופין את הבעל לגרש ויתן כתובה והוא הדין ודאי שיכפו את האשה .

ובגיטין שם שנינו:

תניא, היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות במאכל, כך דעות בנשים; … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ופרומה משני צדדיה, ורוחצת עם בני אדם. עם בני אדם ס"ד? אלא במקום שבני אדם רוחצין. זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר: כי מצא בה ערות וגו' ושלחה מביתו. 

והנה כל עניינים אלו, הם עניינים שהאשה עוברת על דת, ומשמע שזה הוי בכלל ערות דבר, אך לא כב"ש שבעינן שמצא בה דבר ערוה שזינתה ממש, ולא כירושלמי שמשמע שלב"ש מצא בה ערוות דבר היינו דבר המכוער, ועיין בראשונים ואחרונים שם ואכ"מ. והנה בהמשך הסוגיא שנינו

כי שנא שלח – ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח. ולא פליגי: הא בזווג ראשון, הא בזווג שני; דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, (ובחידושי הרשב"א שם: , והכי נמי אמרינן ביבמות (ס"ג ב') אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך). 

הרי שבזווג ראשון אף אם שונאה לא ישלח, ויש לעיין האם גם בפרוצה נאמר דין זה, שבזיווג ראשון לא יגרש, ולכאורה אם מצוה לגרשה מפני פריצותה מדוע לא נאמר כן אף בזיווג ראשון.

כאמור לעיל, משמע שכי שנא שלח הוא דווקא בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון אף אם שונאה לא יגרש. וכן פסק בשולחן ערוך סימן קיט ס"ג:

לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם מצא בה ערות דבר. הגה: אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (טור). ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בעל כרחה, אבל אם מגרשה מדעתה, מותר (אגודה פ' המגרש וכ"כ הר"ן). ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה; אבל שניה, אם שנאה, ישלחנה.

ועיין בכנסת הגדולה הגהות טור אבן העזר סימן קיט שכתב:

לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו כו'. נ"ב: וה"ה דאם מאיסה ליה אין לו לגרשה בזיווג ראשון. הרא"ם ז"ל בתשובה כ"י.

והדברים מקורם משו"ת מים עמוקים ח"א ס"א שז"ל:

אבל אם נפרש אם שנאת שלח במאיסה ליה דבהא אפי' ב"ה מודו בה דמגרש בזווג שני מצינן לאוקומי מתניתין נמי בזווג שני אבל בזווג ראשון ולא מצא בה לא ערוה ולא דבר אפי' ר"ע מודה דלא יגרש מדר' אלעזר וכן במצא בה דבר כגון שפשעה כנגדו אפי' ב"ה מודו דלא מצי לגרש מדר' אלעזר אא"כ מצא בה ערוה דאז מצוה לגרשה דכתי' גרש לץ ויצא מדון. ולפי זה אף על גב דמאיסה ליה אינו מותר לגרש אלא בזווג שני אבל בזווג ראשון בין במאיס' ליה בין בפשעה בו אין לשלחה אא"כ מצא בה ערוה וכן פסק בעל הטורים ז"ל.

ומעתה אם בבעל שתלי בדעתיה לא יגרש וק"ו באשה שלא יכולה לדרוש להתגרש בכה"ג, בזיווג ראשון. אך בזיווג שני וכאמור ברמ"א, אם שניהם מסכימים, אין איסור. וזהו מדינא דגמ',  והך דינא הוא לעניין היתר לגרשה. אמנם כיום שיש חדר"ג לא יגרשנה אלא מדעתה ואפילו שונאה ואפילו מאוסה עליו לדעת הרא"ם.

יז. אכן מצינו נשים שחז"ל קבעו שהן עוברות על דת, ובשל מעשיהן יוציא ומפסידות כתובה, גם בנשים אלו יש שני סוגים, מי שמכשילה וגורמת תקלה לבעל, היינו מציקה לו ופוגעת בו ע"י הכשלתו באיסורים בענייני הבית, המוטלים עליה לעשות לו, ונקרא בדברי חז"ל דת משה. ומי שמעשיה פרוצים הנקראים בדברי חז"ל דת יהודית. במקרים אלו מפסידה כתובתה, וכדאיתא בכתובות עב, א, וז"ל המשנה:

ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר: אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.

ומבואר בגמרא שם, דדין זה הוא דוקא בהכשילתו בפועל עיי"ש. ונראה ברור שדברים אלו הינם פגיעה יסודית בתפקידיה וחובותיה של האשה, דהרי האשה היא הממונה על דברים אלו כדאמרינן ביבמות סג, א "מביא חיטין, חיטין כוסס". כמו כן אם משמשתו נדה, הרי אינו יכול לחיות חיי אישות עימה, והוא הדין בנודרת ואינה מקיימת שמבואר הטעם בגמ' שם "בעון נדרים בנים מתים", משכך אם אין האדם יכול לסמוך על אשתו בין באוכל שהיא מכינה ומגישה לו בין בקיום יחסי אישות ובין בזה שגורמת למות הילדים, ובגמ' שם נקטו ר"מ ור"י תקנה למי שאשתו נוהגת כך ואפילו הכי אמרו רבנן שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. משום שהדברים שבהם עוברת על דת משה הינם באופן שפוגעת ביסודות האישות, וגורמים להחרבת הבית. ולכן הדין הוא שיוציא ויתן כתובה. ומתוך דברי הגמ' שהגדירה את המצב כאין אדם דר עם נחש בכפיפה, שמעינן מינה שכל היכא שנוצר מצב שאין האיש יכול להתגורר במחיצתה של האשה, הדבר מהווה עילה לגירושין. ודון מינה ואוקי באתרה במקום שברור לנו שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ולשון זה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה הוזכר במקומות נוספים, ביבמות קיב שאמרו שמהאי טעמא לא תקנו נישואין לשוטה וכדאמרינן בכתובות עז, א לעניין כפיה, כשהבעל לא זן ומפרנס וכדאמרינן לעיל בראש דברינו.

ובדין עוברת על דת שנינו תרתי, יוציא את אשתו ויפטר מתשלום כתובתה, ומפורש בגמ' בגיטין צ, ב ובראשונים, שהך דינא של עוברת על דת, שיגרשנה הוא אף בזיווג ראשון.

ובסוטה כה, א  שנינו

איבעיא להו: עוברת על דת ורצה בעל לקיימה, מקיימה או אינו מקיימה? מי אמרינן בקפידא דבעל תלא רחמנא, והא לא קפיד, או דלמא כיון דקפיד – קפיד? 

והגמ' לא פושטת הך בעיא. ועוד הקשתה הגמ' שם אם בעל שמחל על קינויו מחול ומסיקה שמחילה על קינוי מועילה. ועל פי זה כתב התוס' שם:

שמע מינה בעל שמחל על קינויו קינויו מחול – ותפשוט נמי עוברת על דת אם רצה בעלה לקיימה מקיימה אפילו התרה בה.

ומדבריו משמע שתלוי בדעתו אם ירצה לקיימה יוכל לקיים ואפילו אם כבר התרה בה אין חייב לגרשה. וק"ו היכא שלא התרה בה. אך עדיין יש לדון איך ראוי שיעשה .

ובחידושי האגודה שם כתב:

עוברת על דת ורצה בעלה לקיימה בעיא היא אם יכול ולא איפשיטא. ורבינו יצחק פשט ממתניתין דסוף גיטין [צ' ע"א] דיכול לקיימה. ד' דיעות באדם ולכל הפחות מצוה לגרשה אף אם אינו חובה. 

 הרי שהוכיח מסוגיא דגיטין כדברי התוס' שאין חיוב לגרשה. אך עכ"פ סבר דמצוה לגרשה איכא, ומשכך באנו למה שנחלקו הראשונים אם רבינו גרשום גזר גזרתו אף במקום מצוה.

 ויש לדון מה יהיה הדין בעוברת על דת במקום שלא התרה כלל (ולא רק בהתרה ומחל), האם יכול לקיימה לכתחילה או עכ"פ מצוה לגרשה איכא. ונחלקו בזה הראשונים, ועיין בתוס' כתובות עא , א ד"ה אימא

 ונראה לר"י דמודה רבי מאיר דאם יוציא בשביל כך דלא יתן כתובה אלא משום דלתנא דפליג עליה מצוה להוציא דעד כאן לא קא מיבעיא לן בסוטה בפרק ארוסה (דף כה.) בעוברת על דת אם אסור לקיימה או לא אבל פשיטא דמצוה לגרשה וקאמר רבי מאיר אם הוא רוצה יכול לעכבה על ידי תקנה זו

ומשמע דס"ל ששאלת הגמ' בסוטה היא אם חובה לגרשה אבל ודאי שמצוה לגרשה. ועיין בזה גם בדברי התוס' בגיטין צ, ב ד"ה עם.

ועיין עוד בדברי  הרשב"א בכתובות עב, ב

ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה (כ"ה א') דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה, ואילו רצה בעל לקיימה איבעיא להו התם אם יכול לקיימה או לא ולא איפשטא, ומספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה לגרשה כן כתב הראב"ד ז"ל. ומסתברא דאיפשטא דאם רצה לקיימה מקיימה, דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול כדאסיקנא התם מדאמר ר' יאשיה ג' דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, והשתא בתר קינוי מחיל ומקיים, קודם קינוי לא כ"ש, והא דאיבעיא לן התם העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה והדר בעי בעל שמחל על קנויו בדרך את"ל בעי לה, כלומר את"ל מקיימה כיון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר, היכא  דהקפיד וקני לה מצי תו למימחל על קנויו או לא, ואסיקנא דמחיל וכ"ש היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה.

ומשמע מדבריו שלדעת הראב"ד ספק הגמ' היה אם נכפנו לגרשה בעוברת על דת והתרה בה, ונראה שדווקא אם התרה בה והמשיכה במעשיה הייתה סברא שנכפנו מכיוון שמתרה בה ואינה משנה מעשיה (ודומיא דסתירה אחרי קינוי), אך בעוברת על דת גרידא מהיכי תיתי שנכפנו כשאינה אסורה עליו. ומכל מקום מכיוון שלא איפשטא סבירא ליה שעכ"פ מצוה איכא, ומשמע שבכל עוברת על דת יש מצוה לגרשה אף אם לא התרה בה שעדיין חייב בכתובתה. והרשב"א סבר דבעיא איפשטא וכדברי התוס' בסוטה שם, וכדברי האגודה דאיפשטא, אך עכ"פ מצוה איכא ולא חובה. וכ"כ עוד ראשונים ואכמ"ל.

יח. ובשו"ע סימן קט"ו סעיף ד פסק לעניין עוברת על דת:

בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה  לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה. הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם ר"ג (תשובת מוהר"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תתקנ"ז).

ובמה שכתב מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה, יש לפרשו בשני עניינים שאף בהתרה בה יכול לקיימה, עם זאת מצוה איכא אך דווקא בכהאי גוונא, או שאף בלא התרה ולא הפסידה כתובה אכתי מצוה איכא.

ומה שכתבתי שמוכח מפשט הגמ' ומדברי הראשונים שאף בלא התראה יש מצוה לגרש עוברת על דת, הדברים מפורשים בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – אבן העזר סימן כו

ובנדון עוברת על דת שצריכה התראה. … ואמנם כ"ז לענין כתובה אבל לענין שיהיה מצוה לגרשה כבר כתבתי בתשובה אחרת שא"צ התראה היכא שכבר הכשילתו מצוה לגרשה אף שלא התרה בה כלל במה דליכא למתלי בשגגה ולכן הבעל יכול לגרשה בע"כ .

וכן כתב שם סימן קנט

ואף דאמרינן בסוטה דף כ"ה ע"א איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה וכו' ת"ש ארוסה וכו' אמר אביי לא נאסרה עליו יעו"ש, א"כ משמע דאף לאסרה צריכה התראה. נראה דהיינו לאסרה עליו ע"כ אבל לענין שיהיה מצוה לגרשה א"צ התראה כי אם במקום שיש לתלות שאינה יודעת שיש איסור בדבר אבל בדבר מכוער ומפורסם כזה לא בעי התראה. … ואין בזה חר"ג כלל

וכן כתב גם בשו"ת רעק"א ח"א סימן קיד

א"כ לכאורה הדין דיכול לגרשה בע"כ כמ"ש הרמ"א (סי' קט"ו ס"ד). ולענ"ד אין דברי הרמ"א סובבים בדוקא על סיום דברי המחבר, דמיירי באתרו בה אלא דהוא מלתא באפי נפשה דלענין גרושין לא תליא בהתראה …מכל הלין נראה כמו שכתבתי דדינא דהרמ"א הוא מלתא באפי נפשה ואף בלא התראה והאחרונים קצרו בדבר במקום שהי' להם להאריך.

משכך כל היכא שהאשה עוברת על דת , יש לקבל תביעה לגירושין, אף בעל כרחה של האשה שבכה"ג לא גזר רבינו גרשום.

ועיין עוד מה שפירש בטעם הדבר בשו"ת גליא מסכת ח' אהע"ז ס' ט"ז:

ואמרתי לדון ולומר דהואיל ויש כאן מצות גירושין ליכא כאן כלל גזירות רגמ"ה.

 דהנה בסי' א' ס"י הביא ב' דעות אי שייך חרגמ"ה אף במקום מצוה או לא וראיתי בנודע ביהודא סי' א' הביא בשם שבות יעקב לפרש למה הביא הרמ"א כאן שני דעות ובסי' קטו' סעיף ד' גבי עוברת על דת פסק דהואיל ויש מצוה לא שייך חרגמ"ה ע"ש, ותירץ  דוקא במקום שהאשה לא פשעה לגרום עסק הגט כמו בנשתטית או שהתה עשר שנים ולא ילדה בזה פליגי אבל במקום שהיא פשעה וגרמה לזה כעוברת ע"ד בזה לא גזר ע"ש בסי' יא' בב"ש ס"ק ו' בדבר כיעור הביא שם דלא גזר רגמ"ה שהיא פשעה על זה.

 ומעתה נראה לנכון לומר דאף באשה רעה דהיא  גורמת לזה או שהיא אינה צנועה שהיא פושעת וגורמת לזה דמצוה לגרשה לא חל חרגמ"ה בזה, כמו דמבואר ברמב"ם שם דאפילו אשתו ראשונה שמייתי שם מעיקרא דאסור לגרשה ועיין במשנה למלך שם דמביא פוסקים דסברי דהוה איסורו מדאורייתא מ"מ במקום דמצוה לגרשה לא שייכא האי איסור כמו כן האי איסורא דרגמ"ה אף דנימא דהוה דאורייתא לא קאי הגזירה בגוונא שיש שם מצוה

יט. אך לגבי בעל שלא מיתדר ליה עם אשתו בגין מעשיה. והוא עיקר המקרים הבאים לפנינו (והוא הדין אשה דלא מיתדר לה עם הבעל). יש להבהיר איך נדון בה. דהנה סוגיית הגמ' ביבמות ס"ג מדברת באשה רעה המציקה לבעלה. מימרות האמוראים בסוגיא זו מדברות על מי שנפלה בחלקו אשה רעה, מה גורלו ואיך יתנהג. והארכנו בביאור ההלכות והשיטות השונות בפסק הדין הנזכר, וננסה לעמוד על עיקר הדין וההתנהגות הנדרשת מהאדם. ובהתאם לכך יש לקבוע התנהלות ביה"ד כשמוגשת תביעה במקרים שכאלו.

הגמ' שם שואלת אימתי היא נקראת אשה רעה. ונחלקו בזה אביי ורבא:

היכי דמי אשה רעה? אמר אביי: מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא. רבא אמר: מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא.

וברש"י שם

פומא – לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו.

ומהדרא ליה גבא – שלא לאכול עמו ומצערתו.

משמע שבין לאביי ובין לרבא אשה רעה עושה חובותיה לבעלה ומכינה לו סעודה, וכדאמרינן שם סג,  א: "אשכחיה רבי יוסי לאליהו, א"ל: כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?". אלא שבזמן עשיית חובותיה עושה או לא עושה מעשים מסוימים. ומדברי רש"י משמע שמקללת ומגדפת עד זמן הסעודה, על מה שהיא צריכה לעשות, וקצת משמע עד זמן הסעודה, אך לא בעת הסעודה. ולרבא  לא עושה דבר כנגדו אלא מפנה לו את הגב, ואינה סועדת עמו.

אביי ורבא נחלקו מיהי האשה, המוגדרת אשה רעה, אך במחלוקת זו לא ביארו מה דינה ומה הנפק"מ ההלכתית בהגדרתה, אשה רעה. אך בהמשך אומר רבא מימרות נוספות , לגבי אשה רעה, חדא דמצוה לגרשה, (ושאר אמוראים הגדירו עוצם הרוע המגיע אליו כשכתובתה מרובה, דבר המאלץ אותו להמשיך להיות עימה). ואידך שאשה רעה וכתובתה מרובה, הפתרון למניעת רעתה היא לקיחת צרה או איום בלקיחתה. ועוד בה שלישיה שהחיים עם אשה רעה הם מרים ממות והרי הם כגהינום. ומהאי טעמא אמרו בעירובין מ"א: "שלשה אינם רואין פני גיהנם… ויש אומרים אשה רעה", שהרי כבר היה לו גהינום בחייו. ומהאי טעמא שמעינן מינה שמחד גיסא אשה רעה מצוה לגרשה, כדי להיפטר מרעתה. ואפילו הכי אינו נפטר מתשלום כתובה, וסוגיית הגמ' מדברת בבעל הנשוי לאשה רעה, שהכל תלוי בדעתו מדינא דגמ', אך לא מצינו במפורש מה יהיה הדין בבעל רע, ועיין לקמן.

ויש לעיין בדברי רבא שאמר שאשה רעה מצוה לגרשה, האם דבריו מיירי בכל מי שתיקרא אשה רעה, ולא  משנה מידת רעתה. ונראה לכאורה שלאו בכל אשה רעה מיירי, שהרי בראש הסוגיא מביאה הגמ' מעשים בגדולי האמוראים שהיו להם נשים רעות ולא גירשום. ואם הוי מצוה מדוע לא גירשום.

ובסוגיית הגמ' ביבמות שם שנינו:

במערבא כי נסיב אינש איתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא – דכתיב: מצא אשה מצא טוב, מוצא – דכתיב: ומוצא אני מר ממות את האשה.

ויש לנו להבין מהי משמעות האמירה, האם הוי אמירה גרידא שכשנושא אדם אשה לא יודע איך ייראו חייו, שהרי בחיי הנישואין יכולים להיות מצבים שונים, מקרים בהם האשה טובה ומקרים בהם היא מרה ממוות, וכמו שכתב בשו"ת הלכות קטנות חלק א סימן ז: "נמצא בכתבי הר"י בוטון ז"ל שהנושא אשה יכול לומר שהחיינו  וכששאלו את פי הרב אור שרגא ז"ל אמר הי"ל לשאול אם יאמר דיין האמת". הרי ששני דרכים בפניו אם יתקיים מצא ראוי לברך שהחיינו ואם מוצא ראוי לברך דיין האמת, ואכ"מ. אך אין בזה בכדי להורות איך יתנהג כשהאשה תהיה מרה ממוות האם נימא שאז ראוי לגרשה. או איפכא שמודיעים לו, שיש שתי אפשרויות וסוגי נשים, ואת שניהם יצטרך לסבול לטוב או למוטב, ואף אם תהיה אשה רעה, לא ראוי שיגרשנה.

ובתשובות ופסקים לראב"ד סימן סא כתב:

וארז"ל מצא אשה מצא טוב כלומר מצא אשה טובה מצא טוב, או נאמר מצא אשה אף על פי שאינה טובה מצא טוב כמו שארז"ל כשנשאו נשים רעות דיינו שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו אבל אם היא רעה ביותר מדאי עליה נאמר אשה רעה צרעת לבעלה אבל מצאנו לה רפואה שארז"ל מי שאשתו מושלת עליו אינו רואה פני גהנם

ומלשון הראב"ד משמע שמצא טוב אינו בהכרח טובה בכל הדברים, שיש לפרש שטוב הכוונה טובה בכל, אך יש לפרש שהכוונה טוב, היינו טוב כלשהו, שגם בזה מיקרי טוב, אף אם היא רעה בשאר דברים, שאנו מסתכלים על חצי הכוס המלאה הטוב שיש בה, אף אם היא רעה בשאר דברים ואולי ברוב הדברים. ועיין נדרים סו, ב במעשה דר' ישמעאל בר' יוסי, דלא מצא דבר נאה לאשה שבאה לפניו, אלא בשמה- לכלוכית. מצב זה שהאשה טובה בחלק מהדברים ורעה באחרים, זהו כנוסח שנוהגים ב"כ לכתוב בכתבי הטענות, שחיי הצדדים היו בהם עליות ומורדות, ולפעמים בעיקר מורדות. ואף שהרבה זוגות בתקופת ההתאהבות הראשונה חושבים שבן זוגם מושלם, במהלך החיים מגלים שברוב המקרים יש לכל אדם יתרונות וחסרונות, ויש שמגלים זאת אף לפני הנישואין ועכ"פ בוחרים בנישואין, בין אם המעלות הינם רוב מידותיו של בן הזוג ובין אם מיעוטם ולפעמים רק מידה אחת, ואכמ"ל.  וזהו טעמם של ר' חייא , רב ורב יהודה שלא גירשו נשותיהם, בגין מעלותיהן. ומיקרו גם נשים כאלו בכלל מצא אשה מצא טוב, שהוא דבר טוב ואפילו אחד.

 והוסיף הראב"ד שאף אם היא רעה ביותר, שעליה נאמר שהיא צרעת לבעלה, אפילו הכי יש בנישואין אלו תועלת, אף שאינם טוב. שבעולם הזה לא יהנה, אך יהנה לעולם הבא שלא יראה פני גהנום. ועכ"פ משמע מדבריו, שבכל שלושת הנשים לא יגרשם. ולדבריו צריך ביאור, אימתי נאמרו דברי רבא. ואולי סבר שהנך אמוראי פליגי על רבא, ודוחק, או שסבר כהנך ראשונים שנזכיר להלן שאשה רעה מיירי בפרוצה בדווקא.

אכן פשט דברי רבא משמע שאשה רעה בעלמא מצוה לגרשה, ומשמע כל אשה רעה. וכן נקט שם המהרש"א בחידושי אגדות :

אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ גו' היא האשה רעה דאמר לעיל מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא כו' ומהדרה ליה גבה דרך ליצנות:

והרי רבא קרא נקט " דכתיב: גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון", ומשמעות הדברים שיש לגרש את הלץ וע"י כך ישבות המדון. ולכן אמר מצוה לגרשה.

כ. והנה כל דברנו הינם לפי ההבנה שהגדרת אשה רעה הינה רעה במעשיה ובתכונותיה בעניינים של בין אדם לחברו ככלל ובעניינים שבינה ובין בעלה בפרט. וכפי שכתב המאירי:

לעולם יזהר אדם בנשואיו לבדוק אחר האשה במדותיה אם היא קפדנית ורגזנית אם נוחה ושלמנית שאין לך דבר מר בעולם יותר מאשה רעה

וכן כתב ר' אברהם מן ההר ביבמות סג, א

אשה רעה מצוה לגרשה. פירוש שהיא בעלת מריבה ומתקוטטת תמיד עם שכנותיה. ולשון הר"ם… אשה רעה בדיעותיה

הרי שנקט מתקוטטת עם שכנותיה שהיא בעלת אופי רע, ומכיוון שזה אופיה תתקוטט גם עם בעלה. ומכיוון שזה אופיה כך תהיה כל ימיה, ואינו קורא  רק לפרקים ובעקבות ארוע מסויים.

אך מדברי הרמב"ם משמע שיש לו דרך אחרת להגדרת אשה רעה, ולא מיירי רק ברעה בתכונותיה, דז"ל בהלכות גירושין פרק י הלכה כב

אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנ' גרש לץ ויצא מדון, ואשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה, שאין זה מוציא רשעה מביתו וזה מכניסה לתוך ביתו. 

היינו שלא מיירי ברעה בתכונותיה- בדעותיה בלבד (ולא הגדיר לנו מהי רעה בדעותיה, דהשמיט דברי אביי ורבא), אלא גם במתנהגת בפריצות. וסמך דבריו על דברי הגמ' בגיטין צ.

והרי"ף בהלכותיו בגיטין שם הביא דברי הש"ס לעניין אשה פרוצה, והביא דין אשה רעה, עם הלכה זו וז"ל:

… וזו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאת וראשה פרוע [דף צ' ע"ב] ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם עם בני אדם סלקא דעתך אלא במקום שבני אדם רוחצין ואינו חושש זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר …זה הוציא רשעה מתוך ביתו …

וגרסינן בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ג ע"ב] אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון:  

כי שנא שלח אמר רב יהודה אם שנאת שלח ורבי יוחנן אמר שנוי המשלח ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני

והנה הרי"ף נקט הנך שתי נשים, אשה פרוצה שמצוה לגרשה מהתורה ואח"כ אשה רעה שמצוה לגרשה מדברי קבלה, וקצת משמע שהוי שני עניינים שונים. והרי"ף השמיט מחלוקת אביי ורבא, הרי שלא הגדיר לנו להלכה מיהי האשה הרעה שבה נאמר דין זה. וקצת משמע שגם על אשה רעה ואף אם שונאה לא יגרשה עכ"פ בזיווג ראשון. ואי נימא הכי, דברי רבא שאשה רעה מצוה לגרשה מיירי בזיווג שני בלבד. ולפי זה אשה"ט מה שהאמוראים לא גירשו נשותיהם, שהרי לגבי רב יהודה מבואר שהיה זיווג ראשון ומסתבר שהוא הדין ר' חייא ורב.

והרמב"ם בהלכות גירושין פרק י המדבר לעניין ההיתר והחיוב לגרש כתב:

ה"כא : לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה.

ובה"כב: אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנ' גרש לץ ויצא מדון, ואשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה, שאין זה מוציא רשעה מביתו וזה מכניסה לתוך ביתו.  

ומבואר מדבריו דקרא דכי מצא בה ערות דבר, מוקמינן  בזינתה או בעשתה דבר המכוער. והוסיף שאף בשנאה אין למהר לגרש באשה ראשונה, ומשמע בשנאה גרידא, אך לא מסתבר שבמצא בה דבר ערוה, ימנע מלגרשה. ובהכ"ב נקט בהדי הדדי אשה שאינה צנועה ואשה רעה ותרוייהו יליף מקרא שהביאו ביבמות לגבי אשה רעה, ומשמע שאף פרוצה ילפי לה מהך קרא, ומשמע דקאי אתרוייהו וזה לא כסוגיית הגמ' בגיטין דנקטו בפרוצה שמצוה לגרשה מן התורה, וכבר כתבנו שהרמב"ם השמיט דברי אביי ורבא ולא גילה לנו מיהי האשה הרעה שבהם אמרו חז"ל דבריהם, ועכ"פ הרמב"ם קרא לאשה שאינה צנועה רשעה.

ועיין בטור אבן העזר סימן קיט

אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון

והנה הטור לא הזכיר דין אשה רעה כלל (ואולי ס"ל שהאמוראים שלא גירשו נשותיהם פליגי על רבא), ומאידך הביא הפסוק שנאמר על אשה רעה כמקור למצוה לגרש אשה פרוצה.

ועיין בדרישה שם שכתב:

ונראה הא דמייתי הרמב"ם ורבינו האי קרא דגרש לץ וגו' דמיניה משמע שמצוה לגרש לאפוקי מקרא דכי מצא וגו' (דמהתם) לא משתמע מיניה מצוה אלא שמותר לגרש וגמרא דמייתי ליה ס"ל משום דמיירי בכל ענין בין בזיווג שני בין בזיווג ראשון לאפוקי קרא דגרש לץ יש לומר דלא מיירי אלא בזיווג שני:

ושמעינן מיניה תרתי. חדא דקרא דכי מצא בה ערות דבר הינו היתר לגרש ולא חובה (עכ"פ לדעת ב"ה ור"ע), ומקרא דגרש לץ ילפינן למצוה, ולכן הרמב"ם מייתי האי קרא, ללמד שבפרוצה לא הוי רק היתר, אלא הוי גם מצוה. ועוד שמעינן מיניה דהך מצוה מיירי דווקא בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון אין מצוה אך עכ"פ היתר  יש לגרשה, וכמו שכתבתי לעיל בביאור דעת הרי"ף.

כא. והנה להנך ראשונים ואחרונים משמע שאשה רעה , היא אשה הרעה בתכונותיה, אך נחלקו בשיעור רעתה והאם מיירי בזיווג שני או אף בזיווג ראשון, והאשה הרעה שמצוה לגרשה היא האשה הרעה שהוזכרה בסוגיית הגמ' ביבמות. והרמב"ם הוסיף אשה רעה מחמת התנהגותה ופריצותה. וביארתי דנחלקו אם בעינן תרתי או שכל חדא הוי בכלל אשה רעה. אמנם בשו"ת הרשב"ש סימן תיא כתב וז"ל:

והשנית היא שמצוה לגרשה, כגון שמצא בה ערוה או דבר ערוה כגון פריצות כמו שכתבתי, כגון עוברת על דת וחברותיה שבזו מצוה לגרשה, ואמרינן בפרק הבא על יבמתו אשה רעה צרעת לבעלה מאי תקנתיה יגרשנה ויתרפא מצרעתו, ואמר רב אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון. ואשה רעה שדברו בה חכמים בכאן, נראה שהיא אותה שיש בה דבר ערוה ופריצות. ובפרק בתרא דגיטין קורא אותה רשעה, שאמרו שם והלכה והיתה לאיש אחר, שאין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניסה, כלומר שכבר אמרנו שאין הראשון משלחה אלא אם מצא בה ערוה או דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, א"כ כיון שהראשון הוציאה משום פריצות וזה הכניסה אינו בן זוגו של ראשון, והכלל שכל שיש בה דבר פריצות או חשש זנות מצוה לגרשה. ובודאי שבזו אם רצו בית דין נזקקין לו או מצוה לזקק לו, ואם אינה רוצה לקבל גיטה יכריחוה לקבלו, שהכל מסייעים לדבר מצוה להזדרז בזה.

משמע שדווקא אשה פרוצה שיש בה חשש זנות, היא האשה הרעה שמצוה לגרשה, ומשמע שמי שאינה רעה אלא בתכונותיה, אינה בכלל אשה רעה כלל, וגירושיה תלו אם היא זיווג ראשון או שני, ולפי זה סוגיית הגמ' ביבמות מדברת בשתי סוגי נשים רעות, שרעה בתכונותיה אין מצוה לגרשה ופרוצה מצוה לגרשה. ולשיטתו אשה"ט מה שגדולי האמוראים לא גירשו נשותיהם, אף שהיו רעות בתכונותיהן (וגירסתו היא שרב אמר אשה רעה מצוה לגרשה ולא רבא כפי שהיא נוסחה דידן, ואם רב אמר מימרא זו, איך לא נהג כן בנפשיה ולשיטת הרשב"ש אשה"ט). והנה הרשב"ש בתשובה זו הוסיף שאף בנשים שמותר לגרשם, לא ראוי שביה"ד יתמצע לסדר גט, אלא שאם סודר גט וניתן לה הדבר מותר, עיי"ש בדבריו ואכ"מ. וילפינן מיניה שחובת ביה"ד לא להתמצע בסידור גט במקום שאינו מצוה.

וכעין דבריו כתב נכדו ר' שלמה דוראן בשו"ת חוט המשולש טור א סימן נד בתשובתו לר' שמואל אבוזמיל, שטען שאשתו אשה רעה שלא יכול להיות עימה ולכן ברח ממנה, וביקש להתיר לו לגרשה, מבלי לשלם כתובתה, מפני שאין הדבר ביכולתו עיי"ש בראש התשובה. והנה בדבריו שם  הר"ש דוראן, מאריך בגדרי ההיתר לגרש אשה, וז"ל:

….ובכן כללא דמילתא כל [אנתתי'] קמיית' אמר רבנן דשנוי הוא המשלח ומדבח' אחית עליה דמעתא. ואפי' דפרע לה כתובתה אלא אי עבד' מלין דלא כארחייהו דבנות ישראל ודלא כאוריי' וכדאמרי' לעיל ולגבי תנייתה אף על גב דהלכת' כב"ה דלא אית ליה איסורא דתרוכין דידה אי אית ליה חילא למיהב לה כתובתה [ואי לית לי'] קושטא דמילת' דלא יכיל למיפטר יתה וראיה מההיא דאמרו רז"ל (יבמות ס"ג ע"ב) במדרש על פסוק נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה. ואי יכיל גברא לתרוכי אנתתיה. דלא אתיא ליה בדעתיה. בלא כתובתה מאי לא אוכל קום דאמרי רבנן …

ובודאי דהאי אשה רעה דקאמרי רבנן ז"ל לאו רעה בעיני שמיא היא בעובדין דלאו כדאוריית' דאי הכי הוה יכיל גברא למיפטרה אף על גב דלא אית ליה כתובתה וכדאוכחינן לעיל דרעות' דאית בה היינו ריעות' עם בעלה דלא מותב' לה אדעתיה. ועובדין דידה לא אינן כרעותיה. ואשה רעה דאמרי רבנן מצוה לגרשה היינו רעה בעיני שמים ומשום הכי באתרא אחרינ' קרו לה רשיעא כדאמרי התם (גיטין צ' ע"ב) זו הוצי' רשעה מביתו. ואמרי עלה ג"כ גרש לץ ויצא מדון דאי רעה אלא בעיני בעלה דלא אזלא אליבא דידיה ולא אתיא בדעתיה אמאי קרו לה רשעה ולץ וכו' והיינו דקאמר הרמב"ם ז"ל אשה רעה כרעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל מצוה לגרשה שנא' גרש לץ ויצא מדון ודוק בדבריו ז"ל דהרי הוא כדאסקינן. אבל אי אינתתא דא אזלא באורחין דאוריית' אף על גב דהיא רעה לגבי בעלה תהוי עמיה כלהו יומיה כדאמרי רבנן (יבמות ס"ג ע"א) זכה כנגדו לא זכה מנגדתו דאי לא אית ליה חילא למיהב לה כתובת' דידה תהוי עליה ידא שעליו נאמר נתנני ה' וכו' ולא אית לזו לבי דינא רשות' למיכרח' למיפק בלא כתובה אלא אי עבידי עמיה טיבות' למגבי לה מדידיהו כדעבדו הנהו תלמידי לרבן דידהו

וכ"ש אי ריעות' דהאי אינתתא לאו אינון מאורחין אלימת' אלא ממלין דתמימות' ופתיותא כההיא אנתתא דאייתו עובד' דידה בשלהי נדרים פרק ר' אליעזר (ס"ו ע"ב) דלא איפשר בעלמ' למיהוי פתיות' כההיא אנתתא ועכ"ז ר' בבא ן' [בוטא] ע"ה עביד עלה בעות' לגבי שמיא דלהוו לה תרין בנין כוותיה וכן הוה לה דקבל רחמנ' צלות' ואי רעה דאמרי רבנן מצוה לגרשה היינו רעה בעיני בעלה אין לך רעה בעולם ביותר מאשה. וכ"ש אי ריעות' דידה בעיני בעלה היינו משום ריעות' דלא הוייא שפיר' בריוה ויא' בחזוא דאין זאת מצוה לגרשה ועלה אמרו רבנן גרמא דנפל בחולקיך וכו' ואמרי (ב"מ נ"ט ע"א) אי אנתתיך גוצא וכו'

ולחזי מר מאי דמסיק הגאון ז"ל מהרי"ק במלתיה וז"ל דהאי דאמרינן כי שנא שלח בשנאה משמע על ידי דבר שעשתה דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאה וכו' ואלין מילין דאמרי ז"ל משתמעי אפי' דיהיב לה כתובת' כ"ש דלא מיפק לה משום רעה בעיניו בלא נדוניית' דתלקה מדת הדין על כך ובעינ' מיניה דמר דליחזי להו מילין דידי בעינא טבא ובבסימ' דליב'. ואנא ידענ' דמר הוא צורב' מרבנן. ואמר דבאורח' דקושט' אזלינן. ומלתייהו דרבנן קאמרינן. ולחכימ' רבא די בראשי פרקים ורחמנ' מלכא ליחזי בדוחקיה דמר ואוקמיה ליה מוקים…

שמעינן מדבריו שפשוט לו שיש  שני סוגים של אשה רעה:

 א. רעה בעיני שמים בגלל הנהגתה הפרוצה.

ב. אשה שרעה בעיני בעלה שאינה מוצאת חן בעיניו מכיוון שמציקה לו.

אשה רעה מפני שפרוצה, מצוה לגרשה ואפילו בזיווג ראשון ואפילו אין לו לפרוע כתובה עתה. אשה רעה מחמת שמציקה ומרעה לו, אין לגרשה בזיווג ראשון כלל שהיא בכלל לא זכה מנגדתו, וגם בזיווג שני אינו רשאי לגרשה אלא אם פורע כתובתה. גם באשה רעה מחמת שאינה מקובלת עליו, חילק לשלשה סוגים, רעה מחמת שמציקה לו בגלל אופיה, עושה מעשים לא ראויים מחמת תמימות וטיפשות, שבזה ודאי אין מצוה אף בנותן כתובתה, מי שאינה יפה ולא פשעה נגדו, אף שאינה מקובלת עליו מחמת כן, אין לגרשה. ודוק בזה בדבריו. ועל פי דבריו לא התיר לרבי שמואל אבוזמיל לגרש את אשתו, למרות שלדבריו סבל ממנה מאוד והוצרך לברוח, עיי"ש.

ולעיל כתבנו, שמפשט סוגיית הגמ' ביבמות האשה הרעה שעליה דיברה הסוגיא היא אשה שממררת לבעלה את חייו, ובראשונים משמע שאין הכרח שעושה זאת מתוך כוונה לצערו אלא זה אופיה, ומדברי הרי"ף, הרמב"ם, הטור, השו"ע ועוד מן הראשונים משמע שאשה רעה היינו לכל הפחות גם ברעה בהתנהלותה מפני שהיא פרוצה, ופשטא דמילתא שהנ"ל עושה מעשיה מפני אופיה, ולאו דווקא מתוך התנגדות לבעל. ועכ"פ בביאור גדרי אשה רעה, אימתי  מיקרי אשה רעה שמצוה לגרשה ואימתי אין מצוה לגרשה, ואם מיירי בזיווג ראשון או רק בזיווג שני, האם מיירי אף במציקה לבעלה, או רק בעושה מעשי פריצות, רבו הדעות בראשונים ובאחרונים, וצריך עיון בכל מקרה לגופו. 

כב. אמנם יש לומר שדין זה של אשה רעה שמצוה לגרשה, הוא דווקא בבעל שאשתו אשה רעה, אף  אם היא רעה מאוד שאין הוא מסוגל לחיות עימה, דעכ"פ אף אי נימא שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כלשון הגמ' בכמה מקומות, שמכיוון שיש לו תקנה בגירושין ויתן כתובתה, יכול לגרשה ויפטר מצרעתו, וכאמור רבינו גרשום לא תיקן תקנתו בכהאי גוונא. ולכן כתב ר' שלמה דוראן בתשובתו לרבי שמואל אבוזמיל, שאינו יכול לגרשה ללא תשלום כתובה אף אם היא רעה מאוד מאוד.

אמנם לגבי אשה שבעלה מציק לה, בזה יש לחלק בין הצקה מועטת להצקה גדולה, מפני שלגבי אשה אמרינן בכתובות סא , א

עולה עמו ואינה יורדת עמו. … ר' אלעזר אמר, מהכא: כי היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה. 

הרי שמהות הנישואין באשה  הוא לחיים ולא לצער. ועיין בשו"ת תשב"ץ חלק ב סימן ח (והזכרנו תשובה זו בפסקי דין רבים, שהיא הדרך שהורה התשב"ץ לדיינים בתביעות של נשים הנפגעות מבעליהן) שכתב:

עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים והיא אינה יכולה לבא לב"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד אותה הודיענו מהו הדין בזה:

תשובה קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתי' כי היא היתה אם כל חי בפ' אף על פי (ס"א ע"א) ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרי' יוציא ויתן כתובה כדאי' בהמדיר בהרבה מקומו' (ע' ע"א ע"א ע"ב) דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.

    והנה דברי התשב"ץ הם באשה שבעלה מצערה ולא הזכיר כלל שהוא מכה אותה וש"מ שמצערה בדברים אחרים ולא בהכאות וש"מ קצת שמיירי בהתעללות נפשית הנובעת מיחסו של הבעל לאשתו, ומסקנתו היא שיש לומר שכופין את הבעל לגרשה. ואף אם לא נקבל דבריו שכופין אותו עכ"פ מחייבים אותו לגרשה. שמעינן שדעתו שבבעל רע, חייב לגרשה וחייב לפרוע כתובתה.

    ועיין עוד בתשובה לנכדו של התשב"ץ בשו"ת "יכין ובועז" ח"ב ס' מ"ד בדבר אשה שעזבה בית בעלה ורצו לפייסה שתחזור לביתו ויפרנסנה והיא שלחה לגדולי הקהל:

 "שיסירו מעליה נזק בעלה ונתנה להם אמתלא שהשנאה ששנאתו היא מחמת הצער הגדול שציערה בעודה בריאה וגם תוך חליה זה הרבה צער ציערה והיתה מקבלת הכל אבל עכשיו שהיא נוטה למות ושלחה מביתו אינה יכולה עוד לסבול וכו'".

    וע"ש שהפצירו בה שתחזור לבעלה ומיאנה לחזור ע"ש האריכות בלשון השאלה וע"ש בתשובה שכתב:  

 "מאחר שהאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער נתנה וכו' ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'".

 ע"ש שהביא ככל לשון זקנו התשב"ץ. והנה גם בעובדא זו שהובאה בשו"ת "יכין ובועז" לא הוזכר כלל שהבעל היה מכה את אשתו, אלא שהיה מצערה, וש"מ שאף היכא שמצער את אשתו חייב לגרשה והיכא שהצער מרובה יש לומר שאף יכפו את הבעל לגרשה כמבואר בדברי התשב"ץ ובדברי נכדו בשו"ת "יכין ובועז". 

ועל פניו דין זה דומה לדין מאיס עלי שדברו בו הראשונים דפליגי על הרמב"ם, שמחמת מעשיו כלפיה שונאתו, וסבר שודאי חייב לגרשה ואף כופין אותו ולא הפסידה כתובתה. וצריכים לומר דקוטב הסברא הוא שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כדהזכיר התשב"ץ, והיכי שהגיעו ביה"ד למסקנה שזהו המצב יכפוהו לגרשה, ועל פניו נראה דהכל תלוי גם במצב הדור ובציפיה מחיי הנישואין באותו דור. והבאתי ראיות לסברא זו מסוגיות הגמ' פ' המדיר, ואכמ"ל.

ובמספר פסקי דין, הבאנו ראיות שגם התעללות נפשית ופגיעה נפשית שלא בהכרח הוו חמורות כל בך מהוה סיבה לחייב את האדם לגרש את אשתו. ונראה דיסוד הדבר הוא סוגיית הגמ' בכתובות סא, א שלחיים ניתנה ולא לצער. היינו זכותה של האשה לחיות חיים נעימים וסבירים כמנהג העולם, ואם הבעל לא מאפשר לה, הוא חייב לגרשה. ונראה שהכוונה החיים הנורמליים בזמן במקום ובחברה בה מצויים בני הזוג, והדברים משתנים  כאמור מדור לדור ממקום למקום ומחברה לחברה, כשההגדרה היא לחיים ניתנו ולא לצער. והדבר נתון לשיקול דעת הדיינים.

   והנה כל הראיות שהבאנו הינם ראיות לחייב הבעל לתת גט לאשתו ולא מצאתי ראיה מפורשת שכופין הבעל לגרש את אשתו כשישנה מצדו התעללות נפשית חמורה, אך יש ללמוד דין זה מסברא, דחזינן מהאמור במשניות בכתובות עז.א שחילקו בין מומין קטנים למומין גדולים וכן חילקו בין מומין לבעל פוליפוס מקמץ ומצרף נחושת, ויסוד החילוק הוא גודל הצער ואי אפשרות האשה להשלים עם מצב זה. ואף אנו נאמר שכל היכא שיש התעללות נפשית חמורה שבי"ד משער שאין שום אפשרות לאשה לחיות בצער כזה, ואנו רואים מעשים בכל יום בבית הדין שהעינויים הנפשיים שעוברים על האשה גורמים לה לקוץ בחיים ויש לומר שבכה"ג אף נכפה את הבעל לגרש. שהרי בכתובות עז.א שנינו גבי מחלוקת רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס אם כופין אותו להוציא או כופין אותו לפרנס, ואומרת הגמ' דטעמא דמאן דסבר שכופין אותו להוציא מפני שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואף אנו נאמר שבמקרה של התעללות נפשית חמורה לא גרע מהתעללות גופנית והוי ק"ו מחיי נפש (וכדהביאו הראשונים מהירושלמי סוף גיטין) ונימא שיוציא ואם אינו רוצה להוציא חובה עלינו לכפותו להוציאה. ויש להוסיף שהדבר תלוי גם בזמן ובמקום, שאף מעשים והתנהגויות שהיו מקובלים בעבר או לא היוו צער גדול, עם השתנות הדורות והדרישות של בני זוג מחיי הנישואין, יש שפעולות כאלו יהוו עילה לחיוב ואף לכפיה בזמן הזה. ויש להביא ראיה מתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן ק"ב (עליה רמז הב"י בס' קנ"ד, והביאה הדרכי משה שם) ומהאמור בשו"ת "בנימין זאב" סימן פ"ח.

סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא, חובת ביה"ד להכריע בכל מקרה ומקרה לגופו, עד היכן הוא גבול ההצקה שאדם יכול לסבול בין איש מאשה ובין אשה מאיש, ולקבוע היכן הוי בגדר של לחיים ניתנה ולא לצער ואיפכא בגדר אשה רעה שאז הוי מצוה באיש לגרש וחובה על הבעל במקום שתובעתו גט, אך הוי חיוב ולכדי כפיה לא הגענו. והיכן הוי בגדר של אין אדם דר עם נחש בכפיפה שאז יכפו לגט בין את האשה ובין את האיש.

כג. והנה ממה ששנינו שדווקא בעוברת על דת הפסידה כתובתה ודווקא אחרי התראה, אבל אשה  רעה בדעותיה אינה מפסידה כתובתה, (ואולי גם אשה פרוצה שלדעת הרמב"ם הוי בכלל אשה רעה, אם אינה פרוצה ביותר לא תפסיד אף בהתראה). ואף שמצוה לגרשה, כתובתה לא הפסידה. ומשמע שאף אם יש מריבות בבית באופן שאי אפשר לחיות בו, לא הפסידה כתובה. ועיין תוס' גיטין מח , ב ד"ה כתובת, שכתבו בטעמא דכתובת אשה גובה מזיבורית ש"חשו חכמים באשה שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובה". משמע דאף כשיש קטטה ומקניטתו עד שמגרשה יש לה כתובה.

והנה במרדכי כתובות פרק שני דייני רמז רעג, וכן הוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה) סימן רצא כתב:

וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וז"ל והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה ממקום למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובתה וכן מנהג וכן הלכה.

העולה מדברי רב פלטוי גאון שיש מצב של ארגילו קטטה שהוא מצב שלא ניתן לחיות בו וארגילו זה לשון רבים והיינו שבני הזוג רגילים לריב, וכל הדיון הוא אם הבעל חייב בכתובה או פטור אבל ברור שצריכים להתגרש. דבר זה מוכח מהמשך הדברים ביחס לקרובי המשפחה  המרגילים קטטה ששם קיימת האפשרות להפסיק את המריבות ע"י מעבר למקום אחר אבל אם לא מוציאה למקום אחר יגרשנה ונותן כתובתה. וכעין שאמר שמואל שהיכא שאינו זן יכפוהו לזון, וביארו הראשונים שהיכא שאין אפשרות לכפות על מזונות, גם לשמואל יכפוהו לגרש. ואף בזמננו שהבעל יכול לגרש רק מדעתה הרי דינו לא גרע מדין האישה וכפי שכתב בתשובת הרא"ש ולכן כמו שהיא יכולה לדרוש גירושין בגין המריבות, כך אם הוא רוצה לגרש זכאי לגרשה אפילו אם יש עליו חדר"ג, ק"ו אם אין עליו חדר"ג. ולכאורה לפי זה, כל שכן באשה הגורמת לבעלה בתדירות חיי צער בלתי נסבלים שמחייבים את האשה להתגרש, וכאמור על זה נאמר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת",  אך עדיין צריך קביעה בכל מקרה ומקרה מהי רמת המריבות שמחייבת בגירושין בגינה

ועדיין הדברים צריכים ביאור מאי שנא אשה רעה שאינה מפסדת כתובה ומדוע עוברת על דת מפסידה כתובתה, ולכאורה בין אשה רעה ובין עוברת על דת, האשה עושה מעשים הפוגעים בזוגיות, ומדוע בעוברת על דת הפסידה כתובתה ובאשה רעה לא הפסידה.

ויש לחלק בתרתי, דיש לומר שבעוברת על דת, היינו שעושה מעשים שיש בהם הרס הבית ומתכוונת לעשות מעשים אלו בדברים שמחויבת לבעל בהכנת מאכליו ובקיום יחסי האישות והוא הדין כשעושה מעשים שיש בהם משום גרמא למות ילדיו. אמנם באשה רעה, מיירי שעושה מעשים אלו שלא כנגד הבעל כבעל, אלא עושה כך מחמת תכונותיה הרעות, ורבה ומקללת אותו, כמו שהיא עושה עם אחרים מפני שזה נובע מאופיה הרע, ואף שהדבר מציק לבעל אין היא עושה זאת מפני שכוונתה לפעול ולפגוע בחיוביה כלפיו, משכך אין זה הרס הבית ולכן לא תפסיד כתובתה אף שמצוה להוציאה, שהרי טעם הכתובה הוא למונעו מלגרשה, וכשעושה מעשים שפוגעת במהות האישות הפקיעו חז"ל חיוב הכתובה, דאדרבה נוח לן שיגרשנה.

כשנמצה הדברים בעוברת על דת אחת הדוגמאות היא מקללת יולדיו בפניו, ויש מן הראשונים שכתבו שק"ו כשמקללתו. וגם באשה רעה שנינו מקשטא ליה פומא, מקללת. וההבדל ביניהם מהי מהות הקללות אם האשה בקללותיה את בעלה מתכוונת להשפילו מתוך ידיעה שעל ידי כך הדבר יגרום לנזק לשלום ביתם, בעלה יסלוד ממנה ויכעס עליה והדבר יערער את מערכת הנישואין, אשה זו נכללת בדין עוברת על דת. אך כשמקללת אף אם מקללת בעלה מחמת אופיה הרע, הרי היא בגדר אשה רעה, ואף אם מצוה לגרשה לא הפסידה כתובתה. ועיין  בפד"ר חלק א' עמוד 338 בפסק דינם של הרבנים הגר"י עדס, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל שכתבו:

"דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה."

ויש לחלק עוד, דאף באשה רעה שעושה הדברים כלפי בעלה ועל מנת להציק לו, מפני שכועסת עליו או שונאתו, מכיוון שמקיימת החיובים שמחויבת לבעל וכלשון הגמ' מקשטא ליה תכא, שעושה חיובי האישות. אך מה שמציקה לו, אין בזה משום פגיעה ביסודות הבית, שכן התורה וחז"ל קבעו חיובי האישות ההדדיים בין בעל לאשתו, שהן יסודות הבית וכשמקבל דברים אלו יש באפשרותו להמשיך לחיות עם אשתו, אף שאינה מושלמת ואף אם יש לה חסרונות רבים, ואף אם לא מקבל כל הטובות באופן אופטימלי וכפי שהבאנו דברי הראב"ד לעיל, שיש אשה שיש בה כל הטובות ויש אשה שיש בה רק דבר טוב אחד, ועל תרוייהו אמרינן מצא אשה מצא טוב, ואף במי שאין בה אפילו טובה אחת והיא מרה ממות ועליה נאמר ומוצא אני מר ממות, אפילו הכי יש בה טובה שלא יראה גהינום, ויש נשים שהם עזר ויש כנגדו וזה גורלו. ולכן אם רוצה לסבול יסבול, שגם בזה יהיה תועלת ולא הפסידה עכ"פ כתובה דזה היה גורלו, ואין היא עושה דברים ומפקיעה חיובי האישות, מיהו אם אינו יכול או אינו מוכן לסבול מצוה לגרשה ובלבד שיתן כתובה.

כד. עם זאת, חובתנו להבהיר, שאימתי אמרינן שאשה שעושה שעושה מעשים המציקים לבעל, הוא רשאי לגרשה, כשהדברים נעשים ביוזמתה וללא פשיעה מצידו, אך כשהבעל אינו מתנהג כראוי ועקב התנהגותו גם האשה מתנהגת באופן המציק לו, והוא הדין אם האשה מתנהגת שלא כראוי וכתגובת נגד גם הבעל מתנהל באופן לא יאות,  בזה לא נאמר דין עוברת על דת ודין אשה רעה.

כגון בעל שעזב את הבית, קשר קשרים עם אחרת, לא משלם מזונות וכו' ובעקבות כך האשה מחרפת ומגדפת אותו ולא מקיימת חיוביה, בזה נצטרך לבדוק עומק העוול שעשה צד אחד לשני, ולא נדון על מה שעושה הצד השני במנותק מההקשר הכללי.

ועיין בתשובת הרשב"א חלק א' סימן תקע"א, שכתב:

"מרת ארלוגה מתקוטטת על בעלה רבי יונה ומתוך הקטטה פרצה ויצאה בשוק ואמרה בקול רם לבעלה… ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה וקצת תחת זרועותיה וגם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה… ושכן דנו אותה בעוברת על דת משה ויהודית מפני שגלתה ראשה וזרועותיה…"

וכן במה שבאו לחייבה לצאת שלא בכתובה מדין עוברת על דת משה ויהודית כשפרעה ראשה וקצת זרועותיה… ועוד שלא אמרו אלא ברגילה בכך. אבל אם גלתה ופרעה ראשה באקראי או שדברה עם הבחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה. וזה ששנו במשנתי' (כתובות פ"ז דף ע"ב) יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק. ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת כעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדו באותה שעה כמו שאמרו בנדרים, שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו."

דברי הרשב"א שכתב שבעינן שבעוברת על דת תהא רגילה בזה הובאו בדברי הרמ"א סימן קט"ו ס"ד ועיין בבית שמואל סימן קטו ס"ק יא שכתב:

ונראה דוקא בכה"ג דגלתה מחמת כעס או בכיוצא בזה אז אמרינן דלא עשתה מחמת פריצו' אלא דוקא כשרגילה לעשו' כן אז לא תלינן בשום סיבה  

שמעינן מדברי הרשב"א וכפי שהסבירו הב"ש, שאף היכא שעושה מעשים שבסתמא הוו בכלל עוברת על דת, יש לדון על נסיבות העניין, אם עושה כן מחמת שעוברת על דת, או שמעשיה הם תגובה, אף אם התגובה לא ראויה , אך אכתי אין היא עוברת על דת, והוא הדין במעשים המגדירים אותה כאשה רעה, צריכים לבחון הנסיבות אם הם מחמת אישיותה ולא בגין הנסיבות או שהדבר נגרם בגין הנסיבות שאז לא נגדירה כעוברת על דת או אשה רעה. שצריכים לבדוק את הרקע ואת עוצם התגובה למה שגרם לה לפעול כפי שפעלה

ועיין בפד"ר חלק א' עמ' 337 מש"כ הרבנים הגאונים: י. עדס, י.ש. אלישיב, ב' ז'ולטי זצ"ל וכתבו:

"נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה."

והנה הכלל האמור הוא בכל תביעת גירושין הבאה לפנינו שיש לברר המציאות לפרטי פרטיה, על סמך דברים מוכחים ורק לאחר מכן יש לקבוע מהי המסגרת לדיון, מאיס עלי, עוברים על דת, או אשה רעה ובעל רע, ואז לקבוע אם יש לקבל התביעה או לדחותה ולא לסמוך על מש"כ הצדדים וב"כ בכתבי הטענות, דבמקרים לא מועטים ההגדרות שניתנות אינן מדויקות והרבה פעמים כוונתם לסמא עיני הדיינים. וזוהי העבודה הקשה המוטלת על הדיין בואו להכריע בתביעות המונחות בפניו.

כה. נוסיף עוד, דיני עוברת על דת שנקבעו בחז"ל היה בתקופה שרוב ככל ישראל היו שומרי מצוות והתנהגו בצניעות, וכמו כן מש"כ לעיל שלדעת הרבה ראשונים אשה פרוצה במעשיה, באופן שעדיין אינה עוברת על דת, יש לה דין אשה רעה, אך יש להסתפק האם גם בזמננו ינהג דין זה, ועכ"פ נצטרך להגדיר הדברים לפי הדור והחברה בה חיים בני הזוג. שבדור זה רוב בנין ומנין של  הנשים שאינם משומרי המצוות ויש גם מהנקראים שומרי מצוות הלבושים בצורה שהוגדרה בראשונים אשה רעה, והבעלים מעודדים את נשותיהן להתלבש בכהאי גוונא ועכ"פ אינם מוחים בידם, ונמצא קלקלתן תקנתן דאיך יבוא ויטען שאשה זו היא אשה רעה כשבהסכמתו עושה כן, ועוד דאינו נראה להם כאיסור כלל, והוי כאומרות מותר, ואיך ניתן לנשים אלו דין אשה רעה, דאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כמליצת הגמ' בכתובות עב.ב , וכן הך דינא של עוברת על דת משה, ספק אם ינהג במי שאינם שומרי מצוות ובודאי במי שאינם מקפידים על כללי הכשרות, וצ"ע בכל זה לעת הפנאי ועוד חזון למועד.

כפי שהוזכר לעיל אין לסמוך על טענות הצדדים בלבד וכל טענה צריכה להיות מוכחת לכתחילה בעדים לפעמים גם בלא עדים , אך עכ"פ בעינן ראיות שיחזקו הטענות, אף אם אין ראיות לטענות הספציפיות, וכמו שכתבו התשב"ץ ובשו"ת יכין ובועז שהבאנו לעיל שכתבו, "והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות". ועיין שו"ת חתם סופר חלק חו"מ- השמטות סימן רג

ואשית לטענת בעלת קטטה כי נ"ל לזה סגי בעדים אפי' שלא בפני' ואין צריך לזה עדות גמורה דה"ל כמו אשתמודעינהי פרק החולץ ל"ט ע"ב דמסקי' והלכתא גלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה ומשמע דכל דיני עדות לא בעי' לא בפני בע"ד דגילוי מלתא בעלמא ואף על גב דלפמ"ש הרי"ף שם הטעם משום דלא מסהדי לא אממונא ולא אאיסורא וזה לא שייך הכא מ"מ נראה בענין זה כ"ע מודים דלא תהי' שמיעה גדולה מראי' כיון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שא"א לדור עמה ממש הוה כראי' ולא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא

ולפעמים עצם המציאות מוכיחה שיש דברים בגו, כגון היכא שאחד הצדדים עוזב ועצם עזיבתו לדירה קטנה בתנאים קשים ומאידך גיסא עזיבה למעון לנשים מוכות, מורה שכנראה מצבו של העוזב היה ללא נשוא ולכן הוצרך לעזוב את הבית, דאין זה סביר שאדם יעזוב את ביתו המרווח (כשאינו עוזב לאשה אחרת או מסיבות תועלתיות אחרות) וילך ויגור במקום צר. ועיין בזה במש"כ הגר"י קפאח בפס"ד שפורסם בפד"ר כרך י"ב עמ' 323

 "ואף  גם זאת חזקה גדולה היא שלא מתוך הנחת והשלוה נדדה יונה זו מקנה ועזבה  דירה מרווחת בת שלושה חדרים כדבריהם, והלכה לגור בדירה שכורה וצרה מהכיל, היא ושלשת ילדיה, וכפי חומר שבתיקים היתה נתונה מדי פעם לדרישות פינוי. וכבר אמרו חז"ל: "אין אדם בוחר רע לעצמו" (פסיקתא זוטרתי ר"פ של"ח) ואלמלא הלחץ והמצוקה הנפשית והפיזית, כדבריה, שהיתה  נתונה בהם אצל בעלה, לא היתה בורחת וסובלת היא ושלשת ילדיה הקטינים, ונשאה בעול טפולם לבדה. חזקה זו בלבד עושה את האמתלה מבוררת וברורה".

ומוכח מדבריו כמוש"כ שצורת העזיבה מורה גם היא ומחזקת האמתלא לעזיבה.

ועוד זאת למודעי דטענת התובע צריכה ראיה וחיזוק, ובפרט טענת מיאוס ושנאה ולפעמים הטענה נסתרת מחמת חוסר ההגיון שבה, ועיין מש"כ הרא"ם בשו"ת מים עמוקים חלק א סימן א

ודרשנו את כר' יהודה ן' צור הנז' על מה ועל מה אינו רוצה אותה אחר כל האהבה הרבה שעברה בינו ובין ארוסתו קרוב ט' חדשים והשיב שנאתי'. בקשנו ממנו סבה. ונשבע שאין שום סבה רק שנאה פשוטה בלי שום סבה אמרנו לו שהטענה הזאת איננה אמיתי' מכמה סבות. הא' מפני שהמיאוס לא יקרה לאדם בפתע פתאו' אחר האהבה גמור' הנמשכ' ט' חדשים אלא מפני סבה מחודש. ואחר שאתה נשבע שאין שם סבה א"כ אין שם שנאה ומיאוס, … בנ"ד שהדברים מוכיחי' שאין כאן לא ערוה ח"ו ולא פשיעה ולא שנאה ומיאוס אלא עלילות דברים בעלמה כדאוכחנא לעיל

כו. העילות הנזכרות לעיל הוזכרו בש"ס נפסקו ברמב"ם ובשו"ע והוזכרו רבות בתשובות הראשונים והאחרונים. עילות אלו הינם בגין התנהגות לא ראויה של אחד הצדדים, ועצם עשיית מעשים מסוימים יוצרת את החיוב, המצוה או ההמלצה להתגרש. אכן יש עילה נוספת העולה בפסיקת בתי הדין מזה שנים רבות, והיא המציאות שנוצרה במערכת היחסים בין בני זוג. עילה נוספת זו לחיוב הצדדים בגט הינה היכא ששני הצדדים אינם רוצים זה בזה, עילה זו נסמכת על דברי רבינו ירוחם המוזכרים רבות בפסיקת בתי הדין ועיין בזה בפד"רים בכרך ח' עמוד 321 ובכרך י"ד עמודים 23-28.

כפי שכתבנו במקומות אחרים, עילה זו היא מהעילות הנפוצות ונטענות רבות בשנים האחרונות, וביארנו שם שיטה זו, וז"ל רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ב ה"ח):

"וכ' מורי הראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה"   

ומדברים אלו יש ללמוד שני עקרונות, העיקרון הראשון הוא שמכיוון שהצדדים אינם רוצים זה בזו מחייבים אותם להתגרש שכיון ששניהם אינם רוצים איש ברעהו, במצב זה אין מקום להמשיך הנישואין ולעכב הגירושין, מפני שבמקרה ששני הצדדים אינם רוצים בהמשך הנישואין, עצם המצב מחייב הפקעת הנישואין וגירושי הצדדים, ולעניין זה לא מעלה ולא מוריד איך הגיעו למצב זה, האם מפני ששני הצדדים פה אחד החליטו שאין הם רוצים בנישואין או שהאשה לא חפצה בבעל ועקב כך גם הבעל אינו רוצה בה. או להיפך, הבעל לא רוצה באשה ובעקבות מעשיו או דרישתו האשה גם היא אינה רוצה בו, שמכיוון שעתה נוצר המצב ששניהם אינם רוצים זה בזו המציאות מורה ומכריחה לגירושין, מכיוון ששניהם מורדים זה על זו כמו שכתוב בפד"ר חלק ח', או מפני שלא יכולים להיות נישואים כאלו שאין אפשרות לקיים חיי אישות, ושני הצדדים אינם מעונינים בחיים אלו.

יש להוסיף עוד, שבעיקר חידושו של רבינו ירוחם שבכהאי גוונא כופין אותו לגרש, נחלקו בפד"רים, באיזה אופן תהיה צורת הכפייה, האם במילים או אף בשוטים, ונפק"מ לעניין סוג צוי ההגבלה שניתן להוציא כלפי מי שחייבוהו בגט מטעם זה.

כז. אך יש לעיין, למאן דסבר שכופין בשוטים, איך נוכל לכפות את הבעל בכהאי גוונא אם אומר שאף שאין הוא רוצה את האשה אינו רוצה לגרשה, ובשלמא לגבי האשה יש לומר שבכהאי גונא לא גזר רבנו גרשום את חרמו, דדווקא ברוצה בבעל גזר שלא יגרשנה בעל כרחה, אבל באינה רוצה אותו אף שאינה רוצה לקבל הגט, העמיד על דין תורה. אך לגבי האיש הרי הזכרנו לעיל דברי המשנה ביבמות קיב, ב

               והאיש אינו מוציא אלא לרצונו..

 והכא אין לו רצון לגרש, ואנו מכריחים אותו לעשות מה שאין הוא רוצה לעשות. ואם כן הוי גירושין שלא לרצונו. אכן בערכין כא, א שנינו:

"וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". 

ושמע מינה שכפיה מועילה. אכן קוטב הדברים מבואר בגיטין פח, ב:

גט מעושה, בישראל – כשר, ובעובדי כוכבים – פסול; ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך (וכשר).

גמ'. אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין – כשר, שלא כדין – פסול ופוסל;   

ופירש רש"י שם:

כדין – כגון הנך דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו.

ובחדושי הריטב"א שם:

גט מעושה בישראל כשר. פי' באותם שכופין אותם להוציא וכשיאמר רוצה אני דוקא הא לאו הכי לא.

ופשטות הדברים שלא סגי בעושה בכפיה אלא בעינן גם אמירתו רוצה אני. ועיין בזה באחרונים

ובמאירי שם:

ענין משנה זו פירשוהו בגמרא כך גט מעושה על ידי ישראל אם כדין כגון אלו שכופין אותן להוציא או שהיא אסורה עליו כשר לגמרי ופי' הדברים שכופין אותו אף לכתחלה בכל מיני כפיה עד שיאמר רוצה אני. ושלא כדין ר"ל שלא היה מאותן שכופין אותן להוציא וטעו בהוראתם וכפאוהו בכך עד שאמר רוצה אני וגירש פסול לינשא ופוסל לכהונה אם מת הבעל קודם שיגרשנה פעם אחרת בגט כשר ולא מן הדין אלא שמא יבאו להקל בעשוי שבדין

ובסמ"ג עשין נ':

פירוש כדין כגון אומר איני זן ואיני מפרנס או כל אותן השנויים בפרק המדיר (כתובות ע"ז א') שכופין אותו להוציא,

 ובפסקי ריא"ז בגיטין שם

המורדת בבעלה שכופין את הבעל לגרש בתקנת הגאונים הרי זה גט מעושה כדין, שתקנת הגאונים דין היא כמו שביאר מז"ה.

והדברים הובאו באו"ז שו"ת סימן תשנ"ד

על אחד שנשא אשה ושהה כשלש שנים ולא יכול לבוא עליה אם יש לכופו ליתן לה גט וכתבת אלי כי תפסו את הבחור ונתנוהו בכבלי ברזל ושמוהו בבית הכלא ואחר כך הוליכוהו לעיר כו' …אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו אף על פי שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט .. מ"מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד וכ"כ בה"ג וכך כתבו גם רב היי ורב שרירא וכל הגאונים שיותר מג' מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זו התקנה ואין לזוז ממנה וכ"כ גם רב אלפס הפסק ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל הלכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו … וכיון שנתרצה ליתן גט אפי' ע"י עישוי גיטו גט דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול וטענה גדולה שיש לה.  

ומבואר דהכפיה היא משני פנים, או במקום שיש איסור בנישואין או במקום שפעל אוון כנגד האשה או נגרם עוול אף שאינו הוא הגורם, כגון מוכה שחין. שהדין הוא שכופין, כמבואר במשנה והוסיף הסמ"ג שאף במה דאיתא בגמ' ונחלקו בו רב ושמואל והריא"ז הוסיף שגם במה שתקנו הגאונים, במורדת בבעלה . אך עכ"פ בעינן שיהיה מקור להלכה שכופין.

ואפילו היכא שהוא בר עישוי, העישוי והכפיה צריך שיהיה על פי בי"ד (ולא על פי הדיוטות אלא אם כן בי"ד הדיוטות, ששליחותייהו קא עבדינן), ובהוראתם וכמו שפירשו הראשונים, כיון דנעשה על פי דייני ישראל, דאטו מומחין עצמן יחבטו אותם ולא יצוו להדיוטות לחבטן. אלא כמו שפירשו הלכות גדולות ורבינו תם ועוד ראשונים ובכותים חובטין אותו ואז הוי גט כשר. וכתבו על פי זה שבמקרים שביה"ד אין בידו לכפות יוכל לכפות עפ"י ערכאות.

אמנם במקום שלא מצינו דין כפייה אם כפוהו, ואפילו אמר רוצה אני, הגט פסול. ויש לעיין במה שחידש רבינו ירוחם שבשניהם אינם רוצים זה בזו שכפינן אף לבעל, ואף שביארו האחרונים סברתו, אכתי מהיכי תיתי לכפותו במקום שלא נזכר במפורש בש"ס ובדברי חז"ל, וגם ר' ירוחם הוא יחיד בשיטה זו ולא מצאנו לו חבר. ודוחק לומר דהוי תקנה כתקנת הגאונים במאיס עלי, דמהיכי תיתי שתקנו לכפות בכהאי גוונא ללא מקור ועילה מפורשים לכפיה ואף שיש סברא בדברים, אכתי לא הוי לרצונו.

כח. והנה בעיקר הך דינא שהאיש מוציא לרצונו ובלא רצון (אונס) לא הוי גט, יש לעיין האם הוא דין כללי בדיני אונס, שאונס רחמנא פטריה והוא הדין שמעשה באונס לא מחייבו, והיינו בחדא מתרתי או שאין המעשה באונס נקרא מעשה שלו, או שאף דהוי מעשה שלו, כיוון שנעשה בעל כרחו, תוצאותיו לא מתייחסות אל העושה. או שזה דין מיוחד ונוסף בדיני גירושין.

והנה בש"ס לא קתני המקור להך דינא שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו. אך בראשונים הביאו מקורו. הרשב"ם בב"ב מח. (ד"ה וכן אתה) כתב דילפינן מדכתיב:

  "דונתן מדעתו משמע"

ועיין מה שהעירו האחרונים על דבריו מדוע לא יליף מוכתב, ויש שאמרו דאה"נ ועיין פרישה סימן קיט.

והרמב"ם הלכות גירושין פרק א הלכה ב כתב מקורו:

"אם לא תמצא חן בעיניו, מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו"

 ומדבריהם משמע שזו הלכה מיוחדת בדיני גירושין דבעינן דעתו. ועל פניו יש לומר שהרשב"ם שיליף לה מנתן בעי שיהיה רצונו ליתן לה את הגט. ולרמב"ם עיקר הרצון הוא שלא תמצא חן בעיניו ואין הוא רוצה אותה ועל זה אמרה התורה שהיתרה הוא בכתב ונתן לה, אך עיקר הרצון שצריכים אנו הוא שלא ירצה בה.

אמנם מאידך גיסא הגמ' דימתה דין גירושין לדין קניינים בקידושין מט , ב שנינו:

ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי; אמר רבא: הוי דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים. מנא ליה לרבא הא? אילימא מהא דתנן: יקריב אותו – מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני; ואמאי? הא בלביה לא ניחא ליה! אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ודילמא שאני התם, דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה! אלא מסיפא: וכן אתה מוצא בגיטי נשים ושחרורי עבדים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני; ואמאי? הא בלביה לא ניחא ליה! אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ודלמא שאני התם, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים!

ומבואר דהגמ' רצתה ללמוד מדין כפיה על הגט, אף שאנו משערים שבלבו אינו רוצה לגרש, ש"מ דדברים שבלב לא הוי דברים והוא הדין בקניינים. ולכאורה מה מדמה הגמ' דין קרבן ודין גירושין דאיכא קראי שבעינן רצונו, לדין קניינים דליכא קרא, ואולי סברה הגמ' שאחר דמרבינן לגבי קרבן וגירושין, ילפינן מיניה לקניינים ואולי מדין ק"ו, דמה התם (קרבן וגירושין) דאיכא ריבויא מקרא, לא אזלינן בתר מה שבלב וק"ו בקניינים דליכא קרא. והנה הגמ' מתרצת שאחרי כפיה, גם בגט הוי לרצונו ומסכים בלבו, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ושוב לא אמרינן דהוי דברים שבלב.  ועכ"פ מעצם הדימוי לקניינים יש ללמוד שהחסרון בגירושין  בע"כ של הבעל, הוא מפני שאין בדעתו "להקנות" ולוותר על הזכויות שיש לו בנישואין.  

וכן שנינו בבבא בתרא מז , ב:

אמר רב הונא: תליוהו וזבין – זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני! אלא כדתניא: יקריב אותו – מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה! ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים!  

וגם כאן מבואר דילפינן מגירושין באונס למכירה באונס, ושמע מינה גם כן שמשמעות גירושין הוא ויתור על זכויותיו, ויתור כזה צריך להיות מרצונו דוקא, ולכן רוצה ללמוד מכירה בכפיה מגט בכפיה, אפילו כפיית בי"ד, ומתרצת הגמ' שהיכא שכופים אותו מכיוון שמצוה לשמוע דברי חכמים לא מיקרי שעושה זאת בכפיה, ועכ"פ שמעינן שהיכא שהגט הוי בכפיה- מעושה שלא כדין לא הוי גט. ופשט הדברים משמע שכמו שמכירה באונס לא שמיה מכירה דבעינן דעת מקנה הוא הדין גם בגירושין באונס. ועיין מה שפלפלו בזה הראשונים והאחרונים, ואכמ"ל.

והנה מה שביארנו שלא תועיל כפיה על הגט כנגד רצונו של אדם, דאין אפשרות לכופו להקנות ולוותר על מה שיש לו, מבואר בחדושי הרשב"א בגיטין עה, א

תמיה לי אשמעתין אמאי לא דקו מקרא דנתינה בעל כרחו הויא נתינה דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיי"ל דמתגרשת בעל כרחה, ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו, כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא כדכתיב כי יקח איש אשה וקנין כספו היא, .. והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, … אבל גבי גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו … אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו, כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו, וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, כנ"ל,

מבואר מדבריו שכיוון שהאשה קנויה לבעל, וכמליצת המשנה ריש קידושין, האשה נקנית (ועיין במאירי שם, ביאורו), אין לחייב את האדם להפסיד את קניינו בעל כרחו, ולכך מיבעיא לגמרא אם נתינה בעל כרחו של הבעל כדי שיחול הגט, שמה נתינה, ובזה יפסיד זכויותיו. ומהאי טעמא צריך לגרש מרצונו דאי אפשר לכופו להפסיד זכויותיו, כמו שאי אפשר לכופו לותר על זכויותיו בביתו ובשאר נכסיו, כך אין אפשרות לכופו להפסיד זכויות האישות שיש לו באשתו, ולכן אין האיש מגרש אלא לרצונו, משא"כ אשה שהאיש אינו קנוי לה שאינו מקנה עצמו לה, אלא שיש לה שעבוד עליו כל עוד היא קנויה לו, בזה אין למנוע ממנו לותר על קניינו כדי להסיר שעבודו ולכן יכול לגרשה בעל כרחה דאינו מפסיד לה מה ששייך לה, אלא מפקיע שעבודו וזכותו של אדם לותר על שלו כדי להפקיע שעבודו. והנה לדברים אלו, אכן לא צריכים מקור להך דינא שהאיש מגרש לרצונו, ואין הוא הלכה פרטית בדיני גירושין אלא הלכה כללית שמעשי אדם מתייחסים אליו רק כשהוא עושה מרצונו. שהדין נובע מהדין הכללי, שאין אפשרות להכריח אדם לתת או לותר על מה שיש לו.

ובאחרונים האריכו בזה, האם הרצון שבעינן בגט הוא מעבר לרצון שבעינן במכירה, עיין במובא בשם הגר"ח בגיטין פח,ב ובקידושין נ,א דבגירושין בעינן תרתי שרוצה לעשות מעשה ההקנאה כמו בכל קניין. ובעינן גם שרוצה בעצם הגירושין, ולכן יש לימוד נוסף בגט. ועיין בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק בגיטין שם, ועיין בחידושי הגרנ"ט בגיטין שם ובשו"ת זכר יצחק ח"א סימן כ"ג ובח"ב ס'מ"ד, ובשאר האחרונים מה שהאריכו בזה ודעת רוב האחרונים, שבגט בעינן רצון גמור וגם שיאמר שמגרש לרצונו, ועכ"פ מעבר לרצון הנצרך בקניינים, ולכן הביא הרמב"ם קרא למילף הך דינא, ואכמ"ל.

כט. והנה בשלמא לגבי מי שכופין אתו לגרש כבר כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, … ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.

וכתבו המפרשים, שכן פירש הרמב"ם את דברי הגמ' בב"ב "דמצוה לשמוע דברי חכמים", ולא כפשוטו שמכיוון שמצוה לשמוע דברי חכמים, תלינן שודאי ביטל דעתו מפני דעתם ונותן ברצונו, ואין הוא אנוס. ועכ"פ מבואר מדבריו שאף שעל פניו אין הוא מגרש מרצונו אלא על ידי כפיה, ובאמת אין זה רצונו, חידש הרמב"ם שמכיוון שעל פי דין חייב לגרש וזהו רצונו הפנימי האמיתי, אלא שיצרו תוקפו ולכן הכפיה היא להחליש יצרו וכדי שיעשה רצונו האמיתי ולכן מיקרי לרצונו.

[ועיין מה שדנו הראשונים והאחרונים לעניין כפית משומדים שאנן סהדי שאינם רוצים לשמוע בקול חכמים. עיין בפסקי הריא"ז בקידושין שהביא מש"כ בספר התרומה [הלכ' גיטין סימן קכ"ח] שאומר שאף המשומדין מעשין אותן על ידי הגוים לעשות מה שישראל אומר להם ולתת גט לנשותיהן. שאע"פ שאין חוששין על התורה ועל המצוות ואין ברצונם לשמוע דברי חכמים, הואיל וגט מעושה כדין ודינו נעשה כתורה על פי דייני ישראל, ואמר בפיו רוצה אני אף על פי שאינו מתרצה בלבו, ראוי לומר בזה דברים שבלב אינן דברים. ועיין מה שהאריך בזה באו"ש ה' גירושין פ"ב ה"כ]

אמנם בד"א כשיש עילה לחייבו להתגרש, בגין איסור בנישואין או מעשה עוול שעשה הבעל כלפי האשה המחייבו להתגרש. אך במקרה ששניהם אינם רוצים זה בזו, אבל הבעל אינו רוצה לגרש, הרי אין עילה לחייבו לגרש ואין מצוה עליו לגרש ומדוע נכפהו לגרש, והרי אם כופים אותו, באמת אין הוא מגרש לרצונו אלא בגין הכפיה והוא אנוס, ודוחק לומר שמכיוון שאין הם רוצים זה בזו הוי גם בכלל אלו  שמצוה לגרש, דאיזו מצוה יש כאן, דאין מעשה עבירה בנישואין וגם לא פשע כלפי האשה שתהא עליו מצוה. ודוחק לומר שמכיוון שאינו רוצה בה והיא רוצה להתגרש הוי מצוה לגרשה דאיזה תועלת יש לו בהיותו נשוי למי שאינו רוצה בה, דאכתי איזו מצוה יש, ואם לאדם יש חפץ שאין הוא מעוניין בו, וכי יכפוהו להפקירו, ודוחק לומר שמדין כופין על מידת סדום אתינן עלה, דזה נהנה וזה אינו חסר. ודוחק לומר שכיוון שרבינו ירוחם חידש שבכה"ג כופין (ולא מצאנו לו חבר בראשונים), הדרינן לכללא של מצוה לשמוע דברי חכמים. וכמו שכתבו הראשונים, שמכיוון שתקנו הגאונים לכוף לגרש האשה  במורדת, גם בה נוהג הך דינא דגמ' שכופין מכיוון שמצוה לשמוע דברי חכמים אף תקנה זו בכלל והוא הדין חידושו של רבינו ירוחם.

ובאמת יש לעיין במה דבעינן רצון בקידושין, האם עיקר הקפידא שירצה לגרשה ויכתוב הגט מרצון (רצון ולא חפץ), או עיקר הקפידא שלא יפסידו ממנו את האשה שרוצה שתהיה אשתו, וכשאינו רוצה שתהיה אשתו אף שאינו רוצה לגרשה, לא מיקרי בעל כרחו שהרי אינו רוצה שתהיה אשתו. ונראה לומר שלכאורה יש לתלות הדבר במקור הך דינא, דלדעת הרשב"ם שילפינן מונתן משמע שבעינן רצונו לעצם מעשה הגירושין, ומשכך בהך דינא ששניהם אינם רוצים זה בזו, נהי שאינו רוצה באשה, אכתי אינו רוצה לגרשה ואף דהוא משום שנאה וקנאה, אכתי אין רצון, ואיך תועיל כפיה, שאכתי אין זה רצונו. אכן לדעת הרמב"ם שילפינן מאם לא תמצא חן בעיניו, עיקר הקפידא ברצון הוא שתהיה אשתו, אך במקום שאין רצונו שתהיה אשתו, אף שאינו רוצה לתת לה גט. בזה מיקרי רצון לעניין עצם הדין דגירושין, ואף שאינו רוצה לשלחה בגט, על עצם מעשה הגירושין אפשר לכופו, שעל זה לא הקפידה התורה, אלא קבעה שאופן התרת הנישואין יהיה בכתיבת גט ונתינתו, ומה שאינו רוצה לעשות כן אף שאינו רוצה בנישואין, על זה כפינן, דהכפיה הינה כדי להסיר שנאתו וקנאתו ולמנוע ממנה הגט, ואין היא יוצרת רצון לגירושין דעיקר הרצון דבעינן הוא הרצון שלא תהיה אשתו, ורצון זה שאינו חפץ בה כבר קיים ואינו נוצר ע"י הכפיה.

והנה למש"כ לעיל שמפשט סוגיות הגמ' ומפשט דברי הרשב"א משמע, דהדין דבעינן רצון בגירושין אינו דין מיוחד בגירושין, אלא נובע מהדין הכללי שאין אפשרות להפקיע זכויות אדם בעל כרחו, ולכן כשאנסוהו לעשות מעשה, מעשה באונס לא חייל. יש לנו לבאר הך דינא דר' ירוחם באופן אחר שאף שבעלמא כשנותן גט באונס, כפיה על הגט לא מועילה והגט בטל דאין אפשרות להפסיד זכויותיו. אם אין הוא רוצה באשה, אלא שאינו רוצה לגרשה בזה תועיל כפיה. והוא על פי מה שהעירו הראשונים והאחרונים, שבגמ' מדמינן גירושין לתליוהו וזבין, והרי בתליוהו וזבין וקיבל תמורה חל המכר, ומשכך אם יש לו תועלת בגירושין ואפילו תועלת שלא יכוהו מדוע לא יועיל ועיין באו"ש סוף פ"ב דגירושין שהזכרנו. ובאמת שהדברים מבוארים בדברי הרשב"א ב"ב מח, א (ובעוד ראשונים) שכתב:

איכא למידק כיון דהשתא אסתבר לך דרב הונא אפי' בלא זוזי קאמר אמאי לא דחי ליה דלמא שאני הכא דמיפטר מינה משאר כסות ועונה ואגב אונסיה והרוחת שאר כסות ועונה גמר ומגרש. אלא מיהא שמעינן דשאר כסות ועונה לא חשבינן להו בהא לכלום לא לדידיה ולא לדידה, והיינו נמי בגט מעושה שלא כדין דפסול ולא אמרינן אגב אונסיה ושאר כסות ועונה דמיפטר מינייהו גמר ומגרש.

מבואר מדבריו שהקשה מדוע לא נימא בכל גירושי אשה באונס ליהוי כתליוהו וזבין וקיבל התמורה בזה שנפטר מחובותיו כלפיה, שאר כסות ועונה, ואזיל לשיטתיה שהבין שהחסרון בגט מעושה באונס אינו הלכה בדיני גירושין, אלא הלכה בדיני קניינים. ותירץ הרשב"א שתמורה זו  שמקבל  בפטורו משאר כסות ועונה, לא נחשבת תמורה ראויה, שהרי כל אדם שנישא מוכן ורוצה להתחייב בתמורה זו, והיא נחשבת תמורה מזערית ביחס לתועלת שיש לו אשה, ואין ערך לשווי שיש לאשה ובפרט אם הוא אוהב אותה, ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו וכמו דכתיב ביעקב על עבודת שבע השנים, "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", הרי שהשווי שיש לאדם מזה שיש לו אשה לא יסולא בפז, ואם כן קבלת התמורה שהוא נפטר משאר כסות ועונה, לאו כלום הוא והוי כתלוהו ויהיב או כתלוהו וזבין ולא קיבל תמורה. ועיין ברשב"ם בב"ב שם שכתב הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי, והוכיח מזה בב"י [סי' ר"ה] דדוקא בדמי שוויה הוה מכירה דלא מפסיד מידי, אבל בפחות מדמי שוויה הרי מפסיד הוא. ומבוארים דברי הרשב"א.

אכן במה דברים אמורים כשהבעל רוצה שהאשה תהיה אשתו, אין שווי לאשה ולכן תמיד לא מיקרי זבין וקיבל זוזי. אך באינו רוצה באשה, אלא מתנגד לתת לה גט, לדידיה אין היא שווה כלום, שהרי לא רוצה בה. ומשכך אף בתלוהו וגירש, מכיוון שנפטר משאר כסות ועונה, הרי קיבל תמורה, שהרי מבחינתו אין היא שווה לו ולא כלום כשאינו רוצה בה. ושוב חזר הדין שהוי תלוהו וזבין וקיבל תמורה שחל המכר, והוא הדין שחלו הגירושין, שבכה"ג קיבל תמורה. ולכן אף אם יכפוהו יחול הגט, ומיושבים הדברים.

אמנם לעניין הלכה, אף שביארנו בכמה אופנים, מדוע כפיה תועיל בכהאי גוונא, לעניין הלכה למעשה, יש להסתפק ולפקפק אם נוכל לסמוך על סברות אלו ולכפות את האיש כששניהם לא רוצים זה בזה ולומר שאונס כהאי גוונא אינו פוסל את הגט. מיהו לעניין כפיית אשה , יש לומר שבכה"ג לא גזר רבנו גרשום את תקנתו, וכפי שכתב בבני אהובה לעניין בעל הטוען שהאשה מאוסה עליו, שיש לומר שבזה לא גזר רבנו גרשום את חרמו, ועוד חזון למועד, ועכ"פ למעשה, יש לבחון בכל מקרה לגופו.

ל. והנה בהך דינא ששניהם אינם רוצים זה בזו, לעניין פטור הבעל מתוספת כתובה,  שהוא מטעם "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", דבר זה נאמר דוקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאשה לא מעוניינת בו ולכן יכול לטעון "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", ופטור מתוספת כתובה (וחוזרים המתנות). אבל במקרה שהבעל הגיש תביעת גירושין או יזם הגירושין או עשה מעשים שגרמו להרחיק את האשה ממנו, ובגין מעשיו הגיעה האשה גם היא למצב שאין היא חפצה בו, והוא זה שגרם שכיום האשה לא מעוניינת בו, בודאי שלא יכול לבוא ולטעון "אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה", שהרי הוא זה שהביא את האשה לכך, וא"כ אדרבא אדעתא דהכי כתב לה תוספת כתובה. שהרי אם הוא זה שגרם לנתק ולגירושין בודאי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה. והדברים פשוטים דאל"כ כל בעל יוכל להיפטר מתשלום תוספת כתובה, ע"י שיעזוב את האשה זמן רב עד שלא תחפוץ בו יותר, היעלה על הדעת שיפטר מתוספת כתובה בטענה "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה". וסברה זו כבר הזכיר והרחיב בה הגר"נ פרובר במאמרו בחוברת כנס הדיינים תשס"ח, ודבריו מצוטטים רבות בפסקי בתי הדין בשנים האחרונות.

ונראה ברור שהוא הדין בענין חיוב הבעל במזונות, דנחזי אנן, בעל שמאס באשתו נתן  עיניו באחרת ומגיש תביעת גירושין. ובתביעת הגירושין הבעל מתנה תנאים כספיים או מציע לחלק את הרכוש באופן שלא נראה לאשה, בין כשהאשה מקופחת באמת מהצעת הבעל, ובין כשהאשה אינה מקופחת. אשה שכזו אומרת במקרים רבים, בנסיבות העניין שבעלי אינו רוצה בי והוא בוגד בי אני מסכימה לגירושין, והרבה פעמים תאמר אני לא רק מסכימה לגירושין אני גם רוצה להתגרש, עם זאת אף שאני מבינה שהגירושין הכרחיים, אינני מסכימה להתגרש בתנאים שמציע הבעל, אלא אני רוצה למצות זכויותי, או מה שנראה לי כזכויותי, ואני דורשת לעשות זאת עוד לפני הגירושין, בין מכיוון שאני רוצה שהגט יהיה גט כריתות גמור, ולא אצטרך להיפגש עמו לאחר הגירושין, ובין אם היא טוענת שאחרי הגירושין יהיה קשה לי למצות זכויותי, ואף אם היא טוענת שכל עוד לא התגרשה הבעל יהיה רך יותר ויתגמש בדרישותיו, כיון שהוא רוצה להשיג מבוקשו -הגירושין, אבל לאחר הגירושין משישיג הבעל  מבוקשו יתעקש למנוע ממנה זכויותיה, האם יעלה על הדעת שבמקרה כזה נאמר לאשה שמכיוון ששניכם לא רוצים זה בזו אתם חייבים להתגרש מיידית כפסיקת רבינו ירוחם, וענייני הרכוש ידונו אח"כ. האם נאמר בכהאי גוונא מכיוון שהסכמת לגירושין ואינך רוצה בו, שוב לא מגיעים לך מזונות, אתמהה!

אם נאמר דבר זה, נמצא שכל בעל רע מעללים שיוזם הגירושין, והאשה (וזוהי התנהגות סבירה של אשה במצב שכזה) בנסיבות הענין מסכימה להם, תפסיד זכויותיה כשמודה על האמת, שעתה אין היא רוצה בו. הדברים פשוטים כביעתא בכותחא שבכהאי גוונא אין היא מפסידה זכויותיה, ואין היא מפסידה מזונותיה, ואף אם היא עוזבת את הבית מפני שאין היא מסוגלת לחיות עם בעל זה שנהג כלפיה בשפלות, ודאי לא תפסיד כתובתה. ולא ינהג כאן דינו של השולחן ערוך בסימן ע' סעיף י"ב. ואף שהבית יעקב בסימן ע"ז ס"ב כתב "ומ"מ נראה דאפי' להר"ן מזוני לית לה, דלא גרע מהא דסימן ע' סעיף י"ג בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו". הדברים אמורים כשהעזיבה ללא סיבה, אך כשגרם לה לעזוב אין הוא פטור ממזונותיה ואכמ"ל.

וכמו שכתבו הפוסקים בסימן קיט סעיף ו' שבאשה שרוצה להתגרש אין הבעל יכול לגרש את האשה מבלי שישלם כתובתה, ואף באשה שממצה זכויותיה, אם דרישתה צודקת ואין היא מחויבת בגירושין, אין בעובדה שהאשה מסכימה להתגרש אף שאינה חייבת לעשות כן בכדי לחייבה להתגרש מיידית ויכולה לעכב את הגירושין בכדי שתקבל כתובתה והוא הדין בכדי שלא תפסיד זכויותיה.

ולפי זה הוא הדין בנידון שהיה בפנינו בעבר, שלטענת האשה ההכרח לגירושין מצידה היתה העובדה שהבעל מתרחק ממנה ומונע חיי נישואין נורמליים, הבעל הצהיר שאין הוא אוהב אותה ולכן לאחר שמערכת היחסים הגיעה לאן שהגיעה, הסכימה לפנות להליך גירושין ובוררות לחלוקת הרכוש, ולכן לאחר שניתן פסק דין הבורר אף עזבה האשה את הבית בהתאם לפס"ד זה. בפועל, לאחר מכן לטענתה, נוכחה שקופחה בהסכם, לכן לא הסכימה להמשיך בהליך בתנאים אלו, מנגד הבעל העביר לה רק חלק מהסכום שנקבע עבור חלקה בבית אך לא שילם לה את שאר הסכום. בעקבות כך נוצר מצב שהאשה נמצאת מחוץ לבית, צריכה לשכור מדור, ולממן מזונותיה, הבעל ממשיך לגור בבית שמחציתו עדיין שייכת לה, מבלי שיעביר את שאר הסכום, מבלי שיתחייב לשלם לה את שוויו האמיתי של חלקה בבית, ומבלי שישלם דמי שימוש  על חלקה בדירה, ולפי זה א"א לדרוש ממנה שתתגרש מבלי שתוכל לעמוד על זכויותיה. לא מיבעיא למה שכתוב בסדר הגט שצריכים לכתחילה לגמור כל העניינים שבין בני הזוג ולכן שואלים לפני מתן הגט אם מוותרת על כתובתה עיין שם. אלא אף אם לא היתה טענה זו מן הדין, מצד היושר א"א לחייבה להתגרש מיד מבלי שיסגרו כל העניינים שביניהם.

והוא הדין איפכא שלטענת הבעל האשה מתרחקת ממנו ומונעת חיי נישואין נורמליים והאשה אומרת שלא אוהבת אותו, ולכן לאחר שמערכת היחסים הגיעה לאן שהגיעה, יכול לדרוש לדון לפוטרו מכתובה קודם הגירושין. ולא מיקרי שבזה מעגן האשה ומעכב גיטה שלא כדין. ועיין תוס' סוטה ז, ב תוד"ה שמעת

שהיה יכול לעכב את הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה

ש"מ שיכול לעכב הגירושין עד שתחזיר כתובתה, וה"נ זכותו לדרוש דיון ופסיקה בזה, כדי שידע אם להתגרש או לעכב הגירושין. אכן בעיקר דברי תוס' אלו לא מצינו בראשונים שיפרשו כן, שיכול לעכב את הגט עד שתחזיר לו הכתובה. ועיין בלשון המאירי שם שמשמע שכשמודה שנטמאת כופין אותה להחזיר הכתובה, ולהכי פשיטא שאינו יכול לעכב. ובעיקר דברי התוס' שכתב שרשאי לעכב הגט, משמע שהא לאו הכי כופין את הבעל לגרש כשזינתה אשתו. ועיין מש"כ בזה רעק"א בהגהותיו למשניות ובתשובה לבית מאיר בסוף ספר דרו"ח שהביא מחלוקת התוס' בזבחים והרמב"ם, והביא שיש מי שרצה להוכיח מתוס' זה שהוא לא כדברי התוס' בזבחים, ועיי"ש מש"כ בביאור הדברים ואכמ"ל. אך עכ"פ משמע שיכול לעכב עד שיסתיימו העניינים שביניהם.

והנה מעשים שבכל יום בבתי הדין שבעל מגיש תביעת גירושין והאשה אומרת שהיא מסכימה עקרונית להתגרש, אלא שרוצה שלפני הגירושין יסגרו עניני הממון. במקרים רבים ביה"ד מוציא על אתר פסק דין  לגירושין, אך לא קובע מועד לגירושין, מפני שהמועד יקבע רק כשיסתיימו ענייני הממון. ולא שמענו מעולם שמכיוון שהאשה אומרת שמסכימה להתגרש, שמחייבים אותה להתגרש מיידית מכיוון ששני הצדדים רוצים בגירושין. ולא מיבעי למה ששנינו בכתובות כ"ח עמוד א'

ת"ר: לוה הימנה בנכסי אביה – אינה נפרעת אלא ע"י אחר. אמר רב ששת: ואי אתו לקמן לדינא – לא מזדקקינן להו. רב פפא אמר: שמותי משמתינן להו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: נגודי נמי מנגדינן להו

 שאסור לגרוש ולגרושה לעמוד בדין. אלא שהתנהלות זו היא התנהלות ראויה מהבחינה המעשית, שהרי אם היינו אומרים במקרים שכאלו שהצדדים חייבים להתגרש מיידית, הצדדים היו מסתירים כוונותיהם האמתיות והיו גורמים להארכת ההליך והנצחת הסכסוך ללא צורך. ועל כל פנים העולה מכל מה שכתבנו שאין בעובדה שהצדדים מסכימים ואולי אף רוצים להתגרש בכדי לחייבם להתגרש מיידית. ומשום כך יש לאמר שבמקרים אלו לא פקעה חובת מזונות אם הגירושין באים מחמת הבעל, ואפילו אם אינם גרים ביחד. וצריכים לברר בכל מקרה ומקרה לגופו.

סוף דבר אף שביה"ד קבע ששני הצדדים רוצים בגירושין ותביעת האשה לשלום בית היתה מן השפה ולחוץ, ולכן חייבים להתגרש, עדיין אין זה אומר לגבי חיובו של הבעל במזונות.

להכי יכול ביה"ד לפסוק שהצדדים חייבים להתגרש ולמרות זאת יש מקום לאמר שחזקת החיוב של המזונות לא פקעה ולכן יצטרך ביה"ד להכריע בדבר. מסיבה זו יכול ביה"ד לתת לצדדים שתי ברירות. הצדדים יתגרשו במועד הראשון שיקבע ביה"ד ותביעת המזונות תיסגר בכפוף לקביעה שהכספים ששלם הבעל עד כה היו למזונותיה, שזו הדרך הקצרה לפתרון כולל של הסכסוך. או ללכת בדרך הארוכה, שאף שעקרונית על הצדדים להתגרש, הגירושין יהיו לאחר שביה"ד ידון ויפסוק בתביעת המזונות של האשה.

לא. בסיום דברינו חובתנו להבהיר, דבר המצוי בפסיקת בתי הדין לדורותיהם, לפחות שמונים שנה ועוד לפני קום המדינה, דאף מי שמחייב או ממליץ על גירושין ומסתמך על דברי ר' ירוחם או על דברי הגר"ח פאלאג'י, היינו דווקא היכא ששני הצדדים רוצים עקרונית בגירושין, אלא שאחד מהם או שניהם מעכבים מסיבה כלשהי, מפני שעכ"פ יש הסכמה לעצם הגירושין, אך היכא שאחד הצדדים רוצה בגירושין והצד השני מתנגד, אפילו אם בעיני ביה"ד אין אפשרות לשלום בית, דבר זה לא יהוה עילה לדחיית התביעה לשלו"ב כמו שכתבנו, ובודאי לא סיבה לכפות או אף לחייב בגירושין, ולכל היותר ביה"ד יוכל להמליץ לצד המסרב, להתגרש בכפוף לתשלום כתובה ו/או פיצויים. וגם בעניין זה כבר כתבנו במקומות רבים והדברים פשוטים וברורים לכל מי שמצוי במסורת הפסיקה של בתי הדין הרבניים וזוהי הפסיקה המוסמכת, הנשענת על גבם ומסורתם של דייני ישראל לדורותיהם ולא כמי שמקרוב באו והמציאו תורה חדשה, שכביכול חוסר סיכוי לשלום בית מהווה עילה לגירושין, נזכיר חלק מהפסיקות הידועות לכל מי שמצוי בפדר"ים לדורותיהם. (ועיין בפס"ד של הרה"ג עידו שחר שפורסם בימים אלו בתיק 32292/3 שאסף בטוב טעם ודעת כאמיר גורנה, את הפסיקות וההסברים שניתנו לדברי הגר"ח פאלאג'י בפסיקות בתי הדין לדורותיהם).

אף אם ביה"ד קובע בפסק דין שלאור הפירוד הממושך וחוסר האימון שבין הצדדים, אין ביה"ד רואה אפשרות סבירה לשלום־בית, קביעה זו לכשעצמה לא מהוה עילה לחייב צד מן הצדדים להתגרש, וכבר צווח ככרוכיא מרן ראש הרבנים לישראל הגריא"ה הרצוג כבר לפני למעלה משמונים שנה על תופעה זו שבתי דין נוהגים להוציא פסק דין לחיוב האשה להתגרש בטענה (תואנה) שאין סיכוי לשלום־בית, ודבר זה חוזר ונשנה בפסקי דינו (שפורסמו בפסקים וכתבים שו"ת אהע"ז). ונעתיק כאן מש"כ. וז"ל הגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים (אהבע"ז סימן קל"ג):

"עיינתי בתיק ובחו"ד של מעכ"ג חבירי שליט"א והנני מעיר כדלקמן: צדק כ"ג חבירי שליט"א שאי אפשר לבית דין לחזור ולדון במשפט שהוא הוציא עליו פסק דין החלטי שקיבל כבר כל תוקפו, אלא אם כן נתהוו מסיבות חדשות, והבית דין במקרה זה לא ביארו מה נתחדש כאן. אפשר שחשבו שעצם העובדא שעברו כל כך שנים מאז ולא נעשה שלום בין הזוג מהווה יסוד לחזור ולדון. אני לא חושב כך כלל. הנימוק שאין שום סיכויים לחיי שלום הוא לבדו איננו מצדיק לחייב את האשה בקבלת גט, הרי לא ביארו הבית דין במי האשם ואם האשם הוא רק בבעל, עלובה זו מה פשעה, והרי נמצא חוטא נשכר, שמפני שהתעקש התאמץ והתעצם באכזריותו על אשתו הוא זוכה לאחר מספר שנים שבית דין כופים את האשה החפה מכל פשע לקבל גט, והוא ישמח באהובתו, ומעתה כל בעל ריק ופוחז שהוא כחומר ביד היצר של תאוות בשרים שנתן עיניו באחרת ימשיך ברשעתו בידעו שאחרי עבור מספר שנים וגם זה לא קבוע בבתי הדין, פעמים שמספיק שלש ארבע שנים להחליט שאין סיכויים לשלום וכו', ופעמים יותר, יטילו על האשה חיוב לקבל גט ואם תסרב יפסיקו לה הכל ויתירו חרמו של מאור הגולה ז"ל, או שבועת עצמו שנשבע גם על דעתה.

לא תהא כזאת בישראל לעשות את בנותינו, את אחיותינו הפקר ח"ו. חבירנו הרבנים הגאונים בד"צ שליט"א שפסקו כנ"ל במקרה זה מבלי בירור ומבלי לנמק, על יסוד בירור שהאשה אשמה, על כל פנים בחלק גדול, ודאי שהיתה כוונתם לשם שמים, להציל את הבעל מיציאה לתרבות רעה, ועכ"פ מהרהורי עבירה, יום יום, אך לא עלינו מוטל להצילו שסמייה בידיה, והוא לא הוכיח כלל שאשה זו רעה היא ואי אפשר לו לדור עמה ומזיד הוא, ואנחנו נציל אותו ונעשה עוול לחברתו ואשת בריתו אשר הוא בוגד בה."

וכעין זה כתב בפסק דין נוסף, עיין שם סימן קל"ד:

"התבוננתי בתיק ובחוות דעת של מע"כ חבירי הגאון הראש"ל שליט"א וכב' חבירי הגר"מ ראטה שליט"א, והנני רושם כאן את השקפתי על הענין הכאוב. הלזה:

לאשר את פסק הדין שצריכים להתגרש, אינני רואה עכשיו יסוד מספיק מחוץ לנימוק הידוע של "אין סיכויים לשלום", והנה מלבד מה שדעת הבי"ד לא נתגלתה לנו כל צרכה ולא נתפרש שזהו הנימוק, הרי, בדרך כלל, אין דעתי נוחה כל כך מנימוק זה המצוי בפסקי הדין הבאים לפנינו. אם סיבת הקטטה והפירוד איננה באשמת האשה, באופן שאין לדונה למורדת, או אשה שדיעותיה רעות, והיא טוענת שרוצה בשלום ולא בגט, והבעל דורש דווקא גט, הרי אנו נתקלים בחרמו של רגמ"ה ז"ל (סי' קי"ט ס"ו), וכמה טרחות טרחנו לנעול את הדלת בפני בעלים הנותנים עיניהם באחרות, כידוע, ואנו ניתן יד להם. מה תאמר, שנסתמך על דעת הרא"ם ז"ל (בתשובה ס"ל) הידועה (עיין סי' ע"ז בח"מ סק"ג ובב"ש סק"ו), שאף במקום שנוהג חרמו של רגמ"ה ז"ל אם הבעל משליש גיטה וכתובתה נפטר ממזונות, נפרוץ פרצות, ח"ו, בחיי המשפחה בישראל, וכמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' כי לא אכשר דרא, וד"ל.

וכבר נהגו כל בתי הדין בישראל שלא לפסוק כמותו, ולא זו בלבד, אלא שטעות יש כאן ביד המסתמכים על הרא"ם שאף הוא ז"ל לא אמר להתיר לבעל לישא אחרת במקרה שמשליש כנ"ל, אלא שמותר לבעל להשתמש באמצעי זה בכדי להביא אותה לידי קבלת גט, ואם בכל זאת תעמוד האשה בסירובה, לא אמר הרא"ם ז"ל להתיר לו חרמו של רגמ"ה ז"ל."

דבריו מתוקים מדבש  ועל זה נאמר כבר הורה זקן. עם זאת, גם הגריא"ה זצ"ל הבין שבמקרים כגון אלו טובת האשה היא סיום קשר הנישואין, מכיוון שבמצב זה אין תכלית לקיום הנישואין, וביה"ד ימליץ לאשה על גירושין אחרי שתקבל כתובה ופיצויים, עיין מש"כ שם בסימן קל"ג:

"סוף דבר הנראה לי שלפי שורת הדין היה לנו להמשיך את פסה"ד על המזונות עד שישבר יצרו הרע ויכנע, אבל שבתי והתבוננתי שגם בשבילה אם תקבל איזה פיוס הוגן, מוטב להפרד מבן אדם זה בג"פ כדת משה וישראל, אבל לא בדרך שפסקו הב"ד, שיהא חוטא נשכר. והנה טענת הדלות שהוא טוען, איננה ברורה לי לגמרי, ויש מקום לחשוב שהוא שותף במספרה של הבע"ב שלו {שלפי מה שנשמע מהאשה לפנינו הוא לגמרי לצדו בענין זה}, אך זה עוד טעון בירור, ואולם עכשיו שנפלה לו ירושה מאמו, ולפי האומד היא שוה אי אלו מאות ל"י, ובהיות שנתברר שהיתה לה הכתובה ע"ס יותר משלש מאות ל"י, הרי דעתי בהחלט שאנו חייבים לפסוק לה כתובה ופצויים, הרבה הרבה יותר ממה שפסקו לה הב"ד בדרגא א'. "ויהי רצון שמי שהשלום שלו ישכין שלום ואהבה בכל בתי ישראל!"

ועיי"ש בסימן קל"ד שבנסיבות אותו מקרה לא המליץ לאשה על גירושין אלא פסק שוב לנסות הניסיון לשלום־בית:

"ועתה נשובה לענין הנימוק המצוי של "אין סיכויים לשלום". פעמים שאחרי שעברו כמה שנים בפירוד ונעשו נסיונות לשלום ונכשלו, ובאופן שאומדן דעתנו היא שאליבא דאמת עלולה האשה להתפייס במתן פיצויים הגונים, ותקבל את הגט תוך רצון פנימי, שבאמת במצב ובמסיבות הקיימים כדאי הדבר לה, למרות מה שתגיד מן השפה לחוץ, באופן שלא נהיה נתקלים בחרמו של מאור הגולה ז"ל, יתכן במסיבות ידועות להוציא פסק דין לגירושין תוך מתן פיצויים הולמים, אבל במקרה דידן אין דעתי מתיישבת עלי שכבר נעשו כל המאמצים הראויים להחזרת השלום על מכונו, ושהאשה תתרצה באמת לקבל גט, במתן הפיצויים שנקציב, כי סוף סוף, אעפ"י שמצבו הכספי לא הוברר לנו, הרי על כל פנים אינו בסוג העשירים, ואין כאן סיכויים של הקצבת "תרקבא דדינרי", שלכל היותר, אפילו לפי דברי ב"כ האשה, חלקו בחברת דן אינו אלא ארבעת אלפים לירות, ולפי דברי ב"כ הבעל אינו אלא שלשת אלפים לירות" ולא יתכן להציגו לגמרי ככלי ריק. ועל כן בשום לב לכל הנ"ל, דעתי שיש לנסות להשלים ביניהם. בדרך כלל, אינני זוכר שבא לפנינו פסק דין לגירושין על היסוד אין סיכויים לשלום לאחרי קטטה של רק מספר חדשים."

כט. והנה אין דרכי להאריך ולהזכיר האמור בפדרי"ם, כשהמקור לדברים הוא קדמון וברור, אך מכיוון שיש הרואים בפדרי"ם, את היסוד המוסד לפסיקת בתי הדין, אזכיר בדברי להלן את המסורת הנהוגה בבתי הדין, הן בביאור דברי הגר"ח פאלאג'י והן בפסיקה הלכה למעשה, לגבי הנימוק שאין סיכויים לשלו"ב.

עיין בפד"ר חלק א עמוד 162 בפסק דינם של הרה"ג ש.מ. אזולאי, אליעזר יהודה וולדנברג, יוסף קאפח זצ"ל:

"ברם אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האשה לקבל ג"פ, כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת, או בדומה לזה אמתלא ברורה שהאשה נמאסה עליו, וזאת לא הצליח הבעל להוכיח ולבסס על עובדות ממשיות. אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקוה לשלום, כל בעל שירצה להפטר מאשתו יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים ואח"כ יבוא וידרוש ג"פ בטענה כי אין סכויים לשלום, וכבר מצינו בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קמ"ה שנשאל ע"ד אחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים באמרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו וכבר עברו י"ד שנה ……ודון מינה גם לנידון דידן שאין טענות מבוררות ומבוססות, ובפרט שמתשובתה החיובית של האשה באחרונה לתנאי השלום העיקריים שהציע בעלה מי"ט בסיון תשי"ג, יש מקום לחשוב שאמנם פני האשה עכ"פ כעת לשלום. ואולי אחרי הסבל הרב של הפירוד הממושך השלימה האשה בדעתה להשלים בכנות ולהסתגל לתנאי השלום היסודיים שבעלה הציע בהצהרתו האחרונה, ורק לא יכלה להסכים לכמה מהתנאים שאינם מתקבלים כלל על הדעת ובאים רק בכדי להצר צעדי האשה, ואולי גם בכונה מחושבת מראש בכדי שלא תסכים לשלום".

בפד"ר חלק ז' עמוד 109 כתבו הרה"ג יעקב רוזנטל עזרא הדאיה, ברוך רקובר זצ"ל :

"בנוגע לעילה א' כבר פסקנו כמה פעמים שאפילו אם אין סיכויים לחיי שלום אין לחייב הצד שכנגד לקבל גט אם הוא אינו אשם במצב שנוצר".

בפד"ר חלק ז' עמוד 112-113 כתבו הרה"ג יצחק ניסים יוסף שלום אלישיב בצלאל ז'ולטי זצ"ל:

לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעונינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת, דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת לא בעינא ליה משום שהוא שנאוי עליה, ובכל זאת, אינה רוצה להיפרד ממנו, אחזתיו ולא ארפנו, וניחא לה שהמצב הבלתי נורמלי יימשך לעולמים, וירעו שניהם עד שיסתאבו.

ויש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל – לא לגרש בניגוד לרצון האשה – כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה. מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל.

אלא שאכתי י"ל, אף אם נניח כאמור לעיל דבכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה, מ"מ אם נבוא להתיר באופן הנ"ל יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני, ואם לא הא לא קיימא הא. עיין מ"ש במוהרשד"ם אה"ע סי' ק"כ… וי"ל דה"ה במקרה והיו חיים בנפרד למעלה מעשר שנים לאו מילתא דשכיחא היא. ועי' מ"ש בס' חיים ושלו' להגר"ח פאלאג'י ז"ל ח"ב סי' קי"ב…

אמנם כפי האמור לעיל, לכאורה הדעת נוטה לומר כן על יסוד הרושם המתקבל מקריאת החומר שבפנינו, ברם לקבוע דבר ברור אין בידינו כי רק מפי כתבם אנו חיים, דבר זה מסור יותר בידי ביה"ד האזורי אשר טיפל בצדדים זמן כה רב ושמע את הצדדים ממקורם הראשון ועמד על טיבם, עליו לקבוע את משמעותם של הדברים שהשמיעה האשה בביה"ד: רציתי ורוצה שיבוא,,, אם זה רק גיבובי דברים ופטומי מילי בעלמא, או היא אמנם מחכה לבואו אבל אך ורק לשם מתן עזר וסעד לילדים הזקוקים לטיפול אב – לפי דבריה, מבלי כל רצון ומחשבה לקומם את הריסות חיי המשפחה ביניהם, או שמצדה באמת אין כל מניעה להגיע לידי הסדר של שלום.

ומבואר מדבריהם שהיכא שהאשה לא רוצה את הבעל, י"ל שבזה לא גזר רבנו גרשום, וגם בזה הסתפקו, אך היכא שרוצה בו אף שאין סיכויים לשלו"ב ודאי לא יחייבוה וכ"ש שלא יכפו.

בפד"ר חלק ט עמוד 211 בפסק דינם של הרה"ג שלמה גורן , יוסף קפאח , מרדכי אליהו זצ"ל נכתב ע"י הגר"ש גורן:

"והנה ראיתי רבים מסתמכים על מה שכתב בספר חיים ושלום להגר"ח פאלאג'י ח"ב בסימן קי"ב, לאחר שדן בזוגות שהרבה זמן נפרדים זה מזו ונראה לבית דין שאין להם תקנה, כתב שם הגר"ח פאלאג'י כדלהלן: אלא דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה. אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה….. והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה. דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מ"ש בזה בספר החסידים.

אף על פי שבביה"ד הרבני הגדול הסתמכו באחד הפסקים על דבריו של הגר"ח פאלאג'י בזה, קשים הם דבריו מאוד מצד עצמם, מכיון שאינו מבחין בין כשמדובר לכוף את האשה לגט ובין לכוף את הבעל לתת גט, כי לכוף את האשה לקבל גט אין בזה איסור לכאורה לפי הגר"ח פאלאג'י השייך לעדות המזרח שלא קבלו עליהם את החדר"ג, וגם אינו דן שם לא בחדר"ג ולא בדין השבועה, אם לא מקבל בעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו, אז בודאי שרשאי בי"ד לכוף האשה לקבל גט.

ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר"ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשו"ע ובפוסקים. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו, אלא א"כ דינה כמורדת, או שאומר מאוסה עלי ויש סיבה מבוררת לכך, וגם רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקוה לשלום בית מחמתה שאז כופין אותה לקבל גט, או שמתירין לו לישא אחרת אם היא מסרבת לקבל גט." עכ"ל

והגר"א אליהו כתב שם בעמוד 220

ב"כ הבעל מסתמך על פס"ד שהובא בכרך ז' ע"ס דברי חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב. אך אין הנידון דומה לראיה, כי כל הפוסקים שדברו בענין נקמנות של האשה, איירי רק באופן שהאשה מורדת והיא אינה מוכנה לחיות עם הבעל, והאשה אומרת שאינה מוכנה להתגרש ממנו, ונראה לביה"ד שזה רק מתוך נקמה אז חל עליה דין מורדת, אבל כאן בנידון דידן שטוט אסר וטוט שרי זו לשון הגמרא (מועד קטן ט"ז עמ' א') ופירושה שאותו קול שופר שאסר הוא שמתיר, מי שאמר שסרובה של האשה הוא נקמנות, הוא הוא שאומר עתה שהאשה מוכנה לשלום, ואפי' אז בעת שאמרו שזו נקמנות הם פסקו לדחות את תביעת הבעל לגירושין, הרי שהם לא ראו את מעשיה כנקמנות גרידא אלא גם כנקמנות ועל כן לא חייבו אותה בגט. וכ"ש שלא פסקו עליה בי"ד שהיא מורדת ונקמנית, ובלי מרידה מאן לימא לן שחייב לגרשה, ובשביל זה בלבד שחיים בנפרד לא מחייבים גט.

ועיין בתשובותיו ח"א סי' א' שכתב בפירוש ישתדלו לרחק באופן שתקבל גיטה בכל מיני כפייה ובכל מיני ריצוי עד שיתרצו. הרי שכוונתו היא שביה"ד יעשו כל מה שבאפשרותם בהשתדלות, אבל לא יוכל לחייבה לקבל גט, דאם לא תאמר הכי יהיו דבריו קשים או שנאמר כדברינו לעיל ששם איירי במורדת ממש.

ובפד"ר חלק י עמוד 173 בהרכב הרה"ג שלמה גורן , אברהם שפירא, שלום מזרחי בדבריו של הגר"ש גורן כתב:

גם אין להסתמך בנידון דידן על הגר"ח פלאג'י שקבע זמן של ח"י חדשים לכל זוג שחיים בנפרד, שכל שלא השלימו במשך ח"י חדש כופין על גט, כי כבר בררנו באריכות בפסק דין אחר את דבריו של הגר"ח פלאג'י, והוכחנו כי דבריו בנושא זה תמוהים עד מאד ואין לקבל אותם כמות שהם, ולא לעשות מעשה על פיו, בלי בסיס הלכתי מספיק שעל פיו יש לכוף על גט.

האשמה היחידה שהוכחה נגד האשה ע"י הודאתה היא שבירת הזכוכית של המכונית והצדיקה זאת בטענה שזה היה בעת הריונה כשעזב אותה לנפשה והלך להתרועע עם צעירה אחרת. ומכיון שכל האשמה הזו מבוססת על הודאתה של האשה, יש גם לקבל את הסברותיה לכך, ועל כך נאמר אין אדם נתפס בשעת צערו.

…גם לגופו של ענין אין כל סיבה הלכתית שבכחה אפשר לכוף על האשה לקבל ג"פ או לתת לבעל היתר לישא אשה אחרת על אשתו על אף ששניהם מעדות המזרח שלא קבלו עליהם חרם דרבינו גרשום. הרי מפורש בכתובה שהבעל התחייב בשבועה חמורה שלא לשאת אשה על אשתו, ועל סמך מה נתיר לו את שבועתו. הרי מפורש בכנסת הגדולה סי' א' הגהות ב"י אות ל"ג דהמורד על אשתו דאמר מאוסה עלי אין לו לישא אחרת משום חרם דרבינו גרשום ובמקום שנשבע אסור משום השבועה. וכאן (א) האשה לא הוכרזה כמורדת; (ב) אין כל סיבה להכריז עליה כמורדת מכיון שהבעל הוא שעזב את הבית והיא תובעת כל הזמן שלום בית; (ג) טענת הבעל מכללא מאוסה עלי לא הוכחה כלל בבי"ד. אדרבה, קיים חשש סביר, כפי שמתברר להלן, שעיניו נתן באחרת או באחרות, והוא הגורם לכל הריב והמדון שביניהם, וכיון שנשבע שלא לישא עליה אחרת ככתוב בכתובה כבר פסק בכנסת הגדולה סי' א' שאסור לישא אחרת עליה משום השבועה כמו חדר"ג; (ד) מחוות דעת של מחלקת הסעד באשקלון אנו למדים (א) שהבעל אינו מכחיש את יחסיו עם אשה אחרת ואת רצונו לשאתה לאשה; (ב) כל טענותיו והאשמותיו נגד אשתו, אין להם בסיס; (ג) הגב' א' למרות היותה הבודדה בנטל האחריות והטיפול בילדים, ממלאה את תפקידה בצורה הטובה ביותר. ולעומת זאת מותח הדו"ח הנ"ל בקורת קשה על הבעל ביחסו הצונן כלפי הילדים.

בפד"ר כרך  י"ג עמ' 361 בהרכב הרה"ג אליעזר יהודה ולדנברג, יצחק קוליץ, אאמו"ר אליעזר שפירא זצ"ל דנו בדברי הגר"ח פלאג"י (נדפס גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן נ"ב):

אמנם מצינו להגר"ח פלאג'י ז"ל בספרו שו"ת חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב שכותב אודות אם קורה מחלוקת ממושכת בין זוג כדברים האלה: "והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לב"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא כמ"ש בס' החסידים" עכ"ל.

ולפי"ז היה מקום לכאורה גם לכגון נידוננו שכבר עברו שנים כה רבות שאין שלום בין הזוג לחייב משום כך את האשה לקבל גיטה, וכפי שכבר השמיעו בכזאת בפנינו בכמה וכמה מקרים טוענים רבניים שידעו או ששמעו מתשו' זאת של הגרח"פ ז"ל

אבל אין בזה בכדי סמיכה, וערבך ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פלאג'י ז"ל יחידאה הוא בדעתו זה, ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש מצינו שנפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש, יעוין לדוגמא ברמב"ם בפרק ט"ו מה' אישות הט"ו, ואה"ע סי' ע"ז סעיף ג' וסי' קנ"ד סעיף ז', ועוד, ומכש"כ כשאין כל עילה בדבר, והמפורסמות א"צ לראיה עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לג"פ.

 באשר שלא מצינו בכזאת לכוף לתת או לקבל ג"פ בגלל חילוקי דיעות קטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, אשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה בג"פ, ורק בגלל "שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם". מסתבר הדבר לומר כי גם הגאון הגרח"פ ז"ל לא כוון בדבריו לכפיה כמשמעו, אלא המכוון שבדבריו בזה הוא שיסובבו את פני הדברים שיסכימו לכך, ולזאת היא כוונתו במ"ש בלשון "עד שיאמרו רוצה אני" היינו עד ששניהם יסכימו כבר להפרד זמ"ז בג"פ [וממ"ש כן גם בנוגע לבעל נלמד זאת הכוונה גם בנוגע לאשה, דאחרת הרי בנוגע לבעל ישנו חשש לגט מעושה].

גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגרח"פ שם הוא רק היכא שלמעשה בגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג גם יחד אינם מסכימים להזדקק זל"ז לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון "ואם בינם לשמים", וזאת היא גם הראי' שמביא שם מס' החסידים שהמדובר היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו וכו' כמוזכר גם בבאה"ט אה"ע סי' קי"ט סק"ב, וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם בחאה"ע סימן ק"ג שמסתייע ממנו החו"ש בתחילת דבריו שם. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה"ג יודה גם הגרח"פ ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לג"פ כל שאין כל עילה ממשית לדרישה זאת. ובנידוננו המדובר שהמערער אין רצונו לכך, והאשה דורשת עד היום שו"ב כנה, ובקשה מאתנו מאד שנעשה אם הכל למען שלום בית.

עכ"פ איך שלא יהיה אין כל מקום לבוא ולהסתמך על הדברים כפשוטם האמורים בדברי הגרח"פ ז"ל ולדרוש עבור כך שיפסקו הלכה למעשה לחייב צד מן הצדדים להפרד בג"פ בגלל קטטות ומריבות שאין כל בסיס בהלכה לחייב עבורם פירוד בג"פ".  עכ"ל.

לב. ועיין בדברי הראשון לציון הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל בפסק דין משנת תשי"ח שהובא בשו"ת יביע אומר חלק ג – אבן העזר סימן יח אות י"ג הסביר באריכות את דברי הגר"ח פלאג'י שהכוונה לכפיה במילים וז"ל :

"באמת שאפילו לדעת הפוסקים דס"ל שאין כופין אותו להוציא בטענת מאיס עלי, י"א שמצוה מוטלת על הבעל לגרשה, ומכ"ש כשיש חשש שע"י השהייתו תצא לתרבות רעה. וכדאשכחן בשטה מקובצת (כתובות סד) שכ' וז"ל, כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא. ור"ת ז"ל היה אומר שאפי' זה לא נאמר לו אלא שאם ימלך ב"ד נותנין לו עצה לגרשה לאלתר. ע"כ. … וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב), שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני. כ"ז כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו. עכת"ד. ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה והרמ"א הנ"ל.

ועיין עוד במש"כ בחלק ח – אבן העזר סימן ב באיש ואשה נשואים שנים רבות ולא ילדה ויש לחייבה להתגרש, וכתב שהבעל ישליש גט אף שבני הזוג ספרדים עיין מספר טעמים  לדבר וסיים:

ולכן אם הם נפרדים זמן רב צריך ללחוץ על האשה שאם לא תסכים לפשרה כפי ראות עיני ביה"ד, ותמשיך לדרוש פיצויים גבוהים, יתנו היתר נישואין לבעל, כי נוסח הכתובה: "שלא ישא אשה עליה כי אם ברשות בית דין", ודי במתן רשות ביה"ד להתיר לו לישא אשה אחרת עליה, וכמ"ש הכנה"ג (סי' א הגב"י אות סו). וא"צ התרה כלל. וע"ע בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' קא, וח"ב סי' רכב, וח"ג סי' קיט). ובשו"ת נחפה בכסף (חאה"ע סי' ב) ובשו"ת ויאמר יצחק (חאה"ע סי' קסב). ומ"מ נהגנו לרווחא דמילתא להתיר לו השבועה. וכמ"ש הכנה"ג (שם אות ס"ה) בשם המהר"א ששון. וע' בספר חסידים (סוף סי' תקיז), שכתב: מי שישב עם אשתו ולא ילדה לו ואינו נותן לה גט נאבד מהעוה"ז והעוה"ב, ואם היא או קרוביה מעכבים הרי כולם חוטאים, וכן אמר ישעיה הנביא לחזקיה כי מת אתה ולא תחיה, על שלא נשא אשה (ברכות י א), ואם אין לו ממון לא יכבידו עליו על הכתובה. ע"כ. והרי ר"י החסיד ידע בודאי מחדר"ג, ואפ"ה כתב שלא להחמיר בזה. וע' להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב) שכתב, ונראה בדרך כלל כל שנראה לבית דין שהם נפרדים זה מזה זמן רב, ואין תקוה לשלום, אדרבה ישתדלו להפרידם ע"י גט פיטורין בהקדם. ופעמים רבות שהאשה מסרבת להתגרש, כי ברצונה להתנקם בבעלה, והיא וקרוביה מעכבים הדבר שלא לש"ש, עתידים הם ליתן את הדין, ואני נותן קצבה לכך עד י"ח חודש, ואם לא יצליחו להשלים ביניהם תוך תקופה זו, יכופו אותם עד שיאמר רוצה אני לתת גט, ויפרדו איש מרעהו. ע"ש. ישמע חכם יוסף לקח. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ז חאה"ע סי' ב).

ומבואר דלא התיר אלא במקום שהאשה חייבת להתגרש ולא רוצה, אך לא במקום שאין עליה חיוב ורוצה בשלום בית.

ובשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן טו כתב:

ב. איש ואשה שאין שלום בית ביניהם, והאשה מסרבת לבא לב"ד לקבל גט מחמת תביעות ממון

ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה .

ויש שרצו להוכיח מדבריו שגם הוא סבר כדעת הגר"ח פאלאג'י, שכשאין סיכויים לשלום בית , יש לחייב את הצדדים להתגרש, אפילו ללא עילה. אך אין הדברים כן, דאיהו מיירי ששני הצדדים רוצים להתגרש, אלא שהאשה מעכבת מחמת ענייני הממון, שבזה לא שמעינן לה לעכב, אלא מכריעים בענייני הממון, ואם לא מתרצה שיכריעו בזה לא מעכבינן, וזהו כסברת רבנו ירוחם, אך כשאינה רוצה מפני שרוצה בבעל ודאי לא נכפנה ואף לא נחייבה.

לג. אכן יש המביאים את דברי הגר"ש דיכובסקי, הקובע שכשהגיע מצב של מות הנישואין יש לחייב את הצדדים להתגרש. ביטוי זה המובא בשמו, שמעתי מפיו בשיעורים שמסר בכנסי בדיינים, מוזכרים בשמו בפסיקת בתי הדין, ומוזכרים תדיר בכתבי טענות המוגשים בפנינו. עם זאת אין אני יודע אם נכתבו בלשון הזה במפורש בפסקי הדין שכתב, ועכ"פ מטבע לשון יפה זו, אין בה די ללא נימוקים הלכתיים, וכמליצת הירושלמי שבת יט א, פסחים ו א: "כל תורה שאין לה בית אב אינו תורה", שכל דבר הלכה צריך מקור מהיכן נלמד,

ועיין עוד ב"ב קל, ב:

 "אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו ..דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא, מגמר נמי לא תגמרו מיניה – דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות"

וברשב"ם שם קלא , א

ואל תגמרו – לדון מיניה אלא כפי שדעתכם נוטה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות …והוא הדין לדבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שלבו רואהו ובפרק קמא דסנהדרין נפקא לן מועמכם בדבר המשפט עמכם בדבר עמכם במשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות

שמע מינה שאין לסמוך על פסיקה שטעמה לא ברור ועיין בזה בשו"ת תשב"ץ ח"ב ס' קיב- קטז.

ניסיתי להתחקות על פסקי דין שבהם כתב הדברים במפורש, במספר פסקי דין מצוטט שפסק הדין הקובע קביעה זו ניתן בתיק נד/382 או נד/82 (תיק מהעידן שטרום המערכת הממוחשבת, גם זו הישנה),  לפס"ד דין זה הצטרפו  הגר"מ אליהו זצ"ל והגר"י נדב וכך מצוטט בשמו:

"בהיעדר סיכוי לשלום בית, אין לבית הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד־צדדית, אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצם ואין טעם לעסוק בהחייאה מלאכותית לפגרים מתים. פסק דין זה אינו חיוב חד־צדדי שבו צד אחד נאשם, אלא תיאור של המציאות הכואבת והמסקנה הבלתי נמנעת. זכותו וחובתו של בית הדין להוציא פסק דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין, גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר".

בדברים אלו נכתב, שחובת ביה"ד להוציא פס"ד לגירושין, אך לא נכתב מידת החיוב בגירושין כפיה, חיוב, המלצה, גם לא ברור האם במקרה זה שני הצדדים לא רצו זה בזו, אלא אחד סירב להתגרש, כדברי רבינו ירוחם, או שרק אחד מהם רצה להתגרש והשני טען שרוצה שלו"ב.

דבריו הובאו גם ע"י הגר"א שרמן בפס"ד של ביה"ד הגדול בתיק 810538/2:

מכאן תשובה כנגד  פסק הדין  שציטט ב"כ המערערת,  "שבהיעדר סיכוי לשלום בית אין לביה"ד ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש.אין כאן אשמה חד צדדית , אלא קביעת עובדא שחיי הנישואין הגיעו לקיצן…." .  הגר"ש דיכובסקי קיבל קביעה עקרונית , כשצדדים גרים בנפרד מספר שנים , עצם הפירוד מהווה עילה לגירושין.  בלי שיהיה צורך לבדוק מי מבני הזוג גרם "למות הנישואין" כהגדרתו.  וכתב לבאר שיטתו זו בזה"ל:

"מות הנישואין – אני מרבה להשתמש במושג זה, כאשר ברור לחלוטין שבני הזוג לא יחזרו לשלום לעולם. הדברים אמורים בעיקר, כשהבעל יצר קשר עם אשה אחרת ויש לו ממנה ילדים. גם אם כל האשמה מוטלת עליו, הרי בסופו של דבר, אין מנוס מגירושין. אמרתי לא פעם, שקשה לי להאמין באהבה, כאשר בני הזוג נמצאים בפירוד במשך שנים רבות, וכל מפגשיהם הם בבתי דין ובבתי משפט. אם יטען צד זה או אחר לשלום-בית, בטענה כי הוא אוהב ועדין האהבה יוקדת בו, ארשה לעצמי לפקפק, אם "אהבה" היא בגימטריה "ממון" ("סולם" הוא בגימטריה "ממון" – כך שהממון יכול להעלות את האדם למעלה או להורידו למטה). אינני מתרשם מהצהרות אהבה, לאחר שנות פירוד. במקרים כאלה, יש גם מקום לחיוב גט, משום שלאמיתו של דבר, אף אחד לא רוצה בשני. בנוסף, אינני סבור שבבני זוג המתדיינים ונמצאים בפירוד שנים, יש לערוך "חפירות ארכיאולוגיות", בכדי לבדוק מה קרה לפני שנים רבות ומי החל במריבות. יותר נכון לבדוק את המצב "באשר הוא שם", לפי מקומו היום, ואם היום שניהם אינם רוצים זב"ז – גם אם הם מסווים את דבריהם בטענת שלום-בית – אזי יש מקום לחיוב גט".

שיטתו זו של הרב דיכובסקי , מהווה בסיס לתביעות בעלים שבגדו בנשותיהם, ונטשו אותן לטובת אשה זרה. לאחר תקופת פירוד ביניהם, תבעו לחייב את האשה בגט, עקב  עצם מצב הפירוד ו"מות הנישואין". ומרחיקים לכת בתביעותיהם לפוטרם ממזונותיה, עקב חיובה בגירושין. כפי שנפסק בפסקיו בנושא זה. כך שלא הנחת לבת אברהם אבינו לשבת תחת בעלה. 

קביעה הלכתית זו שמצב של פירוד ("מות נישואין") מהווה עילה לחיוב בגט, נסתרת מן האמור בפסיקתו של הרמ"א לעיל. שגם כאשר מבחינה הלכתית ניתן להשאיר את מצב הפירוד, ולא לחייב את הטוענת מאיס עלי אפילו באמתלא לא מבוררת לחזור לבעלה, ובפועל מצב הפירוד נוצר כתוצאה מכך. למרות זאת לא חייבו את הבעל לגרש, מכוח עצם מצב הפירוד וכהגדרתו ("מות הנישואין") . על כן נדחית טענת ב"כ המערערת, לחייב את הבעל בגירושין כפי שביסס על פסקיו של הרב דיכובסקי ,שאינם מבוססים על מקורות הלכתיים.

והנה אם נסתמך על האמור בפסק דין זה, לגבי מש"כ שהנישואין תלויים באהבה, כבר כתבתי לעיל, שאין הדברים כן והאהבה אינה תנאי לקיום הנישואין ואף שאמרו חז"ל האוהב את אשתו כגופו ומצוה שיאהבנה, פוק חזי מאי עמא דבר, שבני זוג רבים חיים ללא אהבה, אלא מחמת התועלת שמפיקים שניהם מהנישואין, בין תועלת רבה בין מעוטה ובין אם אינם רוצים שיקרא עליהם שם גרושים, וכן הוא במספר עדות ואכ"מ, משכך חוסר אהבה  לא מהוה עילה לגירושין. עם זאת מש"כ שאין לדון מה היה בעת הפירוד אלא מה המצב עכשיו, בזה אין ספק שהצדק עמו, שאין דנים אלא באשר הוא שם, ואם עכשיו שניהם אינם רוצים זה בזו, הלא זהו דינו של רבינו ירוחם שכששני הצדדים אינם רוצים זה בזו בזה כופין לגרש. אמנם דברנו מיירי בזמן שאחד מבני הזוג לא רוצה ברעהו וברור לנו שלא יחזור בשום פנים ואופן, אך השני עדיין מעוניין בו, אף שאינו מובן לנו מדוע, בזה אין מקום לחדש מסברא, שמכיוון שאחד הצדדים המית את הנישואין, אם השני מעוניין בהם, מהיכי תיתי לחייבו ללא בית אב של תורה.

לד. הדברים לעיל נכתבו על סמך פסקי הדין שמצאתי, לאחר מכן פניתי לבני משפחתו של הגר"ש דיכובסקי אם יכולים להמציא לי את פסקי הדין שבהם נומקו הדברים, אך גם הם לא מצאו את פסקי הדין המדוברים, אך שלחו לי טיוטת הרצאה שאמור להעביר בכנס הדיינים (הדברים נכתבו לפני הכנס), בסופו של דבר הגר"ש דיכובסקי נשא דבריו בכנס הדיינים תמוז תשפ"ג, בכנס אמר שפסקי הדין שנכתבו ע"י בעבר לא נמצאים תחת ידו, אך ביאר באריכות ובכתב עיקרי שיטתו, עיינתי בדברים, ואני מסכים לכל דבריו, ואין ספק ששיטתו והשקפתו היא דעת התורה האמיתית, אך הפירוש שנתנו לה והתנהלות חלק מבתי הדין על סמך הגדרת שיטתו מות הנישואין הינה הגדרה לא מדויקת, ומתוך כך באים לחייב גט כשאין סיבה ואין עילה, ונחזור לבאר הדברים תוך ציטוט מתוך הדברים שכתב (ויפורסמו בספר כנס הדיינים האמור לצאת בקרוב).

… אני זוכר היטב את אחד התיקים הראשונים שבהם ישבתי בביה"ד האזורי בתל אביב (בשנת תשל"ו). … מדובר היה בפירוד של  40 שנה (!)  – כמעט כפול משנות 2 דורות. הבעל עזב את הבית מקץ מספר חדשים לנישואין, והיו לו טענות שונות על אשתו. לאחר זמן הוא יצר קשר עם אשה אחרת, וממנה נולדה לו בת ולאחר זמן גם נכדים. הוא תבע גירושין, ואילו האשה עמדה בטענתה לשלום בית. בית הדין חייב אותו בשלום בית וגם פסק מזונות לאשה, אולם בפועל לא השתנה דבר. בית הדין הרבני חזר ופגש את הצדדים אחת לשנה, בתחילת תקופת החורף, כשהדיון היה בענין אחד בלבד: קביעת דמי הבראה לאשה לצורך שהות במלון בים המלח – דבר שהיתה זקוקה לו מטעמי בריאות. בהתקרב הדיון השנתי, אמרו לי חברי: אין מה לדון כאן. הדבר היחיד שצריך לקבוע הוא דמי הבראה לים המלח, וזה דיון טכני בעיקרו. ישבתי בתיק ושאלתי את חברי: האם לאחר 40 שנה של פירוד, בזה בלבד עוסק ביה"ד? הם ענו לי: מה לעשות: האיש תובע גירושין כל השנים. האשה עומדת על רצונה בשלום בית. אין עילה הלכתית לחייבה – מה נוכל לעשות?

…נושא "מות הנישואין", התעורר אצלי באותה עת. מאז חזרו על עצמם דברים דומים, שהמכנה המשותף  להם היה: פירוד ממושך וקרע שאינו ניתן לאיחוי, ובעיקר: חוסר תוחלת ואופק קודר של אי השלמה עם המציאות.

כפי מה שביארתי לעיל היכא ששני הצדדים אינם רוצים זה בזה ודאי יש מקום לחייב ואף לכפות לשיטת רבינו ירוחם, ויש לשער שבמקרה קיצוני זה, שהבעל עזב את האשה אחרי מספר חודשים וחי עם אחרת כארבעים שנה ואף הרבה הרבה זמן פחות מכך, מסתבר שהאשה גם היא אינה רוצה בו, ושוב יש לחייבה להתגרש, אך הסיבה אינה חוסר הסיכוי לשלום בית אלא מכיוון שאין שניהם רוצים בנישואין. אכן התנהלות זו הייתה תמוהה על פניה, אך נראה טעם הדבר, שבאותם שנים דיינים רבים החזיקו בשיטה שדי לפטפט מן השפה ולחוץ אני רוצה שלום בית כדי שלא לחייב בגירושין, מאידך גיסא השימוש בשיטת רבינו ירוחם כמעט ולא הובא בפסיקה (וכנראה לא היה ידוע לדיינים באותה עת), וודאי לא הורחב כפי שנעשה בפדרי"ם בשנים האחרונות. אך כאמור במקרה שקרוב לודאי יש עילה לחיוב, ודאי שנחייב ונכפה את האשה לגירושין.

נעתיק גם את המשך דבריו של הגר"ש דיכובסקי שהן קילורין לעיניים וניכרים דברי אמת ואני מסכים עימם להלכה ואף למעשה במקרים שביה"ד משוכנע, ששני הצדדים אינם רוצים בנישואין יש לחייב בגירושין, אך כאמור העילה לחיוב אינה חוסר אפשרות לשלום בית, אלא מפני שיש רצון לגירושין במקרה שכזה, משכך יש עילה וביה"ד רשאי וחייב לצוות על גירושין, לפיכך יש לומר שמות הנישואין אינו מהווה סיבה לגירושין אלא סימן למצב האמיתי ביניהם שבמקרים רבים מוכיח שאין רצון בנישואין גם לצד המסרב , נעתיק חלק מדבריו וז"ל:

שאלוני: על מה מתבסס מבחינה הלכתית, ענין זה של "מות הנישואין"?

על כך יש לי ארבע תשובות עיקריות:

א. במצב של פירוד ממושך, כשהצדדים נפגשים רק בבתי דין ובבתי משפט, ולאחר שנים של דיונים ומריבות, קשה מאוד לדבר על רצון אמיתי לשלום. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", נאמר בספר משלי. אין אהבה חד סטרית, ואי אפשר להאמין שאחרי שנים של פירוד, נותר אפילו קומץ של אהבה בין הצדדים. מדובר בשני אנשים זרים לחלוטין! … מתוך נסיון רב שנים, למדנו בבתי הדין שפיהם ולבם של הצדדים אינם שוים, ודיבורים על רצון אמיתי בשלום בית הם לא פעם כסות עיניים, ותו לא. לא פעם "שלום בית", משמעותו האמיתית היא "בית שלם", שאותו חפצה האשה, אבל לא חיי נישואין שלמים. כך שבעצם, שני הצדדים רוצים בגירושין.

ב. פירוד ממושך של שנים רבות, כשהצד השני בנה את ביתו מזמן, הוא לא פעם ענין של נקמנות. בבחינת: "גם לי גם לך, לא יהיה". הרצון החריף לנקמה מכוסה באיצטלא של כביכול טענת שלום בית. לכך, אין לתת יד.

ג. מצב של פירוד ממושך מאוד כאמור לעיל. הוא בבחינת "מילתא דלא שכיחא", ובזה לא גזר רבנו גרשום. יש אפשרות להיתר נישואין במצבים כאלו.

ד. "נישואין על הנייר" בלבד, הם בבחינת בור ברשות הרבים. כל אחד מן הצדדים, עושה או עלול לעשות דין לעצמו. גם אנשים ונשים מן החוץ מזהים את המצב, ויוצרים קשר עם בן הזוג שנותר לבדו. זו מציאות כאובה הידועה לכולנו. חובת ביה"ד למנוע תקלות, ולפעול לסילוק מכשול לרבים.

… אינני סבור, שבבני זוג המתדיינים ונמצאים בפירוד שנים ארוכות, יש לערוך "חפירות ארכיאולוגיות", בכדי לקבוע מה קרה לפני שנים רבות, ומי החל במריבות. יותר נכון, לבדוק את המצב "באשר הוא שם", לפי מקומו היום. ואם היום שניהם אינם רוצים זה בזו – גם אם הם מסווים את דבריהם בטענת שלום בית – אזי יש מקום לדון גם בחיוב גט".

…כולנו יודעים מה הן התוצאות הקשות של מדיניות "ירעו עד שיסתאבו", שחלק מחברי הדיינים דוגלים בה. איש ואשה שנפרדו לנצח, ואין כל בדל של סיכוי שיחזרו לשלום ובעצם גם אינם חפצים בשלום, אינם יושבים שוממים. גם האיש וגם האשה, מוצאים לעצמם פתרונות לא הלכתיים, בכדי  להמנע מ"לא טוב היות האדם לבדו"…. יכול בית הדין להוציא פסקי דין לשלום בית במשך 40 שנות פירוד, ולומר שלום עלי נפשי, … האם אין חובת בית הדין לפעול, בכדי למנוע מכשול? … ובינתיים הצדדים חוטאים ומכשילים את עצמם ואת הציבור! האם אין זה בבחינת "בור ברשות הרבים", שחובת בית הדין לכסותו בכדי למנוע מכשול?

 … ההלכה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות משמעותה, שדיין חייב להפעיל את עיניו ולדון בכל דבר לפי מקומו ולפי זמנו, ולא יכול להסתמך על מה שגדול פלוני כתב כך וכך. כל פסק דין, יפה לאותה שעה ולאותו אדם בלבד, ואין להקיש ממנו למצב שונה!

…יש להקל בדברי רבנו גרשום להסיר החרם, בבעל המואס באשתו.

…. אחזור לנושא "שלום הבית המשפטי". אם כעבור זמן, נראה בעליל לבית הדין שאין כל בדל של סיכוי לשינוי, הרי חובתם ההלכתית, כבית דין שממונה על תקנת הציבור, למנוע מכשול ברשות הרבים, גם אם הדבר אינו תואם את ה"גלאט". יש לבית הדין סמכות הלכתית לכך. אם מדובר באשה המעכבת את הגירושין, אין גם בעיה הלכתית של ממש, למעט חרם רבנו גרשום.

… אדם הבוגד באשתו, לא יכול בקלות לפרק את החבילה, ולנטוש את אשת נעוריו. מדובר בתהליך של שנים ארוכות, ובדיונים משפטיים קשים ורבים. המצב המשפטי הקיים מהוה חסימה גדולה בפני בגידות, אבל לא ראוי לחסום לחלוטין את הדרך לשחרר את שני הצדדים מעיגון ממושך, במציאות שהשתנתה, ולמשוך אותם עד כלות חייהם בפסיקות שוא לשלום בית, שלעולם לא יהיה. בכוונה, אינני נוקב כאן במספר השנים של פירוד שבעקבותיו חייב ביה"ד לפעול, בכדי להגיע לגירושין. בזה כל בית דין יקח על עצמו את האחריות, ויבחן את המצב באשר הוא שם.

אני מוכן להניח שתקופת זמן של ח"י חדשים היא קצרה מדי. הדיונים בביה"ד וערעור בביה"ד הגדול נמשכים לפחות זמן כפול. אבל בתום ההליכים המשפטיים, ולאחר שנעשו כל המאמצים גם במישור המשפחתי באמצעות אנשי מקצוע, ודעת כולם, שאין תקוה ואין סיכוי, וגם אם יפרד האיש מן האשה הזרה, לא יחזור אל אשתו החוקית – אזי אין עצה ואין תבונה, אלא: "ברור לו מיתה יפה". ירעו עד שיסתאבו, פירושו שביה"ד אינו ממלא את תפקידו, ואינו מונע את החטא. אנשים ונשים חוטאים, ואין אפוטרופוס לעריות, וחוששני שלביה"ד המחמיר יש יד בכך.

…. יתכן וניתן לחבר את הדברים הללו לדעתו הידועה של רבנו ירוחם, במרידה הדדית של איש ואשה שאינם חפצים זה בזו, ניתן לנקוט אמצעי כפיה לגירושין. אמנם רבנו ירוחם מדבר אם שניהם אומרים שאינם רוצים זה בזו,

סיכום הדברים:

חובת בית הדין, לא רק לפסוק בין הצדדים, אלא גם לדאוג לתיקון העולם. צריך להמנע ממתן פסיקה שמביאה חורבן לצדדים ולציבור.

גם בדברים שבין איש לאשתו, חייב ביה"ד להביא בחשבון את ההשלכות של פסק הדין לבני הזוג ולציבור.

ביה"ד ממונה על שלום הציבור, ויש לו אמצעים הלכתיים לפעול בכדי למנוע חטאים וחוטאים.

פסק דין שמרבה חטאים וסכנות – גם אם הוא לפי ההלכה – עלול ח"ו להביא חורבן.

… משך זמן הפירוד, אינו דבר שניתן לקביעה מוקדמת. יש פירוד ארוך שהוא קצר, ויש פירוד קצר שהוא ארוך. בית הדין יקבע את הדברים בכל מקרה לגופו.

כל הטעמים הללו נכונים אמיתיים ומוסכמים עלי, ברור שיסודם הוא אי הרצון של שני הצדדים זה בזו, וחובת הדיין לעיין בעינא פקיחא מה המצב כיום, אין ספק שהסיבה לפירוד גם אם הייתה בפשיעת האחד התובע, אינה רלוונטית עתה, כשגם השני אינו רוצה בו. אין ספק שהדיין אינו פטור מלבדוק הדברים היטב, חובת הדיין לבדוק שמצב זה אינו גורם תקלה עכ"פ למסרב להתגרש, וכדמוכח בסוגיית הגמ' בגיטין מג,ב בההיא אמתא דעבדו בה איסורא. אך באשר לתובע, כבר כתב הדברי מלכיאל שהזכרנו לעיל שחטאו של תובע, אינו מהווה סיבה לכפות על הנתבע, ובאשר לחדר"ג, פשט דברי הדברי מלכיאל משמע שאף אחרי שנים רבות נוהג חרמו של רבינו גרשום.

עכ"פ גם מדבריו של הגר"ש דיכובסקי משמע שהסיבה המחייבת בגירושין היא, מפני שהנתבע גם הוא לא רוצה בתובע, אחרי שנים רבות, אלא תולה הסיבה ברצונו כביכול בשלום בית, וחובת הדיין לבחון הסיבה האמיתית לסירוב, ואם ברור לו שהנתבע רוצה גם הוא בגירושין ודאי יש לחייבם להתגרש. וכפי שכתבתי לעיל אין ספק שאהבה לא קיימת אחרי סכסוך שכזה, אך לא זהו המדד, אלא הרצון האמיתי והנכונות לחזור לשלו"ב ולו מפני תועלת, וברור שאינו דומה פירוד של ארבעים שנה מגיל צעיר אחרי הנישואין, לפירוד אחרי ארבעים שנה משותפות, שאף אם אין כלל אהבה, אם יש רצון בהמשך הנישואין ולו רק מפני שבגיל כזה אין סיכוי שיוכל הצד הנתבע לבנות בית חדש ולכן רוצה לגמור את חייו עם מי שהתרגל אליו במשך השנים, אין לכוף בכה"ג. ואף אם אין סיכויים שהתובע יחזור והנישואין מתו בפועל, זה לכשעצמו אינו מהווה עילה אף אחרי שנים רבות.

לה. והנה כל הדברים שכתבנו הינם לעניין פסיקת הלכה, וקבלת תביעה לגירושין, שאין לחייב את האשה להתגרש, עם זאת אסור לנו ואין אנחנו יכולים להתעלם מהמציאות. מסכימים אנחנו לקבל את הגדרתו של הגר"ש דיכובסקי  על "מות הנישואין" במקרים בהם הבעל נתן עיניו באחרת או עזב את האשה, כשהיא לא פשעה כנגדו ואנו בטוחים שלא יחזור, ובמעשיו המית את הנישואין, עם זאת כאמור, אין בדבר זה, אף שהמציאות ברורה לנו, בכדי לחייב את האשה להתגרש ולהפסיד זכויותיה ותקוותיה. אדרבה על זה  נאמר "הרצחת וגם ירשת", אתה הבעל שרצחת והמתתה את הנישואין, לא יכול להפיק תועלת ממעשיך. אך כל זה מדבר לעניין חיוב, אך כאמור כפי שכתבנו, בתביעות לגירושין ולשלום בית, לפעמים הפסיקה תהיה שביה"ד ממליץ לצדדים להתגרש. חובת המלצה זו הינה גם היא חלק מחובת הדיינים, אף שאין בה משום פסיקה, אלא מחמת הכרותם את המקרה. וכפי שהזכרנו לעיל שהמחוקק איפשר להטיל צוי הגבלה, גם במקרים שבהם נכתב בפסק הדין המלצה בלבד.

ונראה לי שיסוד חובת ההמלצה בנוי על מש"כ והזכרנו במספר פסקי דין וגם בראש דברנו לעיל את תשובת התשב"ץ על חובת הדיין בטפלו במקרים שכאלו, תשובה זו היא היסוד המוסד להנהגת כל היושב על מדין כלפי נשים הבאות לדין לפנינו ומתלוננות על צרת נפשן, שלא להעלים עין ושלא להתנהג במורך וחובה על הדיין להתבונן בצרתה של בת ישראל כאילו הייתה בתו. דבריו הם קילורין לעיניים וחובה לדקדק בהם ולהתנהל על פיהם. וזה לשון התשב"ץ:

… ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי…ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין ותובעת כתובתה – לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות "וכי כך עונין אל המעיקות?" וכמו שאמרו בבראשית רבה על יעקב. וראוי לבית דין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה "הרצחת וגם ירשת?" שזה יותר קשה ממות הוא שדומה לארי שדורס ואוכל כמו שאמרו פרק אלו עוברין (פסחים מט ע"ב)

 והוסיף התשב"ץ להזהיר שלא יסתכל הדיין על האישה כעל אישה זרה ועל צרתה כעל עניין שאינו נוגע לו, אלא יבחן כיצד היה נוהג ומה היה טוען אילו היה הדבר נוגע לו אישית, לו הייתה זו בתו, אם גם אז היה מתייחס בשוויון נפש ומחמיר חומרות. לתשב"ץ ברור שאם הדברים היו נוגעים לו לא היה הדיין, או אותו מורה הוראה שהורה לאישה כאמור, נוהג ואומר כך. (וזה לימוד גמור לכלל תפקידו של דיין, שלפני שבא לפסוק את הדין צריך לצייר לעצמו תחילה את הרגשתם של בעלי הדין, כחלק מבחינת המציאות, ורק אחר כך ידון). והתם הוסיף ששיקולים אלו יעמדו לעיני הדיין אף לכוף את הבעל לגט. ויש להרחיב הדברים, גם למקרים בהם הבעל מגיש תביעה לגירושין, כשהוא זה המתנהג שלא כדין, ומשפטית יש לקבל סירוב האשה, ואעפי"כ חובתנו להמליץ לה כאילו הייתה ביתנו או קרובתנו. שבמציאות שנוצרה אין תוחלת לסירובה, הבעל לא יחזור והיא לא תרוויח דבר מהנצחת המצב.

כך אנחנו נוהגים במי שבא להתייעץ עימנו איך ינהג, כך אנו עושים במקרים הבאים לפנינו מידי יום ביומו, וכך נהגנו באלפי תיקים שבהם דננו במשך השנים הרבות ביושבנו על מידין. עומד בפנינו ואנו רגילים לומר את מאמר העולם "תהיה חכם ואל תהיה צודק". עומדים בפנינו ההשלכות החמורות שיכולות ליפול, על מי שדבקים בזכותם המשפטית. הנזק והתקלות שיכולות לבא לאשה ואיש נשואים, כשהנישואין הינם על הנייר בלבד, החשש של התדרדרות וקשירת קשרים של אשה נשואה עם מי שאינו בעלה, התקלות ההלכתיות והמעשיות, שיגרם מקשר זה. הנזק והתקלה שיכולים לבא עליהם לאחר זמן כשהם ירצו והצד התובע עתה יסרב ולו בגין נקמה, שהרי במקרים אלו אנו מדברים על מי שזנח את בן זוגו ועשה מעשה לא מוסרי ותובע גירושין, ומי ימנע ממנו לנהוג באופן לא מוסרי בעתיד ולעגן את בן זוגו, כנקמה או על מנת להשיג השגים יהיו אשר יהיו.

נוסיף ונאמר בבני זוג שאחד מהם רוצה  להפסיק את הקשר והשני מתנגד. לבן הזוג הרוצה בהמשך הקשר, אין באמת מה לעשות אף אם יהפוך עולמות. לקיום קשר נצרכים בדרך כלל שני אנשים, ששניהם יהיו אקטיביים ורוצים בשימורו אף אם רמת הרצון אינה שווה, שהרי קיום קשר מצריך ויתורים רבים. קיום הקשר בנוי על המציאות ששני הצדדים אוחזים זה בזה אחזתיו ולא ארפנו. אך כשאחד מהם מרפה ועוזב, לא נשאר באמת לשכנגדו מה לעשות, משכך במקרים שכאלו שביה"ד מגיע למסקנה, שאחד הצדדים הרפה ועזב את הקשר אינו רוצה בקיומו ודבר לא יחזיר המצב לקדמותו, חובה עליו לצייר הדברים, להסביר לצד המסרב להתגרש שאף אם הוא צודק, תקוותו תקוות שב, ולכן עליו להתגרש בסיטואציה בה הוא עומד שבנסיבות אלו זוהי טובתו. משכך חובת הדיין להמליץ על גירושין, להמליץ ולא לחייב שהרי חזינן ביבמות קיח, ב שיש מי שכל חשיבות הקשר מבחינתה הוא שתיקרא נשואה, ורואים ומכירים אנו מקרים לא מועטים כאלו, ולפעמים הדבר נובע מהתרבות בה גדלו בני הזוג או אחד מהם, ואפ"ה חובה עלינו להמליץ את הנראה בעינינו, כשאנו בטוחים שזו העצה ההוגנת והשומע ישמע והחדל יחדל.

אסור לנו להתייחס רק להרגשה הרגעית של בן הזוג המסרב, אף שאנו בטוחים שסירובו הוא אותנטי ואמיתי והוא שבור מן הגירושין, שהרי עכ"פ חובתנו להציל מי שהוא סומא בדרך, ולפעמים להציל את האדם מהמחשבות והסברות שהוא שקוע בהם וחושבם לאמיתות, שהרי במקרים רבים מצוקתו לא מאפשרת לו לראות הדברים נכוחה. ולכן עלינו לטרוח לשכנעו ולהמליץ לו את מה שנראה לנו ומה שלמדנו מניסיוננו. להשתדל לערוך הסכם בין הצדדים, להשתדל שהפגוע לא יפסיד זכויותיו, וכפי שכתבנו לעיל, שבמקרים אלו יש מקום לחיוב פיצויים מהצד הפוגע הדורש גירושין. אין אנו מתעלמים שהפגיעה והתסכול לא נעלמים (עכ"פ מידית) עם ההגעה להסכם ועם הגירושין. זכורים אנו מקרים רבים בהם הצד הנפגע מתקשה לומר שרוצה להתגרש ואף מסכים לגירושין, אף במקרים שלדעתנו זו טובתו האמיתית בין בדברים שלאחר זמן יכיר בהם ובין בדברים שיכול להיות שלא יכיר בהם לעולם. ראינו לא מקרה אחד ולא שניים שבהם שכנענו צד מן הצדדים להסכים לגירושין, שמיד עם הגירושין הוא פורץ בבכי מר, ואנו בטוחים שהבכי והצער הוא מעמקי הלב. עם זאת חובתנו לפעול ולשכנע לעשות, את מה שהיינו מייעצים לקרובנו ולאהובינו. סוף דבר ההמלצה להתגרש אף במקום שאין חובה ואף לא מצוה, הוא חלק מחובת הדיין, אך הדבר צריך להעשות בהמלצה, בשכנוע, במתן פיצויים, אך לא כחיוב. לפיכך במקרים בהם ביה"ד בטוח שהצדדים לא יחזרו זה לזו, ונדגיש בטוח ולא רק משער, חובה עליו לשכנע על קיום הליך זה, אך לא כפסיקה, שהרי על פי ההלכה אין מקום לחיוב בכה"ג.

לו. העולה מכל האמור לעיל הינו כדלהלן:

1. בתביעה לשלום בית או תביעה לגירושין צריכה להיות פסיקה הדוחה או מקבלת את גופה של התביעה.
2. בתביעה לגירושין בין אם היא מתקבלת ובין אם לא, ישנם חמישה סוגי פסיקה כפיה, חיוב, מצוה, המלצה או דחייה.
3. החובה לפעול להשגת שלום בית היא מצוה המוטלת על כל אדם מישראל, ואינה חלק מחובת הדיינים בתפקידם כבי"ד.
4. גם אם אדם לא מגיש תביעה לשלום בית, אין מכך ראיה שאינו רוצה בשלום בית, שאף שיכול להיות והוא רוצה בדבר, אין הוא מאמין ביכולתו של ביה"ד או אחר להביא לידי כך בפועל.
5. תביעה לשלום בית, הינה בעיקרה תביעה הצהרתית, הגוררת בעקבותיה השלכות ממוניות בעניינים שבין הצדדים כגון קביעת שם מורד או מורדת וכן לעניין חיוב או פטור מכתובה.
6. ביה"ד לא אמור לתת החלטה המחייבת את אחד הצדדים לחזור לשלום בית, שהרי פסק דין לא יועיל בעניין זה.
7. לאור האמור, מועד הגשת תביעה זו יהיה כשתוכל להיות בה תועלת מעשית, ולא עם פרוץ המשבר.
8. בין מטרות התביעה היא מניעת המשך פירוק הבית, ולכן אם התביעה צודקת יוציא ביה"ד צו למדור יחודי, המונע פירוק השיתוף.
9. מכיוון שעשיית שלום בית אינה מטרת התביעה, אין הכרח שביה"ד ישלח את הזוג ליעוץ זוגי, אם כי ביה"ד רשאי להשתמש בהליך זה לצורך בירור התביעה וכנותה.
10. בתביעה שכזו ביה"ד צריך לבדוק את כנות התביעה ואם היא צודקת או לא. הסיכויים לשלו"ב בפועל אינם חלק מהמדדים הצריכים להיבחן לפני נתינת הכרעה בתביעה.
11. גם כשבעל בוגד באשתו וקשר קשרים עם אשה אחרת, אין הדבר אומר שתביעתה לשלום בית אינה כנה ואין הדבר ברור שאין היא רוצה באמת שלום בית.
12. בחינת התביעה לשלום בית, היא אם האשה צודקת בתביעתה והיא רוצה באמת בשלום בית, אף אם מעמידה תנאים לשלום הבית. אם תנאיה צודקים, כגון עזיבת הבעל את מי שקשר עימה קשרים, שיפור מעשיו וכו', כאמור, הסיכויים לשלו"ב בפועל, אינם חלק מהשיקולים להכרעה בתביעה.
13. דעת הגר"ח פאלאג'י שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלום בית יש לחייב להתגרש, אינה סותרת בהכרח את דעת הדברי מלכיאל, שהיכא שבעל פשע אף אם עברו שנים רבות אין לחייב את האשה להתגרש. ויש לפרש דברי הגר"ח במקרים שמעכבת מחמת שנאה וקנאה ולא מפני שרוצה בו, או במקרה שלא ידוע מי הגורם לפרוץ הסכסוך.
14. כשבן זוג מתנהג כלפי רעהו באופן לא הגון ובן הזוג מגיב גם הוא באופן לא ראוי, באופנים שונים, יש לבחון אם תגובתו מידתית וסבירה בנסיבות העניין ותואם הפגיעה. בנסיבות אלו התנהגות שכזו ואף אם אומר/ת שרוצה להתגרש, אינה ראיה שרוצה להתגרש.
15. במקרים בהם אחד הצדדים פגע בבן זוגו, חובה על הפוגע להתאמץ ולפייסו, אם אינו מפייס, אין תביעה כנגד בן הזוג הנפגע מדוע לא פייסת את הפוגע, ומדוע לא עשית מאמצים לשלום בית.
16. הבדיקה האמיתית על הרצון לשלום בית היא מה תהיה  עמדתו של הצד הנפגע כשהצד הפוגע יחזור מן העוול שעשה, יתקנו ויפייס. במקרה זה אם ירצה הנפגע שלום בית, יש לקבל תביעתו ואין זה תלוי בסיכויים שכך יקרה.
17. הרצון לשלום בית תלוי במידת התועלת שתהיה לבן הזוג בקיום הבית, ואינו תלוי בהכרח באהבה ותשוקה שתהיה לאחד על השני, אם יחזור שלום הבית.
18. גם אם ביה"ד רואה שאין סיכויים לשלום בית, אין בדבר בכדי לדחות התביעה. אם כי במקרה שכזה ביה"ד רשאי לבטל את הסעד שנתן, המונע פירוק הבית (צו למדור יחודי), במקרים שכאלו ביה"ד ימליץ על גירושין אך לא יחייב.
19. מדין תורה האיש מגרש לרצונו והאשה מתגרשת בעל כרחה.
20. יש מקרים בהם יכפו את האיש לגרש, במצבים שהגדירה הגמרא, אין אדם דר עם נחש בכפיפה.
21. רבינו גרשום השוה דין האיש לדין האשה והחרים שאין הבעל יכול לגרש האשה בעל כרחה, בני אשכנז קיבלו עליהם חדר"ג.
22. גם במקום שלא קיבלו החרם אם יש מנהג, הנושא נושא ע"ד המנהג. משכך במדינת ישראל שהמנהג הוא שלא יגרש בעל כרחה, גם לבני ספרד אין לגרש האשה בעל כרחה.
23. חרמו של רבינו גרשום הוא אף במי ששונא את אשתו ואינו רוצה בה.
24. דין מאיס עלי הוזכר בש"ס בדין מורדת.
25. לדעת הרמב"ם כופין את האיש לגרש כשהאשה טוענת מאיס עלי, יש מן הראשונים ההולכים בשיטתו. אך רוב הראשונים סוברים  שאין כופין את האיש לגרש אף אם האשה טוענת מאיס עלי.
26. במקום שכופין את האיש לגרש, ודאי שיכפו את האשה לקבל גיטה.
27. י"א שבטענת מאיס עלי שלדעת הרמב"ם כופין את האיש, אם האיש טוען מאוסה עלי, יכפו האשה אף לדעת החולקים על הרמב"ם.
28. לדעת הרמב"ם מאיס עלי הוא שבוחלת בו וטוענת שאינה מסוגלת להיבעל לו מחמת מאיסות זו.
29. לדעת שאר ראשונים מאיס עלי היינו ששונאתו מחמת התנהגותו הרעה בין כלפיה ובין כלפי אחרים.
30. אין הכרע מה דעת הרמב"ם במאיס עלי שהזכירו שאר הראשונים. ופשט דבריו מורים שבכה"ג לא יכפו את האיש.
31. יש להשוות שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הראשונים, ותלוי מהי טענת המיאוס, אם הטענה היא איני יכולה להבעל לו יכפוהו, ואם טוענת מאוס עלי ואני שונאתו בגין התנהגותו אף לרמב"ם לא יכפוהו.
32. טענת מאיס עלי המוזכרת ברוב ככל התביעות לגירושין היא מאיס עלי שאני שונאתו בגין מעשיו הרעים. במאיס עלי כה"ג אין כופין את האיש לגרש והוא הדין שלא יכפו האשה במקום חדר"ג או מנהג.
33. סוגיית הגמ' בגיטין צא, מדברת באיזה אופן מותר לגרש את אשתו, ומחלקת בין זיווג ראשון לזיווג שני. אך לכו"ע אם עבר וגירש חלו הגירושין.
34. בזיווג ראשון, אף אם שונאה לא יגרש והוא הדין אם טוען שמאוסה עליו. והוא הדין איפכא באשה התובעת מחמת ששונאת אותו או מאוס עליה לא נחייבו לגרש.
35. עוברת על דת יוציא ומפסדת כתובה. יש שני סוגים של עוברת על דת. עוברת על דת משה ועוברת על דת יהודית, שעושה מעשים שיש בהם חוסר צניעות.
36. טעם עוברת על דת משה הוא מפני  שמכשילה אותו בדברים המוטלים עליה ואין הוא יכול לחיות עימה.
37. אף אם התרה באשה להפסיד כתובתה, יכול לחזור בו ולא לגרשה.
38. עוברת על דת אף אם לא התרה בה מצוה לגרשה.
39. בעוברת על דת שמצוה לגרשה, אין נוהג בה חדר"ג.
40. סוגיית הגמ' ביבמות מדברת על אשה רעה, ומזכירה כמה הלכות באשה רעה, ונחלקו האמוראים איזה אשה נקראת אשה רעה.
41. נחלקו רבא ואביי מהי אשה רעה, ומשמע שמיירי שנוקטת כלפי הבעל אלימות נפשית או מילולית. במחלוקתם דיברו רק על ההגדרה, אך לא מה דינה.
42. מב.  מה ששנו אשה רעה מצוה לגרשה, לא הוכח אם מיירי בכל אשה רעה ולא משנה מהי רעתה, אך נראה דלאו כל אנפי שווין, ומצאנו בגדולי האמוראים שהיו להם נשים רעות ולא גירשו אותן.
43. אם יש באשה טובות כלשהן אף שיש בה מידות רעות אחרות אין מצוה לגרשה.
44. הרמב"ם כתב להשוות אשה רעה לאשה פרוצה וכן כתב הרי"ף סוף גיטין. אף שהזכיר דין אשה רעה השמיט מחלוקת אביי ורבא  וי"ל דלא סבר כמותם, או שרק בזיווג שני נאמר דין אשה רעה.
45. דעת הרשב"ש והר"ש דוראן שאשה רעה שמצוה לגרשה הוא בפרוצה דווקא. אך אשה רעה, שרעים מעשיה, בזיווג ראשון לא יגרש כלל ובזיווג שני רק בשונאה.
46. בכל מקרה כשמגרש את האשה מפני שהיא אשה רעה , חייב בתשלום כתובתה.
47. בבעל רע מחייבים אותו ולפעמים אף כופין אותו לגרש את האשה, וחייב בפרעון כתובתה.
48. התעללות הבעל והוראותיו, הפוגעים בקשרים החברתיים של האשה או בהרגשתה, מהוים פגיעה נפשית וסיבה לחיוב בגירושין.
49. האמור לעיל תלוי בראות עיני ביה"ד, ויש לדון בכל מקרה לגופו מהי עוצמת הפגיעה ומשכך האם הוי חיוב לגרש ולפעמים אף לכוף על כך, כשהוא מצב שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.
50. לפעמים עוצמת המריבות בבית הינה סיבה לגירושין, אף ללא קביעת מי האשם, אך יש נפק"מ באשמה לעניין חיוב בכתובה.
51. נא.    יש לקבוע בכל מקרה, מהי הסיבה להתנהגות הלא ראויה, אופי הפוגע בבן זוגו, או תגובת נגד למעשה עוול שפעל כנגדו בן זוגו, והאם תגובת הנגד ומשכה תואמת לפגיעה שנפגע.
52. ההתנהגות הלא ראויה נקבעת לפי  מצב הדור, וההתנהלות בחברה ובסביבה בה מתגוררים בני הזוג.
53. טענות התובע צריכות להיות מוכחות לכתחילה בעדים וראיות, אך לפעמים עצם הסיטואציה מוכיחה על נכונות הטענות.
54. מציאות בה שני הצדדים אינם רוצים זה בזו, מהוה גם היא עילה לגירושין, היינו ששניהם אינם רוצים זה בזו. במקרה זה לעניין חובת הגירושין, לא משנה הסיבה שהביאה למצב זה, אלא המציאות שנוצרה.
55. יש להסתפק אם אפשר לכפות הבעל לגרש את האשה, במקום ששניהם אינם רוצים זה בזו.
56. אמנם לעניין חיוב הכתובה, במקרה שכזה, הדבר תלוי בנסיבות העניין, ואיך הגיעו למצב זה, שאם הבעל לא רצה באשה ובעקבותיו האשה גם היא לא רוצה בו, חיוב הכתובה לא יפקע.
57. בעל שמאס באשתו ורוצה להתגרש ללא עילה, בעקבות בקשתו האשה מסכימה להתגרש, הסכמה זו לא תהיה עילה להפסד מזונות, ורשאית להתנות הגירושין עד סיום כל העניינים שביניהם כולל חוב הכתובה, אפילו לדעת ר' ירוחם.
58. פסיקת בתי הדין לדורותיהם, ללא יוצא מן הכלל, קובעת שאף אם אין סיכויים לשלום בית, אם האשה אינה אשמה ואינה רוצה בגירושין, אין מקום לחייב בגירושין לא לזה התכווין הגר"ח פאלאג'י, וגם אם כן לא פסקינן כוותיה.
59. במקרים שביה"ד בטוח שהצדדים לא יחזרו זה לזו, אף שהתובע לא צודק בתביעתו לגירושין והנתבע צודק בסירוב. חובת ביה"ד להמליץ למסרב להתגרש מפני שזו טובתו, והיינו אחרי הכרעה בכל הענינים שבין הצדדים ואחרי מתן פיצויים בנסיבות העניין.

לז.  אחרי כל האריכות שהארכנו נבוא לדון מן הכלל אל הפרט, המקרה שבפנינו.

בפני ביה"ד מונח ערעור האשה על החלטת ביה"ד האזורי הדוחה תביעתה לשלו"ב ומחייבת אותה להתגרש.

העובדות הצריכות לנו בקצרה:

הצדדים נשואים משנת 2011 ולהם שלושה ילדים.

הצדדים התגוררו בבית הורי האישה, האיש עזב את הבית בפעם הראשונה, בתחילת שנת 2019 לאחר מספר חודשים חזר, חזרה זו לא החזיקה מעמד ושוב עזב את הבית ב-11.19. לדברי האשה הסיבה לעזיבתו הינה קשרים שקשר עם אשה אחרת.

מיד לאחר עזיבתו הגיש האיש בקשה לישוב סכסוך תיק זה נסגר ללא תוצאות כעבור מספר חודשים , אולם איש מהצדדים לא פתח תביעה ראשית לאחר סיום ההליך. 

בקשה נוספת לישוב סכסוך הוגשה על ידי האשה ב12/20 ובמקביל לבקשה זו הוגשו גם בקשות לסעדים דחופים- מזונות ילדים משמורת, ובקשה למניעת דיספוזיציה ברקע לבקשותיה כתבה, שהאיש קשר קשר עם אשה אחרת ומציג את אותה אשה כבת זוגו לעיני כל, הנ"ל לא מסתיר קשרים אלו לא מהאשה ולא מהילדים

מספר ימים לאחר פתיחת התיק הוגשה בקשת האשה לסגירתו, שכן בכוונת הצדדים לפנות לגישור על ידי גורם ניטרלי, בבקשה לא הוזכרה מהות הגישור ומטרתו (שלו"ב, גירושין, ענייני ממון וכו').

בקשה נוספת לישוב סכסוך הוגשה על ידי האיש ב-18.4.21 ובעקבות כך הוגשה ב-21.6.21 תביעתו לגירושין.

 בכתב תביעתו, הבעל מעלה טענות על התנהגות לא ראויה של האשה כלפיו, השפלות, קללות, ביזוי, שתלטנות וכו', עוד טען שהאשה לא שומרת על הלכות נידה. לדבריו האשה סילקה אותו מהבית.

מנגד הגישה האישה ב-20.7.21 תביעה לשלום בית,  האשה מכחישה את טענותיו, לדבריה הבעל מעליל עליה עלילות שוא, עקב קשרים שקשר עם אחרת, לטענתה, אם ינתק ממנה, הוא יחזור לביתו והיא מוכנה לקבלו.

בפרוטוקול הדיון הראשון מיום 23/11/21 נכתב (הדברים מלוקטים מהפרוטוקול):

הבעל:

(עזבתי) בגלל התנהלות שלא הותירה לי ברירה, התחתנתי , הייתי גבר שעובד, מביא פרנסה לבית, חייתי עם האישה הזו, עובד ומקבל הכפשות על תקן יומיומי, כמה כסף שאני מביא לא מספיק, קמצן, מכוער , מגעיל, מבחינת יחסי מין, כמעט ולא היו בכלל.

אני אדם דתי, ביקשתי ממנה ללכת למקווה, מאז החתונה פעם אחת אפילו לא טבלה במקווה, הייתי מתחנן אליה, לפני יום כיפור אמרתי לה שזו תהיה הקבלה שלנו, שתלך למקווה, אמרה לי "אתה חרא של גבר".

היה צריך להכיר את דעתו של הרכב זה לגבי שלו"ב, האישה לא עשתה שום דבר אקטיבי למטרת שלו"ב.

האישה אמרה:

הכל מתחיל מאז שיש לו מאהבת בשם ח', היא בלבלה אותו, אני מקבלת ממנו הכפשות, מוציא עלי דיבה. לא הלכתי (למקוה) כי לא נתן לי.

ביה"ד ניסה לשכנע את האשה ואמר:

שנתיים אתם לא יחד, יש לכם טענות מכאן ועד הודעה חדשה, ואת מבקשת שלו"ב? את אישה צעירה, קבלי את הגט, מה שמגיע לכל אחד יקבל, על גירושין אפשר לכפות אבל על שלו"ב אי אפשר לכפות.

אחרי שנתיים של פירוד, אנחנו לא שולחים לייעוץ, בפרט שאת אומרת שיש לו מאהבת. הוא אומר שלא הלכת למקווה.

בדיון נוסף ביום 20/2/22 דיון שנקבע לצורך חקירת הצדדים, חזרו הצדדים וביה"ד על דברים אלו:

ב"כ הבעל:

שנתיים שלמות לא גרים יחד ושלטענתה , ואנחנו מכחישים את זה, שיש לו מאהבת, ביה"ד בעצמו אמר אם את טוענת שהוא בוגד בך, איך את רוצה אותו? ביה"ד אמר את דברו ואמר ששנתיים לא גרים יחד. אני מציעה , לפני שמתחילים את הסאגה של החקירות, שתיתן את הסכמתה לגירושין,

לא עשתה כלום בשנתיים האלו למען השלו"ב, היא לא באמת רוצה שלו"ב, היא לא רוצה אותו, היא העיפה אותו מהבית, סילקה אותו, גרו אצל ההורים שלה, להוציא לו עין אחת, זה להוציא לעצמה שתי העיניים.

הבעל:

 היא זרקה אותי מהבית, פתחה תיק ברבנות, החליטה שזה הבית של ההורים שלה, הכינה לי את הבגדים בכניסה, "תבוא לאסוף את הדברים, ואל תתקרב יותר לבית", שנה לא ראיתי את הילדים, ראיתי אותם רק בהתאם למה שהיא מחליטה.

שום דבר לא עשתה (להחזיר אותי הביתה) , להפך, יצאה למסע נקמה כנגדי, לסכסך ביני לבין המשפחה, לבין החברים, הייתה מושכת כספים מהחשבון.

ביה"ד לאשה:

 אם היה רוצה שלו"ב , זה כבר היה נעשה, בואי נסיים את הסיפור, בצורה שתצאי מהנישואין האלו באופן מכובד, הוא לא רוצה אותך, הנר כבה. מה את רוצה?

אבל הוא לא רוצה, את רוצה להישאר כך? נניח שאין לו עילה לגירושין, תמשיכי לחיות כך? יום אחד הוא ייעלם, גם לא יהיה לך גט, יש לך אפשרות לעשות את זה בצורה נבונה היום, קחי אחריות.

הוא לא חוזר אליך, אתם שנתיים לחוד.

אי אפשר לכפות על שלו"ב, רק על גירושין. עובדה שזה ממשיך, למה את מחכה בדיוק? אני לא אומר שזה צודק מה שהוא עושה, אף אחד לא נותן לו את הלגיטימציה, אבל כל יום שעובר, הוא לא יחזור אליך, את מענישה את עצמך בעונש נוסף, לטענתך הוא הולך עם אחרת, הוא יחגוג ואת תישארי כך בודדת?

ואם הוא לא רוצה, אי אפשר לכפות אדם לשלו"ב.

לכן הוא לא יבוא. לא נגיד לך את זה שוב, למה את עושה את זה לעצמך? יש לך איזושהי מטרה?

ב"כ האישה:

אנחנו לא פסיכולוגים, האישה רוצה את בעלה.

האישה:

אני לוקחת אחריות.

אם לא תהיה מישהי מהצד, הוא יחזור.

לפרק משפחה זה בקלות. יש לי שלושה ילדים שצריכים לראות אבא שהולך עם מישהי אחרת? למה הילדים שלי חשופים…

במקום להוביל את הזוגיות, הוא נפל, יש מישהי שכישפה אותו.

כי הוא כבול.

רוצה שלו"ב אמיתי.

אני עושה את ההשתדלות שלי.

להתגרש גם אי אפשר לכפות.  

בפני ביה"ד לא הובאו ראיות כלשהן ע"י הבעל בטיעוניו על יחסה של האשה אליו, נוסיף ונאמר שאף אם היה הבעל מוכיח את דבריו, דין האשה היה דין אשה רעה, (שדינה בואר לעיל),  הנימוק של ב"כ הבעל לחיוב האשה להתגרש היה, שהצדדים בנפרד זמן רב, והאשה לא עשתה מאמצים להשיב הבעל לשלו"ב, גם טענה זו לא הוכחה. ב"כ האשה ניסה לעמת את הבעל עם ראיות על קשריו לאשה אחרת, ביה"ד לא נתן לו למצות החקירה מפני שלדעת ביה"ד הוכחת דברים אלו הינם סיבה לחייב גירושין ולא תועיל בתביעה לשלו"ב.
בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי מדובר בשני צדדים המורדים זה בזה, בית הדין אינו מקבל את טענת המערערת כי רוצה היא בשלום בית, ביה"ד מבסס קביעתו זו על שני נתונים, האחד הוא העובדה כי לא פתחה תיק שלום בית במשך כשנתיים ימים, והשני על מסרונים ששלחה למשיב ובו נאמרו דברים קשים המראים כי גם היא רוצה בגירושין.
המערערת טוענת כי רוצה היא בשלום בית, לדבריה ניסתה לפעול במשך הזמן במספר צורות כדי להביא לתוצאה זו, ביקשה להביא שתי עדות להוכחת האמור אולם בית הדין לא אפשר לה, לשיטתה הטעם שבשלו המשיב לא חוזר לשלום בית, הוא קשריו עם אחרת שממנה אף הוליד ילד, לדבריה אמנם שלחה את הודעת הווטסאפ האמורה אולם זו הייתה במטרה לנסות ולהביא את המשיב לקנאה שמתוך כך יחזור לשלום בית.

לח. לגופם של דברים:
הנה מה שקבע בית הדין קמא שהאישה הינה מורדת מבוסס כאמור על הודעת ווטסאפ ששלחה בתאריך 21.4.21 הודעה שז"ל:

"אתה מזמן משוחרר, שחרר אותי יש רבנות פתח לי תיק ועל כל העלמות הכספים חייבים עורך דין, לא משנה מה (צ"ל "מי", הטעות במקור), פתח תיק ואני כבר יפעל (צ"ל: "אפעל", כנ"ל). כבר שנה וחצי אני בלי זוגיות, גם אני זקוקה לזוגיות ולהמשיך הלאה, אתה מפנטז, אבל אין לי שום רגש כלפיך, תבין!!!! ותמשיך לספר סיפורים שאני לא משחררת אותך בגלל כסף"… "אחרי גירושין מצדי לצעוק ברמקול אני גרושה, אבל עכשיו מספיק שהילדים מדברים בבית הספר, מערבים פסיכולוגית ביה"ס"…

 הודעה שנשלחה שלושה ימים לאחר שהאיש עזב שוב את הבית ופתח בקשה נוספת לישוב סכסוך. וממילא עצם הראיה מהכתוב בהודעה זו, אינה כל כך חזקה שהרי יש להניח  שמי שמקבלת בקשה לישוב סכסוך (גירושין) חשה עצמה פגועה וכעסה שולט בה, ובפרט שאמירות ווטסאפ יש בהם נטיה להיות אמירות המבטאות את מצב רוחו/כעסו/תסכולו של הכותב באותו זמן ולא בהכרח מהוות הצהרה אמיתית על כוונות. שלא כהגשת תביעה, המצריכה שיקול דעת, (וגם הגשת תביעה לא תמיד נעשית בהכרח בשיקול דעת, ויש לחלק בזה בין תביעה המוגשת באופן עצמאי ע"י התובע, לתביעה המוגשת באמצעות ב"כ, ולכן לא תמיד עצם ההגשה תהווה ראיה לרצון).

אף אם לא נאמר כן, מכל מקום לכל היותר יכול להיות שהדברים היו נכונים לאותו זמן היינו ל4/21 בשעה שהאיש הלך לאחרת והיה מחוץ לבית כשנה וחצי. ובעניין זה יש לכאורה מקום לדון על פי דברי רבינו ירוחם האמורים לגבי מקום ששניים מורדים זה בזה בצורה הדדית, אולם במקום שצד אחד מרד בשני, וכתוצאה מכך השני לאחר זמן שוב אינו רוצה אותו יש לומר שבאופן זה לא דיבר רבינו ירוחם. אך עדיין אף אם נקבל את דעת ביה"ד ואנחנו יכולים לחשוב כמותו, אין בפנינו ראיות שאכן האשה לא רוצה אותו עדיין, משכך, אין זה דומה לא לדברי רבנו ירוחם, ונראה שגם דברי הגר"ח פאלאגי לא נאמרו בנידון כעין דידן.

ועכ"פ אין בפנינו ראיה אמיתית שהאשה אינה רוצה שלום בית, אלא לכל היותר אמירה שנאמרה בשעת כעס, ואף אם הייתה נאמרת בשעת רגיעה, אין היא מורה בהכרח שזו כוונת ורצון האשה, ובודאי יכולה לחזור בה. שהרי שנינו ביבמות קטז ,א  "אמר רב יהודה אמר שמואל: באומרת לבעלה גרשיני. כולהו נמי אמרו הכי!" שזו דרך מריבה בין איש לאשתו ולכן אמירה שכזו לא נקראת קטטה, ששוב לא תהיה מהימנה בטענתה מת בעלי, מכיוון שאמירה שנאמרת בשעת מריבה, אין היא מורה בהכרח על רצון אמיתי  וקבוע להתגרש, ולכן תחשד כמשקרת במעידה על מיתתו. ועיין במאירי שם שכתב: אבל שאר קטטות, אפילו היתה מחזרת אחר בעלה שיגרשנה או שאמרה לו להדיא גרשני שאיני רוצה לדור עמך וכן שאר דברים של כעס" ובפסקי הרי"ד ביאר: "שדרך איש ואשתו לכעוס זה על זה ומפני כך אין האשה שונאה את בעלה", ואנחנו רואים מעשים בכל יום שיש מריבה בין בני זוג וחירופין וגידופין ביניהם, ואפ"ה כשעובר הכעס, הם מתפייסים, ואף בשעת המריבה, הוי מריבה בלא כוונה. משכך הדברים שנכתבו בהודעת הוואטסאפ, ודאי לא מגלים שרצון האשה בגירושין.

גם הקביעה, שמכיוון שהאשה לא הגישה תביעה לשלום בית הדבר מוכיח שאין רצונה בשלום בית, הינה קביעה מוטעית. ואין בעובדה שלא הוגשה תביעה שכזו אפילו בדל ראיה, שאין היא מעוניינת בשלום בית, וכפי שהארכנו לעיל בעניין מהותה, במקרה שלפנינו לא הייתה לאשה סיבה להגיש תביעה, שהרי לא נזקקה לקביעה משפטית של ביה"ד, וכאמור עשיית שלום בית בפועל אינה נעשית ע"י ביה"ד.

 נוסיף ונאמר, גם העובדה שעבר זמן רב שהצדדים מסוכסכים, הבעל נתן עיניו באחרת, ולראות עיני הבי"ד, הבעל לא ישוב לחיות עם האשה, דבר זה יכול לשמש לקביעה שאין סיכויים לשלום בית, אך הדבר לא מהוה סיבה לדחיית תביעה לשלום בית, היינו לקבוע שהתביעה אינה צודקת ואינה כנה. ובודאי אינה סיבה לחייב האשה להתגרש, ואולי לכל היותר להמליץ לה, אך הדבר צריך שייעשה אחרי שכל העניינים שבין הצדדים יוסדרו, כולל חיוב כתובה ופיצויים, דבר שלא נעשה במקרה שבפנינו. ובודאי שאין מקום להתנהגות ולהתנהלות ביה"ד שלא להתייחס לבקשתה בעניין רשיון הרכב, מכיוון שאינה נשמעת למה שחייבוה, חיוב שלדעתנו אינו כדין. אין אנו יכולים להתחמק ולהעיר על התנהלותו של הבעל תעלוליו והתחמקיותיו, אחרי שהורונו לו לאפשר לאשה להעביר את הרכב טסט. התנהלות שמורה על חוסר תום לב, וחסרת יושר באופן יוצא דופן, המורה מיהו האיש בפנינו , והיכולת לסמוך על אמינות דבריו וטענותיו.

לאור האמור ביה"ד קובע:

1. מקבלים הערעורים שהוגשו בפנינו.
2. מקבלים תביעת האשה לשלום בית וההשלכות הנובעות מקביעה זו.
3. אין עילה לקבל התביעה לגירושין, ודאי לא לחייבה וק"ו שלא לכפותה.
4. עם זאת בנסיבות העניין יש מקום להמליץ לאשה להתגרש, עם זאת לעת עתה ודאי שהבעל מחויב בכל חיובי הבעל לאשתו.
5. למרות ההמלצה המוזכרת בסעיף ד', אין מקום להמליץ על גירושין אלא לאחר שתינתן פסיקה בכל העניינים שבין הצדדים כולל פסיקת כתובה ופיצויים, לאחר שביה"ד יברר טענות האשה על קשריו של הבעל עם אשה זרה.
6. הערובה שהפקידה המערערת כתנאי לשמיעת ערעורה תוחזר לה.
7. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

 הרב שלמה שפירא- דיין

קראתי את דברי ידידי הרה"ג שפירא שליט"א שהינם מקיפים ובהירים, אולם, באשר למסקנתו לקבל את הערעור במלואו בנסיבות התיק שבפנינו, אינני מסכים. וזאת, משני נימוקים. הראשון הוא פרוצדורלי והשני מהותי, וכלהלן.

הנימוק הפרוצדוראלי

הראשון הוא מאחר וכערכאת איננו מתערבים בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי (גם כשהם נשענות על התרשמות) אלא אם כן יצביע הערעור על טעות הנראית לעין, בהתאם לתקנה קלה (ב), ומאחר ובנסיבות שבפנינו לא הצביעה המערערת על טעות הנראית לעין בקביעת העובדות, לא מצאתי הצדקה להתערבות במסקנות של בית הדין האזורי, הנשענות על התרשמותו החד משמעית של בית הדין האזורי שלפיה, גם האישה אינה מעוניינת בבעלה, וכל טענותיה לשלום בית הינם רק מהשפה ולחוץ.

ומכל מקום, לדעתי, ככל שכערכאת ערעור נבקש לדון בעובדות, עלינו לקיים דיון כהלכתו שיכלול שמיעת טענות נרחבת, דיון הוכחות לטענות, ורק לאחר מכן ניתן להגיע להכרעות וקביעות עובדתיות, שיכולות להיות שונות ממה שנקבע על ידי בית הדין האזורי.

לדעתי, לא ניתן להישען על החומר שבתיק בלבד, כדי להסיק מסקנה עובדתית שונה ממה שהסיק בית הדין האזורי, שההליך הדיוני התנהל לפניו.

לפיכך, מסקנתו של ידידי הרה"ג שפירא שליט"א שיש לקבל את הערעור בחלק זה שמשמעו שקביעתו ומסקנתו של בית הדין האזורי שתביעת האישה לשלום בית הינה מן השפה ולחוץ ואף היא אינה רוצה בחזרתו של הבעל, היא שגויה, מסקנה זו אינה נראית לי. ואדגיש ואבהיר שזה לא בגלל שאני סבור בעניין זה כמו בית הדין האזורי אלא רק בגלל שלא מצאתי הצדקה לא הלכתית ולא חוקית, להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי ללא שקיימתי דיון כתיקנו וכהלכתו בעניין זה.

ובכן, ההנחת יסוד לאמור להלן היא קביעתו של בית הדין האזורי שאף האישה אינה מעוניינת בחזרת הבעל למחיצתה כבני זוג נשואים, ושאין סיכוי לשלום בית בזוגיות זו.

הנימוק המהותי

אולם על אף האמור מקובלת עליי עמדתו של כבוד ידידי הרה"ג שפירא שליט"א, שלא די במסקנה הנ"ל כדי לחייב את האישה לקבל את גיטה, ומכל שכן, שלא לכפות עליה את קבלת הגט.

כדי שהנחת יסוד הנ"ל (שתביעת שלום בית אינה כנה ושאין סיכוי לשלום בית) תוכל להוביל לחיוב האישה בגירושין (למי שסובר כך), בית הדין צריך להגיע למסקנה ולהשתכנע בוודאות שהאישה היא זו שגרמה לתוצאה הנ"ל (ולכל הפחות שהיא תרמה תרומה משמעותית לתוצאה הנ"ל).

אולם, במקרה שבו כל האשמה והאחריות לתוצאה הנ"ל, שהאישה כבר אינה חפצה יותר בבעלה וכבר אין סיכוי לשלום בית, מוטלת על הבעל בלבד (וכגון בגידת האיש באשת נעוריו  בפרהסיא, והבאת ילד מאישה זרה מחוץ לנישואיו, וכבנדו"ד), במקרה שכזה, לדעתנו, ככל והאישה תינזק כלכלית, רגשית, וכדומה, מהגירושין בפועל, האישה רשאית לסרב לקבל את גיטה עד שיובטח לה פיצוי כלכלי הגון (שאותו יקבע בית הדין בהתאם לנסיבות), וכל זמן שלא יובטח פיצוי שכזה, אי אפשר לחייב את האישה בגירושין, ומכל שכן שלא לכפותה על כך (ובמקום אחר כתבתי שלענ"ד זה מן התורה ולא רק מתקנת חכמים או חדר"ג, אלא שאם יזרוק לה את גיטה בעל כורחה מן התורה הוא יחול, אבל היא לא חייבת להסכים לכך ולהושיט את ידה אליו, ולכן גם בית הדין לא יוכל לחייבה בכך כדי לתת לבעל את הסעד לגחמתו, בדמות סנקציות על האישה). דרך משל, אם האישה כרגע ניזונת ומתפרנסת מבעלה, ובעקבות הגירושין זה ייפסק, היא לא חייבת להסכים לקבלת הגט בפועל רק בגלל שהוא רוצה ורק בגלל שאין סיכוי לשלום בית, ובכך תאבד את משענתה הכלכלית, שעליה נתחייב הבעל בשעה שכרת עימה ברית נישואין.

אמנם, לענ"ד אין המשמעות של מסקנה זו שבמצב שכזה 'ירעו עד שיסתאבו' ועד שיסכימו לפרק את נישואיהם בהסכמה. ולכן, במצב שבו האישה בין כה לא ניזונת מבעלה (או שלא מגיע לה מזונות על פי דין), ואין לה שום רווח מהשארת הנישואין על הנייר מעבר לרצון לנקום בבעלה או לסחוט ממנו תנאים רכושיים מועדפים ושאינם הגונים, בית הדין יתערב על ידי קציבת פיצויי גירושין הגונים, שאם האישה תסרב להתגרש בכפוף לקבלתם, בית הדין יחייב אותה בקבלת הגט, ומאידך, אם הבעל יסרב לשלם אותם תידחה תביעתו לגירושין לחלוטין.

הרחבנו בהבהרת עמדה זו בפסקי דין אחרים, שעל חלקם חתומים חברי ההרכב הנוכחי, ואין צורך לכפול. יעויין בהרחבה בתיק (גדול) מס' 1255000/8 בפסק דין מיום  ז' במרחשון התשפ"ד (22/10/2023) שנחתם על ידי כל חברי ההרכב הנוכחי (ושם ישנם הפניות לפסקי דין נוספים).

אשר על כן, בהתאם לאמור, לענ"ד גם בתיק שלפנינו, שבית הדין האזורי הסיק שתביעת האישה לשלום בית הינה מן השפה ולחוץ ואין סיכוי לשלום בית (שלא מצאנו הצדקה להתערב בקביעות אלו), ומאידך, כל האשמה והאחריות על יצירת התוצאה העגומה הזו מוטלת על הבעל בלבד, הרי שעל בית הדין האזורי לקצוב פיצויי גירושין בהתאם לנסיבות, שרק עם הסכמתו של הבעל לשלמם (עם ערובות מתאימות) תביעת הגירושין שלו תידון ותתקבל, וככל שהאישה תסרב למתווה שכזה ניתן לחייבה בקבלת גיטה. ובכן אם עמדתי תתקבל יש לקבוע כלהלן:

1. בית הדין מקבל את הערעור חלקית.
2. בית הדין האזורי יקצוב את דמי הכתובה/פיצויי גירושין הראויים להינתן בנסיבות התיק.
3. ככל שהבעל והאישה יסכימו לתשלום הנ"ל בכפוף לסידור הגט, בית הדין האזורי יערוך הסכם בהתאם לנ"ל ויסודר הגט בהקדם.
4. במידה והבעל יתנגד למתווה הנ"ל תביעת הגירושין שלו תידחה, וכל חיוביו כלפי האישה שמחמת הנישואין בעינם הם עומדים, ובכללם, חיובו במזונות האישה, ובמדורה, וכפי שיעודכנו על ידי בית הדין האזורי.
5. במידה והאיש יסכים למתווה הנ"ל ואילו האישה תתנגד, יופנה התיק לבית הדין הנוכחי ותינתן החלטתנו בהקדם.
6. בית הדין האזורי יעדכן את בית דין הנוכחי באשר להתקדמות ההליך לפי המתווה הנ"ל.
7. תיק הצדדים ישאר פתוח עד להחלטה אחרת של ביה"ד.

הרב ציון לוז-אילוז – דיין

ראיתי מש"כ עמיתי הגר"צ לוז, אך אינני יכול להסכים עמו בנידון דידן, אכן אין דרכו של בית דיננו להתערב בשיקול דעתה של ערכאה קמא במקרים שהחליטה החלטה לפי מיטב שיקול דעתה, בהכירה את הצדדים טענותיהם, שיחם וכו'. אמנם בד"א במקרים שהדברים נקבעו על פי האמור, אכן במקום שיש טעות הנראית לעין בשיקול הדעת, דבר זה מהוה עילה לערעור, כמבואר בתקנה קלה לתקנות הדיון. במקרה שלפנינו בי"ד קמא נימק דבריו והסביר על סמך מה קבע קביעתו, כפי שכתבתי והארכתי בדברי, לענ"ד טעות ביה"ד היא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת, חובתנו להתערב בה, ואין אנחנו יכולים להתעלם ממה שכתבו ולומר הדברים נקבעו על פי שיקול דעתם, והם ישאו  בנטל אם טעו. מכיוון שערכאתנו היא ערכאת ערעור ולכך התמנינו וע"ד זאת פסק בי"ד קמא את פסק דינו, חובה עלינו להתערב ולהביע דעתנו והוא בכלל מה ששנינו בשמות כג, ב ולא תענה על ריב לנטות ופירש האונקלוס לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ועיין רש"י שם. משכך חובתנו להביע דעתנו בנסיבות העניין שלאור נימוקי ביה"ד, החלטתו היא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת.

עם זאת אני מודה לדבריו כמו שכתבתי באריכות שבנסיבות התיק יש להמליץ לאשה להתגרש אחרי שתקבל פיצוי הולם להמליץ ולא לחייב, במקום שאין עילה לחיוב גירושין, ובמקרה שלפנינו אין עילה שכזאת.

הרב שלמה שפירא- דיין

פסק דין בעניין חיוב האישה להתגרש בנתק ממושך.

קראתי את קונטרסו המקיף של ידידי הרה"ג ש.שפירא שליט"א, שעשה מלאכת מחשבת וכנס עמיר לגורנה את הדעות בעניין חיוב האישה בגט כאשר אין סיכוי לשלו"ב.

ברם בהתייחס לתיק זה ולתיקים רבים אחרים אין דעתי כדעתו, ולענ"ד צדק ביה"ד קמא בעמדתו העקרונית שכאשר להתרשמות בית הדין הפירוד בין הצדדים מבוסס יש לדאוג להפרדתם כדין תורה ויש בזה גם מניעת תקלות המצויות במציאות של ימינו.

תקנות רבות ומשתנות נתקנו במשך השנים בעניין מריבות בין בני זוג שנבעו משינויים שחלו במציאות ובהנהגת בני האדם. כבר במשנה נדרים דף צ עמוד ב מצינו: "בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים. חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך – תביא ראיה לדבריה, השמים ביני לבינך – יעשו דרך בקשה, ונטולה אני מן היהודים – יפר חלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים". מנאמנות אישה לומר טמאה אני לך חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ולכן לא נאמנת.

כיוצא בזה השתנו הטבעים גם לגבי יכולת הנשים לטעון טענת גירושין ועל ידי כך השתנתה נאמנותן, כמו שמובא ברמ"א באבהע"ז סימן י"ז ס"ב "אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו: גרשתני, נאמנת; חזקה, אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. הגה: יש אומרים דוקא לענין שקדושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט, אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר"ן פ"ב דכתובות בשיש אומרים) או ליטול כתובתה (הגהת מיימוני פ"ב דגירושין). ויש חולקים וסבירא ליה דלכל דבר נאמנת (רמב"ם). ויש אומרים עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא, אינה נאמנת אלא לחומרא, דאיתרע חזקה דאינה מעיזה (ב"י בשם א"ח).

גם בהלכות מורדת מצאנו תקנות שהשתנו לפי מצב הדור, ונביא סיכומם מלשון הרא"ש מסכת כתובות פרק ה סימן לד – לו.

לד "היכי דמיא מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אז ודאי כייפינן לה עד שתפחות כל כתובתה וזו היא כפייתה שתתעגן כי הבעל לא יגרשנה עד כלות כתובתה ולרבותינו להכלימה בהכרזה ד' שבתות דכיון דאמרה בעינא ליה משהינן לה אולי תחזור בה אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא ודאי לא תחזור בה ולא כייפינן לה בשהייה אלא אם ירצה יגרשנה בלא כתובה מיד   חזרו לומר שמא נתנה עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ועוד אמרינן בפרק המגרש (דף פח ב) דגט מעושה אפי' בדין פסול ע"י עובדי כוכבים משום שלא תהא כל אחת תולה עצמה בעובד כוכבים ומפקעת עצמה מיד בעלה ואי מאיס עלי כייפינן ליה להוציא א"כ כל אשה שתתן עיניה באחר תאמר מאיס עלי …וחזינא במשנה כי אמרה טמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים כופין אותה להיות תחתיו ומשמשתו אף על גב דלפי דבריה אסורה לו משום דחשו שמא שמא נתנה עיניה באחר …

….תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהן היו אומרות לא בעינא ליה והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתובתה ושוב היו הנשים מתחרטות תקנו שתשהה שנה ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה אולי יתפייסו בתוך השנה וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה כל שכן למורדת. ואינה ניזונת אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהן אבל היתה חפצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה ולא יתחייב בפרקונה לאו כל כמינה הלכך הוא אוכל פירות וכיון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה ויראה שחייב בקבורתה כיון שאינו יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה":

לה "הדין הוא דינא דגמ' במורדת אבל האידנא דייני בבי דינא דמתיבתא כדאתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא יהבינן לה גיטא לאלתר ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן מינה ויהבינן ליה לבעל…. הדין הוא דינא דמורדת דנהיגי בה רבנן דמתיבתא כמה שנין עד השתא ואפשר לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובדי כוכבים ויוצאות לתרבות רעה בטלו שהייה ונתנו רשות לבעל לגרשה מיד בלא שהייה …."

שנויים חלו גם בחיובי האיש והאשה לפי השתנות הדורות. ביחס למלאכות הבית שעושה האישה. אין היום אישה שעושה בצמר, ואין אישה שמרחצת לו פניו ידיו ורגליו וכן שאר מלאכות המוזכרות בגמ' כתובות [נט עמוד ב]. "ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת – לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, שתים – אין מבשלת ואין מניקה את בנה, שלש – אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר, ארבע – יושבת בקתדרא; רבי אליעזר אומר: אפי' הכניסה לו מאה שפחות – כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רשב"ג אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה – יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום". ושם בדף סא עמוד א "ארבע – יושבת בקתדרא. אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא: אף על פי שאמרו יושבת בקתדרא, אבל מוזגת לו כוס, ומצעת לו את המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו".

הרמב"ם בהלכות אישות פרק כא הלכה א הרגיש בשינויים שחלו לזמנו ולכן כתב: "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". ושם בהלכה ב "דחקה עצמה ועשת יתר מן הראוי לה המותר לבעל. היה לו ולה ממון הרבה אפילו היו להן כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זמה, אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה".

כך גם ביחס לחיוב הבעל במזונות אשתו, אין היום שיזונו את נשותיהם. "חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר", אלא חיוב המזונות יהיה סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר… ואותו דבר יהיה ביחס לביגוד. כוך פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק יב הלכה י "כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום, ונותן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן". ולגבי ביגוד פסק בהלכות אישות פרק יג הלכה א – ב "כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה, בגדים של חמשים זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים שנמצאו החמשים ששה דינרין ורביע דינר כסף, נותנין לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה, והשחקים והם מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נדתה, ונותן לה חגור למתניה וכפה לראשה, ומנעל ממועד למועד. במה דברים אמורים באותן הימים ובארץ ישראל אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים עיקר, יש מקומות שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה, אלא העיקר שסומכין עליו שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות בימות הגשמים ובימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית באותה המדינה.

הבאתי את כל הדוגמאות הנ"ל כדי לבוא ולומר חיי הנישואין עוברים כל הזמן שינוים שהצריכו את חז"ל להתייחס אליהם ולהתאים את תקנותיהם ואומדן הדעת למציאות המשתנה. גם תקנתו של רבנו גרשום  שהחרים לא לשאת שתי נשים ולא לגרש בע"כ של האישה, היא בניגוד לכתוב "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה", ובניגוד להלכה של וכתב לה גט כריתות  ונתן בידה שהבעל מגרש את אישתו בעל כורחה, והוא תיקן אותה משום שראה שהדור צריך לכך. ואין צריך לומר שבימינו שני הדינים האלו התקבלו כמציאות חיים גם אצל מי שלא שומר תורה ומצוות.

שינויי זמננו נתנו את אותותם גם ביחסי בני זוג. התא הזוגי השתנה מאוד בעמידותו, בנאמנות בני הזוג זה לזו, ובקלות שבה הם מוותרים על המשך החיים יחדיו בכל קושי מזדמן.  כשליש מן האנשים המתחתנים מתגרשים וברבים מתהדרים בחייהם של פרק ב' ופרק ג'. לצערנו בני זוג חיים שנים רבות ללא נישואין. נפרדים, מוצאים בני או בנות זוג אחרים וכו', עד שפעמים רבות אתה תמה מדוע בני הזוג מחליטים לפתע למסד את הנישואין ולהתחתן כדמו"י מאי שנה מתמול שלשום. פעמים שהדבר נובע מהרצון להביא ילדים לעולם שיחיו במסגרת מסודרת קבועה ומטיבה. אבל יש לכך סיבות רבות ומגוונות.

זאת, ועוד. שינויים מהותיים נוספים קרו בעשרות שנים האחרונות המשפיעים על חוסר היציבות של התא המשפחתי.

א. הנשים עובדות ואמנם שכרן בממוצע הוא יותר נמוך משכרם של הגברים. אבל נשים רבות יכולות לפרנס את עצמן. זאת ועוד אם בני הזוג מתגרשים לאחר שנים רבות, האישה זכאית למחצית מהנכסים והזכויות שצברו בני הזוג, כך שהאישה יכולה לצאת מחיי הנישואין במצב כלכלי יציב. כדיין המצוי במערכת מעל 30 שנה אני יכול להעיד כי מספרי התיקים הנפתחים בתביעות אישה למזונותיה, ירדו פלאים. הסיבה היא כאמור השינוי הגדול שקרה בתעסוקתן של הנשים.

ב. השוני הנוסף הוא באורח החיים של בני האדם. אם לפני כמאה שנה עיקר עבודתו של האדם הייתה תהלים פרק קד פסוקים כ – כג. "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר: הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם: תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן: יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:

בניגוד לדורות קודמים שהאדם היה עובד מזריחת השמש עד שקיעתה ובדרך כלל בעבודה פיזית קשה, ואז שב לביתו אל החושך והלילה בדרך כלל לישון עד זריחת השמש, וחוזר חלילה. ואילו היום רובם של האנשים לא עובדים עבודה פיזית קשה. חוזרים הביתה בעוד האור גדול, והלילה  כיום יאיר, לאדם יש שעות רבות של פנאי ובילוי שבהם בני הזוג מצפים זה מזה ליותר שיתוף פעולה למלאות את הזמן הפנוי, וכאשר יש "קצר" בין בני הזוג החיים הופכים להיות בלתי נסבלים.

ג. אידאל החופש, ההעצמה האישית, והמימוש העצמי, הבילויים והריגושים המציפים את העולם,  גרמו להחלשת התא המשפחתי, לחיפוש בשדות זרים באיסור או בהיתר, ולכן כאשר בן הזוג בוגד באשתו עם בת זוג אחרת, או להיפך, הסיכוי שהאישה תסלח ותמחל ותתעקש כעבור זמן רב להחזיר את הגלגל שואפים לאפס. הדברים נובעים מכל הסיבות שמנינו לעיל ועוד סיבות אחרות.

גם בדברים אחרים השתנה יחסם של בני אדם. לדוגמא בעל המכה את אשתו, אם בזמנים שעברו היחס למכות היה שונה לא רק בדברי הראשונים אלא גם בדורות אחרונים הסמוכים לשלנו, הרי שהיום הדבר נחשב לעלבון ופגיעה בלתי נסלחת. (כשכתבתי דברים אלו נזכרתי בסגן המנהל בבית ספרנו לפני כ60 שנה הוא היה מעמיד בשורה במסדרון את כל המאחרים והיו חוטפים כל אחד סטירה מצלצלת. פעם אחד השובבים שהגיע תורו לחטוף סטירה הוא התכופף וידו של המנהל נכנסה במתלה שהיה מאחור והוא חטף מכה ששבוע הוא לא יכל להכות…עד היום שאני נזכר בסיטואציה חיוך עולה על שפתי). גדלנו כילדים בריאים ו'משלוח יד' נחשב לדבר סביר ולא עשינו מזה עניין. כמובן שהיום יש סיכוי שאותו מנהל היה מושלך לכלא…

לאור זה נעבור לדיון ההלכתי שבפנינו ונבחן את התאמת דברי חברי למציאות הידועה לנו.

כתב הרב שלמה בפס"ד: "אין ספק שרבינו גרשום שגזר את חרמו שלא יגרש בע"כ, ודאי לא דיבר בבעל שאוהב את אשתו, מכבד אותה וכו' אלא בבעל שמאס באשתו ושונא אותה ולכן רוצה לגרשה, ולפני שגזר את חרמו, הבעל היה מגרשה בע"כ. ולא עלה על דעתו לומר, שהדבר טוב לה, הבעל לא יחזור, אין סיכויים לשלום בית, ולכן יתירו לו לגרשה וק"ו שלא לחייבה להתגרש, דיינים אלו חושבים שבינתם רחבה מבינתו של רבינו גרשום ומבינתם של חכמי ישראל לדורותיהם שלא סטו כמלוא הנימה מחרמו. ואף מי שלא קיבלו עליהם חרמו, המנהג הפשוט הוא שלא לגרש בע"כ באין עילה הלכתית וכל הנושא נושא על דעת המנהג, כמבואר באהע"ז ס"א ס"י ומקורו מדברי הריטב"א ביבמות, ולכן אין להתיר לגרש ובודאי לא לחייב באין עילה ברורה, וכפי שיתבאר".

צודק הרב בניתוח של תקנת רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה, שהיה נכון בכל הדורות שהכורח הביא את הצדדים להמשיך לחיות יחדיו גם אם היו להם רצונות אחרים והאהבה ואחווה לא שררה בביתם. וגם כיום כאשר ביה"ד מתרשם שאכן האישה מוחלת ובאמת רוצה להשאר עם בעלה ויש התכנות לחזור ולחיות יחד, אין מקום לתת שתהיה קלה בעיניו להוציאה. אבל מה לעשות שרוב רובו של העולם אינו נוהג כך.

ומחילה מכבוד הרב שליט"א שהרי דפוסי החיים השתנו מאז ותקנה זו נתקנה בעת שאדם אחד יכול היה לשאת שתי נשים ויותר, והייתה 'האחת אהובה ואחת שנואה', וכפי שפסק השו"ע בהלכות כתובות סימן עו סעיף ז "נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב". וכנראה למרות ש'אשה מתקנאה בירך חברתה' (בבלי מגילה יג ע"א), הייתה מצויה היכולת לאדם לחיות עם כמה נשים, לקיים עם כולן יחסי בני זוג ויחסי אישות, ולא בהכרח שהיה בכל בית כזה מציאות של שנאה וחוסר יכולת לחיות יחד. משום כך ידועה הסברא שרבינו גרשום אסר לגרש אשה בעל כרחה, מפני שאחרת לא הייתה מתקיימת תקנת האיסור לשאת שתי נשים. משום שכאשר ירצה אשה נוספת יגרש את אשתו הראשונה ע"מ לשאת את השניה.  אבל בימינו בתים מתפרקים על הרבה פחות מזה, ופעמים רבות ביה"ד מתרשם כפי שהבאנו לעיל בדוגמא כשהבעל חי עם אישה אחרת, שברור לבית הדין שאפילו אם הוא יעזוב את אותה האישה, [ואשתו בוודאי מאחלת לו שחייו החדשים יעלו על שרטון], אבל מכל מקום גם כאשר ייפרד האיש מבת זוגו, אשתו הנבגדת לא תסכים לחזור ולחיות אתו. או להיפך כשביה"ד מתרשם שאמנם הבעל הוא זה שעזב בפועל את הבית, אבל כבר תקופה ארוכה לפני כן האישה לא דברה עם בעלה או רבה איתו, וזמן ממושך שהיא לא מקיימת איתו יחסי אישות. אז גם אם לפני בית הדין האישה אומרת שלו"ב,  התרשמות ביה"ד שהיא לא רוצה שלו"ב אלא טענותיה הם בדרך כלל ברצון לשפר הישגים כלכלים בגט, או לפעמים סתם משפטי נקמות.

כך אמנם נכון הדבר שתתכן מציאות כמו זו המובאת בדברי הגר"ש שפירא: ש"הקביעה שהאפשרות לשלום־בית ריאלית ושיש אפשרות שהצדדים יחזרו זה לזו אינה דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת, גם אם שלכשיחזרו הצדדים לחיות ביחד, חיי הנישואין לא יהיו מושלמים ובודאי לכל הפחות בתקופה הראשונה עד שישכך הכעס על הפירוד, או המעשים שהביאו לפירוד. חייהם יהיו כמו חייהם של זוגות אחרים, הממשיכים לנהל חיי נישואין למרות שהאהבה הראשונית ביניהם כבר פרחה, ואין אהבה חיבה שלום ורעות ביניהם. אלא הם ממשיכים בחיי הנישואין מפני שהתועלת לשני הצדדים בהמשך חיי נישואיהם רבה על הרווח שירוויחו (אם ירוויחו) מן הגירושין. ועיין מה שהארכתי בזה במקו"א".

אבל למרות שיש בני זוג שלא נפרדים וממשיכים את חייהם יחד רק "בגלל הילדים" או מסיבות אחרות,  אבל בבני זוג שנפרדו, ואו הוא או היא עזבו את הבית לתקופה ממושכת, לצערנו ברוב המקרים הם לא מסוגלים לחזור ולחיות יחד גם למען ילדיהם.

כאמור וכידוע 33% מהזוגות הנישאים מתגרשים בכל שנה, (כ11,000 זוגות כשמתחתנים כ 33,000 זוגות כל שנה). בכל זוג שמגיע לביה"ד האזורי הדיינים מנסים לשכנע והסביר לבני הזוג את הקשיים שהם מערימים על עצמם, גוזרים על עצמם עוני הנובע מגידול הילדים בשני בתים כשהמשכורות מתחלקות פגיעה בילדים עצמם וכו', ובכל זאת הם בוחרים להתגרש. ללמדך שכיום המאיסות וחוסר היכולת לחיות יחד, גוברים על כל שיקול הגיוני בחיי הנישואין. לכן אני לא מקבל את גישתו של חברי הגר"ש שפירא ש'אפשר להסתדר'. לצערי בחיי דורנו הדברים הם לא כך והיום גם הבעל וגם האישה הרבה יותר בקלות מואסים זב"ז. וטענות מאיס עלי של האישה בבעל יתכן ולפני מאה שנה לא היו עולות בכלל אלא במקרי קיצון.

לכן לדעתי צודק ביה"ד האזורי בכך שהוא  מוכיח מכך שהאישה לא תבעה שלו"ב במשך שנתיים, ורק כשנתבעה ל'פירוק שיתןף', דהיינו שהוציאו אותה מאזור הנוחות שלה מהדירה, אז היא נזכרת לבקש שלו"ב.  במשך שנתיים היא הייתה פגועה וכועסת ולא שלחה שליחים מכרים, חברים וכו' בניסיון לשלו"ב. מחילה מכת"ר כיון שמדובר בתקופה ארוכה של פירוד, אני מסכים עם בית הדין האזורי שמוכיח מכאן שאכן אין גם רצון לשלו"ב מצד האישה.

לכן אינני מסכים עם המשך דבריו: "לאור האמור אין לבוא בטענה לאחד מבני הזוג בתביעה למה לא הגיש תעצומותיו בפני בית הדין מיד עם עזיבת רעהו. אכן משהגיש בן זוג תביעה לפירוק שיתוף שוב יש תועלת מעשית בהגשת תביעה זו, כדי שביה"ד יוכל ליתן החלטות מעשיות בתביעה זו. לכשנמצה דברינו, תביעה לשלום־בית אינה מוגשת בכדי להביא שלום־בית בפועל, ומטרתה להקנות הזכויות המגיעות לצד הנפגע מפעולתו של הצד השני הפועל לגירושין והרס הבית".

ביה"ד האזורי אכן חייב לדון מי אשם בפרוק הנישואין, כדי לקבוע לדוגמא אם האישה זכאית לכתובה. אבל אין לכך קשר לתביעה לשלו"ב, אם ביה"ד מתרשם שהאישה לא באמת רוצה בשלום, אפשר לדחות את התביעה אפילו אם הבעל הוא האשם הברור בגרושין.

כמו כן במחילה מכת"ר מה שכתב: ואף אם הבעל עזב את הבית והלך לגור עם אחרת, דבר המשים את האשה ללעג וקלס בעיני כל מכיריהם, והאשה יודעת שמטרתו לגרשה ולסלקה מהבית ואף שהבעל אומר שרוצה להתגרש באופן הוגן ולאפשר לה לקנות דירת ראויה אך קטנה יותר, וכמו כן כשאין ספק שהאשה פגועה מאוד מהעובדה שתישאר לבד בדירה קטנה או תישאר ללא דירה ותצטרך להמשיך בטיפול בילדים, דבר שבודאי מביא אותה לידי מרירות, התרסה , קללות ומריבות עם הבעל, תלונות במשטרה בין מוצדקות ובין שאינן, שהרי אין לדון אדם על מעשיו בשעת צרתו ובפרט שבן זוגו פוגע בו פגיעה אנושה, מבזהו, ומעמיד אותו במצב של חוסר אונים. אין ספק שתגובה זו היא תגובה טבעית הגיונית, יכול להיות שהיא צודקת, אף שלא נוכל לקבוע שהיא חכמה. לצורך הכרעה בעניין זה, יש לנו להכניס עצמנו למצבה ולהרגשתה של האשה, שהבעל רוצה לזורקה והוא ימשיך את חייו עם אשה אחרת בנוחיות וללא דאגות, ובוודאי שבמרירות ליבה תאמר על הבעל כל מיני דברים, וזה דרך העולם שחושבים שבהשפלת האחר הוא יתעלה, לפיכך אין בדברים שנאמרו במריבות עת התגלע הסכסוך וכן בעת בדיונים המשפטיים על הגירושין כדי לקבוע מה היה המצב לפני שהתחילו המאבקים, ואף שדיבורים כאלה ודאי לא יכולים לעזור ולהועיל לשלום־בית, אבל זהו טבעו של עולם שבמאבקים בין בני זוג הם עושים מעשים שמזיקים גם לעצמם. עם זאת במקרים שכאלה אין לבא בטענות אל האשה.

עם כל הרצון להבין את כעסה של האישה ואת רצונה הטבעי להחזיר לבעלה כגמולו, אין אנחנו יכולים להצדיק כל התנהגות שלה וכבר אמרו חז"ל אדם ניכר בכעסו. ברור שהאישה  לא יכולה לתקוע סכין בלבו של הבעל ולטעון שהיא 'רק כועסת', אבל באמת היא רוצה 'שלום בית'.

כבר הבאנו מספר פעמים את פד"ר בהרכב הגר"י עדס והגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל [ח"א עמ' 335] כתבו בענין אשה ששפכה חומצה על בעלה:

אולם נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים, אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה, כגון במקללת את יולדיו לאחר שהוא מכה ומצער אותה דכתב מהרא"ם הנ"ל דלא מקרי עוברת על דת, והיינו משום דמידת התגובה של האשה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל, אבל אם במקרה כזה שהבעל מכה אותה ומצער אותה, האשה תשפוך על בעלה תמצית חומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, בודאי שדינה כעוברת על דת… הרי שיש הבדל במידת צערו וחמימותו והכל לפי הענין והמסיבות.

לכן אני לא מקבל את דבריו של הגר"ש שפירא שהאישה שבעלה החליט להתגרש ממנה ולחיות עם אישה אחרת, זכותה להשתולל ולעשות ככול העולה על רוחה ותהיה לה חסינות כי בלבה היא רוצה שלו"ב. הדוגמא אותה הביא הרא"ם היא שכשהוא מכה אותה היא מקללת יולדיו לא תחשב עוברת על הדת. אבל גם לרא"ם אם שבוע אחרי שהכה אותה תקלל יולדיו, ודאי תחשב עוברת על דת. וה"ה אם בשנת 2023 בעל מודיע לאשתו שהוא רוצה להתגרש ממנה, והיא תחליט להתנקם בו ולזרוק אותו למעצרי שווא ותלונות שווא, או תתפרע במקום עבודתו ותנסה להזיק למקור פרנסתו. לדעתי היא בהחלט תחשב עוברת על דת שיוכל לגרשה בע"כ, כאשר המעשים הם חריפים מתוכננים ומתמשכים.

קשה מאוד לקבל בעידן שלנו בו כל ערוצי המידע פתוחים, שהאישה שעזבה בעלה לא מתייעצת עם משפחתה עו"ד וכדו', אולי ביום הראשון היא בהלם, וגם זה בדרך כלל לא קורה, מכיוון שהצדדים בדרך כלל נמצאים כבר במתח זמן מה קודם העזיבה, ויש ביניהם סכסוכים ומריבות. פעמים רבות בני הזוג כבר היו ביעוץ בפרדות קצרות או ממושכות. כך שהמקרים בהם הפרידה היא כרעם ביום בהיר שפתאום השמים נופלים הם המקרים הנדירים ולא השכיחים.  מאידך תלונות השווא במשטרה הם לצערנו מעשים שבכל יום ולא מרצון לכפות 'שלום בית'.

היוצא מהנ"ל, שבזמננו אישה היודעת שבעלה חי עם אישה אחרת  זמן ממושך והיא באמת רוצה שלו"ב, זה דבר לא שכיח עד נדיר, ויותר מסתבר כדברי בית הדין האזורי לדמות את זה לדברי הגאון ר' חיים פאלאג'י כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה'

מה שהאריך עוד וכתב: "ונראה לומר דהוא הדין אם הצד הטוען שרוצה שלום־בית לא עשה דבר ולא פנה לגורם כלשהו, אין זה מורה על חוסר הכנות ברצונו לשלום־בית. שהרי הרבה אנשים אינם בעלי יזמה לעזור לעצמם. יש שהם פגועים וישנם מי שהם חסרי אונים בסיטואציה שאליה נקלעו. ולכן אין הם עושים דבר, או מפני שיודעים שבנסיבות העניין אין בכוחם ולא בכוח רב או יועץ כלשהו להביא מזור למשבר ולהחזיר הצדדים לשלום־בית. ומשכך יש לומר שהתנהלות זו אינה פוגעת בכנות רצונם לשלום־בית ואין אפשרות לבוא אליו בתביעה מדוע לא פעל לשתף גורמים חיצוניים או לשכנע את הצד השני לחזור לשלום־בית.  ולפיכך אף אם המשבר בין בני הזוג הוא עמוק, אחד הצדדים עזב את הבית, או שהבעל קשר קֶשר עם אשה אחרת, אין בעובדה שהצד השני לא מגיש תביעה לשלום־בית כדי להוכיח שאין הוא מעוניין בשלום־בית, שהרי יכול להיות שהוא מעוניין ורצה בשלום־בית, אלא בהכירו המציאות החליט שלא תהיה תועלת בהגשת תביעה לבית הדין ואין הוא רוצה או צריך לעשות דבר ללא תועלת ותוחלת".

הסברא שכתב שאולי הצד שעזבו אותו רוצה שלו"ב אבל הוא יודע שהצד השני לא מעוניין, או שהם לא בעלי יוזמה לעזור לעצמם, או שהם פגועים, או חסרי אונים מן הסיטואציה אליה הם נקלעו. שוב מחילה מכת"ר, כשביה"ד קמא פוגש את הצדדים והוא מתרשם שעבר זמן ממושך והאישה, או לחילופין הבעל לא עשה שום מאמץ לא שלח שליחים, לא משפחה ולא חברים, יכול הוא להחליט אם הדבר נובע מחוסר אונים או ממאיסות. ובפרט למרות המשבר וחוסר האונים הראשוני הוא לקח עו"ד, הוא התייעץ, ולא ישב ספון בביתו, ורק שלו"ב הוא לא מבקש בשום צורה. ובנוסף יכול בית הדין גם להתרשם מטיב היחסים ששררו קודם בין בני הזוג.

לסיכום תפקידו של ביה"ד קמא להתרשם האם באמת הצד שפותח תיק שלו"ב מעוניין בשלו"ב או בעצם גם הוא מואס בצד השני ורק מבקש לסחוט את הצד השני. לכן הפרמטרים של משך הפרוד, הניסיונות לעשות שלו"ב של הצד השני הם מרכיבים חשובים בהתרשמות ביה"ד קמא האם באמת הבעל או האישה רוצים שלו"ב, או שמא ההישגיים הרכושיים עומדים בפני התביעה, ובפרט כאשר אנחנו גם יודעים שהיום הצדדים מיוצגים על ידי באי כוח שפרנסתם תלוי בהישגיים שהם מצליחים להוציא למרשם, ומלמדים אותם מה לטעון.

ומכאן אנחנו מגיעים לצדדים ההלכתיים. כת"ר מביא את גישתם של הרב הרצוג והדברי מלכיאל שלכאורה חולקים על דברי הגר"ח פאלאג'י. אך לדעתי הם לא חולקים.

הגאון ר' חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב ס' קי"ב וז"ל:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שאין תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני."

הגאון ר' חיים פאלאג'י  מדבר במקום שניכר לבית הדין שעכוב הגט הוא כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ותחרות ושנאה, דהיינו שברור לביה"ד שלא האיש רוצה את האישה ולא האישה את האיש. כל מה שגזר והחרים רבינו גרשום שלא לגרש בעל כורחה, זה כאשר האישה רוצה להשאר נשואה, והיא תמשיך לחיות עם בעלה או תחת בעלה ולקיים יחסי אישות עמו לבשל לכבס לו ולקיים את כל החיובים שלה כלפיו וכן האיש כלפיה.

גם לגבי האיש, בניגוד למה שכתב הגר"ש שפירא "אין ספק שרבינו גרשום שגזר את חרמו שלא יגרש בע"כ, ודאי לא דיבר בבעל שאוהב את אשתו, מכבד אותה וכו' אלא בבעל שמאס באשתו ושונא אותה ולכן רוצה לגרשה, ולפני שגזר את חרמו, הבעל היה מגרשה בע"כ". במחילה, רבינו גרשום עיקר תקנתו לא הייתה על המקרה הקיצון, אלא בין הכל ללא כלום קיים מצב ביניים בו הבעל יכול להמשיך לחיות עם אשתו, ויכול גם לשאת עוד אישה בחינת אחת אהובה ואחת שנואה. המצב בו אדם חי את חייו כי אין ברירה, "זה מה שיש" היה רווח מאוד בזמנם, והמציאות החברתית הייתה כזו שאדם שהיה מחוייב למסגרת החברתית ולא יכל לעשות ככל העולה על רוחו. יש להניח שבקהילות שמרניות מאוד גם בימינו נמצא זוגות רבים כאלה, אך כאמור אין זה עניין למה שמצוי בציבור הכללי.

בשו"ת "דברי מלכיאל" (ח"ג ס' קמ"ד) שנשאל במי שנשא אשה ודר עמה כמה שנים, ואח"כ נמאסה בעיניו וברח ממנה למדינה אחרת וחשב שתדרוש ממנו גט והאשה לא דרשה, ומכיוון שהיה צעיר יצא לתרבות רעה, ואינו יכול ליתן כתובה לאשה ורצה הרב השואל להתירו לשאת אשה שנייה או לגרשה מבלי לתת כתובתה כדי שלא יצא לתרבות רעה, וכתב הדברי מלכיאל שאף שמצינו שהתירו איסורים כדי שלא יצא לתרבות רעה ואף כאן לכאורה נימא הכי, בכל אופן בנידון זה אין לומר כן וז"ל:

"אבל באמת אם נבוא לדון בסברות כאלה, נבוא לעשות ח"ו כל איסורי תורה כהפקר, וכל הרוצה לעשות דבר עבירה יאמר שעושה זאת כדי להנצל מחמורה ממנה שמרגיש שיצרו מתגבר עליו לעשותה וכעין זה ימצא לו היתר וכו' אבל להתיר לחוטא למלא תאות נפשו כדי שלא יעבור על איסור חמור מזה אין להתיר לו וכו' ועיין חת"ס ס' שכ"ב שהעיקר שאין לחוש שיצא לתרבות רעה וכו'. ועוד נראה שאף במקום שהותר להקל באיזה איסור בשביל להציל חבירו שלא יצא לתרבות רעה, לא הותר רק בדבר שבין אדם למקום, אבל דבר שבין אדם לחבירו לא הותר דהא אף בפקו"נ אסור להציל את עצמו בממון חבירו וכו', ובנידון דידן כיוון שתיקן רגמ"ה לטובת האשה איך אפשר לנו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא לתרבות רעה, ואין שייך בזה זכות דודאי לא תתרצה לזה, ובאמת עסק קידושין וגירושין שבין איש לאשתו לא גרע משארי קנינים, ורק כל המקדש והמתקדשת דעתו שיהא כדיני התורה וכו', אבל אם התנתה אשה בפירוש בשעת קידושין שלא יוכל לגרשה בלי רשותה, ודאי שאינו יכול לגרשה בע"כ אף במקום שלא פשטה תקנת רגמ"ה, דאדעתא דהכי נשתעבד לה בכל קניני אישות שלא יוכל לפטור את עצמו ממנה בלי רשותה וכו', ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמש"ל, ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקה כדי לעגן את אשתו ולכופה על ידי זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה."

הנה המתבונן בתשובת הדברי מלכיאל יראה ששם מדובר שאין אפילו שמץ של ראיה שהאישה גם היא לא רוצה את בעלה. מציאות החיים שם הייתה שהאיש היה כפוף למציאות החיים שם באירופה ולא יכל להשתחרר או במחילה להתפרחח עם נשים אחרות. ואמריקה קרצה לבחורים צעירים לעזוב את מחויבותיהם הדתיות והמשפחתיות לחיי "חופש ודרור" כפי שכתב "ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקה כדי לעגן את אשתו ולכופה על ידי זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה."

לצערנו המקרים שבפנינו שונים בכמה מובנים. א. כידוע היום אדם יכול לעזוב את אשתו ואישה את בעלה ולחיות ל"ע עם בן זוג אחר, ולא צריך בשביל זה לברוח לאמריקה. ב. כל הדיון של הדברי מלכיאל בעניין החשבון של להציל את הבעל שלא יצא לתרבות רעה, לצערנו  כלל לא  רלוונטי כשבלאו הכי 'איש הישר בעיניו יעשה. ג. אם יש מקום לדיון זה דווקא מצד ביה"ד שעליו לחשוש במקרים רבים במציאות החברתית בה אנו חיים שהאישה תפול בחטא החמור של אשת איש. ואם הדברי מלכיאל כתב "וחלילה לנו לסייע עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תילה." ק"ו בזה"ז  שביה"ד צריך להעמיד הדת על תילה שלא יבואו למכשלה של בור ברשות הרבים. ד. וזה העיקר שביה"ד מתרשם שאין כל נכונות אמיתית של האישה לחזור לשלו"ב ולמעשה היא גם מואסת בו ובמקרה כזה קמה וגם ניצבה הוראת הגר"ח פאלג'י.

וכבר כתב הדברי מלכיאל חלק ג סימן קמה

"וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר. ומוצאים אינשי דלא מעלי שנטלו עטרת סמיכה ושוכרים אותם בכסף מלא להשיג להם היתר מק"ר. והרבה רבנים אינם מדקדקים כ"כ וחותמים על כל הבא לידם מבלי חקור בירור הדברים".

לדעתנו היום גם הנשים דעתן קלה או קשה, פוק חזי רבבות רווקים ורווקות שלא מתפשרים על כלום, ובשל סיבות של מה בכך נמנעים מלהתחתן, ואותה גמ' של טב למין טן דו  מלמיטב ארמלו', בימינו, מה תהא עליה? ומשום כך גם הכמויות האדירות של הגרושין של נשים המואסות בגברים.

צד אחר של אותה מימרא של טב למיתב טן דו הוא מסקנת הגמ' ביבמות דף קיח עמוד ב :

המזכה גט לאשתו במקום קטטה, מהו? כיון דאית לה קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דלמא ניחא דגופא עדיף לה? תא שמע, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. אביי אמר: דשומשמנא גברא, כורסיה בי חרתא רמו לה. רב פפא אמר: דנפצא גברא, תיקרי בסיפי בבא ותיתיב. רב אשי אומר: דקולסא גברא, לא בעיא טלפחי לקידרא. תנא: וכולן מזנות ותולות בבעליהן.

ועיין בספר מראות הצובאות (אות קע"ג) שתמה דהכא מסקינן דגם במקום קטטה לא ניחא לה להתגרש, ואילו לעיל (קטז א) לענין האשה המעידה שמת בעלה במקום קטטה חיישינן דלמא משקרה אלמא דלא פשיטא לן דטוב לה עמו. [ולמ"ד שם דאינה נאמנת בקטטה משום דאמרי בדדמי ניחא דאע"ג דחוב הוא לה מ"מ כיון דאינה בשלום אתו לא דייקא כולי האי]. וחידש המראות הצובאות דזיכוי הגט שאני, דכל דבר שמן הסתם הוא חובה לאדם א"א ליעשות שליח שלא מדעתו כל עוד שלא גילה האחר דעתו בהדיא דניחא ליה, משא"כ לענין נאמנות שפיר חיישינן דלמא משקרא. מכאן שאי אפשר להשתמש בכלל זה בכל מקום.

לכן צודק ביה"ד קמא פעמים רבות בסברת רבנו ירוחם במורדים זה על זה ובדברי ר' חיים פאלאג'י שאין להם כל קשר לדברי מלכיאל בהם אין כל אינדקציה שבאמת גם האישה לא רוצה שלו"ב.

גם מה שהביא מהגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים (אהבע"ז סימן קל"ג):

"עיינתי בתיק ובחו"ד של מעכ"ג חבירי שליט"א והנני מעיר כדלקמן: צדק כ"ג חבירי שליט"א שאי אפשר לבית דין לחזור ולדון במשפט שהוא הוציא עליו פסק דין החלטי שקיבל כבר כל תוקפו, אלא אם כן נתהוו מסיבות חדשות, והבית דין במקרה זה לא ביארו מה נתחדש כאן. אפשר שחשבו שעצם העובדא שעברו כל כך שנים מאז ולא נעשה שלום בין הזוג מהווה יסוד לחזור ולדון. אני לא חושב כך כלל. הנימוק שאין שום סיכויים לחיי שלום הוא לבדו איננו מצדיק לחייב את האשה בקבלת גט, הרי לא ביארו הבית דין במי האשם ואם האשם הוא רק בבעל, עלובה זו מה פשעה, והרי נמצא חוטא נשכר, שמפני שהתעקש התאמץ והתעצם באכזריותו על אשתו הוא זוכה לאחר מספר שנים שבית דין כופים את האשה החפה מכל פשע לקבל גט, והוא ישמח באהובתו, ומעתה כל בעל ריק ופוחז שהוא כחומר ביד היצר של תאוות בשרים שנתן עיניו באחרת ימשיך ברשעתו בידעו שאחרי עבור מספר שנים וגם זה לא קבוע בבתי הדין, פעמים שמספיק שלש ארבע שנים להחליט שאין סיכויים לשלום וכו', ופעמים יותר, יטילו על האשה חיוב לקבל גט ואם תסרב יפסיקו לה הכל ויתירו חרמו של מאור הגולה ז"ל, או שבועת עצמו שנשבע גם על דעתה.

לא תהא כזאת בישראל לעשות את בנותינו, את אחיותינו הפקר ח"ו. חבירנו הרבנים הגאונים בד"צ שליט"א שפסקו כנ"ל במקרה זה מבלי בירור ומבלי לנמק, על יסוד בירור שהאשה אשמה, על כל פנים בחלק גדול, ודאי שהיתה כוונתם לשם שמים, להציל את הבעל מיציאה לתרבות רעה, ועכ"פ מהרהורי עבירה, יום יום, אך לא עלינו מוטל להצילו שסמייה בידיה, והוא לא הוכיח כלל שאשה זו רעה היא ואי אפשר לו לדור עמה ומזיד הוא, ואנחנו נציל אותו ונעשה עוול לחברתו ואשת בריתו אשר הוא בוגד בה."

וכעין זה כתב בפסק דין נוסף, עיין שם סימן קל"ד:

"התבוננתי בתיק ובחוות דעת של מע"כ חבירי הגאון הראש"ל שליט"א וכב' חבירי הגר"מ ראטה שליט"א, והנני רושם כאן את השקפתי על הענין הכאוב. הלזה:

לאשר את פסק הדין שצריכים להתגרש, אינני רואה עכשיו יסוד מספיק מחוץ לנימוק הידוע של "אין סיכויים לשלום", והנה מלבד מה שדעת הבי"ד לא נתגלתה לנו כל צרכה ולא נתפרש שזהו הנימוק, הרי, בדרך כלל, אין דעתי נוחה כל כך מנימוק זה המצוי בפסקי הדין הבאים לפנינו. אם סיבת הקטטה והפירוד איננה באשמת האשה, באופן שאין לדונה למורדת, או אשה שדיעותיה רעות, והיא טוענת שרוצה בשלום ולא בגט, והבעל דורש דווקא גט, הרי אנו נתקלים בחרמו של רגמ"ה ז"ל (סי' קי"ט ס"ו), וכמה טרחות טרחנו לנעול את הדלת בפני בעלים הנותנים עיניהם באחרות, כידוע, ואנו ניתן יד להם. מה תאמר, שנסתמך על דעת הרא"ם ז"ל (בתשובה ס"ל) הידועה (עיין סי' ע"ז בח"מ סק"ג ובב"ש סק"ו), שאף במקום שנוהג חרמו של רגמ"ה ז"ל אם הבעל משליש גיטה וכתובתה נפטר ממזונות, נפרוץ פרצות, ח"ו, בחיי המשפחה בישראל, וכמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' כי לא אכשר דרא, וד"ל.

וכבר נהגו כל בתי הדין בישראל שלא לפסוק כמותו, ולא זו בלבד, אלא שטעות יש כאן ביד המסתמכים על הרא"ם שאף הוא ז"ל לא אמר להתיר לבעל לישא אחרת במקרה שמשליש כנ"ל, אלא שמותר לבעל להשתמש באמצעי זה בכדי להביא אותה לידי קבלת גט, ואם בכל זאת תעמוד האשה בסירובה, לא אמר הרא"ם ז"ל להתיר לו חרמו של רגמ"ה ז"ל."

כל דבריו של הרב הרצוג נאמרו כשלא הייתה שום אינדיקציה שהאישה באמת לא רוצה את בעלה. נחזור ונאמר השנים הקשות שהיו בארץ ובעולם בתקופתו של הרב הרצוג, יכולת ההשרדות הכלכלית בכלל, ושל הנשים בפרט הייתה שונה לחלוטין מתקופתנו. התא המשפחתי היה יציב הרבה יותר ואחוזי הגרושין היו מזעריים ביחס לתקופתנו. התקופה הייתה תובענית מחד ואידיאליסטית מצד שני. כאשר לאחר השואה הגיעו ארצה אנשים ששרדו את תופת השואה רסיסי משפחות. ולאחר מכן מלחמת העצמאות והשנים הקשות שלאחריה. קליטת עליה של מיליוני יהודים שעזבו את הגלות והגיעו בחוסר כל ארצה. 

אנחנו נמצאים היום בתקופה שונה לחלוטין בארץ שבה כל נפילה, וכל שריטה גורמת למשבר נפשי. דורשת טיפול בתרפיה יעוץ פסיכולוגי וכד'.

אנו עומדים בתקופה של "כסף וזהב ירביון"  אנחנו בתקופה של חיפוש פינוקים וריגושים. מוקפים תרבות פנימית וחיצונית המשפיעה על חוסנה של המשפחה, והציפיות ממנה.

מכאן הנגזרת  לפרוק הנישואין שעל ביה"ד לבדוק ולהתרשם. האם באמת האישה שבפנינו היא מן המיעוט שאע"פ שבעלה בגד בה וחיי תקופה ממושכת עם אישה זרה בכל זאת רוצה אכן שלו"ב. לחילופין אין כל רצון לשלו"ב אלא כדברי הגר"ח פאלאג'י משפטי נקמות או לחילופין למטרות הישגים כלכליים, כאשר ברור שאין רצון לשלו"ב אלא לבית שלם.

למעשה בפס"ד שהביאו הגר"ש שפירא מצויים עקרונות דברינו בדברים של הראשון לציון הרב הראשי לישראל יצחק נסים – נשיא, הרבנים יוסף שלו' אלישיב, בצלאל זולטי זכר צדיקים לברכה

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ז עמוד 111 – :113

מסקנות א. (א) יש לדון כי תקנת רגמ"ה לא לגרש אשה בעל – כרחה לא הותקנה אלא למקרים שהתנגדות האשה להיפרד מבעלה נובעת מזה שהיא מצפה לשובו ורצונה בחיים משפחתיים תקינים, אבל לא במקרה והבעל שנוא עליה ואין לה כל קשר נפשי אליו וכל כוונתה בסירובה לקבל גט היא כדי להציק לו ולנקום בו. (ב) אולם למעשה אין להתיר חדר"ג גם במקרה כזה משום חשש פן יפרוץ הדבר ויבואו להקל בכל האופנים אלא אם – כן הוה מלתא דלא שכיחא כגון שהם בנפרד למעלה מעשר שנים. עובדה כזו קלא אית לה ואין לחוש שמא יטעו ויבואו להקל שלא כדין. (ג) ובכל אופן יש לדון במקרה כזה שהבעל ישליש גט וכתובה וייפטר בזה מחיוביו כלפיה. ואעפ"י שגם מניעת מזונות מהאשה כדי להכריחה לקבל גט היא בכלל תקנת רגמ"ה, יש הבדל בין גורם בשלילה לבין מעשה גירושין בעל כרחה ממש. (ד) ובכל אופן יש לדון במקרה כזה שהבעל משליש גט וכתובה וייפטר בזה מחיוביו כלפיה. ואעפ"י שגם מניעת שאר כסות ועונה מהאשה כדי להכריחה לקבל גט הוא בכלל תקנת רגמ"ה, יש הבדל בין גורם בשלילה לבין מעשה כפיה ממש. ב. אף שחייבים לעשות שלום בין איש לאשתו ולמנוע גירושיהם, אבל כשיתברר שאין להם שום תקנה וכל מגמתם אינה אלא להציק זה לזו, סבורים הפוסקים שמצווה ביה"ד לעשות כל המאמצים להפריד ביניהם ולעודד גירושיהם.

[עמוד 112] פסק – דין זהו ערעור על פסק – דינו של בית הדין האזורי חיפה מיום ד' אדר א' תשכ"ז, שניתן בתיק מס' כב, – /אלף ארבע מאות תשעים ושבע/ לפיו אין לחייב את האשה לקבל גט מהמערער, בניגוד לרצונה. זה רבות בשנים ששני הצדדים מעסיקים את בית הדין בשתי דרגותיו, למעלה מעשר שנים שבני הזוג חיים בנפרד ושנאה כבושה שוררת ביניהם. ובפרט לפגישתם בבתי הדין, אשר שם הם מנהלים את המערכה אחד מול השני – לא קיים כל קשר ביניהם. והנה בדיון האחרון נשאלה האשה ע"י ביה"ד האזורי – לאחר שהוחלט על ידו כי רצוי שהצדדים ייפרדו זמ"ז בג"פ כד"ת – אולי תקבל גט עם פיצוי מתאים, והשיבה האשה: אני לא רוצה גט, סבלתי כל כך הרבה,,, אני כל הזמן רציתי ורוצה שיבוא,,, לא אקבל גט, אני אמנם סובלת ממצב זה אבל לא אקבל גט. ביה"ד: נחייב אותו שיתן לך מזונות גם לאחר הגט לכל ימי חייך, האשה: בשום תנאי לא מוכנה לקבל גט.

לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעונינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת, דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת לא בעינא ליה משום שהוא שנאוי עליה, ובכל זאת, אינה רוצה להיפרד ממנו, אחזתיו ולא ארפנו, וניחא לה שהמצב הבלתי נורמלי יימשך לעולמים, וירעו שניהם עד שיסתאבו.

ויש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל – לא לגרש בניגוד לרצון האשה – כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה. מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל.

אלא שאכתי י"ל, אף אם נניח כאמור לעיל דבכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה, מ"מ אם נבוא להתיר באופן הנ"ל יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני, ואם לא הא לא קיימא הא. עיין מ"ש במוהרשד"ם אה"ע סי' ק"כ, זל"ש: – ואם יאמר האומר שהרי כ' המוהרי"ק,,, על המורדות על בעליהן שיוכלו הבעלים ליקח אשה אחרת ולפי דעתי דכך היתה הכרעתם מסכמת, אכן לא רצה להחליט הדבר, וק"ו,,, אנו,,, כי הדור פרוץ ואם יותר במורדת יבא להתיר בשאינה מורדת, ואפי' הקדיח לו תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת עכ"ל,,, ומ"מ אני ממשכן נפשי בנ"ד להתיר מן הטעם שאומר כי ידוע מ"ש בכ"מ מלתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן ובודאי אם היינו מתירין במורדת בעלמא אפי' שכיחי טובא ואם יתירו מורדת יתירו בלתי מורדת ואפי' הקדיחה תבשילו, אבל במורדת שיש קרוב לארבע שנים,,, ודבר זה קלא אית לי' גדול עד מאד ואין לחוש שמא יטעו אחרים.

וי"ל דה"ה במקרה והיו חיים בנפרד למעלה מעשר שנים לאו מילתא דשכיחא היא. ועי' מ"ש בס' חיים ושלו' להגר"ח פאלאג'י ז"ל ח"ב סי' קי"ב: אלא שבדרך [עמוד 113] כלל אני אומר כל שנראה לב"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ"ז ולתת גט,,, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לש"ש עתידים ליתן את הדין,,, והנני נותן קצבה לדבר הזה אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לב"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, עכ"ל.

ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ"ה ז"ל לא לגרש בע"כ יש להחמיר בכל גווני, ולא נרחיק לכת כהגרח"פ ז"ל, מ"מ יש לדון דעכ"פ יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה – סכום אשר יקבע ביה"ד – ולהיפטר עי"כ מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו.

ואם כי יש לדון דגם מניעת שאר כסות בכלל תקנת רגמ"ה, וכמ"ש בישועות יעקב סי' ע"ז: – לכן נלפע"ד דגם זה בכלל תקנת הגאון מבלי לעשות דבר שעי"ז יבא לגרש את אשתו בעל כרחה,,,, אעפי"כ יש הבדל בין כפיה בע"כ למניעת שו"כ, וכמ"ש הישועות יעקב בעצמו שם בטען הבעל מאוסה עלי ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה, מ"מ מחמת זה יכול למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ.

וכ"כ מהר"ם מלובלין ז"ל בתשו' סי' א', זל"ש: וגם נשמע מדבריו (של המהרי"ק) דהכפיה הוא בפני עצמה, ומניעת שאר כסות כו' בפני עצמו שהרי כתב ולא מיבעיא לענין,,, ושלא לגרש בעל כרחה אלא אפילו לענין שיתחייב לה בשכ"ו אפש"ל כן, א"כ שמע – מינה מדבריו דשני דברים הן כאשר הוא מובן מעצמו.

אמנם כפי האמור לעיל, לכאורה הדעת נוטה לומר כן על יסוד הרושם המתקבל מקריאת החומר שבפנינו, ברם לקבוע דבר ברור אין בידינו כי רק מפי כתבם אנו חיים, דבר זה מסור יותר בידי ביה"ד האזורי אשר טיפל בצדדים זמן כה רב ושמע את הצדדים ממקורם הראשון ועמד על טיבם, עליו לקבוע את משמעותם של הדברים שהשמיעה האשה בביה"ד: רציתי ורוצה שיבוא,,, אם זה רק גיבובי דברים ופטומי מילי בעלמא, או היא אמנם מחכה לבואו אבל אך ורק לשם מתן עזר וסעד לילדים הזקוקים לטיפול אב – לפי דבריה, מבלי כל רצון ומחשבה לקומם את הריסות חיי המשפחה ביניהם, או שמצדה באמת אין כל מניעה להגיע לידי הסדר של שלום.

לאור האמור אנו מחליטים: מחזירים את הדיון לכב' ביה"ד האזורי ע"מ לדון ולברר אם אין בסירובה של המשיבה להגיע לידי הסדר משום נקמנות גרידא, ולפסוק בהתאם להאמור לעיל. ניתן ביום ט"ז כסלו תשכ"ח.

מדברים אלו עולים העקרונות החשובים:

1. כששני הצדדים לא רוצים זא"ז אין חדר"ג. (א) יש לדון כי תקנת רגמ"ה לא לגרש אשה בעל – כרחה לא הותקנה אלא למקרים שהתנגדות האשה להיפרד מבעלה נובעת מזה שהיא מצפה לשובו ורצונה בחיים משפחתיים תקינים, אבל לא במקרה והבעל שנוא עליה ואין לה כל קשר נפשי אליו וכל כוונתה בסירובה לקבל גט היא כדי להציק לו ולנקום בו.
2. ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ"ה ז"ל לא לגרש בע"כ יש להחמיר בכל גווני, ולא נרחיק לכת כהגרח"פ ז"ל, מ"מ יש לדון דעכ"פ יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה – סכום אשר יקבע ביה"ד – ולהיפטר עי"כ מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו.
3. אולם למעשה אין להתיר חדר"ג גם במקרה כזה משום חשש פן יפרוץ הדבר ויבואו להקל בכל האופנים אלא אם – כן הוה מלתא דלא שכיחא כגון שהם בנפרד למעלה מעשר שנים. עובדה כזו קלא אית לה ואין לחוש שמא יטעו ויבואו להקל שלא כדין.
   
   בנקודה זו יש לעיין שהרי בזמננו כפי שכבר בארנו לעיל שחששם היה "פן יפרוץ" הדבר ויבואו להקל בכל האופנים. הרי שלצערנו בתקופתנו המצב הוא של "כן יפרוץ". לצערנו הרב כפי שכבר הארכנו בזמננו פירוק התא המשפחתי הפך להיות מחזה נפרץ. ואין כל השפעה על מי מהצדדים לשוב לביתו. ובדרך כלל אם הבעל יעזוב בגלל אישה אחרת, האישה תדרוש גרושין ולא תסכים לחזור לבעלה. (במקרה שהבעל יעזוב לא בגלל אישה אחרת הרי שמבחינתו  זו מציאות המאיס עלי שהוא לא מסוגל לחיות עם האישה אבל זה לא הדיון בעניננו).
   
4. אף שחייבים לעשות שלום בין איש לאשתו ולמנוע גירושיהם, אבל כשיתברר שאין להם שום תקנה וכל מגמתם אינה אלא להציק זה לזו, סבורים הפוסקים שמצווה ביה"ד לעשות כל המאמצים להפריד ביניהם ולעודד גירושיהם.

כאמור ידידי הגר"ש שפירא שליט"א הביא פדר"ים רבים הצד השווה שבהם שמדובר בהם שהאישה רוצה לחזור לבעלה אבל במקרה שהאישה גם היא לא רוצה לחזור לבעלה ולא משנה מה הסיבה יסכימו כולם לגר"ח פלאג'י ונצטט רק מפד"ר של מו"ר אביו בפד"ר כרך  י"ג עמ' 361 בהרכב הרה"ג אליעזר יהודה ולדנברג, יצחק קוליץ, אאמו"ר אליעזר שפירא זצ"ל דנו בדברי הגר"ח פלאג"י (נדפס גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן נ"ב):

גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגרח"פ שם הוא רק היכא שלמעשה בגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג גם יחד אינם מסכימים להזדקק זל"ז לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון "ואם בינם לשמים", וזאת היא גם הראי' שמביא שם מס' החסידים שהמדובר היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו וכו' כמוזכר גם בבאה"ט אה"ע סי' קי"ט סק"ב, וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם בחאה"ע סימן ק"ג שמסתייע ממנו החו"ש בתחילת דבריו שם. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה"ג יודה גם הגרח"פ ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לג"פ כל שאין כל עילה ממשית לדרישה זאת. ובנידוננו המדובר שהמערער אין רצונו לכך, והאשה דורשת עד היום שו"ב כנה, ובקשה מאתנו מאד שנעשה אם הכל למען שלום בית.

בסיכומם של דברים הגר"ש שפירא כתב:

1. החובה לפעול להשגת שלום בית היא מצוה המוטלת על כל אדם מישראל, ואינה חלק מחובת הדיינים בתפקידם כבי"ד.
2. גם אם אדם לא מגיש תביעה לשלום בית, אין מכך ראיה שאינו רוצה בשלום בית, שאף שיכול להיות והוא רוצה בדבר, אין הוא מאמין ביכולתו של ביה"ד או אחר להביא לידי כך בפועל.
3. תביעה לשלום בית, הינה בעיקרה תביעה הצהרתית, הגוררת בעקבותיה השלכות ממוניות בעניינים שבין הצדדים כגון קביעת שם מורד או מורדת וכן לעניין חיוב או פטור מכתובה.
4. ביה"ד לא אמור לתת החלטה המחייבת את אחד הצדדים לחזור לשלום בית, שהרי פסק דין לא יועיל בעניין זה.
5. לאור האמור, מועד הגשת תביעה זו יהיה כשתוכל להיות בה תועלת מעשית, ולא עם פרוץ המשבר.
6. בין מטרות התביעה היא מניעת המשך פירוק הבית, ולכן אם התביעה צודקת יוציא ביה"ד צו למדור יחודי, המונע פירוק השיתוף.
7. מכיוון שעשיית שלום בית אינה מטרת התביעה, אין הכרח שביה"ד ישלח את ליעוץ זוגי, אם כי ביה"ד רשאי להשתמש בהליך זה לצורך בירור התביעה וכנותה.
8. בתביעה שכזו ביה"ד צריך לבדוק את כנות התביעה ואם היא צודקת או לא. הסיכויים לשלו"ב בפועל אינם חלק מהמדדים הצריכים להיבחן לפני נתינת הכרעה בתביעה.
9. גם כשבעל בוגד באשתו וקשר קשרים עם אשה אחרת, אין הדבר אומר שתביעתה לשלום בית אינה כנה ואין הדבר ברור שאין היא רוצה באמת שלום בית.
10. בחינת התביעה לשלום בית, היא אם האשה צודקת בתביעתה והיא רוצה באמת בשלום בית, אף אם מעמידה תנאים לשלום הבית, אם תנאיה צודקים, כגון עזיבת הבעל את מי שקשר עימה קשרים, שיפור מעשיו וכו', כאמור, הסיכויים לשלו"ב בפועל, אינם חלק מהשיקולים להכרעה בתביעה.
11. דעת הגר"ח פאלאג'י שהיכא שנראה לביה"ד שאין סיכויים לשלום בית יש לחייב להתגרש, אינה סותרת בהכרח את דעת הדברי מלכיאל, שהיכא שבעל פשע אף אם עברו שנים רבות אין לחייב את האשה להתגרש. ויש לפרש דברי הגר"ח במקרים שמעכבת מחמת שנאה וקנאה ולא מפני שרוצה בו, או במקרה שלא ידוע מי הגורם לפרוץ הסכסוך.

סוף דבריו של הגר"ש שפירא הם דברינו כפי שהארכנו אישה שתקופה ארוכה לא עושה כלום לשלו"ב לא בבית הדין ולא בניסיונות הדברות עם הבעל ישירות או ע"י מתווכים למיניהם יש לביה"ד רגלים לדבר שהיא אכן מעכבת מחמת שנאה וקנאה ולא מפני שרוצה בו.

אישה שבעלה בגד בה עם אחרת בפרט בגידה ממושכת, בזמננו מיעוטן של נשים יסכימו לחזור לשלו"ב. ויש חזקה שלא תרצנה לחזור.

במקרה שלא ידוע מי הגורם לפרוץ הסכסוך. גם במקרה כזה שביה"ד מתרשם שעזיבת הבית  נבעה מהתייחסות בלתי נסבלת של האישה לבעלה, הרי שביה"ד מתרשם שהאישה לא רוצה את בעלה גם כאן ביה"ד לא יפסוק שלו"ב, וזאת בלי קשר  לדיון אם בבעל הטוען מאיס עלי יכפו לגרש אף בחדר"ג.

ומה שכתב הגר"ש שפירא:

כשבן זוג מתנהג כלפי רעהו באופן לא הגון ובן הזוג מגיב גם הוא באופן לא ראוי, באופנים שונים, יש לבחון אם תגובתו מידתית וסבירה בנסיבות העניין ותואם הפגיעה. בנסיבות אלו התנהגות שכזו ואף אם אומר/ת שרוצה להתגרש, אינה ראיה שרוצה להתגרש.

במקרים בהם אחד הצדדים פגע בבן זוגו, חובה על הפוגע להתאמץ ולפייסו, אם אינו מפייס, אין תביעה כנגד בן הזוג הנפגע מדוע לא פייסת את הפוגע, ומדוע לא עשית מאמצים לשלום בית.

כבר הארכנו שאכן צריך את התגובה וסבירותה אבל עם האישה תוקעת סכין בליבו של הבעל כהגשת תלונות שווא או ניתוק מתמשך של האב מילדיו רמת האמינות שאכן האישה רוצה שלו"ב קטנה ביותר בפרט כשמדובר בתקופה ארוכה.

נכון שאין חובה על הפוגע לפייס את הנפגע אבל כבר מילתנו אמורה שאם הצד הנפגע לא עושה מעשה לאורך זמן יש בכך ראיה שגם הוא לא רוצה שלו"ב ומשפטיו משפטי נקמות.

• הבדיקה האמיתית על הרצון לשלום בית היא מה תהיה  עמדתו של הצד הנפגע כשהצד הפוגע יחזור מן העוול שעשה, יתקנו ויפייס. במקרה זה אם ירצה שנפגע שלום בית, יש לקבל תביעתו ואין זה תלוי בסיכויים שכך יקרה.

לצערי הרב "הבדיקה האמיתית" היא לא מעשית אם הפוגע פייס והאישה נתפייסה הם לא יבואו לביה"ד. לביה"ד הצדדים מגיעים לאחר זמן ממושך. שהפוגע לא מעוניין לפייס, והנפגעת בדרך כלל גם לא מסכימה להתפייס.

• הרצון לשלום בית תלוי במידת התועלת שתהיה לבן הזוג בקיום הבית, ואינו תלוי בהכרח באהבה ותשוקה שתהיה לאחד על השני, אם יחזור שלום הבית.

כאמור לטעמנו הדברים הללו עקרונית נכונים. ולפני עשרות שנים כפי שהארכנו מציאות יכולת ההשלמה הייתה גדולה יותר מסיבות רבות של קשיי החיים, מנטליות חיים שונה. רוב הנשים עבדו פחות והיו תלויות בפרנסת הבעל. היום לאור שינוים דלעיל של מציאות שבו המיעוט הוא שמוכן לסלוח ולהתפשר.   ביה"ד קמא מתרשם שאכן אין סיכוי לשלו"ב  מכיוון שגם האישה לא רוצה בשלום וכן  נתרבה השימוש בגר"ח פאלג'י ורבנו ירוחם. לא בגלל שההלכה השתנתה אלא המציאות השתנתה.

• גם אם ביה"ד רואה שאין סיכויים לשלום בית, אין בדבר בכדי לדחות התביעה. אם כי במקרה שכזה ביה"ד רשאי לבטל את הסעד שנתן המונע פירוק הבית (צו למדור יחודי), במקרים שכאלו ביה"ד ימליץ על גירושין אך לא יחייב.

כל זה נכון במידה שאכן ביה"ד מתרשם שהאישה באמת רוצה שלו"ב אולם אם ביה"ד מתרשם שגם האישה לא רוצה שלו"ב כאמור לעיל ביה"ד לא רק ימליץ על גירושין אלא אף יחייב גירושין.

כתב ידידי הרה"ג צ. לוז שליט"א

אולם, במקרה שבו כל האשמה והאחריות לתוצאה הנ"ל, שהאישה כבר אינה חפצה יותר בבעלה וכבר אין סיכוי לשלום בית, מוטלת על הבעל בלבד (וכגון בגידת האיש באשת נעוריו  בפרהסיא, והבאת ילד מאישה זרה מחוץ לנישואיו, וכבנדו"ד), במקרה שכזה, לדעתנו, ככל והאישה תינזק כלכלית, רגשית, וכדומה, מהגירושין בפועל, האישה רשאית לסרב לקבל את גיטה עד שיובטח לה פיצוי כלכלי הגון (שאותו יקבע בית הדין בהתאם לנסיבות), וכל זמן שלא יובטח פיצוי שכזה, אי אפשר לחייב את האישה בגירושין, ומכל שכן שלא לכפותה על כך (ובמקום אחר כתבתי שלענ"ד זה מן התורה ולא רק מתקנת חכמים או חדר"ג, אלא שאם יזרוק לה את גיטה בעל כורחה מן התורה הוא יחול, אבל היא לא חייבת להסכים לכך ולהושיט את ידה אליו, ולכן גם בית הדין לא יוכל לחייבה בכך כדי לתת לבעל את הסעד לגחמתו, בדמות סנקציות על האישה). דרך משל, אם האישה כרגע ניזונת ומתפרנסת מבעלה, ובעקבות הגירושין זה ייפסק, היא לא חייבת להסכים לקבלת הגט בפועל רק בגלל שהוא רוצה ורק בגלל שאין סיכוי לשלום בית, ובכך תאבד את משענתה הכלכלית, שעליה נתחייב הבעל בשעה שכרת עימה ברית נישואין.

אמנם, לענ"ד אין המשמעות של מסקנה זו שבמצב שכזה 'ירעו עד שיסתאבו' ועד שיסכימו לפרק את נישואיהם בהסכמה. ולכן, במצב שבו האישה בין כה לא ניזונת מבעלה (או שלא מגיע לה מזונות על פי דין), ואין לה שום רווח מהשארת הנישואין על הנייר מעבר לרצון לנקום בבעלה או לסחוט ממנו תנאים רכושיים מועדפים ושאינם הגונים, בית הדין יתערב על ידי קציבת פיצויי גירושין הגונים, שאם האישה תסרב להתגרש בכפוף לקבלתם, בית הדין יחייב אותה בקבלת הגט, ומאידך, אם הבעל יסרב לשלם אותם תידחה תביעתו לגירושין לחלוטין.

הרחבנו בהבהרת עמדה זו בפסקי דין אחרים, שעל חלקם חתומים חברי ההרכב הנוכחי, ואין צורך לכפול. יעויין בהרחבה בתיק (גדול) מס' 1255000/8 בפסק דין מיום  ט' באלול התשפ"ב (05/09/2022) שנחתם על ידי כל חברי ההרכב הנוכחי (ושם ישנם הפניות לפסקי דין נוספים).

הרה"ג במסקנתו מכריע שהוא לא חולק על ביה"ד האזורי בעובדות שקובע שאכן האישה לא רוצה בבעלה, ולמעשה שניהם חפצים בגירושין. אולם אם דרך משל, אם האישה כרגע ניזונת ומתפרנסת מבעלה, ובעקבות הגירושין זה ייפסק, היא לא חייבת להסכים לקבלת הגט בפועל רק בגלל שהוא רוצה ורק בגלל שאין סיכוי לשלום בית, ובכך תאבד את משענתה הכלכלית, שעליה נתחייב הבעל בשעה שכרת עימה ברית נישואין. כ"ז נכון כאשר ביה"ד מתרשם שאכן מצד האישה שייך שלו"ב. אבל אם ביה"ד מתרשם שגם האישה לא רוצה שלו"ב, ולא יכון שלו"ב כאמור מחייבים את הצדדים להתגרש. כמובן שאם הבעל אשם תקבל האישה את כתובתה. אבל אין מקום ל"חידוש" של פיצויים ויכולת של האישה לסרב לקבל את גיטה. שבמקום ששניהם לא רוצים זא"ז לא תוקן חדר"ג כאמור לעיל.

לכן אני לא יכול לקבל את מסקנתו של הרה"ג לוז שליט"א שאוחז את החבל בשתי קצותיו מחד הוא מקבל את עמדת ביה"ד האזורי שהאישה לא רוצה את בעלה. ומאידך כותב שאי אפשר לחייבה בגירושין.

לא מצינו פיצויי כתובה אלא בשני מקרים.

• שמגיע לאישה כתובה ואין כתובה כגון שנשחקה, או שסכומה נמוך במיוחד. בזמננו אם האישה לא קיבלה דבר בחלוקת הרכוש. יש מקום לפסוק פיצוי כתובה.
• או במקרים כפי שהאריך הרה"ג הרב הרצוג הביאו הגר"ש שפירא במקרים שביה"ד מתרשם שאין סיכוי לשלו"ב, אע"פ שהאישה רוצה שלו"ב והיא לא אשמה בגירושין. שהגריא"ה זצ"ל הבין שבמקרים כגון אלו טובת האשה היא סיום קשר הנישואין, מכיוון שבמצב זה אין תכלית לקיום הנישואין, וביה"ד ימליץ לאשה על גירושין אחרי שתקבל כתובה ופיצויים, עיין מש"כ שם בסימן קל"ג:

"סוף דבר הנראה לי שלפי שורת הדין היה לנו להמשיך את פסה"ד על המזונות עד שישבר יצרו הרע ויכנע, אבל שבתי והתבוננתי שגם בשבילה אם תקבל איזה פיוס הוגן, מוטב להפרד מבן אדם זה בג"פ כדת משה וישראל, אבל לא בדרך שפסקו הב"ד, שיהא חוטא נשכר. והנה טענת הדלות שהוא טוען, איננה ברורה לי לגמרי, ויש מקום לחשוב שהוא שותף במספרה של הבע"ב שלו {שלפי מה שנשמע מהאשה לפנינו הוא לגמרי לצדו בענין זה}, אך זה עוד טעון בירור, ואולם עכשיו שנפלה לו ירושה מאמו, ולפי האומד היא שוה אי אלו מאות ל"י, ובהיות שנתברר שהיתה לה הכתובה ע"ס יותר משלש מאות ל"י, הרי דעתי בהחלט שאנו חייבים לפסוק לה כתובה ופצויים, הרבה הרבה יותר ממה שפסקו לה הב"ד בדרגא א'. "ויהי רצון שמי שהשלום שלו ישכין שלום ואהבה בכל בתי ישראל!"

רק נוסיף בקצרה שזו גם הסיבה שאלפי תיקים נפתחים כל שנה בעניין חיוב כתובה. אבל חיוב בפיצוים הוא דבר נדיר. הבעל התחייב בכתובה, אבל לא בשמירת רמת חיי גרושתו אפילו אם הוא אשם בפרוק הנישואין.

אשר על כן במקרה דידן אם נקבל את הנחת העובדות כפי שהתרשם ביה"ד קמא שהאישה לא רוצה את בעלה. יש לחייב את האישה לקבל את גיטה ואין מקום לפיצוי כתובה.

כמובן, אם יתברר במקרה שבפנינו שכתובת האישה נמוכה, והיא לא קיבלה כל פיצוי מחלקו של הבעל בחלוקת הרכוש. יש מקום ע"פ סעיף א דלעיל לתת לאישה פיצוי כתובה.

לסיכום:

• במקרה בו שני הצדדים לא רוצים זב"ז. אפילו אם הבעל אשם בכך. אין חדר"ג ואפשר לחייב את האישה להתגרש.
• רוב הנשים בזמננו אם הבעל בגד בהם וחיי עם אם אישה אחרת, ובמיוחד כשמדובר במערכת יחסים מתמשכת לא רוצות את בעליהם. גם אחרי כל פרוד ממושך נוטים הדברים שהאישה לא רוצה את בעלה.
• אם האישה במשך תקופה ממושכת לאחר עזיבת בעלה לא עושה כל פעולה משמעותית בכדי לנסות ולחדש את הקשר עם בעלה. וכאשר לאחר שנים הבעל תובע תביעות רכושית שפוגעת ב"שלווה" הכלכלית בה נמצאת האישה והיא תזכר לתבוע שלו"ב, קשה מאוד להתרשם מכנותה של תביעה כזו.
• אישה שבעקבות מעשיו של בעלה שעזב אותה, ואפילו בגד בה. לא יכולה לדרוש שלו"ב אחרי מעשים בלתי סברים, כגון תלונות שווא, ניתוק ממושך של הילדים מאביהם, פגיעה בפרנסה, ביזוי וכד'. ופעמים אפילו תפסיד את כתובתה. כמובן שהכל לפי ראות ביה"ד.
• לא מצינו פיצויי כתובה אלא בשני מקרים.

1 שמגיע לאישה כתובה ואין כתובה כגון שנשחקה, או שסכומה נמוך במיוחד. בזמננו אם האישה לא קיבלה דבר בחלוקת הרכוש. יש מקום לפסוק פיצוי כתובה.

• או במקרים כפי שהאריך הרה"ג הרב הרצוג הביאו הגר"ש שפירא במקרים שביה"ד מתרשם שאין סיכוי לשלו"ב, אע"פ שהאישה רוצה שלו"ב והיא לא אשמה בגירושין. שהגריא"ה זצ"ל הבין שבמקרים כגון אלו טובת האשה היא סיום קשר הנישואין, מכיוון שבמצב זה אין תכלית לקיום הנישואין, וביה"ד ימליץ לאשה על גירושין אחרי שתקבל כתובה ופיצויים,
  • מהכלל אל הפרט. במקרה שבפנינו אין ספק שהבעל בגד באשתו עם אחרת. והיא אף הביאה תמונות של בעלה בברית של הבן שנולד לו מאותה אישה. ביה"ד קמא התרשם שהאישה לא רוצה את בעלה. אע"פ שהאישה טענה שהיתה אצל רבנים בשביל שלו"ב. ואף שלחה אליו אנשים בניסיון לשלו"ב. אולם בין היתר שלחה אליו עבריין שאיים לפגוע בו, והאישה לא הכחישה את שליחתו. לאור הזמן הממושך והעובדות המופיעות בתיק איני יכול לחלוק על התרשמות ביה"ד שכן פני שני הצדדים לגירושין.
• אשר על כן לדעתי יש לדחות את הערעור, והאישה חייבת לקבל את גיטה. ואין מקום לקביעת פיצויים בתיק זה.

הרב אליעזר איגרא

ראיתי את דברי הגר"א איגרא, ואחרי כל ההערות , הפלפולים וההערות, תוך ציטוט חלק מדברי, נראה שלמעשה מסקנתו העקרונית אינה חולקת על מסקנתי, שעיקרה היא שאין להתייחס לדברים באופן פלקטי, ויש לדון בכל מקרה לגופו.

מסקנת דברי ועיקרם הוא, שאם האשה תרצה את הבעל בפועל למרות מעשיו, אם יתקנם מכאן ולהבא, אין עילה לגירושין, ואי אפשר לחייב אשה בגירושין ללא עילה, למרות שאין סיכוי מעשי לשלום בית,  אך בכה"ג יש לשכנעה להסכים לגירושין אחרי פסיקת פיצויים ראויים וכפי שהארכנו, כל דברי בנויים על דברי הש"ס הראשונים והאחרונים ופסקי הדיינים של גדולי הדיינים מיום הקמת בתי הדין ועד השנים האחרונות, ולא סברא בעלמא, לא ראיתי בכל דבריו הוכחה ממקור כלשהו לסתירת דברי ודבריהם.

עומד אני על דברי שהתנהלות חלק מבתי הדין בשנים האחרונות לחייב ואף לכפות את האשה להתגרש, כשאין סיכויים לשלום בית כשהיא לא פשעה והיא רוצה באמת שלום בית, אין להם שורש ומקור בדין תורה, וגיטין שכאלו, יש לחשוש בהם לגט מעושה שלא כדין.

עם זאת אעיר בקצרה על חלק מהדברים שכתב, ואדגיש שבמקרה שלפנינו שביה"ד קבע ונימק על סמך מה ניתנה קביעתו, אין בהם בכדי שיסמוכו לחייב את האשה להתגרש, מפני שאי אפשר לקבוע שהיא רוצה בגירושין, ועכ"פ זה היה המצב בזמן מתן פסק הדין.

כפי שכתבתי, לא ברורה העמדה העקרונית אם אין לה מקור בהלכה, אם האשה לא פשעה ולא רוצה להתגרש איך נחייב אותה בגט, על סמך חשש תקלה. התרשמות ביה"ד צריכה להסתמך על עובדות שירשמו ועל המסקנה וההוכחה מעובדות אלו, ולא סגי ביראה לי ללא אסמכתא כדברי נביאות.

אכן היו תקנות בעבר בין תקנות חז"ל בין תקנות הגאונים ובין הדורות שאחריהם. אך תקנות צריכים לתקן כל עוד לא תוקנו, מהיכי תיתי שביה"ד ינהג שלא כהלכה. והחלטת בי"ד על דעת עצמו אין היא תקנה.

ברור שיש השתנות הדורות המצריכה לפעמים תקנה, ברור שיש השתנות בהשקפה והסתכלות על דברים בגין שינוי הדורות, והארכתי בזה בדברי, שאין דור זה כדורות קודמים, התנהלות ביתי אינה כהתנהלות ביתם של סבי וסבתי. עם זאת עלינו להגדיר העקרונות ההלכתיים הקובעים, על פי דברי חז"ל והראשונים, וליישם עקרונות אלו במציאות זמננו. אין ספק שדברים שפעם היו נסבלים ומקובלים (כגון הכאת נשים וילדים, החזקת חיי הנישואין גם כשהם קשים ומרים וכו'), אך היום אין הם נסבלים יותר, משכך כיום סיבות אלו מהוות עילה לגירושין, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה, אף שבעבר מצב זה לא היה נחש, ומה שבעבר היה נשאר בגדר רצון לקיום הנישואין תהא הסיבה אשר תהא, נהפך לאי רצון. לפיכך כל הראיות מהשתנות ההלכה בגין שינוי הסתכלות על הדברים כיום, אינה רלוונטית לנידון דידן, וחובת ביה"ד לבדוק באדם הרלוונטי.

ברור שהמציאות כיום השתנתה ולכן היד קלה על הדק הגירושין כמו שכתבתי, ולכן  מה שפעם לא היה משפיע על הרצון בנישואין היום הוא עילה ורצון לגירושין, אך החובה לבדוק שאכן כן הם הדברים ונכנס הדבר בבני זוג המדוברים, בגדר אין אדם דר עם נחש בכפיפה.

חובת ביה"ד לבדוק מה רצון האשה הספציפית עם הבעל שבגד בה, אם תמחול לו אם תקבל חזרתו או לא, ולאו כולהו בחדא מחתא מחתינן להו. וגם על רוב אין לסמוך, אם כי ניתן להחשיב אותו בקביעת המציאות בבני זוג אלו.  מעולם לא אמרתי שתמיד ניתן להסתדר, אלא שלפעמים הדבר ניתן, משכך הבחינה הינה לפי כל אשה וכל זוג כמו שהם, ואין דומה זוג בת"א החי בחברה מסויימת עם השקפות המתאימות לסביבתו,  לזוג באזור הדרום בערים או במושבים, ואידך זיל גמור.

על משמרתי אעמודה שהגשת תביעה לשלום בית או אי הגשתה אינה מהוה ראיה כלשהי על רצון בשלום בית או אי רצון. וכמו כן גם התנהגות פסיבית אפילו במשך זמן ארוך, אינה ראיה  שהאשה לא רוצה את הבעל כאמור בדברים שהגדרתי.

גם בדברי ביארתי באר היטב ובאריכות, שאם ברורה לנו דעת הצדדים ושניהם רוצים בגירושין, ודאי יש לחייב בגירושין, ובלבד שביה"ד יסביר ויביא ראיה לסברתו. גם דעתי היא שאין לקבוע כללים קבועים והכל לפי הזמן והמקום בכל מקרה לגופו. אין ספק שיש לבחון רמת הנקמה של האשה באיש ולהוכיח ממנה את רצונה, אך עכ"פ צריכים נימוק הגיוני שברור לכל אדם, שמעשה הנקמה מוכיח מה שמנסים להוכיח ממנו. וללא הוכחה מובהקת אסור לעשות מעשה , לחייב וק"ו לכפות אשה הטוענת שרצונה בשלום בית להתגרש, כשמשורת הדין אינה חייבת להסכים לגירושין בע"כ.

תקנת חז"ל שבאומרת טמאה אני לך אין היא נאמנת, וי"א מדין אפקעינהו. נאמנות האשה בטמאה אני לך, והוא הדין בעניין נאמנותה לומר גרשתני תלויה בנסיבות. בדיני מורדת היו תקנות של האמוראים ואחרי כן תקנות הגאונים והראשונים. לגבי מלאכות שאשה עושה ולגבי צורת תשלום המזונות , אין ספק שאזלינן על פי הזמן והמקום ודון מינה ואוקי באתרה, אינה דומה התקופה שבה רוב בני האדם היו מגדלים מזונותיהם, מביאים התוצרת לבית לנשותיהם והנשים מבשלות ומכינות את המזון, לתקופתנו שהנשים עוסקות במלאכות שונות ומנהג העולם לקנות הדברים ולהכינם באופן שונה. אך כאמור חז"ל והפוסקים לימדו העקרונות, אך התורה לא השתנתה ולא תהיה מוחלפת.

 אכן תקנות רבינו גרשום עוקרות דין תורה וההלכות שנהגו בימי חז"ל, אך כשמן כן הם, תקנות, ונחלקו עד אימתי תיקן רבינו גרשום תקנתו. ואם רוצים לומר שהטעם בטל התקנה בטלה ,אין זה נכון, שאף בתקנה כשבטל הטעם התקנה לא בטלה, ועכ"פ גנבא גנובי למה לך, אם רוצים לומר שהתקנה בטלה צריך לומר זאת בפירוש, אך כדי לבטל תקנה אם יש אפשרות לבטלה הדבר צריך להעשות בריש גלי, וצריך מי שיהיה גדול בחכמה ובמניין, ממתקני התקנה, וכמדומני שאין היום מי שיחציף ויאמר אני גדול מרבינו גרשום ובני דורו. אלא אם נאמר שבכה"ג לא תיקן, וכסברת הגר"ש דיכובסקי, וברור לי שלא שייך לומר כן בנתן עיניו באחרת ולמרות זאת האשה רוצה בו, וזהו עיקר הבחינה.

אין ספק שהעולם השתנה , אך העקרונות לא השתנו. ובודאי הבחינה היא מה הרצון האמיתי של האשה ועל פיה לדחות או לקבל תביעת הגירושין, אך כאמור לאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו וברור שהגירושין כיום נערכים ביתר קלות, ואולי בקלות יתר כפי שכתבתי בדברי.

אין להצדיק התנהגות לא ראויה של האשה, אף אם בעלה בגד בה, אם כי ניתן להבינה. מעולם לא הצדקתי התנהגות שכזו ולא כפי שתלה בי, אלא הבהרתי שזוהי התנהלות מריבה. אך בסופו של דבר, העיקר הוא מה היא רוצה באמת , ואם רוצה שהבעל יחזור לשלום בית. וכפי שהביא מפד"ר ח"א, וכפי שכתבתי בדברי הראשונים וגם עתה, דאין לקבוע כללים קבועים, בין לעניין תגובת האשה ובין לעניין האומדנא על רצונה האמיתי

ודאי שהדבר תלוי בהתרשמות בית הדין במקרה הספציפי, ואין לסמוך על סברא כללית של עומק פגיעת הבוגד בנבגד ולא במשך הזמן.

הדברים אמורים ככלל, אך גם להלכה למעשה בנידון דידן, מכיוון שביה"ד ביארו טעמם, אני חוזר על מש"כ שלדעתי טעות ביה"ד היא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת ואין ראיה מה רצונה האמיתי של האשה ממה שסמכו עליו, לכן יש לקבל הערעור.

הרב שלמה שפירא

רק נחזור ונבהיר דורנו דור עני שלא מתקן תקנות וכל דברי היו להוכיח מתוך המקורות שהובאו שמציאות חיי המשפחה  כ"כ השתנו וטענת שלו"ב לאחר בגידה ובפרט ממושכת, תקופת פרוד ארוכה, כשהאישה לא עושה דבר למען שלו"ב במשך שנים. כאשר ביה"ד קמא מכיר את הצדדים ומתרשם שטענת האישה לשלו"ב היא כל דבר חוץ משלום. נקמה, רכוש, דירה וכו'. על האישה להביא ראיה שאכן רצונה לשלו"ב . אשר על כן אין מקום להתערב בשיקולי ביה"ד שחייב את האישה להתגרש.

הרב אליעזר איגרא

המסקנות העולות הלכה למעשה מכל המקובץ לעיל:

1. לדעה אחת יש לקבל הערעור בשני העניינים (גירושין ושלום בית) לדעה שניה, אין מקום להתערב בקביעת ביה"ד, אך עכ"פ יש לקבל הערעור חלקית, לדעה שלישית יש לדחות הערעור.
2. מקבלים עקרונית תביעת הבעל לגירושין ודוחים תביעת האשה לשלום בית (סעיף זה ניתן ברוב דעות, אך גם לדעת המיעוט יש להמליץ לאשה להתגרש).
3. אין מקום לחייב ואף לא להמליץ על גירושין אלא רק לאחר שתינתן פסיקה בכל העניינים שבין הצדדים כולל פסיקת כתובה ופיצויים.
4. בית הדין האזורי יקצוב את דמי הכתובה/פיצויי גירושין הראויים להינתן בנסיבות התיק.
5. ככל שהבעל והאישה יסכימו לתשלום הנ"ל בכפוף לסידור הגט, בית הדין האזורי יערוך הסכם בהתאם לנ"ל ויסודר הגט בהקדם.
6. במידה והבעל יתנגד למתווה הנ"ל תביעת הגירושין שלו תידחה, וכל חיוביו כלפי האישה שמחמת הנישואין בעינם הם עומדים, ובכללם, חיובו במזונות האישה, ובמדורה, וכפי שיעודכנו על ידי בית הדין האזורי.
7. במידה והאיש יסכים למתווה הנ"ל והאישה תתנגד, יופנה התיק לבית הדין הנוכחי ותינתן החלטתנו בהקדם. (סעיפים ג- ז ניתנים בדעת רוב)
8. בית הדין האזורי יעדכן את בית דין הנוכחי באשר להתקדמות ההליך לפי המתווה הנ"ל.
9. תיק הצדדים ישאר פתוח עד להחלטה אחרת של ביה"ד.
10. מכיוון שלדעת המיעוט יש לקבל הערעור ולדעה אחרת, לא מלאו עדיין התנאים לגירושין אי אפשר לקבוע שהערעור הוא ערעור סרק, משכך הערובה שהפקידה המערערת כתנאי לשמיעת ערעורה תוחזר לה.
11. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ז' במרחשון התשפ"ד (22.10.2023).

הרב אליעזר איגרא                         הרב שלמה שפירא                        הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט חיוב בתשלום פיצויי גירושין כאשר התובע גירושין בגד באשתו, הגם שלדעת בית הדין גם האישה אינה רוצה עוד בשלום בית ואין סיכוי לשלום בית הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו תביעת גירושין של האיש, וכנגדה – תביעת שלום בית של האשה.

רקע כללי ותמצית ההליכים המשפטיים

הצדדים נשואים כדמו"י כארבע שנים (אפריל 2019). נישואין ראשונים לשניהם. אין להם ילדים משותפים.

ההליכים החלו ביום 07/06/2020 שבו הגישה האשה בקשה לישוב סכסוך בביה"ד הרבני. ביום 06/09/2020 הגישה את תביעת שלום הבית. בכתב התביעה נכתב שהיחסים בין הצדדים התקלקלו עקב רצונו של האיש לקנות בהנחה את דירת עמיגור שבה מתגוררת אימו. כעת ענין הקניה ירד מעל הפרק, והאשה מבקשת מביה"ד שיסייע לצדדים לחזור לשלום בית.

ביום 17/01/2021 ביה"ד קיים דיון ראשון בתביעה. הדיון התקיים בפני הרכב חסר. הצדדים מסרו בדיון שלאחר נישואיהם התגוררו במשך 8 חודשים בדירה שכורה בעיר ש'. אחר כך עברו להתגורר בדירה בעיר ק' השייכת לבן משפחה של האשה שהיה צריך להיות במעצר בית תחת השגחה של הצדדים. בפועל, האשה כמעט לא היתה עם האיש בדירה בק'. תחילה בגלל שסבתה חלתה ואושפזה, ואחר כך נפטרה. אחר כך בגלל מריבה עם בן הדוד שסירב להכניסה לדירה. ולבסוף, בגלל התפרצות מחלת הקורונה שלא אפשרה לאשה להגיע מהדירה בש' לדירה בק'.

האיש טען בדיון שמתחילת הנישואין היו מחלוקות בין הצדדים: בעניין גידול כלב בדירה, שפיזר שערות לכל עבר והדבר הפריע לו מאד, בעניין הקמת משפחה, שהאיש רצה מאד והאשה התנגדה בטענה שהאיש לא מספיק דתי, בעניין אורח חיים דתי שהאשה ניסתה לכפות על האיש, שרצה להתקדם בשמירת מצוות, אך בקצב שלו. גם בעניין המגורים בש' היתה מחלוקת. הצדדים התגוררו בדירה עם ממ"ד מחוץ לדירה, ובש' זמן ההתראה עד הכניסה לממ"ד הוא 15 שניות בלבד, והאיש במצבו לא היה מסוגל להיכנס לממ"ד, וסבל עקב כך מחרדות.

האיש הסביר על מה היתה מחלוקת בענין דירת עמיגור, ואמר שמדובר בדירה שהוא ואמו רשומים כדיירים בה, ולפי התנאים של עמיגור, לאחר 5 שנים של מגורים רצופים בדירה, הם זכאים לרכוש את הדירה במחיר מופחת. האשה לא התחשבה באילוצים אלה, ודרשה שישנה את כתובתו במשרד הפנים.

האיש סיפר מה גרם לפירוד בין הצדדים. בזמן ששהו בדירת בן משפחה של האשה בק', האשה תקפה אותו ובעטה בבטנו. בדיון אחר סיפר שהאשה תקפה אותו כי אמר לה שהוא רוצה שהיא תהיה עוגן בחייו, והיא הבינה משום מה שכוונתו שתטבע כמו עוגן של אוניה, ומתוך כעס נתנה לו מכה במפתח הלב שסיכנה את חייו. האשה שינתה את גרסאותיה כמה פעמים, ולבסוף הודתה שבעטה באיש בבטנו כי אמר לה כל הזמן שהיא 'זבל' והיא 'רצתה שישתוק'. אחר כך התנצלה והוא סלח לה. 

באשר לבקשת האשה לחזור לשלום בית, אמר האיש ששבוע קודם לכן חזר לדירה בש' כדי לתת הזדמנות נוספת לשלום בית, אבל אז היתה התחממות ביטחונית בדרום, והוא נכנס לחרדה ונמלט משם. האיש ציין שגם בימים שבהם ניסה לעשות שלום בית האשה לא הניחה לו, והעירה לו על הכנת אוכל בלי נטילת ידים. במשך שנת הפירוד האשה היתה שולחת לו הודעות עם תוכחות מוסר ואמירות קשות כמו 'אין לך חלק לעולם הבא'.

האיש דרש להתגרש מהאשה לאלתר. ביה"ד הבהיר לו שאי אפשר לדון בדבר במסגרת תיק שלום בית, ואם הוא עומד על כך, עליו להגיש תביעת גירושין. התביעה הוגשה ביום 17/04/2021. דיון ראשון בתביעת הגירושין התקיים ביום 06/06/2021 בהרכב חסר.

הצדדים חזרו על עמדותיהם. האשה טענה שהאיש שומר איתה על קשר בהתכתבות, והגיע כמה פעמים לש'. האיש הבהיר שהוא לא רוצה את האשה, והסביר מדוע נהג כפי שנהג. האיש הוסיף שהאשה הודיעה לו שהיא לא רוצה ילדים ממנו כי היא חוששת שיחסנו אותם נגד הקורונה והם יהפכו למפלצות. את אימו היא מכנה "מכשפה" ו"מפלצת" ומאחלת לה למות. האשה לא הכחישה את הדברים.

דיון נוסף התקיים ביום 17/11/2021 בפני הרכב מלא. התברר שהצדדים עדיין חיים בנפרד והסכסוך ביניהם מחריף. האיש, המתגורר אצל אימו, עדכן את ביה"ד שהמשטרה הרחיקה את האשה 4 פעמים מדירת אימו, לפי דרישת האם. האשה אמרה שהאיש הביא את 'כל הצרות' לנישואין, וטענה שהיא רוצה לחיות עם האיש אך לא עם אימו. כשהאיש נשאל מדוע הוא רוצה להתגרש, הוא השיב שהאשה הרביצה לו. האשה אישרה את הדברים, אך טענה שהאיש סלח לה. האיש אמר שאימו אמרה לו שיחזור לאשה, אך הוא אינו רוצה בה יותר. האשה שבה והציעה לאיש שיחזור אליה, ואמרה שלפני שבוע היתה במקווה. האיש השיב: "לא צריך". ביה"ד שאל את האשה כמה זמן מצב זה ימשך, והיא השיבה שהיא זקוקה לחצי שנה, ואם עד אז הצדדים לא יחזרו לשלום בית היא תסכים להתגרש.

ביה"ד נאות לבקשת האשה. הדיון הבא התקיים 8 חודשים לאחר מכן, ביום 22/06/2022.

הצדדים הופיעו וחזרו על עמדותיהם. ביה"ד הזכיר לאשה את הסיכום שהיה איתה, אך היא חזרה בה ועמדה על תביעת שלום הבית, וטענה שיש לה הוכחה שהאיש רוצה בה, ורק אימו מחבלת בשלום הבית. האיש דרש בכל תוקף שביה"ד יחייב את האשה להתגרש, ואם לאו יוטלו עליה צווי הגבלה. האשה אמרה לאיש: "אז למה התחתנת איתי? כדי לסבול את כל הצרות של המשפחה שלך". האיש אמר לביה"ד שהאשה באה פעם נוספת לבית אימו והורחקה בצו. עוד אמר שהאשה כותבת לו כל מיני דברים מוזרים, כגון שמייסד מיקרוסופט – "ביל גייטס" ישמיד את העולם באמצעות הקורונה, ואמר שחייו נעצרו כי הוא לא יכול להתחתן ולהביא ילדים.

בשלב זה של הדיון ביה"ד ניסה בכל כוחו לשכנע את האשה לעמוד במילתה ולקבל את הגט. ביה"ד שאל את האשה מה הדרישות שלה עבור גט והאם תתרצה לקבלו תמורת תשלום הכתובה. האשה התעקשה ואמרה שהיא רוצה שלום בית, וטענה שאם האיש היא הבעיה והיא רוצה לעשות איתה 'סולחה'. האיש החל לצעוק שלא יסכים בשום אופן לעזוב את אמא שלו שלא מוכנה להתפייס עם האשה. האיש חזר על טענה מן העבר שהאשה גרה בש' והוא לא יכול לגור שם. האשה טענה מנגד שהאיש הבטיח לאמה שהוא יגור בש'.

בסוף הדיון, האיש ביקש צו שאוסר על האשה לפנות אליו. ביה"ד נעתר עקרונית לבקשה, אך לבסוף הצו לא נדרש.

דיון נוסף התקיים ביום 03/11/2022 בהרכב הנוכחי. הצדדים חזרו על עיקרי הטענות בפני ההרכב החדש. התברר בדיון שאין לצדדים קושי טכני לקיים יחסי אישות, ובתקופה שגרו בש' קיימו יחסי אישות. האיש אישר גם שהאשה פונה אליו כל הזמן ומבקשת שיחזור אך הוא מסרב. לדבריו, הציע לה להתגורר יחד בשכירות מחוץ לש', ופעם בחודש הוא ילך לשבת לאמא שלו בלעדיה, כי אמא שלו לא מוכנה לקבל אותה, והיא סירבה. האיש טען שיש לאשה תנאים לחזרה לשלום בית, שהאיש יתחזק בדת. והוא מסכים לשמור מה שנוגע אליה, לשמור נידה, אבל לא להיות דתי בכפיה וגם לא להיות טבעוני.

האשה אמרה שהיא רוצה שלום בית, ומוכנה לגור בעיר א' במקום ראוי, ורוצה להביא ילדים לעולם מהאיש, האשה אישרה שהצדדים קיימו יחסי אישות ובכל זאת היא לא נקלטה להיריון בגלל 'מגבלות פיזיות'. האשה אישרה גם שהאיש הציע לה את ההצעה הנ"ל, שהם ישכרו דירה ויחזרו לשלום בית, ושבת אחת בחודש הוא ילך לאימו, והיא התנגדה. האיש הוסיף שההסדר שהציע לאשה אינו הסדר קבוע אלא זמני עד שאמו תראה שיחסיהם השתפרו והיא תסכים לקבל את האשה. האיש טען שיש לו תיעוד של הדברים. אך לא היה בכך צורך, כי האשה עצמה אישרה את הדברים, וטענה מנגד שבהזדמנות אחרת, בחודש מרץ 2022, האיש הציע לה הצעה מניפולטיבית שנועדה רק למצוא עילה לחייבה בגט. בסוף הדיון, ביה"ד שב ושאל את האשה את תקבל היום את הצעת האיש שיחזרו להתגורר יחד, ופעם בחודש האיש יעשה שבת עם אימו, בשלב ראשון בלעדיה. תשובת האשה היתה: "ומה עם החגים?"

ביה"ד סיכם את התרשמותו מהצדדים בדיון בדברים הבאים:

"ביה"ד: שמענו אתכם. הוא (הבעל) תובע גירושין, שנתיים וחצי אתם לא ביחד, ניסינו בכל כוחנו להחזיר אתכם לשלו"ב. אנו שומעים היום שהוא נתן לך הצעה אבל היא לא מצאה חן בעיניך. עדיף פעם בחודש להיות לבד מאשר כל החודש להיות לבד. אישה שרוצה את בעלה עושה מאמץ ולא משאירה אותו חצי שנה בק', לאחר מכן שנתיים אצל אמא שלו והציע הצעה ודחית אותה, גם אם זה לא מושלם אבל מתחילים משהו, לא יושבים לבד עד שהכל יהיה מצוין. אם הוא הציע לך הצעה היית צריכה לקפוץ עליה."

ביה"ד הציע לצדדים לחקור זה את זה. הצדדים לא עמדו על זכותם זו, וביה"ד הכריז על הגשת סיכומים.

סיכומי הצדדים

האיש טוען בסיכומיו שיש לחייב את האשה לקבל את הגט מהטעמים הבאים:

• האשה לא מעוניינת להביא ילדים לעולם בתירוצים שונים. פעם אומרת שהילדים יצאו מפלצות, ופעם אומרת שהילדים יצאו עבריינים. בתקופת הקורונה חששה שיאלצו את הילדים לקבל חיסונים.
• האשה מנעה ממנו יחסי אישות במשך חודשים. גם בזמן שהצדדים התגוררו יחד האשה היתה נרדמת בסלון, וכשהוא היה מעירה, היא היתה מסרבת לבא לחדר השינה.
• האשה כופה על האיש את אורח חייה הדתי, אוסרת עליו לראות טלוויזיה, ומסרבת לאכול מאוכל שהכין ללא נטילת ידים.
• האשה מעליבה את האיש ונוהגת באלימות. פעם אחת נעלה אותו מחוץ לבית במשך שעות ביום גשום, ופעם אחרת נעלה אותו בבית אמה.
• האשה מערערת את היחסים בין האיש למשפחתו. שולחת הודעות שונות, ומתנהגת בחוסר כבוד בבית אימו. עקב כך הוצאו נגדה 4 צווי הרחקה.
• האשה אינה רוצה בו. גם כשהציע לה לאחר הדיון שהתקיים בחודש יוני 2022 לחזור לשלום בית, סירבה בטענה שהיא לא רוצה לעזוב את אמה ואת מקום עבודתה.

להוכחת טענותיו האיש צירף לתיק הודעות כתובות שהאשה שלחה לו. נעתיק חלק מן הדברים:

"ממך יצאו ילדים רשעים אז למה לסבול; חבל שאמא שלך נולדה תראה איזה שרצים יצאו ממנה; כל הבא על גויה קשורה בו ככלב; תביא ילדים לעולם שיהיה הכי טוב בשבילם, אבל אם אתה רוצה ילדים סתם ככה. אז למה בעצם. העולם הזה כל כך אכזר; אתה מוכן לקחת על עצמך בידיים ולרדת במשקל כדי שכשהם נוצרים בגנים לא יעברו אליהם בעיות בריאותיות, ולא לחכות שיהיו ילדים כדי לעשות את זה; וסתם להביא ילדים לעולם המסוכן הזה בלי שידעו שיש תכלית לחיים שמעבר, אין לי עניין; עוד אנשים בעולם שיפגעו או יפגעו שירצחו או ירצחו שיאנסו או ייאנסו, ועוד כל הרוע שקיים שהם עלולים לקחת בו חלק או להיפגע ממנו, תחשוב על זה קצת לפני שאתה כל הזמן מטיח "היא לא רוצה ילדים, היא לא רוצה ילדים"; שאתה אולי סוף סוף תבין איך אתה חושב שאתה יכול להכניס להיריון במצב הפיזי שלך? שוקל מעל 200 קילו ובזמן יחסי אישות שוכב על הגב ובקושי יש קרבה שמאפשרת למה שצריך להגיע ליעד שלו, הבעל צריך להיות מעל האשה באותו זמן ולא להיפך…; ועוד דבר לגבי ילדים: זו חובה של הגברים להביא ילדים לפי התורה. אז אם אורח החיים שרציתי לחיות איתך הוא לפי התורה, אז זה כולל גם להביא ילדים כדי שתצא ידי חובה. אז באמת אין לך מה להגיד על ילדים."

האשה לא הגישה סיכומים מסודרים, אלא אוסף של מסמכים עם הערות צד, ותגובה בכתב יד על גבי סיכומי האיש. על אף הטרחה הרבה לעיין בחומר שהוגש, ועל אף שחלק ניכר מהדברים שנכתבו כלל איננו רלבנטי לתביעות שלפנינו, עיינתי במאות העמודים שצורפו, והבאתי את הדברים בתמצית, כדי שלא יהיה פיתחון פה למאן דהו, שאם הדברים היו לעיני ביה"ד תוצאת פסק הדין היתה שונה.

להלן המסמכים שצורפו לתיק, ותוכנם:

• התכתבות מחודש ינואר 2019 (לפני נישואי הצדדים). בענין מגורי האיש בדירת אימו בזמן שנסעה מהבית, בעיצומה של תוכנית תמ"א.
• התכתבות מחודשים ינואר – אפריל 2019. דברי חיבה וקירוב בין האיש לאשה. תיעוד מחתונת הצדדים, ודברים שנאמרו תחת החופה על הקמת בית נאמן בישראל.
• התכתבות מחודש מאי 2019. האיש כותב לאשה שאימו רבה עם מישהו ומכלה בו את זעמה.
• התכתבות מחודשים יולי אוגוסט 2019. הצדדים דנים באפשרות שיקבלו זכאות לדירת עמיגור עד חודש פברואר 2020. לאחר שההנחה על דירת אם האיש תוסדר.
• התכתבות מחודש פברואר 2020 ואילך. באותו זמן התברר לצדדים שאי אפשר להסדיר את ההנחה על דירת האם. האשה לוחצת על האיש לפתור את העניין, והאיש משיב שכעת אין פתרון, והוא מחויב לאימו. הצדדים תוקפים אחד את השני. האיש אומר לאשה שאימו לא סובלת אותה ואימה לא סובלת אותו. האשה כותבת בשולי המסמך, שבגלל שוויתרו על זכאותם לדיור ציבורי, נאלצו לעבור להתגורר בק' ונכשלו בעבירות. 
• מכתב שבו האשה מודיעה לביה"ד שהיא חוזרת בה מהתחייבותה לקבל גט לאחר חצי שנה, ומנמקת זאת בכך שביה"ד לא שמע את הבעיה המרכזית שבגללה הנישואין נכשלו, שהיא אם האיש שדואגת לעצמה, ומתנגדת שהאיש יעביר את כתובתו מביתה כדי שהצדדים ירכשו דירה. על אף שמלכתחילה דובר על כך שהבעיה של האם תיפטר בתוך חצי שנה, ואחר כך לא תהיה לצדדים אחריות לזכות המגורים של האם בדירה. האשה כותבת שאם ביה"ד היה מקשיב לה, היא היתה מספרת שבתקופה שחלפה בין הדיונים האיש פנה אליה פעמיים, פעם אחת בענין סיוע במקלחות, ולשם כך היא טבלה במקווה, ופעם שניה בענין תלושי השכר שלה, ואלמלא אימו, הקשר ביניהם היה מתחדש בשתי הפעמים הללו.
• במכתבה, האשה מאריכה בתיאורים של אירועים שונים והסברים על אופיה של אם האיש, ומתייחסת לשני האירועים שבהם אם האיש הוציאה נגדה צו הרחקה, לאחר שבאה לביתה להיות עם האיש. האשה מתייחסת לטענת האיש שבתקופה שחיו יחד מנעה מהאיש יחסי אישות במשך חודשים, וטוענת שלהד"ם. ומאשרת שמדי פעם סירבה ליחסי אישות בגלל שהיתה עייפה מאד מעבודתה ומההתמודדות עם אם האיש. האשה חותמת את מכתבה בהצהרה שלא תסכים להתגורר עם אם האיש, ואי אפשר לכפות עליה לעשות זאת.
• תלונה למשטרה שהאשה הכינה בעקבות הרחקתה מדירת אם האיש, שלא הוגשה לבסוף. יש במכתב תיאור של היחסים בין הצדדים ובין אם האיש וחזרה על טענות קודמות. האשה מדגישה שהיתה מוכנה לוותר על נוחיותה ולהתגורר בעיר א' כדי לסייע לאם האיש לרכוש דירה בהנחה, אבל עד גבול מסוים, ולא לעולם. לאחר שהמועד האחרון שבו אם האיש יכלה לרכוש את הדירה חלף, היא עשתה כל שביכולתה כדי שהצדדים יתגרשו והאיש ימשיך להתגורר עימה בביתה.
• קטעים מתוך ספרים ומאמרים שמדברים בשבח שלום הבית, ובקשיים שקיימים בדורנו ביחסים בין איש לאשתו, ומורכבות שביחסי כלה – חמות. עצות והדרכה בעניין. קטעים אחרים שמדברים על חומרת האיסור של הבא על נידה ועל גויה, ומוציא ז"ל.
• מכתב לרב מוכר שבו תיעוד של הדברים שנאלצה לספוג ולוותר עליהם בחתונה ובשנה הראשונה לנישואין.
• פירוט של כל ניבולי הפה ששמעה מהאיש, ומה שסיפר על חיי המין שלו לפני הנישואין.
• תיעוד של כל ההתכתבות בין הצדדים בוואטצאפ בתקופת הנישואין, והתייחסות מפורטת לכל המקרים שבהם הצדדים לא קיימו יחסי אישות בליל טבילה, מסיבות שונות: האיש היה אצל אימו; האיש כעס כי האשה התעכבה במקווה; האיש כעס כי לקח לאשה הרבה זמן להתארגן. כמו כן יש תיעוד של המקרים שבהם האיש עזב את דירת המגורים בשנה הראשונה לנישואיהם. לפי התאריכים, כמעט מדי חודש האיש היה הולך לאימו לכמה ימים, והאשה היתה נותרת לבד. גם כשהאיש היה בדירה בק', האשה ביקשה לבא אליו אך סורבה כל פעם מסיבה אחרת. בשלב מסוים האיש נעשה בוטה מאד, וכתב לאשה שהוא לא מעוניין בה.
• צילומי מסך ממכשיר הטלפון של האשה מחודש יולי 2020, שמתעדים חיפוש דירה עבור הצדדים, ובקשות מהאיש שיסכים לבא לגור בדירה השכורה שהאשה תמצא.
• צילומי מסך של שיחות וידאו בין הצדדים בתקופת הקורונה, שבהן נראים הצדדים מחויכים וידידותיים אחד כלפי השני.
• בתגובה לטענות האיש בסיכומיו כותבת האשה: מתחילת הקשר רציתי משפחה וילדים; בשנה הראשונה החיים לא התנהלו באופן תקין; היא צופה בערוץ הידברות בזמן שהיא עסוקה במלאכות הבית, והאיש צופה בערוצים לא מפוקחים; הבעל לא נוהג בכבוד כלפי אימה ובני משפחתה ומכנה אותם בשמות גנאי; לפני הנישואין האיש הסכים לגדל כלב (מצרפת התכתבות); דרשה מהאיש להקפיד על נטילת ידים לאחר ששמעה שיעור בעניין; דרשה מהאיש להניח תפילין בתמורה לוויתור על שהיה בראש השנה אצל סבתה; הכתה את האיש לאחר שכינה אותה 'זבל' בלי הפסקה.
• במענה להצעת שלום הבית של האיש, כתבה האשה: לאחר הדיון האחרון שוחחה עם האיש ועם אשה נוספת שהגיעה איתה לדיון, וסוכם שהם חוזרים לשלום בית לפי הצעתו בדיון, ואף הוצע שיצאו לחופש כמה ימים, אך אחר כך האיש חזר בו וכתב: "מחילה שהשליתי אותך, אבל כבר התחלתי לסכם את הדברים, ויש לי 14 יום להגיש… מוותר על התענוג. את לא יכולה לעשות מה שעשית בכל פעם שנתתי לך הזדמנויות לשלום בית ואת דחית אותם על הסף עקב כך שאמרתי לך שפעם בחודש אני הולך לעשות שבת אצל אימי".
• במענה לשאלת בית הדין בדיון האחרון האם תסכים שבית הדין ייתן לאיש היתר לשאת אשה נוספת, כותבת האשה שאין כל סיבה להתיר לאיש שלא נהג עימה כדין לשאת אשה נוספת, או שתהיה חוטאת כמוהו, או שתהיה יותר דתיה ממנו ותכפה עליו אורח חיים שהוא לא רוצה בו.  

סיכום ודיון

מדובר באיש ואשה שנישאו לפני ארבע שנים, וחיו יחד כתשעה חודשים. גם תקופה קצרה זו לא היתה רצופה. האיש היה חוזר לבית אימו לפרקי זמן של ימים עד שבועות ומותיר את האשה לבדה.

הסיבה לקלקול המוקדם כל כך בחיי הנישואין לא ברורה לגמרי. שני הצדדים דיברו על צורך של אם האיש שהוא יתגורר איתה או לפחות שיהיה רשום כדייר נוסף בדירה, כדי שזכותה לדיור ציבורי תישמר. הרושם מהחומר שצורף לתיק הוא ששני הדברים היו נחוצים, אלא שהאיש חשב שהוא לא יזדקק למגורים בפועל בבית האם, ויוכל 'לקפוץ' מדי פעם לביתה. התוכנית היתה, שהאם תרכוש את הדירה מחברת עמיגור במסגרת מבצעי המכירה לזכאים, ואז הצדדים יוכלו להתגורר יחד במנוחה. אלא שתוכנית זו לא צלחה, והאיש היה צריך לבחור היכן להתגורר, ובמקום לבחור באמו או אשתו, הוא החליט לפסוח על שני הסעיפים. התגורר עם האשה, ו'קפץ' לביקורים של ימים עד שבועות לבית אימו. בחודש ינואר 2020 הצדדים עברו להתגורר בק'. בתקופה שהצדדים גרו בדירה, אירע אירוע התקיפה שבו האשה הכתה את האיש בבטנו, 'כדי שישתוק' כלשונה, ויפסיק לכנות אותה בשמות גנאי. האשה עזבה את הדירה בק' לאחר כחודש, עקב סכסוך עם בעל הבית שהוא בן משפחתה. האיש נשאר להתגורר בדירה כחצי שנה, ואחר כך עבר להתגורר עם אימו. מאז הצדדים לא חזרו לחיות ביחד. הקשר ביניהם הסתכם בשיחות וידאו בזמני שלום, ובהתכתבויות מעליבות בזמני מריבה.

עמדות הצדדים בקשר לחזרה לשלום בית נשמעו בבית הדין והובאו לעיל בהרחבה. האשה תבעה שלום בית, אך אישרה, בעיקר במסמכיה – סיכומיה, את טענת האיש שהתייחסה בצורה ביקורתית ושלילית מאוד לאפשרות שתביא איתו ילדים לעולם, מכל מיני סיבות שאין להם קשר למציאות או לדת. האשה אף העתיקה במסמכיה – סיכומיה את דברי הפוסקים שכותבים שאיש שלא נולדו לו ילדים חייב לגרש את אשתו, וכותבת שזו מצוה שלו ולא שלה, ומוסיפה מקורות לכך שילדים שתלד לאיש יהיו רשעים.

למעשה, הפעם היחידה שבה הביעה נכונות להביא ילדים לעולם מהאיש, היתה בדיון האחרון שהתקיים בבית הדין. אך במסמכיה – סיכומיה, האשה חזרה שוב על הסתייגותה מהעניין, וכתבה שהיא רצתה להקים עם האיש משפחה, אבל התנהגות האיש כיום ומעשיו בעבר הטרידו אותה. בדיון האחרון האשה אישרה את טענת האיש שהציע לה לחזור לשלום בית בדירה שכורה, בתנאי שיוכל ללכת פעם בחודש לשבת בבית אימו, אך היא סירבה. כאשר ביה"ד שאל כעת את האשה האם תסכים לכך כעת, שאלה: "ומה עם החגים".

האיש מאידך, מתחילת ההליכים תבע להתגרש. בדיונים האחרונים הוא נעשה אגרסיבי מאוד ותוקפן כלפי האשה. לאור התנהגותו בדיונים, יש לפחות ספק האם הצעותיו לחזור לשלום בית היו כנות או נועדו להוכיח שהאשה לא רוצה בו, על מנת שביה"ד יחייבה בגט.

לביה"ד אין ספק, שאם האשה תסכים לקבל את הגט, האיש ייתן לה את הגט לאלתר. אולם, במצב שנוצר, שהאשה מסרבת להתגרש, ומציאת בת זוג אחרת לצורך הקמת משפחה אינה פשוטה עבור שני הצדדים, אין לשלול את האפשרות שהאיש יסכים לתת הזדמנות נוספת לנישואין, כפי שהציע כמה פעמים במשך ההליכים.

אנו כותבים את הדברים, על אף שהאשה הודתה שהיה אירוע אחד שבו תקפה את האיש, ועוד שני אירועים שהאשה לא הכחישה אותם, שבהם נעלה את האיש מחוץ לביתם ובבית אמה.

הדיון אם הוא הלכתי, האם במצב שנוצר יש עילה בדין לחייב את האשה לקבל את הגט מבעלה.

נציין בפתח הדיון ההלכתי, שעל אף כל מה שמתואר לעיל, האשה אינה עונה על ההגדרה של אשה רעה שמצוה לגרשה. אין כאן גם טענת מאיסות של האיש או של האשה. אלא מצד האיש, רצון לסיים את הנישואין שהוא לא רואה להם תוחלת. ומצד האשה, היאחזות ילדותית בנישואין שכבר לא קיימים זמן רב. בדיון האחרון האשה נשאלה מה יוצא לה מזה שהיא אשת איש בלי איש, והשיבה שיש לה את אמא שלה ואת העבודה שלה.

עוד נציין בפתחו של פרק זה, שעל אף שבשלבים מאוחרים יותר של הדיונים האשה לא חזרה על דרישתה שהאיש יתגורר עמה בש', ובדיון האחרון אף הביעה את הסכמתה להתגורר בעיר א', לא הנחנו לשאלת קביעת מקום המגורים, ועסקנו בה בהרחבה, כדי שעניין זה לא יהיה חוזר וניעור לאחר מתן פסק הדין, ועל מנת שההוראה שתצא מתחת ידינו בסיכומו של פסק דין זה תהיה ברורה ועוברת לביצוע.

פרק הלכתי

שאלת מקום המגורים היא שאלה מהותית שעמדה בבסיס המחלוקת בין הצדדים. אולם, כל עוד מתגורר האיש אצל אימו שאינה מוכנה בשום פנים ואופן לקבל את האשה לביתה, ואף הוציאה נגדה כמה צווי הרחקה, אין מקום לדון בשאלה זו. נציין בקצרה למה שנכתב בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול, בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' מ' בן מנחם, הרב י' הדס והרב ב' זולטי (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ג עמ' 161 ואילך):

"אכן, האשה הרי באה בטענה שאינה יכולה לגור עמו במושב כי חמותה מציקה לה, והבעל הודה לדבריה, אלא שהתחייב להרחיק את אמו מביתו, אולם האשה טוענת שזה כבר לא מספיק להרחיק את אמו הואיל וכל משפחתו הנמצאת במושב שונאים אותה בגלל אמו והיא דורשת לעבור לגור במקום אחר (ראה פרוטוקול מכ"ט אדר תשט"ז).

ואם כן יש לדמות נידון דידן להא דכתב בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ח (הו"ד בפ"ת אה"ע סי' נ"ב סק"ב), וז"ל:

והטעם נ"ל כי ע"פ רוב המחלוקת בקביעות מקום הדירה בא מחמת קטטה ותיגרא שהי' ביניהם מקודם, ומה שמצינו שכופין האשה לדור במקום בעלה רק היכא שאין להאשה אמתלא וטענה מבוררת, אבל כשהיא אומרת שהיא מתיראת מחמת הקטטה שביניהם אם תרחיק נדוד במקום שאין לה קרובים הבעל יטמין לה פח מוקש לרגלה להרע לה… אפשר שטענתה טענה… מ"מ לא נכון הדבר להיות נחפז ולדון בה דין מורדת לגרשה בעל – כרחה… ".

ובפסקי הדין מבואר שגם אם היחסים בין האשה לחמותה היו תקינים, אי אפשר לכפות על האשה להתגורר עם חמותה. כפי שנכתב בפסק דין אחר שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' ש' אלישיב, הרב ס' ח' עבודי והרב ש' ישראלי (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ו עמ' 5 ואילך):

"ובתשו' הרשב"א (המיוחסות, ק"ג):

"כל שהיא טוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל לתת לה מזונות שאין זו מורדת וכו' ולמה תפסיד כל מזונות, והוא מכישה במקל שתברח, עכ"ל.

והנה בתשו' זו חזינן שכל הדיון אינו שיחויב הבעל להוציא חמותו מביתו ואל"כ יהיה עליו דין מורד, שאל"כ הו"ל לאשמעינן רבותא טפי, אלא כל הדיון הוא אם על האשה תורת מורדת. והיינו אולי עפ"י הראב"ד (פי"ג מאישות י"ד) שכל שהאשה באה בגבולן אין מוציאין אותן ממקומן, היינו שהיא אינה יכולה לבא בטענה עליו, ומ"מ גם היא לא הפסידה מזונות, כיון שהוא שלא במרד."

הדיון יתקיים בייחס לאפשרות שהאיש יהיה מוכן לעזוב את בית אימו ולהתגורר עם האשה בדירה שכורה, ותישאל השאלה היכן? בעיר ש' מקום מגורי משפחת האשה, או במקום מרוחק יותר מקו העימות, שאינו נמצא תחת איום רקטי מידי. בענין זה טענו הצדדים בדיונים ובסיכומיהם בקצרה, אגב הדיון בשאלה מדוע האיש עזב את הדירה בש'. האיש טען שהצדדים התגוררו בדירה שיש בה ממ"ד חיצוני שהוא לא הספיק להגיע אליו בזמן האזעקה. האשה טענה שהאיש ביקש עילה לחזור לבית אימו. ייתכן ששתי הסיבות נכונות, אך לדידן אין בכל זה נפק"מ, כי אנו דנים על המצב כעת, וכשבאים לבחור מקום מגורים כעת נשאלת השאלה האם האשה יכולה לכפות על האיש להתגורר בעיר ש' שבה גרו מיד אחרי נישואיהם, לנוכח טענתה שעל דעת כן הם נישאו.

השאלה מורכבת מכמה חלקים: האם האשה יכולה לכפות על האיש להתגורר במקום מסוים, או למצער, לסרב לדרישת האיש לעבור להתגורר עמו במקום אחר. ובהנחה שהתשובה חיובית, האם סיכום על מקום מגורים לאחר הנישואין מקנה לאשה זכות לכפות על האיש להישאר שם. בהנחה שהתשובה חיובית, האם בנסיבות תיק זה, שהאיש מתקשה להתנייד, תשמע טענתו שעל האשה להתגורר איתו במקום מרוחק יותר. בהנחה שהתשובה שלילית, האם העובדה שהצדדים עזבו את ש' ועברו מרצונם להתגורר בק', בטלה את זכות הראשונים של האשה.

התשובה אף היא מורכבת. דהנה איתא בטוש"ע (אה"ע סי' ע"ה) דנחלקו הראשונים האם האיש רשאי להעביר את האשה מעיר לעיר, והכרעת מרן השו"ע כדעת הרי"ף והרמב"ם שבקביעת מקום המגורים האשה הולכת אחרי האיש, והאיש רשאי להעביר איתה מכפר לכפר ומעיר לעיר. ובנדון דידן, שבזמני חירום יש חשש סכנה לפגיעה פיזית או פגיעת חרדה, עי' פת"ש (אה"ע שם ס"ק ג') שאף לדעת הרמ"א שהביא את דעת ר"ת שסובר שהאיש הולך אחר האשה, וכתבו האחרונים (עי' ב"ש שם ס"ק ז') בשם הד"מ, שבגלל המחלוקת האיש והאשה לא כופים זה על זה לעבור ממקום למקום, במקום שיש חשש סכנה לאיש, יש אומרים שהאשה חייבת ללכת אחרי האיש למקום שאין בו חשש סכנה, ויש אומרים שהאיש יכול לעבור למקום שאין בו חשש סכנה, אבל האשה אינה חייבת ללכת אחריו. ובמקום שהיה סיכום מפורש שהאיש והאשה יגורו במקום מסוים, לדברי הכל האיש לא יכול להוציא את האשה משם.

ובנדון דידן, האשה טענה שסוכם שהצדדים יתגוררו לאחר הנישואין בש', אך לא הביאה כל אסמכתא לכך. וגם מעשיה הוכיחו שכאשר הצדדים חיפשו דירה לאחר נישואיהם הם לא התעקשו דווקא על מגורים בש', והיו נכונים לגור היכן שיקבלו זכות לדיור ציבורי. וגם אם תמצא לומר כדבריה, לאחר שהצדדים קמו מרצונם ועברו לק', בטלה זכות הראשונים שלה. כך נכתב בפסק הדין של ביה"ד הגדול (הנ"ל בח"ג) בלשון זו:

"והנה אם הי' תנאי ביניהם לגור במקום מסויים ואחר כך בא הבעל בטענה שלא מיתדר ליה שם בגלל שאין לו שם פרנסה ורוצה לעבור למקום אחר, כבר העלה בשו"ת נודע ביהודה סי' ס"ז (הו"ד בפתחי – תשובה אה"ע סי' ע"ה סק"נ), שאין לכוף את האשה ללכת אחריו כיוון שהי' תנאי מפורש ביניהם, ועיין בכנה"ג אה"ע סי' ע"ה ס"ק י"ב.

אמנם במקרה דנן מאחר שהאשה הסכימה לבסוף לגור במקום בעלה והיא גרה עמו כמה חדשים הרי יש לומר שמחלה על התנאי שהי' ביניהם לגור בעיר וא"כ יש לכופה לחזור לגור עם בעלה במושב כי שם מקום פרנסתו."

אם כך, דינם של הצדדים כדין איש ואשה בעלמא שחלוקים בענין מקום המגורים, שנחלקו הראשונים האם האיש כופה על האשה לעבור להתגורר במקומו, או להיפך. והצדדים ספרדים שהולכים אחרי הוראותיו של מרן השו"ע שפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם שיד האיש על העליונה, ועל האשה ללכת אחריו למקום השווה למקום מגוריהם האחרון.

ואם האשה תסרב לדור עם האיש ביה"ד ידון בה דין מורדת. גם אם האשה לא תשלול על הסף את האפשרות הזו אלא תתנה אותה בתנאים שהאיש לא חייב לעמוד בהם לפי ההלכה, או בתנאים שהאיש חייב לעמוד בהם, אך אינם מפריעים לחיי האישות ביניהם, ואינם מצדיקים פירוד, כמו דרישות כספיות שניתן לברר אותם בבית הדין, האשה תחשב מורדת. כדאיתא ברמ"א (אה"ע סי' פ' סעי' י"ח) בשם תשובת הרשב"א, דכל מורדת טענה אית לה. וכ"כ בפסקי הדין הרבנים בכמה גווני.

בפסק דין של ביה"ד בחיפה בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' נ' רוזנטל, הרב א' שרמן והרב ע' בוזגלו (פורסם בפסקי דין רבניים חי"א עמ' 275 ואילך) נכתב:

"יש לראות במשיבה אשה מורדת בבעלה משתי סיבות: (א) על אף הצהרת הבעל, שאם האשה תבוא ארצה עם הילד יקבלנה בשלום, סירבה האשה לחזור אליו והביעה רצונה לגירושין. הנימוקים שהעלתה ע"י בא כוחה כאמור לעיל אינם מצדיקים עזיבתה, ואי – חזרתה לבית בעלה. ולכן המצב שיצרה האשה בעזיבתה, ובהתעלמותה המוחלטת מבעלה, אליו נישאה כדמו"י, ובאי חזרתה אליו למרות בקשותיו, יש בו משום מרידה נגד חובותיה כלפי בעלה. ונראה ברור מנימוקי האשה שכל מטרתה היא רק להיפרע מבעלה מחמת התנהגותו נגדה בעבר, ולא כדי לסלול הדרך לשלום בית. ומצינו כעין זה בתשובות הרשב"א (הובא בב"י, אבן העזר, סימן ע"ז, ד"ה כתב הרשב"א) וכן פסק הרמ"א באבן העזר סימן פ', סעיף י"ח, וזה לשונו: "אם אינה רוצה לבוא עד שיפרע מה שלוותה איבדה מזונותיה דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה". ובחלקת מחוקק, שם ס"ק ל"ג, הביא לשון הרשב"א בתשובה זו: "עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלוותה, כלומר ולמה תהיה ידה על העליונה, תבא אליו בתחלה ואחר כך יפרע מה שלותה", עיין שם."

וכ"כ בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ע' הדאיא, הרב י' הדס והרב י' ש' אלישיב (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ד עמ' 326 ואילך):

"יש לציין כאן, מה שב"כ – הבעל הצהיר בבית דין זה שהוא (הבעל) מוכן לניסיון כפי ראות עיני ביה"ד, ומאידך הצהיר ב"כ – האשה… אם הבעל ישלם לאשה כל מה שחייב עד היום אנחנו מוכנים לניסיון של שלום, וידוע מ"ש הרשב"א בתשו' (הו"ד בב"י סי' ע"ז): – "אבל (אם) היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלוותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת… דכל האומרת כך טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלוותה…"."

וכ"כ בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ע' הדאיא, הרב י' הדס והרב ב' ז'ולטי (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ב עמ' 233 ואילך):

"יתר על כן במקרה דנן הצהיר בפנינו ב"כ המשיבה היא מוכנה ללכת לג' אבל בתנאי שהבעל יבטל את החלוקה של הבית וכל הדברים הקשורים בזה, כלומר אם הבעל יבטל את בקשתו שהגיש לביהמ"ש לחלוקת הבית שלהם בד' והבית ישאר שוב רכוש משותף היא תסכים לעבור לגור אתו בג'. יוצא איפוא שהמשיבה לא מפחדת לגור עם המערער בג' שמא יציק לה כפי שקבע כבוד ביה"ד האזורי, שא"כ גם אם היה מבטל את בקשתו לחלוקת הבית היתה צריכה לסרב לגור אתו בג'. ויש לדמות נדון דידן להא דפסק הרמ"א בשו"ע אה"ע סימן פ' סע' י"ח: "אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה מזונותיה… אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלוותה אבדה מזונותיה, דהוי מורדת, דכל מורדת טענה אית לה". הרי מבואר דאם היא מורדת בבעלה בגלל ענינים כספיים ביניהם, גם אם היא צודקת בטענותיה דינה כמורדת. וא"כ ה"ה במקרה דנן גם אם נניח שהמשיבה צודקת בדרישתה שהמערער יבטל את בקשתו לחלוקת הבית אבל זה לא מצדיק אותה להיות מורדת בבעלה."

ובפסק דין שניתן בביה"ד הגדול (הנ"ל שפורסם בח"ו) נכתב:

"ע"כ נראה שהכרזתה שפניה לשלום סותרת את התנהגותה המוכיחה בעליל שאין רצונה בסידור הילדה. ובכה"ג ודאי נראה שתורת מורדת יש לה, שאין על הבעל חיוב בכה"ג שישנן אפשרויות אחרות, להחזיק הילדה דוקא בביתו. וא"כ דמי להא דהרשב"א בב"י סי' ע"ז הנ"ל שמתעכבת מלחזור באמתלא שישלם קודם החובות שלה, שנוטה הרשב"א לראותה כמורדת, כי כל מורדת נותנת איזו שהיא אמתלא לסירובה לחזור. וע"כ אני מסכים באופן מעשי לניד"ד לראותה בגדר מורדת, מאחר שהיא מעכבת מלחזור לבעלה בטענה שאין לה הצדקה."

ובידוע שיש שני מיני מורדת: מורדת דמאיס עלי ומורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה. ואשה שמסרבת להתגורר עם בעלה, לכאורה היא מורדת דבעינא ליה, שהרי היא רוצה באיש, אך לא מוכנה להתגורר עמו במקומו. אולם בראשונים משמע דאיכא בה דיני מורדת דמאיס עלי, כדאיתא במרדכי (כתובות סי' ר"פ) בשם תשובת מהר"ם:

"הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות תצא בלא כתובה, כתב הר"ם וז"ל בעניותנו נ"ל דנדוניא ונכסי מלוג ודאי אית לה אי איתנהו, דלא גרעה מממאנת ואיילונית… ועוד דאפילו מורדת דיינינן הכי בדינא דתרתי מתיבתא כמו שכתב בספר האלפס… אבל נדון זה לדינא דמורדת במתיבתא מדמינן… ".

ותקנת בני המתיבתא נאמרה במורדת דמאיס עלי, כדאיתא בב"י וברמ"א אה"ע סי' ע"ז (סעי' ג').

ברם, בפסקי הדין מבואר שדין אשה זו כדין מורדת דבעינא ליה. כך נכתב בפשטות בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' ש' אלישיב, הרב ב' ז'ולטי והרב א' גולדשמידט (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ח עמ' 97 ואילך):

"אמנם נראה שיש לדון בזה. והנה זה נראה פשוט דבאירס או נשא אשה במדינה אחרת דקיי"ל באה"ע סי' ע"ה דכופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה, וכ"ש בהתנה עמה, בהא כו"ע לא פליגי דבמסרבת ללכת אחריו, דינה כמורדת דבעינא לי' ומצערנא לי', וה"ה דאין לה מזונות כמ"ש בתשו' הרא"ש."

וכך מבואר בפסק הדין של ביה"ד בחיפה הנ"ל בשם שו"ת צמח צדק (החדש, אה"ע סי' י') ובשם שו"ת אחיעזר (ח"א, אה"ע סי' י') בשם שו"ת זית רענן, שאשה שעזבה את בעלה ומסרבת לשוב, דין מורדת דבעינא ומצערנא יש לה, ובעינן הכרזה והתראה, והמתנה יב"ח, ואחר כך חייבת לקבל את גיטה. אולם, כתבו שם שכאשר האשה נעלמה, לא נודע מקומה, לא צריך לכל זה.

וכ"כ בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול (הנ"ל פורסם בח"ב) שזו דעת רוה"פ וכן עיקר להלכה, שדנים אשה שמסרבת ללכת אחר בעלה בדין מורדת. ז"ל שם:

"אמנם לכאורה יש לדון בעיקר הדין כשאשה מסרבת ללכת אחרי בעלה אם יש לה דין מורדת. דכתב בתשובת הר"ן סימן ל"ח, בנדון אחד שנשבע לעלות לא"י ואשתו מסרבת ללכת אחריו והיא גם לא רוצה לקבל גט ממנו, אם יש היתר לשבועה זו. וכתב הר"ן בין יתר הדברים:

"ולא עוד אלא שאני אומר שאף לעבור לא"י אינו רשאי, שאע"פ ששנינו הכל מעלין לא"י, היינו לענין שאם אינה רוצה לעלות תצא שלא בכתובה… אבל כל שלא נתן לה גט, כיון דמיחייב לה בשאר כסות ועונה, לא כל הימנו לעקור לאו זה בידיים משום יישובה של א"י. וכ"ת יתן לה גט שהרי האשה מתגרשת בעל כרחה… אף בזה אינו רשאי… ולא עוד שאנו מוחזקים שיש חרם הקהילות בדבר או תקנת רגמ"ה, ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל, שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה… וכיון דלגרש אינו רשאי, אף להניחה עגונה ולילך לא"י אינו רשאי, ונמצא שקרוב הדבר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם אלא בטלה היא מאליה…"

…

אולם בהגהות מרדכי סוף כתובות כתב בשם הר"ם:

"מיהו יכול לכופה לילך אחריו מעיר לעיר או מכרך לכרך באותה מדינה כדאיתא בפרק בתרא דכתובות, ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו יש לה דין מורדת ואין לה מזונות."

 ועיי' בח"מ ובבי"ש סימן ע"ה ס"ק י"ט, שהביאו את דברי המרדכי הנ"ל שאשה שאינה רוצה ללכת אחרי בעלה דינה כמורדת.

ועל יסוד דברי המרדכי הנ"ל פסק בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סימן ק"נ, באשה שלא רצתה ללכת אחרי בעלה שנדונית כמורדת ולאחר יב"ח מתירין לו לגרשה בעל כרחה או לישא אחרת, והסכים עמו על זה גם הגרע"א שם בסימן קנ"ב עיין שם. וכן מבואר בשו"ת שיבת ציון הנ"ל, שאם יש לאשה טענה ואמתלא מבוררת שמפחדת ללכת אחרי בעלה, לא נכון הדבר להיות נחפז ולדון בה דין מורדת לגרשה בע"כ. אבל כשאין לה טענה ואמתלא מבוררת יש לה דין מורדת לגרשה בעל כרחה.

הרי מבואר דדעת הפוסקים הוא לא כמש"כ בתשובת הר"ן הנ"ל, אלא כמש"כ המרדכי בשם הר"ם דאשה שמחויבת ללכת אחרי בעלה ומסרבת, יש לה דין מורדת, ויכול לגרשה בעל כרחה ואין על זה תקנת רגמ"ה. ועיי' בשו"ת אור גדול סימן מ"ד שהביא שגם הרשב"א חולק על תשובת הר"ן הנ"ל, שכתב דהיכא דמן הדין לגרשה כגון אלו שאמרו תצא שלא בכתובה ליכא חדר"ג עיין שם.

וכן פסק בשו"ת המבי"ט ח"א סימן ר"י בנדון אחד שעלה לא"י ואשתו לא רצתה ללכת אחריו אם יש עליו איסור לישא אשה אחרת משום חרגמ"ה. והשיב המבי"ט:

"דינא דמורדת דישא אחרת והיא תתעגן, ובנדון זה הוי נמי כמורדת שאינה רוצה לעלות ולישב עמו בא"י ומפסדת נמי כתובתה… ".

ועיי' בכנה"ג אה"ע סימן א' בהגב"י אות כ"ג.

ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהד"ק אה"ע סימן א' שכתב, דאם הבעל רוצה לעלות לא"י ואשתו מסרבת, לשיטת הראשונים שגם בזה"ז יש מצוה לעלות לא"י, אין על הבעל חדר"ג לגרשה בעל כרחה או לישא אשה אחרת עיין שם. הרי מבואר דדעת הפוסקים הוא לא כמש"כ בתשובת הר"ן הנ"ל, אלא אשה המסרבת ללכת אחרי בעלה במקום שהדין הוא שצריכה ללכת אחריו, דינה כמורדת ואין על הבעל איסור משום תקנת רגמ"ה.

ומה שכתבו בפסק הדין שם, שהר"ן חולק על כל הני רברבתא וסובר שאשה שמסרבת ללכת אחרי בעלה אינה מורדת, ולאחר חדר"ג האיש אינו יכול לכפותה לקבל את גיטה, אינו מוסכם. עי' בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב אחר של הדיינים הגאונים: הרב י' ש' אלישיב, הרב ב' ז'ולטי והרב א' גולדשמידט (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ח עמ' 97 ואילך), דשו"ט בדברי הר"ן והפוסקים, ובמסקנתם נכתב:

"לפי האמור, נראית מבוארת שיטת הר"ן בהלכה זו של הכל מעלין, שהרי כל עיקר דין זה הוא שכל צד מנוע מלעכב על השני האומר לעלות, וכשהוא אומר לעלות והיא לא רוצה, בידו לזרוק לה גט בעל כרחה ופטור לשלם לה כתובתה, מ"מ כל כמה שלא פטר אותה בגט, סובר הר"ן דחייב בכל החיובים של בעל כלפי אשתו, שהרי עליה אין חיוב לעלות עמו – מדין חיובי ושעבודי אשה כלפי בעלה, ומשום כך איננה מחוייבת לקבל גט, אך כשהיא אומרת לעלות והוא לא רוצה, כן חייב לגרשה, שאל"כ היא נשארת עגונה ולאו כל כמיניה למנוע עי"ז עלייתה לארץ, ודעת הר"ן דחרם רבינו גרשום מאור הגולה לא לגרש בע"כ חל גם במקום מצוה, ואף דבכה"ג גבי בעל מחייבין אותו לגרש."

מקורות אלו, ועוד פוסקים שסוברים שאשה שמסרבת להתגורר עם בעלה במקומו נחשבת מורדת דבעינא ומצערנא ליה, הובאו באוצר הפוסקים על שו"ע אה"ע (סי' ע"ה ס"ק ו' אות א'). בתמצית, במאמרו של ראב"ד נתניה הגרש"ז פרדס (פורסם בשורת הדין חט"ז עמ' קל"ב ואילך).

ומה שכתבו הפוסקים שצריך להמתין יב"ח ואחר כך מחייבים את האשה לקבל את גיטה, הוא מדינא דגמ' (כתובות ס"ג ע"ב) במורדת דבעינא ומצערנא. וכ"פ טוש"ע (אה"ע סי' ע"ז סעי' ב'). אולם כתבו הפוסקים שהמתנה יב"ח מתחילה מהיום שבו האיש העמיד את האשה לדין. דבריהם הובאו בפסק דין שניתן בביה"ד ת"א בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א' הורביץ, הרב נ' בן שמעון והרב א' צ' שיינפלד (פורסם בפסקי דין רבניים חי"ב עמ' 367 ואילך), בלשון זו:

"והנה אם דינה כדין מורדת דבעינא ליה וכו' הרי אין הבעל מפסיד זכות זו כל עוד שלא הכריזו עליה, והבעל כעת אינו מעונין ולא מבקש שיכריזו עליה…

וי"ב החודש מתחילים למנות מיום שעמדה בדין כדאיתא בספר "חוט המשולש" סי' ב' וז"ל שם: "ולפע"ד נראה פשוט דשהיית י"ב חדש חשבינן משעת העמדה בדין כמשמעות הגמרא דמשהינן לה דמשמע דאב"ד קאי"."

תוספת טעם יש בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' נסים, הרב ב' ז'ולטי והרב א' גולדשמידט (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ו עמ' 33 ואילך) שבו נכתב:

"והנה מכריזין על אשה שהיא מורדת רק לאחר שהבעל דרש זאת, אבל אם הבעל לא דרש להכריזה כמורדת אין עליה דין מורדת. ולפי זה במקרה דנן לכאורה אין בכלל עליה דין מורדת, שהרי הבעל לא דרש מביה"ד להכריז עליה כמורדת.

אמנם זה פשוט שהטעם הוא שצריך הבעל לדרוש להכריזה כמורדת, שאם הוא לא דורש יש לומר שהוא מחל על צערו, כמבואר בבית יעקב אה"ע סימן ע"ז סעי' ג' עיין שם.

וכן כתב בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' נ"ה וז"ל:

"ועתה יאמרו נא הטוענים להפקיע זכות אלמנה הזאת מדין מורדת… כי אמנם המצערת צריך להכריז עליה… וה"מ נמי כשהקפיד הבעל וקבל לפנינו עליה, והנה לא שמענו עד כה… ונניח דמתשמיש אימרדא מ"מ לא זכו היורשים בטענתם, דאימור מדלא צווח הבעל אחולי אחיל גבה, דכל כי האי גוונא דאיהו שתיק אנן ודאי לא טענינן ליה… ".

הרי כתב דהטעם הוא שצריך הבעל לדרוש להכריזה כמורדת: דאימור מדלא צווח הבעל אחולי אחיל גבה, ובנדון דידן לפי הרשום ברישומי ביה"ד האזורי, הקפיד הבעל וקבל עליה בפני ביה"ד שהיא מורדת…. ולפי האמור שלאחר שעמדה במרדה יותר מי"ב חודש, אין היא יכולה לחזור בה, א"כ אין לחייב את הבעל במזונותיה."

למדנו מדבריהם, שבעל שהקפיד על כך שהאשה אינה משמשת איתו, אך לא ביקש במפורש שביה"ד יכריז על אשתו שהיא מורדת עד שחלפו יב"ח מאז שהעמידה לדין, אינו צריך להמתין עוד זמן עד שיחולו עליה הדינים שחלים על מורדת לאחר יב"ח. ולפוסקים שסוברים שלא מחייבים את האשה לקבל את גיטה לפני שחלפו יב"ח, שפיר דמי לחייבה על אף שעד עתה הבעל לא דרש שיכריזו עליה שהיא מורדת.

אולם, כתבו הפוסקים דהא דצריך להמתין יב"ח הוא רק באופן שהאיש אינו מוכן לשלם לאשה את כתובתה, דאז אומרת האשה לאיש אין אני מעכבת אותך מלהינשא, תן לי את כתובתי וגרשני, אבל באופן שהאיש מוכן לתת לאשה את כתובתה, אין לעכבו כלל, אפילו שיעור הכרזה והתראה.

דאיתא ברמ"א (אה"ע סי' ע"ז סעי' ב'):

"וי"א דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת (מרדכי סוף אף על פי בשם ראב"ן). ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בהגהה ותשובת הרשב"א סימן תת"ס ומהרי"ק שורש ס"ג), וכן עיקר."

וכתב הח"מ (אה"ע שם ס"ק ט"ז):

"ויש חולקין שאין להתיר לו. נראה דעל זה חולקין לישא אחרת וכמו שכתב מהרי"ק שאם נתיר לו במורד' אפילו תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת, אבל להשהות אותו בע"כ י"ב חודש בלא פ"ו, על זה לא נמצא חולק, ומכ"ש אם רוצה ליתן לה כתובה מחוייבת לקבל הגט אפילו לדעת הרא"ש דאיך תמנע ממנו עונה בע"כ… ואיך תצער אותו י"ב חודש, ולא ידעתי החילוק שכתב הרב בהג"ה זו אחר זה בין תוך י"ב חודש לאחר י"ב חודש, ואפשר שדעתו מאחר שלא אבדה כתובתה לדעת הרא"ש והטור עד י"ב חודש כמ"ש לעיל ס"ק ט', ע"כ תאמר לו אין אני מעגן אותך תתן לי כתובה ותגרש אותי, אבל לאחר י"ב חודש שכבר אבדה כתובתה צריכה לקבל גט, אבל אם רוצה ליתן כתובה צריכה לקבל מתי שירצה מיד לאחר עונה אחת, ולדעת הפוסקים שכתבתי לעיל ס"ק ט' שאבדה כתובתה מיד אחר ד' שבתו', ג"כ דינא הכי שמחוייבת לקבל הגט אם הוא רוצה."

וכ"כ בפשטות בב"ש (אה"ע שם ס"ק י"ט). דבריו הובאו להלכה בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול (הנ"ל שפורסם בח"ו).

לכן, איש שהעמיד את אשתו לדין על מרידתה, אך לא תבע שיכריזו עליה שהיא מורדת עד לאחר יב"ח חודש, ותובע לגרשה ומוכן לשלם את כתובתה, מחייבים אותה לאלתר לקבל את גיטה, דיב"ח חלפו עברו, והיא אינה רשאית לעגנו, דהא הוא מוכן לשלם את כתובתה.

ואכתי טעמא בעי, מדוע כתבו הראשונים בדין של איש שאומר לעלות ואשה אומרת שלא לעלות לארץ ישראל, שדנים בה את דינא דמתיבתא שנאמר במורדת דמאיס עלי. מצאנו מענה בחזו"א, הובאו דבריו במאמרו של אב"ד הגאון הרב דוד לבנון שליט"א (פורסם בשורת הדין כרך ו' עמ' רנ"ז ואילך) בלשון זו:

"אמנם אפשר שיש לחלק בין מורדת שאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", שאז כופין אותה לחזור בה ממרידתה ע"י הכרזת ד' שבתות ופחיתת כתובתה ועד הפסד נדוניתה, לבין אשה שאינה רוצה לעלות עמו לארץ, שהאשה אינה מתכוונת לצער את בעלה, אלא שרוצה להשאר במקומה, ודומה קצת לטענת "מאיס עלי" בטענה מבוררת, שלא קונסים אותה, כיון שהיא אנוסה בדעתה ואין תקוה לשכנע אותה לחזור בה, וגם כאן לא נוכל לשכנע אותה לעזוב את מקומה.

וכך כתב ה"חזון איש" (אבהע"ז סי' ס"ט, כ) בבאור דברי הב"ח, שמחדש – דהאומר "אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה", אין דנין אותו כ"מורד", וכתב החזו"א שזה בוודאי שהוא נחשב למורד, אלא שאין דנין בו דין מורד ביחס לקנס שקנסו מורד לתוספת כתובה, וכן להיפך, אין דנין אותה כמורדת לפחיתת כתובה ונדוניתא, ומבאר החזו"א משום שהם כאנוסים בדעתם, "ואין דרך הדבר להשתנות לזמן מרובה", וכתב שה"ה גם ביחס ל"הוא אומר לעלות" והיא ממאנת שתצא בלא כתובה, אבל דין מורד ומורדת בהכרזה והפסד נדוניתא לא שמענו, כיון שאין אנו מצפים שעי"ז תשנה את דעתה, עיין שם.

ועי' בחזו"א שם שגם דין המתנה יב"ח ליכא בהוא אומר לעלות וכו', דלא דיינין בה כלל דין מורד ומורדת, רק שהאיש שאינו רוצה לעלות יוציא ויתן כתובה, והאשה שאינה רוצה לעלות תצא בלא כתובה. וע"ע שם, שמש"כ המרדכי בשם המהר"ם שדנים דינא דמתיבתא בהוא אומר לעלות וכו', אינו מוסכם על דעת הרי"ף. ומכל מקום פשיטא ליה לחזו"א שדין מורד ומורדת לא נאמר כלל בהוא אומר לעלות וכו'. ובשאר המקרים שבהם לפי דין אשה צריכה ללכת אחר בעלה, לא התברר האם איתא לדין מורד ומורדת לדעת החזו"א. ומסברא יש לחלק בין אשה שמסרבת לעלות לארץ ישראל, דאין דרך הדבר להשתנות לזמן מרובה כלשון החזו"א, לאשה שמסרבת ללכת אחר בעלה מעיר לעיר באותה ארץ.

אולם בפסקי הדין הנ"ל שדנו בתשובת הר"ן הנ"ל ובדברי המרדכי בשם המהר"ם דמיירי באיש שאומר לעלות לארץ ישראל וכו' (עי' בפסק הדין של ביה"ד בחיפה שם שציינו לדברי הב"ש הנ"ל דקאי אדברי המרדכי), בחדא מחתא עם דברי הפוסקים שכתבו שדנים דין מורדת באשה שמסרבת ללכת אחר בעלה, משמע דפליגי על החזו"א, וס"ל שגם בהכל מעלין לארץ ישראל דנים דין מורד ומורדת. וצ"ע לדעתם בהוא אומר לעלות וכו' מדוע דנים דיני דמתיבתא. ואפשר שמודים לסברת החזו"א בהוא אומר לעלות, דאף שדנים דין מורדת לא דנים דין מורדת דבעינא ומצערנא אלא דין מורדת דמאיס עלי.

ובעניין ישוב דברי החזו"א ושאר הפוסקים, נשאתי ונתתי עם הרה"ג ש. ב. שהוא תלמיד חכם חשוב, בעל כושר לדיינות שמתמחה בבית הדין. הרב העלה על הכתב את דעתו להלכה בעניין. להלן דבריו:

"בקשני יו"ר ההרכב הרה"ג עידו שחר להעלות על הכתב את מה שנשאנו ונתנו בדברי הפוסקים. וזה מה שנלע"ד בס"ד:

איתא בכתובות ק"י:

"ת"ר הוא אומר לעלות (לארץ ישראל) והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה… היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת ואם לאו תצא בלא כתובה", עכ"ל הגמ'.

ובשו"ע אהע"ז סימן עה סעיף ד' פסקו המחבר והרמ"א, וז"ל:

"אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה. הגה: אבל נכסי מלוג שלה ונכסי צאן ברזל הקיימים, נוטלת. ואם אינם קיימים, אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם, ונ"מ צריך לשלם, ואם נגנבו או נאבדו, נ"מ לית לה, ונצ"ב צריך לשלם. (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם), עכ"ל.

וכתבו החלקת מחוקק ס"ק יח והבית שמואל ס"ק יז דהדין כן בכל מקום שמדינא צריכה לצאת עמו והיא אינה רוצה.

מקור דברי הרמ"א הוא דברי המהר"ם מרוטנבורג המובאים במרדכי שם סימן ר"פ, וז"ל המרדכי שם בתו"ד:

כתב הר"ם וז"ל, בעניותנו נ"ל, דנדוניא ונכסי מלוג ודאי אית לה אי איתנהו, דלא גרעה מממאנת ואיילונית דאמרי' עלייהו ס"פ אלמנה אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה… ,ועוד דאפילו מורדת דיינינן הכי בדינא דתרתי מתיבתא, כמו שכתב בספר האלפס בפרק אע"פ ששקלה כל מה שהכניסה לו אפילו ק' זקוקים אם הם בעין…

ואי דליתנהו פי' שנגנבו או שאבדו, נ"ל דנכסי צ"ב שהוא חייב באחריותן שקלה וחייב ליתן לה משלו, אבל מנכסי מלוג שהוא אינו חייב באחריותן לא מיחייב לשלם לה משלו, וכן פסק האלפס בדינא דמורדת… ,נדון זה לדינא דמורדת במתיבתא מדמינן לה.

אבל קשה לן מדינא [דמורדת], מאי שנא הכא [במורדת] דיפה כח האשה בנכסי צ"ב טפי מנ"מ ובאיילונית אמרינן סברא הפוכה, דהא אמר פרק האלמנה, ואי איילונית איפכא מיבעי ליה נ"מ דברשותה קיימא שקלה נכסי צאן ברזל דברשותיה קיימא לא שקלא… ,

ונ"ל דדינא דמורדת מיירי כגון שנגנבו או שאבדו, הלכך נ"מ דליתנהו באחריות לא מחייב לשלם מדידיה אבל נכסי צ"ב דמחייב באחריות משלם, וההיא דפרק אלמנה דאמרינן איפכא מיירי דליתנהו בעין כגון ששלח בהן יד והוציאן, הלכך נ"מ מהדר, דמאי הוה ליה גבייהו ולא הוה ליה לשלוח יד בהן בקרן ולכלותן שהרי אין לו בהן אלא פירות, אבל נכסי צ"ב ברשות ב"ד עבד ולא ישלם, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שהיא איילונית (וקיימא) להוציא לאחר זמן משום איילונית.

וא"ת מאי פריך אאיילונית אי דאיתנהו כו' ,לוקמה אאיילונית ובדליתא שנגנבו או שאבדו…

וי"ל דלא הוה מצי לשנויי הכי, דבימי חכמי התלמוד אי דליתנהו שנגנבו או שאבדו אידי ואידי לית לה השתא בשעה שהוא מוציאה משום איילונית, משום דמצי למימר לא קבלתי אחריות עלי אלא… אם אגרשנה מדעתי בלא טעם או לאחר מיתה שתגבה מיורשים, ולא לדעת שאשלם מיד כשאוציאנה משום איילונית. וכ"ש כשיוציאה מחמת מרדה היה ראוי לומר כן היכא דליתנהו שנגנבו או שאבדו דלא שקלה מידי, אלא תקנת חכמים הוא להקל על בנות ישראל שלא תצאנה לתרבות רעה לפי שראו שנתקלקלו הדורות, ותקנו לכל הפחות דשקלה נכסי צ"ב ולא נ"מ ועשו אותה בנכסיה כאילו הוא מוציאה מדעתו ולא מחמת מרדה… ,ולענין תוספת נ"ל שאין לה, כדאיתא ס"פ אלמנה… נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה כגון העוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת וכ"ש מנה ומאתים, פירוש דלשון יוצאות שלא בכתובה משמע שכל תורת גביות הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום, והא נמי קתני בפרק בתרא דכתובות תצא בלא כתובה וכו'", עכ"ל.

המהר"ם מרוטנבורג למד דינה של אשה המתגרשת מפני סירובה שלא כדין לדור במקום שרוצה הבעל, מדין אשה איילונית, לענין דאית לה נכסי צאן ברזל ומלוג הקיימים. עוד מבואר בדבריו, שבדליתנהו בעין מחמת שנגנבו או אבדו, מעיקר הדין אין מחויב הבעל באחריותם וכדין איילונית. אמנם בדינא דמתיבתא תקנו באשה מורדת דנכסי צאן ברזל שנגנבו או אבדו חייב באחריותן (בנכסי מלוג לא תקנו ואינו חייב), וכשאבדו מחמת שימוש לא תיקנו (ולפיכך בנצ"ב אינו חייב), אלא שנכסי מלוג חייב באחריותן מפני שחיסרם שלא ברשות, שהרי אין לו רשות להשתמש באופן שכלה הקרן. ומסיק מהר"ם שאשה המסרבת שלא כדין לדור במקום שחפץ בעלה, דומה לדינא למורדת דמתיבתא, ע"כ דבריו.

ומורדת דמתיבתא ביאר הרמ"א אהע"ז סי' ע"ז סעיף סעיף ג', וז"ל:

וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי, אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא, עכ"ל.

לכאורה למדנו מדברי המהר"ם שאשה המסרבת לדור במקום שבעלה רוצה אע"פ שסירובה הוא שלא כדין, נחשבת לאשה המורדת מענייני אישות מחמת טעם מבורר ומובן, והרי היא לכל דיניה כאשה שרוצה להתגרש מפני שאין הבעל הולך בדרך ישרה וכדו'. וכך לכאורה למד הח"מ שם סי' ע"ה סקי"ט שכתב בתו"ד וז"ל:

"והמעיין בתשובת מהר"ם… יראה שדעתו לדמות אשה זו שאינה רוצה לעלות לא"י למורדת על בעלה, ומורדת על בעלה דיינינן לה בדינא דמתיבתא כדכתב הרי"ף בפ' אעפ"י וכו'", עכ"ל.

ולפי"ז במקום שלא נהגו לדון בדינא דמתיבתא, יהיה דינה של האשה המסרבת לדור היכן שהאיש רוצה כמורדת דמאיס עלי.

אמנם עיין בחזו"א אהע"ז סי' סט סק"ט דהבנה אחרת עמו בדברי מהר"ם, וז"ל שם בתו"ד:

"וכן באינה עולה עמו לארץ ישראל, מדינא דגמ' איבדה כתובתה מנה מאתים תוספת ונכסי צאן ברזל כדין מורדת מאיס עלי, ולא תקנו כאן להמתין שנה דלא שייך כאן להמתין, וכן לענין בלאותיה קיימין כתב הר"ן דאית לה, ואע"ג דבמורדת בעינן תפיסה, התם קונסין חכמים כדי לרדות שתשוב אבל הכא אין לנו לרדותה, והלכך לא גרעה מזינתה דלא הפסידה בלאותיה קיימין, ומ"מ נכסי צאן ברזל דליתנהו הפסידה. אבל מדינא דמתיבתא כתב מהר"ם דמשלם לה נצ"ב, מיהו לפי הפוסקים דלא ס"ל לנהוג דינא דמתיבתא בזה"ז אין לה נכסי צאן ברזל וכו'", עכ"ל.

ובחזו"א שם סק"כ כתב, וז"ל:

"ודומה לזה הוא אומר לעלות וכו' דאמרינן דאם היא ממאנת שלא כדין תצא שלא בכתובה ואם הוא ממאן שלא כדין יוציא ויתן כתובה ואילו דין מורד ומורדת לא שמענו, ועיין לעיל סק"ט דיש לה נכסי צאן ברזל הקיימים", עכ"ל.

מבואר בחזו"א דאף על גב שמרידתה של המסרבת לעלות לארץ ישראל עם בעלה היא כמרידה דדינא דמתיבתא, דשתיהן רוצות להתגרש כי מבחינתן אין נישואין אלו יכולים להתקיים עוד מחמת טעמים ברורים ומובנים, וה"ה בעל שאינו רוצה לעלות עם אשתו לא"י מהותית דומה למורד מתשמיש, למרות זאת, רק במורד ומורדת מתשמיש נתנו חכמים דינים מיוחדים כדי שהמורד או המורדת יחזרו בהם, אבל כשאחד מהם מסרב לעלות לא"י עם האחר לא נתנו דינים מיוחדים, וכגון הוספת כתובה כשהוא מסרב או המתנת י"ב חודש והפסד בלאות קיימין שלא תפסה כשהיא מסרבת (אפי' לרא"ש והרשב"א הסוברים שתקנו כן במורדת דמאיס עלי). וביאר זאת החזו"א ביתר ביאור בסק"כ (לענין מרידת הוא בבגדו והוא בבגדה לדעת הב"ח), דלא שייך המתנת י"ב חודש במסרבת לעלות לא"י, משום שאין דרך הדבר להשתנות לזמן מרובה יותר מהא דכפינן לה לאלתר שיוצאת בלא כתובה.

ומה שכתב מהר"ם דדומה האשה המסרבת לעלות לא"י למורדת דמתיבתא (מורדת דמאיס עלי באמתלא מבוררת), כוונתו, דכיון שמהותית יש דמיון לפיכך תקנת דינא דמתיבתא שייך גם למסרבת לעלות לא"י, אבל בדינא דגמ' אין להן אותו דין בהכרח.

וכן משמע לכאורה ברא"ש כתובות פרק יג סימן יח שכתב וז"ל:

"והא דקאמר תצא בלא כתובה (כשהוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה) כתב רבינו מאיר דדינה כדין איילונית", עכ"ל.

וביאר החזו"א (שם סק"ט) שאין זו סתירה גמורה לדברי מהר"ם במרדכי דלעיל, דבאמת לא פסיקא ליה למהר"ם דיש כאן דינא דמתיבתא.

הרי שאם אין כאן דינא דמתיבתא, יש לה דין איילונית ולא דין מורדת דמאיס עלי שממתינין י"ב חודש ויש לה רק בלאות שתפסה לדעת הרא"ש.

וכן משמע בתשובת הרדב"ז חלק א' סימן תלה, וז"ל בתו"ד:

"תניא בתוספתא ומייתי לה הריא"ף ז"ל בשלהי כתובות, שלש ארצות וכו' אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל, כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה. והאי כפייה אינה בשוטים, אלא ע"י שמפסידין כתובתה ואומרים לה אם לא תלכי עמו הפסדת כתובתך, ואם לא רצתה ללכת הפסידה כתובתה. וכן כתב עלה הר"ן ז"ל, ובכל מקום שהוא יכול להוציאה אם אינה רוצה לצאת תצא בלא כתובה, ומשמע דאפילו תוספת אין לה, דלא כתב לה אלא אדעתא למיקם קמיה בכל מקום שהדין נותן שתלך אחריו, ע"כ… וכן כתב הרמ"ה ז"ל שדנין אותה כדין איילונית וכו'. אם פירש לה בשעה שנשאה ע"מ שתלכי עמי לכל מקום שאלך אין אחר התנאי כלום וכופין אותה לקיים תנאה, ואם אינה רוצה אין לה כתובה ולא תוספת ולא מתנה ולא מזונות ולא תנאי מתנאי הכתובה, שלא כתב לה אלא ע"מ שתלך עמו, אבל בלאותיה לא הפסידה אפילו אם תפסן הבעל מוציאין ממנו, גם מה שבלה או נאבד מנכסי נדוניתה אין מוציאין ממנו, שלא קבל אחריותן עליו אלא ע"מ שתלך עמו שהרי היא אצלו כמי שנשא איילונית וכמו שכתבנו לעיל בשם הרמ"ה ז"ל", עכ"ל.

מבואר ברדב"ז בשם הרמ"ה שדין אשה המסרבת שלא כדין לדור במקום שהבעל רוצה, דינה כדין אשה שבעלה מגרשה משום שהיא איילונית, ולא הזכיר כלל שדינה כדין מורדת דמאיס עלי.

לעומת זאת, עיין בתשובת חת"ס חלק ג' (אבן העזר א') סימן קנ שכתב, וז"ל:

"אודות האי צורבא מרבנן אשר התחתן עם עתיר נכסין אחד, והפריז לו סך עצום וגם התנה להחזיקו על התורה והעבודה שנים הרבה ולקבוע לו אהל מדרש של תורה בעיר ואם בישראל מלא חכמים וסופרים. וכמעט קט זמן אחר חתונתו פשט לו הרגל, …והנושים באו לקחת את כל אשר להזוג ולא השאיר להם מאומה, ואח"כ חזר הבורח למקומו ומאומה אין בידו לפרנס הזוג. והאי מרבנן צווח כי כרוכיא אי לו על אשתו, או תבוא ותדור עמו במקומו מקום חיותו מקום תורתו וילמוד מתוך הדחק ואשתו עמו, או תקבל ממנו גט פטורים ויכול לישא אחרת ולא ישב גלמוד. ואחר כמה התראות מרבני מדינתה וארצה בתמרוריתה עומדת לבלתי שמוע אל השופטים ואומרת נואש, כי זאת אומרת, היא תשאר אצל אביה והוא ישב גלמוד עד ירחיב ה' גבול אביה ואז שבו בנים לגבולם וכו'.

כיון שבקש (הבעל) ממנה והתרה בה ע"י רבנים דהמדינה ההוא שהיא תבוא אחריו, והוא מנוה היפה לנוה יותר יפה ויפה כמובן לכל מבין ויודע, א"כ הרי דינה אמור מפי מהר"ם שנדונית כמורדת, וכבר פסק רמ"א אה"ע בסי' ע"ז דלאחר יב חודש מתירים לו לגרשה בע"כ או לישא אחרת… ,אחר שיבורר שהתרו בו כדין שתדור עמו במקומו ושאם לא כן תדין כמורדת ולא שמעה, ומיום זה ימתין יב"ח, ואם לא תחזור, אזי הדבר מוסכם לע"ד להתיר לו חרגמ"ה לישא אשה על אשתו הראשונה ולהשליש לה גט ביד שליח כנהוג, עכ"ל.

מבואר שלמד החתם סופר מדברי מהר"ם במרדכי, דאשה שעבר בעלה לנווה יפה מקודמו וקורא לה שתבוא אחריו ואינה באה, יש לה דין מורדת דמתרין בה וממתינין אחר התראה י"ב חודש (ואח"כ יכול לגרשה בעל כרחה או לישא אחרת וליכא חדר"ג). דינים אלו של התראה והמתנת י"ב חודש נאמרו במורדת דבעינא ומצערנא ליה, ואמנם הרא"ש והרשב"א ס"ל שיש המתנת י"ב חודש במורדת דמאיס עלי, אבל התראה לא מצאנו.

לכאורה החת"ס והחזו"א חלוקים בתרתי בהבנת דברי המהר"ם –

החזו"א כאמור הבין שאמנם דימה מהר"ם אשה המסרבת לדור במקום שבעלה רוצה למורדת דמאיס עלי, אך אין כוונת מהר"ם שסירובה של אשה זו היא אחד מהאופנים של מורדת דמאיס עלי, אלא כוונתו שדומה למורדת דמאיס עלי לענין שתהיה בכלל תקנה דמתיבתא (דחייב באחריות נכסי צאן ברזל שנגנבו או אבדו), אך מדינא דגמרא דינה כאשה המתגרשת מצד שהיא איילונית.

החת"ס הבין שדומה אשה זו למורדת דבעינא ומצערנא, ויש לה דיני מורדת (לכל הפחות לענין התראה והמתנת י"ב חודש).

ועיין בפד"ר חלק ב' פס"ד המתחיל בעמוד 233 מהדיינים הגאונים הרבנים ע' הדאיא, י' הדס, ב' זולטי, שהלכו בדרך החת"ס וכתבו, וז"ל בתו"ד:

"והנה בעצם הערעור לכאורה צודק המערער בטענתו שהמשיבה תעבור לגור אתו במקום עבודתו, שהרי הצדדים התחתנו בחו"ל ואח"כ עברו לגור בארץ, א"כ פשוט הוא שהאשה חייבת ללכת אחרי בעלה במקום עבודתו ופרנסתו, ואם היא מסרבת דינה כמורדת כמבואר בשו"ע אה"ע סימן ע"ה, עכ"ל.

וכן בפד"ר חלק ח' פס"ד המתחיל בעמוד 97 מהדיינים הגאונים הרבנים יוסף שלו' אלישיב, בצלאל זולטי, אליעזר גולדשמידט, מבואר כהבנת החת"ס, ומפורש שם דהיא כמורדת דבעינא ומצערנא, אלא שחילקו בין מסרבת לדור במקום שרוצה הבעל ומחויבת לזה מחמת חיובי אשה לבעלה שנישאת על דעת כן, למסרבת לעלות לא"י, דלדעת הר"ן לא נישאו על דעת כן, ולא תהא כמורדת, אלא שזכותו לעלות, וז"ל שם:  

"והנה זה נראה פשוט, דבאירס או נשא אשה במדינה אחרת, דקיי"ל באה"ע סי' ע"ה דכופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה, וכ"ש בהתנה עמה, בהא כו"ע לא פליגי דבמסרבת ללכת אחריו, דינה כמורדת דבעינא לי' ומצערנא לי', וה"ה דאין לה מזונות כמ"ש בתשו' הרא"ש (הו"ד בטור סוס"י ע"ה)… , אך בהוא אומר לעלות לא"י והיא לא רוצה לעלות, בזה י"ל דאף דמפסדת כתובתה מ"מ אין דינה כמורדת, והטעם בזה הוא כדלהלן וכו', עכ"ל.

אמנם אחר העיון בשיטת החזו"א בדין מורדת נראה שהבנת החזו"א מתיישבת עם תשובת החת"ס הנ"ל. עיין בחזו"א אהע"ז סי' סט סק"ג שכתב, וז"ל:

"הא דמאיס עלי לית לה כתובה לאו דוקא במוחלת, אלא אף אם אינה מוחלת הפסידה מן הדין כיון דהיא מורדת בטענת מאיס עלי… ,ואין דין מאיס עלי אלא דוקא בכה"ג (שרצונה להתגרש מחמת שמאוס עליה), אבל אם רצונה לצאת שנתנה עיניה באחר או שרצונה בממון שתוציא ממנו, אף שסוף סוף רצונה להתגרש, מ"מ אין זה בכלל מאיס עלי אלא בכלל מורדת בעינא ליה, ובי"ד משתדלין לעשות שלום ביניהן וגוערין בה ומכריזין עליה ואין מפסידין כתובתה לאלתר וכו', עכ"ל.

וכתב עוד שם ס"ק ט"ז וז"ל:

"בית שמואל הל' מורדת כתב דאם טוענת מאיס עלי ותובעת גם כתובה ליתא לדינא דמתיבתא…, וכבר כתבנו לעיל סק"ד דכל שמטעמת דבריה… באומרת מאיס עלי לא הפסידה כלום במה שתובעת גם כתובה, וכל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה, והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס… אינה מפסדת בתביעתה וכו', עכ"ל.

מבאר החזו"א, דאע"פ שרש"י ור"ת בסוגיא דמורדת (כתובות ס"ג:) פירשו דמורדת דמאיס עלי היא אשה האומרת לא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו, אין כוונתם שאי תביעת הכתובה הוא המגדיר את מרידתה כמאיס עלי, וממילא כשתובעת כתובה הוי מרידת בעינא ומצערנא ולא מאיס עלי, אלא עיקר הענין הוא, האם אכן מורדת מחמת מאיסות ואבדה רצונה להיות אשתו ותו חיי אישות עמו יהיו בגדר אונס, וכדברי הרמב"ם הל' אישות פי"ד הל"ח דמאיס עלי היא האומרת "מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי". ומה שפירשו דמאיס עלי היא האומרת אף לא כתובתו, רצונם לומר, דאי תביעת הכתובה הוא סימן לכך שרצונה להתגרש מחמת מאיסותה בו ולא כדי לצערו או להרוויח ממון וכדו'. ומסיק החזו"א דלפי הבנתו העיקר תלוי בראות עיני הדיין לקבוע אם מורדת מחמת מאיסות או מחמת דבר אחר.

ונראה לע"ד שדבריו לענין המסרבת לעלות לא"י עם בעלה הם לשיטתו והבנתו הנ"ל. דהבין החזו"א דדיני מורד ומורדת שתקנו חכמים עיקרם נועדו שישובו זל"ז ויחזור השלום לבית זה, ובמורדת דבעינא ומצערנא, שאין מאיסות, הבינו חכמים בדעתם שהכרזה התראה והפסד כתובה עשויים להועיל להניא את האשה ממרידתה, משא"כ כשמאסה בו, אמדו חכמים בדעתם דלא יועילו התראה והפסד כתובה אחריה, אלא לשיטת הרא"ש והרשב"א בכל זאת תקנו חכמים להמתין י"ב חודש, דכל שלא עברו י"ב חודש יש תקווה שמאיסתה אינה מוחלטת ועשויה להשתנות. לפי הבנה זו כתב  החזו"א דהכל לפי ראות עיני הדיין לקבוע מחמת מה היא מורדת, דאם לראות עיניו מאסה בו ותביעת כתובה אינה מהותית לרצונה להתגרש, אזי היא בכלל מורדת דמאיס עלי, שהכרזה התראה והפסד כתובה לא יחזירוה ממרידתה. ממילא כתב החזו"א (שם ס"ק ט' וכ') כשרצונה להתגרש משום שאינה רוצה לעלות עמו לא"י וחוששת חשש אמיתי שלא מיתדר לה שם, ודאי אין תקוה שתחזור בה מפני הכרזה והתראה ואף המתנת י"ב חודש לא יועילו, כי אין דבר זה ראוי להשתנות, לפיכך הבין החזו"א שלא תקנו כאן דיני מורד ומורדת. ונראה לפי"ז פשוט, דדבריו אלו שעל מרידה מחמת דבר שאינו ראוי להשתנות אין דיני מורד ומורדת, אף בזה הכל לפי ראות עיני הדיין אי הוי דבר הראוי להשתנות אי לאו.

לאור דברים אלו, בעובדא דתשובת החת"ס הנ"ל לא היה החזו"א דן אחרת. דשם מיירי החת"ס באשה שאינה רוצה להתגרש אך רוצה להמתין ולא לחיות עמו במקומו עד שאביה יחזור לעשרו ויוכל לספק צרכם, ודאי בראות עיני הדיין אין סירובה של אשה זו לחיות עם בעלה "דבר שאינו עשוי להשתנות", כי אין סיבה הנראית לעין לרצונה לא לגור עמו במקומו, ומגדיר החת"ס אשה זו "כאומרת נואש", ממילא הוי בכלל דיני מורדת, ודן אותה החת"ס ודאי כמורדת דבעינא ומצערנא, שהרי לא מאסה בו כלל אלא רצונה הוא להישאר אשתו ולחזור לחיי אישות ביום מן הימים אחר שתתגשם תקוותה המדומה, ודו"ק."

אלא דברי הרה"ג הנ"ל. ודפח"ח.

והדרינן לנדון דידן. הצדדים חיים בנפרד זמן רב, כאשר שאלת מקום המגורים עולה פעם אחר פעם. לאור כל האמור והמבואר לעיל, הדין הוא שאם האשה תסרב לדור עם בעלה במקום שיבחר, ותתנה את המגורים המשותפים בתנאים שאין להם בסיס בהלכה, יש לדונה בדין מורדת דבעינא ומצערנא, שצריכה הכרזה והתראה והמתנה יב"ח. ולנוכח העובדה שאיש מחה מתחילת ההליכים על כך שהאשה לא מקיימת איתו יחסי אישות, לא בעינן להמתנה יב"ח, אלא להכרזה והתראה בלבד, וגם זאת, בתנאי שהאיש יסרב לשלם לאשה את כתובתה, דאם יאות לכך, שפיר דמי לחייבה לקבל את גיטה לאלתר. 

אמנם כל זאת בתנאי שהאיש ירצה באשה, והיא תסרב לחזור להתגורר עימו, דאם הוא אינו רוצה בה, לאו מורדת מקריא. שבמי היא מורדת, בבעל שאינו רוצה לשמש עמה?

כך כתבו בפשטות כמה פסקי דין. יסודם בדברי רבנו ירוחם הידועים באיש ואשה המורדים זע"ז, שלא נוהגים באשה משפטי מורדת.

כך כתבו בפסק דין שניתן בביה"ד ת"א בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ח' ג' צימבליסט, הרב ע' אזולאי והרב ש' דיכובסקי (פורסם בפסקי דין רבניים חי"א עמ' 253 ואילך):

"אך עלינו עוד לדון בתביעת הבעל (בתיק שפתח בטבת תשל"ז) להכריז עליה כמורדת כדי להפסידה כתובתה ואז תצטרך גם להחזיר המתנה. אולם נראה שאין מקום להכרזה כזאת. שהרי גם הבעל אין לו שום מחשבה לחזור לשלום בית, וגם הוא חפץ בגירושין, ואף פתח בראשית הדיונים תיק לצו הפרדה וכנ"ל. ורק עתה, בסוף הדיונים, לפני מתן פסה"ד, הזדרז הבעל והגיש תביעה להכריז עליה כמורדת, וכמובן שאין מגמתו בזה אלא לשפר את מעמדו בביה"ד ביחס לרכוש, ותו לא. ובכהאי גוונא, שגם הבעל אינו חפץ באשתו ואינו מקווה לשלום בית, אין טעם להכריז עליה כמורדת. כי עיקר מגמת ההכרזה היא לאלץ את האשה לשוב ממרדה ולחזור לבעלה, וכלשון השו"ע /אה"ע/ סי' ע"ז: "הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת". ולכן כאשר הבעל אינו חפץ בה, אין מקום לאלצה לשוב אליו, ואין להכריז עליה כמורדת. והדברים מפורשים בדברי רבנו ירוחם שהבאנו למעלה… ".

ובהינתן הסכמה של האיש לחזור לשלום בית, האשה לא תוכל להתנות את חזרתה בכך שהאיש יחזור בתשובה ויקיים את כל מצוות התורה, אלא אך ורק בהסכמתו לקיים מצוות שנוגעות אליה, כמו שכתב הב"י (אה"ע ר"ס קט"ו) בשם הרא"ש בדין אשה שעוברת על דת, דהני מילי כשהיא עוברת על איסורים שנוגעים לאיש ומשבשים את חיי הנישואין, אבל כשעוברת על איסורים שאינם נוגעים לאיש, לאו עוברת על דת מיקריא, והאריכו בזה בפסקי הדין, ואנו די לנו בזה.

סירוב של האשה, יוביל לאלתר להכרזה עליה כמורדת. ובנדון דידן שהאיש לא קיים פריה ורביה, מרידה של האשה תחייב גם אותו לגרשה, ואין כאן המקום להאריך בזה, ודי לנו אם נציין למה שכתבו בעניין בפסקי הדין הבאים: פסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י' נסים, הרב י' ש' אלישיב והרב ב' זולטי (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ג עמ' 3 ואילך); פסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ע' הדאיא, הרב י' ש' אלישיב והרב ב' ז'ולטי (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ד עמ' 244 ואילך); פסק דין שניתן בביה"ד ת"א בהרכב הדיינים הגאונים: הרב מ' לופז, הרב ע' בר שלום והרב נ' הורביץ (פורסם בפסקי דין רבניים חי"ב עמ' 239 ואילך).

סיכום והכרעת הדין

מסקנת הדברים היא, שבעל שאינו חפץ באשתו אינו יכול לתבוע שביה"ד יחייבה לקבל ממנו גט. ובעל שמציע שלום בית בתנאים סבירים, ומסורב על ידי האשה יכול לתבוע גירושין. בשלב ראשון בכפוף לתשלום כתובה, ולאחר הכרזה והתראה האיש יפטר גם מהכתובה.

והאיש דנן, אם ידבק ברצונו בגירושין, תביעתו תידחה. אך אם יציע לאשה הצעה לשלום בית בתנאים סבירים והאשה תדחה את הצעתו או תתמהמה, תביעתו תתקבל, בשלב ראשון בכפוף לתשלום כתובה, ולאחר הכרזה והתראה אף ללא כתובה.

הדברים אמורים על אף שהצדדים חיים בנפרד זמן רב יותר מי"ח חודש שקבע הגר"ח פלאג'י בתשובתו הידועה, היות והוכח במשך ההליכים, שעל אף שהאיש אמר דברים קשים ודבק בגירושין, מחוץ לאולמו של ביה"ד הציע לאשה כמה פעמים לחזור לשלום בית, ועל אף שהאשה היתה ביקורתית מאד כלפי האיש, היא דבקה בתביעת שלום הבית.

לכן נראה לביה"ד שיש מקום להציע לצדדים מתווה לשלום בית, שבו יבחנו כוונותיהם, כאשר ביה"ד מבהיר שלא תהיה לאשה הזדמנות נוספת, וסירוב לשלום בית או העמדת דרישות שאינן לפי ההלכה, יובילו לדחיית תביעתה וקבלת תביעת האיש להכריז על האשה שהיא מורדת ולחייבה בגט, תחילה בכפוף לתשלום כתובה, ולאחר הכרזה והתראה, ללא כתובה.

להלן המתווה:

• האיש ישכור דירה מתאימה בעיר א' ויודיע על כך לאשה.
• האשה תשוב ללא שיהוי לחיים משותפים עם האיש, כולל חיי אישות מלאים לשם הבאת ילדים לעולם והקמת משפחה.
• האיש יכבד את אורח החיים של האשה ולא יעשה מעשים שנוגדים את ההלכה ושנוגעים לאשה עצמה, כגון: קיום יחסי אישות בזמן נידה, והכשלתה באכילה של מאכלים שאינם כשרים. מעשים שאינם נוגעים לאשה, כולל אי הקפדה של האיש על שמירת שבת, תפילין ותפילות, עם כל ההסתייגות מהם, אינם עילה לאי חזרת האשה לשלום בית.
• בכל שבת רביעית, האיש יהיה רשאי לשהות אצל אימו בלי האשה. הסדר זה ימשך חצי שנה, לאחר מכן הוא ייבחן שוב על ידי ביה"ד.

הצדדים ייתנו את עמדתם ביחס למתווה בתוך 7 ימים.

פסק דין זה מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ט בשבט התשפ"ג (20/02/2023).

הרב עידו שחר                             הרב שמואל צבי פריד                       הרב אלימלך וסרמן

הפוסט המסרבת לדור במקומו של האיש – מורדת דבעינא ליה או מורדת דמאיס עלי הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי נתניה שדחה את תביעת הגירושין של המערער, אם כי המליץ למשיבה להסכים לגירושין בכפוף לפיצוי גירושין בסך של 300,000 ש"ח שישולמו בשישים תשלומים עיתיים בני 5,000 ש"ח כל אחד ויבואו מזכויות בלתי־נזילות של המערער, שלכאורה קיים סיכוי סביר לפחות שתהיה המשיבה זכאית להן במסגרת ההליכים הרכושיים שבין הצדדים, המתנהלים בערכאה אחרת – אלא שזכותה זו לא תבוא, לכאורה, לידי מימוש אלא בעוד שנים רבות, בעת שיבשילו אותן זכויות, ולפי ההצעה האמורה תזכה בהן המערערת בטווח הזמן הקרוב.

נעיר כי מצאנו לנכון לפרט כאמור את טיבו של פיצוי הגירושין המדובר מאחר שמדברי הצדדים, לפחות בבקשות – תגובות האחרונות, עולה לכאורה כי יש מי שהבין כי מדובר בסכום שיבוא על חשבון הזכויות הנזילות, ולא היא.

בדיון ניסינו להביא את הצדדים להסכמות שימנעו את הצורך בפסיקה, אולם משלא הגיעו הצדדים להסכמה וזקוקים אנו לפסיקה עלינו לקבוע כי יש לדחות את הערעור.

ב.         לאחר העיון בכתבי הטענות ולאחר שמיעת הצדדים בדיון באנו למסקנה ברורה, שעלתה למעשה כבר בדיון עצמו ואף נאמרה בו למערער, כי אין מקום לסטות מפסיקתו העיקרית של בית דין קמא שדחתה את תביעת הגירושין.

המערער לא הוכיח ולמעשה לא הביא אפילו קצה ראיה לסתור את קביעתו של בית הדין קמא כי לא הוכחה מרידה של המשיבה בו ולא כל טענה אחרת היכולה להקים חיוב גירושין. לא נסתרה בכהוא־זה גם המסקנה כי העילה האמיתית לרצונו של המערער בגירושין היא נתינתו את עיניו באחרת, שבשלה ולמענה בחר ליטוש את אשת נעוריו.

ג.         אכן המערער טוען כי כיום גם המשיבה אינה חפצה בכנות בשלום בית אלא בגירושין, ואין סירובה להם אלא תולדת שיקולים כלכליים, וכמו כן כי נוכח הפירוד הממושך שבין הצדדים יש לחייב בגירושין.

לעניין זה יובהר תחילה כי למעשה אין מדובר בשתי עילות גירושין נפרדות לגמרי אלא באחת או לכל היותר בשני ענפים של עילה אחת. עילת הפירוד הממושך שיסודה בפסיקתו המפורסמת של מהר"ח פאלאג'י אינה עילה לעצמה אלא אינדיקציה לחוסר סיכויי שלום הבית, ולעיתים בצירוף מכלול ראיות או נסיבות נוספות גם לחוסר כנותו של הצד המבקש את שלום הבית, וסוף דבר אין לפנינו אלא את שאלת כנות הרצון בשלום בית ואת שאלת סיכוייו.

ואכן גם אנו סבורים, וגם בית דין קמא סבר כפי העולה מדבריו, כי קלוש מאוד, בלשון המעטה, הסיכוי כי שלום הבית ישוב וישרור בין הצדדים. נוסיף ונאמר כי דומה שאף המשיבה מתבוננת במציאות בעיניים פקוחות ומבינה, גם אם בכאב, כי ככל הנראה מה שהיה בין הצדדים לא יהיה עוד. כך עולה גם מדבריה המפורשים – והראויים – כי אם יכריע בית הדין לא תעמוד בדרכו של המערער אל הגירושין, ובלבד שיישמרו זכויותיה, לרבות הזכות לפיצוי, וכך עולה מן המשא־ומתן המתנהל בסוגיית הפיצוי.

אך זו אינה ראיה גם לחוסר כנותה של המשיבה, ותהום פעורה בין פסיקה המושתתת על חוסר כנות בקשה לשלום בית לזו המושתתת על חוסר סיכוייה.

ונבהיר: בן זוג המבקש, או שביקש בעבר, שלום בית – אין פירושו של דבר תמיד כי יש סיכוי ממשי לשלום בית ואף לא כי טחו עיניו מראות את סיכוייה הדלים של בקשתו להתממש. יש שאכן סבור הוא, בצדק או שלא בצדק, כי יש סיכוי של ממש לכך ואזי בקשתו היא לפסיקה אופרטיבית של שלום בית; ויש שגם הוא מבין, בין שהבין כך מלכתחילה או שהדבר התחוור לו במהלך ההליכים, כי הסיכוי דל הוא, אלא שמבקש הוא לזעוק את זעקתו הכנה כי הוא מצידו אכן מבקש שלום בית בכל נפשו ומאודו ואם יסכים לכך בן הזוג האחר – יקבלנו בזרועות פתוחות על אף המשקעים שביניהם ועל אף הטענות הצודקות שיש לו נגדו. אין הדבר עומד בסתירה להבנה כי הסיכוי שבן הזוג האחר יסכים לשלום הבית המבוקש – לא רב הוא. ואדרבה: התנהלות כזו שאינה מוותרת על הרצון העצמי בשלום בית, אך גם אינה מתכחשת למציאות – נכונה היא יותר מזו של בני זוג, במקרים אחרים, הממאנים להכיר בעובדות ולעיתים גם ממאנים לציית לפסיקה בשל כך ומשום רצונם, ולו גם רצונם הכן, בשלום בית.

אכן, לעיתים משמנהל בן הזוג המבקש שלום בית משא־ומתן שעיקרו סובב הולך סביב ענייני ממון למיניהם יש בכך כדי ללמד כי מעודו לא ביקש בכנות שלום בית, אלא שניצל את רצונו של רעהו בגירושין, שאולי איתן הוא יותר מרצונו שלו בהם, כדי להשיג הישגים כספיים במסווה של בקשת שלום בית. אך לא תמיד אלו פני הדברים.

ד.         בהכללה אפשר לומר כי כמה אינדיקציות אפשריות יש שעל פיהן יוכל בית הדין להבחין בין מי שמלכתחילה לא הייתה בקשתו לשלום בית כנה למי שמלכתחילה אכן היה כן בבקשת שלום הבית, וגם עתה רוצה הוא בו, אלא שהבין אל נכון את חוסר סיכוייו, ובהן: טענותיו נגד בן הזוג האחר ואף דרך הבעתן באוזני בית הדין – לא אחת חזינו במבקשי שלום בית לכאורה שתוכן וצורת טענותיהם נשמעו יותר כטענות לחיוב גירושין; מעשים שנעשו או שלא נעשו מצד בן הזוג הטוען לשלום בית לטובת שלום הבית; פרק הזמן שעבר, אם עבר, מהפירוד בין בני הזוג עד להגיעם לשערי בית הדין או לפחות לייעוץ כזה או אחר, והשאלה אם הגעתם אליו אז הייתה ביוזמת הצד המבקש את שלום הבית, במטרה לקדם את בקשתו שלו, או ביוזמת הצד האחר, כשמבקש שלום הבית נגרר אחריו בעל כורחו ורק בתגובה לבקשת הגירושין טוען הוא "אני – שלום בית אני מבקש"; דרך ומועד העלאת התביעות הכלכליות כהצעה ותנאי להסכמה לגירושין ועוד.

מכל מקום שאלה זו צריכה להיבחן בכל מקרה לגופו, עצם ההסכמה בשלב מסוים לגירושין שלובים עם הסדר כלכלי־פיצוּיִי אינה ראיה כי המסכים לכך לא ביקש שלום בית מלכתחילה בכנות ואף לא כי גם עתה אינו רוצה בו, אלא שמבין הוא את המציאות חסרת הסיכוי לשלום, ואף שאר האינדיקציות שנמנו לעיל אינן מוחלטות ויש לבחון אותן בכל מקרה לגופו.

לעניין זה, וגם לעניין סיכויי שלום הבית במקרים מסוימים, נאמר בפסק הדין בתיק 1254104/2 (מפי כתבו של אחד החתומים מטה, הרב ש' שפירא, פורסם):

בית הדין הרחיב כיד ה' הטובה עליו להסביר את דינו של רבנו ירוחם (שעליו התבסס) […] לדעתנו הלכתו לא שייכת בנידון דידן […]

התנאי לפסיקה כזו הוא קביעה כי הצדדים אינם רוצים זה בזה שבסיסה נשען על קביעת העובדות בכל מקרה לגופו. ללא קביעה מדויקת של המצב האמיתי, או הוכחה שמסתבר באופן של למעלה מכל ספק שזה המצב האמיתי אין להסתמך על הלכתו, לא לעניין חיוב בגירושין ולא לעניין פטור מתוספת כתובה […]

בשנים האחרונות העילה הנפוצה ביותר לחיוב בגירושין היא שיטת רבנו ירוחם […] בצירוף לשיטה זו מביאים את דברי הגר"ח פאלאג'י שכל היכא שעברו י"ח חודש "ונלאו מתווכי השלום" יש להשתדל להפרידם זה מזו. משכך, בתביעות רבות שבהן אחד מהצדדים רוצה בגירושין והצד השני מסרב חותרים בתי הדין לבדוק את מהות סירובו על ידי בחינת מעשיו ודיבוריו. ואם מגיעים למסקנה שעל אף דבריו המפורשים, על פי אומדנת דעת הדיינים, מחשבתו האמיתית אינה כפי שמוציא בפיו והוא באמת רוצה להתגרש, יש לתלות את דיבורו ברצון להגיע להטבות שונות ומשונות ולפרש דבריו על פי האומדנה שלנו (ועיין שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף ד).

ולפעמים אף יותר מזה: מכיוון שלדעת בית הדין השלום לא ייכון נלך אחרי דינו של הגר"ח פאלאג'י, נחייב בגירושין ואף ניתן פסיקה שבפועל כופה את המסרב להתגרש להתגרש בעל כורחו ולהפסיד לאישה, אם האישה היא המסרבת, את המזונות ושאר זכויותיה – כופה בפועל מפני שעם שלילת הזכויות הנובעות מקשר הנישואין, לא תהיה לדורש שלום הבית תוחלת ותקווה להישאר נשוי רק על פי הרישומים, בעוד בן זוגו מתחיל בחיים חדשים […] משכך חובתנו להבהיר את גדרי הדין.

דברינו מבוססים על מה שכתבנו בעבר בפסק דין בתיק (נתניה) 872663/1 (פורסם) בביאור מהותה של תביעה לשלום בית, ונרחיב את הדברים […]

אם רואה הדיין שיכול לעשות שלום בית, אין הוא צריך לפסוק את הדין ולגרום לפירוד, אלא אדרבה: חובה עליו להשתדל לעשות שלום בית […]

ונראה לומר דהוא הדין אם הצד הטוען שרוצה שלום בית לא עשה דבר ולא פנה לגורם כלשהו – אין זה מורה על חוסר הכנות ברצונו לשלום בית, שהרי הרבה אנשים אינם בעלי יוזמה לעזור לעצמם, יש שהם פגועים וישנם מי שהם חסרי אונים בסיטואציה שאליה נקלעו ולכן אין הם עושים דבר, או מפני שיודעים (או חושבים) שבנסיבות העניין אין בכוחם ולא בכוח רב או יועץ כלשהו להביא מזור למשבר ולהחזיר הצדדים לשלום בית. ומשכך יש לומר שהתנהלות זו אינה פוגעת בכנות רצונם לשלום בית ואין אפשרות לבוא אל הטוען לשלום בתביעה מדוע לא פעל לשתף גורמים חיצוניים או לשכנע את הצד השני לחזור לשלום בית.

ולפיכך אף אם המשבר בין בני הזוג הוא עמוק, אחד הצדדים עזב את הבית, או שהבעל קשר קֶשר עם אישה אחרת, אין בהימנעות הצד השני מלהגיש תביעה לשלום בית כדי להוכיח שאין הוא מעוניין בשלום בית, שהרי יכול להיות שהוא מעוניין ורצה בשלום בית, אלא בהכירו המציאות החליט שלא תהיה תועלת בהגשת תביעה לבית הדין ואין הוא רוצה או צריך לעשות דבר ללא תועלת ותוחלת […]

עצם התביעה לשלום בית היא בעיקרה תביעה הצהרתית […] אומנם תביעת שלום־הבית יכולה להועיל, אם תתקבל התביעה, שלא לאפשר לאחד הצדדים לחבל בחזרה לשלום בית […]

 הקביעה שהאפשרות לשלום בית ריאלית ושיש אפשרות שהצדדים יחזרו זה לזה אינה דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת, גם אם לכשיחזרו הצדדים לחיות יחד, לא יהיו חיי הנישואין מושלמים […]

אין בהימנעות הצד התובע מהגשת תביעתו עד שהצד השני הגיש תביעה לגירושין או לפירוק שיתוף, משום ראיה לחוסר תום לב […] אף שהקרע בין הצדדים נמשך זמן רב, אין בשיהוי כדי להורות על חוסר כנות או תום לב, אם טרם נעשו מעשים פוזיטיביים מהצד השני […] כמו כן אין בפיצול תביעותיו של התובע שלום בית ובהגשת תביעותיו האחרות בערכאה אחרת משום הוכחה שתביעתו לשלום בית אינה כנה […] אם בית הדין מתרשם שצד מן הצדדים כן ברצונו לשלום בית, אין זה מגרע מכנות תביעתו. אכן פיצול התביעה בערכאות שונות מקשה ומסרבל פתרון הבעיות שבין בני הזוג, אך אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להורות על חוסר כנות.

ראוי לציין שבאותו פסק דין אומנם היו דעות חולקות אולם המחלוקת לא הייתה על העקרונות האמורים אלא על הערכת המציאות באותו מקרה, אם מכלול הנסיבות שבו אכן היה בו כדי להביא למסקנה שהאישה אינה רוצה בכנות בשלום בית או לא. העיקרון כי גם כששלום הבית נראה לכאורה חסר סיכוי – לא תמיד כך הדבר, ובעיקר כי גם אם באמת חסר סיכוי הוא אין הדבר מורה על חוסר כנות הבקשה – לא היה שנוי במחלוקת.

ה.         וכאמור, תהום פעורה בין מי שאינו רוצה באמת בשלום בית – אף אם צודק הוא ואף אם שכנגדו הוא האשם בפירוד ובגירושין – למי שרוצה בשלום בית בכנות אלא שמבין הוא את חוסר הסיכוי לכך:

כששני הצדדים אינם רוצים בשלום בית, הן הצד התובע את הגירושין והן הצד המתנגד להם – ולרבות אם רוממות שלום הבית בגרונו, אך חרב פיפיות של ריב ומדון או של פירוד ומשטמה בידו ובעיקר בליבו – קמה וגם ניצבו דברי רבנו ירוחם המורה על חובת גירושין, ושאלת האשם אינה נוגעת לעצם החובה אלא לשאלה אם הפסידה האישה את תוספת כתובתה נוכח רצונה שלה, או גם שלה, בגירושין, או לא הפסידתהּ מאחר שרצונה בגירושין אינו אלא תולדת רצונו של הבעל בהם וחוסר סיכויי שלום הבית או תולדת מעשיו של הבעל שהגיעו לידי כך שראוי היה לחייבו בגירושין ובכתובה אף לולי רצה בגירושין.

לעומת זאת כשאחד הצדדים עודו רוצה בכנות בשלום בית – ואומנם מבין הוא אל נכון כי הסיכוי לכך אפסי או על כל פנים קלוש בשל אי־רצונו של רעהו, אך למרות זאת מצידו מוכן הוא ומייחל הוא לאפשרות כי יארע 'נס' וכי יסכים רעהו לבקשתו – ואזי אם אין עילת גירושין אחרת, אם חוסר הסיכוי אינו אלא תולדת סירובו של הצד האחר ורצונו ליטוש את רעהו בכל מחיר, אין מקום לפסיקה שמשמעה הוא כי יצא חוטא נשכר וכי הצד שבגד בחברו ונטשו ללא עילה יזכה גם בגירושין, בניגוד לרצונו של חברו הנכון לשלום בית, אך משום שאנו משערים כי צד זה, האשם והבוגד, אכן נחוש בדעתו ולא יסכים לשלום בית, ויהי מה.

ו.          ואכן לחוסר סיכויי שלום הבית יש משמעות, והיא, כדברי מהר"ח פאלאג'י הנזכרים, כי למרות כנות הרצון של אחד הצדדים בשלום בית ולמרות אשמתו של הצד האחר בפירוד ובחוסר הסיכוי, מכל מקום יש להמליץ על גירושין ולעודד אותם, שכן בראות עיני בית הדין הללו יטיבו עם שני הצדדים וימנעו משניהם מכשול.

המלצה ועידוד כאלה יכולים להיות בדרכים שונות, יכולים הם להיות באמצעות הפעלת לחץ על הצד המתנגד לגירושין, ולחץ כזה אפשרי מבחינה חוקית ולעיתים גם מבחינה הלכתית גם ללא חיוב גט באמצעות צווי הגבלה, הפסקת תשלומי מזונות או במקרה ההפוך חיוב מזונות מעוכבת ועוד; ויכולים הם להיות באמצעות עידוד צד זה להסכים לגירושין, עידוד באמצעות פיצויי גירושין. על בית הדין שומה לבחון מה הדרך הראויה בכל מקרה – אם 'מקל או 'גזר', 'נועם' או 'חובלים', ולעיתים יש מקום לשילוב בין השניים אם במקביל ואם בזה אחר זה היינו תמריץ חיובי עד לנקודה מסוימת ותמריץ שלילי מעת שהסירוב נמשך למרות ההגעה לאותה נקודה.

דבר ברור הוא, מתוך העיקרון של 'לא יצא חוטא נשכר', שכשהצד הדורש את הגירושין הוא האשם בפירוד, ולא כל שכן כשקבע עובדה ונטש את רעהו לטובת אחרים, ואילו הצד המתנגד לגירושין והמבקש עדיין שלום בית, יבחר בית הדין בדרך של התמריץ החיובי, קרי: פיצויי גירושין, לפחות בשלב הראשון, ולעיתים גם לאחריו.

זו הדרך בה נקט בית דין קמא בענייננו.

ז.          כל שיש מקום לדון בו הוא השאלה, אם כשאין תמריץ זה משיג את מטרתו יש מקום לחייב בגירושין נוכח החששות שהעלה מהר"ח פאלאג'י ולהעמיד בצידו של התמריץ גם אמצעי לחץ שליליים, ולדעת חלק מהדיינים גם השאלה אם יש מקום לתמריץ כזה במקרה שזכויות אחרות שמקבל אותו צד מכוח חוק יחסי ממון, אף אם אין בהן תמריץ, יכולות להוות חלופה ל'פיצוי'.

לעניין זה נשוב ונצטט מפסק הדין הנ"ל (בתיק 1254104/2):

דיינים רבים סבורים שכשאין סיכויים לשלום, ואף אם מפני חוסר רצונו של צד אחד, יש לדחות את התביעה. אלה מסתמכים על המושג המיוחס לגר"ש דיכובסקי – 'מות הנישואין' ועל ההנחה שמציאות שכזו מחייבת גירושין, וכפי שיתבאר יש התולים קביעה זו בדעת רבנו ירוחם שתוזכר להלן.

ובאמת לא זו הדרך, לא בתביעה לשלום בית ואף במקום שנראה לבית הדין ששני הצדדים מעוניינים בגירושין, מפני שאף במקרה כזה נצרכים בחינת הסכסוך ופתרון המחלוקות בין הצדדים, לפני הגירושין בפועל, תוך שימת דגש והקפדה שמי שהולך ביושר ולא בדרכי עקלקלות לא יפגע בשל כך, וכפי שיבואר.

בתביעה לשלום בית עלינו לבחון את התביעה כשלעצמה, אם התביעה צודקת או אינה צודקת ורק אחר כך עלינו לבחון אם יש סיכויים שיהיה שלום ביתבמקרה הנידון לפנינו.

נחרצות הצד המתנגד לחזור לשלום בית בדעתו שלא לשוב לשלום בית אינה מעלה ואינה מורדת לעניין עצם הקביעה אם התביעה לשלום בית צודקת, ואםנקבע שהתביעה לשלום בית צודקת היא תישאר צודקת למרות סירוב הצד השני להיענות לתביעה זו.

כך אף אם הבעל עזב את הבית והלך לגור עם אחרת – דבר המשים את האישה ללעג וקלס בעיני כל מכיריהם, והאישה יודעת שמטרתו לגרשה ולסלקה מהבית, ואף שהבעל אומר שרוצה להתגרש באופן הוגן ולאפשר לה לקנות דירת ראויה אך קטנה יותר. וכמו כן כשאין ספק שהאישה פגועה מאוד מהמחשבה שתישאר לבד בדירה קטנה או תישאר ללא דירה ותצטרך להמשיך בטיפול בילדים – דבר שבוודאי מביא אותה לידי מרירות, התרסה, קללות ומריבות עם הבעל, לתלונות במשטרה, בין מוצדקות ובין שאינן, שהרי אין לדון אדם על מעשיו בשעת צרתו ובפרט שבן זוגו פוגע בו פגיעה אנושה, מבזהו, ומעמיד אותו במצב של חוסר אונים. אין ספק שתגובה זו היא תגובה טבעית הגיונית, וייתכן שהיא צודקת אף שלא נוכל לקבוע שהיא חכמה.

לצורך הכרעה בעניין זה, יש לנו להכניס עצמנו למצבה ולהרגשה של האישה שהבעל רוצה לזורקה והוא ימשיך את חייו עם אישה אחרת בנוחיות וללא דאגות […] אין בדברים שנאמרו במריבות עת התגלע הסכסוך וכן בעת בדיונים המשפטיים על הגירושין כדי לקבוע מה היה המצב לפני שהתחילו המאבקים, ואף שדיבורים כאלה ודאי לא יכולים לעזור ולהועיל לשלום בית – זהו טבעו של עולם שבמאבקים בין בני זוג הם עושים מעשים שמזיקים גם לעצמם. עם זאת במקרים שכאלה אין לבוא בטענות אל האישה.

לפני שנמשיך בביאור העניין שלפנינו חובתנו להזכיר את מה שכתבתי בפסק דין אחר בעניין תשובת התשב"ץ (חלק ב סימן ח), תשובה שנזכרה רבות בפסיקת בתי הדין […] שלא יסתכל הדיין על האישה כעל אישה זרה ועל צרתה כעל עניין שאינו נוגע לו, אלא יבחן כיצד היה נוהג ומה היה טוען אילו היה הדבר נוגע לו אישית, לו הייתה זו בתו, אם גם אז היה מתייחס בשוויון נפש ומחמיר חומרות – ברור לתשב"ץ שלא היה הדיין, או אותו מורה הוראה שהורה לאישה כאמור, נוהג ואומר כך אם היה הדבר נוגע לו […] וסיים התשב"ץ שאישה כזו, שמחמת הצער תובעת כתובתה בבית דין – ודאי לא תפסיד, ולא יאמרו לה כשהבעל מסכים לגירושין ואולי אף תובע אותם: "מכיוון ששניכם רוצים להתגרש אין לך כתובה, דאדעתא דהכי לא התחייב לך" – ישתקע הדבר ולא ייאמר! וסיים "וכך עונים את המעוקות?" וכתב שראוי לגעור בבעל בכהאי גוונא […]

ואין לומר שאין לומר דבר שאינו נשמע – והיינו היכא שבית הדין רואה שבפועל אין סיכויים לשלום בית, וכמו שרגיל בית הדין לשאול תמיד את הצד התובע "האם נראה לך שיש סיכויים לשלום בית במצב שנוצר?" וכל שכן לאחר שהבעל מצא אחרת ואחרי ששמענו דברי הצדדים שיש לומר ששוב אין סיכויים שיחזור לאישה – ולא היא, דהנה כפי שכתבנו יש לברר את הדבר משני פנים: א. אם התביעה לשלום בית היא אמיתית; ב. אם יש סיכוי שתתממש […]

יש נשים שאינן יכולות לסלוח ולמחול לבעל אם זינה עם אחרת וקל־וחומר אם הלך לגור עימה בקביעות, ולהכי אם תובעת האישה גירושין – מחייבים אותו לגרשה […] אומנם דברים אלו הם בדווקא אם האישה טוענת ודורשת להתגרש, אך אין אנו יכולים לומר שכלל זה נכון בכל הנשים, ויש הרבה נשים שאומרות שעל אף הפגיעה שנפגעו מהבעל בעקבות בגידתו, בעשותן את החשבון הכללי, אין הן מעוניינות לפרק את הבית ומוכנות לסלוח לבעל על מעשיו. יש לבדוק בכל מקרה ומקרה לגופו ולאו כולי נשי בחדא מחתא מחתינן להו […]

כל מה שכתבנו אינו אומר שהאישה לא נפגעה פגיעה עמוקה, ואין לנו להסיק שגם אם יחזרו לשלום בית תהליך החזרה לשלום בית יהיה תהליך קל, דאין ספק שבעקבות עזיבת הבעל והחלטתו לגור עם אישה אחרת התהליך יהיה ממושך קשה וכואב. כל מה שאנו אומרים הוא שאי אפשר לקבוע שהתביעה לשלום בית אינה כנה […] ומכיוון שכך, אם לא יוכח לבית הדין שהאישה היא האשמה בהפרת שלום־הבית, יש לקבל תביעתה לשלום בית […]

לעניין עצם קבלת התביעה אין זה מעלה או מוריד אם יש סיכוי או אין סיכוי […] חובה עלינו להביע דעתנו, והשומע ישמע והחדל יחדל. אך מלבד זאת נראה גם שאי אפשר לקבוע בוודאות שאין שום סיכוי שהבעל יחזור לשלום בית […] יכולגם להיות שעצם תקוות הבעל והאישה שעימה הוא מתגורר שהבעל יוכל לפרק את השיתוף ובעקבותיו להכריח את האישה להתגרש, וממילא יוכלו הם להינשא זה לזה, היא המזינה את הקשר ביניהם. אם יתברר להם שתביעת האישה לשלום בית התקבלה ואין לו סיכויים לגרום לאשתו להתגרש נגד רצונה, ממילא יקיץ הקשר שלו עם האחרת כשיהיה קשר שלא יוכל להתממש לנישואין, וממילא משיסתיים קשר זה, אין זה מן הנמנע שהבעל יחזור לחיות עם אשתו […] אנו רואים מקרים רבים שבהם הבעל נתן עיניו באחרת, עזב את הבית ואף על פי כן בסופו של דבר חזר לאשתו וילדיו.

חובתנו להתייחס להתנהלות לא ראויה של הנותנים עיניהם באחרת ויודעים שאין להם עילה לגירושין, שאחרי עבור זמן דרכם להגיש תביעתם לגירושין ולהסתמך על דברי הגר"ח פאלאג'י […] ונעתיק כאן את שכתבתי בפסק דין אחר (תיק 256799/1, מס' תיק ישן 9442 [ונשנה בתיק (נתניה) 872663/1 הנ"ל, שכאמור על האמור בו מתבסס גם האמור כאן, וכן בתיק 289554/10 (פורסם)]):

ידועים דברי הגאון רבי חיים פאלאג'י בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן קיב) […] היכא שנראה לבית הדין שאין סיכויים לשלום בית, והמניעה לגירושין אינה מחמת שצד אחד רוצה בחברו אלא מסיבה צדדית, חובה על בית הדין להשתדל שיתגרשו זה מזו, כלשונו: "כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות […] שלא לשם שמים גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים […]"

ומבואר […] דבשלמא כשהוא מעוניין בהמשך הנישואין ואין סיבה לחייב בגירושין – הוא נוהג כדין, אך היכא שהוא בעצמו אינו מעוניין בעצם הנישואין ורק מסיבה צדדית אינו מסכים לגט פיטורין – מקרי מחטיא את חברו […]

ובאותו פסק דין כתבנו לבאר היטב את דברי הגר"ח פאלאג'י, ואין כאן מקום להאריך. ולפי זה במקרה שהאישה עומדת בתביעתה לשלום בית, והבעל לא העלה עילות שיש בהן כדי לחייב את האישה להתגרש, ואף שלטענתו מניעיה הם הרצון להשיג הישגים רכושיים – האישה מכחישה את הדברים, ולא הוכח לבית הדין שכך הם פני הדברים – אף לגר"ח פאלאג'י מהיכי תיתי שיש לחייב את האישה להתגרש?

ובאמת במה שכתב הגר"ח פאלאג'י, וכתב שכך נוהג הלכה למעשה, לכפות את הצדדים לגירושין כשאין סיכויים לשלום בית – לאו כולי עלמא מודו ליה. ועיין שו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קמד) שנשאל במי שנשא אישה ודר עימה כמה שנים, ואחר כך נמאסה בעיניו וברח ממנה למדינה אחרת וחשב שתדרוש ממנו גט והאישה לא דרשה, ומכיוון שהיה צעיר יצא לתרבות רעה, ואינו יכול ליתן כתובה לאישה. ורצה הרב השואל להתירו לשאת אישה שנייה או לגרשה […] וכתב הדברי מלכיאל שאף שמצינו שהתירו איסורים כדי שלא יצא לתרבות רעה […] בנידון זה אין לומר כן וזו לשונו:

אבל באמת אם נבוא לדון בסברות כאלה, נבוא לעשות ח"ו כל איסורי תורה כהפקר […] ועוד נראה שאף במקום שהותר להקל באיזה איסור בשביל להציל חבירו שלא יצא לתרבות רעה – לא הותר רק בדבר שבין אדם למקום, אבל דבר שבין אדם לחבירו לא הותר […] ובנידון דידן כיוון שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה לטובת האשה איך אפשר לנו לוותר על זכותה […] ולכופה על ידי זה לקבל גט […]

ועיין שם עוד (בסימן קמה) […] שאף במקום שאין סיכויים לשלום בית אין מחייבים את האישה לקבל גט […] לא מיבעיא היכא שנוהג חרמו של רבנו גרשום […] אלא אף במקום שאין חרמו נוהג אלא שהמנהג שלא לשאת אישה על אשתו ושלא לגרש בעל כורחה […] וכיוון שהמנהג במדינת ישראל שאין מגרשים אישה בעל כורחה, אם כן אישה נישאת על דעת המנהג ואי אפשר לגרשה בעל כורחה.

אך עדיין יש לומר שאין הכרח שדברי הגר"ח פאלאג'י יסתרו לגמרי לדברי הדברי מלכיאל […] שדבריו של הדברי מלכיאל הם במקרים שבהם הבעל נהג שלא כדין ועזב את אשתו ורוצה שיתירו לו מחמת הזמן הרב שעבר ומשום שאין סיכויים לשלום [….] אומנם במקרה שידוע לנו שלא הייתה פשיעה מצד אחד מהצדדים, או אף שלא ידוע לנו שלא פשע אחד מהם אלא שאין לנו ידיעה הפוכה […] יש לומר שבכהאי גוונא יודה גם הדברי מלכיאל שיש לחייב את שני הצדדים להתגרש ולא יחלוק על סברת הגר"ח פאלאג'י.

ולפי זה במקרים שבהם הבעל עזב את אשתו והלך לחיות עם אישה אחרת […] אין בהיות הבעל משריש בחטאו וממשיך לחיות עם האישה האחרת ואינו מעוניין לחזור לאשתו כדי לקבוע שעל הצדדים להתגרש […] ולפיכך יש לדחות את תביעת הבעל לגירושין. כאמור הדברים הם לעניין פסיקה וחיוב, אף שלעניין מתן עצה טובה, יש מקום ללכת בדרך אחרת […]

רבים מגלים פנים שלא כהלכה בהלכתו של רבנו ירוחם, מרחיבים אותה לדברים שהוא לא שיערם, וגורמים בכך עוול לבנות ישראל […] במקרים רבים אנו נוכחים בפסקי הדין שבית הדין חותר היבשה לסיים את התיק (דבר הראוי מצד עצמו) במציאת דופי בהתנהגות והתנהלות האישה, דופי המורה לדעתם שהאישה רוצה בגירושין אף שהיא צווחת ככרוכיא "שלום בית אני רוצה", וקובע שהתביעה לשלום בית אינה כנה. משכך מתגלגלת קביעה זו ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו למסקנה שהאישה חייבת להתגרש, ומייד אין לה מזונות […]

ואין זו הדרך […] בעל שבגד באשתו עם אישה אחרת […] גם תגובותיה יהיו בהתאם […] הוא הדין כשהאישה מגישה תלונה על הבעל במשטרה, מסלקת אותו מהבית או מהחדר או לא עושה לו מה שאישה עושה לבעלה: אין בדברים אלו כשלעצמם הוכחה מוחלטת שאין היא רוצה בבעל, ואפילו הדבר נעשה לא פעם אחת או במשך תקופה. חובת בית הדין לבדוק היטב היטב את הנסיבות […] ואף שמנהגנו לשאול אף את הצד הנפגע "מה עשית בשביל השלום?" אין באי־הפעולה מצידה בניסיונות פיוס משום ראיה שאין רצונה בשלום בית […]

הבדיקה האמיתית במקרים שכאלו היא מה יהיה רצון האישה, אחרי שהבעל יחזור בו ממה שפשע כנגדה ויפייסה, אם במקרה שכזה עדיין לא תתפייס וברור לנו שהיא רוצה להתגרש […]

אם האישה דורשת שהבעל יחזור הביתה לשלום בית, או אפילו בלשון "לא התחתנתי בשביל להתגרש" – אין מזחיחין ואין מזניחין אותה […] שיקולי כל איש ואישה בהחלטתם אם להמשיך את הנישואין או לפרקם הם שיקולים נרחבים הנובעים מבחינת החיסרון והתועלת, שהם סובייקטיביים לשני בני זוג אלו, ואין אנו יכולים להיכנס למעמקי ליבו של בן הזוג […] כבר ראינו (וכל דיין היושב על מדין ראה) מקרים רבים שבהם הבעל בוגד באישה ומכה אותה, ו'אם ישוב' אליה 'מייד תקבלו' […] כל עוד לא הוכח לנו באופן שנעלה מכל ספק שהאישה אינה מעוניינת בבעל – בעיקר עקב מעשיה, ובדיבורים לא סגי – אין לחייבה להתגרש על סמך ההנחה שזה רצונה […]

במקרה שבית הדין מגיע למסקנה שאפסו הסיכויים לשלום בית בין הצדדים אין מקום להמשיך את הצו למדור ספציפי […] משהגיע בית הדין למסקנה שאין סיכויים שהבעל יחזור לחיות עם האישה (אף שהאישה צודקת בתביעתה) […] אך עדיין אף ששלום־הבית לא ייכון, אין בדבר כדי לחייב את האישה להתגרש ועלינו לבחון היטב שביטול הצו למדור ספציפי או החלטה אחרת שלנו לא יביאו לכפיית האישה לגירושין.

יש לקבוע איך ינהג בית הדין במקום שבו קיבל בית הדין את תביעת האישה לשלום בית, אך הבעל לא שעה לקביעת בית הדין […] ואחרי שבית הדין רואה שעתה אין אפשרות סבירה ליישום שלום בית בפועל, אין מקום להמשיך את המצב הקיים המעגן הלכתית את שני הצדדים. לפיכך ראוי שבית הדין ימליץ לשני הצדדים להגיע להסכם גירושין הוגן תוך מתן פיצוי הולם לאישה.

והנה אף אם בית הדין קובע בפסק דין שלאור הפירוד הממושך וחוסר האימון שבין הצדדים, אין בית הדין רואה אפשרות סבירה לשלום בית – קביעה זו כשלעצמה לא מהוה עילה לחייב צד מן הצדדים להתגרש, וכבר צווח ככרוכיה מרן ראש הרבנים לישראל הגריא"ה הרצוג כבר לפני למעלה משישים שנה על תופעה זו, שבתי דין נוהגים להוציא פסק דין לחיוב האישה בטענה שאין סיכוי לשלום בית, ודבר זה חוזר ונשנה בפסקי דינו (שפורסמו בפסקים וכתבים שו"ת אבן העזר). נעתיק כאן את שכתב הגריא"ה הרצוג, וזו לשונו בפסקים וכתבים (אבן העזר סימן קלג) […] וכעין זה כתב בפסק דין נוסף, עיין שם (סימן קלד) […] עם זאת, גם הגריא"ה הרצוג זצ"ל הבין שבמקרים כגון אלו טובת האישה היא סיום קשר הנישואין, מכיוון שבמצב זה אין תכלית לקיום הנישואין, ובית הדין ימליץ לאישה על גירושין אחרי שתקבל כתובה ופיצויים – עיין מה שכתב שם (בסימן קלג):

סוף דבר הנראה לי שלפי שורת הדין היה לנו להמשיך את פסק הדין על המזונות עד שישבר יצרו הרע ויכנע.

אבל שבתי והתבוננתי שגם בשבילה – אם תקבל איזה פיוס הוגן, מוטב להפרד מבן אדם זה בגט פיטורין כדת משה וישראל, אבל לא בדרך שפסקו הבית דין, שיהא חוטא נשכר […] חייבים לפסוק לה כתובה ופצויים, הרבה הרבה יותר ממה שפסקו לה הבית דין בדרגא א'. ויהי רצון שמי שהשלום שלו ישכין שלום ואהבה בכל בתי ישראל!

ועיין בפסק דינו השני הנ"ל (בסימן קלד) […]

והנה בעניין פסיקת פיצויים לאישה עם הגירושין כבר הארכתי בזה בקונטרס משפט הכתובה (הנ"ל). עיין שם מה שהבאנו מקור להאי דינא מדברי הפוסקים ומפסקי הדין, ומסקנתנו שם שבמקום שהאישה מקבלת מחצית הרכוש אין מקום לפסיקת פיצויים. אומנם בנידון דידן פסיקת הפיצויים היא מטעם אחר, והוא כפי שכתבנו, שבדורנו התרחבה הפִרצה של נתינת הבעל את עיניו באישה אחרת ועזיבתו את אשתו […] במקרים אלו אין להתנהל לפי הכללים הרגילים, שאין לתת לאישה זכויות כפולות – הן על פי דין תורה (כתובה) הן על פי החוק (איזון משאבים) – ויש לשקול לפסוק את שני הדברים ואף מעבר לכך כפיצוי ותנאי לגירושין. וכאמור יש לשקול הדבר בכל מקרה לגופו […]

ח.         בפסק הדין האמור היו דעת רוב ודעת מיעוט, אומנם, ובדעת הרוב נפסק לגבי אותו מקרה עצמו שלא כדעה המצוטטת לעיל, דעת חבר מותב זה הרב ש' שפירא. אולם כפי שכבר נאמר לעיל, חלק מהמחלוקת היה בשאלת ניתוח העובדות באותו מקרה ספציפי, שבשלו סבר אחד מחברי המותב דהתם, הרב צ' בן יעקב, שבאותו מקרה אכן לא הייתה האישה כנה ברצונה לשלום בית, ומסקנה כזו כמובן אי אפשר להשליך ממקרה אחד למשנהו.

אכן לבד מזאת חלקו חבר המותב דהתם ודהכא, הרב א' איגרא, וכן הרב צ' בן יעקב, על חלק מהמסקנות בנוגע להתנהלות הראויה במקרה שבו תביעת שלום הבית כנה אך נעדרת סיכוי, וכך נכתב שם (מפי כתבו של הרב א' איגרא):

קראתי את קונטרסו של ידידי הגר"ש שפירא שליט"א. הקונטרס מחולק לשני חלקים: אחד המגדיר את הנושא של תביעת שלום בית ויחסו של בית הדין וזאת על פי דברי רבנו ירוחם והר"ח פאלאג'י, וחלקו השני עוסק במקרה שלפנינו מול החלטת בית הדין קמא הקובע כי האישה הפסידה את כתובתה.

עיקרם של דברים הוא שכאשר הבעל מוביל את תהליך הגירושין, אין לצפות שהאישה 'תשיר לו "מה יפית"', ותגובות – אפילו חריפות – של האישה לא בהכרח יביאו להכריז עליה כמורדת או על שניהם כמורדים זה על זה כדי להביא אותה להפסד כתובה ולחייבה בגירושין […] אני מסכים לניתוח הדברים, שהתיק שלפנינו לא שייך לקטגוריית המקרים שעליהם דיבר רבנו ירוחם […] אף נכתב בקצרה בדברי הגר"צ בן יעקב שליט"א דלעיל שלדעתו לא הפסידה האישה את כתובתה ויש להציע אף פיצוי מסוים.

אולם ברצוני לחלוק על מסקנות דבריו בנוגע למעשים שבכל יום שבהם הבעל דורש גירושין והאישה דורשת שלום בית. כבוד תורתו מצטט מדברי הגריא"ה הרצוג זצ"ל ומדברי המלמד להועיל […] שמהם עולה שאין לכפות את האישה להתגרש כאשר הגירושין הם לא באשמתה.

אך האכן כך ו"ירעו עד שיסתאבו" במשך שנים כאשר אנו יודעים שבזמננו הדבר לא נועל את הדלת בפני בעלים הנותנים עיניהם באחרות […] תקנת רבנו גרשום שלא יגרשנה בעל כורחה ולא יישא שתי נשים – אלו תקנות שנתקנו לטובת האישה, אולם כאשר בית הדין בטוח שהמצב הוא רק לרעת האישה: הבעל בחיק אישה אחרת ינוח, והאישה במקום לשקם את חייה שוקעת במלחמות וב"חלומות שוא ידברו", כשכמעט אין ספק שחלילה תיפול גם היא באיסור חמור – צריך עיון כיצד לנהוג […]

לצורך כך היה צריך לתקן תקנה של בתי הדין שגם אם האישה טוענת לשלום בית – אחרי תקופה תצטרך להתגרש. אולם בדורנו העני בדעת ובתקנות תמכנו יתדותינו על גדולי הדורות, הגר"ח פאלאג'י ותקנתו […]

פיצויים

[…] בדורנו במדינת ישראל חוקק חוק יחסי ממון המחלק בשווה את הזכויות שצברו בני הזוג במשך שנות הנישואין. חוק זה הוא בדרך כלל לטובת האישה שצברה פחות זכויות ונכסים מן הבעל, וכשכך הדבר גם בו יש מן אותה תקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. לכן בדרך כלל סוברים דייני ישראל ש'אין כפל מבצעים' ואין האישה מקבלת כתובה אלא אם כן הכתובה גבוהה מן הזכויות שמקבלת על פי חוק יחסי ממון.

הגר"ש שפירא מציע שבמקרים של פירוד ממושך כשהאישה מסרבת להתגרש לקבוע פיצויים כדי שהאישה תתרצה ותמך יתדותיו בפסקי דין של המלמד להועיל, הגרי"א הרצוג, והרבנים הגאונים: הורביץ זצ"ל וייבדלו לחיים ארוכים בן שמעון ושינפלד, שדחו תביעת הבעל לגירושין עד שיפצה את אשתו […]

אך בכל התשובות אין התייחסות לחוק איזון משאבים […]

לדעתי כפי שבית הדין לא יסכים שהבעל ידרוש פיצוי מן האישה כשדורשת להתגרש ממנו, במקום שלא יכולים לכופו לגרשה, כגון ב'מאיס עלי', ואפילו במקומות שעשתה מעשים חמורים, כך אין מקום לדרישת פיצוים מטעם האישה אחרי תשלום כתובתה וחלוקת הרכוש.

אומנם אם בית הדין מתרשם שאכן יש מקום לפצות את האישה בסכומים לא גדולים כאשר בכתובה ובחלוקת הרכוש לא קיבלה האישה סכומים ניכרים […] יש לקבוע פיצוי מסוים לאישה […]

ט.         השלישי בחברי מותב זה לא היה שותף לפסק הדין האמור, אולם את עמדתו הביע באריכות בפסק דין אחר, בתיק 938923/2 (פורסם). שם כתב בית הדין האזורי כי בנסיבות העניין "נכון לקבוע שהתשלום שהוטל על הבעל לתשלום בגין הכתובה, יהיה פיצוי נפרד מזכויות האישה על פי חוק יחסי ממון". בית הדין הגדול תיאר בפסק דינו (שאותו כתב כאמור חבר מותב זה, הרב מ' עמוס) תיאר את הרקע, הדומה לזה שבפסק הדין הנ"ל ולזה שבפסק דיננו זה, וכפי שהובא בפסק דינו של בית הדין האזורי, וכה כתב:

לאור הנסיבות בתיק זה, שהבעל נטש את אשת נעוריו ועבר לגור עם אישה אחרת בעודו נשוי ובכך סתם את הגולל לשלום בית […] גרם להרס המשפחה וגרם לאישה לעזוב את בעל נעוריה שלא מרצונה, נזק נפשי שילווה אותה כל ימיה. האישה לאורך כל דיוני הצדדים ביקשה שלום ולא הסכימה להתגרש, עד אשר יפצה אותה. ובית הדין קמא אשר מכיר את הנפשות העומדים בפניו, החליט כי במקרה זה יש לתת פיצוי לאישה.

ולגופה של הכרעה המשיך וכתב:

אין כאן "כפל מבצעים" – בכל סכום שאישה תקבל לא תסכים "להעביר" את בעל נעוריה לאחרת. לכן האישה שבנידון דידן לא הסכימה להתגרש, עד אשר פרע לה הבעל את כתובתה ובית הדין הכריע כי סכום זה מהווה פיצוי.

תשלום פיצויים מעוגן בהלכה בנסיבות מסוימות

ועיין בפסק דינו של הגאון רבי אברהם שרמן שליט"א חבר בית הדין הגדול (בדימוס) [ערעור ס"ב/337, 793367/1] שפורסם [בחלקו] כמאמר בשורת הדין (חלק י עמוד קכד, הובאו דבריו בפסק דין בתיק מס' 823575/7 נתניה) […] ושם מסיק כי יש סוג פיצוי אשר בו כולם מודים, שניתן לחיוב.

וזו לשונו בשורת הדין:

מצינו אם כן שלושה סוגי פיצויי גירושין:

א. פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין;

ב. פיצויים הקשורים לתחום הממוני־רכושי;

ג. פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשום בכתובה.

פיצויים מהסוג הראשון מצינו בספר תעלומות לב, לרבי אברהם חזן זצ"ל (אבן העזר חלק ב סימן א), שדן באיש שמאס באשתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה – נבדק הדבר ולא נמצאו דבריו נכוחים והאישה אינה רוצה להיפרד מבעל נעוריה. כתב הרב תעלומות לב שאין זו תקנה לאישה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עברה, לאחר שכל ההשתדלויות שיחזור אליה לא נשאו פרי ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר (כמו שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום שלאחר י"ח חודש ראוי להשתדל שיהיה גט בין הניצים). בנסיבות אלו יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט […]

בשו"ת משפטי עוזיאל (אבן העזר [תניינא] סימן צו) כתב ש'בדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין' בארץ ישראל, כשאין אפשרות לשלום בית 'מחמת פשיעתה של האישה […]' – "עצה ותושייה לפייס את האישה בקבלת גטה בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בית דין" – "לעשות [זאת ל]תקנת האישה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האישה לקבל גט מרצונה".

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה סימן ה) […] "היא הנותנת שמפני שאין מן הדין לחייב האישה בגט לכן על הבעל מוטל לפצותה עד שתסכים." קיימות תשובות נוספות בשו"ת ישכיל עבדי – שעוסקות בעניין פיצוי גירושין (חלק ו סימן עה ושם סימן עט ושם סימן פא). המשותף לכל תשובות אלו שמדברות כשהאיש תובע גירושין בלא עילת חיוב גט ובית הדין מפעיל את 'מנגנון' הפיצויים על מנת שהאישה תסכים לבצע את הגט.

ומסיק שם כי פנה לכבוד מרן הגאון יוסף שלום אלישיב זצוק"ל לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין והשיב לו "שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש – יש מקום לחייב [את] הבעל ליתן לאישה בנוסף לכתובתה תוספת פיצויים" וכי כעין זה [כתב הגרי"ש בפסקי דין –] עיין פד"ר חלק ו' (עמוד 257) ופד"ר חלק ז' (עמוד 111) ופד"ר חלק ח' (עמוד 36) ופד"ר חלק ט' (עמוד 65).

כן בנידון דידן בית הדין קמא אף שכתב כי הצדדים חייבים להתגרש מכל מקום הקולר תלוי בצווארו של הבעל וכפי שביארו בית הדין קמא בפסק דינם.

י.          הנה כי כן שלושתינו, חברי מותב זה הושוונו, בכמה נקודות שנדונו במקרים הדומים למקרה דנן, לדעה אחת, וככוחנו אז, באותם מקרים, כן כוחנו עתה:

1. בעל שנטש את אשת נעוריו למען חבק חיק נוכרייה לא יוכל לצאת נשכר מכך ולהביא לחיובה של אשתו בגירושין, שעה שמבקשת היא בכנות שלום בית – ואף אם גם היא עצמה מודעת לסיכוייו הקלושים של שלום בית כזה;

2. אישה נבגדת – אף אם נקטה צעדים או אמרה אמירות כלפי בעלה, מרוב שיחה וכעסה – אין זו ראיה לאי־כנות תביעתה לשלום בית, ולפחות בחלק מהמקרים אין זו אף סיבה לקבוע בוודאות כי תביעתה זו חסרת סיכוי;

3.  מן הדין במצב כזה אין מקום לקבל את תביעת הגירושין של הבעל, כך אף אם מדובר בבני זוג מן העדות שלא קיבלו עליהן חרם דרבנו גרשום וקל וחומר בכאלה שלפנינו שהם מן העדות שקיבלוהו עליהן, אלא שיש לייעץ לאישה להסכים לקבל את הגט ויש מקום לעודד זאת באמצעות פיצוי ראוי.

יא.        אכן בפרט אחד נחלקו דעות החתומים מטה, בפסקי דין אחרים, והוא כשאכן כלו כל הקיצין וברי כי אין סיכוי לשלום בית, אף שהדבר באשמת הבעל, וכאשר האישה זוכה בסכומים משמעותיים מרכושו של הבעל בהתאם לחוק יחסי ממון:

שניים מהחתומים מטה סוברים כי אף במצב זה יש מקום לחייב את הבעל בפיצוי משמעותי, בנוסף למה שמקבלת האישה מכוח חוק יחסי ממון, כדי להביא את האישה להסכמה לקבל את גיטה; והשלישי סובר כי אם מקבלת האישה סכומים נכבדים מכוחו של חוק יחסי ממון ובהתחשב בהנחה שלדעת בית הדין קבלת הגט היא גם טובתה שלה – אין מקום לפסיקת פיצוי משמעותי אלא ל"פיצוי מסוים".

הפיצוי שקבע בית הדין האזורי במקרה שלפנינו אינו יותר מ"פיצוי מסוים" שלדעת כל החתומים מטה יש מקום לפוסקו. לא מדובר בתוספת סכומים על אלה שבהם צפוי הבעל להתחייב במסגרת ההליכים על פי חוק יחסי ממון אלא בהקדמת פירעונם של חלק מסכומים אלה, היינו כאמור כי סכום של 300,000 ש"ח מזכויות הבעל הבלתי־נזילות, שאמור ככל הנראה להגיע לידי האישה לעתיד לבוא במסגרת איזון המשאבים, ישולם לה לא לעתיד הרחוק אלא בטווח הזמן הקרוב, ואף זאת מכל מקום לא מייד אלא בתשלומים שייפרסו על פני חמש שנים.

(ונעיר גם:

100,000 ש"ח מתוך סכום זה הם למעשה כתובתה של האישה. את הכתובה חייב הבעל לפרוע מן הדין עם הגירושין, ואף שרווחת היא הפסיקה כי אין האישה זוכה בה בנוסף לזכויות שעל פי חוק יחסי ממון, מכל מקום שעה שבזכויות אלה עתידה היא לזכות רק לאחר זמן – אין הדין נותן כי פירעון הכתובה הגלום בהן יידחה אף הוא אלא להפך כי פירעון הכתובה יהיה מייד כדינו, ובעת הבשיל הזכויות – יקוזז מהן סכום הכתובה.

ואומנם בענייננו יש זכויות שבהן זוכה האישה כבר עתה, ואף הללו עולות על 100,000 ש"ח, אלא שמהנטען לפנינו לא ברור כלל שזכויות אלה הן זכויות הרשומות על שם הבעל, שהאישה זוכה בהן רק מכוחו של חוק יחסי ממון, ולא כאלה הרשומות על שם שני הצדדים, שזכותה למחציתן (אף אם ביסודן נוצרו מעמלו של הבעל) היא מעיקר דין תורה (משום שהפקדתן בחשבון משותף כמוה כמתנה) ואינה זקוקה להיבנות על חוק יחסי ממון, ושמשום כך אין מקום לקזז מן הכתובה כנגדן.

אפשר אפוא שלגבי חלק זה של הסכום – פריסתו על פני חמש שנים היא דווקא הטבה לבעל ולא לאישה, וגם אם יש מקום לפקפק בכך בנוגע לחלק מזכויות אלה ואף אם נביא בחשבון שמכל מקום ערך הקדמת הפירעון של 200,000 ש"ח האחרים גדול מערך דחיית פירעון 100,000 ש"ח אלה – עדיין ברור הדבר כי הקדמת הפירעון אינה יותר מ"פיצוי מסוים".)

יב.        תוצאת האמור היא כי לדעת כל החתומים מטה צודקת פסיקתו של בית דין קמא כי אין מקום לחייב את האישה בגירושין, צודקת גם המלצתו כי תתגרש בכפוף לפיצוי, והפיצוי שקבע – פירעון 300,000 ש"ח במשך חמש שנים על חשבון הזכויות הבלתי־נזילות של הבעל שבהן יש לאישה לכאורה זכות לאיזון משאבים – פיצוי ראוי הוא.

מסקנות והוראות

א.         נוכח כל האמור לעיל דינו של הערעור לדחייה.

ב.         לפני הבעל עומדות שתי אפשרויות:

האחת – אף כי איננו תולים בה תקוות רבות – היא הסכמה לשוב לשלום בית עם אשתו תוך נטישת האישה הזרה;

האחרת היא הגעה להסכם גירושין מסודר שבמסגרתו יישמרו כל הזכויות הרכושיות, הדיוניות והאחרות של כל צד מן הצדדים (והדיונים בהן יימשכו בערכאות שבהן הן נידונות אלא אם יסכימו הצדדים אחרת), אך הבעל יפצה את האישה בפיצוי הגירושין שקבע בית הדין האזורי בתמורה להסכמתה להתגרש.

ג.         הערובה להוצאות המשפט שהפקיד הבעל כתנאי לשמיעת ערעורו – תועבר לידי האישה.

ד.         התיק ייסגר.

ה.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ל' בשבט התשפ"ב (1.2.2022).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                           הרב מיכאל עמוס

הפוסט דחיית תביעת גירושין של בעל שנטש את אשת נעוריו כשזו מבקשת בכנות שלום בית, אף שהסיכוי לכך קלוש, בצד המלצה לגירושין בהסכמה המלווים בפיצוי הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי מתאריך ז' באלול התש"ף (27.8.20), שלפיו: לדעת הרוב האישה מחויבת להתגרש, ולדעת המיעוט מצווה עליה להתגרש.

הנימוקים המרכזיים לחיוב הגירושין המובאים בפסק הדין הם שניים: האחד סובב סביב מעשה כיעור של האישה שהתרחש לפני כשלושים וחמש שנה, והשני סביב הפירוד הממושך והעדר הסיכוי לשלום בית.

כנגד פסק הדין הנ"ל טוענת המערערת באמצעות בא כוחה שתי טענות עיקריות.

הטענה הראשונה מתייחסת לעילת החיוב (או המצווה לדעת המיעוט) של האישה בשל מעשה הכיעור שנעשה בעבר הרחוק מאוד. נגד עילה זו טען בא כוח המערערת טענות מספר, שאיננו רואים צורך להציגן כאן שכן במסגרת הערעור הנוכחי, אין בית הדין רואה צורך לדון בחלק זה של הערעור.

לדעתנו, ההישענות על מעשה כיעור מלפני כשלושים וחמש שנה(!) כדי לחייב את האישה להתגרש, כשעד היום, במשך עשרות שנים, לא העלה הבעל טענה זו נגד האישה כעילה לגירושין, היא בעייתית כשלעצמה. זאת מבלי לנקוט עמדה בשאלה המהותית של מעשה הכיעור והשלכותיו (פסק הדין של כבוד בית הדין האזורי בעניין זה, מנומק ומבואר היטב על כל חלקיו בטוב טעם ודעת).

לנו ברור מכל מקום שעילת הגירושין האמיתית של המשיב היא לא אותו מעשה 'כיעור' אלא 'אהבתו' המחודשת לאישה אחרת, ורק תואנה הוא מחפש להשתחרר מאשת נעוריו – ביקש ומצא, כביכול, עילה הלכתית להוביל את בית הדין לחייב את האישה בקבלת גיטה. הראיה לכך היא שאותו 'מעשה כיעור' לא הפריע לו להמשיך לנהל את חיי נישואיו במשך עשרות שנים, להקים משפחה, ולהביא עם המערערת ילדים משותפים.

בנסיבות שכאלה, לדעתנו, לא היה בית הדין האזורי צריך לאפשר לבעל לנצל הליכים הלכתיים ולהיעתר לתביעתו לחייב את האישה בקבלת גט, כאשר עילתו האמיתית היא אחרת לחלוטין.

ידועים דברי הרמב"ם (בתשובה סימן שסה) שממנה עולה שמי היה בקטטה עם אשתו ותבע אותה לעלות לארץ ישראל, ויש להניח שכוונתו אינה כנה ורק מתוך רצונו לגרשה בלא כתובה אומר כן שהרי היא לא תעלה עימו – אין שומעים לו לגרשה בלא כתובה.

וכתב בלשון חריפה "ואמנם השועל הקטן המלמד את הטענה הזאת והדומה לה הוא מחזיק ידי עוברי עבירה ומשית יד עם רשע", וביאר כי רק כאשר אין מגמת תביעתו לעלות לארץ ישראל "זולתי ללכת להתברך בארץ ישראל, לא זולת זה" – רק אז שומעין לו. ונראה מתוך דבריו אף שבפועל יעלה הבעל לארץ ישראל – אין שומעין לו לגרשה שלא בכתובה, כיון שאין כוונתו לשם מצווה אלא רק כדי שיוכל לגרשה ללא כתובה.

 כך גם משמע מתשובת הרדב"ז (חלק ג סימן תט), ושם מיירי באישה התובעת לעלות לארץ ישראל, ואף שהיא תעלה בפועל לארץ ישראל – אין שומעין לה, אם כוונתה היא לשם דבר אחר, עיין שם. ועיין בפד"ר (חלק ה עמ' 28) בעניין זה.

ועיין בפד"ר (חלק ג עמ' 39 ואילך) בנוגע למי שמבקש היתר נישואין לאישה שנייה כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה, ואין כוונתו לשם מצוה כלל אלא תואנה הוא מבקש כדי להשתחרר מאשת נעוריו, דבכהאי גוונא אין מתירים לו לישא אחרת, וחרם דרבנו גרשום במקומו עומד. ושם הביאו דברי שו"ת ושב הכהן (סוף סימן נה) דבמקום קטטה חיישינן שמחמת קטטה אומר כן ולא מחמת רצונו בקיום המצווה, ואף שהביאו שיש חולקים על כך מכל מקום במקרה שבו אומדנא דמוכח שאין כוונתו לשם מצווה כלל, לכולי עלמא חרם דרבנו גרשום במקומו עומד.

ויעוין גם בשו"ת יביע אומר להגר"ע יוסף זצ"ל (חלק ג אבן העזר סימן כא אות יט) –דברים חריפים בנוגע למי שטוען על אשתו שעוברת על דת יהודית, כדי לגרשה בלא כתובה, לא בגלל שזה מפריע לו לנישואיו עימה, אלא כדי לנצל את ההליך ההלכתי. וכתב שאין שומעין לו, כשכוונתו ברורה:

 שאם לא כן כל איש חפשי הנשוי עם חפשיה כמוהו […] ויתן עיניו באחרת יבא בטענות כאלה להתעולל על אשתו להוציאה בעל כרחה ובלי כתובה, והיא לא תוכל לעמוד בדרישותיו פן תהיה לבוז בעיני חבריהם וחברותיהם. ויוציא מחשבתו אל הפועל לגרשה בלי כתובה, ובניגוד לרצונה. ונמצאנו מסייעים ידי עוברי עבירה, לבגוד באשת נעוריהם, וללכת אחרי שרירות לבם ועיניהם.

עכ"ל.

מכל הנ"ל ועוד נוכל לומר 'דון מינה ואוקי באתרין' שמי שטוען למעשה 'כיעור' לפני עשרות שנים, שברור לנו שלא הפריע לו כלל עד היום – אין ליתן לו את הסעד המבוקש ולחייב את האישה בקבלת גיטה.

אומנם אם המסקנה ההלכתית נותנת שעל בית הדין עצמו מוטלת החובה להפריד ביניהם בגט פיטורין גם ללא תביעת הבעל, היה הדין שונה. אבל לא כן בפסק הדין מושא הערעור שלפנינו, שלדעת כל חברי ההרכב אלמלי תביעתו של הבעל לגירושין ולחייב את האישה בקבלת גיטה, בית הדין לא היה מתערב. בכהאי גוונא, לדעתנו, העדר הכנות של הבעל בעילתו של מעשה ה'כיעור', משחררת את בית הדין מליתן לו את הסעד שאותו הוא מבקש.

באשר לעילת החיוב השנייה שהיא הפירוד הממושך והעדר הסיכוי לשלום בית – ואנו מצטרפים לקביעת בית הדין האזורי שבנסיבות תיק זה שני הצדדים מעוניינים כיום בגירושין – טוען בא כוח המערערת שעילה כזו לא יכולה להעניק פרס למי שהוביל בהתנהגותו הקלוקלת לפירוד הממושך: הבעל בנטישתו את אשת נעוריו לטובת אישה אחרת, הוא שהוביל לפירוד המוחלט ולהעדר הסיכוי לשלום בית. חיובה של האישה בגט בעת הזאת, לפני שתקבל את זכויותיה, יש בו משום 'נמצא חוטא נשכר', שמגרש את אשתו כשידו על העליונה, ואיך ייתן בית הדין את ידו לכך?

באשר לטענה זו: אומנם איננו מקבלים אותה כפי שהיא, כדי לבטל את החיוב בגט (ואיננו נוקטים ביחס אליה עמדה החלטית, במסגרת הערעור הנוכחי, שכן יש צדדים לכאן ולכאן, וכפי שבאו השיטות השונות בפסק הדין מושא הערעור, שבפירוד ממושך יש הסבורים שאין זה משנה מי אשם בפירוד), אך מכל מקום, לדעתנו, בנסיבות התיק, שבו אפשר לדחות את סידור הגט בפועל עד לאחר שימוצו ההליכים הרכושיים והכספיים האחרים באופן שלא ייפגעו זכויותיה של האישה, יש לנקוט בדרך זו של דחיית סידור הגט לתקופה קצרה, ובתקופה זו לסיים את ההליך הרכושי, ולא לאפשר למשיב לצאת כשידו על העליונה, אף שהוא שגרם – בנטישתו את אשת נעוריו לטובת אחרת – לפירוד הממושך ולהעדר הסיכוי להשכין שלום בביתם.

החלטה

בהתאם לאמור, בית הדין קובע כדלהלן:

א.         סידור הגט בפועל יידחה למשך שישה חודשים ממועד החלטה זו.

ב.         בתקופה זו יסיים כבוד בית הדין האזורי את ההליך הרכושי, סיום שיכלול הכרעות בשאלות איזון המשאבים, חיוב הכתובה וחלוקת הדירה, והצדדים ישתפו פעולה בזירוז ההליך.

בפרק זמן זה תמשיך האישה להתגורר בדירה ללא שתחויב בדמי שימוש.

ג.          לאחר שישה חודשים או לאחר סיום ההליך הרכושי – המוקדם שביניהם – תשלם האישה דמי שימוש בעבור מגוריה בחלקו של הבעל בדירה לפי תחשיב שיקבע בית הדין האזורי. אם הבעל יגרום לעיכוב ההליכים, האישה לא תחויב בדמי שימוש.

ד.         הכרעתנו בנוגע לדמי הערבות שהפקידה האישה בהליך הערעור, תינתן לאחר סיום ההליך הרכושי, ולאחר שמי מהצדדים יודיע על כך לבית הדין הנוכחי.

ה.         בית הדין מקפיא את התיק למשך שבעה חודשים מהיום.

ו.          מותר לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ד באדר התשפ"א (8.3.2021).

הרב שלמה שפירא                         הרב ציון לוז־אילוז                           הרב דניאל אדרי

הפוסט דחיית עילת הגירושין 'מעשה כיעור' כשאינה אלא תואנה; עיכוב הגירושין למרות פירוד ממושך עד סיום ההליך הרכושי משום 'לא יהא חוטא נשכר' הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים. לפני בית הדין האזורי עמדה תביעת גירושין של הבעל וכנגדה תביעת שלום בית ותביעת מזונות שהגישה האישה. החלק של החלטת בית הדין האזורי הנוגע לערעור ושנגדו עותר המערער היה כדלהלן:

בית הדין השתכנע שהאיש בגד באישה בעודו נשוי. הודאתו של הבעל בדיון האחרון על מגוריו עם [ג'] במשך שמונה חודשים לפני הדיון וכן הודאתו שנסע עם [ג'] בסמוך לגירושיה מבעלה הראשון לטיול ולן עימה בחדר אחד בבית מלון אינה עולה בקנה אחד עם טענתו שלא היה קשר אינטימי עימה, והיא רק 'סיפקה לו חום ואהבה'.

טענותיו של הבעל על יחס רע של האישה אליו, טרור וכו' לא הוכחו כלל ונראה שהן סיפור כיסוי לבקשתו לגרש את אשתו. יתרה מזאת, גם לו יצויר שנאמין לו שאשתו הייתה רעה כלפיו, ביבמות ס"ג ע"ב מבואר ש'אשה רעה' יש לה כתובה, ולכן אין זו עילה לגירושין, אולם כאמור בית הדין לא מקבל את טענות הבעל כנגד האישה.

מאידך גיסא לא הוכיח הבעל שהאישה אינה רוצה שלום בית באמת. לפיכך תביעת הגירושין של האיש נדחית, ותיקי הגירושין ושלום הבית ייסגרו […]

לאור זאת האישה זכאית למזונות אישה. האישה עובדת ומשתכרת שכר מינימום, אך היא הורגלה לרמת חיים גבוהה, בעלה משתכר משכורת גבוהה מאוד, ומכיוון שקיימא לן ש'עולה עימו ואינה יורדת' לפיכך עליו לספק את צרכיה כפי רמת החיים שהורגלה בה.

לפיכך, לאחר העיון, בית הדין פוסק לאישה מזונות בסך של 4,000 ש"ח, סך זה כולל גם את הוצאות המדור (חשמל, מים וכדו').אם האישה תחדל לעבוד – תוכל לפנות לבית הדין ולתבוע הגדלת מזונות.

תחולת חיוב הבעל במזונות אשתו הוא החל מיום הגשת תביעת המזונות היינו מהתאריך י"ט בתמוז תשע"ח (2.7.2018).

בנוסף להוצאות אחזקת מדור (חשמל, מים וכדו'), בנסיבות האמורות, האיש חייב במדור האישה, לפיכך מוציא בית הדין צו מדור ייחודי לטובת האישה על הבית המשותף לצדדים ב[…] – אין למכור או לשעבד בית זה לצד ג' עד מתן החלטה אחרת.

עד כאן ציטוט מההחלטה נשואת הערעור.

טענות המערער

עיקרי טענות המערער הם כי עקב הפירוד בין הצדדים היה על בית הדין האזורי לחייב את האישה בגט. בא כוח המערער נשא על דגלו את הוראתו הידועה של רבי חיים פאלאג'י שבהיות הצדדים פרודים שמונה־עשר חודש יש לסדר גט ביניהם. לדבריו בית הדין האזורי לא שקל את העדר הסיכוי שהצדדים יחזרו לחיות יחד. עוד טען כי בית הדין התעלם, כביכול, מטענתו נגד האישה כי היא 'אשה רעה'.

באשר להחלטת בית הדין להוציא צו למדור ייחודי על הדירה המשותפת של הצדדים טען בא כוח המערער כי הצו ניתן ללא הגבלת זמן והוא מסכל את הליך פירוק השיתוף שהגיש הבעל לבית המשפט – לדבריו האישה אף הסכימה להליך זה. עוד טען לחיוב האישה בדמי שימוש בדירה מעת שהבעל עזב את הדירה והאישה מתגוררת בו בגפה.

אשר לחיובו במזונות טען בא כוח המערער טענה משפטית־הלכתית, והיא כי מאחר שהאישה תקבל מחלק הבעל בעת חלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון ואיזון המשאבים הרי שאין אפשרות לחייב את הבעל גם במזונות וגם בזכויות ברכוש מכוח חוק יחסי ממון. הוא טען כי בידו פסיקה רבה על כך.

תגובת המשיבה

הערעור הוגש בחוסר תום לב. האיש הוא שנטש את הבית ואין כל מניעה שיחזור. כך גם יש לדחות את בקשת הבעל לדמי שימוש בדירה. לא נמצאה כל עילה לחיוב האישה בגט. הטענה כי האישה הסכימה בבית המשפט להליך פירוק השיתוף בדירה, אינה נכונה כלל. האישה פעלה רק במישור של 'שמירת זכויות' ותו לא, היא לא הסכימה מעולם לחלוקת הדירה אלא אך ורק למינוי אקטואר לצורך בדיקת זכויות סוציאליות עתידיות.

לדברי בא כוח המשיבה לא נפל פגם בפסק הדין של בית הדין האזורי ואין כל עילה להתערבות של בית הדין הגדול בפסק הדין. לדבריו, הגשת הערעור נעשתה שלא בתום לב ולפיכך יש לדחותו ולחייב את המערער בהוצאות. המערער הפקיד 15,000 ש"ח כערבות לתשלום ההוצאות ויש על בית הדין לחלט אותם לטובת המשיבה.

דיון והכרעה

דין הערעור להידחות מכול וכול. מלכתחילה לא היה כל מקום להגישו, שכן מדובר בערעור שהוגש ללא כל בסיס עובדתי, משפטי או הלכתי.

נתייחס בקצרה לטענות בא כוח המערער.

פירוד בין הצדדים – רבי חיים פאלאג'י

אין ספק שדינו של רבי חיים פאלאג'י הוא חידוש גדול וברור כי אין הוא חל בכל מצב של פירוד. ומכל מקום, גם לו דיבר על כל מקרה הרי שבפועל המנהג הנפוץ בבתי הדין שלא לסמוך על כך לחייב בגט לא את הבעל ולא את האישה, כך נהגו בכל הדורות. לפעמים, כאשר קיימת סיבת חיוב עצמאית, הרי כתוספת 'סניף' יש בתי דין המוסיפים את שיטתו, אך רבים – אפילו בתורת סניף לא הוסיפוה. וראה דבריו של בית הדין הגדול בערעור תשל"ב/122 (פורסם בפד"ר חלק ט עמ' 213) שבו כתבו הרבנים שלמה גורן, יוסף קאפח ומרדכי אליהו – דברים חדים בעניין שיטת רבי חיים פאלאג'י וההסתמכות עליה. וכה נכתב שם (הדגשות אינן במקור [וכן להלן]):

אבל מהרשד"ם ובעי חיי מדברים כאשר הבעל – אין לו גבורת אנשים, שלדעת הפוסקים כופין אותו על כך להוציאה, ובעי חיי מחמיר בזה יותר ממהרשד"ם ומזהיר שם מאוד שלא לכוף את הבעל אלא כאשר ברור שלפי ההלכה יש לכוף אותו לגט, שאם לא כן היה גט מעושה שלא כדין דפסול מדאורייתא, עיין שם.

ואיך אפשר ללמוד מכך שבסתם מריבה וקטטה בין הבעל לאשתו הנמשכת יותר מח"י חדשים, כשרואים בית דין שאין תקוה לשלום ביניהם, כופין אותם לגטללא סיבה אחרת שבגינה כופיןעל פי דין אותו או אפילו אותה לגט? אתמהא.

ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום (חלק ב סימן קיב) שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החרם דרבנו גרשום, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ו[משום ש]נראה לבית דין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשולחן ערוך ובפוסקים. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו.

הרי לדעתם אפילו אין לצרף דין זה כסניף נוסף!

וראה עוד בפסק דין של בית הדין הגדול בהרכב הרבנים שלמה גורן, אברהם שפירא ושלום מזרחי (ערעור תשל"ד/סז, פורסם בפד"ר חלק י עמוד 173):

גם אין להסתמך בנידון דידן על הגר"ח פלאג'י שקבע זמן של ח"י חדשים לכל זוג שחיים בנפרד, שכל שלא השלימו במשך ח"י חדש כופין על גט, כי כבר בררנו באריכות בפסק דין אחר את דבריו של הגר"ח פלאג'י, והוכחנו כי דבריו בנושא זה תמוהים עד מאד ואין לקבל אותם כמות שהם, ולא לעשות מעשה על פיו, בלי בסיס הלכתי מספיק שעל פיו יש לכוף על גט.

רבים סוברים כי כלל לא אמר רבי חיים פאלאג'י כי עצם הפירוד הוא עילה להטלת חיוב גט ובוודאי לא לכפייה, אלא כי כל מה שנאמר באותה תשובה של רבי חיים פאלאג'י הוא הנחיה – מה תפקידו של בית הדין לעשות במקרה כזה של פירוד, והכוונה היא לשכנוע הצדדים להתגרש במקום שאין תוחלת ואותו שכנוע יהיה בדברים. וראה לעניין זה מה שנכתב בפסק דינו של בית הדין האזורי אשדוד בהרכב הרבנים עזרא בצרי, יעקב אליעזרוב ואהרן כהן (תיק מס' לז/1759, פורסם בפד"ר חלק יב עמ' 206):

ונראה ברור שמה שכתב 'לכפות' הכוונה בדברים בלבד, שבית דין ישפיע עליהם כל כך, עד שבדבריו כאילו יכפה עליהם להגיע להסדר ולהתגרש, ולא שנתכוון להכריח בדרכי הכפייה, שבתחילה כתב שראוי לבית דין להשפיע על כיוון של שלום, אבל אם הדברים מאריכים ואין סיכוי לשלום – יש לבית דין לעשות את כל המאמצים ולהכריחם בדברים עד שיסכימו וירצו להתגרש.

לפי זה לא עלה על דעת הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל לכופם ממש לקבל ולתת גט בעל כורחם, רק לרצות אותם עד שיאמרו "רוצה אני" ויגרשו אחר כך מרצון טוב. ואם כן אין ראיה מכאן לתת היתר נישואין לבעל שעזב את אשתו אף שאין סיכוי לשלום.

אך מעבר לכך, גם אם היינו מקבלים עקרונית את חידושו של רבי חיים פאלאג'י ברור שאין לכך שייכות כלל למקרה שלפנינו. ברור מעל כל ספק שאין כוונת חידוש זה לאפשר למי מהצדדים לעשות דין לעצמו ולקבוע חד־צדדית את הפירוד ועל בסיס פירוד זה לבוא ולדרוש לחייב כגט את הצד שלא היה לו כל יד בפירוד. וכי יעלה על הדעת למשל שבעל יעזוב את הבית מבלי שכלל נדרש לכך על ידי אשתו, יחיה לעצמו עם אישה אחרת, ייצור את הפירוד בפועל על ידי התנהלות חד־צדדית שלו, ואחר כל זאת יבוא ויטען על 'פירוד ממושך' כעילה לחיוב האישה לקבל גט?

זהו דבר שלא יעלה על הדעת, אין זה ה'פירוד' אלא דווקא ה'חיבור' שיש לבעל עם אישה אחרת.

והרי אם נאמר כן כל בעל הרוצה להיפטר מאשתו ייצור בעצמו את המצב החדש של פירוד תוך שהוא עושה בחוץ את כל העולה על רוחו, והאישה המסכנה שהשאיר בבית תהא אמורה להיות חייבת לקבל גט ממנו, ונמצאו בנות ישראל כהפקר לכל איש פוחז. זה הוא דבר שלא יעלה על הדעת. הרי זה דומה לבן שהרג את הוריו ומבקש רחמים מן השופט משום שהוא 'יתום'.

כזה ממש הוא המקרה שבפנינו ואין זה משנה לעניין זה אם הבעל בגד באשתו כבר קודם עזיבתו את הבית או לאחר מכן, זה כמו זה מעשים שאינם ראויים כלל ולא יעלה על הדעת שמכוח מצב חדש זה של פירוד שאותו יצר הבעל במו ידיו אך כדי לספק את יצרו ולבזות את אשתו וילדיו, יוכל הבעל לכוף את אשתו לקבל גט. אין ספק כי לא למצב זה התכוון רבי חיים פאלאג'י להכיל בחידושו.

יתרה מכך, במקרה שלפנינו האישה מתגוררת עד היום בדירתם המשותפת בה בנו את חייהם במשך שנים וקוראת לבעל עוד עתה – למרות כל ההתנהלות הנלוזה כלפיה וכלפי כל המשפחה – לחזור הביתה. האישה שהופיעה לפנינו הצהירה במענה לשאלת בית הדין כי היא קוראת לבעל לחזור והיא, למרות הכול, מוכנה לחיות איתו כבעל ואישה לכל דבר. האם ייתכן כי אישה זו שכל 'חטאה' הוא רצונה בשלום וכי לא אמרה לבעלה אף לא פעם אחת שיצא מן הבית ורצונה שיחזור, היא שנכפה עליה לקבל גט? על מה ולמה? ברור שלא על מקרה כזה כיוון ואמר רבי חיים פאלאג'י את חידושו.

אף שהדברים פשוטים ואינם צריכים לראיה, הדברים מפורשים בפסק דין של בית הדין הגדול (שהובא לעיל ושפורסם בפד"ר חלק ט עמ' 221) והובאו בו בשמו של מהרשד"ם:

[…] הרי שכל היתרו של מהרשד"ם הוא לא מפני שעברו כמה שנים שהם בנפרד אלא מפני שהיא מורדת, ואם כן שלוש השנים – או מספר שנים של פירוד – מוציא קול שהיא מורדת או מפני שכזה לא שכיח ולכן התיר. אבל אם הם נפרדים זמן רב והסיבה לא ידועה לבית הדין או שחושש מפני שעיניו נתן באחרת, בכגון זה הרי שלא מצאנו שריבוי השנים והגדלת הריחוק יתן גושפנקא שהאשה היא כן מורדת, ועל סמך זה נתיר לבעל לישא אשה על אשתו, דאם לא תאמר הכי כל בעל שירצה לעזוב את אשתו ילך ויתרחק ממנה כמה שנים ואז יבא ויטען שעתה הוא מרוחק ממנה ויתירו לו לישא אשה או יכריחוה לקבל גט, והיכן תקנת רבני אשכנז בחרם או חכמי ספרד בשבועה?

ומה שכתב חיים ושלום (חלק ב, קיב) שם איירי שבית הדין משוכנע שהאשה היא מורדת ואינה רוצה שלום, ורק פיה ממלל שלום ובקרבה היא רוצה גט, וכל סרובה הוא רק להנקם ממנו, אז אנו אומרים שיש לדונה כדין שאין מקום עוד לחיי הזוג, ולא כתב ולא עלה על לבו שאם הבעל יעזוב את אשתו והלך ודבק באחרת ונאמר שבהיות וכן, אז נכריח את האשה לקבל גט. ושם לא איירי שנתן עיניו באחרת, או שהבעל מורד ממש, אלא כמו שכתבנו לעיל שהיא מורדת בבעל והזמן שנפרדו מוכיח ומחזק שהיא המורדת […]

וכאן בנדון דידן הרי בית הדין כותב שהאשה מוכנה לשלום או יותר נכון, הסכמתה לשלום זה – לא תכסיס בלבד. וכאמור אין לכאורה לדונה כמורדת כי ממה היא מורדת? מתשמיש אין היא מסרבת אלא היא טוענת וחוזרת ואומרת שהוא הוא המסרב, ואם ממלאכה למאן דאמר – גם כן היא לא מסרבת אדרבא היא אומרת שיחזור הביתה והיא תנהג בו כמנהג בנות ישראל הכשרות.

דברים ברורים וחדים באשר להתייחסות בתי הדין לדברי רבי חיים פאלאג'י וחידושו כתב בית הדין הגדול בהרכב הרבנים: אליעזר יהודה וולדינברג, יצחק קוליץ ואליעזר שפירא (ערעור תשמ"ד/314, פורסם בפד"ר חלק יג עמ' 360 ואילך). וכה נאמר שם (בעמוד 362):

הוה אומר כי בית הדין האזורי – בהרכבו הקודם ובהרכבו זה – מכיון שלא מצא כל עילה לגט פיטורין, לא נתן חשיבות לעובדה שזה עידן ועידנים שהשלום לא שורר בין בני הזוג ולא מצא את זה לנימוק מספיק לחייב את האשה בקבלת גט פיטורין. ובצדק, דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, וכל איש שירצה מאיזה סיבה שהיא להיפטר מאשתו או יתן עיניו באחרת – יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה בקבלת גט פיטורין, היות ואין סיכויים לחיי שלום. ובמקרה שלפנינו נוסיף שהיא אשת נעוריו וילדה לו בן ושתי בנות (ולפלא על בית הדין שלא כתבו כל נימוק שהוא בהחלטותיהם).

וככה מצינו בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה) שדן במקרה שאחד מאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים, באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו ארבע־עשרה שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והיא אינה חפיצה להתגרש ממנו בשום אופן, והעלה כי אין לבעל טעם מבורר ואין בדבריו כלום ולא משנה מה שכבר עברו ארבע־עשרה שנה ולא באו לידי קירוב. יעוין שם.

אמנם מצינו להגר"ח פלאג'י ז"ל בספרו שו"ת חיים ושלום (חלק ב סימן קיב) שכותב אודות מחלוקת ממושכת בין זוג כדברים האלה:

והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבית דין שלא יש תקנה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא כמו שכתבתי בספר החסידים.

עד כאן לשונו.

ולפי זה היה מקום לכאורה גם בנידוננו, שכבר עברו שנים כה רבות שאין שלום בין בני הזוג לחייב את האשה לקבל גיטה, וכפי שכבר השמיעו בפנינו בכמה וכמה מקרים טוענים רבניים שידעו התשובה הזאת של הגר"ח פלאג'י ז"ל.

אבל אין להסתמך על תשובה זו, וערבך ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פלאג'י ז"ל – יחידאה הוא בזה, ודבריו תמוהים כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש (ועיין ברמב"ם בפרק טו מהלכות אישות הלכה טו ואבן העזר סימן עז סעיף ד וסימן קנד סעיף ז ברמ"א ועוד), ומכל שכן כשאין כל עילה בדבר, והמפורסמות אינן צריכות לראיה – עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לגט פיטורין.

ומכיון שלא מצינו כזאת בהלכה – לכוף לתת או לקבל גט פיטורין בגלל חילוקי דעות וקטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, כאשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה בג"פ, ורק בגלל "שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם" – מסתבר לומר כי גם הגר"ח פלאג'י ז"ל לא כיוון בדבריו לכפיה כמשמעו, אלא התכוון לומר שיסובבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך וזאת כוונתו במה שכתב "עד שיאמרו רוצה אני" היינו עד ששניהם יסכימו להפרד זה מזו בגט פיטורין. (וממה שכתב כן גם בנוגע לבעל נראה לעניות דעתי בזאת [צ"ל: דזאת] הכוונה גם בנוגע לאשה, דאחרת הרי בנוגע לבעל ישנו חשש לגט מעושה).

גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגר"ח פלאג'י הוא רק היכא שבגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג אינם מסכימים להזקק זה לזה לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון "ואם בינם לשמים", וגם הראיה [ש]מביא מספר החסידים שמדובר שם היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו וכו' כמוזכר גם בבאר היטב (אבן העזר סימן קיט ס"ק ג). וככה המדובר גם בשו"ת מהרשד"ם (בחלק אבן העזר סימן קג) שמסתייע בו "החיים והשלום" בתחילת דבריו שם. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כהאי גוונא יודה גם הגר"ח פלאג'י ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לגט פיטורין כל עוד שאין כל עילה ממשית לזאת. ובנידוננו המערער אין רצונו בשלום אך האשה דורשת עד היום שלום בית כנה, וביקשה מאתנו מאד שנעשה את הכל למען שלום בית.

על כל פנים איך שלא יהיה אין להסתמך על הדברים כפשוטם האמורים בדברי הגר"ח פלאג'י ז"ל ועבור כך לפסוק הלכה למעשה לחייב צד מן הצדדים להיפרד בגט פיטורין בגלל קטטות ומריבות כאשר אין כל בסיס בהלכה לכך.

וכל זמן שהאשה מצידה מוכנה לחיות אתו חיי אישות ורק הוא אין רצונו בכך, אין להתייחס גם [ל]מה שעל ידי כך הוא שרוי בעבירה, וכיוצא בזה (יעוין שם בחיים ושלום), וכדמצינו להגאון בעל דברי מלכיאל שם בתשובה קודמת (בסימן קמד) שהשיב שאין לתת חשיבות מה שהאיש הוא עול ימים והחל לצאת לתרבות רעה, דחוץ מזה שאם נבוא לדון בסברות כאלה נבוא לעשות ח"ו כל איסורי התורה כהפקר וכו', ועוד זאת, דאף במקום שהותר להקל באיזה איסור בשביל להציל חבירו, שלא יצא לתרבות רעה, לא הותר רק בדבר שבין אדם למקום, אבל בדבר שבין אדם לחבירו לא הותר וכו'. ובנדון דידן כיון שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה לטובת האשה איך אפשר לנו לוותר על זכותה בשביל שיצא הוא לתרבות רעה וכו'.

ובסיום הוא כותב:

היוצא לנו מזה שחלילה – חולין הוא – להתיר לגרש בעל כרחה או לישא אשה על אשתו בשביל שאומר שיצא לתרבות רעה או אף אם רואין שיוצא לתרבות רעה [וכו']

אבל להתיר לעשות איסור בשביל שלא יצא לתרבות רעה, ומכל שכן באיסור שנוגע בין אדם לחבירו – ודאי שאין שום מקום לזה [כו']. ובפרט שעיקר תקנה רבנו גרשום מאור הגולה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר [כו'], ומכל שכן בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חרם דרבנו גרשום נוסע לאמעריקא כדי לעגן אשתו ולכופה על [ידי] זה לקבל גט, וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תלה.

עד כאן לשונו.

דברים אלו של הגאון בעל דברי מלכיאל ז"ל המה קלורין לעינים. על זה ועל כיוצא בזה נאמר "תן לחכם ויחכם עוד".

אלו דברים חדים וברורים כי אין להסתמך על שיטת רבי חיים פאלאג'י לחייב בגט רק על בסיס פירוד ממושך. גם בפסק דין זה מצאנו כי הציעו כמה הצעות לפרשנות אחרת בדברי רבי חיים פאלאג'י ובלבד שלא יהיו הדברים כפשוטם משום שכפשוטם אין לקבלם. כזו הייתה מאז וכזו היא גם כיום דעתם של בתי הדין הרבניים על השימוש האופרטיבי בחידושו של רבי חיים פאלאג'י ובפרשנותו.

הדברים אינם חדשים, ידועים ומפורסמים הם בין כל באי בתי הדין לרבות, ובפועל הייתה האפשרות לדחות את עצם העלאת טענה זו שהעלה בא כוח המערער, בקצרה בשורות מספר, ולא נכתבו הדברים כאן באורך, אלא מפני שמקום מצאנו להעמיד את הדברים עם המקורות שיהיו בבחינת 'דבר דבור על אופניו'.

כאמור, במקרה שלפנינו כלל לא יעלה על הדעת להעלות כלל טענה זו של פירוד ממושך, שאין ספק שלפחות המשכיות הפירוד אם לא מעבר לכך אף עצם יצירת הפירוד, והפיכתו לעובדה בשטח, נעשו ונסמכו על בסיס העובדה שהבעל חי עם אישה אחרת, ובהתנהגות זו בז לאשת נעוריו וילדיו – לאישה הקוראת לו עוד עד היום לחזור לביתו ולילדיו – על כל הכרוך בצעד פסול וחסר כל הגינות וכל אנושיות מינימלית. במקרה כזה לא היה מקום אפילו להעלות את עצם טענה זו לדיון כלל. וכבר נתבארו דברים אלו לעיל.

כפי האמור טענה הלכתית זו של המערער נדחית.

יתר הטענות

גם כל שאר הטענות נדחות למעשה מחוסר כל בסיס – חלקן חסרות כל בסיס עובדתי ובהעלאתן מתעלם המערער (באמצעות בא כוחו) מן העובדות. נתייחס בקצרה לשאר הטענות.

העדר הסיכוי לשלום בית

הטענה כי בית הדין האזורי לא שקל את העדר הסיכוי שהצדדים יחזרו לחיות יחד – טענה תמוהה היא: הרי מדובר במקרה זה בצעד חד־צדדי. יתרה מכך, בית הדין האזורי השתכנע על פי כל הראיות שהועלו בעת הדיון ובראשן הודאת הבעל בעצמו באירועים מסוימים שהיו כי הבעל בגד באשתו. בית הדין האזורי כתב זאת מפורש בפסק דינו. האם סבור מאן דהוא כי יש צורך בהסבר מדוע לא לקבל טענה תמוהה כזו מצד בעל שהוא הוא שהחליט לעזוב את הבית ועשה זאת לאחר שבגד באשתו? למעלה מכך, אשתו הרי קוראת לו לחזור הביתה עוד עתה לאחר כל מה שעולל לה. יעלה על הדעת שהוא, הבעל, יבוא בטענות למה אין בית הדין מתחשב במצב זה שלדברי הבעל 'הצדדים לא יחזרו לחיות יחד'? ראוי שתכסה הבושה את הבעל על שעזב את אשתו ושיעטה על ההזדמנות שהאישה עדיין קוראת לו לחזור. כבר דימינו לעיל את מעשי הבעל למי שהרג את אביו וטוען במשפט לרחמים עליו משום שנעשה 'יתום'. מן הראוי היה שלא להעלות טענה זו מלכתחילה.

תביעת דמי השימוש

מסיבה פשוטה זו, שהבעל הוא שהחליט – באופן חד־צדדי – לצאת מהבית, וזאת כפי שהתברר בדיעבד לצורך מילוי רצונותיו לחיות עם אישה זרה, וכלל לא נתבקש וקל וחומר שלא נדרש על ידי אשתו לצאת מן הבית, ונהפוך הוא: כמו שהזכרנו לעיל עד עתה היא קוראת לו לחזור, הרי במצב זה כל טענה לחייבה בדמי שימוש היא טענה 'שאינה מחזיקה מים' ולא את עצמה. יש צורך במידה לא קטנה של עזות כדי להעלות טענה זו כלל. דין שתי הטענות הנ"ל להידחות על הסף. ויפה כתב ופסק בית הדין האזורי בצורה קצרה ועניינית.

טענת 'אשה רעה'

עוד טען בא כוח המערער כי בית הדין "לא התייחס" לטענתו נגד האישה כי היא 'אשה רעה'. אין מה להשיב על טענה זו משום שבא כוח המערער כנראה לא קרא את פסק הדין של בית הדין האזורי. בית הדין עסק גם עסק בטענה זו וכתב דברים נכוחים כי האישה הכחישה את כל טענות הבעל, ובמקרה כזה נטל ההוכחה על הבעל והוא לא הוכיח כלום את טענתו זו. ברור כי לא יעלה על הדעת כי הבעל יפריח טענות באוויר ללא יכולת לאוששן בראיות, וידרוש על פי סיפוריו לחייב את אשתו בגירושין.

ולחיזוק הדברים נצטט את דברי בית הדין האזורי אות באות כפי שנכתבו בפסק הדין:

טענותיו של הבעל על יחס רע של האישה אליו, טרור וכו' לא הוכחו כלל ונראה שהן סיפור כיסוי לבקשתו לגרש את אשתו. יתרה מזאת, גם לו יצויר שנאמין לו שאשתו הייתה רעה כלפיו, ביבמות ס"ג ע"ב מבואר שאישה רעה יש לה כתובה, ולכן אין זו עילה לגירושין, אולם כאמור בית הדין לא מקבל את טענות הבעל כנגד האישה.

לא זו אף זו בית הדין נימק היטב את פסיקתו כלפי כל מצב שהיה יכול להיות. ועל כגון דא לבוא ולומר שבית הדין "לא התייחס"?

הצו למדור ייחודי – יסודותיו וצידוקו למרות הליכי פירוק השיתוף והזכות העתידית לאיזון משאבים

טענות המערער כנגד הצו למדור ייחודי (ספציפי) לטובת האישה בדירתם המשותפת הן שתיים:

טענה ראשונה שטען בא כוח המערער הייתה כי היות שהצו למדור לטובת האישה ניתן ללא הגבלת זמן, הרי שבכך סיכל בית הדין האזורי את הליך פירוק השיתוף הנדון בפני בית המשפט כאשר לטענת הבעל – המערער – האישה הסכימה בבית המשפט לפירוק השיתוף.

דינה של טענה זו להידחות:

ראשית, עובדתית הכחישה האישה כי נתנה את הסכמתה לפירוק השיתוף. לדברי בא כוחה הסכמתה הייתה מוגבלת אך למינוי אקטואר וזאת לצורך 'שמירת זכויות'.

שנית, הבעל ובא כוחו "שכחו" כי הבעל הוא שפנה לבית המשפט ופתח שם תביעה לפירוק השיתוף בדירה. האישה 'נגררה' מחוסר ברירה לבית המשפט, ויתרה מכך: האישה הייתה מי שהתנגדה מכול וכול בבית המשפט לפירוק השיתוף וטענה כי אין רצונה כלל להתגרש אלא לשלום בית. (עובדות אלו נלקחו מן הסיכומים שהגיש בא כוח הבעל עצמו לבית הדין האזורי.)

יתרה מכך, גם עניינית, מההיבט ההלכתי העלאת טענה זו אינה ממין העניין כלל:

חובת הבעל בעת הנישואין היא לעשרה דברים כפי שנמנו ברמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה א) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן סט סעיף א). ברשימה זו מעוגנת חובת הבעל ל'מזונות' אשתו ול'כסות' אשתו. בכלל דברים אלו נכללת חובת הבעל לספק 'מדור' לאשתו (רמב"ם שם פרק יג הלכה ג ושולחן ערוך שם סימן עג סעיף א). חובה זו של הבעל – למזונות כסות ומדור – היא חובה עצמאית הנובעת מעצם ומהות קשר האישות והנישואים על פי ההלכה.

חובה זו הינה חובה טבועה של הבעל כלפי אשתו למשך כל תקופת הנישואין ועל דרך הכלל אינה פוקעת אלא בפקיעת הנישואין כגון בגירושין. יוצאים מכלל זה הם המקרים שבהם הטיל בית הדין על האישה 'חיוב' להתגרש ומקרים של נישואי איסור שההלכה מחייבת את היפרדותם בגט, כגון כהן וגרושה, שמן הדין חייבים להתגרש ולכן חל בהם הכלל של "ב'עמוד והוצא' קאי, מזונות אית לה?" מכל מקום ברור שכל עוד אין במעשיה של האישה כל עוול הלכתי המהווה עילת גירושין, וקל וחומר אמורים הדברים במקרה שעליו אנו דנים שבו האישה טוענת לשלום בית והבעל – כפי שכתב בית הדין האזורי בפסק הדין – הוא שעזב את הבית. וכן הוא בכל מקרה שבו אין בידינו עילה לחייב את האישה להתגרש, שכל חיוביו של הבעל כלפי אשתו שרירים וקיימים. ומאחר שחובת הבעל למדור אשתו על מכונה עומדת, מה מקום יש הוא בכלל לבוא ולהוציא את האישה מהמדור שבו היא חיה מטעם שהבעל דורש פירוק השיתוף ומה עניין זה לזה בכלל? וכי בגלל רצונו לקבל רכוש ובכך למעשה לכוף את אשתו להסכים לקבל גט, נפטור אותו מחובתו למדור אשתו? מה עניין זה לזה? ואם אומנם כתוצאה מכך לא יוכל הבעל עתה לממש את רכושו, אזי יתכבד וימתין, אך מחובה בסיסית זו המוטלת עליו לא יוכל להיפטר, או יתעשת ויחזור אל ביתו ואל אשת נעוריו הקוראת לו לחזור.

לפיכך גם טענה זו אין בה ממש ודינה להידחות מכול וכול.

טענה שנייה שטען בא כוח המערער על בסיס הנחה שהניח כי אין לחייב את הבעל גם בתשלום מזונות וגם בתשלום מכוח חוק יחסי ממון. די בכך אם נאמר כי להנחתו בוטל דין מזונות אישה, שהרי לשיטתו כל שישולם בעתיד כסף מהבעל לאישה במסגרת איזון המשאבים לא נוכל לחייב את הבעל בחובת המזונות. ברור שבא כוח המערער עירב מין בשאינו מינו, גם כשהודיע כי יש בידו פסקי דין רבים הפוסקים כך. הדיון על האפשרות או אי־האפשרות לחייב את הבעל בתרתי, מה שקיבל את ההגדרה של 'כפל זכויות' או 'כפל מבצעים', נוגע לחיוב הבעל בעת הגירושין בתשלום הכתובה במקביל לחיובו להעביר לאשתו רכוש מכוח חוק יחסי ממון.

אך כאמור לחייב עתה את הבעל במזונות כל זמן שאין גירושין ואין חיוב על האישה לקבל גט, חובת תשלום המזונות אינה ניתנת לערעור ואין לה ולא כלום עם שאלת הרכוש שיתחלק בעת הגירושין. קל וחומר הדברים אמורים במקרה שהבעל הוא שפנה אל בית המשפט לדון באיזון המשאבים. כך בחר הוא את מימוש חוק יחסי ממון ולא יעלה על הדעת שבכך ייפגעו זכויות האישה למזונות ומדור. הווה אומר: גם טענה זו אין בה ולא כלום ודינה להידחות.

מסקנות

העולה מכל הנ"ל כי לפנינו ערעור שהוגש ללא כל בסיס ואשר בחלקו הארי הוא עומד בסתירה לעובדות שהיו בפועל וחלק נוסף ללא כל בסיס משפטי או הלכתי. הגשת ערעור כזה הייתה מיותרת ומעלה ספק על מידת תום הלב שהייתה בה. במצב זה דינו של הערעור להידחות תוך חיוב בהוצאות לטובת המשיבה.

מוחלט

א. הערעור נדחה.

פסק הדין של בית הדין האזורי מיום ט"ז בסיוון תשע"ט (19.6.19) בתוקפו עומד.

ב.         אנו מחייבים את המערער בתשלום הוצאות לידי המשיבה בסך 12,000 ש"ח (מע"מ כלול).

גביית התשלום לידי המשיבה תיעשה על ידי העברה של 12,000 ש"ח מתוך הפיקדון שהפקיד המערער בקופת בית הדין לידי המשיבה. יתרת הפיקדון בסך של 3,000 ש"ח תוחזר למערער.

ג.          פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ח בטבת התש"ף (25.1.2020).

הרב אליהו הישריק                         הרב מיכאל עמוס                       הרב אברהם שינדלר

הפוסט חובת בעל במדור ואי־חיוב האישה בגירושין למרות פירוד ממושך משנעשה זה ביוזמת הבעל ותוך בגידתו הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

דעה א':

הבעל הגיש תביעת גירושין ביום ח' בתמוז תשע"ד (6.7.2014).

אף בשנת 2006 הגיש הבעל תביעת גירושין וגם האשה הגישה לשלום־בית ביום 17.3.05, ונפסק בבית הדין ביום 4.6.06 לדחות את תביעת הגירושין של הבעל, והתקבלה תביעת שלום־בית של האשה, ונדחה גם ערעור על הפס"ד של בית הדין קמא בבית הדין הגדול, וצו מניעה למכירת הדירה ישאר על כנו.

הצדדים נשואים משנת 73 ולהם חמשה ילדים, כיום בגירים.

כבר משנת 2003 חיים בנפרד, ועד היום הם פרודים כעשר שנים.

ב"כ הצדדים הגישו סיכומים, ובתורף הדברים שניהם צודקים.

אך לא לעולם תאכל חרב, וכאן יש עיגונא של שני הצדדים המבקשים להתגרש, ולפיכך הצדדים חייבים להתגרש, מכוח דינו של רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב כ"ג.

והאיר עינינו מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בפד'ר כרך י"א, עמ'111, בנידון דומה, וחייב אשה בג"פ אף שעיקר האשמה הייתה בבעל, ולא היה שם סיכוי לשלום, כי אין כל הכרח לחלק בין שמרדו זע"ז בבת אחת לבין שאחד התחיל במרידה, מ"מ מחמת התקנה יש להפריד ביניהם כדי למנוע מכשול. וראה גם בשו"ת אגרות משה ח"ד יו"ד סי' ט"ז, איש ואישה דליכא שלום־בית הרבה שנים, לא הועילו כל השתדלויות לעשות שלום, מוכרחים להתגרש, ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האישה לבעלה בשום עיכוב מצד תביעת ממון.

ויש להוסיף שאין כאן עניין של סיכוי או אין סיכוי לשלום כפי שהאריך וטרח עמיתי הרה"ג בדעה ב' לדעת מי גרם את הפירוד, כי בוודאי פניהם לא לשלום אלא לגירושין ומשום כך כאמור יש לחייב את שאינו רצה, להתגרש בג"פ.

האשה תתן 20% מדמי הדירה לבעל, ובכך תיפסק המריבה ביניהם ויתגרשו בג"פ.

אם לא תאבה האשה להתגרש, ישקול בית הדין להטיל עליה מגבלות כחוק.

דעה ב':

לפני בית הדין עומדת תביעה מחודשת של הבעל לגירושין כנגד אשתו. תביעה זו נפתחה בתאריך ח' בתמוז תשע"ד (6.7.2014).

הצדדים נישאו זל"ז בתאריך 22/8/73 ולהם 5 ילדים בגירים.

בשנת 2002 עזב הבעל את הבית ועבר להתגורר עם אשה אחרת וחי איתה עד היום ואף נולדו להם במהלך השנים שני ילדים משותפים.

באותה שנה (שנת 2002) פתח הבעל תיק לתביעת גירושין, ולאחר הדיון שהתקיים בהרכב קודם של בית הדין, החליט בית הדין בתאריך כ"א כסלו תשס"ד (16/12/03) כי "לאור החומר שבתיק, בית הדין קובע שאין בחומר שבתיק כדי לחייב את האשה בקבלת גט."

בתאריך ו' אד"ב תשס"ה פתחה האשה תיק תביעת שלום בית ובמהלך הדיון שהתקיים לאחר מכן הצהירה האשה שאם יחזור, תקבל אותו לשלום בית.

בהחלטת בית הדין מיום 4/6/06 דחה שוב בית הדין את תביעת הבעל לגירושין ובית הדין חזר על החלטתו הנ"ל מיום כ"א כסלו תשס"ד, כמו"כ בית הדין הוסיף בהחלטתו שם "שמבחינה הלכתית, זכאית האשה שבעלה יחזור לשלום בית יחד איתה, ואין הבעל יכול להפסיד אותה מזכויותיה הכספיות שזכאית להם וכו' ועפ"י דין עליו לחזור לשלום בית לביתו ואשתו."

בתאריך 5/4/05 נתן בית הדין צו למדור ספציפי על דירתם המשותפת.

בתאריך ט' שבט תשס"ז (28/1/07) דחה בית הדין את תביעת הבעל לביטול הצו למדור ספציפי.

על החלטה זו הוגש ערעור בבית הדין הגדול, ובית הדין הגדול בהחלטתו מיום כ"ו אלול תשס"ז (9/9/07) דחה את הערעור.

בסעיף ב' להחלטת בית הדין הגדול הנ"ל נאמר: "המערער רשאי להביא לפני כב' בית הדין האזורי את כל ראיותיו על מנת להביא לשינוי החלטתו."

על סמך הסעיף הנ"ל ועל סמך תביעה נוספת בעניין הרכוש מתאריך כ"ב באלול תשע"ג (28.8.2013), נקבע דיון נוסף בבית הדין, ולאחר שהתקיים דיון נוסף בנידון בתאריך ח' תמוז תשע"ד (6/7/14) ניתנה החלטה בו ביום שבית הדין דוחה את בקשת הבעל.

בתאריך ח' בכסלו תשע"ב (4.12.2011) חידש הבעל את תביעתו לגירושין כאשר הוא מציין שם שהנימוקים לתביעתו הם: "סיבות אישיות, אני מתגורר בנפרד למעלה מעשר שנים עם בת זוג ונולדו לנו שני ילדים במשותף."

בדיון שהתקיים בתאריך י"א טבת תשע"ג (24/12/12) סירבה האשה להתגרש והצהירה "אני רוצה שהוא יחזור לבית" (פרוטוקול שם שורה 11).

במהלך הדיון הנ"ל הבהיר בית הדין לבעל כי "אין בטענות האלו לחייב בגט, ואני לא מחייב" (שם, שורה 75). כמו"כ בית הדין הבהיר שם לבעל כי "הוא יכול לחזור לבית" (שם, שורה 105). אף בהמשך הדיון שם חזרה האשה על דבריה הקודמים כאשר פנתה לבעלה ואמרה "תחזור לבית, אני רוצה אותך" (שם, שורה 111).

בסופו של דיון הציע בית הדין הצעת פשרה, אך לאחר הדיון, הבעל חזר בו מהסכמתו לקבל את ההצעה.

בתאריך ח' בתמוז תשע"ד (6.7.2014) הגיש הבעל בפעם השלישית תביעת גירושין כאשר הוא מתקן שם את העילות לגירושין ומעבר למוזכר לעיל הוסיף שם שהוא מואס באשה ושונא אותה, וכמו"כ האשה סירבה לקיים יחסי אישות כשלוש שנים לפני הפירוד (עובדה שהוכחשה ע"י האשה במהלך הדיונים), וכמו"כ ציין שהיו ויכוחים, השפלות וקללות מצד האשה (אף טענות אלו לא הוכחו במהלך הדיונים).

בדיון נוסף שהתקיים בבית הדין בתאריך י"ט אלול תשע"ד (14/9/14) בתביעתו המחודשת של הבעל לגירושין הבהיר בית הדין כי מאחר שהבעל לא הסכים להסכם שהוצע בעבר, ועל כן מאחר שהאשה רוצה בשלום בית והוא רוצה בגירושין, לכן צריך לקיים דיון להוכחות (פרוטוקול שם, שורות 18–19), ואכן נקבע מועד להוכחות ליום ט"ז חשון תשע"ה (9/11/14) ובדיון הנ"ל הובאו עדים קרובים שנפסלו ע"י בית הדין ומעבר לכך לא הובאו כל הוכחות לטענות שהועלו בכתב התביעה המחודש וכן לטענות שהועלו במהלך הדיון הנ"ל, ובית הדין הבהיר לבעל "שאי אפשר לכוף אותה להתגרש", (שם, שורות 46–45).

במהלך הדיון הנ"ל, בית הדין העלה הצעה נוספת כדי לסיים את התיק אך ב"כ האשה סרב, ועל כן הוחלט על הגשת סיכומים, ואכן הוגשו סיכומים ע"י ב"כ הצדדים.

עד כאן פירטנו את השתלשלות התביעות, הדיונים וההחלטות בתביעות ההדדיות שבין הצדדים, ועתה נפנה להיבט ההלכתי, וברצוננו להקדים כי אין חולק על כך שהצדדים מתגוררים בנפרד כשלוש־עשרה שנים, כמו"כ אין חולק על כך שהבעל מתגורר מזה שנים רבות עם אשה זרה שנולדו לו ממנה שני ילדים, והסיכויים שהוא יעזוב את האשה הזרה ויחזור לאשתו, נראים קלושים ואף האשה מודעת לכך, והשאלה העומדת לפנינו האם עובדות אלו יש בכוחם כדי לחייב את האשה בקבלת גט, כלומר, העובדה שהבעל תובע גירושין והאשה אף היא מודעת לעובדה שאין מוצא אחר לנישואין אלו, האם יש בכוחה בכדי לחייבה בגט מחמת דינו הידוע של רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב כ"ג חלק ח' שכותב שם בשם רבו רבי אברהם בן אשמעאל שנראה לו שאשה שאמרה שאינה מעוניינת בבעלה ותובעת גט וכתובה ואף הבעל טוען שאינו מעוניין בה אבל מסרב לגרשה, הדין הוא שלאחר י"ב חודש כופין אותו לגרש והפסידה את תוספת כתובתה.

אמנם, רבינו ירוחם כתב זאת לגבי כפיית הבעל, אך פשוט וברור הוא שדין זה שייך אף לגבי כפיית האשה כשהבעל אינו מעוניין באשה ותובע גט ואף האשה מצהירה שאינה מעוניינת בבעלה אך מסרבת להתגרש, שכופין את האשה להתגרש וכמ"ש רבינו הרא"ש (רבו של רבינו ירוחם) בשו"ת הרא"ש כלל מ"ב אות א' שבכל המקרים שכופין בהם את האיש לגרש בע"כ, כופין אף את האשה להתגרש בע"כ. ודברי הרא"ש הובאו להלכה ברמ"א אבהע"ז סי' קי"ז סעיף י"א ובדרכי משה סי' קי"ט סק"ב ובח"מ סי' ע"ז סק"ג.

ובטרם נתייחס להשלכות של דברי רבינו ירוחם על נידון דידן, ברצוננו להבהיר בתחילה את יסודות ההלכה של רבינו ירוחם שיש להם השלכות ישירות אף על הנידון העומד לפנינו.

כאמור לעיל, חידש לנו רבינו ירוחם שכאשר שני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, חלה חובה על שניהם להתגרש ואף כופין אותם להתגרש, כלומר שמלבד דיני כפייה במקרים מסוימים המוזכרים בגמ' במס' כתובות דף ע"ז שחז"ל תקנו בהם לכוף לגט, הוסיף רבינו ירוחם דין כפייה אף במקרה כששניהם אינם חפצים זב"ז.

והנה, כל דין כפייה המוזכר בגמ' בכתובות הנ"ל תוקן ע"י חז"ל למניעת עיגון האשה, ואמנם חז"ל שם הגבילו זאת למקרים חריגים בלבד כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו', והנימוק לכך הוא שחז"ל שיערו שדווקא במקרים מעין אלו אין כל אפשרות שהאשה תחיה עם בעלה, ומאחר שאין אפשרות לחיי נישואין, נחשבת האשה לעגונה ועל כן תקנו לכופו כדי להוציאה מעגינותה, וכ"כ להדיא בשו"ת זקן אהרן (הלוי) סי' קמ"ט דהא דאין כופין אלא באותם שמנו חכמים, הוא משום שחכמים שיערו שיכולה האשה לעמוד עם בעלה בשאר מקרים, עיי"ש.

ומעתה לפי"ז, חידש לנו רבינו ירוחם שאף במקרה ששניהם אינם חפצים זה בזה, כופין אותם להתגרש, הן משום עיגון האשה כשהבעל מסרב והן משום עיגון האיש כשהאשה מסרבת, ומאחר שכל יסוד דינו של רבינו ירוחם הוא משום עיגון, וכבר כתבנו לעיל שהגדרת עיגון היא כשאין כל אפשרות לחיי אישות יחדיו, ברור הדבר שרבינו ירוחם עוסק אך ורק כשאין כל אפשרות לחיי אישות ביניהם, אך אם יש תקווה ואפשרות לחיי אישות ביניהם, אף הוא מודה שאין כופין.

לא בכדי הקדמנו הקדמה זו, וזאת משום שישנם שני אופנים שבהם שני הצדדים אינם חפצים זה בזה, באופן אחד אין כופין ובאופן השני כופין.

דוגמה לאופן הראשון היא כשהבעל אינו חפץ באשתו וזרק אותה מהבית ונעל את הבית על מנעול ובריח ומונע מהאשה את כניסתה לבית. האשה שמעוניינת בשלום בית, ניסתה פעמים רבות לפרוץ אל ביתה ולשוב אליו, אך לשווא. עברו מספר שנים והאשה התייאשה מניסיונותיה והגיעה למסקנה שאינה חפצה בבעלה אך מסרבת להתגרש, כלומר, שבמצב הנוכחי שני הצדדים אינם מעוניינים זב"ז, אך בכ"ז במקרה מעין זה לא שייך דינו של רבינו ירוחם ואין לכוף באופן זה את האשה, וזאת משום שאין כאן מקרה של עיגון, הבעל אינו מעוגן, שהרי ברגע קט יכול להסיר מעצמו את כבלי העיגון ע"י פתיחת הדלת לאשתו, כשאשתו מצהירה שברגע שיפתח את הדלת, תשוב לחיות עמו כבעבר.

דוגמה לאופן השני היא, המקרה הנ"ל אך בשינוי קל, כאשר האשה מצהירה שמאחר שהבעל פגע בכבודה והשליכה מהבית ברוע לב במשך שנים רבות, אינה מעוניינת עתה לשוב אליו אף אם יפתח את דלת ביתם המשותף והיא נחרצת להתגרש ואינה מוכנה לשום התפייסות מצדו. במקרה כגון זה, הבעל נמצא במצב של עיגון, שהרי אין לו כל אפשרות לשוב לחיות עמה חיי אישות, ומאחר ששניהם אינם חפצים זב"ז, ע"ז אמר רבינו ירוחם את דינו שכופין את הצד הסרבן להתגרש.

ומעתה נחזור לנידון דידן אשר דומה להפליא לאופן הראשון הנ"ל. הבעל אינו מעוניין באשתו וחפץ בגירושין. בעל זה הניח מוקש לפני אשתו (כאותה דלת נעולה) והלך לרעות בשדות זרים וחי עם אשה אחרת ואף הוליד ממנה שני ילדים.

ברור הדבר כי כל אשה נשואה במצב שכזה מסרבת לחזור לחיי אישות עם בעלה.

האשה, הגב' [פלונית], זעקה מספר פעמים לבעלה במהלך הדיונים, ואף בתקופה האחרונה, שיחזור הביתה, כלומר, שיעזוב את חברתו וישוב לאשתו, אך זעקותיה נתקלו בקיר אטום, וכמובן שבמצב כזה, כעבור שנים של תסכול, אף האשה הגיעה למסקנה שאין מוצא אלא בגירושין.

כאמור לעיל, אף שכיום אף האשה אינה חפצה בבעלה אך מסרבת להתגרש, בכ"ז במקרה זה לא נאמר דינו של רבינו ירוחם וזאת משום שהבעל אינו עגון אלא הוא מעגן את עצמו, שהרי יכול ברגע קט לעזוב את חברתו ולחזור לאשתו ואשתו תקבלו בזרועות פתוחות כפי שהצהירה במהלך הדיונים עד לאחרונה. לא היה כל רמז במהלך הדיונים שכיום האשה לא תקבלו במידה ויעזוב את חברתו.

כמובן, שבמקרה מעין זה, אם האשה הייתה מצהירה שלאחר שנפגעה קשות מבגידת בעלה, אינה מוכנה בשו"א לחזור אליו אף אם יעזוב את חברתו, ודאי שבכה"ג נאמר דינו של רבינו ירוחם שניתן לכופה לגט וזאת משום שהבעל עגון כי אין לו כל אפשרות לחזור ולחיות עם אשתו, לא כן הם פני הדברים בנידון דידן כמבואר לעיל.

סימוכין לדבריי אלה, מצאתי בפד"ר כרך י"ג עמ' 271 שכתב במפורש שם בהבנת דברי רבינו ירוחם כדברינו הנ"ל, וז"ל: "אכן לאחר העיון נראה שדברי רבינו ירוחם אמורים דווקא שגם סירובו של הבעל לחיות עמה הוא מצד עצמו ולא כתוצאה מדרישתה של האשה להתגרש, אבל אם הבעל יפציר בה שתחזור לשלום והיא תעמוד בסירובה, וכתוצאה מכך יסרב גם הוא לחיות עמה, אין לחייבו לגרשה". ובהמשך שם בעמ' 272 נאמר: "לפי האמור הרי אם היא גורמת למצב של עגינות אינה יכולה לבוא ולדרוש משום זה גט" (עי"ש שהאריך בראיות לדבריו).

פשוט וברור הדבר שהדברים הנ"ל נאמרו גם במקרה הפוך כשהאשה מפצירה בבעל לחיות עמה והוא מסרב, וכתוצאה מכך מסרבת אף היא לחיות עמו, שאין כופין אותה להתגרש בכה"ג.

ברצוננו להוסיף כי במקרה הספציפי העומד לפנינו, ניתן להוסיף נימוק נוסף השולל את דינו של רבינו ירוחם במקרה דנן, שהרי אנו עוסקים כאן בבקשה לכפיית האשה לגט, ומדין הש"ס טרם תקנת חדר"ג, רשאי הבעל לשאת אשה נוספת על אשתו ואינו עגון, ובוודאי שבזמן הש"ס לא היו כופין במקרה זה, אלא אף לאחר תקנת חדר"ג כשאין באפשרותו לישא שתי נשים, ויש לכוף את אשתו כששניהם אינם חפצים זב"ז מחמת עיגונו של הבעל שנשאר ללא אשה, אך במה דברים אמורים שאכן הבעל עגון בפועל ואינו חי עם שום אשה אחרת וממתין להיתר של בית הדין, אך בנד"ד כשהבעל חי חיי אישות מזה שנים רבות עם אשה אחרת ואף נולדו לו שני ילדים, כלומר שכבר הקים מסגרת משפחתית אחרת (שלא כדמו"י), בכה"ג אינו נחשב לעגון, ובוודאי שעל מקרה מעין זה לא אמר רבינו ירוחם את דבריו.

ועתה ברצוננו להתייחס לאמור בסעיף 26 לסיכומי ב"כ הבעל שבו הוא מביא את דברי הגר"ח פלאג"י שכשיש פירוד ממושך בין בני הזוג, יש לכפות את האשה להתגרש.

השאלה העומדת לפנינו היא, האם פירוד ממושך בין בני הזוג מהווה עילה לכוף את האשה לגירושין.

שאלה מעין זו נשאל בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קמ"ה, עיי"ש שדן במקרה שהבעל מאס באשתו מחמת שמקללת ומבזה אותו ועקב כך כבר מתגוררים כארבע־עשרה שנים בנפרד ואין אפשרות לעשות שלום ביניהם והאשה מסרבת להתגרש, והסיק שם שאין הפירוד ביניהם מהווה עילה לחייב או לכוף בגירושין.

ואמנם הגר"ח פאלאג"י בשו"ת חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב כתב שאם כבר עברו י"ח חודש מאז שפרצה המחלוקת ביניהם "יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני", אך ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סי' נ"ב שהביא את דברי הגר"ח פאלאג"י הנ"ל וכתב על דבריו וז"ל:

"אבל אין בזה כדי סמיכה, וערבך ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פאלאג"י ז"ל יחידאה הוא בדעתו זה, ודבריו תמוהים כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש, מצינו שנפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש, ומכ"ש כשאין כל עילה בדבר, והמפורסמות א"צ לראיה עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לג"פ. באשר שלא מצינו בכזאת לכוף לתת או לקבל גט וכו', מסתבר הדבר לומר כי גם הגאון הגרח"פ ז"ל לא כוון בדבריו לכפייה כמשמעו, אלא המכוון בדבריו בזה הוא שיסובבו את פני הדברים שיסכימו לכך, ולזאת היא כוונתו במ"ש בלשון "עד שיאמרו רוצה אני", היינו עד ששניהם יסכימו כבר להפרד זמ"ז בג"פ וכו', עכ"פ, איך שלא יהיה, אין כל מקום לבוא ולהסתמך על הדברים כפשוטם האמורים בדברי הגרח"פ ז"ל ולדרוש עבור כך שיפסקו הלכה למעשה לחייב צד מן הצדדים להפרד בג"פ בגלל קטטות ומריבות שאין כל בסיס בהלכה לחייב עבורם בג"פ", עכ"ל.

ועתה נתייחס במספר מילים לנימוקו של הבעל בכתב תביעתו המחודש שהאשה מאוסה עליו. יש להעיר בזה כי בשתי תביעות הגירושין הקודמות לא הוזכר נימוק זה, ולפתע הוא נולד בתביעה המחודשת לגירושין שהוגשה בפעם השלישית לבית הדין. עובדה זו לכשעצמה, מטילה ספק גדול באמינותה של טענה זו.

מעבר לכך, פשוט וברור הדבר, כי כשבעל מכיר אשה צעירה אחרת ועובר להתגורר עמה, לא מתקבלת טענת מאיסות, משום ש"מאיסות" שנובעת מהיכרות של אשה אחרת שהוקסם ממנה, אינה טענת מאיסות, וסברא זו כבר הועלתה בפסקי דין רבים בפד"ר, עיי"ש.

בנוסף לאמור לעיל, יש להוסיף כאן שאף בבעל הטוען טענת מאיסות אמתית באשתו, כתב הפת"ש באבהע"ז סי' ע"ז סק"ב בשם ישועות יעקב שאין הדין נותן לגרשה בע"כ.

יש לציין כי שאר הטענות שהועלו ע"י הבעל הן בכתב תביעתו המחודש, הן בכתבי התביעה הקודמים, והן במהלך הדיונים, לא הוכחו כלל.

בסיום דברינו, ברצוננו להעיר כנגד אלו המשתמשים לעיתים תכופות בציטוט הפסוק "הלנצח תאכל חרב" כדי להצדיק נקיטת הליכים חריפים נגד הצד המסרב להתגרש כאשר חיים בנפרד שנים רבות. במקרה דנן הבעל הוא שמניף את החרב המפרידה בינו לבין אשתו, ויש באפשרותו ברגע קט להחזיר את החרב לנדנה ולהצפינה ולחזור לחיות חיי נצח מאושרים עם אשתו.

לאור האמור לעיל יש להחליט כדלהלן:

א.  תביעת הבעל לגירושין נדחית, ועל כן אין כל מקום למתן החלטות בתביעה הרכושית במצב הנוכחי.

ב.  על אף האמור בסעיף א' הנ"ל, מאחר שאף האשה מודעת למצב הנתון שהסיכויים קלושים שהבעל יחזור אליה לחיים משותפים, על כן מומלץ לה לקבל את הצעת בית הדין שהאשה תקבל 80% מהדירה והבעל 20%, ויתגרשו בג"פ.

דעה ג'

אני מצטרף לדעה ב'.

לפנינו שאלה אם לחייב בגט צד שאיננו אשם בהפרת שלום־הבית, לדרישת הצד האשם בהפרתו, בנימוק שהצדדים פרודים מזה שתים־עשרה שנה, ואין תקווה לשלום־בית, כאשר בנדוננו הבעל עזב את אשתו לפני שנים רבות וחי עם אחרת ולו שני בנים מחוץ לנישואין, והאשה חוזרת וטוענת שרוצה שהבעל יחזור הביתה.

ראיתי את פסקי הדין של עמיתיי הרה"ג שליט"א, ואסכם דבריהם בקציר האומר: לדעה א' – יש לחייב את האשה בגט, על אף שהבעל אשם, כי הלנצח תאכל חרב, ומסתמך על דעת מרן הגרע"י בפד"ר כרך יא (עמ' 111), [ט"ס וצ"ל עמ' 362] ואגרות משה חיו"ד ח"ד (סי' טו) שזוג שנלאו לתווך שלום ביניהם חובה לגרשם. האשה תקבל כפיצוי תוספת של 30% בחלוקת הרכוש. אם תסרב, ישקול ביה"ד צווי הגבלה כנגדה.

ובא רעהו וחקרו בדעה ב' – שבנדוננו שהאשה חזרה ואמרה בכנות לכל אורך התיק שהיא מוכנה לקבל אותו הביתה אם יחזור לשלום אמת, נמצא שאיננה מעגנת אותו, אלא הוא מעגן את עצמו, ורבנו ירוחם לא תיקן לכפות באופן זה אלא רק באופן ששניהם מעגנים זה את זה, בדומה לכפיית חז"ל בבעל פוליפוס (כתובות עז.) וכיוצא בהם, שהאשה מעוגנת, שהרי א"א לה בשום אופן לחיות עמו במצב זה, ובנדוננו לא מבעיא שלא היו כופין אותה מדין התלמוד שהרי היה רשאי לשאת אשה אחרת על אשתו, אלא גם לאחר תקנת חדר"ג שאינו רשאי לשאת ב' נשים, מכל מקום הרי בפועל איננו מעוגן, שהרי כבר מצא לו אשה שאיתה הוא חי בקביעות אם כי לא כדמו"י, ובזה לא תיקן רבנו ירוחם לכפות. דעה ב' אף היא הביאה סימוכין מפד"ר כרך י"ג (עמ' 271) וכן משו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קמ"ה) שפירוד ממושך אינו עילה לחייב בגירושין, וכן משו"ת ציץ אליעזר חי"ז (סי' נ"ב) שכ' שבהכרח לומר שגם הגר"ח פלאג'י לא התכוון לכפייה ממש, שהרי גם בטענות חמורות מצאנו בפוסקים שאין כופים שום צד. עוד כתב שאפילו אילו טענת מאיסה עלי של הבעל בנ"ד הייתה אמתית, הרי כ' הפת"ש בשם ישועות יעקב שאין הדין נותן לגרשה בע"כ. סוף דבר העלה שיש לדחות את תביעת הבעל לגירושין, ועל כן אין מקום למתן החלטות בתביעה הרכושית, ורק ממליצים לאשה לקבל את הצעת ביה"ד שתקבל 80% מהדירה. עכתו"ד.

והנלע"ד כבר כתבתי בעבר בכמה מקרים דומים שנדונו בביה"ד, כי מלבד שדעות אלו של רבנו ירוחם (בעניין מורדים זע"ז) ור"ח פלאג'י (בפירוד ממושך) הן בגדר דעת יחיד, ולא נפסקו בש"ע, [וכעת נראה לכאורה שיש ראשונים שחולקים עליהם ממה שמצאנו בהל' מורדת בסי' ע"ז ס"ג בהג"ה שכ' שבנותנת אמתלא מבוררת לטענת מאיס עלי אין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (ע"פ הטור בשם תשובת מוהר"ם). ומשמע שהוא ללא הגבלת זמן. גם יש להביא ראיה ממ"ש התוס' (זבחים ב:) שאין לכפות בעל לגרש את אשתו שזינתה אחר שאין לחוש שיבא עליה כי היא מאוסה בעיניו].

זאת ועוד שמסתבר שלא תיקן רבנו ירוחם אלא כאשר אין ידוע בבירור מי אשם, הא לאו הכי, לא מסתבר שיהא חוטא נשכר, ואילו כך כוונתו, א"כ מה בצע בתקנה שתבטל תקנת חז"ל שאמרו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, כי כעת כל הרוצה למרוד באשתו ולרעות בשדות זרים אין לו אלא להתאזר בסבלנות זמן ממושך ולטעון טענת ר' ירוחם והגר"ח פלאג'י, ונמצאת תקנת חז"ל בטלה, אלא ודאי לא תיקן אלא כשנלאו ביה"ד למצוא הפתח בשלמי הרעה הזאת, לכן תיקנו כדי שלא יצאו הוא או היא לתרבות רעה ומטעם הלנצח תאכל חרב וכו' לחייב בגירושין (במילי ולא בכפייה ממש כמשי"ת).

גם כתבנו במקו"א שלא מסתבר שר' ירוחם ור"ח פלאג'י התכוונו לכפייה ממש, והבאנו שו"ת יבי"א ח"ג (סי' י"ח סוף אות י"ג) שכתב ג"כ שאפשר שכוונתו הייתה לעניין כפייה במילי, ולא רצה להסתמך עליו לכפות גם בנידונו (בעל תימני שנשאה כשהייתה קטנה והיה מפליא מכותיה עד שמאסה בחיים).

ועכ"פ לנדוננו נראה לדייק בפשיטות מלשון ר' ירוחם שכתב "והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט", שאם אומר בעינא לך כנד"ד שאומרת לו שיחזור ותקבל אותו, על זה לא דיבר כלל ועיקר. וא"כ נפל היסוד נפל הבנין, שאין מקום כלל לקשור את נדוננו לדינו של ר' ירוחם.

עוד כתבנו שכיון שכל תקנת ר' ירוחם הייתה מחמת העיגון ושלא יצאו לתרבות רעה, א"כ במקום שאין חשש זה לא תיקן, וכך נראה במקרה שלפנינו שאין לחוש כלל לכך, והאשה בכתה לפנינו בכאב רב בדמעות שליש מעומק לבה – וניכרים דברי אמת – כשהאשים אותה בעלה בקשר עם אדם זר, והייתה מזועזעת והתחלחלה מהאשמתו השקרית, ומה גם שהיא בגיל מתקדם שרחוק הדבר לחשוד בה בכך.

ולכן גם לפי מ"ש ביבי"א ח"ג (חאה"ע סי' יח אות יג) שיש לחוש בזמנינו לתרבות רעה בנשים צעירות, וז"ל:

"בעקבותא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכ"ש כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכויים כ"כ שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו ע"מ שיסמוך. שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה למקומה. והכל לפי העת והזמן. וכן ראיתי לגדול הדור האחרון הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' לה), בנידון בעל נכפה, שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב, דמ"מ לכ"ע אין כופין את האשה לדור עמו. ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זמ"ז, נראה דכופין אותו לגרש. דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה (וכל היכא דאגיד בה לא יהבי ליה איתתא אחריתי). וגם לאשה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש. וכ"ש היכא שהיא ילדה דחיישי' דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון, ופוק חזי כמה הקילו הפו' בעיגונא דאיתתא, ובפרט כשהיא צעירה, עד שהפריזו לומר דסמכינן על סברא יחידאה. וכ"ש שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבאו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה. עכת"ד. והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו. כ"ש בזמנינו זה. וה"ה בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים, לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל. וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב), שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני. כ"ז כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו. עכת"ד. ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה [שהובא בשטמ"ק כתובות סד] והרמ"א הנ"ל [ביו"ד סי' רכח סוף ס"כ), ותור"ד: דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא]. עכ"ל.

הנה בנ"ד כאמור, לפי העת והזמן והמקרה שלפנינו שהאשה איננה צעירה, וגם נרתעת מאוד מאיסור אשת איש, וגם מוצאה ממשפחה שמרנית, כפי שנוכח ביה"ד, לא נראה כל חשש מכשול או ת"ר.

עוד נראה שבנד"ד שהוכח שהבעל הפר ברגל גסה את התחייבויותיו הנובעות מקשר האישות עם אשתו, חלילה לנו לסייע בידו ע"י חיוב האשה בגט כשעדיין חפצה בשלום־בית, ויאמרו התירו פרושים את הדבר, כי יצא דבר האנשים להבזות נשיהם, באומרם רבנו ירוחם אמר להביא היתר ונימוק להכריחן להתגרש כי ארכו להם הימים ויפרדו איש מעל אחיו.

ומצאתי ראיה ברורה לזה בדברי שו"ת מהרי"ק (סי' כ"ט) ע"פ המשנה בכתובות (קח:) שכתב וז"ל:

ומ"מ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דהתם דווקא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה היכא דאין לה טענה דאדמון דהא איהו קאי ובעי לכנסה רק שתתקיים התנאי, אבל הכא דלא מצי לכונסה משום תקנת הגאון רבינו גרשם (שכבר נשא אחרת אחר שזלזלו בו ולא רצו לתת לו את הראשונה ששלח לה סבלונות ודנו ביה"ד שיש בהם חשש קידושין וצריכה גט), יש לומר דכופין אותו שלא לעגנה כמו שכתבת אתה, אך אין נלע"ד לכוף אותו מאחר דהעכבה הימנה והוא (אביה) עשה שלא כהוגן ושלא כדרך שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואם אנו מחזיקים את ידו הרי אנו נותנים יד לרמאים כי יצא דבר זה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהם באומרה אתעכב מלינשא לו עד אשר ישא אחרת ואח"כ יכפוהו ויתן גט וחלילה לתקן תקנות במקום שיוכל לבא לידי תרמית. ואדרבה בכל מקום אנו אומרים הוא עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה שלא כהוגן בההיא דיבמות דפרק ב"ש (דף ק"י) גבי עובדא דקדיש בנרש וכן בכתובות (דף פ"ו) פרק הכותב גבי תולה מעותיו בגוי הוא וכן בב"ב פרק (חזקת הבתים דף מח) גבי תליוה וקדיש. כ"ש וכ"ש שאין ליזקק לתקנתו. עכ"ד.

ובשלמא אילו היה הבעל נמנה על יראי ה' וחושבי שמו, ולא היה הולך לרעות בשדות זרים בהיותו נשוי, היה אולי מקום לטענתו אילו טען שהוא מנוע מלשאת אשה בהיתר, מחמתה שאשתו נמאסה עליו, אולי היינו חוששים לו לביטול מצוות נשיאת אשה כדמו"י, אבל בנ"ד הרי האישות שמחוץ לנישואין נעשית לו כהיתר ואינו צריך עוד להיתר נוסף, וניכר הדבר שרק חס על ממונו, והרי הוא גרם לעצמו שבגד באשתו.

ובעניין זה שלא רק ההלכה כאמור, אלא גם הסברה נותנת להצדיק את האשה, חלילה לנו ללחוץ עליה לקבל גט שלא ברצונה המלא, פן נהיה לבוז באמוֹר הנה בית הדין מושיט יד לסייע לחוטא שעשק וזנח את אשתו וחי בחטא. ולהיפך, כשלא ניתן סעד לבעל כזה, ייוודע כי ביה"ד עומד על משמר כבודן וזכויותיהן של נשות ובנות ישראל, ושליחותייהו דקמאי עבדינן, הלא הם רבותינו ז"ל חכמי המשנה והתלמוד ששקדו על תקנת בנות ישראל (כתובות ג: ה.), ולא ניתן פתחון פה למקטרגים בשקר לדבר סרה בדייני ישראל כאילו ח"ו אינם קשובים דיים לנשים העגונות והעלובות חלילה. ויש בכך לא רק תרופה למכה כי אם גם רפואה מונעת.

עוד נלע"ד להביא ראיה שאין לחייב את האשה בנ"ד להסכים להפסיד זכות מדורה המלא ולהסתפק בקבלת 80% מהרכוש, מהא דקיי"ל באה"ע (סי' קנ"ד סכ"א), שכתב שם בהגה וז"ל: ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר). ע"כ. משמע שבמקום שלכו"ע אין כופין על הגט כנ"ד, אין לכפות על חלוקת הממון.

אלא שעומדים לנגדנו אותם פד"ר שמהם מסתייעת דעה א', שנראה מהם לכאורה שגם כשהצד האשם דורש גירושין יש לחייב את שכנגדו כשאין סיכוי לשלו"ב. אלא שלאחר העיון נראה שגם משם סייעתא לדברינו שהרי בנדון שבחלק ז' (עמ' 111) בפס"ד של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, נאמר להדיא שאם רצון האשה בשלום־בית הוא כנה, אין לכפותה על הגט, וגם לא למנוע ממנה שכ"ו ע"פ הישועו"י שהובא בפ"ת (סי' ע"ז סק"ב), ובלאה"כ גם הישועו"י לא אמר אלא במאיסה עלי באמתלא מבוררת, וכאן הלא ביה"ד התרשם ברורות שטענת מאיסותו לא התבררה כל עיקר, ואדרבה נראית שקר שלימדוהו לטעון מאוחר יותר, אחר שלא צלחה דרכו בטענותיו הקודמות. וז"ל הפד"ר הנ"ל:

דבר זה מסור יותר בידי בית הדין האזורי אשר טיפל בצדדים זמן כה רב, ושמע את הצדדים ממקורם הראשון ועמד על טיבם, עליו לקבוע את משמעותם של הדברים שהשמיעה האשה בבית הדין: רציתי ורוצה שיבוא… אם זה רק גיבובי דברים ופטומי מילי בעלמא, או היא אמנם מחכה לבואו, אבל אך ורק לשם מתן עזר וסעד לילדים הזקוקים לטיפול אב – לפי דבריה, מבלי כל רצון ומחשבה לקומם את הריסות חיי המשפחה ביניהם, או שמצדה באמת אין כל מניעה להגיע לידי הסדר של שלום. ע"כ.

בנדוננו דחתה האשה כל אופציה לפיצויים על הגירושין, ומעולם לא מטעמי נקמנות, אלא רק מרצון לשלו"ב.

גם מ"ש בכרך יא (עמ' 362) בפס"ד בהרכב בראשות מרן הגרע"י זיע"א, שכתבו וז"ל:

נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג. לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להפרד בג"פ, לאחר שהבעל ישליש את הסכום הנ"ל ויחתום על מכירת הדירה כנ"ל, אם האשה תסרב לקבל את הג"פ, ידון בית הדין האזורי בביטול חיוב הבעל במזונות האשה. ע"כ.

ולכאורה לפי זה היה מקום גם בנדוננו לחייב את האשה בקבלת גיטה.

מ"מ שונה המקרה המובא בפד"ר הנ"ל מנדוננו בתרתי: א. שם, האשה הודיעה בפירוש כי עקב אלימות הבעל איננה יכולה להמשיך לגור עמו, ואילו בנדוננו רוצה בכנות שיחזור הביתה, ומה בצע כי נפסידנה מזכויותיה שיש לה כעת מדור שלם, ולא רק 80% ממנו. ב. שם, אף שקבעו ביה"ד שהאשמה רובצת רובה על שכמו של הבעל, מ"מ ההאשמות הן מסוג שיתכן שהיא גרמה להן, שע"י שהיא הציקה לו תחילה הוא הגיב ביחס אלים כו', משא"כ בנ"ד שעשה מעשה חמור וחד־צדדי לבגוד באשת בריתו, שזהו הרס יסוד מוסד הנישואין, ובעקיפין בא עליה, כבר ראינו למהרי"ק שבכה"ג אנו אומרים: הוא עשה שלא כהוגן אף אנו כו', ועי"ז ונוסרו האנשים כו'. ואף גם זאת שבכל אופן באותו פסק דין לא הרחיקו לכת לאיים עליה בסנקציות והגבלות, אלא רק במניעת מזונותיה אם תסרב. (וכבר כתבנו שאין הנדון דומה לראיה). בנ"ד כבר כתבנו שלא נראה שמפסידה מזונותיה גם לדברי הישועו"י, דהתם מיירי ביש לו טענת מאיסות מבוררת, משא"כ הכא. גם האגרות משה לא דן כשברור שהצדק עם צד אחד אלא סתם כשאין שלום.

לעומת זאת, ניתן לומר בבירור שמנהג בתי הדין לדורותיהם – כעולה מפד"ר רבים מבתי דינים שונים ומגוונים, לאורך השנים – הוא, שאין מחייבים מטעם רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י כשהאשה דורשת שלו"ב בכנות, ונציין לכמה מהם (רוכזו בפסק שהובא במאגר מקוון כמובא להלן):

באוסף פסקי דין (חלק א עמוד נ"ד) כתבו וז"ל:

"אם מצירוף כל תוצאותיו של הבירור העובדתי מוכח, שהאשה גרמה להפרעת החיים המשותפים של הזוג, ואם בית הדין משוכנע שהאשה אשמה בהפרעות חיים של שלוה במידה מרובה, ושאין תקוה להחזרת השלום על מכונו, יש הרשות ביד בי"ד במקרים מיוחדים לחייב את האשה לקבל גט עם מתן כתובה ופיצויים."

ובפסקי דין רבניים כרך א' (עמוד 161 בהרכב הרה"ג אזולאי ולדנברג וקאפח) כתבו:

"כל אימת שלא הוכח כי האשה אשמה בהפרעת שלום הבית וגם אין אמתלאה ברורה שהיא נמאסת עליו, עילת התביעה של מריבות וחוסר תקוה לשלום אין בה כדי לחייב את האשה לקבל גט". ובכרך ג' (עמוד 322 הרה"ג הדס אלישיב וזולטי) וז"ל: "אם הצדדים הסכימו להפרד, אף כי בזמן שעומדים שניהם על דעתם לא חל על האשה דין מורדת ולא על הבעל דין מורד, מ"מ אחרי שאחד מן הצדדים שב ממחשבת הפירוד ומבקש להשלים, הרי הצד השני העומד על דעתו ומסרב להשלים דין מורד עליו."

ובכרך ז' (הרה"ג נסים אלישיב וז'ולטי – עמ' 113–111) וז"ל:

"יש לדון כי תקנת רגמ"ה לא לגרש אשה בעל כרחה לא הותקנה אלא למקרים שהתנגדות האשה להפרד מבעלה נובעת מזה שהיא מצפה לשובו ורצונה בחיים משפחתיים תקינים, אבל לא במקרה והבעל שנוא עליה ואין לה קשר נפשי אליו וכל כוונתה בסירובה לקבל גט היא כדי להציק לו ולנקום בו. אולם למעשה אין להתיר חדר"ג גם במקרה כזה משום חשש פן יפרוץ הדבר ויבואו להקל בכל האופנים, אא"כ הוא מילתא דלא שכיחא, כגון שהם בנפרד למעלה מעשר שנים, עובדא כזו קלא אית לה, ואין לחוש שמא יטעו ויבואו להקל שלא כדין."

ועיין עוד בכרך ח' (לרה"ג אלישיב זו'לטי ואליהו עמודים 321 – 325) מ"ש לפרש דברי רבנו ירוחם, ובכרך י"א (הרה"ג צימבליסט אזולאי ודיכובסקי עמודים 253 – 259) ובכרך י"ד (הרה"ג שאר ישוב כהן אוריה ושאנן עמוד 183), ובכרך ט"ז (הרה"ג אזולאי צימבליסט ודיכובסקי עמ' 159 – 156) ובכרך י"ט (הרה"ג רוזנטל פרבשטיין וזמיר עמ' 71 – 57).

ובכרך כ' עמ' 126 כתבו (הרה"ג טופיק שרמן ורז"נ גולדברג) וז"ל:

"א. דברי ר' ירוחם לחיוב האשה בגט נאמרו באשה שאינה רוצה לחיות עם בעלה וגם הבעל טוען שאינו רוצה לחיות עמה, ולא כשהאשה מסכימה שהבעל יחזור לגור ללא שום תנאים. ב. בני זוג שהסכימו ביניהם להתגרש ואף גילו דעתם שרצונם בזה ע"י שחילקו רכוש ביניהם, אין זו סיבה בהלכה לחייבם בגט".

ובהמשך התבאר יותר בדבריהם (בעמוד 129) שכתבו וז"ל:

"יש לומר שדברי רבנו ירוחם לא נוגעים כלל לנדון שלפנינו שכן… בנדו"ד האשה לא אמרה שאינה רוצה לחיות עם בעלה, אדרבא היא הצהירה שמוכנה לחזור". הרי שלאורך כל שנות בתי הדין הרבניים נוהגים כך. ויעויין גם בקובץ שורת הדין כרך ה' מאמרו של אב"ד הגר"א אטלס זצ"ל "תום לב בשלום בית."

גם לעניין מ"ש הגר"ח פלאג'י זצ"ל, נראה מפסקי הדין הרבניים בכמה מקומות שנדוננו אינו המקרה בו מקיימים את תקנת הגרח"פ. יעויין בפד"ר כרך ט' (עמוד 221) פס"ד של הגר"מ אליהו זצ"ל וז"ל:

"אם הם נפרדים זמן רב והסיבה לא ידועה לבית הדין או שחושש (ביה"ד) מפני שעיניו נתן באחרת [כלומר: שמא עיניו נתן הבעל באחרת], בכגון זה הרי שלא מצאנו שריבוי השנים והגדלת הריחוק יתן גושפנקא שהאשה היא כן מורדת, ועל סמך זה נתיר לבעל לישא אשה על אשתו, דאם לא תאמר הכי, כל בעל שירצה לעזוב את אשתו ילך ויתרחק ממנה כמה שנים, ואז יבא ויטען שעתה הוא מרוחק ממנה ויתירו לו לישא אשה או יכריחוה לקבל גט, והיכן תקנת רבני אשכנז בחרם [דר"ג] או חכמי ספרד בשבועה [שלא ישא אחרת עליה]. ומה שכתב חיים ושלום ח"ב קי"ב (לר"ח פלאג'י), שם איירי שבית הדין משוכנע שהאשה היא מורדת ואינה רוצה שלום ורק פיה ממלל שלום ובקרבה היא רוצה גט וכל סרובה הוא רק להנקם ממנו, אז אנו אומרים שיש לדונה כדין שאין מקום עוד לחיי הזוג, ולא כתב ולא עלה על לבו שאם הבעל יעזוב את אשתו והלך ודבק באחרת ונאמר שבהיות וכן, אז נכריח את האשה לקבל גט. ושם לא איירי שנתן עיניו באחרת, או שהבעל מורד ממש, אלא כמו שכתבנו לעיל שהיא מורדת בבעל והזמן שנפרדו מוכיח ומחזק שהיא המורדת". עכ"ל.

וכן בכרך י"ב (עמודים 205 – 207 פסק הגר"ע בצרי שליט"א) כתב וז"ל:

"ועוד יש לחלק דהוא מיירי כשהקטטות משני הצדדים וכו' אבל כשהבעל הוא שמרגיל קטטה ועיניו נתן באחרת, בזה לא דיבר הרב חיים פלאג'י".

וסיים וז"ל:

"סוף דבר חפשתי בספרי הפוסקים ולא מצאתי מי שיתיר לישא אשה על אשתו בנידון שלפנינו, ומדברי הגאון צל הכסף נראה ברור שהתרה כזו נחשבת כהתרה לדבר עבירה ובכל הספרים שדנים בהיתר נישואין וכו' יש לבעל איזו טענה נגד האשה או שיש בה מום וכדומה, אבל כל שלא עשתה דבר רק שהבעל נתן עיניו באחרת ועקב זה רוצה היתר נישואין או לגרשה בעל כרחה, אין פוסק שיאמר שיכולים להתיר לו, לא את השבועה ולא חדר"ג לנוהגים בו".

ועי' בכרך י"ג (הדיינים הרה"ג ולדנברג קוליץ ושפירא, בעמ' 362 – 363) מה שפירשו בתקנת הגר"ח פלאג'י, וסיימו בזה"ל:

"עכ"פ איך שלא יהיה אין להסתמך על הדברים כפשוטם… כאשר אין כל בסיס בהלכה לכך."

ואעתיק לשון פד"ר מאגר מקוון (פסק ל"ג, מהרה"ג שחור, נהרי, מרוה) שדנו בנדון דומה להפליא לנדוננו, כי הדברים ראויים להיכתב ככתבם וכלשונם גם בנדוננו. לאחר שריכזו את הפד"ר שדנו בנושא, ומהם הבאנו לעיל בסמוך הנוגע לענייננו, סיימו וז"ל:

"בית הדין […] נוכח לדעת שלא הייתה עילה למבקש לפרק את ביתם המשותף ולבנות את עתידו על חשבון אשת נעוריו. כמו כן התרשם בית הדין מכנות דברי המשיבה בתקוותה וציפיתה שבעלה ישוב לביתם. אמנם בית הדין שוכנע שהסיכויים לכך קלושים ביותר בנתונים הנוכחיים, מ"מ אין לראות בסרבנותה לקבלת גט אובססיה לנקמה גרידא… הדברים קיבלו חיזוק מעמדת המשיבה, אשר בעקביות יוצאת דופן חזרה על עמדתה שהיא מעוניינת אך ורק בבעלה ואינה מוכנה לשום פיצוי בעולם, תמורת הפגיעה האישית שלה מנטישת בעלה אותה, ומבקשת שיחזור אליה הביתה…

בית הדין מוצא עצמו בפני דילמה לא פשוטה במתן החלטה זו, שכן אם לא נתיר למבקש להינשא בהיתר עם חברתו לחיים, המצב העובדתי הכאוב בו נתונים הצדדים יימשך. הדבר אינו תורם דבר לפתרון הבעיה ואף לא יגהה מזור בכך לנפשה הפגועה של המשיבה, מה גם שבית הדין משוכנע שאפסו הסיכויים לשלום בית. אך מאידך גיסא זו זכותה האלמנטרית של המשיבה לבחור בדרך זו, מאחר ובית הדין התרשם שאין סרבנותה לגט נובעת ממניעי נקמה גרידא.

לפני בית הדין ניצבת שאלה קשה, האם עליו לתת יד לעושים דין לעצמם כדי לקבל גושפנקא הלכתית למעשיהם הנלוזים, ובכך לרוקן מתוכן את רוחו וכוונתו של רבינו גרשום בתקנה זו. בבואנו להכריע בשאלה קשה זו, שומה עלינו להיות סמוכים ובטוחים על רבותינו הראשונים והאחרונים אשר מימיהם אנו שותים ולאורם אנו הולכים. וכבר מילתנו אמורה בטעם תקנת רבינו גרשום, אשר באה לבסס ולייצב את המסגרת המשפחתית. תקנה זו באה כדי ליצור חברה בריאה ותקינה בהתאם להלכה היהודית, ובית הדין מרגיש חובה הלכתית ומוסרית כאחת שלא ליתן יד לעושה דין לעצמו, שכן כורתים אנו את הבסיס החברתי עליו אנו יושבים.

ובאשר לדאגה מפני המצב הנוכחי שיווצר בגין החלטה זו, צא ולמד מדבריו המאלפים של הגאון בעל דברי מלכיאל (ח"ג סימן קמ"ב): "היוצא לנו מזה שחלילה חולין הוא להתיר לגרש בעל כרחה או לישא אשה על אשתו בשביל שאומר שיצא לתרבות רעה, או אף אם רואים שיוצא לתרבות רעה וכו' אבל להתיר לעשות איסור בשביל שלא יצא לתרבות רעה ומכל שכן באיסור שנוגע בין אדם לחבירו ודאי שאין שום מקום לזה, ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר, ומכל שכן בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקא כדי לעגן אשתו ולכופה ע"ז לקבל גט. וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תילה". דבריו הנוקבים יש בהם הרבה מן האקטואליה המצערת בימינו בנדוננו ומהווים ציון דרך במערכת השיקולים להכריע בשאלה זו.

וסיימו (ואין לנו אלא לאמץ את מסקנותיהם גם לנדוננו זה הדומה מאוד כאמור) וזו לשונם:

לאור האמור מחליט בית הדין: א. בית הדין אינו מוצא בסיס הלכתי להיעתר לבקשה למתן היתר נישואין או חיוב המשיבה בגט. ב. על המבקש לרצות ולשכנע את המשיבה בכל דרך שהיא לקבל את גיטה. ג. על ב"כ המשיבה לפעול לשכנע את המשיבה שתיאות לקבל את גיטה ולהגיש לבית הדין הצעה לפיצוי כספי הגון. עכ"ל.

ואם לא די בכל הנ"ל, נוכל לסיום לסבר את האוזן ע"י משל: לשני שותפים שהתחייבו בקניין כדת וכדין להיות שותפים נאמנים למשך חמשים שנה לכל הפחות אם יגזור ה' בחיים. ויהי היום, ובתוך זמן השותפות, אחד מהם גנב מהשותפות חרב יקרת ערך. וכשנתפס בקלקלתו, לא זו בלבד שלא הסכים להשיבה, אלא שעוד דרש מביה"ד לחייב את השותף הנגנב לפרק את השותפות בטרם עת ולתת לו את נרתיקה היקר של החרב הגנובה כי על כן נותרה החרב ללא נדן, והנגנב טוען לא די שאינך משיבה, עוד תחייבני לתת לך את נרתיקה בתוך זמן השותפות שנקבעה והוסכמה בינינו בקניין???

לאור האמור, נראה לי להצטרף לדעה ב', ואין מקום לחייב את האשה להתגרש. ממילא גם טענות קיזוז מול זכויות פנסיוניות שנטען שקיבלה בבית המשפט מבלי לאזנם עם זכויותיו, לא נוכל לדון בהן אלא לכשתסכים האשה להתגרש מרצונה.

לאור האמור לעיל, מחליט בית הדין ברוב דעות כדלהלן:

א.  תביעת הבעל לגירושין נדחית, ועל כן אין כל מקום למתן החלטות בתביעה הרכושית במצב הנוכחי.

ב.   אם חפץ הבעל בגירושין, עליו לרצות את אשתו בכל דרך שהיא לקבל את גיטה.

ג.   על ב"כ האשה לפעול לשכנע את מרשתו שתיאות לקבל את גיטה תוך שתגיש לבית הדין הצעה לפיצוי כספי שיניח את דעתה.

ד.  על אף האמור, מאחר וגם האשה מודעת למצב הנתון שהסיכויים קלושים שהבעל יחזור אליה לחיים משותפים, על כן מומלץ לה לקבל את הצעת בית הדין שהאשה תקבל 80% מהדירה והבעל 20%, ויתגרשו בג"פ, או להגיע להסכמה אחרת ולסיים את הפרק הכואב הזה גם מבחינתה.

לדעת המיעוט: אין פני הצדדים לשלום ואין מקום לשלו"ב. וכיון שהצדדים פרודים עשר שנים, יש לחייב את שאינו רוצה להתגרש, ועל האשה לקבל גיטה, ואם לא תאבה, יטיל ביה"ד עליה מגבלות כחוק.

והלכה כדעת הרוב.

ניתן ביום ו' בשבט התשע"ה (26/01/2015).

הרב מאיר יששכר מאזוז                   הרב יוסף גולדברג                           הרב דוד בירדוגו

הפוסט דחיית תביעת גירושין של בעל שחי עם אישה זרה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בשנת תשמ"ט, ומנישואין אלה נולדו ששה ילדים, ארבעה נשואים, ועוד שני בנים בגירים שכיום בישיבות.

לצדדים דירת מגורים ברחוב [א'].

בעניינם של הצדדים התקיימו שלשה דיונים (בדיון הראשון יוצג הבעל ע"י טו"ר אבלס), וכן הוגשו סיכומים.

ההליכים וטענות הצדדים

בתאריך כ"ג באלול תשע"ח (3.9.18) תבע הבעל גירושין, וכרך לתביעה את ענייני הרכוש ומזונות האישה. הבעל ציין כי הצדדים מצויים בפרוד למעלה מעשר שנים. בכתב התביעה מציין הבעל כי אף בשנים הקשות, לא הזניח את משפחתו, ודאג לשלם את צרכי הבית, לרבות חשמל, גז, מים, ארנונה. כמו כן היה נוהג לאכול סעודות שבת בחיק המשפחה בדירת הצדדים, אולם ללא לינה.

בכתב התשובה השיבה האישה, שכל תביעת הגירושין הינה עקב רצונו של הבעל לממן את עסקיו ממכירת הבית, כאשר האישה התנגדה שייקח עוד ועוד הלוואות לצורך עסקיו, בדרך של משכנתא על הדירה. האישה מציינת כי הציעה לבעל שיעתיק את פעילות משרדו לדירת הצדדים, על מנת לחסוך בהוצאות. האישה מציינת כי הבעל נהג "לבוא כאורח" לסעודות שבת בחיק המשפחה, הגם שלא היה שותף בטרחה ובהכנה לסעודה, כשהוא ניזון ממשכורתה הדלה של האישה (כעובדת סיעוד או כתופרת מזדמנת).

הבעל מימן חגיגת יום הולדת לאישה לפני למעלה משנה. ביום הולדתה של האישה (בחודש שבט או אדר תשע"ח), הזמין הבעל את ילדיו וקרובי משפחה, למסיבת יום הולדת במסעדה בגבעת שמואל, כשלפני כן שלח לה זר פרחים וברכה מצורפת. במסיבה נשא הבעל דברי ברכה, מהם השתמע על רצונו לפייס את האישה ולשוב עמה לחיי שלום.

יוער כי הבעל מנהל משרד נסיעות המארגן נסיעות בעיקר לאומן באוקראינה, ואף שוהה שם פעמים רבות בשנה, ולדברי האישה, הבעל סיפר לה שיש בבעלותו חדר באומן שבאוקרינה.

בדיון הראשון שהתקיים בתאריך ו' בחשון תשע"ט (15.10.18), הפנה בית הדין את הצדדים לכבוד הראב"ד הגאון הרב נסים בן שמעון שליט"א, שאף חיתן את הצדדים. דא עקא, הבעל התמיד ברצונו בגירושין, כך שכבוד הראב"ד הגר"נ בן שמעון שליט"א לא הצליח להביא את הצדדים לידי שלום.

בדיון שהתקיים בתאריך ה' באדר א' תשע"ט (10.2.19), טען הבעל (שורה 12 ולהלן לפרוטוקול):

"אנו נשואים מעל 30 שנה, לא הסתדרנו מהתחלה, אני לא יושן בבית, עזבתי אותו אחרי 11 שנה, וכששואלים אותי מדוע עד עכשיו לא התגרשתי זה בגלל הילדים שחיכיתי שהם יתחתנו ויסתדרו. חיי האישות שלנו לא היו תקינים. זה לא היה מהלך נישואין של אדם רגיל. חיי אישות לא היו תקינים, היו כאילו קפאו שד. זה לא נעים לדבר על זה. מתוך 100% של חיי אישות, 5% היו. ממש ככה. חיתנו ארבעה ילדים, יש עוד שלשה ילדים גדולים לחתן, ואין שום ברירה אחרת, אי אפשר לחיות בצורה כזו, אפילו שלא הייתי חי בבית […] לא הסתדרנו בכלל ואי אפשר לחיות ביחד. לא יכול להסתכל עליה ולא להסתכל אליה בעיניים. לפני כעשר שנים היא הייתה בטיפול פסיכיאטרי והיא נטלה כדורים. לא יכולתי להמשיך."

בהמשך טענה האישה (שורה 22 ולהלן מפרוטוקול הדיון):

"שיגיד במה זה התבטא טיפול פסיכיאטרי. הוא החליט שהוא עוזב את הבית, הוא היה מכור לשתייה חריפה, הוא נהנה לעשות את זה מחוץ לבית. אם באמת היינו מסוכסכים, הוא לא היה מגיע לשבתות, הייתי מכבסת לו, מבשלת לו, תשאל אותו מי גידל את הילדים ומי היה כל הזמן בבית. אני דיברתי אתו כל הזמן, הבלגתי, ורק לפני שנה הוא חגג לי יומולדת מפוארת עם המשפחה שלו ושלי, במסעדה בגבעת שמואל. אם באמת היה בינינו סכסוך, אז איך היה ככה? הוא פשוט מכור לטיפה המרה, עשינו קניות וניהלנו חיים, אך אי אפשר לנהל אתו שיחה, הוא השאיר אותי לדאוג לילדים, אנו חיתנו את הילדים, אני כיבסתי לו, גיהצתי לו, אנו עושים קניות יחד, הוא לא עזב וזהו. הוא ניצל את התמימות שלי, ואני גם הייתי אתו. גם כשהוא היה שתוי, אני הייתי במקווה, ואני הלכתי לעשות את מה שצריך לעשות."

בהמשך נקבע מועד לתאריך י"ד באייר תשע"ט (19.5.19) לחקירה נגדית. בתחילה נחקר הבעל על ידי בא כוח האישה. בין השאר הייתה התייחסות של הבעל לעניין רצון האישה שינהל את המשרד מהבית, העובדה כי האישה מכבסת עבורו, וכי אף פעם לא החסירה האישה טבילה, ראה שורה 46 ולהלן מפרוטוקול הדיון:

"בא כוח האישה: תאשר לי שהאישה אפשרה לך לנהל את המשרד מתוך הבית כדי לצמצם עלויות, נכון?

הבעל: היא לא צריכה לאפשר לי. אני יכול לעשות את זה לבד. היא אמרה לי בוא תסגור קיר ותעשה, אני לא רציתי.

בא כוח האישה:  היא הציעה לך את זה או לא?

הבעל: כן. בגלל שהיא יודעת שאני לא יכול לבוא הביתה.

בא כוח האישה: את הכביסה שלך היא הייתה מכבסת?

הבעל: עד לפני שנה, פעם בשבוע הייתי שולח עם הילד חולצה ומכנסים, כן. הייתי מגיע הביתה כי היא ביקשה בשביל החתנים בערב שבת ובשבת בבוקר. 11 שנים לא ישנתי בבית רצוף.

בא כוח האישה: האישה טענה שהיו מקרים שקיימת את מצוות העונה אחרי 5 ימים מהיום שהיא טבלה. נכון?

הבעל: לא. גם מה שהיינו יחד זה כאילו עושים לי טובה. זה דברים ברורים.

בא כוח האישה: אבל היא החסירה פעם אחת טבילה?

הבעל: אמרתי לך. עם זה לא הייתה בעיה."

הבעל נחקר בנושא ההלוואות שנטל בדרך של משכנתא על הדירה, כאשר בא כוח האישה טוען כי מדובר בהלוואות עסקיות, בעוד הבעל טוען שההלוואות ניטלו לצורך נישואי הילדים. הבעל נשאל בעניין חגיגת יום ההולדת שעשה לאישה בשלהי חורף תשע"ח (שורה 99 ולהלן לפרוטוקול):

"בא כוח האישה: חגגת לאשתך יומולדת במסעדה בגבעת שמואל?

הבעל: זה היה לפני שנה ושלושה חודשים. הילדים שילמו הכול.

בא כוח האישה: שם נשאת דברי ברכה לאישה?

הבעל: כן. אחרי 10 שנים שאני לא בבית אמרתי נעשה איזה משהו.

בא כוח האישה: אני שומע שביומולדת לא רק הילדים נכחו אלא אחים משני הצדדים.

הבעל: כן. הזמנתי משפחה משני הצדדים."

בחקירה של בא כוח הבעל את האישה, השיבה האישה בעניין רצונה שהבעל יעבוד מהבית, בנסיבות עזיבתו את הבית, ובעניין יחסי האשות שבין הצדדים (שורה 127 ולהלן לפרוטוקול):

"בא כוח הבעל: עורך הדין שלך שאל את בעלך האם זה נכון שאת הצעת לו משרד בבית, מה הצעת לו חוץ מזה? באת אליו בעוד הצעות?

האישה: ברור. הוא לא אמר ביום אחד אני עוזב את הבית. הוא סובב אותי. היום יש לי נסיעות, בלילה אני לא יהיה בבית, ואני מטבעי אין לי כוח למלחמות, ואני בתמימות לא היה לי מה להגיד, וכל פעם ניסיתי להביא אותו הביתה והוא אמר לי כל הזמן אני אדם מיוחד ה' שומר עלי. ניסיתי כל הזמן למנוע את מה שהוא גורם עכשיו ניסיתי לשמור על שלום הבית.

בא כוח הבעל: אז מתי הבנת סופית שהוא עזב?

האישה: לא היה סופי. כל הזמן היה בי תקווה שהבן אדם התפכח ונחזור להיות יחד. גם כשהוא היה בבית הוא לא היה בבית, אבל אני זרמתי עם מה שיש.

בא כוח הבעל: היו יחסי אישות בעשר שנים אחרונות?

האישה: זה לא היה כך. אולי 8 או 9 שנים.

בא כוח הבעל: הוא הגיע הביתה לאכול?

האישה: היה לו כולסטרול ואני כל הזמן פינקתי אותו.

בא כוח הבעל: אז יש יחסי אישות בכל הזמן הזה?

האישה: היה. ראיתי שזה לא מעניין אותו, הוא אפילו לא ניסה לקרב אותי. בפעמים הראשונות אולי היו. שש שנים אין יחסי אישות.

בא כוח הבעל: ואחרי שהפסיקו יחסי האישות הבנת שזה נגמר?

האישה: תמיד אמרתי לו בוא הביתה, והוא לא נתן תשובות, הלכתי אליו למשרד.

בא כוח הבעל: הצעת לו ייעוץ זוגי?

האישה: בטח."

בעניין התרופות השיבה האישה כי נטלה תרופות בתקופה מסוימת, אך לפני החתונה לא נטלה תרופות, וכי התרופות שנטלה היו רק בתקופת הנישואין.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כוחם ולאחר העיון, נראה לבית הדין שבנדון שלפנינו אין כל עילה לחייב את האישה בגירושין.

הגם כי במקרים מעין אלו, שהצדדים חיים בפרוד כעשר שנים, בית הדין נוטה להמליץ לכל הפחות לגירושין, במקרה שלפנינו אין מדובר בפרוד מוחלט ובמערכת יחסים עכורה או במציאות של "לנצח תאכל חרב". נראה כי אף לבעל נשאר איזה קשר רגשי כלפי האישה, והראיה – מסיבת יום ההולדת שעשה לאישה במסעדה בגבעת שמואל, בהשתתפות המשפחות משני הצדדים, אך לפני מעט יותר משנה, שלח לה זר פרחים ומכתב ברכה, ואף נשא דברי ברכה לכבוד המאורע – יום הולדת אשתו. דבר זה לא היה נעשה אם לבעל לא היו רגשות חיוביים כלפי האישה. יחס של כבוד וגם הערכה, על התמדתה ומסירותה לענייני המשפחה.

כשאנו שומעים את שני הצדדים ניכר כי ברוך ה' אין כל שנאה בין הצדדים, אין עימות ואין מלחמה. אנו מתרשמים כי הורתה ולידתה של תביעה זו בניסיון של הבעל לפרק את השיתוף במדור הצדדים, להוציא את האישה מהדירה בה היא מתגוררת מזה שנים, למחצית דירה, וזאת כדי להעביר את חלקו בדירה לצורך עסקיו.

מדובר באישה מבוגרת (בת 52), אם לששה ילדים וסבתא ל- 14 נכדים, שכעת תצטרך להצטנף בדירה קטנה, לא תוכל לארח את ילדיה ונכדיה, תוך בדידות. לא רק שהבעל לא יהיה בבית, גם ילדיה ונכדיה לא יוכלו להיות בבית. וכל זאת ללא כל עילה שתפסיד את זכותה למדור שקט ושליו, בפרט בגילה לאחר שלושים שנות נישואים.

כאמור, הגם שבמקרים רבים אנו ממליצים לצדדים להתגרש, ולעיתים אף מחייבים, מאחר ואין להחזיק צד לנישואין בכוח כאשר אין כל סיכוי לשלום בית, בנדון דידן הדבר שונה. האישה מוכנה בלב שלם שהבעל יחזור לשלום. מדובר באישה טובה, העושה רושם כאישה כשרה ויראת שמים, שכל חייה עסקה בגידול המשפחה והבית, והכל בצניעות כשכל כבודה של בת מלך פנימה. לא הלכה בגדולות, וכל רצונה לשמר את המשפחה. אין כל עילה או סיבה שהאישה תפסיד זכות מזכויותיה.

אנו סבורים כי אף הבעל מכיר במעלות אשתו, שאם לא כן לא היה חוגג לה יום הולדת במסעדה, יחד עם בני המשפחה הקרובה, כשהוא נושא דברים בחגיגה זו. לא שמענו את נאום הברכה, אך מותר לנו לתאר. לא קראנו את מכתב הברכה שצורף לזר הפרחים, אך יכולים אנו לדמיין. ומכאן, שעל אף הפרוד הממושך, הרגשות עדיין קיימים, הגם שכיום הבעל ברצונו בחצי הדירה, טוען בנחישות אחרת.

התרשמנו מכנות האישה ומרצונה שהבעל יחזור לבית. היא עשתה, גם במהלך הפרוד, מאמצים לא להגביה להבות. כיבסה ובשלה, ואף הבעל הוזמן לסעוד עם בני המשפחה בסעודות שבת בבית. כל זה מוכיח את רצונה של האישה בשלום. מעטות הן הנשים שהיו מוכנות לנהוג כך בבעל, שעזב את הבית, גר במשרד, נטש את האישה, מסרב לקיים עמה חיי אישות, הגם שהאישה הולכת למקוה דבר חודש בחדשו. והאישה בטובה, הלכה למשרדו לאחר הטבילה במקוה, לקיים מצות עונה.

זכות האישה למדור

אחת מזכויות האישה המוקנות לה עם הנישואין היא המדור. אחת ההלכות היסודיות בעניין מדור האישה היא שהבעל לא רשאי להרע את תנאי המדור אליו התרגלו הצדדים. וכבר אמרו במשנה (כתובות קי, ב):

מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה, אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לא מנוה רעה לנוה יפה, מפני שהנוה היפה בודק.

וכך פסק הרמב"ם (אישות יג, יח):

"וכשמוציאה ממדינה למדינה או מכפר לכפר באותה הארץ, אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה, מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה יפה בנוה היפה, כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים, ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל".

וכן פסק בשולחן ערוך אבן העזר עה, ב. (ומה שכתב בבית שמואל סימן ע"ה ס"ק י"א בשם מהרש"ל שבעיר אחת אין קפידא מנוה לנוה, עיין באוצר הפוסקים שרבים חלקו על המהרש"ל).

ועיין עוד בפד"ר (כרך ט עמוד ס ולהלן, בהרכב: הגרש"ב ורנר זצ"ל, הגר"ע אזולאי זצ"ל, ויבלח"א הגרח"ג צימבליסט שליט"א) שם נכתב:

"נראים הדברים דכיון שנתנו לבעל נידוניא על מנת להשקיעה בדירה שירכוש הזוג, והבעל אמנם עשה חוזה – עוד לפני הנישואין – על הדירה שברח' ג', הרי שבשעת הנישואין היה פשוט וברור לצדדים שיגורו באותה דירה, ואם כן הרי זה כאילו נישאו על דעת כן שיגורו בדירה שברח' ג', ועכשיו שרוצה שיגורו בדירה שברח' ד' (שאין חולק שהיא גרועה בהרבה מהדירה שברח' ג' והדמים מודיעים: שהדירה ברח' ג' עלתה /ששים אלף/ ל"י, ובד' /שמונת אלפים/ ל"י), הרי זה דומה למי שרוצה להוציא את אשתו מנוה היפה לנוה הרע שאינו יכול להוציאה, כמפורש במשנה שבסוף מס' כתובות. ועיין פסה"ד כרך ח' מעמ' 202 ואילך שהרבה פוסקים סוברים דדין זה שאין מוציאין מנוה היפה לנוה הרע נאמר גם על דירה, שאינו יכול להוציאה לדירה גרועה מזו שגרו בה, והוא הדין בנידוננו אינו יכול להוציאה מהדירה היפה שברחוב ג' אל הדירה הרעה שברחוב ד'."

מבואר שם דככל שגרו בדירה מסוימת, ועל דעת כן נישאו, הרי שאין הבעל יכול להוציא את אשתו מדירה טובה לדירה גרועה יותר. ובנדון דידן הגם שלא בתחילת נישואיהם גרו בדירה זו, בכל אופן יש לראות את זכות האישה במדור היפה, ובאין עילה להפסיד זכויותיה, שהרי בנדון פסה"ד הנ"ל עדיין לא גרו, אלא נתנו להשקיע, אבל לפוסקים שאין להוציא מנוה יפה לנוה רעה, אף אם בתחילה גרו בנוה פחות יפה, וכבר שנים רבות גרים בנוה יפה, הרי שזכות האישה לדור בנוה היפה הנוכחית, ואינו יכול להוציאה לנוה הרעה.

כל זה אם המסגרת הייתה שלום בית. בנדון דידן שהמסגרת הינה גירושין, הרי ככל שאין עילה לגירושין, ודאי שאין הבעל יכול להפסידה זכות מזכויותיה. וכאמור, התרשמנו שמדובר באישה כשרה, צנועה וטובה, שכל מעיינה בגידול המשפחה, וצופיה הליכות ביתה, ילדים ונכדים, זרע ברך ה'.

בפרט שמדור זה של ארבעה חדרים בעיר [ב'], בהחלט יכול להיחשב מדור לפי כבודו ועשרו, כמתחייב מכוח חובת מדור הבעל לאשתו, כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר עג, ד, ועיין שם בחלקת מחוקק ס"ק ג.

לא מצאנו כל עילת גירושין ולכן אי אפשר לחייב את האישה בגירושין, ולהפסיד זכות מזכויותיה, ובכללם זכותה במדור, כפי שדרה בו במהלך עשרים השנים אחרונות. הבעל לא הציג לבית הדין כל עילת גירושין, והתרשמנו מכנות האישה נכונותה ורצונה שהבעל יחזור לבית.

לאור האמור אנו דוחים את תביעת הגירושין.

אמנם אם הבעל יסכים שהאישה תמשיך להתגורר בבית כל ימי חייה, ולא תפסיד את זכותה במדור, בית הדין ינסה לשכנע את האישה להסכים לגירושין, אך ככל שמדובר בגירושין בהן תפסיד האישה את זכויותיה, אנו סבורים כי לקתה מידת הדין והצדק, ויש לדחות את התביעה.

משנדחתה תביעת הגירושין, אין מקום לדון בחלוקת הרכוש בין הצדדים.

כמו כן בנסיבות העניין, הואיל והאישה לא תבעה מזונות, אלא הבעל תבע שנפסוק שלא מגיע לאישה מזונות, ולאמור לעיל, לא הפסידה האישה כל זכות מזכויותיה לפי תנאי כתובה, אמנם לא מצאנו מקום לפסוק מזונות לאישה, אך אנו קובעים שלא הפסידה את זכותה למזונות אישה.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום א' בתמוז התשע"ט (04/07/2019).

הרב צבי בן יעקב – אב"ד                     הרב יצחק הדאיה                           הרב משה בצרי

הפוסט דחיית תביעת גירושין ופירוק שיתוף הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

האשה נישאה לבעל ע"י אמה ודודה בתימן בהיותה יתומה מאביה. ישנם חילוקי דעות באשר לגילה בעת הנישואין האם היתה אז קטנה. כשעלו ארצה חלה הבעל בשחפת, אושפז לזמן ממושך והשתחרר לאחר מכן מבית החולים. הצדדים לא קיימו יחסי אישות מעולם.

האשה טוענת שמאז ומתמיד לא רצתה את בעלה וקרוביה הם שהכריחו אותה להינשא לו ודורשת לכוף את הבעל לגרשה מכח שלושה נימוקים: טענת מאיס עלי, הבעל חולה במחלת השחפת, ומיאון. הבעל טוען שהאשה היתה בת שתים עשרה כשקידשה, כעת הוא בריא ודורש שהאשה תחזור אליו ותראה אם הוא טוב בשבילה, ואם לא, אזי יגרשנה.

מסקנות

א.    לדעת רוב הראשונים אין לכוף את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי וכן פסק השו"ע, ומדברי הרמ"א נראה שאף באמתלא מבוררת אין לכוף.

ב.    טענה מאיס עלי עוד בטרם נשאת לו והדבר מפורסם שעל כרחה נשאת לו נראה שאף החולקים על הרמב"ם יודו שכופין לגרש דהא אין לחשוש שמא עיניה נתנה באחר, אולם לענין מעשה אין להקל בכך (הר"ש בן הרשב"ץ).

ג.     טענת מום של צרעת אף אם נתרפאה קודם האירוסין הוי מום כיון דיש לחוש שהמחלה תחזור (ח"מ וב"ש אהע"ז סי' קיז).

ד.    כ"ז הוא דוקא כשנולדה המחלה קודם הנישואין ומשום טענת מקח טעות אך אך נולדה לאחר הנישואין ונרפאה ממנה אין לחייב בגירושין בגלל החשש שמא המחלה תחזור.

ה.    מה שכתבו הח"מ והב"ש שהחשש שתחזור המחלה הוי מום אינו אלא לענין שתצא שלא בכתובה אך לענין כפיה אף שנחשב מום אין זה אלא מום סתם ולא מהמומים הגדולים שכופין להוציא.

ו.     אין כופין לגרש מחמת מחלה רק כשמתקיימים שני תנאים: 1. טענת מיאוס מחמת סרחון. 2. כשיש סכנה בחיי אישות כמו מוכה שחין (שו"ת מהרי"ט בשם הרא"מ).

ז.     טוענת שמיאנה בבעלה צריכה להביא שני עדים לאמת דבריה (שו"ע אהע"ז סי קנה ב"ש וט"ז שם).

ח.    נתקדשה בהיותה בגיל שתים עשרה שנים אינה יכולה למאן אף שלא נבדקה אם הביאה ב' שערות משום חזקה דרבא.

ט.    (1)  קטנה שנתקדשה וגדלה אם נבעלה אחר שגדלה אינה ממאנת אפילו בדקו ולא מצאו לה שערות שחוששין שמא נשרו והו"ל ספק קידושין מהתורה.

        (2)  ה"ה אם לא נבעלה אלא שקדשה בכסף אחר שגדלה אינה ממאנת משום דהוי ספק קידושין מהתורה.

        (3)  גם אם יש לנו ספק אם הגיעה לגיל שתים עשרה בשעה שנתקדשה ויש כאן ספק ספיקא להיתר אין מועיל בה מיאון ואפילו כשבדקו ולא מצאו שערות (רמ"א אהע"ז סי' קנה סעי' יד בשם הרשב"א).

י.     (1)  במקום דהוי ספק קידושין והאשה אינה רוצה בבעלה כופין אותו לגרש אף לשיטות שאין כופין לגרש במאיס עלי (מהר"ח אור זרוע בשם הרב מאיר הספרדי).

        (2)  אמנם כ"ז הוא רק במקום שצריך לקדשה עוד פעם מצד הספק והאשה אינה מחוייבת להתקדש לו ואז כופין אותו לגרשה.

פסק דין[1]

הצדדים הם בעל ואשה.

האשה הגישה עוד בשנת תשי"ד תביעה לגט נגד בעלה.

מטענות האשה: התחתנתי עם הנתבע בתימן בשנת תש"ח כדמו"י אבל זה היה נגד רצוני, הייתי יתומה מאבי, ואמי ודודי הכריחו אותי להתחתן עם הנתבע, אני הייתי עוד קטנה כבת עשר שנה, לא חיינו מעולם חיי אישות, כשבאנו לארץ בעלי חלה והיה בביה"ח הרבה זמן, אמרתי עוד לפני החתונה וגם אחרי החתונה לפני הקרובים שאני לא רוצה בו. כשנסענו לארץ ישראל לא רציתי לנסוע עם בעלי והכריחו אותי לנסוע אתו, וכאן בארץ לא חייתי אתו ביחד, ואני דורשת לחייב את בעלי בגט. אני לא רוצה בו ולא אוהבת אותו.

ב"כ האשה טען שיש כאן ענין של מיאון אחרי שהיא גילתה דעתה גם אחרי הנישואין שהיא לא רוצה בו, ואף אם ביה"ד יחליט על גט, אבל עכ"פ אפשר לכוף את הבעל לתת גט.

בתשובה לשאלת ביה"ד אמרה האשה שהקידושין סידר רב העיר שם והיה גם כתובה.

תשובת הבעל: כשנה לפני שהתחתנתי עם התובעת בקשו ממני הדוד והאמה שלה שאני אקח את האשה, אף שאז היתה עוד קטנה הקדימו לחתן אותה כדי שהערבים לא יכריחו אותה להמיר דתה, מפני שהיתה יתומה מאביה ויש שם חוק שיתומים יהודים קטנים אפשר להכריח לעבור לדתם אם הם לא נשואים. כשעשיתי החו"ק היתה התובעת כבר בת שתים עשרה, את כסף הקידושין נתתי בידה, לא חייתי אתה חיי אשות מפני שהיתה עוד צעירה. זמן קצר אחרי שבאתי לארץ חליתי ושכבתי כשנתיים בבית חולים. כשיצאתי ניסיתי להשפיע עליה שתחזור אלי אבל לא הסכימה. אני עכשיו כבר בריא ואני דורש שאשתי תחזור אלי, אני לא אגרש אותה בשו"א. הבעל הוסיף שקודם עליה לחזור ותברר אם אני לא טוב בשבילה ואח"כ אם אני לא מתאים בשבילה אגרשה.

נתקבל בביה"ד דו"ח בנוגע למחלתו של הבעל מיום כ' כסלו תשט"ו מביה"ח תל-השומר שבו הם כותבים שהמחלה של הבעל היא שחפת הריאות והי' אצלו טפול ממושך, אבל אחרי ששוחרר היה במצב כללי טוב ולפי מצבו אינו מסוכן לסביבתו וחיי אישות מותרים לו.

כן נתקבל מכתב מד"ר אביגדורי מיום י"ז טבת תשט"ו שאחרי בדיקה מצאו שמצב בריאותו משביע רצון ומסיבה זו הוא קובע שהוא אינו מדבק.

ביה"ד בירושלים קבל את קרובי האשה לשם בירור הענין הנידון, ואחד בשם [ס' צ'] דוד האשה מסר שהקידושין היה מרצונה הטוב של התובעת ומרצון האמה שלה – לא היה שום כפיה. התובעת היתה בשעת הקידושין כבת עשר עד שתים עשרה ויתכן שהיתה יותר משתים עשרה. כששה חדשים אחרי הנישואין התחילה להגיד שאינה רוצה בו, וזה כבר הי' כשבאו לארץ.

כן הופיע בפני ביה"ד שם מר [י' צ'] קרוב להתובעת והנתבע, ומסר שהקידושין ביניהם היה מרצונה הטוב של התובעת, היא היתה אז בת אחת עשרה או שתים עשרה שנה.

אם התובעת מסרה שהתובעת היתה בת עשר שנה בערך בשעת הקידושין, כשהבעל חלה כאן בארץ ונלקח לביה"ח נשארה אצל הוריו, כשגדלה קצת החליטה שאינה רוצה בו.

התובעת הוסיפה אחר זה שיתכן שאז הסכמתי מפני שלא הבנתי מה זה חתונה ועכשיו אני לא רוצה אותו, ולא חשוב לי תוצאות הבדיקה שהמחלה אינה מדבקת, אני לא אוהבת אותו ולא רוצה בו.

התובעת הגישה גם תביעה למזונות נגד בעלה (תיק מס' 748/טז).

והנה לפנינו תביעה לגט מצד האשה, ותביעתה היא מבססת על יסוד שלשה נימוקים והם: א. טענת מאוס עלי. ב. שהבעל חולה במחלת השחפת. ג. שהיא היתה קטנה בשעת נישואין ואמה ודודה הכריחו אותה להתחתן, ואחרי הנישואין אמרה בפני הקרובים ועוד אנשים שאינה רוצה בבעלה.

והנה מצד טענת האשה שבעלה מאוס עליה במשך כל הזמן ואינה יכולה לחיות אתו ויש לחייבו לפ"ז בנתינת גט ולכפות עליו בזה, הנה אף שדעת הרמב"ם בפי"ד מהל' אישות שאפשר לכוף לגט בטענת מאיס עלי, אבל רוב הראשונים ז"ל חלקו עליו וכתבו שיש חשש של גט מעושה וחשש ממזרות אם יכופו את הבעל לתת גט, וכן פסק בשו"ע אהע"ז סי' ע"ז ס"א בלי שום חולק וז"ל אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי אם רצה הבעל לגרשה כו', ויע"ש בח"מ וב"ש שזהו דלא כדעת הרמב"ם דבטענת מאיס עלי כופין ובח"מ העתיק עוד דברי המ"מ שאפילו אם נשאת תצא כו' יע"ש (ועיין בב"י אהע"ז סי' עז). ומדברי הרמ"א שם בס"ג נראה מבואר שאפילו בטענת מאיס עלי באמתלא ברורה אין כופין לגרש רק שאין כופין אותה להיות אצלו, ובנ"ד עוד לא הוכח בפני ביה"ד שיש אמתלא ברורה בטענתה, אשר לפ"ז אין מקום לחייב וכ"ש לכוף על הבעל שיתן גט לאשתו, מצד טענה זו של מאיס עלי.

אלא שעדיין יש לדון למה שהביא הב"י באעה"ז סי' ע"ז בשם הר"ש בן הרשב"ץ על אשה שטענה מאיס עלי שקודם הנישואין איתה מאסה בו, ואמה השיאתה בע"כ דנראה דאפילו לאומר שאין כופין לגרש בטענת מאיס עלי יודו בזה אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נישאת לו, נסתלקה חששא זו של עיניה נתנה באחר, דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האשה טענה ואמתלא לדבריה כו' היה כופה לגרשה יע"ש.

והנה נ"ד דומה לנידון של הר"ש בן הרשב"ץ לפי טענת האשה שהיא גילתה דעתה גם קודם הנישואין שאינה רוצה בו ואמה חתנה אותה בע"כ, והיה מקום לפ"ז לכוף את הבעל לתת גט בנ"ד.

אמנם נראה דלמעשה א"א לפסוק דין כפיה על הבעל, דמלבד דהר"ש בעצמו כתב שלענין מעשה לא היה מיקל בכך (הובא בב"י שם), עוד נראה דאי אפשר לצרף סברא זו של הר"ש אפילו בתור סניף להקל במקרה דידן, דהא זה נראה פשוט דאם אנו באים לכוף את הבעל לגרש מצד זה שהאשה מאסה בו עוד מלפני הנישואין, ודאי שצריך עדים והוכחות על טענה זו של האשה, דהא אם יתברר אח"כ שמעולם לא טענה טענת מאיס עלי מלפני הנישואין, אז הגט שניתן ע"י כפיה על סמך טענה זו של האשה, הוא גט פסול ובניה ממזרים מבעלה השני – לשיטת רוב הראשונים ז"ל שחולקים על הרמב"ם בדין כפיה בטענת מאיס עלי, וא"כ נמצא לפ"ז דטענה זו נוגע לדבר שבערוה וצריך בירור של עדים שהיא טענה כזאת מלפני הנישואין.

ובאמת מבואר זה בלשון הר"ש בן הרשב"ץ בעצמו שהבאנו לעיל שכתב ז"ל: "אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נישאת לו כן", יע"ש. הרי שכתב דוקא שהדבר מפורסם שבע"כ נישאת לו, אבל מה שהאשה עצמה טוענת שבע"כ נישאת לו אינו מספיק כדי לכוף את הבעל לגרש את אשתו.

בנוגע לטענה שהבעל חולה במחלת שחפת ושזו היא מחלה מדבקת.

הנה אף שהנתבע היה חולה במחלה זו זמן ממושך, אבל עכשיו הוא כבר במצב טוב ואינו מסוכן לסביבתו וגם חיי אישות מותרים לו כפי מה שהומצא לנו הדו"ח מביה"ח מהמקום שהנתבע היה מתרפא שם, א"כ אין מקום עכשיו לדון בענין כפיה לגט.

ואף שכתב הח"מ בסי' קי"ז סקי"ב גבי טענת מום של צרעת, דיש לומר אף שנתרפאה קודם אירוסין הוי מום, דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת, וכן נוטה דעת הב"ש שם, א"כ גם בנ"ד יש לחוש שמחלתו תחזור אליו, ובפרט שגם עכשיו כנראה לא נתרפא עדיין לגמרי, רק שמחלתו הוקל עליו במדה כזאת שאינו מסוכן לסביבתו והוא במצב כללי טוב, א"כ לא יצא מחשש חזרת מחלתו, עוד הפעם, וא"כ לשיטת הח"מ והב"ש חשש חזרה הו"ל מום כמו קודם שנתרפא, ויש לדון לפ"ז לחייב את הבעל בגט.

אמנם נראה דנ"ד אינו שייך לנידון הח"מ והב"ש, ומשום דבנידון הח"מ יש שם טענת מום מלפני הקידושין, ויש כאן טענה של מקח טעות שאינו רוצה באשה שיש לה מום כזה, ולכן כתב הח"מ לדון שאף שנתרפאה ממום זה אבל היות שיש חשש שתחזור אליה מחלה זו א"כ שוב לא נפקע עדיין המום מהאשה, וזה גופא שתלוי ועומד אצלה אם מחלתה תחזור אליה או לא הוי מום, ויש כאן טענה של מקח טעות ומשום דאדם אינו רוצה לקחת אשה שיש עליה חשש של מחלות שלא יוכל לסבול, אחרי הנישואין.

אמנם אם המחלה נולדה אצלה לאחר נישואין, ואפילו מחלה כזאת שיש מקום לחייב בגט, אם נתרפאה ממנה, ברור הדבר שאין מקום לתביעה בגט, ומשום דתביעת הגט במקרה כזה הוא, משום דאי אפשר לחיות אתה כשיש לה מחלה זו והו"ל כמום שאי אפשר לסובלו שמחוייבת לקבל גט, אבל אם האשה נתרפאה ממחלתה, ועכשיו אפשר לחיות אתה כמו כל הנשים, א"כ נתבטל סיבת התביעה לגט, ומה שחושש שמחלתה תחזור שוב, אין בזה נימוק כדי לחייבה בקבלת גט, דהא מ"מ עכשיו אין שום טענה נגדה, ואם תהיה חולה שוב, אז יתבע אותה לדין וביה"ד יברר אז את המצב.

ולפ"ז בנ"ד שלא הוכח לנו שהבעל היה חולה לפני הנישואין, ולפי מה ששמענו מהצדדים הנתבע חלה אחרי הנישואין, א"כ אין מקום לדון אם לחייב את הנתבע בנתינת גט, אחרי שעכשיו הוא הבריא, והתובעת יכולה עכשיו לגור ולחיות אתו כמו כל זוג בישראל, ואם ח"ו תחזור אליו מחלתו אז תוכל התובעת שוב לפנות לביה"ד כדי לדון בתביעתה.

זאת ועוד, שכבר כתב הגאון אור גדול בספרו סי' ח דחשש חזרה שסובר הח"מ והב"ש דזה נקרא מום, אינו אלא לגבי הדין דתצא שלא בכתובה, אבל לא לענין כפיה לגט, ומשום דלכפיה לגט אינו אלא במומים גדולים וזהו רק כשהמחלה היא בתקפה, אבל אם נתרפא ויש רק חשש שהמחלה תחזור אליה, אם שזה נקרא מום אבל אין זה מום גדול רק זה נכלל בסתם מומין שאין דין כפיה בהם.

ולפ"ז בנ"ד שהנתבע נתרפא עכשיו אין מקום לכוף על הבעל לתת גט מתוך חשש חזרה לבד.

אמנם בעיקר הנידון אם במחלת השחפת כופין על הבעל לתת גט, עוד לא ברור כלל בזה, ויעויין בתשו' מהרי"ט חאהע"ז סי' י"ד עי' דבריו בשם הרא"ם אין כופין רק במחלה שיש טענת מאיס עלי מחמת סרחון, וגם שיש סכנה בשביל חיי אישות כמו כמוכה שחין, אבל אם חסר תנאי אחד מאלו – לא ברור כלל שכופין. ואדרבא מצד ספק אין כופין, ובנ"ד אם כי מחלה זו גורם שיש חשש סכנה לחיות אתו, וכל התנאים של מאיס עלי מצד מחלה זו יש לדון שאין כאן, שהחולה אינו מעלה סרחון ח"ו, ויכולים לחיות אתו בבית אחד מצד הטענה של מאיס עלי, אחרי שאין סיבה מיוחדת שהנתבע יהא מאוס עליה, ומצד סכנה לבד אין כופין עדיין שאולי הוא יתרפא, ורק במוכה שחין שהוזכר במשנתינו קים להו לחז"ל שלא ניתן לרפוי.

ואשר יש לדון בקשר לטענת ב"כ התובעת שיש כאן ענין מיאון אחרי שגילתה דעתה אחרי הנישואין שאיננה רוצה בו.

הנה אפילו אם נקבל טענה זו שהיה איזה גלוי דעת של התובעת שלא רצתה בו, אבל לא ברור עדיין אם זה היה באופן של מיאון בבעלה ואולי שמתוך איזה קטטה ברחה מהבית ואמרה מה שאמרה, אבל לא התכוונה עוד לנתק את יחסיה עם בעלה.

נוסף לזה, אם אשה טוענת שמיאנה בבעלה, היא צריכה להביא שני עדים לאמת דבריה וכמו שפסק בשו"ע אבהע"ז סי' קנה סע' ד' ובט"ז ובב"ש שם.

זאת ועוד, הרי הבעל עומד וטוען שהתובעת היתה כבר בת שתים עשרה כשנתקדשה א"כ לפי דבריו אין מועיל בה מיאון אף שלא נבדקה אם יש לה שתי שערות, וכמבואר בש"ס נדה מ"ו א' דחזקה שהביאה שערות ולא מועיל בה מיאון, וכ"פ בשו"ע אהע"ז סי' קנה סע' יט, והוכחות לטענת האשה שהיתה קטנה בשעת הקידושין לא היה לפנינו, ואדרבה קרובי האשה מסרו שיתכן שהיתה בת שתים עשרה בשעת קידושין, אם כי זה לא עדות כשרה, אבל מ"מ גם עדים שיעידו היפך זה ג"כ לא היו, ולפ"ז ודאי שאין מקום לטענת ב"כ התובעת בענין מיאון.

ועוד שלפי דברי הבעל שהתובעת היתה בת שתים עשרה בשעת הקידושין א"כ היא מקודשת מן התורה ואין בה דין מיאון, רק צריכה גט כדי להתירה לעלמא, דמיאון אינו מועיל רק בקידושי קטנה דרבנן.

ואף שהתובעת לא נבדקה בשעת קידושין אם יש לה שתי שערות, וא"כ אינה אלא ספק גדולה והו"ל רק ספק מקודשת מן התורה מ"מ מיאון אינו מועיל, וכמו שפסק בשו"ע אהע"ז סי' קנ"ה ס"כ דקטנה שנתקדשה וגדלה, אם בעלה אחר שגדלה אינה ממאנת אפילו בדקו ולא מצאו לה שערות וחוששין שמא נשרו, משום דהו"ל ספק דאוריתא, וא"כ ה"ה כשיש ספק אם היתה גדולה וקדשה בכסף שהיא צריכה גט דוקא ולא מועיל בה מיאון.

ואפילו אם יש לנו ספק אם הגיעה לשתים עשרה שנה כמו בנ"ד שלא ברור לנו דברי הבעל שהתובעת היתה בת שתים עשרה שנה בשעה שנתקדשה ויש כאן ספק ספיקא להיתר, ספק אם היתה פחות משתים עשרה ואפילו אם ת"ל שהיתה בת שתים עשרה אולי לא הביאה שתי שערות, גם כן אין מועיל בה מיאון וכמבואר בתשו' הרשב"א (סי' אלף רסז) (הובא בב"י אהע"ז סי' קנה ולפסק הלכה ברמ"א אהע"ז סי' קנה סעי' יד) ודברי הרשב"א אמורים אפילו כשבדקו ולא מצאו שערות וחוששין שאולי נשרו, וכש"כ כשלא בדקו כלל אם יש לה שערות שודאי מחמירין דיש כאן חזקה דרבא שהביאה שערות (וכמבואר בנדה מו שהבאנו מקודם), וע"ש בב"ש (סי' קנה סעי' יד).

אלא שלכאורה יש לדון אף לפי טענת הבעל שנתקדשה כשהיתה בת שתים עשרה, אבל כבר ביארנו שמ"מ אינה אלא ספק מקודשת ומשום דלא ידעינן ודאי שהביאה שתי שערות, א"כ לפי מה שכתב בתשו' מהר"ח או"ז בסי' קכ"ו וק"ע בשם הרב מאיר הספרדי דבמקום דהוי ספק קידושין והאשה אינה רוצה בבעלה כופין לגרש אפילו לשיטות הראשונים ז"ל שסוברים שאין כופין בטענת מאיס עלי לבד, יע"ש. וא"כ בנ"ד דהוי רק ספק קידושין, והאשה מסרבת לחזור לבעלה, א"כ אפשר לכפות להבעל שיתן גט.

אמנם נראה דז"א דהא הספק אצלנו הוא אם היתה גדולה בשעת קידושין או שהיתה עדיין קטנה, וא"כ ממ"נ היא מקודשת לו שאם היתה גדולה בשעת קידושין הרי היא מקודשת מן התורה ואם היתה קטנה בשעת קידושין, הרי היא מקודשת מדרבנן, שתקנו חכמים קידושין לקטנה, וא"כ ממ"נ מותרת לו בלי שיהא צורך בקידושין נוספים, ואין מקום לפ"ז בכפיה לגט, שזהו רק במקום שהוא מחוייב לקדשה עוד פעם מצד הספק, אז האשה אינה מחוייבת להתקדש לו, וממילא מחייבין אותו לתת גט לשיטת מהר"ח או"ז בשם הר"מ הספרדי, משא"כ בנ"ד שהיא יכולה לחיות אתו בלי קידושין אחרים – ואין צריך עכשיו דעתה שתתרצה להתקדש לו. אין מקום לחייבו בגט.

ומה שלפי דבריה היתה קטנה והיה גם מיאון אחר הקידושין וא"כ היא אסורה לו עכשיו בלי קידושין אחרים, והתובעת הא לא מסכימה להתקדש לו פעם שניה, אבל גם ז"א, משום דאינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה ולאסרה עצמה עליו בטענה כזו, וכיון שהיא עומדת בחזקת א"א שמקודשת להנתבע אינה יכול לאוסרה עצמה עליו, בטענתה שאינה מקודשת לו עכשיו.

לאור כל הנ"ל אנחנו פוסקים:

א.   דוחים את תביעת האשה לכוף את הבעל לתת גט.

ב.   בנוגע לתביעת האשה למזונות ידון ויפסוק ביה"ד בישיבה אחרת ביום חמישי ט"ו אייר תשי"ז שעה 10.

ג.    הוצאות המשפט בתיקי הגרושין והכפיה לגט חלות על התובעת בלבד.

ניתן בנוכחות הצדדים וב"כ האשה ביום ב' באדר שני תשי"ז (5.3.1957).

הרב שלמה ש. קרליץ – אב"ד                                               הרב שלמה כצס       הרב ישעיהו משורר

[1] על פסק הדין הוגש ערעור בתיק (רבני גדול) תשי"ז/79 והוא התקבל (פד"ר ג 3).

הפוסט תביעת גירושין בטענת מומים, מאיס עלי ומיאון הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בתאריך ו' שבט תשע"ה פסק בית הדין האזורי בתביעת הבעל לחייב ולכוף את האישה שתקבל גט ממנו ואלו מסקנות פסק הדין:

"לאור האמור לעיל, מחליט ביה"ד ברוב דעות כדלהלן:

א.       תביעת הבעל לגירושין נדחית, ועל כן אין כל מקום למתן החלטות בתביעה הרכושית במצב הנוכחי.

ב.       אם חפץ הבעל בגירושין, עליו לרצות את אשתו בכל דרך שהיא לקבל את גטה.

ג.       על ב"כ האישה לפעול לשכנע את מרשתו שתיאות לקבל את גטה תוך שתגיש לביה"ד הצעה לפיצוי כספי שיניח את דעתה.

ד.     על אף האמור, מאחר וגם האישה מודעת למצב הנתון – שהסיכויים קלושים שהבעל יחזור אליה לחיים משותפים, על כן מומלץ לה לקבל את הצעת ביה"ד שהאישה תקבל 80% מהדירה והבעל 20%, ויתגרשו בג"פ, או להגיע להסכמה אחרת ולסיים את הפרק הכואב הזה גם מבחינתה.

לדעת המיעוט: אין פני הצדדים לשלום ואין מקום לשלו"ב. וכיוון שהצדדים פרודים עשר שנים, יש לחייב את שאינו רוצה להתגרש ועל האישה לקבל גטה, ואם לא תאבה – יטיל ביה"ד עליה מגבלות כחוק.

והלכה כדעת הרוב."

על פסק דין זה הגיש הבעל ערעור ולו שלוש טענות נגד פסק הדין:

א.   הבעל טען בכתב הערעור וכן בדיון בערעור כי האישה עשתה מעשים שמחמתם היא חייבת להתגרש (בדיון טען הבעל שהאישה מזנה תחתיו). נציין שבדיון הכחישה האישה את טענותיו.

ב.   הואיל והצדדים גרים בנפרד שתים־עשרה שנה והבעל חי עם אישה זרה כל אותה תקופה ויש לו ממנה שני ילדים, ודאי שלא יחזור לחיות עם אשתו ולכן צריך לחייב ולכוף אותה להתגרש.

ג.    אף אם בית הדין ידחה את תביעתו להתגרש, מכל מקום האישה גרה בבית גדול, 300 מ"ר שטחו, נוסף על כך סביב לבית יש שלושה דונם אדמה, ולכן אף אם ייקבע שהוא חייב במדורה – אין הוא חייב לספק לה מדור כל כך גדול עם שלושה דונם אדמה מסביב.

א. טענת הבעל לפיה אשתו עשתה מעשים המחייבים אותה בקבלת גט

לגבי טענתו הראשונה של הבעל: בית הדין האזורי לא התייחס לטענתו, גם דעת המיעוט לא נתנה להאשמה זו משקל, כנראה הבעל לא הוכיח דבר לעניין האשמות אלו.

ב. טענת הבעל לפיה יש לחייב את האישה בגט בגלל הפירוד הממושך

לגבי טענתו השנייה: עברנו על דברי בית הדין האזורי שהאריך מאוד בעניין זה, ומה שכתבו הדיינים בדעת הרוב הוא אמת לאמִתה של תורה ולא צריך להאריך עוד בעניין זה.

ברם, הדיין שבדעת המיעוט סמך לחייב את האישה להתגרש מחמת דברי רבנו ירוחם בשם רבו, וביאר את דברי רבנו ירוחם שאם אין סיכוי לשלום בית כופין את הצדדים להתגרש. הדיינים בדעת הרוב האריכו בטוב טעם ודעת ודחו דבריו, וכתבו שעל מקרה כשלנו לא אמר רבנו ירוחם את דבריו. ודבריהם נכונים, שעל מקרה שבעל עזב את אשתו לטובת אישה אחרת, והיא מבקשת שבעלה יחזור אליה, לא אמר רבנו ירוחם שיכופו את האישה שתקבל גט.

ברם הדיינים התקשו מה מקור דינו של רבנו ירוחם ומה טעם דבריו, לכן אביא דבריו ואבארם.

רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח) כתב וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה: 'לא בעינא ליה, ייתן לי גט וכתובה', והוא אומר: 'אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט', מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

אבאר הדברים. שנינו בגמ' (קידושין דף סה ע"א):

"מתני': האומר לאשה: 'קידשתיך' והיא אומרת: 'לא קידשתני' – הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו. היא אומרת: 'קידשתני', והוא אומר: 'לא קידשתיך' – הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו."

ובגמ' שם:

"איתמר, רב אמר: כופין, ושמואל אמר: מבקשין. אהייא? אילימא ארישא, לאו כופין איכא ולא מבקשין איכא! אלא אסיפא, בשלמא מבקשין לחיי, אלא כופין אמאי, אמר: לא ניחא לי דאיתסר בקריבה!"

וכתב על כך הר"ן על הרי"ף (דף כח עמוד א מדפי הרי"ף) וז"ל:

"גמ': מבקשין ממנו ליתן גט.

אבבא דקידשתני והוא אומר לא קידשתיך קאי דכדי להתירה לינשא מבקשין ממנו ליתן גט ומיהו אין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה והכי איתא בגמ'. ומכאן נראה דכל היכא שנתן גט אף על פי שהוא אינו מודה בקידושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו ומשום הכי אין כופין, הא לאו הכי – ודאי כופין דמאי אכפת ליה וכגון זו כופין על מדת סדום."

לאור דברי הגמרא וכפי שביארם הר"ן – דברי רבנו ירוחם מבוארים, דאם אישה אומרת "איני רוצה בבעלי – ייתן לי גט", והוא אומר "אני גם איני רוצה בה", בית דין כופין את הבעל שיתן לה גט, משום שהוא מעגנה חינם, וכשמעגנה חינם כופין על מדת סדום.

והנה מחמת שיש דיינים הסבורים כדעת המיעוט, שבמקרה כזה שהבעל אינו רוצה לעזוב את האישה הזרה שעבר לחיות עמה אפשר לכפות על אשתו שתקבל את גטה, נבהיר את הדבר יותר.

תחילה נאמר שבמקומות שפשט חדר"ג או שהבעל נשבע או מנהג הקהילות שלא לשאת אישה על אשתו ולא יגרשנה בעל כרחה, אם הבעל עזב את אשתו וחי עם אישה זרה, נהגו כל בתי הדין דאין מחייבים את האישה לקבל גט. ועל מקרה כזה לא אמר הגאון רבנו חיים פאלאג'י דאם עברו י"ח חודש דמחייבים את האישה שתקבל גט מבעלה.

ועוד דידוע שאישה שזנתה תחת בעלה ונאסרה עליו, הרי דינה שבעלה חייב לגרשה ודעת הרבה ראשונים שבית דין כופין את בעלה שייתן לה גט. מכל מקום הנודע ביהודה (אבן העזר תניינא סימן יב) ורבי עקיבא איגר (דרוש וחידוש [סוף חלק א] כתבים [דף צא] בתשובת שאלה) והשם אריה, דעתם שאי אפשר לכוף את הבעל שייתן לה גט, כיוון שהיא עשתה מעשה וגרמה להיאסר על בעלה. והנה לדעתם במקרה זה לא כופין לתת גט אף שיש כאן סיבה לכופו לתת לה גט, משום שכופין על מידת סדום, דהרי אין לו כל תועלת מכך שאישה זו תישאר להיות נשואה לו. הרי דברים קל וחומר שבמקרה שהבעל עזב את אשתו והלך לגור עם אישה זרה, דאין לכוף אותה שתקבל גט, וקל וחומר הדברים שאין לכוף אותה במקרה שהיא מציעה לבעל שיחזור לחיות עמה.

ג. טענת הבעל בדבר גודל המדור לו זכאית האישה

לגבי הטענה השלישית שלא מגיע לאישה מדור ספציפי בבית של שלוש מאות מ"ר עם אדמה מסביב בגודל של שלושה דונם. הרינו להבהיר שמבחינה עקרונית הבעל צודק, אלא שאם היה אפשר להשאיר מסביב לבית חלקת אדמה שתשמש את הבית ואת השאר למכור היה מקום לדון, אולם נראה שהדבר אינו אפשרי.

עוד נאמר שאמנם לא מגיע לאישה למגוריה בית בגודל שלוש מאות מ"ר, אולם מגיע לה בית רחב שתוכל לארח מפעם לפעם את ילדיה ואת נכדיה.

ולפי זה זכותה של האישה שהבעל יקנה לה למגוריה במושב שבו היא גרה בית מרווח עם חלקת אדמה, שתוכל לגור בו ברווחה כפי שהורגלה. ובמקרה שהאישה תצטרך להחליף דירה, יצטרך הבעל לשלם לה את עלות העברת הדירה, ולקנות לה רהיטים חדשים תמורת אלו שלא ניתן להעביר אותם או שלא יתאימו לדירה החדשה.

בנוסף לכך האישה זכאית שבית הדין יעקל לבעל סכום כסף גדול, שאם האישה תסכים לקבל את גטה, יהיה לה מהיכן לגבות את כתובתה, ובנוסף לכך פיצוי גדול ראוי על מה שעולל לה, שעזב את אשת נעוריו והלך לחיות עם אישה זרה, והשאיר את אשתו בודדה לשנים רבות.

נראה שהסדר כזה אינו מעשי ולכן בית הדין דוחה את תביעת הבעל לבטל לאשה את זכותה למדור ספציפי.

לאור האמור לעיל בית הדין דוחה את הערעור.

הרב נחום גורטלר

הנה ראיתי את אשר כתב כבוד האב"ד שליט"א בטוב טעם ודעת ואני מסכים עמו ואוסיף כמה גרגירים שכבר נכתבו בפסקי דין אלה או אחרים.

השאלה אשר צריכה להישאל בנידון דידן היא: בעל אשר נתן עינו באישה אחרת וחולק עמה את חייו ומתגורר וחי עמה שנים רבות ואף נולדו לו ממנה ילדים וכתוצאה מכך יצר מצב אשר ספק אם הצדדים יחזרו לשלום, היות שאין סיכוי שייפרד מאישה זו ויחזור אל אשתו, והוא אינו מעוגן שהרי חי לו עם אישה אחרת ואף נולדו לו בנים אולם את אשתו הוא מעגן:

האם עובדה זו שנוצרה עקב התנהגותו הקלוקלת של הבעל ויצרה מציאות של פירוד, יש בה כדי לחייב את האישה בקבלת גטה ובזה היא תפסיד את זכויותיה ובכללם זכותה למדור.

או שנאמר כי מי שגרם למצב הזה עליו לשאת בכל התוצאות הנובעות וכמאמר מדרש אגדה (שמות, פרשת משפטים פרק כב סימן טו [טו]):

"וכי יפתה איש בתולה. להוציא את שנתאלמנה ואת שנתגרשה מן האירוסין דברי רבי יוסי הגלילי. והמפתה אם רוצה להוציא [יוציא, והאונס אם רוצה להוציא] לא יוציא אלא ישתה בעציצו, ואפילו חיגרת או סומא – 'מהר ימהרנה לו לאשה'. ואין מוהר אלא כתובה, שנאמר 'הרבו עלי מהר ומתן' (בראשית לד יב)."

ברור הדבר שישתה בעציצו ובחלוף הזמן יאכל גם את פרותיו הבאושים ואל לו להלין אלא על עצמו.

לא מצאנו בהלכה שבעל שעוזב את אשתו לטובת אישה אחרת תחויב אשתו בגט ותפסיד את זכויותיה. ואף אם הפירוד נמשך זמן רב אין לחייב את האישה לקבל גטה, שאם כן כל אחד שייתן עינו באישה אחרת יעזוב את אשתו ולאחר זמן יבוא ויטען כי הם פרודים זמן רב.

וכמו שמובא בפסקי דין רבניים (כרך א' עמוד 162, פסק־דין מהרבנים הגאונים ש' מ' אזולאי, א' י' וולדנברג, י' קאפח) שכתבו כדלהלן:

"ברם אמתלא זו של חוסר תקווה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האישה לקבל גט פיטורין כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאישה אשמה בהפרעת שלום הבית וכו'. אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקווה לשלום, כל בעל שירצה להיפטר מאשתו יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים ואחר כך יבוא וידרוש גט פיטורין בטענה כי אין סיכויים לשלום."

פירוד של בני זוג זמן רב אין בו – בפירוד – כשלעצמו לחייב את הצדדים להתגרש אלא אם יש עמו טענה המוכחת ועיין בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה).

גם דינו של רבנו ירוחם כלל לא קרב לנידון דידן. רבנו ירוחם איירי כששני הצדדים מביעים את דעתם ואת רצונם להתגרש – כל אחד מטעמים אלו או אחרים, בנידון דידן – האישה מצהירה הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הגדול כי רצונה בשלום ומחכה לו.

כמו כן אין לקבל כל טענה של הבעל כי מואס הוא באישה. טענת "מאיס עליי" וקשר עם אישה אחרת לא "הולכים" יחדיו: הרי הדין הוא שאישה התובעת כתובתה נשללת ממנה טענת "מאיס עליי" מהטעם "חיישינן שמא עיניה נתנה באחר" (שו"ע אבן העזר סימן עז סעיף ב ברמ"א) ובוודאי בעל שבפועל מתגורר וחי עם אישה אחרת כמו במקרה שלפנינו, שלא רק את עיניו נתן באישה אחרת אלא את כל כולו נתן לאישה אחרת נשללת ממנו האפשרות לטעון "מאיס עליי."

ומכל מקום אין להתעלם מהעובדה כי אין סיכוי לחזרה לשלום, אף שזה בגלל הבעל, וכן מהטענה שהועלתה על ידי בא כוח הבעל בדיון שהתקיים בתאריך י"ט באלול התשע"ד (14.09.2014) וזו לשון ב"כ הבעל:

"בשנת 2002 היא תבעה את הבעל לחלוקת רכוש בבית משפט, ואחר כך לאחר התייעצות עם עו"ד היא מחקה את התביעה כי היא העדיפה לקבל מדור ספציפי עם מזונות. משמעות הדבר שהיא חפצה בגירושין."

ויש להבהיר כי כל הטעם למדור ספציפי הוא כדי שיוכלו להשכין שלום בבית זה ולכן כאשר חזון השלום בין הצדדים הפך להיות לחלום הרי שחיובו של הבעל חוזר להיות חיוב למדור כפי שהיו הצדדים חיים קודם הפירוד.

לכן אם הבעל ימציא לאישה הצעה למדור חדש – חילופי באותה רמה, יגיש בקשתו לאישה ולבית הדין ובית הדין יבחן זאת ותינתן החלטה. ברור הדבר כי המדור החילופי יהיה מכספים של הבעל ולא מחלקה של האישה.

בית הדין מבהיר לבעל כי מתן האפשרות להגשת ערעור בבית הדין הגדול, אין בה מתן אפשרות להשתלח באישה. גם בבית הדין האזורי וגם בבית הדין הגדול הבעל טוען כי האישה מזנה וזו לשון הפרוטוקול:

"המערער: אבל אני נמצא כאן כבר הרבה זמן […] רוצה להוסיף, דיברתי עם האחיות שלי והם אמרו שהאישה מזנה והיום אחרי שבדקתי את זה אני יודע שהיא עוד ממשיכה.

המשיבה: לא היו דברים מעולם – פורצת בבכי – אלוקים יודע את האמת."

לא יכול הבעל לטעון כי אשתו מזנה בבית הדין האזורי וגם בגדול ולא לטרוח להביא ראיה כל שהיא ולחשוב כי בנות ישראל הן בבחינת אסקופה הנדרסת ויכול להשתלח באשתו ככל העולה על רוחו. היחיד שהוברר שהיה נואף – ועדיין ממשיך – הוא הבעל. התבטאות זו כלפי האישה אינה ראויה. בנסיבות אלו בית הדין מביע את מורת רוחו מהתבטאות זו ומחייב את הבעל בהוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח לטובת האישה.

הרב מיכאל עמוס

מצטרף להנ"ל.

הרב אליהו הישריק

על פי האמור מחליט בית הדין:

א.    הערעור שהוגש על ידי הבעל נדחה ופסק הדין של בית הדין האזורי תקף.

ב.    מדור ספציפי: אם הבעל יציע הצעה להעמדת מדור חלופי לאישה – הצעה שתעמוד בקריטריונים של ההלכה להנחת דעת בית הדין, יגיש את הצעתו לבית הדין האזורי ובית הדין האזורי ישקול את ההצעה וייתן החלטה בהתאם בנושא המדור הספציפי.

ג.    הבעל מחויב בהוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח לטובת האישה ועליו להעבירם תוך 14 יום מיום מתן פסק דין זה.

ד.    מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת השמות.

ניתן ביום כ"ב באדר א' התשע"ו (02/03/2016).

הרב נחום שמואל גורטלר            הרב אליהו הישריק                      הרב מיכאל עמוס

הפוסט תביעת גירושין ובקשה לצמצם למִצער את זכות האישה למדור הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.