א. בפנינו ערעור האב על פסק דינו של ביה"ד האזורי בו קבע ביה"ד שהאם תוכל להישאר לגור בא', והילדים יהיו במשמורתה.

נקדים העובדות בקצרה.

הצדדים נישאו בשנת 2015, לצדדים ארבעה ילדים משותפים. הגדול יליד 2016 והקטן יליד 2022, הצדדים גרו בעת נישואיהם בירושלים.

בחנוכה תשפ"ג עזבה האשה את בית הצדדים ועברה לגור בא' עם ארבעת ילדיהם.

לטענת האם האיש הפגין כלפיה אלימות נפשית קשה, ולכן הוצרכה להימלט ולגור מחוץ לירושלים, לטענתה גם כיום אין היא יכולה לגור בירושלים אף בשכונה אחרת מפני שלדבריה מגורים בסמוך לאיש יאפשרו לו המשך האלימות הנפשית כלפיה.

האב דורש שהאם והילדים יחזרו לגור בירושלים.

בתסקירי לשכת הרווחה נכתב שלמרות שהילדים התאקלמו במוסדות בא', מומלץ שהילדים יעברו לגור בירושלים בכדי להטיב את הקשר עם אביהם.

ההמלצה מוסבת לכאורה על הילדים בלבד, ואין היא מזכירה את האם, אך ברור שמשמעותה לגרור את האם אחרי הילדים מבלי להזכיר זאת במפורש.

ביה"ד האזורי בהחלטתו מיום 8/4/24 העלה את הבעייתיות העולה מהמלצות אלו, וז"ל בהחלטתו:

ביה"ד פנה לפקה"ס, ולאחר שנעשה תסקיר וועדת תסקירים הם הגיעו למסקנה שעל האישה עם הילדים לשוב לירושלים כי זו טובת הילדים: שני ההורים הם מיטיבים לילדיהם, טובת הילדים להיות בקשר טוב עם שני ההורים, ומעבר האישה לא' מונע מהקטינים את ההורות של אביהם.

לאחר העיון מבהיר ביה"ד כי אין ספק שהצדק עם פקה"ס שטובת הקטינים שיהיו להם שני הורים פעילים, ושיהיו בקשר טוב עם שניהם. אך במקרה דנן השיקול שלנו הוא לא רק טובת הקטינים, שכן השאלה העומדת לנגדנו היא האִם לחייב את האֵם לעקור את דירתה בחזרה לירושלים. האם האֵם משועבדת לטובת הקטינים? האם היא מחויבת לדאוג לרווחתם וטובתם למרות מאווייה ורצונותיה לגור במקום אחר?

ביה"ד הכריע שעל פי דברי המהרשד"ם, שמכיוון שהאם אינה משועבדת לגדל ילדיה, ומקום מגוריה במרחק כשעה נסיעה, האם תוכל האם להישאר לגור בא', והילדים יהיו במשמורתה. בהתאם לכך קבע ביה"ד הסדרי שהות בין האב לילדים.

האב דורש  לקיים המלצות לשכת הרווחה ולהורות לאם לעבור להתגורר בירושלים, וזהו הערעור המונח בפנינו.

עמדת בית הדין

לאחר שבית הדין שמע את עמדות הצדדים ועיין בחומר שבתיקים הכולל תיק בית הדין האזורי ירושלים, כתב הערעור וכתב התשובה עמדת בית הדין שיש לדחות את הערעור.

להלן נימוקנו

אין ספק שביה"ד האזורי צודק בהחלטתו, וכפי שכתבו ופסקו הדיינים הח"מ בפסקי דין רבים. ונבהיר  עיקרי הדברים ממש"כ במקו"א 

ב. גרושה ודאי שאין עליה שעבוד לטפל בילדים, כדכתב הרמב"ם הלכות אישות פרק כא ה"יח:

ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן.

וכתב שם המגיד משנה:

זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום, והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם.

הרי שפשוט לו שלא מצאנו שום חיוב על האם. אכן בהגהות הרמ"ך שם כתב:

תמה הוא זה, אם האב חייב לזון את בניו עד בן שש, האם אמאי אינה חייבת לזון את בניה, כיוון שהם קטני קטנים, ומה הפרש יש בין אב לאם, ואמאי לא תזונם עד שיהיו בני שש, ואמאי יכולה להשליכם על הקהל, וצ"ע.

ומשמע שדעת הרמ"ך שיסוד החיוב הוא מפני שהרו וילדו את הילד, וכדאיתא בפ' בהעלותך, ואם כן מאי שנא אם מאב, שהרי שניהם שותפים ביצירתו ומדוע שחיובו של אחד יהיה גדול מחיובו של חברו. ובאמת הוא דעת יחידאה, וכבר הארכתי בזה, בפסק דין אחר, ואכמ"ל.

אמנם לעניין הלכה דברי הרמב"ם נפסקו בשולחן ערוך אבן העזר סימן פב ס"ח:

אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות.

ועיין בביאור הגר"א שם ס"ק י"ד בחלקת מחוקק שם ס"ק י"ב:

כאן משמע שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן וכבר כתבתי שגם קודם שגמלתן אין עליה חיוב להניק בחנם, ודלא כמ"ש לעיל בסעיף ה' בשם ר' ירוחם שאם אין לאב כופין אותה:

הרי שנקטו כדבר פשוט שאין על האם חיוב כלל וגם מה שהעיר הח"מ מדברי ר' ירוחם שהיכא שהאב אינו יכול לשכור מינקת כופין את האם, התם מדין צדקה אתינן עלה וכדכתב הבית מאיר (ועוד אחרונים) שם:

לעניות דעתי יש לומר: מתורת צדקה אתינן עלה כדאיתא ביורה דעה (סימן רנז סעיף ח) ומיירי בשגם קרובי האב עניים. ומה שמבואר סוף סימן זה שיכולה להשליך על הקהל היינו מסתמא ענייה, שאין אמודה לפרנס משלה, אבל עשירה לאו כל כמינה. ולגבי הנקה תמיד עשירה היא.

והנה אף אם יש על האם לטפל בילד מדין צדקה, ודאי שיכולה לטעון שאני מוכנה לעשות הכל בשביל בני. תנו לי בני ואגדלנו, ואין אתם יכולים לחייבני לעשות חובותי כאם דווקא במקום האב, ואין יכולים לומר לה שחלק מהצדקה הוא הקשר עם האב, דעדיין יכולה לאמר, שהאב יבוא להתגורר סמוך אלי וייטב לילד, ומהיכי תיתי לחייבני שלא לעשות מעשה המותר לי.

ג. והנה ידוע מה שנחלקו הקדמונים בדין זה של אם, המבקשת לעזוב המקום בו מתגורר או התגורר האב, אם יכולה לעזוב את המקום ולקחת הילדים עמה, כנגד רצון האב או אף כנגד רצון האפוטרופסים שהפקידם האב. שלדעת המהריב"ל ח"א סימן נ"ח האם יכולה לעזוב את המקום וביתה עימה, אך המהרשד"ם ס' קכ"ג חולק עליו וסובר שהאם לא יכולה להרחיק הילדים מאביהם למקום אחר כנגד רצונו. ומתוך דבריהם יש ללמוד לנידון דידן, בנוגע לזכותה של האם לעבור למקום אחר. וזוהי  העובדה שעליה נשאלו:

מעשה שהיה כך היה, ראובן מת והניח ילדה קטנה בת חמשה עשר חדשים ואשתו היתה מעיר אחרת שנשאה בשאלוניקי והוליכה בלארסו ועתה זאת האשה האלמנה שכולה וגלמודה ורוצה לחזור לעירה ולמשפחתה ולבית אביה ושאל השואל אם יכולים הקרובים של בעלה לעכב אותה באותה העיר שמת בעלה עד כ"ד חדשים, ואחר הזמן מהיניקה האם יוכלו לקחת הילדה מאמה, דדילמא מאי דאמרינן בגמרא בכתובות פרק הנושא [דף קב] זאת אומרת הבת אצל האם לעולם היינו כשאינה עוקרת דירתה מהמקום שהיו דרים בו או דילמא מילתא פסיקתא קתני הבת אצל האם ולא שנא קטנה ולא שנא גדולה ולא שנא אם נשארה באותה העיר שמת בעלה ולא שנא אם רוצה לעקור דירתה. 

ומבואר מלשון השואל, שיש מקום לחלק בין ילד עד גיל שנתיים שהוא יונק, ובכה"ג ודאי יש שעבוד על האם להניקו מפני הסכנה, כדאיתא בכתובות נט, ב וברמב"ם פ' כ"א מאישות הי"ח ובשו"ע ס' פ"ב ס"ה, והוא שעבוד לבת ולא לאב, ובין ילד למעלה משנתיים משנגמל, שלדעת הרמב"ם והשו"ע נותנתו לאביו או לקהל. ולכן בילד עד גיל שנתיים ודאי אינה יכולה לילך ולהפסיק להניקו, משכך לצד הספק, שהילד ישאר עם אביו או משפחת האב והאם לא יכולה לנתקו מהם, היא חייבת להישאר שם עד שיגמל, אמנם מגיל שנתיים ואילך, ברור לו שיכולה לילך, וכל הספק הוא אם תיטלו עימה, שלצד שאינה יכולה לנוטלו תשהה עד שימלאו לו שנתיים ולאחר מכן תילך בגפה, אך לצד שיכולה ליטלו עימה, ודאי שיש להרשות לה לילך עם הבת אף מיד. ושמעינן מינה שניתוק הבת ממשפחת האב, לא יכול להוות עילה למונעה מלילך עמה, ועכ"פ, הדבר פשוט שיכולה לילך, אף שהקשר בינה לבין הבת ינתק.

והשיב המהריב"ל:

מילתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים דהבת אצל האם לעולם וכי יעלה על הדעת שכל אותם ההלכות שנאמרו בגמרא בפרק הנושא ובפרק אף על פי [שם נט:] שהגרושה בזמן שהוא מכירה נותנין לה שכרה ומניקתו שיכופו אותה לשבת באותה העיר שנתגרשה ואם איתנהו להני מילי לא הוו שתקי מינייהו הגמרא וכל הפוסקים דכגון האי ודאי היה צריך לאודועי ודברים אלו ברורים בעיני ממאי דאמרינן אמר רב חסדא זאת אומרת הבת אצל האם לעולם….

ולאומר שיאמר דאפילו לדברינו אכתי תקשי דלא הוי מילתא פסיקתא שהרי כתב הרמב"ם ז"ל [בפרק כ"א מהלכות אישות] וזה לשונו, ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל וכו'. יש להשיב לדבריו דהוי מילתא דלא שכיחא שלא תרצה האם את בניה התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה ומשום הכי קא חשיב ליה מילתא פסיקתא… אבל בהיותה קטנה וכל שכן בנדון דידן שהיא מנקת אין כח ביד שום בית דין לכופה שתשב באותה המדינה

…ואפי' אם היינו דוחקים את עצמנו לומר דילמא הרמב"ן סבירא ליה דדוקא בבת אלמנה אמרו שהבת אצל האם ולא בבת גרושה מכל מקום לא נניח סברת הגאונים וקבלתן והסכמת רוב הפוסקים דיתד היא שלא תמוט ולא מצינו מי שיחלוק על זה מהגדולים אלא מה שכתבו ויש אומרים דדוקא בבת האלמנה ולא בבת הגרושה ולא נניח קבלת הגאונים והסכמת הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים

ושמעינן מיניה שסברתו היא, שמכיוון שטובת הבת שתהיה אצל האם, עניין זה הוא אבסולוטי ומזכויות האם, ובין באלמנה שהאב אינו קיים ובין בגרושה שהאב קיים ורק במקרים יוצאי דופן מאוד יוציאוה מן האם, והביא דברי הרמב"ן בתשובה שכתב שבי"ד דנים על פי טובת הילד, עיי"ש. וכתב בתוך דבריו, שאף שהלכתית יכולה לזרוק את הילד על האב או על הקהל, הדבר הוי מילתא דלא שכיחא. ולכן נקט באופן חלוט בתרתי. האם רשאית לעזוב למקום אחר וביתה עמה, למרות שהדבר פוגם או אף מנתק את הקשר של הבת לאביה ולמשפחתו.

אמנם המהרשד"ם שכנגדו, חלק עליו, והוסיף בפרטי העניין:

… וצוה אותה המת אצל אחיו שמעון ועשאו אפטרופוס על כל נכסיו ושישיא אותה כשתגדל לבן לוי אחיהם אחר שמת רצתה האלמנה .. לשוב אל עמה ואל מולדתה שהם דרים בעיר אחרת … והאפטרופוס טוען שהיתומה בת אחיו נ"ע חשיבה אצלו ואצל זקנתה מאד מאד ואינו רוצה לתתה לה שיוליכנה לעיר אחר' מפני סכנת הדרכים ומפני שינוי האויר והילדה רכה יונק' שדי אמה ודפקוה ומת ח"ו ילמדנו רבינו הדין עם מי: 

המהרשד"ם הזכיר התועלות שיגיעו לילדה אם תישאר עם משפחת אביה. וקבע שהאם אינה יכולה להפקיע זכויות האב ולהרחיק ילדו ממנו, ואם ברצונה לילך תלך, אך ילדיה לא ילכו עימה, ואם רוצה בקשר עימם על כרחה תישאר ולא בגלל שעבוד לאב, למשפחתו או לבן, אלא מפני שאין זה מצוי שאשה תשכח עולה מרחם בן בטנה. ונעתיק מדבריו ביסוד האי דינא.

… אמנם כמו שהבן אינו יכול להוציאו מן העיר ולהעלי' אותו מעיני אביו כן הבת וא"ת ומ"ל דבן אינו יכול להוציאו האם למקו' שהיא תרצה העבודה שנר' לי שמי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין דכי יעלה על הדעת שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך הוא אצלו ונפשו קשורה בנפשו והיה בראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו ותאמר שא"ה נתנו לה כח להוליכו למקום רחוק זה אין הדעת סובל ב"ס ולא היה צריך ראיה.… ופשיט' שאין כח בידה להוציא אותו מן העיר מן הטעם שזכרתי וא"כ חזר הדין דבן ובת שוים בזה ואין בהם הפרש אחר אלא שזה ששה שנים וזה לעולם….

ומטעם אחר וגדול הוא בעיני אני אומר שמה שאמרו הבת היא אצל האם לעולם אינו ר"ל שיש לה כח להוציאה ולהוליכ' למקום שתרצ' האם שהרי שנינו בפ' נערה שנתפתת' האב זכאי בבתו בקדושי' בכסף בשטר ובביא' זכאי במציאת' ובמעש' ידיה ובהפרת נדריה כו' וכל אלו הזכיות הם מן התור' לבד מציאתה שהיא תקנת רבנן …אשר הודיע לנו ה' את כל זאת פליא' דעת ממני מי הוא זה אשר יעל' על דעתו לומר שהתור' זכת' לאב בכל אלו הזכיות ואתה רוצ' לבטלן בהבל תקנה שאמר רב חסד' זאת אומרת כו' מדיוקא דמתני' ותרצ' לבטל המשנה השלימה הנז' והתורה השלימה שאמרה בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים ברשות אביה …

 וכללא דמלתא כי כל זכות שאז"ל בדבורם הבת אצל האם לעולם לא אמרו כן לחוב לאחרים אלא במה שאין כופין אותה לדור אצל האחים ושאין האחים יכולים לומ' אם את אצלנו יש לך מזונות כו' אלא שיתנו לה מזונות אפי' שהיא בבית אמה ובזכותה דברו לא בזכות האם … וצדקו דברי הרמב"ן שהבי' החכם השלם כמה"רר בנימין הלוי נר"ו שכתב ולעולם צריך לדקדק בדברים אלו אחר שירא' בעיני ב"ד בכל מקום שיש בו יותר תקון ליתומים שב"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תקונן  

..דלא מבעיא לדעת האומרים דמה שאמרו הבת אצל האם לא מיירי בגרושה שיש אב לבת שאז הבת אצל האם וא"כ הכח שיש לאב יש לב"ד אלא אפי' לדברי הרמב"ם ז"ל והנמשכים לדעתו שהם רבים מ"מ יש כח לאב ולב"ד לראות תקנת הבת שהרי לאו מלתא בלא טעמא הוא אלא טעם גדול יש בדבר וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בתשו' הנז' והטעם כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים ושלא תרגיל עצמה בפריצות ע"כ

…נר' בעיני שהדין נותן ג"כ שיכולים ב"ד העיר לעכב אותה שלא תצא מן העיר עד יום הגמל הילדה שהו' תשלום כ"ד חדשים של הנקה ואל תתמ' שהרי אשה זו משועבדת להנקה הילדה הזאת ואינה יכולה להנשא מפני חשש שלא תעכור חלבה והרי חששו לעכירות החלב כ"ש שנעכבה שלא תצא מן העיר אשר הילדה עומדת שם והיא ג"כ אדעת' דהכי נשאת מתחל' לילך שם להניק בניה ובנותיה וכמו שבחיי בעלה לא הי' יכולת בידה לומר לו שתוציא אותה משם גם עתה כיון שיד בעלה עליה מצד הנקת הילדה היא משועבדת ונוכל לעכבה בשביל תקנת הילדה…ואם היא תאמר תנו לי הילד' ואניק אותה נאמר לה כל עצמה של תקנה היא מפני הסכנ' ואם תרצ' לתקן אותה בדרכי' ולהזיק אותה בכל הדברי' הנז'

 ובסוף התשובה הביא המהרשד"ם דברי הרדב"ז שהסכים לדבריו (והדברים מפורשים בתשובתו  חלק א סימן שס)  וז"ל:

הריני מסכים שכופין ב"ד את האלמנה לשבת בעיר כל זמן ההנקה שזה בכלל הוא נ"ב ואם ראו ב"ד שתקנ' הבת שתלך עם אמה אפי' בתוך זמן ההנקה ב"ד אביהם של יתומים הם ואין האפטרו' יכול לעכב עליהם ואחר זמן זה אם תרצה האם ללכת לעירה ולא ראו ב"ד שתלך עמה מניחין אותו בבית זקנתה… ועל התשובה יש לסמוך שכתב ולעולם צריך לדקדק בכלל הדבר' אלו אחר מה שיראה לב"ד כ"מ ומקום שיש בו יותר תקון ליתומים שב"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תיקונם, עכ"ל.

והרדב"ז בתשובתו סימן ש"ס חלק על המציאות שהציגה המהריב"ל ולפיה אין דרכה של האם לותר על זכותה לגדל הילדים ומעבירתם לאב וז"ל:

שכיח ושכיח דהא כמה מעשים בכל יום לפנינו משלכת את בניה לאביהם כ"ש בזמן שהיא רוצה להנשא ואדרבה הא שכיח טפי מעוקרת דירתה ממקום למקום. … לעולם אימא לך כי היכי דאיהי יכולה לעכב עליהם שלא יקחו אותה אלא מדעתה גם הם יכולים לעכב עליה שלא יוליכנה למקום אחר.

הרי שבין המהריב"ל בין המהרשד"ם ובין הרדב"ז, נקטו כדבר פשוט שאין אפשרות למנוע מהאם, לעזוב את המקום בו התגוררה עם בעלה, בין לאחרי הגירושין ובין אם נתאלמנה.

 והספק שהסתפקו הוא אם כשעוזבת יכולה להרחיק את הבת ממשפחת אביה, או מהאב, וכולי עלמא סבירא להו שאזלינן בתר טובת הבת, ולדעת המהריב"ל גם בההוא עובדא, הטובה היא שתהיה עימה, והמהרשד"ם והרדב"ז כתבו שבפרטי מקרה זה טובתה שתישאר עם משפחת אביה ובפרט שיש סכנת דרכים אם תלך, ולכן עד שתהיה בת שנתיים כופין אותה, שמשועבדת לבת, ולמעלה מכך יכולה לעזוב ללא הבת. והרשד"ם הוסיף ונקט טעמים מדוע לא ירחיקו ילד מהאב, חדא מסברא, שהוא רוצה וצריך קשר עם ילדו, ואידך מדינא, שלגבי הבן יש לו חיובים שלא יוכל לקיימם כשאינו עמו, ולגבי הבת יש לו זכויות שימנעו ממנו, אם לא תהיה עמו.

 וכן מוכח מדברי המבי"ט ח"א סימן קסה:

ראובן מת ונשארו לו ב' בנים א' בן ד' שנים או יותר וא' יונק שדי אמו ואלמנתו רוצה ללכת לארץ אחרת ולהוליך ב' בניה עמה ואבי ראובן מעכב בידה שלא תצא מן המדינה כי הילדים רכים וח"ו חושש פן יקראם אסון בדרך אשר הולכים בה. ועוד טוען שהיום או למחר תנשא היא שם ויהיו היתומים נתונים לעם אחר ועיניו לא רואות אם ירצה לסייעם ועוד טוען שהוא חייב מן התורה לחנכם וללמדם ספר תורה וכו' כדכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך והרי הא' מהם הוא קרוב לבן ה' שנים למקרא וכבר הוא יודע קצת הפרשה בכל שבוע מי יחנך אותו או מי ילמדנו כשיוליכוהו מכאן והמצו' היא מוטל' עליו וכן האחר אם יוליכוהו למרחקי' כשיהי' ראוי להתחנך לתור' ולמצו' אם אבי אביו לא יחנך אותו מי יחנכהו.

תשובה: כתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"א מהלכות אישות שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש וכו' ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות וכו' ….ואפילו לדעת הרב ז"ל נראה שתוך ו' שנים אינה יכולה להוליכם למקום אחר כי כשהם כאן אפי' שהם גדלים עמה יכול לחנכם לפעמים וכמו שכתב הרב בעל מ"מ לדעת הרב ז"ל ואם היא תוליך אותם לא יוכל לחנכם כלל ובנדון זה אבי אביו הוא במקום אביו שהרי חייב הוא מן התורה לחנכו כמו שנז' בשאלה

…והרשב"א ז"ל כתב בתשובת ל"ח וז"ל אבל הבן יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלימוד ודרך אנשים יותר מן האם שבני האלמנה דרכם דרך זר …ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני ב"ד בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון ליתומים שב"ד אביהן של יתומים לחזר אחר תיקונן ע"כ

… והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל פ"ב על מי שהוא בקטטה עם אשתו וכו' ויש לו בן קטן פחות משש ורוצה שישב אצלו שהדין עמו כיון שהאב חייב ללמדו תורה ולחנכו במצות צריך שיהיה אצל אביו וכתב בתשובה שאחר זו על בת אם תשב אצל אבי אמה שהוא אפוטרפוס או אצל אביה שנראה שהבת יש לה קורת רוח אצל אביה וכו' ואם יראה לדיינים שהממון שמור יפה בידו כו' טוב הוא שינתן הכל לידו ויפרנסנה וישאנה באותו ממון נראה דהכל לפי ראות ב"ד מה שהוא תקנתן של יתומי'

 ובנדון זה אם יראה לב"ד שהיא תקנה ליתומים אלו שיעמוד אצל אבי אביהן יכופו אותה שתעמוד בעיר עד הגמל הנער והבן שהוא כבן ה' שנים נראה דבר פשוט שאם תרצה היא לצאת מן העיר שלא תוכל להוליכו עמה כמו שכתבתי..

ועיין בסוף התשובה שמקרה זה היה בנכדיו של המבי"ט שדרש שישארו אצלו והוא יחנכם. ועכ"פ פשיטא ליה שאין אפשרות למנוע האם לעזוב המקום ולחזור לבית אביה, אך אם טובת הילדים שישארו אצל אביהם או משפחתו אין היא יכולה לקחתם עימה.

ועיין מש"כ בגדרי דין זה הרה"ג ע. הדאייה י.ש אלישיב וב. ז'ולטי בפד"ר ח"ד עמודים 94,95 , (פס"ד שנכתב ע"י הגרי"ש אלישיב). שהביאו דברי המהריב"ל, המהרשד"ם והרדב"ז, אך כתבו לחלק בין עובדה דהמהרשד"ם למציאות כיום במדינת ישראל וז"ל:

אכן נראה, דהני טעמי שעליהם ביסס הרשד"ם ז"ל את דינו לא שייכי אלא בעובדה שנשאל עליה שהאם החליטה לחזור משאלוניקי – ששם היה מקום מגוריה עם בעלה למולדתה ולמשפחתה עיר בלארסו שלפי מ"ש הרשד"ם שם, המרחק ביניהם הוא מהלך ב' או ג' ימים וגם סכנת דרכים כרוכה בנסיעה זו, אשר לפי המצב של אותם הימים הרי מרחק כזה פירושו הפרדת הילדה מאביה לאורך ימים. ועל גופא דעובדה זו השיב הרדב"ז בתשו' הנ"ל. לא כן במקרה דנן שריחוק מקום זה לא מונע את האב מלבקר את בתו כמה פעמים בשבוע…

ולכן מסתבר הדבר שבמרחק כזה אשר נסיעה של שעה – שעתיים מבדילה בין מקום של האב למקום מגורי האם לא ישתנה הדין מה שקבעו חז"ל בת אצל אמה, כמו שלא תשתנה הלכה הנז', כשהורי הילדה שניהם גרים בעיר אחת, אלא שדירת האב בקצה העיר מצד אחד, ודירת האם בקצהו השני ופשוט כי תקנה זו שקבעו חז"ל בת אצל אמה לא ניתנה לשיעורין כאלה.  

עכ"ל פסק הדין הנצרך לעניינינו. ועיין עוד בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו סימן ל"א שמשמע מדבריו שכל מדינת ישראל חשובה כעיר אחת ויש לעיין בדברים ואכ"מ.

ד. ומעתה מכיוון שביארנו דלית מאן דפליג שאחרי הגירושין האשה יכולה לגור היכן שתחפוץ, יש לעיין, היכן יהיו הילדים, בנים או בנות. אצל האב או אצל האם ככלל, ועל פי זה להכריע במקרה שבפנינו בפרט. דהנה יסוד הדין לעניין קביעת משמורת הבת מבואר בכתובות קב, ב קג, א:

אמר רב חסדא: … בת אצל האם, לא שנא גדולה ולא שנא קטנה.  

הגמרא מדברת כשהאם לא נשואה לאב, אך לא מפורש בגמ' אם ההלכה נאמרה באלמנה או אף בגרושה. והרא"ש בהלכותיו בכתובות פרק יב סימן ד כתב:

יש אומרים הא דאמרינן הבת אצל האם היינו באלמנה דלא שבקינן לבת בהדי קרובי אביה אלא אצל אמה, אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה.

וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב שראה בתשובת הגאונים דה"ה בגרושה והביא ראיה ממתני' דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה ועלה קתני למקום שהיא אמה לאשמועי' דהבת אצל האם אפילו בבת גרושה נמי.

משמע שהרא"ש סבירא ליה שבגרושה גם הבת אצל האב, והרמ"ה בשם הגאונים סבירא ליה שלא שנא אלמנה ולא שנא גרושה, תמיד הבת אצל האם.. ועיין ברש"י כתובות קב , ב שכתב:

זאת אומרת הבת אצל האם – דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן הוא הדין שתגדל הבת אצל אמה ובת הניזונת מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם. 

ומדנקט שתהיה אצל אימה ולא אצל אחיה ובבת הניזונית מאחים, משמע דמיירי באלמנה ולא בגרושה, וכדעת הרא"ש. וברש"י מהדו"ק שהובא בשטמ"ק שם כתב:

מדקתני למקום שהיא אמה ש"מ בת דרכה להיות אצל האם ולא אצל האחין כדי שתתייסר מאמה ולא תאחוז בידה דרך פריצות.  

ומשמע גם כן שתהיה אצל האם שתייסר אותה ותמנע ממנה ללכת בדרך פריצות , ויש לעיין מה הדין כשיש אב, האם גם בכה"ג רק האם יכולה לשומרה ולא אב ולא אחים, או נימא שדווקא האחים לא יכולים לשומרה, אבל האב יכול לשומרה.

ועיין במאירי כתובות שם שכתב בטעם הדבר שהבת אצל האם

אין בו חלוק בין גדולה לקטנה, שבשתיהן אנו אומרין תעמוד הבת אצל האם אם קטנה מפני הצורך גדולה ואם בגדולה מפני הנהגת טכסיסיה במלאכה ובצניעות וזהו שאמרו למקום שהיא אמה ולא אמר למקום שהיא לבד:

ומהנימוק שנתן המאירי שהאם תחנך את הבת בטכסיסי מלאכה וצניעות, משמע שהאשה ראויה יותר לחנך את ביתה, ולסברא זו קצת משמע שסבר כרמ"ה שבכל אם הכריעו כך, בין אלמנה ובין גרושה, כשהאב רוצה לגדלה.

ועיין בשו"ת הר"י מיגאש סימן עא שכתב:

ודבר זה כבר נשאל עליו רב שרירא גאון ז"ל והורה שהבת תהיה אצל האם לא אצל האב, וכן כתב גם בעל הלכות גדולות ואין ספק שהם סוברים במה שאמר התלמוד (כתובות דף ק"ב ע"ב) אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל האם שהוא נאמר בענין ההכרעה אם תהיה אצל האב או אצל האם.

 ואנחנו גם כי דעתנו שהמאמר הנזכר לא נאמר אלא לאחר מיתת האב לענין ההכרעה אם תהיה הבת אצל האם או אצל האחים כמו שיעיד על זה המשך לשון התלמוד מ"מ להורות הלכה למעשה בכל כיוצא בנדון זה בפרטות אם יארע, נראה ללכת בעקבות הגאונים ז"ל הנזכרי' ובקבלתם ולהמשך אחר סברתם ובו נפסוק הדין ונדו' כשיתאמת אצלינו תועלת הבת בזה להיות שהאם ע"כ פנים יותר משמרתה מהאב והיא המלמדת אותה ומדריכתה במה שיצטרכו הבנות להתלמד ולהרגיל בו כמו הטויה והפקוח בצרכי הבית וכל יוצא בזה וללמד אותה דרך הנשים ומנהגם וכל זה אינו ממלאכת האב ולא מטבעו

והראוי שלא יניחו ראובן זה להוציא הבת מאמה אבל תשאר אצלה כאשר הית' בתחלה בפרט מה שנראה מהתועלת וההנאה בזה לקטנה בהיותה אמה אומרת שתתחייב להכניסה לחופה ולתת לה נדוניא משלה והיות האב רגיל לפרוש לארץ אחרת ואין להאמין שישאר ולא יפרוש.

ומבואר מדבריו דרב שרירא גאון ובה"ג, ביארו את סוגיית הגמ' כהכרעה לגבי משמורת הבת בין באלמנה ובין בגרושה, וכדברי הרמ"ה בביאור הסוגיא, והר"י מגאש אף שסבר שהסוגיא מדברת באלמנה בדווקא, שמשמורתה תהיה אצל האם ולא אצל האחים וכהסבר הרא"ש. ולעניין גרושה לא דיברה סוגיית הגמ', עם זאת לעניין הלכה למעשה סבר הר"י מגאש שגם כשיש מחלוקת בין האב לאם לעניין המשמורת, משמורת האם עדיפה בעלמא, שהיא תוכל לחנך ולדאוג לצרכיה באופן היותר מטיב שהיא תשמרה והיא תלמדה מה שנשים צריכות לדעת, שהיא יודעת הדברים ואין זו דרכו ויכולתו של האב ללמד בתו דברים אלו. והנה העיקרון העומד מאחורי דבריו הוא טובת הבת, ונקט ככלל בכל הבנות שהאמא היא זו שתוכל לתת לה את החינוך המיטיב. אך הוסיף לגבי טובת הבת הספציפית שיהיו לה תועלות נוספות במקרה הספציפי שהאם התחייבה להשיאה מחד גיסא והתנהלותו הלא אחראית של האב מאידך גיסא, כמבואר בשאלה, שיש חשש שילך לארץ אחרת ויזניח הבת. ומשמע מדבריו שזו תקנת הבת, שתהיה אצל אימה, אף שאולי משורת הדין היה מקום לקבוע המשמורת אצל האב, שהוא מחויב לה חיובים ממוניים. אך מתוך דבריו משמע שהדברים אינם חלוטים, ואם טובת הבת להיות אצל אביה בגין הנסיבות יהיו מה שיהיו, כגון שהאם לא תוכל לקיים חיוביה לביתה, תחנך בצורה לא ראויה או שמאידך גיסא תהיה תועלת לבת בהיותה עם האב, והנסיבות רבו מספור, וכעין הנסיבות שנקט המהרשד"ם. ועכ"פ לדבריו ברירת המחדל היא שהבת אצל האם, כשיתאמת לביה"ד שזו אכן טובתה.

ועיין בשו"ת הרמב"ם סימן שסז, מה שדן בהאי מילתא באם הדורשת לגדל ביתה והאב מתנגד ורוצה לגדלה בעצמו ואומר שלא יתן לה מזונות אם לא תהיה הבת עמו, ועיי"ש מה שדן אם יש הבדל בין היכא שהאשה לא נישאה להיכא שנישאה שהאב טוען, איני רוצה שאחר יגדל בתי. עי"ש מה שפלפל וסיים:

אבל הבת שאינה אצל אמה מי משמרה אין דרכו של אב לישב ולשמור על בת ודבר של טעם אמר רב פפא שאין צניעות הבת אלא שתהיה אצל אמה אפילו נשואה.

וכן פסק (וכפי שהוזכר לעיל) בה' אישות פרק כ"א הי"ז לגבי גרושה "והבת אצל אמה לעולם…".

וכן נקט הרשב"א בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן לח (והזכירוהו המהריב"ל והמהרשד"ם)

הבת לעולם אצל האם ואפילו נשאת האם לא שנא גדולה או קטנה כדאיתא פרק הנושא (דף קב:). והטעם כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים ושלא תרגיל עצמה בפריצות. אבל הבן יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים. שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלמוד. ודרך אנשים יותר מן האם. שבני האלמנה דרכם דרך זר. …ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני ב"ד בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון ליתומים. שב"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תקונן

וטעמו כמו שפירשו הר"י מגאש והרמב"ם בתשובותיהם.

ועיין בשו"ת תשב"ץ חלק ג סימן ריח:

שאלת ראובן הי' דר בתונס ונשא שם אשה ונולדה לו בת ומתה האשה ונשארה הבת ורצה להביאה עמו לבגאייה ואחות אמה עכבתה אצלה ומנעתה לבוא עם אביה ואחר שבא האב לבגאייה. שלח האב גם כן אחר בתו ולא הניחתה אחות אמה לילך אצל אביה. ..

תשובה מן הדין לא הית' אחו' אמה רשאה לעכב על אביה שלא תבוא עמו דדוקא אם נתגרשה אמה ואביה אומר תעמוד עמי ואמה אומרת תבא עמי. אמרי' בכתובו' בפ' הנושא (ק"ב ע"ב) הבת עם אמה אבל אחות אמה אין לה רשות עליה כלל.

מבואר מדבריו שהבין שסוגיית הגמ' מדברת אף לעניין גרושה שאמרינן שהבת אצל האם, אבל כשאין אם, הבת אצל האב ואין הקרובים יכולים לעכב, ואף שאחות האם יכולה ללמד דרך נשים, עכ"פ משמורת האב עדיפה. ומדברי כל הראשונים מי בכה ומי בכה שמעינן שקביעת המשמורת תלויה בטובת הילד כדנקט הרשב"א בהדיא, ונראה דכל הראשונים מסכימים עמו, וכל אחד נקט טובתה באופן אחר. ועכ"פ אף שבוחנים טובת הילד, היינו כדי לקבוע מי יגדלו, אבל לא כייפינן אורחות חיים על ההורים כתנאי למשמורתם.

ה. והנה לגבי משמורת הבן לא נאמר במפורש בש"ס היכן יהא כשהצדדים לא נשואים, אלא שמעינן לה אגב אורחא בכתובות סה, ב, לגבי חיוב מזונות אשתו הנשואה שמוסיף לה מזונות גם עבור הילדים שעימה (בבני זוג שחיים בנפרד):

אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש; כדרב אסי, דאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו.  

וברש"י שם:

שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה.

ובשיטה מקובצת שם בשם הר"י מגאש כתב:

והיה לה בן קטן בן שש אותו בן יוצא בעירוב אמו ואינו יוצא בעירוב אביו, כלומר כרגלי אמו הן ולא כרגלי אביו וטעמא דמלתא שהדבר ידוע שבן שש בתר אמו גריר ולא בתר אביו ומ"ה שביתתו במקום שביתת אמו ולא במקום שביתת אביו זהו מימריה דרב אסי בפירושו.

ונראה מדבריו שבן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל ומ"ה קאמר עליה רבא אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו וכו' דשמעת מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אמו גריר ועמה אכיל וכיון דבתרה גריר ועמה אכיל צריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואוכל עמה.

שמעינן שהילד (בין בן ובין בת) עד גיל שש נמצא עם אמו (ועיין מה שדן הר"י מגאש בתשובתו הנזכרת לגבי חיוב המזונות לבת אחרי גיל שש כשאין היא עם אביה). אך לא גילו לנו חז"ל, היכן יהיה כשהאם נפרדה מהאב בגירושין או באלמנות. ולעיל הזכרנו דברי הרשב"א בתשובות המיוחסות שלעניין הבן, עדיף שיהיה עם קרוביו הגברים ולא עם אמו האלמנה ובודאי שלדעתו הבן יהיה במשמורת האב ולא במשמורת האם.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק כא הלכה יז:

שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום.

והראב"ד חלק עליו וכתב:

א"א אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן שש והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים.

וכתב שם המגיד משנה:

ואין זה קושיא שחנוך זה אפילו הוא אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו.

ומבואר מדברי הרמב"ם והראב"ד, דבבן עיקר המשמורת היא אצל האב שעליו לחנכו לתורה ולכל מילי, וכל הטעמים שנאמרו בבת לא שייכים בבן, דאדרבה עיקר גידולו וחינוכו אצל האב, אלא שעד גיל שש הוא זקוק לחברת אמו שהוא עמה בקשר הדוק, שדרך האם לגדל ולהיות סמוכה לילדים הקטנים ואמרינן בגמ' שכשילד מתעורר הוא קורא לאמו. ולא נחלקו הרמב"ם והראב"ד אלא בילד עד גיל שש, אם האב יכול לדרוש משמורתו, אבל מכאן ואילך ודאי שהאב יכול לדרוש משמורתו, דתועלת שהייתו עם אביו עדיפה על תועלת שהייתו עם אמו. ומבואר בראשונים שהאב יכול להטיל סנקציה במניעת מזונות מהילד אם הילד לא יהיה עמו, ויאפשר לו לקיים המשמורת המיטבית. וקצת משמע שמאותו הטעם שהטילו על האב חיוב מזונות הוא הדין שהוטל עליו לדאוג לשאר צרכיו, ומשכך הדבר מחייב המשמורת עליו, ודין משמורת יסודו בחיוב לדאוג לגידולו וצרכיו שאינם דווקא תלויי ממון, ואין היא מדין הזכות והטובה ההורית, שרגש ההורות ודאי קיים בכל הורה, אך הדבר הקובע הוא הדאגה לצרכי הילד.

ועיין עוד בשו"ת הרא"ש כלל פב סימן ב מש"כ בדינים אלו וז"ל:

וששאלת מי שהוא בקטטה עם אשתו ואינו רוצה לגרשה וגם האשה אינה רוצה להיות אצלו כי הוא משחק בקוביא ויש לו בן קטן פחות משש שנים ורוצה האב שישב הבן אצלו והאם שהיא אשתו רוצה שיהא אצלה הדין עם מי, יראה שהדין עם האב. אף על גב דאמרינן בכתובות פרק הנושא (קב:) אמר רב חסדא זאת אומרת הבת אצל האם לא שנא גדולה ולא שנא קטנה ויש מן הפוסקים שפסקו ואפילו יש לה אב הני מילי בת לפי שהאם מצויה אצלה בבית יותר מן האב שהוא יוצא למלאכתו ולעסקיו והאם משמרתה ומלמדתה צניעות וארח הנשים. אבל בן שהאב חייב ללמדו תורה ולחנכו למצות צריך שיהא אצל אביו.  

וששאלת עם מי תשב הבת אצל אביה או אצל האפוטרופוס שהוא אבי אמה, דבר זה ראוי להתברר על מי שמכירין את שניהם, אבל לכאורה נראה שהבת יש לה קורת רוח אצל אביה, והממון ישאר ביד האפטרופוס אבי אמה אם יראה לדיינים שהממון שמור יפה בידו, ואם האב בעל אחריות שיוכל למשכן קרקעות כדי ממון הבת טוב הוא שינתן הכל לידו ויפרנסנה וישיאנה באותו ממון.

ומשמע דס"ל דמשמורת הבן אצל האב, אף בפחות מגיל שש וכדעת הראב"ד, ומבואר טעמא דמילתא שהאב מחוייב לחנכו לתורה ולמצוות, ואף אם יוצא למלאכתו ועסקיו בנו עמו, ודווקא בבת הנמצאת בבית, משמורת האם הנמצאת כל היום בבית עדיפה, מפני שהאב שאינו נמצא בבית לא יכול לחנכה. ועיין שם שהסתפק לגבי בת מי עדיף, האב או אבי האם-אפוטרופסה, והכריע שודאי בת באביה ניחא לה, אך משמע שאין זה דבר מוחלט, ולא כתשב"ץ שהזכרנו לעיל, והכל למקום אחד הולך- טובת הילד.

ובטור אבן העזר סימן פב כתב:

ולאחר שיגמל הנער י"א שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו ואם ירצה יניחנו עמה דהא דאמרי' בת אצל האם היינו דוקא באלמנה לא שבקינן לה בהדי קרובי אביה שראויין ליורשה אכל בגרושה שבקינן לה אצל אביה והרמ"ה כתב בשם הגאונים דה"ה נמי בגרושה וכ"כ הרמב"ם שלמו כ"ד חדשים וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן ו' שנים גמורים אלא כופין האב ונותן לו מזונות אצל האם ולאחר ו' שנים יוכל לומר האב אם הוא אצלי אני נותן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו והבת אצל האם לעולם אפי' אחר ו' שנים.  

ומשמעות  דבריו היא שכבר מגיל שנתיים, משנגמל הילד מהנקה, עיקר המשמורת היא אצל האב, וכמו שמשמע מתשובת הרא"ש הנזכרת, ואכמ"ל.

והשולחן ערוך סימן פב סעיף ז נקט לשון הרמב"ם והוסיף עליו וז"ל:

שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו; ואחר ו' שנים יש לאב לומר: אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו'… ואפילו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותיזון אח"כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה.

הגה: ודוקא שנראה לב"ד שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה (ר"מ פדוואה סימן נ"ג).  

מתה האם, אין אם אמה יכולה לכוף שיהיו הבנים עמה (ב"י בשם הרשב"ץ).

ומשמע שהכל תלוי ברצון האם ובטובת הבת, ואף אם האם נשאת והולכת לגור עם בעלה, ולכאורה אף אם עוברת למקום אחר (ותלוי במחלוקת המהריב"ל והרשד"ם), והוא שזוהי טובת הבת, והדבר תלוי בשיקול דעת הבי"ד, ופשט הדברים מורה שאין מטילים על האם הגבלות, אלא באשר היא הולכת, הבת עימה אם זו טובתה. אך כשעדיף שתהיה עם בית אביה בתר טובתה אזלינן. ופסק הרמ"א שלאם האם אין זכות לכוף משמורתה כשהבת התגוררה עימה, דאביה עדיף ועיין בח"מ ס"ק יא, דדוקא אביה, ולא בית אביה, ובכה"ג אם אימה עדיפא, ועיין תשובת הרא"ש כלל פ"ב ס"ב שהבאנו לעיל, ומסתבר שאם אמה עדיפה על אבי אמה.

ועיין בחלקת מחוקק שם ס"ק י:

 המעיין בתשובה יראה שהרב לא החליט הדין למעשה רק שכ' שאין הדבר פשוט כ"כ שיהיה הדין עם האם, דיש מקום לומר אם הב"ד רואה שטוב ליתומים להיות אצל בית אביה הרשות ביד הבית דין, ולא אמרו בגמרא הבת אצל אמה אלא בשניהם שוים ועוד דאפשר לומר דאם אין הבת רוצה להיות אצל אמה הרשות בידה ודקדק כן מל' רש"י ולא אמרו בגמרא הבת אצל האם אלא בדלא איכפ' לה לבת אצל מי תהיה ולפ"ז מ"ש כאן הרב אין האם יכולה לכוף היינו את הבת אינה יכולה לכוף אם אינה רוצה להיות אצל האם אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל בית אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מה שאמרו חכמים הבת אצל האם בשביל אומדנא של הב"ד:

ועיין עוד בפ"ת שם שהביא מדברי האחרונים בהאי דינא, שהביא כמה חילוקי דינים במקרים השונים לגבי קביעת המשמורת, בין אצל האב ובין אצל האם, בין בגרים בעיר אחד ובין אם בשתי מקומות, שבכל עניין צריך שתהיה הכרעה לגופם של דברים להכריע בשיקול דעת רחב מה תהיה טובתו של הילד בין בן ובין בת, והנה מדברי הפוסקים שכתבו שגדרי משמורת הבן ומשמורת הבת שונים, משמע שאין קפידא לקבוע משמורת חלק הילדים אצל הורה אחד והשאר אצל ההורה האחר, ומבואר מדברי הח"מ שמתחשבים גם ברצון הילד. ועכ"פ לדברי כל הפוסקים משמורת הבן או הבת אצל האב או אצל האם או אצל שאר קרובים, או אף מי שאינו קרוב, תיקבע לפי  מדד על עיקרי, שהוא "טובת הילד".

לנגד עיננו יעמדו כזרקור דברי חבר בית הדין הרבני הגדול הגר"א גולדשמידט זצ"ל בספרו עזר משפט (סימן כח, עמוד שמב):

"כי ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים אלא הלכות בטובת הילדים. אין הבן או הבת 'חפץ' לזכויות אב או אם. אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות ישנם כאן, שמחויבים הם לגדל את ילדיהם. ובבוא בית הדין לקבוע בדבר מקומו של הילד, בדבר המגע בינו ובין הוריו, רק שיקול אחד נגד עיניו והוא: טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזה אופן תהיה. אבל זכויות אב ואם, זכויות כאלו לא קיימות כלל […] ומכיוון שכך, הרי הילד הוא בעל הדין בעניין סידורו, בזמן הגירושין, והוא בעל הדין לאחר הגירושין, הוא ואין זולתו."

ו. השקפה זו, המבטאת בצורה קולעת ומדויקת את "טובת הילדים" בראי ההלכה, ואשר באופן תואם משתקפת גם מהחוק ומפסיקות בתי המשפט (ראה דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ (1) 48: "ילד איננו חפץ שלהוריו זכות קניין בו, להחזיקו לטובתם, הוא בעל ישות עצמאית, ולו זכויות ואינטרסים משלו"; ע"א 209/54 שטיינר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 241; וע"א 2266/93 פלוני, קטין ואח' נ' פלוני, פ"ד מט (1) 253), היא אשר תנחה אותנו בבואנו לתת את הדעת למתן ההכרעה בערעור זה).

עיקרון מנחה זה אינו מתנגש כלל וכלל עם העקרונות של המשפט האזרחי שבאו לידי ביטוי בפסיקות של הערכאות השונות במהלך השנים, והוא מהווה משקל מכריע לכל אורך הבירור ראה למשל בג"ץ 7/83 מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח (1) 673:

"אין צורך להרחיב את הדיבור על העיקרון של טובת הילדים כשיקול מכריע […] הדברים עתיקי יומין הם, ומקורם במשפט העברי (וראה המקורות המובאים בע"א 137/81 (ב"ש 705/82) [14], בעמ' 515), והם מקובלים כעיקרון עליון בפסיקת בתי המשפט ובתי הדין מאז ומתמיד, לרוב גם כשיקול יחיד […] ובנדון לא צריך להיות הבדל מהותי בין הערכאות המשפטיות השונות, היינו בתי המשפט ובתי הדין הרבניים."

וראה עוד לעניין זה מאמר מקיף ומעמיק של הפרופסור אליאב שוחטמן, "למהותם של כללי ההלכה בסוגיית החזקת ילדים" (בשנתון העברי, ה' (תשל"ח), עמ' 320־295).

על כף המאזניים עומדת לפנינו בהכרעה זו, אך ורק שאלת שלומם וטובתם של הילדים הקטינים. כמובן שבמסגרת זו, שומה על בית הדין לבחון את מצבם של הילדים במבט רחב המשקיף על הסביבה בה הם חיים ועל השפעתה עליהם. אך אין זה מתפקידו של בית הדין, במסגרת הסמכות שהקנה לו החוק, לשנות לקיים או לקבוע את אורח חייהם האישיים של בעלי הדין שלפניו, בין אם הם לקורת רוחו של בית הדין ובין אם הם למורת רוחו. וטובת הילדים תיבחן באמת מידה אובייקטיבית, עד כמה שניתן, בהתאם לנתונים והממצאים הספציפיים של הילדים.

ז. נוסיף ונאמר העקרונות שנקבעו בדברי הראשונים הנוגעים למדדים לקביעת משמורת הבן והבת, היו תלויים באורחות החיים בזמן חז"ל ומשתנים בכל דור ודור לפי הזמן, המקום והחברה, אך היסוד המוסד והקו המנחה הוא 'טובת הילד'. והנה כיום כשעיקר החינוך הלימוד וההכשרה לחיים נעשים במוסדות הלימוד כשלוחי ההורים, יש לבחון כל מקרה לגופו. שעל פניו הסברא שהאב מלמדו תורה אינה שייכת כלל במי שאינם שומרי מצוות ואף בשומרי מצוות, ואף בציבור המדקדקים בקלה כבחמורה עיקר החינוך הוא בבתי הספר בחדרים ובישיבות. ואף שהרבה מהאבות דרכם ללמוד עם בניהם, הלימוד הוא לפרקים ויכול שייעשה אף אם הבן במשמורת האם, וכעין שכתב המ"מ בביאור דברי הרמב"ם בילדים הפחותים משש שנים, אכן הדברים נכונים בעיקר כשגרים בעיר אחת והאב יכול להיפגש עם ילדיו וללמוד עימם ולא בגרים בעיר אחרת ובודאי לא בארץ אחרת.

ונראה לכאורה דהוא הדין לעניין חינוך הבנות, שנהי שבימי חז"ל ובימות הראשונים והאחרונים לא היו בתי חינוך לבנות, ועיקר החינוך היה ע"י האם בבית. אמנם כיום ישנם מוסדות רבים מכל הסוגים ומכל המינים ומכל המגזרים שבהם מתחנכות גם הבנות ואין עול חינוכן מוטל באופן אישי על האם (אף שיש עניינים המיוחדים לנשים שבהם רק האם תוכל להדריך את ביתה, אך ברור שלימוד הנהגות אלו, אינו מצריך משמורת. ולא שאני ואולי אף פחות מדברי המ"מ בביאור דעת הרמב"ם לעניין ת"ת בפחות מגיל שש, שהאם יכולה להדריך בדברים אלו גם בהסדרי שהות ולאו דווקא במשמורת). משכך על פניו המדדים שכתבו הקדמונים, אינם יכולים להיות הגורם המכריע בקביעת המשמורת אלא שאלת 'טובת הילד' הספציפית בכל מקרה לגופו.

ופוק חזי, דבמשך שנים רבות הייתה עיקר המשמורת אצל האם, שהיא זו שגידלה את הילדים בין בנים ובין בנות, וזכורני שברוב המקרים שנידונו בפנינו בשבתנו בביה"ד האזורי כשנשאלה השאלה לעניין המשמורת, התשובה של שני הצדדים הייתה "ברור שאצל האמא". ולדעתי גם כיום בהרבה בתים האם היא זו שנושאת בעיקר עול הגידול (שזהו טבעה), אף שמאידך גיסא ברור שכיום לאבות מעורבות רבה יותר בחינוך ובגידול, הדבר נגרם בעיקר בשל העובדה שרוב הנשים נושאות בעול פרנסת הבית ויוצאות לעבודה מחוץ לבית, משכך המציאות מצריכה שותפות מוגברת של האבות. עם זאת, עדיין דבר זה לא שינה את עניין קביעת המשמורת, כל עוד לא היה רווח כלכלי לאבות. אכן בשנים האחרונות השתנה המצב שהיה שנים קודם, אחר שקביעת המשמורת המשותפת נהייתה נפוצה יותר והפחיתה את חובת מזונות האב, ולאחר פסיקת ביהמ"ש בבע"מ 919/15 שהשוותה את חלוקת נשיאת הנטל במזונות הקטינים מגילאי שוש עד חמש-עשרה ופטרה את האב מתשלומים בחלוקה שהות שווה בין ההורים. במקרים רבים נעשה עניין זה של 'משמורת משותפת', אחד ממוקדי הסכסוך בהליכי הגירושין, לא מפני הרצון הכביר והכן של האב לחלוק המשמורת באופן שווה ואמיתי עם האם, אלא משמורת משותפת שמתבטאת במקרים רבים רק בחלוקה שוויונית של ימי השינה, אך לא בשותפות אמיתית, שבה עדיין האם במקרים רבים היא זו שנושאת ברוב העול בפועל. אך הפיתוי הכספי מוביל לדרישה זו, שאינה מתאימה במקרים רבים ואף גורמת נזק לילדים. אמנם כאמור אופי העולם המודרני, ההשתנות בהרגלי החיים והעובדה שהילדים מקבלים את עיקר השכלתם והכשרתם, לא מן ההורים, ואולי במידת מה אף שינוי תודעת השיתוף ההורי אצל חלק מהגברים, מביאה לידי מסקנה שלא סוג ההורות אב או אם ולא מין הילדים בן או בת, הם שנותנים יתרון דומיננטי בקביעת המשמורת לאחד מהם.

משכך קביעת המשמורת חייבת להיות ע"י בדיקה של ביה"ד מה היא טובתו הספציפית של הילד, בכל מקרה לגופו, ואולי בכלל זה  גם, מהו רצונו האמיתי של הילד, דבר שצריך שייעשה ע"י בדיקה עניינית של פקידי סעד שיגישו המלצותיהם לביה"ד, ובמקרים שאין הסכמה ביה"ד יצטרך להכריע בשיקול דעת רחב.

ח. ומעתה נהדר לעניין קביעת המשמורת במקרה שהאב או האם רוצים להעתיק מגוריהם למקום אחר. דלפי מה שביארנו לעיל באריכות לדעת כל הפוסקים אין למנוע מהאם לעבור להתגורר היכן שתחפוץ. ובפשיטות גם האב לא משועבד להישאר במקום בו גרו כזוג נשוי. אמנם אחרי שהנחנו שלכל אחד מיחידי הצדדים נתונה הרשות לעבור להתגורר היכן שיחפוץ, עניין המשמורת יקבע באופן פרטני לפי טובת הילדים, שאם יקבע שטובתם תהיה בשהייתם במשמורת אימם, הם יתגוררו עימה במקום שבו תעבור להתגורר, ואם טובתם היא שיישארו במקומם, הילדים יעברו למשמורת האב, ובד"א שהאב מוכן ורוצה לקבל משמורתם עליו, אך באינו רוצה לקבל משמורתם ורוצה שיהיו במשמורת האם או במשמורת משותפת, אין בכוחו למנוע מהאם  לעבור להתגורר היכן שתחפוץ (וכ"כ בפשיטות הגר"ח איזירר זצ"ל בתחומין כרך ח' עמוד 82). אין בעובדה שבתחילה נקבעה משמורת משותפת והרצון להמשיך המשמורת באופן זה, בכדי למנוע מאיש מהצדדים להמשיך בחייו, אלא שעניין המשמורת לאחר שינוי המציאות יקבע עניינית לפי טובת הילד. [ואין כאן המקום לדון בשאלה, האם הסכמה של אחד ההורים למשמורת משנהו, הינה בלתי הפיכה ועל פניו עניין זה של משמורת הינו דבר שיכול  וצריך להשתנות ותלוי בנסיבות ובהתאם לטובת הילדים, וכמו שעניין המזונות ראוי להישקל מחדש בהשתנות הנסיבות].

והנה בהתאם למה שכתבנו, קביעת המשמורת תהיה לפי טובת הילד, ביארנו עוד שאין מקום להטיל על האם שעבוד להישאר במקום כדי לטפל בבן, וכמו כן אין להטיל שעבוד שכזה כדי שתהיה משמורת משותפת, או אף כדי שיתראה עם אביו. וצריכים להבין מדוע באמת אין שעבוד שכזה אם נראה לביה"ד שזו רווחת הילד, והוא הדין גם לגבי אב המסכים לקביעת משמורת לאם ורוצה להרחיק למקום אחר באופן שהשהות עם הבן תצטמצם או תתבטל והאם מסכימה ליטול העול על עצמה.

ונראה לומר שמכיוון שמחויבות האב והאם יסודה ביחס הרגשי של ההורים לזרעם לא הטילה התורה חיוב משפטי, וכמו שכתב הרמב"ן ריש פ' משפטים לעניין חיוב מזונות ילדים (ויובא לקמן), שמכיוון שהדרך היא שאב יזון את אשתו ובניו, לא הוצרכה התורה לקבוע לכך חיוב משפטי. והנה היחס הנפשי של הורים לילדיהם גורם להם לטפל הן בצרכיהם הגופניים והן בצרכיהם הנפשיים, וההורה הסביר והנורמלי מרעיף אהבה וחיבה ליוצאי חלציו (ועיין כתובות מט, ב), לא רק לילדיו אלא אף לילדיהם. ומשכך כפי שהילד זקוק לאביו, כך ההורה זקוק וחפץ לקשר עם ילדו, וכדברי המהרשד"ם ס' קכג שהזכרנו לעיל: "דכי יעלה על הדעת שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך הוא אצלו ונפשו קשורה בנפשו והיה בראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו, ותאמר שא"ה נתנו לה כח להוליכו למקום רחוק זה אין הדעת סובל ב"ס ולא היה צריך ראיה". מהאי טעמא לא הטילו חז"ל חיוב משפטי לא על האם ולא על האב וסמכו שיתנהלו לפי טבעם.

ויש לומר שאת החום והאהבה שמפגינים ההורים לילדיהם, דבר שרק הם יכולים להעניק, היה מקום אפילו לכופם לתת ולהעניק לילדיהם מדין צדקה. וכעין שכתב הבית מאיר (עיין להלן) שיש לכפות אם מניקה להניק את בנה כשהאב וקרוביו עניים, ואין להם במה לזונו, מדין צדקה, דלגבי חלב עשירה היא, הכי נמי יש מקום לכפות על ההורים קשר עם הילדים מדין צדקה דאת הקשר והיחס ההורי רק הם יכולים להעניק, והיה מקום לכוף על הסדרי שהות, אכן באב ואם פגומים שאין להם את היחס והרגש הנורמלי לילדיהם, לא תהיה תועלת בכפייה, שדבר זה הבא בכפייה לא רק שלא יעזור לילד אלא גם יזיק לו, ביודעו שההורה נכפה ליצר עמו קשר, ועוד שמכיוון שהוי מילתא דלא שכיחא, במילתא לא שכיחא לא תקנו רבנן, ויש להאריך בזה ואכ"מ.

ט. מעתה נהדר לנידון דידן. אין ספק שהאם הייתה רשאית לעבור להתגורר בא', ואין אפשרות לחייבה להתגורר בירושלים. ובפרט לטענתה שהאב מפעיל כלפיה אלימות רגשית, מבלי לקבוע שאכן כך הם הדברים ואף אם היא מרגישה מאוימת או לא, ורק אומרת הדברים כתירוץ.  

משכך לאור הנחת יסוד זו, צריכים לקבוע היכן ובאיזה אופן תהיה עיקר שהות הילדים. לעת עתה ישמרו מקום מגורי הילדים העיקרי, מוסדות החינוך והסדרי השהות של ההורים, כפי שנקבעו. זכותו של האב לבקש העברת המשמורת אליו לירושלים, ואם כן יקבעו הסדרי שהות מתאימים. אם יתבע האב תביעה שכזו, ביה"ד ידון בתביעתו ויקבל חוות דעת מקצועית, איזו משמורת מתאימה יותר מבחינת המיטב שהילדים יקבלו, על סמך ההנחה שמקום מגורי ההורים לא ישתנה. ואז יקבע אם מקום השהות העיקרי של הילדים יהיה עם האב בירושלים או עם האם בא'.

העולה מכל האמור לעיל:

1. ערעור האב על פס"ד של ביה"ד האזורי נדחה.
2. זכותו של האב להגיש תביעה לשינוי המשמורת, אם יעשה כן ביה"ד יפעל כאמור בהחלטתנו.
3. האב ישלם לאם הוצאות משפט סך 5000 ₪. הסכום יגבה מהערובה שהפקיד האב, שאר הסכום יוחזר לו.
4. פסה"ד מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ד' בכסלו התשפ"ה (05/12/2024).

הרב שלמה שפירא                         הרב מימון נהרי                            הרב זבדיה כהן

הפוסט זכותה של האם לבחור את מקום מגוריה למרות המרחק ממקום המגורים המשותף טרם הגירושין, קביעת משמורת ושהות הילדים בהתאם לטובת הילדים לפי מקום המגורים שכל אחד מההורים בחר הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         לפנינו ערעור על צבר החלטות של בית הדין הרבני האזורי ירושלים שבהן דחה בית הדין למעשה – בין תוך אמירות מפורשות ובין תוך הימנעות ממתן ההחלטות שנתבקש ליתן – בקשות של המערער להורות על נסיעת ילדי הצדדים, הקטינים, אליו לחו"ל במועדים שונים ולפרקי זמן שונים, בהתאם להסכם הגירושין שאושר בבית דיננו בט"ז באייר התשפ"ג (7.5.23).

במסגרתו של ההסכם האמור נקבעו הסדרי שהות, הוגדרו תנאים להפחתת חיובי המערער במזונות הילדים ככל שיופרו הסדרים אלה ונקבע בורר שיידרש לאשר הפחתה זו ושיוכל להכריע בטענות בהקשר לכך, כדלהלן:

8.       הסדרי שהות: מוסכם על הצדדים כי החל מהחופשה הראשונה לאחר שליחת הגט פיטורין, האב יהיה רשאי לקחת את כל ילדיו או את חלקם לחו"ל, לפי החלטתו, לפחות פעמיים בשנה כל פעם למשך ארבעה־עשר יום, סך הכול עשרים ושמונה ימים בשנה. מוסכם על הצדדים כי היה והילדים לא יצאו לחו"ל לאב כמוסכם, מזונות כל ילד יעמוד [צ"ל: יעמדו] רק על סך 750 ש"ח לכל חודש, לפחות לשישה החודשים לאחר מניעת יציאת הילדים לחו"ל. ההפחתה טעונה את אישורו של הרב ד' [=הרב ד' שהצדדים קבעו בהסכם כי ישמש בורר ביניהם].

9.       בסעיף 8 "הילדים" – הכוונה לכל הילדים כולם, כל חמשת הילדים – גם הבנים וגם הבנות. לצדדים שמורה הזכות לפנות להרב ד' ככל שיטענו נגד סעיף זה, והרב ד' יכריע, והכרעתו תהיה סופית.

במסגרת ההסכם נקבעה גם הערובה שתידרש כתנאי ליציאת הילדים לחו"ל, כדלהלן:

10.     עם יציאת הילדים לחו"ל (עד גיל שמונה־עשרה) לפי דרישת האב, יעמיד האב ערבות כדלהלן: בארבע השנים הראשונות דירת הורי האיש תשמש כבטוחה (עד לסכום של מיליון ש"ח). הורי האיש יחתמו על ייפוי כוח לטובת בית הדין הרבני שיעמוד בתוקפו לארבע שנים – עד ערב פסח תשפ"ז (מצ"ב נספח ב). לאחר ארבע שנים הערבות תהיה רק באמצעות חתימה על מסמך ערבות (מצ"ב נספח א – נסח כתב ההתחייבות של הערב). ככל והאם תרצה להוציא את הילדים לחו"ל – גם היא תצטרך להביא את אותה הערבות […]

בהמשך ההסכם אף הובהר לעניין הערובה:

21.     מוסכם על הצדדים שלא תהיה דרישה לערבויות כלל, למעט הנכתב בסעיף 10, וככל שהאישה תדרוש ערבות בעצמה או באמצעות רשות כל שהיא או שרשות כל שהיא תדרוש ערבות – תעמיד האישה מנגד ערבות באותו הסכום כנגד ניכור הורי.

לעניין הסדרי השהות עצמם הובהר עוד:

19.     מוסכם על הצדדים כולם שטובת הילדים לטוס לחו"ל להיפגש עם האב במקום שהותו של האב בחו"ל. כמו כן ידוע לאם שמקום מושבו הקבוע של האב הוא בחו"ל ואין בכוונת האב לחזור ולהתגורר בישראל.

ההסכם אושר כאמור בבית הדין וניתן לו תוקף של פסק דין, הערובה שנקבעה נחתמה אף היא כנספח להסכם.

ב.         למרות האמור נמנע בית הדין קמא מלהיעתר לבקשות המערער ולהורות על קיומם של הסדרי השהות בהתאם לו (או בכלל):

בי"ח באלול התשפ"ג (4.9.23), כארבעה חודשים בלבד לאחר אישור ההסכם, הגיש המערער לבית הדין קמא בקשה (שנשאה את התאריך י"ג באלול התשפ"ג – 30.8.23) שהתמקדה בכמה עניינים ובהם גם עניינם של הסדרי השהות שהמערער טען כי המשיבה מסרבת לקיימם בהתאם להוראות ההסכם ולקביעתו של מי שהסכימו הצדדים כי ישמש בורר ביניהם בכל הנוגע למחלוקת שבעניין זה, הרב ד'. המערער ביקש שבית הדין יורה על קיום הסדרי השהות בחופשה הקרובה – סוכות וכי זהות המלווה שיצטרף אל הילדים לטיסה תיקבע על ידי הבורר האמור.

בו ביום הורה בית הדין למשיבה להגיב לבקשה זו בתוך שבעה ימים. יום טרם כלות המועד לתגובה הגישה המשיבה בקשה למתן ארכה עד לאחר חג הסוכות – בקשה שקבלתה הייתה מאיינת מעיקרה את בקשת המערער בכל הנוגע לסעד של נסיעת הילדים אליו לחופשת סוכות, ושנומקה על ידי באת כוח המשיבה, עו"ד ענבל גרשון, בקבלת הייצוג בתיק רק אז.

בהחלטה מכ"ו באלול התשפ"ג (12.9.23) נעתר בית הדין לבקשת הארכה באופן חלקי בלבד והורה כי התגובה תוגש עד ד' בתשרי התשפ"ד (19.9.23).

תגובה אכן הוגשה במועד – תגובה שעיקרה טענות רבות וקשות נגד המערער, חלקן הגדול טענות שגם אם נכונות הן (ולא מן הנמנע כי כך הוא) – זיקתן לעניינה של הבקשה להסדרי השהות ולקיום ההסכם היא לכל היותר זיקה עקיפה; חלק אחר הוא טענות שאומנם נוגעות לגופו של עניין אך אינן מסבירות מדוע לא יפעלו הצדדים בהתאם להסכם ולחוות דעתו, או אף קביעותיו, של הגורם שהוסכם כי ישמש בורר ביניהם, נוכח תוקפו המשפטי של ההסכם ובהינתן גם שחלף רק זמן מועט מאז נחתם כשהצדדים מצהירים כי טובת הילדים היא לפגוש באב במקום מושבו שבחו"ל וכי לא תידרשנה ערבויות נוספות לכך.

מכל מקום, ולמרות בקשה למתן החלטה שהגיש המערער לאחר יומיים נוספים, ניתנה החלטתו של בית הדין קמא רק בא' במרחשוון התשפ"ד (16.10.23), היינו כשעבר כבר זמנו של הסעד הספציפי של הסדרי שהות בסוכות. במישור העקרוני והנוגע מטבע הדברים לאפשרות לפעול בהתאם להסכם בהמשך ולקיים הסדרי שהות ראויים הורה בית הדין בהחלטה זו כי יש לפעול בהתאם להוראת ההסכם שמינתה את הרב ד' כבורר בין הצדדים – אם כי בית הדין לא אימץ בהחלטתו את הוראת ההסכם שלפיה יהיה זה 'בורר מכריע' אלא ביקש את חוות דעתו "ביחס למצב הילדים והאפשרות לקיום הסדרי שהות, בשימת דגש למצב הביטחוני השורר עתה כאן בארץ".

משהתקבלה חוות דעתו של הרב ד' שתמכה בעמדת המערער ללא סייג (פרט לשאלת עיתוי הנסיעה המדויק וזהות במלווה שלגביהם נאמר כי מאחר שבאותה עת לא עמדה נסיעה מיידית על הפרק אין אפשרות לקבוע מסמרות, יוער כי עם זאת גרס הרב ד' מפורשות כי ליוויה של המשיבה עצמה במהלך מפגשם של הילדים באביהם לא יהיה לתועלת הילדים והעניין).

בית הדין ביקש את תגובת המשיבה, זו הגיבה והביעה התנגדות נחרצת לחוות הדעת, ומשכך החליט בית הדין לקיים דיון בעניין.

ג.         הדיון התקיים בי"ד בכסלו התשפ"ג (27.11.23). יש בנותן טעם לציין כי המערער שלא קיבל את מבוקשו לשהיית הילדים עימו בסוכות ביקש עתה, קודם לדיון, כי יתקיימו הסדרי שהות בינו לבינם באמצעות נסיעתם אליו לחו"ל, בחנוכה. במועד הדיון הייתה בקשה זו עוד רלוונטית, אך לא כן במועד ההחלטה שבאה לאחר מכן.

בדיון העלו הצדדים את טענותיהם – לרבות טענות המשיבה נגד הבורר, ומבלי שטענה כלשהי תוכח, ושבו טענה המשיבה גם כי בדעתה לעתור לביטולו של ההסכם כולו, קבע בית הדין בהחלטה שנתן בי"ז בטבת התשפ"ד (29.12.23) כי הסדרי השהות יתקיימו רק לאחר שיתקבל תסקיר התומך בכך. את קביעתו זו נימק בית הדין קמא בצורך לבחון את טובת הקטינים ובאי־מחויבותם שלהם להסכם שבין הוריהם. על דברים אלה חזר בית הדין בקצרה גם בהחלטתו מכ"א באדר ב' התשפ"ד (31.3.24).

ד.         כיומיים לאחר הדיון אכן הגישה המשיבה לבית הדין קמא בקשה לביטול ההסכם. לאחר שבית הדין קמא קבע (ובצדק) כי מקומה של בקשה זו הוא בבית דיננו (שאישר את ההסכם) שיחליט בה לגופה או יקבע את הפורום לדיון בה, הגישה המשיבה בה' בטבת (17.12) לבית דיננו את בקשתה לביטול הסכם הגירושין.

לאחר קבלת תגובת המערער החליט אחד החתומים מטה כי הבקשה תישמע בכפוף להפקדת ערובה להוצאות, בקשתה של המשיבה להפחתת הערובה נדחתה בהחלטה מי"א בשבט התשפ"ד (21.1.24) שבה הובהר סיכויי הבקשה להתקבל נראים דלים "לאור היכרותנו את ההסכם שנערך בבית הדין ואת נסיבותיו ולאחר בחינת הטענות" וכי משכך אין הצדקה להפחתת הערובה. בהחלטה הובהר:

ערובה להוצאות אינה 'עונש' כי אם כשמה – ערובה להוצאות, ובעל דין הטוען כי אינו יכול לעמוד בה מגלה כי ככל שאכן יושתו עליו הוצאות – גם בהם יתקשה ככל הנראה לעמוד, ונמצא בעל הדין שכנגדו ניזוק ללא שיוכל לקבל פיצוי.

משכך נזקקים אנו לאזן בין זכותו של בעל הדין האחד לקיום דיון בבקשותיו או בערעוריו אל מול זכותו של בעל הדין האחר שלא ייגרם לו נזק בלתי־מוצדק, איזון זה מצריך את שיקולי הסיכויים של ערעור או של בקשה וכשהללו נראים דלים, כבענייננו, אף שאין די בכך כדי לחסום את בעל הדין מלערער או מלהגיש את בקשתו – יש בכך כדי להתנות זאת בהבטחת זכויותיו של בעל הדין שמנגד באמצעות הפקדת הערובה.

בקשה נוספת של המשיבה להפחתת הערובה נדחתה בהחלטה שניתנה בכ' בשבט התשפ"ד (30.1.24). בהחלטה זו נאמר, בזיקה להחלטה הקודמת:

בית הדין אינו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו ואינו 'שוק' שבו מתנהל ויכוח או משא־ומתן והתמקחות בין בעלי הדין לבינו.

לפיכך אין ולא היה מקום להגשת הבקשה החוזרת המתמקחת עם ההחלטה, תחת הכותרת "תגובת האם לעניין ניהול הליך הערעור", ולא כל שכן לסגנונה המסתיים באמירה אשר אינה מנוסחת כבקשה אלא כהוראה לבית הדין "יש להפחית את הערבות עד ל־5,000 ש"ח וליתן לאישה הזדמנות להשמיע את קולה ולדרוש צדק לעוולה שנגרמה לה".

ואף על פי כן ולמעלה מן הצורך הובהר באותה החלטה עוד, בזיקה לטענות השונות שהעלתה המשיבה ושלא היו ממין העניין של בקשה לביטול הסכם:

שאלת עשייתו של הסכם מרצון חופשי או שלא מרצון חופשי; תוך הבנת תוכנו, משמעויותיו ותוצאותיו או שלא תוך הבנתם; ושאלת מידת ההיגיון והאיזון שבהוראותיו בכלל ובהוראה הספציפית שביטולה מבוקש בפרט (שאלה היכולה להשליך לפעמים על המענה לשאלות הקודמות) – הן, ולא שאלת הרקע וההליכים הקודמים שבין הצדדים, השאלות העיקריות הצריכות בחינה בבקשה לביטולן של הוראות כאלה או אחרות של ההסכם.

את תוכן ההסכם אנו מכירים ואת הליך אישורו אנו זוכרים, והוא כמובן מתועד גם בתיק, ונוכח כל אלה הערכתנו את סיכויי הבקשה שלפנינו.

המשיבה לא הפקידה את הערובה ומשכך נמחקה בקשתה לביטול ההסכם בהחלטה שניתנה בב' באדר א התשפ"ד (11.2.24). בהחלטה נוספת שנתן בית דיננו שבוע לאחר מכן נוכח בקשתו של בית הדין קמא להבהרה הובהר:

בקשתה של המערערת לביטול ההסכם נמחקה לאחר שלא הפקידה את הערובה שנדרשה. משכך אין כל מניעה לאכוף את ההסכם ולפעול על פיו. התביעות לעניין זה הן תביעות חדשות, גם אם נסמכות הן על ההסכם, והערכאה המוסמכת לדון בהן היא בית הדין האזורי.

ה.         כאמור לעיל בית הדין קמא הורה על הגשת תסקיר. עריכת והגשת התסקיר התמהמהה ומשכך הגיש המערער לבית הדין קמא בקשה שלא לעכב עוד את ההחלטה ולהורות, גם ללא תסקיר, על נסיעת הילדים אליו, בהתאם להסכם, לחג הפסח. ברם בית הדין קמא הבהיר שוב, כאמור לעיל, בהחלטה מכ"א באדר ב' התשפ"ד (31.3.24) כי ההסכם אינו 'מחייב' את הילדים ודחה בנימוק זה את הבקשה תוך שהוא מבהיר כי אין בעיכוב התסקיר כדי לתת מענה לשאלה האם אכן קיום ההסכם עולה בקנה אחד עם טובת הילדים.

בשלב זה הגיש המערער לבית דיננו בקשת רשות ערעור, המשיבה הגיבה לבקשה בהתאם להוראתו של אחד החתומים מטה, בתגובה נטען בין השאר כי בג' בניסן התשפ"ד (11.4.24) צפויה העובדת הסוציאלית להיפגש שנית עם האם והילדים כדי לבחון את אפשרות נסיעתם לחו"ל. נוכח תגובה זו ניתנה החלטה בב' בניסן התשפ"ד (10.4.24) שבה נאמר:

 […] בשלב זה נכון הוא להמתין עד לאחר פגישה זו כדי לשקול את המשך ההליך בפנינו שהרי יתכן שינתנו המלצות שייתרו את הערעור הן במידה והעובדת הסוציאלית תקבע כי אין זו טובת הילדים והן במידה אם תקבע כי אין מניעה לנסיעה.

מחמת דחיפות העניין מבוקש מהעובדת הסוציאלית כי המלצותיה יוגשו מחר מיד לאחר הפגישה שתקיים, בהמלצות אלו מבוקש התייחסות לאפשרות נסיעת כל הילדים, ובמידה ומומלץ כי לא כל הילדים ייסעו, מבוקש לבחון האם קיימת אפשרות לנסיעת לפחות חלק מהילדים.

הנחת היסוד של בית דיננו בהחלטה זו הייתה כי אם אכן יתמכו אף המלצות התסקיר שיישום ההסכם ובעמדת המערער – ודאי הוא שההחלטה תהיה תואמת להן. ומשהתקבל למוחרת היום התסקיר שאכן תמך בעמדת המערער, סבר בית דיננו וקבע בהחלטה שנתן בו' בניסן (14.4) הערעור התייתר והמשך ההליך יהיה בפני כבוד בית הדין האזורי.

אך בפועל למרות קבלת התסקיר נמנע בית הדין קמא מלאשרו כבקשת המערער והורה בהחלטתו מי' בניסן התשפ"ד (18.4.24) כי הצדדים יוכלו תחילה להפנות לעובדת הסוציאלית, עורכת התסקיר, שאלות הבהרה בנוגע לחוות דעתה, וזאת עד לכ"ד בניסן (2.5) ורק לאחר מכן יורה בית הדין בדבר המשך ההליך.

ו.          טרם נמשיך נאמר כי לדעתנו כבר בשלב זה הייתה התנהלות בית הדין קמא מתמיהה:

אכן המשיבה העלתה טענות שונות נגד המערער, אך כפי שהערנו כבר לעיל רבות מהן היו ועודן טענות שאין להן נגיעה ישירה, אם בכלל, לעניינם של הסדרי השהות או לעניינו של ההסכם.

הטענות שאותן העלתה המשיבה העשויות להיחשב רלוונטיות לסוגיית הסדרי השהות לא היו טענות, ודאי שלא כאלה שיש להן ביסוס כלשהו, בדבר מסוכנות של המערער לילדיו, וגם ככל שהיו בהן טענות כי אין הוא ההורה האידיאלי, בלשון המעטה, הרי שהיו אלה טענות שאף אם היו מתקבלות – ספק רב אם היה בהן כדי להצדיק את מניעת הסדרי השהות עימו.

נזכיר כי הנחת היסוד היא כי פרט לחריגים מעטים ונדירים טובתו של ילד היא לקיים קשר עם שני הוריו, ועל דרך כלל מקוים ונשמר עיקרון זה גם כשמדובר בהורים שהם, או אחד מהם, עבריינים, לוקים בנפשם וכדומה או מוגבלים ביכולת להעניק לילדיהם תנאים ראויים, כל עוד לא מתקיים חשש לפגיעה שלהם בילד. ואכן כשמדובר בהורים ה'מצטיינים' באחת מן ה'איכויות' האמורות לעיתים אפשר לקבוע כי טובת הילד היא כי הקשר בינו לבין ההורה לא יכלול שהות מרובה וממושכת מאוד עם אותו הורה, משמורת משותפת או הסדרי שהות נרחבים, אך בענייננו מדובר בהסדרי שהות מצומצמים למדי מחד גיסא ובהורה שגם עם התנהלותו כלפי משנהו לא הייתה ראויה, לפי הנטען, לא נקבע לגביו כי לוקה הוא בנפשו, כי עבריין מועד הוא (אכן נטען לעבריינות מס וכדומה אך עבריינות כזו אינה מהווה סיכון לילדים, ורשאים אנו לומר – גם אם בצער – כי אצל רבים מדובר בעבריינות שלגביה הם בבחינת 'מורה היתרא' ובחלקים נכבדים של החברה אין אדם הלוקה בה נחשב כמי שאינו 'אדם נורמטיבי').

בנסיבות כאלה ברירת המחדל היא לכאורה קיומם של הסדרי השהות.

אם לא די בכך, לפני בית הדין קמא עמד הסכם שעליו חתמו שני הצדדים לא מכבר, ונציין כי בעת גיבושו וחתימתו הייתה המשיבה אף מיוצגת, הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, שבקשתה של המשיבה לביטולו נמחקה ושאף כי מחיקתה הייתה בשל אי־הפקדת ערובה ולא הייתה בה הכרעה משפטית לגופה של הבקשה, מכל מקום עמדה לפני בית הדין קמא החלטה שיפוטית של בית דיננו שבאוביטר שלה הובהר כי אין עילה של ממש לביטולו של ההסכם, ומן הדברים עלתה התובנה כי לגופו של הסכם – מדובר בהסכם שנעשה ברצון חופשי, מתוך הבנת המשמעויות והתוצאות, שהוראותיו הגיוניות ומאוזנות.

לא זו אף זו, עמדו לפני בית הדין קמא הן חוות דעת של הגורם שהצדדים הסכימו כי ישמש בורר בטענות שביניהם והן חוות דעתם של שירותי הרווחה – גם אלה תמכו בעמדת המערער ובקיומם של הסדרי השהות.

נגד כל אלה לא עמדו אלא טענות שלא הוכחו ושכאמור לעיל אף לו היו מתקבלות – קשה לראות מדוע מצדיקות היו למנוע את הסדרי השהות בכלל ואת שנקבע לגביהם בהסכם בפרט.

במצב כזה, גם אם סבר בית הדין קמא כי יש מקום להמשך הבירור, החקירה והבדיקה, בדרך של הגשת שאלות הבהרה לעובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר, בדרך של חקירתה או בכל דרך אחרת, טרם פסיקה סופית ואימוץ מלא של חוות הדעת ושל הוראות ההסכם – מתבקש היה כי היו הללו מאומצות באופן זמני ומיושמות בהזדמנויות הרלוונטיות שעד להשלמת הבירור, תוך שהיה נקבע מראש כי ככל שבהמשך יתברר לבית הדין כי יש עילה לסטות מן ההסכם או מחוות הדעת הרי שבהמשך היו מתקיימים הסדרי השהות באופן שונה, לפי הוראותיו של בית הדין ושלא לפי ההסכם וחוות הדעת. דרך זו היא הסבירה והמתבקשת שעה שלעת עתה תומכים כל הנתונים בקיום ההסדרים שבהסכם, ולא הדרך ההפוכה של השהיית קיום ההסדרים עד להשלמת הבירור, שמא ואולי תהיה מסקנתו שונה, כשבינתיים מאבדים הילדים ואביהם את האפשרות לקיום קשר ביניהם.

וכך על אחת כמה וכמה בהינתן שמתחילת הליך זה (שלאחר ההסכם, הליך שתחילתו כאמור באלול התשפ"ג – ספטמבר 23) חלפו כבר חודשים רבים של נתק בין האב לילדיו, כשבינתיים מוחמצות ההזדמנויות שלהם לשהייה משותפת בכלל ובחגים, כפי שביקש האב, בפרט – כך בסוכות, כך בחנוכה וכך, נוכח החלטה זו, גם בפסח.

ז.          מכל מקום בית הדין קמא קבע כי הצדדים יוכלו להגיש שאלות הבהרה לעובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר, שאלות מצידה של המשיבה אכן הוגשו – לא לפני שבית הדין נעתר לבקשתה שנומקה בשכירתו של מייצג חדש, עו"ד שיבר, ונתן ארכה להגשתן. בנוסף לשאלות ההבהרה ביקשה המשיבה באמצעות מייצגה זה להורות גם על חקירתה של העובדת הסוציאלית.

בהחלטה מט"ו באייר (23.5) הורה בית הדין קמא לעובדת הסוציאלית להשיב לשאלות ההבהרה בתוך עשרה ימים.

במקביל, בכ"ג בניסן התשפ"ד (1.5.24), הגיש המערער בקשת רשות ערעור נוספת. בהחלטה שניתנה בו ביום התבקשה המשיבה להגיב לבקשה. בהגיע המועד ומשלא התקבלה תגובתה הגיש המערער בקשה למתן החלטה ובנוסף לה גם בקשה להורות כי הילדים ייסעו אליו לחג השבועות. בהחלטה שניתנה בט"ו באייר התשפ"ד (23.5.24) והומצאה בידי המערער לבית דין קמא נתן בית דיננו את רשות הערעור בהטעימו כי זו ניתנת –

אף שבקשת רשות הערעור כצורתה – לוקה בחסר, שכן המבקש מלין בה על התנהלות בית הדין קמא אך אינו מבהיר באופן קונקרטי מה הם טיעוני הערעור היינו מה הטעות הקיימת, לטעמו, בהלכה, בעובדות או בשיקול הדעת או הסטייה מסדרי הדין בהחלטה ספציפית שעליה הוא מבקש לערער.

בית דיננו הורה כי על כתב הערעור שנדרש המבקש – המערער שלפנינו – להגיש בהתאם לתקנות "להיות כתוב באופן שלא ילקה בפגם האמור שבו לקתה בקשת רשות הערעור".

אשר לבקשת המערער לקביעת הסדרי השהות ונסיעת הילדים אליו לשבועות נאמר בהחלטה:

הבקשה אינה באה במסגרת ערעור או למצער בקשת רשות ערעור על החלטה של בית הדין קמא שדחה בקשה דומה. לעת הזאת גם אין לפנינו ערעור על החלטה אחרת של בית הדין קמא שבקשה כזו יכולה להיחשב כסעד זמני במסגרת הדיון באותו ערעור. משכך – המקום המתאים להגשת בקשה זו הוא בית הדין קמא, למרות הטענות שיש למבקש נגדו.

מכל מקום אעיר כי אכן סבורני כי מן הדין ומן הצדק כי בית הדין קמא יבחן בקשה זו וייתן בה החלטה לגופה בהקדם.

והדברים הוסברו והוטעמו:

אין לפניי תגובה של המשיבה לבקשה ואין בדעתנו אף לעסוק בה לגופה בשלב זה, ועל כן הדברים דלהלן נאמרים בדרך הערה בלבד ובלי לקבוע מסמרות:

בין הצדדים נכרת הסכם שאושר כדין בבית דיננו ואף קיבל תוקף של פסק דין, הסכם זה מסדיר גם את סוגיית הסדרי השהות וככל הסכם שמאושר בבית הדין ומקבל תוקף של פסק דין – הרי הוא מחייב. אכן בענייני ילדים אין סופיות, אך עם זאת על הצד המבקש לסטות מהסכם ומפסק דין קיים להרים נטל ראיה משמעותי.

לא זו אף זו, נוכח טענותיה של המשיבה נבחן עניינם של הסדרי השהות גם באמצעות שירותי הרווחה שנתנו המלצה וחוות דעת. אכן העיון בתיק מלמד כי למשיבה יש השגות על חוות דעת זו וכי בית הדין קמא אישר לבא כוחה להגיש שאלות הבהרה בעניין.

החלטה בדבר המענה הנדרש לשאלות אלה והחלטה לאחר קבלת אותו מענה ייתן בית הדין קמא ואין אנו מחווים דעה בעניין. אך זאת נוכל לומר כי תמונת המצב הלכאורית היא שבעמדת המבקש תומכים נכון לעכשיו הן ההסכם ופסק הדין והן חוות הדעת של העובדת הסוציאלית – נטל הראיה לסטייה מזה ומזה גם יחד, הנטל שעל כתפי המשיבה, כפול הוא.

משכך, הדעת נותנת שאין [צ"ל: אם] אין בית הדין קמא רואה סיבות כבדות משקל לנהוג אחרת אזי כל עוד לא הורם הנטל יש לנהוג בהתאם להסכם, לפסק הדין ולחוות הדעת. אם יורם הנטל וייפסק אחרת תהיה ההנהגה בהמשך בהתאם, אך כל עוד לא כך אירע ברירת המחדל ההגיונית ואף המחויבת מכוחו של פסק הדין, שאינו בגדר 'המלצה' גרידא, היא לנהוג בהתאם לאמור.

בית הדין קמא סוברני לקבוע כי יש לפניו סיבות כבדות משקל לנהוג אחרת, כאמור, אך אי־מתן החלטה אינו בבחינת החלטה מנומקת המצדיקה את הסטייה מההסכם ומפסק הדין, ולא ראוי אפוא שבפועל תתעכב ההכרעה בבקשת המבקש והדבר יביא בפועל לסטייה מההסכם, מפסק הדין ומן ההמלצות המקצועיות ללא החלטה המצדיקה זאת.

ח.         המערער ביקש מבית הדין קמא להורות על נסיעת הילדים אליו לשבועות, לבקשתו צירף את החלטתו האמורה של בית דיננו. בהמשך הגישה העובדת הסוציאלית לבית הדין קמא מענה נרחב ומפורט לשאלות ההבהרה, והמערער שב וביקש כאמור כשהוא מציין כי המענה שהתקבל מהעובדת הסוציאלית מאשש את עמדתו ותומך בה.

גם בשלב זה נמנע בית הדין קמא מלהורות על קיום הוראות ההסכם והמלצות שירותי הרווחה גם יחד, אם כי הורה למשיבה בו ביום – כ"ב באייר התשפ"ד (30.5.24), שבועיים טרם חג השבועות, להגיב בתוך שבעה ימים. פרק הזמן שנקצב לתגובה מוצה עד תומו וביומו האחרון, שבוע לפני חג השבועות הגישה המשיבה את תגובתה שבה התנגדה למבוקש, העלתה טענות שונות נגד המערער, נגד התסקיר ונגד מקצועיותה של העובדת הסוציאלית, וכמו כן העלתה חשש כי המערער לא ישיב את הילדים ארצה בתום ביקורם אצלו.

לעניינו של החשש האחרון טענה המשיבה נגד שלילתה של העובדת הסוציאלית את החשש שנומקה בקיומה של הערובה המשמעותית שנקבע בהסכם ובעבודתו של המערער בחו"ל שאינה מאפשרת לו לגדל את הילדים עימו באופן יום־יומי, מה שמפחית את החשש כי ינסה להותירם אצלו.

לעניין זה טענה המשיבה:

העובדת הסוציאלית למעשה אינה עונה על השאלה ואינה מציינת באופן חד משמעי כי לשיטתה אין כל חשש שהאב לא יחזיר את הקטינים לארץ אלא מפנה לעירבון הכספי. ככל שהעובדת הסוציאלית הייתה מאמינה בלב שלם שאין כל חשש לחטיפת הקטינים היה ביכולתה לאשר זאת ולהתחייב לכך.

אנו נקטע את הדברים כאן כדי להעיר ולתמוה: על מה מבקשת המשיבה שתבסס העובדת הסוציאלית את תשובה? על נבואה? האם לא ברור הוא כי אדרבה, לו הייתה העובדת הסוציאלית משיבה "אין כל חשש" או "אני מאמינה בלב שלם שאין כל חשש" הייתה המשיבה טוענת נגדה "מניין לך?" או "מה לי ולאמונתך השלמה? אני איני מאמינה בכך".

נזכיר כי בהסכם שבין הצדדים האמינה המשיבה עצמה כי הערובה שנקבעה מספיקה כדי לאיין חשש זה.

עוד נכללה בתגובה זו אמירה מפורשת כי ככל שהמשיבה ובעלה החדש יצטרפו לנסיעת הילדים לחו"ל "אין לה התנגדות להבאת הקטינים לאב לחג השבועות" אלא שהעובדת הסוציאלית הבהירה כי אין מקום לדרוש מהאב לממן את עלות טיסתה של המשיבה לחו"ל – אף שנכון הוא לממן את טיסתו של מלווה המקובל עליו – "משמע: התנגדותו של המבקש היא לנוכחות המשיבה, והוא בוחר למדר אותה ולמנוע ממנה לקחת חלק בשהות הילדים באנגליה".

ושוב נקטע אנו את הדברים ונשאל: (א) מדוע סבורה המשיבה כי יש הצדקה לחייב את המערער לשאת בעלות טיסתה לחו"ל, וכיצד סבורה היא כי יש לחייבו לעשות זאת רק בשל נכונותו לממן את טיסתו של גורם אחר המקובל עליו? (ב) מדוע סבורה היא כי צריך המערער להסכים ללקיחתה חלק בשהות הילדים בחו"ל, עימו (ואף לממן אותה), וכי אין הוא זכאי כי בימים המעטים שבהם ישהו עימו – ועל אחת כמה וכמה לאחר ששהייתם עימו נמנעה בטיעונים שונים משך זמן ממושך – ישהו הם 'נטו' עימו?

נוסיף לשאול בכפליים: (א) ככל שסבורה המשיבה כי אכן יש חשש שאם יטוסו הילדים אל האב וישהו עימו בחו"ל בחג לא ישיבם הוא ארצה לאחר מכן – כיצד תמנע זאת נסיעתה לחו"ל עימם, הסבורה היא כי כל משך שהייתה הילדים בחו"ל אצל אביהם שממנו התגרשה תשהה היא פיזית עימם ולא תזוז ידם מתוך ידה כדי למנוע את הברחתם? (ב) ככל שסבורה היא כי חשש כזה אכן קיים אך בכל אופן סבורה היא משום מה נסיעתה לחו"ל עם הילדים תמנע חשש זה – מדוע לא תיסע על חשבונה, או למצער אם קשה לה לממן את הנסיעה – ובהנחה כי מבינה היא, שלא כאמור לעיל, כי גם אם תיסע לחו"ל עם הילדים לא יידרשו הם לשהות כל העת כשהם צמודים אליה – ייסעו הילדים לבדם וככל שלא ישובו במועד תיסע היא לחו"ל בחלוף המועד ותשיבם ארצה, נסיבות כאלה ודאי יצדיקו את המאמץ לשאת בעלות הנסיעה ואזי גם תוכל לגבות עלות זו ואף 'תשלומי כפל' (והרבה למעלה מכך, לפי שיקול דעת בית הדין) בגינה באמצעות מימוש הערובה?

ט.         תמיהות אלה לא תמה, לכאורה, בית הדין קמא שבחר לקבוע בהחלטתו מג' בסיוון התשפ"ד (9.6.24), שלושה ימים קודם חג השבועות, כשברור שהחלטתו זו גם איינה כליל את האפשרות של נסיעת הילדים אל האב לשבועות – נזכיר: לאחר שנמנעה נסיעתם אליו לסוכות, לחנוכה ולפסח ומשחלפה שנה מאז ביקורם האחרון והיחיד לאחר הגירושין אצל האב (שממנו שבו ארצה!) בשבועות התשפ"ג – כי נסיעת הילדים אל האב לחו"ל תאושר רק אם יתמלאו שני תנאים מצטברים: האחד הוא כי המערער, האב, יוכיח להנחת דעתו של בית הדין כי אין כל אפשרות שיגיע בעצמו ארצה יממש בארץ את זכאותו לשהות עם ילדיו ויוכל לחזור אחר כך למקום מושבו שבחו"ל; השני הוא כי יומצאו בטוחות שיניחו את דעת בית הדין לשיבתם של הילדים ארצה.

נציין כי לא זו בלבד שדרישותיו של בית הדין בעניין זה חרגו מן ההסכם ומחוות הדעת (הן של הרב ד' הן של שירותי הרווחה) – מה שהוסבר בהחלטת בית הדין קמא בהיות עניינים אלה חורגים מתחום עניינם של שירותי הרווחה (אם כי בית הדין לא מצא לנכון לתת את דעתו על המשמעות המצויה גם מצויה בתחום מקצועיותם של הללו: המשמעות של אי־קיומם של הסדרי שהות כלשהם של הילדים עם האב אם לא יצליח האב להניח את דעת בית הדין קמא בנוגע לשתי דרישות אלה או כל עוד לא יצליח בכך), אלא שחרגו הן אפילו מדרישותיה של המשיבה שכאמור הבהירה כי אם תצטרף בעצמה לנסיעתם של הילדים לחו"ל (ובכפוף למימונו של המערער את נסיעתה זו) – לא תתנגד לה.

 י.         המערער, כאמור בראשיתו של פסק דיננו זה, הגיש ערעור על צבר החלטותיו של בית הדין קמא, ואם נפרט יותר הרי שתחילה ערער על ההחלטות שמט"ו באייר ומכ"ב בו (23.5 ו־30.5 בהתאמה) ומשניתנה ההחלטה בג' בסיוון (9.6) ביקש לצרף אף אותה לערעורו.

ההחלטה שנתן אחד החתומים מטה בד' בסיוון (10.6) הורתה כי המשיבה רשאית להגיב על הערעור, לרבות הבקשה לצירופה של ההחלטה מג' בסיוון אליו והשלמת הטיעונים שבה, בתוך חמישה־עשר יום. ביום הארבעה־עשר הוגשה בקשה על ידי עו"ד לילך מנחם, מייצגת חדשה ששכרה המשיבה, שבה נאמר כי אך באותו יום קיבלה לידיה את ייצוגה של המשיבה ומשכך מבקשת היא ארכה של שבעה ימים.

נזכיר כי הייתה זו הפעם השלישית בתולדות ההליכים שבענייננו שהוגשה בקשה כגון זו מטעמה של המשיבה ובנימוק מעין זה: הפעם הראשונה הייתה יום טרם כלות המועד שעד אליו הורה לה בית הדין קמא בהחלטתו מי"ח באלול התשפ"ג (4.9.23) להגיב לבקשת המערער להורות על קיום הסדרי השהות בסוכות. הבקשה נומקה על ידי באת כוח המשיבה – אז והיום – עו"ד ענבל גרשון, בקבלת הייצוג בתיק רק אז (בית הדין קמא נעתר אז לבקשה באופן חלקי בלבד ונתן ארכה בת שבוע בעוד המשיבה ביקשה ארכה בת חודש ימים שנועדה להסתיים לאחר חג הסוכות!). הפעם השנייה שנומקה בשכירתו של עו"ד שיבר, הייתה לאחר שבי' בניסן התשפ"ד (18.4.24) קבע בית הדין קמא את פרק הזמן להגשת שאלות ההבהרה לעובדת הסוציאלית – טרם מתן החלטה בנוגע להמשך ההליך – עד לכ"ד בניסן (2.5) ורק לאחר מכן יורה בית הדין בדבר המשך ההליך, אז הוגשה הבקשה ביומה האחרון של התקופה שנקצבה ובית הדין התבקש ליתן ארכה בת עשרה ימים.

המערער הגיש לבית הדין את התנגדותו לבקשת הארכה, ובהחלטה שניתנה בכ"א בסיוון התשפ"ד (27.6.24) נעתר בית הדין לבקשת הארכה באופן חלקי, וכפי שנאמר בהחלטה "לא בלי התלבטות שכן התנהלות המשיבה אכן נראית כהתנהלותו של מי שמנסה 'להרוויח זמן' בדרך לא ראויה של החלפת (או שמא תוספת) מייצגים ברגע האחרון". הארכה שניתנה לעניין התגובה לערעור הייתה של חמישה ימים ולעניין בקשת המערער לסעד דחוף (שעליה נעמוד להלן) – שלושה ימים.

בכ"ה בסיוון (1.7) – יום טרם כלות הארכה להגשת התגובה לערעור ולאחר שכלתה הארכה להגיב לבקשת הסעד הדחוף – הוגשה בקשה נוספת למתן ארכה. אכן הפעם – ואולי לאור האמור בהחלטה הנ"ל – כנראה הבינו המשיבה ובאת כוחה הישנה – חדשה, עו"ד ענבל גרשון, כי הסאה כבר הוגדשה והסתפקו בבקשת ארכה בת יום אחד. הבקשה נומקה בנישואיה של המשיבה בשנית כחודשיים קודם לכן ובעול גידול המשפחה המוטל עליה, נטען בה – ללא הסבר – כי חילופי המייצגים אף הם נבעו מכך ונאמר כי באת כוחה "העיקרית והראשונה", עו"ד ענבל גרשון, "נכנסה אמש לעובי הקורה שוב לאחר הפסקת מה ולא היה זה ב'כדי שייעשו' להגיב בתוך מס' שעות בנסיבות התיק הקשות".

בהחלטה שניתנה בו ביום נדחתה בקשה זו תוך קביעה והנמקה כדלהלן:

נישואי המשיבה בשעה טובה ומוצלחת, ודאי משנערכו לפני חודשיים, אינם עילה למתן ארכה וקשה גם להבין את הקשר בינם לבין חילופי המייצגים. זכויותיו הדיוניות של המערער נפגעו דיין, ולכאורה – נוכח הפרת ההתחייבויות לכאורה – גם אלה המהותיות נפגעו, ואין הצדקה להמשך הפגיעה בהן במתן ארכה על גבי ארכה.

התגובה לערעור תוגש במועד שנקבע (לאחר הארכה) היינו עד ליום ג' כ"ו בסיוון (2.7).

יא.        באותה החלטה גם נקבע כי מאחר שבנוגע לסעד הדחוף המבוקש חלף כבר הזמן לתגובה – נעתר בית הדין לבקשה ומורה על מתן הסעד האמור.

ובמה דברים אמורים?

לאורך הבקשות הרבות שהגיש המערער לבית הדין קמא נשזרה שוב ושוב גם בקשה להורות למשיבה להנפיק לילדים דרכונים חדשים, בשלב הראשון ביקש זאת נוכח קרבתו של מועד פקיעתם של הדרכונים, בהמשך אכן פקע תוקפם של הדרכונים והמערער ביקש להורות על הנפקת חליפיהם.

בתגובות שהגישה המשיבה לבית דין קמא התעלמה היא מבקשה זו, גם בית הדין קמא בהחלטותיו התעלם ממנה. זאת אף שהנפקת דרכונים היא אומנם 'תנאי הכרחי' ליציאת הילדים אל אביהם לחו"ל 'אך בלתי־מספיק', לאמור: גם אם יש חששות שבשלהם התנגדה המשיבה לנסיעת הילדים לחו"ל ובשלהם גם אימץ בית הדין קמא את עמדתה – לא היה בכך כדי לחייב את דחיית בקשתו זו של המערער וודאי שלא כדי להצדיק התעלמות ממנה.

אכן אם ההנחה והמגמה הן כי בשום שלב ובשום תנאי לא תתאפשר טיסת הילדים אל המערער, למרות ההסכם, למרות חוות דעתו של הבורר וחוות דעתם של שירותי הרווחה, וכך אף אם יתמלאו לכאורה כל דרישות המשיבה – היינו אם יאות המערער כי היא היא תהיה המלווה שתצטרף אל הילדים וכי הוא אף יממן את טיסתה שלה – או כל דרישות בית הדין – היינו כי יוכח שאין האב יכול להגיע ארצה וכי תונח דעת בית הדין בנוגע לערובות לשוב הילדים ארצה, אם זו המגמה וזו ההנחה – אכן אין תכלית לדרכונים ואין תוחלת בהנפקתם. אלא שמכאן עולה השאלה: האומנם זו המגמה וזו ההנחה? האם כל הדרישות אינן אלא אמצעי להגיע למגמה זו ולהצדיק הנחה כזו, כסות להחלטה שגמלה בלב המשיבה ושאומצה משום מה בבית הדין קמא למנוע את הגעת הילדים אל האב ויהי מה, כשכל המתואר לעיל אינו אלא אמצעים לדחיית הקץ? אם לא כך, מדוע לא יונפקו הדרכונים כדי לאפשר את טיסת הילדים אל האב בהקדם – מייד לכשיתמלאו כל התנאים שלכאורה מאפשרים זאת אף לשיטת המשיבה ולשיטת בית דין קמא?

אם נבקש 'ללמד זכות' נוכל לומר כי לא משום כך הייתה ההתעלמות מסוגיית הדרכונים אלא משום השמטה וחוסר שימת לב לעניין זה שאף כי הכרחי הוא – אין הוא העניין המרכזי שנצרך להכרעה, ונוכל גם לומר כי ההנחה הייתה כי לכשייקבע כי בשלו התנאים ליציאת הילדים לחו"ל תתאפשר הנפקת הדרכונים בתוך זמן קצר, ומשכך – מה לו לבית הדין להקדים וליתן הוראות לעניין זה ומה לה למשיבה להשיב לגביו. דא עקא, כפי שנראה להלן המשיבה לפחות אינה סבורה כי הנפקת הדרכונים יכולה אכן להיעשות בתוך זמן קצר – מה שמקשה על 'לימוד זכות' כזה לגביה.

כך או כך, משלא נעתר בית הדין קמא לבקשת המערער, צירף המערער לערעור שהגיש לפנינו גם בקשה לסעד דחוף, כהגדרתו, מתן הוראות בדבר הנפקת הדרכונים. ומשלא הגיבה המשיבה נעתר בית דיננו כאמור לבקשתו זו של המערער והורה בסיומה של ההחלטה הנ"ל שמכ"ה בסיוון (1.7), שאותה נתן אחד החתומים מטה, כדלהלן:

ניתן בזה צו המורה למשיבה להסדיר דרכונים תקפים לקטינים ילדי הצדדים בתוך 48 שעות. המשיבה תודיע לבית הדין על ביצוע הוראה זו ותצרף אסמכתה לכך בתוך 24 שעות נוספות לאחר הסדרת הדרכונים.

אם לא תעשה המשיבה כאמור, ישקול בית הדין לחייבה בהוצאות לדוגמא.

יב.        למרות הוראתו החד משמעית של בית הדין לא הונפקו הדרכונים, ככל הידוע לנו, עד עתה:

יומיים לאחר ההחלטה האמורה, בכ"ז בסיוון (3.7), הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה, את הבקשה (שתוכנה מובן מן ההחלטה לדחייתה ושמטעמי קיצור לא נביאנה כאן במלואה) דחה דיין בית דיננו, מן החתומים מטה, בהחלטה שנתן למוחרת היום, בכ"ח בסיוון (4.7), בהטעימו:

הבקשה לעיכוב ביצועה של החלטתי שהורתה למבקשת להסדיר דרכונים לקטינים – נדחית.

א.       בהחלטתי הנ"ל נעתרתי לבקשת המערער (המשיב בבקשת עיכוב הביצוע הנוכחית) לאחר שהמבקשת לא מצאה לנכון להגיב לבקשה במועד שנקבע, תוך שהעדר התגובה מתורץ בדיעבד – בבקשה למתן ארכה שהוגשה בעצמה לאחר המועד – בחילופי גברי בצוות הייצוג של המבקשת (שם: המשיבה).

החלטות הקוצבות מועד לתגובה לבקשה אינן בבחינת המלצה בלבד, מדובר בהוראות מחייבות וכשצד להליך בוחר שלא להגיב למועד – התוצאה הצפויה היא היעתרות לבקשה, הצד שבחר שלא להגיב לה אינו יכול להלין אלא על עצמו.

וכפי שהובהר בהחלטה קודמת, החלפת מייצגים ברגע האחרון אינה מכשירה התנהלות של אי־הגשת תגובה בעניין.

ב.       בין כך ובין כך נזכיר גם שתקנות הדיון אינן מכירות הליך של בקשה לעיכוב ביצוע המוסבת על החלטה של בית הדין הגדול – ערכאת הערעור אלא אך ורק בקשה לעיכוב ביצוע של החלטת הערכאה הדיונית, כשהיא נלווית לערעור על אותה החלטה.

ג.       לעניין הטענות והחששות המובעים בבקשה שלפניי נזכיר את המובן מאליו – שנִכְחוֹ יש לראות את הבקשה הנוכחית גם כניסיון להטעות – כי הנפקת דרכונים אינה, כשלעצמה, הוראה בדבר יציאת הקטינים לחו"ל, אלא שמאפשרת היא יציאה כזו ומבטיחה כי ככל שתתקבל החלטה בעניינה תהיה האפשרות ליישמה ללא עיכוב שאינו מן הדין.

ד.       אעיר כי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע, גם לו הייתה זו מוצדקת ומוגשת כדין, אינה מעכבת את הביצוע […]

המבקשת נדרשת להבהיר אם אכן קיימה את החלטתי ומתי, וככל שלא עשתה זאת עד כה – לבצע את ההחלטה באופן מיידי.

הפרת החלטתי תהיה בבחינת 'ביזיון בית הדין' על כל המשתמע מכך ועשויה להביא לנקיטת צעדי אכיפה בהתאם להוראות החוק.

ה.       לפנים משורת הדין לא אשית הוצאות משפט בגין בקשה זו אף שמן הראוי היה כי יושתו. אכן מכאן ואילך אם תמשיך המערערת במעשיה, בית הדין יחייבה בהוצאות לדוגמא.

עוד טרם הבקשה וההחלטה האמורות הגיש המערער עצמו אסמכתה לקביעתו תור לילדי הצדדים להנפקת הדרכונים – את קביעת התור אפשר כידוע לעשות גם מרחוק, מחו"ל, בניגוד להנפקת הדרכונים בפועל המצריכה את ההתייצבות בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה. את התור קבע המערער ללשכת ירושלים – דרום, הר חומה, לשכה שאולי אינה הקרובה ביותר למקום מגורי המשיבה והילדים אך לכאורה גם אינה מרוחקת מרחק בלתי־סביר, והוא נועד לכ"ו בסיוון (2.3) – יום לאחר מתן ההחלטה שהורתה על הנפקת הדרכונים, בהתאם להוראה כי זו תיעשה בתוך 48 שעות.

התור שקבע המערער לא נוצל, בהחלטה נוספת שניתנה בא' בתמוז התשפ"ד (7.7.24) עמד בית דיננו על הודעתו זו של המערער ועל הימשכותה של הפרת ההחלטה הקודמת בדבר הנפקת הדרכונים ועדכונו של בית הדין על כך:

המערער צירף אסמכתה כי קבע תורים להנפקת דרכונים לילדים. המועד שנקבע לכאורה חלף כבר, אולם יכולה המשיבה כמובן לקבוע תור חלופי בעצמה (ככל שלא הונפקו הדרכונים עדיין).

נזכיר כי בית הדין הורה למשיבה להנפיק את הדרכונים ודחה את בקשתה לעיכוב ביצועה של החלטה זו. אנו ממתינים לקבלת עדכון בעניין וכפי שכבר הובהר – הימנעות מקיום הוראת בית הדין עשויה לגרור אחריה הליך על פי פקודת בזיון בית הדין.

נוסיף כי ככל שתימשך הפרת ההוראה תישקל גם אפשרות של מינוי אפוטרופוס לקטינים לצורך הנפקת הדרכונים.

המשיבה תבהיר בתוך שלושה ימים אם ומתי הונפקו הדרכונים כנדרש.

שלושה ימים לאחר שניתנה החלטה זו הודיעה המשיבה לבית הדין כי "לאחר מאמצים רבים ביותר והקדשת זמן רב רבות למעלה מכוחותיה, הצליחה בס"ד לקבוע תורים להנפקת דרכונים לכל צאצאיה". דא עקא, לא זו בלבד שדובר בקביעת תורים בלבד ולא בהנפקת הדרכונים בפועל כפי שנדרשה לעשות כבר קודם לכן, אלא שהתורים אף לא נקבעו למועד סמוך. המשיבה אומנם הסבירה כי מדובר ב"מועד המוקדם ביותר שניתן באתר הלשכה ברשת", אלא שמועד "מוקדם ביותר" זה הוא ד' בתשרי התשפ"ה (6.10.24) – כשלושה חודשים לאחר המועד שבו נדרשה להנפיק את הדרכונים. התורים נקבעו כדברי המשיבה.

התורים נקבעו "בסניף 'לשכת האוכלוסין וההגירה' בעיר מגוריהם – בית שמש" וייתכן שבלשכה זו לא היו תורים פנויים מוקדמים יותר (אם כי אין אנו יכולים להניח כך בוודאות), אולם לא ברור מניין שאבה המשיבה לעצמה את העוז להמשיך ולהפר ברגל גסה את הוראתו החוזרת ונשנית של בית הדין שעה שברור הוא, כפי שהראה המערער, שאפשר היה לקבוע מועד מוקדם להנפקת הדרכונים, ואף לעמוד בדרישה המקורית להנפקתם בתוך ארבעים ושמונה שעות, באמצעות לשכות אחרות של רשות האוכלוסין וההגירה, וחובתה של המשיבה הייתה לעשות כן גם אם נדרשה לצורך כך לוותר על הנוחות שבהנפקת הדרכונים בעיר מגוריה דווקא.

לא למותר להעיר ולהאיר כי מעת הפנייה ללשכה ועד לקבל הדרכון בדואר רשום עשויים לחלוף עד שישה שבועות ועיכוב הפנייה ללשכה עד למועד התור שקבעה המשיבה לילדיה – משמעו כי בפועל, גם אם יוחלט כי הללו יצאו לחו"ל לשהייה עם אביהם, לא יוכל הדבר להתבצע בחופשת סוכות התשפ"ה, בהתאם להעדפתו הצפויה של המערער שביקש בפעמים הקודמות את הגעת ילדיו אליו לחגים ולהעדפה של הגעת הילדים אל המערער בלי פגיעה יתרה בשגרת לימודיהם.

הרקע והשתלשלות העניינים עד כה תורמים לסברה כי ייתכן שכוונת המשיבה היא כי המועד שנקבע הוא "המועד המוקדם ביותר" שהנפקת הדרכונים בו לא תהווה מכשול לרצונה לסכל את נסיעת הילדים אל המערער…

 במסגרת אותה הודעה גם הבהירה המשיבה את המובן מאליו – גם נוכח ההחלטה הקודמת – כי "אין בקביעת התורים להנפקת הדרכונים משום הסכמה כל שהוא מצידה לדרישה להוצאת הילדים לחו"ל". הבהרה זו לגיטימית היא כמובן, גם אם אינה נצרכת, אלא שהמשיבה אף הוסיפה לה אמירה כי "עניין זה נדון יהיה בשעתו ובמקומו בפני כבוד בית המשפט העליון אם תזדקק לכך" – אמירה זו פסולה בהיותה משדרת כפירה בסמכותו של בית הדין ושגויה שכן בית המשפט העליון אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו של בית דיננו ועל כן אינו אמור לדון לגופו של עניין בשאלת יציאת הילדים לחו"ל, אלא לכל היותר – ככל שיעתור מי מהצדדים אל בית המשפט העליון בטענה כי ההליך שנוהל בבית דיננו לעניין הוצאת הילדים לחו"ל נוהל שלא בסמכות או תוך חריגה מכללי הצדק הטבעי וכדומה.

יג.        נשוב עתה לעניינו העיקרי של ההליך.

בית הדין הורה כאמור על הגשת תשובה לערעור, וזו אכן הוגשה. ההחלטה מא' בתמוז התשפ"ד (7.7.24), שחלק אחר שלה הוזכר לעיל, עסקה גם בתשובה זו וכך נאמר בה:

לפניי תשובת המשיבה לערעור.

כבר עתה ייאמר, גם אם בלי לקבוע מסמרות, כי הטענה המשמעותית ביותר שמצאתי בתשובה זו היא כי אין כיום ערך לערובה שנקבעה כתנאי להוצאת הקטינים לחו"ל, שכן, לטענת המשיבה, הערובה – דירת הורי המערער – שועבדה במקביל בשעבודים נוספים.

המערער יגיב לטענה זו, וככל שהוא מכחיש אותה (או מודה כי ישנם שעבודים נוספים אלא שהללו הם בסכומים שאינם פוגעים ביכולתה של הדירה לשמש ערובה) – ימציא אסמכתה לדבריו, נסח טאבו של דירת הוריו.

לאחר קבלת התגובה ישקול בית הדין כיצד להמשיך בניהול התיק.

המערער הגיב והמציא אסמכתה להיות דירת הוריו נקייה משעבודים.

משכך, לאחר ששב בית דיננו בהרכבו המלא ועיין בערעור ובתשובה לו, בחן את הרקע כולו ושקל את הדברים בדעתו, קבע בית דיננו כי הליך זה ונסיבותיו מצדיקים הוראה על הגשת סיכומים ופסיקה על בסיסם של הללו ושל יתר החומר שבתיק, בהתאם לתקנות הדיון. כך קבענו ונימקנו בהחלטה מי' בתמוז התשפ"ד (16.7.24):

לפנינו תגובת המערער לעניין דירת הוריו המשמשת – על פי ההסכם – ערובה לשיבת הקטינים ארצה ככל שייסעו לחו"ל בהתאם להסכם, לרבות נסח טאבו עדכני המלמד כי הדירה נקייה משעבודים.

בנסיבות העניין: (א) עובדתית – אין הקטינים מתראים עם אביהם זה זמן רב, (ב) כשהאב טוען לניכורם ממנו וכשהדעת נותנת כי גם אם נקבל את טענת האם כי אין היא יוצרת ניכור מכוון עשוי ניכור כזה להיווצר עם המשך הנתק, וכשברור לכאורה כי אי־נסיעת הקטינים אל האב לחו"ל אף נוגדת את ההסכם שאושר ושקיבל תוקף של פסק דין, אלא שעלינו לבחון את תשובת המשיבה הטוענת כי יש הצדקה לסטייה מהוראות ההסכם, (ג) בעומדנו ערב פגרת הקיץ וכשברור כי קיום דיון פרונטלי בערעור לא יוכל להיות בטווח הזמן הקרוב, משמעות הדברים היא כי הנתק בין האב לילדים יימשך – גם אם יתברר כי הדין עם האב וכי אין הצדקה לנתק זה ולהפרת ההסכם – עוד חודשים רבים.

בנסיבות אלה ולאחר ששבנו ועיינו בכתב הערעור עצמו ובתשובת המשיבה לו, באנו לידי מסקנה כי שורת הדין והצדק היא לפעול במקרה זה בהתאם לתקנה קמח לתקנות הדיון המורה:

בית הדין רשאי להורות לבעלי הדין לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה או על שאלה מסוימת שקבע בית הדין, בין נוסף על טענות שבעל פה ובין במקומן, בין שהתחילו בטענות שבעל פה ובין לפני כן.

משכך אנו מורים כי הצדדים יגישו סיכומים "על הפרשה כולה", במקביל, בתוך עשרה ימים במקום לטעון בעל פה. כל אחד מהצדדים יהיה רשאי להגיב על סיכומי רעהו לאחר הגשתם בתוך שבעה ימים נוספים, ולאחר מכן יכריע בית הדין בערעור.

מן האמור בהחלטה לרבות אזכור הפגרה עלה כי ימי הפגרה יעלו למניין הימים אם כי בשגגה לא נכתב הדבר בפירוש. הצדדים עצמם אכן הבינו כך כפי שעלה מבקשותיהם אלא שהמערער הגיש בקשה להוראה מפורשת כזו, ואילו המשיבה הגישה בקשה למתן ארכה 'עד סוף הפגרה' ולמצער ארכה של עשרה ימים נוסף לאלה שנקצבו בהחלטה. בי"א בתמוז התשפ"ד (17.7.24) ניתנה

החלטה שהיוותה מענה לבקשת המערער ובה בעת היעתרות חלקית לזו של המשיבה, ובה נקבע כי תינתן הארכה בת עשרת הימים, מלבד עשרת הימים שנקצבו מלכתחילה, ובהתאם לכך יוגשו סיכומי הצדדים (במקביל) עד א' באב (5.8) ולאחר מכן יוכל כל אחד מהם להגיב לסיכומי חברו בתוך שבעה ימים נוספים.

יד.        באותה החלטה, ואף שניתנה בה ארכה בהתאם לבקשת המשיבה (אם כי בהתאם לאפשרות המינימלית שבה), בא מענה לטיעונה של המשיבה בבקשת הארכה שבו ייחסה מורכבות לנסיבות התיק. בא בה, בשולי הדברים, אף מענה לאמירה נוספת שלה שלפיה אם יפסוק בית דיננו "כנגד דעתה הנחרצת של המשיבה" תפנה היא "לערעור לכבוד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ" – אמירה זו ראויה לאזכור מיוחד גם על רקע אמירתה בבקשה קודמת, שעליה עמדנו לעיל כי "עניין זה נדון יהיה בשעתו ובמקומו בפני כבוד בית המשפט העליון אם תזדקק לכך", וכך נאמר בהחלטת בית הדין בהקשר לכך:

המשיבה מוסיפה בבקשתה כדלהלן:

באם למרבה הצער תיפול הכרעת כבוד בית דין חשוב זה כנגד דעתה הנחרצת של המשיבה כי אין כלל מקום לאפשר את הטסת הקטינים לחו"ל, תפנה האם לערעור לכבוד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ להוצאת 'צו מניעה' להחלטת כבוד תורתם, ואם כן, ראוי שבעתיים שיוקצו ימים רבים להגשת הסיכומים למען יוכלו כבוד תורתם לקבל החלטה מתוך שיקול דעת רחב בהסתמך על כמה שיותר נתונים שיוכלו להתמודד משפטית כנגד הערעור לכבוד בית המשפט העליון. אולם טיעון זה מונח לשיקול דעתם האישי של כבוד תורתם, ואינו טיעון המתבקש לטובת המבקשת.

עתירה לבג"ץ היא זכות העומדת למשיבה כלכל בעל דין, וככל שהכרעתנו תהיה שלא לרוחה ותסבור היא כי יש באמתחתה טיעונים היכולים לבסס עתירה כזו – תוכל כמובן לממש זכות זו. (נזכיר לה כי בג"ץ אינו ערכאת ערעור על בית דיננו ועילות ההתערבות שלו בפסיקותינו מוגבלות.) מכל מקום 'איום' בעתירה במסגרת בקשה כשלפנינו כ"טיעון המונח לשיקול דעתם האישי של כבוד תורתם, ואינו טיעון המתבקש לטובת המבקשת" אינו ראוי.

מכל מקום דבריה הללו של המשיבה – לא רק שאין בהם כדי להצדיק ארכה נוספת להגשת הסיכומים אלא שהם מחזקים את הסברה כי מן הדין לקצוב פרקי זמן מצומצמים (כפי הנצרך אומנם אך לא מעבר לכך) כדי למנוע מצב שבו גם אם יתקבל הערעור לבסוף, בפועל יתמשך הנתק של המערער מילדיו זמן רב, העשוי להתארך עוד בשל עתירה לבג"ץ, כשקבלת הערעור או אף דחיית העתירה כידוע אינן יכולות להחזיר את גלגל הזמן אחורנית ולפצות על העדר הקשר, ולעיתים מדובר לא רק באובדן הקשר בפרק זמן זה אלא אף בפגיעה בלתי־הפיכה גם בעתיד הקשר של האב עם ילדיו.

טו.        במסגרת אותה החלטה התבקשה המשיבה גם להגיב לבקשה נוספת של המערער שבה טען נגד דבריה בעניין אי־זמינותם של תורים קרובים להנפקת הדרכונים והראה כי בידו עלה גם עלה למצוא מועדים קרובים מאלה בכמה מלשכות האוכלוסין וההגירה.

המשיבה השיבה וכה אמרה (ההדגשות אינן במקור):

המשיב כאמור, פנה באמצעות בא כוחו הנכבד לבית דין חשוב דנן, ו'תלמודו בידו'… 'אסמכתאות והוכחות מצולמות' לפיהן, המשיבה אשר טענה קמי כבוד תורתם לפני כשבוע ימים (מעת כתיבת שורות אלו) כי פנתה לאתר 'לשכת האוכלוסין וההגירה' על מנת לקבוע תורים להנפקת דרכונים לקטינים ו'זכתה' למועדי תורים רק לעוד שלושה חודשים, שקר דיברה!! שכן הוא בכבודו ובעצמו (או 'שלוחו של אדם'..) פנה לאתר זה כשתוצאות החיפוש העלו כי ישנן תורים פנויים 'בו ביום!' בעיר ביתר עילית, ובערים נוספות ברחבי ארץ הקודש..

ובכן. לעניות דעת החתומה מטה, דין טענות אלו, להידחות על הסף כליל לאלתר, תוך חיובו של המשיב בהוצאות משפט כבדות, מוגברות וניכרות לדוגמה 'למען ישמעו וייראו' על ניסיונו הנואל למרבה הצער לזרות חול בעיני כבוד תורתם, ולהציג עובדות עמומות ועראיות. ובמה דברים אמורים?

ביום 7.7.24 פסק כבוד תורתם כי 'האישה תעדכן את בית הדין בתוך שלושה ימים האם קבעה תורים להנפקת הדרכונים לקטינים ולמתי", וזאת לאחר שדחה בקשתה ל"עיכוב ביצוע" בעניין.

האישה מיהרה, על אף הקושי הרגשי הרב בדבר, והקדישה מזמנה – כאם לעשרה ילדים!! שעות על גבי שעות !! להזנת נתוני הקטינים באתר בפרוטרוט, להמתנה מורטת עצבים לשכלול הנתונים באתר ש'קרס' פעם אחר פעם… עד לקבלת תורים מפורטים עבור כל אחד ואחד מהם, כשהתורים נתנו במועד קביעתם, הוא המועד אשר הציגה לפני כבוד תורתם!

המשיב, נהג למרבה הצער בעורמה רבה, ופנה במועד אחר לאתר הלשכה, או אז 'נגלו לפניו' תורים במועדים פנויים, אולם נתונים אלו הם למרבה הצער השמת כבוד תורתם ללעג ולקלס חלילה, כיוון והנתונים משתנים באתר מזמן לזמן, ואם בכמה שעות ייתכנו שינויים קל־וחומר בכמה ימים…

וקל־וחומר בן בנו של קל־וחומר בימות הקיץ והחופשות, עת אשר העומס רב כפול ומשולש על מחשבי אתרים אלו, זה קובע עשרה תורים וזה מבטל חמישה ובבחינת 'שעה ליום תחשב"…

זאת ועוד. האם יעלה על הדעת שהאישה מחויבת לכתת רגליה בכל רחבי ארץ הקודש על מנת להנפיק דרכונים לקטינים?? יוזכר כי ב'הסכם הגירושין' המדובר והנודע לא נרמז ברמז קל שבקלים כי חובת 'הנפקת דרכונים' אלו מוטלת על האם במקום מסוים כלל וכלל, אך אף אי נימא שחיוב זה מוטל עליה מדין 'הכשר מצווה בהידור'.. וכי מחויבת היא להיטלטל בשל כך לכל נקודה בארץ?? האישה קבעה בתום לב תורים להנפקת דרכונים בעיר מגוריה – בית שמש יצ"ו, והתורים אותם הגישה קמי כבוד תורתם הם אכן התורים הראשונים שהוצגו בפניה!!

כללו של דבר. לחוכא ולאטלולא ייחשבו טענותיו ו'הוכחותיו' של המשיב בדבר 'זמינות יתרה' של תורים להנפקת דרכונים, מאחר ואלו משתנם מרגע לרגע, ולא ניתן להוכיח בשום פנים ואופן כי אף בעת ובעונה שבקשה המבקשת את זימון התורים, פנויים היו תורים אלו, ודוק, וכן מפני כי הדברים מחוורים כשמש בצהרי יום, על פניו, כי אין 'חובת ההשתדלות' של האישה ב'הנפקת דרכונים' אלו, להיטלטל בכל רחבי ארץ הקודש.

קשה להפריז בתיאור עזות המצח שבתגובה זו.

נזכיר: בכ"ה בסיוון (1.7), ניתנה החלטה המורה למשיבה "להסדיר דרכונים תקפים לקטינים ילדי הצדדים בתוך 48 שעות" – לא "לקבוע תור" אלא "להסדיר דרכונים". המשיבה נדרשה באותה החלטה להודיע לבית הדין על ביצוע ההחלטה ולצרף אסמכתה לכך בתוך 24 שעות נוספות.

המשיבה הפרה את ההחלטה ברגל גסה. אכן הגישה המשיבה בעניינה בקשה לעיכוב ביצוע, שנדחתה, אלא שכידוע – ואת זאת יודעת ודאי לפחות באת כוחה של המשיבה וידעה זאת אף טרם דחיית הבקשה – בקשה לעיכוב ביצוע אינה מקנה 'אוטומטית' עיכוב ביצוע, אף לא זמני, עד להחלטה בבקשה.

אך לא די בכך. בהחלטה שבה נדחתה בקשת עיכוב הביצוע, שניתנה בכ"ח בסיוון (4.7), דובר שוב, מפורשות, על "החלטתי שהורתה למבקשת להסדיר דרכונים לקטינים" ובעניינה, לאחר שנומקה דחיית הבקשה לעיכוב הביצוע, נאמר כי "המבקשת נדרשת להבהיר אם אכן קיימה את החלטתי ומתי, וככל שלא עשתה זאת עד כה – לבצע את ההחלטה באופן מיידי".

לא זו אף זו, בהחלטה הנוספת שניתנה אכן בא' בתמוז (7.7) – לאחר שהמערער הראה כי הצליח בנקל לקבוע תורים להנפקת הדרכונים 'מהיום למחר' – הזכיר בית הדין "נזכיר כי בית הדין הורה למשיבה להנפיק את הדרכונים ודחה את בקשתה לעיכוב ביצועה של החלטה זו". בהמשך לתזכורת זו בה בית הדין והורה מפורשות "המשיבה תבהיר בתוך שלושה ימים אם ומתי הונפקו הדרכונים כנדרש".

לו הייתה המשיבה טוענת כי ביקשה למלא אחר הוראת בית הדין ככתב וכלשונה אך בהיעדר תורים זמינים לא עלה הדבר בידה – אולי החרשנו, היה אפשר לפקפק מאוד באמיתות הדברים, אך לפחות לא היו הם בבחינת שקר בוטה. אלא מאי? המשיבה לא הסתפקה בכך אלא ניסתה להציג עצמה כאילו מילאה אחר הוראת בית הדין ועל כן יש לדחות את בקשת המערער ואף לחייבו בהוצאות משפט "כבדות, מוגברות וניכרות".

אמירתה של המשיבה כי בהחלטה מא' בתמוז (7.7) נדרשה היא רק לעדכן את בית הדין אם קבעה תורים להנפקת הדרכונים ולמתי היא שקר גס ובוטה, וניסיון זול להטעות את בית הדין תוך שהמילים 'האישה תעדכן את בית הדין בתוך שלושה ימים האם קבעה תורים להנפקת הדרכונים לקטינים ולמתי" נתונות בתוך מירכאות משל היו ציטוט מהחלטת בית הדין.

מסתבר אפוא שבדברי המשיבה על "ניסיונו" של המערער "לזרות חול" בעיני בית הדין התקיים 'כל הפוסל – במומו פוסל', ודומה אפוא שיש לפסוק בעניינה 'במאי דפסיק אנפשיה' (כלשון הגמרא בגיטין) ולהשית עליה 'הוצאות משפט כבדות, מוגברות וניכרות', ואם בסופו של פסק דיננו לא נעשה כן לא יהיה זה אלא 'לפנים משורת הדין'.

 השקר האמור אינו ממצה את כל הנפסד והמגונה שבתגובתה זו של המשיבה.

מצטרפת אליו גם ההיתממות בנוגע ל"נתונים המשתנים מזמן לזמן" שבגינם לטעמה אין להסיק דבר מהצלחתו של המערער למצוא תורים פנויים מוקדמים בהרבה בלשכות השונות, וכך גם הצגת הדברים כביכול המשיב (היינו המערער) "נהג בעורמה" כשפנה ללשכה במועד אחר ומצא תורים פנויים – נזכיר כי המערער פנה ללשכה ומצא תורים פנויים קרובים לפחות פעמיים: פעם אחת כעולה מן ההודעה שהגיש מייד לאחר ההחלטה שהורתה למשיבה להסדיר את הדרכונים, טרם טענה היא דבר בנוגע להעדר התורים – וממילא ברי הוא כי פנייה זו לא באה כדי להראות כי המשיבה "שקר דיברה" באומרה כי אין תורים כאלה, שהרי פנייה זו קדמה לאותו שקר שכביכול אותו ביקשה להזים; ופעם שנייה לאחר שאכן העלתה המשיבה את טענתה בדבר העדר תורים, כשהפעם הראה המערער כיצד מצא בקלות לפחות ארבעה תורים פנויים 'מהיום למחר' או לכל היותר 'מהיום למוחרתיים'. 'פתי יאמין לכל דבר', אך הסבורה המשיבה כי כה פתיים אנו עד כי נאמין כי באורח פלא מצליח המערער פעם אחר פעם למצוא תורים פנויים בטווח של יום–יומיים ורק היא, לרוע מזלה ולמרות רצונה הכן, כושלת בכך ומצליחה למצוא תור רק למועד שלאחר שלושה חודשים?! הסבורה היא כי נשתכנע כי פער כזה אינו אלא תולדה של 'הנתונים המשתנים מזמן לזמן' שבאורח פלא משתנים לטובה כל אימת שמנסה המערער, החפץ באמת בהנפקת הדרכונים, לקבוע תור ולרעה כל אימת שמנסה היא, שאינה חפצה בהנפקת הדרכונים ופונה לקבוע תור לכך כמי שכפאה שד, לעשות זאת? וכי העומס על מחשבי לשכת האוכלוסין הנגרם "בימות הקיץ והחופשות" פוסח בדרך נס על המערער?

אשר לטיעון המיתמם "האם יעלה על הדעת שהאישה מחויבת לכתת רגליה בכל רחבי ארץ הקודש על מנת להנפיק דרכונים לקטינים?" "וכי מחויבת היא להיטלטל בשל כך לכל נקודה בארץ?" "אין 'חובת ההשתדלות' של האישה ב'הנפקת דרכונים' אלו, להיטלטל בכל רחבי ארץ הקודש":

1.  יעלה גם יעלה על הדעת כי לאחר שפועלת המשיבה קרוב לשנה לסכל את אפשרות הגעת הילדים לאביהם בהתאם להסכם ולחוות הדעת השונות, בנימוקים מנימוקים שונים שבהם משכנעת היא את בית הדין קמא, ותוך התעלמות מוחלטת שלה מהבקשה להנפיק את הדרכונים – מה שגם לו צדקה בכל טענותיה לא הייתה מניעה שתעשהו, ושנדרש היה ודאי אם כנים היו דבריה כי לא תתנגד לנסיעת הילדים לו רק תתלווה אליהם בעצמה – תידרש היא אכן למאמץ יתר כדי לעשות זאת עתה. להלין – אין לה אלא על עצמה, שכן "לולי התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמים", היינו לולי התנהלותה זו יכולה הייתה זה מכבר לקבוע תור להנפקת הדרכונים בלשכה הקרובה למקום מגוריה ובמועד הנוח לה, בשובה ובנחת.

2.  לא רק 'יעלה על הדעת' אלא חובה היא לקיים החלטות שיפוטיות, אף אם כרוך הדבר במאמץ ואף אם לדעת המשיבה או לדעתה של באת כוחה שגויות הן. משהורה בית הדין פעם ופעמיים לא רק לקבוע תור אלא להנפיק את הדרכונים בפועל, ומשקצב בית הדין לכך פרק זמן שחלף זה מכבר הרי שכל יום נוסף של השתהות הוא יום נוסף של ההפרה הבוטה של ההחלטה. אם יש דבר ש'לא יעלה על הדעת' בהליך שיפוטי הוא הפרה מתמשכת כזו, ו'לא יעלה על הדעת' כי הרצון שלא לטרוח ולהיטלטל ייחשב עילה המצדיקה את ההפרה.

3.  הצגת הדברים ה'מתמסכנת' כביכול נדרשת היא המשיבה לגמוא מרחקים עצומים לשם הנפקת הדרכונים "להיטלטל לכל נקודה בארץ" משל נדרשה לנסוע מבית שמש לאילת מן העבר האחד או למטולה מן העבר האחר – אף היא שקר וניסיון לזרות חול. המערער קצר הצלחה בקביעת מועדים בלשכות שונות בירושלים, בביתר עילית ובבני ברק – כולם מקומות בטווחי נסיעה קצרים, כשעה נסיעה ואף פחות בתחבורה ציבורית(!) ובהינתן גם שהצדדים משתייכים למגזר החרדי לא מופרזת היא ההשערה כי מדובר גם במקומות שהם ודרכי ההגעה אליהם מוכרים למשיבה, ולמצער יכולה היא בנקל להיוודע בדבר דרכי ההגעה אליהם. אף אחד מן המקומות הללו אינו מצוי מעבר להרי החושך.

כללו של דבר הוא כי תגובת המשיבה מלמדת בעיקר כי נעדרת היא כל כנות וכל מחויבות להחלטות השיפוטיות בכל הנוגע להנפקת הדרכונים, ודומה כי במודע או שלא במודע מבינה היא את חולשת טיעוניה ומנסה לחפות עליהם בהטחת דברים בדבר ניסיונות נואלים כביכול של המערער להטעות את בית הדין ולזרות חול בעיניו ובזעקות שבר המבקשות להשית עליו הוצאות ובריבוי בסימני קריאה מוכפלים ומשולשים, בבחינת הפתגם 'כאן הטיעון אינו משכנע – צריך לצעוק', אלא שאנו איננו מתרשמים מצעקות.

טז.        הצדדים מכל מקום הגישו את סיכומיהם ואף הגיבו זה לסיכומיו של זה.

המערער סקר בסיכומיו את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו. יוער כי אף הוא לא בחל בהצגת דברי בית הדין בצורה מעוותת, כך למשל כשציין להחלטת בית הדין מג' באדר התשפ"ג (24.2.23) וטען כביכול הטיח בה בית הדין במשיבה כי "אינה הגונה ואינה עגונה" בעוד עין רואה כי לא זה הדבר האמור באותה החלטה, ובנוגע לשאלת ה'עגינות' נאמר בה למעשה ההפך. בדברי המערער שזורות לפרקים גם אמירות לא ראויות ולכאורה גם לא מבוססות נגד המשיבה, לרבות בשאלת בריאותה הנפשית, ואף נגד בית דין קמא. אכן גם המשיבה לא טמנה יד בצלחת בכל הנוגע לאמירות שלא ממין העניין, המשטמה ההדדית ניכרת מכתבי הטענות, ואף אם אפשר להבין את הרקע – צר לנו כי אלה פני הדברים, טובת הילדים ודאי אינה נשכרת מכך.

מכל מקום אנו נשתדל לבור את הבר מתוך התבן, למצות את הטענות ולדון בהן.

יז.         המערער העלה את התהיות בנוגע להחלטת בית הדין קמא שלא בהתאם לעמדת הבורר, הרב ד', בנימוק שאין להלה מעמד חוקי, לאחר שבית הדין קמא עצמו ביקש את חוות דעתו; ובנוגע להחלטתו בניגוד לעמדת שירותי הרווחה, שוב – לאחר שהוא עצמו ביקש את חוות דעתם; טען לעניין מעמדו המחייב של ההסכם, בפרט לאחר שהבקשה לקבוע כי בטל הוא נדחתה, ונגד קביעת בית הדין קמא כי אינו מחייב את הילדים, ולעניין הערובה שניתנה בהתאם להסכם, ובהקשר זה ציין כי הוברר גם כי דירת הוריו שנקבעה כערובה נקייה משעבודים לצדדים שלישיים. המערער גם עמד על טענתו כי מנוע הוא כיום מלצאת את תחומי אנגליה ועל כן האפשרות כי יבוא לישראל לצורך קיום הסדרי השהות אינה יכולה לעמוד על הפרק, מלבד היות הדרישה כי הסדרי השהות יתקיימו בדרך זו מנוגדת להסכם. עוד העלה המערער טענות בנוגע להליכי כינוס הנכסים בדירת הצדדים – טענות שלא יידונו בפסק דיננו זה מאחר שהערעור שלפנינו, שהותר ושהוגש כדין, אינו אלא בעניין הסדרי השהות.

יח.        המשיבה בסיכומיה מנגד טוענת באריכות רבה בכמה מישורים.

טוענת היא נגד ההסכם שלשיטתה "נחתם בכפייה גדולה מצד האישה שעומדת על הגשת ביטולו בשנית לאור סעיפיו המתלים והלא ישרים עימה". ובהקשר זה מזכירה היא:

בין החודשים 12/23 – 02/24 ניהלה המבקשת משא־ומתן ער בינה לבין כבוד תורתם בתביעה לערעור על תוקפו של 'הסכם גירושין' הלכתי גם חוקי זה, אלא שזו לא עלתה בידה מחמת דמי הביטחון הגבוהים שנדרשו ממנה.

בהקשר זה נעיר כבר עתה כי ניסוחם של הדברים מלמד לכאורה כי המשיבה אינה מבינה את מערכת היחסים שבין בעלי דין לבין ערכאות השיפוט ולא הפנימה את שנאמר בהחלטה מכ' בשבט התשפ"ד (30.1.24) כי "בית הדין אינו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו ואינו 'שוק' שבו מתנהל ויכוח או משא־ומתן והתמקחות בין בעלי הדין לבינו". לא למותר להעיר כי אין זו הדוגמה היחידה שבה מתאפיינים דברי המשיבה בחוסר הבנה כזה.

עוד טוענת היא:

בהלכה ובפסיקה מצינו רבות כי על אב לפגוש בילדיו ברצף מתמשך על מנת ליצור בילדיו ביטחון מינימאלי והרי בעובדה דידן האב לא רק שלא פגש בילדיו מזה תקופה ארוכה, אלא שנמנע כמעט לחלוטין ליצור עימם קשר מינימאלי, לא מימש על פניו את הביטחונות שהציג בפני כבוד תורתם, לא בחר להגיע לישראל להתקרב לילדיו לזמן איכות עימם על מנת להוריד חששם מלטוס לארץ זרה לאדם שבחמש שנים האחרונות להם הפך זר […]

לשיטתה:

על האב, לפי הפסיקה הנהוגה, לפגוש בילדיו ב'מרכז קשר' על מנת לחדש קשר ראשית עם ילדיו ולא לגרום לנזק נפשי עמוק יותר בנפשם הרכה של הילדים שלא חשים יציבות למול אב שהינו אב 'על הנייר' בחמש שנים האחרונות ולמעלה.

לעניין הערובה לשובם של הילדים ארצה חוזרת המשיבה על טענתה כי קיימים – או ייתכן שקיימים – חובות שונים שדירת הורי המערער משועבדת להם ושבעטיים אין היא יכולה לשמש ערובה ראויה. בהקשר זה מתעמתת היא אם האסמכתאות שהביא המערער להיות הדירה נקייה מכל שעבוד ומסבירה:

המשיב, למרבה הצער, אף שם את כבוד תורתם חלילה, לחוכא ואטלולא, ללעג ולקלס, כאשר הוא משגר בשבועות האחרונים באמצעות בא כוחו הנכבד 'נסח טאבו' לפיו, כך מצהיר, "דירת הוריו ששעבד ומשכן כביטחון להשבת הילדים נקייה מכל שעבוד" […]

בציבור החרדי עליו נמנית משפחת המשיב, רווחת תופעת ההלוואות הברוכה […] בין איש לרעהו מתגלגלים לעיתים סכומי כסף גדולים המשמשים להלוואות להוצאות נישואין וכדומה. בגין הלוואות אלו לעיתים אף לא נעשה שטר הלוואה […] קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר שלא עולה על כל לב לבצע "רישום הערת אזהרה" בטאבו […] קיים חשש כבד ולפיו הצהרות בא כוח המשיב הנכבד קמי כבוד תורתם כי "הדירה נקייה" מכל שעבוד, הינה בגדר חוכא ואטלולא […] טענת המבקשת לכתחילה לא הייתה כי קיימים שעבודים בבנקים וכד' אלא מהחובות מהסגנון שהוזכרו, ולכך כאמור, לא ניתן כל מענה […] המשיב ממשיך למרבה הצער לזרות חול […] שעה שהוא הינו בבחינת "איני יודע אם פרעתיך", שכן כאמור לא הציב על פניו ערובה ממשית להבטחת השבת הילדים, שכן ייתכן ובית הוריו משועבד וכד' ולא הניח כל מקום לגבות ממנו.

לא זו אף זו, המבקשת תטען כי ביודעין הוריו של המשיב מגדלים בביתם בן הלוקה בנפשו, לא עלינו, ומשכך – דורשת היא, ובצדק, כי תינתן התחייבות בכתב מצד הורי המשיב לכך כי לא יקפידו על השלכתם לרחובה של עיר חלילה במקרה של צורך למימוש השעבוד, וללא כל תביעה ל"דיני תורה", קפידות וחרמות הרווחים כ"כ במחוזותינו […]

המבקשת תטען כי על פניו אף האישור הנ"ל לא אמור להיות "מספק" מבחינה חוקית, שכן הורי המשיב אינם יכולים להתחייב בשם בנם המחוסר דעה, לא עלינו, כי הוא "מסכים" להתגורר ברחובה של עיר במקרה ואחיו הנכבד לא יעמוד בהתחייבויותיו […]

בהמשך דבריה של המשיבה עולה אף טענה כי מצויות בידיה הקלטות של המערער המאיים עליה מפורשות כי "אם הקטינים יופיעו בחו"ל יותיר אותם שם לצמיתות ובבחינת 'כל באיה לא ישובון'".

טענה נוספת של המשיבה היא:

המבקשת תטען כלפי כבוד תורתם כי קיימא לן 'לא פלגינן דיבורה', והמבקש לנופף בהסכם ולכבד את שכתוב בו – יידרש לקשוט עצמו ואחר כך… ליטול קורה וקיסם מבין עיניו ואחר כך… וכיוון שלא עשה כן – אזלא לו לחלוטין טענתו בדבר "הסכם גירושין", אותו "מחויבים לקיים"…

כן טוענת המשיבה כי אין מקום לטענת המערער בדבר ניכור הורי שנוצר או ייווצר בינו לבין הילדים שכן ככל שקיים או שיתקיים ניכור הורי הרי שאין האשם אלא במערער עצמו.

טענה נוספת שמעלה המשיבה היא כי המערער לא צירף כל אסמכתה לעניין מקום מגוריו בחו"ל – הראוי הוא לשהייתם של הקטינים בו אם לאו. בעניין זה מטיחה היא בעובדת הסוציאלית עורכת התסקיר:

כל עובד או עבודת סוציאלית מתחילים יודעים את הכלל הבסיסי כי בבואם לדיון בעניין שהיית קטין אצל אחד מההורים, מהכללים הראשוניים הנבדקים הינם נתוני בית המגורים השייכים להורה המבקש להחזיק את הקטינים, האם הוא כשיר לקליטתם, ויכול לספק את רווחתם ואת כל צרכיהם… בעובדה דידן הוגש תסקיר של עובדת סוציאלית נכבדת שכלל לא ידעה ואף לא יודעת נכון לשעת כתיבת שורות אלו!! היכן מתגורר האב במדינת אנגליה, שמא בלונדון שמא במנצ'סטר, ואף אם תמצי לומר בלונדון שמא הכא ושמא התם… הייתכן??? לקרוא ולא להאמין!! לרוב פשטותם של דברים – לביזיון ייחשב לצטט את הסעיף בחוק הכשרות והאפוטרופסות המחייב את הנ"ל.

טרם נמשיך נעיר כי בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, אין סעיף המחייב את העובדת הסוציאלית לבדוק את תנאי מגוריו של ההורה, ולכן – ולא משום ש"לביזיון ייחשב לצטט" סעיף כזה – לא יכולה המשיבה, כמובן, לצטטו. אכן ככלל כשמדובר בבקשה להורות על מגורי קבע של קטין עם הורה במסגרת משמורת או הסדרי שהות נרחבים מתחייבת בדיקה כזו, אך הוראת חוק כזו אין, וכשמדובר בהסדרי שהות המסתכמים כעשרים ושמונה ימים בשנה – ספק גדול אם יש מקום לקבוע חובה כזו.

המשיבה ממשיכה מכל מקום לתקוף את התסקיר ואת עורכיו בלשון בוטה: "הלזה ייקרא ש'הוגש תסקיר' – למרבה הצער והכאב ייאמר באירוניה: אין זה תסקיר אלא תשקיר!!!"

אף המשיבה מעלה טענות בעניינו של הליך הכינוס וניסיונותיו של המערער לעכבו, לדבריה – גם בדרכים שאינן כשרות. לעניין הזיקה של דברים אלה לענייננו טוענת היא כי מהלכיו של המערער בהקשר זה פוגעים בטובתם של הקטינים שכן:

בימים אלו נחמסת מהם פת לחמם אם לא כפשוטו – כמשמעו, עקב כך שאימם קורסת תחת תשלומי המשכנתא המלאה בסך 4,500 ש"ח אותם היא משלמת מידי חודש בחודשו במילואה לבדה, ואף נאלצת לשלם שכירות מלאה בגין שכירות דירה נוספת עקב הרחבת משפחתה לאחר נישואיה בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שאלו נועדו בעיקר עבור הקטינים, שכה כמהו במשך השנים לדמות אבהית שתשהה איתם, לא רק פעם בשנה אל מול נופי אנגליה… שכן עיכוב 'הליך הכינוס' לאחר שמוצעים בו למרבה הצער רעיונות בריוניים, כאמור, פוגע קשות ברווחת הקטינים! אכן – לפנינו הראוי לתואר "אב השנה" עקב "מסירותו המעוררת השתאות לקטינים"…

ועוד:

כבוד תורתם היושבים על מדין משמשים "אביהם של יתומים" – הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית. וכי הייתה התייחסות כל שהיא ב"תסקיר" המפורט שהוגש הקובע כי "אין כל מניעה שהילדים יטוסו לחו"ל". למצבו הרוחני של האב? מבירור שנערך על ידי משרדה של החתומה מטה, למעלה "מרגליים לדבר" כי המשיב, רחמנא ליצלן, אינו מקיים אורח חיים דתי כיום, ואף אם נראה כן מבחינה חיצונית. הנבדקה שמירת השבת שלו, שמירת כשרות מאכליו ומכשיריו המצויים בביתו? האם ביתו מתאים לקליטת בנות "בית יעקב" ובחורי חמד חיילים בצבאות ה'? האם ביקור זה יהווה "סדר הכנה" לבחורי הישיבות לקראת חזרתם ל"זמן אלול" לישיבות הקדושות ואף לימים הנוראים?

בהמשך לטיעון זה מועלות שוב טענות נגד העובדת הסוציאלית עורכת התסקיר. כן שבות ועולות טענות נגד הבורר שמינו הצדדים בהסכם ביניהם, הרב ד', בהיבט המשפטי – בהקשר של העדר תוקפה של בוררות הנעשית בין בגירים ומבקשת להשליך על גורלם של קטינים (בהקשר זה מצוטט פסק דינו של כבוד בית המשפט המחוזי בחיפה בעמ"ש 71227-10-18), ובהיבט הענייני:

וכי לאותו ה"בורר" ישנה סמכות כל שהיא להבנה בנפש קטינים ונשמות רכות?? וכי ישנו קשר כל שהוא בין פוסק הלכתי חשוב ויהיה אשר יהיה לבין מומחה לילדים??? מי שמו לקבוע בדבר שאינו מבין כלל וכלל?? באיזו סמכות??

בהמשך מובאות נוספות מפסקי בתי הדין השונים במקרים שונים, לרבות לעניין העקרוני של טובת הילדים כשיקול המכריע והגובר על הסכמים שונים, ולאחריהם שבה המשיבה לענייננו:

נשוב עתה לעובדה דידן. כבוד בית הדין הרבני האזורי כבר אמר את דברו במסגרת מספר החלטות בעניין שנתנו בין החודשים 6/24–4. תורף מסקנתם הייתה ממש כדברים הנ"ל בתוספת החלטה כי נדרשת עבור ידיעת טובת הילדים האמיתית מבחינת כבוד תורתם תסקיר עובדת סוציאלית מפורט. התסקיר אכן הוגש, הוגשו הסתייגויות רבות של החתומה מטה לכבוד בית הדין קמא בעניין מסקנות התסקיר והדרכים המביאות למסקנות, הדברים הועברו לתגובות הצדדים הלוך ושוב כשבינתיים פונה בא – כוח המשיב הנכבד בצר לו לקבלת סעד בבית הדין הרבני הגדול בעניין […]

התיק כבר במשך ד' חודשים בפני כבוד תורתם […]

במהלכו של חודש 4/24, כאמור, הוגש תסקיר 'מקיף', כביכול, בעניין הטסת הקטינים לחו"ל על ידי עובדת סוציאלית בשם גב' שושנה עבד מלשכת הרווחה בעיר בית שמש.

מסקנות התסקיר (המצ"ב) קבעו כי "מומלץ שהילדים יטוסו לחו"ל".

התסקיר כולו עורר ומעורר בבחינת "אם תעירו ואם תעוררו", תמיהות ותהיות רבות בשאלת הכשרתה של העובדת הסוציאלית לשמש כעובדת סוציאלית… רשימה בת עשרות שאלות שהפנו בא כוח של המבקשת בעבר ובהווה לעובדת הסוציאלית בדבר ה"מסקנות" אליהם הגיעה בתסקיר, נענתה בשפה רפה, מתחמקת ודיפלומטית לעניות דעת החתומה מטה עד כי לא נתנו מענה באופן כללי לתמיהות הרבות שהועלו.

לקראת סיומה של אסופת הטענות מעלה המשיבה טענה שהוזכרה בקצרה כבר בראשיתן:

ה'תמיהה הרבתי' שעמדה וגם ניצבה בתיק זה: כיצד זה עד עתה לא מונתה 'אפוטרופוס לדין' – מינוי המתבקש בתיקים מעין אלה ויפה שעה אחת קודם לכן !!! ובמה דברים אמורים??

לפנינו תמיהה הזועקת 'משיפולי תהומא ועד רומא דרקיעא'; הכיצד יעלה על הדעת שהקטינים יטוסו לחו"ל ללא כל הכנה מתאימה?!! מדובר בקטינים שהקטנה שבהם, כבת שש, לא הכירה מעולם את אביה ולא פגשה אותו בגודל טבעי מעולם!!

לא זו אף זו, אחד מילדיו לוקה לא עלינו באוטיזם ברמה מסוימת, ועל כן נצרכת 'הכנה רבתי' למפגשים ביניהם.

ואם בכל מקרה בו קיים נתק בן שנה או שנתיים בין קטינים להוריהם מתקיימת סדרת פגישות בין מומחה או מומחית ילדים לקטינים כהכנה לקראת חידוש הקשר שנותק מזה זמן לא מועט, קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר בעובדה דידן שעה שאף הקטינים הבוגרים יותר לא ראו את אביהם במשך שש שנים!! מלבד לשהייה בת כמה ימים לפני שנה ושנתיים… והקטנה שבהם, כאמור, לא ראתה אותו מעולם!! הדבר נוגד את הוראות החוק באופן בסיסי ומינימאלי!! בדיוק לשם כך נזקק מינויה הדחוף של "אפוטרופא לדין", שתבחן לעומק את נתוני התיק הקשים, תדע כיצד לייצג את רצונם הכנה של הקטינים ותוכל לדאוג לקיום קשר אמיתי ומיטבי בין הקטינים למשיב!!

לאחר מכן טוענת היא כי מידע שהגיע לידיה ושמוסרתו מוכנה להעיד על אודותיו בבית הדין מלמד כי סיבת עיכוב יציאתו של המערער מבריטניה ומניעתו להגיע ארצה היא משום ש"סיבך עצמו בשנה החולפת בתגרה אלימה במדינת אנגליה, הוא ממתין למשפט סבוך בעניינו" – נציין כאן כי המערער טען כי מדובר בעימות מילולי בינו לבין מפגינה אנטי ישראלית שבעטיו טפלה זו עליו אשמה – ומשכך "האם לאב כזה נחפוץ לשלוח קטינים?? שמא יחבול בהם, שמא יחשוב שהינם כנגדו לפתע ויכלה בהם זעמו כפי שאירע, לכאורה, בתגרה המדוברת??"

המשיבה סיכמה את טענותיה באומרה כי את הוראות ההסכם יש לדחות מפני טובת הקטינים; כי טובת הקטינים לא נבחנה כראוי שכן התסקיר לוקה בחסר 'בלשון המעטה'; כי המערער עצמו מפר את הוראות ההסכם בנוגע לערובה "שעה שהערבות שהעמיד באמצעות שעבוד דירת הוריו איננה מובטחת כלל וכלל, דמאן לימא לן דאינה משועבדת להלוואות חיצוניות", ובעניין זה שבה המשיבה ואמרה:

כשיקיים המשיב [=המערער] את התחייבותו בעניין הטסת הקטינים [=הערובה] – שקודמת להתחייבות המבקשת כמובן וכברור בסדר הדברים – תמלא אף היא את חובתה לאלתר.

ובנוסף:

'פסק הבוררות' אליו התחייבו הצדדים אינו ולא כלום בזיקה לקטינים […]

לא הוכח כלל וכלל ולוּ בראיה הקטנה ביותר מתסקיר העובדת הסוציאלית הנכבדת ומחוצה לו בכל דרך אפשרית כי האם גורמת ל'ניכור הורי' כל שהוא […]

טרם מונתה עד עתה למרבה הפליאה 'אפוטרופוס לדין' […] לאחר שתמונה ותגיש מסקנותיה, נחזי אנן האם קבעה כי אכן הקטינים אינם מעוניינים לטוס לחו"ל כהשקפתה של החתומה מטה, או דלמא קבעה אחרת שאו אז יהיה גם יהיה מקום לדון מבחינה משפטית גם הלכתית שוב בעניין בפני כבוד בית המשפט העליון, אך כל עוד לא מונתה זו – הרי שהדברים בבחינת 'עיקר חסר מן הספר'.

יט.        הצדדים, כאמור, אף הגיבו זה לסיכומיו של זה.

תגובת המשיבה לסיכומי המערער פותחת בהערה כי הללו הוגשו באיחור של יום או יומיים, אף שהוא שביקש להורות מפורשות כי ימי הפגרה יבואו במניין הימים להגשת הסיכומים, בעוד באת כוח המשיבה מצידה "עשתה ימים כלילות […] לעמוד ביעד המצומצם להגשת סיכומים כה מקיפים אלו" . בשל איחור זה ביקשה "להשית הוצאות משפט בגין 'בזיון בית הדין' על המתרחש – 'למען ישמעו וייראו'…"

טרם ניגש לחלקן העיקרי של התגובות נאמר כי מוטב היה לה למשיבה שתחשה ולא תעלה טענה זו. נעיר תחילה כי סיכומיה שלה נסרקו גם הם למחשבי בית הדין באיחור של יום, ואם נוכל לדון לכף זכות ולהניח כי שמא הוגשו במועד ונתעכבו במזכירות בית הדין – לא מן הנמנע כי כך גם לגבי סיכומי המערער. אך לא הערה זו היא העיקר אלא – כפי שציין בא כוח המערער, בצדק בתגובתו שלו:

המשיבה קובלת בפני כבוד תורתם על כביכול איחור בן יום בהגשת הסיכומים, בעוד שקורת בית הבד בין עיניה: עד רגע זה לא ביצעה את הוראת כבוד תורתם לעשות דרכונים לילדים תוך ביזוי יום יומי מתמשך של בית הדין.

 אכן המשיבה מצאה מקום להגיב על כך בתגובה נוספת שהגישה (אגב נספחים לתגובתה הראשונה) ולהשיב:

המבקשת [=המשיבה, כפי שצוין כבר המשיבה מכנה את המערער בעקביות "משיב" ואת עצמה "מבקשת", אין אנו יודעים אם מדובר בשיבוש מכוון או באי־הבנת מהותו של הליך ערעור ו'תפקידו' של כל אחד מהצדדים בו] הגיבה גם הגיבה לבקשת כבוד תורתם בעניין הנפקת דרכונים וכי מעולם אכתי לא נתקבלה החלטה סופית בהחלט כי עליה להנפיק דרכונים והיא לא עשתה זאת.

אלא שכשם שאמרנו בנוגע לטענתה על האיחור כך נאמר גם בנוגע להסבר זה של טענתה ול'הבחנה' בין איחורו של המערער בהגשת סיכומיו לבין איחורה שלה בהנפקת הדרכונים – טובה הייתה שתיקתה מדיבורה:

"הגיבה גם הגיבה לבקשת כבוד תורתם בעניין הנפקת דרכונים" – הערנו כבר לעיל כי המשיבה (ולמרבה הצער כנראה גם באת כוחה) אינה מבינה את היחסים שבין בעלי דין לבין ערכאות השיפוט. חוסר הבנה זה מתגלה גם באי־הבנתה, כפי הנראה, כי ערכאה שיפוטית אינה "מבקשת ממנה" אלא "מורה לה" כיצד לנהוג, ובעיקר כי לא נצטוותה (או לשיטתה נתבקשה) "להגיב" לעניין הדרכונים אלא להנפיק אותם.

"מעולם לא נתקבלה החלטה סופית בהחלט כי עליה להנפיק דרכונים" – האומנם? בית הדין הורה לה להנפיק את הדרכונים לפחות בשלוש החלטות נפרדות, מפורשות וחד משמעיות שפורטו ותוארו לעיל, אף התרה בה כי אם לא תעשה זאת אפשר כי יינקטו נגדה הליכי ביזיון בית הדין. מה עוד נדרש כי שההחלטה תהיה "סופית בהחלט" לדעתה של המשיבה (ומה היה "סופי בהחלט" יותר בהחלטה בנוגע למועדי הגשת הסיכומים)?

בשולי הדברים יוער גם כי הבקשה "להשית הוצאות משפט בגין 'בזיון בית הדין' על המתרחש – 'למען ישמעו וייראו'…" אף היא מלמדת על חוסר הבנה בסיסי בהליכים משפטיים: חוסר הבנת מהותם של הליכי 'ביזיון' וחוסר הבנה מה בינם לבין 'הוצאות משפט'.

כ.         לגופם של דברים טוענת המשיבה כי סיכומי המערער מכילים בעיקר חזרה כל טענותיו הקודמות "ללא כל תוספת חידוש" – על כך ייאמר רק כי אכן כך ועל כן גם לעיל קיצרנו בסקירת טענות המערער שבסיכומיו: ומה בכך? וכי אם את כל הטענות טען הוא תחילה נדרוש ממנו עתה להמציא טענות חדשות? ההוראה בדבר סיכומים תכליתה לאפשר לסכם את כל הטיעונים – כאלה שנטענו כבר וכאלה שעוד לא נטענו (כך במקרה זה שבו באה הוראה לצדדים "לסכם את טענותיהם בכתב על הפרשה כולה" במקום טענות שבעל פה), אין היא מחייבת כי יתווספו בהם טיעונים.

בנוסף שבה היא על טענותיה כי לא הוכחה אשמת בניכור הורי בין הילדים למערער וכי ככל שקיים ניכור כזה – התנהלותו של המערער היא שגרמה לו, בהקשר זה מפלפלת המשיבה פלפול סרק בשאלה אם מדובר בהתנהלות ש'תחילתה בפשיעה וספה באונס' או בכזו שכולה 'פשיעה'. עוד בהקשר זה שבה היא על טיעוניה בדבר נסיבות עיכוב יציאת המערער מאנגליה.

המשיבה משיבה על טענותיו של המערער כלפיה לרבות בעניין בריאותה הנפשית ומוחה על דבריו נגד בית הדין קמא – בעניין זה נאמר כבר עתה כי הצדק עימה וכבר כתבנו לעיל כי "בדברי המערער שזורות לפרקים גם אמירות לא ראויות ולכאורה גם לא מבוססות נגד המשיבה, לרבות בשאלת בריאותה הנפשית, ואף נגד בית דין קמא", אלא שאין בכך כדי להשליך על הכרעת הדין שבענייננו לגופה.

כן שבה היא על טענותיה נגד הרב ד', נגד העובדת הסוציאלית שערכה את התסקיר ונגד התסקיר עצמו וכו' – דברים שפורטו כבר בכתבי טענותיה הקודמים ובסיכומיה דלעיל ועל כן אין צורך לשוב ולפורטם; משיבה על טענות נוספות של המערער נגדה – טענות שאף לא הובאו לעיל משום שאין הן נוגעות לליבת דיוננו, וממילא מתייתר מקל וחומר העיסוק במענה עליהן; על בקשותיו שאף אותן השמטנו לעיל לקנוס אותה בגין הפרת הסדרי השהות עד כה.

המשיבה מגוננת על בית הדין קמא שפנה לרב ד' ולבסוף החליט בניגוד לחוות דעתו ומסבירה כי בית הדין קמא פנה אליו "בתקווה שהלה ישכיל להבין את האבסורד העגום המתרחש מול עיניו ויכריע אף הוא מבחינה תורנית כי אין זה נכון כי הילדים יטוסו – ולכל הפחות במתווה המוצע – לחו"ל" – לעניין זה נעיר כבר עתה כי מוטב היה לה להגנה זו שלא באה לעולם, שכן מאששת היא דווקא את טענת המערער כי הפנייה לרב ד' לא נעשתה במגמה לקבל ממנו חוות דעת ולשקול את זו לגופה אלא במגמה לקבל תוצאה מסוימת דווקא, כשאם תתקבל התוצאה הרצויה – מוטב, ונמצא הרב ד' 'מוציא את הערמונים מן האש' בעבור המשיבה ובעבור בית הדין קמא, ואם לאו – תידחה חוות הדעת ללא שתישקל כלל לגופה. למען הסר ספק נבהיר כי אנו, שלא כמערער וכמשיבה גם יחד, איננו מייחסים לבית הדין קמא התנהלות כזו, שוודאי אינה ראויה, ומניחים כי ההסבר האמיתי הוא כי בית הדין קמא נמלך בדעתו וחזר בו ולא כי מלכתחילה הונה את הצדדים ואת הרב ד' שכביכול חוות דעתו של זה תכריע או לפחות תישקל בעוד לא לכך הייתה הכוונה.

כן מגינה המשיבה על בית הדין קמא שביקש את חוות דעתם של שירותי הרווחה ולבסוף לא אימץ חוות דעת זו באומרה:

אילו היה מוגש "תסקיר" כדת וכדין לוודאי היה מתקבל על כל תוצאותיו. ברם מאחר שהוגש תסקיר חסר ביותר, מתחמק ולא אחראי – דין הוא שיידחה על הסף וכן עשה כבוד בית הדין הרבני האזורי!

גם כאן נעיר כבר בשלב זה כי מדובר בהסבר מעניין, אלא שלא הוא הסברו של בית הדין האזורי עצמו. עוד נעיר כי כפי שיבואר להלן דומה שבעיני המשיבה פירושם של מילותיה "תסקיר כדת וכדין" הוא "תסקיר שמסקנתו תואמת את עמדתי שלי"…

לסיום ביקשה המשיבה לצרף בנפרד נספחים, שאותם אכן אף צירפה לבסוף: חוות דעת של אשת מקצוע בדבר מסוגלותה ההורית שלה; תכתובת וואטסאפ של המערער עם מתמחה ממשרד באת כוחה של המשיבה המכילה 'איומים מבחילים' המלמדים על 'אישיותו המיוחדת' של המערער ו'דיאגנוזה' מקצועית בדבר הבכור שבילדי הצדדים, "הסותרת לא מעט את אישיותו של האב כפי שמצטיירת ללא הרף מסיכומו של בא כוחו הנכבד כ"דואג ללא הרף לילדיו ומבקש להעניק להם הכול".

כא.       המערער פתח את תגובתו לסיכומי המשיבה באמירה כי כל טענותיה של זו אינן מבוססות ואינן מוכחות וכולן אינן עולות אלא כדי "חששות ודמיונות, הוצאת שם רע וכזבים מוכחים".

לבד מדברים הנוגעים לליבת הדיון מעיר המערער בשלהי תגובתו על תלונת המשיבה בנוגע לאיחור בהגשת סיכומיו העומדת אל מול הפרתה המתמשכת של הוראת בית דיננו לעניין הדרכונים – מצידה שלה. עמדנו על דברים אלה לעיל ולא נשנה להם.

המערער אף מעיר ומשיב על דברי המשיבה כי בנוסף האישה מציינת כי ניהלה "משא־ומתן" עם בית הדין על גובה הערובה (בהקשר לבקשתה לביטול ההסכם) –

דבר המוכיח מתוך כתבו את חוסר ההבנה הבסיסי בניהול הליכים בבית הדין. דוק האישה מציינת שוב פעם כי מבקשת לבטל את ההסכם ולכן ומטעם זה לא שולחת את הילדים לאביהם, היינו היא עושה דין לעצמה, היא התובעת היא הפוסקת היא המחליטה. וטובת הילדים? לא רלוונטי, סדרי דין? לא רלוונטי, עשיית דין צדק? לא רלוונטי.

לפחות בהיבט של הבנת סדרי הדין – ונחדד ונאמר לא רק 'סדרי הדין' אלא מהותו של 'דין' ושל 'בית דין' – צודק המערער. כבר הערנו לעיל כי המשיבה אינה מבינה, או נוהגת כמי שאינה מבינה, את מערכת היחסים שבין בעל דין לבית הדין. חלף ההבנה כי הצדדים מגישים תביעות ובקשות ומגיבים להם ובית הדין מכריע ופוסק, ופסיקתו מחייבת, סבורה היא כי הצדדים מנהלים משא־ומתן בינם לבין בית הדין כביכול כאילו שווים הם לו, או אף כי מערכת היחסים היא כזו שבה בית הדין "מבקש" מהם לעשות כך או אחרת, והם נאותים לבקשתו (או שאינם נאותים לה), מה שאכן מביא לתוצאה שבה כל צד, או מי שבכוחו הדבר, פוסק לעצמו ועושה דין לעצמו תוך הפרת הפסיקות המחייבות.

הסק בדבר מתאם שבין גישה זו לבין גישתה של המשיבה לסוגיית הדרכונים – כנראה לא יהיה שגוי.

כב.       לגופם של דברים שב וטען כי המשיבה ממשיכה להציע פעם אחר פעם כי הילדים אכן יבואו אל אביהם לחו"ל אלא שהיא עצמה תתלווה אליהם במימונו של המערער –

עובדה זו מספרת את הסיפור כולו: האישה כלל אינה חוששת על גורל הילדים, יודעת היא שהילדים בידיים בטוחות, ויחזרו לארץ הקודש בשלום. אך כמנהגה מנסה לסחוט הישג כלכלי על גבו של המערער.

בהמשך מציין המערער כי "מלבד הרב ד' גם מומחה בית הדין – שירותי הרווחה קבעו כי נסיעת הילדים זהו טובתם".

לטענת המשיבה כי משלא פגש בילדיו ברצף נדרש כי יפגוש בהם תחילה ב'מרכז קשר' כדי לחדש את הקשר עימם "ולא לגרום לנזק נפשי עמוק יותר בנפשם הרכה של הילדים שלא חשים יציבות למול אב שהינו אב 'על הנייר' בחמש שנים האחרונות ולמעלה", השיב המערער בציינו כי מפגש בינו לבין הילדים התקיים "בשנה שעברה בחג השבועות" – עובדה שאין חולק עליה (ונוסיף ונציין פרט נוסף שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת: המערער ביקש מאז לפגוש בילדיו בהתאם להסכם ולו מולאה בקשתו הרי שהיה מתקיים גם סוג של 'רצף' במפגשים, רצף סביר ומקובל כשההורה והילדים חיים במדינות שונות, העדר רצף כזה מאז עד עתה הוא תולדת התנגדותה של המשיב). המשיב טוען לעניין זה כי המלווה שנקבע אז, הרב ג' שליח חב"ד, "העיד בפני הרווחה שהפגישות התנהלו בצורה טובה מאוד" ומציין גם את חוות דעתו של הרב ד' ואת התסקיר.

לעניין הערובה לשובם של הילדים ארצה שלגביה שבה המשיבה לטעון כי קיימים – או ייתכן שקיימים – חובות שונים שדירת הורי המערער משועבדת להם ושבעטיים אין היא יכולה לשמש ערובה ראויה, משיב המערער כי "כפי שהוכח דירת הורי האיש נקייה מכל שעבוד" ואשר לחשש "מפני הלוואה שאולי ניתנה" טוען הוא "גם אם היה זה נכון (ואין זה כך) – ידוע לכל יודע חוק ודין, ששעבוד האישה גובר על כל הלוואה". בהמשך הוא אף מרחיב "דירת הורי האיש נקיה מכל שעבוד" משיב בציניות ל"חשש האם שמא הורי האיש (בני ה־80 שמכבר סיימו לחתן את ילדיהם) שמא הם לקחו הלוואה מגורמים פרטיים בשווי של מיליונים"; לטענתה כי בבית הוריו מתגורר גם בנם הלוקה בנפשו וכי נדרשת התחייבות כי מימוש הערובה, ככל שיידרש, לא ייתקל בתביעות ובקשיים נוכח הצורך לפנות מן הדירה גם את הבן האמור משיב הוא:

הורי האיש אינם אפוטרופסיים על האח הנכה, ובכל מקרה מבחינה חוקית ההורים בעלי הבית רשאים לעשות עם הבית ככל העולה על רוחם, ושום גורם משפטי או הלכתי לא יכול להגביל אותם לעשות כרצונם.

המערער משיב על הטענה כי אף הוא אינו מקיים את ההסכם במלואו באומרו כי אין הוא מבין כלפי מה הדברים אמורים – ואכן המערערת לא פירטה ולא הבהירה למה כוונו דבריה – ומכל מקום מציין הוא כי הוא "משלם בדקדקנות את מלוא תשלום המזונות ומשלם במועד".

לעניין הניכור ההורי הנטען ולעניין טענת המשיבה כי הוא האחראי לו בשל עזיבת הבית ובהמשך אף עזיבת הארץ הגיב המערער:

האיש צועק על ניכור הורי מזה שנים רבות, עוד בהיותם מתגוררים תחת קורת גג אחת. הסיבה שהאיש עזב את הבית היה מחמת עלילת שווא שהאישה טפלה עליו בבית המשפט (בית המשפט לא קיבל את דבריה) […] משום כך נאלץ לעזוב את ארץ הקודש ולהתגורר בניכר.

דוק: עלילת השווא של האישה בבית המשפט לענייני משפחה נבעה בדיוק מהחשש שהילדים ייהנו עם האב, ויחוו הורות מטיבה וחומלת. האישה אינה מסוגלת לספק זאת, ואינה מסוגלת לראות שילדיה חווים הורות מטיבה שהיא אינה יכולה/רוצה/מסוגלת להעניק.

לטענה כי לא צירף כל אסמכתה לעניין מקום מגוריו בחו"ל – הראוי הוא לשהייתם של הקטינים בו אם לאו – הגיב:

האיש מתגורר בדירה הולמת מתאימה ומסודרת במנצ'סטר אנגליה, וככל שבית הדין יורה הוא ייתן את הכתובת למשיבה. אך תמוה מאוד בקשת המשיבה, בעוד שהיא מסרבת בעוז לומר מה כתובת מגורי הילדים בבית שמש.

את הטענות כי איים על מתמחה ממשרד באת כוח המשיבה הכחיש המערער, לטענתו שלח שליח לקבל את מפתח הדירה, וייתכן כי התפתח דין ודברים בין השליח שחזר ריקם לבין עובד המשרד, אך לא מעבר לכך.

לעניין הטענות כי 'איים' על המשיבה עצמה כי הילדים לא ישובו לידיה המערער אומנם 'מודה במקצת', אלא שלדבריו לא איים כי יותירם עימו שלא כדין אלא כי נוכח התנהלות של המשיבה כלפי הילדים (לשיטתו) צפוי כי שירותי הרווחה יוציאו את הילדים מידיה וימליצו על העברת המשמורת לידיו שלו או על העברת הילדים ל'אומנה'.

לעניין עיכוב יציאתו מאנגליה טען, כפי שהוזכר לעיל, כי מדובר בתוצאה של תלונה שהגישה נגדו משתתפת הפגנה אנטי ישראלית שאותה כינה לדבריו 'אנטישמית' ולדבריה 'טרוריסטית'.

המערער גם טוען נגד המשיבה "לאורך כל הליכים עד כה לרבות בבית המשפט לא טענה האישה כנגד האיש שום טענת אלימות! ולא ייתכן שבניסיון לטרפד את ההסכם שעליה חתמה, תשתמש בטענה חדשה ומומצאת זו". אכן לעניין זה נעיר כי אין דברי המערער מדויקים, שהלוא מפרוטוקול בית המשפט שאותו צירף בעצמו כראיה לדחיית טענותיה בהקשר אחר ("עלילת שווא שהאישה טפלה עליו בבית המשפט (בית המשפט לא קיבל את דבריה)", כלשונו) כי דווקא טענה נגדו טענת אלימות. אפשר שכוונת המערער בדבריו כי לא טענה טענה כזו היא לטענה לאלימות נגד הילדים, שהיא הרלוונטית לענייננו, אך ככל שלכך כיוון – היה לו לומר זאת מפורשות.

לטענת המשיבה כי משאין התסקיר מכיל מידע בדבר "מצבו הרוחני של האב" ונוכח טענתה כי אין הוא מקיים אורח חיים דתי כיום, אין מקום להתיר את נסיעת הילדים אליו טרם תיבדק "שמירת השבת שלו" ו"שמירת כשרות מאכליו ומכשיריו המצויים בביתו"? משיב המערער באומרו כי הוא 'דתי/חרדי', כפי שמעידים הרב ד' והרב ג', אף שפרש מחסידות גור שאליה משתייכת משפתח המוצא שלו. המערער מוסיף – אולי גם כמענה לאמירות על 'כשרות המכשירים שבביתו' כי המשיבה עצמה מחזיקה בביתה טלוויזיה, ומצופה היה כי תימנע מהעלאת טענות מהסוג שאותו היא מעלה.

בהמשך מגיב הוא לטענות המשיבה נגד עורכת התסקיר ונגד דרך עריכת התסקיר. לעניינו של הרב ד' טוען הוא כי עצם נסיעת הילדים להסדרי שהות עימו בחו"ל נקבעה בלאו הכי בהסכמה בין הצדדים ועל כן מינויו של בורר לצורך הכרעה בשאלות הנלוות – לשיטתו בעיקר כדי להכריע בנוגע לזהות המלווה – אינו צריך להיפסל נוכח הפסיקה הפוסלת את האפשרות להסמיך בורר להכריע בענייני הילדים. הוא אף מציין כי מדובר במי ש"מלווה את המשפחה מזה למעלה מעשור שנים, ליווה את המשפחה בשלוותה וליווה אותה במצבים הכי קשים והכי מורכבים […] מכיר את הילדים כולם ואת האישה […]" ומציין כי הלה "הקדיש לילות שלמים על מנת לעזור לאישה וכן כדי להגיע להבנות ולהסכמים".

לעניין טובת הילדים שהמשיבה הקדישה חלק ניכר מסיכומיה כדי לבאר את היותה שיקול־על מחדד המערער את "הידוע לכל שהנזק מניכור הורי הוא לא רק להורים אלא בעיקר לילדים", מסיק "טובת הילדים מחייבת ליסוע לאב גם אם לא היה כתוב כך בהסכם", ומוסיף "הדבר נבחן ונבדק עד דק בין על ידי ההורים עצמם, בין על ידי גורמי הרווחה המוסמכים, ובין על ידי הרב הבורר", אף שב על הטענה כי גם המשיבה עצמה אינה חולקת אליבא דאמת על העמדה שלפיה טובת הילדים מחייבת (או למצער מאפשרת) את הנסיעה אל אביהם שהרי היא "מסכימה כי אכן הילדים ייסעו אך רק בתנאי שגם היא תקבל חופשה וטיסות על חשבון המערער".

לעניינו של התסקיר ולעניינם של דברי המשיבה כי לו היה התסקיר נעשה כדבעי אכן היה מן הדין לאמצו אלא שלא כך היה ועל כן אין להלין על בית הדין קמא שלא אימץ אותו משיב המערער: התסקיר הינו תסקיר מקצועי, עובדת הרווחה החתומה על התסקיר השיבה כדת לכל בקשות ההבהרה מצד בא כוח האם עו"ד יאיר שיבר. בית הדין האזורי קיבל את הבהרות עורכת התסקיר. אלא שבית הדין האזורי מסיבות תמוהות משהו, קבע שהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הגדול לא מחייב. ועל האב להגיע לארץ, ועל כך הערעור כיון שאב בית הדין האזורי יודע היטב שכנגד האב יש צו עיכוב יציאה מחו"ל. ובנוסף מקום מגורי האב הינם בחו"ל מזה שנים, ובחו"ל האב בנה את ביתו.

לטענות המשיבה על איכות אבהותו, טענה שבמסגרת תמהה על היעדרותו ממסיבת בר המצווה של בניו ומביקורם בארץ (טרם היותו מעוכב יציאה מאנגליה) בשנים האחרונות משיב הוא "האב לא חזר לארץ כל עוד ולא היה הסכם גירושין".

כאן חובתנו להעיר כי תשובה זו – מוטב היה לה שלא תיאמר ולא תיכתב. העדרו של הסכם גירושין אינו עילה להימנעות מקשר עם הילדים וודאי שלא להימנעות מנוכחות בחגיגות 'בר המצווה' שלהם. הסיכון היחיד שהיה המערער נוטל על עצמו לו לא נהג כך היה כי היה נאלץ לתת למשיבה גט על בסיס פסיקת חיוב ולא על בסיס הסכם, ומשמעות דבריו היא כי כדי לחמוק מן האפשרות כי ייאלץ לנהוג כדין – ויתר על ראיית ילדיו ועל ההשתתפות בשמחותיהם. בנקודה זו צודקת ביקורתה של המשיבה על המערער בתכלית.

מכל מקום המערער שב על טיעוניו לעניין הניכור ההורי וטוען כי בית הדין קמא התעלם מהם בעבר, שב ומציין כי חוות דעתם של שירותי הרווחה קבעה ברורות כי טובת הילדים היא כי ייסעו לאביהם וכי כך קבע אף הסכם הגירושין  כנ"ל.

כג.       הגיעה עת הכרעה, וההכרעה ברורה היא: דינו של הערעור להתקבל.

ההסכם שבין הצדדים ברור וחד משמעי. ההסכם אושר בבית דיננו כששני הצדדים מיוצגים והתרשמותנו הייתה לא רק כי נעשה הוא מרצונם החופשי ותוך הבנת משמעות הדברים ותוצאותיהם, אלא גם כי ההסכמות שנקבעו בו צודקות וראויות לגופן.

המשיבה אומנם טוענת כי הייתה כפויה להסכים להסכם זה בשל עיגונה המתמשך, אולם טענה זו יש לדחות בשתי ידיים: החתומים מטה כולם יושבים על מדין שנים רבות ולהם במצטבר כשמונים שנות ניסיון, ניסיון שיש בו די כדי להבחין בין הסכמה חופשית שנעשית מתוך הבנת הדברים להסכמה כפויה; כולנו שותפים לעמדה הנחרצת הדוחה את האפשרות להשתמש בגט ככלי מיקוח ולסחוט באמצעותו הישגים בלתי־ראויים שכמותם לא היה אפשר להשיג במסגרת הסכם או מכוחה של פסיקה לולי סרבנות הגט; כולנו אף שותפים לעמדה הדורשת את הבטחת שלומם וטובתם של ילדים, הרואה את בית הדין כאחראי לאלו – ובמיוחד שעה שיש חשש כי הוריהם אינם עושים את תפקידם בהקשר זה כראוי, בכלל, או דוחים את טובת הילדים ואת אחריותם לה מפני האינטרס שלהם בהליך הגירושין – והגורסת משום כך כי על בית הדין להשתכנע כי הסכם המובא לאישורו והנוגע לילדים משרת את טובתם או למצער אינו פוגע בה. עמדות אלה הובעו בלא מעט החלטות ופסקי דין שיצאו מתחת ידינו כהרכב או כיחידים בתוך הרכבים אחרים.

כשהחלטנו לאשר את ההסכם שוכנענו כי אף שיהיה בו גם כדי לסיים את סאגת עיגונה של המשיבה, מכל מקום אין ההסכמה לו באה רק מכוחו של קיומו של העיגון אלא אף משום שההסכם היה הוגן וראוי כשלעצמו. יתר על כן, במהלך המשא־ומתן שקדם להסכם ואף בשלבים קודמים של ההליך ידעה המשיבה לעמוד על דרישותיה ועמדותיה למרות חולשתה כמי שזקוקה לגט ומעוגנת בידי המערער המצוי בחו"ל עד כי הרכב קודם שדן בעניינם של הצדדים ידע לומר לה כי עמדתה "אינה הגונה" – אם כי שלא כפי שטען המערער, והערנו על כך לעיל, לא אמר לה כי היא אף "אינה עגונה", אלא כפי שהסביר דיין אותו הרכב בהחלטתו אז כי אינה מתאימה לאישה עגונה, שהניסיון מלמד שנכונה לעיתים אף לוויתורים מפליגים כדי להשתחרר מעיגונה ולמצער מצופה – אף כשאינה נכונה לכך, ובצדק (אף כי לא תמיד בחכמה, ואין בדעתנו לקבוע כאן מסמרות אם מוטב לה לאישה כזו 'להיות צודקת או להיות חכמה') – כי לא תעלה דרישות שאינן הגונות כתנאי להסכם שבין השאר אף ישחרר אותה מעגינותה. (לא ייבצר גם כי כנגד ה'שוט' בדמותו של עיכוב הגט שהחזיק המערער נגד המשיבה, החזיקה היא נגדו 'שוטים' אחרים, כגון ההחזקה ברכוש הצדדים כשהמערער עצמו גם מצוי בארץ נֵכר ומנוע ממימוש בעלותו עליו, כשכל עוד מעגן הוא אותה יש להניח כי גם לא הייתה מתקבלת בקשתו לחלוקתו, ואולי לא רק בכך מדובר. ייתכן ש'מאזן אימה' בין הצדדים הביא לבסוף להסכם הוגן וראוי מצד עצמו שאינו הסכם שבו נכנע צד אחד תחת איומי שוטו של האחר לכל גחמה או דרישה לא ראויה של משנהו, וייתכן שהתבונה פעלה ו'הזמן עשה את שלו' ושני הצדדים הבינו כי התבצרות בדרישות לא הוגנות לא תביא לקבלת אותן דרישות ולא תיטיב עם איש מהם.)

לא בכדי כתב אחד החתומים מטה בהחלטה מי"א בשבט התשפ"ד (21.1.24) שבה נקבעה ערובה כתנאי לדיון בבקשת המשיבה להורות על בטלות ההסכם, כמובא לעיל, כי סיכויי הבקשה להתקבל נראים דלים "לאור היכרותנו את ההסכם שנערך בבית הדין ואת נסיבותיו ולאחר בחינת הטענות"; ובהחלטה נוספת שניתנה בכ' בשבט התשפ"ד (30.1.24), כאמור, כי:

שאלת עשייתו של הסכם מרצון חופשי או שלא מרצון חופשי; תוך הבנת תוכנו, משמעויותיו ותוצאותיו או שלא תוך הבנתם; ושאלת מידת ההיגיון והאיזון שבהוראותיו בכלל ובהוראה הספציפית שביטולה מבוקש בפרט (שאלה היכולה להשליך לפעמים על המענה לשאלות הקודמות) – הן, ולא שאלת הרקע וההליכים הקודמים שבין הצדדים, השאלות העיקריות הצריכות בחינה בבקשה לביטולן של הוראות כאלה או אחרות של ההסכם.

את תוכן ההסכם אנו מכירים ואת הליך אישורו אנו זוכרים, והוא כמובן מתועד גם בתיק, ונוכח כל אלה הערכתנו את סיכויי הבקשה שלפנינו.

בפסקי דין שניתנו במקרים אחרים הבהרנו כי לא זו בלבד שחובת בית הדין המאשר הסכם שלא לאשרו אם חושש הוא כי ההסכם פוגע בטובתם של הילדים אלא אף כי קיימת הבחנה מהותית בין אישור הסכם בענייני ממון למשל לאישור הסכם בענייני הילדים:

בענייני ממון הצדדים הם המחליטים והקובעים את תוכן ההסכמות, הם 'בעלי הבית' הרשאים לעשות בממונם כרצונם, ותפקידו של בית הדין הוא רק לבחון ולאשר כי אכן מדובר בהסכם שהוא תולדת הסכמה חופשית וכי הצדדים מבינים אל נכון את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו, מששוכנע בית הדין כי אלה פני הדברים אחת היא לו אם ההסכם 'טוב' או 'רע' למי מהצדדים. לעומת זאת בענייני ילדים הצדדים אינם 'בעלי הבית' אלא 'אפוטרופוסים' – אין הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם אלא מחויבים לדאוג לטובת ילדיהם שעליה הם אמונים, ולפיכך כשבית הדין מאשר את ההסכמות חובתו להשתכנע גם כי הללו משקפות את טובת הילדים. בפסקי דין אחרים הבהרנו כי מן הטעם הנ"ל אישור הסכם בענייני ממון הוא מבחינה מהותית 'אישור הסכם' גרידא, ואין אף הכרח ליצוק אל תוכו תוכן ומשמעות של 'פסק דין', ואילו בענייני ילדים עיקרו של דבר הוא 'פסק דין' אלא שכשמבוסס הוא על הסכם משמעות הדברים היא כי בית הדין – או בית המשפט – שוכנע כי הצדדים, בהיותם הורי הקטינים ואפוטרופסיהם הטבעיים, אכן הסיקו כי ההסכם שהם מציגים משקף את טובת הקטינים וכי סבור הוא – בית הדין או בית המשפט – נוכח תוכנו של ההסכם מחד גיסא ונוכח התרשמותו מן ההורים ומהתנהלותם מאידך גיסא כי יש להעמיד את ההורים על חזקתם שאכן מבינים הם את טובת ילדיהם ורוצים בה ומתוך כך להסיק כי ההסכמות שגיבשו אכן משקפות אותה וראויות להיות לפסק דין.

כך גם כשהחלטנו לאשר את ההסכם שבנדון דידן: שוכנענו שההסכם היה לא רק הוגן וראוי כשלעצמו במישור של יחסי הצדדים אלא גם ראוי הוא במישור של טובת הילדים, משקף אותה וראוי להיות לפסק דין בעניינם של הקטינים.

דברים אלה מהווים תשובה גם לדברי בית הדין קמא כמו גם לטיעוני המשיבה כי הסכם שבין ההורים אינו מחייב את ילדיהם. הסכם בין ההורים אינו מחייב את הילדים, אכן כן, אבל פסק דין שנפסק בעניינם של הילדים – מחייב גם מחייב. פסק דין מחייב גם את הילדים אף אם הללו לא נכחו בדיון בעצמם אלא היו מיוצגים בו בידי הוריהם – אפוטרופוסיהם, כפי שנעשה בדרך כלל בכל הערכאות, הן בבית הדין הן בבית המשפט. אכן חובתה של הערכאה השיפוטית הוא לוודא כי הילדים היו 'מיוצגים' כראוי וכי טובתם נשקלה, אולם משקבעה הערכאה השיפוטית כי כך נעשה: (1) פסק דינה מחייב גם את הילדים; (2) גם ערכאה אחרת אמורה לפעול בהתאם לכך, אלא אם היא ערכאת ערעור שמוגש אליה ערעור על פסק דינה של קודמתה והיא מקבלת אותו, וקל וחומר שהערכאה דלמטה מחויבת לפעול בהתאם לפסק דינה של הערכאה העליונה, כבענייננו; (3) סתירת האמור תיתכן אם יוכח וייפסק בערכאה שפסקה את הדין או בערכאה שלמעלה ממנה כי הערכאה שפסקה את הדין הוטעתה ולמעשה לא היו הילדים 'מיוצגים' כראוי, היינו כי ההורים שאמרו את דבריהם כביכול גם בשם הילדים ולטובתם לא פעלו כך, אבל כל עוד לא הוברר ונפסק כך – פסק הדין עומד בעינו; (4) אכן בענייני ילדים אין סופיות, וייתכן כי פסק הדין שניתן על פי ההסכמות – כמו גם פסק דין שניתן שלא מכוחן של הסכמות – ישתנה אם יוכח שינוי נסיבות שבעטיו יש לקבוע כי מה שנחשב בעבר לטובת הילדים אינו משקף עוד את טובתם, אולם שינוי כזה לא הוכח – ובמידה רבה יש לומר כי אף לא נטען – בענייננו.

כד.       גם עתה אומרים אנו, והדברים הוזכרו כבר לעיל:

נקדים ונאמר כי מטענותיה של המשיבה משתקפת גישה שגויה ותמוהה, כביכול הנחת המוצא היא שקשר כלשהו של הילדים עם אביהם אינו צריך להתקיים אלא אם יוכח שטובתם היא, האמת היא כמובן הפוכה: צריך להתקיים קשר בין הילדים לאביהם, לרבות הסדרי שהות, אף לולי הייתה הסכמה על כך בהסכם וקל וחומר לאחר שהייתה כזו, אלא אם כן יוכח שטובתם היא להימנע מכך.

הכלל הוא כי טובתם של ילדים מחייבת קיום קשר מיטבי עם שני הוריהם, גם כשהקשר עם אחד ההורים אינו הקשר האידאלי טובת הילדים היא למקסם את הקשר המיטבי האפשרי בנסיבות העניין. גם אב שאינו 'מושלם' בלשון המעטה – לא רק זכותו היא כי יתקיים, למרות זאת, קשר בינו לבין ילדיו אלא גם ובעיקר זכותם וטובתם של הילדים היא כי כך יהיה. כפי שאמרנו לעיל, פרט לחריגים מעטים ונדירים טובתו של ילד היא לקיים קשר עם כל אחד מהוריו גם כשהלה – לא עלינו – לוקה בנפשו, מוגבל ביכולת להעניק לילדיו תנאים ראויים, או אף 'עבריין'. וכל עוד אין יסוד לחשש שעבריינותו של הורה או לקותו תגרום לפגיעה ממשית בילד – ראוי הוא כי הקשר יהיה קשר בריא וטבעי, היינו שהייה משותפת ללא פיקוח, לאורך פרק זמן משמעותי, לרבות לינה, שבתות וחגים וכו'. ואכן לעיתים אפשר לקבוע בנסיבות כאלה כי טובת הילד היא כי הקשר בינו לבין ההורה לא יכלול שהות מרובה וממושכת מאוד עם אותו הורה, משמורת משותפת או הסדרי שהות נרחבים, אך בענייננו מדובר בהסדרי שהות מצומצמים למדי מחד גיסא ובהורה שגם עם התנהלותו כלפי משנהו לא הייתה ראויה, לפי הנטען, לא נקבע לגביו כי לוקה הוא בנפשו, כי עבריין מועד הוא.

תובנה זו אינה משתנה גם אם יצא נגד המערער צו עיכוב יציאה מאנגליה בגין עימות בינו לבין מפגינה – גם אם עימות זה כלל תגרה של ממש, כגרסת המשיבה (הנסמכת על 'עד מפי עד') ולא עימות מילולי גרידא כגרסתו שלו.

מאחר שבהסדרי שהות – ולא נרחבים ביותר – אנו עוסקים ולא בשאלה מי מההורים יהיה המשמורן העיקרי, מתייתר גם הדיון ששני הצדדים הקדישו לו חלקים מכתבי טענותיהם בשאלה אם ובאיזו מידה המערער הוא 'האב המושלם' או לאידך גיסא אם ובאיזו מידה המשיבה היא אם לתפארת.

עמדת המשיבה נתמכת ב"חוות דעת מקצועית של אשת מקצוע המכירה אישית את האם ומעידה בהשתאות על מילוי תפקידה של האם בצורה מושלמת" כפי שמגדירה המשיבה.

מדובר לכאורה ב'חוות דעת מוזמנת' של 'אשת מקצוע' – 'פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה' ומנהלת מרכז לטיפול בתנועה ובתיאטרון – הכשרה שמידת הרלוונטיות שלה לשאלות שלפנינו אינה ברורה כלל ועיקר; שלא מונתה על ידי בית הדין; שלפי עדותה המשיבה אף למדה אצלה – מה שיש בו כדי להביא לפקפוק נוסף בחוות הדעת, ביכולת לראותה כאובייקטיבית ובשאלה אם נתינתה ראויה מבחינה אתית.

חוות הדעת אף קובעת עמדה הפוכה בנוגע למערער אף שכפי שנראה ממנה ומסתבר גם נוכח הנסיבות – 'אשת המקצוע' לא פגשה בו, לא שמעה אותו ולא התרשמה ממנו ומטיב הורותו במישרין אלא מפיה של המשיבה.

אכן דומה שהמשיבה מבקשת בעיקר כי נלמד מחוות הדעת האמורה את עמדתה של 'אשת המקצוע' בשאלה הספציפית שאכן מונחת לפתחנו. בשאלה זו 'מכריעה' אשת מקצוע זו, שבניגוד למקובל לא מסרה פרטים על טיב השכלתה המקצועית והיכן רכשה אותה מלבד הצהרתה על עצמה כ'פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה', 'במעמד צד אחד', הכרעה שכולה נשענת על התרשמותה השלילית מן המערער – התרשמות שכולה מן המסד ועד הטפחות היא מפיה של המשיבה.

יש בהכללת חוות הדעת על המערער, למרות כל זאת, בתוך חוות דעתה של 'אשת המקצוע' המדוברת, ולא כל שכן בהכללת המסקנות לעניין הסדרי השהות הרצויים של הילדים עימו – בתוכה (לרבות תוך קביעה כי על אלה להתקיים דווקא בארץ – סמוך ונראה לאזכור כי קיים נגד המערער צו המונע את הגעתו ארצה, ובלי כל תשומת לב למשמעות הדברים: מניעה מוחלטת של אפשרות למפגש בינו לבין הילדים) כדי להוסיף להתרשמות השלילית בנוגע למידת מקצועיותה, למידת האובייקטיביות שבה ולמידת הקפדתה על אתיקה.

אך גם אם נתעלם מכל זאת ונקבל את 'חוות הדעת' המדוברת כ'תורה מסיני' בכל הנוגע לטיב הורותה של המשיבה – לא יהיה בכך כדי להשפיע במאומה על דיוננו, שכן אין אנו דנים עתה באפשרות להוציא את הילדים מחזקתה אלא בשאלת קיומו של קשר שלהם עם המערער, וקיומו של קשר עם הורה היא טובתם של ילדים גם אם אותו הורה אינו 'ההורה המושלם' ומשנהו זכאי ל'מדליית זהב' על איכות הורותו.

כה.       בהסכם שאישרנו הצהירו הצדדים כי ההסדרים שנקבעו בו משקפים את טובת הילדים. אנו אכן התרשמנו כך כאמור.

תוהים אנו מה טוענת המשיבה עתה: האם טוענת היא כי הסכימה ביודעין להסדר שאינו מטיב עם הילדים ואולי אף מסכן אותם משום שהדבר שירת את האינטרס שלה אז להגיע להסכם? אם זו טענתה – שמא מן הדין לפקפק במסוגלות ההורית שלה עצמה… ואולי לכן מעלה היא את הטענה כי נחוץ היה בענייננו למנות אפוטרופוס לדין שיוודא כי העמדה המשקפת את טובת הילדים תישמע בין כותלי בית הדין, שכן המשיבה עצמה אינה משמיעה עמדה זו כראוי. ברם אם כך הדבר מניין לנו כי דווקא עמדתה דאז אינה משקפת את טובת הילדים וזו דהיום – משקפת אותה, שמא ההפך הוא הנכון ודווקא העמדה הנוכחית אינה מוּנַעַת משיקולי דאגה לטובת הילדים אלא מרצון לסחוט מהמערער את מימון נסיעתה שלה לחו"ל, כטענתו המתבססת לכאורה על דבריה שלה, או שמא מרצון לנקום בו וכדומה?

מכל מקום הן הרב ד' שאותו מינו הצדדים להכריע ביניהם הן שירותי הרווחה שהם הגוף הניטרלי והמקצועי האמון על כך קבעו שקיום ההסכם ישרת את טובת הילדים. איננו רואים כל סיבה של ממש שלא לקבל את עמדתם של הללו, שוודאי יש להחזיקם כחפים מאינטרס אישי יותר ממה שחפים ממנו הצדדים עצמם, ולא כל שכן שעה שעמדתם עולה בקנה אחד עם עמדת אחד ההורים ועם עמדת ההורה השני כפי שהובעה בהסכם וכל שעומד נגדה הוא עמדת ההורה האחר שגם נימוקיה וטיעוניה מתחלפים ומשתנים – מה שאינו מוסיף לאמינותה…

המשיבה מפקפקת במקצועיותם של שירותי הרווחה ומטילה רפש בעובדת הסוציאלית העושה את מלאכתה הלא קלה במקצועיות. לשיטתה פקפוקיה אלה הם שהביאו את בית הדין קמא שלא לאמץ את עמדתם של שירותי הרווחה. אולם כפי שכבר הערנו מדובר בהסבר מעניין אך כזה הלוקה בחיסרון יחיד אבל מרכזי: אין זה הסברו של בית הדין קמא עצמו. בית הדין קמא בהחלטתו מג' בסיוון התשפ"ד (9.6.24), נימק את חריגתו מעמדתם של שירותי הרווחה באומרו כי יאפשר את נסיעת הילדים אל אביהם אם יתמלאו שני תנאים: (1) יתברר כי האב מנוע מלהגיע ארצה ולראות בה את ילדיו; (2) בית הדין ישוכנע כי הבטוחות לשוב הילדים ארצה – מספקות. בית הדין קמא הבהיר כי בירורם של עניינים אלה חורג מתחום עניינם של שירותי הרווחה, לאמור כי משום כך אין לקבל את עמדתם שלפיה יש לאפשר את נסיעת הילדים ללא בירור נוסף בעניינים אלה (אם בהעדר צורך בו או משום שהללו התבררו דיים לשיטת שירותי הרווחה).

למען הסר ספק נאמר גם כי עיינו בעצמנו בתשובות שירותי הרווחה לשאלות ההבהרה שהגישה המשיבה ואנו סבורים כי טענות המשיבה כי מדובר בתשובות מתחמקות, לאקוניות וכו' משוללות כל יסוד, בלשון המעטה, ולא בכדי הניחו תשובות אלה כשלעצמן לכאורה אף את דעת בית הדין קמא שאף לא קיבל, נכחן, את הבקשה לחקור את העובדת הסוציאלית, אלא שנמנע מאימוץ מסקנותיה מטעמים אחרים, כנ"ל.

כו.        אשר לטענת המשיבה כי בענייננו אין להסתפק בחוות דעתם של שירותי הרווחה ונדרש מינוי של אפוטרופוס לדין נאמר בקצרה כי הדברים משוללי יסוד ומלמדים על אי־הבנה בסיסית של מהותו ותפקידו של אפוטרופוס לדין.

נבהיר אפוא בתמצית את תפקידו של אפוטרופוס לדין ואת השוני בין תפקידו לתפקידם של שירותי הרווחה:

תפקידו של אפוטרופוס בכלל הוא לפעול במקומו ובעבורו של מי שאינו יכול – משפטית, בשל מגבלה מנטלית קבועה או זמנית – לפעול או לקבל החלטות בעבור עצמו בהקשרים שונים. בענייננו מדובר בקטינים שמבחינה משפטית אינם נחשבים מי שמסוגלים לפעול בעבור עצמם פעולות מסוימות תוך הבנת משמעויותיהן ונטילת אחריות עליהן, אך לא רק קטינים זקוקים לאפוטרופוס מקרים אחרים המצריכים אפוטרופוס הם של פסולי דין או של ישויות משפטיות שאינן 'אדם', כגון הקדשות, ושמשכך פועלות משפטית באמצעות אפוטרופוס אנושי. יש אפוטרופוסים הממונים על כל ענייניו של קטין או פסול דין ויש האמונים רק על הטיפול בגופו של הקטין או פסול הדין; או האמונים רק על הטיפול, למענו, ברכושו; יש האמונים על ייצוגו המשפטי, אלה הם אכן 'אפוטרופוסים לדין', ויש אף הממונים לעניין ספציפי בלבד – הכול לפי העניין והצורך ובהתאם להחלטות הערכאות השיפוטיות המוסמכות.

על דרך כלל הוריהם של קטינים הם אפוטרופוסיהם הטבעיים, אפוטרופסות טבעית זו קיבלה גם מעמד חוקי בסעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962. סעיף 17 לאותו חוק מחייב את ההורים "באפוטרופסותם לקטין" – "לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". סעיף 18(א) לו מורה כי "בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה", וסעיף 19 לו מבהיר את סמכותו של בית המשפט – ובענייננו, בהתאם להוראת סעיף 79 לאותו חוק: בית הדין הרבני – להכריע במחלוקות שבין ההורים. בהקשר הספציפי של ההחזקה בילדים שהורים גרושים או חיים בנפרד ושל הסדרי השהות עימם אמורות הוראות נוספות בסעיף 24 לחוק, והללו מסדירות את האפשרות לקבוע הסכם בעניין זה ומחייבות את אישור ההסכם כדין (וכפי שאכן נעשה בענייננו) בבית המשפט או בבית הדין, סעיף 25 מאפשר לבית המשפט או לבית הדין לקבוע הוראות בעניינים אלה בהעדר הסכם.

במאמר מוסגר נעיר כי אותו סעיף גם מאפשר לבית המשפט להטיל את מלא ההכרעה בין ההורים על גורם אחר שימצא לנכון. מטעם זה גם, אף שההסכם שבין ההורים עצמם אינו 'מחייב' באופן מוחלט את ילדיהם, וכך גם מינויו של בורר במסגרת אותו הסכם, מכל מקום האמירות הגורפות כביכול שאין לבורר שנקבע בהסכם שבנידוננו, הרב ד', כל מעמד – שגויות הן, שכן משאושר ההסכם וניתן לו תוקף של פסק דין משמעות הדבר היא כי בית הדין, במסגרת הסמכות שהוענקה לו בסעיף 19 לחוק האמור, מינה את הרב ד' להכריע במחלוקות שבין ההורים לעניין ילדיהם. מה שאכן נכון הוא כי מינוי זה אינו מפקיע את סמכויותיו של בית הדין עצמו ואת יכולתו, ולעיתים אף חובתו, לבטל את המינוי או לבטל החלטה ספציפית של הבורר משנראה לבית הדין כי החלטה זו אינה מטיבה עם הקטינים.

משנזקקנו לשאלת ההסכם ובזיקה לחוק האמור נעיר במאמר מוסגר נוסף כי אף האמירות הגורפות כי ההסכם אינו מחייב את הילדים אינן מדויקות, והניסוח הנכון יותר הוא כפי שכתבנו לעיל כי אין הוא מחייב אותם באופן מוחלט, שכן סעיף 16 לחוק מחייב את הקטין עצמו "לציית להוריו בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם", וממילא משעה שהסכימו ההורים ביניהם בהסכם שנערך כדין בעניין הנוגע לאפוטרופסותם מחויב הקטין לציית להסכמה זו, אלא שחובה זו מוגבלת היא שכן אם ימצא בית המשפט או בית הדין כי ההסכם פוגע בטובתו של הקטין הרי שמשמעות הדברים היא כי ההסכם עולה, או כי הוראה מסוימת שלו עולה, כדי סטייה מהוראתו הנ"ל של סעיף 17 המחייבת את ההורים לנהוג כמנהגם של 'הורים מסורים', וממילא ההסכם כולו או אותה הוראה בטלים וודאי שאינם מחייבים את הקטין שכן יש לראותם כחורגים מגדר "ענין הנתון לאפוטרופסותם".

ובחזרה לענייננו: כאמור, הוריו של קטין הם אפוטרופוסיו הטבעיים, בדרך כלל הם גם אפוטרופוסיו החוקיים היחידים. אכן סעיפים 26–30 לחוק וכך גם סעיף 33(א)(1)–(2) מאפשרים את הפקעת אפוטרופוסותו של אחד ההורים או הגבלתה בנסיבות שונות וכן מינויו של אפוטרופוס נוסף על ההורים או במקומו של אחד מהם ובנוסף על האחר. מכל מקום לא נטען, ולא כל שכן שלא הוכח, כי בענייננו מתקיימות נסיבות מאלה המנויות באותם סעיפים, אין מדובר באותם סעיפים גם דווקא במינוי של 'אפוטרופוס לדין', ואין צריך לומר כי מורכבותו של עניין או אמירה כללית בנוגע ל'תיקים מעין אלה' אינה עילה למינוי על פי הסעיפים האמורים.

'אפוטרופוס לדין' מייצג את הקטין או את פסול הדין בהליכים משפטיים. הוריו של קטין שהם אפוטרופוסיו הטבעיים הם גם אפוטרופוסיו לדין, על דרך כלל, אלא שככל שמופקעת אפוטרופסותם מן העילות המנויות בחוק וכאמור לעיל או ככל שמתעורר צורך למנות אפוטרופוס בנוסף להם – יהיה אפוטרופוס זה גם 'אפוטרופוס לדין', ומאחר שאפשר להפקיע את אפוטרופסות ההורים או להוסיף עליהם אפוטרופוס לעניין מסוים הרי שאפשר גם שאותו אפוטרופוס ימונה במקום ההורים או אחד מהם או בנוסף להורים כ'אפוטרופוס לדין'.

בנוסף לכך קיימת הוראה ספציפית בסעיף 68(א) לחוק האמור:

בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין […] על ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס לַדין […] וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו.

אכן לו שוכנע בית הדין כי 'שמיערת עניינם' של הקטינים שבנידוננו מחייבת כי ימונה להם אפוטרופוס לדין – היה בית הדין ממנה כזה, אולם גם כאן נאמר כפי שאמרנו לעיל כי מורכבות עניינן או אמירה בדבר 'תיקים מעין אלה' אינה עילה לכך.

וביתר פירוט:

מאחר שההורים מייצגים את הקטינים בבית הדין, מכוח אפוטרופסותם הטבעית, וככל שמתגלעים ריבים וחילוקי דעות ביניהם כיצד לנהוג ומהי טובת הקטין – מוסמך ונדרש בית הדין להכריע, ואין כל הוראת חוק המצריכה כי ימנה אפוטרופוס לדין לשם כך, הרי שעל דרך כלל אין צורך במינוי כזה. אכן יש שבית הדין מתרשם כי אינו יכול להסתמך על ההורים – לא על אחד מהם לחוד ולא על שניהם יחד, לא כשהם מסכימים ולא כשהם חלוקים ובית הדין נדרש לברור בין עמדותיהם את העמדה הצודקת או למצוא את הדרך הנכונה והצודקת המצויה בתווך בין שתי העמדות – כמי שמשמיעים באוזניו את קולם של הקטינים, את הקול המייצג את רצונם ואת טובתם של הללו.

כז.        תהינו לעיל, ואנו שונים את הדברים כאן, אם משמעות בקשתה של המשיבה היא 'הודאת בעל דין' כי בשעתו הסכימה להסדר שאינו מטיב עם הילדים ואולי אף מסכן אותם משום שהדבר שירת את האינטרס שלה. האם גם עתה מפקפקת היא בהיותה מייצגת את טובת הקטינים, כפי שהיא בראות עיניה שלה, ולכן סבורה היא כי נחוץ מינויו של אפוטרופוס לדין שיוודא כי העמדה המשקפת את טובת הילדים תישמע בין כותלי בית הדין? ככל שלא כך סבורה היא, מדוע לדעתה נדרש מינוי כזה?

אכן מבינים אנו שלדעתה המערער אינו מייצג את טובת הקטינים – זו טיבה של כל מחלוקת בין הורים הבאה לפתחו של בית הדין, כל אחד מהם סבור או לפחות טוען כי עמדתו מייצגת את רצון וטובת הילדים ועמדת משנהו – לא, אין ענייננו נבדל בכך ממקרים אחרים. הצידוק למינויו של אפוטרופוס לדין הוא, כאמור, כשעמדות שני ההורים אינם מייצגות את טובת הקטינים וכשבית הדין סבור כי אף לא יוכל לעמוד על טובתם מתוך ומבין שתי העמדות, ואף לא תוך הסתייעות בגורמי המקצוע.

האפוטרופוס לדין מחליף את ההורים כשאין הם ממלאים את תפקידים, אין הוא מחליף את גורמי המקצוע – העובדים הסוציאליים, או במקרים אחרים פסיכולוגים או רופאים שחוות דעתם עשויה להידרש לשם הכרעה, ועל דרך כלל גם אינו נחוץ כתוספת להם – אם אינו נחוץ כאמור בממלא מקומם של ההורים – שכן שברך כלל תחום התמחותו הוא התחום המשפטי ולא אחד מתחומי התמחותם של הללו.

גורמי המקצוע הנזכרים נחוצים אם משום שאין בית הדין או בית המשפט יודע לקבוע עמדתו של מי מן ההורים היא הנכונה מבחינת טובת הילד ללא שישמע את עמדתם של גורמי המקצוע שיקבעו מבחינה מקצועית מה טובת הילד, העשויה לעלות בקנה אחד עם עמדתו של הורה אחד או של ההורה האחר ועשויה גם להיות ממוצעת בין עמדותיהם (ולאו דווקא במובן המתמטי של 'ממוצע' היינו בנקודת האמצע בדיוק), תואמת לעמדת האחד בעניין מסוים ולעמדת משנהו בעניין אחר או שונה מעמדותיהם של שניהם גם יחד. לא אחת אפשר גם להניח שאף ההורים אינם פועלים במודע נגד טובת הקטין אלא מאמינים כי עמדתם מייצגת את טובתו, אלא שאף הם – אם בשל ראייה משוחדת ואם בשל העדר ידע מקצועי הנחוץ כדי להבין את טובת הקטין בתוך המערכת הסבוכה של קונפליקט משפחתי – אינם יודעים באמת מה טובת הקטין, ויש כמובן אף הורים שאכן מבינים שאין הם יודעים אל נכון את טובת הקטין ומבקשים משום כך את חוות הדעת המקצועית, ממש כשם שעושים הורים, שאינם רופאים, כשנדרשת הכרעה רפואית בעניינו של קטין, גם אם אינם גרושים אלא נשואים ואף חיים בהרמוניה.

חוות הדעת המקצועית מסייעת לבית הדין או לבית המשפט להגיע למסקנה מה טובתו של קטין בלי קשר לשאלה אם הוריו מייצגים את טובתו כפי שהיא בראות עיניהם או אינם מייצגים אותה.

אפוטרופוס לדין נחוץ לעומת זאת רק כשאכן ההורים, שניהם, אינם מייצגים את טובת הקטין – אף לו כפי שהיא בראות עיניהם – אלא את רצונם שלהם בלבד תוך שהם מתעלמים במודע מטובת הקטין או סומים מלראותה כלל (אף שלעיתים 'מדמיינים' הם שאכן רואים הם את טובתו), וכשהשאלה הנצרכת להכרעה אינה מתמצה בשאלה המקצועית שבעניינה אפשר להיסמך על חוות הדעת המקצועית, ואף אינה יכולה להיות מוכרעת על ידי הערכאות השיפוטיות מכוח היכרותן בעצמן את העניין אלא לאחר שיסתייעו באפוטרופוס הניטרלי שיבחן מקרוב את הדברים וייתן לערכאה השיפוטית את המידע החסר לה הנוגע לטובתו של הקטין, לרבות את המידע לגבי רצונו של הקטין (שמשקלו בהכרעה מה היא טובתו משתנה בהתאם לגילו ולנתונים ושיקולים נוספים).

כח.       המשיבה העלתה טענה שלפיה אין לאמץ את חוות דעתה של העובדת הסוציאלית שכן טובתם של הקטינים בהיבט הדתי עשויה להיפגע עקב שהותם עם אביהם שלטענתה ייתכן שכיום אינו 'דתי' אף שחזותו החיצונית מוכיחה אחרת. התסקיר לטענתה היה צריך לבחון, ולא בחן, גם את 'מצבו הרוחני' של המערער – שמירת השבת שלו, שמירת כשרות מאכליו ומכשיריו המצויים בביתו.

את טענתה מחדדת המשיבה ומציגה אותה כדרישה המופנית כלפי בית הדין בהיותו בית דין דתי:

הערכאה בפניה נידון התיק כעת איננה כבוד בית המשפט, אשר אחר כבודו – הוראות החוק הם ורק הם שמנחות אותו – כבוד תורתם […] משמשים 'אביהם של יתומים' – הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית.

לא ברור כיצד דרה ההתבססות על טענה זו בכפיפה אחת עם אמירותיה החוזרות ונשנות של המשיבה כי ככל שהכרעתנו לא תישא חן בעיניה תבקש כי ההכרעה תיפול בבית המשפט העליון, אך נניח להערת אגב זו, ונבהיר את דחיית הטענה לגופה.

אכן אין כל ספק בעינינו כי טובתו של כל ילד יהודי היא לגדול ולהתחנך לשמירת תורה ומצוות. אך אין זאת אומרת כי חייבים או אף כי רשאים אנו לבחון בכל מחלוקת בין הורים מהם שומר מצוות יותר מחברו ולבלוש אחריהם, באמצעות העובדים הסוציאליים הנדרשים להגיש לנו תסקירים או באמצעים אחרים, כדי לאשש או להזים טענות של אחד מהם בדבר טיב שמירת המצוות של האחר. המערער מצידו תהה על העלאת טענותיה של המשיבה נגדו, לרבות אמירתה בדבר 'כשרות המכשירים' שבביתו (אמירה שלשונה והיבדלותה מהאמירה בנוגע לכשרות המאכלים מלמדת כי מכוונת היא כנראה לתחום הסרטים או האינטרנט) שעה שהיא עצמה מחזיקה בביתה טלוויזיה. כשם שברור לכול כי אין אנו בודקים אם יש אמת בטענת המערער בנוגע לטלוויזיה, אף שמדובר בטענת 'ברי' (אם כי לא פורש אם נשענת היא על שהיה בעבר בעת שחיו הצדדים יחד או על מידע עדכני, ואם כן – מה מקורו) ולא כטענות המשיבה נגד המערער שנטענות כטענת שמא 'התסקיר לא בדק את כשרות המכשירים', כך גם אין מתפקידנו ולא מסמכותנו לבלוש אחר שמירת המצוות של המערער.

נזכיר למשיבה ולבאת כוחה כי אומנם אנו 'בית דין דתי' שלא כבית המשפט ש'הוראות החוק הן ורק הן מנחות אותו', כלשונה, אך מחויבים אנו לפעול בהתאם לסמכויות שהעניק לנו המחוקק, עוד לא איכשר דרא – אין בית הדין יכול, וכיוון שאינו יכול גם אינו צריך, לכוף על כל ישראל לשמור שבת וכשרות, לקרוא קריאת שמע ולהניח תפילין וכו', וכשם שאינו יכול לעשות זאת כלפי כל קהל ישראל כך אינו יכול ואינו צריך לעשות זאת כלפי המערער שבנידוננו.

מה שיכול וצריך בית הדין לעשות הוא לבחון את טובת הילדים, וכדי לקבוע שזו תיפגע משליחת הילדים לשהייה עם אביהם לא די בהנחת היסוד כי טובתו של ילד יהודי היא לגדול לשמירת תורה ומצוות ואף לא בטענה, שהוכחשה ולא הוכחה, כי שמירת המצוות של המערער לוקה בחסר. כדי לקבל טענה כזו נדרש גם להוכיח כי בכוונת המערער לגרום לילדיו לחלל שבת למשל, להאכילם טרפות או להביאם לצפות במראות אסורים באמצעות 'מכשיריו' ש'כשרותם לא נבדקה'. לא רק שלא הוכחה כוונה כזו אלא שלמעשה אפילו לא נטענה עד כה. המשיבה בונה מגדל קלפים של ספקולציות – חלקן מובעות במפורש וחלקן במשתמע – ששום דבר מהן לא הוכח ושכולם מוכחשות בדברי המערער: הקומה הראשונה במגדל היא הקביעה כי המערער אינו שומר מצוות כיום ולמרות חזותו החיצונית כיהודי דתי־חרדי אין תוכו כברו; הקומה השנייה היא ההנחה כי בשל כך יגרום גם לילדיו להיכשל באיסורים כאלה ואחרים, מה שמצריך הנחה ראשונית כי כזה הוא רצונו ולכך כוונתו ואף הנחה נוספת כי הילדים ישתפו פעולה עימו הן בשעת מעשה והן באי־גילוי הדברים לאחר מכן, שהרי גילוי כזה יסיר את המסכה הדתית מעל פניו. ועל גבי מבנה רעוע זה מבקשת היא שנשתית את ההחלטה לסטות הן מן הכלל הגורס כי טובת הילדים היא קשר גם עם אביהם, הן מן ההסכם שעליו חתמו הצדדים עצמם והקובע גם מה היא טובת הילדים, הן מחוות דעתו של הבורר שעליו הסכימו הצדדים הן מזו של שירותי הרווחה.

'אין ספק מוציא מידי ודאי', אך כאן מבקשת המשיבה כי ספק ספק ספקא של אוסף ספקולציות זה – שמא כולן נכונות הן – יוציא מידי ארבעה ודאים: הוודאות הכללית בדבר הצורך של ילד בקשר עם שני הוריו, ודאותם של ההסכם ושל פסק הדין שאישר אותו, ודאו של הבורר וודאם של גורמי המקצוע המוסמכים שאותם מינה בית הדין ואת חוות דעתם ביקש.

לסיום פרק זה נעיר שלוש הערות – אחת עקרונית והאחרות לגופן של טענות.

ההערה הראשונה היא כי כאמור טובתו של ילד יהודי היא לגדול לשמירת תורה ומצוות, אך לו זו בלבד שטובתו היא כמעט תמיד גם להיות בקשר עם שני הוריו – אף אם אחד מהם אינו שומר תורה ומצוות, או שאינו מדקדק בהם כראוי, כפי הנטען בענייננו (וכאמור: נטען אך לא הוכח) – אלא שעל דרך כלל סבורים אנו כי בהסתכלות רחבה ולטווח הארוך גם שמירת המצוות של הילד, כאישיותו בכלל, עשויה להיות נפסדת אם יימנע ממנו קשר בריא עם אחד ההורים, ועל אחת כמה וכמה אם תהיה שמירת המצוות ה'אשמה' בפגיעה בקשר עם ההורה.

ההערה השנייה היא כי נוכח נכונותה של המשיבה כי הילדים ישהו עם אביהם כמבוקש אם אך יתמלאו תנאיה (המצטברים או החלופיים) בדמות ערובה נוספת, התלוותה שלה לנסיעה אל המערער או הגעת המערער ארצה ושהיית הילדים עימו בארץ – תמוהה מאוד הטענה בדבר פוטנציאל הנזק הרוחני: הלוא ברור הוא כי גם אם יתמלאו כל התנאים ישהו הילדים עם אביהם לפחות בחלק מהזמן גם שלא בנוכחות המשיבה, אם סבורה היא כי המערער עשוי להכשיל את הילדים בחילול שבת, בצפייה בתכנים אסורים או באכילת מאכלות אסורות – כיצד יימנע הדבר על ידי מילוי דרישותיה האמורות? ומאחר שלשאלה זו אין כנראה תשובה היכולה להניח את הדעת הרי שהמסקנה היא אחת מן השתיים: או שהטענה בדבר הנזק הרוחני שקרית, או שהנכונות לשהייתה הילדים עם אביהם, כביכול, אם רק יתמלאו התנאים האמורים – מעושה היא והכוונה האמיתי היא לסכל קשר של הילדים עם האב בכל דרך אפשרית וכל התנאים אינם אלא אמצעים לכך.

וההערה השלישית היא כי המשיבה מטיחה בשירותי הרווחה את הטענה כי לא בחנו את מצבו הרוחני של האב – ואולי כי אינם מייחסים חשיבות לשמירת המצוות ולמצב הרוחני. בבורר המוסכם, הרב ד' – רבו של 'קהל חסידים' ברמת בית שמש, מחשובי הרבנים בעיר בית שמש, המשמש בה גם כרב הממונה על המקוואות ועוד – הטיחה כי אינו מבין בענייני טובת הילדים וכו'. נניח שהטיעונים נכונים, נניח שיכולים היו להתקבל כל אחד בפני עצמו, אבל האם גם להפך: האם שירותי הרווחה אינם מבינים בענייני טובתם של קטינים והרב ד' אינו מבין בענייני רוחניות או אינו מייחס חשיבות מספקת לשמירת המצוות של הילדים? איננו יודעים מה תשיב המשיבה לשאלות אלה, אך לנו התשובה ברורה וממילא שעה ששירותי הרווחה בחנו את ההיבט של טובת הילדים לפחות ביתר מובניו ומכוחם של הכשרתם וניסיונם המקצועי של העובדות הסוציאליות והביעו את עמדתם התומכת בעמדת המערער, מחד גיסא, והרב ד' שללא ספק מודע ומייחס חשיבות לשאלות של שמירת שבת ושל כשרות מאכלים ומכשירים הביע עמדה דומה מאידך גיסא, הרי שיש בשתי חוות הדעת העולות בקנה אחת ומשלימות זו את זו כדי לשמוט באופן מוחלט וסופי את הקרקע מתחת לבניין הקלפים הרעוע שבנתה המשיבה בבקשתה למנוע את נסיעות הילדים אל אביהם.

כט.       ההדדיות בקיום ההסכם:

המשיבה טוענת כי גם המערער אינו מקיים את כל התחייבויותיו שבהסכם ומשכך אין יסוד לדרישתו ממנה לקיים את התחייבויותיה שלה. ברם טענה זו נאמרת כדברים בעלמא, ללא כל פירוט איזו התחייבות אין המערער מקיים לשיטתה של המשיבה, ולא כל שכן ללא שתובא ראיה לטענה זו. משכך ברי הדבר כי אין כלל מקום לדון בטענה זו.

ראוי לציין כי במקומות אחרים בכתבי טענותיה של המערערת נטען כביכול לא קיים המערער את התחייבותו להעמדת ערובה ראויה לשובם של הילדים מחו"ל, בהקשר זה אף נאמר מפורשות כי לאחר שיקיים המערער את חובתו זו תקיים המשיבה את התחייבותה ותאפשר את נסיעות הילדים אליו (אם כי במקומות רבים אחרים בכתבי הטענות מובעת התנגדות לנסיעת הילדים – בעילות שונות שנדונו בפסק דיננו – ומשתמע שלא כדברים אלה). ככל שכוונת המשיבה באמירה הסתומה על הפרת התחייבויות של המערער היא לעניינה של הערובה הרי שהדברים אינם נכונים, שכן ערובה הועמדה גם הועמדה, ובהתאם להסכם, ואשר לטענות כי אין להסתפק בערובה זו – טענות אלה יידחו בפרק הבא של פסק דיננו, ומכל מקום גם לולי דחייתן לא היה מקום לומר בעניינן כי המערער לא קיים את התחייבותו שהרי זו כשלעצמה ודאי קוימה ככתבה וכלשונה, ובטענה כי אין היא מספקת אין כדי להצדיק טיעון עובדתי שקרי שכביכול לא הומצאה הערובה.

למעלה מן הצורך נעיר (באשר לאפשרות כי כוונת המשיבה אינה לעניין הערובה אלא להתחייבויות אחרות של המערער) כי גם לו פורטה הטענה ואף לו הוכחה – כלל לא ברור הוא כי היה מן הדין לקבלה. ככל שאין המערער עומד בהתחייבויותיו – אפשר לבקש לאוכפן עליו, כשם שמבקש הוא לאכוף על המשיבה את התחייבויותיה שלה. אין בהפרת התחייבויותיו של צד אחד כדי להתיר למשנהו להפר את התחייבויותיו שלו על דעת עצמו, ולא כל שכן כדי להצדיק הפרת התחייבויותיו של משנהו למפרע. התליית קיום התחייבותו של צד אחד בקיום התחייבויותיו של משנהו כשההתחייבויות לא נכרכו זו בזו בהסכם במפורש (דרך משל התניית נסיעת הילדים לחו"ל בערובה) אפשרית רק אם ייקבע כי הפרה מסוימת יש בה כדי להצדיק את ביטולו של ההסכם כולו בהיותה הפרה יסודית כמובנו של מונח זה בסעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, ובהסכם שאפשר להפרידו לחלקים שונים (וכזה הוא הסכם שבענייננו הכולל בתוכו עניינים שונים כרגיל ברוב הסכמי הגירושין) – בהתאם להוראת סעיף 7(ג) לאותו חוק רק אם אפשר לקבוע כי מדובר בהפרה יסודית של החוזה כולו ולא רק של מרכיב מסוים שלו. הפרה אחרת מצריכה מתן ארכה לקיום החוזה ולתיקון ההפרה תחילה כהוראת סעיף 7(ב) לאותו חוק.

זאת ועוד, בענייננו אין מדובר בהסכם גרידא אלא בפסק דין, ומשכך אף הפרה יסודית אינה מאפשרת ביטול של החוזה אלא אם תבטל הערכאה שאישרה את ההסכם ונתנה לו תוקף של פסק הדין – בענייננו: בית דיננו – את פסק דינה.

והדברים אמורים ביתר תוקף דווקא משום הנטען ומודגש בדברי המשיבה עצמה ובדברי בית דין קמא: ענייננו הוא בילדים. ולמטבע של הטענה כי ילדים אינם כבולים להסכם שערכו הוריהם – שני צדדים יש, הצד האחר הוא כי הילדים וטובתם של ילדים גם אינם כבולים לקיומם או הפרתם של סעיפים אחרים של ההסכם.

מאחר ששני ההורים הודו ואישרו במסגרת ההסכם כי טובת הילדים היא קיום הסדרי השהות בדרך שנקבעו הרי שכל עוד לא שוכנענו כי ההפך הוא הנכון, ולא כל שכן שעה ששירותי הרווחה (כמו גם הבורר שקבעו הצדדים והמכיר אותם לכאורה) סבורים שקיום הוראות ההסכם בנוגע להסדרי השהות של הילדים עם אביהם יטיב עימם, וכאמור הדבר תואם גם את העיקרון כי על דרך כלל טובת ילדים היא קשר ושהות במינון מסוים לפחות עם כל אחד מהוריהם, הרי שאף אם הייתה הצדקה לקבוע את בטלות ההסכם כהסכם או להתיר את הפרת סעיפים מסוימים שלו בשל הפרתם של אחרים – לא היה בכך כדי להצדיק את המבוקש בדברי המשיבה היינו את שלילת זכותם של הילדים לשהות גם עם אביהם.

ל.         הערובה:

בהסכם נקבעה הערובה להשבת הילדים ארצה הנדרשת כתנאי לנסיעתם אל אביהם, המערער, לחו"ל. נקבעה לעניין זה אף הבחנה בין השנים הראשונות שלאחר ההסכם, שאנו מצויים בעיצומן, ושלגביהן נקבעה ערובה בת מיליון ש"ח שלצורכה ימסרו הורי המערער לבית הדין ייפוי כוח המאפשר את מכירת דירתם או חלק ממנה עד לסכום האמור אם תופרנה התחייבויות בנם להשיב את הילדים ארצה. ייפוי הכוח האמור אכן נחתם, אומת ונמסר לבית הדין.

בתגובה שהגישה המשיבה לבית הדין קמא בי"ד במרחשוון התשפ"ד (29.10.23) העלתה המשיבה את הטענה כי המערער עשוי שלא להשיב את הילדים. בשלהי הדיון שהתקיים בבית הדין קמא בי"ד בכסלו התשפ"ד (27.11.24) שבה על טענתה זו "לא מספיק הבן אדם עיגן אותי חמש שנים, אתה רוצה שהוא יחטוף אותם", ומשהשיב המערער "יש ערבות על דירת ההורים", החזירה לו לראשונה (לכאורה) טענה המפקפקת באיכותה של ערובה זו "הדירה ממושכנת, יש ילד תסמונת דאון שגר שם".

טענה זו בניסוחים שונים היא הטענה שהועלתה גם בהליך שלפנינו ולכאורה היא שעמדה גם מאחורי קביעתו של בית הדין קמא בהחלטתו מג' בסיוון התשפ"ד (9.6.24) כי נסיעת הילדים אל האב לחו"ל תאושר רק אם (בין השאר) יומצאו בטוחות שיניחו את דעת בית הדין לשיבתם של הילדים ארצה.

ברם כפי שתואר ובואר לעיל המערער המציא אסמכתה להיות דירת הוריו נקייה מכל שעבוד. המשיבה טענה כנגד תשובתו זו של המערער כי ייתכן שהוריו חייבים לאחרים כספים שבגינם לא נרשם שעבוד אך בפועל יידרשו לפורעם והדירה תשמש לכך.

אין צורך להכביר מילים בעניין זה: כל עוד דירת ההורים בבעלותם ולא רשום עליה שעבוד – אין מניעה חוקית או הלכתית לממש את ייפוי הכוח שניתן כערובה בענייננו, חובות אחרים – אף אם ישנם – אינם יכולים למנוע זאת. לכל היותר ייתכן לטעון כי מצבה המשפטי והרישומי של הדירה היום אינו ראיה למצבה מחר ("ויש מחר שהוא לאחר זמן" כלשון רש"י (שמות יג, יד)) ושמא עד עת בֹא דברו של ההסכם תימכר הדירה או יירשם עליה שעבוד. לטענה כזו יש פתרון פשוט – ולפלא הוא שאותו לא ביקשה המשיבה עד כה (אלא אם אכן כל הטיעונים אינם אלא תירוץ למניעת נסיעת הילדים): רישום עיקול והערת אזהרה על הנכס בהתאם להסכם ולייפוי הכוח, ויובהר כי לו הייתה בקשה לרישום כזה מוגשת לבית הדין – היה בית הדין נעתר לה, ואף עתה אם תוגש – ייעתר לה.

גם מענהו של המערער לטענה כי מגוריו של אחיו, הלוקה בנפשו לגרסה אחת של המשיבה או לוקה בתסמונת דאון לגרסתה האחרת, בדירת ההורים עשויים לסכל את מימוש הערובה – מענה נכון הוא: האח אינו בעליה של הדירה או של חלקה ואין מניעה חוקית למוכרה או לפרק שיתוף בה שייווצר מכוח רישום המשיבה כבעלים של חלקה (חלק בשווי של מיליון ש"ח) מכוחו של ייפוי הכוח בשל מגוריו בה. (שהלוא אין אנו עוסקים בפירוק שיתופם של ההורים עצמם, כבני זוג, בדירה, פירוק שיתוף שעליו חלות ההגבלות שבסעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, ובסעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973.)

ערובה על סך של מיליון ש"ח היא ערובה נכבדה, שעבודה של דירת מגורים לה הוא בטוחה ראויה ומספקת, ואם לא די בכך הרי שאלו גם הערובה והבטוחה שהצדדים הסכימו עליהן.

הטענות בדבר חובות אפשריים או בנוגע למגורי האח – לבד מהיותן טענות דחויות מצד עצמן, הן גם טענות שהיו תקפות באותה מידה גם בעת שאושר ההסכם: האח כפי הנראה גר בדירה גם אז ונכותו גם היא לא נוצרה לאחר מכן, אפשרות קיומם של חובות שלא נרשם שעבוד בגינם ודאי הייתה גם קודם לכן וחובות שכן נרשם שעבוד בגינם – לא נוצרו עד כה (או למצער עד להנפקת נסח הטאבו שצורף כאסמכתה לתגובתו האמורה של המערער). גם מטעם זה אין הטענה יכולה להתקבל שהרי קיים הסכם שאף ניתן לו תוקף של פסק דין, ומשלא השתנו העובדות מאז – אין עילה לסטייה מהם.

נוסיף ונאמר גם כי כפי שהערנו לעיל: המשיבה עצמה גילתה פעם אחר פעם נכונות לנסיעת הילדים אל אביהם לחו"ל אם תתלווה בעצמה לנסיעה זו (במימונו של המערער), והלכה למעשה כך אף היה אשתקד כשהילדים נסעו עם המשיבה לפולין לשבועות התשפ"ג ושהו שם עם אביהם. קשה להבין כיצד, לסברתה, יכולה התלוותה לנסיעה לחו"ל למנוע מהמערער את 'חטיפת' הילדים ואי־השבתם ארצה (בהנחה, כפי שציינו לעיל, שגם היא מבינה כי אף אם תתלווה לנסיעה לא תוכל לדרוש כי ידם של הילדים לא תזוז מתוך ידה כל ימי היותם על אדמת נֵכר). לא ברור גם, לשיטתה, מדוע לא ניצל המערער את ההזדמנות ההיא כדי להפיק את זממו ולחטוף את הילדים. שאלות אלה מוסיפות למסקנה כי הערובה הקיימת אכן די בה כדי למנוע את ה'חטיפה' או כי גם ללא תלות בה לא הייתה למערער כוונה לחטוף את הילדים, אך הדברים נאמרים למעלה מן הצורך שכן גם בלעדיהם די בערובה האמורה והקבועה בהסכם.

לא.       בהחלטה האמורה הוסיף בית הדין קמא תנאי נוסף לנסיעת הילדים אל אביהם: אליבא דבית הדין קמא תותר הנסיעה, גם אם הערובה לשוב הילדים ארצה תניח את הדעת, רק אם ישכנע המערער את בית הדין קמא כי אכן נבצר ממנו להגיע ארצה ולקיים את הסדרי השהות עם הילדים בארץ.

למעשה שני הצדדים מודים כיום כי תנאי זה התקיים: המערער טוען כי קיים נגדו כיום צו עיכוב יציאה המונע את יציאתו מאנגליה; והמשיבה אף היא מודה בקיומו של צו כזה וטוענת טענות המתבססות על קיומו (הטענה, שנדחתה לעיל, כי קיומו של הצו מוכיח כי המערער אינו אב שאפשר להפקיד בידיו את הילדים), היא אף מספקת הסבר (בשמה של עדה הנאמנת עליה) לנסיבות מתן הצו (לשיטתה בשל השתתפות המערער בתגרה אלימה ולא רק, כדבריו, בעימות מילולי עם מפגינים).

אך גם לולי קיומו של תנאי זה אין הצדקה למניעת נסיעת הילדים, ועל כן עלינו לקבוע כי החלטת בית הדין קמא בטלה גם במובן זה שאם בעתיד יוכל המערער להגיע ארצה – עדיין לא תהיה זו עילה למנוע את קיום הסדרי השהות כפי שנקבע בהסכם:

טובתם של ילדים היא בקיום קשר, לרבות הסדרי שהות, עם אביהם. הנוהג המקובל ודרך המלך היא, גם כשקיים ריחוק גיאוגרפי, שבמועדים שנקבעו להסדרי השהות מגיעים הילדים לבית ההורה (גם אם תיתכן מחלוקת בשאלת המימון של הבאתם לשם או הליווי הנדרש, כבענייננו, בענייננו הוכרע הדבר גם בהסכם). הדרישה כי האב יבוא למקומם של הילדים היא החריגה והמצריכה ביסוס של ממש. לו אכן לא הייתה הערובה לשובם של הילדים – היה בכך כדי לבסס דרישה כזו, אולם משקבענו לעיל כי לא כך הדבר – אין לדרישה זו על מה להתבסס, ותמוהה היא גישתו של בית הדין קמא שמלכתחילה קבע את העדר האפשרות של הגעת המערער לארץ ואת הערובה כשני תנאים מצטברים.

הדברים אמורים במשנה תוקף שעה שבהסכם אכן נקבע כי הילדים יגיעו אל אביהם, המערער, לחו"ל. בית הדין קמא לא ביסס ולא נימק עמדה וקביעה כי טובתם של הילדים היא דווקא שלא לטוס לחו"ל וכי בשל כך ובשל העיקרון כי אין הילדים מחויבים להסכם שבין ההורים יש להתעלם מן ההסכם, וכלל לא מובן אפוא מדוע סבור הוא כי דרך המלך היא לפעול בניגוד להסכם כשאפשרות הפעולה בהתאם לו – גם אם ישנן ערובות מספיקות – נותרת רק כפריו של האילוץ, אם יוכח כי אין האב יכול להגיע ארצה.

אכן עניינם של הצדדים נדון לפנינו בהרכב שכל חבריו הם חניכי בתי מדרש שעניינה של ארץ ישראל תופס בהם מקום מרכזי. צר לנו על בחירתו של המערער לשבת בארץ נֵכר, בחירה שהיא היפוכה של בחירת דוד המלך (תהילים פד, יא) "בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע" המוגדרת בדבריו (שמואל א כו, יט) גירוש "מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'" והמושווית ל"עֲבֹד אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים" וכדברי חז"ל (כתובות קי, ב) ל"מי שאין לו אלוה". אך לא זו בלבד לעת הזו שבה אנוס הוא המערער להיוותר בגולה אלא אף בעבר כשלא היה אנוס ואף אם יבחר בעתיד גם שלא מאונס להיוותר בגולה – לא מסמכותו של בית הדין לכוף על מצוות יישוב ארץ ישראל והעלייה אליה, וודאי שאינו יכול לעשות זאת באמצעות מניעת המערער מהסדרי שהות עם ילדיו אלא אם יבוא לצורכם ארצה.

הילדים עצמם לא יעברו איסור בעצם נסיעתם לשהות עם אביהם בחו"ל שהרי לבד מטובתם שלהם בקיום קשר עם האב יקיימו בכך גם 'כיבוד אב'.

ואומנם נחלקו הראשונים (עיין תוספות בעבודה זרה יג, א) אם לצורך כל מצווה מותרת היציאה לחו"ל או רק לצורכן של מצוות מסוימות (ובכפוף לחזרה לארץ לאחר מכן ואי־ההשתקעות בחו"ל כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט), אך גם לסוברים שלא לכל המצוות הותר – לצורך מצווה רבה הותר (כמבואר בתוספות שם, ובלשונם "מצוות חשובות"). ומבואר להלכה בתשב"ץ (חלק ג סימן רפח) שהיציאה לצורך כיבוד אב ואם בכלל ההיתר, וכן מבואר מהמנחת חינוך (מצווה ריב אות א), וכן נראית משמעות מסקנת הסוגיה בקידושין (לא, ב). וכן היא גם הוראת בעל חכמת אדם (בינת אדם שער משפטי ארץ פרק יא סעיף ג, ועיין עוד שם לעניין הימנעות מעלייה ומגורי קבע בחו"ל, אומנם בזה הניח את הדבר בגוף דבריו בחכמת אדם שם בצריך עיון).

ואומנם אין לכחד כי מהמבי"ט (חלק א סימן קלט) נראה לכאורה שלא כך, וכך צידד בפאת השולחן (סימן ב בית ישראל ס"ק כח), עיין שם באורך, אבל אפשר שאף דבריהם לא נאמרו אלא לעניין מגורי קבע בחו"ל (שבזה דיברו, ועיין שם באריכות דברי פאת השולחן שהבין בסוגיה בקידושין גם כן שמדובר בהשתקעות בחו"ל עד פטירת האם, ומשמעות הדברים היא שלולי הבנה זו אכן היה מותר), והכי נמי נראה מדברי מהרי"ט בחידושיו לקידושין (שם) – ולא לבד שזה מצטרף להיתר אלא שמסייע גם להא דמסתבר דלא אסר המבי"ט כהאי גוונא את היציאה לחו"ל לצורך כיבוד הורים, דאי אסרה מסתמא הווה שמיע ליה למהרי"ט בנו ולא היה מעלים עיניו מסברת מר אביו, אלא ודאי דשאני יציאה על מנת לחזור ממגורי קבע בחו"ל. ולא זה הנדרש בענייננו.

וכל שכן שיש להורות למעשה להיתר לפי משמעות לשון השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקלא סעיף ד) ולפי פסיקת המשנה ברורה (שם ס"ק יד) שכל יציאה למצווה כלשהי מותרת (אם אינה יציאה להשתקע אלא על מנת לחזור), והוראות פוסקים אלה הן הלוא שפשטו בישראל.

ואף אם נאמר שמידת חסידות היא להימנע מכל יציאה לחו"ל, אף לצורך מצווה (שהיציאה לצורך מצווה היתר היא ולא חיוב), וכלשון הרמב"ם (שם, והיינו אם נאמר שמידת חסידות האמורה בדבריו מוסבת לא רק על יציאה מפני דוחק הפרנסה אלא גם על יציאה לצורך מצווה ואף כשאינה להשתקע), ודאי הוא שאין מקום להורות כמידת חסידות זו בניגוד להסכם שבין הצדדים וכשמדובר בצדדים ששניהם יחד לא נמנעו מלצאת לחו"ל בעבר ואף להתגורר בה בקביעות יחד וכשגם עתה נראה ברור שגם המשיבה אינה מבקשת להנהיג את עצמה או את ילדיה במידת חסידות זו ונכונה לצאת לחו"ל עימם.

לב. סוף דבר הוא כי דינו של הערעור להתקבל, כאמור.

הן ההסכם ופסק הדין שאישר אותו, הן העיקרון של שמירת קשר בין ילדים לשני הוריהם בכלל, הן חוות דעתו של מי שמינו ההורים עצמם להכריע ביניהם והן חוות דעתם של גורמי המקצוע – כולם תומכים בעמדה זו.

טענות המשיבה נגד ההסכם, טענותיה כי נסיעת הילדים לאביהם נוגדת את טובתם, כי הערובה לחזרתם שנקבעה ונמסרה אינה מספקת – כולן דחויות הן מכול וכול, לא מעט מהן אף מכילות סתירות פנימיות, וכפי שפורט בהרחבה עד כה.

לג.       אנו קובעים ומורים כדלהלן:

1.         הסדרי שהות בין הילדים לאביהם, המערער, יתקיימו בהתאם להוראות הסכם הגירושין, ככתבן וכלשונן. בכלל זה תתאפשר נסיעת הילדים לאביהם, ככל שירצה בכך, לתקופת חופשת סוכות הקרובה.

המלווה שיתלווה לילדים יהיה מי שנלווה אליהם בנסיעה הקודמת (לשבועות התשפ"ג) או מלווה אחר המוכר להם, לפי בחירת המערער.

2.         המשיבה תסדיר דרכונים ברי תוקף לכל הילדים (ולא רק תקבע תור להסדרתם) ותמציא לבית הדין אסמכתה כי כך עשתה בתוך עשרה ימים ממועד פסק דין זה.

ככל שלא תעשה המשיבה כן ייעתר בית הדין לבקשה למינוי אפוטרופוס לילדים לעניין ולצורך הנפקת הדרכונים, ככל שיגיש המערער בקשה כזו. זהות האפוטרופוס תיקבע בהתאם לבקשה, והמשיבה תהיה חייבת לאפשר לאפוטרופוס לקחת את הילדים עימו לצורך הנפקת הדרכונים ולשתף עימו פעולה בכל הנדרש. הימנעות משיתוף פעולה כזה תגרור אכיפה – לרבות באמצעות משטרת ישראל.

3.         ככל שתבקש המשיבה, לאחר הנפקת הדרכונים, כי יינתן צו עיקול ותירשם הערת אזהרה על דירת הורי המערער בהתאם לערובה שנקבעה ולייפוי הכוח שמסרו – ייעתר בית הדין לבקשה (בכפוף לפתיחת תיק מתאים) וייתן צו כאמור.

4.         אנו משיתים על המשיבה, שהפרה ביודעין ובטענות סרק את ההסכמות שבין הצדדים וגררה את המערער להליכי משפטיים לצורך אכיפתם, תשלומי הוצאות משפט לטובת המערער בסך של 10,000 ש"ח.

לפנים משורת הדין לא יושתו הוצאות משפט נוספות לטובת אוצר המדינה.

5.         לאחר הנפקת הדרכונים כאמור לעיל יחזור עניינם של הצדדים לבית הדין האזורי.

עם זאת מאחר שנראה כי הרכב בית הדין האזורי שדן עד כה בעניינם של הצדדים מתקשה לפעול בהתאם להוראות פסק דיננו אנו קובעים כי תיקם של הצדדים העוסק בביקורי הילדים  יועבר להרכב אחר בבית הדין האזורי ירושלים. שאר עניני הצדדים ימשיכו להתנהל בפני ההרכב הנוכחי.

לפיכך יועבר התיק בבית הדין האזורי לראש אבות בתי הדין ירושלים, הרה"ג מרדכי רלב"ג שליט"א, שיקבע הרכב שידון מכאן ואילך בעניינם של הצדדים.

6.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ל' באב התשפ"ד (03/09/2024).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                          הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט הוצאת קטינים לחו"ל בהתאם להסכם גירושין, תוקפו של הסכם גירושין הנוגע לטובת ילדים ואשר נטען כי נחתם בכפיה, חובת בית הדין האזורי ליישם החלטות בית הדין הגדול הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

ביום א' בכסלו תשפ"ד (14.11.2023) ניתנה החלטת ביה"ד כדלהלן:

"לפני תביעה נוספת בעניין ניכור הורי, אחריות הורית, חלוקת זמני שהות וסנקציות על הפרות.

עיון מדוקדק בכתב התביעה מעלה כי לא נכללה בו כל התייחסות להפרותיו של התובע. נציין למשל להחלטתנו מתאריך 30/11/22.

ככל שיודיע התובע כי מעתה יפעל לפי מלוא החלטות העבר והעתיד של בית הדין וכן יתייחס להחלטה הנ"ל, יינתן לו סעד מכאן ולהבא תוך שמובהר כי בעניין הפרות עבר הדדיות בית הדין אמר את דברו.

אוסיף ואבהיר כי עניינם של הצדדים נידון רבות ולתובע אחריות משמעותית למציאות שנוצרה וכל ההחלטות ופסקי הדין בעינם עומדים.

כאמור לעיל ככל שיודיע התובע כנ"ל יידון העניין מכאן ולהבא בלבד.

ניסיון לגרור את בית הדין לדיון בהחלטות עבר לא ייענה. לעומת זאת פתיחת דף חדש תוך הבהרה כי החלטות בית הדין כולן יכובדו והתובע לא יוסיף לעשות דין לעצמו ייענה בגיוס מלוא משאבי בית הדין לטובת הקטין."

ביום 21.11.2023 הגיב התובע בסעיף 2 לתגובתו כדלהלן:

"המבקש מצהיר [כי] הוא בהחלט מעוניין "לפתוח דף חדש", לכבד את החלטות בית הדין ולא לעשות דין לעצמו, וכל שנותר לו הוא לבקש מבית הדין לוודא כי גם המשיבה תעשה כן, על אחת כמה וכמה מקום בו התנהלותו בעבר נבעה, רובה ככולה, מהפרות המשיבה את חלוקת זמני השהות שלו עם בנו."

בתאריך י"ג בטבת תשפ"ד (25.12.2023) התקיים דיון. מובהר כי הדברים התנהלו בהתאם לרוח החלטת ביה"ד הנ"ל מיום א' בכסלו תשפ"ד (14.11.2023). ביה"ד שאף לייסד התחלה של שיח חדש ובנייה מחודשת לכל הקשור לחידוש הקשר של האב עם בנו, תוך שיפור התקשורת בינו לבין הנתבעת. בסופו ניתנה החלטה אשר נחתמה ביום כ"א בטבת (02.01.2024), כדלהלן:

"התקיים דיון במעמד הצדדים וב"כ, בדיון עלה שהתובע כמעט ואינו נפגש עם בנו ותשובת הנתבעת הייתה שאין מניעה מבחינתה שהתובע יראה את הילד. עם זאת היא העלתה מספר חששות שיכולות להיות עם הרחבת המפגשים עם הילד וכמו כן האם מטילה את כובד המשקל באי ראיית הילד על הילד שאינו שמח במפגשים אלו עם האב.

יעויין מה שכתבתי בפס"ד תיק 1197864/14 תחת הכותרת ניתוח הנזקים לילד בניכור הורי ובחלק מהמגמות והתסמינים העולים בדברי הנתבעת הן לדאבון לב הסימנים המטרימים הקיימים בהליך ניכור הורי, ואף אם הם לא בכוונת מכוון ולא מתוך תכלית להגיע לזה לעיתים ניתן לומר שאנחנו שם.

איני רוצה לקבוע מסמרות בעניין זה, מאחר וקיימת הסכמה של הצדדים שמתחילים מהתחלה ומבלי לצפות לאחור ואף ביה"ד יעמוד בכלל זה.

אשר על כן כצעד מקדים אני מוסר מודעא לצדדים שכל עמלי בתיק זה יוקדש לצורך שיפור הקשר של האב עם בנו ובטוחני שהאם תתמסר לנקודה זו שכן בכלל הנזקים בניכור מהורי הוא הנזק הישיר לבן עצמו וכפי האמור בפס"ד הנזכר.

סבורני שהגיע העת להרחיב את הסדרי השהייה עם האב לפעמיים בשבוע ולקבוע ימים קבועים לצורך זה.

כמו כן בשלב זה ישנה הסכמה בין הצדדים שלא ניתן לאפשר לינה מבלי תשתית טיפולית מתאימה שתניח לפתחנו המלצות.

מסקנות :

1. יש להגיש לביה"ד ימים קבועים ושעות מוסכמות למפגש בין האב לבנו.
2. להגיש שלושה מטפלים מומלצים לצורך תיאום הורי ובחינת מסוכנות של הצדדים."

ואכן, חרף אי הסכמתה של הנתבעת להוספת יום נוסף, ביה"ד קבע שהאב יזכה ליום נוסף. בנוסף, הפנה את הצדדים לטיפול במסגרת הרווחה לתיאום הורי כאמור בהחלטת ביה"ד מיום כ"ח בשבט תשפ"ד (07.02.2024) כדלהלן :

"לאחר העיון בתגובות הצדדים ובהסכמתם מוחלט כלהלן:

1. בנוסף לימי ג' שמתקיימים יתווסף יום נוסף להסדרי השהות של האב עם הקטין בימי א' בשבוע בין השעות 16:00-19:00.
2. הצדדים מופנים למרכז הורים וילדים שבשירותי הרווחה לתיאום הורי.
3. עותק החלטה זו תועבר למרכז הורים וילדים.
4. התיק ייסגר מנהלתית וייפתח שוב ללא אגרה במידת הצורך."

הוגשה בקשה ביום 14.02.2024 ע"י ב"כ התובע לעיון מחדש בהחלטת ביה"ד הנ"ל מיום כ"ח בשבט תשפ"ד (07.02.2024).

על אף הבקשה הנ"ל הותיר ביה"ד את החלטתו הנ"ל בעינה.

בהודעה שניתנה לאחר מכן בתאריך 25.02.2024 מטעם הרווחה, הודיעה הרווחה לביה"ד כי האב מתנגד לשתף פעולה במסגרת התיאום ההורי שנשלח ע"י ביה"ד.

נוכח האמור, ובהתאם להודעת הרווחה, נראה כי התובע שוב עושה דין לעצמו ומחליט על דעת עצמו איזה החלטות לקבל ואיזה לדחות.

ביה"ד סבור כי לא ייתכן שתובע יבקש סעד מביה"ד בזמן שהוא לא מקיים את החלטותיו כפי המצופה.

כמו כן, לא ניתן לסייע בתופעת ניכור לדברי האב כאשר הוא זה שקובע את הכללים, והוא מנתח את המצב ומתאים לו פתרון ראוי לדעתו, והכל על פיו יישק דבר. במסגרת זו, תופעת הניכור כפי שסבור האב היא פרי התנהגותו של האב, ולכל הפחות אף עליו רובצת האחריות לבעיה שהוא עצמו מלין עליה – ואף בזה איני רוצה לקבוע מסמרות, אולם לא ניתן להתעלם מהתנהגות זו החוזרת על עצמה אין ספור פעמים בתיק זה, וכשהדברים אינם מסתדרים כפי דעתו כי אז הוא מלין על תופעת ניכור הורי חמורה.

 ואכן כשביה"ד שלח לתיאום הורי, את הבעיה הזו עצמה ביה"ד רוצה לפתור, למנוע מצב שכל צד נוקט כדעתו והבנתו ובהתעלמות מוחלטת מרצון הצד השני ומטובת הילד. 

על כן, בנסיבות אלה יש לסגור לאלתר את התיק ולדחות את בקשת התובע.

עם הודעת התובע על חידוש הקשר עם הרווחה והסכמה לשתף פעולה עם התיאום ההורי, ועם הודעת הרווחה על הסכמתו לשיתוף פעולה, ביה"ד ישקול את המשך צעדיו.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ט באדר א תשפ"ד (28/02/2024).

הרב אברהם הרוש – דיין

הפוסט אי מתן סעדים בענין ניכור הורי מאב העושה דין לעצמו ומפר החלטות ביה"ד הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

לפני בית הדין פרשה כאובה שאין דרך לכנותה אלא "פרשת האב העגון למרכז הקשר".

הצדדים התגרשו כדמו"י לפני למעלה מ 7 שנים, ולהם בת אחת, כיום כבת תשע.

שבעה ימים לפני שהתגרשו, הגיעו הצדדים להסכם גירושין בו הוסכם כי "בשלב זה" יתקיימו זמני השהות של האב עם בתו במרכז הקשר.

"שלב זה" נמשך עד עצם היום, והאב ובתו עגונים למרכז הקשר זה למעלה משבע שנים. זמני השהות כללו מפגש חד שבועי בן שעה לכל היותר, לפי אילוצי מרכז הקשר. דומה שאין צורך להרבות במילים באשר לנזק שנגרם לבת.

בעניינם של הצדדים התקיימו ארבעה עשר דיונים, הוגשו למעלה משלושים וחמישה תסקירים ודוחות שונים, ללא שנצפתה כל התקדמות בקשר האב עם בתו, וכך מוסיפים זמני השהות להתקיים במרכז הקשר.

האב – ללא עבר פלילי. מודה שבעבר ניסה לצלם קרובת משפחה בסיטואציה אישית, וכן במשך מספר פעמים צפה דרך חור המנעול בסיטואציות אישיות של קרובות משפחה. כל האירועים היו ללא מגע, למעט פעם אחת ואולי שתים שגם בהן המגע לא כלל אקט מיני. כנגד האב נפתח תיק שנסגר מחוסר ראיות. מעולם לא הוגש כנגדו כתב אישום.

האם – על רקע מעשי האב דרשה האם כי זמני השהות יתקיימו במרכז הקשר, וזאת מפני החשש לפגיעה בבת המשותפת.

לאחר כמה וכמה תסקירים וחוות דעת שונות, הוחלט להפנות את האב לאבחון מסוכנות דרך המכון הישראלי להערכת מסוכנות.

בית הדין סבר שבשלב ראשון יהיה נכון לקיים את זמני השהות בלווית אדם נוסף, דבר שיאפשר התפתחות קשר בין האב לבתו.

בהמשך להפניה, התקבלה חוות דעת המכון הישראלי להערכת מסוכנות ולהלן מסקנותיה:

"ההתרשמות היא כי מדובר בנבדק בעל אישיות מורכבת. מצד אחד יש לו יכולות מנטליות וקוגניטיביות משמעותיות המאפשרות שליטה עצמית. מצד שני יש חלק המסרב להכיר במורכבות המרכיב הרגשי והמיני (הבריא כפי הנראה) בהתנהלותו. היות וכך הוא מסרב לטיפול המוצע לו ועוסק בטיפול ע"פ שיקול דעתו. חלק מטיפול זה הוא טיפול עצמי (התנזרות) חלק אחר הוא פניה למטפלים פרטניים. טיפול זה הוא חשוב ומשמעותי בחלק הרגשי אך הוא אינו נוגע ישירות במניעת עבירות מין. מנקודת מבט מקצועית, אין באלה די כדי להוריד בצורה משמעותית את הסיכון הנובע מאדם שפגע מספר פעמים.

על כן האפשרות המועדפת לטובת האב ולטובת הילדה היא אפשור קשר הולך וגדל בין [פלוני] לבתו אך תמיד תחת נוכחות בקרה של מבוגר אחראי. נראה כי מרכז קשר הוא אפשרות אחת ומבוגרים אחרים כמו הוריו ואחיותיו הם אפשרויות נוספות לאחר בדיקה מתאימה של גורמי הרווחה. נראה כי במפגשים בהם יש מבוגר נוסף הסכנה לפגיעה בבתו תהיה קטנה מאד.

המלצות

• הגדלה הדרגתית של כמות המפגשים במרכז קשר ומעבר למפגשים מחוץ למרכז הקשר. כל המפגשים יחד עם מבוגר נוסף או מבוגרת נוספת שעברו אישור של גורמי רווחה. זאת במטרה להגיע תוך 3-6 חודשים למצב של קשר המקביל לקשרים המקובלים בין אב לבתו כאשר האם היא המשמורנית הראשית (1-2 מפגשים בשבוע, סוף שבוע אחת לשבועיים וחגים ע"פ חלוקה).
• אמירה מרתיעה חד משמעית של בית הדין ל[פלוני] כי אסור לו לבצע כל מעשה מיני או בעל גוון מיני או פולשני כלפי כל אדם אחר אלא לאחר שברור שהענין מותר הלכתית וכן קיבל אישור לכך מהאדם השני. במידה ומדובר בקטין או קטינה, חייב הנבדק לבקש ולקבל אישור מהוריו. צריך להבהיר כי מדובר באיסורים הלכתיים וחוקיים.
• למען הורדת המסוכנות מתבקש [פלוני] לעדכן כל בת זוג עתידית במעשיו בעבר.
• מתן אפשרות לפגישות חופשיות בליווי בני משפחתו, בלי האם או מי מטעמה כדי לאפשר לאב למצות את הזמן עם בתו וליצור איתה קשר הורי בריא ככל שהדבר ניתן עם פיקוח.
• המלצה ל[פלוני] לקבל הדרכה הורית בגלל חוסר נסיונו.
• המלצה נוספת ל[פלוני] לעשות טיפול יעודי לעברייני מין אצל גורמים המיומנים בכך לשם הגדלת השליטה שלו בדחפים ובצרכים המיניים שלו. זאת בהתאם להנחיות שקיבל ויקבל בלי לנסות לנהל את ההליך. לאחר טיפול כזה אפשר יהיה לבחון אפשרויות למפגשים בלי בקרה צמודה.
• ביצוע הערכת מסוכנות נוספת עוד כחמש שנים או כאשר משתנים התנאים (כמו למשל זוגיות נוספת של [פלוני]). כדי לבחון את המצב לאור התפתחותה של הילדה ושינויים במצבו של האב.

מסקנות

שקללתי את מכלול המידע שעמד לרשותי אשר כלל מסמכים משפטיים וטיפוליים, ראיון קליני, מספר כלי הערכה מובנים ושיחות עם אנשים נוספים.

 לאור כל אלה הגעתי למסקנה המקצועית כי המסוכנות המינית הנובעת מ[פלוני] לביצוע חוזר של עבירות מין כלפי בתו כאשר הם נמצאים בחברת מבוגר נוסף היא נמוכה."

בתאריך כ"ז באייר תשפ"א (09.05.2021) הוחלט לקבל את המלצת המומחה, וכי שירותי הרווחה יפעלו לאלתר לביצוע המלצת המומחה ויאתרו אדם ששירותי הרווחה רואים אותו ככשיר להתלוות לאב בזמן קיום הסדרי השהות.

שירותי הרווחה לא הצליחו לאתר אדם כזה, ובהמשך להודעתם התקיים דיון נוסף בתאריך ו' בניסן תשפ"ב (07.04.2022)

לדיון זומנו הורי האב […]. ההורים הביעו הסכמתם לפקח על בנם בעת קיום זמני השהות עם הבת. ביה"ד הבהיר להורים את תפקידם והם נשאלו מספר שאלות בעניין זה ע"י ב"כ הצדדים.

עו"ס לסדרי דין התבקשה לדווח עד לתאריך 01.05.2022 אימתי יהיה ניתן להוציא את המפגשים בין האב לבתו מחוץ למרכז הקשר ולקיימם בפיקוח.

בנוסף התבקשה לזמן את הורי האב וליתן חוו"ד האם היא סבורה כי יש מניעה כלשהי שהם יפקחו על האב בזמן קיום המפגשים.

עו"ס לסדרי דין העלתה חשש כי ההורים אינם מודעים מספיק לאחריותם. בהמשך להודעתה הופנו גם ההורים לאבחון במכון הישראלי להערכת מסוכנות.

בהמשך להפניה זו התקבל דוח המטפל כדלקמן:

"לפי הדיווח של מרכז פסגה, [פלוני] נמצא בטיפול אפקטיבי. הוריו של [פלוני] שניהם אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי. בשתי השיחות שעשינו עלו והובהרו פרטי העבירות שנעשו כאשר בפעם השניה זה היה מפי הפוגע. כמו כן הובהר היטב תפקיד ההורים כמפקחים ומגינים על נכדתם הקטינה כאשר היא בחברת אביה. להתרשמותי כעת, שני ההורים, יחד ולחוד, יוכלו לפקח ולדאוג לרווחתה של הקטינה בצורה מלאה ומתאימה.

בברכה,

דרור אורטס-שפיגל

מנכ"ל המכון הישראלי להערכת מסוכנות.

MASW – מעריך מסוכנות"

בית הדין ביקש את התייחסות הצדדים לדוח המטפל, ובהמשך להתייחסותם הוחלט בתאריך ט"ז בטבת תשפ"ג (09.01.2023) כדלקמן:

"לא מצאנו בעמדת האם כל טעם ענייני ומשנבחנו הדברים על ידי מכון פסגה ועל ידי מנכ"ל המכון הישראלי להערכת מסוכנות ובהמשך להחלטותינו הנ"ל מוחלט כי מעתה  תקיימו מפגשים של האב עם בתו מחוץ למרכז הקשר בליווי מבוגר נוסף כאמור בשתי חוות הדעת.

זמני המפגשים יהיו הזמנים הנוכחיים.

האב יאסוף את בתו בלוויית אחד מהוריו וישיבם למרכז הקשר.

הצדדים יעדכנו תוך שלושים יום על קיום המפגשים."

בהמשך להחלטה זו התקבלה הודעת שירותי הרווחה, לפיה יש צורך בהכנה נוספת על מנת להוציא את זמני השהות ממרכז הקשר.

בית הדין ביקש שתינתן קדימות לענין, לשווא.

בתאריך א' באדר תשפ"ג (22.02.2023) נקבע דיון נוסף, אליו זומנה עו"ס לסדרי דין ובסופו הוחלט כדלקמן:

"בתאריך ט"ז בטבת התשפ"ג (09.01.2023) הוחלט על ידינו כי מעתה  יתקיימו מפגשים של האב עם בתו מחוץ למרכז הקשר בליווי מבוגר נוסף כאמור בשתי חוות הדעת של המרכז הישראלי למסוכנות.

זמני המפגשים יהיו הזמנים הנוכחיים.

האב יאסוף את בתו בלוויית אחד מהוריו וישיבם למרכז הקשר.

החלטה זו באה לאחר שנים של דיונים במהלכן פגש האב את בתו במרכז הקשר בלבד.

בשנים אלו נבחנה מסוכנות האב לבתו וכאמור לעיל לאחר אבחונים שונים הוחלט כנ"ל.

צו ראשון לתסקיר הוצא בתאריך 07/2016.

לדיון הנוכחי זומנה עו"ס לסד"ד והתברר כי נסיבות ביורוקרטיות גורמות לעיכוב החלטתנו הנ"ל.

בית הדין מביע פליאתו על התנהלות שירותי הרווחה. דומה כי לאחר למעלה משש שנים בהן האב פוגש את בתו במרכז הקשר ניתן לצפות לזירוז הטיפול על מנת לאפשר קשר מיטיב יותר בין האב לבתו."

בהמשך להחלטה זו הוגשו דוחות נוספים של שירותי הרווחה לפיהם האם אינה משתפת פעולה עם שירותי הרווחה, מעבירה מסרים סמויים לקטינה ולמעשה מסכלת את הקשר בין האב לבתו.

עו"ס לסדרי דין המליצה לשלב את המשפחה בטיפול במרכז חירום וכן להורות על הפניית האב להדרכה הורית.

עד כאן תמצית ההליכים.

דיון והכרעה

כאמור לעיל, האב "עגון" למרכז הקשר. התברר שהאם מסכלת את החלטות בית הדין, פועלת ועושה כל תעלול משפטי או אחר למניעת הקשר בין האב לבתו, לצערנו הרב בהצלחה, במשך שבע שנים.

שירותי הרווחה לקו בליקוי מאורות, לא פינו את זמנם לטיפול במקרה כאוב זה, הרבו בבירוקרטיה מיותרת, ובעיקר, עד לאחרונה, לא השכילו להבין שהאם מסכלת את קיום זמני השהות.

לאחר שבע שנים הבינו כי האם מסכלת, וגם אז המלצתם הייתה מאוד לא ממוקדת בלשון המעטה.

האב עבר כמה וכמה אבחונים, ואין מניעה שיפגוש את בתו בלוויית אדם נוסף.

בית הדין לא יוכל לקבל פגיעה עמוקה זו בבת, ונוכח ליקוי המאורות שפקד את שירותי הרווחה אין מנוס מלהוציא לאלתר את זמני השהות ממרכז הקשר.

מוחלט כי האב יפגוש מעתה את ביתו בלווי אחד מהוריו בימים שני וחמישי בין השעות 16:00-19:00. האב ייטול את הבת מבית האם או מהמסגרת החינוכית וישיבה לבית האם.

הטיפול המשפחתי במרכז החירום יתחיל לפי לוחות הזמנים של שירותי הרווחה. כל טיפול יכלול את שני ההורים בשווה.

התנהלות זו של האם הינה פגיעה אנושה בטובת הילדה. דומה כי האם לוקה בראיה חד צדדית, ולשיטתה רק היא זו היודעת את טובתה של הילדה, והיא זו שתיקבע האם ואיך האב יראה את בתו. לדאבון לב גישתה זו זכתה בשלבים מוקדמים, ואף מתקדמים, לתמיכה בחסות שירותי הרווחה. רק לאחר שסירבה האם לשתף פעולה אף עם הרווחה, כי אז חל היפוך בתפיסת הרווחה.

ביה"ד אינו יכול להשלים עם תפיסה זו. נגד עינינו שני דברים: האחד, מתן סעד לאב שאינו זוכה לראות את בתו ללא מרכז קשר, בו ישנה הגבלה משמעותית – הן במסגרת הזמן והן לגבי חופשיות הקשר עם הילדה, וכפי שידוע לכל יושב על מדין. וכמו כן, טובת הילדה היא העומדת לפנינו.

כמו כן, ביה"ד סבור שהגיע העת לחייב את המשיבה בהוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח לטובת הצד שכנגד. היה ראוי לחייב בהוצאות גם  על כלוי זמנו של בית הדין, דבר שייבחן לפי התנהלות עתידית של האם.

ככל שהאם תפר החלטה זו, וכמו כן אם לא תשתף פעולה עם החלטות ביה"ד, תחויב בהוצאות נוספות בסך 5,000 ש"ח לאלתר על כל הפרה של החלטת ביה"ד, ובהתאם לשיקול ביה"ד ותטופל בכל חומר הדין.

לצורך כך יוכל להיפתח תיק לפי הליכי ביזיון בית הדין.

כמובן שהשאיפה היא שהאב יוכל לפגוש את בתו בגפו ככל אב, אולם לצורך זאת יש צורך במהלכים נוספים להם מודעים הצדדים היטב.

עותק מהחלטה זו יש לשלוח לעו"ס לסדרי דין.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ט בשבט התשפ"ד (29/01/2024).

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד        הרב אבידן משה שפנייר                       הרב אברהם הרוש

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

הפוסט אב ה'עגון' למרכז קשר הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

ענין פסק דין זה – מקום מגורי הקטין ת' ד' והסדרי שהותו עם הוריו.

רקע

הצדדים נישאו ביום 22/5/2015.

ביום 16/5/2016 נולד בנם ת' ד'.

עוד טרם הנישואין בני הזוג התגוררו ברחובות.

בשנת 2019 רשמו ההורים את בנם ללימודים בשנה"ל הבאה בגן ברחובות כולל לצהרון לאחר הלימודים. אולם לאור הקרע שנוצר ביניהם, סוכם בין ההורים כי האם תעזוב את בית המגורים לתקופה קצרה יחד עם בנם, עד לתחילת שנת הלימודים בו תשוב האם יחד עם הבן להתגורר יחדיו עם האב, ובתקופה זו יתקיימו הסדרי שהות שווים בינה ובין האב.

אולם ביום 25/8/19 עתרה האם לביה"ד לאשר את רישומו של הבן בגן במעלה אדומים. ביה"ד הפנה את בקשת האם לתגובת האב, אשר הביע את התנגדותו הנחרצת למהלך, בטענה כי האם הערימה עליו, שכן הסכמתו לשהות הקטין במעלה אדומים הייתה הסכמה לזמן קצוב בלבד, בעוד שמחצית מהזמן הקטין מתגורר עם אביו ברחובות. ולפיכך ביקש האב את הוראת ביה"ד על לימודי הקטין בגן ברחובות כפי שסוכם בין ההורים.

ביה"ד קבע דיון דחוף ליום 8/9/19 לדון בנושא מקום מגורי הקטין ולימודיו. וביום 10//9/19 הורה ביה"ד כדלהלן:

• הבן יעבור להתגורר עם האם במעלה אדומים, ומקום לימודיה יהיה אף הוא במעלה אדומים.
• לצורך רישומו בגן במעלה אדומים, יחתום האב על כל הנדרש על ידי הרשות המקומית.
• הבן ישהה אצל האב, בסופי שבוע שבועיים ברצף החל מיום חמישי בשעה 16:00 ועד למוצאי שבת כשעה לאחר צאת השבת. ולאחר מכן סוף שבוע אצל האם.
• בשבועיים שבו הבן שוהה אצל האב בסוף השבוע, האב ישהה עם הבן באמצע השבוע בכל יום שלישי משעה 15:00 ועד לשעה 18:00.
• בשבוע שבו הבן שוהה אצל האם בסוף השבוע, האב ישהה עם הבן בנוסף ליום שלישי בשעות האמורות, גם ביום חמישי בין השעות 15:00 ועד לשעה 18:00.
• מכיון שהאם יזמה את השינוי במקום מגורי הקטינה, האם תישא לבדה, בנסיעות להביא את הבן לאב ולהחזירה.
• ככל והאם אינה מסוגלת או אינה רוצה לעמוד באמור בסעיף ו', עליה להודיע על כך לבית הדין מיידית ולא יאוחר מיום 12/9/19. ובית הדין ישקול ההחלטה כולה מחדש (כולל שקילת רישומו בגן ברחובות).

מני אז העמיק הקרע בין ההורים סביב נושא זמני השהות ומקום מגורי בנם, כאשר שני ההורים אוחזים בקטין, וכל אחד מכריז "כולו שלי". ההורים לא השכילו לפנות את רגשותיהם לטובת הקטין.

האב אשר לא השלים עם החלטת ביה"ד שהותירה את הקטין כמחצית מימי השבוע במעלה אדומים הגיש בקשות לעיכוב הליכים לצורך הגשת ערעור, ומשדחה ביה"ד את בקשתו זו, הגיש האב בקשה להיעדר סמכות לביה"ד, ואף כי ביה"ד דחה את בקשותיו אלו, האב סירב לחתום על המסמכים הנצרכים לרישום הקטין לגן במעלה אדומים, עד כי ביה"ד בהחלטתו מיום 22/10/19 הורה כי בזכות האם לרשום את הקטין אף ללא אישורו של האב.

אולם הצדדים לא מצאו מנוח לנפשם, ובפניית האב לביה"ד מיום 2/12/19 הלין האב כי האם עושה בקטין כבשלה, ומנעה ממנו לשהות עם בנו בחגים, ואף מונעת היא ממנו את שהות הקטין עימו בזמני השהות שנקבעו, בטענות ומענות כי הקטין חולה וכד' וכן על איחורים ניכרים בשעות שהותו עם הקטין.

בנוסף לאמור התגלתה בין ההורים מחלוקת אודות זמני שהות ההורים עם הקטין בימי החנוכה, ובהחלטת ביה"ד מיום 24/12/19 הורה ביה"ד כדלהלן:

• בענין הטענות לניכור הורי ואי קיום הסדרי השהות, – ביה"ד מורה למזכירות לקבוע מועד בהקדם בענין זה.

יובהר כי ככל ויתברר לביה"ד כי צד אחד אחראי לאמור, ביה"ד ישקול לחייב בהוצאות גבוהות גם בגין הוצאות קיום הדיון.

• בענין חג החנוכה – היות והצדדים לא פירטו לביה"ד אצל מי הקטין אמור לשהות  בסוף שבוע של חנוכה – ע"פ הסדרי השהות שנקבעו, ומכיון שכבר נמצאים אנו בימי החנוכה ואין את השהות לבקש את תגובת הצדדים לענין זה, מוחלט כדלהלן:

הקטין ישהה עם אביו החל מיום רביעי הקרוב בשעה 17:00 ועד למוצאי שבת כשעה וחצי לאחר צאת השבת. ממוצאי השבת ועד לסיום חג חנוכה הקטין ישהה עם האם.

• בענין שאר החגים והחופשות – ביה"ד יתייחס לכך במסגרת הדיון הקרוב.
• ביה"ד מבהיר כי המאבק בין ההורים הנעשה על גבו של הקטין וכדוגמא לכך הויכוח סביב מסיבת החנוכה בגן, הינו דבר שגורם לנזק בלתי הפיך לקטין, וביה"ד לא יתן לכך יד, ויפעל בכל האמצעיים החוקיים העומדים לרשותו כולל הטלת קנסות בסכומים גבוהים ע"פ החוק.

לאחר מכן הגיעו ההורים להסכמות ביניהם, וביום  11/2/20 ביה"ד אישר את הסכמותיהם. אולם טרם יבשה הדיו על הסכמתם שבו ההורים להתקוטט ביניהם.

ביום 4/6/20 קיבל ביה"ד תסקיר מהגב' רינת שרייבר עו"ס לסדרי דין במעלה אדומים, בו קיימת התייחסות למתח הרב השורר בין ההורים, והשפעתו השלילית על הבן, עת שני ההורים מאשימים זה את זה על חשיפת הבן להכפשות כלפי ההורה השני. כמו גם את הקושי הרב והמעמסה הגדולה על הילד הנובעת מהמרחק הרב בין מקום מגורי ההורים. ובסופו הובאו ההמלצות כדלהלן:

"ניכר כי שני ההורים רוצים בטובתו של ת' (הילד) ושניהם מיטיבים עמו ונוהגים בצורה המותאמת לצרכיו. אם הם היו גרים בסמיכות הרי שהחלופה המתבקשת הייתה אחריות הורית משותפת וזמני שהות שווים.

מסיבה זו, בזמנים של חופשים החלוקה תהיה שווה בין שני ההורים.

אלא שבזמנים של שגרת לימודים (גן ובהמשך בית ספר, חוגים וכו') יש משמעות רבה לקביעת בית בסיסי וקבוע והפחתת המעברים והנסיעות ככל הניתן.

מאחר והנסיבות שנוצרו הן שהמסגרת החינוכית של ת' (הילד) היא במעלה אדומים והיא טובה ומותאמת לו, אין זה יהיה נכון לצור כעת שינוי במובן זה.

החלופה השלישית מאפשרת חלוקת זמנים לפיה במהלך של 3 שבועות נמצאת פ' (האם) 10 ימים עם ת' (הילד) וצ' (האב) 8. בכך היא מאפשרת לצ' (האב) הנמצא רחוק מת' (הילד) זמן יחסית רב בו הוא יוכל לבלות איתו.

החלופה השלישית עונה לצרכים שעלו:

היא מפחיתה את המעברים התכופים והנסיעות הארוכות.

אם אפשרת לצ' (האב) תקשורת ישירה עם המסגרת החינוכית.

וכמו כן היא מפחיתה את הממשק בין צ' (האב) ופ' (האם) ולכן עשויה להפחית במתח ביניהם ולהביא ליציבות בחייו והרגשיים של ת' (הילד).

למותר לציין שוהיה ואחד מהצדדים ידבר סרה או יסית כנגד ההורה השני, הדבר יביא להמלצה שונה."

עם קבלת המלצות אלו, סבר ביה"ד כי הפחתת זמני שהותו של האב עם הבן יובילו להתעצמות הקרע בין ההורים, ובוודאי כי אין בשינוי זה להביא לשקט המיוחל ולעמעום  עצימות הסכסוך בין הצדדים, ולפיכך בחר ביה"ד להותיר את המצב בעת ההיא על כנו, עד להשגת תקשורת טובה יותר בין ההורים.

 ומשלא נמצא מזור לקטין בהחלטות ביה"ד הרבות, ובדיונים התכופים אשר נתקיימו בפנינו, הורה ביה"ד בהחלטתו מיום 28/7/20 על הפניית ההורים לתיאום הורי והדרכה משפחתית, אצל מר חגי אדלר, אולם על אף הצלחותיו הרבות של מר חגי אדלר במקרים קשים וסבוכים אשר הופנו אליו על ידינו, האב עתר לביה"ד כי האם ממאנת לשתף פעולה עם הטיפול, וממשיכה בניכור הורי חמור.

לאור טענות אלו קבע ביה"ד דיון ליום 1/12/20, בסיומו נעתר ביה"ד לבקשת האם בטענתה כי היא אינה "מתחברת" למר אדלר, והורה כי תחת המשך הטיפול אצל מר חגי אדלר, יעברו ההורים לטיפול בקהילה, והפנה את ההורים (בהסכמת האב) וקבע כדלהלן:

מאחר וביה"ד כי הצדדים צריכים טיפול מקצועי גישורי/הורי שיביאו אותם להבנה שעל כל צד לבוא לקראת השני – לטובת הקטין, ביה"ד מפנה את הצדדים אל העו"ס ניצן במרכז הורים וילדים מעלה אדומים אצלה התחילו טיפול.

אולם סמוך לכך, קבל האב כי האם אינה משתפת פעולה אף עם הגב' ניצן, וממשיכה בדרכה להסית את הקטין כנגדו, האם בתגובתה טענה כי הגב' ניצן אינה מוסמכת לטיפול .

לפיכך ביום 15/2/21 הורה ביה"ד כדלהלן:

בהמשך להתנהלות ההורים אשר אינם חסים על נפש בנם הקטין, וממאנים להגיע להבנות כלשהן ביניהם, ומנהלים את חייהם סביב תלונות הדדיות חוזרות ונשנות.

ועתה  בפנינו תגובה נוספת של האב להאשמות נוספות מטעם האם, תוך הטחת האשמות באם.

בהחלטת ביה"ד מיום 28/7/20 הפנה ביה"ד את ההורים לטיפול ותיאום הורי אצל עו"ס מר חגי אדלר, אולם במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 30/11/20, הלינה האם "כי היא אינה חשה בטוחה אצל חגי כמגשר כי האב מוצא אצלו במה לבטא את כל מה שהוא רוצה כנגדה". לפנים משורת הדין ביה"ד נעתר והורה להורים כי ככל וישכילו להגיע להבנות ביניהם אודות טיפול הורי נאות, ביה"ד לא ימנע בעדם מלקיים את התיאום ההורי במסגרת אחרת, ואף קבע כי הצדדים יטופלו במרכז הורים וילדים במעלה אדומים אצל עו"ס ניצן.

אולם האם הביאה לידיעתנו כי אין נושא זה בסמכותה של עו"ס ניצן, ולמרבה הצער למרות הזמן שחלף לא השכילו ההורים להגיע ביניהם להבנות ולמתווה אשר יביא את השקט והשלווה לחייהם, וישמור על חוסנו הנפשי של בנם.

החלטה:

• לאור האמור ביה"ד מורה להורים לשוב לטיפול מיידי אצל עו"ס חגי אדלר.
• ביה"ד מבקש את הודעת הצדדים תוך שבעה ימים על תיאום מפגש עם חגי אדלר.
• לצורך אפקטיביות הטיפול, ביה"ד מורה לצדדים להימנע מהגשת תלונות לביה"ד, וכי במקרים דחופים הנצרכים להכרעת ביה"ד, יופנו על ידי מר חגי אדלר.
• על מנת להימנע מעירוב אפוטרופוס לדין לקטין, ביה"ד מורה להורים לקיים שיתוף פעולה מלא עם עו"ס חגי אדלר.

אולם למרות האמור, ביום 25/4/21 הודיע מר חגי אדלר בפנייתו לביה"ד הודיע על התפטרותו, כדלהלן:

"הריני לעדכן את בית הדין כי מאז ההחלטה בתאריך 15.02.21 כי על ההורים לחזור לטיפול, הרי שהתקיימו מפגשים בנפרד עם כל אחד מההורים ושני מפגשים במשותף. למצער עלי להודיע לבית הדין כי לא הצלחתי להביא את ההורים לכדי שיח מכבד ויצירת הסכמות בנושאים הקשורים לבנם.

האב מצידו מאוד רוצה לקיים תקשורת עניינית עם האם ולהגיע איתה להסכמות בדבר הנושאים הקונפליקטואלים, והאם מצידה מעדיפה שלא לקיים שום אינטראקציה עם האב, וברצונה לקבוע הסכמות מראש בכדי שלא תצטרך לקיים שיח עם האב עוד הוסיפה האם כי תתקשה לעמוד בעלויות הטיפול, וכי היא מסכימה לכל היותר לפגישה אחת לחודש. שני ההורים מקיימים שיח לעגני, מזלזל, חשדני זה עם זו. במהלך הפגישות (שהתקיימו באופן מקוון-זום על מנת להקל עליהם) לא היה ניתן לקיים שיח אינטלגנטי ומכבד. ההורים התלהמו זה על זו, השתמשו בביטויים פוגעניים זה כלפי זו וחרף ניסיונותיי לנהל את הפגישה ולשקף להם עד כמה התנהלות זו תפגע בראש ובראשונה בבנם, הדבר לא עלה בידי. יתר על כן, מעבר לסגנון התקשורת ביניהם, שני ההורים מגלים נוקשות בנושאים מהותיים, ולא עלה בידי "לרכך" מי מן הצדדים בכדי לבנות אמון ולהתניע תהליך של תיאום הורי.

המלצתי הינה כפי שמופיע בהחלטה הנ"ל למנות אפוטרופוס לדין קטין ולהכריע במהירות האפשרית לגבי הנושאים העומדים במחלוקת ביניהם בכדי שיוכלו להסתגל כמה שיותר מהר לסדר החדש, להתכונן אליו ולהשלים עמו.

המטפל מודה לבית הדין על האמון שרוכש בו, ומצטער להשיבו ריקם במקרה דנן.

לאור זאת, הורה ביה"ד בהחלטתו מיום 2/5/21 על מינוי אפוט' לדין. לאור החלטה זו מונתה עוה"ד הגב' ליטל יעקובוביץ' דראי כאפוט' לדין לקטין מטעם הלשכה לסיוע משפטי. ביום 19/7/21 הגישה את עמדת/ה הקטין לביה"ד.

ביום 28/7/21 הגיש האב בקשה להחלפת האפוטרופא לדין, מאחר והמלצותיה לא תאמו את ציפיותיו, אולם ביה"ד דחה בקשה זו.

ביום 11/11/21 נעתר ביה"ד לבקשת האב ומינה את מכון שלם לערוך תסקיר מקיף אודות מקום מגורי הקטין, והסדרי שהותו עם ההורים. תוך הטלת תשלום מלוא עלות הבדיקה על האב.

(על אף שביה"ד נעתר לבקשתו זו של האב, חלף זמן רב עד להסדרת התשלום על ידו).

ביום 16/12/21 הגיש האב בקשה דחופה לדיין תורן, לצורך קבלת משמורת זמנית על הקטין, בזמן "שהאם הכניסה עצמה למקלט לנשים מוכות" יחד עם הקטין.

עקב בקשה זו, ביום 19/12/21 קיים ביה"ד דיון דחוף בנושא בנוכחות ההורים והאפוט' לדין, וביום 22/12/21 הורה ביה"ד כדלהלן:

• הסדרי השהות של האב עם הבן ת', ישובו להתקיים במתכונת הקבועה, לא יאוחר מתום 48 שעות ממועד חתימת החלטה זו.
• המעבר של הילד בין הורה אחד למשנהו יהיו באמצעות הגב' אירית כרמל, עו"ס לסדרי דין (להלן: העו"ס).
• המזכירות תיצור קשר ליצירת שיחת ועידה בה יהיו נוכחים כב' אב בית הדין, העו"ס, האב והאם. בה תדריך העו"ס את הצדדים לגבי המפגשים הקרובים.
• הצדדים ישאו בשכרה של העו"ס בחלקים שווים.
• על שני הצדדים להציג לבית הדין את הצעתם לגורם שלישי (בעירו) שדרכו יעבור הילד, לאחר צאת האם מהמעון לנשים מוכות – זאת עד ליום 25/12/21.

יצוין כי אף לאחר יציאת האם מהמקלט, האם התנגדה כי הילדים יועברו בין ההורים בנוכחות בני משפחת האב, ולפיכך נותר מינויה של הגב' אירית כרמל על כנו. וזאת על מנת להקטין את נקודות המפגש בין ההורים ולמנוע את החיכוך ביניהם ככל הניתן.

אולם לצערנו הרב, אף נסיון זה לא הביא לשקט המיוחל, שכן שני ההורים המשיכו בהתנהלותם, בה כל הורה אוחז בדווקנות רבה בדרכו, מבלי הפניית תשומת לב מהי טובתו של הקטין. חיכוכים אלו אשר נעשו עתה דרך הגב' אירית כרמל, הובילו את האם להשתלח בה בחריפות ובבוטות גדולה, עד כי נגלה לעינינו שאין בדרך זו להקנות יציבות לקטין.

ביום 19/6/22 קיבל ביה"ד דו"ח ממכון "שלם" להלן מסקנותיו:

"דיון

בתאריך 11.11.21 מינה כב' בית הדין הרבני האזורי ברחובות בפני כב' הדיינים הרב ציון אשכנזי אב"ד, הרב אליהו עמאר והרב שמואל דומב את מכון "שלם" כמומחה בתיק זה. בפני כב' ביה"ד עומדת המלצת האפוטרופא לדין אודות חלוקת זמני השהות של הקטין בין ההורים. האב מתנגד לכך. בית הדין ממנה את מכון "שלם" להגשת דו"ח בכל הסוגיות שבמחלוקת בין ההורים.

מדובר בהורים שנישאו בתאריך 22.5.15  ואשר נפרדו בפועל ביוני 2019. להורים בן משותף ת' יליד 25.5.16. הבן ת' מתגורר ולומד במעלה אדומים ומתקיימים הסדרי שהות עם האב הממשיך להתגורר ברחובות. ניסיונות להידברות בין ההורים לא צלחו עד כה.

מבדיקתו של ת' עולה כי לת' תפקוד אינטלקטואלי מצוין, אחיד וללא פערים בין התחומים השונים של המבחן. עולה השערה בדבר היתכנות שמדובר בילד מחונן. בתחום התפקוד הרגשי מדובר בילד מקסים וחכם שמשתדל להסתגל כמיטב יכולתו למציאות פרקטית קשה כדי שיצליח לשמור על קשר עם כל אחד מהוריו. יש לציין כי בייצוגים הפנימיים שלו אודות ההורים אינם נגישים, מבחינה נפשית אינו מסוגל להיפתח בשלב זה רק מבחינה אינסטרומנטלית למד להתנהל ולהתאים את עצמו לאורח חיים התובעני ששני ההורים יצרו עבורו. בהימצאותו בחברה, ת' מגיב בהתפרצויות ובתסכולים ולכן במסגרת החינוכית הגננת חושבת שיש לו בעיות רגשיות.

מההורים ת' מקבל נתח רב של אהבה מותנית, כך שאהבתם כלפיו תלויה בכמה הוא יכול ליישר קו ולהתאים את עצמו להחלטותיהם האישיות שמבוססות בעיקר על חשיבתם ההורית האגוצנטרית. שני ההורים לא מוכנים לזוז מילימטר אחד כדי להקל על ת' את אורח החיים שאינו מתקבל על הדעת. ת' משלם מחיר גבוה על הקונפליקט ההורי. ת' כמעט ואינו מסוגל להתייחס רגשית בעולמו הפנימי לדמויות ההורים ולרגשותיו במצב הנוכחי.

האם מערבת את עולמה האישי בעולמו של הקטין, אינה מפרידה ביניהם. האב, לא ביטא נכונות במעמד בדיקה זו להגמשת עמדות על אף הידיעה שיש תקיעות בעניין המשמורת. הנושא של התניידות במרחק גיאוגרפי כה רב כבר נידון ארוכות אל מול הגורמים בקהילה אך אין בשורה ממשפחתו לשינוי ממשי בקרוב באורח החיים של ת'.

מממצאי האבחון של האם עולה כי מדובר באישה נורמטיבית, בעלת מבנים אישיותיים תקינים, בעלת כוחות התמודדות נאותים, המסוגלת להתנהל באורח אוטונומי ותוך נטילת אחריות. היא מגלה ערנות, יכולת ללמידה מניסיון, מסוגלת לחשוב באורח קוהרנטי ולקבל החלטות שקולות, רמתה הקוגניטיבית גבוהה ביותר לצד זאת, ישנה ירידה מסוימת ביכולת הקשבית (בעיקר ביחס לעצמה) שבחלקה נובעת מעומס רגשי ברמה הרגשית, האם משקיעה מאמץ רב בלווסת, להחזיק ולהרחיק את עולמה הרגשי כאשר ניצבת אל מול התמודדויות. הרחקת הרגש עוזרת לה להתארגן, לחשוב, לווסת את הלחצים עימם היא מתמודדת יחד עם זאת, נראה כי לעיתים אינה מבינה את השפעת הסיטואציה הרגשית עליה ועל תפקודה. ברגעים של לחץ משמעותי, היא מתקשה לראות את הניואנסים של הסיטואציה ושל האינטראקציה הבינאישית. היא אוהבת את בנה מאוד וקשורה אליו עמוק בליבה, יחד עם זאת, כוחותיה הולכים ואוזלים מהעומס הרב בו היא מנהלת את חייה.

האב הנו בעל מבנה הגנתי נוקשה, משאבים קוגניטיביים תקינים וללא אפיונים אישיותיים או פסיכופתולוגיה אשר יש בהם בכדי לפגום במסוגלותו ההורית. באבחון עלו שימוש במנגנוני ניתוק רגשי, נטייה להתארגנות נוקשה ותפיסת מציאות דיכוטומית המקשה עליו להתמודד עם מצבים מורכבים, במיוחד כאשר הם מצריכים יכולת לשאת אמביוולנטיות, להתמודד עם מספר זוויות ראיה, שיקולים וצרכים סותרים ניכרת מושקעות בתחום התפקוד ההורי, חשיבה על בנו, דאגה כלפיו ורצון לתת מענה לצרכי בנו כפי שהוא תופס אותם. האב נוטה להשליך את האחריות על האם בלבד ומתקשה להתייחס באופן מספק לאופן בו הקונפליקט הנוכחי בין ההורים משפיע על הקטין ומעמיד את הקטין בקונפליקט נאמנויות.

על מנת למנוע מצב של שיתוק והמשך ההתנצחות בין ההורים באופן העלול להביא להמשך אי הוודאות ובמטרה לייצר עבור ת' וודאות אשר כה נחוצה לו אנו נמליץ להיצמד לעמדתה של האפוטרופא לדין ולקבוע את מקום מגוריו של ת' במעלה אדומים האחריות ההורית תהיה משותפת והסדרי השהות יהיו שוויוניים. עם זאת, ללא מהלכים טיפוליים וללא בניית תקשורת ואמון בין ההורים עלול הפתרון לקרוס ולקבע את הכאוס הרגשי בעולמו של ת'. אי שיתוף פעולה מצד מי מההורים יהווה עילה לקביעת משמורת אצל ההורה אשר יכבד וישתף פעולה עם המהלכים. הנדרשים.

המלצות

1. אחריות הורית משותפת והסדרי שהות שוויוניים.
2. זמני שהות אצל האב פעמיים בשבוע בימים שני ורביעי כולל לינה. + כל סוף שבוע שני משישי עד ראשון. בנוסף לינה נוספת אצל האב פעם בשבועיים ביום חמישי בשבוע בו אין מפגש בסופ"ש אצל האב. חגים וחופשות יתחלקו באופן שוויוני.
3. מקום מגורים של ת' – מעלה אדומים.
4. ההיסעים יתחלקו שווה בשווה בין האם לאב הסעות באמצע שבוע פעם האם מביאה והאב מחזיר למחרת, פעם האב לוקח האם מחזירה למחרת. ההסעות יתקיימו ויתחלפו באופן שוויוני כך שהסעות הבוקר והסעות הצהרים יתחלקו באופן שוויוני בין ההורים.
5. כאשר המעבר יהיה ישיר בין האם לאב ייעשה זאת באמצעות צד שלישי (בין אם זה בן משפחה או דמות אחרת).
6. פעילויות במוסדות החינוך האב מגיע, זאת בתיאום בין ההורים.
7. המתאם ההורי או עו"ס לסדרי דין יקבלו סמכויות לפי סעיפים 19 ו 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות עם סמכויות להרחיב או לצמצם את הסדרי השהות.
8. כל נסיון להרחקת הילד מן ההורה השני מהווה עילה לצמצום הסדרי שהות.
9. שני ההורים יקבלו כל מידע לגבי ת' אם בנושאים רפואיים או חינוכיים.
10. טיפול לת' והדרכת הורים.
11. טיפול לכל אחד מן ההורים.

ד"ר שרי מרדכי

פסיכולוג קליני בכיר

מנהל מכון "שלם"

עם קבלת דו"ח זה, קבע ביה"ד דיון בהשתתפות ההורים ובאי כחם, הגב' ליטל יעקובוביץ' והגב' אירית כרמל. (אשר נדחה מעט לאור אי יכולתה של האפוט' לדין להשתתף במועד שנקבע), במהלכו המשיכו ההורים בהתנצחויות והעצמת הקרע ביניהם, כאשר כל אחד מהם מנסה לקבל עוד פיסה מחיי הקטין לטובתו. וכפי דבריה של עוה"ד יעקובוביץ" שורות 113 -150 לפרוטוקול הדיון.

"שני ההורים עדיין אוחזים כל אחד בשלו, זה עולה במפורש מהחוות דעת שההורים כל אחד מושקע בתוך ת' (הילד) ורואה את עצמו ואת האינטרס האישי שלו, ממה שקראתי אצל האב נראה וזה רשום כך די במפורש שהוא עוד קצת יותר מהאם מושקע ומתקשה לראות את צרכי האחר, והדברים ככה נרשמו די במפורש, שאין באמת את היכולת לראות את החלק שלו של האב ענין אלא רק אחריות של האם, והוא מתקשה לספק באופן מספק את האופן שהקונפליקט הזה משפיע על ת' (הילד).

הם עסוקים בבית ספר בתור מחונן, אבל שוכחים את ת' (הילד), האב לא יזוז סנטימטר מרחובות, האם תקעה יתד במעלה אדומים. גם לאם אמרתי תתקרבי קצת תגיעו לאמצע לא היה עם מי לדבר. שורה סופית יש לנו ילד שמבלה חלק משמעותית מהשבוע שלו באוטו. אני אומר בכנות, שעם הערכתי הרבה למכון "שלם" והעבודה הבאמת מקצועית שהם עשו, אני מתקשה לראות לאורך זמן אני מסתכלת קדימה מבחינת הילד, זה שעות ברכב, גם אם זה פעם ביום נסיעה, גם אם זה רק לכיוון אחד שזה ניחא הרע במיעוטו, אבל השוויוניות בתיק הזה משרתת אותם כל אחד את האינטרס שלו, ולא את ת' (הילד). והשימוש בילד כדי לספק צרכים של ההורים שלו הן אם זה אותה כי קשה לה אם הוא טועה וקראתי את כל חוות הדעת היה לה קשה באינטראקציה אם ת' (הילד) לא עונה תשובה מדוייקת, והאב היה עם ת' (הילד) יותר זורם, אבל מבחינת מאפייני האישיות שלו כפי שעולה הוא הרבה יותר נוקשה ומתקשה לזוז בבריכה שאנחנו נותנים לילדים, הבריכה יכולה להיות שלולית קטנה ויכולה להיות גדולה ולהגיד להם התחום שלכם מפה עד פה.

אני לא יודעת כמה לת' (הילד) היה את הקרקע הפורייה מבלי שתהיה החלטה שאולי אחד הצדדים לא יאהב אותה, אבל אני שמה באמצע את ת' (הילד)".

מנגד עמדתה של הגב' אירית כרמל, 192 -203 לפרוטוקול.

"גב' כרמל: אני מוניתי על ידי ביה"ד לשמש כמרכז קשר בין ההורים בדצמבר 2021. אני הבינותי שקיים צו הגנה, שלא מאפשר את המפגש בין ההורים חייב להיות מרחק בין שני ההורים ולכן אני נכנסתי לתמונה. זאת מהות התפקיד שלי, התפקיד שלי הוא להיות מרכז הקשר לדאוג לכך שת' (הילד) יבוא בבטחה בשלום בין שני ההורים.

ככל שחלפו הימים אני הפכתי לא רק להיות מרכז הקשר אלא הפכתי להיות האוזן הקשבת התיבת דואר המהדהדת בין שני ההורים במשך 24 שעות ביממה, אני היית זמינה להם לכל אורך היום. כולל בשבתות, כולל בחגים, כולל בימים שאני חולת קורונה.

ביה"ד: אני רוצה למקד אותך, את ראית את המלצות מכון "שלם"? מה את חושבת על ההמלצות?

גב' כרמל: אני ראיתי אותם ואני חושבת שבהחלט הייתי מאפשרת את המעבר של ת' (הילד) לבית האב.

ביה"ד: תסבירי למה.

גב' כרמל: אני חושבת שהוא אבא עד כמה אני יכולה להעיד וגם לפי המלצות מכון "שלם", שהוא אבא ראוי, אני חושבת שברחובות מבחינת מסגרות החינוך שאני מכירה אותם מצויין".

הכרעה

בית הדין שקל בכובד ראש את כל צדדי המקרה אשר לפנינו. 

לצערנו, למרות שגורמי מקצוע רבים טיפלו ואבחנו את בני הזוג, כל דבריהם היו לאין, וההורים עומדים דבקים כל אחד בעמדתו – כביכול – לחצות את הילד בעודו חי.

אין ספק כי הסכסוך בין הצדדים קשה. הצדדים לא מצליחים לסלוח זה לזה כדי לייצר אווירה נורמטיבית הנחוצה כל כך לת' (הילד), בנם יקירם של שני הצדדים (אשר הפוטנציאל הטמון בו הינו גדול מאד כפי העולה מדו"ח מכון שלם שמדובר בילד מחונן). אך מלבד השנאה והכעסים, אין ספק כי גם הקושי הטכני של הסעות הקטין מהכא להתם מכבידה מאד על הצדדים, ובעיקר מכבידה מאד גם על חייו של ת' (הילד). הקושי הטכני מזכיר לצדדים בכל מפגש של הורה עם ת' (הילד) את עצימות הסכסוך ואת השנאה שביניהם. וזאת מלבד הקושי העצום – הפיזי בטלטול הקטין כל פעם ממקום מגורי האב למקום מגורי האם. וחוזר חלילה. ונוסף לכך, ההוצאות הנובעות מכך.

לפיכך, סבור בית הדין, כי יש לאמץ את רוח המלצת האפוטרופוס לדין עו"ד יעקובוביץ', שהצדדים יקבעו את מקום מושבו של הקטין בעיר מודיעין (שנמצאת באמצע הדרך בין מגורי הצדדים) ושני הצדדים יעברו לגור במודיעין. ובמקום לחלוק את הילד – לחלוק את הדרך ואת השעות הרבות בה "נגזר" עליו להטלטל בדרכים, שינוי אשר ללא ספק יטיל את הצורך על ההורים לערוך שינוי בחייהם, אך הרווח הגדול יהיה לת' (הילד), כי אין ספק שמהלך זה יאפשר לת' (הילד) להתאקלם במקום אחד, ויחסוך ממנו את הנסיעות המתישות, גם יוותר בידו זמן וכח לרקום קשרי ידידות עם חברים בני גילו, לתועלת הלימודים או לכל צורך אחר המתאים לילדים בני גילו.

במהלך הדיון, ביקש בית הדין את עמדת הצדדים על רעיון זה. האיש הביע את הסכמתו למבוקש באם תאות גם האם לעבור למודיעין. האם סרבה. לא נשמעה טענה ממשית שתצדיק סירוב לרעיון זה לנוכח מקרה מורכב זה.

בית הדין הודיע את החלטתו זו לצדדים במהלך הדיון. האב הודיע כי הוא מקבל על עצמו את המלצת בית הדין ויעבור לגור במודיעין. 

לאור האמור מורה ביה"ד כדלהלן:

• מרכז חייו של הקטין ת' ש' יועברו לעיר מודיעין.
• בזכות כל אחד מההורים להביא הצעתו עד ליום 25/7/22 למקום לימודי הקטין במודיעין עם עלייתו לכיתה א' בשנת הלימודים הקרובה.

הצעות ההורים יועברו לתגובת הצד השני עד ליום 1/8/22, וככל ולא תהיה הסכמה ביניהם, ביה"ד יכריע בדבר.

• משמורת הילד תינתן לחזקת ההורה אשר יעבור להתגורר בעיר מודיעין ו/או בסביבתה. ככל ושני ההורים יעברו למודיעין, המשמורת תהיה משותפת.
• הסדרי השהות של הקטין יתקיימו בשלב זה כפי המלצת מכון "שלם", בימים שני ורביעי כולל לינה, ובכל סוף שבוע שני מיום שישי ועד ליום א' וביום ה' בשבוע בו הוא אין מפגש בסופ"ש אצל האב. נטילת הילד והשבתו יתקיימו מן המוסד החינוכי ואליו.

חגים וחופשות יתחלקו בין ההורים באופן שוויוני, מעבר הילד בין ההורים ייעשה ע"י צד ג' אשר יוסכם ביניהם. ככל ולא ישכילו ההורים להגיע להבנות ביניהם בנושא זה, ימנה ביה"ד איש מקצוע לכך.

• ביה"ד מורה על הפניית הבן לטיפול פסיכולוגי, ואת ההורים לתיאום הורי במכון "שלם" כפי המלצת מכון "שלם".
• ביה"ד מבהיר (כפי המלצת מכון שלם ע' 38) כי אי שיתוף פעולה מצד מי מההורים יהווה עילה להעברת משמורת אצל ההורה אשר ישתף פעולה עם המהלכים הנדרשים.
• ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים ושל הקטין.
  
  

ניתן ביום י"ט בתמוז התשפ"ב (18/07/2022).

הרב ציון אשכנזי – אב"ד                   הרב אליהו עמאר                           הרב שמואל דומב

הפוסט קביעת מקום מגורים והסדרי ראיה הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפניו בקשת האב לראיית הילד (בן יחיד).

עמדת שני הצדדים כבר נשמעה פעמים רבות, בתיקים השונים.

האם טוענת שהאב פוגע בילד, כולל פגיעה מינית, והאב מכחיש.

ברם, אין אינדיקציה שהאב פגע בילד; לא מתוך הודעת ד"ר ס' (שרק הציע לבחון את טענות האם, מבלי להביע עמדה כי יש בסיס לכך) ואף לא מהמכתב של התלמוד תורה (שרק כתבו ש"בל"ג בעומר האחרון ג' (הבן) חווה אירוע מטלטל בזמן ששהה אצל אביו הביולוגי", בלי לרשום מה קרה, והוסיפו "מדאיגה אותנו העובדה שאב ביולוגי יכול לעולל כך לבנו", כך שנראה שהם "תפסו צד" לטובת האם במאבק זה שבין ההורים על נפש הילד).

במסגרת חו"ד של ד"ר ס' מיום 7.6.23 הוא העלה את טענות האם:

בשיחה עם האם גב' ש' (שיחה בה נכח גם בעלה) היא טענה כנגד האב כי כאשר הם היו נשואים האב פגע מינית בבן. היא העלתה חשדות כי האב עודנו פוגע מינית בבן.

ברם, נראה שהאם החלה אז לשלוף את "נשק יום הדין" בדמות טענה לפגיעה מינית של האב, אף שקודם לכן לא טענה כך מפורשות בתגובתה הראשונה לבית הדין, ואף בתגובותיה שהוגשו בשנת 2021 לבית הדין בסמיכות לגירושין, לא העלתה זאת, ואף הסכימה למפגשים של האב עם הבן, אף שביקשה לשנות את יום רביעי, למפגש ביום חמישי.

למעשה, אין בפנינו כל בסיס לסבור שהאב פגע בבנו, וזו נקודת המוצא. לא ניתן להטיל על האב משימה בלתי אפשרית שיוכיח שלא פגע בבנו.

ונזכיר אף האמור בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה (תלה"מ (ת"א) 35190-04-23):

אסביר מושכלות יסוד – הרעיון של הטחת האשמות באדם, תוך ניצול הזכות האזרחית להלין בכל מקרה של עבירה, אינו הופך את החשוד למי שנטל הראיה עליו. אנו לעיתים שומעים מהורים מנכרים את האמירה כי אדם לא הורשע בעבירה בשל חוסר ראיות וכי הנטל הוא עליו להוכיח שהוא לא עבריין. כאשר מוגשת תלונה והתיק נסגר, יש לראות בנילון כמי שזוכה. קל וחומר נכונים הדברים כאן כאשר נמצא חוסר אשמה ולא חוסר בראיות.

וראו אף פסק הדין של סגנית נשיא בית המשפט לענייני משפחה באר שבע, השופטת רותם קודלר עיאש (תמ"ש 6645-05-17), בו חייבה את האם בקנס כבד עבור תלונת שווא, תוך קביעה כי חזקת החפות של האב הינה דבר מוחלט ועל האם מוטל נטל ההוכחה למסוכנות האב, כפי שנקבע בפסק הדין שם, כי חזקת החפות הינה מעקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית.

משכך, בית הדין מורה כי שני ההורים יצרו קשר לאלתר עם הגב' י"ש (בטלפונים: ….. ודרכה יבוצעו המפגשים בין האב לילדיו אצלם באגודה, ובסיוע או בליווי עו"ס העובדים או מתמחים באגודה, על פי שיקול דעתה.

מבוקש כי הגב' שוורץ תבנה תכנית מפגשים בין האב לילדיו, הכוללת מפגשים פתוחים ללא פיקוח בהמשך הדרך, שיתקיימו בהקדם האפשרי. העלות לכך תחול על שני ההורים בשווה, שהרי שניהם הורי הילדים, וטובת הילדים להיות בקשר עם שני ההורים, וכל הוצאה הנוגעת לטובת הילדים מוטלת על שניהם בשווה. 

מבוקש עדכון ראשוני מאת האגודה בתוך 10 ימים.

הפרת החלטה זו עלולה לגרור חיוב בהוצאות משפט.

החלטה זו מבטלת כל החלטות קודמות בתיקים באשר להסדרי שהות במתכונת כזו או אחרת שנקבעו בין הצדדים, כולל את הפנייה לרווחה לביצוע בדיקות כאלו ואחרות.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ז בתמוז התשפ"ג (05/07/2023).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                    הרב מאיר קאהן                     הרב יעקב מ' שטיינהויז

הפוסט ניכור הורי – בטענה לפגיעה מינית בילד; כשאין כל אינדיקציה לכך, נטל ההוכחה הוא על הצד המאשים הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         לפנינו ערעור שעניינו בהחלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב (הרכב יא) מכ"ז בסיוון התשפ"ב (26.6.22) שבה נקבע כי המערער "האב מפר ברגל גסה את הוראות בית הדין" – בהקשר זה ציין וביאר בית הדין קמא "בין השאר בית הדין מינה מתאם הורי, כדי שזמני השהות יעברו ללא תקלה וללא הטרדה של האם, והאב מסרב לשתף פעולה עם המתאם ההורי" – ושבה הושתו על המערער בשל האמור תשלומים של 1,500 ש"ח לחודש, שנקבע כי ישולמו לידי המשיבה ושהוגדרו 'דמי טיפול'.

יצוין כי בהחלטה נקבע גם כי ככל שיעודכן בית הדין בהמשך "שהאב משתף פעולה עם המתאם ההורי במשך תקופה, ישקול בית הדין את החלטתו", ובהתאם לכך אכן צמצם בית הדין קמא לאחרונה (לאחר הדיון לפנינו) את תחולתה של החלטתו האמורה, אך לא ביטל אותה.

ב.         כפי העולה מן החומר שבתיק ומדברי שני הצדדים גם יחד המערער לא סירב, לפחות לא בעיתוי המדובר, לתיאום הורי, אלא שבעוד שירותי הרווחה שאליהם הופנו הצדדים לצורך התיאום התנו את קיומו בהעדרם של הליכים משפטיים בין הצדדים עמד האב, המערער, על זכותו לנהל הליך תביעת משמורת, ובשל כך הלכה למעשה לא התקיים התיאום ההורי.

משכך, כבר בתחילתו של ההליך לפנינו, בהחלטה שבה ניתנה רשות הערעור, ציין אחד החתומים מטה – מי שנתן את ההחלטה המתירה את הערעור:

החלטת בית הדין קמא שבעניינה הוגשה הבקשה מעלה לכאורה קשיים משפטיים לא פשוטים, שכן אפשר אומנם לאכוף על צד את קיומם של הסדרי השהות ומהלכים נוספים המיועדים לאפשר אותם או לטייב אותם, ובכלל זה הליכי תיאום הורי, אך קשה – אם לא בלתי אפשרי – לחסום צד מלעתור לבית הדין ולמנוע ממנו את זכות הגישה לערכאות שזכות יסוד היא, לאורך זמן רב או בלתי מוגבל ומוגדר, ובאופן גורף – גם אם המטרה היא מטרה מוצדקת של טיוב הסדרי השהות.

בלי לקבוע מסמרות אומר גם כי תחת מטריית המונח "תיאום הורי" יכולים לחסות רמות שונות של תיאום, שלגבי חלקן אפשר בנקל להבין את עמדת שירותי הרווחה כי אינן יכולות להתקיים במקביל לקיום הליכים משפטיים, אך חלקן האחר – התיאום המינימלי והבסיסי שנועד לאפשר את ההסדרים ללא תקלות הנובעות מחוסר תקשורת וחוסר נכונות לתקשורת מינימלית בין ההורים – יכול להתקיים גם במקביל להליכים המשפטיים, וככל ששירותי הרווחה אינם נאותים לקיימו (בין שייקרא "תיאום הורי" ובין שיכונה בשם אחר) יוכל בית הדין למנות לצורכו גורם אחר (שהצדדים ישלמו את שכרו).

וכך או כך ככל ששירותי הרווחה מתנגדים לקיומו של הליך זה במקביל להליך המשפטי – אין מקום לכאורה לראות את הצד המעוניין בהליך המשפטי, בהתאם לזכויותיו החוקתיות, כמי שמתנגד לתיאום ההורי או מסכל אותו.

באותה החלטה עצמה נאמר גם:

בתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור נטענו טענות רבות, חלקן – טענות שיש בהן ממש לפי התרשמותנו בעבר, וייתכן שיש ממש גם בטענות נוספות שלה, אולם לא נכלל בה מענה על הטענה נגד חסימתו של המבקש מלפנות לבית הדין, ומשכך אין בהן כדי להצדיק את דחיית בקשת רשות הערעור שלו.

תמונת מצב עובדתית ומשפטית זו לא השתנתה גם לאחר קיומו של הדיון לפנינו ואף לא לאחר העיון בכתבי הטענות שהתווספו.

ג.         בתגובתה האחרונה של המשיבה, תגובה לבקשת המערער למתן פסק דין בערעור, טענה היא כי תביעתו של המערער מעיקרה לא באה לעולם אלא כדי למנוע ולסכל את התיאום ההורי, מתוך ידיעתו כי אכן לא יתקיים תיאום הורי במקביל לניהול ההליך המשפטי.

איננו יודעים אם אכן כך, ולמעשה מתקשים אנו לשער כך הן משום שדווקא בהכירנו את המערער, על מגרעותיו, מהליכים קודמים שהתנהלו לפנינו סבורים אנו כי האפשרות שביקש לנהל הליך תביעת משמורת 'לשמו' גם אם ללא הצדקה עניינית מספקת וללא סיכוי סביר להשיג בו את מבוקשו, מנקודת מבט אובייקטיבית, אך במחשבה סובייקטיבית שונה – אפשרות סבירה היא מכדי שאפשר יהיה לשוללה ולהניח שמטרתו הייתה סיכול הליך התיאום, הן משום שספק בעינינו אם אכן ידע או שיער מראש כי הדבר אכן יסכל את התיאום ובפרט שעה שסביר להניח שאם ידע או שיער זאת הרי שבה במידה יכול היה לדעת או לשער כי אפשר שבמקרה כזה יעמוד בית הדין על קיומו של הליך התיאום – אם לא באמצעותם של שירותי הרווחה המתנגדים לקיימו במקביל לניהול הליכים משפטיים, באמצעות גורם אחר, כפי האפשרות שהוזכרה בהחלטה הנ"ל, ותוך השתת העלות עליו – מה שהיה מביא אותו 'ללקות בכפליים': הן בעצם ניהול הליך התיאום, שהמשיבה ובית דין קמא סברו כי המערער אינו חפץ בו, הן בתשלום עליו.

נוסיף ונאמר גם כי הנמקה זו, שנוספה בתגובתה של המשיבה, נעדרת מן ההחלטה מושא הערעור, ואי אפשר לקיים החלטה שאינה יכולה לעמוד על רגליה שלה באמצעות תמיכתה ב'קביים' של השערות מעין השערתה של המשיבה, שאינן מתבארות אף לא מהחלטה משלימה של בית הדין קמא.

ולא זו אף זו – והיא העיקר – זכות הגישה לערכאות זכות יסוד היא הן בדין תורה, המשפט העברי, שציווה בסמוך למתן תורה על מינוי השופטים ועל "מי בעל דברים" – ללא יוצא מן הכלל "יגש אליהם" והן, להבדיל, במשפט האזרחי הכללי הנוהג. קשה מאוד להצדיק את חסימתה של זכות זו, וודאי שאין מקום לשלילתה באמירה מפורשת, בהתעלמות מתביעות או באמצעי עקיף כגון הוראה מחייבת על קיום הליך של תיאום הורי הבאה שלובת זרוע עם התניית אותו הליך באי ניהולם של הליכים משפטיים במקביל. השערה כי דלים סיכוייה של תביעה להתקבל או כי הוגשה בכוונת מכוון כדי למנוע או לעכב את התיאום ההורי, וכאמור מדובר לכל היותר בהשערה, אינה יכולה להיחשב עילה מספקת לפגיעה בזכות זו, וודאי לא לפרק זמן ארוך או ללא הגבלת זמן, כבענייננו שבו לא נתחמה המגבלה בזמן וודאי לא בזמן קצר וסביר.

ככל שבסיום הדיון בתביעת המערער היה בית הדין קמא סבור כי הייתה זו תביעת סרק מעיקרה, תביעה קנטרנית או כזו שלא באה לעולם אלא כדי לעכב את הליך התיאום ההורי, יכול היה בית הדין קמא להשית על התובע, מערער דנן, הוצאות משפט לטובתה של המשיבה ולטובת אוצר המדינה, הכול כמובן בהחלטה מנומקת הלכתית ומשפטית העשויה גם היא לעמוד למבחן ביקורתה של ערכאת הערעור. אך חסימתו של בעל דין מלכתחילה מלהגיש לבית הדין את תעצומותיו אינה דרך אפשרית וקבילה.

גם כאן נזכיר את שאמר אחד החתומים מטה, הנ"ל, בהחלטה הנ"ל:

אין בדבריי הבעת עמדה כלשהי בנוגע לסיכוייה של בקשת המבקש, שבעניינה מבקש הוא לקיים את ההליך בבית דין קמא, לקביעת משמורת משותפת. האמור אינו אלא בנוגע לזכותו כי אכן יתקיים הליך שבו תיבחן בקשתו זו.

ד.         לא זו אף זו, בהחלטה מושא הערעור החליט בית הדין קמא, כאמור לעיל, להשית על המערער תשלומים חודשיים בסך 1,500 ש"ח בגין מה שהגדיר 'סירוב לשיתוף פעולה עם המתאם ההורי', כשלמעשה כאמור לעיל מדובר בסירוב להימנע מהגשת תביעת משמורת לבית הדין. כאמור לעיל הוגדר תשלום זה 'דמי טיפול', אולם לא נכללה בהחלטה הנמקה של ממש להשתת דמי הטיפול בכלל, להעמדתם על הסכם האמור ולזיקה שבין השתתם לבין אי שיתוף הפעולה, כביכול, עם המתאם ההורי.

אכן בית דיננו סבור כי במקרים מסוימים יש מקום להוסיף 'דמי טיפול' על חיובי המזונות שנדרש אב לשלם בעבור ילדיו, הדברים חרותים עלי החלטות ופסקי דין של החתומים מטה במקרים שונים ואף מפורסמים וידועים ממאמרים והרצאות של חלק מהחתומים מטה.

ואכן תיתכן זיקה בין אי־קיומם של הסדרי שהות כסדרם, מה שעשוי לנבוע – או להתחזק ולהימשך – בשל אי־שיתוף פעולה בתיאום הורי, שיש בו כדי להשית עול נוסף על ההורה המשמורן, לבין 'דמי הטיפול'.

אולם כבכל חיוב ממוני אחר נדרש לשם הסקת המסקנה קיומו של הליך מסודר שבו יטענו טענות ויובאו ראיות.

בענייננו, לוּ הייתה המשיבה תובעת לחייב את המערער בדמי טיפול בשל עול כאמור שהושת עליה בגין מעשיו ומחדליו שבעניין התיאום ההורי והסדרי השהות בכלל, ולו היה בית הדין קמא מקיים דיון בתביעה זו, שומע את טענותיה של המשיבה ואת תשובתו של המערער, בוחן ראיות לטענות השונות בנוגע לעול זה ולמשמעויותיו הכלכליות או לערכו ומחירו ופוסק על פיהן כי בנסיבות העניין יש אכן מקום להשית את דמי הטיפול ולקבוע את שיעורם כפי שקבע – הייתה החלטתו יכולה לעמוד, אם כי כמובן גם לו כך היה יכול היה המערער לערער עליה לגופה.

אך משלא כך נעשה נראה כי אין ההחלטה יכולה לעמוד.

ה.         יתר על כך, בענייננו נראה לכאורה כי מהותית אין מדובר כלל ב'דמי טיפול' אלא בקנס בגין הפרת החלטותיו של בית הדין קמא בסוגיית התיאום ההורי. כך נראה גם מאי קיומו של הליך כמתואר לעיל, גם מלשון ההחלטה המציינת כעילה וכנימוק לה את הפרת ההחלטות.

לעניין זה נזכיר את שאמר אחד החתומים מטה בהחלטה מא' באדר התשפ"ג (22.2.23) שבה הורה על עיכוב ביצוע החלטת בית דין קמא, מושא הערעור:

[…] מן התשובה עולה כי המשיבה עצמה תופסת את החיוב לא כתוספת לדמי המזונות, הנצרכת ומוצדקת לעיתים בנסיבות שבהן הסדרי השהות עם האב אינם מתקיימים כדבעי והדבר מטיל על האם מעמסה נוספת של הטיפול בילדים, אלא כ'קנס'.

תפיסה זו מעמידה בסימן שאלה את עצם ההצדקה לחיוב – אף לולי כל האמור לעיל – ובוודאי את ההצדקה לזקיפתו לטובת המשיבה, שכן היסוד להשתת קנס בכגון דא אינו יכול להיות אחר מ'ביזיון בית הדין' המצריך הליך שלכאורה לא התקיים בענייננו, ובכל מקרה קנס משולם לאוצר המדינה ולא לצד שכנגד.

אמת, תפיסתה של המשיבה אינה בהכרח הבנה אמיתית של כוונתו ודעתו של בית דין קמא, אולם יש בה כדי לגלות כי היא עצמה לכאורה מודה כי אין יסוד לחייב את המערער בסכום שנפסק לטובתה כתוספת למזונות (אלא כקנס, וכקנס לא יכול חיוב זה לעמוד, לכאורה) – מה שעשוי להוות עילה נוספת לקבלת הערעור […]

אף תגובתה – בקשתה האחרונה של המשיבה תומכת באמור במידת מה לפחות ומסייעת עוד לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי ההחלטה מושא הערעור, שכן אף בה מציינת המשיבה גופה כי החלטה זו באה על רקע "כמה החלטות ואזהרות", "וכשעשה" המערער, לשיטתה של המשיבה, למרות אותן אזהרות "דין לעצמו" – עשיית דין עצמי שאינה, לכאורה, אלא העמידה על הזכות להגיש תביעת משמורת "ללא רשות", מה שמנע לכאורה את הליך התיאום ההורי, "בית הדין קנסו". והדברים נשנים שוב "בית הדין הזהירו כמה פעמים שיקנוס אותו, והמערער זלזל בכל החלטה והחלטה עד שחויב בדמי טיפול".

כאמור אין החיוב יכול לעמוד כהגדרתו 'דמי טיפול' ללא שיקדם לו הליך מסודר המבסס את החיוב בדמי טיפול ואת שיעורם, ולאידך גיסא אין הוא יכול לעמוד כקנס – מה שלכאורה נראה שהוא תוכנו האמיתי – בהעדר הליך סדור הנדרש בהקשר של קנס בגין ביזיון בית הדין, וכקנס גם אינו יכול בכל מקרה להיות נזקף לטובתה של המשיבה.

לפי חזותם של דברים נראה כי בית הדין קמא ביקש לקנוס את המערער על מה שראה כהפרת החלטותיו, אלא שמתוך מודעות למורכבות של חיוב קנס בגין ביזיון, לצורך בהליך המתאים לעניין זה ולמניעה לזקוף קנס זה לטובת המשיבה, מצא בית הדין קמא לנכון להגדירו 'דמי טיפול'. אולם 'שם מכובס' אינו פותר קשיים משפטיים, ולא כל שכן כששם זה מעלה קשיים אחרים, קשים לא פחות, היינו הקושי בהשתת דמי טיפול ללא דיון ראוי בתביעה להשתתם. וכל זאת אף מלבד האמור לעיל כי לא היה מקום מלכתחילה לחייב את המערער להימנע מהגשת תביעות או לראותו כמפר החלטות וכמסכל את התיאום ההורי בשל עמידתו על זכותו להגישן.

תוצאת כל האמור היא כי אין מנוס מקבלת הערעור וביטול ההחלטה שבגינה הוגש.

סוף דבר

1.         הערעור מתקבל. החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב מכ"ז בסיוון התשפ"ב (26.6.22) שבה חויב המערער להוסיף למזונות ילדיו המשולמים למשיבה 1,500 ש"ח מדי חודש בחודשו בגין 'דמי טיפול' – מבוטלת.

2.         ככל שסבורה המשיבה כי יש מקום לחייב את המערער בדמי טיפול – תגיש תביעה ייעודית מתאימה ובית הדין קמא יפסוק בה לגופה לאחר ניהול הליך תקין וראוי שבו יישמעו טענות הצדדים וייבחנו ראיותיהם הן לעניין החיוב עצמו הן לעניין שיעורו.

3.         לאידך גיסא, ככל שמופרות החלטות של בית הדין קמא – יכול הוא לדון, לבקשה מתאימה, באפשרות אכיפתן באמצעות קנסות בגין 'ביזיון בית הדין', אולם קנסות אלה יושתו בהליך הקבוע בחוק ולטובת אוצר המדינה וייקראו בשמם המפורש ולא בכסות של 'דמי טיפול' או חיוב אחר.

4.         המערער, ככל אדם, רשאי להגיש את תביעותיו – ובכלל זה, בענייננו, גם תביעת משמורת – לערכאה המוסמכת, בענייננו: בית הדין הרבני, וזו חייבת לדון בהן לגופן, ואינה רשאית למנוע את המערער מלהגישן בתואנה כי קיומן של התביעות והדיון בהן עשויים לסכל הליך תיאום הורי.

ככל שתתבררנה תביעות אלה או אחרות כתביעות סרק לא מן הנמנע כי יושתו בגינן הוצאות משפט, אך החשש כי כך יתברר אינו מאפשר את הפגיעה מראש בזכות להגיש את התביעה ובזכות כי תתברר לגופה.

5.         ככל שאכן נדרש תיאום הורי בין הצדדים וככל ששירותי הרווחה ממאנים לקיימו על דרך כלל במקביל לדיון בתביעות יורה בית הדין להן לקיימו למרות זאת, וככל שיתברר כי הוראה כזו אינה יכולה לעמוד, יבחן בית הדין את האפשרות למנות מתאם הורי שאינו נמנה על שירותי הרווחה ויוכל בית הדין לשקול גם את השתת עלותו של התיאום על ההורה שלדעת בית הדין מחדליו ומעשיו הם היוצרים את הצורך בתיאום הורי, ולא כל שכן אם לאידך גיסא מעשיו – גם אם הלגיטימיים, כהגשת תביעה כאמור – מונעים את קיומו של התיאום במסגרת שירותי הרווחה.

6.         נוכח קבלת הערעור אין המערער מחויב בהוצאות משפט בגינו, ומשכך תושב לו הערובה שהפקיד כתנאי לשמיעת ערעורו.

7.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י' בתמוז התשפ"ג (29.6.2023).

הרב אליעזר איגרא                          הרב שלמה שפירא                          הרב ציון לוז־אילוז

הפוסט זכות הגישה לבית הדין גם במחיר פגיעה ב'תיאום הורי' ולמרות חשש כי זו מטרת התביעה; חיוב 'דמי טיפול' – רק כשכאלה הם ולאחר הליך מסודר ולא ככסות ל'קנס' הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

תיק זה מתנהל בפניי כדיין יחיד, בהסכמת הצדדים.

בדיון ביום י"ג באייר תשפ"ג (04/05/2023) שמעתי על מצבם של הילדים מפי הצדדים, וכן על מצבם העגום של הילדים מפי העובדות הסוציאליות במועצה אזורית […].

כפי שכתבתי בהחלטות קודמות, בתיק זה בפרט אני נחוש מתמיד להעמיד מולי את טובת הילדים, וללוות את העניין עד הפתרון הרצוי.

עקב הניכור ההורי המתמשך בין הבן [א'] לאימו, אשר להתרשמותי יש לאב חלק לא מעט בו – בין באופן מודע ובין באופן לא מודע – סבורני שהיענות לבקשות האב בענייניו של [א'] בעיתוי זה עלולה להחריף את הניכור הקיים, ואף להשפיע לרעה על טובת שאר הילדים ולקשר שלהם עם אמם.

אשר על כן, הנני דוחה את בקשת הנתבע בשתי בקשותיו: הראשונה, העברת המשמורת הרשמית של הבן [א'] לחזקתו. השנייה, לאפשר הוצאת דרכון לבן [א'] על מנת שיוכל לטוס עימו לחו"ל.

הנימוקים בקצרה

נזכיר שביום כ"ד באב תשפ"ב (21/08/2022) (תיק 14/) החלטתי, בהסכמת האם, להוריד את תשלום המזונות עבור הבן [א'] ולהתנות זאת בהתקדמות הקשר של [א'] עם אימו תוך טיפול של המטפלת גב' ענבל שני גרינברג. למעשה, כפי ששמענו בדיון, הקשר לא השתפר, וניתן אף לומר שהחמיר, וגם הבן [ב'] מתקדם לעבר נקודה חמורה זו. אם לא נעצור זאת בזמן, נמצא את עצמינו בנקודת אל-חזור שהטיפול בה הינו קשה מנשוא, עם השלכות מרחיקות לכת שיפגעו בטובת הקטין [א'] וכן בטובת שאר הקטינים, ובמשך הזמן – אף באב עצמו.

• ענישה שלא מן הדין בהקשר של ניכור הורי

לצערי, האב ממשיך בהנהגות זו של השפעה לניכור הורי, והילדים מעודכנים בפרטי הדיונים בביה"ד. תירוצו של האב אינו מרפא את השבר. אף בקשתו לטוס עם הבן [א'] לבד, תוך ידיעה ברורה שעיני הילדים האחרים נשואות לטיסה זו, יש בזה כדי להוסיף שבר על נקלה, ומראה על ניתוקו של האב מהסובב אותו כלפי גידול הילדים ואינו מודע להשפעה שלו על הילדים.

לכן ברור שאין להיענות בחיוב לבקשותיו הנ"ל, שבכך יהא פרס לניכור הורי אשר ללא ספק יש לאב יד בטיפוחו.

אדרבה, סבורני שמן הראוי לקנוס את האיש עבור התנהגות זו שאינה מאפשרת לגדל את הילדים בשלוה הראויה להם ומוסיף בניכור הורי זה של הבן [א'] כלפי האם, ויש לזה השפעה לרעה על שאר הילדים, וכפי שרואים בפועל השפעות אלו אצל הבן [ב'].

אמנם המסד ההלכתי המאפשר קנסות מסוג זה יסודו בשו"ע חו"מ (סימן סימן ב) מדין "עונשין שלא מן הדין", וכבר דעתי אמורה בפס"ד (תיק 1313311/7) שלא בנקל ניתן לעשות שימוש בסעיף זה.

אולם, עיון בפסק הדין הנזכר, וכפי הדברים שכתבתי שם בגדר ענישה שלא מן הדין, מראה שאכן לעניין זה לענ"ד יש כוח לשימוש בכוח ענישה זו, מאחר והסמכות המהותית של ביה"ד הינה בגדר אביהם של יתומים, וכפי שהרחבתי בגדר זה בפס"ד אחר, שניתן במסגרת תיק 197864/14.

והטיפול בניכור הורי מחייב שימוש ב"ארגז כלים נרחב" וחלק מזה הוא שימוש בקנסות, וכפי שכתבתי בפס"ד הנ"ל העוסק בניכור הורי תיק  197864/14, בפרק "הפתרונות שיש לערכאה שיפוטית כנגד תופעת הניכור ההורי".

אשר על כן אני סבור שיש לביה"ד הסמכות הייחודית לקנס זה במסגרת זו של ניכור הורי ומתוך דאגה לשלום הילד, לכן במסגרת זה היה מקום לשקול הגדלה של חיוב הכתוב בסוף החלטה זאת עד לכדי חיוב מלא של כל סכום המזונות רטרואקטיבי, אולם בשלב זה, לעת עתה, אמנע לעשות זאת תוך מעקב מתמיד אחר התקדמות הקשר בן הבן [א'] לאמו.

נמצא לפי"ז שאף שאני מאוד מסתייג בשימוש בכוח זה, וכפי הדברים האמורים בפס"ד הנ"ל, מכל מקום מצאנו עניין ייחודי המצדיק שימוש בכוח זה של ענישה שלא מן הדין.

• חיוב מזונות לילדים גדרו המורחב והגדרתו.

אלא, שאין אנו צריכים לכך בנידון זה, שכן אי-עמידה של האיש בתנאי ההחלטה הנ"ל מיום כ"ד באב תשפ"ב (21/08/2022) מעמיד לאישה מן הדין סכום מזונות בסך 1,250 ש"ח לחודש רטרואקטיבית מיום 01/09/2022, כפי שיתבאר.

נזכיר שביום 26.5.2022 (תיק 16/) הגיש האב בקשה להפחת מזונות עקב מעבר הבן [א'] אליו בפועל.

בתגובת ב"כ האשה מיום 20.6.2022 בקש לדחות את בקשת האב, שבזה תינתן רוח גבית לניכור אשר לטענתה באה בהשפעת האב, ואדרבה ראוי לקנוס אותו על כך, וכן כי האב אינו עומד בהסדרי השהות אשר נקבעו.

בהחלטה ארוכה מיום ד' בתמוז תשפ"ב (03/07/2022) (תיק 14/) התייחסתי לנושא טובת הילד וניכור הורי, ואף הקדשתי חלק בכותרת: "הפתרונות שיש לערכאה שיפוטית כנגד תופעת הניכור ההורי". בעניין הבקשה להפחתת מזונות כתבתי:

"ביה"ד לא רואה צורך להכריע בשאלה זו כעת, כיון שביה"ד נענה לבקשת האב להפחית יום אחד מהשהיה של הילדים אצלו, וזה עצמו עולה יותר לאם, ועל כן לא ניתן להפחית מדמי המזונות.

עם זאת, ב"כ האם ביקש לא להשתמש בנימוק זה כיון שהוא שוקל להגיש תביעה להעלאת דמי המזונות בגין הגדלת הזמנים שהילדים נמצאים אצל האם, ולא כפי שהוסכם בהסכם הגירושין. במסגרת הזמנים שנקבעו בהסכם הוחלט על הסכום, וכעת עם הרחבה הזמן עם האם הוא שוקל להגיש תביעה להגדלת דמי מזונות."

במסקנות אותה החלטה, נקבע:

• "הבקשה להפחתת המזונות נדחית.
• לגבי הפחתת מזונות, ביה"ד רושם לפניו את בקשת ב"כ האם שלא להשתמש בנימוק של הגדלת זמני השהייה עם האם כגורם למניעת ההפחתה מהמעבר של הילד אצל האב. [1]

אומר ברורות, איני מתכוין לתת פרס ורוח גבית לאב מנכר, ולא תהיה שום הפחתה כתוצאה מניתוק הקשר בין אם לבנה. הנימוקים העניינים לזה נמנעו מאיתנו נכון לרגע זה לאור האמור, אולם אם תוגש בקשה להגדלת מזונות ביה"ד יכריע אף בסוגיה זו. תיק הפחתת מזונות יסגר."

התקיים דיון מעקב ביום כ"א באב תשפ"ב (18/08/2022). בעקבות הדיון ניתנה החלטה הנ"ל ביום כ"ד באב תשפ"ב (21/08/2022), בה ניתנו מספר הוראות אופרטיביות, בפרט ביחס לבן [א'], ביניהם נקבע:

• "כלי נוסף שניבחן ע"י ביה"ד לסיוע בניכור ההורי, הינו ביטול זמני של מזונות הילד [א'] למשך שלושה חודשים החל מחודש ספטמבר אם שולם עבור חודש אוגוסט, סכום המזונות שירדו מהסך הכולל עומדים על 1,250 ש"ח החלטה זו הינה כל עוד והבן [א'] שוהה באופן מלא עם האב.
• ביטול זה מותנה בהשבת הבן [א'] לחיק אימו כבעבר, אם ביה"ד יתרשם שלא נעשה דבר בעניין זה וכמו כן לא חל שום התקדמות ביחס בין הבן [א'] לאימו חיוב המזונות ישוב לקדמותו רטרואקטיבית מיום החלטה זו.
• על האב לעמוד על זמני השהות אצלו כך שלא תהיה הליכה של הילדים אל האם בתוך זמני שהות עם האב, מקרה זה אם ישנה יגרור חיוב קנס על פי שיקול דעתו של ביה"ד."

נמצא, כעת, כאשר טרם שב הבן לחיק אמו, ולא היתה התקדמות בעלת משמעות, ואדרבה, המצב החמיר, בטלה ממילא רטרואקטיבית הביטול זמני של מזונות הילד מהחלטה זו, וחוזרת לתוקפה ההחלטה הקודמת מיום ד' בתמוז תשפ"ב (03/07/2022) אשר דוחה את בקשת האב להפחתת מזונות. אם כן, למעשה, גובה המזונות נשאר כעת כפי שנקבע בהסכם הגירושין, ואם בפועל האב החסיר 1,250 ש"ח מתשלום המזונות מאז 9/2022 – הרי שקיים לו חוב מזונות לאשה, בסך 11,250 ש"ח כעת (נכון לחודש מאי 2023).

אולם, חיוב זה יש לתת עליו את הדעת. ידוע שחיוב המזונות הוא ביחס להוצאות לצרכי הבן, ולא עבור האישה, וכפי שכתבתי בפסק דין (תיק 1161022/12), ולכן על פניו לא ניתן להטיל על האב חיוב מזונות עבור הבן [א'] כאשר בפועל האם לא מוציאה עליו הוצאות הכלולות בסל המזונות. ואף  שניתן לתת לחיוב זה הצדקה משפטית טכנית, מכל מקום אין להוציא ממון מהאב בלי עילה הלכתית לחיוב מזונות אלו.

נקדים להביא את אשר כתבנו בפס"ד מיום ד' בתמוז תשפ"ב (03/07/2022), כמובא לעיל:

"אומר ברורות, איני מתכוין לתת פרס ורוח גבית לאב מנכר, ולא תהיה שום הפחתה כתוצאה מניתוק הקשר בין אם לבנה. הנימוקים העניינים לזה נמנעו מאיתנו נכון לרגע זה לאור האמור, אולם אם תוגש בקשה להגדלת מזונות ביה"ד יכריע אף בסוגיה זו. תיק הפחתת מזונות יסגר."

על פניו הגיע העת להכריע בנידון זה, אלא שמבלי להיכנס לעובי הקורה, ובהתאם לדבריה של האישה (שגם הם הובאו בפסק דין הנזכר), ואצטט את הדברים:

"התסקיר מצביע על כריכת המזונות של האב בהפסקת הקשר של הילד עם אימו והמעבר לאב. ואכן, הבעל הגיש תביעה להפחתת מזונות בטיעון שהילד הגדול עבר להתגורר אצלו, ואין סיבה לשלם מזונות עליו.

ב"כ האם מגיב לתביעה זו בשני טענות: האחת, אם אכן ביה"ד ייענה לבקשה זו להפחתה, בזה למעשה ביה"ד נותן "פרס" לאב מנכר, וכפי שהתסקיר מעיר שאין לכרוך בין המזונות למעבר הבן לידי האב.

השניה, לגופו של ענין, התשתית הקבועה להחזקת הילד אצל האם עדיין ממתינה לו, ועליה משלמת האם, כגון ארנונה או דמי ישוב, וכן מיטה ממתינה לו ועוד דברים, כך שלא ניתן להוריד מזה."

הנני מודיע שטענות אלו של האישה מתקבלות בנסיבות הניכור המתמשך, ויש לחתור לקיים את ההחלטות הקודמות כולם.

 אכן נשארו עדיין לאם מספר הוצאות עבור [א'] שאינן תלויי שהות, וכפי שצפוי במקרים מעין אלו. בנוסף, כפי שעולה מהתסקיר, וכן הודה האב על כך בדיון, האב אינו תמיד עומד בהסדרי השהות של שאר הילדים, ולפעמים הם נמצאים עם האם יותר מהנדרש לפי ההסכם. זאת ועוד, הסכום 1,250 ש"ח שנקבע עבור כל ילד (כאשר סכום זה יורד בהיותו בפנימיה) הוא ברף הנמוך, וי"ל שהאם הסכימה לכך רק בתנאי שתקבל סכום זה עבור כל שבעת הילדים כמכלול. אולם, כאשר נגרע מזונות עבור ילד אחד, יש לצפות לסכום קצת יותר גבוה עבור שאר הילדים.

לכן, בהתחשב במכלול הדברים יש לקבוע שיש להפחית את הסכום הכולל של המזונות בגין מעבר [א'] רק בחצי, ויש לחייב את האב בסך 1,250 ש"ח עבור כל אחד מששת הילדים האחרים + 625 ש"ח עבור [א'].

נציין שבתנאים רגילים של מעבר ילד בכנות ללא סימנים של ניכור היה מקום לבחון לגופו של עניין את צרכי הילדים.

אולם הנני סבור שהקשר עם האם הינו חשוב לא פחות ממזונותיו של הילד וכל דבר שישיב את הקשר בין הילד לאמו הכרוך בהוצאות שיש להשית על האב דינם כמזונות.

יעויין במנחת אברהם (ח"א סי' יב) ובפד"ר (כרך יב עמ' 190) שכתב לחדש ששונה דינה של הזכאית למזונות מיתר התביעות, והינה זכאית לשיפוי של הוצאותיה לטובת השגת מזונותיה:

"נראה מסברא, שכל הוצאות שיש להוציא כדי לקבל את המזונות הן עצמן חלק של מזונות האשה. כי אם האשה זקוקה להוציא ממון כדי לקבל את המזונות המגיעים לה, ובלי הוצאה זו גם המזונות עצמן לא יגיעו לידה, הרי זה חלק מהמזונות שלה. וכשם שאם האשה זקוקה לשכור מסגר לשבור המנעול של צרכי האוכל בבית, כדי שתוכל לאכלן, הרי זה מכשירי אוכלין, והוי כאוכלין עצמן. וזה ממש כמו שנותנים לאשה כלי בישול למזונות, שהם בכלל המזונות, כמפורש בר"ן פרק אף על פי ונפסק בשו"ע אה"ע סי' ע סעי' ג, משום שבלעדיהן לא היו לה מזונות לאכול."

כלומר, האישה זכאית לדמי מזונות כפי הסך שהיא נדרשת כדי להשיגם. וכיון שנדרשה להליך משפטי למען כך, הוי אומר שדמי מזונותיה עולים יותר מאשר המצוי במכולת. שהרי אף כלי הבישול משוקללים בתחשיב של דמי מזונות, כיון שעל ידם היא מכשירה את המזונות, וכמו כן, על ידי התביעה המשפטית הצליחה להביא את המזונות לביתה.

הגר"א שפירא זצ"ל הביא מספר ראיות לכך. ואחת מהראיות נלמד מדין המפריש מעות לצורך הפסח, שהגמ' בפסחים (דף צ ע"א) אמרה שמותר לו לקנות בהן עצים להכנת הבשר לקרבן, ולדעת רבי אף המצה הנאכלת עם הקרבן. הרי שמכשירי האוכל נידונים כאוכל עצמו. וכן הוכיח מהירושלמי בסוטה (פ"ב ה"א) שהחשיבה את קרבן יולדת כמכשירי מזונותיה, ואמרו שהבעל יכול להפריש עולת העוף אף שלא מדעתה, שכן מכשירתה לאכול בקודשים.

בדברי הגר"א שפירא ישנו חידוש גדול, ובדבריו ישנו הרחבת המושג דמי המזונות שהאשה זכאית להן.

אולם לענ"ד יש לומר דבר נוסף מראיה זו שהביא הגר"א שפירא זצ"ל, והיא שהחובה של הבעל במזונות אשתו הינו חיוב כללי, האומר שיש לחייב את הבעל במכלול צרכיה, וכפי שהוא חייב בקנסותיה ובקרבנותיה, הרי שמחויב בכל חיוביה.

החידוש הוא שחיוב המזונות ביסודו הוא חיוב כללי שאמור לענות על כל צרכיה של האישה הגופניים והנפשיים, וכפי שהגר"א (חו"מ סי' צו ס"ק לב) הביא מקור לדעה שחייב הבעל בכל צרכיה מלבד מזונותיה וכלכלתה, עיי"ש. וסבר שחיוב זה כלול בכלל חיובו שהינו חייב לה, והביא ראיה לחיוב זה מהחובה של הבעל להביא קרבנות אשתו.

לענ"ד יסוד זה ניתן לומר אף על החיוב של האב במזנות בניו, וכפי לשונו של הרמב"ם (הל' אישות פרק יב הלכה יד): "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים".

נמצא לפי זה שאף אנו רשאים להתבונן במבט רחב על חיוב מזונות האב שאינו מתבטא רק בלהאכילו ולהשקותו אלא הינו חיוב כוללני הכולל בתוכו אף צרכים אחרים להן זקוק הילד להתפתחותו, וכיון שכך הקשר בין האם לבנה הינו מהצרכים הבסיסים להן זקוק הילד ועל האב לשאת בהוצאות לשם השבת קשר זה.

אשר על כן, בנסיבות העניין – כפי פתח דברנו – אין להעניק לאב פרס בזה, ויש לסמוך על טעמים אלו להשאיר עכ"פ חיוב חלקי.  

נמצא שעל האב לשלם לאם סך 5,625 ש"ח להשלמת מזונות שהחסיר. ככל שלא ישלים האב חסר זו תוך 30 יום, זכות האם לגבותו בדרכים המקובלות.

כמו כן, לא הוכרע עניין המשמורת כלפי הבן [א'] לסטות מהסכם הגירושין, לרבות בהחלטה הנוכחית. הרי שלעת הזו, הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פס"ד עומד על כנו, ועל האב לשלם את תשלומי המזונות עבור הבן [א'] – גם רטרואקטיבית – כפי האמור בהחלטה לעיל.

בהחלטה זו, לעת עתה, נמנעתי בשימוש בכוח ענישה זו של קנסות בגדרי הדין של ענישה שלא מן הדין שנפסקה בחושן משפט (סימן ב), והרחבתי רבות אודות גדר זה בפס"ד תיק מספר 1313311/7.

אולם, יש לאיש וכן לאישה לדעת שבית הדין לא יניח לנושא זה, עד הגעה למצב מניח את הדעת, ולצורך העניין ישתמש בכל הכלים העומדים לרשותו, כולל בכלי שאמנם יש לעשות בו שימוש במשורה אך דומה שהמקרה שלפנינו הוא מן המקרים הנדירים בהן ניתן לנקוט בצעד חריג זה, ובית הדין לא יהסס להשתמש בכוח זה, להעניש ולקנוס, כדי להציל את הילדים מההשפעות ההרסניות של ניכור הורי.

מסקנה

מוחלט כדלהלן:

• הסכם הגירושין עומד על תוקפו, לרבות עניין המשמורת. עבור מעבר הבן [א'] יש לנכות סך 625 ש"ח החל מחודש 9/2022.
• האב ישלם לאישה סכום חד פעמי של 5,625 ש"ח עבור המזונות שהחסיר מאז, תוך 30 יום.
• אין אישור להוציא דרכון לבן [א'].
• האמור בסעיף א' יבחן מחדש עם המלצות מהעו"ס על שיפור המצב המשפחתי הכולל גם שיפור הקשר בין [א'] לאמו.
• האשה תבחן אפשרות להעתקת מקום מגוריה באזור מגורי הוריה.
• הצדדים ישתפו פעולה באופן מלא עם העוסיו"ת במועצה אזורית […] הן לגבי טיפול לתיאום הורי והן לגבי הטיפול הילדים.
• הצדדים מופנים בדחיפות למרכז חרום אקסטרני בב"ש.

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ו באייר התשפ"ג (17/05/2023).

הרב אברהם הרוש – דיין

[1] יש לציין שהאם חזרה בה מהגדלת זמני השהייה עם האב, ולכן, אכן אין להשתמש בנימוק זה.

הפוסט דחיית בקשת האב להפחתת מזונות; הטלת קנסות בנסיבות של ניכור הורי מהאם הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

א.         בהחלטתי מכ"ג באייר התשפ"ג (14.5.23) הוריתי כי הצדדים רשאים להגיב לעמדתה של עו"ד בן דוד, האפוטרופא לדין החדשה שמינה הסיוע למשפטי לקטינים, ילדי הצדדים, על בסיס החלטות שיפוטיות קודמות של בית דיננו ושל בית הדין האזורי בדבר מינוי אפוטרופא לדין להם ועם היווצרן של נסיבות שבשלהן לא יכולה הייתה קודמתה של עו"ד בן דוד, עו"ד אלאלוף, להמשיך בתפקידה.

באותה החלטה גם הערתי כי מן הראוי היה כי עו"ד אלאלוף והסיוע המשפטי יפנו לבית הדין בבקשות מתאימות לשחרורה של עו"ד אלאלוף מתפקידה ולמינויה של מחליפתה ולא יעמידו את בית הדין בפני עובדה מוגמרת כביכול, הן בנוגע לסיום תפקידה של זו הן בנוגע למינוי מחליפתה. ומכל מקום קבעתי כי בנסיבות העניין ומשנעשו הדברים – והדברים אמורים כמובן בהינתן כי בבסיס המינוי ההחלטות השיפוטיות האמורות וכי אין לפנינו עילה להתנגדות למינויה הספציפי של עו"ד בן דוד – דורשים שיקולי טובת הקטינים שלא לבטלם.

כאמור, הוריתי כי הצדדים רשאים להגיב לגופה של עמדת האפוטרופא החדשה, עו"ד בן דוד, ולבקשתה להרשות לה את העיון בתיקי הצדדים.

תגובות הצדדים אכן הגיעו לשולחננו.

ב.         המערערת הלינה על גיבוש עמדתה של עו"ד בן דוד ללא עיון בתיקי הצדדים וללא היכרות עם כלל התיק ומורכבותו. לטעמה של המערערת מדובר בכשל, בנוסף לכשל זה טוענת המערערת כי העמדה כולה היא עמדה קצרה שעיקרה חזרה על דברים ידועים בנוגע לעמדות הצדדים עצמם ובכללם על עמדת המשיב ושקריו הקבועים, כדבריה, כי עמדה זו מתעלמת מפסקי דין והחלטות קודמות שניתנו בעניינם של הצדדים, כי המלצותיה של האפוטרופא לדין אינן ישימות בשל הימנעותו של המשיב משיתוף פעולה בכל הנוגע לאבחון ולתוכנית טיפולית, כי האפוטרופא לדין אינה בעלת הכשרה מתאימה הנדרשת לצורך הסקת המסקנות בנוגע לטובתם ורצונם של הקטינים – מה שמצריך חוות דעת של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים וכו' ולאו דווקא של משפטנים – וכי רצון פשטני של קטינים אינו בהכרח ביטוי נכון של טובתם האמיתית ואינו השיקול היחיד שצריך להישקל.

לטעמה של המערערת אין מקום להמשך פעילותה של האפוטרופא לדין ומטעם זה היא גם מתנגדת לבקשתה להתיר לה את העיון בתיק שכן לשיטתה יש להורות על שחרורה של האפוטרופא לדין מתפקידה כליל, וממילא אין צורך והצדקה לעיונה בתיק.

בהקשר לכך טוענת המערערת גם כי בהחלטתי הקודמת נפלה טעות שכן נאמר בה כי האפוטרופא לדין ביקשה לעיון "בתיקי הצדדים" בעוד זו ביקשה לעיין רק בתיק הספציפי.

בנוסף לכל האמור מאריכה המערערת בסוגיית העמדה החסויה שהגישה האפוטרופא לדין לתיק, בנוסף לעמדתה הגלויה, דורשת את חשיפתה והסרת החיסיון ממנה ולחילופין את הוצאתה כליל מהתיק ומאריכה בטיעונים שעניינם הוא העדר תשתית חוקית המאפשרת הכנסת עמדה חסויה כזו לתיק והתחשבות בה בהכרעת הדין.

ג.         המשיב מצידו פותח את תגובתו בהבעת הסכמה לבקשת האפוטרופא לדין כי תורשה לעיין בתיקי הצדדים.

בהמשך לכך ועל פני עמודים רבים של תגובה עוסק הוא בהשתלחות במערערת ובבית הדין – תוך שהוא מנצל, כדרכו, את ההוראה להגיב בעניין מסוים, במקרה זה לעמדת האפוטרופא לדין ולבקשתה האמורה, כדי להכניס 'בדלת האחורית' את טענותיו ובקשותיו השונות ואף המשונות, טענות ובקשות שחלקן אינן נוגעות להליך זה, חלקן נדחו זה מכבר בהחלטות חלוטות, חלקן מופרכות מעיקרן, ושכלל הבקשות שבהן הן בקשות שנקבע זה מכבר כי תנאי להגשתן ולבחינתן יהיה הפקדת ערובה. מאחר שטענות אלה אינן רלוונטיות לעניין ובית דיננו אינו מתעתד לסטות משקבע זה מכבר לא נתייחס בהחלטה זו לאותן טענות ובקשות אלא לאותם חלקים מתגובת המשיב הנוגעים לעמדת האפוטרופא לדין ולבקשתה.

בהמשך מביע המשיב את העמדות דלהלן:

האב מצידו מסכים לעמדות האפוטרופה החדשה אולם אינו מסכים לסבב מיותר תאורטי ונוסף בבקשות תגובות ועמדות דיונים תאורטיים מחדש במצב בו הילדים מנותקים ממנו נגד טובתם […]

לא נדרשת הסכמה של מי מההורים או הילדים לעמדת ובקשות האפוטרופה שמונתה […] המקום לטיפול בקטינים הינו בפני גורם טיפולי כעמדת האפוטרופה לכך, אין כל צורך בהסכמת האם האב מסכים ותמיד הסכים לכל טיפול לקטינים […] בכל מקרה הילדים זקוקים לטיפול כנגד ניכור הורי הנובע מהאם […] ככל ובית הדין יחליט ליתן החלטה למינוי גורם טיפולי דיאדי של הילדים עם האב […] מתבקש בית הדין שלא לחרוג ולהניח לגורם הטיפולי כיצד ואיך לכלכל את הטיפול והתקדמות הטיפול בין באם האב והילדים תחילה לחוד ובין באם ביחד, התערבות בית הדין ובקשה לקבלת חוות דעת מקדמית בעניין אין לה כל מקום ובכל מקרה עמדה שכזו הינה תאורטית גם היא […] קיימת תשתית עובדתית רחבת היקף וברורה כי האם איננה מעוניינת כי רצון הילדים ייחשף לאמיתו, כי יקבלו כל טיפול ואפילו איננה מוכנה [כך לפחות על פי הליכי העבר] כי אפוטרופה לקטינים תהיה מנויה וקיימת ותפעל לטובתם של הילדים.

לעניין עמדת האפוטרופה החדשה לחידוש הקשר במרכז קשר של משרד הרווחה יובהר כי האפוטרופה החדשה לא נחשפה לחומרי התיק. כך לפחות עולה מתוך בקשתה לעיון בתיק. משכך לא נחשפה האפוטרופה לטרפודי האם ושיטותיה הנלוזות בהם הצליחה להביא על פני תקופה ארוכה כי קשר הילדים לא יחודש במרכז קשר של הרווחה. לפיכך, לא נראה כי יש סיכוי כל שהוא כי הקשר יחודש במרכז קשר שעה שמחלקת הרווחה לא מילאה אחר החלטתו של בית הדין האזורי מיום 8.6.21 וכן מיום 26.12.21. בכל אופן יגרם סחבת מיותרת ורבת נזק עד שכלל יקבע מפגש כל שהוא במרכז קשר ובהחלט אין כל מקום לכך בראי טובת הילדים. גם לא זהו המקרה של חידוש קשר במרכז קשר של הרווחה, בכל אופן באם תעמוד האפוטרופה לקטינים כי חידוש הקשר יעשה דווקא במרכז קשר עליה להתחייב כי חידוש הקשר יעשה מיידית במרכז קשר לכל המאוחר בתוך טווח זמן סביר של בין עשרה ימים או חמשה עשר ימים.

כמו כן המפגשים במרכז קשר ראוי כי יקבע כי נועדו לחידוש הקשר פשוטו כמשמעו ברמה מסוימת של תיווך הקטינים עם האב ולא יוכל להיות ליותר מתקופה של עד שלושה חודשים כך נראה מבחינה הגיונית בטח שלא לנצח ובטח שלא לשנים.

יובהר כי בית הדין האזורי הסכים לחידוש הקשר במכון ברקאי […] לא הייתה שום סיבה מוצדקת לבטל את מינוי מכון ברקאי בהחלטתו של בית הדין האזורי רק בגלל התנגדותה של האם […] עתה לא ציינה האפוטרופה החדשה על מכון טיפולי כל שהוא, ככל שיש בידה להציע מכון מתאים לטיפול הדיאדי של האב עם הילדים ולחידוש הקשר תתכבד תציע ותמליץ והאב ייתן את עמדתו […] בית הדין הגדול בהחלטתו מיום 8.3.22, לא התנגד לחידוש הקשר במכון פרטי […] לפיכך, באם לא תהיה ברירה מבוקש כי חידוש הקשר יעשה במרכז קשר במקום מגורי האב בירושלים. אולם בתנאים שיבטיחו את המפגשים את קיומם ואת משך חידוש הקשר ובטח את קיומו והתחלתו המיידית.

כעמדה ראשונית של האב וכמפורט וניסיון העבר במקרה זה השכל הישר וטובת הילדים בעיקר מחייבים כי חידוש הקשר יעשה במכון פרטי אחד כאמור ביחד עם הטיפול המשפחתי. יובהר כי מדובר בילדים הצריכים יחס אישי ראוי והולם גם מאת המקום הטיפולי […]

עוד לעניין עמדתה המקדמית של האפוטורפה יצוין ויובהר, כי לאמור בסעיף 8 בעמדתה, לא ציינה כבוד האפוטרופה הנכבדת כי הבת הקטנה, בת שלוש וחצי, הינה ילדתה השביעית של האם הינה מבעל שלישי אחר ואיננה כלל בת של האב המבקש דנן. עד עתה לא ברור האם האם גרושה בשלישית או נשואה! דבר שיש בו בהחלט להשליך על נפשם של הילדים שכן גם לא ברור האם יש מניע נוסף לאם לבד מן המוכר כבר למחוק את דמות האב כליל מעיני הילדים ויושבת על כך השכם והערב ועד עתה בשתיקתו של בית הדין הינו מצטרף לכך למרה הצער והכאב תוך כדי החזקתו את הערעור כמוקפא.

אמור בסעיף 10 בעמדת האפוטורפה לקטינים, הינה טענה שקרית של האם ובדיוק להפך […] סעיף 11 בעמדת האפוטורפה בדברי האם, גם הוא הינו שגוי […] האמור בסעיף 12 נועד להכפיש את האב […]

האמור בסעיף 13 הינו מהווה ראיה כי האם הסתירה מהאפוטרופה את העובדה כי בית הדין הגדול בהחלטה מיום 20.12.18 התנה את המפגשים במרכז קשר בתשלום מזונות והסתירה משני בתי הדין את העובדה כי היא גובה מזונות דרך המוסד לביטוח לאומי בהטעיה על סמך ההסכם שבוטל למעשה הן בהתנהגותה והן מכוח החלטת בית הדין […]

גם האמור בסעיף 14 לא ברור מה בה לומר, ברור כי האם איננה ברת סמכה לקבוע איזה סוג טיפול שעה שהיא מסרבת לשתף כל פעולה.

האמור בסעיף 15 איננו מעניינו של בית הדין הרבני שאין לו כלל סמכות לדון במזונות הילדים […]

האמור בסעיף 16 מלמד ומשקף כי האשה מנצלת כדבעי את חלוף הזמן […]

לאמור בדברי האב בעמדת האפוטורפה לקטינים יובהר, כי האמור בסעיף 22 כי כבר בעת הגיע הילדים לגיל שנתיים וחצי כל הילדים לנו הילדים בהסכמת מחלקת הרווחה אצל האב בעיר בה גר בפתח תקוה בסמוך לבית מגורי הילדים אצל האם בגני תקוה.

מלבד היות האב דמות מעשירה לילדים הינו דמות טיפולית שלא תומר ולא תהיה מוחלפת, ואין ספק כי הילדים במצוקה רבה בבית האם במצב שכזה.

האמור בסעיף 27 איננו מדויק […]

כל הזמן הילדים עברו מסעות קשים מנשוא על ידי האם של שטיפת מוח וכן על ידי ילדיה מנישואיה הראשונים של האם בסיועה הנדיב של האם לחבל בקשר של הילדים עם האב ובקיום המפגשים.

האמור בסעיף 28 הינו חסר […] מנגד פעלה האם כבדבר שבשגרה ליטול מהילדים את השקט הנפשי הטבעי והמשיכה להשתמש בעצימות גבוהה של מחלוקת וסכסוך ולייצר סכסוך אין מיש! והכל מתוך מטרה לסכל את המשמורת המשותפת שנקבעה בהסכם הגירושין מיום 2.11.15 ובחוות דעתו של ד"ר גוטליב מיום 14.4.2016.

לאמור בסעיף 29 האב אמר לכבוד האפוטורפה החדשה כי הוא זה ששילם סך עצום של 18 אלף ש"ח […]

לאמור בסעיף 33 לעמדת האפוטרופה בדברי האב שלא ציינה את מכתבה של מחלקת הרווחה מיום 27.7.2019, וזה נכון שמחלקת הרווחה אמרה במכתבה מיום 27.7.2019 כי איננה מוכנה להגיש תסקיר משלים והיא נסמכת בכך על החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 27.2.2018, (כך שבכל הכבוד נראה כי כבוד האפוטורפה החדשה רומזת מתוך טעות כי לא היה דבר כזה זאת נובע כי לא קראה את חומר התיק).

לאמור בסעיף 34 כן זה נכון שתסקיר מטעם הרווחה עד להיום לא הוגש […]

לאמור בסעיף 41 יובהר הסכסוך טעון בהחלט טיפול לא יכול להיות חולק כי מקורו של הסכסוך הינו בעצם ניכור הורי של האם […] כל סכסוך כספי אחר אינו בסמכותו של בית הדין הרבני כלל ומעיקרה. ובטח שאינו יכול להתקשר לעניין טובת הילדים לגופה.

לאמור בסעיף 44 בעמדת האפוטרופה ומתוך הכירות מעמיקה את הילדים של האב נראה בכאב רב כי הילדים מאשימים את עצמם בנתק ואינם יכולים לעמוד בו, דבר שנאמר גם על ידי מחלקת הרווחה בעמדתה מיום 27.7.2019 וגם בעמדת האפוטורפה הקודמת.

לאמור בסעיף 45 הוטעתה כבוד האפוטרופה החדשה על ידי האשה ובהבהרה זו הובאה לה התמונה שכנראה לא שמה לב אליה, בהיותה חדשה בתיק או מעצם כך שלא קראה את הליכי העבר בקשר להתניות של חידוש הקשר כגון התנאי של תשלום מזונות שוטף זאת למרות כי סוכם עם האם והדבר קיבל תוקף של פסק דין חלוט בעקבות עמדת האפוטרופה לקטינים הקודמת עו"ד עדי אלאלוף מיום 8.6.21 חלוט הוא על ידי בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 8.6.21 כי חידוש הקשר יעשה ללא תנאי של תשלום מזונות האם הסכימה לכך בפה מלא אולם בערעור בתיק זה היא חזרה להתכחש להסכמתה זו.

כן יצוין כי האב מוכן ותמיד היה מוכן לחדש את הקשר עם הקטינים ובטח שלא לנתקו.

לאמור בסעיף 46 כבר מזמן הוסכם על האב ועל האפוטורפה הקודמת בתיאום מלא עם מחלקת הרווחה בגני תקווה ממקום מגורי הילדים כי חידוש המפגשים יעשה דווקא במכון מפגשים בשל הצורך בטיפול ייחודי לילדים בעקבות ניכור הורי שעברו הילדים ועדיין עוברים מצד האם […]

עמדת האב המקדמית זו הינה כי חידוש הקשר והטיפול הדיאדי יעשה במקום אחד כפי שכבר קבעה זאת האפוטרופסית הקודמת, ובטח שהאפוטרופסית החדשה לא תתנגד לכך ובאם תתנגד יגיב האב לעמדתה בהתאם.

רצוי כי חידוש הקשר יעשה במכון 'מפגשים' שהוא המומחה הידוע והרשום גם ברשימת המומחים של בתי המשפט למצבים שכאלו, ובשים לב כי המערערת טענה בעבר כי רצונה במומחה מתוך רשימת המומחים של בתי המשפט.

עמדתה הנוספת של כבוד האפוטורפה לאחר שתעיין בתיק ובחומריו יביע האב גם הוא עמדתו הנוספת, ומבוקש כבר עתה לאפשר זאת לאב כזכותו הדיונית והעניינית לכך […]

בכדי שההליך של הטיפול וחידוש הקשר באמת יתניע ויצא לפועל ובכדי שתיק זה עצמו והדיון בו לא ישמש לשם המשך ניכור הורי בכסות ההליך לטובת האם יובהר כי באם האם לא תישא בכל אחריות או בכל תשלום אין צל צילו של ספק כי היא תפעל להפך לטרפד את ההליך כפי שפעלה כן גם טרם החלפתה של האפוטרופסית הקודמת.

בכל אופן אין לאב יכולת לשלם על מלוא עלות הטיפולים שהם די יקרים במקום פרטי. יצוין כי ניתן כי הטיפולים יעשו במסגרת הפניה לפסיכולוג מטעם קופת החולים ואז עלות הטיפולים יותר זולה בהרבה אולם יש למצוא גורם טיפולי שתחום מומחיותו ניכור הורי.

הרי כי כן ולפיכך יש להורות כי שני הצדדים יישאו בחלקים שווים בתשלום הטיפול הדיאדי ובתשלום הטיפול לחידוש הקשר במכון שימונה כאמור במקום אחד […]

כמו כן, והן לעניין חיוב האם בטיפול לעצמה ובעבורה כפי שתמליץ האפוטרופסה [כך במקור] כולל גם טיפול לאם בגין תסמונת הניכור ההורי בה היא מצויה […] שכן המערערת היא אימם של הילדים ומחויבת לפעול לטובתם […]

המורם מתגובתו הארוכה של המשיב, שמקצת מאריכותה נשקפת מהציטוט דלעיל – וזאת אף לאחר ניפוי חלק מהמלל הרב שנכלל בה בעניינים שאין להם מקום במסגרת תגובה זו כלל, וכאמור לעיל, הוא שלמרות ההצהרה כי האב מסכים לעמדתה של עו"ד בן דוד כאפוטרופא לדין של הקטינים בפועל יש לו השגות והערות רבות על עמדה זו הן בנוגע למתואר בה על אודות תכני המפגשים בינה לבין הצדדים (ולרבות בנוגע לדברי המערערת באוזני האפוטרופא, תוך חוסר שימת לב כי זו אינה אמורה לשפוט בין הצדדים וודאי שלא בנוגע למחלוקות העובדתיות ולהליכי העבר אלא לשמוע את עמדותיהם ולהבין את גישותיהם לצורך גיבוש העמדה בנוגע לטובת הקטינים, ולעניין זה נעיר כי כפי שהוזכר לעיל גם תגובת המערערת לקתה בפגם זה אם כי לא באותו מינון), הן בנוגע למסקנותיה המעשיות.

ד.         את חלק מהשגותיו של המשיב על עמדת האפוטרופא הוא תולה באי־היכרותה עם התיק בכללו, ובעניין זה עולה עמדתו בקנה אחד גם עם עמדתה המערערת שהלינה, כאמור לעיל, על הגשת העמדה ללא היכרות עם התיק.

אכן אין מקום להלין על האפוטרופא לדין שעשתה את שלאל ידה, בכלים שעמדו לרשותה שלא כללו את האפשרות לעיין בתיק, ותוך שהיא מציינת כי אומנם מדובר בעמדה ראשונה ומבקשת את ההיתר לעיין בתיק כדי שתוכל להשלים את התמונה ולעדכן את עמדתה במידת הצורך.

בעניין זה מתקשה אני להלום את עמדתה של המערערת המלינה כאמור אך בד בבד מתנגדת למתן ההיתר לעיון כנ"ל ולתיקון הפגם האמור ובוחרת להציע חלף זאת את הפסקת מינויה ופעילותה של האפוטרופא לדין.

נזכיר למערערת כי בית הדין לא חסך את שבט ביקורתו על התנהלות המשיב, לכל אורך הדרך, אך בד בבד קבע בהחלטה מכ"ט בתשרי התשפ"ב (5.10.21) גם (ההדגשה אינה במקור):

המערער והמשיבה אינם הצדדים היחידים בהליך, צד נוסף ועיקרי הוא הילדים עצמם שבית הדין – ובייחוד בנוגע לקטינים שנוכח התנהלותו הבעייתית של אביהם קרובים להיחשב 'יתומים בחיי האב' – 'אביהן' הוא ומחויב לוודא את שלומם וטובתם.

עיון בתיק בית דין קמא לימדנו כי אף בית דין קמא עמד על עניין זה וקבע כבר בז' באייר התשפ"א (19.4.21):

התקבלה בפני בית הדין בקשת האב, כאשר לאחר העיון נמצא כי האב חוזר על טענותיו ובקשותיו. בית הדין מציין כי טענות האב כנגד בית הדין אינן ראויות כלל להתייחסות בית הדין באשר רובן ככולן – אין להן שחר […]

עם האמור, על בית הדין לדאוג לשלומם של ילדי הצדדים, לפיכך מחליט בית הדין למנות לאלתר אפוטרופוס לדין לקטינים […]

בהתאם להחלטה זו מונתה עו"ד עדי אלאלוף מטעם הסיוע המשפטי לשמש אפוטרופוסית לדין לקטינים ילדי הצדדים […]

כמונו, כבית דין קמא, סבורים אנו שנחוצה חוות דעת שכזו, שכן כאמור חובה עלינו לוודא את טובת הקטינים, אף שאין אנו יכולים להסתמך כמובן על דעתו של האב בעניין, ומהנימוקים שנאמרו בהחלטות הנ"ל ובאחרות אף איננו זקוקים לבחון את בקשותיו שלו לעת הזאת.

ברי כמובן כי איננו יכולים להסתמך אף על עמדת האם, שמטבע הדברים גם לה יש שיקולים נוספים – אולי לגיטימיים או על כל פנים מובנים כשלעצמם – שאינם רק טובת הקטינים, ושייתכן גם שעל בסיסם ועל בסיס משקעי עבר אף אינה יכולה לראות את טובת הקטינים, בהקשר לקשר או לאי־הקשר עם אביהם, בטהרתה. זהו ככל הנראה גם טעמו של בית דין קמא בהחליטו על מינוי אפוטרופוס לדין.

האמור אז נכון גם היום – ועל כל פנים אין סיבה להניח שאינו נכון – ומשכך אין מקום לקבל את הבקשה "לשחרר" את עו"ד בן דוד מתפקידה. ובהינתן שאיננו משחררים את עו"ד בן דוד מתפקידה הרי שטענתה של המערערת עצמה, שלה שותף גם המשיב, כי עמדתה של עו"ד בן דוד שהוגשה מבלי היכרות עם התיק כולו לוקה משום כך בחסר – מחייבת את ההיעתרות לבקשתה, צירופה כגורם בתיק היכול לעיין בו ומתן היתר לעיין גם בתיקים הנוספים הרלוונטיים.

ה.         לעניין זה יובהר גם בקשר לטענת המערערת כי עו"ד בן דוד כלל לא ביקשה לעיין בתיקי הצדדים אלא בתיק הספציפי, כדי שתוכל להתעדכן על אודות הנעשה בו: הבקשה שהגישה עו"ד בן דוד לעניין זה קצרה ופשוטה, מבקשת היא להכניסה כגורם בתיק כדי שיהיה פתוח בפניה. הא ותו לא. המונח "תיק" בהקשרים כאלה שגור בפיותיהם של צדדים ובאי כוחם – לרבות בפי המערערת ובא כוחה עצמם (ראה לשון סעיף 2 לתגובת המערערת) כמכוון למכלול תיקי אותם צדדים, "תיק האב" המסועף לתיקי משנה רבים. פירושה של בקשה ובעיקר מידת ההיעתרות לה אינם צריכים להיתלות אפוא בדקדוקי הלשון "תיק" או "תיקים", באשר הלשון "תיק" כוללת את שתי המשמעויות, אלא בשיקול הענייני. ושעה ששני הצדדים סבורים כי כדי שתוכל האפוטרופא לדין להציג לפנינו עמדה מושכלת, ובהעדרו של נימוק קונקרטי להתנגדות למתן היתר כאמור (פרט למושכל הראשון בנוגע לחיסיון תיקים), מתבקשת היא ההיעתרות לבקשה וההוראה כי האפוטרופא לדין שמונתה לייצג את הקטינים תורשה לעיין בכל התיקים הנוגעים לכך, היינו – לא בתיקי הגירושין של הצדדים ובתיקי הרכוש וכו', אף שמצויים הם ברקע כמובן, ואף לא בתיקי המזונות אף שיש קשר מסוים בינם לבין עניין הסדרי השהות, אבל כן בכל תיקי הסדרי השהות.

ו.          לגופה של עמדתה של האפוטרופא אין מקום ליתן כעת החלטה, שעה ששני הצדדים סבורים – ויש מן ההיגיון בדבר – כי העמדה עשויה להתעדכן לאחר היכרות עם המכלול שבתיק, ושעה שהחלטתי כאמור לאפשר לה אכן לעיין במכלול זה.

מבוקש מן האפוטרופא לדין לעדכן את בית הדין בחלוף שלושים יום ממתן החלטתי זו אם לאחר העיון בחומר סבורה היא כי יש מקום לעדכן פרט זה או אחר מעמדתה.

ז.          לעניין טענת המערערת נגד ייצוג עמדת הקטינים באמצעות האפוטרופא לדין שאינה עובד סוציאלי או פסיכולוג וכו' יובהר:

תפקידו של עורך דין, או גורם אחר, הממונה כאפוטרופוס לדין לקטין או לפסול דין הוא להביא את עמדתו של הלה לפני הערכאה השיפוטית כשהמונח 'עמדתו' אינו מבטא רק את שאמר הלה בפיו אלא את שקלולה של העמדה הנשמעת מפיו עם התובנות של האפוטרופוס, כאדם בגיר, כשיר וככל האפשר גם מנוסה ומבין בתחום הרלוונטי, בדבר טובתו של הקטין או של פסול הדין. ולעיתים מדובר רק ברכיב האחרון ללא שתיכלל כלל עמדה הנשמעת מפיו של הקטין או פסול הדין שכן יש – אם כי לא זה המקרה שלפנינו – שהללו כלל אינם ברי־יכולת להביע עמדה, אם בשל חוסר ביכולת התקשורת ואם בשל מצב קוגניטיבי שבו אין לדבריהם כל משמעות.

אין האפוטרופוס מחליף את העובד הסוציאלי או הפסיכולוג במקום שהללו נדרשים אלא את הקטין או פסול הדין עצמו, ובאשר לקטינים – אף את ההורים שהם שאמורים בדרך כלל לייצג את הקטין, אך שעה שהערכאה השיפוטית מתרשמת כי ספק אם ביכולתם לייצג אותה נאמנה ממונה במקומם, לעניין זה בלבד, גורם אחר, אובייקטיבי.

וכשם שבעל דין הטוען בעבור עצמו או הורה הטוען בעבור ילדו הקטין אינו נדרש להיות עובד סוציאלי או פסיכולוג ואינו בא במקומם של הללו – כך גם בענייננו.

הצורך בחוות דעת נוספות של הללו יישקל בהמשך, ואף עמדת האפוטרופא לדין עצמה אינה מתנגדת לכך, ובנוגע לשלבים מסוימים אף תומכת בכך בפירוש שהרי מפגשים במרכזי קשר, תוכנית טיפולית וכו' מבוססים על הללו, ולא מן הנמנע כי אכן תישקל בקשה של חוות דעתם של גורמים אלה אף טרם אימוץ העמדה עצמה, אף אם נסבור שיש לאמצה. כאמור עמדת האפוטרופא לדין אינה באה במקומם ומשכך, מאידך גיסא, גם אין מקום לטענה נגד היותה עמדה הניתנת על ידי גורם שאינו עובד סוציאלי או פסיכולוג וכדומה.

 ח.        אשר לטענה נגד הגשת עמדה חסויה: תחילה אעיר כי למקרא הדברים עולה רושם כי בדומה לאמור לעיל בהקשר לאי־היותה של האפוטרופא לדין עובד סוציאלי – גם כאן לוקים הדברים לעיתים באי־הבנה מלאה של מהות תפקידו של אפוטרופוס לדין. אעיר כי אף מהטענות נגד האמור בעמדתה של האפוטרופא באשר לרקע ולעמדות שני הצדדים כפי שנמסרו לה עולה תחושה כי אין הצדדים מבינים את מהות תפקידה.

מוצע לעיין היטב ב"קווים מנחים לייצוג ילדים ונוער מטעם מערך ייצוג קטינים בסיוע המשפטי, משרד המשפטים" כפי שנוסחו בידי עו"ד לידיה רבינוביץ', הממונה ארצית על ייצוג קטינים בהנהלת הסיוע המשפטי – ראו בקישור https://www.gov.il/BlobFolder/policy/policy-30-11-21/he/2021-11-30T072748.475.pdf.

אפוטרופוס לדין מייצג כאמור את הקטינים, הוא מבקש, משיב וטוען בשמם אך אינו מעיד, ואף אסור לו להעיד בהליך (לפחות בנוגע לשאמר לו הקטין) – בדומה לאיסור הקיים מכוח כללי חיסיון עורך דין – לקוח.

אכן המערערת עצמה עומדת גם על כך, בחלקים מטענותיה שיובאו להלן, אלא שחלקים אחרים שלהם נראים כאילו אינם דרים בכפיפה אחת עם תובנה זו.

טענותיו של אפוטרופוס לדין שאותם יביא בית הדין בחשבון בהכרעתו הן טענות שבעמדתו הגלויה, שנגדן יכולים הצדדים לטעון את טענותיהם הם. עיקרן של הללו מצוי "בשורה התחתונה" שלהן, אלא שכוללות הן גם חומר רקע – חומר הכולל גם את ששמעה האפוטרופא לדין, בענייננו, מפי הצדדים והעשוי לסייע לדעתה בהבנת עמדתה שלה בשם הקטינים ובהבנת הדרך שבה גיבשה את מסקנותיה ובאה לידי הצגת עמדתה זו כמייצגת את טובת הקטינים, שלגביה יאמר גם כי אכן, כדברי המערערת, אינה זהה בהכרח לרצון הפשטני המובע בדבריהם (אם כי כמובן גם אין הכרח שתהיה שונה ממנו). כאמור מדובר ברקע שאינו עיקרו של טיעון, אינו בגדר עדות על אודות עמדותיהם של הצדדים עצמם ולא כל שכן שאינו בגדר הכרעה עובדתית או משפטית בין עמדותיהם השונות.

חומרים חסויים שמוסר אפוטרופוס אינם יכולים להיות, על כל פנים על דרך כלל, ראיות, וודאי אינם עדות. וממילא אין מקום לטענה כי יש לאפשר לצדדים לחקור על אודותיהם. אין חומרים אלה מהווים גם את עיקרה של הטענה שטוען הוא במקומם של הקטינים ובשמם ושתובא בחשבון לעת הכרעה. ייעודם העיקרי של חומרים כאלה הא מתן הסבר נוסף לבית הדין, כמי שבהוראתו מונה האפוטרופוס לדין, כיצד ומדוע טוען הוא את שטוען הוא בשם הקטינים. מן הדין לכאורה אין חובה וצורך למסור הסבר כזה כלל, ולא כל שכן שאין צורך למסור הסבר כזה לעיונם של הצדדים האחרים (שמלבד הקטינים), היינו הוריהם. מידע זה דומה במהותו לתיאור השיח שמקיים עורך דין עם לקוחו ושעל בסיסו מוסר הוא לערכאה השיפוטית את עמדת לקוחו, בלי לפרט כיצד גובשה.

אלא מאי? בשל היות האפוטרופוס מינוי של בית הדין עצמו ובשל אי־נוכחותו של "מרשו" היינו הקטין בדיון עצמו, כשיכולתו של הלה לטעון שלא בטיעוני מייצגו או אף לומר כי מייצגו אינו מייצגו נאמנה, נוצרת קונסטרוקציה משפטית מורכבת שבה בית הדין צריך מחד גיסא לשמש כ'אביהם של קטינים' בעצמו ולוודא במסגרת זאת כי מי שטוען בשמם עושה מלאכתו נאמנה, ומאידך גיסא צריך הוא לדון בטענותיהם כצד לדיון שכנגדו עומדים גם הצדדים האחרים, וכך גם האפוטרופוס לדין – מחד גיסא חב חובת נאמנות ישירה לקטינים שאותם הוא מייצג ומאידך גיסא לבית הדין, שמכוחו וכידו הארוכה התמנה (אם כי גם זאת בסופו של דבר – למען הקטינים), ומבקש הוא להבהיר כיצד מתיישבת עמדתו עם מינוי זה, היינו להראות כי אכן העמדה שמציג הוא בשם הקטינים ראויה להיחשב עמדתם שלהם.

 לעת הכרעה, כאמור, העמדה המובאת בחשבון היא העמדה הגלויה. העמדה החסויה אינה אמורה לעמוד בסתירה לה כמובן אלא לפרט את שהביא לגיבושה תוך שמירת חסיונם של הקטינים שאותם מייצג האפוטרופוס לדין ושמחויב הוא בחובת חיסיון כלפיהם, מחד גיסא, ומילוי החובה כלפי בית הדין להראות כי אכן פועל הוא לפי מיטב הבנתו כמיטב יכולתו כדי להביע נאמנה את עמדת וטובת הקטינים כפי שהוא רואה אותה (ולרבות האפשרות שיהיה בכל מענה לשאלה אם מדובר בהצגת עמדה פשטנית שהובעה מפי הקטינים או עמדה מורכבת יותר, ומדוע).

באמור הכולל הן את הבהרת המשקל והמשמעות המוגבלים של העמדה החסויה והן את הצידוק והצורך בה, ובהינתן ששיקול העל בכל מקרה הוא טובת הקטינים – ולבד מן העיקרון של חובת החיסיון קיים גם הצורך לעיתים להגן על קטינים מפני חשיפת מלוא דבריהם לפני הורה זה או אחר שבנסיבות מסוימות עלול לנהוג כלפיהם שלא כראוי אם ייוודעו לו דברים שאמרו ולחילופין הצורך להגן על זכותם כי יישמע קולם בעניינם הנוגעים לליבתה של טובתם מבלי שיחששו הם מלומר לאפוטרופוס את כל אשר על ליבם בשל חשש מפני חשיפה כאמור, ובד בבד הצורך כי יוכל האפוטרופוס להציג בגלוי את עמדתו כעמדת הקטינים, גם אם יהיה הוא חשש שווא, ובהתחשב בה כאמור ידון בית הדין – מבלי שהדברים ייראו, אולי, במקרים מסוימים כאילו אינם משקפים נאמנה את עמדת הקטינים האמיתית, צורך שלשמו נחוצה לעיתים אותה חשיפה, אך לעיני בית הדין בלבד – הרי שאין פסול לדעתי בהמצאת עמדה חסויה כגון זו לבית הדין.

האיזונים בין עיקרון העל של טובת הקטינים, הזקוקים להגנת הערכאות המשפטיות יותר משזקוקים לה הוריהם לבין זכויותיהם של ההורים נשמרים בדרך האמורה דיים, ונזכור נא כי הקטנים עצמם גם הם אינם חשופים לכלל החומר שבתיקים (ואף משתיחשף אליו האפוטרופא לדין כדי לגבש את עמדתה – עמדתם – תהיה חובתה שלא לחשוף אותם עצמם אליו, וחזקה כי אכן לא תעשה זאת), אף שנוגע הוא לעניינם, וממילא דווקא הם המצויים בעמדת נחיתות בהקשר של שמירת כללי הצדק הטבעי וזכות הטיעון.

וכאמור אין מדובר בהגשת ראיות חסויות, וממילא אין מקום לטענות המערערת ובאסמכתאות המשפטיות שהביאה להן ושעניינן בהגשת ראיות חסויות.

ט.         המערערת טוענת עוד:

עוד ייטען כי סוגיה זו של הגשת עמדה חסויה מטעם אפוטרופוס לדין לא נידונה על ידי בית המשפט העליון, ואולם ידוע למערערת כי ישנם אפוטרופסים לדין הטוענים כי בידם הסמכות להגיש חוות דעת חסויה מכוח סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה.

חוק זה אינו חל בין כותלי בית הדין הרבני, ואולם יודגש כי גם בחוק זה אין כדי לסייע לעמדה המצדדת בהגשת עמדה חסויה. זאת, משום שחוק בית המשפט לענייני משפחה מציין במפורש בסעיף הנ"ל כי אין בו כדי לגרוע מ'כללי ראיות חסויות', ולא בכדי, שכן מדובר בכללים יסודיים המהווים אבן הראשה, בכדי לשמור על זכויותיהם הבסיסיות של המדיינים, באופן שאינו מאפשר להמציא חיסיון שעה בה אין לו כל עיגון מפורש בחקיקה, ור' בדברי כבוד השופט (כתוארו אז) הנדל ברע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל (נבו, 8.11.11):

תובאנה להשוואה הוראות הדין בחוק בתי המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה – 1995 […] יושם אל לב, שהגם שרשאי בית משפט לעניני משפחה להגמיש את דיני הראיות, אין בכך להתיר שמיעת ראיות במעמד צד אחד […] עוד יודגש, כי סעיף 8(א) מזכיר מפורשות כי אין באפשרות שניתנה לבית המשפט לסטות מדיני הראיות "כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות".

נקטע את ציטוט הטענה ונאמר כי חוק בתי המשפט לענייני משפחה אכן אינו חל בבתי הדין הרבניים אולם גם כלל סדרי הדין הנוהגים בערכאות האזרחיות אינם חלים בהם. סדרי הדין בבתי הדין הרבניים קבועים בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג, ובמקום שהללו סתמו ולא פירשו הרי שלבית הדין סמכות טבועה לקבוע את סדרי הדין שבו. אלא מאי? סדרי הדין בבית הדין מחויבים להתאים לכללי הצדק הטבעי. לעניין זה דיינו באמור בחוק בתי המשפט לענייני משפחה כדי ללמוד לפי דרכנו כי אף בעיני המחוקק הישראלי סטייה מסדרי הדין הרגילים מותרת, אינה נחשבת סטייה מכללי הצדק הטבעי ואינה נתפסת כמנוגדת לזכויות יסוד, בעניינים שבהם דן בית הדין הרבני, שהם הם שבהם דן בית המשפט לענייני משפחה, כשנראה לבית המשפט – והוא הדין והוא הטעם לבית הדין – כי זו הדרך "הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". אשר למגבלה בדבר אי־סטייה מכללי ראיות חסויות וחיסיון עדים – כאמור, אין עניינה של העמדה החסויה בראיות ובעדות.

המערערת ממשיכה:

מעבר לדברים חד משמעיים אלו מבוקש להשוות הסוגיה לסמכויות עובד סוציאלי לסדרי דין, כאשר נראה שהאפוטרופוס לדין זוכה בענייננו למעמד עדיף מאשר עובד סוציאלי סדרי דין, שכן ביחס לזה האחרון נקבע בצורה מפורשת בחוק כי באפשרותו להגיש תסקיר חסוי (ר' סעיף 4 לחוק הסעד (סדרי דין בעניני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו – 1955), אך גם זאת רק בהתקיימם של "טעמים מיוחדים".

בענייננו, הוגש דוח חסוי ללא כל הסמכה מפורשת בחוק, ואף מבלי שניתן לכך כל נימוק מיוחד. אם בזאת לא די, הרי שכאשר מוגש תסקיר חסוי, על פי רוב מוגש תסקיר חלקי הפתוח לעיון הצדדים, ויתרה מזו, יש בידי הצדדים לחקור את עורך התסקיר, ובכך לקבל תמונה, גם אם חלקית, אודות עניינם.

להבדיל, במקרה דנן, לא ניתן לעיין בעמדה החסויה ולא ניתן לחקור את עורכת חוות הדעת בהיותה באת כוח הקטינים, באופן שמחייב את הצדדים לנהל את ההליך כשעיניהם קשורות […] ובכך די כדי להתיר למערערת לעיין בחוות הדעת, ולחילופין להוציאה מהתיק.

ושוב נקטע את הציטוט ונאמר:

אין בהעדר הסמכה מפורשת בחוק כדי לקבוע כי יש בהגשת העמדה החסויה סטייה מעקרונות הצדק הטבעי. עקרונות הצדק הטבעי מחייבים אומנם על דרך כלל את חשיפת הצדדים לחומר שבתיק, אולם משלימדנו המחוקק בחוק הסעד כי לפחות במקרים מסוימים או מטעמים מיוחדים תיתכן סטייה מעיקרון זה, בהקשר של תסקיר העוסק בעניינם של קטינים וכו', ואין המחוקק רואה בסטייה זו פגיעה – או על כל פנים לא פגיעה בלתי מוצדקת ובלתי מידתית הנוגדת את הצדק הטבעי – בזכויות הצדדים האחרים להליך, הרי שרשאים אנו לומר כי לפחות במשקפי עקרונות הצדק נכון יהיה להחיל את אותם כללים על מקביליו של תסקיר שכזה שנערכו בידי אפוטרופוס לדין, שהרי "זיל בתר טעמא".

אכן בכל הנוגע לעקרונות של סדרי דין הקבועים בחקיקה ייתכן שסטייה מהם מצריכה אף היא חקיקה מפורשת, אולם בהעדר חקיקה מפורשת המחייבת את סדרי הדין המסוימים בכלל, או את תחולתם בבתי הדין הרבניים בענייננו, או בהתקיים חקיקה מפורשת המתירה סטייה מסדרי הדין הרגילים כבעניינו של ביהמ"ש לענייני משפחה – ושעה שמשום כך לנגדנו לא ניצבת עוד הוראת חוק מפורשת אלא הטענה בדבר כללי צדק טבעי רשאים אנו לומר כי את שראה המחוקק כהולם את כללי הצדק הטבעי בכל הנוגע לתסקיר של עובד סוציאלי יש לראות כהולם צדק זה גם בכל הנוגע לעמדה של אפוטרופוס לדין.

אשר לעניינם של הטעמים המיוחדים – את הללו ישקול בית דיננו בכל מקרה לגופו, וכך גם כאן, נוכח תוכנה של העמדה והצידוקים האפשריים לחסיונה כפי העולה ממנו ונוכח האמור לעיל בדבר המטרות האפשריות של חיסיון כזה. טבעם של דברים הוא כי לעיתים גם את הטעמים המיוחדים עצמם אי אפשר לחשוף שכן חשיפתם תאיין את החיסיון עצמו, ונקבל את העיקרון כי בהתקיימם של טעמים כאלה יש מקום לחיסיון, וברור לכול גם כי הערכאה השיפוטית היא המכריעה אם הטעמים המיוחדים אכן מצדיקים את החיסיון אם לאו, תוכל היא להכריע כן גם מבלי פרט את תוכנם של אותם טעמים.

אשר לטענה כי בתסקיר של עובד סוציאלי יש "על פי רוב" גם תסקיר גלוי בצד התסקיר החסוי – ראשית ייאמר כי "על פי רוב" משמעו כי יש גם מיעוט חריג; ושנית, והיא העיקר, כי הלוא כן הוא גם בענייננו – הגישה האפוטרופא לדין עמדה גלויה, שהיא כאמור לעיל אף העיקר ושיש בהיותה גלויה די כדי לשמור על זכויות הצדדים לטעון נגדה, והעמדה החסויה באה רק כהשלמה לה, השלמה שאת מהותה הבהרנו לעיל.

 ואשר לאי־היכולת לחקור – את שאין הצדדים יכולים לחקור אין הם יכולים לחקור גם בנוגע לעמדה הגלויה, ואת שיכולים הם לחקור, לא כחקירת עד אלא כחקירתו של בעל דין הטוען כך או אחרת, או לטעון נגדו – יכולים הם כלפי העמדה הגלויה כשמתוך כך אפשר שתוזם או תאשש גם השלמתה שעמדה החסויה. וכאמור לעיל, היותה של האפוטרופוס לדין מייצג של צד, הלוא הוא הקטינים עצמם, שאינו אמור להיחקר על עמדתו אינה טעם מדוע לא להתיר לה את הגשת העמדה החסויה אלא להפך: ככל ש"בשורה התחתונה" ידועה עמדתה מן העמדה הגלויה, ויכולים הצדדים לטעון נגדה, הרי שהפגיעה בהם בשל השלמתה בעמדה חסויה שאינה אלא מבהירה יותר את נימוקיה של זו הגלויה – פחותה משהייתה לו הייתה להם זכות לחקור את כותב העמדה כחקירת עד. ומכאן שההבדל שבין עובד סוציאלי לאפוטרופוס לדין אינו פרכה להשוואה שבענייננו אלא חיזוק לה בדרך קל־וחומר: אם עובד סוציאלי, שנחוץ לאפשר לחוקרו על אודות התסקיר, רשאי לעיתים להגיש תסקיר חסוי אף שהדבר פוגע בזכות לחוקרו – קל־וחומר לאפוטרופוס, שאומנם אפשר לחלוק על עמדתו אבל אין לצדדים זכות לחוקרו עליה, שתוכל להיפגע בשל עמדתו המשלימה החסויה, שדין הוא שיוכל להגיש עמדה כזו במקרה הצורך והדבר לא ייחשב פגיעה, וודאי לא בלתי־צודקת ובלתי מידתית, בזכויות הצדדים.

נמשיך:

עוד ייטען כי אין בידי האפוטרופא לדין להסתמך על סעיף 8(ב) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, לאחר שזה מדגיש כי נדרשים לו שני תנאים מקדימים: הליך לשמיעת "עדות של קטין" (להבדיל מבקשת סעדים, הבאת ראיות אחרות וכו'), ובאוזני בית המשפט עצמו.

שני תנאים אלו לא מתקיימים בעניינו, שכן העמדה אינה בבחינת "עדות", והאפוטרופוס לדין אינו בבחינת בית המשפט, מה גם שעמדתו החסויה של האפוטרופוס לדין אינה כוללת בהכרח אך את הבאת הדברים שנאמרו על ידי הקטינים, אלא הרבה למעלה מכך.

יתרה מזו ייטען, כי הבאת עדות הקטין לכשעצמה כלל לא אמורה להיות מסורה לאפוטרופוס לדין, שכן שמיעת קטינים כוללת הכשרה מיוחדת, ואף לא כל עובד סוציאלי עושה זאת על דעת עצמו, וקל־וחומר ביחס למי שהכשרתו הינה הכשרה משפטית בלבד, שכן תפקיד האפוטרופוס לדין מסתכם אך בייצוג הקטין, כבא כוחו, אך לא כתחליף להליך שמיעת ילדים, וממילא אין שייכות כלשהי לחיסיון הנ"ל, ובוודאי שהדבר לא עולה כדי הסמכה ספציפית, כפי שנדרש בפסיקה, שכן סעיף 8(ב) עוסק אך בעדות הנשמעת על ידי בית המשפט.

ושוב נקטע את הציטוט ונאמר:

אין אנו עוסקים בעדות של קטין ולא בעדות של האפוטרופא לדין אלא בטענה ובבקשה של קטין כפי שנטענת בשמו על ידי האפוטרופא, בגלוי, שהעמדה הסמויה אינה אלא מסבירה אותה יותר – וככל שיימצאו בה חלקים שלא יוכלו להיראות כהסבר לעמדה הגלויה או שיעמדו בסתירה אליה אכן ידחה אותם בית הדין או יורה לאפוטרופא לדין להסבירם באופן שבו יתוקן פגם זה ולחילופין לחשוף את הדברים לעיני הצדדים – אך גם לו היה מדובר בעדות לא היו טענות המערערת בענייננו מובנות, שכן האפוטרופוס כמייצגו של קטין אינו 'מקבל ממנו עדות', שכלפיו אפשר לטעון שהוא "אינו בבחינת בית משפט", אלא שומע ממנו דברים כשם ששומע כל מייצג ממרשו שלא באוזני בית המשפט וכל שכן שלא באוזני הצד שכנגד, ומביא אותם אכן לפני ו"באוזני בית המשפט עצמו" או "לעיניו של בית המשפט" כשמדובר במסמך כתוב ולא בעדות שבעל פה. לכל היותר אפשר היה לומר שהעברת עדותו של קטין לאוזני או לעיני בית המשפט באמצעות האפוטרופוס לוקה בפגם של 'עד מפי עד', ולצורך הכרעה בטיעון כזה היינו צריכים לבחון את השאלה עד כמה רואים אנו אכן את האפוטרופוס כאילו הוא הוא הקטין עצמו אף שאישית לא חווה את הדברים שעליהם 'מעיד' הקטין באמצעותו – דיון חשוב אך מנותק משאלת החיסיון – אך כאמור איננו זקוקים להיכנס לדיון זה שכן אין מדובר ב'עדות', אלא שאם נבקש להסיק מן האמור בחוק לעניין עדות וללמוד ממנו לעניין טענות הרי שאותו רציונל המאפשר עדות חסויה כדי להגן על הקטין יכול לאפשר גם קבלת טענה חסויה מאותו טעם עצמו, ובלבד שעיקרן של הטענות יהיה גלוי דיו – וכך הוא בענייננו – כדי לאפשר לצדדים האחרים להתמודד מולן.

ומכאן גם התשובה להמשך דברי המערערת:

נוסף על כך, ככל שיש באמור בחוות הדעת כדי להשמיע טענות כנגד המערערת, הרי שהיה בידה לעתור להגשת תשובה מטעמה, ולהשמיע טענותיה בעניין – זכות שנשללה מן המערערת כליל […]

עוד ייטען כי הוראה להפיכת ראיה לראייה חסויה צריכה להיות מנומקת כדבעי, דבר שלא נעשה בעניינו, ובאופן הגרוע יותר מהליכי מעצר מנהלי בהם ניתן להגיש ראיה חסויה, רק לאחר שבית המשפט מכריע כי מדובר בראיה שעתידה לפגוע בביטחון המדינה וכיוצא בזה, כאשר ניתן לצדדים לטעון לפחות לעניין עצם הטלת החיסיון, בעוד שבענייננו ההכרעה בדבר החיסיון נעשתה בדיעבד, ומבלי שאף הוצג כל נימוק המצדיק את הפיכת חוות הדעת לחסויה ומשל מדובר בהליכים חסויים עוד יותר מהליכי מעצר מנהלי.

עוד מבוקש להדגיש כי אין בידי האפוטרופא להיתלות בסעיף 68 (א) לחוק הכשרות המשפטית, שעה בה, כפי שהובא לעיל יש צורך בהסכמה [צ"ל: בהסמכה] מפורשת לצורך הגשת ראיה חסויה, אשר אין מחלוקת שזו אינה מצויה במסגרת חוק הכשרות המשפטית, מה גם שסעיף זה מיועד להליכים רפואיים וכיוצא בהם, ולא להליכים דיוניים […]

ככל שנמצא בעמדה החסויה טענות קונקרטיות נגד המערערת או נגד המשיב שאינן נמצאות גם בחומר הגלוי אכן יתעלם מהן בית הדין וימחק אותן מן העמדה ולחילופין יורה על גילוין כדי לאפשר להשיב עליהן. לטעמי לא בכך מדובר וחששותיה של המערערת – חששות שווא הם.

אשר לעניין ההנמקה, כאמור לעיל אף בנוגע לראיות חסויות לא תמיד אפשר לנמק בגלוי את טעמי החיסיון, ובעיקר, כאמור לעיל אין מדובר בענייננו בראיות, החיסיון הבסיסי שאוב מעקרונות חיסיון עורך דין לקוח ומהצורך להגן על טובתם של קטינים ובכלל זה לאפשר להם את החופש להשיח את אשר על ליבם ולהביא את רצונם, אם זה המובע בפירוש או זה ה'מתורגם' ל'טובתם' על ידי האפוטרופוס לדין – נוכח טענתה הצודקת של המערערת עצמה שלא תמיד משקף רצון פשטני של קטין את טובתו – לעיני ולאוזני בית הדין, באמצעות האפוטרופוס לדין, ומבלי שיחששו, בצדק או שלא בצדק, מפתיחת סגור ליבם.

משאין מדובר בראיות חסויות אין משמעות גם להדגשה האחרונה שבדברי המערערת, ו"חזר הדין" לכלל שציינה היא בעצמה והאמור בסעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות המאפשר לבית המשפט – ובחוק זה גם בית הדין, במקום שיש לו סמכות לדון, נכלל ב"בית המשפט" – "[…] לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין […] וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו". גם מטעם זה אכן אפשר היה להתיר את הגשת העמדה החסויה, שכאמור אינה בבחינת ראיה או עדות, והאמור כי סעיף זה עוסק דווקא בעניינים רפואיים וכיוצא בהם – טעון אסמכתה (ולכאורה דווקא הוראות סעיף 68(ב) עוסקות בעניינים רפואיים בעוד קודמו עוסק בכל עניין שנועד לשמירת ענייניו של קטין). אך למעשה אין אנו זקוקים לטעם זה, נוכח כל האמור לעיל.

י.          סוף דבר:

1.         עו"ד בן דוד שמונתה אפוטרופא לדין של הקטינים ילדי הצדדים תתווסף כ'גורם' ו'צד' בתיק זה, כפי שנרשמה בכותרת החלטתי זו, ותורשה לעיין בתיק זה וביתר תיקי הצדדים שעניינם בהחזקת הילדים והסדרי השהות.

ככל שתבקש לעיין בתיק נוסף של הצדדים – תגיש בקשה קונקרטית ומנומקת.

2.         עו"ד בן דוד תודיע לבית הדין עד תום שלושים יום ממתן החלטה זו – אם לאחר העיון כאמור תבקש לעדכן את עמדתה – ומהי עמדתה המעודכנת.

3.         לעת עתה ונוכח האמור לעיל לא תינתן החלטה אופרטיבית באמור בעמדתה של עו"ד בן דוד. הכרעתנו בערעור כולו תעוכב גם היא עד שתהיה בידינו עמדה עדכנית כאמור (או הודעה בדבר הותרת העמדה כפי שהיא) ובהתאם לצורך, שייגזר מן העדכון או מאי־העדכון, גם בתגובות עדכניות של הצדדים.

4.         העמדה החסויה שהגישה עו"ד בן דוד לתיק כהשלמה לעמדה הגלויה תיוותר בו ותיוותר חסויה. משקלה ומשמעותה בכל הנוגע להליך הם – וכך יהיו – כפי שהובהר לעיל בארוכה.

5.         החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של המערערת והמשיב.

ניתן ביום ח' בסיוון התשפ"ג (28.5.2023).

הרב שלמה שפירא

הפוסט אפוטרופוס לדין – עילות למינויו, מהות תפקידו, חשיפתו לתיקי הצדדים ומעמדה של חוות דעת חסויה שהוא מגיש הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.

בפנינו תיק להסדרי שהות.

הצדדים גרושים מיום 19.11.15. לצדדים שני ילדים, תאומים, בן ובת, בגילאי 11.5.

למעשה, בפנינו תלונת אב על ניתוק הילדים ממנו ע"י האם כבר כמה חודשים.

ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 3.4.23:

בפנינו תלונת אב על ניתוק הילדים ממנו ע"י האם כבר כמה חודשים.

בית הדין פונה לשירותי הרווחה הרלוונטיים למתן תסקיר והמלצות באשר למשמורת והסדרי שהות וזאת בתוך 45 יום מהיום. ימי הפגרה במניין הימים.

בנוסף, יקבע מועד דיון בהול לאחר חג פסח.

וזו מהות הדיון הקבוע להיום.

בקשת הנתבעת לדחיית הדיון נדחתה בהחלטה מאתמול 18.4.23, שם נרשם:

הוגשה בקשת ב"כ האישה לדחיית מועד דיון הקבוע למחר, בשל קביעתו בהתראה קצרה והתחייבויות קודמות של ב"כ.

בית הדין מבהיר כי בניגוד לנטען, הדיון נקבע ביום 03.04.23 וכי בהחלטה לקביעתו הודגשה הדחיפות בקיומו.

לאור האמור, בית הדין מחליט לדחות את הבקשה.

הדיון יתקיים במועדו.

כיום, טוען האב: אני רוצה לחדש קשר עם הילדים אחרי כשנה שאני מנסה לחדש קשר ללא הצלחה.

מוסיף האב: בחודשים האחרונים אני לא רואה אותם. מנסה לקחת אותם מבית הספר, אני אמור לאסוף משם, הם לא רוצים לבוא. הם לא באו אתי הביתה. ובסופי שבוע אני אמור לראות ע"פ ההסכם והחלטת בית הדין, בימי שני ורביעי וכל שבת שניה וחגים וחופשות בשווה, ואני בא בכל סוף שבוע, והיא מסרבת. ביקשתי לתאם את הפסח, והיא רשמה "כרגיל". היא מסיתה אותם שלא להגיע. אני לא רוצה לבוא לכאן. לא קבלתי אף את מספר הטלפון של הילדה. אני מגיע בסוף שבוע לבית האם, יושב ברכב ומחכה, סובל, מכין שבת, ואז הילדים לא מגיעים. ביקשתי תיאום עם האם אם יש בעיה. היא מגיבה לי שהילדים לא רוצים, לא אומרת למה הילדים לא רוצים. יש תיעוד שהיא מסיתה אותם. אנו גרושים כבר 8 שנים. בהתחלה הילדים הגיעו עם משפטים מחרידים, אך הקשר היה טוב. לפני פורים הקודם היה דין ודברים על השבת אצלה, ואז הילדים לא הגיעו בפורים ואמרו שהם לא רוצים להגיע, אך אמרו שהם מתגעגעים וחזר הקשר. ולפני מספר חודשים שוב, בלי סיבה, הם הפסיקו להגיע. האם אמרה לי שהילדים יחליטו בעצמם ואני אראה. האם רוצה להפריד אותי מהילדים. כן אבקש טיפול לילדים.

האם מגיבה: אני תמיד נלחמת על יציבות הילדים. הגענו להסכמה על הסדרי ראיה של ימי שני ורביעי מבית ספר וסוף שבוע שני מבית האם ומחזיר ביום א לבית ספר. זה היה חשוב לי. זה עבד עד לפני שנה. אך הילדים לא רוצים לבוא אליו. יש תוקפנות בתגובות. הבן לא מוכן. זה היה תהליך, האב אמר לו לא מעט פעמים שילך מפה אם לא רוצה. הבן אמר שהאב גירש אותו. בקשתי מהילדים שיחזרו לאב. האב לא קשוב. לקראת סוף השנה זה חזר על עצמו. האב מגיע לבית הספר בימי שני ורביעי ויש אותה תגובה.

בית הדין הבהיר לאם כבר אז שהאם המשמורנית היא האחראית שהילדים יראו את האב, בכל דרך שתמצא לנכון. אם היא לא מסוגלת לכך, נשקול להעביר משמורת לאב, והוא ידאג שהם יפגשו את האם.

לשאלת בית הדין, האב מגיב שהוא יוכל לקבל משמורת על הילדים וידאג למפגשים סדירים של הילדים עם האם.

ומוסיף האב: מעולם לא עשיתי דבר כדי לפגוע בקשר של הילדים עם האם, למרות שהיא פוגעת בקשר אתי. לאורך כל השנים היא ניסתה לפגוע בשהיית הילדים אצלי, בכל חופשה וחג.

מוסיפה ב"כ האם: אני מסכימה שהילדים צריכים אבא ואמא ומפגשים בפועל. גם מסכימה לטיפול הורים וילדים. הם גרים בירושלים. נכון שהורה משמורן מצריך נכונות ודרבון שלו לקשר עם ההורה השני, אך אם יש קושי, בלי להטיל אשמה, אך כשיש שני בתים הילד מתמרן, וזה לא כזה פשטני. האב יכול תקבל את הילדים מבית הספר וזה לא הולך. יש לעשות טיפול. הילדים צריכים לקבל הכרה במה שהם מעלים.

האב מבקש את מספר הטלפון של הבת, וב"כ האם מצהירה: מספר טלפון של הילדים יגיע.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.

ובכן, עסקינן בהורים גרושים כבר מספר שנים משנת 2015, כאשר בחודשים האחרונים הילדים מסרבים לקשר עם האב. לא נצפתה עילה אמיתית ומשמעותית לכך, וקיים חשש כי האם לא פועלת להשבת הקשר של הילדים עם האב או לעידודו, במקרה הטוב – או ניכור הורי בפועל במקרה הפחות טוב כטענת האב – ונתלית באמירה הפשטנית כי "הילדים לא רוצים".

בית הדין הבהיר לאם בדיון כי טענה זו של "הילדים לא רוצים" אינה מתקבלת.

למעשה, לא נוכל לקבל את טענות האם כי הילדים הם אלו שלא רוצים לבוא אל האב, וכי היא כן דוחפת אותם ללכת לאב. בית הדין סבור כי תפקידה של אם משמרונית היא לדאוג כי הילדים יפגשו את אביהם, ובמידה והאם לא מצליחה בכך, ולא נראית סיבה מוצדקת להפרות קשר בין האב לילדים, אזי קיים ספק אם היא מתאימה להיות אם משמורנית, כאשר אחד מתפקידיו העיקריים של הורה משמורן, הוא לדאוג כי ההורה השני יפגוש את הילדים כפי הצורך והפסיקה.

ונציין כמה פסקי דין שהתייחסו לכך.

ראשית, ראו האמור בתמ"ש 20385-05-15 פ.ג. נ א.ג. (פורסם בנבו), שם מסביר בית המשפט שבמקרה שילד אינו רוצה קשר עם אחד מהוריו, על ההורה שעמו גר הילד מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט שיש סיבה מוצדקת לסירוב הילד לקשר. אם אין לו הסבר, בית המשפט יסיק שההורה המועדף תורם, במעשה או במחדל, למצב. אין צורך לקבוע שמדובר בניכור הורי או בחומרתו.

וכן נרשם שם, שעל ההורה המועדף לשתף פעולה באופן מלא בניסיונות לשפר את היחסים בין הילד להורה האחר, ויש לפעול באמצעי אכיפה נגד הורה שאינו מציית להוראות בית המשפט. ניתן לפעול על פי הוראות חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, כגון במניעת יציאה מן הארץ, בשלילת רישיון נהיגה, ובאיסור שימוש בכרטיסי חיוב והמחאות, וזאת בנוסף על הטלת קנס או מאסר בגין הפרת צו שיפוטי לפי פקודת בזיון בית משפט. ייעשה הכול כדי להביא את ההורה הסרבן לפעול לטובת הילד.

וראו אף האמור בתמ"ש 22078-03-18 מ.ר. נ ס.ס. (פורסם בנבו), שם בית המשפט קבע כי ניכור הורי הוא התעללות בקטין, והוסיף כי התעללות כזו היא בלתי חוקית, וכי חובתו של בית המשפט, להוקיע ניכור הורי ולמנוע אותו, קודמת ל"עיקרון המלאכותי של טובת הילד". הדברים נאמרים כתשובה לאלה הטוענים כי טובתו של הילד היא קבלת רצונו. טענה זו אין בה ממש, במקרה שהילד מנוכר נגד הורה אחד על ידי משנהו, כי חלק חשוב בתהליך הניכור הוא שכנוע הילד, על ידי ההורה המנכר, עד כדי שטיפת מוח, שההורה המנוכר הוא רשע ופוגעני, ואין בו כל דבר טוב. מכאן שהדברים שהילד אומר אינם מבטאים את רצונו האמיתי, ובוודאי לא את טובתו.

וראו אף האמור בתלה"מ 11686-08-18 ד.כ. נ ב.ד. (פורסם בנבו), כאשר לשיטת בית המשפט שם, ניכור הורי פעיל "נכנס הוא לתוך תחומי העבירה הפלילית" ומהוות הפרת החובה של הורה, על פי סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, לנהוג כהורה מסור.

בית המשפט בהחלטתו שם ציווה על לשכת הסיוע המשפטי למנות לאלתר אפוטרופוס לדין עבור הקטין, על הגשת חוות דעת של עו"ס בשאלה אם קיים ניכור הורי ומה ניתן לעשות להכחדת התופעה תוך 15 ימים, וכן על חידוש הקשר בין האם לקטין כולל לינה. נקבע דיון נוסף בפני השופט לשם מעקב בתום חמישה שבועות ממתן ההחלטה.

וראו אף החלטת בית הדין בתיק 292687/2 פלוני נ' פלונית (בית הדין הרבני, נתניה), פורסם בנבו, שם בית הדין הרבני קבע כי האם ניכרה את הילדים מהאב, תוך הצגתו כאדם רע, ולאחר שגם הפרה פעם אחר פעם את הצווים שניתנו נגדה, הן בדבר הסדרי הקשר והן בדבר טיפול, חייב אותה בית הדין בתשלום לאב סך של 25,750 ש"ח כפיצוי וכן קנס על סך 29,500 ש"ח לאוצר המדינה.

והוסיף בית הדין וסבר כי יש צורך לבחון אם יש להכריז על הילדים קטינים נזקקים, על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, ואם יש להוציא את הילדים "מתחת יד האם ולהעבירם למקום בטוח כדי שלא ימשיכו להיפגע נפשית מהימצאותם ברשות האם". בית הדין הורה "על הרווחה וגורמי המקצוע להפנות נושא זה לביהמ"ש". (ולקוחים הדברים דלעיל מתוך מאמרו של מר פיליפ מרכוס, שופט בדימוס, בית המשפט לענייני משפחה, ירושלים ג' אדר ב' תשע"ט 10 מרץ 2019).

ועוד מהפסיקה: הדין הנוהג, כפי שהובהר בלשונו של השופט שניאור זלמן חשין:

"טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, הכשרת הלב לנימוסים נאים, לדרך ארץ בפני אנשים קרובים ורחוקים, וביחוד לכיבוד אב ואם. ההורים חייבים להיות אנשי המעלה בעיני הילד ויהיו אשר יהיו היחסים ההדדיים בינם לבין עצמם. כן ההכרח לנטוע בלב הילד רגשי אהבה והערצה לאב ולאם לא רק משום שמגיע להם הדבר בזכות היותם הורים, כי אם גם, ואולי בייחוד, משום שטיפוח רגשות אלה מרגיל את הילד לאחר זמן לקשור קשרי ידידות עם זרים ועם החברה כולה. הקשר הראשוני נוצר עם האנשים הקרובים ביותר לילד ומתפשט על האחרים. נטיעת רגשי שנאה בלב הילד לאב או לאם, פירושה השרשת איבה לאדם מן החברה. פעל כזה מזיק לילד ולכל תהליכי התפתחותו הרוחנית, ועשוי להתנקם ברבות הימים בסביבתו הקרובה והרחוקה כאחד". [ע"א 319/54 ד.ג נ' ח.ג, פ"ד יא 263 (1957)].

ועוד מהפסיקה:

"ביטוי לתסמונות נמצא, בין היתר, בסירוב של הילד לקיים קשר עם אחד ההורים. מכאן השימוש במונח 'סרבנות קשר' כדיבור נרדף לניכור הורי, אף שאין הראשון אלא אחד המאפיינים של התסמונת" [ראו: רע"א 3009/02 פלוני נ' פלוני, פ"ד נו(4) 884,872 (2002)].

לאור כל האמור עולה, כי אל לו לבית הדין לתת את ידו לניסיונות של האם כיום, לתלות את הפרת הסדרי השהות ברצונם של הילדים.

הובהר לאם כי אם תופעה זו תימשך, בית הדין ישקול פסיקת הוצאות משפט כנגד האם בשל הטרחת המערכת לחינם.

כן הובהר לאם כי אם תופעה זו תימשך, בית הדין ישקול העברת משמורת לאב (האב הסכים לכך), והוא ידאג כי הילדים יהיו בקשר טוב עם האם.

בית הדין אף יפנה את ההורים לגורם מקצועי, כדי שייתן להם כלים לגרום לכך שהילדים התאומים יהיו בקשר טוב עם שני הוריהם.  

לשם כך, בית הדין מפנה את ההורים לד"ר יעקב סגל; פסיכולוג חינוכי, התפתחותי, ומטפל משפחתי מוסמך (רח' הארי 14 ירושלים, טלפון: 02-5634120, נייד: 050-6404035), לסיוע להורים בהנ"ל. 

הצדדים יפנו אליו מיוזמתם לאלתר.

עלות הסיוע והטיפול תחול על שני הצדדים בשווה.

שני ההורים מחויבים לשתף פעולה עם הפסיכולוג ולפנות אליו לאלתר.

מבוקש שהפסיכולוג יפגוש אותם בהקדם האפשרי, ויביא למפגשים בין האב לילדים בתוך כמה ימים, ומבוקשת חוות דעתו בתוך 21 יום.

אם יסבור הפסיכולוג שכך ראוי ושקיים צורך בכך, הוא יהיה אף המתאם ההורי בין הצדדים, ושכרו ישולם בשווה ע"י שני הצדדים.   

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ח בניסן התשפ"ג (19/04/2023).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                   הרב מאיר קאהן                       הרב יעקב מ' שטיינהויז

הפוסט ניכור הורי – לא תקבל טענה שהילד לא רוצה לפגוש בהורה השני הופיע לראשונה ב-משה ליבוביץ.