מאגר פסקי דין

החלטה

לפנינו בקשת משיב 2 (להלן: המשיב) בדבר זהות עדי המערערת האמורים להעיד בדיון הקרוב ודרך זימונם לדיון ובדבר אופן הופעתם בדיון, שנקבע כי יהיה בהיוועדות חזותית (video-conference) תוך שהעדים נוכחים במקום מושבם (בחו"ל) והמשיב מבקש כי באותו מקום יהיה נוכח גם עורך דין מטעמו, לשיטתו – כדי לוודא שלא תהיה השפעה של אחרים על העדים בעת עדותם.

הבקשות נדחות.

נבהיר: זהותם של חלק מן העדים נמסרה כבר, אשר לעד נוסף שזהותו לא נמסרה הבהיר ב"כ המערערת בדיון כי הוא מנוע מלמסור את זהותו.

בטענות המערערת הוטעם כי קיים חשש להפעלת לחץ על העדים מצידו של המשיב או גורמים מטעמו. טענתה זו של המערערת קבילה וצודקת בנסיבות העניין שבהם עדים אנו 'מכלי ראשון' ובבחינת 'לא תהיה שמיעה גדולה מראייה' כי קיים חשש כזה, שהרי אף בסמיכות לבית הדין ולבתי חלק מדייניו התקיימו הפגנות למענו של המשיב ובחוצות קריה אף פורסמו 'פשקווילים' למענו ונגד בית הדין. לא למותר להזכיר כי מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא כי בחוגים שמהם ככל הנראה יצאו המפגינים ומפרסמי הפשקווילים יש שאינם בוחלים אף בדרכים 'פחות עדינות' כדי לנסות ולהשפיע על גורמים שונים לקבל את עמדותיהם או למצער שלא לפעול נגדן.

אנו אמונים על "לא תגורו מפני איש" אך שעה שנטען כי ייתכן שיש מן העדים המיועדים להעיד לפנינו העשויים להירתע מאיומים – בנסיבות האמורות ראויה טענה זו להישמע ואף להתקבל.

נזכיר כי אין מעיקר הדין חובה להודיע את זהות העדים מראש.

עוד נזכיר כי מן הדין במצב שבו יש יסוד לחששות ממין זה עשוי אף להביא להיפוך נטל הראיה כמבואר בגמרא בבבא מציעא (לט, ב) וכפי שהוזכר בדיון האחרון, ומבואר בתרומת הדשן (פסקים סימנים קעה–קעו) דכל שכן שבכהאי גוונא מקבלין עדות שלא בפני בעל דין (וחקירת העד נעשית כמובן, וכעיקר הדין בדין תורה על ידי בית הדין עצמו, ופשוט שאף שכיום הונהג לאפשר גם חקירה על ידי בא כוח הצד שכנגד – אין זה בא לעקור את עיקר הדין אלא להוסיף עליו, ובמקום שאי אפשר מוקמינן אעיקרא דדינא). כך פסק גם הרמ"א להלכה (חושן משפט סימן כח סעיף טו), והדברים מצאו את ביטוים גם בתקנה פו(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון).

ועיין עוד בכל זה בפסק הדין של בית דין זה (במותב שבו שניים מחברי המותב הדן בנדון דידן – הגרצ"י בן יעקב שכתב את פסק הדין המדובר ) בתיק 1431254/2 (פורסם בנבו)‏‏ שהוזכר אף הוא בדיון.

נוסיף ונאמר כי אף אם יש חולק על דין זה (עיין טיב קידושין סימן מב ס"ק טו) – לא נחלק אלא על שעת העדות עצמה ומטעם גזרת הכתוב או משום שלא בפני בעל דין אין העדים יראים לשקר. אבל פשיטא שאף הוא יודה שאפילו היה מן הדין להודיע על זהות העדים מראש – וכל שכן משאין חובה כזו מן הדין – שאפשר ואף ראוי, כדי להוציא דין אמת לאמיתו, להימנע מכך כשיש חשש להפעלת לחץ על העדים. (ויוער כי בענייננו אין אנו זקוקים לדון אם בעדות ב'היוועדות חזותית' יוצאים ידי חובת גזרת הכתוב זו, שכן אין מדובר בהליך שבו מצד דין תורה נדרשת עדות גמורה, אלא שנדרש בירור העובדות כהווייתן ועל כן נדרשת העדות להיחקר ולהימסר באופן שבו תימנע עדות שקר.)

יש בנותן טעם לציין גם לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) משה דרודי בבר"ע (מחוזי ירושלים) 4120/02 (פורסם בנבו)‏‏ שבו, לבד מסקירה נרחבת בדבר עמדת המשפט העברי המתיר קבלת עדות שלא בפני בעל דין בנסיבות כאלה, ביסס בית המשפט אפשרות זו גם מנקודת המבט של סדרי הדין האזרחי והפלילי כאחד והראה כי גם בפסיקות בתי המשפט גובר הצורך בשמיעת העדים תוך הבטחת שלומם ומניעת האיום עליהם על הצורך לאפשר לבעל הדין להיות נוכח בעת מתן עדותם ואף אם בשל כך עשויה להיפגע במידת מה יכולתו לחקור אותם.

גם לדרישה כי במקום הימצאותם של העדים יהיה נוכח גורם מטעמו של המשיב אין מקום – לא מעיקר הדין וודאי שלא בנסיבות האמורות, שכן ברי הוא כי נוכחות כזו עשויה להוות איום על העדים. לעומת זאת את החשש כי במהלך העדות ידריך גורם אחר את העדים אפשר לפתור ללא צורך בנוכחות גורם מטעמו של המשיב בקרבתם, שהרי מדובר בעדות שתימסר כשבית הדין ואף באי כוח המשיב לא רק שומעים את העדים אלא גם רואים אותם.

נעיר ונבהיר כי איננו זקוקים לדון לצורך זה בטענת המשיב כי אותם גורמים הפועלים בדרכים שתוארו לעיל כדי לנסות ולהשפיע על תוצאות ההליך (מה שמהווה גם עבירה פלילית אך אין זה ענייננו עתה) אינם פועלים מטעמו או לרצונו. גם אם נניח שכדברי המשיב כן הוא, בפועל אין ספק שאותם גורמים פועלים – בראייתם הם – למענו, והחשש כי העדים יאויימו עליהם או כי יפעילו לחץ פסול על העדים אינו תלוי בשאלה אם פועלים הם בעבור המשיב 'מדין שליחות' או 'בהתנדבות' ו'מדין זכייה' (לשיטתם).

המשיב טוען כי העדים לא זומנו בהתאם לתקנות פ–פא המורות:

פ.         החליט בית הדין לשמוע עדים, מזמינים אותם כדרך שמזמינים בעלי דין.

פא.     כל צד רשאי להביא בעצמו את עדיו לבית הדין, לאחר שקיבל רשות מבית הדין.

ברם טעות כפולה היא בידי המשיב.

ראשית, מתקנות אלה עולה כי ישנן שתי דרכים שבהן יבואו עדים לבית הדין: האחת היא זימון שמזמין בית הדין את העדים, על בסיס החלטתו לשמוע את העדים, וכדרך שמזמינים בעל דין; השנייה היא מתן רשות לבעל הדין המעוניין בכך להביא בעצמו את עדיו לבית הדין, במקרה זה אין בית הדין צריך להזמין את העדים. (ואכן פועל יוצא הוא כי אם לא יתייצבו הללו לא יתאפשר לנקוט נגדם באמצעי כלשהו שהרי לא המרו את ציוויו של בית הדין ולא נמנעו מלשעות לזימונו אותם, סירוב להעיד למרות בקשת בעל הדין הוא עבירה על מצוות התורה, אך בהעדר הזמנה של בית הדין עונשו בידי שמים הוא "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ", ואינו עניין לענישת מי שמוזמן לבית הדין כעד או כבעל דין ונמנע מהתייצבות.)

שנית, אף אם בית הדין הוא המזמין את העדים פרשנותה התכליתית והנכונה של ההוראה שבתקנה פ' היא כי הזימון בדרך שנקבעה בה אינו תנאי לשמיעת העדות אלא לחובתו ששל העד להתייצב ולאכיפת חובה זו. עד שזומן שלא בדרך שנקבעה – אף אם זומן בידי בית הדין ולא בידי אחד מבעלי הדין – יוכל, אם לא יתייצב, להצדיק זאת ולהתגונן בטענה כי לא זומן כדין. הא ותו לא.

למעלה מן הצורך נזכיר כי אף בנוגע להזמנת בעל דין התירה תקנה מב(1) את החריגה מהוראותיהן הכלליות של התקנות ואפשרה לבית הדין לפי שיקול דעתו אף להורות על זימונו של בעל הדין לדין גם "בכל דרך אחרת שתיראה לו", ואם הושוותה הזמנת העד להזמנת בעל הדין הרי 'דיו לבא מן הדין להיות כנידון'.

בשולי הדברים אתהה אם מבקש המשיב הטוען כי אצה לו הדרך להשתחרר מכבלי צו עיכוב היציאה ולשוב אל ביתו שבחו"ל לדחות את מועד הדיון כדי לאפשר את הזמנת העדים "כדרך שמזמינים בעל דין" – הגדרה שממנה משתמע, וכך נותנת הסברה, כי ההזמנה צריכה גם להיות, כמצוות תקנה לח(1), לפחות שלושים יום קודם למועד הדיון (ובפרט בשים לב כי בניגוד לבעלי הדין שיש מקום לשקול את הסטייה מכלל זה בשל דחיפות העניין או מטעמים אחרים, וראה תקנות לח(2) ולח(3) – מה להם לעדים ולדחיפות?) או שמא סבור הוא כי בנוגע לצורך להזמין את העדים כדרך שמזמינים את בעלי הדין 'פלגינן דיבורא' בתקנות הדיון.

כך או כך, טענת המשיב בעניין זה לוקה כאמור במשגה כפול ואין מקום לקבלה.

אחרית דבר כראשיתו, הבקשה נדחית.

החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום א' בכסלו התשפ"ה (02/12/2024).

הרב שלמה שפירא