מאגר פסקי דין

פסק דין

בפנינו ערעור האישה (להלן המערערת) על החלטת ביה"ד האזורי מיום ו' במרחשון התשפ"ב 12.10.21.

א. נסיבות העניין בקצרה-

אביה של האשה ירש דירה.

האב נתן לאשה (בתו) במתנה (עוד לפני הנישואין) 13/32 חלקים בדירה, 19/32 חלקים נשארו של האב.

הצדדים נישאו ב-2012, בתחילת נישואיהם גרו בדירה זו עד סוף מרץ 2015.

ביתם הבכורה נולדה ב8/2013.

ביום 13.2.2013 נחתם הסכם-מכר בין הזוג לבין אביה של האשה, ע"מ לרכוש את חלקו בדירה. עפ"י הסכם המכר נדרש הזוג לשלם סך של 800 אלף ₪, למרות שעל פי השמאות חלקו של האב היה שוה יותר, בפועל שילם הזוג לאב, למחרת חתימת החוזה רק 700,000 ₪, ובזה יצא ידי חובתו (הצדדים נחלקו אם היה ויתור של האב ע"ס 100,000 ₪ או שהסכום נכתב לכתחילה לצורך קבלת משכנתא בסכום גבוה יותר מהתמורה, לצורך שיפוצים). עקרונית היה ניתן לערוך הרישום שנקבע בהסכם מידית, באותה עת.

בחוזה המכר נכתב, שלאב 19/32 מהבעלות על הדירה, שני הצדדים רוכשים את חלקו בדירה, באופן שהאשה קונה 3/16 מחלקו בדירה (כולה) והאיש קונה 16/32 מחלקו בדירה (כולה). הרישום של חלקו של האב בטאבו נרשם כפי הסכם המכר. לפיכך בסופו של הליך הרישום בטאבו, הדירה רשומה כולה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים, ע"ש האיש 16/32 כאמור בהסכם, וע"ש האשה נרשמו עוד 3/32 חלקים בדירה, מלבד 13/32 חלקים שהיו רשומים ע"ש לפני כן. הליך הרישום הושלם ביום 9/6/15.

 באפריל 2014, עוד לפני שהושלם הליך הרישום (אך כאמור אחרי שהועברה התמורה), עזב האיש את ביתם המשותף, לאחר חמשה חודשים מעזיבתו בספטמבר  2014 חזר האיש הביתה, האשה התעברה ובנם השני של הצדדים נולד ביוני 2015.

באותה עת השלימו הצדדים את העברת הזכויות בטאבו, כאמור אף שהליך הרישום היה יכול להערך סמוך למועד התשלום, בפועל הוא לא בוצע, יכול להיות שבגלל עזיבת הבעל את הבית, עם זאת משחזר הבעל לבית, וביוזמת האשה הושלם הרישום ב6/15.

בתקופה בה עזב האיש את הבית הוא קשר קשרים עם אחרת, מקשרים אלו נולד ילד במרץ 2015. האשה לא הייתה מודעת לדבר זה, בספטמבר 2015 סיפר האיש לאשה, במהלך טיפול משותף, כי באותם חדשים בהם לא התגורר בביתם, מאפריל 2014 קשר קשרים עם אחרת ונולד לו בן מקשרים אלו, אם ילד זה, הגישה נגדו תביעת מזונות באוגוסט 2015.

למרות גילוי זה האשה המשיכה להתגורר עם האיש, וזאת לאחר ששיכנע אותה שזו הייתה מעידה חד-פעמית, ואף תמכה בו כלכלית במשפט המזונות שניהל מול אם ילדו ובדמי המזונות הקבועים שהושתו עליו.

ביום 12/16 נולד לצדדים בן נוסף.

ב. ב4/19 עזב האיש פעם נוספת את בית הצדדים, ב6/19 החל הליך גישור בין הצדדים, לאחר מכן הגישה האשה בקשה לישוב סכסוך.

ביום 21/11/19 הגישה האשה תביעה לגירושין בה כרכה גם ענייני הרכוש, בכתב תביעתה כותבת האשה שהבעל שב וקשר קשרים עם אחרת בעת עזיבתו, לדברי הבעל הקשרים שקשר היו כחצי שנה אחרי עזיבתו את הבית. בכתבי טענותיהם ובדיונים בפני ביה"ד, נפרשה מערכת היחסים הלא קלה והסבוכה ששררה ביניהם.

בכתב תביעתה, האשה דרשה החזרת החלק שנתנה לו  6.5/32 מחלקו של האב בדירה, שנמכר לצדדים, וכן דרשה שיחזיר לה גם את ההנחה שעשה אביה לצדדים (קביעת מחיר נמוך ממחיר השמאות וויתור נוסף ע"ס 100,000 ₪), הנחה שלדבריה ודאי ניתנה לה (בתו) ולא לבעל,  האשה דורשת חזרת שתי מתנות אלו בשל אומדנא שלא היא התכוונה ולא אביה התכווין לתת לו מתנה באופן שיגרום לה להתגרש ויקח מחצית הדירה לאשה אחרת. ועיין מה שהאריך בזה ביה"ד האזורי בפרטי הדברים.

למעשה גם אם יש כאן שתי מתנות, מתנה אחת היא של האשה לבעל שלמרות ששילמו סכום משותף, הרישום  על החלק הנקנה לא היה שוה בשוה מפני שהאשה נתנה מתנה לבעל לבצע הרישום באופן שהדירה כולה תרשם שוה בשוה על שני הצדדים. מתנה נוספת אם נאמר שיש כאן מתנה, היא מתנה של המוכר (האב) לקונים (הבעל והאשה), אלא שלטענת האשה מכיוון שהמתנה ניתנה בגינה,  על הבעל להשיב לה מה שקיבלו.

ביה"ד האזורי האריך בפסק דינו בבירור המצב המשפטי וההכרעה ההלכתית במקרה שבפנינו ומסקנותיו בתמצית הינם:

1. אין לראות בקציבת סכום מכר נמוך מהמתאפשר כדי נתינת מתנה.
2. אין ראיה לשיתוף ספציפי של הבעל בחלקי הדירה בין בחלק שהיה לאשה לפני הנישואין ונשאר רשום על שמה ובין בחלק שנקנה מהאב (שנרשם בפועל ע"ש הבעל), שלדעת האשה מחציתו שייכת לה.
3. אף שבסופו של תהליך אכן נתנה האשה לאיש במתנה בסביבות 7/32 מהדירה, האומדנא שלא נתנה לו על דעת שיבגוד בה לא מבטלת את המתנה. ולכן אין לשנות הרישום.

ג. הצדדים חזרו והאריכו בכתבי טענותיהם, הן בנוגע לטענות האשה לשיתוף ספציפי בחלקו של הבעל, והן בנוגע להגדרת  הרישום כמתנה, ומשכך בנסיבות העניין לדעת האשה , דינה של המתנה להתבטל. עניינים אלו נטענו בפנינו בקצרה, ואין כאן המקום לסקור האמור בכתבי הטענות, מפני שהטיעון העיקרי בדיון שנערך בפנינו, היה טיעון חדש שלא עלה בפני בי"ד קמא. והוא זכותה של האשה לקבל באיזון משאבים, מחצית מנכס שצברו הצדדים אחרי הנישואין ואין זה משנה אם רישום הנכס ברובו הוא ע"ש הבעל.

טענות המערערת בפנינו היו:

1. סעיף 5א לחוק יחסי ממון קובע שחלוקה של נכס שנקנה אחרי הנישואין הוא חצי חצי וסעיף 9 מבהיר שאין בעובדה שנכס רשום ע"ש אחד הצדדים ראיה למניעת איזון בו. מכיוון שאפילו אם נרשם ע"ש אחד מהם ייערך בו איזון. גם במקרה שבני זוג קונים מצד ג' שלא שווה בשווה ורשמו בהתאם, עדיין יש לערוך איזון במה שנקנה.
2. אדם שקיבל נכס ורשם אותו ע"ש הצד השני יכולים לראות זאת כמתנה אלא אם יש סיבות אחרות. ידוע שבשביל לתת מתנה לצד השני צריך שטר מכר, במקרה שבפנינו אין שטר מכר, הם קונים מצד ג'. ואין פה חוזה בין 2 הצדדים
3. האב לא עמד על המחיר המלא, ברור שהאבא לא היה נותן מתנה לאיש אם הוא היה יודע שהוא יעשה כאלו דברים לאישה, יבגוד בה כל כך הרבה. המחיר מופחת מאוד באופן משמעותי שאבא נותן רק לבת.
4. קביעת ביה"ד שאין כאן אומדנה אינה נכונה ביה"ד חשב ככה בגלל שלא ברור לו שהבעל בוגד סדרתי, הבעל הוא בוגד סדרתי כל הזמן כמעט מתחילת הנישואין ולכאורה גם בתקופה בה עשו שלו"ב ולכן יש אומדנה שלא רצו לתת לו מתנה.

לעומתה אמר המשיב:

 האישה הודתה בתביעה ובסיכומים שנתנה מתנה וכעת עולה טענה חדשה שלא עלתה ולא הוכחה.

לאחר הדיון שהתקיים בפנינו ניתנה על ידנו החלטה ביום 28.3.22 שעיקרה כדלהלן:

…

טענתה הנוספת של המערערת (בתמצית) היא שמאחר ומדובר בחוזה מכר מול שני הצדדים המסדיר את חלוקת הבעלות על הדירה באחוזים, הרי שיש לראות בכל הרכישה (19/32 מהדירה, שהם החלק בדירה שנרכש מאבי האישה) כנכס שנקנה  במהלך הנישואין שיש לאזנו ומבלי להתייחס לאופן הרישום של הנכס, ואילו את חלקה של האישה המקורי שהוא 13/32 מהדירה, יש להחריג מהאיזון הכולל ובהתאם לחוק. 

לאחר העיון, ועל מנת שלא לסרבל את הליך הערעור, ולכפול אותו, ובטרם גיבש בית הדין את עמדתו בערעור לגופו, בית הדין מאפשר למערער להציג טיעון זה בפני בית הדין האזורי במסגרת בקשה לסתירת הדין/לעיון מחדש, ….

לאחר קבלת עמדת בית הדין האזורי ביחס לטיעון זה, תינתן החלטתנו הכוללת באשר לערעור בכללותו.

בתאריך 13.2.23 הוגשה לתיק החלטת/הבהרת ביה"ד האזורי מיום 30.1.23 לאחר שהתקיים דיון נוסף בביה"ד האזורי בבקשה לסתירת דין/עיון מחדש, בהתאם להחלטתנו הנ"ל. בהחלטה זו חוזר ביה"ד, על אמירותיו בפסק הדין, שטענת האשה לאורך כתבי טענותיה בדיונים ובסיכומים, שמדובר במתנה שניתנה על ידה לבעל, ולא כטיעון החדש ולפיו, חלקו של האב בדירה, הינו רכוש שנרכש בתקופת הנישואין ודינו להתחלק שוה בשוה בין הצדדים, ללא קשר לצורת הרישום. המערערת לא יכולה לשנות טיעוניה וליצור מצג שוא ולפיה לא ניתנה מתנה לבעל. ולכן ביה"ד עומד על פסק דינו.

ד. לאחר העיון בהחלטת/הבהרה של בית הדין האזורי, עמדות הצדדים שהוגשו ולאור החומר שבתיק נבאר העולה להלכה ולמעשה.

נבהיר תחילה מעמדו ומשמעותו ההלכתית של הסכם המכר שנחתם בין אבי האשה לצדדים. דין זה דומה לדין עבד כנעני, שצד שלישי נותן לבעל העבד ממון על מנת שישחררו. ושנינו בקידושין  ז, א דמועיל גם בקידושין "הילך מנה והתקדשי לפלוני" -היינו תקני עצמך לפלוני בתמורה למה שאתן לך. ואיתא שם: "כן לעניין ממונא". ונפסק בשו"ע ס' ק"צ ס"ד:

 "י"א שהוא הדין לאומר לחבירו הילך מנה ויהא שדך מכור לפלוני, כיוון שקיבל זה ממנו נקנה השדה לאותו פלוני".

הרי שבתשלום זה שמשלם צד שלישי למוכר המוכר מעביר הזכויות שנקנו למקבל, הרי שקיבל זה את השדה מהבעלים שהיא למעשה מתנה מהמשלם. וה"נ בנידון דידן הצדדים לקחו משכנתא ושילמו אותה לאב כדי שיעביר 16/32 לבעל, הרי שהאשה ביקשה שבתמורה לתשלום חלקה במשכנתא שקיבלו הצדדים (350,000 ₪)  יעביר האב חלק ממה שהיה ראוי להיקנות לה, לבעל במתנה.

ואכן האשה התייחסה ותיארה בטיעוניה בכתבי הטענות ובביה"ד, שהיא נתנה מתנה לבעל ולכן דרשה לבטל מתנה זו. דאם המקנה והנותן הוא האב, התביעה צריכה להיות על ידו ואיך תיכנס בנעליו, וכ"כ ביה"ד בפסק דינו. משכך הרי מהותו של הסכם המכר שנחתם בין האב ובני הזוג כולל תרתי, הם קונים זכויותיו בדירה וע"י הסכם זה, חלק יקנה הבעל בתמורה שהוא משלם ומחלקה של האשה, חלק יועבר לה וחלק לבעל. הסכם זה במהותו הוא הסכם משולש בין האב ובין הבעל והאשה. שהרי למעשה בתשלום ששילמו (המשכנתא נלקחה כחוב משותף), קנה כל אחד מחצית והאשה נתנה משלה לבעל. ובמקום לערוך שני חוזים חוזה בין האב לצדדים וחוזה מתנה מהאשה לבעל, (שיכול להיות שיחייב במיסים נוספים). הדבר נעשה בהסכם משותף שזוהי משמעותו.      

מעתה מכיוון שבעת המכירה בעת חתימת הסכם והתשלום ב2/13, מערכת היחסים בין הצדדים הייתה סבירה (ועכ"פ לא נטען, ובודאי לא הוכח אחרת), ועם התשלום היה ניתן לרשום את הבעלות כפי ההסכם. ואף ללא הרישום בפועל מכיוון שתנאי ההסכם בוצעו לא הייתה אפשרות לא לאב ולא לצדדים לבטלו ולמנוע המשך הליך הרישום, והשלמת העברת הבעלות.

ה. בגידת הבעל שהייתה למעלה משנה אחרי כן, אף שלפני הרישום בפועל, אין בכוחה לבטל מתנה שניתנה. וכדברי הריב"ש הנודעים בסימן שא, שז"ל:

ועוד כתב דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה. דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם, וה"נ דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא, ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו', ע"כ בעטור. וכל זה אמת ונכון. אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן ואינן בכלל מה שעליה.

ודין זה נפסק בשו"ע אבן העזר סימן צט סעיף ב

הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה. הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה.

ומבואר שבנותן מתנה לאוהבו ואח"כ נעשה שונאו, המתנה לא תתבטל, אעפ"י שמסתבר שאם היה יודע שיהיה שונאו לאחר זמן לא היה נותן לו. הוא הדין בנותן מתנה לאשתו ואח"כ שונאה ומגרשה, והוא הדין איפכא באשה שנותנת מתנה לבעלה ואח"כ נפלה מריבה ביניהם, שנהג כלפיה לא כהוגן שלא תתבטל המתנה על פי האומדנא, דאזלינן בתר עת הנתינה, שאם נותן בלב שלם אעפ"י שיכול להיות ארוע שיגרום לחרטה מהמתנה, המתנה לא תתבטל. וכמו שהגדיר הריב"ש הסברא, שמי שנותן מתנה לאוהבו, לא צריך לקחת ערב שיהיה אוהבו לעולם, שאף אם נתן מתנה ואח"כ נפלה מריבה ביניהם ונעשה שונאו, המתנה לא תתבטל.

והלכה זו וגדריה התבארה בדברי החתם סופר בתשובתו (אבן העזר א) סימן קמא (והובאו בפ"ת שם)

וכ' העיטור וכל הפוסקים דשדרו ממתיבתא דהני מילי במלבושים העשוים להתקשט דשייך למימר דנעשי' למיקם קמי' ולא למיפק אבל במתנה בין קרקע בין מטלטלין וכסף וזהב לא הדרי לבעל אפילו סרחה עליו לבר ממורדת והלבוש סי' צ"ט הוסיף אפי' מצא בה דבר ערוה נוטלת המתנה … דלמתנה גמורה נתכוון א"כ שוב אין לחלק בין שסרחה היא עליו ונמצא בה ערות דבר או בין שמגרשה מרצונו דכיון דהשתא איתרעי לא תחזור המתנה שנתן לה בהיותה אהובתו כמ"ש גאונים מסברא הנ"ל.

… דכד מעיינת בי' במתני' מוכח דהלכתא כרב ומוכח סברת הגאונים עכ"פ דבמתנה דעלמא קרקע וכדומה הוה מתנה גמורה ואפי' כשיוצאת נוטלת עמה.

…

והנה במתנה שנתנה האשה או קרובי' להבעל לא הוזכר בש"ס וגאוני' אבל כ' מהר"א מזרחי בתשו' סי' י"ז אפי' אם מגרשה לדעתו מבלי שסרחה עליו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום ומייתי לי' מק"ו דמנותן לאשה מסתמא דעתי' למיקם קמי' אפ"ה זכתה במתנה מכ"ש דמתנות שנתנום להחתן דמשום אקרובי דעתיה הוא מכל שכן שיהי' שלו והסכימו כן בתשוב' מהר"א ששון ח"א סי' נ"ד ובסי' נ"ה הגאון מה' צבי והרב המחבר בלי פקפוק ולא הי' צריך לק"ו כי פשוט הוא מאותו טעם שכ' הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים לי' ערבא שקיל שיהי' אוהבו לעולם וה"נ דכוותי' אפי' נושא היום ומגרש למחר הכל שלו אבל הק"ו הנ"ל פריכא הוא כיון שהוא מוציאה שלא לרצונה וק"ל.

ונראה פשוט מלשון הגאונים הנ"ל וגם מסברא דבבעל אין לחלק בין מתנה קרקע וכסף או למלבושים ותכשיטי' דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפני' אף על גב דגבי לקיט שהוא זכר נימא ג"כ שניתן להתקשט התם משום כבוד בעה"ב אדונו ניחא לי' בקישוטי בני ביתו אבל בבעל והאשה לא שייך הא מילתא כלל כן נראה מלשונם בתשובה וכן נראה מסברא לכן דעתי מה שנוהגי' ליתן להחתן חלוק לבן שלובשו בימים נוראים שקורין קיטעל וגם טלית של י"ט שאינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו.

והנה כללא כיילי הגאונים דשדרא ממתיבתא אפי' סרחה עליו לעולם המתנות שלה חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובה עיי' מבי"ט ובלבוש כ' אפי' מצא בה ערות דבר והדין עמו דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע ועד עתה הי' טובה וישרה וא"כ חל המתנה שעה ואיכא סברת הגאונים אטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה.

 מ"מ נ"ל בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם נישואי' כגון שזנתה מרצונה בין אירוסי' לנשואי' או שנבעלה לפסול כהונה בהיותה פנוי' ובעלה כהן וכל כיוצא בזה נ"ל שכל המתנות חוזרת להבעל דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחברו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא הי' אוהבו בודאי חוזרת המתנה דה"ל טעות אי לאו משום דדברים שבלב אינם דברים והרי לא פירש בהדי' על מנת שתהי' אוהב שלי אבל אי הי' דיינין על דברים שבלב היתה המתנה חוזרת בלי ספק והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי רק על אומדנא וכמו שכ' בתשב"ץ שאביא לקמן אי"ה ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה וכיון שנמצא שגם באותה שעה לא היתה ראוי לביאה שלו ועומדת להתגרש ממנו פשיטא דחוזרי' המתנו' כולם ….

ונלמוד מהא דגם מ"ש גבי בעל, שכל המתנות הם שלו אפי' מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו מ"מ היינו דוקא אם לא יתגלה בברור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא הערים לכונסה אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה כיון דבשעת מעשה הי' שונאה אין כאן מתנה לפי האומדנא.

מבואר מדבריו דלא שנא מתנה שאיש נותן לאשה ולא שנא מתנה שאשה נותנת לאיש, אם נפלה אח"כ מריבה ביניהם, המתנה לא תחזור אף שיש אומדנא שאם היה יודע העתיד, לא היה נותן. וביאר שבמתנה שנותנים לאיש בין בחפצים בעלמא ובין בתכשיטים בין שניתנו לאיש ע"י האשה או ע"י קרוביה. וביאר שכל זה מדובר היכא שהמריבה נפלה אחר כך, אבל אם מקור השנאה היה בשעת הנתינה, בכה"ג אכן תתבטל המתנה ואכמ"ל.

העולה מכל האמור לעיל  שאין לבטל המתנה בין של האשה ובין של קרוביה, לאחר שנהפך לשונאה. ולהכי מה שנתנה היא מתנה ואף אי נימא שההנחה שעשה האב הוי מתנה, הוי מתנה שנתן לחתנו, וכן הוא הדרך שהורים נותנים מתנות לשני בני הזוג ואף שאחר כך נעשה שונאו ובני הזוג מתגרשים, המתנה לא בטלה. והכא מכיוון שהשנאה אם הייתה, הייתה שנה לאחר המתנה, המתנה לא תתבטל. וק"ו הכא שאף שכשנודע לאשה שהבעל בגד בה, לא רק שלא ביקשה לבטל המתנה, (ואין זה משנה, אם ידעה אותה עת רק מזנותו, או ידעה שאף הוליד מזנות זו), אלא שיזמה אף השלמת הרישום, ולכן המתנה לא תתבטל, ואף אי נימא כטענתה ששב ובגד בה בשנת 2019, אין בעובדה שעתה היא שונאתו, בכדי לבטל המתנה. והדברים פשוטים וברורים.

ו. חוק יחסי ממון קובע אלו נכסים יכללו באיזון המשאבים:

 5.    (א)  עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1)   נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2)   גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(3)   נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם.

סעיפים קטנים 1ו2 מחריגים שלושה סוגי נכסים שלא יבואו בכלל האיזון, נכס שהיה לבן הזוג לפני הנישואין, נכס שהתקבל במתנה ובירושה אף בעת הנישואין, זכויות שהתקבלו בשל נזקי גוף וכו'. המכנה המשותף של זכויות אלו שהם לא הגיעו ממאמץ משותף בחיי הנישואין, ולכן אין סיבה היגיון והצדקה שיבואו בכלל האיזון ושבן הזוג יחלוק במה שקיבל בן זוגו.

אכן סעיף 5(3) מחריג נכסים שעקרונית היו אמורים להיות מאוזנים, אלא שבני הזוג הסכימו בכתב שלא יאוזנו, ואף אם הסכמה זו לא קיבלה אישור של רשות שיפוטית. דהיינו שאף אם היתה  הסכמה בע"פ ללא ההסכמה בכתב, נכסים אלו היו נכנסים לכלל האיזון ההסכמה בכתב מחריגתם מהאיזון.

יש להוסיף שאף שסעיף 9 לחוק קובע:

    ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששווים יאוזן בין בני הזוג.

סעיף זה מדבר על הראיות הנצרכות להחריג נכס מאיזון. משמעותו הפשוטה היא, שמכיוון שהחוק קובע שכל נכס שצבר אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין יוכלל באיזון, אף שמשפטית וללא החוק הוא שייך למי שצבר אותו, משכך נכס שנרכש בעת הנישואין בין מכספים משותפים שהצטברו בתקופת הנישואין, ובין מכספים שהרויח אחד מבני הזוג ורכש בהם נכס ורשם על שמו, צורת  ואופן הרישום אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הזכות לאיזון גם על נכס זה, ואף אם נרשם ע"ש אחד מבני הזוג, הרישום לכשעצמו לא יהוה ראיה שיש להחריג נכס זה מהאיזון ונכס זה הוא בכלל הנכסים שיש לאזנם, מפני שמהות האיזון הינה חישוב הרכוש שצבר כל צד ושייך לו עקרונית, כנגד מה שצבר השני, והאיזון ביניהם.

משכך, מאחר והרישום לא מהוה ראיה להחריג מאיזון, אם צדדים קנו נכס מכספים משותפים ולמה שביארנו אף אם מכספים שצבר אחד מהם, ורשמו אותו בהסכמה ע"ש אחד הצדדים או רשמו באופן לא שוויוני, באופן שעל שם אחד הצדדים נרשם חלק גדול יותר, בכל מקרה יש לאזן את זכויות כל אחד מהם בנכס ולחלק את הזכויות בו שווה בשווה. כך טען ב"כ המערערת בערעור וכך גם סברנו בתחילה.

לאור זאת, נדרשה הבהרתו של פסק ביה"ד האזורי שקבע שיש לחלוק את הדירה שווה בשווה כפי הרישום ולא לחלק ולאזן שוה בשוה רק את מה שנקנה למרות הרישום, משום שלפי הנתונים, החלוקה הלא שוויונית, נעשתה בחלק שנרכש מאבי האישה מכספים משותפים בעת הנישואין, ועל כגון זה קובע סעיף 9 לחוק, שהרישום לא מעלה ולא מוריד.

ז. נדגיש שמהותו של חוק יחסי ממון הינה שיתוף נדחה, חוק זה החליף את "הלכת השיתוף", שקבעה שמה שרוכש אחד מבני הזוג נהיה רכוש משותף של הצדדים מידית, כבר בעת הנישואין. חוק זה קובע, שרכוש שצובר כל אחד מבני הזוג שייך לו כל עוד לא הגיע מועד האיזון, משכך אם בן זוג צבר מעבודתו סכום כסף וקנה בו רכב או נדל"ן הנכס שייך לו, ורשותו לעשות בו כרצונו, לתת מתנה, למכור וכו' ואין הוא צריך את הסכמת בן זוגו, מכיוון שלבן הזוג אין זכויות ממוניות בנכס לעת עתה, ובתנאי שמעשים אלו לא ייעשו כדי להבריח מבן זוגו את זכויותיו. עם זאת עם פקיעת הנישואין, ייערך איזון משאבים. אך גם לעת הזאת לא זוכה בן הזוג לבעלות או שותפות בנכס של בן זוגו, אלא כמבואר בסעיף 6 לחוק

• לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.
• היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

 היינו ששמים את שווי הרכוש שצבר כל אחד מן הצדדים וגם רשום על שמו, ואם אחד צבר יותר יעביר למשנהו מחצית ההפרש. תשלום, ולא בעלות במה שצבר.  החוק מגדיר אלו נכסים יכללו באיזון ואלו ימועטו מהאיזון.

נוסיף עוד ונסביר, מהם התנאים שבהם  ניתן לערוך איזון לא שיוויוני. ונגדיר תחילה איך ראה וקבע המחוקק את מערכת היחסים הממוניים בין בני זוג.

הפרק הראשון של החוק, מדבר בהסדר מוסכם וז"ל:

1.    הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב.

2.    (א)  הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

הסכם ממון מצריך תרתי כתב ואישור רשות שיפוטית, בהעדר אחד משני תנאים אלו אין להסכם תוקף של הסכם ממון על פי החוק.

הפרק השני מדבר על ההסדר כשאין הסכם ממון. סעיף 3 לחוק קובע:

3.    (א)  לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.

          (ב)  בני זוג שלא ביקשו אימות של הסכם ממון בהתאם לסעיף 2(ג), יסביר להם רושם הנישואין לפני עריכתם את תכנו ומשמעותו של סעיף קטן (א).

 משמעות סעיף זה היא, שבמקרה ששני בני זוג לא כרתו הסכם ממון בכפוף לתנאים שבפרק הראשון יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים והסדר זה יחשב כהסכם ממון בין הצדדים, משכך ביטולו או שינויו של ההסדר שקבע המחוקק, יערכו לפי התנאים שנקבעו בסעיף 2(א) הנזכר, דהיינו בכתב ואישור רשות שיפוטית, משכך הסכם ממון בין הצדדים שלא קיבל את אישורה של רשות שיפוטית אינו מבטל לא את הסכם הממון שנכרת ביניהם וקיבל אישור רשות שיפוטית, ולא את הסדר איזון המשאבים שקבע המחוקק.

[אוסיף ואחזור על מש"כ במקו"א, המחוקק הבין שבני זוג לא מודעים בהכרח לחוק ויכול להיות שאף אינם מודעים לרוחו, ולכן הטילו על רושם הנישואין להסביר להם, מה יהיו היחסים הממוניים ביניהם ללא הסכם ממון. בהכנת החוק השתתף הרה"ג אליעזר גולדשמיד זצ"ל חבר ביה"ד הגדול באותה עת. לענ"ד סעיף זה נכתב בהשראתו ועל מנת שבני זוג ידעו ע"ד מה הם נישאים, משכך יהיה תוקף הלכתי להסכמתם, בין באמצעות עריכת קאג"ס ובין בדרכים אחרות, בזמנו הכין היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים (הרב שמחה מירון זצ"ל) טפסים ונוסחים להסכמי ממון, שיהיה להם תוקף הלכתי. משום מה (שמעתי הסברים לדבר, אך אינני יכול לקבוע מסמרות בדברים), רושמי הנישואין לא מילאו חובתם זאת, סעיף זה נשתקע וכיום רושמי הנישואין אף לא מודעים כלל לחובתם. גם בנוהלי רישום נישואין הושמטה חובה זו. כבר כתבתי בעבר במספר פסקי דין שחובה על רושמי הנישואין לקיים נוהל זה, והדבר יקל על דיינים החושבים שאין תוקף הלכתי לחוק זה (ואין חלקי עמהם). לצערי, דברי במספר פסקי דין (עיין למשל תיק 1151791), נשארו כקול קורא במדבר, ולדעתי גם כיום חובה על הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית לתקן תקלה זו, עם זאת אין בדבר נפק"מ לנידון דידן.]

ח. במקרה שלפנינו האישה הגיעה לנישואין עם זכויות שהיו לה טרם הנישואין, היינו דירה שאביה ירש מדודתו ורשם ע"ש האישה 13/32 משווי הדירה, וחלק זה אינו בר איזון לפי סעיף 5(א)(1). יתר הזכויות בדירה היינו 19/32 היו רשומים ע"ש אבי האישה. כשבמהלך חיי הנישואין רכשו הצדדים את חלקו של האב בסך של 700,000 ש"ח מכספים משותפים שחל עליהם הסדר איזון משאבים. האישה הוסיפה ברישום הדירה אחוזים נוספים לחלקו של הבעל, כך שבפועל נרשמה הדירה (כולה) באופן שעל כל צד רשומים כיום 16/32 חלקים מהדירה, היינו מחצית לכל צד.

כאמור, ביה"ד האזורי קיים דיון ובהחלטתו הנוספת התמקד בנושא של "חוזר וטוען", כאשר לדבריו האישה טענה לאורך כל ההליך, שהייתה לה כוונה לתת לבעל מתנה וכל דרישתה הייתה להחזר המתנה לאור בגידת הבעל, לטענתה. ולכן, אינה יכולה כעת לבוא ולטעון כי לא הייתה מתנה ולתפוס את החבל בשתי קצותיו, ואכן הבהרה זו מקובלת עלינו.

 אולם, ביה"ד לא התייחס לשאלה המשפטית, שבשלה הוחזר התיק לבית הדין האזורי, שלכאורה לאור סע' 9 לחוק אופן הרישום בחלק שיש לאזנו, לא מעלה ולא מוריד, ויש לערוך איזון בנכס שנרכש אחרי הנישואין.

אכן נראה שביה"ד צדק בקביעתו, והאמור בסעיף 9 אינו נוגע לנידון דידן, סעיף זה מגדיר אלו נכסים יובאו בכלל האיזון וקובע שהרישום ע"ש אחד מהם לא יהיה סיבה לגרוע נכס זה מכלל הנכסים שיכללו באיזון, אם המחוקק הכלילו בין הנכסים שצריכים להתאזן.

אך למעשה לא מיבעיא לפי סעיף 5(א)(1) הקובע שמתנה שניתנה לבן הזוג אינה באה בכלל האיזון, הרי שהחלק העודף מחלקו של האב ניתן במתנה מהאשה לבעל ושוב לא הוי בכלל האיזון. והוא הדין החלק שנתן אביה לבעל, ומשכך מתנה שניתנת לאחד הצדדים, אינה ברת איזון על פי החוק, וק"ו מה שבעל נותן במתנה לאשה או אשה לבעל, במסגרת חיי הנישואין.

אך גם לגבי הטענה שהתחדשה עתה בפנינו, שהוי נכס שנרכש אחרי הנישואין, ומשכך הוא בר איזון ללא קשר לרישום, אין הדברים כן בנידון שבפנינו,  ונבהיר דברנו.  

סעיף 9 לחוק, אינו רלוונטי במקרה שלפנינו, טעם הדבר הוא מפני שבני זוג שרכשו דירה במהלך חיי הנישואין מכספים משותפים, וחתמו על הסכם מכר או רשמו את הדירה שנקנתה בהסכמה, בחלקים לא שווים, במקרה זה הרישום אכן קובע, ורישום זה ייחשב כהסכמה "בכתב" המוזכרת בסעיף 5(3) לחוק, המחריגה את הנכס מהאיזון.

כאמור סעיף 5(3) קובע, שאף נכסים שהיה מקום לאזנם עקרונית, אם בני הזוג הסכימו בכתב לגבי נכס מסוים שלא יאוזן, הסכמתם היא הקובעת. מכיוון שנקבע בהסכם איך יחולק. שהרי שאף שברירת המחדל של החוק מצריכה איזון, היא לא תכלול איזון נכס זה. אופן האיזון שקבע המחוקק הינו לגבי נכסים שצברו שני הצדדים או אחד מהם ולא הוסכם לגביו דבר, שאז יחושב שווי הנכס בכלל הרכוש העומד לאיזון. אך אם נערך הסכם בכתב, הסכם זה הוא המחייב לפי סעיף  5(3), והסכם זה מהוה הסכמה בכתב לגבי נכס זה, קובע צורת חלוקתו, ומחריגו מאיזון המשאבים. ההסכם שנחתם בין האב לצדדים הוא ההסכם המחייב, בחלוקת החלק שמכר לצדדים, ההסכם מהוה הסכמה בכתב ובודאי שהרישום שנעשה בעקבותיו, הוא המחייב.

משמעות האמור הוא, שאף שבעלמא, כל עוד לא נערך בין הצדדים הסכם ממון לפני הנישואין או הסכם ממון הסותר את הסדר איזון המשאבים, חלוקת הנכסים שנרכשו ע"י כל צד מן הצדדים והאיזון תהיה על פי סעיפי החוק, והשינוי מחלוקה זו מצריך הסכם ממון שכשלעצמו צריך על פי חוק אישור של רשות שיפוטית, וללא אישור הסכם שכזה, אין להסכם תוקף, והרכוש יאוזן כקביעת המחוקק כאמור בסעיף 2(א). אך אם היה הסכם בכתב, הסכם זה מחייב אף ללא אישור רשות שיפוטית. וצריכים אנו להגדיר ולהבין, איזה הסכם נחשב הסכם ממון המצריך אישור רשות שיפוטית לפי סעיף 2(א)  ואיזה הסכם הנוגע לממון, הינו הסכם בכתב שיש לו תוקף אף ללא אישור הרשות השיפוטית, כפי שקובע סעיף 5(3) לחוק.

ט. נוסיף ונבהיר, שותפות ובעלות בני זוג על נכס שנרכש לפני הנישואין הצופה פני נישואין או במהלך הנישואין, בין במקרים שצד אחד שילם כל התשלום או רובו והרישום נעשה באופן שיוויוני או באופן אחר. בין אם השקעות הצדדים לא היו באופן שווה, בין שכל אחד הביא ממקורותיו סכום שונה, בין אם חלק מסכום ההשקעה ניתן ע"י אחד הצדדים או קרוביו באופן שאין זכות איזון (על סכום זה) ושאר הסכום ניתן באופן שוה, אך הרישום היה שיוויוני, ולאחר זמן נטענת הטענה לחלוקה לפי ההשקעה ולא לפי הרישום, דבר זה נידון רבות בפסיקת בתי הדין ובפסיקת בתי המשפט. בפסיקת בתי הדין, הפסיקה הרווחת היא שהרישום קובע, אף שיש שחולקים ואומרים שהרישום לא יהוה ראיה, אך כבר הבהרתי בפסקי דין רבים (עיין למשל תיק 1061935/3) , שהעיקר להלכה למעשה הוא שהרישום הוא הקובע, ואף צד שמשקיע יותר מחברו, מתכוין בהסכמתו לרישום זה לתת מתנה למשנהו, ואכמ"ל בפס"ד זה. זהו הנימוק ההלכתי למעשה גם בנידון דידן, שהרישום קובע והחלק העודף שקיבל הבעל הוא מתנה מהאשה שהתקבעה ברישום. אך מה שנוגע לנו בנידון דידן היא הפסיקה האזרחית במקרים כאלו, בין לעניין עיקר הדין שהרישום יחייב ובין לעניין ההשלכות הנובעות מהסכמה זו בהשקפה על חוק יחסי ממון.

ואכן נראה שגם הפסיקה האזרחית תואמת לגישתנו. בפסק דין שניתן לפני שנים רבות בע"א דקר נ' דקר 67/88  דנו במקרה בו נערך חוזה בין בני זוג לחברה קבלנית, (שלא הושלם ברישום מכיוון שבאותו מקום לא היתה אפשרות רישום). לא היה חולק שרכישת הדירה נעשתה מכספים שנתקבלו עקב מכירת דירה קודמת שהזכויות בה היו של הבעל, בצירוף הלוואות אחרות נוספות מחד גיסא, וגם 'רישום' הדירה על שם שני הצדדים בחוזה נעשה 'כדי לממש תעודת זכאות', עקב כך קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שעובדות אלו סותרות טענתה של האשה בדבר מחצית זכויות בעלות על הדירה, מכיוון שהיא מודה שמקור הכספים לרכישה היה של הבעל, והאשה לא הביאה ראיות אלו כספים היא השקיעה, משכך רישום הזכויות בחוזה, לא יכול להוות ראיה על בעלות. טענה וסברא זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון וכך נכתב בפסק דינו של השופט שמגר:

.      מסקנתו של בית המשפט קמא איננה מקובלת עלי.

לפנינו החוזה לרכישת זכויות החכירה בדירה, שהמערערת והמשיב צד לו "כולם ביחד וכל אחד לחוד ובערבות הדדית", כאמור שם. על-פי הסכם הרכישה, מוענקת זכות החכירה לשני בני הזוג, יחד ולחוד, ובמישור היחסים בינם לבין מוכר הדירה, חברת שיכון ופיתוח בע"מ, המדובר ב"שניים שחייבים חיוב אחד", כהוראת סעיף 56(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-.1973

אשר לחלוקת הזכויות בין המערערת והמשיב לבין עצמם, דעתי היא, כי השיתוף בזכויות, כפי שהוא עולה מן החוזה, מהווה ראיה לכאורה לכך שהמדובר בנכס שבבעלות משותפת בחלקים שווים. ההלכה היא, שפתיחת חשבון משותף משמשת ראיה לכאורה לרצון בעלי החשבון לקיים שותפות בכל הנוגע לחשבון כזה (ע"א 679/76 [1], והאסמכתאות המובאות שם, וע"א 575/78 [2], בעמ' 139). בדומה להנחה בדבר שיתוף העולה מפתיחת חשבון בנק משותף, כך גם ניתן להניח, כי בני-זוג, המתקשרים יחדיו עם חברה קבלנית בהסכם לרכישת דירה למגורים, מתכוונים להחיל משטר של שותפות על הנכס שיתקבל על-פי ההסכם.

העובדה, שהחוזה נערך על שם שני הצדדים כדי לממש את הזכאות להלוואה מסובסדת על-פי כללי משרד השיכון, אין בה, כשלעצמה, כדי לסתור את ההנחה בדבר שיתוף העולה מן החוזה. כדי לסתור את הנחת השיתוף אין להסתפק בהצבעה על מניע, אלא יש להביא ראיות סותרות ממשיות, המצביעות על עובדות השוללות קיומו של שיתוף בחלקים שווים, כפי שהוא עולה מן החוזה. נטל השיכנוע רובץ על מי שמבקש לסתור את ההנחה.

טענת המשיב היא, כי הוא תרם את חלק הארי של הכספים לרכישת הדירה. גם אם נכונה טענה זו, אין די בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערת. כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא.  

ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה.

…..

דעתי היא, כי העובדה, שהמערערת והמשיב חתמו בצוותא חדא על הסכם הרכישה מחברת שיכון ופיתוח, מעידה על כוונתם ליצור שיתוף בזכויות לגבי הנכס הנרכש. הנחה זו בדבר שיתוף לא נסתרה על-ידי המשיב. אין במניע כלשהו, שהיה לבני הזוג עובר לחתימה המשותפת, כדי להוות בהקשר זה ראיה לסתור, וכן אין בעובדה שאחד מבני הזוג תרם יותר מחברו לרכישת הנכס ממקורותיו העצמיים, כדי להפריך את הנחת השיתוף והאיזון העולה מן ההתקשרות המשותפת עם המוכר.

משמעות פסק דין זה הינה, שבני זוג החותמים על הסכם מכר עם צד שלישי, הסכם המכר ובודאי הרישום שנעשה בעקבותיו, מהוים הסכם בכתב ומורים על כוונת בני הזוג לשותפותם בנכס שנקנה, ללא קשר להשקעה שהשקיע כל אחד מהם בנכס שנרכש אחרי הנישואין.

ומינה לנידון דידן, בני הזוג קנו את חלקו של האב בדירה בה גרו, בני הזוג שילמו  סכום שווה עבור מחצית חלקו של האב, עם זאת בני הזוג הסכימו בהסכם המכר שזכויות האב ירשמו באופן לא שיוויוני בחלק שנקנה בהסכם המכר, כדי שבסופו של דבר הדירה כולה תרשם על שם שניהם שוה בשוה, ובזה קבעו בהסכם בכתב שאף הושלם ברישום, איך תהיה צורת השיתוף ביניהם בחלק זה ואיך תהיה צורת השיתוף ביניהם בדירה כולה.

לכשנדייק בדברים, הסכם זה שונה במקצת ממקרה שבו אחד הצדדים השקיע יותר מרעהו ברכישת הנכס ואפילו הכי אמרינן שהרישום הוא זה שיקבע את צורת השותפות שוה בשוה. לעומת זאת בנידון דידן התשלום היה תשלום שוה, אך הרישום במה שנקנה לא היה שיוויוני. עם זאת למעשה אין זה משנה, מכיוון שההסכם מוכיח על צורת השיתוף, ההסכם מוכיח ומחייב ומורה על ההסכמה באיזה אופן שנכתב ולכן דינו כדין הסכם בכתב. הסכם שמחריג הנכס שנרשם בו מהסדר איזון המשאבים.

י. אך אכתי לכאורה עדיין לא יצאנו ידי חובת הביאור, ומדוע הסכם שכזה שלא קיבל תוקף ע"י רשות שיפוטית, יוכל להפקיע את הסדר איזון המשאבים שקבע המחוקק. התיחסות לעניין זה נמצאת בפס"ד אחר בע"א 169/83 ששון שרעבי יונה (שרעבי) שי נגד ששון (שרעבי) שי, במקרה זה נערך הסכם בין האיש לאשה בהיותם נשואים, ובו הסכים האיש להעביר לאשה את מחצית זכויותיו בבית שבבעלותו. כמו כן הסדירו הצדדים באותו הסכם את אופן מכירתו של הבית במקרה של גירושין ואת הזכות בו במקרה של מוות של אחד מהם. תוך כדי ביצוע התחייבותו להעברת הזכויות בבית, חזר בו האיש מכוונתו זו. תביעת האשה לביצוע ההסכם נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, בהתייחסו להסכם, כהסכם ממון שאיננו תקף עקב העדר אישור בית-משפט. פסק הדין בערעור, נסב על שאלת המבחן שלפיו קובעים, אם הסכם שנכרת בין בני זוג הוא "הסכם ממון" או הסכם רגיל. וז"ל השופטת מרים בן פורת הנוגעת לעניינינו:

"…אין ספק שבמשך שנות נישואין רבות בני-הזוג עושים בינם לבין עצמם כל מיני עסקות, הסדרים והסכמים לגבי פריט זה או אחר של רכושם וספק אם צריך לייחס לכל דבר כזה את המעמד של הסכם ממון במובן החוק הזה. בחוק ישנה הקפדה לגבי הסכם ממון בין בני-הזוג הקובע את היחסים ביניהם ומחייב גם לגבי העתיד" (דברי כבוד השופט בכור, בהסכמת חבריו להרכב, בע"א 490/77 [1], בעמ' .624ההדגשה שלי – מ' ב"פ).

גם לפי השקפתי אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין "הסכם ממון" – או בהעדרו, המלא או החלקי, בין הפרק השני של החוק המהווה אז את "הסכם הממון" – לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עיסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי. "הסכם ממון" חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי-בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, מה שאין כן בהכרח בהסכם אחר.

נראים לי, בכל הכבוד, דבריו של המחבר המלומד ד"ר א' רוזן-צבי בספרו יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 303, ברוח דומה. בלשונו:"…(א) אין הסכם הממון ממצה את אופני ההתקשרות בין בני-זוג ואין הוא שולל קיומם של הסדרים אחרים, מכוח דיני המשפחה, הממשיכים לחייב את בני-הזוג". אדרבא, המסגרת נראית לי אפילו צרה מדיי, שכן יכולים גם יכולים בני-זוג להתקשר ביחסי מסחר מובהקים ולהעביר זה לזו רכוש, בתמורה או ללא תמורה, והרי זה למעשה חיזיון נפרץ יום-יומי.

לעומת זאת מתקשה אני להסכים לדעת אותו מחבר באמרו, שם, כי ב"הסכם ממון"

-"…(א) מדובר בהסכם כולל, דהיינו: עליו להסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג בכללותם" (ההדגשות שלי – מ' ב"פ).

כמו כן מסתייגת אני מהחלק, שאותו אדגיש בדבריו הבאים (שם):

"…(ב) בעיקרו של דבר זהו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני-הזוג הסדר כולל בנוגע ליחסיהם הנמשכים" (ההדגשה שלי – מ' ב"פ).

לדעתי לא כלליותו של ההסכם או היותו מתייחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התייחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם. … בעיקרו של דבר [,הסכם ממון'] זהו חכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני-הזוג", ולא סתם "פני העתיד" אלא דווקא למקרה מוות או גירושין. הנה כי כן, כדי להוציא (למשל) נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים, די בהסכם סתם (ללא אישור בית המשפט), כנובע מסעיף 5(א)(3) לחוק שהובא לעיל; ואם לגבי נושא כזה, הקשור קשר לא מבוטל עם העתיד לקרות בעת גירושין או מוות, כך, בנושאים יום-יומיים אחרים, שדבר אין להם בשעת מעשה עם אירועים כאלה – על אחת כמה וכמה! התייחסותו של ההסכם לנכס ספציפי, אפילו אין הוא נכס עיקרי (כפי שצוין בהחלטה מושא הערעור) אלא נכס בין שאר נכסים, אין בה כדי לשמש אבן הבוחן אם לפנינו "הסכם ממון" או הסכם רגיל גרידא. הסכם יכול להיות "הסכם ממון", גם אם הוא דן באובייקט ספציפי גרידא, שכן נאמר כזכור בסעיף 3(א) לחוק, שרואים את בני הזוג כמסכימים להסדר המצוי בפרק השני לא רק בהעדר "הסכם ממון" ביניהם, אלא גם אם עשו הסכם כזה "במידה שההסכם אינו קובע אחרת" (מהנאמר בפרק השני, סעיף 3(א)). הדגשתי מלים אלה בחלקו הראשון של פסק-דיני כדי להפנות אליהן את תשומת הלב. לפיכך, אם רוצים בני הזוג שנכס מסוים – עיקרי, או טפל, יחיד או אחד מרבים – יחולק ביניהם במקרה של גירושין או מוות בדרך שונה מהקבוע בפרק השני לחוק. פתוחה לפניהם הדרך לעשות "הסכם ממון" לגביו כרצוי להם, וכדי להקנות לו תוקף יש לקבל את אישורו של בית המשפט (או בית הדין) כדת וכדין.

סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן, אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו "הסכם ממון", יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני-אדם – לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל, שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו.

מכאן לתשובה הנוגעת לענייננו הדרך היא קצרה. עיון בהסכם שצוטט במלואו מגלה, שההתחייבות להעניק למערערת מחצית זכויותיו במתנה הייתה מבחינת המשיב מוגבלת למדיי: לשימושה שלה בלבד "ללא כל אפשרות וזכות להעבירו לאחר". ההסכם מביא בחשבון את כישלון הנישואין, ואין פלא בדבר, כאשר למערערת היו אלה נישואין שלישיים ולמשיב – שניים. במקרה כזה, כך קוראים אנו בסעיף 9 להסכם, יימכרו זכויותיהם בנכס, והפדיון לאחר ניכוי המסים יחולק ביניהם שווה בשווה. גם על שאלת הבעלות בנכס זה במות אחד מהם נתנו הצדדים דעתם (סעיף 10). במקרה כזה, כך הסכימו, יעברו הבעלות והחזקה בחלקו של הנפטר לבן הזוג שיישאר בחיים

….

יהיה דבר אשר יהיה, אין בכל ההרהורים הללו כדי לגרוע כהוא זה מחשיבות העובדה, שההסכם מושא המחלוקת נועד להסדיר את שאלת איזון המשאבים במקרה של גירושין או מוות, וכי אין כל אפשרות להעביר "עיפרון כחול" בין ההתחייבות לתת מתנה מזה לבין אותם הסדרים עתידיים מזה (סעיף 19לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). הא בהא תליא, והמכלול עומד בצורה בולטת במבחן הקובע, שלפיו לפנינו "הסכם ממון", שללא אישור הינו חסר תוקף.

לפיכך דין הערעור להידחות.

מפסק דין זה עולה שדעת המומחה ד"ר א' רוזן-צבי שההבדל בין הסכם ממון להסכם רגיל הינו בתרתי. א. מדובר בהסכם כולל, דהיינו: עליו להסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג בכללותם"  ב. בעיקרו של דבר זהו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני-הזוג הסדר כולל בנוגע ליחסיהם הנמשכים, ומה יקרה לעת פרוד, מיתה או גירושין. לעומתו השופטת בן פורת קובעת שההבדל העיקרי הוא, לא כלליותו של ההסכם או היותו מתייחס לנכס בודד, אלא שהמבחן הקובע, הוא אם התייחסותו עיקרה ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם. ועכ"פ לכו"ע הסכם בין בני  זוג שלא צפה פני גירושין או מוות ומטרתו להגדיר את יחסי הבעלות ביניהם על נכס, אינו הסכם יחסי ממון עליו דיבר המחוקק, אלא הינו הסכם ממון בכתב לפי סעיף 5(א)(3), שאינו מצריך אישור רשות שיפוטית ועצם עשייתו בכתב מחריגה את הנכס מאיזון המשאבים.

יא. פסק דין נוסף בבג"ץ 10605/02 גמליאל נ' גמליאל, דן במעמדה של דירה הרשומה על שמם של בני-הזוג בחלקים שווים, כשהרכישה מומנה בחלקה (37%) על-ידי הורי הבעל, ובחלקה (63%) באמצעות הלוואה שנטלו בני-הזוג מבנק למשכנתאות. הלוואה זו משולמת על-ידי הבעל בלבד, ורובה טרם נפרע. יומיים לפני רכישת הדירה, נערך הסכם בין בני-הזוג, ולפיו במקרה של סכסוך ביניהם לא יהיה לעותרת חלק בדירה. בהסכם נאמר שעזיבת האשה את ביתם המשותף בעבר גרמה לבעל "חששות לגבי רכישת דירה ולחששות אצל משפחתו שרוצים לעזור מבחינה כספית", ולכן היא מצהירה ש"אם ניפרד או נתגרש או נסתכסך יעברו כל הזכויות על הדירה ותכולתה לידי הבעל, ולא יהיו לאשה שום זכויות על הדירה. ביה"ד האזורי והגדול קבעו שאף שאין להסכם זה תוקף על פי חוק יחסי ממון, ההסכם מחייב, מהטעמים שנכתבו בפסקי דינם . בית המשפט בהחלטתו עמד על היחס בין סעיף 2 לחוק המצריך אישור רשות שיפוטית להסכם ממון, לסעיף 5(א)(3) הפוטר מאישור שכזה וקבע כדלהלן:

סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע כי הסכם ממון הוא "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם…". הסכם ממון יש לערוך בכתב, ועל-פי סעיף 2 לחוק, הוא טעון אישור של בית-המשפט לענייני משפחה או של בית-הדין הדתי, אשר לו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של הצדדים להסכם. אין חולק כי ההסכם שנערך בין הצדדים במקרה שלפנינו לא הוגש לאישורה של ערכאה כלשהי, ולפיכך אין הוא בבחינת "הסכם ממון", כמשמעותו בחוק יחסי ממון.

אלא שהסכם ממון איננו ההסדר האפשרי היחיד שחוק יחסי ממון מתייחס אליו לצורך חלוקת הנכסים בין בני-זוג. סעיף 3(א) שבפרק השני לחוק קובע בעניין זה כי "לא עשו בני הזוג הסכם ממון… יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2". עוד נקבע בפרק השני לחוק יחסי ממון, בסעיף 5(א)(3), כי "עם פקיעת הנישואין… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – …נכסים שבני-הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם". במילים אחרות, מקום שבו אין בנמצא הסכם ממון תקף בין בני-הזוג, מחיל החוק הסדר איזון משאבים, כמפורט בפרק השני. הסדר זה, שהינו יציר הדין, עיקרו – חלוקה שוויונית של כלל הנכסים בין בני-הזוג, אך הוא מאפשר לבני-הזוג להסכים בכתב גם על נכסים ששוויים לא יאוזן ביניהם, כאמור בסעיף 5(א)(3), סיפה.

במקרה שלפנינו אין בין בני-הזוג הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון, ועל-כן חל על יחסי הממון שביניהם הסדר איזון המשאבים המפורט בפרק השני לחוק. במסגרת הסדר זה יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדדים, שממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין על-אף רישום הדירה על שם שני הצדדים, שנעשה לצורכי משכנתה. הסכמה זו תואמת את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפה לחוק יחסי ממון, ועל-מנת שתקום די בהסכם "סתם", ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישורם של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך.

……

סוף דבר – ההסכם שנקשר בין בני-הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון", כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5(א)(3) לחוק, וניתן לאוכפו על האישה ככל שהוא נוגע לדירה. נוסיף ונאמר כי ברקע ההסכם עמדו סכסוכים קודמים שנתגלעו בין בני-הזוג. כמו כן עמדה ברקע ההסכם העובדה כי מימון הרכישה נעשה מאמצעי הבעל והוריו, והדברים עולים ברורות מן ההסכם עצמו. עובדות אלה מחזקות את המסקנה כי הצדדים אכן התכוונו להוציא את הדירה מכלל איזון המשאבים ביניהם באופן שהדירה כולה תעבור על שם הבעל עם פקיעת הנישואין, כאמור בהסכם.

נראה שהשקפת פסק דין זה הינה, שהסכם שנעשה לגבי נכס מסוים ולא לגבי כלל הנכסים, אף שהוא צופה פני פירוד וגירושין, אין לו דין של הסכם ממון האמור בסעיף 2 לחוק המצריך אישור רשות שיפוטית. אלא דין הסכם בכתב לפי סעיף 5(א)(3), המחריג נכס מסוים מהשיתוף. נראה שהשקפה זו היא כדעת המלומד א, רוזן צבי, שכל הסכם שאינו על כלל הנכסים אף שהוא צופה פני גירושין, יש להחריגו מהסדר איזון המשאבים, ושלא כדעת השופטת בן פורת, אך אין אנחנו צריכים להכריע בדבר בנידון דידן. מכיוון שההסכם בין האב לבני הזוג והרישום שנעשה בעקבותיו, לא צפה פני גירושין ולא דיבר לגבי צורת החלוקה לאותה עת, וכל מטרתו הייתה רישום הדירה שוה בשוה ע"ש הצדדים, וכנהוג בדירות הנרכשות ע"י בני זוג ונרשמות שוה בשוה ללא התייחסות לגובה השקעות הצדדים, וכאמור בפס"ד דקר הנזכר.

הדברים שביארנו כתובים גם בספרו של המלומד עו"ד ניסים שלם, יחסי ממון ורכוש הדין והפסיקה, עמ' 168 (2013):

"מה דינו של נכס הרשום בבעלותם של בני זוג ברשות בה מתנהל מרשם? האם יחול עליו דין איזון? לשאלה זו אין כל נפקות במקרה בו הנכס הוא בבעלות משותפת בחלקים שווים בין בני הזוג, שהרי כללי האיזון -מחצה על מחצה-עולים עם מצב הזכויות על פי רישומן. לשאלה זו תהא נפקות רק אם הנכס רשום על שם בני הזוג בחלקים שונים ביניהם. להבהרת הענין אביא דוגמא של דירה  שרכשו בני זוג ושהזכויות בה נרשמו שני שלישים על שם הבעל ושליש על שם האשה. עם פקיעת הנישואין, האם תהיה האשה זכאית לאיזון משאבים באופן שיגיע לה לקבל מן הבעל שישית מן הדירה? נראה לי כי אם בני הזוג ערכו מסמך בו הסדירו ביניהם את יחס הבעלות על הנכס, הרי שנכס זה לא יאוזן וזאת על פי סעיף 5(א)(3) לחוק. המסמך בו הסדירו בני הזוג את יחס בעלותם בנכס הוא חוזה הרכישה או שטר המכר . לפיכך על השיתוף בנכס יחולו דיני פירוק השיתוף בנכסים. חלקו של בן הזוג יהיה על פי המוסכם בין בני הזוג. זאת ועוד חוק יחסי ממון מדבר על נכסי כל אחד מבני הזוג ואינו מדבר בשווי הזכויות של כל אחד מהם בנכס מסויים. לפיכך נכס מסוים הרשום על שמות בני הזוג, המצב הרישומי בנכס זה משקף את יחס הבעלויות בו בין בני הזוג".

ומינה לנידון דידן, הסכם המכר בין האב לבני הזוג, הוא הסכם בכתב לפי סעיף 5(א)(3), הוא קבע את המצב הרישומי בנכס, והוא המחייב לעת פירוק השיתוף.

 לאור כל האמור, בית הדין קובע:

1. הערעור נדחה.
2. טענות האישה על החזר המתנה נדונו ונתלבנו בפסק הדין נשוא הערעור, וכפי שהבהרנו בקצרה נכונות הן.
3. יש לראות ברישום יתרת הנכס 19/32 באופן של 3/32 לאישה ו16/32 לאיש כמתנה וכנכס שנערכה עליו הסכמה בכתב שיש להחריגה מהאיזון.
4. אין צו להוצאות ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת בהתאם לנהלים.
5. בית הדין סוגר את התיק.
6. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

הרב שלמה שפירא- דיין

ניתן ביום י"ב בסיון התשפ"ג (01/06/2023).

הרב שלמה שפירא                              הרב ציון לוז-אילוז                            הרב מימון נהרי