פסק דין
בפנינו ערעור על פס"ד שניתן ע"י ביה"ד האזורי ביום כ"ז טבת תשע"ז (25/01/17) ובו שתי פיסקאות עיקריות. האחת, בנושא קביעת מעמדם האישי כנשואים כדמו"י. השניה, חיוב הוצאות שהוטל על המשיב (הבעל) בסך 50,000 ₪ לידי האשה ו- 20,000 ₪ לאוצר המדינה בגין בזבוז זמן שיפוטי.
להלן חלקה האופרטיבי של החלטת ביה"ד האזורי הנוגע לערעור שבפנינו:
לאחר שמיעת העדויות והראיות שבתיק קובע בית הדין כי הבעל י. והאשה א. נשואים זל"ז כדמו"י.
על הצדדים להתגרש זמ"ז בגט.
המזכירות תפתח לצדדים תיק סידור גט.
בית הדין מחייב את המשיב בהוצאות בסך 50,000 ₪ לטובת המבקשת בתוך 30 יום.
בנוסף בית הדין מחייב את המשיב בהוצאות בסך 20,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.
רקע עובדתי בקצרה
המערער והמשיבה נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2000. מנישואין אלו נולדו להם שתי בנות. ביום 08/01/2013 התגרשו הצדדים בביה"ד הרבני האזורי בחיפה. לאחר הגירושין חזרו הצדדים לחיות ביחד ללא חתונה רשמית, כאשר במהלך שנים אלו נולדו להם 3 ילדים נוספים. באותה התקופה ביום 27/09/05 לאחר שהצדדים חזרו לחיות יחד, התקיימה מסיבה שבה השתתפו חברים של בני הזוג. המחלוקת בין הצדדים היא על מה שאירע או לא אירע באותה מסיבה. האישה הגישה בקשה לביה"ד האזורי למתן פס"ד הצהרתי לפיו היא נשואה. לדבריה, באותה המסיבה התקיים טקס קידושין ונישואין תוך שהיא מציינת את שם הרב שערך להם את הנישואין. לדבריה השתתפו עדים בטקס ואף חתמו על כתובה והבעל לקח את הכתובה והעלים אותה. הבעל הכחיש את כל סיפור טקס הנישואין. לדבריו, היתה רק ארוחה משותפת עם חברים. לאחר שביה"ד האזורי קיים שני דיונים, לרבות הזמנת הרב שלדברי האשה ערך את טקס נישואין, ניתן פסק הדין הנ"ל, נשוא הערעור. נציין כי שאלת סידור גט בין הצדדים אינה עומדת לבירור משום שהצדדים התגרשו בג"פ.
כפי המובא לעיל, פסק ביה"ד כולל התייחסות לשני נושאים. האחד בענין מעמד הצדדים כנשואים, והשני בענין חיוב האיש ('המערער' בערעור שבפנינו) הוצאות.
המערער אינו מקבל את שתי מסקנות אלו. אך, בפועל הערעור מתוחם לענין החלק בפסק הדין המחייבו בהוצאות. כך, בדברי הסיכום לכתב הערעור, וכך בדבריו בפנינו בעת הדיון בערעור.
בפני ביה"ד האזורי התקיימו שני דיונים. האשה הייתה מיוצגת בדיונים ע"י עו"ד שקיבלה מהסיוע המשפטי.
ב"כ המערער השתית את הערעור בנושא החיוב בהוצאות על שני מסלולים.
- המסלול העקרוני.
- המסלול המידתי.
הטענה במסלול העקרוני
ב"כ המערער הפנה בכתב הערעור למסגרת הנורמטיבית בהליכים אזרחיים לגבי עקרון החיוב בהוצאות, וכן הפנה למסגרת ההלכתית ללגבי עקרון החיוב הוצאות. ב"כ המערער האריך והרחיב ופירט מקורות מהתלמוד דרך הראשונים, האחרונים שבהם שלילה של עקרון חיוב בהוצאות של מי שנתחייב בדין ולמעשה פוטרת את המתחייב בדין מלשלם את הוצאותיו של הצד הזוכה. (סנהדרין לא ב', תוס' ד"ה ויוציא, ועד להלכה שו"ע חו"מ סי' יד סעיף ה' תוך כך שב"כ המערע מפנה לפסקי דין שניתנו ע"י בתי הדין הרבניים) ב"כ המערער ציין כי בהלכה הובאו גם מקרים שבהם ניתן לחייב בהוצאות הכל כמפורט בשו"ע שם ובדברי הרמ"א. לדבריו, אין המקרה שלפנינו נכלל באותם מקרים, ולפיכך לדברי ב"כ המערער אין במקרה שלפנינו מקור ועילה הלכתית לחייב בהוצאות ואפילו נמצא שאותו צד אינו אומר את האמת.
ב"כ המערער שלל את האפשרות של הטלת הוצאות כמכשיר "ענישה", תוך הפניה למקורות משפטיים . כמו כן שלל את האפשרות להטלת הוצאות מדין "קנס".
הטענה במסלול המידתי
ב"כ המערער טען כי הסכומים שחייב ביה"ד כהוצאות אינם תואמים את הנתונים בשטח משום שכאמור האשה לא הוציאה מאומה על ייצוגה בביה"ד משום שהייצוג ניתן ע"י הסיוע המשפטי. לפיכך, ההחלטה על סכומים אלו הינה בלתי סבירה.
בכתב הערעור הוסיף ב"כ המערער הפניה לדרך שעל פיה יחליט ביה"ד על גובה ההוצאות במקרים אלו. לדעתו, שגה ביה"ד בכך שלא ערך את חישוב ההוצאות כמפורט בפוסקי ההלכה נושאי כליו של השו"ע, שקבעו ככלל כי יש לערוך חישוב אמת על הוצאות בפועל, וכאלו לא היו –לדבריו- במקרה שלפנינו.
לאחר העיון בכתבי הערעור והתגובה ולאחר ששמענו את באי כח הצדדים, הגענו למסקנה כי יש לקבל באופן חלקי את הערעור. לדחות את הערעור על עצם חיוב ב"הוצאות" במקרה זה, אך לקבל את הערעור במסלול המידתי על גובה סכום ההוצאות שנפסק.
דיון
העובדות והאירועים על פי בית הדין
ביה"ד האזורי בפסק דינו הרחיב ופרט את כל האירועים והשלבים שהביאו אותו לפסיקתו בתיק זה. כאמור, לב המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלה העובדתית על מה שאירע באותה מסיבה ובעצם על עיקר תוכנה. בעוד שהבעל מגדיר את האירוע כ"מסיבת שלום בית" שלא נערך בה כל טקס דתי, לא ניתנה טבעת ולא כתובה. לעומת זאת גירסת האישה היתה כי היה טקס קידושין שנערך ע"י רב פלוני ולמעשה היתה זו "מסיבת חתונה פרטית" בחוג הידידים.
ביה"ד מציין כי הצדדים נשלחו לבדיקת פוליגרף לשם בדיקה אם הם אומרים אמת בגירסתם על מה שהיה באותה המסיבה. האישה אכן הלכה לבדיקת הפוליגרף ונמצאה דוברת אמת. האיש סרב להיבדק.
עדות העד המרכזי – "דרמה" בבית הדין הרבני
הרב שהוזכר ע"י האישה כמי שערך את סידור הקידושין הוזמן לעדות בביה"ד. עדותו של העד הנ"ל אמורה היתה להיות העדות המרכזית והעיקרית באשר למה שאירע. ביה"ד מתאר שלב אחר שלב את שאירע במהלך עדותו של העד הנ"ל. "קו הפתיחה" של העד היתה כי הוא מעיד שלא היה כל טקס של קידושין אלא מסיבה תוך שהוא אומר כי ייתכן שהאשה לא הבינה מה היה וחשבה כי זה טקס קידושין, אך זה לא היה. בעת מסירת העדות, הציגה האישה תמלול של שיחה שהיתה בינה ובין אותו עד ושאלה אותו על פרטים שנאמרו בשיחה הנ"ל. ביה"ד מציין כי בשלב זה החל העד לענות "תשובות מתחכמות" גם לשאלות ביה"ד עצמו ענה העד בתשובות מתחכמות תוך שלאורך כל מהלך זה עדיין חוזר העד על גירסתו כי לא היה טקס קידושין. האשה המשיכה בציטוטים מתוך שיחת הטלפון הנ"ל, ציטוטים שמתוכם עולה בבירור כי העד אמר לאשה דברים אחרים ממה שאמר בפני ביה"ד האזורי. למרות כן המשיך העד בהכחשתו של כל טקס קידושין. בשלב מסוים, לאחר שהועמד על חומר הדברים של אי אמירת האמת בנושא זה של אשת איש וממזרות, "נשבר" העד והודה בפני ביה"ד האזורי כי אכן ערך וסידר קידושין כדת וכדין, בפני שני עדים כשרים לאחר בדיקה שערך, הבעל קידש בטבעת את האישה, נחתמה כתובה ונמסרה לאשה. העד, כנראה לא היה יכול לשאת יותר את השקר, וביה"ד מתאר כי "העד רץ לכיוון הבעל ואמר: אני כבר לא יכול לשקר ולא יכול לעמוד בזה…" ובפנותו לאשה אמר "סליחה שיקרתי".
אכן המדובר ב"דרמה של ממש" בין כותלי ביה"ד, ועל כך ייאמר, אכן "אלוקים ניצב בעדת א-ל". העד הוסיף, כי הופעלו עליו לחצים כבדים שלא יאמר את האמת ולכן תחילה שיקר, אבל כשהבין את חומרת מעשהו חזר בו.
עוד טרם החלטתנו בערעור נאמר אמירה ברורה. אירוע העדות של העד וגירסת הבעל הינם מעשה חמור מאין כמוהו, מעשה שעליו קשה לעבור לסדר היום.
אם ננתח את מה שקרה, הרי לא זו בלבד שגירסת הבעל כולה שקר מיסודה אלא שהרבה מעבר לכך, המדובר בתכנון מראש של הצגת גירסה שיקרית בפני בית דין בישראל, אלא יתירה מכך, שכל זה נעשה תוך תאום עמדות עם העד המרכזי לרבות הפעלת לחצים עליו והדחתו לעדות שקר. אין ספק כי זהו מעשה חמור מאד, מעשה שלא יסולח. רק ערנותם של דייני ביה"ד האזורי היא זו שהביאה בסופו של יום לגילוי האמת ומניעה מכשול מרבים.
כלפי מה הדברים אמורים.
כל כולו של הערעור על עקרון חיוב בהוצאות וכל המקורות שהביא ב"כ המערער אין להם ולמקרה שבפנינו ולא כלום. חילוק גדול הוא כרחוק מזרח ממערב בין כל תביעה רגילה לבין מה שקרה במקרה העומד לפנינו. כאשר מוגשת תביעה ע"י ראובן כנגד שמעון ו/או בין בעל לאשה הרי אף שבסופו של יום נפלה התביעה ואפילו משום שביה"ד –בהתאם לכללי ההלכה- כתב שאינו מאמין לגירסת התובע, מכל מקום הגשת התביעה מצד התובע היתה משום שסבור היה כי מגיע לו בדין. מה שאין כן כאשר התביעה מלכתחילה נבנית על שקר כגון שהוכחש בעדים באופן כזה וודאי יש לחייבו בהוצאות.
חילוק ברור זה כתב ב"ישועות ישראל" חו"מ סי' יד ס"ק ה:
על דברי השו"ע שפסק כי המתחייב בדין אינו חייב לשלם לכשנגדו יציאותיו… כתב כדלהלן:
עיין במ"מ (מגיד משנה) דמלוה שכפה ללוה לילך לבית הועד ויצא חייב שלא זכה בדינו אם היה מחמת שאינו נאמן כגון שטען על חברו שהלוה לו והלה טוען פרעתי נהי דנאמן הלוה מ"מ אינו חייב לשלם לו הוצאותיו דיכול לומר באמת אתה חייב לי, וכן במקום שיש לומר שטעה בדין אינו חייב לשלם ההוצאות אבל כשנתברר שבשקר טען המלוה כגון שהביא הלוה עדים על טענותיו בזה וודאי צריך המלוה לשלם לו ההוצאות .
קל וחומר אמורים הדברים בתביעה שהיא בעצם מזימה שנרקמה ותוכננה ע"י התובע ובכך נגרמו הוצאות לצד שכנגד, שחייב לשלם כל הוצאותיו.
לפיכך, ברור במקרה זה שבפנינו שפרטיו תוארו לעיל ע"י ביה"ד האזורי, שחייב הבעל לשלם לאשה את ההוצאות ובאופן זה גם לאוצר המדינה.
המסקנה היא שככל שהערעור על עצם חיוב הבעל בהוצאות, דינו של הערעור להידחות.
עתה לערעור על המידתיות, כלומר על גובה הסכום שחייב ביה"ד האזורי.
נקדים, כי ככלל נמנע ביה"ד הגדול להתערב בגובה הוצאות שפוסק ביה"ד האזורי ומשאיר את שיקול הדעת בענין זה לביה"ד האזורי. זאת, כל עוד אכן הסכום שנקבע אינו חורג בצורה בולטת מהקריטריונים על פיהם נקבע בהלכה שיעור ההוצאות. במקרה שלפנינו אנו סבורים כי אכן היתה חריגה בצורה בולטת, ונבאר.
תחילה נציין ונביא את הפסיקה באשר למדידה כיצד ועל פי אלו אמות מידה קובעים את גובה ההוצאות.
אף שכפי האמור, גם אנו בדעה כי נכון כתב ביה"ד האזורי בעקרון חיוב ההוצאות במקרה זה, קשה לקבל את הכרעת ביה"ד קמא שקבע את הסכום שישולם לבעל עבור הוצאות שכ"ט עו"ד בסך גבוה מאד של 50,000 ₪ לידי האישה ועוד 20,000 ₪ לאוצר המדינה.
שכן, התנאי לתשלום הוצאות ובעיקר הקביעה על גובה ההוצאות המגיע במקרה שהחלטנו לחייב צד אחד בהוצאות, הוא שקיימים בזה שני תנאים מצטברים.
בשו"ע חו"מ סי' יד סעיף ה' כתב הרמ"א:
כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול אלא צריך לברר כמה הוציא או הבי"ד ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו.
לכאורה, היה משמע, כי שהתנאים לקביעת הסמכות הינם חילופיים. דהיינו, או שיביא ראיות ואסמכתאות כמה שילם כהוצאות או במקרה שאין עדים, והזוכה לא יכול להוכיח כמה הוציא, אזי ביה"ד יקבע על פי שומה שישומו כמה ראוי להוציא על כך. מקור ההלכה הוא ברא"ש בתשובה. אך הש"ך כתב בס"ק טז, שאלו שני תנאים מצטברים. דהיינו על התובע מוטל ראשית לברר ולהוכיח כמה שילם הוצאות, אך גם לאחר שהוכיח כמה שילם, לא כל מחיר ששילם, ישלם לו מי שנתחייב בהוצאות אלא אך ורק מחיר סביר וזאת הכוונה שהבי"ד ישומו לו הוצאותיו, דהיינו יבדקו אם מה ששילם עבור ההוצאות היה מחיר רגיל. וזה בא לומר שאם שילם מחיר יקר לא יקבל זאת ממי שנתחייב בהוצאות.
הש"ך, בכדי שדבריו יוכלו להיכנס בתוך דברי הרמ"א שמהם משמע לכאורה שדי בתנאי אחד, שהרי זה לשון הרמ"א: צריך לברר כמה הוציא או הבי"ד ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו. על כך כתב הש"ך, שהיה לו נראה להגיה בדברי הרמ"א במקום המילה או שהגירסה תהא אז ולפי גירסה זו אכן הכרעתו של הש"ך יכולה להתיישב. בסוף דבריו השאיר הש"ך את דבריו בצריך עיון. וכנראה הרגיש בקושי להכניס דבריו אלו ברמ"א, כמו שנביא להלן שהעירו האחרונים. מאידך, נוסיף, כי המעיין בשו"ת הרא"ש שהוא מקור הההלכה שהביא הרמ"א, יראה כי אין צורך בהגהת הש"ך אלא הגירסה שלפנינו אין בה את המילהאו כלל אלא רק ו החיבור, וזה לשון הרא"ש בשו"ת כלל קז סימן ו :
וההוצאה שחייבתי את רבי ישראל שיפרע לר' שלמה, אחר שיברר רבי שלמה בעדים שתבע את ר' ישראל שיבא עמו לדין על התביעה הזאת וסרב לבא עמו לדין, לא תהיה פרעון הוצאתו בשבועת רבי שלמה, שישבע כמה הוציא ויטול. אלא יברר רבי שלמה כל הדרך שהוצרך לילך לכוף את רבי ישראל שיעשה לו דין, והשלוחים ששלח וכיוצא בזה ושכר הסופר, ובית דין ישומו כמה היה ראוי שיוציא רבי שלמה בדרכים הללו ובהוצאות השלוחים והסופרים, ועל פי שומת בית דין יפרע ר' ישראל לר' שלמה כל ההוצאות שהוציא
על פי גירסה זו הנמצאת בפנינו, כלל לא הייתה במילה או אלא ו' החיבור וזה תואם את שיטת הש"ך.
אמנם, האחרונים השיגו על דברי הש"ך משום שברמ"א, לא משמע כהגהת הש"ך אלא שכל תנאי הוא בפני עצמו, ראה בבאר היטב ס"ק טז.
ואולם, גם החולקים על הש"ך בביאור דברי הרמ"א אינם חולקים על ההלכה שכתב הש"ך, דהיינו שברור שגם כאשר הוכיח ובירר כמה הוציא עדיין ישלם החייב רק מחיר סביר ולא יוכל לדרוש הוצאות מופרזות אפילו ששילם אותם. וכל מחלוקתם היא במקרה הפוך. דהיינו, כאשר זה שהוציא את ההוצאות אינו יכול לברר כמה הוציא, לדעת הש"ך זהו תנאי ראשוני שעליו להוכיח כמה הוציא, ואילו לדעת האחרונים על מקרה זה כיוון הרמ"א כאשר פסק שדי בתנאי אחד של שומת בי"ד. כלומר, למקרה כזה שאין ראיות כמה שילם תבוא שומת ביה"ד כתחליף להוכחת גובה התשלום ובי"ד ישומו בוודאי רק מחיר הנמוך ולא הגבוה.
ראה הדברים שהובאו בפתחי תשובה בחו"מ סי' יד ס"ק טז:
(טז) או הב"ד ישומו. עיין באר היטב [סקט"ז] – ועיין בתשובת ושב הכהן בהשמטות סי' נ"ג שביאר דברי הרמ"א בטוב טעם, דהא ודאי בין שמברר כמה הוציא ובין אינו מברר, לעולם שייך שומא, אך החילוק הוא, דאם מברר כמה הוציא וצריך שומא, אז השומא הוא אם לא הוציא יותר מן הראוי וכמ"ש סימן קפ"ב סעיף ג' בהגה כו', אבל אם אינו יכול לברר אז השומא היא בענין אחר, שישומו לו בפחות שבהוצאות וכמ"ש בסימן שע"ח סעיף ח', וזו כונת הרמ"א, דמ"ש צריך לברר כמה הוציא וצריך לשלם לו, היינו ג"כ לאחר שישומו אם לא הוציא יותר מן הראוי. ומה שלא ביאר זה, י"ל שסמך על מה שכתב בסימן קפ"ב, והוא פשוט דודאי לאו כל כמיניה להוציא יותר ממה שהיה צריך להוציא. ומ"ש או הב"ד ישומו לו, היינו דאם אינו מברר ישומו לו בפחות שבהוצאות, ע"ש. ועיין בתומים [סק"ה] ובנה"מ [משה"א סק"ו] מ"ש בזה. ועיין בתשובת נאות דשא סי' נ"א ונ"ב מדינים אלו, עש"ה:
גם בנתיבות המשפט ביאורים ס"ק ו' כתב:
אמנם אין צריך לברר רק עניני הוצאות שהוציא כגון כמה שלוחים שלח, וכמה נסיעות נסע, ואז אפילו אינו מברר כמה מעות שנתן, יכול לומר שומו לי בפחות שבשומות כמו בסימן שע"ה [סעיף ח'] ע"ש.
גם השער משפט בס"ק ד' הביא את דברי הש"ך ואף הוא הביא כי בתשובת הרא"ש כי צריך את שני התנאים כמ"ש לעיל. אך כתב השער משפט שאין כאן מחלוקת להלכ. וזה לשון השער משפט שם:
ואין כאן מחלוקת כלל לענין דינא דהמעיין……. אלא דהרב רמ"א מיירי שידוע שהיה לו הוצאות הדרך ושליחות וכיוצא בזה רק שהשכירות אינו ידוע דיש שנשכרים בזול ויש בדרך הממוצע ג"כ ולענין זה כתב הרב דאם א"י לברר כמה הוצרך לשלם שכירות הדרך והשלוחים ישומו ב"ד בפחות שבשכירות וכזה ישלם לו וכמ"ש הט"ו בסי' שע"ה ס"ח…… אבל כשמברר ההוצאות בשכר השליחות והסופרים אם הוציא בדרך הממוצע צריך לשלם לו כן
העולה מדברי השער משפט ועוד אחרונים, דאם יש בידי מי שהוציא את ההוצאות להוכיח כמה הוציא הרי כל עוד זהו מחיר בגדר "הממוצע" צריך לשלם לו אך לא למעלה מזה גם אם הוציא, ודין זה מתאים לשיטת הש"ך, ובזה הסכימו עמו כל האחרונים. ובאם אין בידי מי שהוציא להוכיח כמה שילם, שם פוסק השער משפט ועוד שניתן לחייב את החייב רק "בפחות שבשכירות" (שזה פחות מהממוצע, דהיינו כמה שניתן להשיג בשוק העבודה עובדים במחיר הזול ביותר) וזה כדברי הנתיבות המשפט שהובאו לעיל.
מן הכלל אל הפרט
על פי האמור לעיל קיימות אמות מידה הלכתיות שעל פיהם צריך להיקבע על ידי ביה"ד גובה ההוצאות שיש לחייב בכל מקרה ומקרה. את הסכום יש גם לגבות בהוכחות על סכום ההוצאות בפועל שהיו או בחינת המצב על פי הערכה בקרב העוסקים (קרי- עורכי דין) בקבלת תיק להגנה בפני ערכאת הערעור דוגמת ביה"ד הגדול.
ביה"ד האזורי לא הזכיר בהחלטתו על בסיס מה נקבעו סדרי הגודל הגבוהים שנקבעו על ידו להוצאות, כמו גם לא נזכר אם הוכחו הוצאות בפועל. וודאי שנתונים כאלו לא נמצאים בפני ביה"ד הגדול, מה עוד שביה"ד הגדול –ככלל- אינו עוסק בגביית עדויות ו/או הוכחות שלא הובאו בפני ביה"ד האזורי.
במצב זה, אין מנוס מביטולה של ההחלטה הנוכחית של ביה"ד האזורי, והחזרת התיק אליו לשם דיון בנושא זה של קביעת גובה סכום ההוצאות בהתאם לאמות המידה שהובאו לעיל.
נוסיף עוד, כי ייתכן והחלטת ביה"ד האזורי לחייב את המערער בסכום גבוה ניתנה על בסיס קנס עקב מעשהו החמור כפי שפורט לעיל. המערער בנה את כל תביעתו בביה"ד האזורי על בסיס של שקר ורקם מזימה של העמדת עדות שקר לרבות הדחת עד ע"י לחץ לעדות שקר. אין ספק כי זהו מעשה חמור עד מאד וייתכן שיש בידי ביה"ד מקורות לחייבו ולקונסו בגין זה. אך, הדרך לכך אינה דרך מסלול "הוצאות" שכפי האמור לעיל מוגבל ומתוחם לגבי גובהו, אל בהחלטה שכותרתה "קנס", וכזו אינה נמצאת בתיק ביה"ד האזורי.
לפיכך, בשעה שבחר ביה"ד האזורי להחיל את החיוב בחסות כותרת של "הוצאות", החלטה כזו עליה לעמוד באמות המידה שהובאו לעיל. אם סבור ביה"ד שבידיו הכלים ההלכתיים להפעיל "קנס" על מעשה מרמה שנעשה כנגד בית דין בישראל, עליו יהיה להוציא החלטה שונה ולצרף מקורות ונימוקים הלכתיים לכך. מ"מ –כאמור- כזו החלטה לא ניתנה ולפיכך אין היא בגדר הערעור ואין ביה"ד הגדול נדרש אלא לערעור של החלטות שהובאו בפניו.
עם האמור איננו רשאים להתעלם מהמעשה החמור של עדות שקר של העד ושל הדחה לעדות שקר מצד המערער (כדברי העד בעדותו בפני ביה"ד, כפי שהובאו הדברים בפרוטוקול ביה"ד הרבני האזורי בחיפה), ובכך נסיון להכשלת ביה"ד הרבני האזורי, חובה עלינו להעביר נתונים חמורים אלו לידי רשויות החוק הממונות על כך (קרי- משטרת ישראל). למעשים חמורים אלו יש גם "תשלום" בצידם ועל מי שעשה זאת יש לשלם את המחיר.
הדרך הנכונה והאפקטיבית לכך, היא ע"י הוראה של ביה"ד למזכירות ביה"ד האזורי בחיפה להגיש בגין מעשים אלו תלונה רשמית למשטרת ישראל, שעליה מוטל לטפל בתלונות על מעשים אלו.
על פי האמור מוחלט:
- מקבלים את הערעור שהגיש המערער ביחס לגובה סכום ההוצאות שחויב.
- ההחלטות לחיוב ההוצאות (לאשה ולאוצר המדינה) המהוות חלק מתוך החלטת ביה"ד האזורי מיום כ"ז טבת תשע"ז (25/01/17)- מבוטלות.
- מחזירים את התיק לביה"ד האזורי למתן החלטה חדשה בענין קביעת גובה סכום ההוצאות. ביה"ד האזורי יבדוק אם יש צורך לקיים דיון בנושא זה (כגון שמיעת עדים) או להסתפק בקבלת הוכחות בכתב (מסמכים או קבלות) הכל על פי הממצאים בשטח ושיקול דעתו של ביה"ד האזורי.
- בית הדין מורה למזכירות בית הדין האזורי בחיפה להגיש תלונה אל משטרת ישראל כנגד העד בגין 'עדות שקר' בהליך שיפוטי וכנגד הבעל בגין שיבוש מהלכי משפט והדחת עד להעיד עדות שקר, וכל זאת לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977.
- מבוקש בזה ממחלקת הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני, ללוות את הגשת התלונה ולסייע במידת הצורך.
- התיק ייסגר.
- לשלוח עותק מהחלטה זו ליועץ המשפטי לשיפוט הרבני.
- ניתן לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.
הרב אליהו היישריק
ניתן ביום א' באב התשע"ז (24/07/2017).
הרב יצחק אלמליח הרב אליהו הישריק הרב אברהם שינדלר
