ביום כ"ה בתמוז תשע"ז 19/07/2017, ניתן פסק דין ע"י בית המשפט העליון בתיקי ערעור בע"מ 919/15 ו-בע"מ 1709/15 – ובו קבע בית המשפט העליון כללים חדשים בנוגע לפסיקת מזונות במדינת ישראל – כב' השופט עוזי פוגלמן, שכתב את הנימוקים לפסק הדין הנ"ל ושאליו הצטרפו 5 החברים הנוספים בהרכב, כתב כי מעתה יש "לקבל פרשנות חלופית לתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד ולקבוע כי המזונות מוטלים על שני ההורים בשווה" – לאמור תם העידן בו האב הינו החייב היחיד במזונות הילדים (מעל גיל 6) ומעתה ואילך עול המזונות יהיה מוטל בצורה שווה על שני ההורים.
פסק דין זה, אשר שינה את כללי המשחק, עורר ומעורר עדיין הדים רבים. אחד הפולמוסים המעניינים שמתעוררים סביב פסיקה זו הינו האם החלת פסיקה זו חלה גם בבתי הדין הרבניים או שמא לא, והאם בכ"ז תחלחל לשם, יש לציין כי (במכוון או שלא במכוון) התעלם בית המשפט העליון כליל משאלה זו של החלת הפסיקה בבתי הדין הרבניים, ובעוד מבית מדרשם של בתי המשפט האזרחיים יצאו מאות פסקי דין סביב ההלכה המחודשת, נראה כי בבתי הדין הרבניים נמשכת אותה מגמה כבעבר ולא השתנה דבר בעקבות פסיקת בית המשפט העליון וכמעט שאף לא מזכירים זאת דייני בית הדין בתוך דבריהם מלבד פה ושם ובדר"כ על דרך השלילה.
האם אכן יש להחיל את פסיקת בית המשפט העליון בבתי הדין הרבניים ?
ישנם רבים הטוענים כי בית המשפט העליון הינה ערכאה המחייבת בפסיקותיה גם את בתי הדין הרבניים ונשמעו לא מעט קריאות כאלה ואחרות כי על בית המשפט העליון לכפות את פסיקתו גם על בתי הדין הרבניים כפי שנעשה בהלכת בבלי (בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול) שם נכפה על בתי הדין הרבניים לדון בחלוקת רכוש ע"פ חוק יח"מ כנגד דין תורה לכאורה.
ובכן ראשית יוער, כי למרות שבית המשפט העליון ניסה לטעון כי ההלכה החדשה תואמת את הוראת סעיף 3א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), שנחקק בשנת תשי"ט-1959, שם נקבע כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו" – וכי הפסיקה החדשה תואמת את דין תורה, אין הדברים כן לכאורה ונראה כי בית המשפט העליון שחתר לפסיקה ברורה, התעלם מחלקים מהותיים שבהוראות ההלכה ופסיקתו ואינה תואמת למצער באופן חלקי את דין התורה ובוודאי שלא כפי שדייני בית הדין מפרשים כפי שקבלו מרבותיהם ורבותיהם מרבותיהם וכו', כך למעלה עד לראשונים, לאמוראים לתנאים וכמובן למשה מסניי.
במאמר זה נעמוד על ביסוס עמדתם של בתי הדין הרבניים כי דווקא לאור פסיקותיו השונות של בית המשפט העליון ועל פי ההלכות והפרמטרים שנקבעו על ידו, אין כל מקום לכפייה ו/או החלה של ההלכה החדשה על בתי הדין הרבניים ומן הצדק הדין וההיגיון שאין לכפות על בית הדין הרבני לפסוק בנושא מזונות כנגד ההלכה המקובלת מדור דור.
גישת בתי הדין הרבניים בנושא:
כאמור, עד כה לא יצאו מבית מדרשם של בתי הדין הרבניים פסיקות ענפות בעניין ההלכה החדשה שהחל בית המשפט העליון הנ"ל וזאת ככל הנראה משום שבתי הדין הרבניים אינם מיישמים הלכה זו בפועל, עם זאת ראוי להזכיר את שכתב בית הדין האזורי בבאר שבע מיום א' באב התשע"ז (24.07.2017) בתיק מס' 147728/12 שפורסם ימים ספורים בלבד לאחר פרסום ההלכה החדשה (תחת הכותרת טז. אחרית דבר – עמ' 51-51 לפסק הדין) וז"ל:
"עם חתימה לא אוכל להימנע מלהשיח את אשר על לבי.
שנים רבות היו בתי הדין ללעג ולקלס, ונטענו כלפיהם טענות קשות על גובה המזונות הנמוך שנטען כי נוהגים הם לפסוק. בתי הדין נתפסו כערכאה בה לא תשיג האם את מבוקשה, ואם חפצה היא במזונות גבוהים יותר עליה לפנות לבית המשפט….
….חלפו שנים והתברר כי עול המזונות המוטל על האבות הוא כבד מנשוא. כעת התחלפה המגמה. האשה שאך אמש נתפסה כחלשה הזקוקה להגנה, נדרשת כיום לשאת יחד עם האב בעול המזונות ועתה הנטייה היא לפסוק מזונות נמוכים מדי.
והנה, העיוות שנוצר על ידי בתי המשפט ולפיו חויב האב במזונות גבוהים "מתוקן" על ידי עיוות אחר, בו חיוב המזונות הולך והופך לשוויוני.
גם שיטה זו כקודמתה תוביל למשבר בו יידונו אימהות ילדים לחרפת רעב בשם השותפות בנשיאה בעול.
הדרך הנכונה והמושכלת היא דרכם של בתי הדין מאז ומעולם. חיוב מזונות הילדים מוטל על האב בלבד, אולם בית הדין לא יחייב את האב יותר מכפי יכולתו, ידאג להותיר לו למחייתו, יימנע משימוש גורף במושג "יכולת השתכרות" ויימנע מלחייבו במקרים של ספק.
במקום תנועת המטוטלת הנעשית כיום, ובמסגרתה חיובו הבלעדי של האב עובר גם לכתפי האם, שמא היה ראוי לתוקפי בתי הדין להודות בטעותם ולשוב לשיטת ההלכה מאז ומעולם?
ושמא זהו גורלו של המשפט העברי כאשר הוא מתפרש על ידי מי שאין התורה בלבד נר לרגליו……
….לאחר כתיבת שורות אלו הונח על שולחננו על ידי האב-התובע פסק דין שניתן ממש בימים אלו על ידי בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים (בע"מ 919/15 בע"מ 1709/15). לאחר עיון מקיף בפסק הדין הנ"ל, סבורים אנו כי בדברינו לעיל התבארה לעניות דעתנו הדרך הנכונה לפי דין תורה."
הלכת בית המשפט העליון מנוגדת לכאורה למצער בחלקה לדין והלכות התורה:
ראשית יובהר כי ההלכה החדשה שקבע בית המשפט העליון מבוססת על הנחת יסוד לפיה חיוב מזונות בהלכה של המשפט העברי 'כשהוא מדין צדקה' הינו שוויוני בין שני ההורים, אלא שבפסיקת בתי הדין הרבניים גם הנחת יסוד זו אינה ברורה כלל וקיימת סיעת פוסקים רחבה לפיה, גם כשחיוב מזונות הילדים הינו מדין צדקה, עדיין חיוב זה מוטל ראשית לפתחו של האב.
דין קדימה לקרובים:
הבה ונפנה כאן לבחון האם ישנם הבדלים בין חיוב האב והאם בצדקה, ובכן, השולחן ערוך (יו"ד) בסימן רנ"ז סעיף ח' כותב וז"ל:
"עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו, אין גבאי העיר חייבים לפרנסו אע"ג דקרוביו ג"כ נותנים בכיס". והש"ך במקום (ס"ק י"ח) מורה כי הטעם נמצא סוף סימן רנ"ב (סעיף י"ב) שם מיירי מדיני פדיון שבוים. ושם נפסק שאב חייב לפדות את בנו, וכותב הרמ"א שה"ה קרוב אחר קרוב קרוב קודם "דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הציבור".
וכן נפסק שם בסעיף י' וז"ל:
"המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם". ומעיר הרמ"א שם; "ודוקא גבאי, אבל כל אחד מותר ליתן צדקה שלו או מעשר שלו למי שירצה מקרוביו והם קודמין כמו שנתבאר לעיל סימן רנ"א"
ושם בסימן רנ"א סעיף ד' נפסק :
"כופין את האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר" ומוסיף הרמ"א "וכן שאר קרובים".
כלומר למדנו מהנ"ל שבדיני צדקה בכללות "קרובין קודמים משאר בנ"א.
מי יותר קרוב האב או האם:
לאחר שלמדנו שבדיני צדקה "קרובין קודמים" נראה שע"פ דין תורה, יש מושג יסודי כי הקרוב יותר מחויב קודם ליתן צדקה מקרוב רחוק ממנו, ובעניין זה כפי שיובא להלן מבחינה הלכתית האב נחשב קרוב יותר לבנו מאשר האם.
דין זה של קרוב קרוב קודם נלמד בדברים פרק טו פסוק ז':
"כִּֽי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיֽוֹן:"
ובספרי פרשת ראה פיסקא קט"ז פירש הפסוק:
"אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ" נלמד שישנם סדרי עדיפויות בהלכות צדקה.
כלומר צד האב הוא בדרך כלל קרוב יותר לאדם מאשר צד האם, ישנם מספר הלכות בנושאים ממוניים בהם יש דין קדימה לצד האב יותר מלצד האם, הבולטים שבהם הינם :
- ירושה – אב יורש בן והאם ע"פ רוב הפוסקים לא יורשת את בנה.
- חיוב בפדיון הבן– קרובי האב והאב תמיד קודמים בחיובם בפדיון הבן מקרובי האם.
עולה שבעניינים ממוניים בין לזכות בין לחובה האב חייב קודם לאם ולכן בחיוב צדקה ע"פ דין תורה האב קודם לאם.
דברים אלו מפורשים בשו"ת "חוט השני" (סימן ח', דבריו הובאו בפתחי תשובה באבן העזר סימן ע"א ס"ק א' ובהגהות מהרש"א ביורה דעה סימן רנ"א), שם דן בשאלה על מי חלה חובת הצדקה לעני שאביו מומר – על אחי האב המומר או על הסבא מצד האם. ואלו דבריו בתחילת התשובה:
"ראיתי הפסק שפסק אהובי האלוף המהולל […] בדבר האמור על מי בני המומר הם מוטלים לפרנסם אם על אבי אמם או על אחי אביהם והעלה שהחיוב הוא על אחי אביהם וכל דבריו האמת והצדק ואני מוסיף על דבריו שענין המזונות תולים יותר בירושה."
כלומר בעל "חוט השני" פוסק, שבחובת הצדקה לבנו של המומר, החובה של אחי האב המומר קודמת לחובת הסבא מצד האם, והוא מבסס את הקדימה האמורה על הנימוק שדירוג הקִרבה הקיים בדיני ירושה הוא קובע את דיני הקדימה בקביעת נותן הצדקה. כך שהקודם לירש, הוא הקודם בחיובי הצדקה.
מכאן יש להסיק שכאשר יש שני קרובים לעני, אזי הקרוב לירש בדיני ירושה, יהיה קודם בחיובי הצדקה.
בהתאם נקבע בפסק דין של בית הדין האזורי בבאר שבע (שהובא לעיל) מיום א' באב התשע"ז (24.07.2017) בתיק מס' 147728/12 (עמ' 40 לפסק הדין) בזה"ל:
"נמצינו למדים לפי היסודות שהונחו לעיל שאף שאשה חייבת בצדקה מ"מ האב קודם בחיובו לאם, ורק לאחר שימוצה דין צדקה עם האב יהיה מקום לדון בחיוב האם במזונות בניה ובנותיה מדין צדקה"
כלומר, לאחר שברור כי האב קודם בחיובו לאם בחיוב צדקה, לא תהיה האם חייבת כלל בצדקה עד אשר ימוצה כל חיוב הצדקה עם האב, ואם נבחן את הסיטואציה אותה תיאר כב' השופט פוגלמן בבע"מ 919/15 נדמה כי אף אם נחיל את דין הצדקה המצב לא ישתנה כלל שכן, השופט פוגלמן, כאמור, דיבר על שני הורים שמרוויחים 10,000 ₪ לחודש, ובכן במקרה שכזה, אם נניח שהמזונות הדרושים לילדים הם 3,000 ₪ הרי שבמידה ובית הדין יחליט כי ניתן להוציא מהאב 3,000 ₪ לא תהיה כל רלוונטיות להשתכרותה של האם שכן עדיין לא מוצה דין הצדקה עם האב (שהוא כאמור קרוב קודם), כך שגם לאחר שהוחל דין צדקה, אותו שוויון שרצה בית המשפט העליון ליצור כנראה שלא נוצר, עכ"פ לפי גישה זו.
אי אפשרות לקביעת פסיקה אחידה בבית הדין הרבני:
יודגש כי אף אם קיימים חילוקי דעות בפוסקים לגבי קביעה זו של קרבת האב יתר על האם לגבי חיוב מזונות מדין צדקה, הרי כל אימת שזו נתונה במחלוקת, הרי דיין שסבור שכך הוא דין תורה, "אינו יכול לפסוק אחרת", לא כאן המקום להאריך בנושא זה אך די להזכיר את דברי כב' אב"ד הרב אוריאל לביא מיום כ"ח בטבת התשע"ח (15/01/2018) בתיק מס' 938836/12 שכתב:
זאת מאחר שכלל יסוד בפסיקת בית הדין, שבית הדין אינו רשאי לאמץ פסיקה של דיין אחר כשהוא סבור שאין האמת כמותו.
הדיין הרב לביא שליט"א מביא לקביעה זו מקורות רבים, להלן יצוטטו דברי הרא"ש שהובאו בטור חו"מ סימן כ"ה וברמ"א. בספר "פלפולא חריפתא" על הרא"ש (אות צ') כתב לבאר את דברי הרא"ש וז"ל:
כשזה הדיין פוסק כאחד מהם בלא דעת עצמו, א"כ אין כאן דין כלל. ומכאן שגם שלשה שישבו בדין ושנים מהם חלוקים, לא יאמר השלישי, אף אני כמוהו של אחד מהם בלא ראיית טעמו, אלא לפסוק כמי מהם שירצה, שגם זה דין שקר, והוא פשוט. (ההדגשה אינה במקור).
ולעניינינו, בית המשפט העליון 'אינו יכול' להכריח דיין לפסוק כי חיוב צדקה הינו שוויוני בין ההורים, כל עוד ובמידה ואותו דיין הסיק כי ע"פ ההלכה לאב דין קדימה בחיוב הצדקה – שכן לו יקבע כן אותו דיין הלכה למעשה כנגד דעתו שלו, הרי שדינו ע"פ ההלכה דין שקר ודינו כגזלן לכאורה.
אגב יצוין כי תפיסה זו מעבר להיות תפיסה הלכתית, תפיסה זו תואמת לחלוטין את לשון החוק שקבע בסעיף 12 לחוק הדיינים, תשט״ו–1955 כי:
"אין על דיין מרות בעניני שפיטה זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן"
כלומר הדיין חייב לדון לפי כללי ההלכה, ולכאורה כל הוראה אחרת מבית המשפט העליון תהיה מנוגדת לחוק.
פרמטרים נוספים בדין תורה שבית המשפט העליון התעלם מהם:
כידוע, ע"פ ההלכה אישה נשואה משועבדת לבעלה ועל כן היא פטורה מן הצדקה, הדברים מפורשים בשולחן ערוך בסימן רנ"ג סעיף ד' וז"ל:
"גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים, וכמה הוא דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותם"
כאן עולה השאלה, במידה ומדובר בבני זוג ששניהם משתכרים שכר גבוה, של 40,000 ₪ כל אחד (לשם הדוגמה), כשבהתאם נפסקו מזונות שוויוניים בין אותם שני בני זוג לאחר שהתגרשו, ובכן מה יהיה הדין במידה והאישה נישאה, האם תוכל להגיש בקשה להגדלת מזונות בשל שינוי נסיבות ?
כלומר הגם מבחינה כלכלית לא קרה שום שינוי, אך מבחינה הלכתית האישה העשירה שהייתה עד כה גרושה ויכלה לתת מכספה הרב לצדקה החליפה כעת סטטוס והיא נשואה, ועל פי ההלכה היא משועבדת כעת לבעלה ולכן אינה יכולה לתת סכום גדול לצדקה על פי ההלכה אלא בהסכמת בעלה (כן בשו”ע סימן רמ"ח סעי' ד' ובעוד) ובכן האם בית המשפט יקבל את טענה שכזו? – סביר להניח שלא, ועל כך גם קבל בית הדין בבאר שבע (מובא לעיל) "ושמא זהו גורלו של המשפט העברי כאשר הוא מתפרש על ידי מי שאין התורה בלבד נר לרגליו".
התערבות בית המשפט העליון בפרשנות הלכתית:
לאחר שהובהר כי הלכת בית המשפט העליון עשויה להוות סתירה או סתירה מוחלטת לדין תורה, נפנה לבחון את פסיקותיו של בית המשפט העליון ביחס להתערבותו שלו בפרשנות הדין העברי ע"י בית הדין הרבני.
ובכן כעולה מפסיקותיו של בית המשפט העליון עצמו, הוא אינו מתערב בפרשנות הפסיקה הלכתית של בית הדין הרבני, ראו לדוג' מתוך בג"ץ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל [פורסם בנבו] (23.10.07) פסקה 3 לחוות דעתה של השופטת חיות:
"ודוק – בית משפט זה אינו שם עצמו פוסק בענייני הלכה והוא מושך ידו מהתערבות בשאלות הלכתיות"
וכן בג"ץ 8872/06 בו ביקש אדם את התערבותו של בית המשפט העליון בענייני כשרותו של גט, כתב השופט רובינשטיין שם כך:
ד. אין מקום להיעתר לעתירה. "בית משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, לא כל שכן באלה העוסקות בלב ליבה של סמכות בית הדין" (בג"צ 1521/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם) – ההדגשה הוספה; בג"צ 11815/05 שלמה נ' שלמה (טרם פורסם); בג"צ 5747/03 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(5) 776). העתירה מיוסדת על דרישת העותר לתת תוקף הלכתי להודעה שמסר, ובשאלה הלכתית זו בוודאי שלא יתערב בית משפט זה. במקום אחר ציינתי:
"ההלכה, ככל שיטה משפטית, היא מערכת מורכבת הכוללת איזונים וחילוקים דקים, עד שהמשנה, חיבור יסוד הלכתי, אומרת על חלק מתחומי ההלכה כי "הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה, חגיגה, א' ח'), ואלה מסורים לחכמי ההלכה ולא לחכמי המשפט (ראו דברי Chief Justice Burger בפסק הדין האמריקני United States v. Lee 455 U.S. 252 (1982), בעניין פירוש כתבי קודש…). הדעת נותנת, כי ככלל יימנע בית המשפט מהתערבות במערכת עדינה זו, שאינה בתחום מומחיותו" (בג"צ 2957/06 חסן נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)).
אכן, ענייני גיטין וכשרותם הם יסוד מרכזי בסמכויות בית הדין הדן על-פי דין תורה, ובית משפט זה לא ישים עצמו פוסק בענייני הלכה".
עתירות שוות בתוכנן האחת תדחה ושניה תתקבל:
כפועל יוצא מהמוצע עד כה, ייתכן בהחלט ונהיה עדים בעתיד למציאות משפטית מעניינת לפיה אם יוגשו שתי עתירות בפני בית המשפט העליון כנגד שני פסקי דין האחד של בית הדין הרבני (ואז ישב בית המשפט העליון כבג"ץ) והשני של בית המשפט האזרחי ששניהם פסקו כי האם אינה חייבת בצדקה למרות השתכרותם השווה של ההורים והמשמורת המשותפת, בהתאם לאמור, הרי שסביר להניח שהעתירה כנגד בית המשפט האזרחי תתקבל בעוד העתירה כנגד בית הדין הרבני תדחה, שכן כאמור גם בית המשפט העליון קובע כי בית הדין הרבני חופשי לפרש את ההלכה ע"פ הדין העברי כפרשנותו ושאין ביהמ"ש הגבוה יכול להתערב לו בפרשנותו את המשפט העברי, מה שאין כן בית המשפט האזרחי מוודאי שפרשנותו חייבת להיות כפופה לבית המשפט העליון .
שורת סיום
האמור עד כה, הינו ע"פ הנתונים המשפטיים וההלכתיים ופסקי הדין הנמצאים בידינו כיום, כידוע לעתים המציאות המשפטית דינמית ומביאה הפתעות, על כן הדברים האמורים אינם קביעת מסמרות אלא תמונת המצב כפי שהיא משתקפת כיום, ימים יגידו כיצד אכן השפיעה פסיקת העליון ואם בכלל השפיעה על בתי הדין הרבניים.
