מאגר פסקי דין

פסק דין

בפני ביה"ד תביעת אשה שנתגרשה לפני כשש שנים, לעדכון גובה סכום חלקה בפנסיה התקציבית של הגרוש שלה, כך שיחושב על פי המשכורת שקיבל הגרוש במועד פרישתו, ולא לפי המשכורת שקיבל במועד הפירוד.

מנגד טוען הנתבע כי עליית המשכורת אחר הפירוד שייכת לו בלבד, ואין לתובעת חלק בה.

יצוין כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית בעלת משמעות לפסק הדין.

למען הסדר הטוב יש להעיר כי התיק נפתח בתחילה על ידי הגרוש לקראת פרישתו. אולם אחר איסוף הנתונים, בהגיע הצדדים לדיון בביה"ד, הובהר כי בפנינו תביעה של הגרושה. ביה"ד איפשר לצדדים להמשיך את הדיון בתיק זה ללא צורך בפתיחת תיק נוסף.

רקע עובדתי רלבנטי מוסכם

הצדדים נישאו כדמו"י ב-01.01.92, והתגרשו ב-15.03.09. הנתבע עבד כאיש קבע בצה"ל. ביום הגירושין היה בעל דרגת רס"ב. משכורתו האחרונה של הנתבע ביום הפירוד, 31.12.08, עמדה על סך 18,293 ₪.

בהסכם גירושין, אשר קיבל תוקף פס"ד ב-31.03.09, נקבע:

23. מוסכם על הצדדים כי האשה זכאית למחצית מזכויות הפנסיה שנצברה לבעל במהלך התקופה שמ-1.1.92 ועד 31.12.08 (דהיינו – 16 שנה). [הטעות במקור. מדובר על 17 שנה.]

24. אשר על כן מוסכם שמהמועד בו יתחיל הבעל לקבל את כספי הפנסיה, ובכל 10 לחודש, תקבל האשה מהבעל את חלקה היחסי מהפנסיה הצבאית שתשולם לבעל. האישה תקבל את חלקה היחסי מסכום הפנסיה החודשי מדי חודש בחודשו. האישה תהא זכאית לחלקה היחסי האמור מסכום הפנסיה ברוטו (דהיינו כל התשלומים השוטפים) בניכוי מס הכנסה (בגין עבודה יחידה), ביטוח בריאות ממלכתי וניכויי ביטוח לאומי.

25. עד 31 לינואר מדי שנה ימציא הבעל לאישה עותק מ-12 תלושי הפנסיה שלו לשנה שהסתיימה.

כשנתיים לאחר הגירושין קיבל הנתבע דרגת רנ"ג. עקב כך עלה שכרו כדלהלן:

בסיום רס"ב (חודש 3/11) עמדה משכורתו על סך 20,650 ₪, ובתחילת רנ"ג (חודש 4/11) עמדה על 21,349 ₪.

בתאריך 31.07.13 פרש הנתבע מעבודתו בצה"ל. ביום הפרישה עמדה משכורתו של הנתבע על 23,024 ₪.

על פי חישובי האקטואר, חלקה של התובעת לפי חישוב המשכורת האחרונה במועד הפירוד יעמוד על סך 2885 ₪ לחודש. בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן ממועד הפירוד עד למועד הפרישה, יעמוד סכום זה על 3,235 ₪ לחודש.

(לאחר גיל 67 של הבעל, עם קבלת פטור מכמה מניכויי החובה המפורטים בהסכם, יעמוד חלקה של האשה על סך 3,025 ₪ לפני הצמדה. כך לפי חוו"ד האקטואר הראשונה, סעיף 6.3.5.)

בחישוב על פי המשכורת האחרונה במועד הפרישה, יעמוד חלקה על סך 3,631 ₪ לחודש. (ולאחר גיל 67 על סך 3,807 ₪. כך לפי חוו"ד האקטואר השניה, סעיף 7.)

ההפרש בין שני סכומים אלה הוא הנדון בתביעה שבפנינו.

תקציר התנהלות התיק

בתאריך 21.02.13 פתח הנתבע תיק בביה"ד, וביקש לממש את פסק הדין ולפעול על פי האמור בהסכם.

בתאריך 22.04.13 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת למינוי האקטואר פרופ' רמי יוסף, לחישוב זכויות הצדדים על פי ההסכם. בו ביום נתן ביה"ד החלטה למינוי האקטואר המבוקש.

כאמור לעיל, בתאריך 31.07.13 פרש הנתבע מעבודתו בצה"ל.

בתאריך 06.02.14 נתקבלה בביה"ד חוות הדעת הראשונה של האקטואר. בסעיף 6.3 עסק האקטואר בגובה חלקה של האשה בפנסיה התקציבית של הבעל. השכר הקובע לפנסיה, אשר עליו התבסס האקטואר בחישוביו היתה המשכורת ביום הפירוד, בסך 18,293 ₪. ביה"ד הורה לצדדים למסור את תגובותיהם באשר לחוו"ד האקטואר.

בתאריך 01.04.14 התקיים דיון בביה"ד. בדיון זה נתחוור לביה"ד כי בין הצדדים מחלוקות רבות, מעבר לאלו שהובאו בפני האקטואר. לפנים משורת הדין סייע ביה"ד לצדדים להגיע להסכמות במכלול העניינים שביניהם. הסכמות הצדדים פורטו בפרוטוקול הדיון, וביה"ד החתים אותם על תדפיס הפרוטוקול. בהחלטת ביה"ד בתאריך הנ"ל נתן ביה"ד תוקף פסק דין להסכמות אלו.

להלן סעיפי ההסכמות הרלבנטיים לפסק דין זה:

ד. החל מחודש מאי 2014 הבעל ישלם לאשה את חלקה בפנסיה מידי חודש בחודשו עפ"י דו"ח האקטואר הנ"ל.

ח. הבעל ימציא לב"כ האשה דף מרכז של הסכומים שקיבל עם פרישתו מצה"ל עם מסמך מצה"ל בדבר אופן חישוב הפנסיה של הבעל בפועל.

י. לאשה זכות להגיש כל בקשה לעניין… ולעניין חלקה בפנסיית הבעל ובזכויות שנצברו לבעל מצה"ל.

בתאריך 18.05.15 מימשה האשה את זכותה מכוח סעיף י' בהסכמות הנ"ל, והגישה לביה"ד בקשה המהווה, למעשה, כתב תביעה בסוגיה שבפנינו. אף שבכתב התביעה נזכרים כמה עניינים, לאחר הדיון ביום 19.11.14, כפי העולה מסיכומי התובעת מיום 26.01.15, נותר להכרעת ביה"ד עניין אחד, והוא שאלת אופן חישוב חלקה של התובעת בפנסיה התקציבית של הנתבע.

בהחלטה מיום 21.08.14 הורה ביה"ד לאקטואר להתייחס לאמור בתביעה בעניין זה.

חוות דעת האקטואר נתקבלה בביה"ד ביום 16.09.14.

בדיון ביום 19.11.14 הציע ביה"ד לצדדים בדרך של פשרה מוסכמת, להפריד בין עליית השכר הרגילה, שבה תיטול האשה חלק, לבין עליית השכר כתוצאה מן העלייה בדרגה, שתינתן לבעל בלבד. שני הצדדים סירבו להצעת הפשרה. ביה"ד הורה לבעל להמציא את תלושי המשכורת שלו לפני העלייה בדרגה ולאחריה, כדי לבחון מהו חלקה של העלייה בדרגה מתוך עליית השכר בכללה.

טיעוני הצדדים

לטענת התובעת בכתב התביעה מיום 18.05.14, ובבקשתה החוזרת מיום 03.08.14, יש לחשב את חלקה בפנסיה לפי המשכורת הקובעת ביום פרישת הנתבע מעבודתו, שהיא המשכורת הקובעת לעניין חישוב הפנסיה שלו. ב"כ התובעת טען כי חוו"ד האקטואר הראשונה, הצופה את משכורתו של הבעל בפרישתו על פי משכורתו ביום הפירוד הינה הערכה בלבד, ומשהגענו אל המציאות – אין עוד צורך להישען על הערכות. לטענתו, על הפרש משמעותי זה לבוא לידי ביטוי בחישוב מחודש של האקטואר באשר לחלקה של האשה.

בחוו"ד האקטואר השנייה, מיום 15.09.14, שלל האקטואר את המינוח "הערכה בלבד" שבו השתמש ב"כ התובעת, אך, למעשה, קיבל את עמדת התובעת במלואה. לדברי האקטואר, על אף שהתחשיב בחוו"ד הראשונה נעשה על פי כל הכלים המקצועיים המדויקים, "יש לשאול מהו מנגנון ההצמדה הראוי לחישוב עליית שכר הבעל מיום הפירוד ועד יום הפרישה." מסקנתו היא: "שיטת ההצמדה הנכונה והמדויקת במקרה דנן היא להצמיד את הקצבה המגיעה לבעל לשיעור עליית השכר הקובע לפנסיה שלו בצה"ל, מכיוון שהפנסיה המשתלמת לו היא נגזרת מהשכר הקובע של הבעל במועד פרישתו." [ההדגשות שהיו במקור – הושמטו.]

בסיכומיו מיום 26.01.15, חזר ב"כ התובעת על טיעון ה"הערכה", וכטיעון נוסף הביא את עמדת האקטואר, כי יש לראות בעליית השכר "הצמדה".

בנוסף טען ב"כ התובעת, כי גם אם לא נקבל את טיעון ההצמדה, ונראה בעליית השכר מציאות חדשה, הרי שיש לאשה חלק בכל הזכויות שנוספו לנתבע אחר הפרישה, שכן הן מבוססות במלואן על הישגים שהשיג הנתבע בתקופת השיתוף. לחיזוק טענתו הגיש ב"כ התובעת לעיון ביה"ד את פסקי הדין של כב' השופט נפתלי שילה בתמ"ש 99-51923 משנת 2010, ואת פסק דינו של כב' השופט בן ציון גרינברגר בתמ"ש 10612/98 משנת 2006, אשר, לדבריו, אושר ע"י בימ"ש המחוזי. להלן יובאו ציטוטים רלבנטיים. עיקר עניינה של טענה זו הוא שיש הבדל מהותי בין פנסיה צוברת לבין פנסיה תקציבית. העיקרון של הפנסיה התקציבית הוא שהעובד מקבל 2% ממשכורתו האחרונה עבור כל שנת עבודה. נמצא שכבר בתום השנה הראשונה "צבר" העובד 2% ממשכורתו האחרונה, תהא אשר תהא. לפיכך בבואנו לחשב מהו גובה הפנסיה שצבר עד שנה מסוימת, עלינו לחשבו באחוזים המתאימים מתוך המשכורת האחרונה. על פי טיעון זה, יש לראות את עליית השכר לעניין הפנסיה לאחר תום תקופת האיזון, כ"פרי" של עמל ה"נטיעה" המשותפת בתקופת האיזון, ועל כן יש לתת לתובעת את חלקה בו כבכל תוצריה של תקופת האיזון.

מנגד טען הנתבע, שכל הקידום שהשיג אחר הגירושין, הינו פרי עמלו האישי, ושאין זה הוגן שהאשה תיטול חלק בקידום שלו. עוד טען כי בשלהי תקופת האיזון התובעת לא סייעה לו בעבודתו, ואדרבא, בשל התנהלותה היה עליו לטפל בילדים בעצמו. לדבריו, אחר הפירוד יכול היה להתרכז בעבודתו ולהצטיין בה, והדבר מוכיח שהתובעת לא היתה גורם חיובי המסייע לו בקידומו בעבודה. לפיכך, לטענתו, אין להעניק לה זכות כלשהי מזכויותיו שלאחר הפירוד.

דיון והכרעה

בפתח הדברים יש לציין כי אין אנו עוסקים בפרשנות החוק, אלא במימוש הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף פסק דין בביה"ד. לפיכך עלינו לנתח את לשון ההסכם, ולבחון אם ניתן לקבוע על פיה את אופן חלוקתה של הפנסיה התקציבית של הנתבע שבפנינו.

דיון א': הסכם הגירושין

נקדים ונאמר, כי על פי דיני התורה, וכך גם על פי החוק, דיוק בלשון ההסכם הינו הבסיס לפרשנותו. [הכלל בשו"ע חו"מ סי' ס"א סעי' ט"ו, והיישומים רבים. ראו, למשל, בט"ז חו"מ סימן קז סעיף ג' ובפת"ש שם סק"ד, שם מדובר אפילו בתנאי שבעל פה.] עוד נקדים, כי כלל גדול בפרשנות הסכמים על פי דיני התורה הינו "יד בעל השטר על התחתונה". [לדוגמה, שו"ע חו"מ סימן מ"ב ובמקומות רבים נוספים.] דהיינו, אם יש פרשנות מתקבלת על הדעת הפוטרת את הנתבע מחיובו, יהיה על התובע, הבא מכוח השטר, להוכיח כי פרשנות זו אינה הפרשנות הנכונה.

לשון הסכם הגירושין, כמובא לעיל, הינה:

מוסכם על הצדדים כי האשה זכאית למחצית מזכויות הפנסיה שנצברה לבעל במהלך התקופה שמ-1.1.92 ועד 31.12.08.

על ניסוח זה "שנצברה לבעל", יש לשאול שתי שאלות:

האחת, מדוע בחרו הצדדים להשתמש בשורש צ.ב.ר. בהתייחס לפנסיה תקציבית, אשר, טכנית, איננה צבורה במקום מסוים אלא עומדת לזכותו של הבעל מכוח החוק? זאת בניגוד לפנסיה הצוברת, אשר כשמה כן היא, אכן צבורה בקרן מסוימת וממתינה עד למועד היגמלה בהגיע העובד לגיל הפרישה, ועל כן הלשון "נצברה" מתאימה לה בדיוק.

והשניה, מדוע השימוש בלשון עבר, "שנצברה", ולא בלשון עתיד "שתיצבר לבעל" או "שיצבור הבעל מכוח עבודתו בתקופה…"?

שתי השאלות מטילות סימני שאלה כבדים על פרשנותו של ב"כ התובעת, שזכויותיה של הנתבעת בפנסיה התקציבית ממשיכות לגדול גם לאחר הפירוד.

הלשון המתבקשת הראויה לפנסיה תקציבית, אשר תתאים למעמדה המשפטי שאליו טוען ב"כ התובעת, צריך היה להיות: "מוסכם על הצדדים כי האשה זכאית למחצית מזכויות הפנסיה אשר יקבל הבעל מכוח עבודתו בתקופה…"

באשר לשאלה הראשונה, ניתן להסביר כי הלשון מושאלת, וכי גם צבירה רעיונית היא צבירה לכל דבר ועניין. באשר לשאלה השנייה ניתן להסביר כי לפי תיאוריית ה"פרי", הזכויות כבר צבורות ועומדות בכוח, כמו הפרי אשר צורתו כבר גלומה במטען הגנטי של הנטיעה, עוד לפני צאתו אל הפועל. הסברים אלה, אינם מבטלים את השאלות מיסודן. לפי העיקרון ש"יד בעל השטר על התחתונה", חובתנו לבחון גם הסברים אפשריים אחרים לביטויים אלה, וחובת הראייה באשר להסבר הנכון במקרה שלפנינו, מוטלת על התובעת, שהיא "בעל השטר."

להלן כמה אפשרויות נוספות להבנת הבחירה בלשון זו.

אפשרות אחת היא לטעון שהמילה "שנצברה" באה לחזק את מעמדה של הפנסיה התקציבית, ולראות אותה כאילו היא צבורה על אף שבפועל אינה צבורה. לפי פרשנות זו ייתכן שיש מקום לקבל את עמדת התובעת. זאת, כמובן, בכפוף לדיון ב', כדלהלן. [ראו מעין זה, למשל, בבא בתרא קל"ח, ב.]

אפשרות שנייה היא שמילה זו באה לצמצם, ולקבוע כי לא יהיה לפנסיה התקציבית מעמד כלשהו העדיף על זו הצבורה. לפי פרשנות זו יש לדחות את התביעה מכל וכל. [ראו תשובת רשב"א חלק ב' סימן ע"ר, באשר לשאלה מתי אומרים "לטפויי קאתי", ומתי אומרים "לגרועי קאתי".]

אפשרות שלישית היא שהלשון פשוט הועתקה מלשונם של הסכמים אחרים, המיועדים לפנסיה צוברת, ואיש לא נתן את דעתו על כך שאין היא מתאימה לפנסיה תקציבית. להלן נדון במשמעותה של אפשרות זו לדינא.

אפשרות רביעית היא, שבעת ניסוח ההסכם, כתוצאה מוויכוח כזה או אחר בין באי כוח הצדדים, בחרו הצדדים להותיר את מעמדה המיוחד של הפנסיה התקציבית ללא התייחסות מפורשת בהסכם, (מעין "לקונה מדעת") מתוך הנחה ש"דיה לצרה בשעתה". אפשרות זו, שהצדדים היו מודעים לעניין ובחרו שלא להזכירו, על פי הכלל ש"יד בעל השטר התחתונה", מותירה את העניין ללא התחייבות מצד הנתבע, ופוטרת אותו מלשאת בתשלום הנוסף. לחיזוק אפשרות זו יש לציין כי בסעיף 24 נאמר בפירוש "הפנסיה הצבאית". והרי הכל יודעים כי פנסיה צבאית היא פנסיה תקציבית.

לדעתי, האפשרות הסבירה מכולן היא האפשרות השלישית. לא הכל יודעים, גם בין עורכי הדין מנסחי ההסכמים, על קיומם של פסקי דין המעניקים לבן הזוג זכויות בפנסיה תקציבית מעבר לאלו המגיעות לו בפנסיה צוברת. גם מהתנהלות התיק עד יום פרישתו של הנתבע, עולה כי ב"כ התובעת כלל לא חשב על כך שעדיף למרשתו להמתין עד לפרישת התובע, כדי לקבל את חלקה בעליית שכרו. רק בשל עיכובים בהתנהלות התיק, אשר לרובם אחראי דווקא הנתבע, נתגלו לפתע הנתונים החדשים, אשר הביאו את התובעת להגשת תביעה זו. העולה מכך הוא, שבעת חתימת ההסכם, התייחסו הצדדים אל הפנסיה של הבעל כאל כל פנסיה שבעולם, ועל כן נקטו בלשון הרגילה של כל פנסיה. נמצא שהמרכיב העיקרי הדרוש להתחייבות בשטר, דעת המתחייב, חסר באשר לדיניה המיוחדים של הפנסיה התקציבית, גם אם קיימים דינים כאלו.

לאור כל האמור נראה, כי גם אם מעמדה החוקי של הפנסיה התקציבית שונה מזה של הפנסיה הצוברת, הצדדים לא הביאו לידי ביטוי שוני זה בהסכם הגירושין, ואפשר שכלל לא ידעו עליו, ועל כן לא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום חלקה של התובעת בחישוב לפי המשכורת ביום הפרישה.

יש להעיר כי בסעיף 24 בהסכם הגירושין הנ״ל מופיע ביטוי אשר ממנו עולה, לכאורה, חיזוק לפרשנותה של התובעת, אך מעיון נוסף נראה כי לא כך הוא. לשון הסעיף:

אשר על כן מוסכם שמהמועד בו יתחיל הבעל לקבל את כספי הפנסיה, ובכל 10 לחודש, תקבל האשה מהבעל את חלק היחסי מהפנסיה הצבאית שתשולם לבעל. האישה תקבל את חלקה היחסי מסכום הפנסיה החודשי מדי חודש בחודשו. האישה תהא זכאית לחלקה היחסי האמור מסכום הפנסיה ברוטו (דהיינו כל התשלומים השוטפים) בניכוי מס הכנסה (בגין עבודה יחידה), ביטוח בריאות ממלכתי וניכויי ביטוח לאומי.

במבט ראשון נראה מן המילים ״שתשולם לבעל״ כי כאן נקבע שחלקה של האישה יחושב לפי תשלומי הפנסיה בפועל, המחושבים לפי המשכורת האחרונה ביום הפרישה, ולא ביום הפירוד. זו ראייה, לכאורה, לעמדת התובעת. אך בהמשך הסעיף נפגעת חד משמעיותה של פרשנות זו, שכן מתברר שעיקר העניין הוא שהתשלום יהיה חודשי, ויחושב מדי חודש בכפוף לניכויים השוטפים. כך מוסברת גם הדרישה בסעיף 25, להצגת תלושים מדי שנה, לצורך מעקב אחר הניכויים (שאמורים להשתנות בהגיע הבעל לגיל 67, כמפורט בחוו״ד האקטואר), ולאו דווקא לצורך מעקב אחר עליית שכר הבעל.

דיון ב': דינה של הפנסיה התקציבית

נוסף על כל האמור, גם אם נניח לצורך הדיון, כי ניתן לקבל את טענת ב"כ התובעת באשר למשמעות ההסכם, עדיין יהיה עלינו לבחון את טענותיו באשר למהותה של הפנסיה התקציבית.

כאמור לעיל, שלושה הסברים שונים הציג ב״כ התובעת לביה"ד לטענתו:

1.   בתחילה טען כי חוו״ד הראשונה היא הערכה בלבד, ואילו השנייה היא ניתוח המציאות. על אף שהאקטואר שלל את השימוש במושגים אלה, חזר התובע על הגדרה זו בסעיף 2 בסיכומיו. להלן נראה שיש מקום לבחון הסבר זה.

2.    האקטואר שלל את השימוש במושגים אלה, אך אימץ את שיטת החישוב שביקשה התובעת בנימוק של ״הצמדה נכונה״.

3.    בהישענו על הפסיקה המקובלת, טען ב״כ התובעת כי מדובר על ״פרי״ של העמל המשותף ולא של ״הצמדה״.

טענת ה"הערכה" נשללה, כאמור על ידי האקטואר. אוסיף ואומר, שאילו היתה הנורמה בפנסיה תקציבית לבצע הערכה מקדימה ולאחר הפרישה לבצע עדכון סופי בהתאם למציאות, היה הדבר מצוין כשיגרה בפתחה של כל חוו"ד אקטוארית בפנסיה תקציבית: "זוהי חוות דעת זמנית. לאחר הפרישה תוגש חוות דעת סופית." לחילופין, היתה חוו"ד האקטואר מתייחסת כבר בעת הפירוד אל מצבו של העובד כפי שהוא, על סיכויי הקידום שלו ומשמעויותיהם, כפי שנעשה בהערכת שווי של עסק לצורך פירוקו, ואז הערכתו היתה סופית ללא קשר לקידומו של העובד בפועל. המצב הנוכחי, שבו מוגשת לביה"ד חוו"ד רגילה כמו בפנסיה צוברת, ואחרי הפרישה מוגשת תביעה לעדכון הסכום כפי עליית המשכורת מיום הפירוד עד יום הפרישה, אינו מתקבל על הדעת. על כן מסתבר שאין זו נורמה הידועה לכל, ובכך מקבלת חיזוק נוסף מסקנת דיון א'.

בטרם אתייחס אל שתי הסברות האחרונות, אקדים ואומר שאם נבין אותן כפשוטן, הרי שהן סותרות זו את זו, ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. אם בפירות עסקינן, מדוע לא אומד מקצוע האקטואריה את הסיכוי להשגת פירות אלה? האם יעלה על הדעת שיחושב שווי חברה ללא חישוב הסיכוי להופעת פירות נוספים בנכסיה? ואם בהצמדה עסקינן, הרי שמדובר בקרן עצמה, שערכה עלה, ולא בפרי של רווחים שצמח על גבה. להלן נראה כי גם האקטואר לא התכוון ל"הצמדה" במובן שמייחס לו ב"כ התובעת, וגם פסקי הדין לא התכוונו ל"פרי" במובן המלא של המילה.

טענת "ההצמדה הנכונה"

בבואנו לדון בשאלת "ההצמדה הנכונה", ראשית עלינו לבחון את דיני ההצמדה בפנסיה התקציבית עצמה, אחרי פרישת העובד, ללא קשר לאופן חלוקתה בין בני זוג. בעניין זה שונתה הוראת החוק בתאריך 31.07.09 ("מועד המעבר"), כמה חודשים אחר גירושי בני הזוג שבפנינו.

בחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל (1970) סעיף 8, נקבע כי עד למועד המעבר הנ"ל מוצמדת המשכורת הקובעת לשכרו של עובד באותה דרגה, ולאחר המועד הנ"ל היא מוצמדת אל מדד המחירים לצרכן. לפיכך, אילו פרש הבעל מעבודתו ביום הפירוד, היתה קצבתו מוצמדת לתקופה קצרה למשכורת עובד מקביל, ולאחר מכן למדד המחירים לצרכן. נבהיר כי גם לפני המועד המעבר הנ"ל, הקצבה לא היתה ממשיכה להתקדם בדרגה ובוותק, אלא רק מוצמדת אל שכר של עובד באותם דרגה וותק שבהם פרש העובד מעבודתו, ללא קידום.

אם כך, טענת ב"כ התובעת כי יש להצמיד את גובה חלקה של האשה לעליית משכורתו של הבעל, נשענת, למעשה, על העובדה שהבעל ממשיך לעבוד, שהרי אילו פרש, לא היתה משכורתו ממשיכה להתעדכן. נמצא, אפוא, שטענת "ההצמדה הנכונה" נשענת גם היא על הטענה השלישית, טענת ה"פרי", אשר מכוחה מגיע לאשה חלק בעליית שכרו של הבעל. שהרי אם נקבע שאין לאשה חלק בכך, מדוע להעניק לה הצמדה מעבר לזו של עובד שפרש מעבודתו?

טענת ה"הצמדה הנכונה" בפני עצמה, ללא הישענות על הטענה המשפטית באשר לזכותה של האשה ליטול חלק בעליית שכרו של הבעל – נראה שאין לה בסיס חוקי.

אוסיף, ואומר, שלהבנתי, גם האקטואר לא התכוון לנקוט עמדה בשאלה המשפטית, האם מגיעה לאשה חלק בעליית שכרו של בעלה אחר הפירוד, אלא רק לתת לביה"ד ולצדדים כלי עבודה פשוט לצורך חישוב גובה הקצבה המשתנה, ללא צורך בחישוב מחודש של כל הניכויים.

להבנת העניין, אקדים ואסביר את הידוע לכל, כי הצמדה, בהגדרתה, חייבת לכלול שני גורמים. אחד שבו אנו דנים, והשני, שאליו אנו מצמידים אותו. כאן, מה הוצמד אל מה? שכר העובד אל עצמו? לשון האקטואר היא, כפי שציטטנו לעיל: "להצמיד את הקצבה המגיעה לבעל לשיעור עליית השכר הקובע לפנסיה שלו בצה"ל, מכיוון שהפנסיה המשתלמת לו היא נגזרת מהשכר הקובע של הבעל במועד פרישתו". ברור! הקצבה המגיעה לבעל צמודה במהותה אל השכר הקובע שלו מכיוון שהיא נקבעת על פי השכר הקובע שלו! והרי אין זו הסוגיא הנדונה בפנינו. אנו דנים על חלקה של האשה, ולא על גובה הפנסיה של הבעל. אנו דנים על שאלה משפטית אשר ההצמדה המתוארת לעיל אינה יכולה להשפיע עליה.

ואכן, בסיום הסעיף הנ"ל בחוו"ד השניה, מחשב האקטואר את חלקה של האשה בפנסיה של הבעל, לפי האופן שהציע: "ולכן קצבת הפנסיה המגיעה לאישה ממועד פרישתו של הבעל מה-1.8.2013 מסתכמת ב: 3,631 ₪ עד הגיע הבעל לגיל 67 (מחושב ע"י הכפלה של 2,885₪ ב-23,024₪ וחלוקה ב-18,293₪) ". כלומר, טכנית, האקטואר אינו מחשב מחדש את גובה הקצבה של הבעל, את הניכויים, ואת חלקה של האשה על פי המשכורת הקובעת החדשה, אלא פשוט מכפיל את תוצאת חישובו בחוו"ד הראשונה, בשיעור עליית השכר של הבעל. מובן שמתימטית זה אותו דבר (בהנחה ששיעור הניכוי באחוזים לא עלה עקב חציית מדרגת שכר כלשהי…), אך נראה מתוך הדברים, שהאקטואר מפשט את דרך חישוב ההצמדה, כך שלא יצטרכו הצדדים לחזור אליו עם כל עלייה בקצבה, ומעניק לצדדים "כלי עבודה" פשוט לצורך עדכון גובה חלקה של האשה.

אמנם, ניתן היה לטעון, ונראה כי כך הבין ב"כ התובעת, כי כוונת האקטואר היא, שעליית שכר העובד המסוים שבפנינו מוצמדת אל שכר עובד ממוצע בצה״ל בעל דרגה וותק דומים לעובד שבפנינו. בתחילה, העריך האקטואר כי עלייתו תהיה צמודה, פחות או יותר, למדד המחירים לצרכן, ובדיעבד, אחרי שהתברר ששכרו עלה בהרבה, נמצא שהשכר הנוכחי "מגלה למפרע" שזוהי ההצמדה הראויה לעובד זה. על תיאוריה זו יש להעיר, כי אם כך הוא, צדק ב"כ התובעת אשר הגדיר את חוו"ד הראשונה כ"הערכה בלבד", אשר יש לבטלה עם הגיע הנתון המציאותי. ומדוע, אם כן, שלל האקטואר את השימוש במונח זה? ושנית, אם אכן כך הוא – מדוע לא נתבקש נתון זה מצה״ל כבר בעת עריכת חוות הדעת הראשונה? האם אין מקצועו של האקטואר מחייב קבלת נתונים ספציפיים מן המעביד המדובר? ולפחות בדיקה של עובדים בעלי ותק דומה בשירות המדינה בכללו? אילו כך נעשה, סביר שמסקנות חוו"ד הראשונה היו דומות למסקנות חוו"ד השנייה. ובמקרה שהיה ביניהן פער גדול, היה בכך חיזוק לטענת הנתבע כי השתדלותו המיוחדת היא שהביאה לעליית שכרו מעבר לעלייה הממוצעת. אך משהדבר לא בוצע, יש להניח כי מקצועית אין הדבר כלול במשימתו של אקטואר, מן הסיבה הפשוטה, שההיגיון הפשוט הוא, שכמו בפנסיה הצוברת, אין לאשה חלק בעליית שכרו הצפויה של הבעל, ועל כן אין מקום ל"הערכה" או ל"הצמדה נכונה" שנעשית בדיעבד, אחרי ששכרו כבר עלה בפועל.

אין זאת אלא, שכוונת האקטואר היתה, שטכנית, עליית הפנסיה צמודה לעליית השכר בפועל, מכיוון שהיא נקבעת על פיה. לפיכך, אם יקבע ביה"ד, משפטית, שהאשה זכאית לחלק זה בעליית שכרו, יוצמד גם חלקה אל אותה עליית שכר. אך אם יקבע ביה״ד, משפטית, שהיא אינה זכאית לחלוק בעליית שכרו של הגרוש שלה, ושמרגע הפירוד עליית השכר, ובעקבותיה עליית גובה הפנסיה, שייכת לעובד בלבד, או אז נחזור אל חוו"ד הראשונה, בתוספת הצמדה למדד בלבד. לאקטואר לא היתה כל כוונה לחרוג מתפקידו ולקבוע קביעה משפטית כלשהי, אלא רק, כבכל חוו"ד אקטוארית, להציג בפני ביה"ד את משמעותה הכלכלית של הקביעה המשפטית, הנתונה להחלטת ביה"ד.

תיאוריית ה"פרי"

ביסוד הדיון בשאלת ייחודה של פנסיה תקציבית לעניין חוק יחסי ממון, ולעניין יישום הסכמי גירושין לחלוקה על פיו, עלינו להבין תחילה איך נבנית הפנסיה התקציבית לאורך שנות עבודתו של העובד. כידוע, העובד זכאי ל-2% ממשכורות האחרונה עבור כל שנת עבודה. [לשון החוק הנ"ל סעיף 20, וכן הוא בחוק שירות הקבע בצבא ההגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"ה (1985) סעיף 14, "סכום השווה לחלק השש מאות ממשכורתו הקובעת כפול במספר חודשי שירותו…" שישית אחוז לחודש בלשון החוק היא שני אחוזים לשנה בלשון העם.] דהיינו, עובד שפרש אחרי 20 שנה, זכאי ל-40% ממשכורתו האחרונה במועד פרישתו. משום כך, התובע, ופסקי הדין שציטט, מתייחסים אל הסכום המשולם לעובד מיום פרישתו, כאילו נצבר לאורך השנים, בחלוקה שווה בין שנות העבודה. זאת לפי הכלל שעבור כל שנת עבודה זכאי העובד ל-2% ממשכורתו ביום הפרישה. נמצא, לשיטתם, שעבור השנה הראשונה מקבל העובד סכום זהה לזה שהוא מקבל עבור השנה האחרונה: שני אחוז עבור כל אחת מהן.

להבנתי, לא כך הוא. ההיגיון הפשוט הוא, שכשם שעלתה המשכורת, כך עולה זכותו של העובד לקצבה. לפיכך נכון יהיה יותר, בעיניי, לנתח את עליית גובה הקצבה לאורך השנים, כך שבכל שנה מקבל העובד גם שני אחוזים נוספים, עבור שנת העבודה הנוכחית, וגם את ההפרש בין חישוב גובה הקצבה לפי השכר הקובע של סוף השנה הנוכחית לבין זה של סוף השנה הקודמת.

לדוגמה, אם שכרו של עובד עלה במהלך השנה ה-21 לעבודתו מ-10,000 ש״ח ל-11,000 ש״ח, הרי שעבור שנה זו הוא זכאי לשני מרכיבי חישוב בגובה הפנסיה שלו: גם עלייה מ-40% ל-42%, וגם עלייה בשכר הקובע, כך ש-42 האחוזים יחושבו מתוך ה-11,000 ולא מתוך 10,000. על עצם שיטת החישוב אין מחלוקת. אך בעיניי חשובה ההגדרה: שני מרכיבי עליית גובה הפנסיה ניתנים עבור השנה הנוכחית בלבד. הם אינם ״מגלים למפרע״ שעבור כל שנה ושנה קיבל העובד 2% מ-11,000. הם אינם מבטאים ״הצמדה נכונה״ של גובה הפנסיה. והם אפילו לא ״פירות״ של השנה שעברה. הם שני מרכיבים הניתנים עבור השנה הזו, ועבורה בלבד. נמצא שאם בשנה זו אין שיתוף – אין סיבה לחלוק בעליית גובה הפנסיה אשר לה זכאי העובד מכוח שנה זו.

להוכחת ניתוח זה אשאל, מה יקרה אם יחליט העובד לעזוב את עבודתו אחרי השנה ה-20? מובן שהוא יקבל רק 40%, ורק מתוך שכרו ביום הפרישה בתום השנה ה-20. נמצא, ששני מרכיבי עליית גובה הפנסיה הינם תוצאה של עבודתו בשנה ה-21. החלטת העובד להמשיך לעבוד במקום עבודתו הינה החלטה שלו בלבד. על כן אין זה מתקבל על הדעת שגרושתו תחלוק עמו בעליית גובה הפנסיה שהיא תוצר של עבודתו בשנות הפירוד. במשנה תוקף אמורים הדברים במשרה שבה יכול גם המעביד לפטר את העובד, או לא לחדש את חוזה העסקתו, לפני הגיעו לגיל הפרישה. כאן ברור לכל שהזכות לקבלת פנסיה גבוהה יותר לא היתה גלומה בשנות העבודה הראשונות, אלא נרכשה בשנות העבודה האחרונות.

אוסיף כי גם בלשון החוק אין כל זיקה בין השנים שעברו לבין גובה הקצבה: לא נאמר "חלק השש מאות ממשכורתו החודשית עבור כל חודש מחודשי שירותו" אלא "כפול מספר חודשי שירותו". דהיינו, מדובר בשיטת חישוב המתעדכנת לפי הוותק של העובד בהתחשב במשך עבודתו, ולא בתמורה לחודשי השירות בעבר.

בניתוח זה של מבנה הפנסיה התקציבית, עדיין לא ניתן מענה לתיאוריית ה״פרי״ במהותה. אם באמת מדובר בפירות של השקעה משותפת, מדוע לא לחלוק בהם?

לפני שאשיב, אוסיף כמה שאלות: אם באמת עליית השכר היא פרי, ואם באמת הגרושה היא שותפה – מדוע עליה להמתין עד לפרישת העובד לגמלאות? מדוע לא תדרוש גם בתקופת עבודתו את המחצית המגיעה לה מתוך עליית השכר, עקב השקעתה מרובת השנים בקרן, אשר הניבה את עליית השכר? עוד אשאל, מדוע לא נפעיל הגיון זה גם בפנסיה צוברת? אם שכרו של בן זוג עלה לאחר גירושיו הרי שגם הפרשותיו לקרן הפנסיה הצוברת עלו בהתאם, והכל כ"פרי" העמל המשותף בתקופת השיתוף. ולמה ייגרע חלקה של אשה שלבעלה פנסיה צוברת מזו שלבעלה פנסיה תקציבית?

התשובות המתבקשות הן, שהגרושה אינה שותפה בבעלות על גופו ועל כוח עבודתו של הגרוש שלה, וששכר עבור עבודה שוטפת אינו ״פרי״ של שנות עבודה קודמות. מדוע, אם כן, לעניין הפנסיה עבור שנה זו עלינו להתייחס אל התובעת כשותפה גם בעליית השכר שהתרחשה במהלך שנה זו, ושניתנה לעובד עבור עבודתו?

אם נפרש את פסקי הדין כך שהם מתייחסים אל הגרושה כשותפה מלאה בעליית שכרו של הגרוש, תיווצר, לכאורה, מציאות בלתי נתפסת: אילו היה מדובר בפירוק שיתוף בנכס, בחברה או בעסק, היה ברור לכל שהערכת השווי כוללת את כל מרכיבי הסיכוי להשגת רווחים ולעליית ערך החברה, ומרגע שנקבע השווי ובוצע פירוק השיתוף, אין עוד לשותף הפורש כל בעלות על חלקו-לשעבר, גם אם הוא יניב רווחים הרבה מעבר לצפוי. והנה לפנינו, כשמדובר על אדם, שאינו חפץ ואינו נכס, ואינו חברה בבעלות משותפת, לפתע צופה בו "האח הגדול" אחרי הפירוד ואחרי פירוק השיתוף, ומבקש ליטול חלק בעליית שכרו מעבר לצפוי בדו"ח האקטואר. להלן נראה שגם כב' השופטים הרגישו בבעייתיות זו, והשיבו עליה בדרך הנראית בעיניהם.

אין זאת אלא, שגם האומרים ״פרי״ אינם מתכוונים לכך במלוא מובן המילה. כוונתם היא רק להדגים באמצעות משל הפרי את מבנה הפנסיה התקציבית, כמוסבר לעיל. להבנתם הזכות הגלומה בעבודתו של העובד בשנה הראשונה להתמיד ולהמשיך עד השנה ה-21, מעניקה, למפרע, כבר בשנתו הראשונה את הזכות להמשיך לעבוד עד השנה ה-21, ולקבל, בהגיעו לפרישה, 2% מגובה שכרו ביום הפרישה. כל ההבדל הוא שלדעתי, זכות זו אינה גלומה, והיא נרכשת רק בשנה ה-21 על שני מרכיבי עליית גובה הפנסיה, ואילו לדעתם בשנה ה-21 יוצאת אל הפועל בשנה ה-21 זכות שהיתה גלומה כבר בשנה הראשונה.

להלן קטע מתוך דברי כב' השופט גרינברגר, אשר ממנו עולה כי גם הוא אינו מתכוון לקבוע באופן מוחלט, שכל קידום של בן זוג אחר הגירושין הינו בר איזון כ"פרי" של השקעה משותפת:

ברי לכל כי זכותה של בת הזוג לקבל את חלקה בנכסים או זכויות של בן זוגה תלויה בשאלה מתי נקבעה זכותו של בן זוג לקבלו (עבור שירותים שכבר נתן) ולא מתי הוא מקבלו בפועל; שכן, אחרת לא היה ניתן לכלול זכויות פנסיוניות שטרם מומשו בעת הפירוד כנכסים ברי איזון. אי לכך, אין זה משנה אם מקבל בן הזוג את המשכורת הקובעת את גובה תשלומי הפנסיה לפני או אחרי הפירוד, ואין זה משנה אם בעת הפירוד ניתן היה לקבוע מה יהיה גובה הפנסיה בעת הפרישה. מה שקובע הוא כי במועד הפירוד כבר הוקנתה לנתבע הזכות לקבלת פנסיה עתידית, ובמסגרת זכויות אלו אף הוקנתה לו – כבר בעת הפירוד – הזכות בעת הפרישה להשתמש במשכורת העתידית שיקבל בסמוך לפני הפרישה לצורך קביעת הפנסיה. אי לכך, גם לתובעת הוקנתה זכות זו, לפי חלקה היחסי.

למסקנה זו נגיע אף אם נבחן את שיקולי הצדק הרלוונטים. אין חולק כי במהלך הנישואין תורם כל אחד מבני הזוג את חלקו מתוך ציפייה ליהנות בעתיד מהפירות המשותפים. לאורך השנים ממלאים בני הזוג את תפקידיהם בבית המשותף, רוכשים את מעמדם בעבודה ויוצרים את הבסיס לקידום בעתיד. אין ספק כי תרומתו של בן הזוג האחד לקידומו של בן הזוג השני בעבודה הינה הדוקה ובלתי ניתנת להפרדה. במצב האידילי נהנים בני הזוג בצוותא מפירות אלה בהווה ובעתיד עם פרישתם מעבודה. ואולם, במצב שאחד מבני הזוג מתקדם בעבודתו לאחר פרידה וגירושין, קשה יותר להכיר בקשר הישיר שבין תרומת בת הזוג לחיי בני הזוג בצוותא לבין הקידום המאוחר יותר עת כבר לא חיים בני הזוג יחד. האם ראוי במקרים אלה לנתק את המעמד הנרכש לאורך השנים מבן הזוג אשר תרם לכך בשנים שלפני הפירוד?

סבורני כי במקרה של תקופת נישואין ארוכה, לא בנקל ניתן יהא לנתק את הקשר בין החיים המשותפים לפני הפירוד לקידומו של בן הזוג בעבודה לאחר הפירוד. בקידום זה כאמור מגולמת גם תרומתו של בן הזוג השני לאורך השנים, ואם כי ודאי יהיו מקרים שהקידום המאוחר כלל אינו קשור לתרומת השנים הקודמות, הנטל להוכיח ניתוק בין הקידום לאחר הפירוד לבין תקופת הנישואין מוטל על הטוען לכך.

29. טוען הנתבע שאם תאמר כן לא פקעו יחסי הממון ולא ניתק חבל הנישואין.

ואולם, כאן ראוי לדייק: יחסי הממון אכן פקעו וחבל הנישואין ניתק, ברם יחד עם זאת אין להתעלם מהמטען הרב שנושא כל אחד מבני הזוג עם הפירוד אשר נרכש במהלך החיים המשותפים, ומלווה אותו המשך אף לאחר הפירוד.

כך בענייננו: התובעת והנתבע חיו בצוותא למעלה מ- 30 שנה של חיי שיתוף…

שלוש נקודות ראויות לציון לענייננו מתוך הקטע הנ"ל: א. עיקר קביעתו של כב' השופט גרינברגר מתבססת על הבנתו כי בפנסיה התקציבית כבר הוקנתה לעובד ביום הפירוד הזכות לקבל את תשלומי הפנסיה לפי יום הפרישה. ב. כב' השופט סבור כי בכך באים לידי ביטוי עקרונות הצדק הטבעי הרלבנטי. ג. גם כב' השופט מבין כי חובתנו להגדיר חד משמעית שיחסי הממון פקעו. אלא שלדעתו, אף על פי כן יש לשים לב אל המטען הרב שנושא כל אחד מבני הזוג עם הפירוד. כלומר, אין מדובר בקביעה משפטית מוחלטת, אלא בצורך לאזן בין ניתוק קשר יחסי הממון הרשמי בכל הכלים העומדים לרשותנו ביום הפירוד, לבין מטען משותף שלא ניתן לאזנו בכלים הכלכליים הרגילים ויש לתת עליו את הדעת, לעתים, גם שנים אחר כך.

גם פסק הדין של כב' השופט שילה (תמ"ש 99-51923) מתייחס אל הפסיקה באופן דומה:

14.במקרה דנן, הנסיבות קצת שונות. הצדדים היו נשואים רק תשע שנים מתוך עשרים וחמש השנים שבהן היה התובע בשירות קבע כאשר מתוכן, עשר שנים היו לאחר הפירוד. למרות זאת, מאחר ומאז הפירוד ועד הפרישה עלה התובע רק בדרגה אחת ורוב קידומו בסולם הדרגות היה בתקופת החיים המשותפים, איני סבור כי יש לנתק בין התקופות ובהחלט יש לשייך את הגעתו של התובע לדרגת סגן אלוף, לתרומה של הנתבעת בתקופת החיים המשותפים. ייתכן כי במקרה בו אדם התגרש בדרגת רב סרן ופרש בדרגת אלוף, שנים רבות לאחר הפירוד, המצב יהיה שונה. ואולם בנסיבות מקרה דנן, היות וכאמור הקידום מאז היום הקובע היה בדרגה אחת בלבד, יש לשייך קידום זה למאמץ המשותף, ולנתבעת מגיע ליהנות מפירות השכר הקובע במועד הפרישה, כשהתובע בדרגת סגן אלוף.

כלומר, גם לדעתו אין לקבוע באופן מוחלט כי קידום שלאחר הגירושין הוא חלק מפירותיה של תקופת האיזון. אם נאמר כך, נצטרך לתת גם לגרושה שבעלה עבר טירונות בלבד בתקופת השיתוף ואחר הגירושין התקדם לדרגת אלוף, חלק בעליית שכרו של הגרוש, שהרי אם אין טירונות – קצונה מנין? אלא, לדעתו יש לאזן ולקבוע כי דרגה אחת – היא פרי של השיתוף, ואילו דרגות רבות הן כבר בגדר מאמץ עצמי של הגרוש.הנה כי כן, גם לדעת כב' השופט שילה, אין מדובר בקביעה משפטית מוחלטת, אלא בצורך לאזן בין שני העניינים.

פרשנות זו לפסק הדין של כב' השופט שילה ניתנה גם בביהמ"ש המחוזי במסגרת הערעור על פסק דין זה (עמ"ש 3069-05-10). כב' השופטת לבהר-שרון הסכימה עם השופט שילה, וכב' השופט שנלר הסכים עם העקרונות, אך חלק על יישומם במקרה הנדון שם, בשל תקופת הנישואין הקצרה, יחסית, ובשל העלייה בדרגה אחת בלבד. בסופו של דבר הסכימו כולם למסקנתו בשל פרשנותם להסכם הגירושין המסוים הנדון שם. אצטט כאן קטע מתוך דברי כב' השופט שנלר, אשר יישומם יפה גם לנידון דידן:

אולם לדידי הפתרון הראוי למחלוקת זו, כך גם השיקול המרכזי אותו יש להביא בחשבון, עניינו בחינה מהותית של אותה "תרומה" משותפת של חיי הנישואין ולשכרו של הפורש.

בלשון אחרת, יש לבחון את היחס בין שנות הנישואין לסך שנות השירות, כך גם בחינת ההתקדמות היחסית בתקופת הנישואין, לעומת ההתקדמות לאחריה.

ככל שתקופת הנישואין מתוך כלל שנות השירות ארוכה יותר, אזי יש להעדיף את הגישה לפיה השכר הקובע יהיה השכר במועד הפרישה. הסיבה לכך, כי אם רוב שנות השירות היו במסגרת הנישואין, הרי ניתן לראות בעצם האפשרות לקידום, כעין "מוניטין" שנצבר במהלך הנישואין.

מנגד, ככל שתקופת הנישואין קצרה יחסית, הנטיה תהא לקבל את הגישה האחרת.

7. למעשה, בית משפט קמא, לא התעלם ממימד הזמן, כך לא התעלם מהצורך לבחון את התרומה של חיי הנישואין לקידומו של המערער. לכן ולא בכדי נימק בית המשפט את מסקנתו, בכך שעיקר קידומו של המערער, היה דווקא בתקופת הנישואין, בחינת העליה במסלול הדרגות.

אולם, עובדתית, דומה שנפלה שגגה בידיו. כפי שנטען על ידי המערער, ולא נסתר, עוד טרם הנישואין קיבל המערער דרגת סרן ובמהלך הנישואין עלה בדרגה אחת בלבד.

יתר על כן בנסיבות דנן, הצדדים היו נשואים רק תשע שנים מתוך עשרים וחמש השנים שבהן היה המערער בשירות קבע. לא למותר להוסיף כי המערער פרש מצה"ל רק כעבור כעשר שנים לאחר הפירוד וכשלכך יש להוסיף, את שנות השירות הרבות טרם הנישואין.

בנסיבות אלו, דומה כי התרומה של תקופת חיי הנישואין, הייתה בעלת השפעה קטנה יחסית, ועל כן לא נראה כי היה מקום מההיבט הכללי, להורות כי השכר הקובע יהיה השכר במועד הפרישה.

8. הנה כי כן, בסופו של יום מבחינת התוצאה, מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה השופטת לבהר שרון, אך זאת בגין אשר נומק על ידה, בהקשר להסכם הגירושין.

מאידך, סבורני כי בנסיבות של המקרה דנן, אלמלא ההסכם, לא היה מקום לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא ומהנימוקים שפורטו לעיל.

מפסק דין זה עולה בבירור, כי מדובר בצורך לאזן בין הקביעה העקרונית שיחסי הממון בין בני הזוג הגיעו אל סיומם, לבין מתן ביטוי לתרומה של תקופת השיתוף אל הקידום שלאחריה. השאלה השנויה במחלוקת בערכאת הערעור היא אופן יישומם במקרה הנדון בפניהם. כאשר לדעת כב' השופט שנלר, תשע שנים אינן מצדיקות יחס דומה לזה שקיבלו 30 שנה, ואין לראות במקרה הנדון לפניו את הקידום כתוצר של שנות השיתוף.

מעבר לשאלת גבולות האיזון, שבעניינה דעתי היא שיש "לחתוך" את הקשר הכלכלי בין בני הזוג ביום הפירוד, ולא למשוך "זנבות" דוגמת התביעה שבפנינו, חשוב לחזור ולומר כי להבנתי אין כל סיבה להיתלות בהבדל הפורמלי, לכאורה, שבין דרכי צבירת הפנסיה התקציבית לעומת הפנסיה הצוברת. מהותית אין כל הבדל ביניהן בשאלת התרומה של תקופת השיתוף לקידום שלאחריה, וגם פורמלית, לדעתי, כאמור לעיל, הפנסיה התקציבית נצברת באופן מדורג הדומה לזה של הפנסיה הצוברת.

אבהיר, אפוא, שוב, למען הסר ספק, כי גם אחר פרשנות מצמצת זו של פסקי הדין – איני מסכים עם מסקנתם העקרונית באשר לפנסיה התקציבית, מן הנימוקים דלעיל.

לפני סיום, אוסיף ואציין לצורך השלמת התמונה בלבד, כי גם בעיניי, במקרים חריגים במיוחד, שבהם בן זוג אחד התקדם בעבודתו באופן משמעותי מאד זמן קצר אחרי הגירושין, באופן שברור שמדובר בתוצאת המאמץ המשותף, יוכל ביה"ד לפעול במקרה חריג כזה על פי האמור בשולחן ערוך חו"מ סימן י"ב סעיף ה', "יש כוח ביד הדיין לעשות דין כעין הפשרה…". [עיינו במקור הדין בשו"ת הראש כלל ק"ז, על פי המקרה בגמ' בבא מציעא מ"ב, ב, שאין מדובר רק כשיש ספק בראיות, אלא גם בשאלת חלוקת האחריות בין גורמים שונים המעורבים במקרה.] כך, למשל, אם בן זוג קיבל שותפות במשרד עורכי דין חודש אחר גירושיו, אחר עשרים שנות עבודה במשרד בתקופת הנישואין, יצטרך ביה"ד להפעיל את שיקול דעתו ולשקול פסיקה של "דין כעין פשרה". בנידון דידן, להבנתי, אין חריגות ברמה המצדיקה פסיקה בדרך זו.

לאור כל האמור לעיל, ביה"ד דוחה את תביעת האשה לקביעת סכום התשלום החודשי לפי המשכורת האחרונה של הבעל ביום פרישתו, וקובע כי היא תקבל את חלקה לפי המשכורת האחרונה ביום הפירוד, בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד.

מאיר כהנא – דיין

ריש מילין, אומר, שאני מצטרף למסקנה, שעל פי הדין הצרוף אין לתובעת חלק בפער שמקורו בהפרש שבין מועד הפירוד לבין מועד הפרישה, אולם, לענ"ד במקרה שלפנינו יש להמליץ לנתבע לנהוג לפנים משורת הדין, וככל המבואר להלן.

א) לדעתי, הדיון שהוצג בפנינו על ידי ב"כ הצדדים, וקיבל התייחסות בנימוקיו של ידידי הרה"ג כהנא שליט"א, בהקשר לפרשנות לסעיף 23 שבהסכם הגירושין, שלפיו האישה תקבל מחצית מכספי הפנסיה "אשר נצברו", כמדומני, שדיון זה מיותר.

כלל גדול בפרשנות לחוזים, עוד קודם לדקדוק בלשון ההסכם, הוא בירור כוונת הצדדים ואומדן דעתם בשעת עריכת ההסכם. כבר כתב בשו"ע חו"מ סי' ס"א סעי' ט"ז: "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה", ומקורו בדברי רבינו ירוחם, שכתב בזה הלשון: "כלל גדול בידינו בכל תנאי… אין להלך אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה" (מישרים נכ"ג ח"י). עיין שם בסמ"ע ובביאור הגר"א שזה נלמד מלשונות בנדרים, שאף בהם במקום שכוונת הנודר אינה כפי שמשתמע מהלשון יש לילך אחר הכוונה ולא אחר הלשון. ואף שהשו"ע כתב בלשון "יש מי שאומר", לא מצאנו מי שחולק על כך, וזה דרכו של מרן השו"ע כשלא מוצא את הדבר האמור רק בפוסק אחד, לכותבו בלשון של "יש מי שאומר". וכן הוא בחוות יאיר סי' רכ"ט שכתב ש"בתנאים [של שטר] אזלינן אחר הכוונה."

לדידי ברור, שהצדדים לא נתנו את דעתם בשעת עריכת ההסכם לספק שעתיד היה להתעורר עם פרישת הבעל, בדבר צורת החישוב של חלקה של האישה מהפנסיה של הבעל. אילו ספק זה היה לנגד עיניהם בשעת עריכת ההסכם, אין ספק שהיו מנסחים את ההסכם בלשון חד משמעית, ברורה ומפורשת, המתייחסת לצורת החישוב. העדר התייחסות מפורשת לכך, מוכיחה ששאלה זו לא עמדה בפניהם. מרבית הסכמי הגירושין המקצועיים הנערכים היום הם מרובים בפרטים שבדרך כלל אין צורך בהכנסתם להסכם, ואעפ"כ מי שעורך את ההסכם מעוניין לא להשאיר פרטים עמומים. לכן, לדעתי, במקרה שלפנינו, לבחון את משמעות המילה "צבירה" בהקשר זה, ולהסיק מכך את כוונת הצדדים אינה ממין הענין. לא ייתכן שרק על ידי מינוח זה בקשו הצדדים לפרש את השאלה שבודאי תתעורר בעתיד.

ב) אולם, גם אם באנו לילך אחר הלשון הכתובה בהסכם, אין הכוונה שעלינו לדקדק בהוראת הלשון כשלעצמה, אלא לבחון למה התכוונו הצדדים כשניסחו את ההסכם כפי שנוסח בפועל.

המבחן לכוונה זו הוא לשון בני האדם המדוברת, ולא בהכרח הלשון המקצועית, המשפטית, והדקדוקית. כך כתב הריב"ש בתשובתו, סי' ר"ז, מובאת בבית יוסף סי' ס"א מחודשות ס"ק כ', וזה לשונו: "ובזה נראה שהולכין אחר לשון בני אדם כדרך שרגילין לדבר בכיוצא בזה, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל שבכל עניני שטרות הולכין בהן אחר לשון בני אדם". ועיין רשב"א ור"ן נדרים ס"ג ע"ב, שכמו שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואפי' להקל, כך גם בשטרות, וכן הוא בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קס"א וח"ו סי' קנ"א. ובשו"ת מהרי"ק סי' ז' כתב: "נ"ל דבר פשוט דבלשון שטרות וכל כיוצא בזה יש להלך אחר לשון בני אדם". ובחוות יאיר סי' ר"כ כתב: "כמו שארז"ל בתנאים שאדם מתנה עם חבירו אזלינן בתר לשון בני אדם".

ועוד יתירה מזו, שאפי' אם רק רוב בני אדם מדברים בלשון זו ולא כולם מדברים כך, יש לילך אחר הלשון אותה מדברים רוב בני אדם, שכך כתב הרמב"ם (פכ"ח מהל' מכירה הט"ו): "וכן כל הדברים האלו… הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועים להן". עיין אבן האזל על אתר, מדוע אין זה סותר לכלל שאין הולכין בממון אחר הרוב, ועיין גם בשו"ת מלבושי יו"ט חו"מ סי' ו'.

אין ספק שכשהצדדים השתמשו בביטוי "צבירה" כוונתם היתה רק למנוע אפשרות שהזכויות שאותם צבר הבעל בזכויות הפנסיה ישמשו רק אותו בלבד מאחר והוא זה שצבר אותם, וכפי שרוב בני אדם ינסחו את כוונתם בלשון זו. ולכן נכתב שמחצית מזכויות אלו יעברו לאישה. הא ותו לא. הצדדים לא התכוונו להעמיס על הביטוי צבירה משמעויות אחרות לא לכאן ולא לכאן. לענ"ד רחוק מלהניח שהצדדים היו מודעים להבחנה שבין חלוקת פנסיה תקציבית לצוברת בנוגע לאיזון המשאבים ולכן נקטו בלשון מסוימת. אילו כך היו פני הדברים, היו מפרשים את דבריהם ולא סותמים, וככל האמור.

ג) בהקשר זה לא אוכל שלא להתייחס למה שכתב ידידי הרה"ג כהנא בניתוח דבריו ולשונו הכתובה של האקטואר בחוות דעתו. גם שם, לדעתי הדקדוק בלשון של האקטואר גם הוא אינו ממין הענין. העיקר הוא כוונת דבריו והגיונם.

מעבר לכך, האקטואר לא הופיע כגורם שיפוטי, שנצטרך לדקדק בהכרעתו השיפוטית, וגם הצדדים עצמם לא התכוונו לתת לו מעמד שכזה ואף אינם מוסמכים לעשות זאת. חוות דעת האקטואר כמשמעה כן היא, חוות דעת ותו לא. ההכרעה היא של בית הדין, ולכן אין משמעות מהותית ללשונו ואף לא לכוונתו של האקטואר אלא להגיונם של הדברים עצמם. כך גם ביחס להכרעות השיפוטיות של כב' השופטים המלומדים שאותם הציגו ב"כ הצדדים בסיכומיהם, מאחר והכרעות אלו הינם מקומיות בתיק שבפניהם, ואינם מחייבות את הערכאה הנוכחית הרי שאינם אלא מראה מקום לתוספת בשיקול הדעת של בית הדין, בבחינת "קבל את האמת ממי שאמרה". לכן אין מקום לדקדק בלשונותיהם של ההכרעות השיפוטיות הנ"ל אלא בהגיונם של הדברים.

אין ספק שהצגת הגיונותיהם של כב' השופטים המלומדים העוסקים בתחום זה רבות בשנים ומתמחים בו, יכולה לתרום רבות לגיבוש עמדתו של בית הדין, אבל כאמור לא מדובר בפסיקות שמחייבות את הערכאה הנוכחית.

לאור כל האמור, שאין בנוסח ההסכם כדי להכריע בשאלה שלפנינו, ובפנינו לא קיימות הכרעות מחייבות ולא חקיקה מפורשת, אין דרך אחרת אלא לבחון את אמות הצדק והיושר המשפטיים ההלכתיים שבשאלה שבפנינו.

ג) בהמשך ובתוספת לניתוח הלוגי, ההגיוני והמדוקדק שערך ידידי הרה"ג הנ"ל בסוגיא שלפנינו שהוביל למסקנה שכל חברי ההרכב מסכימים לה, אוסיף ואציין את הדברים הבאים.

משני היבטים נוספים ניתן להגיע למסקנה שאין לאזן את הזכויות הפנסיוניות בפנסיה תקציבית לפי המדד של המשכורת האחרונה שלפני הפרישה, שמקורו בעבודה שלאחר הפירוד, אלא לפי המשכורת שבשעת הפירוד.

ההיבט האחד הוא ירידה לשורש ההגיון שמאחורי איזון המשאבים בין בני זוג.

ההיבט השני הוא הבנת הרציונל שעומד מאחרי התיחשוב של הפנסיה התקציבית, שלפיו הפנסיה תיקבע לפי משכורתו האחרונה של בעל הזכויות, ולא לפי ממוצע המשכורות של שנות העבודה. אתייחס לשני היבטים אלו בקצרה.

1. איזון המשאבים והגיונו[1]

שני צדדים יש להיגיון העומד מאחרי ההסדר של איזון המשאבים שנצברו על ידי בני הזוג במהלך הנישואין:

הצד אחד הוא שיקולי צדק ויושר. זאת אומרת, שיש להניח שכל מה שנצבר במהלך הנישואין הוא פרי מאמץ משותף ולכן הוא אמור להתחלק בין בני הזוג בשווה.

הצד השני הוא אומד הדעת של בני הזוג במעמד כריתת ברית הנישואין בכל הנוגע להתנהלות הכלכלית בתקופת הנישואין, ועם פקיעתה אם יגיעו לכך לצערם.

יש להניח, שבהעדר הסכם מפורש אחר הרי שבין בני הזוג קיים הסכם סמוי שעליו הם מסכימים במעמד הנישואין, שכלול בברית הנישואין, האומר שכל מה שייצבר במהלך הנישואין יהיה שייך לשניהם בשווה. הסכם שכזה טבוע בעצם מהות הנישואין, והרי הוא בבחינת "דברים שבליבו ובלב כל אדם" בצל החופה ובהלכי הרוח של הצדדים בהכנות לנישואין, ומקופל הוא באהבת הכלולות ובהצהרת האימונים ההדדית.

שני הצדדים הללו ניתן למצוא הן בפסקי הדין הרבניים, הן בפסיקות בתי המשפט, והן במאמרים שונים שנכתבו בנושא. ההבחנה ביניהם תהיה כאשר תתעורר שאלה ביחס למשאבים מסוימים, האם הם ברי איזון.

לצד הראשון המבחן יהיה שיקולי הצדק, עד כמה המשאב המדובר היה פרי מאמץ משותף, ואילו לצד השני לא שיקולי הצדק יכריעו, אלא בירור ההסכם שהיה מתבקש במעמד הנישואין הוא זה שיכריע, האם המשאב המדובר היה נכלל בו.

לעניות דעתי, האמת נמצאת באמצע.

התשתית הראשונית להסדר זה של איזון המשאבים בנוי על שיקולי הצדק, שלפיו כל צד זכאי להיות שותף במשאבים שיצטברו בשל חלקו במאמץ, אבל זוהי רק התשתית הראשונית.

על גביה של תשתית זו מתגבש הסכם סמוי ללא אומר ודברים במעמד הנישואין.

הסכם סמוי זה מביא בחשבון, שאם נפעל אך ורק לפי המדדים של המאמץ המשותף וניכנס לרזולוציות דקדקניות, ונצטרך לבחון בכל פרט ופרט כמה תרם כל אחד ליצירת המשאבים וכמה הוא התאמץ בשבילם, הרי שכל ההרמוניה הזוגית שביסוד הנישואין תיפגם. לפיכך, ההסכם שהיה מתגבש אילו העלו אותו על גבי הכתב היה אומר שכל מה שיצטבר יהיה שייך לשניהם בשווה מבלי לדקדק בכל דבר ודבר[2].

תשתית זו של הסכם הבנוי על שיקולי צדק מעשיים (ולא אבסולוטיים), שהוא ההיגיון שעומד מאחר איזון המשאבים, היא מקור ופתח לכך שגם על פי ההלכה אפשר לדון על פיו. ובפרט ביחס לזוגות שלא מכירים מבנה אחר של התנהלות כלכלית אחרת, וכפי זו שמופיעה במקורות ההלכה, וכבר כתבו על כך רבים[3]. אולם, אין כאן המקום לדון בכך, מאחר ופסק הדין הנוכחי מתייחס להסכם מפורש של בני הזוג שלפיו הם מעוניינים לפעול לפי עיקרון איזון המשאבים המקובל.

לפי גישה זו נוכל להסיק שאין משמעות לשאלה, עם איזה כושר השתכרות הגיע כל אחד מבני הזוג לנישואין[4]. זה ברור, שאם הכל היה נבנה על שיקולי הצדק היה ראוי להוציא מהאיזון גם את כושר ההשתכרות של כל אחד בהגיעו לנישואין. דרך משל, אם צד אחד מתחיל את הנישואין עם תואר שלישי והצד השני הוא סטודנט באוניברסיטה בשנתו הראשונה, ועם תחילת הנישואין מתחילים את עבודתם, הרי שהאיזון שהיה נבנה על שיקולי הצדק בלבד היה אמור להביא את הפער הזה בחשבון[5]. אבל כאמור, בהעדר הסכם מפורש אחר כוונת בני הזוג במקרה שכזה היא להשים את הפער הזה בצד וכאילו לא היה, כאומרים בינם לבין עצמם שאנחנו פותחים חשבון חדש שבו הכל משותף. כך גם במקרה שלפנינו אין צורך לבחון כיצד כל אחד מבני הזוג הגיע לנישואין מבחינת כושרו הכלכלי וכישוריו.

מכאן לשאלה שניצבת בפנינו בדבר חלוקת הזכויות הפנסיוניות. ייתכן שאילו באנו לבחון רק את שיקולי הצדק, היה מקום לשקול את התביעה שבפנינו. אבל אז היה שומה עלינו לבחון את שיקולי הצדק בכל פרטי האיזון, ובכלל זה כיצד הגיעו הצדדים לנישואין, האם היה פער בכושר ההשתכרות כבר בתחילת הנישואין לטובת הנתבע, ואם היינו מביאים אותו בחשבון ייתכן שהתביעה היתה מתהפכת. ובפרט לאור העובדה שבשנות הנישואין האחרונות שקדמו לגירושין האישה חלתה בחולי שלא איפשר לה לתפקד לא כרעיה ולא כאם (ולכן הוצאו הילדים מחזקתה), כך שלא רק שהיא לא תרמה להשתכרותו של הנתבע אלא הנתבע היה צריך לטפל גם בתובעת וגם בילדיו תוך כדי עבודתו. ואעפ"כ, לדעתי אין להוציא את התקופה הזו מהאיזון, שביסודו כאמור, הוא בנוי על ההסכם הראשוני.

לכן לענ"ד המבחן היחיד שצריך לעשות הוא, מהו ההסכם שניתן לדמיין שעל גביו נישאו הצדדים. כשנעמיד מבחן זה לנגד עינינו, נגיע למסקנה שהפער שהיה בתחילת הנישואין הוא לא רלוונטי, ובאותה מידה גם הפער שנוצר עם פקיעת הנישואין הוא לא רלוונטי.

הסכמת הצדדים בנויה על צדק מעשי ולא על צדק אבסולוטי, ולכן הוא מתייחס לתקופת הנישואין בלבד הן בתחילתם והן בסופם., לא לפירות שהבשילו טרום הנישואין ולא לאלו שהבשילו לאחר הנישואין. גישה זו יכולה להשליך על שאלות רבות הנוגעות למה הם המשאבים שהם ברי איזון, מעבר לאלו שיש להם התייחסות מפורשת בחוק. לדעתי, השאלות סביב נכסי קריירה ומוניטין ודומיהם, מתעלמות מכך שבסיס האיזון הוא הסכם ולא שיקולי צדק. אם באנו לבחון את שיקולי הצדק בלבד, יכולים הם להיות מים שאין להם סוף, שישאירו את הסוגיא עגונה מבלי שיבוא מאן דהוא ויתירנה.

אשר על כן, לפי דעתי, גם אם היינו מקבלים שקידומו של הנתבע לאחר הגירושין היא תוצאה של המאמץ המשותף של תקופת הנישואין, מה שלא הוכח בפנינו, אין הכרח שיש לאזן אותו, כשם שאיננו מכניסים לכלל האיזון את הפער שהיה בתחילת הנישואין בשאלת כושר ההשתכרות.

2. חישוב הפנסיה התקציבית והגיונו.

חישוב הפנסיה התקציבית, שלפיו העובד יהא זכאי למכפלה של מספר שנות העבודה ב2% ממשכורתו האחרונה ללא תלות כלשהיא בשכרו משנים עברו, לדעתי אינו בנוי בהכרח על מנגנון כלכלי כל שהוא, כפי שהציג ידידי הרה"ג, שעם הבנת המנגנון הכלכלי היה ניתן להכריע בשאלה שניצבת בפנינו. חישוב זה של הפנסיה הוא בעיקרו מנגנון סוציאלי והוא בעצם הטבה שנועדה לרווחתו של העובד. החשש מפני ירידה תלולה ברמת החיים של העובד לאחר פרישתו הביאה לפיתוחו של צורת החישוב המשונה הזו. לא בכדי הוא הולך ונעלם מהעולם בנוסחתו הקיימת. הוא מטיב עם העובד מבלי לבחון מה יהיו מקור הכספים להענקת הטבה זו. הוא גם יצר קלקולים ידועים, שחלק מהם הוא שהעובד לקראת פרישתו מקודם לדרגות גבוהות בשכרו ללא התאמה ליכולת העבודה שלו כלל, רק כדי שיוכל לזכות לפנסיה גבוהה יותר. מכל מקום, הוא אינו בנוי על צבירת זכויות כל שהם. הוא סוג של הטבה שנועדה למי שמטיבים עימו, ולא לבן זוגו שנפרד ממנו לפני שנים.

בתיק אחר (122914/2, לא פורסם) שנדון בפנינו הייתה שאלה שהוכרעה על ידי בית הדין בדרך דומה.

שם נדונה השאלה אודות אישה שלאחר גירושיה יצאה לפנסיה מוקדמת בשל נכות מלאה כבר מגיל חמישים, והצד השני תבע את חלקו בפנסיה בהתאם להסכם עליו חתמו שלפיו זכויות הפנסיה יאוזנו, במסגרת הסדר איזון המשאבים של תקופת הנישואין, וזאת, כבר מהרגע שהאישה התחילה לקבל את הפנסיה שלה ועוד לפני גיל הפרישה המתוכנן. בית הדין קיבל את העמדה שמאחר ויציאתה לפנסיה מוקדמת היא פרי הטבה סוציאלית שנועדה לרווחתה של הנכה ואינה פרי של צבירת כספים, אין לאזן אותה, והצד השני זכאי לקבל את חלקו רק מהגיל שבו הייתה אמורה האישה לפרוש ללא נכותה.

מעין זה ובדומה לזה, אף בנדון שבפנינו, לדעתנו הקביעה בפנסיה התקציבית שתיחשוב הפנסיה תהיה נגזרת של משכורתו האחרונה של העובד אינה תולדה של פרי עמלו אלא הטבה סוציאלית, שהרעיון שבה הוא שמשלם הפנסיה ישווה את רמתו הכלכלית של העובד לזו שהיתה ערב פרישתו[6]. ולכן בהטבה זו אין חלק לתובעת, אלא במה שהיה לה בהיותה נשואה לו.

שני היבטים אלו מצטרפים למסקנה האמורה בהחלטת בית הדין, שחישוב זכויות האישה בפנסיה יהיו נגזרת של שכרו של הנתבע במועד הפירוד ולא בשעת פרישתו.

גובה התשלום הזה יהיה צמוד למדד כפי שנקבע בחוק משנת 2008 ביחס לגמלאי השירות הציבורי כעובדי מדינה ומשנת 2012 לגמלאי צה"ל.

ד) בשולי מסקנה זו אתייחס בקצרה בהיבט ההלכתי משפטי לתיאוריית הנטיעה והפרי שהוזכרה בסיכומי התובעת, וצוטטה מדבריהם של השופטים המלומדים שהתייחס אליה כב' ידידי הרה"ג כהנא שליט"א במבט ההגיוני הלוגי של הדברים.

תיאוריה זו בבסיסה מניחה שפירות שצמחו בנטיעה משותפת שייכים במשותף לבעלי הנטיעה, אף שהם היו פרי עמלו של אחד מהם. הנחה זו אינה מוכרחת על פי ההלכה, והשלכתה לנדון שבפנינו אינה מובילה למסקנת ב"כ התובעת, ונבאר בקצרה.

הגמרא במסכת בבא בתרא קמ"ג ע"ב דנה אודות יורשים שחלק מהם השביחו את נכסי הירושה בטרם חלוקת הירושה, האם השבח יחולק בין כל היורשים בשווה או שמא הוא שייך רק למשביחים. המסקנה העולה מהגמרא לדעת רוב ככל הראשונים היא שאם ההשבחה נעשתה מכספי הירושה עצמם, וכגון שהשתמשו בכסף המשותף לצורך שכירת פועלים, הרי שהשבח יתחלק בין כולם. אבל אם ההשבחה נעשתה מכספי המשביחים עצמם ובטרחתם שלהם, הרי שהשבח יהיה שלהם ולא יחולק עם האחרים. כך פסקו הרמב"ם פ"ט מהל' נחלות ה"ב והשו"ע בחו"מ סי' רפ"ז סעי' א.

אמנם, ישנם פרטי דינים ומחלוקות עקרוניות בסוגיא הנ"ל, שיש להם השלכות לתיאוריית הנטיעה והפרי באופן כללי[7]. אולם, לדעת הכל, כאשר מדובר בכספים שאחד מהיורשים השתמש בהם ועשה מהם רווחים באופן שרק הוא יכל לעשות בהם את הרווחים ושאר היורשים לא יכלו לעשות כמעשהו – הרי שכל השבח ילך למשביח בלבד, וכפי שמוכח ממעשהו של רב ספרא בדף קמ"ד ע"א שם. בנוגע לנדון דידן, שלא מדובר לא בנכסים שהושבחו ואף לא בכספים שהושבחו אלא בזכויות וירטואליות שאינם בשלב הפירוד אלא מספרים בלבד, וודאי וודאי שהשבחתו של צד אחד כתוצאה מעמלו שלו לא תחולק עם הצד השני.

ה) מאחר והדין הוכרע על ידי בית הדין על כל הרכבו כדבר פסוק, לא ראיתי לנכון להיכנס לסוגיית הפשרה במסגרת פסק דין זה, על אף שלדעתי היה ראוי להמליץ לנתבע לנהוג לפנים משורת הדין, וככל המבואר להלן.

במקרה שלפנינו, לאחר שהוכרע הדין, לא רק שאיננו רשאים לפסוק פשרה כל שהיא במסגרת הכרעה שיפוטית, אלא אנחנו כבית הדין[8] גם לא רשאים להציע לצדדים לעשות פשרה במסגרת ההליך השיפוטי לאחר שהוכרע הדין. כך כתב השו"ע בחו"מ סי' י"ב סעי' ב: "מצוה לומר לבעלי דינים הדין אתם רוצים או הפשרה… במה דברים אמורים קודם גמר דין… אבל אחר שגמר הדין… אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם". ובשאלה מהו גמר דין לענין זה נחלקו הראשונים.

לדעת רבים מהראשונים זה דוקא כאשר בית הדין הוציא את פסק הדין מתחת ידו, ובלשון הגמרא שאמרו "פלוני זכאי ופלוני חייב". לדעתם בטרם הוצא פסק הדין מתחת ידם עדיין רשאים הם לעשות פשרה ולהציעה. כך סבורים רש"י סנהדרין ו' ע"ב, פשטות לשון הרמב"ם הלכות סנהדרין פכ"ב ה"ד, טור ושו"ע סי' י"ב שם, בעל העיטור ורבינו ירוחם.

אולם, לדעת התוספות סנהדרין שם כל שהדיינים גמרו אומר בדעתם שהדין הוא כך וכך אע"פ שלא הודיעוהו לבעלי הדין אינם רשאים להציע פשרה, ועיי"ש טעמם. ובברכי יוסף שם אות ה' הביא ממספר ראשונים נוספים כדעה זו[9]. מכל מקום, לדעת הכל המצאת ההחלטה לצדדים בדבר הכרעת הדין סותמת את הגולל על האפשרות להציע לצדדים פשרה. ועוד יתירה מזו, לדעת המהרש"ך בתשובותיו ח"ג סי' מ"ד, בית הדין אף לא רשאי לומר לצדדים, אף על פי שהדין עם פלוני מכל מקום ראוי לעשות פשרה, הובאו דבריו בכנסת הגדולה הגהות הטור סי' י"ב אות ה, עיי"ש.

שני טעמים נאמרו לעיקרון הנ"ל.

הטעם העיקרי המובא בראשונים בסנהדרין שם הוא: "מכיוון שזכה זה בדין אם ישתדלו לעשות פשרה הרי זה כנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין".

טעם נוסף שהוזכר בדברי האחרונים לסנהדרין שם, הוא זילותא דבית דינא. הצעת הפשרה תצטייר בעיני בעלי הדין כאילו הדיינים אינם בטוחים בפסיקתם ושמא טעו בה. הכרעה שיפוטית החלטית צריכה לגרום למקבל אותה להרגיש שהצילו אותו מלהחזיק בממון חבירו שלא כדין, וכלשון הגמרא (סנהדרין ז ע"א): "דאזיל מבי דינא שקל גלימא – ליזמר זמר, וליזיל באורחא". דהיינו, אדם שיוצא מבית הדין גם כשיצא חייב בדין, צריך לצאת עם זמר בפיו. ובשבחו של דוד בעשיית המשפט נאמר (שם ו ע"א): "ויהי דוד עושה משפט וצדקה… משפט לזה – שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה – שהוציא גזילה מתחת ידו".

ו) על אף כל האמור, שלאחר הכרעת הדין אין מקום להציע פשרה לצדדים, אחזור ואציע את הצעתי המקורית שבמקרה שלפנינו יש להמליץ בכל תוקף לנתבע לנהוג לפנים משורת הדין ולהעניק לאישה את מחצית מזכיותיו המלאות, ושכרו יהיה כפול ומכופל מן השמים. ואפרש את דבריי.

הפרש גדול יש בין פשרה המקבלת תוקף של פסק דין במסגרת ההליך השיפוטי לבין התנהלות של בעלי הדין לפנים משורת הדין.

הפשרה היא סוג של החלטה שיפוטית שההיגיון שבה הוא בתרי אנפין.

לעיתים, היא נובעת מחוסר יכולת של בית הדין להכריע במקרה שלפניו, ועל מנת לא להשאיר את הסכסוך בעינו בית הדין משתמש בדרך הפשרה שהיא ברירת המחדל העדיפה על פני הנצחת הסכסוך[10].

במרבית המקרים היא נובעת מהשמת השלום בין הצדדים כערך עליון וגבוה יותר מהאמת. הובלת הצדדים לפשרה ונתינת תוקף לה עשויה להשכין שלום בין הניצים, ואילו הכרעה שיפוטית שבה אחד זוכה והשני מתחייב יכולה להנציח את המריבה והמשטמה בין הצדדים. כך היא דרכנו בכל הסכסוכים שבאים לפנינו לפתוח בהליך זה, כהדרכה של תורה, ורק אם מתברר שאין מנוס אחר אנו פונים ל"יקוב הדין את ההר."

בשני האופנים הללו מדובר בסופו של דבר בהכרעה שיפוטית שנעשית בהובלת בית הדין וניתנת לאכיפה ככל פסק דין אחר.

לעומת זאת, המלצה לנהוג לפנים משורת הדין[11] היא אינה הכרעה שיפוטית, ואדרבה, היא מעידה על הכרעה שיפוטית הפוכה. מי שהופנתה אליו המלצה ודרישה זו לנהוג לפנים משורת הדין צריך לפעול על בסיס מוסרי ועל פי צו מצפונו, לכן היא אינה ניתנת לאכיפה על ידי רשויות האכיפה.

הדוגמא המפורסמת לכך היא המעשה בגמרא (ב"מ פג ע"א) אודות אותם סבלים שעבדו אצל רבה בר רב הונא בהובלת חביות של יין, ותוך כדי הובלה שברו את החביות באופן שהיו חייבים לשלם את הנזק. תפס רבה בר רב הונא את גלימתם על מנת לחייבם בתשלומי הנזק ובאו לפני רב. אמר לו רב: השב להם את גלימתם. תמה רבה, וכי כך הוא הדין?! ענהו רב, כך ראוי על פי הפסוק "למען תלך בדרך טובים" (וברש"י שם לפנים משורת הדין), והשיב להם את גלימתם. אמרו לו הסבלים: עניים אנו ועבדנו כל היום ואין לנו מה לאכול. אמר לו רב לרבה: צא ושלם להם את שכרם (אע"פ ששברו לו את החביות), וציטט לו את המשך הפסוק "ואורחות צדיקים תשמור."

ברור מתוך המעשה בגמרא, שעל פי הדין הצרוף, לא רק שרבה בר רב הונא לא היה צריך לשלם להם שכר כל שהוא, שהרי הזיקו לו, אלא גם יכול היה לתבוע את דמי הנזק. המלצתו של רב לא היתה על דרך הפשרה בהיות הדין ברור לכל. ואעפ"כ המליץ לו לנהוג לפנים משורת הדין כדרכם של צדיקים וטובים. פסוק זה, "למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור", ומעשה זה בגמרא הם מאבני היסוד של ההנהגה הרצויה לצדיקים ולטובים. ואמרו חז"ל שלא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נהגו לפנים משורת הדין (מסכת ב"מ פח ע"א).

המלצה לנהוג לפנים משורת הדין יכולה להיאמר גם לאחר הוצאת פסק הדין מתחת יד בית הדין, ואינה גורעת מתוקפו והחלטיותו של פסק הדין.

אשר על כן, על אף שלדעתי וכפי שהסכימו חברי ההרכב כולו שעל פי הדין הצרוף אין לאישה חלק בפער המדובר, אנו מורים וממליצים לבעל לשעבר לנהוג לפנים משורת הדין, וכפי יכולתו ובהתאם לצרכיו בגידול הילדים תוך כדי התחשבות במצבה הרפואי של האישה לשעבר.

התובעת שבפנינו גידלה והביאה לעולם יחד עם הנתבע חמישה ילדים, ואלמלי מחלתה ומצבה הרפואי יש להניח שהיו ממשיכים את חיי הנישואין בהשקט ובשלווה, אין ספק שמצבה האומלל של אישה זו אינו טוב יותר מאותם סבלים עניים שנהגו בהם לפנים משורת הדין, וקל וחומר ובן בנו של קל וחומר הוא בנוגע לאם ילדיו של הנתבע.

בהקשר לזה, ראוי לציין את דברי הרמב"ם (פי"ד מהל' אישות הי"ז) בנוגע לאשת בריתו של אדם שחלתה במהלך הנישואין במחלה שרפואתה דורשת משאבים רבים, וכך הם דבריו: "האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה: הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, שומעין לו, ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ".

ועיין גם בדברי הרמ"א הבאים: "ומותר לאדם לזון גרושתו, ומצוה הוא יותר מבשאר עני" (אה"ע קי"ט, ח), ומקורו, כפי שהביא שם בביאור הגר"א (ס"ק כ"ב) מהירושלמי ומבראשית רבה, שדרשו, "ומבשרך אל תתעלם – זו גרושתו".

כך נראה בעיני בסוגיא שלפנינו, וצור ישראל יצילנו משגיאות אמן.

ציון לוז אילוז – דיין

מצטרף למסקנות.

גדעון שריון – אב"ד

ביה"ד דוחה את תביעת האשה לקביעת סכום התשלום החודשי לפי המשכורת האחרונה של הבעל ביום פרישתו, וקובע כי היא תקבל את חלקה לפי המשכורת האחרונה ביום הפירוד, בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד.

מותר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ט בתמוז התשע"ה (06/07/2015)

הרב גדעון שריון – אב"ד                   הרב ציון לוז-אילוז                            הרב מאיר כהנא

[1] מבלי להיכנס לתוקפו ההלכתי של הסדר זה.

[2] ולכן הדברים שאינם ברי איזון הם כאלה שהעדר המאמץ המשותף שלהם הוא בולט לעין כל, כמו מתנות וירושות.

[3] עי' פס"ד מביה"ד האזורי נתניה (תיק 9061-21-1, מראה מקום: פדאור 06 (23) 470) מאת הרה"ג שינדלר, זמיר ושפירא שליט"א, ובמקורות המובאים שם. ויעויין גם בתחומין כרך י"ח מאמרו של הגר"ש דייכובסקי שליט"א בענין זה.

[4] רק בענין חישוב המוניטין, למי שסבור שיש לאזנו, מצינו שמתחשבים בפער כושר השתכרות בכניסה לנישואין.

[5] כך גם במסגרת שיקולי הצדק היה ראוי להביא בחשבון בכל תיק ותיק מי היה הגורם העיקרי לפירוד, האם ראוי שמי שיזם וגרם לפירוק החבילה יוכל לטעון לשותפות מליאה במשאבים, ועוד כהנה וכהנה תהיות רבות.

[6] רעיון זה בבסיסו דומה להלכה מהלכות צדקה שלפיה שיעור החיוב בנתינת צדקה למי שירד מנכסיו היא בהתאם לרמת חייו שהיתה בטרם שירד מנכסיו אף היא רמת חיים גבוהה יחסית ולא היתה מנת חלקו בשנים עברו, ובלשון ההלכה "אפילו סוס לרכב עליו" אם הורגל בכך. כתובות ס"ז ע"ב, ושו"ע יו"ד סי' ר"נ סעי א'.

[7] לדעת חלק מהראשונים שם, נוכל להסיק שאם הירושה היתה "נטיעה" שאחד מהיורשים השביחה בטרחתו ומכספו שלו בהשקייה וזיבול וכדומה עד שהניבה פירות, וניתן להניח בוודאות שאלמלא השבחתו לא היתה הנטיעה מניבה פירות ובאופן ששאר היורשים לא יכלו לעשות כמעשהו – הרי שכל הפירות יהיו של המשביח, אבל אין כאן המקום לדון בכך, יעויין בראשונים שם.

[8] בניגוד לאדם אחר שרשאי גם לאחר הוצאת פסק הדין לעשות פשרה לצדדים וכלשון השו"ע חו"מ סי' י"ב "אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט". והערת שוליים זו יכולה להיות מופנית לבאי כוח הצדדים.

[9] וכך סבור הב"ח להלכה בסי' י"ב שם, וראוי לציין, שיש מהפוסקים שפסקו כדעת רבי שמעון בן מנסיא שם בגמרא, שמרגע שהדיינים יודעים לחיכן הדין נוטה, אף שעדיין לא פסקו את הדין, אינם רשאים להציע פשרה, ובכללם, רב האי גאון, הסמ"ג והשאילתות ועוד. והטעם הוא שמרגע זה הצעת פשרה היא הוצאת ממון שלא כדין ביודעין מהאחד לחבירו. אולם דעת רוב ככל הפוסקים האיסור להציע פשרה הוא רק מגמר הדין בפועל.

[10] יעויין שו"ע חו"מ שם סעי' ה'.

[11] ולעיתים בית הדין יכול לדחוק את אותו צד לנהוג כך, יעויין בנושאי כלים לדברי הרמ"א שם סי' י"ב סעי ב' בסופו.