החלטה
עיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה ובאתי למסקנה כי אין מקום ליתן את הרשות.
תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון), קובעות כי בקשת רשות ערעור יש להגיש בתוך עשרה ימים ממועד מתן ההחלטה שבעניינה מוגשת הבקשה. עשרה ימים ולא שלושים יום כדברי המבקשת שעירבה כנראה בין בקשת רשות ערעור לבין ערעור.
עוד קובעות תקנות הדיון כי אם היה היום האחרון של תקופה שנקבעה בהן שבת או מועד – יבוא במקומו יום החול הבא לאחריו, ושמשתמע כי פרט לאמור יבואו ימי שבת ומועד במניין הימים.
נעיר באשר לדברי המבקשת כי היא דתייה כי מתקני תקנות אלה היו הרבנות הראשית וחבר דייני בית הדין הגדול, והללו ודאי רצו כי גם מי שאינם דתיים לא יחללו שבת ומועד לשם הכנת פניותיהם לבית הדין, ואף על פי כן קבעו כאמור, אם כי מן הסתם הביאו בחשבון את האפשרות למתן ארכה במקרה של איחור קל הנובע מהשבת והמועד, אלא שבענייננו האיחור אינו קל, קשה לראות בשבת ובמועד הצדקה לו וקשה עוד יותר להבין מדוע לא הגישה המבקשת לכל הפחות את הבקשה למתן ארכה טרם כלות המועד.
תקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג – 2013, מכל מקום הרחיבו את הזמן והיטיבו עם המבקשים לערער בקובען כי תקופת פגרה לא תבוא כלל במניין הימים שנקבעו בתקנות הדיון, וכך גם יום ו' – אם חל הוא ביום האחרון למניין הימים, אלא אם הורה בית הדין אחרת.
ההחלטה שעליה מבקשת המבקשת דנא לערער ניתנה במהלך פגרת הקיץ שמייד לאחריה חלו ערב ראש השנה, שאף שלא הוזכר בפירוש (וכך גם יתר ערבי החגים פרט לערב פסח וסוכות שהוגדרו כחלק מן הפגרות) הדעת נותנת כי דינו שווה ליום ו', ולאחריו כמובן ראש השנה עצמו, שכזה דינו מקל וחומר, אלא שכאמור ימי שבת ומועד שלא נקבעו כימי פגרה וכך גם ימי ו' אינם נחשבים כפגרה אלא אם היו היום האחרון לפתיחת הליך או לביצוע פעולה במהלך הליך.
מניין הימים החל אפוא בערב ראש השנה התשפ"ב – כ"ט באלול התשפ"א (6.9.21). חישוב עשרת הימים במקרה זה קל הוא במיוחד שהרי הללו מתחילים יום לפני "עשרת ימי תשובה" והיו כלים ממילא יום לפני כלות האחרונים, היינו בערב יום הכיפורים, אלא שבהיותו של זה שווה, כפי שנותנת הדעת וכאמור לעיל, ליום ו' הרי שיידחה סיומו של מניין הימים ליום החול שלאחריו.
יום הכיפורים השנה חל ביום ה', לאחריו יום ו' שנחשב לענייננו כפגרה כיוון שבשלב זה הפך הוא להיות "היום האחרון", ובסופו של חשבון כלה המניין ביום א' – י"ג בתשרי (19.9).
את הבקשה לרשות ערעור ועימה בקשת הארכה הגישה המבקשת רק בז' במרחשוון (13.10) – למעלה משלושה שבועות לאחר המועד, ואף אם לא נביא בחשבון לעניין האיחור את ימי חג הסוכות (אף שאין בתקנות אלה או אחרות הוראה בדבר אי־חישובם של ימי פגרה בכלל ימי איחור…) עדיין יהיה זה איחור של שבועיים, או בלשון חז"ל בהקשר של "אחרי החגים" "עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". ברם הדרך לבית הדין אינה ארוכה כמו הדרך לנהר פרת (ולא כל שכן כשאפשר "להגיע אליו" לא רק באמצעי התחבורה המודרניים שעימם גם דרך כזו אינה רחוקה אלא אף באמצעים דיגיטליים של פקס ודואר אלקטרוני וכו') ואינה מצדיקה מתן ארכה, שאף הבקשה ליתנה הוגשה לאחר שחלף מאז סיום התקופה שנקבעה בתקנות מניין ימים של למעלה מפי שלושה מתקופה זו.
הדברים אמורים בכל בקשת רשות ערעור ועל אחת כמה וכמה בעניין כשלפנינו שבו בלאו הכי גם סיכויי הערעור אינם נראים שפירים:
ההחלטה מושא הבקשה קצרה למדי, אך נראה מתוכנה כי עיקרה של ההחלטה לדחות את בקשת המבקשת להטיל עיקול על דירת המשיב אינו משום שבית הדין קמא סבר כי יש מניעה או אי־הצדקה לעשות זאת בשל קביעה הלכתית או משפטית עקרונית, אלא משום שסבר כי מסד העובדות והטענות שלפניו אינו מבסס חשש המצדיק זאת. השאלה הצריכה להישאל בערעור על קביעה זו היא אפוא בעיקר אם הערכה עובדתית זו של בית הדין קמא צודקת אם לאו, והיות שמעטים הם מקרי התערבותה של ערכאת ערעור בקביעותיה העובדתיות של ערכאה קמא הרי שמראש סיכויי הערעור, אם נרשהו, לא יהיו רבים. בנסיבות אלה אף לו הייתה הבקשה מוגשת במועדה היו סיכוייה דלים, וקל וחומר שאין צידוק לארכה כאמור.
סוף דבר: כאמור, בקשת רשות הערעור נדחית. התיק ייסגר.
החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום כ"ז במרחשוון התשפ"ב (2.11.2021).
