פסק דין
לפנינו ערעור האיש וכנגד ערעורה של האישה.
האיש מערער על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים בראשות אב"ד הרה"ג הרב שלמה תם שליט"א מיום ז' בניסן התש"ף (1.4.2020) שבו נקבע כי הדירה תחולק בשווה וזכויותיה הסוציאליות של האישה לא יאוזנו, כמו כן האיש חויב במזונות שלושת ילדיו בסך 2,700 ש"ח לחודש, ובכתובת אשתו בסך 52,000 ש"ח. האיש מערער על כל ההחלטות הנ"ל כפי שיבואר להלן.
האישה מערערת על פסק דין הנ"ל ועל עוד החלטות בית הדין, היא מבקשת לחייב את האיש בתשלום חצי הלוואת המשכנתה מיום קניית הדירה (ב־2004), לחלוק ברכב הרשום על שמו של אבי האיש כפי שוויו בזמן מתן הגט ולחייב במזונות ילדים גבוהים יותר ממה שהחליט בית הדין קמא.
רקע כללי ומשפחתי
הצדדים נישאו בתמוז התשנ"ט (יוני 1999) ומנישואין אלו נולדו להם ארבעה ילדים, כיום שלושה מהם קטינים ובת אחת בגירה.
הרקע בכללותו כפי העולה מסיכומי הצדדים לערעור ומהחלטות בית הדין האזורי הוא כי לדברי האישה סיכמה עם הבעל בזמן הנישואין כי הוא ישב וילמד חצי יום ויפרנס חצי יום והיא תעבוד, אך הבעל לא למד ולא עבד במשך נישואיהם למרות התמסרותה שלה לעבודתה ב[מ'], לטענת האיש הם סיכמו שהוא יהיה 'אברך' והאישה תעבוד.
לטענת האישה הבעל לא למד וגם לא עבד. האישה הגישה פעמים מספר תביעות לגירושין לבית הדין האזורי ותביעות אחרות לבית המשפט לענייני משפחה, אלא שהבעל הגיע עימה להסכמות כי יישב ילמד וגם יפרנס, ובמציאות המשיך הבעל עד עכשיו לנהוג כפי שנהג – לא למד ולא עבד.
בנוסף האישה מצרפת דוחות משטרה ופסיקות בית המשפט שבהם עולה כי היו תלונות קשות על הבעל בשל התנהגותו האלימה נגד ילדיו ונגד האישה, מילולית וגם מינית, כמו כן הבעל נעצר בגין אלימותו המינית נגד הבת הגדולה […] ומשפטו תלוי עומד בבית המשפט. כמו כן האישה מתארת חיי קמצנות קשים של הבעל במשך נישואיהם כנגדה ונגד ילדיו.
לטענת הבעל האישה הייתה מורדת בו מחיי אישות בחיי הנישואין וגם מזניחה את הילדים. הבעל היה מגייס אוכל מבית התמחוי [ח'] כדי לזון את ילדיו.
רקע משפטי
הבעל הגיש תביעה לגירושין בבית הדין האזורי בטענה כי חיי הנישואין עם האישה נהיו קשים בשל קללותיה ואלימותה כלפיו וכלפי הילדים. מאידך גיסא טענה האישה כי ההפך הוא הנכון. היות שכך התגרשו הצדדים בתאריך י"ג באב תשע"ח (25.7.18).
הצדדים חתמו על הסכם גירושין ובין סעיפי ההסכם נקבע כי נושא הרכוש ובכללו הזכויות הפנסיוניות וקרנות ההשתלמות, וכן נושא משמורת הילדים והסדרי השהות יידונו בבית הדין האזורי לאחר סידור הגט.
הצדדים קיבלו עליהם בקניין לדון לפי חוק יחסי ממון. הדירה רשומה על שם שני הצדדים.
האיש תבע לחלוק את הדירה באופן המוטה לטובתו ולא באופן שוויוני כיוון שאביו עזר ברכישת הדירה והביא סך של 140,000 ש"ח. כמו כן תבע האיש לחלוק את זכויותיה הסוציאליות של האישה ממקום עבודתה על פי חוק יחסי ממון וגם על פי ההלכה ש'מעשי ידיה לבעלה', וכל שכן במקרה דנן שבזמן שהאישה עבדה ב[מ'] האיש דאג לגידול ילדיו ולאחזקת הבית. לטענתו האישה הבריחה את הכספים שהייתה מרוויחה.
כמו כן טען האיש כי עקב מצבו הכלכלי הירוד וכיוון שמאידך גיסא האישה מתפרנסת ברווח, וכושר השתכרותה מגיע לכ־15,000 ש"ח, יש לפוטרו ממזונות הילדים.
עוד טען כי האישה מרדה בו והיא גרמה לגירושין לכן יש לפוטרו מכתובת האישה.
מנגד האישה טענה בבית הדין קמא כי מעולם לא שילם האיש לפירעון הלוואת המשכנתה והיא שולמה מחשבון הבנק שבו הופקדה משכורתה שלה. לכן יש לחלוק את הדירה לא באופן שוויוני אלא באופן המוטה לטובתה. לדבריה, משכורתה נכנסה לחשבון המשותף וכל הבית התפרנס ממשכורתה, הבעל לא זן ולא פרנס וכל מה שהביא לצורכי הבית היה מחלוּקות המיועדות לנצרכים.
לאחר קיום דיון בבית הדין אזורי והגשת סיכומים של הצדדים פסק בית הדין האזורי כלהלן (הסעיפים הנוגעים לערעור):
א. דירת הצדדים תימכר ותמורתה תחולק בין הצדדים בשווה לאחר קיזוז כל החובות שיישארו באותו זמן על הדירה […]
ד. כספי תמורת הדירה של הבעל יישארו בנאמנות אצל ב"כ האישה, עד לקבלת ערבויות מתאימות לתשלום הבעל מזונות הילדים או עד להחלטה אחרת מבית הדין […]
ו. בהתחשב במצבו הכלכלי של האב, האב ישלם לאם בעבור מזונות ארבעת הילדים סך של שלושת אלפים וחמש מאות ש"ח לחודש. סכום זה כולל הוצאות חינוך ואינו כולל מחצית הוצאות רפואיות חריגות […]
ח. הזכויות הסוציאליות של האישה יישארו לזכותה.
ט. הבעל חייב בתשלום הכתובה לאישה בסכום של 52,000 ש"ח. סכום זה יקוזז מחלקו של הבעל בדירה.
י. הרכב מסוג מאזדה יימכר […] והתמורה תחולק בין הצדדים בשווה.
לאחר החלטת בית הדין קמא הגיש האיש בקשה לבית הדין קמא לתיקון פסק הדין כיוון שבת אחת כבר איננה קטינה, ואכן בית הדין האזורי משום כך הפחית את מזונות הילדים לסך 2,700 ש"ח. כמו כן עתר האיש לבית הדין קמא לשינוי ההחלטה בנוגע לרכב שכן הרכב רשום ע"ש אביו ואינו שייך לבני הזוג, משכך החליט בית הדין כי הרכב שייך לאבי האיש ואינו בר־חלוקה.
מנגד עתרה האישה לבית הדין קמא לחייב את הבעל בחצי מתשלום הלוואת המשכנתה מאז קניית הדירה (משנת 2004). בית הדין דחה את הבקשה בהחלטה מיום ט"ו בסיוון התש"ף (7.6.20), ונימוקו: כיוון שהחיים בבית היו חיים משותפים שבהם השתתף הבעל בהוצאות הבית אין מקום לחייבו בתשלום הלוואת המשכנתה. כמו כן דחה בית הדין האזורי ביום כ"ו בניסן התש"ף (20.4.20) את תביעת האישה להגדיל מזונות הילדים.
תמצית נימוקי בית הדין האזורי לפסק הדין מושא הערעור היא כלהלן:
א. לגבי הדירה:
גם אם נאמר שהורי האיש הביאו יותר, כיוון שהדירה רשומה על שם שני הצדדים מקובל לפסוק, על פי הגרי"ש אלישיב ועוד, שגם אם אחד מהצדדים שילם יותר כיוון שנרשמה על שם שניהם החלק היחסי של הנותן נחשב מתנה לצד השני.
מטעם זה ובנוסף כיוון ששני הצדדים חיו יחד והאיש גם דאג לגידול את הילדים במשך שנות הנישואין ובכך תרם ליכולת האישה לצאת לעבוד – למרות תשלומי הלוואת המשכנתה מכספי האישה יש לחלוק את הדירה בשווה, וכך גם על פי חוק יחסי ממון.
ב. לגבי זכויות הפנסיוניות של האישה:
1. מפן ההלכתי:
כיוון שהאישה עבדה בחוץ ממילא יש לדון את 'מעשי ידיה' כ'דחקה את עצמה, ולקבוע שהאישה מוחזקת בהם וכמבואר בחלקת מחוקק ובבית שמואל (סימן פ), ובנוסף: לפי שיטת המהרי"ט באישה היוצאת ומפרנסת יותר מהבעל 'כאניות סוחר' ולפי המבואר במשנה למלך האישה יכולה לומר 'קים לי' שמעשי ידיה שלה הם. ובנוסף על פי המבואר בבאר היטב (סימן פ) אם הבעל לא זן – מעשי ידי האישה לאישה.
2. מפן החוקתי:
על פי סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון רשאי בית הדין או בית המשפט שלא לחלוק באופן שוויוני לפי הסיבות העולות בין הצדדים. לפיכך רואה בית הדין כי בנידון דידן שהאישה היא שעבדה קשה והבעל בקושי זן, ובצירוף אלימות הבעל, יש לקבוע כי אין לבעל זכויות איזון בכספי הפנסיה של האישה.
ג. לגבי הכתובה:
כיוון שלא הוכח כי האישה מרדה בבעלה יש לחייב את הבעל בכתובת אשתו על סך 52,000 ש"ח.
ערעורי הצדדים וטענותיהם מכתבי הערעור וכפי שנשמעו בערעור ביום י"ז באלול התש"ף (6.9.20) הם אלה:
טענות האיש:
א. כיוון שהאישה קיבלה על עצמה בזמן הנישואין שהאיש ישב וילמד והיא תעבוד, וכיום האישה מרוויחה יותר, והפסיקה הרווחת היא שמזונות ילדים הם מדין צדקה – יש לחייב גם את האישה, האם, במזונות הילדים ולכן יש להפחית מסך חיובו במזונות הילדים. האיש גם צריך לשכור לעצמו דירה ולזון את עצמו.
ב. בית הדין האזורי לא שעה לטענות האיש כי האישה מרדה בו: היא לא הלכה למקווה ולא רצתה ילדים, ולכן הפסידה את כתובתה.
ג. פסיקת בית הדין קמא בנושא זכויות האישה אינה נכונה כי גם לפי החוק רשאי בית הדין לאזן בהטיה לטובת צד אחד, אבל לא לשלול לגמרי מהצד השני כבנדון שלפנינו שבו בית הדין שלל לגמרי מהאיש את זכויות האישה הפנסיוניות. וכל שכן לפי ההלכה שכשהבעל זן את הילדים ואת האישה, מעשי ידיה שייכים לו, ובפרט שהאישה הבריחה את המשכורת שלה לבני משפחתה.
ד. חלוקת הדירה אינה צריכה לעשות באופן שוויוני כיוון שאבי האיש הביא יותר כספים לרכישת הדירה, רישום הדירה גם על שם האישה נעשה רק כדי לקבל הלוואת משכנתה מהבנק.
ה. בית הדין קמא קבע שכספי הדירה יהיו בנאמנות באת כוח האישה, בעוד הכסף של הבעל.
טענות האישה:
א. האישה מערערת על גובה החיוב במזונות הילדים: היות שהבת הגדולה בבית יש לחייב בשליש מזונותיה, כמו כן מזונות הקטינים שנפסקו בסך 2,700 ש"ח אינם מספיקים לשלושה ילדים. יש יכולת לבית הדין לשעבד מזכויות האיש בדירה לטובת מזונות ילדיו.
ב. האישה מבקשת לחלוק ברכב. לטענתה הרכב נקנה מכספי הצדדים אלא שהבעל התעקש לרשום את הרכב על שם אביו.
ג. האישה דוחה את כל טענות האיש בנוגע לדירה. לטענתה הורי כל אחד מהצדדים הביאו סך 40,000 ש"ח ובצירוף כספי המתנות קנו את הדירה ב[…] הורי האיש לא הביאו מעבר הנ"ל לרכישת הדירה.
ד. כמו כן האישה חוזרת על תביעה לחייב את האיש בתשלום חצי הלוואת המשכנתה מיום קניית הדירה בשנת 2004 ועד הגירושין היות שתשלום המשכנתה נעשה מהחשבון המשותף שאליו הכניסה האישה את כל משכורתה עבוד הבעל לא הפקיד כלום לחשבון המשותף.
ה. האישה לא מרדה בבעלה. רק במשך שלושה חודשים נמנעה מללכת למקווה היות שהבעל התעלל בה נפשית כאשר ערך 'בר־מצווה' לבן בלי לשתף אותה ואת בני משפחתה.
דיון
המעיין באסמכתאות האישה ובפרוטוקול הדיון שהתקיים לפנינו ייווכח כי הייתה מערכת אלימות קשה של הבעל נגד האישה וילדיה במשך שנות הנישואין.
תביעת האיש לפטור אותו מכתובת האישה נדחית באשר לא הוכחו טענותיו בעניין מרידתה, וכאמור בנימוקי בית הדין האזורי להחלטתו נשוא הערעור.
גם במה שהאישה הודתה לפנינו, שנמנעה מללכת למקווה, אינה מפסדת כתובתה כיוון שלא עברה על התראה שבפני בית הדין כמשפט המורדת (כפי המבואר באבן העזר סימן עז).
ועיין במה שכתב מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק יא אבן העזר סימן קא אות יא קונטרס בן נעות המרדות) בשם הרב נהר שמעון:
הביא בשם כמה אחרונים שכל הנך י"ב חדש דמורדת נמנים ומתחילים רק משעה שהתרו בה בית הדין וישלחו לה שתאמר להם טעמא מאי מאסה בו וכו'. עיין שם.
והוסיף שכן כתב בשו"ת חוט המשולש (מוואלוז'ין, חלק א סימן ב, דף ה סוף ע"ב).
וגם לו הייתה התראה בבית הדין עדיין יש לדון בנתינת 'אמתלא' לדבריה למה לא טבלה – עיין בפרוטוקול הדיון (שורה 203). וגם, כפי שציין בית הדין האזורי בפסק דינו מושא הערעור, כפי העובדות הצפות ממעשיו של הבעל יש טעם לסירובה של האישה ללכת לטבול.
וכידוע אין בית הדין הגדול מתערב בעובדות שהוצגו בפני בית הדין האזורי, משכך האיש חייב בכתובת האישה בסך 52,000 ש"ח.
דרישת האב להקטנת מזונות ילדיו נדחית היות שחיוב זה הוא המועט מן המועט. סך 900 ש"ח לילד הוא חיוב פחות מן המקובל בבתי הדין, וכל שכן בבתי המשפט, וכפי שציין בית הדין קמא אשר שקל את כושר הכנסתו של האב והתחשב במצב הכנסותיו. לכן בית הדין הגדול אינו רואה מקום לשנות החלטה זו.
מאידך גיסא בית הדין הגדול אינו רואה מקום להגדיל את חיוב מזונות הילדים על האב כתביעת האם לאור מצב קושי השתכרותו של האב, כפי שנוכחנו לדעת, ומאידך גיסא לאור כושר השתכרות האם אשר עובדת ומשתכרת מעבודתה במשך שנים רבות.
כמו כן בנושא הדירה אין בית הדין הגדול רואה מקום לשנות את החלטת בית הדין האזורי הצודקת הן על פי ההלכה, כפי המקובל לפסוק בבתי הדין שכאשר הדירה רשומה על שם שני הצדדים שניהם שותפים באופן שוויוני בנכס, הן על פי החוק. וכך בפרט משהאיש לא הביא הוכחה כי אביו שילם יותר בעבור דירת הצדדים, והעולה הוא כי שני הצדדים קנו בשיתוף את הדירה ועל כן יש לחלקה באופן שוויוני.
מהנימוק דלעיל נדחית דרישת האישה לחלוק ברכב באופן שוויוני: היות שהרכב רשום על שמו של אביו של הבעל ולא הוכחה הטענה כי הרכב נקנה מכספי הצדדים וכי רישום זה נעשה רק לשם השגת זכויות סוציאליות, ולא לשם בעלות.
כמו כן נדחית דרישת האישה לחייב את האיש בתשלומי הלוואת המשכנתה משנת 2004, וכנימוק בית הדין האזורי מיום ט"ו בסיוון התש"ף (7.6.20): הצדדים חיו יחד במשק בית משותף כאשר כל צד נתן את חלקו בהוצאות, אם מעט ואם הרבה. ועוד: בהליכים קודמים הוגשה תביעת מזונות מצד האישה ללא תביעת החזר הלוואת המשכנתה, ובית הדין בהרכב הקודם פסק לה מזונות, אשר כללו כנראה את הוצאות הלוואת המשכנתה. לא הוגש ערעור על כך. לכן אין מקום היום לדרוש את תשלום הלוואת המשכנתה על שנים עברו. לפיכך בקשת האישה נדחית.
מה שנותר לדון בו הוא תביעת האיש לחלוק בזכויותיה הפנסיוניות של האישה:
לעיל ציינו את נימוקי בית הדין האזורי על פי ההלכה מדוע מעשי ידי האישה אינם של הבעל, שכיוון שעבודת האישה בחוץ נחשבת כ'העדפה על ידי הדחק' יכולה האישה לטעון 'קים לי' כשיטת רבנו חננאל שזו שייכת לה, וכמו שכתבו החלקת מחוקק והבית שמואל (סימן פ) שהאישה מוחזקת ואין להוציא ממנה אלא כנכסי מלוג.
והנה כל זה דלא כדעת מרן השולחן ערוך (שם סעיף א) שפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם ש"דחקה את עצמה ועשתה יותר מהראוי לה – המותר לבעל". בנוסף יש לציין כי דין זה, שעבודה מחוץ לבית היא 'העדפה שעל ידי הדחק', אינו מוסכם כלל, וכגון דעת הגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (חלק ג סימן קג) שאישה שעובדת בחוץ בשעות נורמטיביות עבודתה בשעות עבודה (ולא ב'שעות נוספות') לא נחשבת 'העדפה על ידי הדחק'.
וכן דעת מהר"י בסאן בתשובה(סימנים לח, לט, מ) שכל זמן שהאישה לא אמרה מפורש לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה" – אף על פי שהיא עשירה ומרוויחה הרבה יותר מבעלה ובוודאי דלא ניחא לה במזונותיומכל מקום כל זמן שלא אמרה להדיא "איני ניזונית ואיני עושה" – מעשי ידיה לבעלה. ועיין בקובץ בית אהרן וישראל (צב, תשס"א, עמ' קד–קיא) תשובת הרב ישראל ויינמן.
מאידך גיסא: נימוקי בית הדין האזורי כללו גם כי האיש כלל לא פרנס כדרך העולם, ולכן מעשי ידיה שייכים לה על פי המבואר בבאר היטב (ריש סימן פ). ויש להוסיף שעל פי המבואר בר"ן והובא ברמ"א (שם סעיף יח) "אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף – מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה, ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה", והוא הדין בנדון דידן שהבעל לא זן כסדרו של עולם, האישה מוחזקת במעשי ידיה. ובפרט כי הצדדים קיבלו עליהם בקניין לחלוק לפי חוק יחסי ממון ולכן [אף על פי ההלכה] ודאי שלפחות חצי מזכויות האישה [כחוק, וייתכן על פיו שיותר מכך כדלהלן] שייכות לאישה.
לטענת האיש בית הדין קמא לא פעל כשורה על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, וזאת משום שלבית הדין הסמכות לאזן באופן שאינו שיווני אבל לא לנשל לגמרי את האיש מזכויותיו בזכויות הסוציאליות והפנסיוניות של האישה.
אך לא כך הוא ובהתחשב בנסיבות המקרה שבו רק הנתבעת צברה זכויות, והתובע – מסיבותיו הוא – גם לא תרם תרומה הנראית לעין לצבירת זכויות האישה בעבודתה, אין בית הדין הגדול רואה מקום לשנות מההחלטה שבהתאם לסעיף 8(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, וכדלהלן:
8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג […]
גם המעיין בפסקי דין של בית הדין הרבני (כגון פסק הדין בתיק 200847/14 וכך בעוד פסקי דין) וכן בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה (כגון בתיקים 638/04, 640/04) יראה ברור כי ישנם מקרים בהם הפסיקה ניתנת "שלא לאזן כלל" את כספי הצבירה של הזכויות הפנסיוניות, וודאי כאשר לפחות בחלק מהנכסים ישנו איזון שוויוני. והכול תלוי לפי הנסיבות. חוק יחסי ממון מבוסס על ההנחה של "מאמץ משותף" ולא עצלנות לעומת חריצות, קרי: מגיעה לכל בן זוג מחצית מן הרכוש הכולל של המשפחה מאחר שכל בן זוג תורם את חלקו במשק הבית או מחוצה לו. אולם במקרה שבו אחד מבני הזוג לא תרם תרומה הניכרת לפרנסת הבית, הרי שההיגיון שעליו מבוסס החוק לא קיים, ובמקרה יוצא דופן זה קבעה הפסיקה כי ניתן לשקול לבצע חלוקה לא שווה של הרכוש או לשלול אותה לגמרי.
בנוסף מקובלת הפסיקה כי בכל הנוגע לקשר בין אלימות לחלוקה בלתי־שווה – והדבר תלוי בסוג האלימות, תכיפותה, בתרומה אחרת של הצד האלים למשק הבית וכן במידת ההוכחות שהובאו – ניתן לומר כי במקרים בהם הוכחה אלימות קשה או נמשכת, הדבר נתפס בדרך כלל כמצדיק חלוקה בלתי־שווה.
יש להדגיש כי במקרה שלפנינו בית הדין האזורי לא שלל לגמרי מהאיש את איזון הנכסים, לטובת האישה. בית הדין זיכה את האיש, גם מכוח החוק, במחציתה של הדירה למרות טענת האישה כי היא שילמה את המשכנתה מאז רכישתה במשך כמה שנים.
בית הדין האזורי בפסק דינו מושא הערעור ציין את שתי העובדות בתיק שלפנינו: הן המאמץ הלא־שוויוני מצד הבעל שהסיר מעליו את הנטל לזון כאשר עיקר עול הפרנסה מוטלות על כתפי האישה, הן אלימותו הקשה של הבעל כלפי האישה והילדים במשך חיי הנישואין. כפי שנוכחנו לדעת בתיק זה (ראה פרוטוקול הדיון) כבר מראשית הנישואין הבעל התנהג בצורה חריגה, בדרישות מוזרות וקשות כנגד האישה, ובהמשך כלפי הילדים.
בית הדין הנוכחי שב ואומר את שכתב פעמים רבות, שבית הדין הגדול לא מתערב בהתרשמויותיו של כבוד בית הדין האזורי שלפניו התנהל ההליך ושהוא ששמע ישירות את הצדדים ותחקר אותם. ואם הדבר נכון בכל החלטה ופסיקה של בית הדין האזורי, הרי שבתיק שלפנינו על אחת כמה וכמה.
הכרעה והוראות
א. לאור כל האמור: ערעור האיש וערעור האישה שכנגדו – נדחים.
ב. בהתאם להסכמת הצדדים בדיון שלפנינו כי בא כוח האיש ימונה כנאמן על כספי הצדדים ייתן בית הדין האזורי פסיקתא למינוי בא כוח האיש לנאמן על כספי הצדדים.
ג. אין צו להוצאות.
ד. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום כ"ג בכסלו התשפ"א (9.12.2020).
הרב יצחק יוסף הרב יעקב זמיר הרב מיכאל עמוס
