חוות דעת עמדת בתי הדין הרבניים בעניין רישום יהדות במרשם האוכלוסין על פי פסק דין של בית דין רבני

רישום יהדות במרשם האוכלוסין על פי פסק דין של בית דין רבני[1]

עו"ד הרב שמעון יעקבי

היועץ המשפטי לשיפוט הרבני

הנושא

1. אברהם ושרה עלו לישראל ואיתם יצחק, בנם הקטין. אברהם הינו יהודי. שרה חתמה בעת עלייתה על הודעה כי הינה בת לאום זר וחסרת דת. יצחק נרשם על פי הודעת הוריו בפרטי הלאום והדת באופן זהה לפרטים שנרשמו לשרה. לימים ביקש יצחק להינשא לרבקה היהודיה, ובית הדין הרבני פסק, לאחר דיון שהתקיים בפניו ובו שמע עדים וקיבל ראיות, כי התברר לו כי שרה יהודיה ולכן יצחק יהודי, ומותר לו לשאת את רבקה לאשה. יצחק ורבקה נישאו כדמו"י ונישואיהם נרשמו במרשם האוכלוסין על פי תעודת נישואין שקיבלו מן הרבנות המקומית. יצחק מבקש לתקן את רישום הדת והלאום שלו במרשם האוכלוסין על סמך פסק הדין של בית הדין הרבני ותעודת הנישואין שניתנה לו. פקיד הרישום הראשי מתנגד לכך, בנימוק כי פסק הדין של בית הדין אינו מקובל עליו, וזאת עקב ההודעה בדבר פרטי הלאום והדת עליה חתמה שרה בעלייתה לישראל.

מה הוא הדין?

העובדות הרלבנטיות

• העותר עלה ארצה עם הוריו ואחיותיו מארגנטינה ביום 05/03/1990 והוא נער בן 15 שנים. לטענתו, כל ימיו גדל וחי כיהודי. בשנת 2002, ברצות העותר להינשא ליהודיה, אזרחית ותושבת ישראל, ומשהתברר כי הוא רשום במרשם האוכלוסין כחסר דת וארגנטינאי בלאומו, הופנה על ידי לשכת הרבנות בתל אביב לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, לצורך בירור יהדותו.
• ביום א' תמוז תשס"ד (20/06/04), התקיים דיון בפני ראש אבות בית הדין בתל אביב, הרב נסים בן שמעון, במסגרתו נשמעו העותר, הוריו ועדים והוגשו מסמכים. לאחר הדיון ניתן פסק דין[2] אשר בו נאמר:

"לאחר שמיעת המבקש והוריו ועיון במסמכים ודברי העדים מחליט ביה"ד:

המבקש פלוני הנו יהודי ויכול לישא אשה כדמו"י לאחר בירור רווקות כמקובל".

• ביום י"ב בכסלו תשס"ה (24/11/04) נישא העותר כדמו"י. הנישואין נרשמו בלשכת הרבנות הראשית לתל אביב-יפו והונפקה לבני הזוג תעודת נישואין. במקביל פנה העותר ללשכת מינהל האוכלוסין בתל אביב בבקשה לתיקון פרטי הדת והלאום במרשם האוכלוסין, זאת בצירוף תעודה ציבורית: פסק הדין של ביה"ד הרבני האזורי, כאמור לעיל.
• בפניה של נציגי מרשם האוכלוסין אל מערכת בתי הדין הרבניים, הוסבה תשומת הלב לעובדה כי בעת עליית משפחת העותר לישראל חתמה אם העותר על מסמך שבו הודיעה כי הינה חסרת דת וארגנטינאית בלאומיותה. לאור זאת, הורה ביה"ד הרבני האזורי בהחלטה מיום 31/01/06, "כי אין לעשות כל שימוש בפס"ד מיום א' תמוז תשס"ו עד לקיום בירור נוסף". ביום 14/06/06, לאחר דיון שבו קויימו הליכי חקירה ובירור, נתן בית הדין החלטה[3] אשר בה חזר ואישרר את פסק הדין, לפיו העותר הינו יהודי. וכך כתב בית הדין:

"בתיק זה ניתן ביום א' תמוז תשס"ד (20/06/04), פס"ד הקובע כי עפ"י ההלכה המבקש פלוני הינו יהודי ויכול לישא אישה כדמו"י.

לאחר מתן פס"ד זה נודע לנו דרך משרד הפנים כי בבואם ארצה חתמה אימו שהלאום שלה ארגנטיני (אינו יהודי) ולא יתכן שהאם אינה יהודיה והוא יהיה יהודי.

…

ביום י"ח סיון הופיעה אם המבקש וביה"ד חזר וחקר ושאל על יהדותה ומדוע חתמה במשרד הפנים כי הלאום שלה ארגנטיני.

…

מוסיפה ואומרת, כי לא הבינה שהיא חותמת על כך שאינה יהודיה, היתה בלחץ ופחדה שלא תקבל ת.ז. ויכולים לגרש אותה מהארץ.

(אילו לא היו כל מסמכים אחרים וכל החומר הנמצא בתיק ביה"ד לא היינו מסתמכים על הסבר זה בלבד).

מתברר, שלמעשה, לא היה במשרד הפנים כל הוכחה שהיא אינה יהודיה, אלא, מאחר ולא היה לה מסמך להוכחת יהדותה נרשמה כלא יהודיה.

מבחינת ביה"ד, לאור חקירה חוזרת ועיון נוסף בכל החומר והמסמכים שבתיק חוזר ביה"ד על החלטתו, כי עפ"י ההלכה המבקש הינו יהודי ".

• ביום 13/12/07 שב וחידש העותר פנייתו ללשכת מינהל האוכלוסין בתל אביב לצורך שינוי פרטי הרישום במרשם האוכלוסין. לאחר בדיקות וחילופי מכתבים, השיבה לשכת מרשם האוכלוסין במכתב מיום 08/01/08, אל העותר בזו הלשון: "…המסמך שהומצא לצורך תיקון דת ולאום אינו מסמך קביל ולכן לא נוכל להיעתר לבקשתך לתיקון המבוקש. באם ברצונך להירשם כיהודי, יהיה עליך להמציא תעודת המרת דת".
• עמדת מרשם האוכלוסין נשענה, כפי שהוסבר במכתב תשובה נוסף מיום 16.12.2008, על עמדת המדינה שהובעה בעיקרי טיעון שהוגשו בבג"ץ 4437/93 מזיבובסקי ילנה נ' שר הפנים ואח'[4]. הוסק במכתב התשובה הנ"ל, כי החלטות בתי הדין הרבניים מהווים לדידו של פקיד הרישום חלק מכלל הראיות להוכחת יהדות וכי אין להתבסס על החלטת ביה"ד הרבני בלבד[5]. משום כך אין משקל מכריע לפסקי הדין של ביה"ד הרבני[6]. ראוי לציין כי פסק הדין עצמו בפרשת מזיבובסקי הינו קצרצר, בן כמה שורות גרידא, ואין בתוכנו כדי להסיק כי עמדת מרשם האוכלוסין אומצה על ידי בית המשפט העליון. וזה לשונו המלא של פסק הדין:

עם הודעת המשיבים, באו העותרים על סיפוקם. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, לפיה אין המשיב מפנה לבתי הדין הרבניים לקבלת פסק-דין להוכחת היהדות של המבקשים להרשם כיהודים במרשם. שאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים כסמכות דתית והלכתית לא נדונו בפנינו, ואין בהסכמת הצדדים בגדרי עתירה זו כל נקיטת עמדה כלפיה. העותרים שומרים על זכותם לחזור ולפנות בסוגיה זו וגם בעניינה של העותרת – אם זו תתעורר.

העתירה נדחית.

• להשלמת התמונה יצויין, כפי שנמסר, כי חרף סרוב מרשם האוכלוסין לתיקון פרטי הדת והלאום של העותר כיהודי, נרשמו נישואי העותר ובת זוגו היהודיה במרשם האוכלוסין על סמך תעודת הנישואין של הרבנות בתל אביב. עוד יצויין, כי בפרט "העדה (הדתית)" אשר בתעודת הנישואין של העותר נרשם "יהודי".

המסגרת המשפטית

• פרט רישום הקיים במרשם האוכלוסין, ניתן לשינוי או לתיקון בתנאים הקבועים בחוק. שינוי של פרט רישום מתייחס למצב שבו הרישום הראשון היה נכון בעת ביצוע הרישום, אך חל בו שינוי בשלב מאוחר יותר, כגון רווק שנישא לאחר מועד רישומו כרווק. תיקון של פרט רישום מתייחס למצב שבו נטען כי הרישום הקודם היה שגוי, למשל אדם שנרשם כרווק אך בדיעבד מתברר כי הרישום לא היה נכון. "המושג 'שינוי' אינו כולל את ההתפתחויות בפרטים האישיים, שאירעו לפני הרישום הראשון, הנערך לפי סעיף 5"[7]. השינוי צופה פני עתיד והתיקון צופה פני עבר. שינוי או תיקון של פרט רישום של תושב ייעשו ככלל על סמך תעודה ציבורית המעידה על השינוי או התיקון[8]. עוסקים בכך בעיקר, סעיפים 19ג ו-19ד לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965[9], אשר זה לשונם:

רישום שינויים [תיקונים: התשכ"ז, התשס"ח (מס' 2)]

19ג.      (א)        שינוי בפרט-רישום של תושב יירשם על פי מסמך שנמסר לפי הסעיפים 15 או 16 או על פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד אתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי; ואולם שינוי של מען יירשם גם על פי הודעה בלבד.

            (ב)        …

תיקון רישום (תיקון התשכ"ז)

19ד.      מבלי לפגוע כאמור בסעיף 19ה או בסעיף 23, לא יתוקן רישום במרשם אלא לבקשת התושב שהרישום מתייחס אליו ועל פי תעודה ציבורית המעידה שהרישום לא היה נכון.

1. רלבנטיות לענייננו גם הוראות סעיף 3א לחוק מרשם האוכלוסין, וזה לשונו:

סמכות רישום והגדרה (תיקון התש"ל)

3א.       (א)        לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת-דעתו של פקיד-הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית-משפט או בית-דין מוסמך.

            (ב)        לענין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, "יהודי" – כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות, התש"י-1950.

            (ג)         אין בסעיף זה כדי לגרוע מרישום שנעשה לפני תחילתו.

1. במקרה דנן, אילו פרטי הלאום והדת של העותר היו נשארים ריקים וללא רישום, ופקיד הרישום הראשי היה משתכנע כי רישום אם העותר כאינה יהודיה או אי-רישומה כיהודיה, נסתר על פי ראיות שהובאו בפניו על ידי העותר, היה הוא עצמו רשאי לרשום את העותר כיהודי, אף ללא פסק דין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך. ברם, במקרה דנן, קיים רישום כארגנטינאי בפרט הלאום של העותר, ולפיכך, אין פקיד הרישום מוסמך לבצע תיקון רישום בפרט הלאום על סמך שיקול דעתו בלבד. יוער, כי דברים אלו הינם בניגוד לסברה העולה מתשובת מרשם האוכלוסין לעותר, כי מסור לו שיקול דעת לתקן את הרישום ליהודי, אם ישתכנע באופן עצמאי כי כך הוא על פי הראיות שהיו בפני בית הדין הרבני. הדרך לתיקון רישום שכבר קיים – בשונה ממקרה של העדר רישום – מפורטת בסעיפים 19ד ו-19ה לחוק, ובהתאם לאמור שם נדרשת לענייננו תעודה ציבורית המעידה על יהדותו של העותר. יש להדגיש, כי כאשר התושב שהרישום מתייחס אליו מבקש לתקן את הרישום על פי תעודה ציבורית המעידה שהרישום לא היה נכון, אין מסורה לפקיד הרישום הסמכות להעביר את התעודה הציבורית בשבט ביקורתו ולהחליט כי שגויה היא, ולחדול מן התיקון.
2. עוד ראוי לציין כי רישומו של העותר כארגנטינאי בלאומו וכחסר דת, על פי הודעת הוריו בעת העליה לישראל ובהיותו קטין, אינו בגדר "רישום ראשון" לכל דבר מטעמו של העותר. הודעה שמסר הורה לפי סעיף 5 לחוק מרשם האוכלוסין אינה פעולה משפטית מטעמו או בשמו של הקטין, אלא מילוי חובה חוקית המוטלת על ההורה באורח אישי. לפיכך, אין הרישום שנעשה על-ידי ההורים קושר את הקטין ומחייב אותו לנצח נצחים, במיוחד כאשר הרישום נעשה על פי הודעה ולא על סמך תעודה ציבורית[10]. חרף זאת, על פי הוראות סעיפים 19ג ו-19ד הנ"ל, גם רישום כזה הוא רישום ששינויו או תיקונו מצריך תעודה ציבורית. אך הובעה הדעה שתעודה כזו – מן הראוי שתינתן ללא החמרת יתר, וכמעט כדבר שבשיגרה. לא הרי רישום שנעשה על-ידי הורי הקטין בשמו, כרישום אדם מבוגר שנעשה על-ידו מרצונו החפשי ותוך הבנה מלאה של משמעות הצהרתו[11]. אכן שאלה היא, אם רישום לאום האם כארגנטינאית בעת עלייתה ארצה והותרת פרט הדת ללא רישום, מצריך את הבן שפרטיו נרשמו בהיותו קטין כמו אמו, להציג תעודה ציבורית דווקא על מנת לרושמו כיהודי בפרט הדת תוך הותרת פרט הלאום כארגנטינאי. אירע בארצות העמים כי יהודים כשרים לכל דבר לא נמנעו מלהירשם במדינותיהם כבני לאום שאינו יהודי הגם שהיו בה בעת יהודים בדתם[12]. לצורך דיוננו נניח כי התשובה לכך היא בשלילה.
3. לפי סעיף 19א לחוק מרשם האוכלוסין וסעיף 29 לפקודת הראיות, משמעותה של "תעודה ציבורית" לענייננו היא:

"תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת; ואלה הגופים:

מדינת ישראל או הרשות הריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל;

משרדי ממשלה, רשות מקומית, בית משפט, בית דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון, או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל…;"

1. טענת העותר כי היה על פקיד הרישום לתקן את רישום פרטי הלאום והדת ליהודי, מתבססת למעשה על שלושה מסמכים, אשר כל אחד מהם מצוי בגדרי תעודה ציבורית המעידה כי הרישומים הקודמים של העותר בפרטי הלאום והדת לא היו נכונים, וכי העותר יהודי. ואלו הם:
   1. פסק הדין בו נאמר כי "המבקש פלוני הנו יהודי ויכול לישא אשה כדמו"י";
   1. ההחלטה שניתנה לאחר בחינת הסברי האם להודעה שעליה חתמה עם עלייתה לישראל אל מול יתר הראיות שהיו בפני בית הדין, בה נאמר כי "לאור חקירה חוזרת ועיון נוסף בכל החומר והמסמכים שבתיק חוזר ביה"ד על החלטתו, כי עפ"י ההלכה המבקש הינו יהודי";
   1. תעודת הנישואין בה צויין כי העותר יהודי.
2. פסק הדין וההחלטה הינם תעודות ציבוריות כמשמעותן בפקודת הראיות. מדובר ב"מעשה שיפוט" של בית דין רבני בגדרי סמכותו הייחודית בעניני נישואין, על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. השאלה המשפטית שעמדה בפני בית הדין היתה, האם העותר רשאי להינשא כדת משה וישראל, למרות העובדה שבמרשם האוכלוסין רשומים הוא ואמו כמי שאינם יהודים. על מנת להכריע בשאלה משפטית זו, היה על בית הדין להכריע בשאלה עובדתית, והיא – האם העותר הינו בן לאם יהודיה. כידוע, עצם הרישום בפרטי הדת והלאום של המרשם, אינם אף ראיה לכאורה לנכונות תוכן הרישום[13]. משהגיע בית הדין, לאחר בחינת הראיות שבפניו, למסקנה העובדתית כי העותר הינו יהודי לאור יהדותה של אמו, פסק בית הדין בשאלה המשפטית והתיר לו להינשא לפי דין תורה. בית הדין חזר ודן בשאלות שהיו בפניו לאור המידע שהתקבל בדבר הודעת אם העותר בעלייתה לישראל. להודעת האם עליה חתמה בעת שלא עמדה שאלה בדבר כשירות בנה להינשא כדמו"י, עשויה להיות משקל ראייתי מסויים. בית הדין בחן את הסברי אמו של העותר על רקע יתר הראיות שבפניו, ומשהשתכנע כי אין ברישום הראשון על פי הודעת אם העותר כדי לסתור את המסקנה כי אם העותר הינה יהודיה, החליט לשוב ולאשרר את פסק הדין.
3. היקף שיקול דעתו של פקיד הרישום סוכם בפרשת בן ארי[14]:

"… 'תפקידו של פקיד רישום… אינו אלא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול ספר התושבים, ושום סמכות שיפוטית לא ניתנה בידו' (שם, עמ' 244). על כן, 'ברשמו את מצבו המשפחתי של תושב, אין זה מתפקידו של פקיד הרישום ליתן דעתו על תוקפם של הנישואין. חזקה על המחוקק שלא הטיל על רשות ציבורית חובה שאין היא מסוגלת למלאה. די לו לפקיד, לצורך מילוי תפקידו ורישום המצב המשפחתי, אם הובאה לפניו ראיה שהתושב ערך טקס נישואין. לשאלה מה תוקף יש לטכס שנערך יש לעתים פנים לכאן ולכאן ובירור תוקפם חורג מגדר מרשם-התושבים' (שם, עמ' 252). ברוח דומה ציין השופט י' זוסמן כי בית המשפט העליון, שעה שהוא דן בעתירות נגד סירובו של פקיד הרישום לרשום את נישואיו של עותר, אינו קובע כל הלכה באשר לתוקפם של נישואין אלה. 'לא למותר להדגיש' – כותב השופט זוסמן – 'כי לא בתוקפם של הנישואין או בבטילותם קא עסקינן. השאלה שלפנינו היא… היש צידוק לסירובו של פקיד מרשם התושבים לרשום את המבקשת כאשה נשואה' (שם, עמ' 242). השופט י' זוסמן מכיר בכך כי ייתכנו מקרים בהם אי-נכונותם של הפרטים שאותם מבקש תושב לרשום במרשם גלויה לעין והיא אינה מוטלת בספק סביר. במקרים אלה אין הפקיד חייב לבצע את הרישום. 'פקיד הציבור אינו חייב להשתמש בסמכותו כדי להיות שותף למעשה רמיה. משבא לפניו אדם אשר הוא לפי מראה פניו, ללא ספק, אדם בגיר, והוא חפץ להירשם כילד בן חמש, מה ספק יש כאן שהרישום הוא כוזב ומעשה האדם – מעשה של תרמית הוא? במקרה כזה יצדק הפקיד כאשר יסרב לרשום את הפרטים, ובית משפט זה בוודאי לא ישתמש בכוחו… כדי לחייב את הפקיד 'לזייף' את מרשם האוכלוסין' (שם, עמ' 243)."

אין חולק איפוא כי הכרעתו של בית הדין לפיה העותר רשאי להינשא כדת משה וישראל, הינה בגדר תעודה ציבורית, בהיותה מעשה שיפוט מובהק של בית הדין הרבני. אין חולק כי אף אם פקיד הרישום הראשי סבור כי פסק הדין וההחלטה ניתנו תוך חריגה מסמכות של בית הדין או כי הם מוטעים, חייב הוא לתת להם נפקות בכל הקשור לעצם רישום הנישואין[15].

1. אלא שהטענה היא, כי תוקפם של פסק הדין וההחלטה יפים לסמכויות שנקבעו לבית הדין הרבני בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ואין בהם כדי לחייב את תיקון הרישום על פי חוק מרשם האוכלוסין בפרטי הלאום והדת, מאחר והכרעה בשאלת יהדותו של אדם – כשלעצמה – אינה מצויה בסמכות בית הדין. לטענה זו שני ראשים – האחד, והוא בבחינת פשיטא לדידם של הטוענים כן: בית הדין אינו מוסמך לקבוע "מיהו יהודי" לענין חוק מרשם האוכלוסין, אף לא כסמכות מקבילה לזו של בית המשפט; השני: קביעת יהדות על ידי בית הדין באופן אינצידנטלי להכרעה בענין נישואין, אינה בגדר "תעודה ציבורית". טענה זו, על שני ראשיה, אינה יכולה להתקבל בשל שורה של טעמים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו.
2. נדון בראש הראשון. חוק שיפוט בתי דין רבניים, הסמיך את בית הדין הרבני לדון בעניני נישואין וגירושין[16], בענין אשר נכרך בתביעת גירושין[17], בתביעת אשה למזונותיה[18], ובעניני המעמד האישי שניתנה לגביהם הסכמה של כל הנוגעים בדבר[19]. במקום אחר[20], כבר הזדמן לנו לעסוק בהרחבה בהיבטים שונים של סמכות בית הדין הרבני לדון בשאלת יהדותו של אדם ובכלל זה לעסוק בגיור ולדון בתוקפו של גיור. בין היתר, הסקנו שם כי אין צורך להידרש דווקא לסמכות האינצידנטלית אגב דיון בעניני נישואין וגירושין, כדי לקבוע כי לבית הדין מסורה סמכות לגייר אדם:

סמכות-מישרין של בתי הדין כמוסד דתי לגייר נובעת מכח חוק הדיינים, בהיות דייני בית-הדין הרבני דיינים של מוסד דתי חוקי של "העדה היהודית" כמשמעותה על-פי דבר המלך, שהתמזגה בקום המדינה עם הקהילה היהודית של העם בישראל. אין זו סמכות שיפוט אלא סמכות מהותית הטבועה בפן הדתי-מינהלי של בית-הדין, ושהוסדרה כדין בתקנות הדיון[21].

אך טענה רווחת היא, כי קביעת דתו של אדם, ובכלל זה הכרעה בשאלת "מיהו יהודי", אינה כלולה בגדר "עניני המעמד האישי". ממילא אין היא מצויה בסמכות בית הדין הרבני כענין ראשי, ועל כן אין לקביעת בית הדין השפעה מכרעת מחוץ לגדרי נישואין וגירושין.

1. הענקת סמכות שיפוט לבית הדין הרבני תיתכן גם מחוץ לגדרי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). על פי סימן 53 לדברי המלך במועצה על א"י, בית הדין הרבני מוסמך לדון ביצירתו ובניהולו הפנימי של הקדש דתי שנוסד בפניו. על פי סעיף 155 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, מוסמך בית-הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו-ירושה וצו-קיום-צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם ניתנה לכך הסכמה בכתב של כל הנוגעים בדבר.

שינוי בהיקף הסמכויות של בית דין דתי, אינו חייב להיעשות במפורש בחוק. הוא יכול להילמד מכללא, על פי תוכנו של כל חוק:

• כאשר חוקקה הכנסת את חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, עלה החשש שמא תוכנו של החוק עשוי להתפרש כמשנה את היקף הסמכויות של בתי הדין הדתיים. לפיכך, נכתב בסעיף 19(א) לו כי "חוק זה אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של בתי-דין דתיים ולא לגרוע מהן".
  • מאוחר יותר, בשנת 1962, בעת חקיקת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, נכתב בסעיף 79 לחוק כי "הוא אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של בתי-דין דתיים ולא לגרוע מהן".
  • כך גם בסעיף 13(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, נאמר: "חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים".

האם חוק מרשם האוכלוסין הביא לשינוי בהיקף הסמכות של בית הדין הרבני?

• סעיף 3א לחוק מרשם האוכלוסין נחקק בשנת 1970, לאחר הסערה הציבורית הגדולה שפרצה כתוצאה מפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת שליט[22]. נפסק שם כי קיימים מצבים בהם על פקיד הרישום לרשום אדם כיהודי, אף שאינו כזה לפי כללי ההלכה. למעשה, דעת הרוב בפסק הדין היתה שעל פי המצב החוקי ששרר אז, אין להלכה ולבית הדין הרבני מונופול על הגדרת יהודי לענין חוק השבות וחוק מרשם האוכלוסין. לכן בא התיקון לחוק השבות ואימץ את המבחן ההלכתי ליהדות, לפיו יהדות מלידה של אדם תלויה באימו. התיקון קבע כי לעניין חוק השבות וחוק מרשם האוכלוסין, "'יהודי' – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". ויודגש: כל פסקי הדין מאז התיקון לחוק השבות, שהכירו בגיורים שנערכו מחוץ לזרם האורתודוקסי היהודי, בקשו להרחיב עוד את הגדרת "יהודי" מעבר לגדרי ההלכה. זו היתה תכלית הקביעה שאין זהות בין המשמעות של גיור בחקיקה האזרחית לזו שנועדה להסדיר את הדין הדתי בעניני המעמד האישי. לא היה חולק כי מי שהינו יהודי בעיני בית הדין הרבני הוא יהודי לצורך חוקים אלו[23]. אין להעלות על הדעת מצב אנומלי שבו יוכר אדם כיהודי לצורך חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), אך לא יוכר ככזה לגבי חוק מרשם האוכלוסין וחוק השבות[24]. על רקע הדגשה זו יש להבין את המשמעות של המונח "בית דין מוסמך", אשר קביעתו כי פלוני הינו יהודי עשויה לשמש בסיס יחיד – בניגוד לראיות אחרות – לרישומו של אדם כיהורי במרשם האוכלוסין. נוסיף ונבאר.
• בהצעת חוק השבות (תיקון מס' 2), תש"ל-1970, בה הוצע להגדיר "יהודי" כ"מי שנולד לאם יהודיה ואינו בן דת אחרת", הוצע כמו כן כי נוסח סעיף 3א(ב) לחוק מרשם האוכלוסין יהיה כדלקמן:

"(ב)       לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי אותו אדם אינו יהודי".

בדיונים שהתקיימו בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, התנגדו חברי כנסת לנוסח המנדטורי של הסעיף, אשר לפיו לא ניתן לרשום אדם כיהודי אף אם בידו להראות כי ראיות נוגדות המצויות בפני פקיד הרישום הינן שגויות. ח"כ חיים צדוק הביא כמה דוגמאות למצבים בעייתיים שבהם יהיה צורך להכריע נגד מידע השולל יהדות הקיים בתעודה ציבורית. למשל:

"…בפולין רשמו היהודים את עצמם כבני דת משה, אך היו בתוכם שנרשמו כבני הלאום היהודי, והיו – ודווקא שומרי דת ומצוות – שרשמו את עצמם כבני הלאום הפולני. אם כן, יהודי כזה שיבוא ארצה תהיה בידו תעודה לפיה הוא אינו יהודי ועל כן הוא לא יוכל להירשם כיהודי. לפי שעה הייתי רואה את התיקון בזה שנסייג את ענין התעודה הציבורית לדת. כלומר, אם יש תעודה בה כתוב שהאיש הוא בן דת אחרת, אני מסכים שהוא אינו יכול להירשם כיהודי. אבל יש יהודים הרשומים בתעודה כלשהי כיהודים לפי דתם וכפולנים לפי הלאום שלהם, ויכול להיות שדווקא התעודה הציבורית שהאיש מביא אתו ארצה אינה כוללת את הפריט דת כי אם רק את הפריט לאום.

אני סבור ש(ב)[25] צריך לפתוח פתח להוכחת היפוכו של דבר. נחזור לאותו ענין של האם. אני מסכים שאם האם רשומה כלא יהודיה לא ייתכן שהבן יירשם על-פי הודעתו כיהודי, אך איני רוצה לחסום בפניו את הדרך להוכיח, אם זה ביכולתו, שלמרות הודעת אמו הוא יהודי.

… מה שאני אומר הוא שאם תעודה ציבורית מעידה שהאיש אינו יהודי לפי דתו, הוא לא יירשם כיהודי, אבל אם התעודה מדברת על הלאום בלבד, ידוע לי שבמזרח אירופה רשומים יהודים כשרים בלאום אחר."[26]

בסופו של דבר התגבש הנוסח שאושר, וכך הוסבר מפי ח"כ הרב ישראל שלמה בן-מאיר, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, שהציג במליאת הכנסת את הנוסח שאושר לקריאה שניה ושלישית:

"בסעיף 3 הדן בתיקון חוק מרשם האוכלוסין נתקבל תיקון חשוב ביותר. בסעיף 3א(א) נאמר: ״לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי…״. נשאלה השאלה: אם בכל זאת יש הוכחות שהרישום או ההודעה או התעודה אינם נכונים – ויכולים לקרות דברים כאלה —, האם אין לאפשר לו להבהיר את העובדה ואת הראיה לכך? הוועדה סבורה היתה שיש ללכת בכיוון זה ועל כן הוסיפה את המלים הבאות: ״כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי״. כתבנו שהדבר מסור להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי, כי לא רצינו להיגרר למשפטים ולבג״צים. כדי שלא כל פקיד רישום יוכל להשתמש בדיסקרציה זו, אמרנו שהיא מסורה לפקיד הרישום הראשי. להלן נאמר: "או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית-משפט או בית-דין מוסמך״. אם בכל זאת הפקיד הראשי איננו רוצה לקבל את דעתו, יש לו סעד נוסף בצורת פנייה לבית-משפט לקבלת פסק-דין הצהרתי שמה שכתוב במסמכים האלה איננו נכון, אלא יש תעודה ציבורית אחרת שהיא נכונה."[27]

• בסעיף 3א נקבע איפוא כי רישום יהודי בפרטי הדת והלאום של אדם יכול שייעשה אם כך נקבע "בפסק-דין הצהרתי של בית-משפט או בית-דין מוסמך". קביעה כאמור גוברת על הודעה קודמת או רישום אחר במרשם ואף על תעודה ציבורית אחרת. איזהו בית המשפט או בית הדין שעל פי פסק דין הצהרתי שלהם חייב פקיד הרישום לרשום אדם כיהודי?
• על פי סעיף 7 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, "המלה 'או', 'אחר' או ביטוי דומה להן – להבדיל מן המפורט שלפניהן הן באות ולא להקיש לו, זולת אם יש עמן המלים 'דומה' או 'כיוצא בזה' או ביטוי אחר שמשמעו היקש". אם כן, מבחינה לשונית ועל פי הדבק הדברים, אין המלה "מוסמך" ניתנת לחיבור עם המונח "בית משפט", כאילו נאמר בסעיף 3א הנ"ל "בית-משפט מוסמך או בית-דין מוסמך". אך טיעון זה מוקשה הוא, שהרי לא ניתן לומר כי יש לרשום אדם כיהודי על פי קביעת יהדות של בית משפט "שאינו מוסמך". איזו משמעות נגזרת מן ההבנה, ש"בית משפט" לחוד ו"בית דין מוסמך" לחוד?
• באשר למערכת בתי המשפט האזרחיים –
  • בית משפט לעניני משפחה הוסמך במפורש בסעיף 19ה(ב) לחוק מרשם האוכלוסין לתת פסק-דין הצהרתי לגבי הלאום, הדת או המצב האישי של אדם אם הוגשה אליו בקשה של פקיד-הרישום הראשי.
  • לעומת זאת, כאשר היוזמה למתן פסק הצהרתי היא של האדם אשר אליו מתייחס פרט הרישום, מצוי הענין בסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי. את הסמכות השיורית, בהיותה בגדר סמכות ראשית, ניתן לראות לענייננו כסמכות מפורשת[28].
• המונח "בית דין מוסמך" סובל שני פירושים:
  • האחד, בית דין שהוסמך במפורש לדון בקביעת יהדות.
  • השני, כל בית דין שהינו בעל סמכות שפיטה לפי חוק, לאו-דווקא לענין קביעת יהדות[29].

לא ניתן לקבל את את הפירוש הראשון, הואיל ולא קיימת במפורש כל הוראת חוק נוספת – מעבר לכתוב בחוק מרשם האוכלוסין – המקנה סמכות ל"בית דין" לקבוע כי פלוני הינו יהודי. אם כך, מיהו זה ואיזהו "בית דין מוסמך" אשר קביעתו בענין יהדות של אדם גוברת על שיקול דעתו של פקיד הרישום הגם שהוא נסמך על תעודה ציבורית אחרת השוללת יהדות?

• דומה כי ניתן להציע שתי תשובות אפשריות:
  • האחת, המחוקק הקנה במונח זה עצמו לבית דין רבני, כמשמעותו בחקיקה, סמכות מקבילה לזו של בית משפט[30] לקבוע בגדרי סמכות ראשית כי אדם מעונין שפנה אליו הינו יהודי. ודוק: ההסמכה לפי סעיף 3א לפעול על פי קביעת יהדות של "בית משפט או בית דין מוסמך", היא רק כאשר הקביעה הינה חיובית. אין בכך כדי למנוע מפקיד הרישום הראשי לפנות בעצמו אל בית המשפט לעניני משפחה לפי סעיף 19ה(ב) לחוק מרשם האוכלוסין לתת פסק-דין הצהרתי השולל יהדות, ואם בית המשפט לעניני משפחה ייעתר לכך, יגבר פסק דינו על קביעת יהדות חיובית שנעשתה לפי סעיף 3א לחוק.
  • השניה, וזוהי תשובה גם לראש השני של הנימוק לשלילת נפקות כ"תעודה ציבורית" לקביעה של בית הדין כי פלוני יהודי באופן אינצידנטלי להכרעה בענין נישואין – כל בית דין בעל סמכות שפיטה, אשר אגב ענין שבסמכותו קבע כי פלוני הוא יהודי, רשאי אותו פלוני לעשות את הקביעה האמורה כבסיס לרישומו כיהודי אף בניגוד לשיקול דעתו של פקיד הרישום, הנתמכת על הודעה לפי חוק מרשם האוכלוסין או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית המראים כי הוא אינו יהודי. בכלל האמור כאן נמצא למשל בית דין לעבודה, אשר אגב דיון באישום בעבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה עקב עבודה בשבת, קבע כי הנאשם הוא יהודי.

על פני הדברים, התשובה השניה שהצענו פחות משכנעת. סמכות אגבית מסורה הן לבית משפט והן לבית דין. אם כך, כשם שלכל בית משפט קיימת סמכות אגבית לדון בשאלת יהדותו של אדם לצורך ענין שבסמכותו – וגם בג"ץ, בעתירות בהן הוא נדרש להגדרת המונח "יהודי", עושה זאת בסמכותו האגבית בלבד – מדוע היה צריך לצרף למונח "בית דין" את המלה "מוסמך"? הרי איש לא יהין לפרש כי הכוונה ל"בית דין פרטי" כלשהו שאינה במסגרת הרשות השופטת בישראל! זאת ועוד: בסעיף 16 לחוק מרשם האוכלוסין נרשם "בית דין דתי" ללא תוספת המלה "מוסמך". האם אין בכך כדי להצביע על הכוונה להרחיב בסעיף 3א לחוק את סמכות בית הדין הרבני לענין קביעת יהדות ולראותה כסמכות-מישרין?

אם תמצי לומר, כי הפרזנו על המידה בתשובה האחת, בייחוס כוונה למתן סמכות ראשית מקבילה לבית הדין הרבני לקבוע יהדות לענין חוק מרשם האוכלוסין, לא יהיה מנוס מלקבל את התשובה השניה כנכונה ללא ספק, שאם לא כן הרי אין כל משמעות להוראה כי יש לרשום אדם כיהודי על פי קביעה של "בית דין מוסמך". במלים אחרות: גם אם נשלול את הכוונה להסמיך את בית הדין בגדרי סמכות מישרין לקבוע יהדות לצורך סעיף 3א לחוק מרשם האוכלוסין, אין מנוס מן המסקנה כי משמעות סעיף 3א היא, שקביעה של בית הדין הרבני כי פלוני יהודי שניתנה אגב ענין שבסמכותו הייחודית, גוברת על שיקול דעתו של פקיד הרישום.

• המסקנה דלעיל, לפיה המונח "בית דין מוסמך" חייב להתפרש לכל הפחות כבית דין שקבע את יהדותו של אדם בסמכותו האגבית, אוצלת מיניה וביה על משמעות המונח "תעודה ציבורית", ושוללת את הטענה, לפחות בכל הקשור לחוק מרשם האוכלוסין, כי קביעה אגבית אינה בגדר "מעשה שיפוט" על פי ההגדרה של תעודה ציבורית בסעיף 29 לפקודת הראיות.

אך למעשה אין צורך להידרש דווקא לסעיף 3א שנחקק רק בשנת 1970, כדי להגיע לפירוש שהצענו כאן למונח "תעודה ציבורית". נדמה כי הטענה שקביעה אגבית אינה בגדר "מעשה שיפוט" לצורך הגדרת "תעודה ציבורית", נשענת על ההלכה לפיה 'סמכותו' של בית משפט להכריע בשאלות 'אינצידנטליות' – 'סמכות נגררת' בלשון הכותרת לסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – אינה בגדר "מעשה בית דין" היוצר השתק עקיף במשפט שני בין אותם הצדדים[31]. על אחת כמה וכמה כך, כאשר אין זהות בין בעלי הדין. הלכה זו מאפשרת לצד המעוניין לפתוח מחדש פלוגתא שכבר הוכרעה, ולצורך כך להביא ראיות לסתור. ברם, ההלכה האמורה אינה משענת בת-סמיכה לטענה, שהרי כל עוד לא נסתרה העובדה שנקבעה במסגרת סמכות נגררת, מתקיים הערך הראייתי של ההכרעה האגבית והריהי "תעודה ציבורית" לכל דבר. זאת ועוד, ליכולת לפתוח מחדש הכרעה שיפוטית שניתנה בסמכות אגבית יש נפקות אך ורק בהליך משפטי חדש בפני ערכאה משפטית מוסמכת. אין לה השפעה על החובה המוטלת על רשויות מינהליות לפעול על פי תעודה ציבורית, כל אימת שקיימת לכך חובה בדין. לפיכך, אף אם יש דמיון או קרבה בין הערך הראייתי של "תעודה ציבורית" לבין היקף הדוקטרינה של "מעשה בית דין", אין להסיק מכך כי פקיד הרישום מוסמך לערוך הבחנות בין סוגים שונים של תעודות ציבוריות, ולהחליט לפי שיקול דעתו, כי מסמך פלוני המעיד על יהדות ואשר עומד ביסודות הצורניים של הגדרת "תעודה ציבורית" לפי סעיף 29 לפקודת הראיות, אינו כזה מן הטעם שהוא נוצר בסמכות אגבית של בית הדין הרבני או כל גורם מוסמך אחר.

• ראיה לדבר כי קביעה אגבית שנעשתה במסגרת המצומצמת של הסמכות האינצידנטלית של ערכאה בעלת סמכות שפיטה מחייבת את פקיד הרישום לשנות או לתקן את המרשם, ניתן למצוא בפסק הדין בפרשת רודניצקי[32]. לא היה חולק כי פסק דין הצהרתי על תוקפם של הנישואין מצוי היה בסמכותו של בית הדין הרבני. חרף כך, בג"ץ מצא את הבסיס החוקי להתערבותו בדרך של הצהרה כי בני הזוג הינם נשואים על פי דין תורה, בסמכותו האגבית:

"… עוד בענין גורפינקל-חקלאי, (1), טען בא-כוח העותרים כי מתפקידו של בית – משפט זה הוא לבחון ולאשר את כשרות הקידושין, כשאלה המתעוררת אגב הדיון ושהכרעתה דרושה לבירור הענין, לפי סעיף 35 של חוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957. את הטענה הזאת דחיתי שם באמרי, כי "לשם קבלת אישור לכשרות נישואיהם יש למבקשים סעד אחר, על-ידי פניה לבית-הדין הרבני, שבידו הסמכות הייחודית בעניני נישואין וגירושין". הפעם נוצר מצב בו נדחה העותר על-ידי בית הדין הרבני על-הסף בבקשו שם את הסעד האלטרנטיבי, מטעמים של האינטרס הציבורי המנוגדים להשקפת בית-משפט זה. ממילא חוזרת המכשלה לידנו, ואנו נוכל לדון בענין וחייבים לדון בו, כי לעותר ולציבור גם יחד אינטרס שהשאלה תוכרע בדרך שיפוטית. אנו עושים כן בתוקף סמכותנו לפקח על צעדי מרשם האוכלוסין, המיוצג לפנינו על-ידי המשיב השני, הוא שר הפנים. סמכותנו זו נובעת מן הסעיף 7 (2) (ב) של חוק בתי-המשפט. אם תוך כדי כך יהיה עלינו להיכנס לגוף השאלה של תקפות הקידושין שנערכו בין העותר וזוגתו, נוכל לדון בשאלה זו "דרך אגב", לפי סעיף 35 של חוק בתי-המשפט, אם כי עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה הם, לפי הסעיף 1 של החוק מתשי"ג, בשיפוטם הייחודי של בתי-הדין הרבניים."[33]

גם השופט זילברג בדעת המיעוט שלו בפרשת פונק שלזינגר[34] אשר סבר כי אין לרשום נישואין שנערכו בקפריסין, מכריע בשאלת תוקף הנישואין למרות העדר הסמכות הראשית של בית המשפט העליון, באמצעות הסמכות האגבית המסורה לכל בית משפט ולכל בית דין:

"… אנו כאן לא בביטול נישואין ולא באישור נישואין אנו עוסקים – כי אין לנו כל סמכות לא לכאן ולא לכאן – אלא בקביעה אינצידנטלית של בטלותם או כשרותם לצורך הכרעה בבקשת המנדמוס העומדת לדיון בפנינו, ולקביעות אינצידנדטליות מוסמכים אנו, כמו כל בית-משפט אחר, מכוח ההוראה האמורה בסעיף 35 של חוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957."[35]

דומה שאין צריך לומר כי בית הדין מוסמך להכריע, במסגרת סמכות שבגררא, בכל שאלה אגבית הנדרשת לצורך הכרעה בענין שבסמכותו הראשית[36].

• סעיף 16 לחוק מרשם האוכלוסין, קובע:

מסירת העתקים של פסקי דין והצהרות

16.        נתן בית-משפט או בית-דין דתי החלטה המצהירה על שינוי בפרטי הרישום של אדם או החלטה שיש בה שינוי כאמור, ימסור בית-המשפט או בית-הדין העתק מהחלטתו לפקיד-הרישום הראשי; וכן ייעשה בהעתק של צו-אימוץ, תעודת-גירושין והצהרת-מוות.

סעיף זה עוסק באפשרות של מתן החלטה על ידי בית משפט או בית דין דתי, "המצהירה על שינוי בפרטי הרישום של אדם או החלטה שיש בה שינוי כאמור". מהו ההבדל בין החלטה המצהירה על שינוי לבין החלטה שיש בה שינוי?

החלטה או פסק דין הצהרתיים מעצם טיבם אינם בעלי אופי קונסטיטוטיבי. לא הם היוצרים את העובדה או המצב המשפטי, אלא רק מצהירים על קיומם. כך למשל הצהרת מוות, וכך פסק דין של בית דין רבני המאשר קיומם של נישואין או גירושין כדמו"י. במשפט העברי, נישואין או גירושין הינם אקטים פרטיים, והרב או בית הדין רק מפקחים על תקינות עריכתם. כאשר נישואין או גירושין בישראל נערכים לפי הכללים המקובלים, אין צורך במתן החלטה המצהירה על קיומם, וניתן להסתפק בתעודת נישואין או תעודת גירושין, לפי הענין. כאשר אלו נערכים שלא בפני הרשות המוסמכת על פי החוק, ושאלת תוקפם נדונה בבית הדין הרבני, מורה אותנו סעיף 16 הנ"ל כי בית הדין יעביר העתק החלטתו לפקיד הרישום הראשי, וזה ישנה את פרט הרישום הרלבנטי כאמור בסעיף 19ג(א) לחוק. לפי השיטה האזרחית הנהוגה בארצות מערביות, וכנראה גם בחלק מן העדות הנוצריות, גירושין בין בני זוג מקבלים תוקף באמצעות פסק דין היוצר את הגירושין. פסק הדין הוא קונסטיטוטיבי. זוהי איפוא "החלטה שיש בה שינוי" לגבי פרט הרישום הרלבנטי[37].

• בית דין רבני שנתן החלטה המצהירה על נישואין שנערכו במסגרת כזו או אחרת, ואגב כך הצהיר כי אחד מבני הזוג או שניהם התגיירו כהלכה, האם חייב פקיד הרישום לשנות את רישום הדת של האדם הנוגע בדבר?

נראה שהתשובה לכך חיובית. אף אם נתעלם מן העובדה כי המחוקק לא צרף את המלה "מוסמך" אל המלים "בית דין דתי", ברור כי בית הדין הרבני הוא המוסמך להצהיר את תוקפם של נישואין בין שני יהודים. הכרת בית הדין אגב-כך בתוקף הגיור, משמעה כי המתגייר התקבל אל הדת היהודית. אין חולק כי "…מוסמך בית הדין הדתי לפסוק בשאלת ההשתייכות הדתית כאשר היא מתעוררת כשאלה א י נ צ י ד נ ט ל י ת, כגון לצורך קביעת כשירותו של האיש לנישואין (בג"ץ 359/66 הנ"ל), לצורך בדיקת תקפם של נישואין, או לצורך קביעת סמכות של בית הדין להזקק לענין"[38]. לפיכך, החלטת בית הדין הרבני המצהירה בחדא מחתא על גיורו של אדם ועל נישואיו כדמו"י, הריהי בגדר "החלטה המצהירה על שינוי בפרטי הרישום של אדם", בפרטי הלאום, הדת והמצב האישי, ופקיד הרישום חייב לשנות את הרישום לפי סעיף 19ג לחוק.

• האם פקיד הרישום רשאי לחדול משינוי פרטים אלו, עקב העדרה של תעודת המרה לפי פקודת העדה הדתית (המרה)[39]?

ראשית, החלטת בית הדין בדבר תוקף הגיור משמעה "תעודת אישור" של ראש הסניף המקומי של "העדה הדתית" המעידה שהאדם נשוא התעודה התקבל אל "העדה היהודית", כמשמעותם של מונחים אלו בפקודת ההמרה.

שנית, לא כל המרות הדת חוסות בצילה של פקודת ההמרה. אדם שהוא חסר דת אינו נזקק להליכים לפי פקודת ההמרה, וכאלו הם רוב הגיורים בישראל. לגבי אלו וכן לגבי גיורים שנערכו מחוץ לישראל, אין צורך בתעודת אישור של הממונה על המחוז כדי לתת להם נפקות בישראל. ממילא, לא ניתן לומר שהחלטת בית הדין הרבני המאשר תוקפו של גיור הינו חסר נפקות עקב העדרה של תעודה מכוח פקודת ההמרה.

שלישית, גם כאשר מדובר בהמרת דת הנמצאת בגדרי פקודת ההמרה, העדרה של תעודת אישור נפרדת מטעמו של מי שנמסרו לו סמכויות הממונה על המחוז, עשויה להשפיע לענין זכויות וחובות במישור המעמד האישי של בני הזוג בינם לבין עצמם, אך אין בכך כדי לגרוע מתוקפה של החלטת בית הדין הדתי שיש בה הצהרה על שינוי הדת והלאום, ואשר העברתה לידי פקיד הרישום מחייבת אותו לשנות את הרישום.

כך או אחרת, מבחינת דיני מרשם האוכלוסין, אין פקיד הרישום מוסמך לתת דעתו לשאלה המשפטית, האם הגיור הינו בר תוקף רק משננקטו לגביו ההליכים הדרושים על פי פקודת ההמרה. החובה שהוטלה על פקיד הרישום, לשנות את פרט הדת על פי תעודת המרה שניתנה לפי פקודת ההמרה[40], אינה הדרך היחידה שבה ניתן לשנות או לתקן את פרט הלאום והדת במרשם האוכלוסין. שינויים בפרטי רישום – לרבות דת ולאום – ייתכנו גם לפי סעיף 16 על פי החלטת של בית משפט או בית דין דתי וכן לפי סעיף 17 על פי הודעה בצירוף תעודה ציבורית, ותיקון פרטי הלאום והדת עשוי להיערך גם על פי המתווה של סעיפים 19ד ו19ה לחוק.

• והנה במקרה דנן, אף קיימת לעותר תעודת הנישואין. אין זו תעודה ציבורית לענין נישואין גרידא, אלא תעודה ציבורית המעידה על היותו של העותר יהודי, כנאמר בה במפורש. זוהי תעודה של נושא תפקיד רשמי שהוא בגדר "מעשה ביצוע" או "רשומה של מעשה כאמור", במשמעות סעיף 29 לפקודת הראיות. הקביעה כי נשוא התעודה הינו יהודי, חיונית לעשייתה של התעודה ולפיכך הנפקתה של התעודה אשר בה קיים רישום מפורש בדבר היות העותר יהודי, מחייבת את פקיד הרישום להגיע למסקנה כי בפניו "תעודה ציבורית המעידה שהרישום [הקודם] לא היה נכון" בפרטי הלאום והדת של העותר. גם מכאן, כעילה בפני עצמה, קמה חובתו של פקיד הרישום לתקן את הרישום בהתאם לסעיף 19ד לחוק מרשם האוכלוסין[41].

מסקנה

• אשר על כל אלה, דין הוא כי פקיד הרישום ירשום אדם כיהודי בפרטי הלאום והדת, ישנה את הרישום ויתקנו, הכל לפי הענין, מכוח פסק דין או החלטה של בית הדין הרבני שבהם נקבע כי פלוני הינו יהודי.

שמעון יעקבי

[1] חוות דעת לענין בג"ץ 7490/09 פלוני נגד מדינת ישראל ואח'. ניתן צו-על-תנאי; היועץ המשפטי לממשלה טרם גיבש דעתו בנושא.

[2] להלן – פסק הדין.

[3] להלן – ההחלטה.

[4] פורסם באתר המקוון נבו; להלן – פרשת מזיבובסקי.

[5] עד לפני מספר שנים היתה נקוטה גישה לפיה פקידי מרשם האוכלוסין אינם מהרהרים אחר הבסיס הראייתי אשר על פיו אישר בית הדין הרבני יהדותו של אדם. הם היו מקבלים את פסיקת בית הדין הרבני שאישר יהדות כראיה מינהלית מכרעת, בלי לנסות לעבור את "פרגוד" פסק הדין (אלא אם כן היו ראיות מובהקות נוגדות, ואז הן הועברו לבית הדין על מנת שהוא ישקול מחדש את פסק דינו). גישה נכונה זו נבעה מן החומרות המיוחדות הקיימות בדיני הראיות של ההלכה מעבר לאלו קיימות בדיני הראיות האזרחיים, כך שאם דייני בתי הדין "המחמירים" אישרו יהדותו של אדם ואיפשרו נישואיו ליהודי אחר, פשיטא שמדובר ביהודי אף לפי אמת מידה אזרחית. אין בכך כדי לומר כי בית דין רבני אינו מסוגל לטעות בקביעת יהדות, וכבר היו דברים מעולם שבתי הדין ביטלו אישורי יהדות, ולפעמים היה זה על סמך מידע חדש שהגיע לבית הדין ממשרד הפנים או רשויות אחרות (בתי הדין הרבניים דנים בכ-4000 תיקי אישור יהדות בשנה; טעויות בפסקי דין בתיקים אלו עקב ראיות חדשות מתגלות לעתים נדירות – ע"פ הערכה בסדר גודל של 5-10 מקרים בשנה). במכתב לעותר באה לידי ביטוי גישה תמוהה שגובשה רק בשנים האחרונות על ידי ממוני מרשם האוכלוסין. לטענת מצדדי גישה זו, שיקול הדעת המינהלי של פקיד המרשם – כאשר הוא לא השתכנע בדיות הראיות שהיו בפני בית הדין הרבני כבסיס לפסק דין שאישר יהדות – עדיף על שיקול הדעת השיפוטי של בית הדין. קשה להלום גישה זו. יצויין כי בתי הדין הרבניים עושים שימוש במומחים לבירור יהדות אשר בקיאים בהוויותיהם של יהודים בקהילות שונות ברחבי העולם, והם מומחים בין היתר בבדיקת אותנטיות של מסמכים ופעמים שנעשה שימוש במעבדת המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. יחד עם זאת, בדיקת מסמכים וקביעה של מומחים אינה בגדר חזות הכל, וקורה (אם כי במקרים מעטים) שבית דין רבני קובע יהדות על סמך ראיות שבפניו אף בניגוד לדעת מומחיו שלו. פסק דין מאלף לענין זה ניתן לאחרונה בבית הדין הרבני האזורי חיפה בתיק 818546/1 (ניתן ביום ו' בשבט התשע"א (11/01/2011); ישבו בדין הדיינים: הרב ישראל שחור – אב"ד, הרב דניאל אדרי והרב יצחק אושינסקי; פורסם במאגרים משפטיים). ראו עוד: הרב משה מרדכי פרבשטיין קונטרס בעניני יוחסין בבירור יהדותם של עולים מרוסיה (הוצאת מוסדות "אמרי דוד"); הרב אברהם דוב לוין פסקי דין בדיני ממונות ובבירור יוחסין, כרכים א-יא; הרב פנחס גולדשמידט שו"ת זכרון בספר סימן ב' בעניני בירור יהדות, קנג (הוצאת קהילת מוסקבה); הרב איל שרגא ספר איש יהודי (הוצאת המועצה הדתית – הרבנות הראשית לירושלים; תשס"ו).

[6] עיון בעיקרי הטיעון בפרשת מזיבובסקי מיום ה' בסיון התשנ"ד (15.5.1994) שנערכו ונחתמו בידי הגב' נילי ארד, אז מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, מלמד שאין בסיס מוצק למסקנת פקיד מרשם האוכלוסין במכתב שצויין בטקסט. בעיקרו של דבר נאמר רק כי העותרת שם לא הופנתה אל בתי הדין הרבניים לצורך בירור יהדות וכי "מנהל מינהל האוכלוסין והרשויות המוסמכות במשרד הפנים אינם מפנים ולא יפנו בעתיד עולים לבתי הדין הרבניים לצורך בירור יהדותם". אבל מאידך גיסא נמסר שם לבג"ץ, כעמדה המקובלת על המדינה, כי –

"בתי הדין הרבניים ינהגו מכאן ולהבא על פי ההסדרים עליהם הצהיר הרב אליהו בן דהן, מנהל בתי הדין הרבנים, כדלקמן:

• בתי הדין הרבניים יטפלו בהתאם לסמכוית המסורות להם על פי דין, בנושאי בירור יהדות במקרים הקשורים לסמכותם בדין, כגון: ענייני נישואין וגירושין, אישורי נישואין, כשרות יוחסין של קטינים, ונושאים אחרים הבאים בגדר סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.
• אם יבואו לבתי הדין מקרים לבירור יהדות שאינם בגדר סמכותו בדין, יטופלו מקרים אלו ויוכרעו במסגרת ההלכתית בלבד. בתיקים מסוג זה יפעלו בתי הדין בהתאם לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג".

[7] בג"ץ 230/86 שושנה (סוזן) מילר נ' שר הפנים מ (4) 436, 442.

[8] חוץ מאשר שינוי של מען; ראו סעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין.

[9] להלן – חוק מרשם האוכלוסין.

[10] ראו והשוו: ע"א 448/72 ישעיהו שי"ק נ' היועץ המשפטי לממשלה כז (2) 3, 6.

[11] שם, 10.

[12] להלן, טקסט בסמוך להערת שוליים 26, נצטט מפרוטוקול ועדת החוקה לענין זה.

[13] סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין.

[14] בג"ץ 3045/05 יוסי בן-ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים [פדאור (לא פורסם) 06 (27) 611], עמוד 4.

[15] לאחרונה ניתן פסק דין בבג"ץ 10084/09 פלונית ואח' נגד שר הפנים ואח' (4.10.2010; פורסם במאגרים משפטיים) בו הצדיק בג"ץ את פקיד המרשם שסרב לרשום במרשם האוכלוסין את בני זוג העותרים כגרושים על סמך פסק דין של בית הדין הרבני האזורי באשקלון, מאחר ולדעת פקיד המרשם פסק הדין ניתן בחוסר סמכות הואיל ובית הדין ציין כי אין בסיס להצהרת העותר שהוא יהודי, ואם כן הסמכות להתרת הנישואין מסורה לבית המשפט לעניני משפחה. אולם שם דובר בפסק דין רבני שהיה לקוי בסתירה פנימית מבחינת דיני הסמכות, ולפיכך אין ללמוד מפסיקת בג"ץ באותו ענין על הרחבת שיקול הדעת המסור לפקיד המרשם.

[16] סעיף 1 לחוק.

[17] סעיף 3 לחוק.

[18] סעיף 4 לחוק.

[19] סעיף 9 לחוק.

[20] ש' יעקבי ביטול גיור עקב חוסר כנות בקבלת המצוות, הוצאת הנהלת בתי הדין הרבניים; מצוי במאגרים משפטיים.

[21] שם, פסקה ה(1).

[22] בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג (2) 477.

[23] אלא אם כן הוא גם "בן דת אחרת".

[24] כל עוד אין הוא גם בגדר "בן דת אחרת". לפרשנות המונח "בן דת אחרת" והצעת מבחן מעשי ליישומו לרבות לגבי אפשרות נטישת הדת האחרת, ראו לאחרונה בג"ץ 10226/08 הניה זבידובסקי נ' שר הפנים (2.8.2010; פורסם במאגרים משפטיים).

[25] הכוונה לס"ק (ב) של סעיף 3א – ש' י'.

[26] פרוטוקול מס' 17 של ועדת החוקה, חוק ומשפט 2.3.70, עמ' 12.

[27] דברי הכנסת מיום ב' אדר ב' תש״ל (10 מארס 1970).

[28] על פי סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המקנה לבית המשפט המחוזי סמכות שיורית לדון בכל עניין שאינו בסמכותו של בית משפט אחר.

[29] ראו והשוו: סעיף 1 לחוק יסוד: השפיטה.

[30] והכוונה היא לבית המשפט המחוזי בסמכותו השיורית.

[31] ראו, למשל: י' קדמי על הראיות ב 788 והערות השוליים שם.

[32] בג"ץ 51/69 רודניצקי נ' ביה"ד הגדול לערעורים ואח', כ"ד פד"י (1) 704.

[33] שם, 715-716.

[34] בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז(1) 225.

[35] שם, 232.

[36] בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול (פורסם במאגרים משפטיים), פיסקה 15; ע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, פ"ד ט 1205, 1209; בג"ץ 293/52 עמיצור נ' יו"ר ההוצל"פ בימ"ש מחוזי ת"א ואח', פ"ד ז 98; בג"ץ 168/56 דוד חרל"פ נ' הרב א. ל. רביץ ואח' פ"ד יא, 175.

[37] ראו: פרוטוקול מס' 49 מישיבת ועדת משנה א' של ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום ג' בניסן תשכ"ה 5.4.65, בדיון על הצעת חוק מרשם האוכלוסין, עמ' 3.

[38] פ' שיפמן התנגשויות דינים בקביעת ההשתייכות הדתית תשל"ה, [משפטים ו 91], עמוד 92, ה"ש 4.

[39] להלן – פקודת ההמרה.

[40] צירוף סעיף 15(3) וסעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין.

[41] ראוי לציין כי בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים בתיק עע"ם 3518/09, בר"ם 7374/09 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' מיכל אגימורה ואח' (05.05.2010; פורסם במאגרים משפטיים), הצדיק בית המשפט העליון את סירובו של משרד הפנים לתת למשיבה מעמד בישראל מכוח נישואיה בישראל ליהודי אזרח ישראל באמצעות הרבנות המקומית בעיר רמלה, אשר סברה כי המשיבה יהודיה ואף הנפיקה למשיבים תעודת נישואין. בפסק הדין נכתב כי "בנסיבות העניין אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל וכי על פי הנתונים שהיו בידי המערערת בעת שהוגשה הבקשה לרישום נישואין (התיק האישי שלטענת המערערת הינו תיקה של המשיבה) רשאית הייתה המערערת לבדוק את הנתונים לפני הרישום". לדעתי, מפסק דין זה, שנכתב בקצרה תוך כדי הישיבה באולם בית המשפט ושניתן בנסיבות ספיציפיות מורכבות ושעסק בעיקרו בשאלת המעמד בישראל ולא בשאלת המרשם, אין ללמוד דבר הלכה כללי לענין גבולות הסמכות של פקיד המרשם.