רקע:

תחת החופה מתחייב הגבר לאישה בשטר הכתובה את ההתחייבות הבאה:

"הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי ליכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי".

בתרגום חופשי משמעות ההתחייבות היא:

 "היי לי לאישה ואני אעבוד אפרנס ואכלכל אותך ואדאג לכל צרכייך".

המשמעות המשפטית של האמור היא התחייבות חוזית של הבעל לזון את אשתו, חיוב שמוכר בדין בשם "מזונות אישה".

כלומר, ברמה העקרונית מחויב כל גבר לזון את אשתו בהתאם להתחייבותו בשטר הכתובה, ובהתאם לתקנת חז"ל שתיקנו את שטר הכתובה ואת התנאים שחלים עליו. כנגד חיובו של הבעל לזון את אשתו, תקנו חז"ל[1] שמעשי ידיה של האישה, דהיינו המשכורת שהאישה מקבלת בגין עבודתה[2], תעבור לבעל כתמורה להתחייבותו האמורה לזון את האישה. בהתאם תיקנו חז"ל גם כי האישה זכאית לומר לבעל איני ניזונת ואיני עושה[3], כלומר אני מוותרת על זכותי למזונות ובהתאם כספי השתכרותי יישארו שלי.

משכך מקובל שכאשר בני זוג נפרדים, והאישה עובדת ומשתכרת למחייתה, ממילא לא תהיה זכאית למזונות אישה, מה שנקרא בשפה ההלכתית "צאי מעשה ידיך במזונותיך[4]" – שכן האישה וודאי לא תעדיף להעביר את משכורתה לבעל רק כדי לקבל חלק מהסכום חזרה לידיה.

השאלה לדיון

השאלה שתעמוד לדיון במאמר זה, היא מה יהיה דינה של הכנסה של האישה שאינה ממעשי ידיה של האישה, כלומר הכנסה שאינה תוצאה מעבודה, אלא הכנסה פאסיבית, כגון תמיכה שהאישה מקבלת מקופת צדקה, האם יוכל הבעל לטעון כי לאישה מקור המממן את כלכלתה, ולכן זו הכנסה שמתקזזת כנגד חיוב הבעל במזונות האישה, או שמא הזכות לקיזוז היא דווקא על הכנסה שהיא פרי עבודה, מה שנכנס בהגדרה המצומצמת של מעשי ידיה בלבד, וכאשר מדובר בהכנסה שאיננה נובעת מהשתכרות מעבודה הרי שאין מדובר במעשי ידיים, ולכן  הבעל לא יוכל לקזז כנגדן מזונות אישה, ולמרות ההכנסה הבעל יהיה עדיין חייב בתשלום מלא של מזונות אישה.

קצבאות

על מנת לדון במעמדה של תמיכה חיצונית, כגון תמיכה מקופת צדקה, ראוי להקדים, ולראות כיצד מתייחסת ההלכה לגמלה או קצבה שמקבלת אישה. בית הדין הרבני הגדול[5] קבע שיש לחלק בין פנסיה לבין קצבת זקנה, וכך כתבו:

"אכן הוא שיש מקום לומר שהפנסיה של האישה כיוון שהיא מגיעה ממעשי ידי האישה יש לדונה כמעשיה ידיה, שיכול הבעל לומר "צאי מעשי ידייך במזונותייך". מה שאין כן קצבאות שמגיעות לאישה שלא מכוח עבודתה ואינן נכללות בגדר מעשי ידיה, שיוכל בעלה לומר לה "צאי מעשי ידיך במזונותייך".

ולראיה הביאו מדברי הפתחי חושן[6] שכתב לדון בקצבת זקנה שמשלמת הממשלה או קרן מיוחדת, שאם הקצבה ניתנת לכל האנשים – גם לאלו שלא עבדו – פשוט שאין היא בכלל מעשי ידיה אלא דינה כנכסי מלוג, ואף אם ניתנת רק לעובדים אבל אין צורך בתשלום מיוחד כדי לקבל את הקצבה הרי היא נכסי מלוג. ומה שהמעביד משלם באופן כללי מס בעבור העובדים, כגון ביטוח לאומי, אף על פי שבגלל זה היא מקבלת את הקצבה, נראה שאין היא בכלל מעשי ידיה, שהתשלום חובה על המעביד ולא למטרה זו בלבד, וגם אין הקצבה תלויה בגובה המשכורת. אומנם אם יש תשלום מיוחד למטרה זו, אף על פי שהיא חובה, יש לדון בזה, שכיוון שהקצבה תלויה בתשלום המעביד ולמטרה זו במיוחד ייתכן ששוב היא כחלק ממעשי ידיה, והסיק:

ומכל מקום נראה יותר שאין זה כמעשי ידיה, שהרי עיקר הקצבה ניתנת מחמת הגיל, ואילו מתה קודם לכן לא הייתה מקבלת, נמצא שבזכותה באה הקצבה, ודינה כנכסי מלוג.

כאן המקום לציין, כי הגישה האמורה אינה מוסכמת לחלוטין, שכן באותו מקרה, בית הדין רבני הגדול חלק על בית הדין האזורי[7] שקבע אחרת, וכך כתב:

סכום זה אמור להספיק לה בהחלט, ויכול הבעל לומר לה "צאי מעשה ידייך במזונותייך". ביה"ד אינו מקבל את טענת ב"כ האשה שעל קצבת זקנה לא ניתן לומר זאת. נהפוך הוא, על הקצבה אין כל צורך לומר זאת, שהרי כל מטרת הקצבה היא לאפשר לאשה להתפרנס בכבוד בזקנתה, וזהו בדיוק גם ייעוד המזונות. על כן הקצבה נדונה כמזונות שניתנו לאשה ממקור אחר, שאין הבעל מחויב לתת לה אוכל מעבר לצרכיה.

מוחזק ומוציא

אולם למרות החילוק האמור חידש בית הדין הרבני הגדול, כי גם אם יקבע שקצבת זקנה אינה נחשבת כמעשי ידיה של אישה הרי שיש דין נוסף שמכוחו נוכל לפטור את הבעל מתשלום מזונות, וכך קובע בית הדין הגדול:

אומנם גם אם יש מקום לומר שקצבת הזקנה אינה נחשבת כמעשי ידי האישה וכנ"ל, מכל מקום במקרה שלפנינו, שבאים לחייב את הבעל במזונות אשתו, ודאי שאין מקום לחייבו, שכיוון שהאישה מקבלת קצבת זקנה דינה כדין אישה שיש אדם אחר שזן אותה, שהבעל פטור ממזונות וכפי שפסק הרמ"א(סימן ע סעיף ג) שאם קימצה מעיסתה אינה יכולה לתבוע מזונות, ומוכח שלגבי בעלה: כל שיש לה מזונות אינו חייב לתת לה עוד, דלא עדיף מצמצמה ממזונותיה שהוא לבעל. וברור שכשהמדינה נותנת קצבת זקנה זו כוללת מזונות לאישה שתתפרנס מהם, ולכן אין לחייב את הבעל.

וראה בשו"ת רב פעלים (חלק ב אבן העזר סימן לב) שרק אם האישה מוחזקת בכסף מזונות ששלח לה בעלה בזמן שהתפרנסה מאדם אחר אין להוציא מידה כיוון שהיא מוחזקת. ומוכח מדבריו שאם אדם אחר זן אותה אין להוציא מהבעל עוד מזונות.

כלומר, בית הדין הרבני הגדול קובע חידוש, לפיו כל עוד יש לאישה מהיכן להתפרנס – הרי שלא תוכל להוציא מזונות מהבעל בכסף, וכידוע בהלכה כאשר ישנה מחלוקת, הכסף ישאר בדר"כ בידי המוחזק בו.

חידושו של בית הדין הרבני הגדול יוצר נפקות גדולה, למשל במקרה בו כבר גבתה האישה מזונות, או לחילופין במקרה בו לאישה יש חיוב כספי כלפי הבעל, אז לא יוכל הבעל להוציא ממנה את הממון בו היא מוחזקת, שכן כאמור בכל עניין ממוני יכול המוחזק לטעון קים לי, שכן יש פוסקים עליהם יכולה האישה לסמוך שמגיע לה, אבל כל עוד לא גבתה האישה לא ניתן גם לכפות על האיש לשלם לה.

להשלמת התמונה יופנה לפס"ד בית הדין הרבני בתל אביב[8] שכתב את ההיפך, וכך קבע:

מלגה מ'קופת העיר' או 'ארגוני חסד' למיניהם

הוא הדין נמי נראה באופן שהאב איננו עובד, המשפחה נצרכת ומקבלת תמיכה בדמות קצבה חודשית מ'קופת העיר', ולאחר שנים בס"ד חזר האב לעצמו ו'נעמד על רגליו', ועתה האם או הילדים עצמם שבגרו בינתיים תובעים אותו על אותה תקופת עבר שישלים את חובו עבורם למזונותיהם – גם במקרה זה באנו לכאורה למחלוקת הראשונים הנזכרת, ופסיקת השולחן ערוך כדעת הרא"ש והמהר"ם מרוטנבורג, שחיובו של האב קיים גם באופן שיש לקטינים מקור חיצוני הזן ומפרנס אותם, ולכן ניתן לתובעו על כך, אלא אם כן נסבור שרשאי האב לומר 'קים לי' כשיטת הרשב"א ודעימיה.

למרות שכאמור בית הדין בתל אביב סבר כי באופן עקרוני גם כאשר יש לילדים מקורות מימון מארגוני צדקה יש לחייב את האב, אולם עדיין קבע כי האמור הוא ביחס למזונות עתידיים, אבל ביחס למזונות עבר, קבע בית הדין כי לא ניתן יהיה לחייב את האב, וכך נימק:

"הנידון כאן הוא עקרוני, האם החיוב של האב עדיין קיים כיום גם לגבי 'מזונות עבר' כשכולנו יודעים שהקטינים ניזונו ממקור אחר. כלומר, הנידון שכרגע עומד לפתחינו הוא האם הקטינים עצמם יכולים לתבוע את אביהם (הם או כשהם עדיין בקטנותם והאם תובעת מכוחם עבורם כאפוטרופוס ליתומים)לאחר זמן בגין אותה תקופת עבר שהוא לא זנם ופרנסם.

מעתה, מאחר וכאמור אנו דנים על גוף החוב של האב, נראה לומר שלאור מה שהעלנו לעיל שחיוב מזונות שונה מכל חוב רגיל, לפי שחיוב זה בעיקרו איננו ממוני כהלוואה וכדו', אלא חוב האב לדאוג שיהיה לילדים מה לאכול כשם שחובו של בעל במזונות אשתו איננו חוב ממוני, אלא אחריות תמידית לדאוג עבורה כשם שדואג לו עצמו ולהתחלק עמה במה שהוא זן ומתפרנס – כאדם בעל שתי פיות. משכך, אפשר שאף לשיטת הרא"ש והמהר"ם מרוטנבורג ופסיקת השולחן ערוך כמותם, לא נוכל לגבות מהאב בגין 'מזונות העבר' שהרי במציאות הילדים כבר אכלו ושבעו וב"ה היה להם מה לאכול, וכפי שהיטיב בית הדין להתבטא באחד מהדיונים: 'הילדים לא יאכלו רטרואקטיבית' (פרוטוקול הדיון מיום א' שבט תשע"ט 07.01.19 שורה 27). משכך נמצא שחוב זה כבר איננו עוד, ולא שייך לחייב את האב בגין חוב זה שכבר לא קיים בעולם מאז".

מסקנת הדברים

מהאמור עולה, כי במושכל ראשון היה נראה לומר, כי היות שתמיכה מקופת צדקה אינה הכנסה תמורת עבודה, הרי שאין זה נחשב למעשי ידיים, ולכן אין מקום לקיזוז כנגד מזונות אישה. אולם לנוכח מסקנת הדברים כי בכל מקרה בו לאישה יש די מזונותיה לא ניתן להוציא מהבעל כסף לזון, וזאת מדין "קימצה מעיסתה" – ולכן לא תוכל האישה להוציא מזונות מהבעל.

בהתייחס לכותרת המאמר תמיכה, מזון או חסכון ? הרי שעל פי מסקנת המאמר קצבת נכות איננה חסכון, אלא בהחלט חלק ממזונות האישה.

[1] שולחן ערוך אבן העזר סימן פ' סעיף א' נפסק " מעשה ידיה לבעלה".

[2] יש להעיר, כי ישנה מחלוקת בפוסקים, האם מדובר על כל סוג של משכורת, או שמא רק במשכורת בגין עבודות שנשים היו נוהגות לעשות, שכן במקרה של הכנסה המוגדרת כהעדפה שעל ידי הדחק פסק בב"ש שו"ע אבהע"ז סימן פ' ס"ק ב' כי "אין מוציאים מהאשה מה שעשתה ע"י הדחק". וראו למשל  בפסק דינו של הגרי"ב ז'ולטי זצ"ל (מובא בשורת הדין יד, עמוד רצב), שכתב מפורשות שכיום כל מעשי ידיה של האשה הן בגדר העדפה ע"י הדחק.

[3] שולחן ערוך אבן העזר סימן ס"ט סעיף ד' "מעשה ידיה כנגד מזונותיה, לפיכך אם אמרה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה. וכן פסק בסימן פ' סעיף ט"ו הרמ"א "אבל אם אומרת: איני נזונית ואיני עושה, הרשות בידה".

[4] שולחן ערוך אבן העזר סימן ס"ט סעיף ד'.

[5]  פסק דין בית הדין רבני הגדול מפי כב' הראשון לציון הרב יצחק יוסף, הרב יעקב זמיר, הרב מיכאל עמוס בתיק מס' 1277835/1 מיום ט' באדר התש"ף (21.2.2021).

[6] חלק ט – ירושה ואישות, הערות פרק י – מעשה ידיה חבלתה מציאתה וירושתה הערה ב.

[7] בית הדין הרבני באשקלון פסק דין בתיק מס' 687613/11 מפי כב' הדיינים הרב מאיר כהנא – אב"ד, הרב שלמה צרור, הרב דניאל גודיס מיום ט' בתמוז התש"פ (01/07/2020).

[8] בית הדין הרבני בתל אביב פסק דין בתיק מס' 300909/12 מפי כב' הדיינים הרב יצחק מרוה – אב"ד, הרב רפאל זאב גלב, הרב שמעון לביא מיום ג' בתמוז התש"פ (25/06/2020).