סופיות הדיון מול משפט צדק וחקר האמת

קווים סייגים ואפיון להליך הייחודי הנוהג בבתי הדין הרבניים "סתירת הדין ודיון מחדש" – הליך שאינו נוהג בבתי המשפט האזרחיים – הליך סתירת הדין אל מול זכות הערעור – כיצד ניתן למנוע ניצול לרעה של הליכי סתירת הדין?  והאם אכן אין סופיות הדיון בבתי הדין הרבניים ???

מבוא:

פנחס, שופט מוכר באחד מבתי המשפט המכובדים במדינת ישראל, ישב לו ביום סגריר בשעות הערב בסלון ביתו קרא בספר ולפתע שקע במחשבות, הוא נזכר כי 3 שנים קודם לכן ניתן על ידו פסק דין במסגרתו קיבל תביעה כנגד ג' בעל חברה מכובדת שנתבע על ידי שותפו ח' כאשר ג' נפגע באופן קשה מאוד מפסק הדין, עתה תוך כדי קריאה בספר שעסק באותה סוגיה ממש ולאחר ששקל את מכלול העניינים מחדש ולאור החומר החדש שקרא, סבר השופט פנחס כי טעה טעות חמורה בפסק הדין וכי בפסק דינו נעשה עוול חמור ל-ג' ואם היה דן בתיק היום וודאי שהיה דוחה את התביעה ופוסק לטובת ג' – האם יוכל כב' השופט שטעה בפסק דינו לתקן את העוול ולשנות את פסק הדין ?

בעולם המשפט האזרחי קיים עקרון יסוד של סופיות הדיון[1], מה שנקרא גם "מעשה בית דין" על פי עקרון זה משניתן פסק דין והפך לחלוט הרי שהמשפט הסתיים ואין עוד כל דרך לשנות את פסק הדין[2] – גם אם לאחר פסק הדין השופט אינו מרגיש בנח עם מה שקבע הרי שבעניין זה השופט קם מכסאו ואין לשופט את הפרווילגיה לחזור בו ממה שפסק.

לעומת זאת בבית הדין הרבני המציאות שונה לחלוטין, כידוע סעיף 12 לחוק הדיינים[3] קובע "אין על דיין מרות בעניני שפיטה זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן" – כלומר על פי הוראות החוק הדיין מחויב לדון בהתאם לכללי הדין הדתי דהיינו ההלכה, במסגרת ההלכה נקבע בשולחן ערוך חושן משפט, סימן י"ז, סעיף ח':

"דיין שדן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמיתו."

בית הדין הרבני הגדול[4] באחד התיקים בהם עסק בעיקרון סתירת הדין אל מול סופיות הדיון, סיכם את עמדתו כך:

"אכן, ההגיון, השכל הישר ועקרונת המוסר, הצדק והיושר מחייבים, כי פסק דין שיסודו בטעות, יבוטל, בלי תלות במועד הגשת בקשת הביטול או באופיה. פסק דין שיסודו בטעות, יוצר מציאות משפטית מעוותת, שאינה תואמת את המציאות העובדתית. תפקידו של בית הדין הוא לפסוק "דין אמת לאמיתו". אסור לו לבית הדין, להותיר פסק דין מוטעה על כנו, אך ורק בשל העובדה, כי כבר ניתן פסק דין"

כאן המקום לציין גם את שנכתב בקובץ שורת הדין כרך יב, מאמרו של הרב שלמה שפירא שליט"א, אב"ד נתניה (כתוארו אז, כיום דיין בביד"ר הגדול), שם עסק בסתירת הדיון, וכתב בתוך הדברים[5]:

"ומבואר ממשנה זו שמעיקר הדין אף אם נגמר הדין ואף אם נפסק, אם התגלו עובדות וראיות חדשות, סותרים ומחזירים את הדין. וטעמא דמילתא דאין אנו הולכים בדין תורה אחרי הפרוצדורה הפורמלית של המשפט (כפי הנהוג במשפט האזרחי), אלא דנים על פי הדין המהותי ובירור האמת, וכל מי שמחזיק ממון חבירו שלא כדין, אף אם החזיק ע"פ פסק של בית דין, הרי הוא גזלן, וחובה להשיב הממון לבעלים האמיתיים. ואם התברר שהיתה טעות בדין, חובה על האדם וחובה על הבית דין לדאוג להחזירו, ולא אמרינן מה שהיה היה."

לשם השלמת התמונה ראוי לציין, כי בית המשפט העליון במספר פסקי דין הכיר בסמכות בית הדין הרבני לבטל פסקי דין על בסיס הליך סתירת הדין, בניגוד לבתי המשפט אזרחי שאינו מומסך לעשות זאת, למשל בבג"ץ 2381/21 שניתן לאחרונה[6] נאמר:

2". במאמר מוסגר יצוין כי הליך זה של "סתירת דין" אינו מוכר בבתי המשפט האזרחיים והוא מהווה אפשרות ייחודית במערכת בתי דין הרבניים, ונועד לאפשר דיון מחדש בהחלטה שבית הדין סבור כי נפלה בה טעות. הליך זה מוסדר בתקנה קכ"ח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג"

תפיסת המשפט את תפקיד השפיטה

לכאורה, שיטה זו שמאפשרת לדיין לשקול בכל עת מחדש את פסק דינו, יוצרת מצב משפטי בו פסק דין לכאורה אינו הופך חלוט לעולם וכי לעולם יהיה ניתן לשנותו (כמובן בהתאם לסייגים הרלוונטיים) וזאת בניגוד לפסק דין אזרחי שקיימת וודאות מוחלטת לגביו שעה שאינו נתון לשינוי לאחר שהפך חלוט.

הראציונאל שעומד מאחורי השוני בין הערכאות נובע בעיקר משוני את תפיסת תפקיד השפיטה, כך בעוד מערכת המשפט האזרחית תוספת את תפקיד בית המשפט כמי שאחראי על שמירת הסדר הציבורי ופתרון סכסוכים (ללא ספק תוך שאיפה לעשיית צדק מירבי ככל שניתן) כשאינטרס זה פעמים יפגע בעשיית צדק מוחלט[7], הרי שמשפט התורה קרי הדין העברי דורש מבית הדין לחתור לעשיית צדק מוחלט – כשהאינטרס של עשיית משפט צדק גובר על כל אינטרס אחר[8].

דוגמה ליישום הדרישה לעשיית דין צדק

על מנת להמחיש את מחויבתו של הדיין על פי הדין העברי לעשיית צדק, ניתן להביא דוגמה מקביעת הדין העברי[9] המיטל אחריות אישית על הדיין, וקובע כי דיין שטעה בדין ולא ניתן להשיב את הטעות לקדמותה הרי שעל הדיין מוטלת חובה לשלם לבעל הדין מ"ביתו" כלומר מכיסו של הדיין[10], הדין העברי תופס את הדיין כאחראי ישיר לתוצאות המשפט[11], במקורות הדין העברי נכתבו דברים מרחיקי לכת על דיין הפוסק לחיוב כספים בניגוד לדין, כשבין הביטויים מעבר לחובת הדיין להשיב מכיסו כאמור, נאמר גם כך: "וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקב"ה נוטל ממנו נפשות[12]", עתה שוו בנפשכם איזה אומץ צריך הדיין לאזור טרם יפסוק בכלל ובדיני ממונות בפרט.

בשפה עדינה יותר ביטא את הדברים פרופ' אליאב שוחטמן. שכתב^[13]:

גישתו השונה של המשפט העברי נובעת מאופייה של שיטת משפט זו כשיטת משפט דתית ומחובתו הדתית של הדיין לדון דין אמת. במילוי תפקידו השיפוטי אין הדיין ממלא רק פונקציה של בורר בסכסוך שבין איש לרעהו, אלא ממלא גם חובה כלפי שמיא.        

למותר להאריך כי השופט במשפט האזרחי נתפס כאמור כמי שתפקידו לפתור סכסוכים, או במילים אחרות אחראי לשמירה על הסדר הציבורי, אינו רואה עצמו נושא באחריות אישית לתוצאות המשפט[14], כך שגם אם בדיעבד מתברר כי תוצאות המשפט יכלו להיות אחרות הרי שלאחר שמשפט הסתיים האינטרס הציבורי העליון הוא שהמשפט לא יפתח מחדש לאחר שיסתיים, ואינטרס זה יגבר על הרצון הבסיסי לעשיית צדק באותו מקרה ספציפי, ואשר על כן המשפט האזרחי לא ימצא מקום לניהול הליך מחדש, גם אם כיום השופט אינו חש בנח עם הפסיקה שיצאה מתחת ידו.

פרוצדורה מול מהות

דוגמה נוספת להמחשת תפיסת המשפט העברי את עשיית הצדק כערך עליון אל מול כל ערך אחרת ניתן לראות בכך שבעוד הליכי הפרוצדורה וסדרי הדין תופסים בהליכי המשפט האזרחי מקום של כבוד, הרי שבבית הדין הרבני לפעמים הם חסרי משמעות לחלוטין.

כך למשל בית הדין הרבני בתל אביב[15] באחד מפסקי הדין כתב כך, ראו מהדברים:

"גישת המשפט העברי שונה בתכלית מגישת המשפט האזרחי לעניין כתבי טענות. בעוד שבמשפט האזרחי קיימים כללים נוקשים לעניין הגשת כתבי טענות, במשפט העברי קיימת העדפה ברורה לשמיעת טענות בעל-פה. אמנם גם על פי המשפט העברי, הציבור רשאי לקבל על עצמו כללים ותקנות לעניין הגשת טענות בכתב, אך מבחינה הלכתית זהו חידוש, וכמו בכל חידוש – אין לך בו אלא חידושו. מעבר לכך, על פי שיטת המשפט העברי, בתי הדין הרבניים נוהגים בגמישות רבה בכל הנוגע לענייני פרוצדורה, ודומה כי מאז הקמת בתי המשפט לענייני משפחה נוהגים כך גם בתי המשפט בדונם בתיקי משפחה. כדיינים הננו רואים כמעט מידי יום התנגחויות בין עורכי דין באשר להגשת מסמכים לתיקי בתי הדין, ולפעמים אנו מתבוננים במחזה די בתמהון – כאילו הכנסתו של מסמך זה או אחר תחרוץ את גורל התביעה או ההגנה. ולא כי: הכנסת מסמך לתיק אין משמעותה כי תוכן המסמך קביל בעיני בית הדין לשמש כראיה. בתי הדין בוחנים כל מסמך וכל ראיה בהקשרם הנכון. במיוחד נכונים הדברים ביחס לכתבי טענות. עם כל חשיבותם, בית הדין איננו חי מפי הכתב אלא מפיהם של בעלי הדין"

הנה דוגמה נוספת שמסרבלת לא פעם את ההליך, בהשוואה להליך האזרחי שהכפיפות לפרוצדורה ממסגרת פעמים רבות את ההליך המשפטי ומפשטת אותו, אולם הדין העברי מוכן לסרבל מעט את ההליך עם הדבר יביא לעשיית צדק.

ערעור או סתירת הדין ?

כידוע בבית הדין הרבני קיימת ערכאת ערעור[16], ובדומה לבתי המשפט האזרחיים ניתן גם לערער על פסקי דין והחלטות בתוך הזמן הקבוע בחוק ובתקנות הרלוונטיות, השאלה הנשאלת, האם מדובר בהליך כפול, כלומר האם הליך הבקשה לסתירת הדין ודיון מחדש, זהה להליך הערעור או שמדובר בשני הליכים שונים ?

התשובה מורכבת מעט, שכן באופן עקרוני וודאי שמדובר בשני הליכים שונים, ודי לעיין בקריטריונים הקבועים בתקנות הדיון לכל הליך, על מנת להבין שלכאורה לא הרי זה כהרי זה, והחלטה שאפשר לבקשה בה עיון מחדש אינה החלטה שאפשר לערער עליה וכן להיפך.

המקור להגשת בקשה לסתירת הדין או בשמה השני בקשה לעיון מחדש, מקורה בתקנה קכ"ט לתקנות הדיון  וכך נאמר בתקה:

קכט.   (1)  בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

לעומת זאת לעניין הגשת ערעור נקבע בתקנה קל"ה- קל"ו

"קלה.    אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

(א)  טעות בהלכה.

(ב)  טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות.

(ג)   פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

קלו.    אין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על-פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו בפני בית-הדין הפוסק."

לכשנסכם את התקנות עולה לכאורה התמונה הבאה:

• במידה והטיעון לביטול החלטת בית הדין נעוצה בראיות חדשות שלא הוצגו בפני בית הדין הפוסק – הרי שעל מנת לבטל את ההחלטה יש לפנות לבית הדין הפוסק ולבקש את סתירת הדין ולהציג בפניו את הראיות החדשות ובית הדין ידון בראיות החדשות וישקול האם לבטל את החלטתו אם לאו.
• במידה והטענה כלפי פסק הדין אינה עובדה חדשה אלא טיעון הלכתי או טיעון כנגד ההליך או שיקו"ד הרי שמקום הערעור יהיה בית הדין הרבני הגדול, ולא בית הדין הפוסק שבמקרה כזה אינו אמור לשבת כערכאת ערעור על עצמו.

תקנה קכ"ח לתקנות הדיון

אלא שכל האמור הינו לכאורה בלבד, שכן בתקנות הדיון קיימת תקנה נוספת לסתירת הדין והיא תקנה קכ"ח לקנות הדיון בה נקבע כך:

קכח.   חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור.

סעיף זה אינו מתנה את הבקשה לביטול בשום תנאי, לא הצגת ראיות חדשות ולא הגשת טיעונים חדשים – בניגוד לסעיף קכ"ט שהוצג לעיל, בקשה לסתירת הדין על פי סעיף קכ"ח דורשת אף ורק שבית הדין יחשוש שטעה בפסק דינו הא ותו לא ! ואם חושש בית הדין כאמור אזי זכותו לחזור בו מפסק דינו ולבטלו, במבט ראשון סעיף זה עשוי להתפרש כביכול הסעיף מאפשר לבית הדין לחזור בו מפסק דין רק ביוזמתו של בית הדין בלבד על פניו הסעיף אינו מקנה זכות לבעל דין לפנות בעצמו לבית הדין לבקש את ביטול.

אלא שבית הדין הרבני הגדול[17], נתן לסעיף פרשנות מרחיבה וכך כתב:

"סתירת הדין משנתגלתה בו טעות – הדין, מקורו ועקרונותיו

משורת הדין, בית דין הסבור שטעה – חובה עליו להחזיר את הדין.

מקורה של הלכה זו היא בשבועות (ל, ב): "תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'."

וברש"י שם: "אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו."

כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ח):

דיין שדן דין ולבו נוקפו (פירוש מכהו ונחבט בקרבו) לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמתו.

והלכה זו נקבעה בתקנה קכח לתקנות הדיון.

אין זה מעלה או מוריד אם הטעות התגלתה לדיין מאליה או שאדם אחר האיר את עיניו והעמידו על טעותו, שהרי מכיוון שחובתנו להעמיד הדין על אמיתו ולמנוע עיוות דין, חובה זו קיימת בכל מקרה."

באותו מקרה עתר בעל דין לבית הדין הרבני הגדול, והעמיד את בית הדין הרבני הגדול על טעות עובדתית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הגדול  – בית הדין הרבני הגדול לא דחה את בעל הדין בטענה של סופיות הדיון בשל העובדה שפסק הדין כבר ניתן והתיק נסגר או שהבקשה לסתירת הדין אינה מלווה בראיות חדשות אלא להיפך קיבל את הבקשה ושינה את הסעיפים הרלוונטיים בפסק הדין, והבהיר כי מזכותו של בעל דין להעמיד את בית הדין על טעותו אף לפי תקנה קכ"ח לתקנות הדין.

בקשה לסתירת הדין אינה דוחה את מועד הגשת הערעור

כאן החובה להדגיש כי האמור עד כה יכול לגרום לבעל הדין, לשקוט על השמרים ולא להגיש ערעור במועד, שכן בקשה לסתירת הדין לפי תקנות קכ"ח וקכ"ט לתקנות הדיון אינם מוגבלים בזמן[18] ולכאורה בעל הדין יכול להגישם בכל עת שירצה, ואם בקשתו תידחה אז יגיש ערעור.

מחשבה זו אינה נכונה כלל ועיקר, וחובה להדגיש כי זמן הערעור יספר לעולם מיום מתן ההחלטה העקרונית, ולהלן קביעה חד משמעית שבית הדין הרבני הגדול[19] בעניין:

"אמור מעתה: אם לא הייתה אותה בקשה מוגשת על ידי בא כוח האישה, בקשה שהביאה לתשובת בית הדין הנ"ל ביום י"א בתשרי תשע"ו (24.9.2015), הרי שעד היום לא היה נשמע קולו של בא כוח הבעל.

ברור לכל בר דעת כי לא זו ההחלטה המחייבת, אלא פסק הדין המקורי מיום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015) הוא המחייב. ככל שלצד כלשהו היה רצון לערער היה עליו לעשות כן לא יאוחר משלושים יום מיום מתן פסק הדין, קרי מיום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015).

הניסיון להיתפס לאותה החלטה "אישור" מאוחרת כפסק הדין המחייב, אינו אלא בבחינת "כיסוי" ששקיפותו מרובה על כיסויו. זהו ניסיון ל"תרגיל" אך גם בתורת שכזה אינו ראוי לשם זה. יש לראות בכך ניסיון של בא כוח הבעל לכפר על חוסר המעש שהיה מצדו במשך חמישה חודשים. לא זו הדרך ובוודאיבית הדין דנן לא ייפול ברשת תרגיל זה. "

כלומר לא ניתן לעשות שימוש בהגשת בקשה לביטול פסק דין[20], לצורך ניסיון הארכת מועד מלאכותית של זמן הערעור.

אז כיצד מונעים הליכי סרק ?

אין ספק כי הבעייתיות העולה מהדברים גדולה, שכן כל בעל דין נקמן או חומד לצון ייגש לבית הדין הרבני האזורי בכל עת, ויגיש בקשות לביטול כל פסק דין וכל החלטה שאינה נושאת חן בעיניו, עובדה שעשויה לגרור את הצד השני לאין סוף הליכים משפטיים.

לאחרונה במספר פסקי נתן בית הדין הרבני הגדול מענה לעניין זה, עת קבע קביעה חדשה[21] לפיה בית הדין הרבני האזורי ישמע בקשות לביטול פסק דין בכפוף להפקדת ערבות מראש לשם הבטחת הוצאות הצד שכנגד.

כך לדוגמה באחד מפסקי הדין בית הדין הגדול[22] אף קצב את הסכום וקבע:

"ב. בית הדין מאפשר למערער להגיש לבית הדין האזורי בתוך שלושים יום את בקשתו לקיום דיון להוכחות בכל הנושאים שהעלה.

קודם לקביעת מועד הדיון, עליו להפקיד ערובה כספית של 15,000 ש"ח במזכירות בית הדין האזורי."

בית הדין הרבני הגדול מסביר באותו פסק דין את גם ההיגיון שעומד בבסיס ההוראה וכך מנמק כב' הדיין הרב שלמה שפירא את מסקנתו באותו פסק דין:

"עם זאת מכיוון ששנינו שכל היכא שמביא ראיה סותר את הדין, זכותו של האיש להביא ראיות נוספות אם לדעתו יסתרו את הדין. אך מכיוון שלהתרשמות בית הדין לא ברור כלל שכוונותיו טהורות, אומנם אין למנוע ממנו להביא ראיותיו, אך הדבר יהיה תלוי בהפקדת ערובה.

אין לדמות דין זה לכל תביעה, שלא מצריכה ערובה, שמכיוון שלדעת בית הדין היה מקום לפסוק – אם רוצה עתה לסתור את הדין חובה עליו לשלם הוצאות על דיונים נוספים, [אם יתגלו כדיוני סרק] וכמו שנהוג בערעור. וכבר כתבתי בזה במקום אחר, ואין כאן מקום להאריך. ומשכך, אם יתברר שאין ממש בדבריו, יש לפצות את האישה על הוצאותיה והטרדה שתיגרם לה, וכמו שכתב הגר"א שינדלר בדבריו."

באותו תיק העלה ב"כ המערער טענה לפיה אין שום מקור סמכות חוקי המאפשר לבית הדין האזורי להתנות שמיעת ראיות חדשות בהפקדת ערובה, אולם על כך משיב באותו פסק דין כב' הדיין הרב אברהם שינדלר כך :

"כאמור לעיל, בא כוח המערער טען לפנינו שאין כל הצדקה לחייבו להפקיד ערובה לניהול דיון – אין נוהל שכזה בבית דין אזורי.

אולם אנו סבורים שבהתחשב בכל האמור לעיל ובחומר הרב שנמצא בתיקים והמשקף היטב את המצב ששרר בין הצדדים קודם למתן הגט, חומר שלדעת בית הדין האזורי היה די בו כדי ליתן פסק דין, ולאור התנהלות המערער בעבר לאחר שקלול כל האיזונים הנכונים – כאשר בית הדין האזורי מצד אחד מעוניין שלא להטריח ולהטריד את הצדדים ואת בית הדין בדיוני סרק מיותרים, ומצד שני לתת למערער, לפנים משורת הדין, הזדמנות נוספת לנהל דיון הוכחות ולהציג את כל הראיות כפי שמבקש בא כוחו – הרי שנכון נהג בית הדין בתיק זה שהתנה זאת בהפקדת 15,000 ש"ח כערובה להבטחת ההוצאות של הצד שכנגד, אם ידחו טענותיו של המערער ויתברר בסופו של דבר שאין לו כל ראיות של ממש לטענותיו."

כלומר גם אם בית הדין הרבני הגדול לא הראה מקור חוקי, יצר בית הדין הרבני הגדול תשתית משפטית פרי פסיקתו, שלמעשה תוכל להוות מהיום ואילך הגנה מפני מי שמנצלים את ההליך לרעה.

[1] ראו לדוגמה רע"א 1984/05 כוכבי נ' עדני שם נאמר בין שאר כך: "כלל משפטי עתיק מלמדנו, כי תקנת הציבור מחייבת, כי סכסוכים משפטיים צריכים להסתיים (Interest reipublicae ut sit finis litium).  תפיסה זו משתלבת בעיקרון סופיות הדיון שמטרתו לשים קץ להליך השיפוטי ולחסוך בזמן ובהוצאות למערכת המשפטית ומצד שני להפחית ככל האפשר מעוצמת העוול שנגרם לצד השני, שמוצא את עצמו נגרר במשך זמן רב לבתי המשפט ומכלה אגב כך את זמנו, מרצו והונו"

ועל זה הדרך כתב כב' השופט מצא בע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל: "למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו, ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן – הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של 'השתק פלוגתא' היא למנוע מבעל דין, שהיה לו 'יומו בבית המשפט', להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון

וראה תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018

בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה.

[2] האמור אינו מתייחס להליך משפט חוזר עקב ראיות חדשות שקיים במשפט הפלילי וכיו"ב, אלא ברצון של דיין או שופט לשנות מפסק דינו אך ורק על בסיס רצונו לעשות צדק גם ללא כל שינוי במצב המשפטי.

[3] חוק הדיינים, תשט"ו-1955

[4] תיק מס' 1-64-9683 

[5] לאחר הבאת המשנה בסנהדרין דף לא ע"א עיי"ש

[6] פסק הדין מיום כ"ט בניסן התשפ"א (‏11.4.2021), וראה גם פס"ד בג"ץ 1388/21 שניתן כמה ימים קודם לכן ביום ה' בניסן התשפ"א (‏18.3.2021) שם בסעיף 18 קיבל בית המשפט העליון את עשיית השימוש בהליך סתירת הדין ואף הטעים "הפה שהתיר והפה שאישר הוא גם הפה שרשאי לחזור ולבחון את החלטותיו".

[7] וכלשונו של השופט אגרנט (בג"ץ 177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה 737, 751): "מטבע הדברים לא קיימת וטרם נוצרה באיזו ארץ שהיא מערכת משפט העשויה לפעול בשלמות וללא תקלה ולעשות צדק מוחלט בכל מקרה ומקרה…אף השופטים, בהיותם בני אדם עלולים לטעות מדי פעם בפעם"

[8] בגיליון פרשת השבוע היו"ל ע"י משרד המשפטים גיליון מס' 289 עסק בסוגיה זו ושם נאמר: "נראה שיסוד הבדלי הגישות בין המשפט העברי לבין החוק הישראלי במשקל ששתי מערכות המשפט מעניקות למטרותיו של המשפט. המשפט העברי רואה את גילוי האמת המשפטית ופסיקת הדין לאמיתו כתפקידו הראשון, והוא מבכר אותו על פני המטרות של שמירה על סדרי החברה"

[9] שו"ע חו"מ סימן כ"ה

[10] חובה להדגיש כי דין זה של ישלם מביתו – הינו נושא רחב וישנם סייגים באילו טעויות משלם הדיין מביתו ומתי פטור – ועל כך חזון למועד במאמר ייחודי לעניין זה – כאן ההלכה הובאה כאן אך לשם הדגמת הטלת אחריות אישית על הדיין.

[11] שו"ע חו"מ סימן ח' סעיף ב' נקבע כך:

"צריכים הדיינים לישב באימה וביראה בעטיפה ובכובד ראש ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטלה בב"ד ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקב"ה נוטל ממנו נפשות וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאילו תיקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל"

[12] מקור האמירה בהערה הקודמת.

[13] שוחטמן עמ' 424.

[14] כך תופס גם המחוקק את הדברים, לדוגמה בהסרת אחריות פלילית מנושא תפקיד שיפוטי ראו סעיף 34כ. לחוק העונשין, תשל"ז-1977 שם נקבע "נושא משרה שיפוטית לא יישא באחריות פלילית למעשה שעשה במילוי תפקידיו השיפוטיים, אף אם חרג בכך מתחום סמכותו".

[15] תיק מספר 1350-21-1 בהרכב בראשות אב"ד הרב יצחק אלמליח

[16] בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים.

[17] בפסק דין מיום ו' באלול התש"ף (26.8.2020), בהרכב כב' הדיינים הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב צבי בן יעקב בתיק מס' 1245822/7

[18] בשונה מהגשת ערעור שהוגבל בזמן, ערעור בזכות (על החלטה סופית) מוגבל ל-30 מיום מתן פסק הדין ואילו בקשת רשות ערעור בהחלטה שאינה סופית מוגבל ל-10 ימים.

[19] בפסק דין בתיק מס' 950471/3 מפי כב' הדיינים הרב נחום שמואל גורטלר, הרב אליהו הישריק, הרב מיכאל עמוס

[20] כהערת אגב ראוי להעיר כי בקשה לביטול פסק דין לבית הדין האזורי בתוך 15 יום ממתן פסק הדין אינו כרוך באגרה כך נקבע בתקנות הדיינים (אגרות), תשי"ז-1957 סעי' 17 לתוספת הראשונה: "פסקי דין שניתנו בהעדר בעל דין – בקשה לביטול פסק דין שניתן על ידי בית דין רבני אזורי או על ידי בית הדין הגדול לערעורים שלא בפני בעל הדין  277 ₪ הוגשה הבקשה תוך חמישה עשר ימים מיום שהודע פסק הדין למבקש  פטור מאגרה

[21] לכאורה אין שום מקור סמכות בחוק או בתקנות המאפשר לבית הדין הרבני האזורי לדרוש ערבות מראש עבור ניהול הליך בפניו, וזאת בניגוד לבית הדין הרבני הגדול שהוסמך בתקנה קל"ד לתקנות הדיון להתנות שמיעת ערעור בפניו בהפקדת ערבות מראש, עד לפסיקת בית הדין הרבני הגדול האמורה.

[22] פסק דין בתיק 1169979/30 בפני כבוד הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב ציון לוז־אילוז