אפיון החובה להפקדת ערבות כתנאי לשמיעת ערעור * ההבדל בין הנוהג כיום לנוהג בעבר * עילות להפחתת ערבות ואף לביטול מוחלט של החובה * תובנות חדשות בעקבות הפסיקה

רקע

על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים[1], רשאי בית הדין הרבני הגדול לערעורים להתנות שמיעת ערעור בהפקדת ערובה. אם בעבר השימוש בתקנה היה שמור למקרים חריגים בלבד[2], בעשור האחרון[3] השתרש נוהג לפיו בית הדין הרבני הגדול דורש כדבר שבשגרה הפקדת ערבות כספית כתנאי לשמיעת ערעור[4]. על פי רוב קביעת הערבות נעשית לאחר שמוגשת תגובת המשיב לערעור, אולם לעיתים עוד קודם לכן. ההחלטה ניתנת בדיין יחיד, ובה נקבע גובה הערובה, מועד ואופן הפקדתה[5]. סכומי הערבות נעים בדר"כ בין-10,000 ₪  לבין-30,000 ₪, כאשר כמובן במקרי קיצון ישנם סכומים גבוהים אף יותר, וקיימות גם נסיבות לקביעת ערובה מופחתת.

הרעיון שמערער נדרש להפקיד ערבות נתקל לפעמים בשאלות קשות כגון – האם מוסד הערעור נועד לעשירים בלבד ? האם עניים שאין ידם מספקת להפקיד ערובה אינם זכאים לצדק ? האם יש דרך להפחית את גובה הערבות, ואולי אף לשכנע את בית הדין לפטור לגמרי מהפקדת ערבות ? ובכלל מדוע שונה גישתם של דייני בית הדין הגדול המכהנים כיום מקודמיהם לפני עשור ויותר, שכלל לא עשו שימוש בכלי של חיוב בהפקדת ערבות, ובוודאי שלא באופן קבוע ?

על מנת להשיב על שאלות אלו ועוד, ובעיקר על מנת לדעת להתמודד נכון עם החלטה לחיוב הפקדת ערבות, לרבות השיקול באלו מקרים מוצדק לבקש הפחתה או פטור של דמי הערבות,  חשוב להבין את ההיגיון המשפטי וההלכתי שבהחלטה לחייב הפקדת ערבות. הבנה זו בהחלט תסייע לקבל החלטה מושכלת האם להגיש בקשה לפטור או הפחתה, ובעיקר תאפשר לנמק נכון בקשה שכזו.

זאת ועוד, ישנם שנוטים לקבל החלטות אסטרטגיות לאור ההחלטה להפקדת ערבות כאשר הם עלולים להסיק, ולפעמים בטעות, מסקנות באשר לדעתו של בית הדין על הערעור עצמו, כאשר לפעמים מדובר בניתוח משפטי שגוי לחלוטין.

שניים שהם שלושה

ראשית, חובה להבין מהו הרציונל שעומד בבסיס השיקול של דיין בבית הדין הרבני הגדול בבואו לקבוע חיוב בהפקדת ערבות[6]. קיימים שני נתיבים מרכזיים בהבנת התקנה המאפשרת חיוב בהפקדת ערבות.

הנתיב הראשון: מניעת ערעורי סרק – דהיינו דמי הערבות מהווים מעין דמי רצינות, כלומר, מערער שמאמין בצדקת ערעורו יהיה מוכן להפקיד סכום כסף משמעותי כדמי רצינות, להראות שמאמין בכל ליבו שמדובר בערעור מבוסס, ולא קנטרני שנועד לנצל את הליך הערעור לרעה. וממילא מי שערעורו ערעור סרק, שכל מטרתו לגרום לסחבת או להתשת הצד השני, לא ימשיך לנהל את הליך הערעור כאשר הוא כרוך בהפקדת ערובה כספית מראש.

הנתיב השני: הבטחת הוצאות המשיב בערעור – נתיב זה עצמו מתחלק לשני מסלולים שונים, היינו שתי גישות שונות – וישנם הבדלים הלכה למעשה בין שתי הגישות, וכפי שיובא בהמשך.

• הראשון; טכני – דהיינו הבטחת תשלום הסכום עבור הוצאות הצד השני ככל ויפסקו לטובתו מראש בקופת בית הדין, לאמור לו יזכה המשיב בהוצאות לא יצטרך לנהל הליכי גביה כנגד הצד המערער, אלא הוצאותיו מובטחות ומונחות לבטח בקופת בית הדין – על פי נימוק זה[7], העדר יכולת כלכלית לא רק שלא תהווה לעולם עילה להפחתת ערובה, אלא להיפך[8] העדר יכולת כלכלית רק תחזק את הצורך בהפקדת ערובה, היות שהטוען להעדר יכולת כלכלית למעשה מודה כי במידה ויחויב בהוצאות משפט לא יהיה לצד השני מהיכן לגבות.
• השני; מהותי – הפקדת הערבות כשלעצמה היא זו שמאפשרת בכלל לבית הדין הגדול לחייב בהוצאות, ללא ההפקדה קיים קושי עקרוני לחייב גם אם המערער הפסיד בערעור, ויוסבר, בשונה מהדין האזרחי, בדין תורה "לא" מחייבים מפסיד במשפט בתשלום הוצאות משפט[9] לצד המנצח. חיוב הוצאות משפט בדין העברי שמור למקרי קיצון בלבד[10] – קיימת מחלוקת האם אי החיוב העקרוני בהוצאות משפט חל רק בבית הדין הרבני האזורי או גם בבית הדין הרבני הגדול. ישנם שיטות הגורסות כי ההגבלה אינה חלה כלל על בית הדין הרבני הגדול, שם אין שום מניעה הלכתית לחייב בהוצאות משפט[11]. ולשיטות אלו הגישה הנדונה כעת אינה רלוונטית, אולם ישנם החולקים וגורסים כי התפיסה ההלכתית העקרונית של אי חיוב בהוצאות משפט חלה גם בבית הדין הרבני הגדול. על פי תפיסה זו, הפקדת הערבות אינה רק עניין טכני, אלא עניין מהותי ! גישה זו רואה בהפקדת הערבות הסכמה מראש של המערער לשלם את הוצאות הצד שכנגד במידה ויפסיד[12], כאשר מבחינה הלכתית ההסכמה מראש לשלם בהתאם לשיקול דעת בית הדין (ולא בהתאם למבחנים ההלכתיים הקלאסיים) מאפשרת לדיינים מבחינה הלכתית לחייב את המפקיד בהוצאות[13], גם במקום בו מבחינה הלכתית קלאסית סבור שלא היה אפשר לחייבו.

כב' נשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון הרב דוד לאו[14], אחז בגישה המהותית וביאר כי הפקדת ערבות מראש מאפשרת לדייני בית הדין, מרחב שיפוט רחב יותר לפסיקת הוצאות[15]. ראו מדבריו:

"דא עקא, במישור ההלכתי חיוב בהוצאות אינו מן הדברים הפשוטים, כידוע. קל הוא יותר בהליכי ערעור שבמישור ההלכתי אינם הליכים שבזכות, מעיקר הדין, וקל וחומר כשגם משפטית מדובר בערעור ברשות בלבד. ועדיין גם באלה אין החיוב פשוט. אך מכל מקום כשנאמר מראש כי ההליך יתקיים בכפוף להתחייבות ולידיעה כי בסופו אפשר שיחייב בית הדין את המערער בהוצאות, הרי שבקשתו לקיום ההליך טומנת בחובה הסכמה לחיוב זה. דרישה לערובה להוצאות משרתת גם מטרה זו – מלבד הבטחת הגבייה בפועל, מבהירה דרישה זו באר היטב כי הבקשה לדון בערעור כוללת הסכמה והתחייבות לתשלום הוצאות."

נפקויות בין הנימוקים

על מנת לעמוד על ההבדלים בין הנימוקים, להלן יובאו כמה דוגמאות הממחישות את התוצאה של כל נימוק.

למשל במקרה בו מערער יבקש להמיר את החיוב בהפקדת ערובה כספית לשטר ערבות ובו התחייבות לשלם במידה ויחויב – לגישה הראשונה הטכנית המבקשת בעיקר למנוע הליכי גביה בהמשך, אין בבקשה זו שום סעד רלוונטי, אולם לגישה השנייה, שעיקר הפקדת הערבות נדרשת לשם הסכמה מראש של המערער לשלם הוצאות, יתכן בהחלט ויהיה די בהתחייבות מראש והסכמה בכתב להתחייב בהוצאות משפט, אף ללא הפקדת ערבות כספית של ממש.

נפקות נוספת תהיה במקרה בו הצד השני אינו מיוצג או שמיוצג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי. במקרה שכזה למשיב לא עלולים להיגרם כמעט הוצאות בגין הליך הערעור, ולכן תהיה זו סיבה לבקש לפטור את המערער מהפקדת ערבות[16]. לעומת זאת אם הסיבה לחיוב בהפקדת ערבות תהיה סינון של ערעורי סרק, הרי שהוצאותיו של המשיב אינן רלוונטיות כלל לשיקול האם לחייב בהפקדת ערבות או לא, שכן לא את הוצאותיו של המשיב אנו מבקשים לבטח, אלא את מניעת ערעורי סרק.

עוד הבדל בין הגישות, במקרה בו אין ספק שככל ויפסקו הוצאות משפט יהיה מהיכן לגבות, כגון במקרה בה לבני הזוג דירה משותפת העומדת לחלוקה, אין כל ספק כי לו יפסקו הוצאות משפט יוכל הצד הזוכה לגבות את הסכום שנפסק לזכותו מתוך החלק של הצד השני בדירת המגורים, כלומר הוצאות המשפט מובטחות, אולם אם הסיבה לחיוב בהפקדת ערבות אינה הבטחת ההוצאות גרידא, אלא רצון למניעת ערעורי סרק, הרי שבית הדין עדיין ידרוש הפקדה כספית בפועל. כן יהיה הדין לגבי הגישה המהותית שגורסת כי הפקדת הערבות מהווה בעצם התחייבות לתשלום, לאמור למרות שלא צריך להבטיח את הגביה, עדיין יהיה נדרש לקבל התחייבות והסכמה של המערער להתחייב בהוצאות. אולם לפי נימוק זה די יהיה בהתחייבות המועילה על פי דין, כגון שטר התחייבות המועיל מבחינה חוקית והלכתית, אולם לא יהיה צורך בהפקדה כספית ממש.

למרות האמור במקרה בו בית הדין הרבני הגדול סבור כי על פניו אין סיכוי שיפסקו הוצאות משפט, יפטור הוא מהפקדת ערבות, ראו מדבר בית הדין הרבני הגדול[17] שכתב:

"בנסיבות אלה וכשהטענות העולות הן טענות עקרוניות הראויות לבירור, ושברור כבר עתה כי גם אם לבסוף יידחה הערעור, הסיכוי שייקבע כי טענות אלה לא היו אלא טענות סרק – קלוש הוא, שורת הדין היא אף שלא להתנות את שמיעת הערעור בהפקדת ערובה להוצאות."

סקירת גישות שונות בפסיקה

כב' הדיין הרב ציון לוז-אילוז[18] סבור שהסיבה העיקרית להפקדת הערבות היא להבטחת הוצאות, ואילו הטעם של מניעת ערעורי סרק הינה סיבה משנית[19], לכן במקרה בו שני הצדדים הגישו ערעורים הדדיים[20], פטר כב' הדיין הרב לוז את שני הצדדים מהפקדת ערבות וכך נימק את החלטתו:

"ייתכן אכן שהיה מקום לדרוש משני הצדדים גם יחד להפקיד ערובה לערעוריהם, אך מנקודת המבט הרואה בהרתעה מערעורי סרק טעם משני בלבד לעניין הדרישה להפקדת ערובה, בעוד הטעם העיקרי הוא אכן הבטחת ההוצאות, ולעניין זה כאמור קיום הדיון בשני הערעורים יחד הוא שיקול התומך באי־ההוראה על הפקדת הערובה, נוטה אפוא הדעת לכיוון של ההימנעות מן ההוראה על ההפקדה[21]."

לעומתו כב' הדיין הרב מימון נהרי[22] הביע עמדה עקרונית לפיה עיקר מטרת הערבות היא למנוע ערעורי סרק. להלן ציטוט מתוך דבריו:

"כאשר הצד שתובע ערעור לא מוכן להפקיד סכום ערבות גדול, קיימת סבירות שהוא עצמו סבור שהערעור שלו לא רציני. הרי אם הדיינים, ואפילו רק אחד מהם, קובעים שישנה עילה סבירה לערעור, מחזירים את כספי הערבות. ואם הוא לא מוכן לקחת סיכון זה, נראה שמדובר בתביעת ערעור קנטרנית, אחרת הוא היה מוכן להפקיד כסף ערבות."

יתכן כי לו המקרה של כב' הדיין הרב לוז היה מגיע לדיון בפני כב' הדיין הרב נהרי התוצאה הייתה שונה.

כב' הדיין הרב יעקב זמיר[23] נקט בגישה דומה לכב' הדיין הרב נהרי, אולם סייג זאת וקבע "הצורך למנוע ערעורי סרק בכלל – צורך שנבחן גם ביחס להיקף התופעה של ערעורי סרק, וממילא עשוי להשתנות מעת לעת".

ערבות אבל לא במחיר שלילת זכות הערעור

כאן המקום לציין, כי לפני כעשור, בכנס הדיינים תשע"ג[24], עת השימוש בתקנה המאפשרת חיוב בהפקדת ערבות לשם שמיעת ערעור החלה להיכנס לשימוש רחב יותר, ולא באופן מצומצם כפי שהיה נהוג בעבר, סייג היועץ לשיפוט הרבני עוה"ד הרב שמעון יעקבי, את השימוש בחיוב בהפקדת ערבות וכך הבהיר:

"חיוב להפקדת ערבויות כתנאי לערעור עשוי לסייע מראש בסינון ערעורי סרק. סיכויי הערעור הם שיקול רלבנטי בקביעת גובה הערבות, אבל אין לעשות שימוש בכלי זה כדי למנוע את זכות הערעור, גם אם דיין של בית הדין הגדול סבור כי סיכויי הערעור קלושים. הערבות שתיקבע צריכה להיות מידתית ועליה לאזן נכונה בין הזכויות של שני בעלי הדין להליך הוגן".

בית הדין הרבני הגדול[25] אף חידד והבהיר כי עצם התניית שמיעת הערעור בערבות כספית, אינה פגיעה בזכות הערעור, וכך נימק:

"התניית מימושה של זכות הערעור בתנאים מסוימים, לרבות הפקדת ערובה, אינה פגיעה בעצם קיומה, כשם שהתנייתה בהגשת הערעור במועד, למשל, אינה פגיעה בעצם קיומה, וזו וזו אינן יכולות להיחשב כעומדות בסתירה להוראות החוק הראשי."

חלופה לערבות כספית

כאן המקום לציין, כי בעבר הסתפק בית הדין הרבני הגדול[26] בהתחייבות או בכתב ערבות של צד ג' שלוקח על עצמו לשלם את ההוצאות ככל ויפסקו אם המערער עצמו לא ישלמם, להלן ציטוט מתוך החלטה שכזו:

"יחד עם האמור אני מאפשר למערער כי במקום הסכום שנקבע יגיש לתיק בית הדין התחייבות צד ג' לתשלום הסכום האמור במקרה שיקבע על פי שיקול דעת בית הדין כי מדובר בערעור סרק".

אלא שמסתבר כי הסדר זה לא עמד במבחן המציאות, ואך לאחרונה כתב בית הדין הרבני הגדול[27] את הדברים הבאים:

"ערבות צד ג' (ולא הוצע כי צד ג' יפקיד ערבות במקום המערערת – דבר שמובן מאליו כי אפשרי הוא, אלא כי יתחייב לה) עשויה להיתקל גם היא לעיתים, כפי שלימד ניסיוננו, בקשיי גבייה ואינה חלופה זהה בערכה להפקדה."

מערער סדרתי

שיקול נוסף שבית הדין הרבני הגדול לוקח בחשבון בקביעת שיעור הערבות הוא, האם מדובר במערער סדרתי או במי שאינו, ראו מדברי בית הדין הרבני הגדול[28] שכתב:

" הדברים אמורים במשנה תוקף במי שכבר הוחזק כעותר או כמערער סדרתי וכמי שלעולם בטוח הוא מראש בצדקתו או שמבקש הוא לנסות את מזלו, אף ללא שיהיה בטוח בכך, ולבסוף מלין הוא על החלטות שאינן לרוחו.

טובת הצדדים וטובת הציבור היא שמערער כזה יצטרך לשקול פעם ופעמיים את הגשת ערעוריו, אין מדובר בניסיון לחסום אדם מלממש את זכותו באופן הוגן, אלא בחסימה – חלקית בלבד – של מי שאולי מנסה לנצל זכויות משפטיות באופן בלתי מושכל או אף חסר תום לב ומזיק בכך לעצמו, לשכנגדו ולציבור שמשלם את עלות הזמן השיפוטי."

ערבות בערעור כנגד החלטה לקביעת סמכות שיפוט

עד כה עסקנו בהליכי ערעור בזכות[29], כאשר למרות זכות הערעור כאמור, ניתן להתנות את הזכות להגשת הערעור בהפקדת ערבות – על הליכי ביניים, כידוע, אין זכות ערעור, אלא ניתן לבקש בנסיבות חריגות בקשת רשות ערעור[30], לרוב גישת בית הדין הרבני הגדול גורסת כי ראוי להמתין לסיומו של ההליך, ולא לאפשר ערעור על החלטות ביינים.

מקרה חריג בו קבע בית הדין הרבני הגדול[31], כי נכון יהיה לתת רשות ערעור כבר בתחילת ההליך, הוא במקרה בו התקיים דיון בסוגיית הסמכות, ונקבע כי לבית הדין הרבני נתונה הסמכות לדון בתיק הנתון לפתחו, וכך כתב בית הדין הגדול:

"טעמו של דבר הוא כי ככל שקיים סיכוי, גם אם קלוש, שבסופו של יום יתקבל הערעור – והרי גם אם לא נתיר את הערעור עתה יוכל המבקש לערער בזכות לאחר מתן פסק דינו של בית הדין קמא ולהעלות אז גם את טענת הסמכות – הרי שמשמעות הדברים, כשמדובר בערעור שעניינו שאלת הסמכות, שעלולים הצדדים למצוא עצמם בעוד זמן כשכל ההליך שקיימו בבית הדין קמא בטל למפרע וכל הזמן וההוצאות שהוציאו בעבורו מתבררים כמי שעלו בתוהו. מטעם זה הנטייה היא להתיר ערעור מבוקש שעניינו שאלת הסמכות גם אם לוקה התנהלות המבקש בעניינו, כהתנהלות המבקש דנן שאיחר מלהגיש תגובות שנתבקש להגיש ולא עמד אף בארכה שניתנה לו לבקשתו, וגם אם סיכויי הערעור אינם נראים שפירים".

אלא שאליה וקוץ בה, בית הדין הרבני הגדול התנה את הערעור בהפקדת ערבות משמעותית מאוד וכך כתב:

"הערעור לא יישמע ואף תגובה לגופו של ערעור לא תידרש אלא לאחר שתופקד ערובה להוצאות המשפט בסך 30,000 ₪".

התוצאה של החלטת בית הדין הרבני הגדול תהיה שאם לא תופקד הערבות, הרי שלא תוכל להישמע עוד טענה כנגד הסמכות, שכן הטוען כנגד קיבל את יומו בבית הדין הרבני הגדול, ואם בחר שלא להפקיד את הערבות – הרי שלא יוכל לטעון שלא ניתן לו יומו[32], או שנמנעה ממנו זכות דיונית כל שהיא, ובכך למעשה תקובע סכמות בית הדין הרבני[33], ואף עתירה לבית המשפט העליון לא תוכל להיות מוגשת בעניין.

בקשה לחיוב בערבות טרם הגשת תגובה

שאלה מעניינת שהתעוררה היא, מכיוון שהערבות נועדה בין השאר להבטיח הוצאות, האם נכון לבקש כי הפקדת הערבות תעשה עוד בטרם הגשת תגובת המשיב לערעור ? שכן מרגע שמשיב נדרש להגיב הרי שנדרש להוציא הוצאות, והוצאות התגובה לכאורה אינן מובטחות.

התשובה על דרך הכלל תהיה שלילית, בית הדין הרבני הגדול[34] הסביר זאת כך:

"על דרך כלל גם אין ביה"ד מורה על הפקדת ערובה טרם תתקבל ותיבחן התגובה לערעור, ואף שגם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל – לרוב כשטענות הערעור נראות חסרות כל יסוד כבר ממבט ראשון – לא מצאתי כי הטענות שבענייננו הן מסוג זה."

יצויין, כי כאמור בהחלטה האמורה במקרים חריגים אכן יורה בית הדין הרבני הגדול על הפקדת ערובה גם עוד טרם הגשת התגובה, כך למשל במקרה בו ראה בית הדין הגדול[35] במתדיין מערער סרק סדרתי, קבע לאחר שהלה הגיש ערעור נוסף כך:

"על המערער להפקיד ערובה בסך 5000 ₪, תוך 14 יום בכדי לכסות הוצאות המשיבה להכנת כתב תגובה, אם ידחה ערעורו על הסף.  לאחר שתופקד הערובה ישלח כתב הערעור לתגובת האשה. ללא הפקדה כנ"ל ימחוק ביה"ד את הערעור."

חיוב בערבות בבית הדין האזורי

משעסקינן בענייני ערבויות, ולשם השלמת התמונה כדאי להזכיר כי אמנם בתקנות הדיון, אין תקנה המאפשרת לבית הדין הרבני האזורי לחייב עותר בהפקדת ערבות, וזאת לנוכח התפיסה ההלכתית העקרונית לפיה כל אדם זכאי לתבוע זכות שהוא סבור שמגיע לו, יחד עם האמור, מצאנו שני חריגים, בהם למרות שאין תקנה או חוק המאפשרת חיוב בהפקדת ערבות ע"י בית הדין הרבני האזורי, הרי שע"פ פסיקת בית הדין הרבני הגדול ניתן ואף יש לחייב ערבות:

• תביעה לביטול הסכם – בעניין זה כתב  בית הדין הרבני הגדול[36] כך:

"הפתח לביטולו של הסכם שאושר אומנם קיים, אך אין פתח זה אלא סדק צר ולא פרצה רחבה, הסכמים שיוכלו לעבור בו מעטים הם – אין מקום ל"שטפון" של בקשות לביטול הסכמים שאושרו, אלא לכל היותר ל"טפטוף" של בקשות כאלה.

כללו של דבר על המבקש לבטל הסכם בטענות ממין אלה שבפסק דין זה להרים את נטל הראיה הן להיותו של ההסכם הסכם בלתי סביר, הן להיות הליך אישורו לוקה בחסר בהיבט של אי־וידוא הבנת הצדדים את תוכנו ומשמעויותיו, אי־וידוא עשייתו מרצון חופשי או אי־קבלת הסברים המניחים את הדעת להסכמות הבלתי־סבירות.

משא זה לא קל להרמה הוא, אלא שבתיק זה הורם.

נוסיף ונאמר, אף כי בלי לקבוע מסמרות, כי יש מקום להורות על אי־בחינת בקשות ותביעות ממין זה – לא בהליכי ערעור בלבד, אלא אף בהליכים שבבתי הדין האזוריים עצמם – אלא בכפוף להפקדת ערובה לתשלום הוצאות משפט ככל שתביעה זו תידחה.

על חיוב הוצאות המשפט והפקדת ערובה להן מראש בהליכי ערעור כבר נכתב לא אחת – לרבות בהחלטת הרכב זה בתיק ‏ 1074520/3 – והטעמים האמורים בעניין זה שייכים גם לעניינו של הליך המבקש לערער את מעמדו של הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, אף אם אינו הליך המוגדר פורמלית "ערעור" (ועל אחת כמה וכמה כשאכן מדובר בהליך כזה)."

• בקשה לעיון מחדש – בפסק דין קבע בית הדין הגדול[37] כי:

"אין לדמות דין זה לכל תביעה, שלא מצריכה ערובה, שמכיוון שלדעת בית הדין היה מקום לפסוק – אם רוצה עתה לסתור את הדין חובה עליו לשלם הוצאות על דיונים נוספים, [אם יתגלו כדיוני סרק] וכמו שנהוג בערעור".

סיכום ומסקנות:

העולה מהדברים, כי בהרבה מהמקרים יש מקום לבקש הפחתה או ביטול של ערבות שנקבעת בהחלטת בית הדין הרבני הגדול. אולם טרם הגשת בקשה שכזו חובה לשקול היטב את נימוקי הבקשה, שכן הגשת נימוקים לא נכונים יכולים לעיתים לא רק שלא להביא את התוצאה המבוקשת אלא דווקא להרחיק אותה. כך למשל ראינו כי נימוק להעדר יכולת כלכלית, על פי רוב לא רק שלא מהווה נימוק להפחתת ערבות, אלא דווקא נימוק זה יכול להביא לדחיית הבקשה.

כמו"כ ראינו כי החלטה של בית הדין הרבני הגדול לחיוב בהפקדת ערבות, לא מלמדת בהכרח על דעתו באשר לגופו של ערעור.

עשו והצליחו !

[1] תקנה קל"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. שם נקבע "בית-הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות".

[2] על השימוש במשורה בכלי זה של חיוב בהפקדת ערובה ניתן ללמוד מדברי כב' נשיא בית הדין (כתוארו אז) הגאון הרב שלמה משה עמר בהחלטה מיום 05.04.2010 בתיק מס' 6649-01-1 שכתב: "הנה כי כן, הסמכות להתנות הגשת הליך בבית הדין הרבני הגדול בהפקדת ערבויות, קיימת אף כלפי ערעור בזכות, ולאו דווקא בבקשה למתן רשות ערעור. אכן, שיקול הדעת לענין זה מופעל במקרים יוצאים מן הכלל וחריגים במיוחד". באותו מקרה מרחיב כב' הנשיא ומסביר עד כמה אותו מקרה חריג כדי שיצדיק חיוב ערבות.

[3] בהתייחס לביטוי כב' הנשיא בדימוס שבהערה הקודמת, עשור לאחר שנאמרה, כתב בית הדין הגדול בתיק מס' 1209165/2 בהחלטה מיום כ"ב באב התש"ף (12.8.2020) מפי כב' הדיין הרב יעקב זמיר, כך "אין בית הדין כפוף להחלטות שנתן מותב אחר של בית הדין בעניין אחר, אף אם ביטא בהן אותו מותב עמדות עקרוניות שלו או של מי מחבריו (ואין נפקות לעניין זה בין כבוד נשיא בית הדין הגדול לבין יתר חברי בית הדין). אין מקום לטענת המערערת כי בעבר ביטא הגאון הרב שלמה משה עמאר שליט"א עמדה כי הוראה ממין זו תינתן רק במקרים חריגים, מדיניות בית הדין הגדול כיום שונה על דרך הכלל".

בצורה מובהקת עוד יותר נקבע בהחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 970523/20 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום ג' בסיוון התש"ף (26.5.2020) שכתב: "החלטות בדבר חיובי ערובות, ואף בסכומים נכבדים, הן דבר שבשגרה בבית הדין הגדול בכלל ובמותבים שהחתום מטה יושב בהם בפרט, וכאמור אף אם יחלוק עליהן אי מי – אין לכך כל נגיעה לטענות בדבר עוינות או הטיה שכן כאלה הן החלטותינו כדבר שבשגרה".

[4] הסבר לשינוי המדיניות ניתן למצוא בהחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1271989/6 מפי כב' הדיין הרב ציון לוז-אילוז מיום ד' באלול התשפ"ג (21/08/2023), שכתב: " אף שבשנים האחרונות, בין השאר בגלל ה"אינפלציה" שחלה בהגשת ערעורים לרבות ערעורי סרק, הייתה ההוראה על הפקדת ערובה להוראה מקובלת ונפוצה שמורה בית דיננו ברבים מן הערעורים".

[5] למרות שמוסד הערובה קיים גם בערכאות ערעור בבתי המשפט, קיים שוני מובנה בין שני ההליכים, מוסד הערובה בבתי המשפט מקורו בסעיף 135 (א)  לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 שם נקבע "עם הגשת הערעור יפקיד המערער ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בסכום הנקוב בתוספת השלישית וימציא הודעה על כך למשיב" – כלומר על פי התקנות החלות בבתי המשפט סכום הערבות קבוע מראש לכל הליך באופן שרירותי ומהווה תנאי בסיסי להגשת ההליך, לעומת זאת בבתי הדין הרבניים שאלת הערובה נתונה באופן מוחלט לשיקול דעתו של הדיין המטפל בתיק שסוברני להחליט האם בכלל יש צורך בערובה, וגם  אם התשובה חיובית עדיין גובה הערובה אינו בסכום קבוע, אלא יקבע לפי שיקו"ד  הדיין – למעשה השיטה הנהוגה כיום בבתי המשפט יוצרת וודאות גדולה יותר מזו שבבתי הדין, אולם מנגד עולה הטענה כי שיטה שמאפשרת בחינה של כל מקרה לגופו עשויה ליצור תוצאה צודקת יותר.

[6] כאן המקום לציין, כי בעבר עלתה טענה לפיה היות שזכות הערעור נקבעה בחקיקה ראשית, אין בכוחם של תקנות הדיון, שהינן תקנות בלבד, לגבור על זכות הערעור הקבוע בחקיקה ראשית, כאשר לכאורה באמצעות חיוב בהפקדת ערבות יכולה להימנע לכאורה זכות הערעור העקרונית. טענה זו נדחתה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1269036/5 מפי כב' הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ' באדר התשפ"ג (13/03/2023) שכתב: "תקנות הדיון קיבלו תוקף של חקיקת משנה, ראו דבריו של כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט א' רובינשטיין (בג"ץ 9261/16, פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (‏30.3.2017), פסקה מח). וכיום יש להן אף תוקף נורמטיבי של דבר חקיקה מכוח הוראה של חוק ראשי, ראו בהערה שנוספה לסעיף 27(א) בחוק הדיינים, תשט"ו – 1955, במקורה: סעיף 19(א) לתיקון 20 לחוק, התשס"ד – 2004: "עד להתקנת התקנות יחולו הוראות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג.

[7] ראו למשל החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1272507/1 מפי כב' הדיין הרב יעקב זמיר מיום י"ב באב התש"פ (02/08/2020) שקבעה "הטענה כי אין ביד המערער יכולת כלכלית היא בעצמה מהווה סיבה להפקדת בטוחות, שכן במידה ויקבע כי מדובר בערעור סרק מי יערוב לצד השני כי יקבל את הוצאותיו".

[8] ראו למשל דברי כב' הדיין הרה"ג הרב שלמה שפירא בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום ג' בסיוון התש"ף (26.5.2020) בתיק מס' 970523/20 שכתב "טעם נוסף הוא עצם הבטחת ההוצאות, והדברים אמורים בייחוד כשמדובר במי שיש יסוד לחשוש לקושי לגבות ממנו את שייפסק – טענות בדבר מצב כלכלי קשה של המערער אינן, בהקשר זה, רק סיבה להקל מעליו, אלא לעיתים סיבה לאידך גיסא לחשוש יותר שאם יחויב בהוצאות יתקשה לשלמן ונמצא שכנגדו לוקה ונפסד".

ובמקרה נוסף בהחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1425104/2 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ"ט בתמוז התשפ"ג (18/07/2023) כתב "הדברים נכונים בכל ערעור וק"ו בנידון דידן שהמערערת טוענת שמצבה הכלכלי קשה, ומשכך לכשיידחה הערעור אם יידחה, לא יוכל המשיב לגבות ההוצאות שהוצרך להוציא, וכאמור גדל החשש להגשת ערעורי סרק. ומשכך הפקדת ערובה מחויבת במקרה שבפנינו, אף יותר מבערעורים אחרים".

[9] בשו"ע חו"מ סימן י"ד סעיף ה' "המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו".

[10] ראה פסק דין בית הדין הרבני הגדול מפי כב' הדיינים הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ, הרב שלמה שפירא מיום כ"ח בשבט התשע"ח (13.2.2018), בתיק מס' 1074520/3 הגדירו זאת כך: "היוצא מתוך דברי הראשונים והאחרונים דהיכא שאדם מתנהל כדרך שנהגו בני אדם – מגיש תביעה ומברר תביעתו, ועושה דברים אלו בתום לב – אף שיצא חייב בדין אין הוא חייב לשלם הוצאות".

וראו עוד פסק דין בית הדין הרבני הגדול ירושלים בתיק מס' 1391949/1 מפי כבוד הדיינים הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז־אילוז מיום ט"ז באדר התשפ"ג (9.3.2023) שכתבו:

"חיוב בהוצאות משפט ייתכן על פי דין תורה – והדברים אמורים בייחוד בערכאה קמא – רק במקרה שבו גרם אחד הצדדים למשנהו נזק ברור וודאי תוך שנקט בדרך בלתי־לגיטימית ……. הגשת תביעה שאינה כזו אינה עילה לחיוב הוצאות גם אם לבסוף נדחתה התביעה".

[11] הגר"א שפירא – נשיא בית הדין הגדול והרב הראשי לישראל לשעבר, הסביר גישה זו בפד"ר (כרך יב עמ' 190) שם כתב: "ועל כן יש לומר שכל זה רק בתביעה ראשונית לפני בית הדין המקומי שמצוה לשמוע בין אחיכם ולשפוט ביניהם. אבל אם בית הדין דן והוציא משפט, והמערער מערער משום שדעתו כי בית הדין טעה בדין, אם כי זה אפשרי מכח תקנות הדיון, אבל אין לומר כל כך שיש מצוה בזה להגיש תביעה לבית הדין הגדול, שבית הדין טעה. ואם באמת התברר שבית הדין לא טעה, ופסק כדת וכדין, כהאי גוונא יש לומר שאין להוכיח שפטור מלשלם ההוצאות שגרם".

[12] ראו בהרחבה לעניין זה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול ירושלים תיק מס'  970523/20 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום ג' בסיוון התש"ף (26.5.2020) שכתב: "הליך הערעור כשלעצמו – היו שטענו נגדו רבות כי הוא כביכול 'נוגד את ההלכה'. התשובה העיקרית לטענה זו הייתה ועודנה שהסכמת הציבור וקבלתו יש בהם כדי לאפשר מסגרת של ערכאת ערעור וכדי לעשות את פסקיה למחייבים אף שעה שהם נוגדים את פסקיו של בית דין קמא. ומינה: הזכות לערעור מוגבלת וגדורה היא בגדריהן של הסכמות הציבור ותקנותיו. "….. "אותן תקנות ואותם מתקנים שיצרו את זכות הערעור קבעו גם את תנאיה "הם אמרו והם אמרו", ובכלל זה הניחו לשיקול דעתו של בית הדין לחייב בהוצאות והניחו לשיקול דעתו אף לדרוש הפקדת ערובה להוצאות מראש כתנאי לשמיעת הערעור. המגיש ערעור – אדעתא דהכי הוא מגישו, ומן הדין די בזה כדי לחייבו בהוצאות, אם ימצא בית הדין לנכון לעשות כן, אף אם יהיו הוצאות אלה מצד עצמן 'גרמא' ופחות מכך. על אחת כמה וכמה שכשנדרש הוא להפקיד ערובה מראש, שבזה ודאי גמר בדעתו ודלא כאסמכתא, וחייב עצמו בהוצאות שייפסקו אם ייפסקו – מטעם זה נכון לדרוש את הערובה מראש, כדי לסלק טענות נגד החיוב אם ייפסק, אף שמן הדין אפשר לדחות טענות אלה כאמור: כשמערער בוחר לערער ונדרש להפקיד ערובה ואכן עושה זאת – בוחר הוא לחייב עצמו, בין שחייב הוא מעיקר הדין ובין לאו – בהוצאות שיפסוק בית הדין (לפחות עד תקרת הסכום שהופקד). חיובו אם יהיה – יהיה תואם את ההלכה משום כך, ללא כל פקפוק. עצם הדרישה להפקדה תואמת את ההלכה משום שמעיקר הדין אין זכות לערעור כלל, מתן זכות שאינה קיימת מצד עצמה יכול שיהיה מותנה בתנאים שיתנו נותני הזכות, ונותני הזכות בענייננו קבעו כי הזכות תהיה תלויה בהפקדה אם ימצא בית הדין לנכון לקבוע כך.

[13] ככלל ע"פ הדין העברי משיב בערעור לעולם לא יחוייב בהוצאות משפט גם במידה והערעור התקבל והמשיב נוצח, ראה בעניין זה פסק דין בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1074520/3 מיום  כ"ח בשבט התשע"ח (13.2.2018( מפי כב' הדיינים  הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ, הרב שלמה שפירא שהסיקו כך "מסקנות, לאור האמור יש לקבוע: א. מי שהגיש ערעור וערעורו התקבל אין מקום לחייב המשיב בהוצאותיו".

[14] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס':‏ 1215330/4 מיום י"ד בתמוז התשע"ט (17.7.2019).

[15] כאן המקום לציין להחלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1271989/6 מיום ט"ו במרחשון התשפ"ד (30/10/2023) מפי כב' הדיין הרב ציון לוז-אילוז, במקרה בו מערער אמנם הפקיד ערבות, אולם בהודעתו לבית הדין הגדול על הפקדת הערבות הוסיף את ההערה הבאה "למותר לציין כי אין לראות בהפקדה לגופה הסכמה לחרוג מדין תורה בעניין חיוב הוצאות" וכך נכתב בהחלטה:  "ומעתה, נוכח האמור ונוכח דברי המערער שנראה כי יש בהם ניסיון למנוע את האפשרות לחייבו ו'לנטרל' את האמור על ידי הבהרה מצידו כי למרות הפקדת הערובה אין הוא נכון להתחייב לתשלומי הוצאות כאמור. הלכה למעשה מבקש הוא כי נאפשר לו להשמיע את ערעוריו תוך שייתכן כי ההליכים יגרמו למשיבה נזקים כאלה ואחרים ותוך שלפחות בנוגע לחלקם הוא חוסה תחת מטרייתו של עיקר דין תורה ושל הסירוב להתחייב לתשלום החורג ממנו מפני האפשרות לחייבו בתשלום בגינם. את זאת לא נאפשר. כפי שהובהר לעיל מן הדין ומן היושר שבצד מתן האפשרות לערער תעמוד ההתחייבות וההבטחה לפיצוי המשיבה אם יתברר כי ניזוקה מן הערעור שלא בצדק – אף אם יהיו אלה נזקים שמעיקר הדין אין לחייב בגינם – וזאת על בסיס התחייבות המערער והפקדת הערובה. אם אין המערער נכון לכך – לא יישמעו ערעוריו."

[16] יש לציין, כי עדיין לא יהיה בכך עילה לפטור מוחלט, שכן גם אם אין למשיב הוצאות יתכן ויפסקו הוצאות לאוצר המדינה, וגם אותם יש להבטיח. ראו למשל מתוך החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1425104/2 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ"ט בתמוז התשפ"ג (18/07/2023) שכתב: "כמו כן חובת ביה"ד לדאוג לתשלום הוצאות לאוצר המדינה בגין ערעורי סרק המבטלות את זמנו השיפוטי של ביה"ד, כשהליך מתקיים ללא הטלת מחויבות כספית על המגישו ללא בסיס איתן".

[17] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס'  1273360/6מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא.

[18] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס':‏ 1284824/3,4 מיום ט' בשבט התשפ"ג (31.1.2023).

[19] בהמשך אותה החלטה, ממשיך הדיין וקובע כי טענת המשיב בערעור כי למערערת הכנסות גבוהות הינה טענה לפטור מערבות ולא לחיוב, וכך הוא כותב: "אף אם נקבל את טענתו של האב, כלל לא ברור שיש בדברים כדי לתמוך בדרישה להפקדת הערובה. אדרבה, מנקודת המבט הרואה את הערובה כפשוטה, כאמור, בהבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד אם ייפסקו, ייתכן שנדרשת היא יותר כשיכולותיו של הלה מוטלות בספק, שאזי יש לחשוש שאם ייפסקו הוצאות ללא שתופקד מראש ערובה להן – לא יהיה מניין לגבותן, ולא כך כשהצד המבקש את הערובה טוען כי הצד שכנגד משתכר מדי חודש בסכומים נכבדים (והללו אינם מוכמנים ומוטמנים במקומות סתר, לפי הנטען, אלא בחשבון בנק), ומודה לכאורה כי אם ייפסקו הוצאות לטובתו – יהיה לו מניין לגבותם."

[20] יצוין, כי גישה שונה מצאנו בבית המשפט העליון שקבע כי כאשר מוגשים ערעורים הדדים הרי שעל המערער הראשון להפקיד ערבות גבוהה ואילו על המערער שכנגד להפקיד ערבות מופחתת, כך נימק בית המשפט העליון את הקביעה בבע"א 807/08 שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נ' שמאי מתוך פסקה 7 "בשונה מערעור רגיל, כאמור, נגרר המערער שכנגד להליך בעל כורחו ואין אפוא להשית עליו מראש חיוב בעירבון להוצאות המערער העיקרי".

[21] גישה דומה נקט גם כב' הדיין הרה"ג הרב צבי בן יעקב בהחלטת בית הדין הרבני הגדול ירושלים בתיק מס' 1173696/3 מיום י"ח באדר התשפ"א (02/03/2021) שם כתב כך: "בתיק זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד. שני הערעורים הותנו בהפקדה ע"ס 20,000 ₪, לדעתי במקרה של ערעור וערעור שכנגד, יכולים ב"כ הצדדים להסכים ביניהם על גובה ההפקדה או להסכים לבטלה כליל".

[22] ראיון לעיתון קוראים אלעד גיליון  מס' 1059 "זמן חירותנו" י"א ניסן תשפ"ב (12/04/2022) עמ' 83.

[23] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1209165/2 מיום כ"ב באב התש"ף (12.8.2020).

[24] מתוך ספר כנס הדיינים – התשע"ג הרב שמעון יעקבי, "על סדרי דין בבית הדין הגדול", כנס הדיינים – התשע"ג עמודים 161-167.

[25] החלטה בתיק מס' 1269036/5 מפי כב' הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ' באדר התשפ"ג (13/03/2023).

[26] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1272507/1 מפי כב' הדיין הרב יעקב זמיר מיום י"ב באב התש"פ (02/08/2020).

[27] החלטה בתיק מס' 1269036/5 מפי כב' הדיין הרב שלמה שפירא מיום כ' באדר התשפ"ג (13/03/2023).

[28] החלטת בית הדין הרבני הגדול ירושלים תיק מס'  970523/20 מפי כבוד הדיין הרב שלמה שפירא מיום ג' בסיוון התש"ף (26.5.2020).

[29] ערעור בזכות הוא ערעור המוגש כנגד פסק דין סופי, עליו יש זכות ערעור כפי שנקבע בתקנה קל"ב (1)  לתקנות הדיון, שם נקבע: "כל פסק-דין וכל החלטה של בית-דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין, ניתנים לערעור לבית-הדין הגדול".

[30] כפי שנקבע בתקנה קל"ב (2) "על פסק-דין זמני או החלטת-ביניים אין ערעור, אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית-הדין הגדול".

[31] החלטה בתיק מס' 1411012/1 מפי כב' הדיין הרב מימון נהרי מיום כ"ז באדר התשפ"ג (20.3.2023).

[32] יש לציין, כי בית המשפט העליון ככל ואינו מתערב בהחלטות  בית הדין הרבני הגדול לחיוב בהפקדת ערבות, ראו למשל בג"ץ 8613/22 שכתב: "עסקינן בהחלטה דיונית באופייה המורה על הפקדת ערבות להוצאות בהתאם לסמכות המסורה לבית הדין הגדול בתקנות הדיון. לגבי החלטות מסוג זה, נקבע כי הכלל האמור בדבר אי התערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים, חל ביתר שאת (וראו: בג"ץ 5773/20 פלוני נ' השר לשירותי דת, פסקה 5 (18.8.2020); בג"ץ 6086/21 פלוני נ' פלונית (9.9.2021); בג"ץ 1089/20 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (10.2.2020))".

[33] שכן גם לגופו של עניין לא יוכל הטוען כנגד הסמכות להגיש עתירה לבית המשפט העליון, שכן העתירה תידחה מחמת אי מיצוי הליכים, דהיינו הפקדת ערבות בבית הדין הרבני הגדול.

[34]  החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1271989/6 מפי כב' הדיין הרב ציון לוז-אילוז מיום ד' באלול התשפ"ג (21/08/2023).

[35] החלטת בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 1252080/7 מפי כב' הדיין הרב שלמה שפירא מיום ו' בתמוז התשפ"ג (25/06/2023).

[36] פסק דין מיום כ"ז בתמוז התשע"ח (10.7.2018) תיק מס' ‏1084448/1 מפי כבוד הדיינים, הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ, הרב שלמה שפירא.

[37] פסק דין בתיק 1169979/30 בפני כבוד הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב ציון לוז־אילוז