חייבים הכרעה – עכשיו !

אחד הנושאים הבוערים ביותר כיום בעולם דיני המשפחה הוא מלחמת הסמכויות בין בית המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים ובעיקר בתחום של סמכות בית הדין לדון במזונות ילדים – לאחרונה ניתנו מספר פסקי-דין סותרים, כאשר בית הדין הרבני קובע שהוא המוסמך לדון בתיק מזונות הילדים, ואילו בית המשפט לענייני משפחה לא מכבד את ההחלטה וקובע כי דווקא הוא המוסמך לדון בתיק מזונות הילדים, עובדה שאם תמשיך עלולה להוביל לתוצאה משפטית לא מוכרת ומוזרה לפיה בידי שני בעלי דין יהיו פסקי דין לכאורה חוקיים וניתנים לאכיפה אולם תוכנם יהיה סותר.

לשם הדוגמה, מה יעשה רשם הוצאה לפועל כאשר האישה תגיש לאכיפה פסק דין של בית דין רבני בו נקבע כי הגבר צריך לשלם מזונות ילדים בסכום של 2,000 ₪ ואילו הגבר יגיש מנגד להוצאה לפעול פסק דין של בית המשפט שפוטר אותו ממזונות ילדים, האם רשם ההוצאה לפועל אמור לשמש כבורר בין בית הדין הרבני לבית בית המשפט לענייני משפחה ???

זוהי דוגמה אחת למחול הכאוס שמתחיל להיווצר (לא עלול, אלא כבר קורה בשטח) וכל זה בזמן שעתירות תלויות ועומדות קרוב ל-3 שנים לפני בית המשפט העליון שטרם מצא את הזמן לפרסם פסק דין מנחה וקובע שיעשה סדר בעניין.

להלן סקירה משפטית קצרה כיצד הגענו עד הלום, לפני כ-5 שנים בסוף שנת 2019 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין בג"ץ 7628/17 בו הייתה מחלוקת בין השופטים האם בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים כאשר אין הסכמה של שני הצדדים לסמכות בית הדין, דעת המיעוט הנחרצת של כב' השופט ניל הנדל קבעה חד משמעית כי לשון החוק ברורה וכי לבית הדין הרבני יש סמכות לדון במזונות ילדים גם כאשר אחד הצדדים מתנגד לסמכותו.

לעומתו האריך כב' השופט מני מזוז בנימוקים וקבע את שיטתו בעדר הסכמה של שני הצדדים אין לבית הדין סמכות לדון במזונות ילדים, ובכך למעשה שלל מבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון במזונות ילדים, השופט השלישי בתיק כב' השופט ג' קרא כתב כך " אני מסכים לחוות דעתו המפורטת של חברי השופט מ' מזוז כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה" – עם מתן פסק הדין למעשה הייתה ההבנה לפיה על פי דעת הרוב כאשר אין הסכמה בין הצדדים לסמכות בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים הרי שבית הדין הרבני משולל סמכות לדון במזונות ילדים.

אלא שלאחר כשנתיים ממתן פסק דין בבית המשפט העליון האמור, ניתן על ידי בית הדין הרבני פסק דין ארון ומנומק, בו מנתח את פסק דין בית המשפט העליון וקובע כי דעת הרוב למעשה לא שללה כלל את סמכותו של בית הדין הרבני אלא להיפך, וכי הצטרפותו של השופט ג' קרא לדעתו של השופט מזוז הייתה רק לעניין המחלקות באשר לתוקפה של הלכת שרגאי אולם לשיטת בית הדין הגדול הלכת שרגאי עצמה לא שוללת את סמכות בית הדין הרבני, כאשר על פי פסיקת בית הדין הרבני למעשה בית המשפט העליון לא שולל את סמכות בית הדין הרבני, ולכן בית הדין הרבני רואה כיום את עצמו כמוסמך לדון במזונות ילדים גם כאשר אין הסמכה.

כצפוי כנגד פסק דין בית הדין הגדול שניתן כאמור לפני קרוב ל-3 שנים כבר בשנת 2021 הוגשה עתירה לבג"ץ אלא שעתירה זו יחד עם עתירות נוספות דומות תלויות ועומדות נכון להיום, ובית המשפט העליון טרם מצא את הזמן להכריע בסוגיה כה בוערת שנוגעת לאלפי תיקי גירושין שמתנהלים כיום.

יש לציין שבתי המשפט האזרחיים אינם מקבלים את הפרשנות שהציע בית הדין הרבני הגדול, ולפי תפיסת בתי המשפט לענייני משפחה בהעדר הסכמה של שני הצדדים הרי שאין לבית הדין הרבני סמכות – משמעותה של המחלוקת היא שבאותה סיטואציה עשוי גם בית הדין הרבני וגם בית המשפט לענייני משפחה לקבוע שהוא המוסמך לדון במזונות הילדים, ומכאן הדרך לכאוס קצרה.

העוגן האחרונה, שנכרתה גם היא

לכאורה הייתה עוד עוגן משפטית אחת שיכלה לעצור את הכאוס, אולם למרבה הצער גם עוגן זו הוסרה על ידי בית המשפט המחוזי, עוגן זו הינה הלכת פלמן העתיקה, שקבעה את העיקרון של "כיבוד ערכאות הדדי" כלומר במידה וערכאה אחת קבעה שיש לה סמכות, גם במידה והערכאה השניה סבורה שההכרעה שגויה, הרי שהערכאה השניה צריכה לכבד את ההכרעה ולכל היותר להותיר את עבודת הביקורת השיפוטית לערכאת הערעור, אך ערכאה מקבילה לא יכולה לכהן גם כערכאת ערעור – משמעות הדברים שככל ובית הדין הרבני קבע שהוא מוסמך לדון בעניין מזונות ילדים, הרי שגם אם בית המשפט סבור שבית הדין הרבני טעה, עדיין הוא חייב לכבד את ההכרעה ולכל היותר להותיר את הביקורת השיפוטית לבית הדין הרבני הגדול שהוא ערכאת הערעור המוסמכת על עניין הסמכות.

אלא שגם עוגן זה כאמור הוסר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (בפס"ד רמ"ש (מחוזי תל אביב) 23962-11-22 אלמונית נ' פלוני (6.12.22) שקבע כי בעניין של מזונות ילדים, בית המשפט לא ינהג לפי הכלל של הלכת פלמן ולמרות שבית הדין הרבני קבע שהוא המוסמך לדון במזונות ילדים, הרי שהואיל ולשיטת בית המשפט בית הדין כלל לא יכול להיות מוסמך לדון במזונות הרי בית המשפט לא יכבד את ההכרעה ככלל – מה שאומר שהדרך למאבק סמכויות בלתי אפשרי בין הערכאות נסללה לגמרי.

מאבק הסמכויות במלוא עוזו

ואכן אך לאחרונה פורסמו 2 פסקי דין בבתי הדין הרבניים המלמדים על מאבק סמכויות בלתי נגמר, ועל בעלי דין שאין להם שום וודאות משפטית כאשר כל ערכאה שיפוטית טוענת כולה שלי.

כך פורסם רק השבוע פסק דין מבית הדין הרבני בנתניה, בו בית המשפט אינו מוכן לכבד את פסק דין בית הדין הרבני שהמסכות אצלו ובית הדין אינו מוכן לכבד את פסק דין בית המשפט המאוחר שלא מכבד את פסק דינו של בית הדין הרבני, ראו להלן ציטוט מתוך פסק הדין:

מעיון בהחלטת ביהמ"ש המצורפת עולה, שנדחתה בקשת האיש לסילוקה של תביעת האשה על הסף מכח עיקרון כיבוד הערכאות בהתאם להלכת פלמן (בג"ץ 8497/00 פייג-פלפן נ' פלמן, נז (2) 118 2003). הלכת פלמן מורה כי כאשר אחת מהערכאות קנתה סמכות בענין שנתבע לפניה לא תידרש הערכאה האחרת לאותו עניין אף אם נתונה לה סמכות מקבילה. לדברי ביהמ"ש, מאחר שעניינו של ההליך הוא במזונות קטין, הרי שמדובר בחריג המצדיק גם בהתאם להלכת פלמן כי הסמכות לדון בתביעת מזונות הקטינים תהיה בביהמ"ש חרף קיומה של הכרעה סותרת וקודמת מטעם ביה"ד בנוגע לסמכות, שכן כלל כיבוד הערכאות נסוג.

ביהמ"ש דחה את הפניית האיש לפסיקת ביה"ד הרבני הגדול בהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, שלפיה גם בהעדר הסכמה הסמכות לדון במזונות הקטינים היא לביה"ד הרבני בתביעת גירושין כרוכה כדין, בהינתן שביהמ"ש כפוף להלכות היוצאות מביהמ"ש העליון ולפסיקות של ביהמ"ש המחוזי.

לאחר העיון קובע ביה"ד כי החלטתו הראשונה עומדת בתוקפה. הסמכות לדון במזונות הקטינים נתונה לביה"ד הרבני לאחר שתביעת המזונות נכרכה כדת וכדין לתביעת הגירושין, וכי החלטת ביהמ"ש ניתנה בהעדר סמכות. יש להביע תמיהה רבה על קביעת ביהמ"ש האמורה שגם אם סבור היה אחרת עליו לכבד ערכאת בי"ד זה שקדמה וקבעה אחרת.

פסק דין נוסף ברוח דומה ניתן על ידי בית הדין הרבני בפתח תקווה, להלן ציטוט:

לאור זאת ברור כי לא התקיימו אחד מ'המקרים החריגים', המנויים בהלכת פלמן, בהם היה "'טעם מיוחד' שיצדיק זאת" ואשר בגינו "תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, על אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש". משום כך, היה על בית המשפט לענייני משפחה להקפיד שלא לחרוג מהוראות הלכת פלמן, לפיה "כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון […] הרי ככלל, על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות-שיפוטה בעניין, ועליה להימנע מדיון" בתביעה המקבילה שהוגשה בפניה, ועל אחת כמה וכמה שלא לסתור את החלטת הסמכות הקודמת שניתנה קודם לכן על ידי בית הדין הרבני.

מכאן לגבי בקשת האב: בית דיננו אינו מתערב בהליכים המתנהלים בבית המשפט, ואם האב מבקש להשיג על החלטת בית המשפט לענייני משפחה – בית דיננו אינו הערכאה האמורה לעסוק בכך. יחד עם זאת, בנוגע להחלטות בית הדין עצמו וסמכותו, הרי שכעולה לעיל, אין מנוס מלקבוע כי בית המשפט לענייני משפחה חרג בהחלטתו דלעיל מהוראות הפסיקה הקבועות בהלכת פלמן, ואין בסמכותו לבטל את החלטות בית הדין הרבני ואת סמכות הדיון שלו בנדון.

התוצאה הישירה של ההתנגחות בין בתי המשפט שאינם מוכנים לכבד את פסקי הדין של בתי הדין, אמנם מספקת דיון משפטי מעמיק ומעניין ואף מפרנסת ככל הנראה לא מעט את עורכי הדין, אבל ללא ספק היא באה על חשבונם ועל גבם של המתדיינים שמעוניינים ברוב המקרים לסיים את ענייני הגירושין ביעילות ובמהירות ונאלצים לשאת על גבם ושלא בטובתם מאבק משפטי שאינו רלוונטי לסכסוך הפרטי שלהם.

אין ספק כי במצב שנוצר נדרשת הכרעה ברורה של בית המשפט העליון (כמובן ניתן לשנות תמיד כל דבר בחקיקה בכנסת) שיתן את הכרעתו בעתירות שעומדות לפתחו קרוב ל-3 שנים וניתן רק להצר שסוגיה כל כך בוערת שעומדת לפתחו של בית המשפט העליון טרם קיבלה הכרעה ברורה שתסתום את הגולל על המאבק שבסופו של יום הוא על חשבונות ועל גבו של האזרח הפשוט.

לקריאת פסק דין בית הדין הגדול בעניין סמכות בית הדין הרבני לדון במזונות לחץ כאן

לקריאת פסק דין בית הדין האזורי בנתניה לחץ כאן

לקריאת פסק דין בית הדין האזורי בפתח תקווה לחץ כאן

אם עדיין לא הצטרפת לקבוצת הווצאפ שלנו "לנצח ברבני" הנך מוזמן להצטרף כעת – לחץ כעת כאן