הפרת הסכם תגמולו ומחירו

בשורות הבאות, ננתח סוגיה הלכתית מעניינת שעלתה בפסק דין מבית מדרשם של בית הדין הרבני בנתניה (תיק 1046160/2) מדובר מקרה בו שלושה דיינים הציגו שלושה נוסחאות כיצד לנתח השלכותיו של מקרה בפסיקת ההלכה, אולם לאחר שפסק הדין הגיע לערעור בבית הדין הרבני הגדול ביטל בית הדין הגדול את כל שלושת האפשרויות שהציגו דייני בית הדין האזורי, והציעה נוסחה חדשה ששינתה את התמונה כולה.

המקרה:

בני זוג שנישאו בנישואין שניים, שני הצדדים הגיעו לנישואין עם מסת נכסים וכספים שהצליחו לצבור במשך שנות חייהם שקדמו לנישואין אלו, בני הזוג ביקשו לבנות לעצמם מנגנון מסודר לכלכלת חייהם המשותפים, אך יחד עם זאת ביקשו להגן על הרכוש שהביא עמו כל אחד לנישואין, שכן חשוב לזכור כי לכל אחד מהצדדים ישנם גם ילדים שבוחנים בעיני נץ את התנהלותם הכלכלית של ההורים, שכן לילדים חשוב ביותר להבטיח את חלקם ברכוש הוריו לאחר אריכות ימים ושנים של ההורה.

בנסיבות אלו וכפי שמקובל בנישואים שניים ערכו בני הזוג הסכם ממון שאף אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה, בהסכם קבעו בני הזוג הפרדה רכושית מוחלטת בניהם. כלומר, כל אחד יישאר בעלים על נכסיו והכנסותיו ערב הנישואין וגם מה שישיג לאחר מכן, למעט הוצאות החיים השוטפים אותם יממנו בני הזוג יחדיו.

לשם תשלום הוצאות החיים השוטפות סיכמו בני הזוג כי יפתחו חשבון בנק משותף לשם יפקיד הבעל מידי חודש 5,500 ₪ ואילו האישה תפקיד 5,000 ₪ מידי חודש, באמצעות חשבון בנק זה יממנו הזוג את חייהם המשותפים.

הבעל שהינו אדם עסוק ובעל משרה רמת דרג, סמך על האישה בעניינים עצומות, הפקיד לחשבון הבנק מידי חודש 5,500 ₪ כפי שהתחייב, ומכאן והילך המשיך בעיסוקיו שלו כשהאישה הייתה אחראית על משק הבית עריכת קניות ותשלום חשבונות.

לאחר מספר שנים מעת נישואי הצדדים, במהלך שהות האישה בחו"ל אצל אחד מילדיה נאלץ הבעל באופן חריג לערוך קניות לבית אלא שאז גילה לפתע כי כרטיס האשראי של החשבון המשותף נחסם וזאת בשל העדר כסף בחשבון, אלא שעל פי כל היגיון חשבון הבנק היה צריך משופע בדי והותר כסף.

הבעל פנה לבנק לבדוק מדוע נחסם כרטיס האשראי, ואז גילה לתדהמתו כי במשך מספר שנים, יש רק בן זוג אחד שמפקיד כסף לחשבון המשותף וזה הוא, הבעל ! האישה הפסיקה להפקיד את חלקה תקופה קצרה לאחר חתימת הצדדים על הסכם הממון, כשמידי חודש הייתה בודקת שכל התשלומים יכובדו, במקרים חריגים הייתה משלימה סכום זעום של כ-1,000 ₪ על מנת שהבעל לא יגלה את התרמית.

הבעל ההמום ששוחח על כך עם האישה, נתקל בתגובה לא עניינית, שהובילה למריבה שהובילה לסכסוך שהוביל לקרע עמוק עוד יותר, והצדדים פנו לגירושין.

התביעה

על פי חישוב פשוט שערך הבעל עלה שהסכום הכולל שהאישה התחייבה להפקיד ולא הפקידה שווה לסכום של כ-220,000 ₪ – הבעל תובע שהאישה תשיב לו סכום זה שהיא חייבת לו לפי הסכם הממון עליו חתמה והתחייבה לשלם סך של 5,000 ₪ מידי חודש, האישה כמובן התנגדה לשלם לבעל את תביעתו ומכאן הדרך לדיון בתביעה בבית הדין הרבני בנתניה קצרה.

הדיון בבית הדין הרבני האזורי בנתניה

את פסק הדין המלא ניתן לקרוא בדף פסקי הדין באתר, להלן נביא את תמצית דעות הדיינים והנוסחאות שהציעו נפרט להלן:

• כב' אב"ד הרב שלמה שפירא – קיבל את התביעה וחייב את האישה לשלם לבעל את תביעתו.

נימוקו: ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין תקף גם מבחינה הלכתית, מבחינה הלכתית  בני זוג דינם כשותפין וחל עליהם מנהג המדינה כדין כל שותפין שהשתיתו את שותפותם על בסיס תנאים שהינם תנאים מחייבים והקניין עליהם חל כדין סיטומתא.

• כב' הדיין הרב אריה אוריאל – דחה את התביעה, ופסק שהאישה לא צריכה לשלם לבעל את תביעתו.

נימוקו: לטעמו ההסכם אינו תקף מבחינה הלכתית שכן לא נערך קניין הלכתי הנותן תוקף להסכם והקניין עליו סמכו הצדדים מכונה קניין דברים שאינו מחייב.

• כב' הדיין הרב אברהם מייזלס – הסכים עם נימוק האב"ד ולמרות זאת פסק לדחות את התביעה והכריע שהאישה לא צריכה לשלם לבעל את תביעתו.

נימוקו: למרות שההסכם מחייב, הבעל העלים עינו במשך כל השנים, מכך שהאישה הפרה את ההסכם, לטעמו לא ניתן להאמין לבעל שבמשך כל כך הרבה שנים לא בדק אפילו לא פעם אחת את החשבון המשותף, ולכן הסיק כי הבעל למעשה הסכים למעשי האישה ומחל לה על התחייבותה ולכן לא יכול לחזור בו ממחילתו, לכן הכריע שהאישה לא צריכה לשלם לבעל את תביעתו.

לסיכום: שלושה דעות מנוגדות וכשכמובן ההכרעה נקבעה לפי התוצאה המעשית של רוב הדעות כלומר התביעה נדחתה ונקבע שהאישה לא צריכה לשלם לבעל את תביעתו.

הדיון בערעור בבית הדין הרבני הגדול

הבעל לא היה מוכן להשלים עם הפסיקה וככל מי שלא מרוצה מפסק דין פנה לבחון אפשרות להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול לערעורים, כאן המקום לציין כי לאחר קבלת פסק הדין המאכזב, פנה הבעל המאוכזב למשרדנו לשם בחינת סיכויי הערעור, הבעל הבין כי עדיף לו להגיש את הערעור על ידי טוען רבני, כאן נכנס צוות המשרד לפעולה, הוגש ערעור מנומק היטב, ובית הדין הגדול קיים דיון ושמע את טענות הצדדים.

לשמחת ליבו של הבעל בית הדין הרבני הגדול קיבל את טענות הערעור וביטל את פסק הדין של בית האזורי – בית הדין הרבני הגדול קבע חד משמעית על האישה להחזיר לבעל את כל מה שלא שילמה על פי התחייבותה בהסכם.

בית הדין הרבני הגדול בנימוקו לפסק הדין, הביא נוסחה חדשה למציאות המשפטית הלכתית במקרה זה, בית הדין הגדול קיבל את תביעת הבעל במלואה ואף קבע כי לו היה הבעל תובע שהאישה תשלם סכום של 5,500 ₪ לחודש כפי שהתחייב הבעל ולא רק 5,000 ₪ כפי שהתחייבה האישה גם אז הייתה מתקבלת תביעתו במלואה.

זוהי הנוסחה אותה הציעה וקיבל בית הדין הרבני הגדול:

יש לעשות הבחנה בין בני זוג אלו שערכו הסכם ממון מפורט לבין בני זוג שנישאים ללא הסכם ממון, בעוד בני זוג שלא ערכו הסכם ממון הבעל חייב לזון ולפרנס את אשתו, הרי שבמקרה בו נחתם הסכם ממון כמו במקרה שתואר, האישה וויתרה על זכותה להיות ניזונות על חשבון הבעל, להיפך האישה התחייבה לממן את עצמה בחיים המשותפים מכיסה, למעשה חובת הבעל לזון ולפרנס את אשתו בטלה, בהתאם האישה חייבת לפרנס עצמה ואינה זכאית לחיות על חשבונו של הבעל, בפועל בזמן שהאישה לא קיימה את התחייבותה להפקיד תשלום לחשבון המשותף למעשה חיה שלא כדין על חשבונו של הבעל ולכן עליה לשלם לבעל את כל מה שהוציא עלייה – כלומר עליה להחזיר לו מחצית מכל מה שהפקיד לחשבון הבנק המשותף.

לקריאת פסק דין בית הדין הרבני הגדול לחץ כאן